א    🔗

בראשית לא ביקש נפתלי לראות אדם. במצודד היה מתהלך בשבילי הגן. מקיף את עצי האזדרכת מצידם המואפל, משחק מחבואים עם דמויות בלתי נראות. עם רדת החשיכה היה מתכנס בחדרו, מיישר את הסדין הירוק, ולאחר שפושט בגדיו מטפס בגניחת רווחה על מיטתו. מייד היה מפנה את גבו אל הדלת, מעלה את השמיכה מעל ראשו, מכווץ את ברכיו וממתין. נשימתו עצורה, ידיו חובקות ברכיו, והוא ממתין. צעדי האחות חולפים רכים, ואחר־כך נשמע שיעולו היבש של השומר הערבי, וטריקת שער הברזל, ושיקשוק השלשלת והקליק של המנעול והדממה. רק זמזום עמום של אור הניאון בפרוזדור כאזעקה חרישית ומתמדת, וקרני נהרה סמוך למיפתן.

בזכות מחלתו המיוחדת זכה נפתלי בחדר נפרד, ובזכותם של חברי שרשים שלא הקפידו על ההוצאות. ידיד נעוריהם נפתלי, מן הימים האחרונים של הגיטו. וכך זכה בחדר זה, שתקרתו הגבוהה מעוטרת בקישוט מפותל של גבס ובקירות ירוקים־כחלחלים — זכר לבעלים הראשונים, שברחו עם הצבא הנסוג אל מעבר לירדן בימי מלחמת הניצחון הגדול. סדינים ירוקים מביאה לו אף הגברת אלדובי ומחייכת בביישנות לנוכח מבטיו הבוהים אל כריסה התופחת ועולה. לאיטה, כפוסעת יחיפה על אבני חצץ, יוצאת הגברת אלדובי מחדרו של הד“ר רוזנטל, ושפתיה הדקות מבקשות סליחה. כבר יודע נפתלי השפלה זו של זווית שפתיה, כאילו ידו של ד”ר רוזנטל היתה בשפתיה. אלא שעתה הסכין עמה. בימים הראשונים היה אורב לה מבעד לדלת הפתוחה של הרופא, מתבונן מזווית עינו בפני רעייתו שהעלו קמטים, ולתוך עיניה המביעות אשמה. אף תיכנן באותם ימים נקמתו בידידיו וברעייתו, שהסגירוהו למקום זה, לאחר שהזהירם במפורש מפני האויב. אותו יום הגיע מירושלים לשרשים והגברת אלדובי עמו, היא וכריסה החמימה והגדולה. וכשהתעורר כבר היה אור הנורה הצהוב והמרושת זולף מן התקרה, ואבריו כבדים ועצלים, והוא שוכב כלאחר הכל.

בבוא הגברת אלדובי שבות עיניו ומשוטטות סביב לגלות את הסכנה, והוא נכון להזהירה, לגונן עליה בגופו. אותה שעה מגביה נפתלי קומתו, וראשו כמצטמח לרגע מתוך כתפיו הנפולות, אף מעביר אצבעות משמשניות על פדחתו המקריחה, מסירן ומקמצן לאגרופים, ועיניו מביטות למרחוק. אלא שעד מהרה נעלם הברק מעיניו, גופו מתרפה, ידו כלאחר יאוש מתרוממת לאיטה ומצביעה סביב. הרי המדבר הצחיחים שלהם וביקתות החימר אורבים להם אף פה. ד“ר רוזנטל מזדרז אותה לשעה לקרוא לאחות, ושניהם כאחד מגישים לו שני כדורים אדומים בתוך כוס פלסטיק שקופה. אחר־כך הנימנום, וכרסה של גברת אלדובי חמה וטובה, וד”ר רוזנטל מוכיחו באצבע שובבה, ושפתיו הבשרניות מחייכות. ושוב שוקע נפתלי בערימת נוצות רכה, מעורסל כבימי ילדותו. רק בשנתו חש הוא כיצד עיניו נסוגות ומתחפרות בארובותיהן.

אף־על־פי־כן אבריו קלים בבוקר. השינה משפיעה עליו תמיד לטובה. לולא האחיות הרחמניות, יכול היה לישון ימים ולילות ללא הפסק. הוא מתלבש בזריזות ומגלח זקנו במכונה החשמלית. את התער הניחו בארון הברזל למשמרת, ליד שעונו וחגורת מכנסיו. ללא מראַה מתגלח נפתלי, מעביר אצבעו בעקבות המכונה, מקפיד בכרית אצבעו לא להותיר זיפי זקן השיבה, שהרי עתיד הוא להיות אב לתינוק. ד“ר רוזנטל אף הבטיח להם חדר זה, אם נפתלי יבקש. ונפתלי סומך בהחלט על מלון זה. בפרוזדור נעצר הוא שעה ארוכה מול המראה הגדולה. אכן, פניו השביחו. עצמות לחייו המשופות נמלאו ולבשו צבע ארגמן. רק עיניו השחורות נוצצות בתוך הלובן המרושת נימין אדומות, ומקטורנו תלוי עליו מרוחק וזר — כפניו. יום־יום מתבונן נפתלי במראה, ויום־יום נסוג בבהלה. רק המראה עומדת באיתן, נשענת אל הקיר הגבוה, בתוך מסגרת הפיתוחים המוזהבת — זכר לימים בהם שכנו במלון זה אורחים רמי מעלה בדרכם מביירות ומדמשק אל הכעבה הקדושה או אל אבן־השתיה, ממנה עלה מוחמד השמיימה. אולם ד”ר רוזנטל מקפיד עמו ומוליכו בחזרה לפני המראה: דע בפני מי אתה עומד. האחות דבורה מדשדשת סמוך מאחוריו, מתקנת שביסה הלבן על שערה האפור, מציצה מאחורי כתיפו, ושפתיה היבשות מברכות, בוקר טוב, נפתלי.

בוקר נאה, משיב נפתלי ומכנס צווארו בין כתפיו. אולי עוקבת אחריו בפקודתו של הרופא, ואחר־כך תציב נקודות רעות בגליון החלמתו. בוקר נאה, האחות דבורה, שב הוא ומותח צווארו וקורא בקול, אף כי לא ראה עדיין את אור היום. חדרו מוקף קירות אטומים, והצוהר מעל הדלת משקיף אל הפרוזדור. ד"ר רוזנטל קנה את לבו בחדר זה. נפתלי יושב בו פרוע שיער. אדם בחדרו כאביר במבצרו, היה אומר הרופא ומלעיטו כדורים שמפילים עליו נמנום תמידי. אף אסר בשבועות הראשונים על רעייתו ועל רעיו לבקרו.

 

ב    🔗

עתה מעודד הרופא את הגברת אלדובי לבקרו. מפני שביקוריה מסייעים לריפוי, מסביר הוא. שהרי אדם העומד בשנת החמישים לחייו זכאי לדעת את הסימפטומים ואת דרכי הריפוי. היא תשיב אותו למציאות, מוסיף הרופא להסביר, תקשור מחדש את הקצווֹת שנותקו.

נפתלי שותק בשעת ביקוריה ומשפיל את עיניו. כבאקראי מביט לרגע אל כרסה ושוב חש אינאונים לנוכח צמיחתה. רק כשהגברת אלדובי מספרת על עיסוקה ליד מכונת התפירה, שקנה לה במלאות שנה לנישואיהם, ניצתות עיניו ועומדות בברקן כל עוד מספרת רעייתו נפלאותיה של המכונה. כבר למדה להצר מכנסיו, ואף מתקנת בטנת מקטורנו והשרווּלים הנפרמים משום־מה. עד שמביאה לו את המתוקן, כבר יש צורך לשוב ולהצר. היא מספרת אילו גלגלות שימנה מחדש, בדיוק כפי שלמדה מידיו באותם ימים ראשונים. כשהציע לה מכונת תפירה הסכימה מייד, אלא שביקשה חשמלית. נפתלי התעקש על של־רגל וניצח. לאחר יום העבודה במשרד רואי־החשבון היה יושב על השרפרף ומשמן בקפידה את חלקי המכונה. בימינוֹ משחיל את החוט בקוּף המחט, ובשמאלו מתמרן בגלגל וּמביא את המחט לגובה כף ידו. אחר־כך פורש את תרמיל הדרכים שלו, מיישרו בשתי כפות ידיו על דף המכונה, ובכף רגלו לוחץ על הדוושה ושב ולוחץ ועולה ויורד, עד ששומע את המנגינה העתיקה משכבר הימים בבית אבא שברחוב נאלבקי.

יום אחד ביקש מרעייתו להביא את המכונה. אם שלושתם יחיו בחדר הזה, לא צריך יהיה לחפש מחבוא חדש כשבנם יוולד. מייד ידע ששגה בדבריו. אותו יום נתכנס מתחת למיטתו, וגופו מרעיד כמו בימים הראשונים לבואו. הד"ר רוזנטל שיבחוֹ למחרת, כשראה את נפתלי מתקין בריח מיוחד על הדלת. הולכים ומחלימים, טפח לו על שכמו. לפתע ידע נפתלי כי שער החצר פתוח, והגדרות פרוצות, ונקיקי הסלעים סמוכים מאוד לגדרות. אתה אחד משלהם, הטיח ברופא. כפותיו נתכווצו לאיטן לאגרופים, כסף הם נתנו לך, לחש, הבטיחו לא לפגוע בך, הסתער קדימה, סגור את השער מייד! 'תה שומע?! אחז בצווארו של הרופא. אחר־כך חש דקירה בזרועו, ופתאום היה הכל שקט ולבן ופריך ורך, והוא שוקע באינאונוּת רופסת.

למחרת קרא לפניו ד"ר רוזנטל מכתב, שהוא עתיד לשלוח אל חבריו בשרשים. אין לו ספק שמחובתם לבוא ולסייע בכך לריפויו. בשיטות הריפוי המודרני, הסביר הרופא, אם אין החולה עוזר לעצמו וידידיו לצידו, הרי לשווא תקוותנו. נפתלי קרע את המכתב לפיסות זעירות, הניחן בזהירות במאפרה והציתן. חיוך של התנצלות פשט בפניו, מאותם חיוכים השמורים עמו לעתים הנדירות של ראייה־מעֵבר. הוא אמר לאיטו, אדוני הרופא, וכי משוגע אני להישאר במקום זה אפילו יום אחד, לולא בטחתי בך ובביתך? הרופא הסיר את משקפיו, הביט בו דומם בעיניו הירוקות־צלולות, ובלי להוציא הגה מפיו הרכיבם מחדש. אחר־כך פלט: אתה מר אונהיים איש פיקח וערמומי.

אכן, נפתלי חישב ומצא, שכאן הוא שרוי בתוך תוכם, ואין עוד לאן להימלט. אף למד להכיר את העובדים, הבאים מכפרי גבול המדבר, וידע שהמיעוט המגיע מן המערב עשו עמם יד אחת. וכך נמצא מוקף, כשהררי הגיר החשופים ממזרח, והגבעות הקרחות מדרום, וגדר הצברים מצפון. רק השער במערב פרוץ. זה התנאי שהיתנוּ רוכבי החמורים בבואם לנקות את החדרים ואת המשרדים ואת חדר־האוכל ואת המטבח. בבואם, שקיהם ריקים ומקופלים, וריח המדבר של גללי עזים וחמורים נשרך בעקבותיהם. הם מזרזים את החולים לסיים ולפנות את המקום, ובצאתם מתנודדים השׂקים המלאים לשני צידי צלעותיהם של החמורים. שאריות של הבית הם נוטלים. ונפתלי אותה שעה עוקב אחרי מבטו הדואג של הרופא. אנחנו על הסלע, מרגיע נפתלי את הד"ר רוזנטל, איתנים כמו הסלע, בבוא היום נסגור את השער, אדוני הרופא, נתכחש להם, לכולם, לחברים בשרשים ולגברת אלדובי. אנחנו הזהרנו אותם, לא?

כאשר הגיעו החברים מן הדרום, נהג בהם באדיבות ובהסתייגות, כנוטה להם חסד, והם היו משבחים תושייתו ומצב־רוחו האיתן. אף בדקו את הבריח והציצו מבעד לצוהר, ויצאו לחצר והקישו בעקבי סנדליהם על־פני הסלעים ואישרו קביעתו — הסלע איתן. אז קרב אליהם נפתלי ולחש, הם כבר חצו את התעלה, מתקרבים לשרשים, והשומרים — השומרים ישנים. באמצע היום ישנים, מפני שלא רגילים לשמש הצהריים בארץ־ישראל. בקתות הקלאשניקובים הם באים. ‘ראוס!’, סיים בגרמנית חדה.

בחשאי הציץ נפתלי סביב. הרופא עמד בפינת החצר, מפחפח במקטרתו. ודאי מעמיד פנים כעוסק בתיקון הגדר, בולש אחריו גם פה. כדרכו.

החברים הודו לו. משפחת נכבדה היתה: שניים מחברי המזכירות הוותיקים, קלמן ימית ואברהם זלקינד, ושלושה צעירים מן ההשלמה. בחיוכים ובקריצות עין כמביני דבר הודו לו. מסתירים תודתם מעיני הרופא. רק קלמן אמר, סמוך עלינו, נפתלי; אנחנו לא ישנים בצהריים.

 

ג    🔗

מאז הודיעה לו הגברת אלדובי על התינוק בכרסה ידע בבטחון שהם יבואו. ועתה, בבוקר חמסיני זה הם אמנם דוהרים ובאים. וכבר אסור לו להתמכר לעייפות המתוקה, הבאה עם החמסין, מעין אותה המתיקות שפשטה באבריו שם, כשפרץ יחידי את כיסוי הברזל מעל לתעלת הביוב, ומסר את גופו לקרירות אבני הרחוב של וארשה הארית.

שמע את קול רעייתו בהתהפכה. אולי מחכה לחלב הבוקר שלה. שוב הציץ וראה אותם מבעד לחרכי התריסים. ברכיו רעדו. ביקש לשבת. כמו בבוקר לאחר ליל כלולותיהם, בעוד רעייתו במיטה, והוא ליד החלון, ויודע שאי־כֹּה רימוהו, שהוא ביקש אם ואחות, והגברת אלדובי תובעת פיצוי על ארבעים שנות בתוליה.

הציץ בה ובכרסה הנושמת כיצור עצמאי. בטנה חמה היתה בלילותיהם. זריזה וקולטת, ותובעת אוֹתו עוד ועוד. נפתלי נענה לתאוות נזירותו, והוא מיוסר ויודע עונשו שיבוא, וכשבא, היה ממשיך ומחבקה בחימה. אותה חימה שהיתה מפעפעת בו אף לפני הריונה. ההשתוקקות הזו אל קימוּרי גופה ומעמקיו. והיענותה הנדיבה. אך בפשטה את בגדיה מעליה, ואנקותיה בחשיכה, והדממה שאחריהן. ורק עוד גופו הדורסני, המבקש להינעץ ולחדור. והוא הלא ביקש שלווה באחרית ימיו. בשבתם יחד ליד השולחן האדום במיסעדה החשוכה, ראה בתוך עיניה כל סודות לילותיהם.

במלאות ירח לנישואיהם הזמינה אותו הגברת אלדובי אל זו המיסעדה. וילונות אדומים וכבדים חצצו בינם לבין החוץ. ואחר־כך היין הלבן והקר, ופתילת האש, והמלצר בעניבת הפרפר השחורה. שלהבות הנרות הפריעו לו. חש באי־שקט החודר לקרביו עם כל לגימת יין. השלהבות מצמצו כנרות הנשמה שהיה מדליק בימי הזיכרון. פתאום פרץ בצחוק רם. המלצר חדל מבחישתו בסיר האמייל שעל האש, והגברת אלדובי נתנה בו עיניים שואלות־נפחדות. בין אצבע לאגודל התחיל מוחץ את השלהבות. בעלטה, כנגד העין האדומה המהבהבת מעל פתח היציאה לשעת חירום. אמר לאיטו, כשהוא מגיש את גביע היין אל שפתיו הקודחות: האדונים כהן את לוית הזהירו אותך. זכר היטב כיצד הניח מר לוית אצבע קצרה ושמנה כנגד רקתוֹ, רומז כּלפּי נפתלי, ואילו כהן אמר בקול רם, למען תשמע הגברת אלדובי: מר אונהיים עובד אצלנו כבר הרבה שנים וברוך השם אין לנו שוּוּוּם תלונות. שפתיו המשוכות קדימה העידו תלונתו. הגברת לוית, היושבת תדיר ליד מכונת ה’נשיונל', ספק בודקת חשבונות ספק בולשת אחרי עובדי המשרד, הוסיפה פתאום: לאשה בגילך, גברת אלדובי, לא הייתי מייעצת להיות בררנית.

עתה אסור להבהיל את הגברת אלדובי. אשה בגילה הנושאת בחובה יצור חי. אף כי נפתלי הזהירהּ מפני שטות זו. ועתה הוא האב הנושא באחריות.

דידה פנימה על קצות נעליו. עדיין שכבה במיטתם הרחבה, ירושת האדון והגברת אלדובי. גופה מתקמר מתחת לסדין הלבן ושערה השחור והארוך, המפוזר על הכר, מדיף ריח לבונה משומר ועתיק כריח העץ של מיטת הפליסנדר שלהם.

קומי, גברת אלדובי, נקט לשון של ריחוק, צריך ללכת.

פיה עדיין נשאר רווּח מעט, שפתיה פשוקות באמצעיתן, מתפנקות בנחרור קליל. אר־כך נשאה את פלג גופהּ העליון, החשוף בבשרו הרוטט, פוקחת את עיניה השחורות. בשמאלה הסיטה את שערה מעבר לכתיפה; לאן, נפתלי?

לאן, חיקה את קולה, הוא משך את הסדין וגילה את רגליה. מהר! להתלבש!

היא נתעטפה בכותונת הלילה, ונתנה קולה בתחינה: חכה לי בחוץ.

עדיין מתביישת, תהה לרגע בצאתו, כמו ביום נישואיהם, בחדר הייחוד. רק בלילה, בעלטה, משהורדו התריסים עד תום, הוּתר גופה. גמיש ונענה לאצבעות המתאווֹת, כאילו כל אותן שנות הבתולים נשמרו למען אצבעותיו אלו. אז חש באסון הקרב, וכשהודיעה לו על הריונה, כבר היה תרמילו מוכן לבריחה.

אנחנו בורחים! קרא מעבר לדלת.

כמובן, יקירי, בורחים. רק עוד רגע. האימה דבקה אף בקולה.

ושלא תפתחי את התריסים ולא תדליקי את האור!

היה רץ מחדר לחדר, פותח וסוגר מגירות וארונות, עד שמצא את מבוקשו. וכך, בעודו רכון על תרמילו, ראה את רעייתו. המלמלה הלבנה של חלוק הלילה, והכפתורים על בטנה המתעגלת, ופני הקפה העוטים ארגמן שחום.

מדוע אתה מביט בי ככה? שאלה, רוכנת מעט, ושדיה הקטנים, שדי הלילה המוצקים בכפותיו, מספרים על בטנה הזרועה.

אנחנו מסתלקים, אחז קיבורת ידה. לנוכח מבטה המבוהל סילק את ידו ביאוש. ומה אם שוב לא יועיל. אמו השביעה אותו, אתה הבכור, אתה… ואחיו ואחותו הקטנים נחטפו ברחוב. אחר־כך אמרו: אקציה של ילדים.

פתאום היו פניה על כתפו. הו, נפתלי, לחשה. דמעותיה היו קרירות על לחיו. מדוע זה צריך היה לקרות דווקא לי.

ניער את פניה מעליו:

נרוץ לפני שאחרים יתפסו את סולם החירום!

 

ד    🔗

עובדי המשרד הם שהשיאוהו לשאת לאשה את הגברת אלדובי. אולי כיוונו לליבו — למוחו ודאי שלא כיוונו. ליד השולחן המשרדי הארוך, שנתפנה מחמת צאתו לפנסיה של פורמאן הזקן, הושיבו את הגברת אלדובי. בימות הקיץ היה גבּהּ זקוף ודק, ופריפות חזייתה העלומה מדירות מנוחתו. אותו חורף התעגלו פתאום כתפיה בתוך ריפוד הסוודר הירוק, והפריפות חבויות אי־כה בסמוך. עיניו נשתדכו אל גב זה החמים, אל שכמותיה הנעות כמאליהן, אל בדל סנטרה הנרעד עם רישום הספרות בטורים הארוכים. ושולי חצאיתה נושקים לרצפה.

נפתלי לא ביקש שיפריעו את שלוותו שמצא אצל רואי־החשבון כהן את לוית. לראשונה מצאה לאחר אותה תעייה מתחת לרחובות הגיטו הבוער, כשטיפס ועלה אל הרחוב האפל, תחת שמי וארשה זרועי הכוכבים. אלא שחבריו הפצירו בו לבוא עמהם ליער, וכשסירב, נטלו אותו עמם בכוח הזרוע והושיבוהו מחוץ למחנה בתפקיד צופה ומתריע, ואחר־כך הביאוהו לארץ־ישראל, לחדר מוצל הארנים שבירושלים. כאן שב ונשם אותו אוויר צלול של לילה וכוכבים, ושב וראה מדי לילה את רעיו הנחנקים במי התעלה המצחינים. תת פחדיו הפיג רק מַשק החלוקים הלבנים של הרופאים והאחיות בפרוזדורים האפלולים. בסתר לבו קיווה שחבריו לא יקיימו הבטחתם לשוב ולבקרו, לאחר שיבנו את ביתם בשרשים שבדרום, בין הים למדבר.

הגברת אלדובי ידעה סודותיו שבחדר מוקף הפרוזדורים הדוממים. כשביקש את ידה, נתנה בו עיניה השחורות כיודעות סודותיו. אורות הניאון בתקרת המזנון השמיעו אזעקתם החרישית. היא כיבדה אותו מכריך הפיתה שבידה, והוא טעם לראשונה מן הסחוק האדום והחריף. וכשהעמידו חופתם במרתף של משרד הרבנות, שבו האורות והשמיעו אזעקתם. מי הביוב גאו שוב ואיימו להציף את הקרואים. הוא נתץ את הכוס בחמת זעם.

מזל טוב! קראו הקרואים, מזל טוב!

דודותיה של הגברת אלדובי פרצו במחיאות כפיים וביללות, ואברהם זלקינד — זה אברהם זלקינד שבא משרשים להעיד על רווקותו — צירף את כפותיו ואת קולו.

אף־על־פי־כן לא ויתרו ידידיו בשרשים על המסיבה. בבחינת יום־טוב של גלויות, ניסה זלקינד לשכנע. לשווא התחנן נפתלי, לא הוא ולא רעייתו כבר אינם בגיל של חתן וכלה. אלא שחבריו התעקשו. שרשים לא תעבור לסדר־היום. וכהרגלם זימנו את ראשוני הוותיקים לחדרו של קלמן ימית, הרווק הזקן. בקבוקי ווֹדקה נשלפו, ונמצאו גם דג מלוח וחמוצים. בעל המפתחות הביא נקניק מעושן מבית הקירור, וכולם הפצירו בגברת אלדובי שתטעם ממטעמיהם. כטוב ליבו בוודקה אמר פתאום נפתלי: היינו ארבעה כשירדנו לתעלה, ועליתי רק אני. מישהו פתח בקצב ההליכה ב’אל־נא תאמר: הנה דרכי האחרונה'. אולם האחרים היסוהו וצירפו קולותיהם השתויים מעט אל זה של קלמן, שהיה מושך ושר בקול רך ואיטי אודות הנווד התועה ביערות העבותים. נפתלי אמר פתאום: הפולנים צעקו, הם עוד חיים, היהודונים! דם כלבים! ואחר כך שמעתי את ריצת המגפיים של אנשי הפאטרול הגרמני. כאן הם העכברים! צעקו הגויים. נפתלי נשתתק והוסיף, זה היה כשניסיתי לעלות בפעם הראשונה מן התעלה בצד שלהם, אז היינו עדיין ארבעה.

הגברת אלדובי ניסתה לקום. ביקשה לצאת. לשאוף אוויר צח. עשן הסיגריות הזולות סימא את עיניה, חנק את גרונה, אני מוכרחה, לחשה, אולם נפתלי אחז ידה כבצבת, ואיש לא ראה. מישהו הרים כוסית לחיי היער. זלקינד תיקן, לחיי החיים ביער. ונפתלי התעקש, לחיי המתים בתעלות הביוב. זלקינד פרץ בצחוק שיכורים, לחיי המתים זקופים בתעלות הביוב וביערות. חזר קולו העיקש. הגרמנים פתחו את הסכרים, והם פשוט טבעו כמו עכברים. זלקינד פתח בשיר זימה פולני בקצב המאזוּרקה. האחרים הניחו כוסותיהם מידיהם וצירפו מחיאות כפיים קצובות. נפתלי קם, אחז מתניה של הגברת אלדובי וניסה לסובבה כנגדו במעין ריקוד המאזורקה. נרקוד לחיי המתים, לחש על אזנה. היא חמקה מידיו ושבה וישבה על הספה בין ידידיו. הם הגבירו את קצב מחיאות הכפיים. אף הוסיפו רקיעות ברגליהם וקריאות הוּ־הה! נפתלי שב ותופף ברגליו כנגד רעייתו, גופו מסורבל, שערו הפישתני הדליל דבק אל מצחו הנוטף זיעה. 'ני לא רוצה! טילטלה הגברת אלדובי ראשה ביאוש. נפתלי שב ומשך את מתניה, הפשיל את צווארו הדק ועצם את עיניו. רגליו המשיכו לתופף כבדות על הרצפה. אני לא רוצה, התחננה הגברת אלדובי. ואולם בעלה לכדה בין זרועותיו. לא רוצה, ביקשה חרישית. רכנה ואספה שולי שמלתה הארוכה, נכונה לברוח. שוקיה נחשפו. ישבה על הארץ ואספה את ברכיה כמגוננת על שוקיה. אני לא משלכם, היתה צווחת עתה בקול מוזר דק ונפחד, תחזיר אותי הביתה תיכף ומייד, 'תה שומע! ונפתלי עמד שם מתנודד על רגליו, ובקול שיכורים קורא, יש לה בית לגברת אלדובי, מיטת פליסנדר של אבא ואמא יש לה, שומעים?! אנחנו שוכבים במיטת פ־לי־סנ־דר!

 

ה    🔗

חשב שתבקש גט. בסתר ליבו אף קיווה. אלא שהיא לא הזכירה את ביקורם בשרשים. אחר־כך בא ההריון ולא היה עוד מנוס. ההריון שלה ושלה בלבד, הטיח בה. והיא ניענעה ראשה בהסכמה אילמת. לא ממני, שב וקרא בעקשנות. לא־לא, אמרה, והעבירה כף ידה הקרירה על פניו המזיעות, מרוח הקודש, הוסיפה וחייכה. הגברת אלדובי אינה צעירה עוד, אבל נוהגת כנערה פתיה, נקט לשון של ריחוק. אני בחודש הרביעי, לאטה והשפילה את עיניה אל כרסה. עתה הבין להקאותיה ולכאבי הראש התכופים. חש בגאוֹת בו חרונו, והוא חסר אונים. אשה מבוגרת, קרא וגביניו העבותים מתלכדים לפס שׂיבה מעל מצחו, כמעט באה בימים — תתבּייש לה גברת אלדובי. בטוח היה כי זה המשפט הנכון לפגוע בה. אכן, דמעות נצנצו בקמטי לחייה. עגיליה בכו חרש עם בכיה השקט. שולי שמלתה המשיכו ונשקו לרצפה בלכתה להביא את הממחטה מארנקה. אנחנו נעבור לגור בביתי, בבית ישראל, הציעה פתאום מבעד לממחטה. שם שקט. איש לא יפריע לנו שם. מעבר לגבעה קברי הסנהדרין ושקט. בין יפחה ליפחה דיברה, מקנחת את אפה, פורעת בדרך אגב את קורי העכביש שנצטברו בפינת חדר־הרווקים שלו. יש שם תאנה, עצרה בסמוך, מבקשת לשכנעו במלוא גופה, אמא של סבתא נטעה אותה. בט"ו בשבט. וילדנו יגדל שם, נפתלי, סיימה במפתיע.

נפתלי שתק. רק סנטרו נע בעצבנות. בכיה של רעיתו גבר. אשה בגילה של הגברת אלדובי חייבת לשלוט על עצביה. מה היינו עושים אנחנו, לולא שלטנו על עצבינו בשעה גורלית. איך היינו נשארים בחיים. למשל, כשהגרמנים ציווּ פתאום לעקור לגיטו. לנטוש הכל ולעקור. או כשהפרידו בינינו באומשלאגפלאץ. או כשהזרימו גאז לתעלות. בכל זאת ניצלנו, ואנחנו חיים, לא?

הגברת אלדובי נתכנסה בהריונה. אינה מתלוננת ואינה משגיחה עוד באיש. ודאי גם עיניה מתכנסות פנימה בשבתה לשולחן הפנקסים. רק גבה מתיישר ברכנה אל השולחן. זרועותיה מתוחות ניכחן, ברשמה ספרוֹת בטורים האינסופיים של האדונים כהן את לוית. ונפתלי מאחורי גבה, עדיין קובר בלבו כל אותם פחדים שלא הגידם בבית, עדיין ממשיך ומחשב ספרוֹת שלפניו.

חישובים שהיה נפתלי מחשב כפולים היו. אחד לשימושם של כהן את לוית, ואחד חשבון שבינו לבינו, חשבון של הקץ הקרב. עד שבאה הגברת אלדובי וטרפה חישוביו. הכל טרפה עוד בטרם מלאה שנה לנישואיהם. והוא כבר חישב ומצא אחרית ימי היהודים בפלסטינה, ואך לשווא נדדו החברים לשרשים שבדרום. כשסיפר להם סודו, צחקו לו בפניו. כשהוכיח להם באותות ובמופתים השיבו: אנחנו פה, נפתלי, בשרשים, זוכר את המלים שבשיר אנחנו פה? ונפתלי ליגלג לאמונתם במלים עתיקות של שירי פרטיזנים. לשכניו בעבודה לא סיפר נפתלי חישוביו. ביקש לחיות בשלווה. לא להקים מהומות. זה התנאי שהתנו עמו הרופאים, כשנפרדו ממנו ליד שער החומה. זלקינד הגיע אותו יום בשעות הצהריים וחתם על כתב ערבות בשם החברה־להתיישבות־עובדת־שרשים. ואכן, נפתלי לא הכזיבם. לעבודה היה מגיע לפני הבעלים. יוצא עם שחר מביתו ומהלך לאיטו ברחובותיה הרדומים של העיר. שלוש קומות הוא מטפס בבניין המשרדים העתיק, ומיד מוצא את עצמו מרוחק אף מן המכוניות המאספות את האשפה בכיכר ציון. במפתח שנתנו בידו כהן את לוית, פותח הוא את הדלת. מהומת הכיכר המתעוררת ליום העבודה אינה מגיעה אליו, ואף לא קריאת הכותרות המאיימות של מוכרי העיתונים. עד שבאה הגברת אלדובי. היא ועגיליה. היא ושולי שמלותיה.

 

ו    🔗

אף־על־פי־כן נתאמתו חישוביו. הטאנקים הצהובים כיסו בקומתם על בתי הרעפים מנגד. החיילים, בקסדותיהם הגדולות, העמוקות, היו קופצים מרכבם בהמולה של נקישות התת־מקלעים המכודנים. עוד מעט יהרסו את דלתות בקתותיהם: יאללה!

ארוחת הבוקר, אמרה הגברת אלדובי, אסור לצאת על בטן ריקה. ידיה נפרשו לצדדים כמצטדקת, אשה במצבי מוכרחה לאכול. בשביל שניים, אולי בשביל שלושה, כמו שסבתא היתה אומרת.

אפילו עתה סבתא עמה, ואם לא גופה, הרי חכמתה. הכל היא יודעת. מתגוררת מעבר לתאנה ויודעת הכל. מתוך המטפחת הצבעונית העוטפת ראשה מפזרת היא חכמתה שמימי הטורקים ומימי הבריטים. ביקש לזעוק כנגד רעייתו, הפעם לא תעמוד לך חכמתה של סבתא. אלא שהגברת אלדובי כבר נעלמה מעבר לדלת המטבח. מיד שבה ושאלה, איזו ביצה מבקש הבוקר בעלה לפני שייצאו לדרכם הארוכה. ובטרם ישיב, ביקשה רשותו לטלפן למשרד, או לפחות אל סבתא שמעבר לתאנה, שהיא אמה היחידה שנותרה לה…

כרסה המתעגלת מבעד לחלוק הלילה המנוקד היא שמעכבת בעד פיו מלזעוק יאללה! כבר שומע הלמות קתות הקלשניקובים ועקבי הנעליים המפורזלות, אטבאח אל־יאהוד! אלא שנפתלי למד לשלוט על עצביו. קור רוחו עמד לו כבר אז כנגד גאוּת מי הביוב בתעלה, והוא שעמד לו לצאת בשלום מבית־המרפא בחורשת האורנים. עתה לא ישיב דבר לרעייתו. רק יעשה מעשה, והיא תעשה כמוהו. בלכתו ממשרדיהם של כהן את לוית בשעות בין־הערביים תיכנן כיצד ינהג ברגע מעין זה. באספו שברי ארגזים וענפים יבשים לחימום המים בדירת־הרווקים שלו, למד מעשיו לעתיד. ואם לא יעמוד לו אף עתה קור רוחו, לא יצילנו צבאנו העוסק בלחימה בצפון המרוחק ובדרום המדברי. הטאנקים והנגמ"שים הצהובים עקפו ממזרח וטיפסו ועלו על כביש פרשת המים, וירושלים על פרשת המים שוכנת. זה מכבר ידע, שכך יתפתחו העניינים. על כן תיכנן בריחתם כל אותה שנה. מאז נישואיהם. אם כי זירז תיכנונו, כשרעייתו בישרה לו שעתיד הוא להיות אב. במו ידיו הציב את סולם החירום מעבר לחלון. תרמיל ארוז הניח בארגז כלי המיטה, ובו אף תרמוס קפה.

עתה גחן ומשך את ילקוט הדרכים, וקרא: נסתלק!

מה פתאום להסתלק? שמע את קולה מן המטבח, מעבר לרחש טיגון החמאה במחבת.

עדיין אינה יודעת. עודנה עטופה בסימטאות ילדותה, על אדמת גדולי הסנהדרין החצובים בהרים אלה, בין הסלעים. אולי אף מזמרת שיר ילדותה: מתחת לסלע צומחת רקפת… וסבתהּ ממשיכה ושוזרת זכרונות כניסתו של הגנרל אלנבי על סוסתו היפה בין שערי חומות העיר העתיקה, והטורקי נס על נפשו. כן יאבדו כל אויביך ישראל וליהודים היתה אורה ושמחה.

נברח מפה מהר, מבקש נפתלי לשכנע את רעייתו וחושש להפחידה, אף כי ההם שם למטה כבר התפצלו לחוליות וליחידים ופושטים על הדלתות.

הוא נכנס למטבח ואחז שתי כתפיה. נורית, לחש. עיניו הישירו לתוך עיניה. אפשר שמבטו זה הוא ששיכנעה, ואולי אצבעות ידיו המכאיבות, ואולי השם נורית שאינו הוגה אלא בלילותיהם, בשעת ייחודם.

אני באה, אמרה. וכבר לבשה שמלתה, ופרפה שערה, וקרבה על קצות רגליה אל החלון. אחר־כך שבה ונתנה בו עיניה: לאן נברח, נפתלי? וכשלא השיב, שבה ואמרה: לאן נברח, מר אונהיים? הלא כאן ביתנו. קולה רעד בדברה, ועיניה הביטו אל קצות נעליה.

גברת אלדובי מדברת בהגיון. אֵם־אִמה מדברת מגרונה, נסיון של דורות ירושלים בגרונה. והוא, מה יאמר לה. שמא יאמר מי שלא עבר קתות רובים על דלת ביתו וקריאות ‘ראוס’ בפתח דירתו וקריאות ימינה ושמאלה באומשלאגפלאץ — אפילו נסיון כל דורות ירושלים בידו, לא יידע את האמת.

אתה מומחה לבריחות, ניסתה להחניף לו, להרוויח זמן, זלקינד אמר לי: עם מלך הבריחות את מתחתנת.

שבריר של חיוך נסתמן בפניו של נפתלי. אף־על־פי־כן מלך כינוהו. אך מייד המשיך ורכס את ילקוטו, כיתפוֹ, חבש את מגבעתו עד מחצית פניו, ולבסוף הגיש לגברת אלדובי את כובעה. אצבעותיה נגעו קלילות בשוליים הרחבים, כמבקשת לדעת שיעור האבק מאז הקיץ האחרון. אותה עת בישרו העתונים, שמלחמה לא תפרוץ לנו בעשר השנים הקרובות, ואם תפרוץ, ידועות התוצאות מראש, כי לא כמות הפלדה תכריע את הקרב, אלא איכות האדם. ברחוב בן־יהודה היו עומדים ומעיינים בעיתון הצהריים. אז ביקש נפתלי סליחת רעייתו ונכנס לחנות. כעבור רגע יצא וקופסה בידו. כובע דרכים, הצהיר חגיגית. פתח את הקופסה והצביע על הבטנה הלבנה: נגד שרב ונגד גשם. קולו היה רציני, עצוב מעט. לנוכח שתיקת רעייתו לחש כמגלה סוד, אי־אפשר בלי כובע, הגביה ידו כלפי תיתורת מגבעתו, כשהעיתונים כותבים איכות מול כמות, צריך להיות מוכנים.

אף פעם לא ברחנו, ביטלה דבריו, תוהה על שיחתם המוזרה.

ובימי המאורעות? והצלפים ממזרח?

היא התבוננה מסביב אם אין מאזינים לשיחתם, אולם האנשים המשיכו לבוא ולצאת בפתחי החנויות. סדרן המוניות המשיך להכריז תל־אביב‏־תל־אביב ומוכר העיתונים כבר סיפר על קו־המאז’ינו שלנו על גדות התעלה.

לאבא היה אקדח, לחשה הגברת אלדובי, מבקשת לשים קץ לוויכוח, ואנחנו הילדים מילאנו שקי חול בחלונות.

היה לכם מזל, פסק נפתלי.

כששוב אפשר לנסוע לים המלח בדרך יריחו, זה מזל? כמעט פיזמה במנגינה המוּכרת.

מזל היה לכם, התעקש נפתלי. וכבר היה מושך את רעייתו וחוצה את הכיכר הסואנת, מוחה זיעתו בבטנת מגבעתו, ממשיך ועולה ברחוב שטראוס, ולבו עליז משום־מה, שמח לתמימותה של אשה זו, לבורותה המתוקה של רעייתו. הוא יגונן עליה, וכי מי אם לא נפתלי אונהיים מלך הבריחות יעמוד בצרתה? הם המשיכו לרוץ, וידו החליקה על מתניה, ולרגעים אף למטה ממתניה, וכבר היה להוט לבוא לביתם. ואף שם לא הירפה מגופה עד ששקעו במיטתם הרחבה, הרפודה פלומת נוצות רכות, חודר ונמס בתוך רעייתו עד כלות.

 

ז    🔗

לאן נלך? שאלה הגברת אלדובי. שמאלה אחזה ידית הדלת ועיניה מוסתרות מתחת לשולי כובעה.

נפתלי הניח לרצועות תרמילו ועמד רגע בוהה כמאזין למתרחש מעבר לתריסים.

לשרשים! קרא, צריך להזהיר אותם!

היא הניחה את כובעה בחיקו ונכנסה למטבח. מבעד לפתח ראה כיצד סוגרת את ברז הגאז ומשלשלת את התריס.

אוזנו היתה כרויה אל החוץ. שוב שמע דיבורים רמים, גרוניים, קללות מאיימות וצעדים כבדים במדרגות.

המפתח? שאלה הגברת אלדובי.

לעזאזל המפתח! קרא וכבר היה מושך את רעייתו החוצה.

אלא שהיא לא ויתרה. מתוך ארנקה שלפה את המפתח וסובבה פעמיים בחור המנעול.

נפתלי ניסה לרוץ אל סולם החירום, אולם הגברת אלדובי התעקשה. היא לא תטפס בסולמות חירום. לא במצבה עתה. וחוץ מזה האויב רחוק, או חלש, ובוודאי לא יגיע. כמה פעמים ניסה לחדור לשכונתם ולא עלה בידו. היא פנתה אל המדרגות ורגליה דילגו בזריזות במורד. נפתלי הקדים וחסם את הפתח. עמד לפניה מתנשם, התרמיל שעל גבו עולה ויורד בקצב נשימתו. לא מכאן, סינן בין שיניו. אחז קיבורת ידה ומשכהּ אל הפתח האחורי. ברחוב לא הירפה והיה רץ ומזרזה עד שעצרה לידם מונית. הגברת אלדובי נכנסה פנימה וציוותה לנסוע לתחנת הרכבת. נפתלי זעק, לתחנת האוטובוסים. עיניו היו מייראות, אדומות.

הנהג נשא את עיניו והציץ במראה, פוזל מזה לזה, מהסס. לבסוף פנה מערבה דרך רחובות הנביא עמוס ומלכי ישראל, חולף במהירות על־פני חנויות הברזל והסידקית, ועל־פני מחנה צבאי החסום בשי“ן־גימ”ל מנמנם בשער.

נפתלי ידע שלעולם לא תבין רעייתו את מצבם. אפשר שאינה מאמינה לו. אפילו אם ישיגום בעלי הקסדות ויגרשום אל תחנת הרכבת, אף אז לא תאמין לו.

אלא שהדוחק בתחנה המרכזית ודאי כבר הגיד לה מצבם. ראה כיצד כופפת קומתה כמבקשת לגונן על פרי בטנה. עתה חגג נצחונו.

רואה? הצביע על התורים הארוכים ועל התינוקות הבוכים ועל האמהות הצוֹוחות ועל האבות המנסים להתפרץ בלי תור. הוא זקף קומתו, הניח תרמילו על חזהו, ובמרפקיו היה חותר ומתקדם ומפלס דרך לרעייתו, והליכתו כבקי ורגיל.

 

ח    🔗

משנדחקו ובאו באוטובוס, הושיב נפתלי את רעייתו ליד החלון. תשאף אוויר צח, אמר. אך במורד שער הגיא החליף עמה מקום. רואה את היערות? לחש, משם יפתחו באש. באו מישורי השפלה ונפתלי הסביר בקול קטוע, שאם פתאום יפציצו מן האוויר, עליהם להשתטח על הרצפה, ואחר־כך, כשהנהג יעצור, המשיך בקול של מורה מנוסה, עליהם לברוח, להתרחק מן האוטובוס.

העשן באופק הרחוק העלה בלבו את אש הבית ששימש מחסה אחרון מפני כדורי הגרמנים. תחמושתם כבר אזלה, וּמנות הציאנקאלי המוסתרות בפיהם הבטיחו מותם המהיר. עד שנפתלי זחל ויצא ושב והוליך את שלושת רעיו אל פתח התעלה.

פתאום אמרה הגברת אלדובי, 'ני נורא אוהבת את השדות האלה; בקול של נערה דיברה: צהובים כאלה, רחבים שקטים כאלה, בשלים כמו בתשיעי. והעשן, הוסיפה מתפנקת, כמו ריח הטַבּוּן אצלנו בשכונה לפני הרבה ימים כשהייתי עוד ילדה…

נפתלי נתן בה עיניים פראיות. אצלם ביערות היו עוקפים את המישורים. על־כן מכל המקומות בארץ בחר בירושלים. בזכות ההרים הסוגרים סביב, ובזכות מערות הסתר והערוצים התלולים. אפילו זלקינד בבואו לביקוריו החודשיים לבית המוקף עצי אורן ודממה, לא שכנעו לבוא עמו אל הבתים הלבנים בשרשים. בודאי אף לא סלחו לו מות ידידיו בתעלה. אפילו נשק לא נתנו בידו לאחר שאספוהו ברחוב שמעל תעלת הביוב. הם חפרו למענו שוּחה כמטחווי קולו מן המחנה, וציווּ עליו לזעוק כל אימת שישמע צעדי אויב קרבים ביער. אותה זעקה שהיה משמיעה פתאום מאז טביעת חבריו. וכשנסעו לארץ־ישראל לא זנחו אותו, אף כי לא היו זקוקים עוד למתריע.

נפתלי הציץ בבהלה החוצה. הוא השהה את מבטו על קבוצה של עצים נעים, שב וראה לידו את רעייתו מנמנמת על מיסעד הכיסא. הנוסעים פטפטו בעליזות. אז התרומם מלוא קומתו, פשט כפותיו ולפת את מוט האחיזה. הוא פתח את פיו ומילט זעקה מגרונו. מורא היה בה בזעקה וכאב והתרעה. כל שחש השקיע נפתלי בזעקתו. ועדיין המשיך ועמד וקולו לא רפה.

האוטובוס עצר בחריקת בלמים. הגברת אלדובי קפצה ועמדה על רגליה וגילתה במראָה מעל להגה את עיני הנהג הדואגות. זה שום דבר, ניסתה להרגיע את העיניים. הרי לא יכלה לספר להם זעקותיו הפתאומיות בלילות. סתם צעקה, שבה ואמרה, הוא נרדם, מתוך שינה, ליטפה בעיניה את הנוסעים להרגיעם, זה מפני שהוא משם, שלפה את נשקה האחרון, ועכשיו, חברים, הוסיפה בקול מעשי, קדימה, נמשיך בנסיעה. עיניה התחננו אל הנהג.

רק עתה נתפנתה אל בעלה. ידה החליקה אל גבו, שב, לחשה, שב נפתלי, לא צריך לעמוד כשיש מקום לשבת.

הנוסעים הרכינו ראשיהם. אזניהם צותתו. מישהו העיר, מסכן זה. קול צעיר התפרץ, שיסתום 'תפה שלו זה!

האוטובוס זז.

נפתלי ישב והרכין את ראשו. הוא ראה שדות בוערים ושמיים אדומים והאוטובוס אץ לתוך התעלה החשוכה המעופשת, והוא חסר אונים תחת יד רעייתו המעסה את גבו וממשיכה ולוחשת בוא חביבי בוא נפתלי. ראשו נמשך ורכן וכבר היה נח בחיקה. סמוך לאוזנו חש בנקירות העובר, וכרסה של רעייתו חיה ורוטטת.

 

ט    🔗

בעיקול הדרך עצרוּ. שרשים! הכריז הנהג. שפתו התחתונה נשתרבבה לפנים, מחפה על חיוכו הזדוני.

נפתלי התרומם והפסיע בעקבות רעייתו. על הכבש עצר לרגע, נושא את עיניו האדומות, מבקש להזהיר את היושבים, אולם הגברת אלדובי משכה ידו, ונפתלי נמשך בעקבותיה.

קלמן ימית פגש בהם בחצר המשק. בדיוק הלך מן המטע לארוחת הצהריים, ואת מי עיניו רואות? את הזוג הצעיר אונהיים. חיוך של מבוכה עמד בפניו חרושי הרוחות. קלמן מאותה החבורה שאספה את נפתלי בדרכם לארץ־ישראל. מדור המייסדים קלמן. הוא הושיט את שתי ידיו הגרומות ושב ובירכם. אחר־כך הניח זרועותיו השזופות על כתפי האורחים לשני צידיו וזירזם לבוא עמו לחדר־האוכל, שכך הוא הנוהג בקיבוץ. שעה שתים־עשרה נועדה לאכילה.

נפתלי שמט כתפו בהרכנת הגוף ולחש על אוזנו של קלמן, הם באים, מן המדבר עולים, הם כבר בירושלים.

קלמן עצר מופתע ושאל, מי? משהבחין בתנועותיה המרמזות של הגברת אלדובי, שב והציץ בנפתלי, ניענע ראשו וחזר ואמר, כן, הם באים. אם כן, נלך תחילה לחדרי, הציע בהיסוס, אתם יודעים, חדר־הרווקים שלי, כרגיל, עומד לשירותכם.

בהיכנסם משך נפתלי לווילונות וכיסה על האור. אחר־כך ישב בכורסה הרכה, פשט רגליו וחש שאבריו מפשירים. אולי בכל זאת לא יגיעו לשרשים. אולי אמת דיברו החברים, כשהיו משיבים לו בשפת המליצות על נבואותיו השחורות: המכה שרשים בארצנו לא ישוֹרש עוד. בחג מחצית היובל ליישובם נאמו בפניו משפט זה. כשחנכו את מוזיאון העבר, הו הציבו בובת אדם לבושה כתונת הפסים האוריגינאלית של איש המחנות, הושיבו את נפתלי על בימת הכבוד, בין קלמן לבין אברהם זלקינד. והשולחן מכוסה בתכלת ובלבן. למען יראה נפתלי ורפא לו. ולמען יזונו עיניהם של החברים בנפתלי — כל אותם שלא האמינו כי נפתלי עדיין בתוכנו. הלא הוא הקמיע שלנו.

ונפתלי האזין לנאומיהם, לשבחי בניהם, שהם הם השרשים המעמיקים אל העומקים בתרתי משמע. בנינו מחומר אחר קוֹרצוּ, עמדו וסיפרו שבחי בניהם, מעפרה של ארץ־ישראל ומן האפר של שם, ומקוצי הצברים שבבוסתנים במזרח ומקצף גלי הים במערב. ונפתלי בתווך, בין אברהם זלקינד וקלמן ימית, ידיו על מפת התכלת־לבן וחיוכו על פניו. יודע הוא שכל אותו חומר וכל אותם עומקים לא יעמדו להם כשההם יעלו מן המדבר, מעבר לתעלה. כמו המים שגאו בתעלות עת פתחו הגרמנים את הסכרים. אולי רק נפתלי יוכל להצילם. אם יישב בקרבם ויהיה המתריע בשער, כמו שם, ביער. הכותנה הזאת שאתם מגדלים, לחש פתאום על אוזנו של קלמן, מכינים תכריכים לבניכם. קלמן השיב לו בחיוך והיסה את שפתיו באצבע. אברהם טפח על שכמו, ספק לעודדו ספק להשתיקו, והוסיף בלחש, אתה, נפתלי, הקמיע שלנו היושב בירושלים. נציגנו אצל הקדוש־ברוך־הוא. וקלמן אמר, כל עוד אתה יושב בירושלים יישבו הם מעבר לתעלה. אברהם קרץ בעינו אל קלמן ימית וסיים, והבצלים יוסיפו אצלנו לצמוח גדולים ויפים כראשי תינוקות.

קלמן סגר אחריו את דלת חדרו, ריווח את הספה הכפולה, פרש עליה סדינים לבנים כפולים ואמר, החמסינים בימים אלה קשים בירושלים.

לא החמסינים, אלא הימים קשים, קרא נפתלי, והיה דוחק בקלמן שייצא תיכף ומיד, יכה בפעמון, יזעיק את החברים, יחלק נשק לפני שיהיה מאוחר, כי השעה כבר שתים־עשרה, הלא בעצמו אמר שהשעה שתים־עשרה!

הגברת אלדובי אחזה זרועו של מארחם והוליכה אותו אל הדלת. רוץ ותביא לנו עזרה, לחשה.

קלמן יצא וסגר אחריו את הדלת. אחר־כך ציווה על רעייתו להתפשט. זקוקה למנוחה, אמר בערמומיות, קורץ כלפי כרסה. הגברת אלדובי צייתה ושכבה. נפתלי שב ובדק את מנעול הדלת ואת תריסי החלונות ושכב לצידה, מקפיד לכסות את שניהם בסדין עד למעלה מאזניהם.

לעת ערב הוליכו אותם בפולקסוואגן־סטיישן הלבן בחזרה לירושלים. מכונית זו נבחרה מכל מכוניות הקיבוץ, מפני שנמצאה יעילה ביותר. המושב האחורי קוּפל ופינה מקום לאלונקה. נפתלי שכב רדום־מורפיום, רעייתו לימינו וזלאטה אחות הקיבוץ לשמאלו. קלמן הוליך את המכונית בכביש המשובש מצומת בני־ראם אל צומת נחשון, משחזר שוב ושוב שיחתו עם הד“ר רוזנטל. הוא הבטיח שאכן מקרה חוזר ובלתי רגיל לפנינו, ועל כן כדאי לו לרופא חדש להטריח את עצמו ולחכות להם בשערי בית־החולים עוד הלילה. בדיעבד שמח קלמן שלא נמצא מקום בבית הישן, בו שהה נפתלי בבואו לארץ. עתה יקביל את פניהם ד”ר רוזנטל הצעיר בבית־המרפא החדש שעל גבולה המזרחי של ירושלים. אכן, מי היה מאמין שהרחבת גבולותיו תביא לו ישועה זו. מלון “הסלע”, שב קלמן ועיין בכתובת הרשומה על פיסת הנייר שלפניו, אוּם־אל־קוּדס.

 

י    🔗

ד"ר רוזנטל הוא שבישר לנפתלי אונהיים על הולדת בנו. שיטת ריפוי בהלם נקט, כפי שהסביר לגברת אלדובי. לא נותרה לנו עוד ברירה, ביקש הבנתה. חייבים היינו לדעת אם יהיה לבן היילוד אבא.

נפתלי ישב לפניו שקט, רגליו כנוסות, נשענות על רצפת הפסיפס הצבעונית, וגופו כמו נעלם בחליפתו החגיגית המקומטת. רק פניו ואצבעות ידיו החווירו פתאום. אחר־כך קם ועלה לחדרו. הוא כיבה את האור ושכב בלי להתפשט. כל אותו יום וכל אותו לילה לא זז מחדרו.

למחרת קם והתקלח, גילח פניו מזיפי זקן־השׂיבה ונכנס למשרדו של הרופא. עיני נזיר מיוסרות היו לו. הוא ביקש את כספו השמור במגירה ושאל לכתובת בית החולים.

בהיכנסו לחדר היולדות ראה מיד את רעייתו. במיטה לבנה שכבה, פיה הרווּח מעט בשנתה ושרשיה שערותיה הלבנים העלו דמעות בעיניו. הוא ישב בדחילו על כיסא מנגד. אצבעותיו לא חדלו למולל מגבעתו עד שהאחות הביאה את בנו. הגברת אלדובי הושיטה זרועותיה. אחר־כך חלצה שד כהה ומוצק, ותחבה פיטמתו לפי התינוק. רק אז נשאה את עיניה וראתה את נפתלי. ידה הורמה כמו לגונן על בנה. בהיסוס קרב אל קצה המיטה. ידו נגעה בפלומת השיער של בנו. אחר־כך העביר כף ידו על פני רעייתו והביאה אל פניו הלחים. לפתע ידע, מחנק מעין זה חש בגרונו בעמדו בתעלה ההיא. הגברת אלדובי נזדרזה והניחה אצבעה הרכה על פיו לבל יזעק. הוא ישב על קצה המיטה וחיוך מרחף על שפתיו.