מדוע כה מורט־עצבים טפטוף הברז בדמי הלילה, וכנגד זה ערב לאוזניים התקתוק החדגוני של השעון?
תקתוק השעון הוא שפתו הטבעית וטפטוף הברז הוא שפה עילגת ולגלגנית. תיק־תק הוא אחת מן הלשונות הרבות ללא שיעור, המתהלכות על פני ארץ רבה. מתוך גרונו של השעון מדבר היקום באחת מרבבות לשונותיו והיגוייו, כדרך שהוא סח מתוך הסופה, מתוך משק הגל, מציוץ הציפור, מיליל התן, מבכי העולל, מיבבת הרוח ומרנן הכינור. כל קול הוא זמר וכל היגוי הוא ניגון עוזי וזמרת יה. כל קול כתיקנו הוא בת־קול מלב העולם. הוא חבר ללהקה ובה במידה סולן.
אכן, התקתוק אינו מדבר הרבה ללב. אין הוא מגלה לנו נצורות. הרי אין אנו זקוקים בכל עת ובכל שעה לגילויים חדשים. די בנושנים, כדי להשביענו נעימות. החדשנות אינה כלל סגולה לחיים הטובים. עדיין הנושנות לא פג טעמם ולא נס ליחם. כן, אין חדש תחת השמש ואין חדש בפי השעון, מה הזמן, שמדידתו חוזרת ונשנית לאין שיעור וגבול. בעצם, האֵל־שיעוריות והאל־גבוליות הן תמצית שיחו של השעון הנושא אלינו את הבשורה, כי מה שהיה הוא שיהיה. הזמן הוא אל־סופי ואנו הננו רק ככלבים המלקקים מים אין־סוף: תיק־תק, תיק־תק וחסל. השעון מדבר בקולו שלו ועל קול אין לבוא בטענה, כשם שעל טעם וריח אין להתווכח. הכי רוחנו ידון בגדי הגועה ואינו שואג כאריה, ביונה ההומיה שאינה מקרקרת כעורב או מלחישה כנחש? כל נברא קולו היא שפת־האם שלו. גם השעון מדבר בשפת אימו העולמית, המנענעת עריסתו בזמר תיק־תק, שיר ערש שלו. תיק־תק היא לשון חוקית. לכן קול השעון חותמו אמת. ולפי שדברו יוצא מליבו הוא משרה על ליבנו עריבות ונעימות.
והיפוכו בטפטוף הברז, שאין זו לשון אמת הנובעת מעומק ליבו, אלא גמגום נלוז, עקמומי וטפטפני. חותמו הזיוף. אין הטפטוף יעודו אלא סטייתו. כל הסוטה מטבעו מרגיז ומשרה עלינו רוח דכאון. הטפטוף אינו כלל דיבור אלא פטפוט. אין בפיו שפת אם ואין לו אב. הוא ממזר. לא די שאינו שומר־חוק, אין הוא מקיים תואם בין טיף לטיף, הילוכו עקלקל ומהלך קיהות על הנשמה. שיקוץ משומם. בועט בכל החוקים, יוצא־דופן והרפתקן ניקלה. פכפוך מימי בדמי הלילה באין שנת, אין פגע רע גדול ממנו למירוט עצבים ולסחיטת טיפת הנחת מן העצמות. לו למצער פרץ נחל איתן עבור ושטוף, מרעיש את כל סביבתו בשיצפו ובקיצפו. אך לא. אין בטיף־טיף זה לא מגעש הזלעפות של כוח אדירים ולא מן הגבורה החרישית של כיבוש עצמו ללא שיור. דומה, שהגיעה שעה חצופה לעולם בו ניטלה כל מרות והכל נעשה משולח והפקר. אין עין צופיה והותרו כל הרצועות. זוועה לשכב בלילה מוטרד מן השינה בעולם מופקר.
הדברים סובבים ברמיזה גם על הנשמות הפטפטניות, הדלפניות והדולפניות, שאין בפיהן כל קורטוב בשורה ואין בידן אף קורט כוח להיאלם או לעצור למצער את הטפטוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.