רעיון השגעון טורדני הרבה. חושב אני על כך, אם יש אדם שהוא מחוסן בהחלט כנגד השגעון ואם יש אדם שאינם צומחים לפעמים במוחו הרהורי־טירוף. מעסיקני במיוחד הדבר: על שום מה סובבים הרהורי לעיתים כל כך תכופות על ציר השגעון? עיתים נדמה לי שכבר נתקעתי לתוכו ולמעשה שוב איני שפוי, אלא שמצליח אני באיזו תחבולה להעלים זאת מאחרים, ויתכן גם מעצמי. משער אני, שמצויים רבים כמותי המפקפקים בצלילות־דעתם. והרי יש יסוד לפקפוק זה. אדם בא לעולם חסר־דעה ועל הרוב הוא יוצא מן העולם כשדעתו מטושטשת עליו. אלא שבאמצע הוא מדמה עצמו בר־דעת גמור. אבל זו מניין לו? הרי כל זקן הוא עובר ובטל, ובוודאי אינו עובר ובטל בבת אחת כי אם קימעא־קימעא. ובכן שאלה היא: אימתי מתחילה בטילותו? אפשר שרוב ימינו הננו עוברים בטלים, וכדרך שכל ימינו הננו הולכים למות, כך כל ימינו הננו הולכים להשתגע.

על יצר המיתה כבר דיברו רבים, אבל שמא קיים גם יצר השגעון. אין צורך כלל לגלותו, מאחר שהוא גלוי ועומד. ראיה לכך, הקריאה המתפרצת על הרוב מפי אנשים ואפילו מפי ילדים: אנחנו רוצים להשתגע, אנחנו רוצים לשמוח עד שגעון. כל פעם שבאים להפליג במעלתה של אהבה נסערת אומרים עליה, שהיא אהבה שגעונית. לאיש הרוח הגדולה קראו משוגע. המשוגע נחשב בתקופות מסויימות אצל עמים רבים כאיש קדוש. יש רואים שגעון כבן־לוויה הכרחי לגאון. סקרנות לוהטת זו, שבה מלווים הבריות כל מי שאינו בקו הבריאות הנפשי, מוכיחה עד כמה המשוגע נוגע ללב כל אחד. מצד אחד נוהגים בו סלידה ורתיעה למראהו מתוך הרגשה של אי־נוחיות ומצד אחר משתפך בפני הצופים איזה חיוך של ליבוב וריצוי ואף קורת־רוח שיש בה נ“ט בר נ”ט של קנאה.

אף השכל מחייב חופשא פורתא מעצמו, שכן כל הכוחות הנפשיים מתעייפים מפעילות מתמדת ותובעים הפוגה. העיניים מתעייפות להביט, האוזניים לשמוע; הידיים אינן מסוגלות לעבוד בהתמדה, הרגליים זקוקות לנופש מן ההליכה. אף השכל משתוקק לפרוץ ממעגלו הצר לרגעים, לנתק את כבלי חוקיו, להשתחרר זמנית מעצמו. השכל הוא עבד המציאות וההגיון. כנגד זה הטירוף הוא מלכות החירות. למעשה, אין לך אדם שאינו עושה לפעמים קפיצות כאלה מצלילות הדעת לתוך עכירות הדעת. כל טעות, כל פליטת פה, היא קפיצה כזאת. אפשר שאין הכועס עובד עבודה זרה, אבל הוא נתפס למחשבה זרה. המשבר כלים בחמתו בוודאי שאינו אחראי למעשיו וגם למחשבותיו. וכלום אין חלומותנו חלק מעצמותנו? אין חלום בלא דברים בטלים וחסרי־שחר. אין השכל אלא כלי זין במלחמת הקיום בינינו לבין זולתנו, אבל בינינו לבין עצמנו אין אנו משתמשים הרבה בכלי־זין זה, אלא אם כן אנו מחבלים תחבולות, מטכסים עצות לשם משא ומתן. אדם לבין עצמו אוהב לעשות לו שעות דפגרי ממרות השכל. אפילו איש שלטון השכל, כשהוא יושב בקייטנה, שוכב על שפת הים, משתזף בשמש, פורק מעליו את עולו של ההגיון ונמנע ככל האפשר מללון בסוגיות קשות ויש שהוא שולח את דמיונו החופשי כציפור דרור ומסיר מעליו כל פיקוח.

השכל הוא עול, שעבוד; חוסר שכל הוא פורקן, חירות. אפילו השכל מתקשה לעבוד שעות נוספות. די לו שהוא עמל ומתייגע בכל הדברים שיש בהם משום פיקוח נפש. אין ספק בדבר שרבים, רבים מדאי, היו פורקים מעליהם בשעות מרובות את עולו של ההגיון החמור, אילולא פיקוח זולתם עליהם מרתיעם מכך. הם מתביישים לצאת בפרהסיה לתרבות טובה של חירות, כשם שבושת המערומים עליהם בקהל־עם. ואילו כשהם מתייחדים עם עצמם, אינם נרתעים כל עיקר מן המחשופים השכליים. אדם בפני עצמו מעלה במחשבתו כל מיני דברי הבאי ומחשבות סרק ואינו חושש. אדרבה, הוא משהה את דעתו על כל מיני בוקי סריקי לתאבונו ולהנאתו. יכול שמשום כך חולקים הבריות כבוד ומודיעים חיבה יתירה לפייטנים, אפילו אלו מהם שאין להם כל הבנה ושום צורך נפשי בדברי שירה. מתוך פזילה חובבנית זו כלפי המשוררים נשקפת הקנאה הכשרה בחירות שניתנה לפייטנות מן המציאות השכלתנית.

יכול שלא רק כותב הטורים האלה, אלא שכל הבריות בלי יוצא מן הכלל יודעים, כי אהבה חשאית נרקמת בינם ובין השגעון, אלא שאינם מספרים עליה עם זולתם. דרך כלל נוהגים רבים לספר עם ידידיהם ומכריהם על מחלותיהם הגופניות, אבל כל אחד מעלים מחברו את חוליו הנפשי. כל חולה אינו פסול במשפחה, להוציא המשוגע, שבו כל המשפחה מתביישת. דומה הוא לתלוי שאין מסיחין עליו ברבים. ההתאבדות לדעת היא מחלה מידבקת. הוא הדין השגעון. ולכן משתמטים מלעשותם נושא לשיחה. כל אחד חושש לשלום נפשו. ומה פלא? המוח האנושי הוא מכשיר רך, רופף ופריך, הניתן להיפגע מכל מגע בלתי זהיר. אמנם, תפקידו לחדור ולנקוב הכל, אבל הוא גופו חדיר, עשוי נקבים־נקבים, כל רוח מצויה עלולה לחבל בו.