יצחק סוקולניק התרומם לאיטו ממיטת־הסוכנות הצרה, כשהוא נזהר שלא להעיר את מאַשה אשתו השוכבת בסמוך. רגע דמם שעון על מרפקיו, מתבונן בפניה חרושי הקמטים. פיה הרווּח מעט, כמקור של ציפור צמאה, השמיע נחירות קלילות. שיר ערש עצוב. העצב עומד אף בלחייה הצמוקות. מאז הביאם פקיד הסוכנות לשכונת גבול זו, דומה שכל גופה נצטמק. הוא הושיבם בחדר החשוך מחמת התריסים הסגורים, והכריז חגיגית: במשך הזמן, כשירווח, תוכלו לעבור מעיר גנים לכל שכונה בירושלים. אפילו לרחביה. לא ידעו היכן היא רחביה, אף־על־פי־כן ניענעו ראשיהם במאור פנים. אותם ימים ראשונים יפים היו. דירתם בת החדר וחצי לבשה פנים כמו שם במגניטוֹגוֹרסק שברוסיה. לאט לאט היו פורקים את מיטענם מתוך הארגז הגדול, מציבים את ספרי המדע במקומם הקבוע, וכבר עמד הסאַמוֹבר על השידה, והמפית הרקומה מעשה ידיה של מאשה תלויה על הקיר ממעל. אלא שבימים האחרונים נצטברה בלבו טינה כנגד אשתו. אולי בגלל נחירותיה. או מפני שזרועותיה נזרעו נקודות אדומות. האקלים, היתה מצטדקת ומחביאה זרועותיה, אלרגיה. ואולי בגלל המהמורות הקשויות סביב פיה, שפעם קישטו את לחיה בגומות חן, והוא היה מחליק עליהן בלשונו החמה.
היום לא תשאל לאן סוקולניק. בלאט יחמוק ויילך. קיווה שבשעה זו של מנוחת השבת לא יפגוש באיש ולא יהא נאלץ להבטיח שלום לכל השכנים. אפילו אסוּלין שכנו שמעבר לקיר, הבולש אחריו תמיד בעיניו הערמומיות, אף הוא לא יידע בצאתו. אסולין נוהג לקום רק כאשר הצללים כבר עוטפים את כיפת הכנסיה האפורה של מיס־קֶרי שמעֵבר לגבעה. ואילו אברַשה לא ישוב לפני רדת החשיכה המוחלטת, ואולי מאוחר בלילה. סיפר שמגרש הכדורסל מואר כבר בלילה, והוא לא יוותר על השתתפות בתחרות. אברשה עצמאי. לומד בחמישית ומצפצף על כולם. כך בפירוש אמר: מצפצף, והוסיף, אתה אבא לא מבין שום דבר. אמש הטיח, אפילו קביעות בעבודה לא נתנו לך. מילותיה של מאשה היו בפיו. אחר־כך דרש שיקראו לו אַברי. לא עוד אברהמ’הלה, לא אברשה, רק אַברי. את מכנסיו קיצר כמו את שמו, ושוקיו העלו כשות של שיער שחרחר.
יצחק נתחייך בליבו, ואף השמיע גיחוך קל בזכרו את בנו ואת כיסיו הלבנים, העמוסים לעייפה, מבצבצים מתוך קפלי מכנסיו. נבהל מקול עצמו והציץ שוב אל רעייתו. רעידות זרמו בקמטים סביב פיה כערוצי גלים סמויים. מאז בואם לכאן דומה היא כחותרת במעלה הזרם. אף בצאתה לחנות המכולת או לחצר ביתם מטילה היא את זרועותיה כנאבקת במים אדירים. רק בהגותה שם בנם מתיישרים קמטי לחייה. הוא אוכל פרוסות לחם בריבה כמו לחמניות טריות, אוהבת היא להזכיר מינהג בנם, אין אצלו ארוחה בלי לחם וריבה. סוקולניק ניסה לקנטר את רעייתו: הוא קיצר את שמו. כך צריך, השיבה לו בתקיפות. ידע שתעמוד לימין בנם. באיחור נולד אברשה. מתוך שהיה יצחק טרוד במעבדות הכימיה, ובכתיבת הדיסרטאציה, ובתחרות הישגים עם גורשיקוב — שותפו למעבדה, נתאחרה לידת בנו. וכשהגיע סוקולניק למעלת דוצנט נמצא בכל זאת מופסד, שהרי בניו של גורשיקוב כבר היו מהלכים לבית־הספר כשילקוטיהם מופשלים להם על שכמיהם.
אשתו נחרדה פתאום בשנתה. הערוצים בפניה הגבירו זרימתם. הוא מיהר לעצום את עיניו. אחר־כך פקחן וראה שראשי התיבות של שם רעייתו מבית אביה, הרקומות על הסדין, נסוגו אל חזה. כתיפה החשופה היתה כהה ורזה והעבירה סלידה ורחמים בקצות אצבעותיו. שדה הנבול נח רגוע בבית כותונת הלילה, כאילו זה כבר סיים מערכותיו. מלמעלה, מן הגג, נשמעו פיצוחי הרעפים תחת קרני השמש.
בהחלטת פתע זינק ממיטתו. וכבר לא היה איכפת לו אם אשתו תשאלנו לאן בשעה חמה זו. לרגע קרב אל החלון. מבעד לחרכים של תריס הברזל ראה את להט האוויר. היסס אם לשטוף את גופו במים הקרים. אך מתוך אותה קדחתנות ויתר, והיה מושך על גופו את בגדיו הכהים, ספוגי הזיעה. מעל לחליפת השבת לבש את מעילו הכבד והארוך. כתמי בוץ של החורף הראשון בארץ הצהיבו בשוליו. הוא החליק את שערו ששיבה רבה זרקה בו בעת האחרונה, חבש את מגבעת הלֶבד האפורה ופרץ את הדלת. ללא גגון עמד פתח ביתו בעיר גנים. חשוף לדרום הלוהט של הקיץ. לפתע היה גופו נתון בזרועותיה המלובנות של החמה. השח כתפיו כאילו ספג מהלומה בבטנו. עיניו נעצמו ונתכנסו תחת עפעפיהן, כמבקשות להאזין לכאבים סמויים. לא לראות. רק להאזין. גופו הזיע. בגדיו דבקו לעורו. זבובונים רחשו על פניו ובאפרכסות אזניו. אבל לא איש כד"ר יצחק סוקולניק יוותר. הוא יישר את כתפיו, ליכסן מגבעתו על עינו, והיה מציץ בתוקף אל האורות המסנוורים. אף־על־פי־כן נשא את עיניו אל ערימת האבנים החצויה. בהסתר התבונן בה, מתחת למגבעתו, כבאקראי. כשועל זקן וערום, נתהרהר שנית בחיוך עגמומי. אבל הפעם יבוא עליה. אסולין הבטיח בעת משחק השש־בש, שהערימה היא מזבח קדום. רק תגרוף קצת מן האבנים והמזבח יעלה למעלה. כמו שמן על המים, קרץ בעינו תוך הטלת הקוביות מגביע העור. המזבח של אלוהי אברהם יצחק ויעקב, הוסיף בלחש, אצבעותיו מעבירות את אבני השש־בש ממשולש למשולש בבטחה של מנצח. אלוהי מלכיצדק מלך שלם, כמו שכתוב בתורה הקדושה, היה עורם בימינו את האבנים השחורות ומעלימן בכפו השמאלית. תלך לשם פעם אחת, יא־סוקולניק, ותדע. ולא תלבש עוד את המעיל הזה השחור שלך. גם שש־בש תדע לשחק טוב יותר.
עתים היה יצחק מתבונן בערֵמה מחלון ביתו, והיא לובשת דמות אלה עתיקה, אלת פריון, מאותן שראה במוזיאון הארכיאולוגי ליד נוטר־דאם. חצוית שת היתה מתגבהת, מארכת שדיים, והיא כמזמנת לבוא לתוכה. אלוהי האבנים יש שם, אבני ירושלים יפות, ירושלים הרים סביב לך, מתגרה בו שכנו אפילו כשאינם בצוותא. רואה אותה מחולקת לחצי־חצי? זהו בין הבתרים, אדון סוקולניק. רק אסור ללכת לשם. מקום קדוש. גבול. אף אחד מעיר גנים לא הולך לשם. אתה תלך פעם, אדון סוקולניק?
היום יבוא. מוכרח. יום שבת היום. יום מנוחה. גם הרכבות החולפות למטה בחריץ ההרים לא נוסעות היום. יום שכולו קודש. אפשר לחצות את הואדי ללא סכנה. קדושתה של השבת החל לחוש רק כאן, בעיר גנים. שם, בעיר הולדתו, היה מהלך שלוב ידיים עם בנו בערבה שבפרברי העיר, ואילו בשבת היה מסתגר במעבדתו. כאן חושש הוא לצאת מפתח ביתו. ההרים סגרו עליו כמלכודת. אף פקיד הסוכנות הזהירו לבל יחצה את כתף הרכס כי הגבול קרוב כאן. אבל אם תשב בביתך אין לך ממה לפחד. רואה את תריסי הברזל? זה הבטחון שלנו. אפילו נגד רימונים. אדם זריז בתנועותיו פקיד הסוכנות. הצביע אף על הבתים האפורים, מעבר לואדי הסלול פסי ברזל, וכינה שֵם הכפר בַתיר. לא ביתר של בר־כוכבא, הזהירם בקול של בר־סמכא, ביתר של בר־כוכבא נמצאת בצד השני, רואים אותה רק ממבואות־ביתר. וסוקולניק לא העז לשאול על ביתר. ארצנו ארץ של אבנים, סוקולניק, הוסיף הפקיד, אבל אתה תתרגל, הבטיחו וגילגל את הריש כיאה לדובר בשפה הרוסית. הוא נפנה אל פתח היציאה, אך כנזכר זרק מאחורי גבו, אוויר פסגות כאן, אוויר של אוניברסיטה, נו, וגם אוויר של הרי יהודה של הנביאים עמוס וירמיהו וישעיהו…
חורף של גשמים עמד אז בחוץ. מאשה נעלה היטב את הדלת, סוקולניק סגר את תריסי הברזל הצבועים במיניום אדום, ושלושתם נתכנסו בחדר, מאזינים בחיוך של נחת אל טיפות הגשם המכות על גגם. כמו בבית, אמרה מאשה. היא הפסיעה באַנפילאותיה אל המיחם הגוצי ומזגה להם תה. בנם היה מתיר את חבילת המזון, שהובאה אליהם על ידי אותו פקיד המדבר רוסית מוסקבאית. בהישמע צפירת הרכבת ניצתו עיני סוקולניק בברק עליז. הוא יצא לגשם כמבקש לפגוש בידידו הוותיק. עוד שעה ארוכה לאחר שנעלמו הקרונות המעטים הנגררים בעצלתיים בעקבות הקטר, נותר הוא עומד ומתבונן במורד התלול. ולא חש במים המחלחלים בגופו.
סוקולניק העביר מבטו מערימת האבנים אל חלונות שכנו. רוצה היה לשאלו שוב על המזבּח. זכר תשובותיו אחת לאחת, אף־על־פּי־כן רוצה הה לשמוע קולו. אסולין בקיא בהווית האבנים סביב. הוא סיפר, כי התל המתנשא מאחורי ביתם אף הוא שימש משכנו של האל, עד שבאו העולים החדשים. האל הסתלק אל הרכס. לא אוהב שילדים חדשים זורקים אבנים מן המזבח שלו. היום לא ישחקו שש־בש כהרגלם בימי שבת. ולאסולין תחסר חפיסת ה“נלסון” שמרוויח אצל סוקולניק. אתה יא־סוקולניק, נוהג לומר שכנו עם סיום כל משחק, אף פעם לא תרוויח אצלי אם לא תשחק שש־בש לבוש פיז’אמה. אותה שעה פותח הוא לאיטו את החפיסה שהרוויח זה עתה, מציע סיגריה לסוקולניק, תוחב אחת לפיו בהקפידו שהכתובת הכחלחלה תזדקר סמוכה לשפתיו, ולאחר שמצניע את החפיסה בחולצת הפיז’אמה מוסיף הוא לדבר, אפילו במעבדה שלך עם הבקבוקים הקטנים לא תצליח אם אתה לובש מעיל שחור כזה ומגבעת של אדונים. תגיד ת’אמת, יצא לך כבר משהו מכל המים הצבעוניים שאתה שופך מבקבוק אחד לשני? ת’אמת, סוקולניק. אני בעיניים שלך רואה שלא יצא. זה הכל תלוי בבגדים שאתה לובש, אדון סוקולניק. אל תירא עבדי יעקב כתוב. אל תירא: לא תירא מן השמש של ארץ־ישראל ולא מן האבנים.
עתה דמה סוקולניק לראות עיניים אדומות דלוקות, כשל עיני עיוור עוקבות אחריו מעבר לתריסי החלונות של שכנו. והרי מעולם לא סיפר לו ניסוייו במעבדה. הניסויים נשארים בפנים. בתוכו. רק תוצאות מפרסמים. ולו אין מה לפרסם. המבחנות מתפוצצות לו בידיים. חישובי החום שלו מוטעים. בספרים רוסיים משתמש סוקולניק, ומחבריהם לא לקחו בחשבון את אווירה של ארץ־ישראל, כך מתנצל הוא בפני פרופיסור קדרון הצעיר. לוּ הועמד לרשותו חדר מצופה לוחות עופרת. חדר של ואקום. ותינתן לו מסיכה עם חמצן, ויאפילו את כל החלונות מפני… מפני הסלעים המלגלגים. פרופיסור קדרון מחייך חיוך סתום ואינו משיב. בבוא סוקולניק ביום הראשון לשיחת היכרות, לא הכיר מי מן השניים היושבים מולו הוא פרופיסור קדרון. היום היה מזהה הליכתו הנמרצת וחיוכו הסתום אף בחשיכה. בלילות על משכבו מופיעה לפניו דמותו הגבוהה והרזה של פרופיסור קדרון, ועתים רק החיוך של זווית פיו מופיע. הם ביקשו ממנו תעודות. והוא פרש בידיים אילמות. משם לא הירשו לקחת תעודות. הכל הם החרימו. סודי ביותר. אפילו תצלום דיוקנו בחלוק לבן ליד המיתקן של צינורות הזכוכית. אולי רצו להתנקם בי, התנצל בפני בוחניו, שאני עוזב אותם, לא רוצה בהם. מלומד אחד, זה שעתיד להיות פרופיסור קדרון, העווה את פיו בחיוך פסקני, ושכנו השיב לו בקריצת עין. אז חש סוקולניק באבני ההרים הסוקלות לבו. מדע אינו פוליטיקה, הם אמרו. אפשר שרק פרופיסור קדרון אמר, אולם קולו היה כשל שניים. זרועותיהם נחו בבטחה על לוחות הפורמאיקה הלבנים. גולגלותיהם יציבות בתוך פתחי החולצות המעומלנות. כפות ידיהם נעות בקלילות מתוך שרווּלי מקטורניהם הכחולים קיציים, רושמות על הגליונות הלבנים, מדלגות ממשבצת למשבצת בבתרן אותו, את יצחק סוקולניק כולו, ללא שיור, את ראשו המקריח, ואת אצבעותיו הרועדות, ואת צווארו הרופס, ואת עיניו העייפות. אף כי לפני שיצא למשרדם של הפרופיסורים עמד לפני המראה שעה ארוכה וניסה להעלות על פניו חיוך עליז, מעין זה שאַברי מביא הביתה מטיוליו עם ידידיו החדשים. אולם בשבתו לפני אנשי השררה חש אין־אונים וכניעה וסלידה בפני עצמו על כניעתו זו. והלא יהודים הם, בני עמו. האמינו לי, ביקש, תנו לי מקום כלשהו, מעבדה, כלים. אני אוכיח לכם. והם נענו לו. אף חייכו ואמרו, שאם אמנם תתאמת למדנותו במעשה, ימנוהו מנהל עבודה ומרצה בפני סטודנטים עבריים.
סוקולניק שב והציץ בגניבה אל המזבח. מרחוק ראה את אבניו הגדולות, המרוסקות. לשני גלים בהירים נחצו האבנים. חיוך ריפרף על פניו. ידע בבטחה כי היום ילך ויבוא לשם. מאז חג הפסח, עם בוא החמסינים, ידע. עתה כבש להיטותו ונתעכב ליד הפשפש. ידו החליקה בהנאה על גדר ביתו. גדר של אבנים ויתדות ברזל וחוטי תיל. מיד בבואו לכאן ביקש לתחום את גבול ביתו. מפני האויב שליד המזבח, ומפני ההרים ומפני שכנים רעים. עִם ערב, בשובו מן המעבדה באצבעות צרובות גפרית וחמצן, היה עוסק בהקמת הגדר. על פני הטרשים, ממחצית הקיר ולאמצע המדרון המקריח, תחם את גבולו. בהניחו את האבנים היה משהה כל אחת בכף ידו כלומד סוד תרכובתה. עתה עמד ביתו גדור וסגור, ורק הוא בחוץ בשעה זו של צהריים מאוחרים, וצעיף כחלחל ושקוף כאדוות מים זכים מיתמר מעל לאבני המזבח.
בצעדים ארוכים הפסיע דרומה, ומגבעתו משמשת מסתור לעיניו. הסלעים הלבנים אנסוהו לצמצם את שמורות עיניו. אף־על־פי־כן המשיכו זהרורי אורות להקיפו כמחטים חדות. מגגות “אורה” הם זרמו, ומכיפת הכנסיה של מיס־קרי, וממנוף הפלדה הנטוי באופק השמיים, ומשני מערבלי הביטון המתכתיים העתידים להמשיך ולהטיל קוביות בטון למשפחות העולים החדשות. רגליו עדיין המשיכו באותן פסיעות מדודות, בוטחות, כמעט בלי להינשא מעל הקרקע, כאילו במישור הערבה עודן מהלכות בטיול של יום אַלף. רק הבן איננו עמו עתה.
אחר־כך באו אבנים בנעליו. קטנות, אך פוצעות את כפותיו. קיווה שרגליו תגברנה על האבנים, על כן לא עצר. במעבדה היה נפצע לעתים רק בידיו. ופעמים בפניו. טיפות לבנות של חומצה היו נושכות פתאום את פניו. אבל הפעם הזאת יביא את התוצאות המוגמרות. מחר יסיים הכל. בפני פרופיסור קדרון יעמיד את מבחנות הפּיירקס ואת גליון המשבצות המלא מחדש. תחילה ימחק את חייו המבותרים שם וישבץ בהן תוצאותיו. באותיות לטיניות ירשום. החומר החדש שמו יהיה ABRI. אַבּרי פּוֹסט מוֹרטם, פרץ בצחוק רם. אך האבנים המשיכו לפצוע, והוא ידע כי הכל לשווא. אפילו את נעליו הוא חייב לחלוץ. ואולי זה הפתרון. יחף. תחילה פסע בזהירות, אצבעותיו מגששות בין הרגבים, ואולם אחר־כך, משהשיל גם את מעילו, כבר היה רץ ומדלג מסלע לסלע. הרוח החמה העיפה את מגבעתו. בימינו ניסה לגונן על קודקדו מפני להט השמש, אך שוב לא היה ירא מפניה. רק הסיט את שערו הדליל מעל עיניו, כאילו בלוריתו עדיין מפאֶרת את ראשו. מחר בבוקר ינפץ במו ידיו את מתקן האידוּי שפרופיסור קדרון ציווה לבנות למען הכימאי־העולה־החדש. באצבעותיו העירומות יגיש את רסיסי הזכוכית לפני בנו ויאמר, ממחר אני קבוע, אברהם, קבוע בארץ הזאת.
רק יגיע למזבח וילמד את אלוהי המקום. אפילו אם ערבים שם, לא יברח סוקולניק. זאת הפעם יראה אותם עין בעין. תמיד נסתרים מפניו. בלילה מעבר לתריסים, וביום על הגבעות מעבר למסילת הברזל. אפילו בלכתו לתחנת האוטובוסים הם מציצים בו. עיניהם השחורות הלוהטות חודרות אף מבעד למעילו הכבד. לוּ היו נוטעים השלטונות גנים בעיר־גנים, היה אולי גבו חדל להיות חיישן. אולם גני העיר חשופים, וקירות הבתים עירומים, ורק הגדר של סוקולניק נותרה להגן מפני האויב. הרכס ממול הוא הגבול, הזהירו פקיד הסוכנות; רואה את ערימת האבנים למעלה הדומה למזבח? הצד השני זה הגבול. היזהר שלא אתה תעלה למזבח, חייך הפקיד. אותו פקיד לא ידע, כי גבולו של יצחק כבר הותווה בליבו. מאשה עדיין מפחדת. שוב יורים, סוקולניק. לכאן לא יגיעו, מאשה. והיא מאמינה לו. גיבור מלחמת העולם השניה אינו משקר בענייני בטחון, משיב לה סוקולניק. אותות ההצטיינות וכוכב הזהב מעידים על גבורתו. פעמים פותח הוא את סל הנצרים, בו שמורים האותות, ופורשם בפני בנו. בימים שפרופיסור קדרון עורך את ביקוריו הקבועים במעבדה, פורש סוקולניק את אותות ההצטיינות לנגד עיני בנו.
נשא את עיניו וראה את המזבח סמוך, במעלה הגבעה. האבנים המנותצות בהקו בשמש. האהיל על עיניו והמשיך לחתור למעלה. קוץ ננעץ ברגלו. רכן ושלפו בזריזות. אדום היה. סירה קוצנית, חלף בו הרהור מר. אַברי אומר, קוצים אלה, אבא, הם שום דבר. המדריך הסביר, מספר הבן, שסירה קוצנית זה כמו סירה. אפשר לשבת עליה. לשכב. צריך להתרגל. להסתגל. גם היא מסתגלת לצורת הגוף. אפילו אני, אבא, כבר שכבתי על סירה קוצנית בשדה. ושום דבר, רואה אבא, יצאתי בריא, שלם. אבא זה לא כמו פּאַפּא. ואברי מקפיד לבטא אבא, ומקצר לאַב כמו אברהם לאברי. אולי הקוצים הם באמת סירה, אבל בכל זאת סירה קוצנית. עתה נצטער שלא התהלך אף פעם יחף על האדמה הזאת. כמו שהיה רץ שם על פני המישורים ליד מגניטוֹגוֹרסק. מפני שכאן אבנים וקוצים וחמה.
בעיניים מתערפלות חתר ומשך למעלה עד שבא אל מזבחו. בידיים סומות היה מגשש על פני האבנים הלוהטות. בגופו חתר אל אמצעיתו של הבקע. רק שורש מסוקס של עץ זית מצא שרוע לרוחבו של הגל. סיקוסי הזרועות כאילו קפאו בשכבר הימים בחיבוק של חמדה אחרונה בטרם גוועו בצמא. יצחק קירב את לחיוֹ אל כפת העץ המשחירה. דמה לחוש בה שארית של לחלוחית. לשונו החליקה על פניה. אחר־כך קם לאיטו ובמתינות החל מתיר כפתורי בגדיו. חליפת השבת האחרונה שלו, לאחר שהאחרות נתבלו בעת ניסוייו במעבדה. עתה נותר בבגדיו הלבנים, וגפיו השדופים והבהירים בוהקים כשורש העץ המצולק. בראש מושפל החל מטפס וחותר אל פטמת הגל. זיזי האבנים נכנעו ברטינת הידרדרות תחת מידרך כפותיו. שב ונשא את ראשו. בלי להאהיל על מצחו הביט. ללא חציצה. פסגות נישאות ראה, וכתמים שחורים וצהובים, ובוהקי זוהר לוהטים. בקתות החימר שמעבר לרכס עמדו כמעולפות בחמה. משם הם באים בלילות, חלף בו הרהור של אימה, אך הדממה שבה ונתכנסה בתוכו. כמו דממת פסי הברזל, כמו ההרים והבקתות מסביב. כבדה היתה הדממה וכבדה מרגע לרגע, עד שעמדה לפרוץ בזעקת אימים מגרונו. הוא שח והציץ בשוקיו. כפות רגליו היו מוכתמות בכתמי דם. צל גופו השתרע למרגלותיו, והוא ביקש להתכנס לתוכו. בידיו הערומות החל עוקר שיחים של סירה קוצנית. משרשיהם היה תולשם, תמימים היה תולשם ועורכם שתי וערב כאבני גזית. הוא כרע על ברכיו, הקוצים קיבלוהו בחיבוק עז של כאב. בכל אברי גופו חש בהם. מכפות רגליו דרך שוקיו ומפסעתו ומתניו ועד זרועותיו ועד גרונו באו. סוקולניק שכב כך שעה ארוכה, מעולף, עיניו בחשיכה. עם שקיעת החמה רפו הכאבים. הוא פשט את ידיו אל שתי אבני המזבח ונתמך בהן לקום. אותה שעה חש שהקוצים כבר זרמו בתוכו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.