ימים באים ובני אדם לא יפנו עוד אל אלילי היין והשיכר וכל יתר הסמים המשכרים, להשכיח בהם את רישם ואת עמל יומם המפרך, ובלילות לא יטילו עוד על משכביהם גופים שבורים ורצוצים מהמולות־שוא ומתשואות אין־חן לתת הפוגה מעט לרוגזם ולעצבם.

ימים באים ולא יעלו עוד בראש כל מושב רעים ושבת אחים גם יחד את מקטרת הלהג אשר בפיות לכסות בפיח־פיח ועשן־איוולתם את הנביבות שבנשמות, אף לא יהיה עוד לזות שפתיים ורכל המרכלים הדבק היחיד שבכל התקהלות־חברים וכל תפל־בדיחה מגרה געשי־צחוק לא יהיה עוד דרבן הראש לשמחות על לב רע.

חדשה תהיה בקרב משפחת האדם. איש איש ישאב ששון ושמחה מן המעיין אשר בליבו, מקור־לא־אכזב בכל עת. ומלא כל האדם שמחה כמים לים מכסים והשעמום מחה יימחה מכל לב ולא עוד יישמע קול קינים הגה והי והלהג לא ייזכר ולא ייפקד עוד, כי כל פה יהגה חוכמה וכל לב יהיה כמעיין להקר תבונות והכסילות כעשן תיכלה, העמל יהיה לעונג בלי מצרים, מרענן גיו ורוח, ותחת המיספד יבוא מחול תמיד. מחול הנולדים, מחול על החיים וקיימים וגם האיש אשר ישוב לעפרו יצאו על סף קברו במחולות, כשם שילווהו למנוחתו במרומים בחצוצרות ובכינורות ולא עוד יקראו אוי ואבוי על ההולך, וי לנו, כי ליתומים היינו. כל האנשים יהיו למשפחה אחת וכולם יהיו אבות לכולם.

רזי לי, לא רק יקום דבר הנביא כי תימחה דמעה מעל כל פנים, גם תמוג התנומה מעפעפי כל עיין, והשינה, הפרוזדור לטרקלין המוות, בית הספר לגוויעה, תעבור ותיבטל מן העולם עוד בטרם תקום הבשורה השניה אשר לנביא, כי יבולע המוות לנצח. והאנשים או אז ישאלו בימים ההם איש את רעהו בתמהון ובפליאה: האומנם היה כדבר הזה לפנים, אשר האנשים בערוב היום ולעת לילה השתרעו על משכבותיהם ועצמו את עיניהם לשכב שעות ארוכות ללא רוח־חיים. הם על אודות זאת ישתאו וישתוממו, כי השינה מעיניהם תהיה למיתה קטנה והמה הלא יהיו אנשים חיים וערים עד בלי די, נפעמים בכל עת עקב מרבית הענינים השוטפים ועוברים אותם על גדותיהם ועקב תאבונם העז לחזות בנופים היפים ובעלילות הגדולות המתחדשים ללא הרף על פני ארץ רבה.

אפס אף בימים ההם יפילו האנשים לעיתים חבלי תנומה על עפעפיהם, ולא למען יחרישו את דכי החיים המפכה בקרבם בלי הרף כהולם פעם וכמעיין המתגבר, בלתי אם למען יצמיחו בקרבם מנעמי חלומות בשנתם, כדרך שמגדלים ערוגות שושנים נותני ריח ניחוח. או אז תהיה השינה גן השעשועים לחלומות.