הדלת היתה נעולה, והמפתח שבידי סגל לא התאים עוד למנעול. האור בחדר המדרגות כבה. הוא שדרש לקצר את משך האור. ועתה נצטער. שב והעביר אצבעותיו על־פני חריצי המפתח. שלושה העתקים הזמין אצל המסגר. לחנה ולבנם ולעצמו. עתה נמצא המפתח שברשותו מיותר.
הגיע בידו אל לוחית הנחושת. מבעד לכריות אצבעותיו חש בשמו החרוּת כמימים ימימה. ביקש להפתיעם. להיכנס פתאום ולומר, שבתי הביתה. אלא שהמפתח. לחץ על הפעמון וציפה. דפק באצבע ובאגרוף. שוב ושוב עט על כפתור החשמל, מסוּנוור מחדש באור הנורות הנדלקות.
אילו החליפו את המקום, ודאי היו מסירים את השלט. והוא רק לימים ספורים יצא.
ישב על המדרגות, הניח את ידיו בין ברכיו וחפן בהן את ראשו. צינה נשבה מלמטה, מבעד למבוי הפרוץ. לאוּת כבדה חש על עפעפיו. ראה שוב את אבנר מתרומם מן הכסא האחורי ופותח בשאלה, שראשיתה ‘מורה סגל’, וסופה מי ישורנה. ההתמודדות הצפויה בין האב לבן.
אף־על־פי־כן הרי חיפשו אחריו. פרסמו מודעה בעתון. מי מכיר מי יודע, כתבו. יצא באמצע היום. ומאז נעלמו עקבותיו. אף תצלום דיוקנו הדפיסו. תצלום מלפני עשרים וחמש שנה. ושערו אז שחור וחלק ומתחבר עם פיאות לחייו כדרך האמנים. אפשר שלצון חמדו להם, האם והבן. כדרכם בבית. פעמים משמש עתון־הערב לסגל כיסוי להתנמנם בכורסה. והם עומדים מעליו ומגבירים את קול הרדיו, עד שהוא קופץ בבהלה ובורח לחדר השינה.
סגל רכן והניח את ראשו בין ברכיו. שוב היה חושך. ואין איש בכל הפרוזדור האפל הזה. חייבים היו לחכות לו. אב השב לביתו. וכאן הרוח נושבת מלמטה וחודרת לעצמותיו. כאילו קשר קשרה עמהם. הניח כפות ידיו כנגד פיו, נשב בהן והעבירן על פניו, מנסה להחם לחייו. שני נרות הדליקה אמא / את ידיה היא הרימה / ואמרה בקול רך / שבת שלום ומבורך. קולו של אבנרי מתוק בברכו, ואביו מתבונן בו בעיניים צוחקות. רק חנה דוחקת בבנם למהר ולסיים את שלימדוהו בגנון. מפני שאורחים חשובים עומדים להגיע. בלילות שבת הם מתאספים פה, הסופרים והמשוררים ומבקרי הספרות והתערוכות. לוגמים פונש פושר ודנים בספרו האחרון של המשורר התורן.
שמע צעדים. את הקלים הכיר. שלה. והכבדים? עתה נשמעו קולות צחוק, וידע. חנה עדיין קולה רונן בצחקה. ודאי מחליקה בימינה על עורפה בצחקה. אבנר קולו עבה, עצור. ביישני. צחוק של מאהב המבקש להשביע רצון אהובתו. סגל קם ועמד ומשך בקיפולי מעילו והחליק באצבעותיו על לחייו כמבקש להסיר את זקנו שצימח. הקירות היו ערומים מאוד וחלקים, ולא היה עוד מקום לנוס, והדרך למטה חסומה. הוא רק השעין את ראשו אל הכותל, וגופו נותר רפוי. משראוהו פסק צחוקם. חנה משכה ידה מזרועו של אבנר. אבנר הביט באמו עד שהבחין באביו.
חנה גמגמה: “למה למה אתה עומד בחוץ.”
סגל צמצם את כתפיו כנגד הכותל והצביע בהיסוס על חריצי המפתח שבידו. האור בפרוזדור כבה, אך הם לא טרחו להדליקו. אבנר תחב מפתח בחור המנעול ופתח את הדלת. מעשה אביו הצטדד והניח לאמו לחלוף על פניו. סגל הזדרז בעקבותיה. זרועו נגעה קלילות בכתף אשתו. חנה הסירה את מעילה, ובלי להביט בו אמרה, “חזרת”, ולא היתה שמחה בקולה.
הוא לא השיב. אף את מעילו לא פשט. רק הניח את ילקוטו למרגלותיו והציץ מלמטה בבנו.
“מה תשתה?” שאלה חנה.
כמו בלילות שבת, כשהאורחים מסובים סביב השולחן הנמוך, והיא פושטת אצבעות שתי ידיה ומכופפתן, של ימין כנגד קפה ושל שמאל כנגד תה.
אבנר פסע אל המטבח, פתח את ברז מים החמים, מילא את הקומקום, ניגב בכוונה רבה את קרקעיתו, הניחו על הכיריים והצית את הגאז.
חנה חייכה: “כמו אבא”, רמזה בסנטרה כלפי אבנר. הציבה כוסות על השולחן, “כבר לא צריך”, קראה לחלל, “רואה, אביך שב הביתה.”
סגל חש לגלוג בקולה.
אבנר השפיל את עיניו. “שב הביתה”, אמר. כעין טרוניה עמדה בקולו.
“התחלנו, איך לומר, להתרגל…”, אמרה חנה והביטה בסגל.
הוא נענע ראשו בהסכמה.
“אתה מבין, הסרט היה מצחיק, לכן צחקנו.”
סגל שב והניע ראשו והציץ מלמטה, מתחת למצחו. שערה לבש גוון ערמוני דהוי. רק סמוך לפסוקת ניכרה שׂיבתה. עתה, שלא כמנהגה, היה שערה אסוף כלפי מעלה ומחוזק במכבנה. פניה היו גלויים, כמעט חצופים. מי עוד חומד גוף זה שנסתרבל בבשרים. הדליות בשוקיה מכחילות לאור הניאון כמו צביטות של מאהב. והלא הם חדלו לבוא בלילות שבת. ואפשר שאינה זקוקה להם עוד. לאיש אינה זקוקה. די לה בבנם המקיפהּ כחומה בצורה.
“אני משתדל להבין”, אמר סגל, “מנהג חדש”, הוסיף בהצביעו על שערה. אך מייד נרתע, ובלי משׂים הרים את ילקוטו. אפשר שביקש להתגאות במה שיש בו. ושכח לרגע שאין בו אלא ספרים חדשים במקום אלה שהשליך בצאתו, בגליונות נייר לבנים במקום מחברות תלמידים, ועט כדורי חדש בעל מילוי רב שנתי. בטוח היה שימלא את הגליונות הלבנים. רק ימצא לו מקום של מסתור. ובדידות. לבל יפריעהו איש. והעפרונות המחודדים כמובן. בהאזינו להד פסיעותיו במורד הרחוב התרונן בלבּו משפט הפתיחה. וכבר היה קצר־רוח להגיע אל מחבואו. המשיך וטווה בדמיונו את סיפורם של האב והאם והבן, ששתיקה גדולה רועמת ביניהם, שתיקה שמשמעותה הסמלית אינה מוטלת בספק.
“פשוֹט מעילך”, הציעה חנה בהיסוס.
סגל שב והניח את ילקוטו למרגלותיו. כיצד יסביר להם שעד שנסע ושכר לו חדר באותו מלון זול שבעיר ליד הים, ועד שישב אל השולחן העירום, חש את לבּו ריק ומרוקן. וככל שהמשיך וישב שם, גברה בו האימה מול פני הנייר שהלבין מיום ליום. ולא קמה בו רוח לשוב הביתה. הוא רק יצא ובא בחנות שבמרכז העיר וקנה אחד מאותם הספרים המסבירים גדולתה של יצירה ספרותית. אם רק ילמד את העקרונות. איש ההפשטה הוא סגל, ותמיד מחפש את העקרונות. אף כי בטוח היה שנסיונו בהוראת הספרות לימדהו את הסוד. אלא שלמחרת יצא שוב וחזר, כשבילקוטו ספרי ביוגרפיה, על פיהם יידע כיצד ומתי באה ההשראה. אחר־כך באה המועקה וגירשה אותו לבית הקפה הסמוך שעל הטיילת. שם קנה בשארית כספו את חברתה של נערה. אולם כשניסה לדובבה, לאחר שפרק לתוך גופה את המועקה שבחלציו, זיכתה אותו במבט של רחמים.
“הוא עייף”, אמר אבנר.
“תוריד את המעיל”, אמרה חנה, “תרגיש יותר נוח”.
“הוא רוצה לישון”, אמר אבנר.
“רק אדם זר יושב בבית לבוש במעילו”, אמרה חנה, ונתנה את עיניה בנקודה סמויה על הקיר.
סגל התיר לאיטו את כפתורי המעיל, וכשסיים שב והידק את הדשים אל חזהו.
אבנר אמר: “הוא עייף בשעה זו, אחרי ההצגה הראשונה…”
סגל העביר את כף ימינו על פניו. חש שפניו הקרישו, כאילו בנו הטיח בו טיט לח. שפתו התחתונה רעדה. ולא יכול היה להפסיק רעידתה.
“ראיתי”, לחש, ומעילו עדיין עליו, וילקוטו שוב נלחץ בין שתי כפות ידיו, “כלומר בעיתון ראיתי, קראתי זאת אומרת את המודעה… כל היודע על מקום הימצאו או שראה…”
“לא אנחנו שלחנו מודעה”, פסק אבנר.
חנה מזגה לכוסות והטבילה בהן שקיות תה, “אולי מבית־הספר מסרו”, אמרה, “חסר להם מורה. מורה ותיק המכיר את נפש תלמידיו”.
אבנר נשא את ידו אל פיו וקטף לכפו נתזים של צחוק.
רק עתה השגיח סגל בשפמו הדליל של בנו. חייב היה לגלחו. כדי שיצמח צפוף וגברי. עצת אב, בן, לא תזיק לך בעניינים אלה. ואולי רק מעמידים פנים. הם שפירסמו את המודעה בעתון. המשיך וקרא להזכירם: “…או שראה אותו לאחר התאריך האמור, מתבקש להודיע על כך…”. עשה רווחים בין המלים. שישובו וימלאון בתיאור דמותו כפי שמסרוהו למודיעים בעיתון. גובהו, מבנה גופו, גון שערו, צבע עיניו, רוחב מצחו, עובי שפתיו, לבושו, כתובת מגוריו. אפילו כתובתם מסרו.
ואולם הם שתקו. שתיקת קשר שתקו. לגמו בדממה מן התה ושתקו.
“לא אנחנו הודענו”, שב וקבע אבנר.
“פשוט את מעילך”, אמרה חנה בקול רך.
אף עיניה נתרככו כמו בימים רחוקים. כשסגל היה מבטיחהּ, שעתיד הוא לשבת בקרוב ויכתוב את הספר שספרותנוּ עדיין מייחלת לו.
פתאום שבה ועלתה בו העייפות הנוראה. רק עתה השגיח שעדיין לא ישב. ומה בכך. הרי רגיל הוא בעמידות בכיתה. בפני התלמידים מעולם לא ישב. אולי מפני שאבנר ישב מנגד, נכון תמיד להילחם בו. מלחמותיהם שלא נסתיימו בבית היה בנו מעביר לכיתה: המניח ביתו ויוצא — אסור להניחו לשוב. והעקוב לא יהיה למישור, היה מטיח בו אבנר, את ביקש סגל לעורר רחמי התלמידים על מנשה־חיים הערירי. הצעירים הללו. לעולם לא יסלחו חולשתו של אדם. והם הצודקים. אולי מפני שהם החזקים. סגל הוא שלימדם לתור מעבר למסיכה החיצונית. סיפור אמיתי — כל משפט שבו עטוף צעיפי משמעויות. חפשו את האירוניה ותגלו את האמת. רק אבנר יודע את האירוניה שבעמידתו הבוטחת של אביו. על כן ממטווחי השולחן האחורי שבכיתה מחייך אליו אבנר ויורה את בליסטראות תשובותיו. לשווא התחנן סגל בפני המנהל. שום בית־ספר, אמר המנהל, לא יסבול את התפרעויותיו של בנך, מר סגל. רק אם ילמד בכיתתך, מר סגל, נקבלנו. הציניות שלו, מר סגל. ארס של בן שבעים ולא של בן שבע־עשרה. אין אנו בודקים בחייהם הפרטיים של העובדים במוסדנו, מר סגל, ולא נשאל מנין שאב בחור צעיר תעצומות ארס כה רבות. ולא היה מנוס. פעמים היה מתנהל הקרב בחשאיות מוחלטת. מבטי עיניים כשפודים לוחשים. אותי לא תרמה, אבא, אומרות עיניו של אבנר. אני יודע את האמת. ופעמים קריאות תגר פתאומיות. קריאות שלכאורה אין להן קשר עם השיעור הנלמד בכיתה.
“היוצא, זאת אומרת, מפסיד את התור”, אמר סגל.
“המעיל”, לחשה חנה.
בתנועה נמרצת הסיר סגל את מעילו ותר אחר מקום להניחו. שוב גילה את אותו מטבח שזוויותיו קורי עכביש, ובכיור — כלים שלא יישטפו אלא למחרת היום, ובפינה — הירקות והפירות שלא אוחסנו במקרר וחלקם כבר מרקיב, ועל השיִש צנצנות הקפה והסוכר והאורז והקמח. אף־על־פי־כן נתחבב עליו הכל חיבת מכרים ותיקים. וכבר החליט בלבו כיצד ישליך ללא רחמים את המרקיבים שבהם, כיצד יבודד את הנגועים. זמן רב לא היתה בהם יד של גבר. שיודע לסדר עניינים. מתח את גופו והכריז:
“שבתי הביתה!”
אבנר נשא אליו את עיניו. עיניים ירוקות. קרות.
עריקים אנחנו מעמידים אל הקיר. גילה סגל את הכתוב בהן. ואפשר שדימה לגלות. שב ולבש את מעילו. בכיתה היה עומד כקטיגור בנאום הסיכום, כפתורי מקטורנו מותרים, הספר בידו ודרשתו בפיו: על החוטא לבקש את העונש. תשובה בלא עונש אין לה כפרה. ובנו היה נענש. בעודו צעיר. בעוד בר־עונשין היה.
חש שוב את עיני אבנר על פניו. מזווית עינו השגיח בלסת התחתונה המתנועעת בחשאי. הכיר תנועה זו. כחיה בטרם תזנק על טרפה.
“היודע את מידת העונש רשאי לבחור לעצמו את החטא”, חיקה אבנר את קול אביו המורה.
“לא ביקשתי להיות מורה”, לחש סגל, “זה היה עראי”.
“עשרים שנה”, הטיח אבנר בבוז.
“יש ויש”, התגונן סגל, “תחילה — עד שאמך תמצא עבודה. ואז נולדת אתה, אבנרי. ולאמך לא היה פנאי לעבוד. אחר־כך היו סופרים רבים מבאי ביתנו. ואמך היתה אומרת: סופר אחד פחות אינו מעלה ואינו מוריד. והסופר האחד הייתי אני. תומס מאן כבר לא תהיה, וג’ימס ג’ויס כבר היה, היתה אומרת. ובפחות מזה לא כדאי. ומה שבטוח בטוח. וכך הפך העראי לקבע”.
“יצאת פתאום”, אמרה חנה. דיבורה היה מהיר, כחוששת שסגל שוב יפתח את פיו, “המנהל אמר שיצאת פתאום, בהפסקה שלפני השעה האחרונה דווקא. הוא רדף אחריך, המנהל, ביקש שתשוב לכיתה…”
“היה לנו שיעור חופשי”, הכריז אבנר, שוב כחומה סביב אמו.
“אבל…” התחנן סגל.
“אם נשארת עד השעה לפני האחרונה חייב היית להמשיך עד הסוף”, פסק אבנר, ומייד לאחר דומיה קצרה הוסיף, “וחוץ מזה, מי שרוצה מפסיק להיות עראי”.
“ריבונו של עולם”, מילמלה חנה והעבירה את כפותיה על פניה. כרוחצת פניה העבירה כפותיה, או כרוחצת כפות ידיה, “עשרים שנה”.
“מר סגל חולה”, חיקה אבנר את קולו של המנהל, “מר סגל חולה, ילדים, מרגיש לא טוב, לכן הלך הביתה.” עיניו לא משו מפניו של סגל, “והיינו חופשים בשעה האחרונה”, חתם בקול נמוך וקשה.
“אולי באמת הייתי חולה”, נצטחק סגל, “מפני שאדם בריא, מבינים אתם, אדם בריא איך היה עושה מעשה שטות שכזה, אדם בריא היה שב לכיתה עד הסוף…”. יד חמה וכבדה היתה למר תנא כשהניחה על שכמו במורד הרחוב. שוב לכיתה, מר סגל, דיבר בקול אבהי. רק לשעה האחרונה. ואז קיללו סגל. כאילו נער סגל את נערי בית־הספר. באביו קיללו, ובאמו, עד שמר תנא משך ידו וגמגם סליחה, והוסיף, אבל מר סגל… “לא יכולתי עוד…” הרים סגל את קולו בשוועה, “קיבלתם קביעות וּותק ופנסיה וביטוח חיים, ורק אני…,” שב ומחה בידו, “לא הייתי בטוח… הייתי זמני…”. בחלפו ליד חנות המכולת זכר את ציווּיה של חנה, שבשובו עליו לקנות לחם ויין וגבינה וזיתים ואבקת כביסה וחומר מלבין. אז החיש את צעדיו אל התחנה המרכזית ולא שב עוד להביט לאחור.
חנה אספה את הכוסות ופתחה את ברז המים מלוא הזרם.
“עשרים שנה בחטא”, חלחל אבנר.
“וזה העונש”, העווה סגל את פניו. הוא ניגב בזרועו את השולחן, העלה את התיק על ברכיו והתחיל לשלוף את הגליונות והספרים.
“אתה לא מוכרח לספר”, אמר אבנר וקם, הרכין את עצמו והעביר אצבעותיו על הילקוט. “השיבה המאוחרת, מר סגל”, נפנה והלך אל הפתח.
חנה אמרה: “באמת כבר מאוחר”, והעבירה מטלית לחה על השולחן.
סגל חיפש מסתור לידיו.
“בכל זאת חיכינו לך”, אמרה חנה תוך שפשוף נמרץ של הכתם המצהיב על השולחן, “אבנר לא סיפר. אולי חשב שתשוב. רק אחר־כך אמר שהלכת פתאום. ואחר־כך אכלנו. לבדנו.”
“הכל אכלנו”, זרק אבנר מבעד לפתח.
“הוא בגיל כזה”, הפסיעה חנה אל בנם וגוננה בזרועה על כתפו, “יכול לאכול את כל הבית”, חייכה. קומתו הגבוהה כמו עטפה את זו של אמו.
אותו יום קיווה סגל שבנו ישיגנו במורד המדרגות של הגימנסיה, או על המדרכה שלפני העיקול. רגלי בנו קלות לרוץ בתחרויות הכדורסל. וכבר חש את זרוע בנו על כתפו, בוא, אבא, נלך יחד. והם באים אל בית הקפה הסמוך, וסגל מושיבו מנגד ומזמין בירה מקציפה. כגבר אל גבר ידברו. שבע־עשרה שנה גדלו יחד ועדיין לא שוחחו כגבר אל גבר. אבל הפעם הזאת יבין. ויידע. אפשר שלפני שנה ניסה להקדים את המאוחר כשהזמינוֹ לאותו מקום, והמלצר עמד עליהם ומזג בתנועה מיומנת שתי כוסות עבות־כרס, עד שהקצף הלבן גלש אל מעבר לשפת הזכוכית. היזהר! קרא סגל, הסערה מתקרבת! הושיט את ידו אל הכוס וטבל בה שפמו. טעמו כטעם החיים, פתח סגל בקול של מורה בבחינת מבוא שאחריו יבוא העיקר, רובם מרירות ומיעוטם מתיקות, והקצף מכסה על הכל. נשא שוב את כוסו למען יקיש בה בנו, כיאה לגברים־עמיתים. אחר־כך, אחרי ההקשה, ידברו בחנה, באשה המשותפת לשניהם. וסגל יאמר את אשר לבו לא הגיד לפיו. אולם אבנר שתק. שפתיו לא נגעו במשקה, ופיו לא נפתח בדיבור. רק השיב הן ולאו על מלות הגישוש של אביו. והקצף הלבן הפך עד מהרה לשלולית פושרת, שזבובים גדולים עטו לטבול בה כרעיהם הדקים.
“אולי נשתה כוס בירה”, הציע פתאום סגל, “שלושתנו”, שפשף את ידיו ספק לחממן ספק מתוך שמחה שמצא להן עיסוק, “נשב ונשוחח כמו…”
“מה פתאום בירה”, נבהלה חנה.
אבנר קרב מעבר לדלת: “בירה קרה ביום קר, מה? עם קצף מריר, מה?” הניח שתי כפות ידיו על השולחן, ונתן עיניים מלגלגות בפניו של סגל, “כמו גברים אמיתיים”.
“לך לישון, אבנרי, השעה מאוחרת”, ביקשה חנה.
“לך, אבנרי, לישון”, אמר סגל, וקולו עייף.
“לך, אבנרי”, לחשה חנה.
אבנר נשא לרגע את פניו, ונתן את עיניו הירוקות והמלגלגות בשניהם. סגל השפיל את עיניו תחת מבטיה של חנה. אבנר יצא. בצעד איטי וכבד יצא וטרק את הדלת.
“לילה טוב, אבנרי”, לחשה חנה.
החושך זרם בחשאי מן החלון. נורת הניאון זמזמה כפעמון אזעקה נסתר. סגל נשא את עיניו וראה את חנה עומדת בגבהּ אל החלון. עיניה הביטו בו בעקשנות. קמטי רקותיה נעו ללא הרף. סגל העלה את ילקוטו אל חזהו, אך מייד השיבוֹ למקומו.
“אדם מוכרח לצאת פעם אחת”, פתח בהיסוס.
“אני יודעת”, נענעה ראשה בעצב.
במלאת שנה להולדתו של אבנר התחילה ביציאותיה. כאילו ציפתה כל אותה שנה עד שיגלידו פצעיה. וסגל לא העז לשאול. פעם סיפרה שהיא מבקרת בחוג לריקודים. הרי אינו רוצה שגוף אשתו ייבול בעודו צעיר לימים. עליו לדעת שתהליך הלידה פוגם בגוף ובנפש של האשה. תורה חדשה קנתה לה באותו חוג. הריקוד מביא להארמוניה באברי הגוף. ולנפש דואגים המשוררים והסופרים מבאי ביתנו. הם מרבים לספר על ההשראה. שבאה פתאום. במקומות שלא ציפו לה. בשעות בלתי רגילות. מציתה את הגליונות הלבנים בשלהבות קודש של מלים טעונות משמעות שמעֵבר. וחנה אף היא מתרפקת על השלהבות הטעונות. ועל יציאותיה לא ויתרה. וכי מדוע לא יטפל אף סגל בבנם. חלוקת עבודה צודקת. אם הטבע היפלה בין הגבר לאשה בנשיאת העובר, רשאים אנו לתקן במקצת את המעוּות, לא כן? ואתה, אתה, סגל, ודאי חמדת לך כל אותם ימים, עת אני שימשתי אינקובאטור לוולד שלך, את גופה הצעיר של אחת מתלמידותיך. גופה הבתולי, הבשל והנכון, והלא־מעוּות. אמור, סגל, את מי מהן חמדת?!
נדהם היה לנוכח התפרצויותיה. גופה היה שלם וחלק. רק צלקת קטנה במקום מוצנע, וסימנים זעירים של מתיחת העור בשיפולי בטנה. וסגל היה מתאווה להחליק עליהן אצבעותיו לאחר כל אותם ימי מצוקה.
“שנינו יודעים עכשיו”, דיבר בלי להרים את קולו, “שמוכרחים לצאת פעם”, הושיט את ידו אל פניה המחורצים.
נרתעה והעבירה ידה על פניה, “מאוחר, סגל, מאוחר מדי”.
שב וקרב ועמד בסמוך, נחיריו רוטטים אל זיעת גופה, וידו נרתעת ממגע בשערותיה.
פעם, בשעת ליל מאוחרת, בשובה מן החוץ, ביקש להחליק על שערה הפרוע. אצבעות קודחות נשא אל פניה, והיא נשמטה ממגען, זה מן הרוח, סגל. והוא הסיג אצבעותיו אל שפתיו, ספק מריח שערה ספק מבקשה לא לעורר את בנם שנרדם זה עתה, מקווה שתתפייס עמו, והוא חזר והבטיחהּ בלבו שלא ישאל דבר, שלא, שלא…. אולם חנה כבר עמדה אצל מיטתו של אבנרי. וסגל על המשמר, לידה. כנוע, נכון. אבנרי ישן, חינן קולו, שמח שנמצאו לו מלים לכסות על דברו, ששקט, חנה’לה, לחשו שפתיו לתוך אזנה הרוטטת, אבנרי ישן, נרדם וישן, ואני שיר ערש שרתי לבננו, חנה־חנה’לה־חנינה שלי, מעשה בגדי פז, פתח חרש בזמר, שציפו לו כל הליל, ולא בא הגדי הלז, אף שלא חדלו מיילל… חי־חי־חי, צחק סגל לתוך כפותיו ועיניו ארבו לשפתיה, שיר פשוט, נכון? המלים שתתו מפיו, והוא ידע שאם יפסיק, תתמלט מגרונו יללת זאבים נוראה. אולם חנה נטלה לפתע את בנם אל שדיה, וקולו של אבנרי נישא בבכיה אבבא, אבבא. אז חבטה חנה בבנה. בידה הפנויה על גופו הזעיר, שיפסיק שיפסיק שיפסיק לבכות, קראה נואשות.
“אתה ידעת הכל ושתקת”, אמרה חנה, וכיראה את הדממה הפסיעה בצעדים רמים לחדר המגורים.
סגל נגרר בעקבותיה. הוא שקע בכורסתו, בה נהג לקרוא את עיתון הערב מדי יום ביומו. בזהירות פשט את מעילו והניחו למרגלותיו. חנה עמדה מנגד, עיניה מאשימות.
“וכי מה היה עלי לעשות?” שאל כאילו עדיין השהוּת בידו לעשות.
חנה אספה את הכריות מן הספה, רכנה ומשכה את כלי המיטה, והתחילה פורשת סדין לבן. ליחיד הציעה את המיטה, ועד שעמד על כוונתה כבר הטיחה בו: “להילחם, סגל, היה עליך להילחם!”
סגל העלה את מעילו על ברכיו כמתגונן מפני מיטת היחיד שמזמנת לו רעייתו: “לא יכולתי, אינך מבינה שלא יכולתי?”
“ואני חשבתי שלא איכפת לך”, שבה והטיחה בו, “ואני שנאתי אותך ואת עצמי, הו כמה אומללה הייתי”.
בשאריות הלילה היה זוכה בה. לאחר שעות ארוכות של ציפיה, בשבתו בכורסה זו בחשיכה, דרוך לנשימותיו של אבנר ולקול פסיעותיה החשאיות של רעייתו. ואחר־כך צופה בה שעה ארוכה במיטתם הרחבה, מצפה שתגיף את עפעפיה. אז היה יוצא לתור את גופה ומנשק את כפות רגליה הקפואות. גופה היה נותר ללא נוע וידיה לצידיה עייפות. לפעמים היה משלח אצבעות דורסניות אל צווארה המגולה, אך תמיד שב ומסיגן, והשתיקה חוצצת ביניהם.
“ואם לא הייתי שבה?” נפנתה אליו.
מחה בידו: “זה היה מזמן”. מזווית עינו השגיח בעלבון שבעיניה.
כשחדלה לצאת בערבים הוסיפה ופתחה דלתות ביתם בפני המשוררים והסופרים. בלילות שבת היתה מחזרת אחריהם, ובשעות הקטנות של הליל קוראת בקולה החמים את שירו האחרון של המשורר היושב מנגד וכוסית בידו. וביום היתה חנה מגביהה חומה בינו לבין בנו. כחוששת שסגל יספר יציאותיה הקיפה את בנם בחומת הזרות.
“גם אני יצאתי ל… לנסיון. לנסות פעם אחת”, ביקש על נפשו, “לפני שיהיה מאוחר…”
“ובכל זאת יצאת מאוחר מדי, סגל, ולא היה בזה טעם”.
חש את מלוא הבוז ב’לא היה בזה טעם', וידע שהיא הצודקת. קם במופגן ונפנה אל ארון הספרים. אצבעותיו החליקו מוכנית על פני הכריכות הצבעוניות, “עכשיו אני יודע שלא היה בזה טעם”, אמר. אולי מפני שיותר מדי ספרים כאן בחתימת ידי המחברים. בחדר המורים, בשעות ההפסקה, היה מונה שמות המשוררים והסופרים באי ביתם. עד שיום אחד אמרה הגברת שיינבאך: אני הייתי מקרבת יצירותיהם ודוחה סימני ידיהם. וכי מה מבינה מורה למתימטיקה בספרות, חשב אז. עכשיו היה תר בלבו אחרי משפט נאה, מלים שיביאו את חנה אליו. אלא שחנה עדיין טרודה בהתקנת הספה שלו. כאילו חייב בהסגר ואינו רשאי לבוא לחדר השינה.
הסדין הלבן כבר היה מבהיק לאור השעווה הצהוב שנשפך מאחורי הווילון. ומעליו שוב ציפוי לבן ושמיכה ורודה כבשר אדם מגולה. כמו לכבוד אורח עראי, שעתיד לעזוב בטרם יקומו דרי הבית. את בגדיו יניח סגל כאן, רמזה על שטיח הרצפה. מן הראוי היה לחַטא את בגדיו, אמרה, “ואפשר שלא רק את בגדיךָ ראוי לחטא”, זרקה מעבר לדלת חדרם.
האור כבה וסגל נותר שוב לבדו. גופו הסגוף נמשך אל הסדינים המעומלנים. אלא שידע, כי תחילה עליו לסיים מלאכתו. בתנועת פתע חטף את ילקוטו, ובידיים רועדות משך והעלה את הגליונות הלבנים. מבעד לחלון פיזר את הגליונות. שעה ארוכה עמד כך, מפקיר את גופו לרוח הקרה, ועיניו נוהות אחרי הכתמים הלבנים. כגוויות ציפורים קטנות וצוננות נחו על המדרכות הלחות ועל הגגות השטוחים והמבהיקים. עתה פנה אל הספה ושכב מלוא כובדו בין הסדינים, ובגדיו עליו.
אולם רוח הפרצים שנשבה במפולש לא הניחה לו להירדם. נזכר שחנה מקפידה לפתוח את כל החלונות לקראת הליל. אסור לסגור הרמטית את הבית. פתאום תתחיל דליפה של ברז מים או של גאז או אינני יודעת של מה. חנה יודעת לצפות למרחוק. היפנה את גופו על צדו ושלף אחד הספרים שלמראשותיו. אפשר הוא שיסייע לו להירדם. לאורו החיווריין של של הירח פיענח את ההקדשה: לחנה’לה המארחת הנדיבה בידידות כנה. שורות השירים אף הן כנות ועזות. נתבייש במלות שיר־הערש ששבו ועמדו מול עיניו: לא בא הגדי הלז אף ש… אפילו שורות אלו אינן משלו. ודאי קראן אי־כה אצל אחד מן החתומים כאן.
בזהירות הניח את הספר מידו, ירד מן הספה ובא בכורסה. ניסה להתכרבל במעילו, אלא שקצר היה ממידות גופו. משכוֹ כלפי מטה ועטף בו את רגליו העירומות. חמימוּת נעימה זרמה מכפות רגליו ועלתה וישבה על עפעפיו. השינה לא היטיבה. שרץ שחור מרבה־רגליים היה זוחל ומטפס במעלה שוקיו ובטנו, והוא אינו יכול לטרדו. רק כשקרב אל גרונו התעורר סגל וידע, שאותו חלום, שראשיתו בבית המלון הזר ליד הים, לא יניחנו עוד. העיניים הירוקות נותרו בהירות בחשיכה, מלגלגות. הוא קם ודידה אל הספה, אולם השינה לא באה עוד.
עם שחר גברו הרוחות. מצפון־מערב הן באו ונשבו מבעד לפתחים. סגל ידע בהן את הסתיו הקרב, ואת שנת הלימודים, ואת בואם של המועדים והימים הנוראים, כמו מדי שנה בשנה בעונה זו. ניסה למשוך את השמיכה למעלה, להתכסות כל־כולו, עד מעבר לקדקדו, כמו בימי ילדותו הרחוקים, כשביקש לברוח מן הדמות האפלה בפינה, והנה מצא את עצמו עטוף בגליון הסדין הלבן בלבד. הוא קפץ בבהלה ונאחז במשקוף החלון. לשווא חיפש את ראשית הזריחה. רק אור אפור ועכרורי קיבל את פניו.
בעודו יחף לבש סגל את מעילו, נטל את נעליו בידיו, ועל קצות אצבעותיו הפסיע אל הפרוזדור. אכן, הדלת לא היתה נעולה. רגע עמד שם תוהה, והצינה חודרת מלמטה, מן הכפות, אל מרכז ליבו. שיעול יבש תקפו, אותו שיעול שאינו מניחו בבוקר מאז צאתו. הניח ידו אל פיו ושוב הציץ לחדר. רק עתה הבחין במחברות תלמידיו שנערמו על השולחן. כאל מכרים ותיקים שב, נטל אחת מהן בידיו וישב בכורסה. גופו היה רפוי ועייף, והוא פתח את המחברת באמצעיתה, במקום שהברזל מנקב את הנייר, וכיסה בה את פניו המוּטים אל התקרה, כהרגלו מימים ימימה בעיתון הערב, בשעת עייפות נוראה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.