רקע
שמאי גולן
עשרה סנטימטר עפר

הסלע קר. אולי בגלל מצחי השעון עליו. הסלע ודאי לבן ומבריק כמו אבני השביל בתל־חי. בדרך אל האריה השואג. קירות בית הספר על אדמת וייס מעבר לירקון גם הם לבנים. אורי כתב על הקיר בגיר שחור נחום ורינה. וזה היה לא נכון. בשרווּל החולצה מחקתי את הכתוב. הקיר נשאר לבן. עכשיו ישן אורי. נרדם. לולא הגבעול השעיר הנתחב לתוך פי, הייתי מזין את צווארי וקורא לאורי. גם הייתי מציץ למעלה. לאן מפליגים העננים בעונה זו של ראשית הסתיו. חשוב לדעת. אולי אשכב כך יום. יומיים. אולי עד בוא המשיח. אם יבוא. עד אז אמות. רוצה הייתי לדעת את המוות כשיבוא. הגבעול הארור הזה. לו יכולתי לתלוש אותו. אבל היד שומרת על הצלעות ועל הריאות. ועל הדם הבורח. המטפטף חמים ודביק מבין אצבעותי. שאחזו ב“עוזי”. ה“עוזי” נשק טוב. יעיל. להגנה. להתקפה. בקרב פנים־אל־פנים. אבל היום יום שישי. ושלום בגבולות. ואני רק בתצפית על הכביש שלהם. הם ירו. פתאום. מדוע ירו פתאום? במלחמה יורים. גם נפצעים. נהרגים. נמרוד סיפר. במלחמת השיחרור. אבא מקשיב ומורט זקנו כשנמרוד מספר. תמיד מורט זקנו כשנמרוד מספר על המלחמה. אבא אומר, טוב שלא בך בן. כך אומר אבא, טוב שלא בך בן. ומורט זקנו. מאז חזר נמרוד מן המלחמה מגדל אבא זקן והולך בשבת לבית־הכנסת. עכשיו הם שותפים בעסק. טקסטיל. בדים ברחוב נחלת בנימין. גם אתה תהיה שותף, הבטיח לי נמרוד. רק תגמור את השירות. ‘חת־שתיים תגמור את הצבא. היום זה לא כמו בימים שלנו. היום זה צבא של שוקולד, של אַפטֶר־דיוּטי. רק לאמא יד אדומה. כשמכינה את הדגים לשבת. עדיין שומרת בשבילי את השלפוחית. לא מאמינה שאני כבר חייל. והיום, אמא, מה תעשי בשלפוחית היום. אולי תתן אותה לניקי החתולה. וניקי תשחק בה. סתם כך. בציפורן. והאוויר ייצא חרש כמו מנקב סמוי של בלון. הריאות שלי בסדר גמור. אני נושם. אם כי קשה. זה בגלל הדם. כולי רטוב. אולי ירד גשם פתאום. לפעמים יורד גשם בתשרי. עוד לפני יום הכיפורים. ואני כבר לח. וזורם. הכל זורם. והכל הבל. ואין אדם נכנס פעמיים לאותו נהר. המורה לפילוסופיה. חכם גדול. פילוסוף. אני נכנסתי לירקון הרבה פעמים. ב“שבע טחנות”. קצף לבן על האבנים. רק המים צהובים. כמו הבילהרציה. האקליפטוסים על המים ירוקים. והעלים נושרים על גופי. רכים. ארגמנים. כמו המים תחת בטני. רכים. חמימים. כמה זמן אפשר כך לזרום. שעה. שעתיים. שלוש. עד שהבגדים יתמקמקו. והסלע פתאום שחור כמו השמיים בעורפי. אני יודע שעוד לא לילה. כמה זמן יוצא האוויר מן הגוף. והדם. אורי יודע. אורי. מה חשוב יותר לגוף: הדם או האוויר, שאל אורי את המורה לטבע. הוא חריף אורי. המורה צוחקת כשאורי שואל. תמיד היא צוחקת כשאורי שואל. גם גופה צוחק. שדיה. רגליה. רק אני לא יכול לצחוק עוד. לא על הסלעים האלה. לא על האדמה הזאת הלחה שהיתה כה יבשה עד שפתחו ביריות. פתאום. והגבעול הזה המכוּון אל פי. בסוף הוא יצליח. וזה יהיה הסוף. לו היה אורי מזיז קצת את ראשי הייתי סולח לו את נחום ורינה על הקיר. אבל אורי לא עונה. או־רי. אולי לא קראתי בקול. אורי מוכרח לשמוע. ידיד מבית־ספר מוכרח לשמוע. אתה הצעת לי לצאת לתצפית הזאת. להחליף את ליס. אשתו של ליס עומדת ללדת. ואורי מם־כף. יכול היה לצווֹת. כל יום יכולה ללדת. כל שעה. כל רגע. וביום שישי לא יהיה מי שיקח אותה לבית־חולים. בן היא תלד, הבטיח ליס. בן גדול עם נעלי ספייקס לרגליו, צחק ליס. ליס הוא ממזר. יודע שאני אוהב לרוץ עם נעלי ספייקס. לך־לך אל הבן שלך, ליס. רוץ מהר לפני שאתחרט. רק שילמד בתיכון ליד הירקון. ארתור מאמֵן שם. רק שלא ישתה מים מן הירקון. הבילהרציה הזאת. הצהובה. זורמת לה בשקט מגופי. טוב שליאונורה רחוקה. ולא רואה אותי ככה. רטוב. בכל זאת הייתי הולך אליה. לו יכולתי. השעה עדיין מוקדמת. אני מרגיש את החום על גבי. ואולי זה פצע של רסיס מתכת. הייתי מספיק להגיע לפני שהוריה שבים מן העיר. עוד לוֹמדת. בבית הספר גומרים מוקדם ביום שישי. אורי היה כותב מיד נחום וליאו…. שם ארוך. הבטיחה להחליף את שמה. בישראל לא צריך שם ארוך. הברה אחת. שתיים. נילי. או ניקי. או לאה… או לֶני… או לְ… לְלל… אלחש ליד הדלת. לעלות שלוש מדרגות זה הרבה. ועוד ללחוץ פעמיים על הפעמון. לי־או־נוֹ־נו… נו… הגבעול הארור הזה. שיבולת שועל ודאי. שיבולת פרא. עם משושים כמו רגלי עכביש. היא תפתח את הדלת. כמו בחופשת השבת האחרונה. לבשה חלוק פרחים. פרחי יום הולדת של בת שמונה עשרה. פרחים מכל הצבעים. אדום וּורוד וסגול וכתום. פרח פרח בין שני גבעולים. לא של שיבולת שועל. לא של שיבולת שועל. רציתי לדעת את הפרחים. גופה היה לבן מעבר לפרחים. אתה נורא שעיר, אמרה. אצבעותיה היו רכות. צחקתי לתוך גומחת צווארה. עכשיו לא יכול עוד לצחוק. הכאב בחזה. אפשר גם לצחוק בלב. אבל צחוק בלב זה כמו בכי. וכשבוכים כואבים הפצעים. אני יודע. כשכל הגוף הוא פצע. נמרוד אמר, אם כבר אז פצע קטן. כמו בספירת דם. אחר־כך תשכב לך בחדר לבן. אחיות לבנות. הפרחים של ליאו היו צבעוניים ואני לא למדתי אותם. הם היו רבים. ההורים שלה שבו מוקדם מן הניטמנים. הטילו את הקלפים על השולחן ואמרו, ניטמן מרגיש לא טוב. ניטמן מנוּול. ביום שישי מרגיש לא טוב. ניטמן והגבעול הזה. ניטמן והגבעולמן. ניטול וגבעול. רק אצא מפה אלך לניטמן. שיידע מה אני חושב עליו. לצאת מפה. והיא תחליף את שמה לְל. שם יפה לְ. כמו לילה. לָחם, קורא המורה לתנ"ך. לתפארת הקריאה. לשונו מתגלגלת בפיו אדומה ועגולה, לָחם. המורה לכימיה בחלוק לבן. עם פנים כימיים. עושה נסיונות בכיתה. לא לנשום. לפתוח את החלונות. הכלור הוא חומר חריף. צורב בעיניים. בחזה. בצלעות. בהתחלה כמעט לא כאב. כאילו אבן פגעה. אורי לץ גדול. שוב זרק עלי אבן. כדי שלא אירדם. הוא בטוח שאני רוצה לישון. עם מי שכבת. איכפת לו לאורי. כל השבוע אתה רוצה לישון. אורי מם־כף. יודע הכל. מי ששוכב בשבת רוצה לישון כל השבוע. אבל אתה בתצפית אתה, צועק אורי. מוכרח לרשום תנועת המכוניות בכביש שלהם. עכשיו תגיד לי עם מי שכבת. את השם תן. כדי שיוכל לכתוב על הסלע. יחרות לזכרון עד. לא שכבתי אתה, אורי. צריך הייתי לספר לו את האמת. אף פעם לא עשיתי את זה, אורי. אולי גם אתה לא. עכשיו נרדם. או התעלף. פתאום. פתאום היה פה רעש. אחר־כך באו זבובים גדולים. שקופים. זמזמו ליד האוזן. בְּזז. וכבר היה מאוחר. ואני אפילו את החלוק לא פתחתי לה, אורי. בחיי שלא. רק בין הכפתורים ראיתי את גופה הלבן. ניסיתי לפתוח לה כפתור. היא סירבה. אמרתי, אנחנו מאותו בית־ספר. כן, אמרה, מאותה הגימנזיה. מצחיק כשהיא אומרת גימנזיה, כמו אמא שלה. אומרים גימנסיה. סְ ולא ז. סְס ולא זז. שתי ההברות שעדיין אני יכול לבטא. גם לְ. אתה ישן, אורי. הייתי מעיר אותך לו יכולתי. הייתי מספר לך הכל. אולי הוא באמת עייף. לבדו הביא את המרגמה. ואני את המקלע. לבדו סחב את המרגמה ובידיים זבילי הפצצות. שש בכל קופסא. שתיים בכל שורה. בשתיים יכסה פניו בשתיים יכסה רגליו בשתיים יעופף בשתיים. נגמר. אני לא מוכרח לזכור הכל. אני כבר חייל. ואורי המם־כף. אֵש, צעקתי כשהם פתחו פתאום. ואורי לא הספיק לירות. חבל. יפה הטיסה של פצצת מרגמה. דברים יפים אני רואה היום. כמו סנונית נוסקת למרומים. כמו סיס שחור. הפגיעה ממרגמת שני־אינץ’ לא מדויקת, הסביר אורי. הבסיס קל מדי. לא יציב. כמו איש חשוב דיבר אורי לפני שנרדם. באמצע היום להירדם. אולי נרדם לפני שהם פתחו. אולי בגלל חום האדמה החרֵיבה. אני לא יכול. אני מרגיש איך היא מוצצת ממני כל טיפה. מתייבש. ונח. באמצע יום המנוחה שלהם אני נח. המנוחה שלי צריכה להיות מחר. אף־על־פי־כן הייתי קם והולך. לפחות קם ורואה מי פתח בפנטזיה הזאת. היריות באו משם מעבר לכביש. כמו הפסיקו את ריח הטַבּון של הפיתות הנאפות ואת ריח הגללים הנשרפים ושילחו בנו אש. עכשיו נשארו רק הזבובים. אני יכול לשמוע אותם. בזזסס. עוצרים. משתתקים. עכשיו מוצצים את הדם. כמו האדמה מלמטה. מפריח שממות. המורה זיסמן, גם אנחנו חלוצים. כל השיעורים לומדים היום. אני מוכרח להעיר את אורי. שיָקום. שיסביר. יסביר הכל. הוא יודע. אפילו שאלות בגיאומ… שוב מלה קשה. כמו ל… ל… אוֹ… נוֹ… רָה. רה. רה. הייתי בורח מכאן ובא אל ל… שלי. כשישבה להראות לי את אלבום הגימ־נס־יה ראיתי את גופה. משיי ולבן. היא הבטיחה שהיום. אבל היום תלד אשתו של ליס. ואני אבוד. הגבעול הזה יודע שאני אבוד. לא כמו נמרוד. כשנפצע חשב על אמא, סיפר. על מולדת. על אמא מולדת. נמרוד צחק כשסיפר. אני צריך את אמא עכשיו. יכולה לעזור. אמא. אבל לי נותרה פיסת האדמה תחת עיני. אולי עשרה סנטימטר אורכה. חמישה רוחבה. והגבעול השעיר. הצומח לתוך פי. הוא האלוהים הכל יכול. ואני משקה אותו. לא יכול שלא. זה מעצמו. אולי אבא יכול היה לעזור לי. אבל היום יום שישי. ואבא שומר מצוות אלוהים. אפילו הזהיר אותי מעונש השמיים. לו יכולתי להביט בשמיים. זה בוודאי כמו להביט במיפתח חלוקה של ל־או…. היום, היא כתבה. הניטמנים הבטיחו להיות בריאים. אשתו של ליס כבר ילדה. אבל מיפתח השמיים סגור בעשרה סנטימטר אדמה. ואורי ישן. יכול היה לספר לי על החברות שלו. בעיניו הצחקניות היה מחייך ואומר יש כל מיני מינים, יש אפילו בלונדיניות על־אמת. אורי יודע. גם אני מוכרח לדעת. לפני שיהיה מאוחר. רק אצא מפה. אפילו בזחילה אבוא אליה. במורד הגבעה הזאת אתגלגל אל הכביש. אמנם הכביש שייך להם אבל יום השבת שלהם נגמר. שוב לא יעשו פנטזיה. וכך בדרך הקצרה אגיע. ומשם בשביל לאורך הואדי עד לכביש שלנו. צריך להספיק לפני כניסת השבת. אבא כבר סגר את החנות. הוא כועס. מה איכפת לך איך אבוא, אבא. אני אל ליאנה אני בא. השבת רק מתחילה לרדת. על בקעת גינוסר. כך כתוב בשירים. לא על חירבת ביר. לברוח מפה. שלוש מדרגות. ופעמון. שֶליס יחזור. או ישלח את הבן שלו. אני מוכן. נבדוק תחילה את הרגליים. את האצבעות. נחות. מנוחה מוחלטת. לא יכול להזיז אותן. אורי. אורי. הוא מוכרח לעזור לי. הגבעול הצליח. חדר יותר עמוק. ממליח את הלשון. גם את הצוואר לא יכול להזיז. האצבעות מפרפרות. והרגליים שני מוטות. אני הולך אל לי… או…. אני עייף. אבל מוכרח לעבור את הכביש. אורי תגיד איך תכתוב נחום וליאו… רק תגיד איך להגיע. כשהרגליים לא זזות. אמא מן הצד השני צועקת עצור, נחומקה. היא בפתח החנות הקטנה ובהירה בתוך החושך. עצור נחומקה קוראת לי ונעלמת בין המכוניות ושוב צפה בין גלגלי המשאיות כמו גל־גל הצלה גדול. שאפשר לנוח עליו. אפילו באמצע הכביש. רק להגיע לשם. עם אורי הייתי מגיע 'חת־שתיים. אפילו עם רגלי המשותקות. אורי יודע איך. עבר קורס מם־כפים. כאן. בין הסלעים. בחירבת־ביר. בקורס מם־כפים לומדים הכל. אני גנרל קטן, אמר אורי, מפקד החטיבה אמר שאנחנו גנרלים קטנים. אז תגיד אורי איך ללכת כשהדם ממשיך לצאת ממני. כמובן. יש חומר שעוצר את הדם. מין חומר מיוחד. המורה לטבע סיפרה. כל המורים מלמדים היום. כל המורים מכל הזמנים. יום לימודים ארוך. ובערב יוצאים ההורים של לֶ. לשחק קלפים. רֶמי. במוצאי שבת משחקים פּוֹקר. פּוֹק. שם החומר העוצר את הדם הוא… שכחתי היום. אולי אוכל להיבחן מחר. מחר יהיה מאוחר. השבת יורדת. מאוחר. עשה מאמץ, נחום. אורי. עכשיו הוא כועס עלי. אני אגיד לך מה שמה. אני אעיר אותך עם שמה הארוך. ואנחנו נלך ונשיב על כל השאלות בכיתה. לי־או־נו־רה. ועכשיו בקול רם, נחום: לי־או…. אבוד. הכל אבוד. לא שמעתי את קולי. אבל אני נושם. הנשמה לא יכולה לברוח לה סתם ככה. הייתי רואה אותה. אפילו שהיא לבנה. כמו האדים העולים עם שחר מן הירקון. איך יודעים שאדם מת, אמא? מניחים נוצה ליד האף ומביטים. אם הנוצה נעה, סימן שחי. אבל מתי מת, אמא? על הגבעול השעיר ליד האף לא סיפרה אמא. והוא כבר בתוכי. ארור הגבעול הזה. אני מוכרח להזיז את הראש. ארתור המאַמן מסתכל עליך. ראש הרם. יותר. יותר. אני כבר לא תלמיד, ארתור. אני חייל. והיום מגיעה לי חופשה. ליס יחזור מוקדם. וביום שישי גומרים את הלימודים מוקדם ולֶ בבית. הוריה יוצאים לפּוֹק. לפּוֹק. ראש למעלה, נחום. אבל איפה נעלי הספייקס שקנית לי. לנחום הרץ המצטיין למרחקים קצרים, כתבת בברכה המצורפת. והדרך הביתה ארוכה ארוכה. אתה חייל, נחום. גבר. יכול להסתדר לבד. כמו נמרוד במלחמת השיחרור. אחיך היה גיבור, אומרת אמא. בפלמ"ח. היום הוא שותף עם אבא. מחלק בדים במכונית המסחרית. עצמאי. גובה כספים וקונה גלידה לילדים. אולי יבוא גם לכאן. במכונית שלו. המסחרית. הוא יודע איך לחבוש פצע. הרבה פעמים עשה את זה, היה מספר וצוחק. בקורי עכביש ובלחם רך סותמים פצע, מספר נמרוד וצוחק. קורי עכביש ולחם. אני רואה את הקורים לידי. העכביש מתקדם לאט. טוֹוה את הרשת. בלילה יכסה פתאום את הכל. אורי אורי. לא עונה. לא שמעתי את קולי. קול לא שמעתי. קול יפה יש לך, לֶ אמרה, גברי. כמו החזה שלך השעיר והשרירי. אילו אבא פה יכול היה להפוך אותי על גבי. הייתי מסתכל בשמיים כמוהו. אולי הייתי רואה את האלוהים שבא עם השבת. מבקעת גינוסר. אבל אבא איננו. רק אני פה. ותלולית העפר. והגבעול הזה. יכולתי להישבע שיש כאן בדיוק עשרה סנטימטר עפר. בסרגל הייתי מודד. בשיני הייתי מודד. להוכיח. זה חשוב. להיות בטוח בדבר אחד. זה חשוב. איך נסגרים השמיים בעשרה סנטימטר עפר. לדעת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!