לאנדסמן שכב מתחת למכונית, וידיו נחו לצידיו עייפות. טיפות השמן קלחו לאיטן מתחתית המנוע על חליפתו הבהירה. צריך לצאת החוצה, שב והחליט. הרי זחל לכאן רק כדי לגלות את סיבת הקלקול במנוע. אוסקאר בנו הזהירוֹ פעמים רבות שלא ייצא עוד למסעותיו ב“קרייזלר” הזקן שלו. ריח השמן הוא שהזכיר לו את בנו. אהב לשחק בקרבי המכונית. אף הבטיח לטפל בה במו ידיו, אם אבא יניחנה ולא ייצא השנה לדרך. ובכלל, למה לו לצאת לדרכים. מוטב שיסע לאקאפולקו. שם ינוח בביתם הפרטי שעל שפת המפרץ. בית שהשומר האינדיאני מסיידו מחדש מדי שנה בשנה.
עתה הוא רובץ כאן, בשמש המדבר המכסיקאנית, והוא לבדו בכל המרחב הזה רק מפני שלעג לבנו וסירב לנוח ליד המים העמוקים. שב ונעץ מבטו בשדה. נוף זר לו לגמרי. אבני צור שבורות, קאקטוסים, ודרך עפר משובשת. הפעם חייב היה לסטות ממסלולו הקבוע. רצה להראות “להם” כיצד “כובשים” שווקים חדשים לנעליים. הוא יוכיח להם. את שנותיו הם מונים שם. כאילו אדם נמדד לפי שנותיו. אם ישוב עד מחר הרי יוכיח להם. וכי מתי היה עליו לצאת אם לא עכשיו, לפני הימים הנוראים שלנו ולפני חג הולדת משיחם. אסור להחמיץ את העונה. אם לא יזמינו עכשיו מה יעשה בית־החרושת שלו כל השנה? גיחך בינו לבינו. שהרי ידע כי תוצרתו נמכרה עוד לפני שנוצרה. הוא לא ידע כי הדרכים כאן משובשות, ולא ידע שמכוניתו תעצור סתם ככה באמצע הדרך. ואולי צריך היה לשמוע בקול בנו. עתה משום מה נזכר שגם טינה כלבתו הביטה בו בעיניים עצובות מבעד לקיר הזכוכית של ביתו. ואולי ביקשה רק שישוב ויטיל את כדור הגומי כהרגלו, למען תביאנו בטלטול זנב עליז.
העביר כפותיו על עיניו. האצבעות עדיין כאבו מן החבטות שחבט בהגה. לשווא היכה בו. ידידים היו שנים רבות ומעולם לא הכזיב. אלא שרֵיינה אשתו מחכה לו לקראת נאומו של ד"ר אגמון במסיבה חגיגית. היא בטוחה שבעלה ישוב למועד, כמדי שנה בשנה. בצדק בוטחת בו. אפילו יכולה להזמין תור אצל הסַפר שלה הקבוע חוּאָרז. או להזמינו הביתה. בין כה וכה ישוב לאנדסמן למועד.
לאיטו זחל ויצא. השמש קיבלה את פניו בחיבוק של חום, והוא חש יובש בגרונו. האדמה נעה תחתיו. כמו בימי ההפלגה מקושטא לוורה־קרוּז. לוּ ידע היה מכין לעצמו כובע קש, ואולי גם משקה קר בתרמוס. מאריה המשרתת הציעה לו תרמוס חם. יוכל למלאו בכל עיירה מחדש, אמרה. צבט לחיהּ וצחק ואמר, סניור לאנדסמן עוד לא זקן כדי־כך. ריינה עדיין שכבה במיטה כשיצא לדרך. בערב הקודם נתמשכה ישיבת הנשים הציוניות. על כן רק התהפכה על משכבה ואמרה, אַל תאחר לשוב. כאילו יצא ליום־יומיים, והוא לשבועיים יצא.
העביר לשונו על שפתיו הסדוקות ושוב הציץ סביבו. רק עתה השגיח במים המנצנצים מרחוק. והנוף מוּכּר, אף כי מעולם לא ראה אותו. אולי רק בתצלומים. אם יגיע לשם, ודאי ימצא מכונאי. ניסה לקום ולעמוד על רגליו, אולם רגליו לא נשמעו לו. שב ונשתפל על הארץ והשעין גבו אל מכוניתו. חמימות באה בגבו. ידידים נשארים תמיד ידידים. ולשווא בעט בכנפיה כשנעצרה. אלא שסעודת הערב השנתית נקבעה למחר, ולאנדסמן מעולם לא החסיר הרצאתו של ד"ר אגמון, אף שהיה מתנמנם בשעת הנאום. לאחר הקפה הריחני והסיגאר. אינו חייב גם לשלם וגם להקשיב לאותם הנאומים מדי שנה רק מפני שרעייתו היא יושבת־ראש ארגון הנשים הציוניות.
אם ייחלץ מפה עד הערב ויסע כל הלילה, יספיק להגיע עם שחר לביתו. בנו ודאי יחייך בזווית פיו, אף יקרוץ בעינו אל אמו ויאמר, אמרתי לך אבא. לאנדסמן אינו חייב להצטדק. לא מפיהם הוא חי. אף לא מפי ריינה שנשאהּ לאשה נישואים מאוחרים בגלל מכתביה של אסתרקה. ימים רבים קיווה. וריינה הציבה תנאי: לא יותר מלידה אחת. יודעת היא שגברים בגיל העמידה הנושאים אשה צעירה רוצים מייד להקים צאצאים. רבים. כל מה שפיזרו בימי נעוריהם רוצים לכנוֹס לרחמה של האחת. פקחית היא ריינה. והוא הסכים. מפני שדמתה לאסתרקה בהכשרת גז’שנו.
ועכשיו, קדימה לאנדסמן, עודד את עצמו. צא מן המדבר הזה. בימי חייו ידע להיחלץ ממצבים גרועים יותר. בטאמפיקו, למשל. כאשר שכב חולה. עיר נמל נידחת היתה בימים ההם טאמפיקו. סופות ההוריקנים היו מעיפות את גגות הבתים כאילו היו עשויים נייר. והוא שכב חולה בקדחת. קדחת של חלוצים. יש חלוצי טאמפיקו ויש חלוצי ארץ־ישראל. כולנו התחנכנו באותה הכשרה. אלא שהם נסעו באותם ימים לפאלסטינה, ואילו הוא…
מרחוק הבחין באינדיאני. חמור עמוס נמשך אחריו באי־רצון. לאנדסמן שלח ידו לכיס מקטורנו. אם כספו ירצה, הרי אקדח עמו. ואולי ירצה רק זוג נעליים מן הדוגמאות השמורות עמו בארגז. העביר מבטו מלמטה למעלה. אכן, רגליו השחומות של האינדיאני היו יחפות. מכנסיו ושכמייתו היו דהויים וקמוטים כפניו. רק עיניו השחורות נוצצו בברק מוזר בהביטן אל לאנדסמן.
“יום יפה, פטרון”, אמר האינדיאני והסיר את מגבעת הקש מראשו. שערות שיבה התפזרו על עורפו ומצחו. הוא נשתופף במתינות על עקביו והוסיף “נחים מעט מן הדרך, פטרון?”
“נחים”, שיווה לאנדסמן ביטחון לקולו, אף כי הליאות ברגליו ובידיו גברה.
החמור היה מחכך משאו במכונית. “הי!” קרא והטיל אבן בחמור. עוד כוחו בידיו לגרש חמורים פראים. הושיט סיגאריה לאינדיאני ושאל אם יש לו מים. לאחר שלגם מעט חש הקלה. פשט מקטורנו ועמד על רגליו. מבעד לאור האביך הבחין שוב במים המנצנצים. לוּ ידע שם המקום. הבוקר בילה בצ’ילפאנדיאָגו למעלה מן הדרוש. בעלי החנויות לא הזדרזו להזמין נעליים לקראת החג. עד שנתרצו כבר היה עייף, וגופו הזיע בתוך חליפתו המעונבת. צהריים חמים היכו על גג המכונית. המהמורות בכביש הרעידו קרביו. אפילו הכלבים התעצלו ללוותו בנביחותיהם. לא רצה לגלות חולשתו ולשאול את האינדיאני לשם המקום. מנסיונו ידע שעליו להישאר הפטרון אף במדבר זה, על כן שב ולבש מקטורנו.
“מכונית יפה”, פלט האינדיאני לאחר שהצית את הסיגריה. ידו החליקה על הפח הכחול, יד גרומה ששערות שיבה בצבצו על גלילי אצבעותיה. רק עתה השגיח לאנדסמן שירכי מכוניתו דהו. הכחול הזוהר של הימים ההם נעלם זה כבר. לא לשווא אוסקר מכנה אותה הזקנה של הזקן. אף־על־פי־כן אינך צודק, אוסקר בני, המשיך בליבו ויכוחו הנצחי עם בנו. במכוניות החדשות שלכם, אותן צרות המתניים, לא תמצא מקום אפילו לעשרים זוגות נעליים. לאנדסמן נתחייך לאימרתו השנונה. האינדיאני השיב לו בחיוך של שיניים צהובות מיותמות ושב והעביר ידו על ירכתי המכונית. למה לי נעליים כשיש לי מקום בשביל סילביה שלי, השיב לו בנו בקריצת עין וחיבק כתפי ארושתו. לאנדסמן שב ונתחייך לפקחותו של בנו. בשר מבשרו. קומתו הגבוהה, שערו הבהיר והחלק, דרך הילוכו המתנדנד מעט, קריצת עינו הימנית.
לאנדסמן ניסה לשווא להרחיק את החמור ומיטענו. שב והצית לעצמו סיגאריה והשעין גבו אל המכונית מעשה בעל־בית. כתם השמן הארור על חליפתו. אוסקר כבר היה יודע איך לטפל בשמן הניגר, וגם האינדיאני הזה היושב על עקביו וחורש מזימות נגדו. אוסקר יודע להתהלך עמהם. רק יסיים לימודיו בטכניון יסע אל כפריהם לבנות להם בתים. כאילו זקוקים הם לו. לארכיטקטים כמו אוסקר. ולא די להם בבקתות החימר והקש שלהם. ומדוע האינדיאני שותק כל הזמן.
“הרבה תירס קיבלתם השנה”, אמר והצביע אל גבעולי התירס על החמור ואל השדות הקצורים ואל המים בקצה האופק. קיווה שהאינדיאני יזכיר לו שם המקום.
“לא מעט, פטרון”, השיב האינדיאני במתינות, תוחב קצה של גבעול אל פיו ולועסו לאט. כמו הפרות לעת שחר ברפת של גז’שנו, חשב לאנדסמן, “הבתולה שלנו הקדושה שלחה גשמי ברכה”, החליק האינדיאני צווארי החמור בלי להתרומם.
לאנדסמן היה תמיה שבשלושים שנות נסיעותיו לא שוחח עם אינדיאני אלא בעניני מקח וממכר. רק בנו מתהלך עמהם כבן הארץ הזאת. חושב שהם זקוקים לו. ליהודי בן בנו של יהודי. שב והגיע אצבעותיו אל האקדח. מעולם לא ירה. ביום העצמאות האחרון למדינת ישראל השתעשע בו אוסקר והריק כמעט את כל התוֹף לכבוד נאומו של ד"ר אגמון. גבר אמיץ אוסקר. רק יסיים לימודיו לא יעמדו לו עוד התירוצים. אם רוצה הוא ברכוש אביו ובמכוניות הספורט ובסילביה, הברירה בידו. או שייצא לדרכים לשאת ולתת עם האינדיאנים על מכירת נעליים, או שיעלה לישראל ליסד את מפעלי “לאנדסמן את בנו”. לולא נתרצה לתנאי המגוחך של ריינה, לא היה תלוי בקפריזות של בן יחיד. כתריסר יכלו להתרוצץ בביתו הגדול שבשכונת פוֹלאַנקו והוא היה בוחר מתוכם את היורש כלבבו.
“מה המים האלה”, העז לבסוף והיפנה סנטרו מזרחה.
“הרי זה אגם אקאמבּארו, פטרון”, השיב בתמיהה, “האגם שלנו”, נשתתק לרגע, והוסיף “אדוני ודאי זר פה”.
“זר?” גיחך לאנדסמן בביטול, “שלושים שנה”, החליק בידו על מקטורנו, מנסה לחפות על כתם השמן, “טאַמפּיקוֹ, שמעת פעם על העיר הזאת?” לא חיכה לתשובה והיפנה אגודלו אל חזהו, “אני שכבתי שם חולה בקדחת”.
“קדחת באמת מחלה קשה”, אישר האינדיאני בשפל קול.
“קשה מאוד, ידידי”, שמח לאנדסמן על ההסכמה. חשוב היה לו שהאינדיאני יידע. “קשה לא פחות מן הקדחת שד”ר אגמון מספר על החלוצים בישראל", וכיוון שנדמה היה לו שאין בן־שיחו יורד לסוף דעתו, הוסיף כביכול בלשונו, “הקדחת של ה’חוּדיאוֹס בארץ הקדושה”.
בעיניו של האינדיאני ניצת זיק של הבנה, ולאנדסמן ידע שכבר מאוחר לחזור בו מדבריו. “ה’חודיאוס' “, חזר על דברי לאנדסמן, מ”טֶרה סאנטה”.
לאנדסמן קילל בליבו פליטת פיו. מדוע אמר ‘חודיאוס’, הרי יכול היה לומר פשוט ‘יזראָליטאַס’, כמו שהיהודים מכנים עצמם ברחבי מכסיקו. את ה’חודיאוֹס' בצורת בובה הם שורפים בחג הפסחא בכיכרות של העיירות. אך לא את ה’יזראליטס'. ביקש להבטיח, שאין קשר בין הבובה שהם שורפים זכר לצליבת משיחם לבינו, על כן הושיט לפניו את קופסת הסיגאריות ועודד את האינדיאני לקחת שתיים ושלוש. הוא בעצמו ממכסיקו־סיטי הבירה, הסביר בקיצור ובקול נמרץ, אלא שמכוניתו בגדה בו. שתיקתו של האינדיאני הכריחה אוֹתו להמשיך ולדבר, זקוק הוא למכונאי ובכפר שלהם ודאי נמצא מכונאי טוב…
“אתה מטֶרה סאנטה”, הפר לבסוף האינדיאני את שתיקתו ונעץ בלאנדסמן שתי עיניו היוקדות.
“כן”, פלט מוכנית, “זאת אומרת”, התעשת, “לא, אני מכאן. מעיר הבירה. אבי אסר עלי לנסוע לשם. גם בני נולד כאן…”
“שם משיחנו”, התקרב האינדיאני ומשך אחריו את אפסר החמור, “אולי ראה את משיחנו? כל לילה הוא בא…”
לאנדסמן נרתע לאחור, שלף שטר כסף והושיטו לפניו, “קח”, אמר במהירות, “זה בשבילך. ועכשיו עלה על החמור ותביא מכונאי”.
האינדיאני נטל את הכסף והיה מתבונן בו מכל צד. ודאי לא ראה מימיו שטר בן מאה פזוס. יתעסק בשטר ולא ידרוש סיפורים על משיחם ועל ארץ הקודש. לא לחינם חי לאנדסמן בארץ זו מנעוריו. יודע הוא להתהלך עמהם. בקושטא, כשהמתינו לבואה של האניה, קיבל שתי איגרות מהבית. אם רוצה אתה לשוב ולראות פני אביך, אל תיסע לארץ־הקודש, נאמר במכתב הראשון, לא עליך לדחוק את הקץ. ולמכתב השני היה מצורף כרטיס נסיעה לואָרה־קרוּז. אל תוריד שיבת אביך ביגון שאולה, השביעו אביו בכתב ידו המרובע, בעברית, שפת הסתרים ביניהם. כשנפרד מאברוּם ומשלוֹמקה ומשאר חברי ההכשרה נשק לאסתרקה על שפתיה. טעם חליבות הבוקר ברפת של גז’שנו עדיין עמד בשפתיה. גם לשפתיים שלך טעם של חלב, לחשה על אזנו והסתירה דמעותיה. אחר־כך חלו בעת ובעונה אחת במחלת הקדחת, כך הבין ממכתביה שקיבל מטאמפיקו. וכששלחה לו תצלום מעבודתם בסלילת הכביש ליד הכינרת, החזיר לה דיוקנו שלו, כשהוא מעוטף מחרוזות זכוכית צבעוניות ובסנדלי גומי שהיה מוכר לאינדיאנים. אחר־כך שלחה במכתביה פריסות שלום מאברום ואחר־כך פסקו המכתבים.
“ארץ הקודש, פטרון”, לא הירפה האינדיאני והיה מחנן קולו, “אנא, פטרון, ספר על ארץ־הקודש”.
“שם… שם” ניסה להפיס דעתו של האינדיאני, ובלבד שיילך ויביא מכונאי, “ים כינרת… כן… ים חלק וכחול כמו… כמו מי האקאמברו שלכם”, שמח על ההשוואה.
האינדיאני הציץ בו בחוסר אימון. “האב מיגָל סיפר לנו שבים כינרת הלך משיחנו על המים, אבל לא באגם אקאמברו, פטרון, לא, זה בלתי אפשרי”, הניע ראשו נמרצות, כמעט בזעם.
לאנדסמן שב וזכר את ד"ר אגמון. ובכן, דוקטור, לחש בינו לבינו, הגיעה השעה שגם אתה תעזור לי. אין זה הרבה תמורת עשרות אלפי הפזוס שאני משלם לך בארוחת הערב החגיגית. אם יובטח לו סיפור על ארץ־הקודש אולי יסכים האינדיאני לצאת לדרך. ומה יהיה עליו — על לאנדסמן? שוב ייוותר לבדו, נתון לחסדיהם של ילידי המקום וחמוריהם? מוטב ללכת יחד עמו. גם החמור יהיה לו לעֵזר.
“ובכן, ידידי”, פתח לאנדסמן בקול בטוח, כשהוא מצווה בידו להתקדם. “בארץ הקודש בונים את ירושלים…” עתה ניחא היה לו להפסיע בעקבות החמור, ידיו העייפות נחות על גבעולי התירס, והאינדיאני מהלך בראש. “בין הרים ובין סלעים בונים את ירושלים החדשה,” חזר ואמר את דבריו בעברית והתחיל לפזם בינו לבינו שיר מימי ההכשרה: בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת… שערה הערמוני של אסתרקה בצבץ משולי המטפחת, והוא פרע שערה כשנשקה לוֹ ברפת: מכל הבחורים אותך אני אוהבת… אסתרקה סובבת במעגל ושולי שמלתה ממעידים רגליה, והיא צוחקת ומשלבת ידה בידו: טה־רי־לי־לם, טה־רי־לי־לם…
“ירושלים”, הזכירו האינדיאני בקול תקיף בלי להפנות ראשו.
“ירושלים בנויה על ההר הגבוה ביותר בעולם”, נזדרז לאנדסמן להוסיף. הבטיח לד"ר אגמון לבקר ולראות את ירושלים בבניינה. קבלת פנים מפוארת יכינו לו הילדים המתחנכים בגן שנקרא על שם לאנדסמן. אלא שהעסקים התרחבו ודרשו אותו כאן. על כן שלח את אוסקר, “ומי שעולה לירושלים”, היה ממשיך ובודה מליבו “רואה את כל המים שבעולם, ים כינרת וים המלח ומי הירדן…”
“מה שם הפטרונית הבתולה המגינה על ירושלים?”, שאל לפתע האינדיאני.
זכר כי הפטרונית של מכסיקו־סיטי היא הבתולה מגוואדאלוּפּה, ועתה לא ידע מה ישיב. “רחל אמנו…”, היסס, ובלבד שלא יעצור שוב, “רחל אמנו היא הפטרונית של ירושלים עירנו”, הוסיף בבטחון. האינדיאני לא עצר, ולאנדסמן נשם לרווחה. אחר־כך נשא ידו אל צווארו והתיר את עניבתו. אף פשט מקטורונו. אם אזכה עוד הלילה לצאת לדרך… רצה לשוב ולידור בליבו לעלות לירושלים. אף בפעם הראשונה נדר בסתר ליבו. זה היה באותה שבת, בשעה שבנו חבוש כיפה רקומה “ירושלים” של בר־מצווה דרש בבית־הכנסת. ולא נשארה ירושלים אלא בהרצאותיו של ד"ר אגמון, ועל גבי תעודות ההוקרה שזכה להן מידי השליח. מוטב שגם עכשיו לא יזדרז בנדרים. תחילה ישלח את אוסקר וסילביה. לירח הדבש, כמובן. אם יאמר למקום טוב, הרי… בסתר המחסן חבוי השלט. בכניסה האחורית של בית־החרושת. שם צייר לאנדסמן במו ידיו את השלט. באותיות מרובעות עבריות “נ. לאנדסמן את בנו”. בירושלים יעמוד השלט כמו האסטֶלה לזכר לוחמי הטוֹלטֶקים בעיר טוּלָה. אוסקר יפקח על הבנייה עד שיצטרף אליו גם הוא. אבל אוסקר לא יסע לישראל. טובה ישראל לילדים, לנערים, אמר. די לו בטיול של בר־מצווה מטעם הוועד למען החייל. את הנשיא בצריפו הראוהו, ואפילו על טאנקים יהודיים הדהירוהו. גבר בירח הדבש, גבר שהוא ארכיטקט ועתיד לבנות בתים לעניי הארץ הזאת, גבר שעומד להצטרף במלוא הזכויות אל שותפות אביו — אין לו מה לעשות בישראל. יפה היה בדברו. כמוהו כאביו בימי ההכשרה. וריינה נשקה לו על פיו ואמרה, יפה מדבר בננו.
היכה באגרופו על כף ידו והשמיע אנקה עמומה. האינדיאני הציץ לאחוריו. לאנדסמן המשיך לספר לו ולעצמו מפלאי סיפוריו של ד"ר אגמון. שב ונדר בליבו שאפילו פּזוֹ אחד לא יתן לבנו, אם לא יבקר בישראל. ארכיטקט, מילמלו שפתיו בבוז, ארכיטקט שמאַרכיטקט. אני מעולם לא הייתי ארכיטקט, וראשון בניתי וילה בפולאנקו, וכל העשירים באו בעקבותי. רק זילברשטיין בעל חברת הבנייה יודע להעריך אותי כראוי. בלי מחצית בית־החרושת לנעליים על שם אוסקר וסילביה — אין סילביה, אמר זילברשטין. כן, כן, אוסקר יקירי, אותן נעלי גומי פשוטות שאתה בז להן כל־כך, אותן נעליים שהאינדיאנים קונים בפרוטות ומשמשות אותם כל ימות השנה, בהן — בהן בניתי לכם בית, בהן הקפתי אתכם משרתים, ובהן אתה קונה את סילביה אהובת ליבך. ואם…
“העמקים, פטרון, עמוקים מאוד בארץ הקודש?” הפסיקו האינדיאני.
“מה?” נבהל לאנדסמן, “כן… בוודאי. עמוקים. העמוקים ביותר בעולם”, השיב מוכנית.
חש לפתע עייפות נוראה. ההליכה הזאת בעקבות החמור. יכול הוא להמתיו פה, בשדה, בין המכונית לכפר. גופו נמשך אל הארץ. נשימתו נתקצרה. הסמיך אצבעותיו אל גרונו, כמנסה להיחלץ מלפיתת חנק סמויה.
“ובית־לחם?”. עמד עליו האינדיאני.
“קבר רחל”, לחש לאנדסמן.
“שם נולד משיחנו”, פסק לו האינדיאני בקול יבש.
לאנדסמן מחה זיעתו בבטנת מקטורנו. עיניו נעצמו וראשו נחבט בעפר. כמבעד לערפל שמע דישדוש רגלי החמור. גרונו היה יבש. חזהו עלה וירד בכבדות. מים נגעו בשפתיו. נאד העור היה לח. אסתרקה היתה מגישה לו חלב מן הדלי. גללי החמור התחבטו עמומות בקרקע. העביר אצבעותיו על שפתיו והשיבן אדומות. דמו שתת מזוית פיו.
“מתי ישוב הפטרון לשם?” שמע את קולו של האינדיאני כממרחקים.
“אני…” תמך לאנדסמן את גופו בזרועותיו. ניסה להתרומם, לברוח. “מתי אני… לא… אני לא… אני רק מוכר נעליים… של גומי… לחג הנאַבידאַד… לחג הולדת המשיח…”
בחוסר אונים עקב אחר תנועותיו המוזרות של האינדיאני, שהסיר כובעו מעל ראשו, שכמייתו וכותנתו, וערום למחצה כרע כבתפילה:
“אנא, פטרון קדוש, קח אותי לארץ הקודש…”
“אינני קדוש”, התחנן לאנדסמן על נפשו. “אני חולה. אינני נוסע לארץ־הקודש. אולי אוסקר. בני אם ירצה…”. לפתע ידע מה עליו לעשות. תחב ידו לכיס מקטורנו. אף בנו היה עושה כך. ניסה לשלוף את האקדח.
“חוּדאַס ארור!” שמע זעקתו של האינדיאני. אז ניחתה עליו מכה. בבטנו. כיווץ רגליו אל חזהו וחש כאב מאחור. ביקש לגונן על גבו, אולם המכות ניחתו מכל צד. ניסה לצעוק, לקרוא לעזרה. אולם גרונו מילט רק הברות קטועות. השלווה ירדה לאט לאט ככל שהוסיפו המכות לנחות בגופו. וכשבאה הדממה היה תמיה שהשמן המטפטף מן המכונית סמיך כל־כך.
מכסיקו־סיטי—ירושלים
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.