שורש הקידושין של הגבר באשה משתלשל מחביון הקדומים ומתמשך עד קץ הימים. הוא אומר לה: “וארשתיך לי לעולם”, והמכוון הוא גם מעולם ועד עולם, מבראשית ועד אחרית. אדם ידע את חוה, ידע שהיא ראשונה ויחידה לו, לכן דבק בה. דעת זו מלפפת שלא מדעת כל איש המקדש את האישה, שהיא נועדה לו מששת ימי בראשית והוא קושר לה אהבת עולם להקים עימה בנין עדי־עד, כאמור בברכות הנשואין: “שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. מזכר גן עדן ומריחות בשמיו פרוח תפרח האהבה. חוה בעיני אדם היתה חוה כתומה, אין שניה לה; ואדם בעיני חוה היה כל האדם, אין שני לו. לא עמדה ביניהם כל דמות־ביניים או בבואה של דמות. כל דיוקן היה שלם ומושלם ללא כל גזירה שווה עם כיוצאים בו. הוא אחד והיא אחת, לא קם כמוהו ולא קמה כמוה. ורק כך רואה כל גבר וכל אשה בירח־הדבש של אהבתם; בדמות הייחוד, שאין אף צל־בן־צל מן הדומה לה. הוא הבחיר והיא הבחירה, אין מושלם עלי אדמות. הם רואים זה בזה כבמחזה־חן כל היש וגולת הכותרת של הדיוקן האנושי.
מה דודך מדוד? שואלות בנות ירושלים את השולמית. בתיאורי־קוויו היא מוציאה אותו מן השורה האנושית. אילו הוא כאחד האדם, מה רבותה בדבר? אפשר שכמותו מצויים גם אחרים. אין הוא בן יחיד בעולם אולם האהבה יונקת מן היחידיות דווקא. והרי היא מעלה את לפיד־דמיונה – האהבה העיוורת זקוקה למאורות גדולים וההדלקה היא מהותה – ומשיבה: דודי צח ואדום דגול מרבבה… עיניו כיונים… לחייו כערוגות הבושם… שפתותיו שושנים… שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים וכולו מחמדים. נקטה לשון גוזמה? אבל הגוזמה היא נשמת האהבה, כשם שהתמיד, בנין עדי עד, הוא רוח החיים וכח הקוסם בה. האהבה פורצת כל הגבולות, גבולות המושכל וגבולות הזמן וגבולות חוקי הגזירה־שווה. השולמית רואה את הרועה אהוב נפשה בבחינת אחד ומיוחד, לא קם כמוהו מאז היות אדם.
אף הוא, בחיר ליבה, מרומם ומנשא את השולמית לעילא מכל שבח ותואר, ממשיל עליה את ירושלים ליופי ואת עדר הרחלים ללובן השניים… יפה היא כלבנה, ברה כחמה… אף קורא הוא מפורש: “אחת היא יונתי תמתי”. כגוונא דאינון מתייחדין לעילא כך הם מתיחדים ומזדווגים לתתא ברזא דאחד ואחת. הוא קדמון והיא קדמונית, הכלה הכלולה, הנשיות הנצחית והכוללת.
סוד הזיווגין נעוץ לא רק במעשי מרכבה, כי אם גם במעשי בראשית. הנכנסים לחופה וקידושין נשבעים לאהבה ולאמונת־נצחים. לא תיתכן כלל אחרת. לו אין אח ונמשל ולה אין אחות ונמשלה. שובי שובי השולמית ונחזה בך. מה נחזה בשולמית? חזות הכל נחזה בה. אף נראית היא באיצטגנינותו של האוהב יוצאת־דופן מן המין הנשיי. “כמגדל דוד צוארה, נופת תטופנה שפתיה וריח שלמותיה כריח לבנון”. הכי רק בשר ודם היא? לא כי דמות לא מעלמא הדין. כל בושם בה. אף שמלותיה שעליה נתבשמו ממנה. כמוה כמוהו. אף הוא כביכול צורתו שונה משל כל אדם. דומה הוא לצבי ולעופר והאילים… בחור כארזים.
אין אדם מסוגל כנראה לשגות באהבת אדם בצלמו ובדמותו. שניים הניצבים פנים־אל־פנים ולפיד האהבה בידם, אף דמיונם נדלק והם צרים איש את קלסתר רעהו בפלאי־צבעים דוהרים־דולקים. “הוא צח ואדום, לחייו כערוגות הבושם ושפתותיו שושנים”, והיא "אשת לפידות, יפה כלבנה וברה כחמה, שררה אגן הסתר ובטנה ערימת חוטים, צוארה כמגדל השן ואפה כמגדל הלבנון. כל מקום שנשמעת נשימתה הרותחת של האהבה, שם ההפלגה היא שפתה הטבעית. האהבה ניזונה מאשר לא ייאמן כי יסופר. הכי נבוא בטרוניה עם הנאהבים המגלגלים איש אל רעותו את כדור הנצח? בנישואין יש ירח הדבש, אבל באהבה קיים רק הנצח. האוהבים חיים יום האהבה ארוך כיומו של אלהים. וכשם שהם כל הימים, כך הם כל הדברים וכל המראות. מה תחזו בשולמית ומה לא תחזו בה? היא כל בה והוא כל יש, עינו בכל, מציץ מן החלונות ומשגיח מן החרכים.
האהבה לא תמיר רוחה ולא תשנה את טעמה. אם מתחוללים שינוי ותמורה, מקורם בתמורת העיתים ובשינוי הזמנים. האהבה נאמנה לעצמה כל עוד היא קיימת. היא נשבעה אמונת־נצח, וכלום לא קיימה? באהבה כל רגע שקול כנצח ותכולתו חיי־עד. הכי יחטא האיש בהישבעו נאמנות־עולמים לדיוקן החמוד, כל עוד נגה עליו אור שבעת הימים ונתנסך עליו חן ששת ימי בראשית; כיון שדעך אור קדומים בדיוקן, הוא נשתנה לאחר, ולא הלב האוהב. עבר החג כבה הלפיד. מה שהיה הוא לא קם כמוהו, היא ואין בילתה, עבר ובטל מן העולם. הלבבות האמינו לתומם, כי הדיוקן יזהיר באור־יקרות כל ימות החיים ויהיה פרוש כחופה גם על ימי הקטנות. אהה, על הרוב אין זה כך. באהבה אין מרמים, אבל יש רק מרומים. ואולי באמת שלפי נגוהות מן האור ההוא מרטיטים ומפרכסים ופעמים אף מפכים גם בין קפלי המעיל האפור של היומיומיות. אבל כלום אשמים בני אדם שהם קצרי־ראות ואינם מבחינים באור הגנוז?
יש אשר האיש והאישה בתום מועד ממושך של שבת יחד ישפשפו עיניהם בתמהון למראה האופל האופף אותם ומי מהם, או שניהם יחד, יעוררו קינים הגה והי על המפעל והתמורה. אך הרואה ללבב שופט נכוחה: אין מעל באהבה, אלא יש שברון, אסון הבא כחתף. נצח הדיבורים על האכזבה אין בהם ממש. ואך לשווא תולים שני בעלי הדברים את הקולר איש בזולתו. אין אשם באהבה. קוצר ההשגה היא בעוכרנו. את האיכות הנצחית נתנו ענין לנצח בכמות נצחית. לא השכלנו לנחש שהאהבה היא בעיקרה מעשה נס. נס אפילו לחיי שעה הוא בבחינת חיי־עולם. הדמעות והטענות ומענות הכרוכים בגוויעת האהבה אינם אלא שווא. כוס הזהב ניתנה לבני־תמותה רק לגמיעות מעטות ולא ללגימה של סביאה. לא חלה כל קריעה. שמלת האהבה, כיוון שנתפרה פעם אינה נקרעת עולמית. אור שזרח פעם שוב אינו דועך. אי שם ביקום הוא מפכפך ומרעיד, רישומו קיים ועומד. עבותות אינן ניתקות. שרשראות הזהב באהבה יש שנהפכות במרוצת השנים לשלשלאות של ברזל. אולם הברזל אינו נופל מן הזהב לנוי ולחן ולעוז־נאמנות. המאורות נתונים תמיד במרומים, אפילו כשהשמים עושים עננים. מפי הגבר האומר “הרי את” סח הקדמון.
בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ. בראשית יברא האדם בחזונו את בן־זוגו ובת־זוגו בארץ ובשמיים. האיש יקח את האישה למען תהיה לו ארץ ושמים, אם ואחות, רעיה ונאהבה, עימו לבשר אחד ולנפש אחת. אף היא תאמר לו מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי. הלא זה משפט האהבה, כי היא תברא את הריע והרעיה, כברוא ארץ חדשה ושמיים חדשים, חומה בצורה לעדי־עד. אכן, נס? אכן, חלום? אך הנס לא ינוס והחלום לא יעוף. מה שהיה פעם הוא שיהיה תמיד. נמשלה האהבה ליין הטוב ההולך למישרים, לאוצר בלום מלא וגדוש כל פרי מגדים, חדשים גם ישנים, חלב ודבש תחת לשונה. דבש מצאת אכול דייך ואמור תודה והלל לזה שאכלנו משלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.