גרים אנו תחת השמים, כי אין ליבנו סמוך ובטוח אשר מושבנו איתן בחיק אמנו האדמה. ויש אשר נדמה, כי אדמתנו עצמה גולה סורה, אורחת־פורחת באשר הייתה לפנים כנף שמש שנקרעה אי־אז בקדומים מעל אמה הורתה ואין אורחת זו יכולה להכניס אותנו כאורחים לעידנים ארוכים. בכל עת ובכל שעה מפעם בנו הפחד, פן לא תואיל עוד לישא אותנו לאורך ימים, כי אם תקיא אותנו מתוכה או אנו נגלה את עצמנו מעליה.
לשעבר העניקה לנו האדמה את יבולי־תבואותיה זנה ופרנסה אותנו, אבל אין לנו הבטחון כי גם לזמנים ארוכים תוסיף לכלכלנו, שמא נבול תיבול האדמה אמנו ליחה ינוס. קרוב לשער שמכבר הימים, ואולי עוד מקדמות הימים, היה מנקר חשש בלב האדם שיום יבוא והוא לא יוכל עוד להיות סמוך על שולחנה של הבריאה ההולכת עמו בקרי ויש אשר תמנע ממנו את ברכת גשמיה או משלחת מארה במעשי ידיו ומשחיתה את פרי עמלו, ככל הכתוב בפרשת התוכחה בספר הספרים. בצורת, מגפות דבר, רעידות אדמה, פרץ לבה מבטן האדמה, ליקוי חמה, שטפונות, מבולים גדולים וקטנים, שאינם כלל אגדות, אלא חזיונות שכיחים, כל אלה פרנסו את תחושת גירותו של האדם והגבירו בו את חששו שהטבע הוא כוח עויין לו. אפשר שהבריאה אינה אלא מקלט זמני ולא בית לעדי עד, והאדמה עוד תפצה את פיה לבלוע אותנו. במעמקי לבו חיבל האדם תחבולות ועדיין הוא מחבל, ובעידן החלל לא כל שכן, לרדת מעל שולחנו של הטבע ולמצוא לו מקומות־שיכון ומקורות־מחיה שאינם תלויים בה.
בעיקרו של דבר, האדם הקדמון רחש עוד פחות מאדם אחרון אימון באדמה ולא שם מבטחו בה. לכן הוא נשא עיניו לשמים, הושיב בהם את אלהים והינווה בתוכם את גן עדן ואת המלאכים. כל היפה והנאצל ייחד להם מושב בעולם העליון. את האראלים לקח אחר כבוד למרומים ולמצוקים קרא ילדי האדמה.
דורי דורות חי האדם על האדמה, התהלך בה ועבד אותה מתוך הרגשת “מי יודע מה ילד יום, אפשר יתחייב גלות ממנה”. הנושא בחובו הרהורי גלות מוחזק כאילו כבר גלה. אולי משום הרגשת נכריותו נהג באדמה משק גזל, ניצל את לשדה ומלא אותה תועבות לרוב, סחי וחלאה. דייר זמני בדירה שאינה שלו אינו חס מללכלכה, ומכל מקום אינו מקפיד על הידור־נקיון. לא ייפלא שעל כל צרה הבאה על אדם הוא תולה את סרחונו באדמה. כשאדם הראשון קלקל בעץ הדעת קילל אלהים את האדמה להצמיח קוץ ודרדר. כאשר רבה רעת האדם בעיני ה' הביא את המבול. כשחושי הארכי בא אל דוד ובשורה הרעה בפיו, כי קשר עליו אבשלום בנו, הייתה כותנתו קרועה ואדמה על ראשו. כשבאו רעי איוב לנוד לו ולנחמו נאמר “כי נשאו את קולם ויבכו ויקרעו איש מעלו ויזרקו עפר מעל ראשיהם השמימה”.
כל מקום שבני האדם מזכירים את האדמה בקול רם שם הקללה. וכל סימן הכנעה בארץ: משתחווים אפיים ארץ. וכדבר האמור בישעיהו ח', כ"ב, “ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדח”. האדמה היא מעון לחיות רעות ולכל מיני מזיקים בה, לשאול, לתופת וכל האשמנים.
אף האדם שלח את מארתו באדמה ומתוך כפיון־טובה שילם לה רעות תחת כל הטובות שגמלה לו. בירא את יערותיה, סחט במחרשה את לשדה, השחית את יפי־נופיה, סתם באבנים מפולמות את עורקי נשימתה, סיאב את אווירה הצח בפיח העשן מארובות־מכונותיו, חשף בה כל פינת סתר, הפר את דממותיה, הביא כלה על החיות הנועדות לגודל ולתפארת, החריש את זמרת צפריה ואף גזר בעקיפין כרת על כל עם בני־כנף, הרס את כל שכיות החמדה אשר בה, השחית את דרכו על הארץ, ופרע בה כל חוק ומוסר.
מפני חטאינו נתרחקנו מעל אדמתנו והננו מוסיפים להתרחק ממנה מדור לדור. מתרופף והולך בנו הבטחון שהאדמה היא שלנו ואנו שלה, בניה החוקיים ולא החורגים. לפיכך גם היא מתנכרת אלינו ותחת אם רחמניה נהפכה לאם חורגת לנו.
אין פלא שרבים בדורות הפכו עורף לאדמה והדירו עצמם הנאה מכל חמודותיה, ועל הכל מאסו ביין־ענביה, בו יחוג האדם מאז ומעולם את כלולותיו עם האדמה ובו יקדש את חוה, בת האדמה ואם כל חי.
ואולי, באמנה מעטה השמחה בליבנו והנחת בחיינו, על שום מיעוט הבטחון באדמת־מגורינו. לא לגולים שמחה ולא לגרים נחת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.