א    🔗

קיסרים רבים מולכים ב“ממלכת הטבור”. קיסר רודף קיסר והחיים אינם משתנים. אט־אט זורמים החיים כיובל מים. קיסר אחד מת וקיסר חדש יורש מקומו וממלכת הטבור לעולם עומדת. שרי מעלה מושלים כאות נפשם וככל העולה על רוחם כן יעשו. מנדרינים עושקים את דלת העם והוא נאנח בעניו. וזה חלקו מכל עמלו. סוחרים מסחררים את הארץ והערים עומדות על תלן דור דור. אנשי הארץ אינם מתרבים ואינם מתמעטים. כי כך גזרו השמים. ושמלות המשי מרשרשות כדרכן תמיד וקרקריות עדינות מוסיפות לויות חן לרגלים הקטנות ועל פרשות הדרכים חונים לסטים מזוינים. הכל הכל כמימים ימימה.

באפדנים ירוקים שותים אדונים יין זהב וצמותיהם ארוכות ושחורות יורדות על כתפיהם בשובה ונחת. שירים מתוקים הם שרים על זהב היין הנשפך ועל קוף המות המתגנב לערוף את החי עלי אדמות. ספלי חרסינה, מלאכת מחשבת, עומדים זה בצד זה נוצצים ודוממים להרהיב עין המביט ואין מה כי ידריכם מנוחה. אסדות־אפנים נמשכות בידי קוּלים במרוצה, ועינים עקומות מציצות בשלוה מתונה־מתונה אל הרחוב.

הילדה הפעוטה פו מציצה מבעד חרכיה וידיה עושות ברקמה. בת להורים אמידים היא ויושבת על מלאת.

אין ילדה בעיר שתעלה עליה במלאכת ידיה. וגם על הנבל היא פורטת ומחברת נעימות ערבות. תיבה אל תיבה תתחבר והנה שיר מתגבש והולך בפי הפעוטונת. וחרוזים ובני חרוזים מתמלטים מפיה כמליצים טובים של המנגינות. אולי בּוּדהא בחר בגופה למשכן לו?

בת תריסר היא ויושבת על אדן החלון, רוקמת חלומות מכחילים. בנות גילה נישאו לאיש זה כבר והיא עודנה פנויה. אט־אט, אין לדחוק את הקץ — אומר אביה, סוחר נכבד בעמיו.

"בלב מהסס מחכה אני כצאת החַרסה,

כי יבוא יקחני…

חד סוד מעלף מרמז בסתר שש כנפיו

ליחידות סגולה…"

כה צללו צלילים ערבים בערוב היום והיא על אדן החלון.

 

ב    🔗

פקיד השלטון הוא חיל־חול, ויום־יום הוא קם משנתו לנהל את עניני המדינה כראות עיניו, ויום־יום הוא שותה את התה הנודף מספל חרסינה מרהיב עין. אחת בשבוע הוא מבקר באפדן ירוק בקצה העיר להתענג שם עם נערות חמודות ולתנות אתן אהבים. כי נערות חכמות שם, מלומדות ויודעות גינונים לפי כל כללי הגינוסיה בממלכת הטבור. טוב להיות פקיד במדינה ולפקוד רבבות. המנדרינים־השועים נותנים כבוד לחיל־חול החכם. אף לבעוט מותר לו בבטנם באין מונע. אולם אין כמוהו מבכר לנום תנומת ישרים ולגמוע תה נודף מספל חרסינה מבריק.

השודדים עושים מלאכתם על פרשות הדרכים. אין דבר — עונה חיל־חול בשובה ונחת — הלא אין זאת כי לבסוף תסתאב עליהם מלאכתם. נאנחת דלת העם מעקת המנדרינים ונאקתה עד חיל־חול מגעת. מה בצע — עונה איש השררה — יושיעו גואלים נעורי־רוח המתפללים אל הנירוואנה. כי ראשית חכמה היא קיבה המעכלת להפליא ושינה מתוקה בתום הסעודה.

מבית הורי פו לא הוקיר את רגליו ובא לבקרם מדי פעם בפעם. כי אחוה וידידות בין שתי המשפחות דור דור. את פו הוא זוכר מאז היא תינוקת בת יומה. על גבו הרכיב את הפעוטונת לשעשע את לבה. וכה אמר האומר: הנה החמור חיל־חול, שמרכיב עול על צואריו.

והנה עתה כהגיע תור פו להנשא לאיש, לבש חיל־חול בגדי משי, אזור משי שם על מתניו וקרקי עור עדין על רגליו. כך הוא בא אל אבי פו לדבר אתו בבתו. הריהי ציץ, שנודף ריחו והגיעה עתו להקטף, כי האסיף הנה זה בא. בכובד ראש הפנה אליו את עיניו העקומות הסוחר הנכבד בעמיו. נשאל את פי הנערה — ענה מתון־מתון.

אולם פו לא חפצה בחיל־חול המפואר, הפקיד התומך את קיבתו ומשקה אותה יום יום בתה נודף. אבל וחפוי ראש יצא חיל־חול מבית הכלולות. בלילות נודדת שנתו ומאפדן הירוק הוא מוקיר רגליו. אף התה לא יערב עוד לחיכו. חלומות רעים יבעתוהו וקיבתו הולכת במרי. צמתו נתקצרה מרוב צער ובקומו לעת צהרים, מועדת רגלו מיגון ואנחה.

על כן התעצב אל לבו ושקע בהרהורים למען השיב מנוחה לנפשו. דודה אהובת נפש היתה לו בעיר והיא עקרה. והאיש חיל־חול יקר לה מכל בעולם, ובו ראתה את הבן, שמנעו ממנה השמים. לא אטמה הדודה את אזניה ונאותה לעזור לאהוב נפשה. שמלות משי יקרות ועדי עדיים היא לובשת וכאילה שלוחה בליל אהבה היא פונה לבית פו. על סף הבית משתעשעת הילדה בציור תמונה: במכנסים כחולים מניעים עבדים מניפות זהב לפני רוזן הארץ. כעץ תפוח מפתח ניצניו המציירת עצמה. לבנים וּורודים פניה ושחורות צמתה ועיניה. מברכת הזקנה ובגינונים עונה הילדה, כי היא יודעת דרך־ארץ והכנסת אורחים. בטרקלין מפואר ישבו שתיהן לשתות תה נודף מספלי חרסינה מרהיבי עין.

את קורות חייה מספרת הדודה לפו. כבת עשר נישאה לאיש ורחמה לא נפקד ללדת. רק חיל־חול נחשב בעיניה לבן ובו כל מעיניה. ופו גם היא, הלא מגיע פרקה. מה עוד לה לצייר תמונות לבטלה? ומה עוד לה ללמוד את מלאכת הכתב? ישמח בחור בעבודות אלו, כי כוחו בתורתו. ומה לנו טוב ממסורת אבות, אמרה הדודה, כי הבן יורש את מלאכת אביו אחריו. האב עשה במסחר שמן — גם הבן ממשיך בו. האב עשה בממכר פירות — גם הבן כך. אך אם מצליח איש ללמוד את כל אותיות הכתב, סופו להגיע למעלת כבוד — כבנה אהובה חיל־חול. בכתה הדודה מהתרגשות ופו הילדה מקשיבה בגינונים. אולם, אמרה הדודה, יש בעולם גם אנשים שמלאכתם בבטלה. הם מתאמרים לגאול את העולם, לפדות בני אנוש. באלה אין להאמין. בהיותי עלמה — ממשיכה הדודה — ידעתי גואל שקר אחד מסתגף במערה אפלה. באתי אליו, את כפות רגליו נשקתי: בי, אדוני, ברכני. ולא ענה הנעור־הנאור. שפתיו העקימו בצחוק ובפיו: אין לך אשה בעולם שתגיע למדרגת נעורה בחייה. רק בחיק המשפחה תשגא וזה חלקה מכל עמלה: גלולים ותרפים ומזבחות האבות. לא ברך אותי הנעור — מתיפחת הדודה — ולא אווה בי כהדום רגליו במערתו קודש. לכן עקרה אני לעולם. אל תאמיני, בתי, לגואלי שקר.

לא פיתתה הדודה בחלקת לשונה את הילדה הפעוטה פו. לבטלה הוציאה אמריה העריבים מדבש, כי לב הנערה לא נמשך למסורת הקיבה והשינה ולא חפץ בחיל־חול. ילדה צעירה אני — הסבירה פו לדודה — ולא בבהלה ייעשה כדבר הזה. כצפרים מתרוננות בין ציצים מלבלבים אהיה גם אני, עד בוא יומי להנשא. ועד בו היום ההוא אצייר במכחול את השמים ואת העצים ואשמח בצבעים את לבי.

 

ג    🔗

לפני דורות קראו לי לי־טי־פּה — מתחייך נזיר שבע־ימים בישימון, בשבתו תחת עץ מנגו לנוח. מעיני הבריות נעלמתי ואינני בין החיים. יין שתיתי אז למכביר, יין זהב. משורר הייתי בין רוזנים ועל פי תשק כל הממלכה. טנבורי זרה יקר־לבב וקרני אור פיזרתי אין מספר. נקטה בחיים אלו נפש לי־טי־פה המשורר. לכן מת לי־טי־פה. ואיש לאיש יספרו על מותו: יצא המשורר השכור בדוגית לשוטט על פני המים. פתחה המצולה את פיה ותבלעהו חיים. ובצללו בתהום תחתיה שרה לשונו על יין הזהב ועל חיים ברורים תחת תכלת השמים. עבים צחורים פרפרו על פני הרקיע והמשורר על טנבורו שקעו במצולה. נוגות מתחייך הנזיר. את שירי סילפו הפראים — נאנח ונדם.

"תפליג הדוגית, דוגיתי!

העולם זע על עברי פי פחת,

מתרונן מיין לבי,

מתרונן העולם אתי יחד.

שם קוף המוות יארוב?

עוד רב המרחק עד החוף".

סילפו הפראים את שירי — נתחייך שוב. פגיעה רעה פגעו בלבו זכרונות העבר. ספלי החרסינה קרצו באפדן מוריק וטנבורו העזוב צלצל: נגמע עד אין קץ מכוס תרעלה, מה ילד יום מחר בל נדע… במניפותיהן מניפות הנערות וצחוקן כצלילי פעמוני כסף. כרוחות טובים נעות נשים בסרבליהן מצופי הכסף ובדומיה חותרת דוגית האושר על פני מי החיים הברורים.

ער לב המשורר. צחוק בהיר נח על עיניו ופניו אל מול העבר. בים זכוכית מתחולל מחול חרישי, ומסביב חרסינה, חרסינה ונגוהות. יפים הם ומעודדים חיי משורר מאושר, הפורש מפרשי ספינתו להפליג אפסימה. שם יושבות מלכות לבנות לשיר שירי ערש נוגים כנטות צללים ורודים אל חיק האדמה. אט־אט צנחו בבות עיניו כי עיפו. כה טוב להזות ולחלום בצל אילן מנגו בשרב צהרים.

והנה מצאוהו. באו התלמידים לרבבותיהם ועמדו סביב־סביב. ברח מהם נעור־הרוח להסתר בישימון ולהסיח את נפשו המדומדמת באין מפריע. הנה הוא פוקח את עיניו. למה זה דלקתם אחרי להרגיזני? וכזאת אמר הנעור לתלמידיו: הנה קרב והולך יום גאולה אחרון — איים, ודבריו מזרים פחד. את עיני אתן בכם והפכתם גל עצמות. מוצקי ארץ תומך אני בהבל פי, כי בלעדי היא שמה ושממה. אותי את עצמי ביקשתי בערבה ולמה באתם הלום? גשו הלאה ממני, פן יאבד לי האני הקדוש בקרבתכם, כי טמאים אתם וערלי לב כולכם. חרש חרש הניעו התלמידים צמותיהם ארוכות בקידה וידיהם פרושות אל מול הנעור: קדוש אתה הנעלה, וקדוש שמך שבעתים!

קם הנעור ממשכבו לברך תלמידיו הנאמנים. ופתאום — הוא פונה להם עורף ובורח להסתר, לבל תראהו עין חי, ולשונו יורקת: טפו, טפו, טפו… רגלים יחפות לרבבותיהן נוהות אחרי עקבות הנעלה. כי אין אושר מלבד הנעור עלי אדמות, כי הוא לבדו חדר עד סוד הנירוואנה. כי בוּדהא לבש דמות אדם להספג גם הפעם באור החדלון. קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעור.

 

ד    🔗

כזאת שמעתי.

אותה שעה עשה הנעור בגינת הערמונים, בגבעת הארנבת. ויבואו אליו תלמידיו ובראשם מון־דסה הישיש. ויבואו וישתחוו ברוב כבוד סביבו. ובשבתם כולם יחדו פתח מון־דסה הישיש:

— למה הה נעלה, תתעלם מפנינו? הנה כולנו, כאיש אחד, תלמידיך אנחנו ואזנינו קשובות לדבריך הקדושים. באו אלי הנזירים הצעירים וישאלוני: למה זה לא יראה הנעור הנעלה ולמה לא יורנו דרך החיים? את בתינו עזבנו בגללו ונלך אחריו למען האמת, ואֵי התורה הגנוזה ואֵי הנעור בכבודו ובעצמו?

גמר מון־דסה את משלו ויפן אליו הנעלה הנעור ויען:

— האם יבין האדם המאווה לדברי הבלתי מאווה ומי שניכר בסיגוף מי שנשקף בסיגוף, מי שנרדף בסיגוף, האם יוכר, יישקף, יירדף ע"י בני־אדם השקועים בשערי מאווייהם היוקדים, שמוחם נשרף באש זדון ולבם נמלא תשוקות, אשר חומדים כל בכל נפשם ובכל מאדם עד בלתי ירח. האם שנים פילים צעירים, או שנים סוסים צעירים, או שנים שוורים צעירים, יליפים ונרגלים, ידמו לשנים פילים צעירים או לשנים סוסים צעירים או לשנים שוורים צעירים בלתי יליפים ובלתי נרגלים?

— כשמש בזיו צהרים כן ברורים דבריך, הנעור הנעלה — ענה מון־דסה הישיש.

— כשמש בזיו צהרים כן ברורים דבריך, הנעור הנעלה — ענו פה אחד כל הנזירים.

— ועל כן איפוא — המשיך הנעור — תלמידי ונזירי, כל הניכר בסיגוף, כל הנשקף בסיגוף, כל הנרדף בסיגוף, לא יוכר לא יישקף, לא יירדף ע"י בני־אדם, השקועים בשערי מאווייהם היוקדים, שמוחם נשרף באש זדון ולבם נמלא תשוקה, החומדים כל בכל נפשם ובכל מאדם עד בלתי ירח.

אלה דברי הנעור.

מתון־מתון חזרו רבוא פיות על דברי הנעלה ללמוד על פה ולחרות בזכרון כל אות וכל תג. רק הצמות נעו אנה ואנה ועינים פנימיות חוזות אל מול הנירוואנה. קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעלה, מהגים רבוא פיות ויקומו ללכת אחרי רבם אל אשר ינחם.

 

ה    🔗

בחורש עצי מנגו חנו התלמידים־הנזירים על רבם. מי שולק אורז ומי שופת דוד תה לאש ומי מהרהר במופלא ממנו. על יד הנעור רובץ מון־דסה הישיש ואזנו קשובה לתנועות הקדוש. ואחריו גוחנים התלמידים עפ"י גילם בסדר ובשורה. בראשונה הראשונים שהאמינו ונהו אחרי הנעור בהגלותו, ואחריהם הנזירים הנבדלים, המסתגפים הגדולים, ובסוף — הצעירים הנספחים החדשים. וביניהם הרחק־הרחק רבץ תחתיו טשו־אנג עול הימים. בפני הרב נעוצות עיניו נאמנות ולבו מאהבה משתפך על גדותיו. בשלי שרכה השמש דרכה נמשכת אל נרתיקה. צולל במחשבות נסתרות נרדם הנעלה במושבו. בשובה ונחת יניעו ישישים צמות צחורות. בשובה נושבת לקראתם הרוח. וכבר אגן הסהר מופיע.

— מי את ומאין באת? — שואל הנעור את הילדה הפעוטה, הנדחקת למרגלותיו ואיש לא ידע מאין תבוא.

— בת יחידה אני להורים אמידים — מספרת הזרה — ואחד מבעלי השררה נתן בי עיניו לאנסני לאשתו. עוצה עצה, בודהא למען תציל נפשי מטומאה! — דמעות נגרות על לחייה. — לפרדס האהבה — ממשיכה הילדה — רציתי לברוח, לכהן בהיכל, לאסוף דמעות אומללים, לנחם לבות אובדים, ללחוש דברים עריבים באזני עלובים, שאת האהבה ואת סודה לא ידעו. כי לבי בקרבי שלהבתיה וכולי אש קנאה לעבודת קודש, למען הגאולה והפדות.

ללא נוע מסכית הנעור צולל במחזות מני קדם. האם באמת אין תקנה לאשה, כי תבוא להנזר ולהטהר? האם פרחי־לוט הנירוואנה לא יפתחו גביעיהם להליט את האשה במחמדים?

ומון־דסה הישיש שבחבורה קם ממושבו. — טפו, טפו — הוא לוחש כעל עקרבים — אשה אך טמאה! — והרחק הרחק גוהר הנזיר עול־הימים טשו־אנג לדעת מה ייעשה בילדה. שתים עינים כשני לפידים פונות אל פני הנעור והוא צולל במחזות מני קדם. מצפות הצמות הארוכות של הנזירים, מצפה כל היקום, כי הנה יגזור הנעור ומגזירתו תחיל כל הארץ.

בת צחוק קלה, טובה ומיטיבה מרחפת על עיני הנעור. את ראשו הוא מרכין בחיבה ונושק לפעוטה פו על פיה. — על אשר נקפך לבבך — אמר. חרדה נופלת על מחנה הנזירים. והישיש שבחבורה מון־דסה קם ואל מול הנעור הוא רוקק שבעים ושבעה. טפו, טפו, טפו! ואחריו קולו הנזירים: טפו, טפו, טפו,! — אכן — הרים מון־דסה את קולו — בוגד ייקרא לך מעתה, כי בך בעצמך בגדת ואת תורתך הקדושה נטשת!

— בוגד — הרעימו רבוא פיות ורבואתים ידים מונפות אל מול הגואל.

— שקר תורתך וכחש היה בפיך תמיד — מכריז מון־דסה הישיש.

— שקר וכחש — מרעימים הנזירים.

ורק לב אחד מפרפר באהבה ותודה. אחרון לאחרונים היה הלב ולא היה שומע לו.

— אתה לנו שר ומנהיג — כורעים הנזירים לפני מון־דסה הישיש.

— אחריך נלך ואת מוצא פיך נשמור — משתחווים ומודים התלמידים.

מבוכה גדולה עוטפת את מון־דסה הישיש. החווירו פני הנעור ועיניו נשואות אל על.

— בוגד, בוגד, בוגד, — מרעימים הכורעים למולו. כשיות עוורות פנו אחרי מון־דסה ללכת.

— המסה האחרונה — מדובבת לשון הנעור הנעלה. — טפו, טפו, טפו — מנבח מרחוק קולו הנחר של מון־דסה המנהיג. ולב צעיר אחד, לבו של טשו־אנג עול הימים, מלא אהבה ותודה.

לרגלי הנעור רותתת הפעוטה פו. קור גדול עוטפה כשמלת אבל רחבה. בכי מפרכס בחזה וידיה על עיניה. ואתה יחד בוכה טשו־אנג הנזיר עול־הימים. ככה שהו שלשתם בחורש מנגוֹ, והלילה ירד בהיר וקוסם. דומיה לוטפת עינים חכליליות מבכי. — זאת היתה מיתתי הראשונה — פולחת את הלילה העמוק אנקת הנעור.

 

ו    🔗

ימים רבים תעו ביערות השלשה: הנעור, מי שהיה לי־טי־פה המשורר, הילדה הפעוטה פוּ, שעזבה בית הוריה למען העבודה והקדושה, וטשו־אנג הנזיר עול־הימים. מכפר אל כפר הם נודדים נדוד לבלתי קבע בחייהם, ובנשמותיהם לבנות מתנגנות מנגינות דק שבדק.

מורה לשניהם הנעור:

— כולנו חייבים ואין בינינו אחד שייקרא זכאי. ליום דין אחרון רובץ החטא! על חטא שחטאנו — נאנח הנעור ועיניו תלויות בחיבה בשני תלמידיו מאזינים.

נכמרו רחמי המטרוניות למראה הילדה פו, המתנזרת. — כה פעוטה וכה קדושה — אמרו.

— את אבא ואת אמא זנחה למען הטהר והבדל מטומאת החיים — מסביר טשו־אנג הנזיר.

— ידיה מעידות כי מבית אצילים היא — מרננות המטרוניות בכפרים וביד רחבה הן מנדבות אורז לפרוריהם. פירות מתוקים מעלות האכרות החסידות למען התפילה והפדות. כי פני הנעור ערובה בדוקה לקדושתו.

מספר הנעור לתלמידיו מאזינים:

— שירי זהב שרתי בחרותי. על חיים נוצצים בגביעי יין שרתי ועל פירות מתוקים באפדנים מוריקים על שפת אגם מים.

— אתה הוא, אשר אליך באה דודת חיל־חול הפקיד. שואלת הפעוטה פוּ.

— אני הוא — עונה הנעור באנחה. — באה אלי כמתחפשת לשרתני בטהרה. אולם לשונה ענתה בה, כי נסגר רחמה מלדת. קמיע דרשה במפגיע, כאחד הידעונים הייתי בעיניה. כי זאת אגלה לאזניך:

שלשה מינים ירדו לעולם התעתועים. המין האחד מבקש קמיע עץ או אבן להאמין בו, להתפלל אליו שלש ביום, לגור מפניו ועצה לשאול מפיו בעת מצוקה. זאת היא הפסולת. הנשים המזקינות, לבן לקמיעות אלה. ילדים שעינם לא תראה עדיין, ואזנם לא תשמע דפקי החיים — הם הם המעלים לעצמם אלילים למען הביטחה.

המין השני בוחר קמיע בשר־ודם להאמין בו וללכת אחריו בדרך החיים. הוא הוא המנחה והם הצאן — הוכו בסנוורים אף המה. כל דבר היוצא מפי הקמיע החי קודש הוא ואסור לחקור במופלא למען הביטחה. כי על כן נעור קדוש יקראו לקמיע החי ועל כן שמו בו עינים למען ינחם בחתחתים. אלה דרכי תלמידי, אשר נהו אחרי מון־דסה. בטנם לא מלאתי, לא הטפתי להם דברים כחפצם ועל כן לא מצאו בי את מבוקשם. כי ההטפה היא המכלכלת את רוחם ובה כל מאחזם. ואף כי לא יבינו כל הנאמר להם, בעל פה ילמדו את המוטף למען הנחיל לדורות אחריהם. את הדיבור החי הם מקפיאים ואת טעם הנירוואנה לא ישיגו. כבוד חולקים הם איש לרעהו בעבור הזכרון הטוב, החורת את האמרות הקדושות לבלי שכוח קוץ אחד או תג אחד מדברי הנעור למען הנצח. כה הם מתאמרים לאנשים קדושים, שכל דבריהם קודש. כל קיומם בא להם מזכרונם הטוב ואת הנרמז בדברים הנאמרים לא יבינו. גרועים הם מהמין הראשון, כי אך לשררה בעולם ישתוקקו. הם החיות הטורפות את הרוח בעולם התעתועים. הם את האחרים ידריכו לבוז לכל קדוש וכל טהור. את כל האזנים יאטימו עדי פרא בערות, במפלי דברים אפולים למודים בעל פה וחרותים בזכרון. את רגלי ההלכים הנועזים הם מכשילים בקראם אליהם שוב ושוב: לאט לכם!

והמסוכן בכולם הוא המין השלישי. והם מאמיני האפס. לא מורה להם ולא מדריך. חפוי ראשם על צוארם ולבם תלוי בחבל רקוב. בשערים בני רבים הם תועים ואין מוצא להם. פיהם לנאוק לא יפתחו ובכי לא ירטיב עיניהם. כי קרים הם וקפואים מני אבן. בעינים סומות הם עוברים את עמק התעתועים, ובלבם הם חושבים, כי רק המה מבינים את הכל. רצון המעשה נעדר מלבם, כי נותק הקשר המאחה. הם תועים כנרדמים על פרשת הדרכים. יד הגורל מושכתם והם נגררים באין מוחה. חיים הם כקבורים ובהקברם הם תועים. נפשם לא מצאה תיקונה בגופיהם ולא תמצאהו לעולם.

נאנח הנעור, התעייף וחדל ממשנתו. אך הזיעה הרנינה את מצחו הקמוט. ועיניו העצומות העידו, כי צלל במחשבות נוגות עד אין חקר.

— ואנחנו? — לוחשת הילדה הפעוטה פוּ.

— אנחנו פנינו אל מול הנירוואנה — עונה הזקן — מלא חפנינו שואבים אנו מים ושופכים ארצה למען הזרע. את הישע הגדול אנו מחפשים, כדי למרוד בעול הגשמות. את זוהר אין הסוף אנו רואים ברוח, כי ברוח שמנו מבטחנו וזולתו אין. מאור גדול רואים אנו בבדולח הנשמה. כי אנחנו תאו—הדרך, ושמה: גאולה. את גרעיני החול אנו מאספים לזרותם לארבע רוחות השמים, לאות הפריון. את משחק החיים אנו משחקים בהבנה ואהבה. כי עיקר העיקרים היא האהבה. את ידידנו העושים כמונו אנו מבקשים בעולם התעתועים, כי אחים אנחנו לזוהר אחד. גדולים אנחנו, כי יחידה דרכנו, המובילה את הנירוואנה….

ושוב הפסיק הנעור, כי קשתה עליו נשימתו.

חרש פרש הלילה רקיעיו שחורים מלמעלה ונשימות הנעור פלחו את האויר. ביער מנגו שכבו שלשה תועי־מטה. יגיעים מעמל יומם. כי בים עזרו לאיכר בעבודתו בשדה. ובנטות היום פנו לדרכם ולא קיבלו בכל עמלם אף גרעין אחד של אורז. לא ישן הנעור ולא ישנו אתו בלילה שני תלמידיו הנאמנים.

— והיא? — שאל טשו־אנג, הנזיר עול־הימים.

— היא כמלאך גואל הופיעה לחבוש פצעי זקנה.

— ואתה טשו־אנג — פנה הנעור לנזיר עול־הימים — אתה תמלא את מקומי אחרי, כי אסגור את עיני לבלתי פקחן עוד לאור שמש. כמוני תרווה ארס ומרורים תשבע, אך אין אחר לשאת את עולי אחרי. ארוכות הן חוליות התעתועים, ורק הנעור יבינם. אכן, פקח עיניך לראות ואזניך לשמוע.

סתומים היו דברי הזקן וסתום היה צחוקו המרחף על שפתיו.

— ואתה תהיה — הוא פונה לטשו־אנג עול־הימים — המתנקש בחיי להמיתני.

דעמות נוצצות בעיני הנזיר. חשך עולמו, ותהום רבה פערה לועה: למה? אפופה הרהורים רבצה הפעוטה פוּ לרגלי הנעור. ולילה כבר הליט את הציצים הנודפים ביער מנגו.

 

ז    🔗

לפני רבו כורע הנזיר טשו־אנג מתוודה: — אוהב אני אותך, כאשר יאהב אדם את אביו מורהו. את עיני פקחת לראות והנה הן רואות. את נשמתי לשת כעיסה, והנה היא נאצלה. את כולי יצקת בדפוס חדש, והנה נולדתי לקדש את עולם התעתועים. אולם… אולם — מגמגם הנזיר עול־הימים — טוב לי לוא נשארתי כאשר הייתי, מי שראשיתו וסופו סתומים שבעתים, שלבו לא ילך בנתיבות אור, ומנת חלקו עלי אדמות סנוורים, ונשמתו אפופה אפלה לעדי עד. למה פקחתני ואפקח?

אל מול הנעור־הנאור משתחווה הנזיר המתחטא: — את פו הילדה הפעוטה, גזלת מני ביד חזקה ולא אדע מה היתה לי. לוא דל מני עפר אהיה ומוגר ככלב לסחי, היתה מנצנצת תקווה בפינות עיני: אולי! המלה הוורודה “אולי” היתה מנחמת, ומבשרת ומעודדת. ועכשו אבד לי הכל בחיי עלי אדמות. לא לי להרים את עיני אליה, כי שלך היא. לא לי לגעת בה לטובה או לרעה, כי שלך היא. לא לי לשכך את סערות רוחי בחלום זהב, כי שלך היא. קודש היא לדברי תורתך.

במחשבותיו מאפירות צולל הנעור־הנאור וזקנו הלבן מבריק בין הירקון. מלבין מצחו המתולם כשדה שלג על ההרים הגבוהים. ופתע מנתר טשו־אנג הנזיר ממכרעו. את פיו הוא פותח לקלל את רבו: — ארור בואך הנעור וארור צאתך. ארור אתה שבעתים. תחת כפות רגליך דראון עולם והבל פיך שורף כל לבלוב. מבטך פורש אך מגפה על רוח החיים וכל משאף קופא. יכרסמו עקרבי ארס את בני מעיך, על שלקחת ממני את פו הפעוטה. ידקרו קפודים לוהטים את בשרך, על אשר את תוחלתי האחרונה הובשת מלבי. ארור הרב וארורה תורתו לנצח נצחים. שקר הרב ומרמה תורתו. שקר הוא עולם התעתועים ושקר הנעור־הנאור, ואתו יחד ארור תלמידו טשו־אנג הכלב. שניהם ארורים לעולמי עולמים.

בין הירקון מבהיק זקן הנעור המלבין. מלבין מצחו המתולם שבעתים כשדה שלג על ההרים הגבוהים. ועל לחייו הדבוקות פנימה דולפים רסיסי זיעה אחד אחד. באין סוף האופק תקועות עיני הנעור. — זאת היא מיתתי השניה — ממלמלת לשונו ללא הד. ללא הד שר הירקון שירת אבל מתונה־מתונה.

בעבי החורש מצא טשו־אנג הנזיר את הפעוטה פוּ. על ברכיו הוא כורע לפניה ועיניו דומעות. — שובי לך פו — הוא מתחנן לפניה — שובי לך מעל המסית. — נימי קולו נמקו והוא עודנו כורע. — חכם הוא הנעור ותורתו צדק. מאמין אני לנעור ובדבריו לא אפונה. לוהט לבבו וזומם להיטיב להולכים בעולם התעתועים. אולם איככה ארפה ממך ואשט נירוואנתה? איככה — גמגמה לשונו הצרובה של טשו־אנג הכלב. ובחזהו מנגנים שבעים קולות הטומאה, מושכים את מיתרי לבבו, ומתירים אותם אחד אחד. קולו מרוסק וניחר. קפוצה הגרון ויד איומה חונקת. יד ברזל סגרה על גרונו בכח.

— אני אוהב, אוהב — מגמגמת לשונו המצורעת של טשו־אנג הכלב. — צעיר עודני ומלא און חיים. מעמל וזיעה לא אברח — נובח הנזיר וקם ממכרעו מתלהב. — אבנה אפדן מחרסינה מבריקה, שוכן על אגמי מים. גשרים ארקע מקומרים ושחפים שחורים יתנו לפני גסיסתם על הנירוואנה. שובי לך — מתחנן הנזיר עול־הימים — שובי לך, פו, כי מה לך גאולה, כל עוד דם חי רותח בעורקיך. ומה תועיל תורת תפארת קפואה ללבבות התוססים? שובי לך, הנשאי לחיל־חול הפקיד, אם בי נקטה נפשך. בבכי נוחר פורץ טשו־אנג הנזיר. לרגלי פו הוא גוהר ונושק את רגליה הפעוטות. לתוך עיניו מביטה פו ומבינה. את ידה על צמתו הצניחה ושוב החזירתה אל חיקה. בלי אומר פרשה לדרכה.

בדומית הייער יושבה הפעוטה להרהר: אוי לו לתלמיד, שלא קלל את רבו בחייו. ואוי לאדם שלא תעה במבואות אפלים ולא נשא קולו בקללה איומה ביום דין אחרון. באין רואה בוכה הפעוטה, כי נביחות הנזיר החרידו את היער. ובאין שומע מתפללת פו על נפשה, למען תעצור כוח ללכת בדרך היעודה. חרש חרש צונחת הפעוטה פו לרגלי הנעור.

 

ח    🔗

חולה הוא הנעור. מחלה אנושה מתישה את גופו הזקן. בנקודה רחוקה רחוקה באפסי האופק נעוץ מבטו הקפוא. אכן — ממלמלת לשונו בכבדות — קללני תלמידי וחי. אורי הנירוואנה האירו באור גדול את מצחו המתולם שבעתים. לבנה התפלשה השתיקה מצפה למיתה הגואלת. מלבין זקן הנעור בירקון. לרגלי החולה רובצת הפעוטה פו. שלש צפרים צחורות מרחפות מעל ראש הנעור לשמרו. נרדמה נשמתו עיפה לשמע מיתרי טנבורו, המנגן מאליו שירי יין־זהב ואפדנים מוריקים על אגמי מים רבים. ובדומיה מרננת הנירוואנה סלה.

מחלה אנושה אפפה את הזקן. אדים כחלחלים עלו מן האדמה לעטות את החולה. והוא שקט וקפוא. ירוק מתנוצץ חרמש הקוצר הגדול המרטיט מקוצר רוח. והנעור שקט וקפוא. תורתו שמורה בפי תלמידיו — אף קוץ אחד, אף תג אחד לא יחסר בה. הוא שקט וקפוא. צורבת אש חיה בלבו. הנה הוא רואה את התורה שבעל פה נהפכת לתורה שבכתב. במו עיניו הוא חוזה את תלי התילים של ההלכות והוכוחים והפירושים המתערמים על כל משפט פשוט. התורה משתמרת בזכרון תלמידים נאמנים… לא, לא! לא נאמנים המה. בוגד — רגנו פיותיהם… זע הנעור בקדחו ונואק. חבלי מחלתו קשים מנשוא.

ימים ללא אוכל ולילות ללא שינה עברו עליו, עד השיגו את כל הסודות ועד שמצא את המפתח לתמצית חייו, עד שגילה את הדרך לפדות הגדולה, את בשורת הנירוואנה. ענק אל ענק, חוליה אל חוליה הסמיך בימי חייו למען האמת והנצח — והנה שרשרת מושלמה בשלהי ימיו עלי אדמות. ובין כל תלמידיו רק מבין אחד: טשו־אנג עז הפנים… יחד אתו עבר שבעה מדורי טומאה ובתשעה צירי יולדה הפסיג וירד, עד שקרביו מפולחים כבסכין פגומה. בלי מחסה תשאר הילדה הפעוטה פו. ומי יפרוש עליה כנפי ברכה בעתיד? היא בתו הקטנה, היא תלמידתו היחידה. הראשונה והאחרונה בחייו. היא אשתו אהובתו. היא רעיתו־ידידתו, האחת־היחידה. אכן צדק הנזיר עול־הימים, אכן אהבה והוא את לבו לא ידע עד היום.

אדים כחלחלים דוהרים מסביב לנעור והוא מתהפך על יצועו וגונח. שבתי עדיך — לוחשות שפתיו לבנות — שבתי עדיך, אֵם כל חי, אלוף נעוריך אני. יין עברני ופרישות. וגם זאת חלפה לבלי שוב. שבתי עדיך — לוחש הגוסס וקצף לבן מותז מפיו ומזליף חזהו הצמוק. והנה היא לפניו, היא הילדה פו, הפעוטה. כפסל ללא נוע היא נצבת, עיניה עצומות וריסיה שחורים משחור. מתחת לעיניה סהרונים כחולים, סמל הסיגוף הגדול. הכרתיך — לוחש הגוסס — אליך נושא אני את נפשי, אל בתוליך הטהורים. שפל אני ולרגליך אתפלש בעפר, ולמה זה רבצת למרגלותי עד כה? שפל הייתי עד כה, ולא ידעתי את אשר אעשה. סלחי הנעלה, כי רק את הנעלה ואני קטונתי מלהתיר שרוך נעליך. את מלמולי פי האחרונים נושא אני אל יפיך הכמוס, ובכח ארעים קולי לבשר לכנפות הארץ, כי רק אַת היחידה, משוש העולם ונשמת כל חי. ביום גסיסתי האחרון אשבח את האשה, בזמן אנעים קולי לכבודה, אהללה במזמור גדול ואחרון….

ירוק התנוצץ חרמש הקוצר, הקורץ מן הסבכים והוא בוכה מרה. על חבלי הנעור בוכה גם הוא. מתנער הנעור הנעלה, את פיו הוא פותח ואומר: — בי מבוע כל התקוות ובי קץ כל השאיפות, כי אני הנעור וזולתי אין. קומי נפשי וצאי לך. בואי מצפון וצאי לדרום. קומי עורי נפשי, מעפרך התנערי ופחי למזרח, קומי נפשי וראי לך. הנה אשה נצבת שם. גוף בתולים קדוש, אשה… — נרעדו בבות עיניו ושיניו זו בזו נוקשות.

שמעה הילדה הפעוטה את גניחות הגוסס והבינה לרעו. למראשותיו עמדה כפסל ללא נוע. לכפות רגליה צונח הנעור־הנאור ונושק לקדושת בתוליה. מסתורין — לוחשת לשונו בכבדות. את ידיו ואת רגליו פושט הזקן בשארית כחותיו ומשתטח על הארץ: על הקדושה ועל הטהרה ועל הלובן… מבינה הילדה הפעוטה פו לסודות הנעור ועיניה דומעות. לראשו לנשק רוצה פיה והיא כפסל ללא נוע נצבת. אהה, נבונה היתה פו הפעוטה. לא זרע השארתי אחרי — ממלמל הגוסס אלי עפר — ואין מי, כי ימשיך אחרי את חיי עלי אדמות. אין מי, כי ישכלל את גוף גזעי לתפארת. רק מלים השארתי להיות בנות לאביהן, ומי יודע מה ילד המחר המנצנץ?

לא התאפקה הפעוטה ולרגלי הנעור צנחה. בשפתיה דבקה בשפתי הגוסס. לתלמי המצח נשקה ולחריצי הידים משורגות הגידים הכחולים. לגומות לחייו נשקה, שהשחירו מיגון. את הנשמה העוזבת את משכן הגוף, רצתה למוץ מפי הגוסס ולספגה בנשימה אחת. נתן בה עיניו הנעור והן מאירות באהבה גדולה. והנה הן הולכות ודועכות, הופכות זכוכית קרה.

מבין הסבכים מציצות ענים חשדניות. עיני טשו־אנג הנזיר. את מחזה האהבה הגדולה ראה במו עיניו — והן דומעות דומעות. אכן גדול הוא הנעור וקדוש במותו, ואשרי העין כי תשורנו. פקות ברכי הנזיר טשו־אנג, כי להתנקש זמם בחייו לרעה. את דבריו הסתומים מני אז — הוא זוכר. והוא בוכה בכי איום עקור הד.

ופתע מפנה אליו הגוסס עיניו זכוכית. הנה עומד היורש לפניו. הנה איש צעיר עומד שם, איש חי. והוא במו פיו יעדו למלא מקומו אחריו. הוא עצמו מסר לו את המפתח לגדולה, ומי יודע מה ייעש לתורתו בפי הצעיר. האם לא בשמי יכריז את אמריו, האם לא עטרת יעטור לראשו ויתפאר בכבשוני רבו? ואף הילדה הפעוטה פו, אף היא תהיה לו למלאך גואל. והכל יהיה לו. התורה קדושה, האהבה הקדושה והעתיד הקדוש. הכל נחלת העולם. כי הוא, הנעור, ימות עדי־רגע, אל אבותיו ייאסף ושוב יוולד בגביע פרח־לוט בנחל הקדמון. ומי יודע אם שם תעמוד ילדה פעוטה על ידו לצקת מים ברינה? מות ימות הזקן… י—מ—ו—ת… כי בדרך כל חי הולכים הזקנים והצעירים יורשים אחריהם. פו הילדה לוחשת באזנו באהבה: הצעירים אחריהם… הצעירים אחריהם ימותו… הצעירים ימותו… גם אני בגביע פרח־לוט אוולד שוב, גם אני… שערותיה פרשה פו הפעוטה לרגלי הנעור, נגעו שפתיה ברגליו ופיה שוב לוחש באזניו: שלך היא פו כל ימי חייה. רק שלך… אור גדול הבריק פתאום בעיני הנעור ודעך. רק זכוכית קרה נשקפת מחורי הבשר. נשמת הנעור עזבה את משכנה לעד. חשכה ירדה על היער.

בערב ההוא נגנז אור גדול בהאסף הנעור הנעלה אל הנירוואנה. והעולם ריק היה מאדם. אף הצפרים הצחורות מעל לראשו נעלמו. רק פו רובצת לרגליו כמימים ימיה. רק טשו־אנג הנזיר עומד לשרתו כדרכו תמיד. אם יוודע ברבים, כי מת הנעור הנעלה? אני איני יודע.

 

ט    🔗

כזאת שמעתי:

כשנסתלק הנעור הנעלה באו אליו תלמידיו הנזירים לרבבותיהם ובראשם מון־דסה הישיש. על־יד גוויתו הקדושה מצאו בריה טמאה בדמות אשה, ויגרשוה במהלומות. ומסבך היער הופיע טשו־אנג הכלב המצורע, הקפוד המסריח, מי שקצץ בנטיעות וכפר בתורת רבו הנאור, בתורת האהבה הגדולה והנירוואנה, והוא היה מי שאחז בבריה הטמאה ויובילנה אחריו היערה. לא עמדו לו הנזירים לשטן בדרכו. כי טומאה בטומאה תדבק. בכי הטמאים התהלך ביער כל היום ההוא, על שנאות הנעלה להדבק בזוהר הנירוואנה למען הפדות. בכי איום היה זה, בכי טומאה עקור הד.

אך הנזירים הקדושים הרימו קולותיהם בהללויה למען השתיק את קולות הטומאה ולא יכלו להם יום שלם. בלילה העמוק שבה הדומיה היערה. אזי הדליקו הנזירים לפידים וישבו בחצי גורן עגולה מסביב לנעור הנעלה, גם אותו עצמו הושיב מון־דסה הישיש בעזרת עוזריו נאמנים. וכל הנזירים פה אחד חזרו על דברי התורה הקדושה בעל פה לפני הנעור למען יווכח כי שמרוה בזכרונם למופת. חיכו הנזירים, כי יתקן את אמריהם הנעור, כדרכו תמיד בנפול טעות שטף לשונם. אך הנעלה החריש ושהה בדומיה קדושה. וידעו כל הנזירים, כי התורה הקדושה בפיהם אמת היא לעולמי עולמים.

אכן, פתח מון־דסה הישיש:

— תורתך, הנעלה, שמורה בפינו למופת. אף אות, אף קוץ, אף תג לא שנינו מאמרי פיך. את תורתך זו נשמור במוחנו וננחילה לדורי דורות. יודעים אנחנו, כי בנו בחרת למען נפיץ את דבריך ברבים, כי יחידי סגולה אנחנו להרביץ תורתך בעולם. אכן, קדוש אתה שבעתים לנו, הנעור הקדוש. קדוש, קדוש קדוש הוא הנעור. — ורבוא פיות מלמלו בחרדה: — קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעור.

רוח חזקה נשבה מאמירי העצים וראש הנעור זע אנה ואנה. זה האות וזו הסכמתו — רמז מון־דסה הישיש. משתחווים הנזירים הקדושים למראה המופת הגדול. והנה קמים כולם על רגליהם וכורעים אל מול הנעור. על מכרעם שהו עד הנץ החמה. — קדוש, קדוש, קדוש הוא הנעלה — ריננו רבוא פיות לקראת השמש העולה.

בעבי היער תועים שני ילדים בוכים. לחן נוגה מלווה אותם בתעתועיהם.

אכן נפטר הגואל. כי לחן הנזירים השמיע את מותו ברבים. תורתו השמורה בזכרון תלמידיו היתה לקנין עולם והיא חרותה עד היום הזה על לוחות אבן לזכר כל הדורות. בכו כוכבים מלמעלה ונהי השמיעו נהרים מלמטה ועוד שתי נשמות בודדות, שנתעו באשמנים, כי נגנז אורם לבלתי שוב.

כזאת שמעתי. אלה דברי המספר.