הכאב האמיתי אינו ניתן לתיאור כל צרכו. כל זמן שהוא בתוקפו אין האדם מסוגל לתארו משום שהוא חסר כושר הגופני, צלילות הדעת וחוסר הפניה, שהם תנאי לכל מלאכת מחשבת, וכשנתמעט חוזקו כבר פקעה מעליו ממשותו וניטל עוקצו. לא נשתיירה ממנו רק בבואה דבבואה, תדמית שבזכרון. אולם תדמית אינה דמות כשם שטעם אינו כעיקר. שלפי־כאב אינם כאב בצלמו ובדמותו.

תאמר: יכול אמן במאמץ רצוני לפעול בעידנא דריתחא של היסורים ולתארם מתוך הסתכלות קרה וטהורה. אולם זו תהא פרישות מן הכאב, התעלות עליו, התגברות, הדומה לעקירתו משורשו וביטולו ממציאותו. גדולה מזו, עצם כושר ההבלגה על הכאב לשם שרטוט טבעו ומהותו גורם נחת רוח לבעליו ונהפך לתענוג המשמש תשובת המשקל לכאב, הנוטל מכל מקום חריפותו, ואין מכאב מרוכך זה ללמוד גזירה שווה לכאב הגולמי והבלתי מעובד, כשם שאין גן, שאילנותיו נטועים בידי אדם, הנצבים זקופים ומתואמים זה לזה בצמרותיהם הגזוזות, עשוי לתת לנו מושג נכון מיער עבות שלא חלו בו ידי אדם ליישר את מעקלותיו ופיתולי־סבכיו. כל שאנו יודעים על דבר הכאב שאוב מכלי שני ושלישי והוא כאב גזוז, משופר, עשוי למשעי. אפילו קודרים קוויו ככל שיהיו, מבצבצים בין הטיפין הקודרות זעיר שם רסיסי־תענוג משמחת היצירה. שוב אין זה כאב שחור, חשוך קרן־אור ונואש.

אנו קוראים ב“תופת” של דנטה תיאורי־עינוייהם של החוטאים ואיננו חשים כל בלהה וזוועה משום שחין־סגולתו של התיאור משרה עלינו רוממות רוח, העומדת כחייץ בינינו ובין היסורים המתוארים. כיוצא בכך, כשאנו קוראים תיאור חולי המעיים של רבי יהודה הנשיא, “כשהיה האורוותן של רבי מטיל מספוא לבהמות היה קולן הולך שלוש מלין והיה מתכווץ להטיל לפניהן את המספוא בשעה שנכנס רבי לבית הכסא, ואף על פי כן עבר קולו את קולן עד שנשמע ליורדי הים”. יותר ממה שאנו קוראים תיאור יסוריו התהומיים של התנא שזכרו חקוק בלב כל יודעי־שמו להערצת מפעלו הכביר לדורות, הננו קולטים, בעיקר, את סיפור המעשה המופלא, מתפעלים ונפעמים מאופן תיאורה של ההתרחשות, מאשר מההתרחשות עצמה. התמונה בציוריותה המלוטשת של המעשים, בולעת את המעשים; הצל כביכול חיוני יותר מן הגוף.

האשראה קוטלת את היש והחזון מטשטש את המציאות. זו היא חטאה הקדמון של האמנות, שלעולם אינה חופפת את המציאות, אלא מעניקה לה עילוי ושיפור, עוטרת אותה בהילה, מדביקה לה איזו יותרת הממתקת או ממררת אותה, את גולמיותה. ואם כך, המציאות שוב אינה היא, אלא אחרת. אמנם, פעמים היא מוסיפה לחומר הגלמי טעם לשבח, אבל כל תוספת, אפילו היא לשבח, הינה בה במידה טעם לפגם. הסרח הוא לא רק עודף לעצמו אלא עושה את כל הגוף מעודף.

צער ההויה לא בא עדיין על ביטויו הגמור והמשוכלל, ואולי לא יבוא לעולם, במעשה־אמנות. כל העולה על אובניים לעסוק בפרק־יצירה, הוא בעל שמחה ובכך כבר פקע כושרו לתאר את הצער כמות שהוא, קודר עד תכלית, ללא קורטוב המתקה. אין האמן, בשעה ששכינת היצירה שורה עליו, זכאי לשמש נציגו החוקי של ציבור הכואבים, אף לא נציג עצמו לאותה שעה שהיה נתון בה בצרה ובמצוקה. הזכרון אינו דוור מהימן. הוא קשטן והדרן, ואילו הכאב הוא חטיבה של גולמיות בלתי מהוקצעת אף כל שהוא. הכאב הוא חסר־שחר ותפקידה של האמנות היא מתן טעם ומשמעות. הכאב הוא חולין והאמנות חג. כל הפיוטים והקינות מתנים רק את הנתארות של הצער ולא את הצער עצמו. האמנות היא אגירת ניצוצות והכאב כולו אפל. האמנות היא חייכנות והכאב לעולם אינו מחייך. הוא עוגמה וקדרות.

תמצא לומר, יסוד הכאב כלול בכל מסכת יצירה, שכן אין לידה בלי חבלי־לידה. אולם הללו הם יסורים מוארים ומזוהרים כקשת בענן, ניתן לומר, שהם יסורים מלכותיים, מהולים בתפנוקים. אולם פשוטי כאבים הם הדיוטיים, שחורים משחור ועם זה גם אפרורים עד תכלית.

לכאורה יכול המקשן לטעון: אדרבה, הכאב מחריף את כוח התיאור. ראיה לדבר: פעמים נפשות אילמות, מכיוון שנתנסו ביסורים גדולים נפתח להם פה ונברא להם ניב שפתיים להסיח עצמם. אבל האמת היא, שאינם מצליחים יותר מבהסחת עצמם. מדמים הם שהם ממלטים משא מעל נפשם כשהם מתנים את צרותיהם באזני אחרים. ואמנם, כל בעלי יסורים הם בעלי דברים. אבל דברים הם כמו צעקות. הצועקים סבורים, שמכיוון שרווח להם, מכלל שביצעו מפעל כל שהוא, אך המדבר על כאבו או הצועק אותו עדיין לא נפח בו רוח חיים ולא ביטאו כמות שהוא. כל כואב מסוגל לצעוק, אבל רק המזמר אותו והמתארו, היה מסוגל לתת אותו עצמו. אולם בשביל לתארו כמות שהוא צריך להיות שרוי ומכונס כל־כולו בתוכו, אך האמן הוא שמוט חלקו מחוץ לכאב. אין הוא שרוי בתוכו אלא בתוך ההשראה.

נמצא, הכאב הנותן פה לאילמים, משמש רסן ובלם למחונני הביטוי. הרודף אחרי התמונה או אחרי הניגון הוא ממילא עריק הכאב.