הלוויה: סיפור על שלושה גברים ולוויה אחת

 

א    🔗

המכונית כבר עמדה בחוץ. על יד הספרייה הלאומית. כחולה ונוצצת. פרופסור אקסלרוד ישב על יד ההגה וזירזני: “הלוויה בשעה אחת”, אמר. ישבתי לצידו ואמרתי שמוכרחים לחכות לפריימן.“כיוון שנותרנו שלושה”, הוספתי, “חובה עלינו להתלכד ביתר שאת”. הוא הציץ בשעונו התניע ופלט: “אתה ומליצותיך”. כיבה את המנוע והביט במעלה הכביש: “כנראה שלעובדי חברת החשמל אין שעונים”.

“אולי יש להם שעוני חשמל”, גיחכתי, “הרי לעיתים קרובות ניתק זרם החשמל בירושלים”.

“מה עניין החשמל אצל השעון?”, שוב התניע. “שרגא גפני לא ימתין לנו. וגם ההרצאה שלי באקדמיה על מוסר היראים תתקפח”, הכניס את הידית להילוך ושב והחזירה לאחור, “ועד תל אביב עוד הדרך ארוכה”.

“אפשר ששרגא ימתין”, תפסתי את אורח דיבורו ובלבד להסיח את דעתו מן האיחור, “אם יידע שאנחנו באים…”.

פריימן הופיע במקטורן עור מקומט ובכובע בעל מצחייה אפורה. הוא התנצל על האיחור מפני שהכל עם שרגא היה כל כך פתאומי. המבוכה וחוסר הביטחון ניכרו בפניו. רק כשישב ומדד בעיניו את הריפוד האדום העז, אמר: “אנחנו אנשים עובדים”.

“בדיחה טובה, בדיחה טובה”, חייכתי כמחפה על דבריו.

אקסלרוד העמיד כבר פנים כעוסות: “לא עת להתבדח”. הוא הסיר את מגבעתו השחורה והחליק אצבעותיו בשער האפור. “הוא סבור שאנשי האוניברסיטה כלל אינם עובדים, רק הם, שם בחשמל”, פנה אליי בטרוניה.

“עם פרופסורים אסור כבר להתבדח?”, שאל פריימן וחייך אותו חיוך נבוך, “הרי אנחנו כמו בימים ההם”.

היום זה דבר אחר", נענה אקסלרוד, הושיט את ידו וטפח לפריימן על כתפו. פריימן לחץ את ידו, הציץ בשעונו וקרא: “בשעה טובה קדימה!”

כשיצאנו לדרך לא הפיגה הרוח הלוהטת את החום. פריימן טבל בזיעה. רק עכשיו זיהיתי את מקטורן העור הישן שלו. מרופט היה במרפקיו ומראהו כמראה פני בעליו השזופים והחרושים. פריימן צד את מבטי במראה ומתח את מקטורנו. אקסלרוד חייך. “אני זוכר את המעיל הזה”, אמר, העביר את לשונו על שפתיו, חבש את מגבעתו ואז גנח, “לא מעט שנים חלפו מאז אותם ימים”.

פשטתי את רגליי באנחת רווחה. סוף סוף הרי נוסעים ללוויה והרהור עלה בי, שבכל זאת נסיעה ללוויה במכוניתו של אקסלרוד טובה מלוויה באוטובוס. ירושלים נפרדה מאיתנו בצאתכם לשלום לכבוד באי כינוס ארגון הבריאות הבינלאומי. השענתי גבי לאחור ושוב הצצתי בעיתון הבוקר. “מותו הפתאומי של מר גפני זעזע את כולנו”, היה כתוב שם. “בלילה היה הדבר ואם נדייק היה זה בערב. במסיבת רעים ישב שרגא גפני כדרכו בלילי שבת, במסיבת אנשי רוח שהיו משבחים את מאמרו השבועי בעיתון. ולפתע – החווירו פניו ושרגא אהובנו הרכין את ראשו לפניו. רק לאחר מעשה הבנו שהוא ביקש לסמוך את ראשו אל השולחן. אלא שהשולחן היה נמוך ממקום מושבו, שעל כן השעין את ראשו אל המיסעד , עצם את עיניו, נאנח ולא פקחן עוד”. מיתת נשיקה מת שרגא גפני, היה כתוב. מיתת צדיקים.

אקסלרוד הציץ בעיתון ואמר בשפל קול, “מוות פתאומי”, ולאחר שתיקה הוסיף, “תמיד המוות פתאומי”.

לא השבתי כי לא ידעתי מה להוסיף. הרוח החמה ליחכה את פניי. הושטתי את ידי אל ידית ההגבהה להביא זרם רוח נוסף.

“מפחד מהחמסין”, ליגלג פריימן שידע את מקום עבודתי הקריר ופלט לעברי סילון של עשן. “אינו רגיל”, תקף גם אקסלרוד, “תמיד יושב למטה, במחסן של הספרייה הלאומית”.

אולי הוא מבקש להתנקם בי, הרהרתי. על שום שראיתיו שם בחולשתו, כשהיה תר ומחפש ללא מצוא דפוס גדול ונדיר של “חובות הלבבות” להתפאר בו. “אני”, טפח פריימן על חזהו כמו שמע את הרהורי ליבי, “אני עד היום מטפס על עמודי חשמל. מלמד את הצעירים איך לעבוד”.

ומה שנכון – נכון. פריימן אכן היה הזריז בינינו. מצותת לשיחות הבריטים בעודו יושב על עמודי הטלפון.

“גם אנחנו עוד לא נס לחנו”, חייך אקשלרוד והסיר את מגבעתו. הוא ניגב את זיעת מיצחו, חשב והתריס, “שאל אותו”, הצביע עלי בסנטרו.

במורד הקסטל ירה מפלט המכונית לתוך ההרים. זו היתה לי הזדמנות. “כאן פתחו עלינו באש כשליווינו את השיירה”, אמרתי, שמח על השינוי בנושא השיחה, והמשכתי: “שרגא במשוריין הראשון נלכד באש הצולבת”.

פריימן אמר בהיסוס ששרגא לא נלכד כאן אלא במקום רחוק יותר, אבל אני השבתי ברוגז שבשביל שרגא עכשיו אי דיוק בפרט קטן לא ממש משנה. .אקסלרוד פיתח את עניבתו והעביר את ידו על מיצחו, אבל לא אמר דבר. פריימן נאנח: “חי לו אדם באושר ובעושר, ופתאום קם לו ומת”. חשבתי שמן הראוי להעמיד עובדות על דיוקן, שהרי שרגא גפני לא קם אלא ישב. איש סדר אנוכי, כידוע. שנים של מיון וקיטלוג הרגילו אותי לסדר ולדיוק. גם אקסלרוד יודע את מעלתי זאת. לכן הוא יורד אליי למרתף לעיתים מזומנות ושואל על ספרים חדשים נדירים שאיש לא ראה עדיין. הוא מניח כי חזקה עליי שאזכור מה נתחדש שם בדיוק בארון הברזל הנעול. כפור יבש מתפשט בחדר כשאני פותח בפניו את הארון. רק פרוכת אין שם שיוכל להסיט אותה. בידיים חמדניות הוא קולט את ספר המוסר העתיק והשמור, מצמיד את הזכוכית המגדלת אל פניו ולוחש כמו בשריקה, אח, נפתיע אותם, אח, אח! זו כבר שעת ערב ואשתו היפה לבית מאירסון וודאי מוכנה כבר לצאת לקונצרט, אך הוא מוסיף ומחפש כאן הפתעות.

היבטתי בו עכשיו מן הצד. עיניו היו מרוכזות בדרך שלפנינו, שפתיו חתומות ושתי ידיו על ההגה. אולם שם, מול הארון, מתרחבות עיניו וגם אישוניו כקולטים את כל מעשי הזימה שחיםש וגילה בספר הכתוב בכתב רש"י. שפתו התחתונה מתכנסת תחת שיניו העליונות ופניו לוהבים. הוא קורא בלחש כמה מלים ואני באותה שעה מציץ בו מרחוק ובוש בעמידתו, כמגלה ערוותו.

“בעיתון כתוב”, אמרתי בקול רם, “ששרגא לא קם ומת, אלא השעין את ראשו לאחור. אולי שולחן משרדים גבוה היה מציל אותו ממוות. הוא גם לא חי בעושר ואושר”. היבטתי בצדודיתו של אקסלרוד. חוטמו דומה שנתארך. עור פניו היה צהוב כקלף עתיק. אתה חשוב כמת במקום האפל הזה, היה מתגרה בי תמיד בארכיון, עלה, עלה למעלה וקטוף לך פרי מעץ החיים. ואני הייתי מחייך ומושיט לו דומם את מבוקשו ושואל לשלומה של רעייתו שלומית. הוא היה מריח את ריח הכריכה של הספר העתיק, אך בטרם פתח את דפיו מתעלם משאלתי ומוסיף, אלא אם כן אתה הוא שרוקח לנו איזו מרקחת חדשה מתחת לאף, איזה חידוש מרעיש. “חבל על שרגא”, אמר עכשיו פתאום אקסלרוד

אפילו במיטה לא שכב כשמת“, אמר פריימן.”שרגא לא היה מן האנשים השוכבים במיטה סתם כך", הוספתי אני.

“בלי תואר אוניברסיטאי ידע להסתדר”, הביע פריימן את פליאתו.

“כן, כן”, אמר אקסלרוד, “זוכרים כשהסתיר את האקדחים שלנו בשכונת הבוכרים? האנגלים הביאו כלבים מאומנים….”, קולו היה גבוה כמבקש לחפות על מחשבותיו, שלא ידעתי מהן.

אך אני לא הרפיתי. ואמרתי שגם עם נשים ידע שרגא להסתדר. אקסלרוד לא השיב ורק האיץ במכונית במעלה אבו־גוש. “מולנו הכפר סריס” אמרתי בקול של מדריך תיירים, “כיום זה שורש, אבל אתם זוכרים וודאי את הסיפור על הבתולה והסריס”. שניהם צחקו בפנים רציניות. הרי שרגא יכול היה לספר את אותו הסיפור ואנחנו היינו צוחקים שלוש פעמים. המכונית קפצה על פני מהמורה ואקסלרוד קילל חרש. היתה זו קללה עסיסית בערבית ונשמעה כהד מימים טובים ורחוקים.

“ועכשיו הוא מת כערער בערבה”, אמר פתאום פריימן בקול בוכים.

הפניתי אליו את פניו ואמרתי, “עוד מדברים אצלכם כמו בימי רוטנברג”.

“כן, אבל הוא היה ערירי”, חזר פריימן בעצב.

“הוא הרוויח הרבה כסף וביזבז אותו”, הטחתי והיבטתי אל אקסלרוד. וורידי אצבעותיו הכחילו כנגד גלגל ההגה. ואז פלט: “כן, על נשים”. פריימן חדל מעיסוקו בסיגריות שלו ונשא את עיניו. אני שתקתי דרוך לדבריו של אקסלרוד. והוא אכן המשיך. “גם אני פגשתי לא מעט נשים. יפות. בקונגרסים ליודאיקה…”. פתאום מחה את מיצחו ונשתתק.

ואמנם, תמיד בבואו אליי למטה, אל המחסן, הוא מספר על הוועידות. תמורת עיון בכתבי יד נדירים, שעין חבריו המלומדים לא שזפה אותם, הוא מספר לי. את חסד ידידותנו משכבר הימים שאני שומר לו והוא גומל לי בסיפורי הצלחותיו עם נשים. עיניו האפורות נוצצות בדברו ואור הניאון החיוור משווה לפניו דמות של נזיר מסתגף. אולם אני מפסיק אותו באמצע ושואל על ההכנות לנסיעות, על המזוודות, על הפרידה המתוקה משולמית, על המהומה בנמל התעופה והרפתקאות בקרונות השינה ברכבת כשצריך, וכמובן – על השמפניה בגביעי הבדולח, ורק לבסוף על הנשים הטועמות בשפתי השני שלהן את הנקטר המובחר, זרועותיהן עוטות כסיות לבנות, נוגעות בלובן בשרן במעלה המרפקים. אלא שהוא כבר לא מתפתה ומתעלם משאלותיי ומספר במחסן רק את הרצאותיו, שתמיד עניינן הוא בחטאים החדשים שמצא במגילת היראים החדשה שעיין בה. הוא אוהב לספר על צינורות השפע השופעים בגני הסיטרא אחרא של הנפש ועל החזרה בתשובה העונה על הכל.

הו, התשובה המתוקה, הוא מתפעם. בבחינת שיוויתי אדוני לנגדי תמיד. כגון בעת שבא להרהר באישה בתפילה. אז ינעץ אדם את אגודלי אצבעות רגליו בארץ ויתלה את גופו אחורה אבל אל יסמוך את ידו לכותל. או במקרה של הבא על אשת איש, הוא יימנע מכל הנאות הגוף חוץ מאשתו. או הבא על נוכרית, כאן התשובה תהיה דווקא מעמידה בניסיון שוב את הגוף באותה עבירה. אותה שעה שהוא מספר, עיניו נוצצות וניצתות בזיקי חמדה והוא מוסיף ומדבר בחטאי הזימה. החיוורון נעלם אז מפניו, והשושן פורח אז בלחייו. ימים רבים, הוא מספר, ישב עד שפיענח את האותיות המעוקמות שבכתב היד הידש. ומה מצא עוד?

מצא מעשה במתמיד שנתפתה ללילית שהופיעה בדמות נערה יפהפייה , כולה מחמדים, ונתחייב בתשובה שיבוא שוב לאותו פרדס עצמו ויעמוד הפעם כנגדה ולא יחטא. וזה לא קל, מסביר אקסלרוד בבוהן ידו ומתרץ את הניסיון בק"ן טעמים מן התורה ומן המדרשים.

עתה כבר חלפו המשוריינים מימיננו והם פעורי חלונות. פריימן סיפר שעוזי הבן שלו ביום הבר־מצווה הניח זר פרחים על אחד מהם. זכר לימי המלחמה של אבא. ואכן, אני זכרתי את הדרשה של בנו. זה היה בשבת והוא קישר את פרשת השבוע בכיבוד הורים ובכיבוד מורים,המחנכים לאהבת המולדת ולאהבת הדעת ולאהבת הגיבורים שמסרו את נפשם למען החיים, למעננו. ואילו אני רציתי אז לזעוק, והחיים, מה? החיים שכל חייהם הם קימה בבוקר וירידה למרתפים, החיים האלה לא ראויים לקצת פרחים? אבל הדרשה היתה יפה. אפילו שרגא גפני שיבח את פריימן על הדרשה הנאה של בנו, וגם הניח בידו המחאת כסף עבור בנו.

“שרגא באמת היה באחד מהם, במשוריין הראשון”, אמר פריימן, “לא פלא שהתרגש בדרשה”.

“אבל הוא יצא ממנו בשלום”, התרסתי. זכרתי כי במסיבת הבר־מצווה היה שרגא גפני חתן המסיבה. כולם הכירו את דיוקנו מן העיתון ועל כן בירכו רק אותו לשלום ודרשו בשלומו. והוא היה מרעיף את חיוכיו מתוך חליפתו האנגלית המהודרת, כולו נחת וסיפוק. ובכל זאת, באותה שעה היינו ארבעתנו יחד שוב והיינו שמחים זה עם זה כידידים אך גם נזהרים זה מפני זה כיריבים, שלא בכל נעשינו שווים כמו פעם.

“הוא ידע להסתדר גם עם המוות וגם עם הנשים”, סיכם אקסלרוד את הנושא אחרי מחשבה. “אבל הוא מת!” קרא פריימן. “כולנו נמות”, לחש אקסלרוד.

“ככה מדבר רק מי שמתכונן לחיות עד מאה ועשרים”, הטיל פריימן לחלל המכונית והצטנף בפינה.

הצצתי באקסלרוד. פתאום רעדו שפתיו. באה עליו ההתקפה שהיכרתי. זכרתי איך כשעמד פעם ליד ארון הספרים לפתע החווירו פניו ויד ימינו נידלדלה. הוא השעין גופו אל הדלת ונתן הי עיניים מלאות יראה. ניסה לחייך אך עיניו הסגירו את פחדו. בזהירות אחזתי בכתפו והושבתי אותו על הכיסא. היד, הוא לחש לי, איני יכול להזיז אותה, אמר. הלב מתפוצץ לי, נאנח. רציתי לרוץ, לטלפן ולהזעיק רופא אך עמדתי כמשותק. לבסוף ניתקתי ממקומי, ניגשתי לארון הספרים והוצאתי את העותק הנדיר של חובות הלבבות ושמתי בידיו. חיש קל חלף חיוך על שפתיו והוא שב לעצמו וקם.

גם עכשיו הוא ניעור ואמר: “אולי אתה צודק”, והיפנה את ראשו אליי לאחור, “עד מאה ועשרים” ופריימן נענה לו: “צריך להאמין בעולם הבא, אז הכל נראה אחרת”. ואז אני הוספתי: “מי שמאמין בעולם הזה מאמין גם בעולם הבא”, וכשחלפנו על פני מנזר השתקנים אמר אקסלרוד פתאום: “הם מאמינים”, ושוב שתק. ואז סיכם פריימן ואמר, שהוא רואה ממרומי עמודי החשמל יותר ממה שאנחנו תולעי הספרים רואים מלמטה.

 

ב.    🔗

המסעדה שבתחנת הדלק הכריזה על עצמה מרחוק. השלט שיבח את השמן שמאריך חיי כל מנוע וגם הפציר בכל נוסע הפסקה עשה ומשקה שתה. היצעתי שנעשה הפסקה קצרה. פריימן הצביע על העיתון ועל שעת ההלוויה הקרובה. “שרגא לא יברח”, אמרתי. אבל פריימן ביקש על נפשו, “אבל פרופסור אקסלרוד, בבקשה, לא…” אקסלרוד פרץ בצחוק. “לא! וודאי שהוא לא יברח!” “אבל ההלוויה בשעה אחת”, ניסה פריימן שנית וניפח את שפתיו ברוגז.

“שרגא היה המפקד שלנו ואנחנו חייבים להגיע!”.

אבל המכונית עצרה מול קיר הזכוכית ואקסלרוד הבטיח שלא נאחר. פריימן התכנס במושבו והודיע שלא יבוא איתנו. ניסיתי לפתותו, “נשתה לזיכרו של שרגא”, אמרתי.

“אשתי אינה יודעת כלל שנסעתי”, התחנן פריימן, “חשבתי שניסע ונגמור מהר ונשוב”.

“נרד ונגמור”, הבטחתי. “רק משהו חם וחריף או קר ותוסס”.

“אני תמיד יכול לטפס על עמודים בלי בעיות, אבל היום באמת כל כך חם”, אמר פריימן, הסיר את מקטורנו והציץ בגבו של אקסלרוד. “כמה זמן זה יקח שם?”, שאל בלחש, אך אקסלרוד לא השיב וגם אני שתקתי. “אתם מהאוניברסיטה עם השיגעונות שלכם”, אמר. אבל אני כבר עמדתי בחוץ, פותח את הדלת לפני אקסלרוד, קד קידה כמו של שומר סף. וירדנו שלושתנו.

ליד שולחן פורמאיקה זעיר ישבנו שלושתנו. הזמנתי שלוש פעמים טורקי ושלוש עוגות בצלחת משותפת, וקיבלתי על עצמי לשלם בבחינת עונשו של מסית ומדיח. פריימן, שהזדרז וסיים את מנתו,התבונן בשעונו התנצל שבשעה זו הוא רגיל לסעוד את ליבו בשני כריכי גבינה כסגולה נגד כיב הקיבה שלו. הוא הצית לעצמו סיגריה והתרומם, ואז אקסלרוד ביקש אף הוא סיגריה. “חידוש שבאופנה?” שאלתי. הרי הוא חדל לעשן מאז התפרסם הדו"ח של וועדת הרופאים הבריטית המלכותית. רצון חזק היה לו תמיד. אף שני ילדיו נולדו כמתוכנן. בת ובן באו לעולם כזה אחר זה והם לא ביישו את אביהם אף לא את שולמית אימם. צמה שחורה וכבדה היתה לה כשהיכרנו אותה בביתו של שרגא. מה קרה לו? רק אני עוד המשכתי לעשן זמן מה, בבתי קפה ובביתי. תוכניות נתרקמו בי אז. להוציא אוסף של אגדות עם כעצתו של שרגא. אחר כך ביקשתי לרשום אוסף של פתגמי עם, כגון שלעולם לא תישא אישה אלא מיוחסת ואפילו אתה מוצא אותה לובשת כלי זהב וכסף. אבל אשתי אמרה, אם ציפור דרור אתה מבקש להיות ולבזבז את כספנו על סיגריות וקפה, הרי לרווקות נועדת. הגיוניים היו דבריה, ואני קיבלתי עליי אז את עולו של בית הספרים. וכשנתמניתי אחראי על כתבי היד הנדירים היתנה עימי המנהל שלא לעשן וקיבלתי. הספרים הם חומר דליק, אמר, אבל כנגד חיסרון זה לא תמצא במרתף עשן של פצצות. ארץ של מלחמות אנחנו, ואל יהא קל בעיניך ביטחון מפני פצצות. הסכמתי עם המנהל. והוא חיזק דבריו, שום פצצה לא תחדור שלוש קומות מתחת לפני האדמה. אמרתי, לא פצצות ולא קולות.

באותם ימים ביקשתי להימלט מידידי המרובים בחדר הקטלוגים. בבואם היו הפרופסורים מברכים אותי בבוקר טוב ובמה שלומך ובטפיחות על כתף והיו מצפים לבדל של רכילות מפי. ידידים של אמת. לימים באו אף לשמוח בשמחתי לרגל נישואי בתי. הם נישקו את ידי רעייתי האדומות מאבקות־כביסה, ואמרו מי מילל ומי פילל. אף אקסלרוד בא ושולמית נשענת על זרועו. שולמית קרא לה אביה על שם הנאווה בבנות ועדיין היא נושאת אותה צמה כבדה ובפניה עיניים שחורות גדולות שאהבתי כנפשי.

אקסלרוד השתנק והשתעל ושאל אותי אם אין העשן מזיק לבריאותו. קרצתי אליו בעיני ואמרתי שללב אינו מזיק. אף על פי כן אם רצונו בתחליף, הרי עימי סוכריות־מנתה. מנהל הספרייה המליץ עליהן והריני מסתפק בתחליפים. אקסלרוד השעין גבו אל קיר הזכוכית, עצם את עיניו והיה מעשן בלגימות ארוכות, כמבקש למלא ריאותיו. לבסוף נתן בנו עיניים טובות ושאל, “מתפקרים מה?”. עיניו נצצו מבעד לעשן.

“לאט לך, קשישי”, לחש פריימן, “מי שאינו רגיל צריך להיזהר”. קשישי היה כינויו בעודנו צעירים מתאמנים באקדחים. אף כי שרגא היה מפקדנו.

“חבל ששרגא איננו”, אמרתי, “יכולנו לחגוג את פגישתנו”. אקסלרוד חייך, ופריימן אמר שאחד עם חוש הומור כשלי ראוי להעלותו על עמוד חשמל גבוה, אפילו הוא איש אוניברסיטה. חייכתי ואמרתי ששרגא היה יודע כיצד לנהוג פה. פריימן הציץ בשעונו, ואקסלרוד משך הברותיו: “כן, הוא היה מפקד אמיתי”.

אקסלרוד מעך את הסיגריה ועצם את עיניו. הקמטים נעו בפניו כאדוות מים. לפתע קם ופנה אל הדלפק. רגע ארוך עמד שם מתלחש עם הבעלים. וכששב צמצם את שפתיו בחיוך מסתורי.

המלצרית באה והעמידה בקבוק קוניאק וארבע כוסות ונתנה באקסלרוד חיוך של זימה. פריימן נרתע לאחור ואני אמרתי, משקה כלבבי משקה כלבבי. אקסלרוד נשא את הבקבוק, מזג לארבע הכוסות, נטל שתים בידיו, הקיש באלה שלנו והערה לקרבו בזו אחר זו את שתי הכוסות. אז עצם את עיניו, פקחן והביט בנו כאחד שהפתעות נוספות עמו. הוא זימן אליו בקול רם את המלצרית. היא באה בטיפוף עקביה ותלתה מעליו את שדיה המלאים. הוא אחז בזרועה העירומה ושב והציץ בנו. פניו אדמו וטיפות זיעה נתלו בקצות סנטרו. זימן את לחיה אל פיו, לחש דבר־מה על אזנה וטפח לה על אחוריה. אחר־כך שב ומזג לכוסות, וקרא לחיי שרגא! פריימן קפץ ועמד, פניו סמוקים וידיו הקפוצות על השולחן. אף פתח את פיו, אולם אני הקדמתי אותו, משכתי בידו ואמרתי שאם פרופסור אקסלרוד שותה לחייו של שרגא, הרי זה בסדר גמור. סיימתי בקריאה לעומת אקסלרוד: “המלך מת יחי המלך!”

הוא קירב את הכוס אל עינו והביט בי מבעד לזכוכית. עינו היתה מעורפלת. המלצרית באה, הניחה צלחת חמוצים, עמדה רגע סמוכה אצלו, הרכינה עצמה עד שחזה נגע במצחו ולחשה, שבמסעדה זו יוכל למצוא כל מה שדרוש לגבר אמיתי.

“אם כך”, קראתי, “הביאי לנו סיגריות אמריקאיות”. היא הסבה פניה אלי. אף סולד היה לה, ורקותיה עטורות שתי צמות מחומצנות. שפתיה הצבועות לבן חייכו ברוב משמעות. “שרגא ידע לשתות”, קונן אקסלרוד. אכן, אמת דיבר, היה זה מינהגו. ניכנס לתנובה, היה אומר, נאכל בלינצ’ס ונשתה כוס חלב. והבקבוק כבר היה מציץ מכיסו.

“איך אתם אומרים”, הושיט אקסלרוד סנטרו בעקבות המלצרית, “חתיכה”. הוא פרץ בצחוק. צעיר הייתי ממנו בשלוש שנים ובימים ההם הייתי הקטן בחבורה. “פרופפפסור למוסססר”, התיז פריימן בבוז.

“אתם הצעירים”, איים כנגדי אקסלרוד באצבעו, “תמיד רודים את השמנת, לאור היום ובסתר המחסנים”.

“מי שעוסק במוסר יסתפק בלבן”, אמרתי.

“שרגא ידע לחיות”, אמר אקסלרוד במהורהר. שב והגיש את הכוס לפיו.

“ואתה, מה, מה חסר לך?!” התפרץ כנגדו פריימן, “קומו וניסע!”

“אני”, משך אקסלרוד לאיטו, “אני בזבזתי את חיי על ספרים”, נשתתק ולפתע קרא, “מה עם הסיגריות הארורות!”

פריימן פיעפע, “המלצרית, מה?”

“המלצרית”, הדהד אחריו אקסלרוד בבוז, “אצלי הסטודנטיות נכנסות ויוצאות ככה”, שפשף אגודלו באצבע, “ואתה מספר לי על…”

המלצרית הניחה לפניו את הקופסה וחייכה בערמומיות. הוא קרע את העטיפה ובאצבעות רועדות תחב סיגריה לפיו. היא הגישה לו אש והחזירה את המצית לכיס סינרה. עיניה עדיין חייכו. פריימן התיז רוק על הרצפה ודרך עליו. זכרתי נוהגו זה של פריימן. לשווא ניסה אקסלרוד לחנכו לנימוסים נאים.

“אם תרצו עוד משהו, אני לרשותכם”, אמרה המלצרית והתרחקה.

“לחיי שרגא!” קראתי וגמעתי מן הכוס. אברי היו כבדים וביקשתי לפרוק מעלי את המשא, “אני מכיר אותך, אקסלרוד, מכיר היטב. המישרה הזו של פרופסור לספרות־המוסר היא רק כסות עיניים, רק שעשועים אינטלקטואליים. אני יודע את מחשבותיך!”

“בוודאי!” ליעלע אקסלרוד וצחק צחוק שיכורים, “אצלי הסטודנטיות נכנסות ויוצאות ככה”,

“רק נכנסות ויוצאות”, אחזתי כתפו, “ספר, פרופיסור אקסלרוד, ספר הירהוריך כשאתה קורא סיפורי חטא”. לאיטו הוא נשא את ראשו והביט בנקודה סמויה, “איש מדע אני”, דיקלם. “אולי כמו גינקולוג?” לא הרפיתי. “מעשה בחסיד”, פתח לאיטו, “שסיפר לחכם”, עטף את כוסו בכפותיו, “אני אהבתי אשה אחת והיא אשת איש, ועזה לי כמוות אהבה, וגם היא אוהבת אותי ביותר. ואחבקנה ואנשקנה, ואמשש כל גופה ולא בעלתי, וכל הנישוקים והחיבוקים לא היו בעיני אלא כזכר בזכר וכנקבה בנקבה, שלא היה יצרי על זה אלא מתכוון הייתי כדי שיתגבר יצרי עלי, והיה לבי כאש בנעורת וכאש בוערת לבעול, וכן עשיתי ימים ושנים והיה בידי לעשות עמה כל רצוני. כי היינו שנינו דרים בבית, והבעל הלך לארץ מרחקים ולא היה מוחה בידי כל מה שחפצתי, ומנעתי בשביל הקדוש ברוך הוא. אבל חיבוקים ונישוקים לא מנעתי, ולא נהניתי מהם, כי לא היה עם לבי כי אם לבעול. וזה עשיתי כמה שנים כדי לקבל שכר…” נשתתק ועיניו האדומות הביטו בי זועמות.

“היו לך ניסיונות ומניעות”, אמרתי.

“מה אתם מבינים בניסיונות ובמניעות ובעיכובים ובמלחמות בסיטרא אחרא”, מחה בידו בלי לשאת עיניו.

“ועכשיו מה?” הרכין עצמו לאחור, “לא כלום. השנים חלפו. ואני ניצחתי. ניצחון מפואר, מה?” הביט בי כמצפה שאסתור את דבריו, “ובינתיים נתחדדה אצלי השמיעה. אני מאזין. באוזן הפנימית מאזין. לפעימות הלב. אפילו בלילות אני מאזין. בשנתי. בחלומי”, עמד וקרא לפתע, “הי, לב! די שחקנו מחבואים. תתחיל במה שאתה זומם שם!”

המלצרית באה במרוצה ותלתה באקסלרוד עיניים שואלות. אולם אני אחזתי זרועה ומשכתיה הצידה, “לא אליך הוא מתכוון”, לחשתי על אזנה בעמדי סמוך אליה. ירכי התחככה בירכה והיא הביטה ישר לתוך עיני.

פריימן התרומם וניער מקטרונו מפירורי העוגה. “שרגא, שרגא” קרא, “אנחנו מאחרים!” שערותיה ליטפו את פני. רכות היו והדיפו ריח של סבון חפיפה. היא השפילה עיניה, ממתינה. אקסלרוד לפת קיבורת ידה, והיא נענתה. ספק מחבקה ספק נשען עליה גרר אותה עימו. פריימן הטיח רוקו. אקסלרוד היפנה אלינו פניו, “כך צריך, לירוק על הכל, אני אומר!”

עיניו האדימו כעיני השור בייחומו, “מי הם השניים האלה?” שאל את המלצרית והצביע עלינו. היא רק ליטפה את פניו בראשי אצבעותיה, והוא השיב, “אחד שומר ספרים והשני מביא אור כשמבקשים חושך…” צחוקו נותר אחריו. הוא נעלם עם המלצרית ולא אמר מילה.

פריימן ישב ועיניו בשולחן. הוא דיבר מלמטה, קולו נמוך, “כאלה אתם שם מושחתים מכף רגל עד ראש. חשבתי שנוסעים ללוויה. שרגא…”, נשא את פניו עיניו היו לחות.

“נוסעים, פריימן, נוסעים”, ביקשתי ללטף כתפו, אולם הוא הרחיק את ידי בתנועת מיאוס. לפתע קם ובצעד נמרץ פנה אל בעל המסעדה אחר כך שב, רכס מקטרונו, תיקן כובעו על קדקדו, ואמר שבקרוב יעצור פה אוטובוס בדרכו לתל־אביב, עוד הוסיף ואמר, שבשום אופן לא היה מאמין שאקסלרוד יעשה מעשים כאלה. אילו שרגא אתנו, אמר, לא הייתם מעיזים. הסכמתי בניע ראש. שהרי לו חי שרגא, לא היינו נפגשים במקום זה, אמרתי. פריימן חייך לשבריר של שניה ואני הוספתי, שחובה עלינו להתחשב בחולשות אנוש. “והרי אתה”, אמרתי, “הסתפקת תמיד בחלב של תנובה. בלי חטא, פריימן ידידי, בלי חטא אין תשובה”.

“אבל למה היום, דווקא היום”, לא רוגז, כי עלבון נשמע בקולו. הרכין עצמו לפנים ונתן לשונו בתחתית הספל. אפשר שביקש להסתיר עיניו. “חשבתי”, גמגם," חשבתי, שנשב בניחותא בתוך המכונית ונהיה עצובים, ונשוחח על מעשיו היפים של שרגא למן היום שהכרנוהו ועד עצם יום מותו. הלא מעשים גדולים עשה שרגא בימי חייו. בלילות שבת נהגתי לקרוא מאמריו והייתי מספר לעוזי ימי ידידותנו הגדולה", שב ומחה בידו, “עכשיו הכל אבוד. חשבתי שאקסלרוד ידבר בשמנו ליד הקבר הפתוח. בלשון יראים וחסידים יספר אגדת חייו…”.

קולו הבכייני הרגיז אותי, “תפסיק לייבב”, סיננתי בין שיני, “אם אתה מקנא בו”, חשתי צביטה בליבי כיוונתי אל הדלת הסמויה בה נעלמו השניים, “אז לך ותעמוד בתור גם אתה”

הוא נזעק והושיט כנגדי אגרוף, “מצאתם לכם זמן להפקרות!”

“אותי”, אמרתי בהיסוס, “אל תערב”. מצטער הייתי על כל אותו גולם שהקימותי. לא ידעתי שאקסלרוד ירחיק לכת כדי כך.

“אצלי הן באות ויורדות בלי הפסק” חיקיתי אותו.

“ככה”, העמיד פריימן פנים מלגלגות.

“כן”, חיזקתי דברי, “ככה. כמו דבורים אל דבש.”

“ואני חשבתי”, לא הירפה, “שאתם אנשי האוניברסיטה, מלקקים דבש”.

“בוודאי”, השמעתי קול עליז, “אלא מה חשבת?”

“מה אני חשבתי”, אמר פריימן והביט אל נקודה סמויה, “הלוואי והימים ההם שהיינו ארבעתנו צעירים ועושים מעשים גדולים, היו נמשכים ונמשכים”.

“בשביל שרגא הם נמשכו”, אמרתי בעצב, “וגם בשביל אקסלרוד”.

“כן”, אישר פריימן, “הם מן היושבים למעלה, נוסעים לקונגרסים, לוועידות שותים שמפניה. ובחברת נשים יפות”. ושולמית בבית", לחשתי אני.

“אני”, גמגמתי ונאחזתי בפסוק, “כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף, פירוש רש”י…"

“אתה ופסוקיך”, נעימת רחמים נתגנבה לקולו. “כבר בימים ההם היית בקי בפסוקים ובמדרשים”.

חזרתי וגלגלתי בדמיוני אותם ימים בערבי החורף הארוכים בשכונת הבוכרים. יושבים היינו על מחצלת הקש, ואני מספר. גם שרגא ואקסלרוד היו מפסיקים את ויכוחיהם ומאזינים לנו. אגדות מימים רחוקים סיפרתי.

“שרגא הבטיח לכולם”, אישרתי. “אבל לא כולם יכלו לעמוד בדרישותיו. אכן, הוא את חלקו קיים. נתן בידי כתב־המלצה אל מנהל הספריה. מלאכה קלה, הסביר שרגא. ואמנם באו הנישואין. ושרגא הביא לי שי – קביעות בעבודה. אחר־כך באו עלייה בדרגה וצבירת שנות ותק, וסכום עגול בקופת הפנסיה שאפשר לנצל לקבלת הלוואה… אם רוצים להחליף רהיטים למשל…. נו, ואהבתי לספרים, שרגא היה מריץ אלי מכתבים אפילו מחוץ לארץ: חדל לקרוא והתחל לכתוב. ידיד אמת היה, ולא ידע שבספרים כבר כתבו הכל”.

“דווקא בגלל זה”, אמר פריימן, “מלאכה קלה, יושב לך בערב ליד השולחן וכותב ספר. כמו ההוא”, רמז כלפי הדלת הנסתרת.

“הוא לא כתב ספרים”, לחשתי, פריימן הציץ בי בלגלוג: “לא ידעתי שאתה איש חשוב, מומחה”. “אלא מה חשבת”, איימתי עליו, “יש מומחים גם בלי תואר אקדמאי”.

“כמובן”, נזדרז להסכים עמי, “כל מי שעובד באוניברסיטה מוכרח להיות מלומד, לא כמונו חופרי היסודות ומציבי העמודים”.

“אצלי”, חייך פריימן, “תמצא רק ספרי ילדים”. “אל תצטער”, צחקתי, “פחות דאגות לאלמנה. תמיד היא מבקשת רק שלט קטן בבית־הספרים, אפילו על מדף צדדי, יד וזכר לבעלי שקדיש וכולי, אבל אני משיב, אם שלטים נציב לכל המתים, לא יהיה מקום לכל החיים”, ושתקתי, מצפה לדברו של פריימן, אולם אזניו כרויות היו אל החוץ. שבתי ולחשתי, “ושרגא רצה שגם אני אהיה בין כותבי הספרים. גם אקסלרוד יודע את האמת. לכן לא כתב אפילו ספר אחד. רק מאמרים והרצאות. פריימן חשוב לי שתבין…” “אל תכרוך את שמי עם שמו”, איים בלי להביט בי.

“עוד מחכה לאוטובוס, מה?” חשתי כיצד הכעס עולה בגרוני, “האיש הטהור המביא מאור בז לנו. אבל אתה לא תזכה להיפטר מאתנו. קודם יבוא אקסלרוד. ועוד תודה לנו על נסיעת חינם ועל השתייה והעוגות…”.

ואכן, אקסלרוד הופיע פתאום חרש. בשפל קול אמר שכבר שילם בעד כולנו. דומם קמנו ונכנסנו למכונית פריימן ישב מאחורינו, מציץ בשעונו, מאיץ באקסלרוד בעיניים מוכיחות, ואנוכי מלפנים, שותק. אקסלרוד לא הירפה מדוושת הדלק. היה מתמרן בין המכוניות, מחליף מסלולים, חולף בצמתים באור צהוב. ידעתי שהוא מצפה כי אבקשנו להאט, אלא שאני שתקתי. עצמתי את עיני והפקרתי את עצמי לטלטולים. רק עצביו של פריימן בגדו: “לא די לנו במת אחד?!” אקסלרוד האט ולחש: “נאום יפה חיברתי לכבוד שרגא”.

פריימן רכן לפנים ואמר: “אתה לא תעז להספיד את שרגא”.

“שרגא לא יסלח לנו”, התחנן פריימן

“יש גבוה משרגא”, אמרתי, “אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד גומל חסדים לחוזרים בתשובה”.

“שוב אתה מבלבל אותי עם הפסוקים שלך”, רטן פריימן.

 

ג.    🔗

אקסלרוד עצר במפתיע. שוטר חמור־סבר ביקש שנמתין בצד הכביש. פריימן קילל חרש. ניסיתי להסביר שאנו ממהרים. אולם השוטר השיב שכולם ממהרים, אבל לצערו יש הרבה חשודים, על כן, הוא מבקש שנצטרף אל המכוניות מימיננו. פריימן אמר, “החמסין הזה יהרוג אותי”. אקסלרוד הסיע את המכונית אל זנב התור וישב בראש מושפל. לבסוף הגיע תורנו, והוא הציג את תעודותיו. תעודות רבות שלף מכיסיו, כמבקש זיכוי ללא דין ודברים. תעודות המעידות לידתו והשכלתו ומקצועו ומעמדו וחברותו באירגון האקדמאים ובחברת מצווה של מטהרי מתים וצירף אפילו כרטיס ביקור שמודפסים עליו באותיות של כתב־יד שמו ותארו. השוטר עמד וידיו מלאות ניירות. אחר־כך התנצל והוסיף, שדווקא פניו של בעל התעודות היו חשודים, אבל עכשיו כבר הוא יודע שהוא פרופיסור חשוב מאה אחוז ואפילו אם שתה קצת מן החריף החריף הזה ומבסוט מן החיים, הנה אף על פי שהמדינה שמה אותו שומר חוק וסדר (הוא הפסיק נאומו והניח ידו על ליבו וקד בראשו) לא יקלקל את המצב רוח של פרופסור.

הצל ברחובות העיר לא הקל את השרב. בנייני הטיח בדרך לבית־העלמין הישן חסמו בעד רוח הים. פריימן פשט מקטרונו ולא חדל למלמל, הכל אבוד הכל אבוד. השער היה סגור. שעה ארוכה הקשתי במנעול המחליד. השומר הגיח מאי־כה, בידו האחת בקבוק משקה תוסס ובידו האחרת היה משיב רוח על פניו הנוצצים מזיעה. הוא מדד אותנו בעיניים כועסות ואמר שכל המתים החשובים של היום כבר נקברו, ומי שלא חשוב לא מביאים אותו לפה, ואם יש לנו מת חשוב שנקנה לו חלקה פה במקום הזה אז צריך ללכת לצד השני…

פריימן לחש שעלינו לחזור מייד לירושלים, מכיוון שאין עוד טעם, הרי רואים שהכל נגמר והשעה מאוחרת מאד. אקסלרוד עמד ומקטורונו השחור תלוי ברפיון על זרועו. חולצתו הלבנה השתלשלה מתוך מכנסיו כתכריך של בד. קיוויתי שיסדר עליו את לבושו וישוב ויציג תעודותיו. אולם הוא התמיד בשתיקתו. רק את רגליו נעץ בחול. פתחתי ואמרתי שבאנו ללוויתו של שרגא, אבל לצערנו היו לנו מניעות ועיכובים ותקלות, והמשטרה מחפשת חשודים, ומי אינו חשוד בימינו? סיימתי בקריצת עין ידידותית. השומר נתפייס ושאל לאיזה שרגא אנחנו מתכוונים, מפני שסתם אחד שרגא לא נקבר פה מעולם, צריך שיהיה לו יחוס אבות או יחוס של ממון או יחוס של מוניטין, מפני שכל מטר עולה פה אלפים וגם ביאליק נקבר במקום הזה.

“שרגא גפני”, אמרתי, “העיתונאי המפורסם”.

“אני לא קורא עיתונים”, הצטדק בקול ערמומי, וחזר והוסיף שכבר היו להם כמה וכמה מתים היום, וכולם אנשים חשובים מאד מאד שמתו פתאום אולי בגלל החמסין ואולי בגלל יום ששי, שמי שמת ביום ששי זוכה לעלות ישר לגן־עדן. הנחתי בידו שטר כסף, ופריימן הושיט לפניו בהיסוס את העיתון. השומר התבונן רגע במודעה, לגם מן הבקבוק, וללא אומר פנה אל השער. “זה היה בשעה אחת”, אמר ותחב את המפתח במנעול, “ואתם באים רק עכשיו”, נעימת עלבון נשמעה בקולו, “אצלנו הכל הולך על סטופר”.

רציתי שוב להתנצל אבל הוא הפסיקני באותה קריצת עין ערמומית, “יודע אני. חשודים. הרבה דרכים הולכות לבי־הקברות. יש קצרות ויש ארוכות. אבל אין דבר”, ריווח את השער, “אם באתם ללוויה של האדון גפני אז אתם האורחים שלי. הרבה כסף עשינו היום על הלוויה שלו. הרבה אנשים באו. ודיברו ודיברו. עד שהגוף של האדון גפני נתן ריח וצעק די. אם הקדוש־ברוך־הוא שמע כל מה שאמרו בטח הכניס אותו ישר לגן עדן. רק אחד קמצן, כשבאתי אליו עם הקופה אמר אם שרגא גפני מת אז שום צדקה לא תציל אותנו ממוות. גם כן חכם זה. ועוד היה לבוש חליפה וכובע שחור. חושב שלא נתן? מה שבטוח בטוח”, הוא נשתתק והצביע על תלולית עפר מכוסה זרי פרחים. לוחית קטנה סיפרה את שמו של שרגא. השומר התרחק והיה מחנן קולו, צדקה תציל ממוות, כאילו הלוויה נערכת זה עתה.

פריימן אמר, “מת”, והציץ בשעונו.

אקסלרוד עמד בראש מורכן, מקטרונו על כתפיו ומגבעתו מסתירה פניו. לפתע כרע על ברכיו וקירב עיניו אל לוחית הזיהוי. בקול רם קרא שמו של שרגא ושם אביו, ופרץ בצחוק. גופו המסורבל היה גועש בפרכוסי צחוק. השומר הגיע במרוצה, זועם, “כבוד המת, כבוד המקום”. גחנתי, אחזתי זרועו של אקסלרוד ומשכתיו למעלה. עוויתות של הצחוק לא פסקו. “זה הנאום שלך”, חירחר פריימן.

רק עתה חשתי במלוא כובד גופו של אקסלרוד. שרגא היה משבחו ואומר, בגבוהים חכמה, וכדי להפיס את דעתי היה מוסיף, ובנמוכים בינה. עמדתי על קצות אצבעותיי והקפתי כתפיו. “נלך”, לחשתי “נלך”. גופו הדיף ריח גברי חריף. הוא לא הביט בי, ואני משכתיו עמי החוצה.

פריימן הפסיע ראשון. כולו אומר ניצחון, ושנינו נגררים אחריו. ליד המכונית עצר, השעין גבו, שיכל רגל על רגל והביט בנו ממרומי קומתו. שלפתי בזהירות את המפתחות מכיסו של אקסלרוד ופתחתי את הדלת. רמזתי לפריימן לשבת לימיני, ואת אקסלרוד השכבתי במושב האחורי. פריימן הצית לעצמו סיגריה, טפח כפות ידיו זו בזו, כאחד שסיים עסקיו, וקרא, “בשעה טובה, קדימה!”