רקע
אליעזר שטיינמן
נר אלהים

נר אלהים נשמת אדם. כוח החיים של האדם עולה בד בבד עם תוקף הלבה של נר־נשמתו. מן האור הזרוע בנפשו מתהווה אותו עיגול האור המקיפו מבחוץ. רואה הוא שעיגול האור מצטמצם והולך, סימן לו, שאף חייו מתקצרים והולכים. אילו ניתנה לנו הסגולה לראות תמיד את עיגול האור המקיפנו, היינו יודעים בקירוב אימתי תגיע שעת מותנו. אולם זה שיצר את אורנו הוא אשר ברא את חשכנו האופף אותנו, כדי שלא נראה נכוחה את מידת ימינו. יתכן שיש רגע ונקרעות עינינו לראות את קיצנו ממשמש ובא.

צדקה נעשה לאדם שדרך כלל אינו יודע שעתו. אילו היה יודע אותה, היה מת לאלתר. לכאורה ידוע לו שכל חייו הוא הולך למות, אבל ידיעה זו שרויה בהעלם. אין זו ידיעה אלא תת־ידיעה. אבל בהרגשה חש הוא תמיד, שהוא הולך לחיות, ועד בלי די. אפילו הוא הולך על סף קברו, עדיין בטוח הוא, שהנהו הולך לחיות. כנגד זה קרוביו ומיודעיו המסתכלים בו מכירים, על פי אילו סימנים לא מבוררים להם כל עיקר, שקיצו קרוב. עיתים אף הוא קורא במבטיהם או בארשת פניהם, כי בעיניהם הוא נחשב כבר לגברא קטילא. וכך סוד שאינו ידוע לנו על עצמנו ניגלה לנו על ידי אחרים. הננו דולים אותו מתוך מבטיהם וארשת פניהם או קולותיהם. על פי הד־בן־הד מקול הרופא עשוי החולה להבין באיזו מידה מחלתו אנושה או נואשה.

נאמר: דע את עצמך. ראוי אולי לומר גם כן: שמע את עצמך. אדם המתקרב בצעדים חפוזים למוות, מותו מהדהד בקולו שבפיו ובקול צעדיו. אילו היה חוש שמיעתנו דק היינו יכולים להכיר על פי קולנו מה מראים מחוגי השעון של חיינו. ואילו היו עינינו פקוחות יותר היינו רואים את מלאך המוות המהלך תמיד בעקבותינו ואורב לנו לכל חולשה ומידחה, שעלולים להיכשל בהם. אין הוא תופסנו בגרגרתנו, עד שאנו נעשים מזומנים לפורענות. רב הטבחים אינו עושה בנו את מלאכתנו, עד שאנו מודיעים לו ברמיזה, שהננו מוכנים ליפול בזרועותיו. למה לו לבשל אותנו בסיר המוות? נוח לו שאנו נעשים בשלים מאלינו. חולשה שירדה לתוכנו, חולשת הדעת, חולשה שהיא, כגון רפיון ידים, רפיון אמונה בכוחותינו, אכזבה המקצצת את כנפינו, מיד הוא כעיט היורד על הפגר. מבחינה ידועה אפשר לומר, שכל מיתה היא התאבדות מדעת.

אשרי שילמד את האדם להסתכל בלבת אורו ולבחון את עצמו לאור נר־נשמתו. מי האיש החפץ חיים, המשתוקק לקו חיים ארוך, ישמור נא על טהרת האור הזרוע בנפשו, יעלה נא בכיסופים עזים את לבת־נרו. בהתמעט אורו, מתמעטת דמותו כולה. משום־מה אומרים על אדם שבא עד דכא, כי סר צלו. נכון יותר לומר עליו, כי סר אורו, הוקטן או נתעמעם, ונפגמה זכותו.

מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך – סח איוב במרי־רוחו. איוב בבואו עד דכדוכה של נפש, זועק מרה על הצטמצמות אורו. אף מי שאינו אומלל כאיוב כיוון שצרה באה עליו, עיקר צעקתו צריכה להיות על ליקוי־מאורו. אין צרה באה על יחיד או ציבור, אלא מתוך ליקוי מאורותיו, שכשם שהוא משמש תוצאה ממנה, הוא מהווה עילה לה. רגעים של חשכות מצויים גם בימי הטובה, ביום בהיר פעמים מתקדרים השמים. אולם כל עוד הילת הנר על הראש ועיגול האור המקיף את הגוף בוהק, אין סכנה ממשית צפויה לו. יש ברק של חושך, כשם שיש ברק של אור. אין השני מגביר לאורך רגעים את האור. כיוצא בזה, אין הראשון מעבה את החשכה. אולם עיגול האור שנסדק או נתמעט, מבשר שבר. איוב נשבר משום שאורו נשבר. לכן בקללו מזעם את יומו הוא מבקש על נפשו חשכה כבדה יותר. היום הזה, אומר הוא, יהי חושך ואל תופע עליו נהרה.

בשחר נעורי שמעתי נשים יראות שמים מסיחות בקרובי משפחה או אפילו אחים הנבדלים זה מזה בגורלותיהם, שזה עני וזה עשיר, זה נתון תמיד בצרות וזה בכל אשר יפנה יצליח. היו הנשים הצדקניות מנמקות, שזה יש לו עששית במרומים שאורה כהה וזה שעששיתו דולקת במובהק. אבל יכול שההצלחה או חסרונה תלויים לא רק בעששית שבמרומים, כי אם גם בעששית שבלב, ממנה נמשך עיגול האור המקיף את הישות כולה. הוא צר מסביב לראש זר־שושנים או זר־קוצים.

הלוחץ על הכפתור החשמלי במבוא הבית מאיר לעצמו שטח כדי עליה לדיוטה מסוימת בלבד, ולא כדי הטיפוס בכל מעלה הקומות. כך מצוייד כל אחד בסוללה חשמלית להאיר לפניו עד כדי שטח מסויים בשלבי־התפתחותו. בראשית דרכו בחיים רבים מסייעים בידו ללחוץ על כפתור המאורות שבנפשו: הוריו, מוריו, קרובי־משפחתו, רעיו מנוער. רבים מגבירים את עיגול אורו גם על ידי שמאירים אליו את פניהם באהבה. אולם ככל שהוא מרבה שנים, כן מתמעטות הידיים הלוחצות. יבוא הזמן שבו אין עליו להישען אלא על האור המתברך ממקורו. ככל שכוחו מתמעט בלחיצת הכפתור, כן מביטים עליו הבריות בהשתאות ושואלים: לאן פנה הודו ולהיכן הלך זיוו? הם מתרחקים ממנו והולכים. הכל שואפים אל האור וצמאים לזיו ומי שאינו עוד זיוותן מתבדלים ממנו. שאינו מאיר מנדים אותו. אומרים: ארור שאינו מאיר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!