אין גלמוד גמור ואין מוזנח מכל. אלהים יבקש את הנרדף ויאסוף את העזוב ככתוב: אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. אדם שהכל מקשיחים את רחמיהם אליו, יש ומתרחש לו הנס של אליהו, שהיה נרדף על ידי המלך והעם ולא היה לו עוזר וגואל ואלהים שלח את העורבים לכלכלו. לא אחד מבעלי החיים הטהורים והרחמנים עמדו לפני אליהו לשמשו, כי אם דווקא העורב הלא טהור והנודע כאכזר. יש נסיבות, שבהן מגלגלין זכות לא על ידי זכאי כי אם על ידי חייב דווקא.

יש שהאדם שרוי במצוקה גדולה ונוראה והוא מגיע ממש לבחינת כלו כל הקצין, לא זו שאינו יכול לחלץ את עצמו מן הצרה מפאת אזל־ידו ואפס־כוחו, הוא כבר נידרדר עד אפס־חשק לצאת מן המיצר. חדל־רצון המגיע לידי אפס כל חמדה. אבל הנה הכיר במזדמן בריה אנושית עלובה וירודה ממנו, שרחמיו נכמרו עליה ועם התעוררות הרחמים מתעוררת בו גם היכולת לעזור. כיוון שבצבץ בו כוח לעזור לזולת, הוא נמצא עוזר גם לעצמו. אף דבר זה אנו למדים מפרשת אליהו. הוא שהיה בימי נדודיו המרובים, בעת בריחתו מרודפיו והסתתרותו בנחל כרית, מדוכדך ומיוגע עד ללא כל יכולת לנקוף אצבע לרווחתו של עצמו, כיוון שבא, ובעצם לא בא אלא נשלח, על ידי אלהים לצרפת אשר לצידון וראה בפתח העיר אשה אלמנה מקוששת עצים וביקש ממנה פרוסת לחם להשקיט את רעבונו והיא אמרה לו שבביתה אין כלום, ולא עוד אלא שבן לה ואף הוא כמוה צפוי למות מרעב, מיד לבש אליהו עוז ותעצומות לעשות למען האשה ובנה מה שנבצר ממנו לעשות למען עצמו. הוא הטריח את הנס והתפלל לאלהים כי כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.

במקום שאתה מוצא רגש הרחמים פועל להציל ולגונן, שם מתרחש נס. עצם מציאותו של רגש הרחמים המקרב נפש לנפש הוא נס. העולם האנושי עומד על הרחמנות. אילולא סגולת ההשתתפות בצער הזולת הטבועה בליבנו, לא היתה שום חברה, אפילו של בעלי חיים, יכולה להתקיים.

אולם דומה שמלבד הרחמים שבלב קיים גם כוח חומל ומרחם עליון, המרחף מעל לעולם ומלואו ושומר על גחלת החיים. יש מזל של רחמים או שר הרחמים, כדוגמת שר האש ושר המים. אין שר הרחמים נחלץ למעשהו, אלא לאחר שנתחוור לו שאין עוזר ומושיע, שכלו כל הקיצין. אין הוא, מלאך הרחמים, רוצה להסיג גבולו של שר התקווה. כל זמן שאדם מצפה לישועה, מקווה לה ומאמין בה, הוא עומד מרחוק לו. אין הוא מופיע אלא לאחר יאוש האחרון. אנו שומעים זאת גם מן התפילה “מכניסי רחמים” שבסליחות ליום ראשון, בה מבקשים ממכניסי רחמים שיכניסו רחמינו לפני בעלי הרחמים. תפילה זו חלה על שעת חירום זו, שבה האדם גופו קצר־אונים לעורר רחמים על עצמו מאחר שכבר התיאש מהם. אותה שעה ההשגחה העליונה משטה בו, על שאפילו דעת הרחמים נכרתה ממחשבתו, והיא שולחת אליו את אות הרחמים בידי האכזריות שבבריותיה. דבר זה עלה גם בדמיונם או בניחושם של כמה מבעלי האגדות. הרי, למשל רומולוס שהיניקה אותו הזאבה והוא שבנה את העיר רומא. יוסף שנמכר על ידי אחיו לא נפגע על ידי נחשים ועקרבים שהיו בבור. כיוצא בכך דניאל. ברצות ההשגחה בהצלת האיש, אף הטורפים שבחיות משלימים איתו, ולא עוד אלא שנעשים שליחים להצלתו. דוד המלך ראשית מעשהו היה במערכה עם האריה והוא ברח לאחרונה מפני אבשלום בנו.

כיוון שרגש הרחמנות הוא מעוזנו ואין לנו קיום בלעדיה, חייבים אנו לנצור אותו מכל משמר, לבל יבולע לו. משול הוא לשלהביה קטנה המהבהבת, שכל רוח שאינה מצויה ואפילו מצויה עלולה לכבותו, או לפלג זך וצר, ששרב עלולה לייבשו. תדע לך, שכל פעם שחימה של חרון־אף מתלקחת בעולם ומלחמה או מגפה משתוללת בעולם ונופלים חללים למכביר, מיד מסתתמים מעיינות הרחמים. ניצוץ הרחמנות דועך, ואם פלג הוא, הריהו מתייבש. שר הרחמים הוא צנוע וביישן. אין הוא יכול לתפוס מרובה, כל כמות גדולה של נצרכים מביאה אותו במבוכה. אף אין הוא מסוגל להיות שרוי בכפיפה אחת עם שר הנצחונות. הוא פורש ונחבא לו בכל פעם שהיצרים מתרתחים וקטטות פורצות, ואפילו בשל דברים של מה בכך. בשל קמצא ובר קמצא ועל שקא דריספק חרבה ביתר; על פילגש בגבעה ובשל שיבולת נכרת שבט מישראל. בשל קנאה קטנה בין קין והבל על הכורת על מחציתו של המין האנושי. בשל פלוגתא בגלל קוצו של יוד בשולחן ערוך הדתי או החברתי והמדיני, קם נחשול גדול של אכזריות בעולם והלבבות מקשיחים ונס הרחמנות אינו מתנוסס עוד.

קיום העולם האנושי לעולם תלוי בנס.