ויהי מקץ נדודים עדי נשף, ישב מֶסֶר קוסמוס אלברטיני עול־הימים בחדר משכיתו ולבו מר עליו, הומה מאין כמוהו. ראשי בתי־האב בעיר מולדתו, הוא פירנצי המעטירה. באים ויוצאם בהיכלו המפואר שע"י סט. פייטרו מג’ורה, זכר־מעט לימים הגדולים והנכבדים אשר לבית אלברטיני. הלא את ההיכל הזה הקים אביו, מסר פיליפו אלברטיני המורם־מעם, זכר צדיק לברכה, ואין לך מרומם משמו בפי העם אשר בפירנצי המעטירה. הבחיריה החדשה ממשמשת ובאה וראשי בתי־האב נתכנסו אצל הבן לרומם קרנו כאשר רוממו את קרן אביו — להושיב את הבן תחת אביו הגדול עם נדיבים. ובעמוד ראשי האבות לפני מסר קוסמוס עול־הימים כדי לקבל על עצמם את שררתו והם מקלסים ומשבחים את האבות הגדולים ובבת־ראש את מסר פיליפו אלברטיני, זכר צדיק לברכה, אחזו את הבן רעד ופחד גדול — כמחט בבשר החי. הלא בעיר מולדתו פירנצי המעטירה עריצים ימשלו בה גם היום הזה, ומה בצע במלחמה אשר הטילו על עצמם ההולכים בדרך הישר להשכין בה אך טוב עד עולם? אולם כל נימה ונימה המצטרפת לחשבון גדול. אביו מורהו, זכר צדיק לברכה, אשר היה לשיכים בעיני אנשי ריב ומדון מיושבי העיר, כי התקנאו בגדלותו ובחכמתו ובכל הסגולות הטובות שבהן חננוהו שמים, שלח יד בסחר עמים והוא עודנו נער, ויצליח ה' דרכו. שהדנו במרומים, כי בלבו הטוב ורוחו הנדיבה, קנה את לב המון־העם המתרברבים בפירנצי המעטירה, כי היה להם מחסה ומגן לכל משאפותיהם והרימוהו על המשמרות הנכבדות מכל וכל. על כנו נשאר ימים רבים למגינת לבם של הללו, שהשעה משחקת להם, המתנכלים בהמון העם להשפילו, הללו האומרים והחוזרים, כי אך רע הוא לרומם איש, אשר רב חינו בעיני המון העם, שכן קל להרגיע רוחות זועפות בראשית מהומה, אבל מים זידונים בגאותם — כיצד ייסכרו?

מהזיונות רוחו הוזה מסר קוסמוס עול־הימים — הילך בן בעקבות אביו מורהו? הלא את תהילתו, את עטרת שבחיו הוא שומע השכם והערב. האמנם יתכן צדיק גמור בנו של צדיק גמור? ומה דין הבן?

היידמה לאביו מורהו או יסטה מעליו פורץ מסילות חדשות? זה לילות רבים נטרדה תנומה מעפעפיו. כי איך ירתק נפשו ברתוקות לא־לו ושיחו ישפוך כאשר עשה לפניו איש אחר זולתו? טוב מזה הוא לפרוש מהעולם העכור הזה ולהתבודד עם נפשו בעלית־הגג הבדולה מכל וכל. שכן גלוי וידוע, כי מסר פיליפו אלברטיני אביו, זכר צדיק לברכה, לא התבודד עם נפשו מכל וכל כל ימיו. אך רק הנפש המתבודדת תדליק אבוקות בחושך לא־דרך…

גדולים לאין ערוך הם מעשי מסר פיליפו אלברטיני. ויהי בימי המלחמה כאשר ירש המלך קרולוס את מלכות הונגר, קנו בני פירנצי המעטירה בכסף מלא את חבל אריצו מידי צבאות לודוביקו איש ריבו של קרולוס ויהי רווח והצלה לכל העם. כי נהפך להם יגון לששון. הלא אך תמול שלשום נתיראו ונתחרדו מאד פן תיבקע העיר לפני צבאות האפיפיור ירום הודו, אשר נתקבצו לשים מצור ומצוק עליה לפתע. ולא זו בלבד שהעיר עומדת על תילה ולא נפלה אבן מאבניה ארצה, אלא עוד הגדילה והוסיפה שררתה על כל מה שהיה לפנים, וזה פתח־תקוה כי ימים יבואו וכל חבל־הארץ מן הים עד הים עתיד להיות ממלכת אדירים אחת תחת פירנצי שרתי במדינות. מסר פליפו אלברטיני הוא האיש, אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת. הוא ולא מלאכי עליון, הוא ולא שליח, הוא ולא אחד מבני מנצ’י, העוינים את בית אלברטיני מאז ומקדם. קוסמוס עודנו נער בימים ההם, כי בן־זקונים נולד לאביו הגדול. וגם זאת לדעת: תפילת אלברטיני האב, זכר צדיק לברכה, הלא היא התפילה המודעת היום הזה בפי כל בני פירנצי המעטירה להתפלל בכל עת צרה ומצוקה. שכן בימי המצור יצא אלברטיני האב, זכר צדיק לברכה, אל גדודי העם, שומרי החומה, וכאשר השקיף על גייסות האויב ככוכבי השמים לרוב, הנחיתים בעמק, נשא משלו לאמור: אתה, היושב כרובים, אשר בצלך תחסה העיר הזאת מיום יסודתה, ידוע תדע אל נכון אשר בלבי ובלב כל העם. הלא לא לעושר וחמס תשאף נפשי, אל הטוב הלכתי כל ימי לעשות כישר ביני אלהים ושומרי תורתו. ועתה, בחגרי היום הזה חרב מלחמה להגן על עירי ונחלתי, הלא למענך אני עושה זאת, לבל יאמרו הגויים מסביב: כלה ונחרצה עליה, כי אך טוב דרשה כל העת! הלא למען ארחות יושר ודרכי צדק ארץ יסדת, ולא ימוט ולא ייכשל צדיק בריבו — אף בקראו תגר במתעטפים בבגדי כהונתך, השמים מסווה צדק על פני הרשע. צדק משמים נשקף, וההולך ביושר לא יחת, ולא יחיתוהו פריצי זדים לעולם. כן יהיה רצון, אמן!

ויהי ככלותו לשאת תפילתו ויזנקו צבאות לודביקו על חיל האפיפיור ירום הודו, הצר על פירנצי המעטירה, כי פרש חסותו על קרולוס, וינוגף חיל האפיפיור ירום הודו לפני לודוביקו וינוסו בשבעה דרכים. וגדודי העם אשר בפינצי העומדים על החומה, לא יוכלו דבר מרוב שמחה, כי באתם הישועה כהרף־עין בלי שפיכת דמים. ויהי אחרי ימים מעטים במות לודוביקו במחנהו לפני שערי העיר ומלכות קרולוס נכונה בארץ הונגר ובהספח חבל אריצו להרחיב גבולות פירנצי המעטירה, לא היתה כישועה הזאת מיום יסודתה. ויאמר האומר כי נגד כל העינים נגלה בימים ההם ברק התפארת אשר לאנשי העיר, וגם זרוע כוחם ועוזם של מתי־מעט, כי משפחות אחדות עשו יתר מכל העם גם יחד, אף כי לא חסך שוב איש כספו בימי הישועה הגדולה. אולם בית אלברטיני הגדיל מהמה, שאין לך כהדרו והמונו והשעשועים אשר נערכו מטעמו, היו ראויים להערך ע"י אחד הנסיכים העצומים, אשר בימים ההם. אך גדולה הקנאה בלב שומרי המשמרות הנכבדות בעבור עצמת בית אלברטיני, ועשו אגודה אחת להכשיל את מסר פיליפו מושיע העם. ויהי בימי הבחירתה ואחד ממקורבי בית אלברטיני הורם למשמרת גונפלוניירה על המשפט, עשו הסיניורים בעלי המשמרות בערמה, ויאמרו, כי בגילו הרך לא יאתה לו המשמרת. וישמו תחתיו את מסר ברדו מנצ’י, הוא ראש העוינים את בית אלברטיני. וכך נתקיים בהם המשל הקדמוני: בני אדם נמשלו לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים. ויעשה חוקים עקלקלים להגלות מן העיר את הפושעים בסיניורים, ויגל ביניהם את בית אלברטיני, לבל ייראו ולבל ייפקדו בתחומי העיר פירנצי, וכל הנמצא מתחייב בנפשו, כי זה בכח הגונפלוניירה של המשפט לעשות. ויתכנסו כל העם לפני היכל הסיניורים זועקים שוד ושבר, להעביר רוע הגזירה, כי אם בלחים אחזה אש, מה יעשו יבשים? אך ברדו מנצ’י, הגונפלוניירה של המשפט המאורר, עורר את חיל־המשמר אשר תחתיו, ויתנפלו על העם ויכו רבים לפי חרב. ותהי העיר פירנצי המעטירה אבלה ימים רבים בעבור הדבר הזה. אך מפי העם לא נגדע השם אלברטיני, זכור ושמור אותו לטובה בעבור הישועה הגדולה אשר הושיע את עמו ותפילתו אשר נשא, הלא היא קודש עד היום הזה.

את כל הדברים האלה יודע, שנן היטב, מסר קוסמוס עול־הימים. ואף דברי אביו, זכר צדיק לברכה, הגיעוהו, הלא הם הדברים שאמר באזני ידידיו ומקורביו הנאמנים והנאהבים לפני צאתו מהעיר לאמור: אבותי ואחי צאו וראו היום הזה את מר גורלי, הכריעני לא אוכל קום. וגם בכם יתן אותותיו. אל נא תתפלאו ותשתוממו על התמורה הזאת להשפיל או להרים. כי זה מתעלולי החיים. וכזאת ייעשה לאיש, אשר נתן חילו לבריות, שרובם רשעים. הללו מטבעם ומתכונתם עושים תמיד להפיל אימתם על הכל ולגזול החרות מזולתם. ואני רק מאהבתי את עיר מולדתי ובניה — עצמי ומבשרי — כלכלתי מעשי ושנאתי כל מסיג גבול חברו, שם רשעים יירקב, אמן! ומתוך ששומרי החותמות בעיר הזאת עשו בזדון כל ימיהם ולא קם איש לגמול להם כרעתם, אטמו אזנים משמוע אל דברי והגלוני, למען תבואני הרעה החולה מאליה וידיהם נקיות. וזאת נחמתי ביגוני, כי יכולני להפיג קצת פחדם אשר יתפחדו מפני, בקבלי עלי עול גלות כקבל אדם רצון קונו באהבה. ולא אתירא מהגלות, שכן לא כל גולה כמדורת אש, בפרט בזכרי את הימים הגדולים, ימי התושיה אשר עשיתי לעיר מולדתי ובניה, ושכל הבורח בן הגדולה, הגדולה מחזרת אחריו. אך זאת יכבד ממני — להפרד מכם, אבותי ואחי הנאמנים והנאהבים, כי תהיו לצנינים בעיני השונאים וכצבי מודח ואין אוסף. הלא הרעה אשר באתני, יקיץ עליה הקץ בעזבי את העיר, אבל לכם ישימו אורבים בכל עת ובכל שעה לעשות בכם שפטים. לכן, חזקו ואמצו ואל יפול רוחכם, כי צדק משמים נשקף, וזכור תזכרו כי מצוקה אך כאפס וכאין לבר־לבב, וידעו הגויים מסביב, כי ידכם לא היתה מעולם במעל, ולא כמעשיכם גמולכם הפעם…

ואף זאת ידע מסר קוסמוס עול־הימים, כי כלכת מסר פיליפו לארץ נכריה, לא נפל רוחו ולא מעדה רגלו, ובכל אפשר יפנה יצניע לכת מאד וכל גל שבא עליו, נענה לו ראשו. מקץ הימים הלך אל ארץ הצבי להשתטח על קברי קדושים, כי כן יעשו כל ברי לבב בימים ההם. אך בשובו שבע ימים ורוגז, נפל למשכב וימת באי רודוס. וראה זה פלא: במותו עלתה שמשו של בית אלברטיני, כי חמושים מן העם פרצו להיכל הסיניורים, בעלי המשמרות, לדרוש ביד חזקה, כי גונפלוניירה של המשפט, מנצ’י המאורר, יודח ממשמרתו, כי שנאוהו מאד בגלל הגולים שהגלה, והם אנשים כנים. היו הסיניורים מחבלים תחבולות להסב מעליהם הרעה, הלא היא הרעה אשר באתם כנבואת מסר פיליפו אלברטיני, זכר צדיק לברכה, כי אטמו אזניהם וערלו לבבם לבלתי שמוע אל התוכחה אשר הוכיחם על פניהם כל הימים. ביום ההוא אין גייסות מן השכירים להפיל חיתתם על המון העם המתרברבים, ויבקשו להוועץ יחדיו. ביום ההוא קם איש אחד מדלת־העם ושמו סואהלי ויאמר אליהם: — צאו וראו את הגולים הרבים מני ספור אשר הוגלו, הבה נתחכמה פן יתחכמו לנו. היום הזה ידעתם, כי היכל הסיניורים ניתן בידיכם ובכל העיר אתם עושים כישר בעיניכם. וענו כל העם יחדו: נשמע ונעשה. ויקומו על הנועצים בהיכל הסיניורים, שומרי המשמרות, לעת לילה וחרבות ולפידים בידיהם, ובראשם סואהלי הזקן. יצא לקראתם ברדו מנצ’י המאורר, הגונפלוניירה של המשפט וחרבו על ירכו. אך לא אבו לשמוע לו, כי שנאוהו מכל וכל. וישלוף חרבו להגן על נפשו, כי ידע של יחיוהו. עודם נצבים שם ויכה את סואהלי הזקן בחומש, ויפול ובנפלו זעק אליהם: זכור ושמור! את כבודך ורוממותך החזרתי אליך, אלברטיני! וימת שם. ותבער חמת העם להשחית בעבור המת, ויזנקו כאריות על הנועצים ולא נשאר מהם שריד ופליט. את כולם הכו לפי חרב. ויעשו בחירה חדשה ויצא סואהלי הבן גונפלוניירה של המשפט. הלא הוא בנו יחידו של המומת. וישימוהו למעלה ראש, אף כי מדלת־העם הוא, בעבור מות אביו. ביום ההוא החזירו לבית אלברטיני כל כבודות ויקרו ועשרו, ואת עצמות מסר פיליפו אלברטיני העלו מהאי רודוס, עושים לו כבוד מלכים וקוברים אותו בבית התפילה של הגדולים, כי כך ייעשה לאיש אשר הלך בארחות צדק כל ימיו ואת העם הוא אוהב להיות לו מחסה ומגן בכל משאפותיו. וגם לבנו, הלא הוא מסר קוסמוס עול־הימים, נתנו כבוד ויקר, ויושיבוהו בהיכל אלברטיני, היכל מידות, שעל יד סט. פייטרו מג’ורה.

בחדר־המשכית סגר את עצמו על בריח קוסמוס אלברטיני עול־הימים. לראשי בתי־האב אשר באו לשחר פניו, לא ענה דבר מטוב ועד רע. ובהשתטח לפניו יורשיו של ברדו מנצ’י המאורר ועיניהם זולגות דמע למחול ולסלוח להם ולא לנטור להם איבה בעבור אביהם המת, לא נפתחו אצלו גנזי הרחמים. אך ראשי בתי־האב אמרו לו: טוב לבן ללכת בדרך אביו! אמנם זאת ידע: לוא במצור ובמצוק העיר, כי עתה… כי עתה חגר חרב נקמות כמעשה אביו. הלא סלולה הדרך, ומה לך קל מהתחקות על שרשי עקבות קודמיך. ולוא באה להם ישועה לפתע, כי עתה היה גם הוא המושיע הגדול. ולוא שמוהו על משמרות נכבדות, כי עתה היה עומד על כנו בכבוד ימים רבים. ואף היה מתחכם לבל ידיחוהו ממשמרתו ללכת בגלות, כי זכר אביו הגדול נגד עיניו. אן לך קל מזה הדרך. וכאשר ייאסף לאבותיו בשיבה טובה — אחרי מות אך קדושים. ארונו חצוב מאבן־שיש יוצג לראוות המון עם רב בבית התפילה של הגדולים, כי כך ייעשה לאיש אשר הלך בארחות צדק כל ימיו ובו יתברכו כל הגויים מסביב לאמור: יפה כח הבן ככח האב!

עם נפשו מתבודד מסר קוסמוס אלברטיני, כי התנומה ממנו והלאה, כאבן־שוהם קבועה משבצת, לא יניד עפעף. כאבן־שוהם הנפש המתבודדת, שאך היא תדליק אבוקות בחושך אין־דרך. את תפילת אביו הרנונה בכל העיר, שמשנן הבן בלבו לאמור: אתה היושב כרובים, אשר בצלך נחסה כולנו, ידוע תדע אל נכון, כי לא לעושר וחמס תשאף נפשי, כי אך הטוב והישר נגד עיני, כדרך אבי, זכר צדיק לברכה…

אך איך ישא משלו, שכן כמחנק בגרונו. עודו תוהה אנה ואנה והנה כמו איש נצב עליו וייבהל מאד. אך האיש מסיר הלוט מעל פניו, והנה זה הגונפלוניירה של המשפט, מסר סואהלי.

— גונפלוניירה ש המשפט! למה זה ומדוע פקדתני לפתע? אין זאת כי אם את תורת אבי, זכר צדיק לברכה, אשר עשה ישועה גדולה לעיר ואֵם שלנו, אני שומר כל הימים….

— הוא הדבר אשר הביאני אליך, מסר אלברטיני. הגונפלוניירה של המשפט הלא הוא חומה ומגן לכל ההולכים בדרכי צדק ומשפט. ולא כאב כבן.

— לא ירדתי לסוף דעתך, מסר סואהלי. אי השפלה, אי הגבהה?

— אין לנו עסק בנסתרות, מסר אלברטיני, כי גדולות ונצורות עשה בית אלברטיני. השם יקר מפז ומפנינים, ולפניו כל השערים נפתחים.

מה שנבצר ממני לעשותו, כי מדלת־העם אני, שמור למרבה כבוד וצער לאלברטיני הגדול.

— האמנם אתה הפה לכל שומרי החותמות והאמנם גמרו אומר לשימני עם נדיבים?

— עד מה נבערת, מסר אלברטיני. לא יעשה כן במקומותינו להרים עם נדיבים בנפש חפצה אין אונס. משמרות נכבדות כחבית היין — שבור חבית ושמור היין.

— ומה היין הזה?

— לראות נכוחה.

— הלא נכוחה אני מביט ורואה, כי אין לך אור בעולם חוץ מארחות צדק.

— מסר אלברטיני, הרי הצדק חרב פיפיות: וכל הגדול מחברו, בולע חברו.

— אבי, זכר צדיק לברכה, ידע ארחות צדק בלי כל פקפוק. שפתותיו דובבות אפילו בקבר. — הוא הוא אשר אמרתי: לא כאב כבן.

— אבי? חלילה לך, מסר סואהלי, כי לא יינקה מחרף אבי, ולוא זה הגונפלוניירה בעצמו ובכבודו.

— תא ושמע מה הן דרכי אביך, זכר צדיק לברכה?

בו ביום ובו במקום גילה סואהלי הבן לאלברטיני הבן כל דיני האבות.

— אביך לא מרמי קומה היה, פניו כעין הזית, אמנם דמות דיוקנו אומרת אך כבוד, ומכלכל דבריו בחכמה, גומל חסד לאוהביו ושומר טינה למשנאיו. חרץ משפטו — כלה ונחרצה אצלו, לא ישוב מדעתו, איש זר לא יחקור על מצפונותיו, ובכל יגיע הסחר אשר עשה עם מדינות הים, סגר רחמיו אכזרי. על כן הצליח אלהים דרכו. לא כמוהו אבי סואהלי הזקן. משכם ומעלה היה, עיניו כאש זרה, עם חבורות הטווים אשר בעיר יארח, כי בזה יכלכל ביתו. אולם בלבו ונפשו שמר ענינים רבים לענות בהם. הענינים הרבים לצד אחד, והעניות המרה לצד אחר. כל יורדי־עולם הלא הם בין ריסי עיניו כמו הפסילים העשויים לתפארת, לשעשע עיני רואיהם. ואין לך עוד כמוהו עוקם את הדברים שבינו לבינו, כי זה משפט חייו" לא איש הספר ולא חכם ובקיא היה אלברטיני הזקן, אביך, אף שפתח שערי ביתו לכל המתקרי חכם ולכל החוקר במופלא. אבל סואהלי אבי, אשר מוצאו מדלת העם, מים יצק על ידי המפליגים בשירי מזמור ואחיזת־אזנים, וגם מפי מסר מכיאבלי שמע רזי אכזר בחכמת החיים וההתמזלות.

— מיכאבלי? נביא הערמה, מצדיק המרמה, מקדש החטא?

— הוא האיש. הוא שכל השבילין של נפש אדם נהירים לו, הוא הנותן לה כל אשר תבקש. באחד ליל־שימורים, כמו הפעם, סר סואהלי אבי אצל אלברטיני אביך, כמוני אצלך, ואלברטיני האב שת על סואהלי האב, צורך ליין וצורך לחומץ. לא אלברטיני הבן.

— לא היתה כמוהו! אבי לא שת, ולא היו דברים מעולם!

— מודעת זאת ברבים, הלא סואהלי האב הוא הוא האיש אשר עורר חמת העם להחזיר את בית אלברטיני מגלותו. מה שזה נועל, זה פותח!

— ידעתי, הלא המרכבות מושכות את הפרדות.

— לא ידעת, הלא סואהלי האב הוא הוא האיש, שהביא לסיניורים המרוברבים את מענה אלברטיני הגולה. כי שלחו לו אגרת לאמור: לא ינומו הסיניורים שומרי החותמות בפירנצי המעטירה. אך מענהו של הגולה, זכר צדיק לברכה, לא אחר לבוא ואין כמוהו לחכמה: יבריח צדיק תנומת רשעים, גם כאשר הרחיקו עדותו… הבאמת ובתמים תאמר, כי לשון פיפיות זו יצאה מפי אלברטיני האב? סואהלי האב הוא אשר שם את הדברים בפיו, סואהלי הוא אשר פקח עיניו לדעת, עוד בטרם עלותו לגדולה, כי רק בעת צרה ומצוקה יכול ובא גואל; אך באין סכנת נפשות, אין גם מציל ופודה. סואהלי האב הוא גם השליח, שהלך לאפיפיור, והוא שלחש באזניו, כי זוממים בני פירנצי לפשוע בו ולשים להם אפיפיור חדש תחתיו. הלא זה דבר המצור, אשר שמו על העיר לפתע. ובימי המצור הלא סואהלי הוא שעורר את העם, כי ישימו עליהם את אלברטיני הצדיק לראש, כי כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וסואהלי הוא שבימי המצור הלך אל לודוביקו לעשות עמו ברית ולהסב לבו לאמור, כי בחלקו תפול פירנצי המעטירה וכל הדרה ויהא כעושה סחורה בפרתו של חברו אחר הכותו את גייסות האפיפיור, הפורש חסותו על קרולוס איש ריבו. אף אל קרולוס איש ריבו של לודוביקו הלך, עד ששלח לסטים אל לודוביקו בשליחות של סוד וכרת עץ בלחמו — ומת, וגם את דברי התפילה הרוננת בעיר, עשה סואהלי ושיננם היטב לאלברטיני הגדול בטרם עלותו על החומה להתפלל נגד גדודי העם של היושב בסתר כרובים, לפי הכלל הגדול: הכלבים אחד נובח וכולם מתקבצים! אך מכוחו ומאודו של סואהלי עשה אלברטיני את הישועה הגדולה.

— ומה פשר גלותו?

— כי פנה עורף לסואהלי ולא עשה כאשר יעץ להגלות אויבי העם, ולא שעה אל המשל הנמשל: הזהרו בבני עניים! סואהלי הוא אשר עיקם עליו את השועים — למען יעמוד על כחו גם אלברטיני.

— ואלברטיני?

— לבסוף נפקחו עיני אלברטיני והכה על חטא. אל סואהלי חזר בחרטה גדולה ומורך לב. והוא ששם בפיו את דבריו האחרונים, הם הדברים אשר נשא אל ידידיו ומקורביו ביום פרידתו — לשונם ומתכנתם יענו בהם שמפי סואהלי הם. והוא האיש אשר נשבע להשיב לבית אלברטיני כל יקרו, כי ברזל כל זמן שהוא בתוך האור, עושים ממנו כל כלים שירצו. וחזקה מצוותו על אלברטיני, זכר צדיק לברכה, ללכת לארץ הצבי ולהיות מופת גדול לכל העם בצדקתו. אולם צא וראה אחרית־דבר מהי: סוהאלי האב מת מות כלבים בראש חוצות בעשותו כאשר נשבע — להחזיר אלברטיני חי או מת אל כס גדולתו.

— מודעת היא, כי בגלל סואהלי הוחזרו עצמות אלברטיני הגדול אל עיר מולדתו. אך גם זאת: האב סואהלי זרע, והבן סואהלי קצר. הלא הוא גונפלוניירה של המשפט בפירנצי המעטירה, ועתה מה משאלתו ממני?

— לסואהלי אין משאלות. מקומו עם השואלים על החיים ולא עם השואלים על המתים.

— אתה חולם ואתה פותר, סואהלי?

— פתוחה לפניך דרך אביך, זכר צדיק לברכה.

— בין הרועה והזאב — נבקע השה!

— גונפלוניירה של המשפט אנכי, ואיך אעשה משפט בלי שיהא לצדי צדיק לאות ולמופת קבל עם ועדה — אתה!

— אביך כמוך, סואהלי.

— מאבי למדתי להעמיק חקר, להבין נצורות: אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח צר. אבל יפה כוחי ממנו לחולל גדולות. מעתה לא ייגדע שם סואהלי מזכר העם במותו.

— הניתן גם לי להגדיל מחול על קודש?

— וזה הדבר אשר נעשה. אני מסית את העם בסיניורים המרוברבים היום בהיכל העיר, עד שיכום לפי חרב, ואת אלברטיני שומר חותם הצדק אריס למופת נגד כל העינים, המשמרות הנכבדות־מכל אשים עליו.

— שפיכת דמים?

— דמים נשפכים תמיד. הלא דמך בראשך — כי אתה האיש, אשר פתית בשוחד את גונפלוניירה על המשפט למען ישימך על המשמרות.

— לא היו דברים מעולם! אתה יודע זאת, השטן!

— מי פתי יאמין לבן אלברטיני הגדול, כי לא יתאווה לשבת בהיכל הסיניורים, נחלת אביו, זכר צדיק לברכה. ואמנם לחשתי על אזני אחדים מהסיניורים, כי קראתני אליך לעת לילה וגדולה החרדה והמבוכה בקרב השועים. שתי דרכים נתתי לפניך: דרך של האב האהוב — או דרך של בוגד עלוב.

— סואהלי, סואהלי, מי הוא זה ואיזה הוא שהביאך אלי?

— אתה האיש. צדיקים בית אלברטיני, אך מלאכתם נעשית ע"י בית־סואהלי. כשמי כן אני: סוא־הלי. סוא מלשון חזיר, והלי משורש השמש. שני הכוחות הצרופים של נפש האדם — שנים שהם אחד.

— ואני קוסמוס אלברטיני — קוסמוס לאמור עולם, ואלברטיני משורש חורין, רוצה לומר: עולם שהכל בו בני־חורין.

— בעולם שהכל בו בני־חורין יאמינו אך נבערים גמורים, שבויי שעבוד גמור.

— ואתה, סואהלי הפיקח, התרשיע את אבי, שזרק צדקתו כאבק בעינים?

— מי אני כי ארשיע. ואף זאת: אולי אין שום מרשיע בעולם. אך חוק ידעתי יש בעולם, הלא הוא: קום ועשה!

— סואהלי, כאח אתה לי, כי לא הרשעת. מי יתנני מתבודד עם נפשי כל ימי חיי.

— אל תביט לנפש, אלברטיני, כי אך למתי־מעט משפט הנפש המתבודדת. התלך בדרך אביך, זכר צדיק לברכה?

— לא אוכל היות כמוהו. ולהגביה ממנו — קטונתי.

— וזה דברך האחרון? אל תהא כמי שמהיר לפסוק — ומהיר לאבד!

— זה דברי הסופי והאחרון.

* * * * *

מקץ נדודים עדי נפש, ישב מסר קוסמוס אלברטיני בחדר־משכיתו ולפניו ראשי בתי־האב אשר בפירנצי המעטירה מתחננים לפניו להיות להם הפה והזרוע כאביו המורם מעם, מסר פיליפו אלברטיני, זכר צדיק לברכה.

קם לקראתם אלברטיני הבן, תלה עיניו במצפים למוצא פיו, והנה עלתה על שפתיו תפילת אביו לפתע, ולא נכשלה לשונו לאמור: אתה היושב כרובים, אשר בצלך נחסה כולנו, ידוע תדע אל נכון אשר בלבי ובלב כל העם. הלא לא לעושר וחמס תשאף נפשי, אל הטוב הלכתי כל ימי לעשות כישר בעיני אלהים ושומרי תורתו. ובעשותי היום הזה כאשר עשיתי, הלא למענך עשיתי זאת, כי אתה הצבת אדם על כנו לכהן כאשר יושת עליו. צדק משמים נשקף ואליו נשואות עיני בעקבות אבי, זכר צדיק לברכה, כן יהי רצון, אמן!

וחרש חרש לבל ישמעוהו מוחלי כבודו, הוסיף ואמר: סואהלי, מורי, אכן רק לך המשפט להתבודד עם נפשך, ולא כך תנהג. צר לי עליך אחי סואהלי, כי אחד המשפט של בני מינך — למות בריבך, ובכייתי עליך, אך מכבה גחלי לב.

ולא היתה עוד שמחה בפירנצי המעטירה כביום ההוא כאשר הוגלו הסיניורים המתרברבים בעשרם, וכאשר הורם על המשמרות הנכבדות־מכל מסר קוסמוס אלברטיני, בנו של אלברטיני הגדול, זכר צדיק לברכה, להיות מחסה ומגן לעם בכל משאפותיו. השעשועים שעשו בימים ההם בפירנצי המעטירה, היו כיד המלך, לא חסך מסר קוסמוס אלברטיני אוצרותיו ואף פיזר מהחרם ששם על נכסי הגולים למען השעשועים. אך תפילת אלברטיני הבן, אשר אמר לפני ראשי בתי־האב בליל־השימורים, אשר לפני משפט הדמים בסיניורים, הלא היא מודעת עד היום הזה בפי כל בני העיר להתפלל כלשונה ודפוסה בכל עת צרה תחת תפילת מסר פיליפו אביו, כי חזקה על העם מצוות מסר סואהלי, גונפלוניירה של המשפט, לעשות כן.