רקע
אליעזר שטיינמן
היכלות ושערים

כל רשות, שבאצילות או שבעשיה, יונקת כביכול מרשות של מעלה, המכוונת כנגדה. בפי הקדמונים מכונה זו בשם היכל במרום: היכל החכמה, היכל הניגון, היכל היראה, היכל האהבה היכל התורה, היכל דרך־ארץ, היכל הצדקה וכל היכלות לאין שיעור. כיוון שהגיעה שעתה של נשמה לרדת לעולם הזה והיא חצובה ממקורו של אחד ההיכלות, מיד פותחים לפניה שער לבוא בכל שעת־רצון לפניה לתוך היכלה, בחינת דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים, וכמו שנאמר גם בפסוק אחר משיר השירים: יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.

אילו זכינו וצינורות השפע מושכים ישרות וכל העולם האנושי נתון במזל מישרים, אין שבירה ועקמומיות, לא סילוף וזיוף, היה כל אחד צמוד בטבורו לשרשו שבהיכל, מקבל את מנת־שפעו, דולה ומשקה. הוא מתברך ואת הרבים הוא מזכה. בהווייה של מאזני־צדק הברכה שרויה בכל המעשים, כל אחד עודר את חלקתו ומביא את תנובתו לציבור כולו, מוציא אל הפועל את התיקון בישוב העולם שנמסר לשליחותו. כיוון שלא זכינו ושבירת הכלים, אף פריצת הגדרים, מתחוללת, כנראה, אי־שם גם במרומים, ואין פתיחת השערים מכוונת כלפי ההיכלות המתאימים, ולכל נפש לפי שיעורו שלו, אף אנו כאן בעולם התחתון, כל יחיד לעצמו וכלל הבריות עמו, חיים על הרוב במציאות מעורבבת. יש מכנים את עולמנו בשם עולם השקר, ואין זה נכון. זה פשוט עולם המבוכה והבלבול. כל הדורות הם מעין בבואה של דור הפלגה, שבו נשתבש המשא ומתן בין הבריות. זה אומר: תן לי לבנה! וזה מביא לו חול, אבן, פטיש. אין איש מבין שפת חברו. הטוען בחטים עונים לו בשעורים.

זהו הענין הרע תחת השמש, שגם שם מעל לשמש במרום נתערבבו הדברים ונתקלקלו הסדרים. מי שמקורו בהיכל היראה נפתח לפניו שער להיכל אהבה. שורש נשמתו של פלוני בהיכל המושכלות ונפתח לפניו השער להיכל הניגון. כל פעם שאין שער מכוון כלפי היכלו באה ערבוביה לעולם. כל הקלקולים הם מתוך פגם שבזיווגים.

הנכנס לתוך היכל שאינו שלו, לא די שאינו מתקן את עצמו, הוא מקלקל גם אחרים, שהרי הוא תופס מקום שאינו שלו. מפני טעם זה מסתמא מרובים כל כך האנשים, שאינם נתונים במקומם. אדם נכון במקום הנכון הוא בכל זמן יקר המציאות. מקום וזמן כרוכים יחד. שאינו מגיע למקומו משתבש גם בזמנו: הוא מקדים או מאחר להיוולד. מי שאינו פועל במקומו נראה לפעמים, כאילו הוא חרש לקול הזמן, כמין חוני המעגל.

אילו אני נותן ממש במשאלים, שנעשו אפנה, הייתי מציע לברר על ידי משאל כמות האנשים, שיש להם סיפוק מעיסוקם, האוהבים בלב שלם את אומנותם. חושבני, שרבים, רבים מאד, סבורים בדין או בטעות שאין הם רוכבים על סוס־חפצם. כל אחד נכווה ממקצוע שלו ורואה את עצמו כקרבנו. עורך־דין מתקנא ברופא והרופא נוטה לפריטה על הכנור, בן הסנדלר לומד חייטות ובן החייט מחבב דווקא את המסגרות, אומנות העוברת בירושה שלושה דורות בזה אחר זה היא מעשה נדיר. רק בישראל היו משפחות, שהוציאו מתוכן עשרים דורות רבנים, אנשי־באך ובני־סטרדיבריוס וכמה משפחות של מדינאים אנגלים הם יוצאי־דופן. דרך כלל בני־אדם אינם מרוצים מעצמם ולא מעיסוקם. פושקין ציין פעם את פלוני, שהוא מרוצה מעצמו, מארוחתו ומזוגתו. מכלל שמרוצים כאלה אינם שכיחים.

אין הרבה מרוצים ולא הרבה מאושרים. ראיתי בני־עליה, חכמים היושבים בקתדרה, מורים לרבים ודוברים בשערים, ואף ביניהם מעטים שאינם רואים עצמם מקופחים, אם משום שאחרים מהפכים בחררה שלהם ואם משום שנשמטה מידיהם בתגרת הזמן או באשמת בני המקום צלחת הרקיע. דוד בהימלטו אל מערת עדולם טרח הרבה עד שנתקבצו אליו ארבע מאות איש ומרי־נפש. כל הרוצה בזמננו לקבץ סביבו אלפי אנשים מרי־נפש אינו צריך לטרוח כלל וכלל. כל אחד הוא קצת מר וממורמר וקצת זועם, בין הוא מביט לאחוריו ובין קדימה, מכל מקום הוא זועם. המרירות והזעם תופסים באדם קודם כל על שום שאין לו נחת מעצמו. הארי נוהם לטרוף והאדם נוהם מתוך טירוף הדעת ובעיקר מתוך שנטרפה לו השעה ונשתבש לו מקומו.

לא רק על פתח לחם יפשע גבר. אף על מעט השפעה. כל אחד רוצה להשפיע. כל הגדול מחברו יצרו להשפיע גדול יותר. יש מי שכשנוטלים ממנו אפשרות להשפעה, דומה עליו, שנסתם מקור־חייו. או שיש בידו להרצות, ואין זו אוזן קשבת, אומלל ממש. במאה התשע־עשרה תיארו סופרים רבים את יסוריהם של האנשים המיותרים. בדורנו ראוי היה לתנות את מצוקותיהם של עמים הנראים בעיני אחרים, ומתוך כך גם בעיני עצמם כמיותרים. ואולי בדורות הבאים תצמח צרה חדשה, מזוועת לאין שיעור, שאוכלוסיות מרובות על פני כדור הארץ תהיינה מיותרות.

האדם המיותר – וכל מי שאינו במקומו נראה מיותר – הוא מוקד הצער של דורנו, ובוודאי גם של כל הדורות. כל מי שלא נכנס דרך השער הנכון להיכלו מתייסר כל ימיו בצער ההויה הלא נכונה. יהודים בתפילת נעילה של יום הכיפורים הרעישו בצעקותיהם “פתח לנו שער” בשם כל הציבור. צעקה זו, אם כי באלם – הצעקות האלמות טעונות חמרי־נפץ עזים ביותר – מנסרת בפי רוב מנין של אנשים החיים בעולם. מעטים מאד האנשים בעולם, שכל אחד יכול לומר על עצמו שהוא נטוע איתן במקומו, על מחנהו ועל דגלו.

אין נחת באנשים. קל וחומר אין נחת באנשי־תרבות. על אחת כמה וכמה אין נחת באנשי הרוח היוצרת.

אם נבוא לציין מניין כל שהוא של חוקרים ומלומדים, סופרים ואמנים, שנכנסו בטעות להיכל שאינו שלהם, אין אנו מספיקים. על רבים מאנשי שאר־רוח נאמר שפטישם לא מצא את סדנו, קולם היה קורא במדבר, לא הגיעו להשפעה, שהיו ראויים לה, שאחרו או הקדימו להיוולד. הכתוב חכמת המסכן בזויה מכוון מסתמא לאותו חכם מסכן, שמצא את מקומו בהיכל תפוס על ידי מי שהקדים בשגגה לבוא לפניו. כן, חכם מסכן, מה בצע שמילא את כרסו תורה וחכמה ואין אזנים שומעות לו?

פליאה היא: מפני־מה מרובים כל כך השיבושים והטעויות ואי ההתאמות בין השערים וההיכלות שם בעולם העליון?

עוד אני תוהה על סוגיה חמורה זו. מצאתי כתוב בספר ישן, כי ההשתבשות באה כל עיקרה מהיכל הראש. הוא ההיכל החולש על כל ההיכלות, המכוון כל רשות של מטה כלפי כל רשות של מעלה. אין שום היכל במרום נבדל לעצמו, אלא השפעת־גומלין שרויה ביניהם. הם מקבלים דין מן דין, כגון שהיכל הדעת מושך חיוּת מהיכל הניגון והיכל האהבה מושפע מהיכל היראה וכיוצא בזה. נאמנו עלי הדברים האמורים בספר הישן. הם מתאמתים בהחלט על־ידי מציאות של מטה. חוק השפעת־גומלין פעל בכל שטחי המחשבה והמעשה. האמנויות היפות ניזונות מן המדעים; השכל בונה את הרגש; ספירת החן נותנת במזומנים ובהקפה לכל שדה־תרומות, כוחות וסגולות מסייעים אלו לאלו; החומר והרוח שלובים זה בזה. כשם שהרשויות מתאחדות למטה, בנפש האדם, כך מתחברים ההיכלות למעלה בתוך ההיכל הכולל. וגם ההיכל הכולל הוא בעל דו־פרצופים: חושך כנגד אור, קור כנגד חום, רע כנגד טוב. היינו, היכל הבהיר או היכל התיקון מכאן והיכל התועים או היכל התוהו מכאן.

לא לפי גדלן, חזקן ועמקן נמדדות נשמות, אלא לפי אורן. יש גדולי־דעה, היונקים מהיכל הבהיר, מעולם התיקון. וכנגדם שאורם מועט וניצוצם אפל, שרשם עולם התוהו. בני התוהו מעלתם, אמנם, פעמים גבוהה משל אנשי התיקון. אף על פי כן הם פגומים ומשוועים לתיקון. סימנם, שהם קנאים יתרים לתיקון, אף קנאים ונוקמים. יש שהם מוכנים להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו, ובלבד שייעשה התיקון. נשמת רבי שמעון בר יוחאי היתה, כפי שנרמז בספרים, מעולם התוהו. לכן ביקש לשרוף בהבל פיו את הזורעים, החורשים ואת העוסקים במשא ומתן.

נשמה של תוהו היא אורחת־פורחת בעולם. זר לה גם בית־חמרה. גבוהה היא מלהאיר לעולמנו האפל. הואיל ואינה מעורבת עם הבריות, אף הבריות בדלים ממנה ומבודדים אותה. מי שאינו עמל עם הציבור, כלום רשאי הוא לשמש שליח־ציבור? המגיע לבחינת לעילא שוב אינו שרוי בלתתא. חכם מסכן קובל על שאין מקבלים השפעה ממנו. אבל כלום אין הוא בכל גילוייו והעוויותיו חוסם בעדו את הדרך להשפעה? בתוך־תוכו מתנזר מכל מגע עם הבריות ובפיו מתמרמר שאין דורש לו.

היכל התועים בילבל רבים, שבאו לתקן ונמצאו מקלקלים. לא זו אף זו, היו בעלי נשמות התוהו שיצאו והוציאו רבים אחריהם לתרבות רעה. מצויים חכמים להרע, חוזים לשוא, חוקרים לריק ונביאי שקר.

אף על פי שאנו נותנים סימן בנשמות הבהירות שכוחן להשפיע, אין מכאן ראיה, שכל כושר ההשפעה הוא סימן לבהירות ולגדלות. כנגד ההשפעה ממקור הבהירות יש השפעה, עתים חזקה מן הראשונה, ממקור העכור. פעמים דווקא השכל הקטן כוחו רב להשפיע על המונים על שום שהוא בלבלן וגמגמן.

יש סבורים שאי היכולת להבהיר רעיון סימן הוא לעומק ההשגה. אולם לא כל עמקות היא גמגמנית, כשם שלא כל פשטות מעידה על ישרות.

כל שאינו מושך במישרים לתוך רשותו מן ההיכל שכנגדה, מערבב מין בשאינו מינו וזורע כלאים… יש נכנסים להיכל השירה לא דרך שער השיר, אלא דרך השער להיכל המדע או ההנהגה המדינית. במידת רחבן של הרשויות הארציות, מקבלות השפע מן ההיכלות, גוברת התייחדות של כל רשות בתוך עצמה בלי להסיג את גבול חברתה… באוכלוסיה קטנה תובע המלך לעצמו גם כתר הכהונה הגדולה, החוקר מחבר שירים, המשורר פושט את ידו בגדוד המאורעות המדיניים. כל אחד בוחש בתוך קלחת זרה, פורץ גדר בהיכל שאינו מכוון כלפי רשותו… בתוך אוכלוסיה גדולה נוח יותר לקיים חלוקת התפקידים בשמירה על השערים וההיכלות, השיעורים והמידות.

רוב מדינות, שחרבו בעולם העתיק ובזמן החדש, קדמו לחורבנן ערבוב הרשויות ובלבול השערים והשיעורים. התנצחות המלכות בכהונה גרמה לחורבן ירושלים. תמוטת יוון באה בגלל התפשטותה של רשות החן לתוך ספירת המוסר. היכל התועים התפשט ברומא על ידי המלכים, שנכנסו לתחומה של האלהות.

אין אומה נופלת, אלא אם כן נשתבשה לה התחבורה בין היכלותיה והשערים ננעלים ונפתחים חליפות בשרירות לב, ללא חשבון ויושר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!