הדיברה לא תחמוד חלה גם על המחשבה, לפי שיש מחשבות אצל כל אחד, שהן זרות לתכונתו. כשם שאין פרצופים של בני אדם דומים זה לזה, כך אין דרכי חשיבתם דומות זו לזו. כל טיפוס־אנושי ומעגל־מחשבותיו, בתוכו הוא מסתופף ואינו מסוגל כלל לקלוט את שאינו כיוצא בשלו, כל שכן לעכל אותו. מכאן השערה מאוששת למדי, שהפתגם הנודע: הנני אדם וכל דבר אנושי אינו זר לי, איננו בלתי נתון לערעור. אין אנו יודעים מהו האנושי המוסכם והמקובל, מאחר שאין כלל אנושיות אחת אלא כמה וכמה אנושיות, ודבר שהוא בגדר מושכל ראשון ומטעם ראשון לאנושות זו הוא מותמה ומופרך בעיני האחרת ואף מאוס ומובחל בעיניה. יש מין אדם המפגל בשר החזיר, הכלב והצפרדע, שהוא ערב מאד לחיכו של מין אדם אחר. וכן יש מי שנפשו מואסת בבשר מן החי בכלל. כך יש מושכלות שאינם נתפסים לתוך מוחות מסויימים ורגשות שאינם חודרים ללבבות המשורינים כנגדם. השכל הישר והלב הנבון מנחשים או חשים את גבולותיהם, בחינת עד כאן תבואו ולא תוסיפו. בין כל סוגי הגבולות, שהאדם מצווה על הסגתם, חמור ביותר גבול עצמו, גבול כושרותיו וסגולותיו. אולם לא כל אחד ולא תדיר עומד לו חושו של האדם להכיר את מקומו, לבלי לצאת מחוץ לתחומו. יש שעה של ליקוי־מאורות וסתימת מעיינות הבינה היתירה, בה הוא יוצא מגדרו אשר גבל לו טבעו והוא נעשה תועה ומבולבל בדעתו, נעקר ממקור יניקתו ונעשה משוטט בשדות זרים, מקצץ בנטיעותיו ועוגב על זמורת זר. זו היא בחינה של מומרות. אין הוא נוטר את כרמו ואינו חורש את שדהו, אלא עיניו, ליבו ומוחו משוטטים על פני החלקות של השכן. נתינת עין בכל מה שהוא זר לרוחו ואינו תואם את תכונתו הוא פסול.

המחשבה הזרה אינה נובעת ממקור הנפש, אלא מובאה מן החוץ, שתולה בתוכנו בכוח האופנה, מטעם יצר החיקוי. אסור לחקות לא רק את הזולת, כי אם גם את רוח הזמן. כל חיקוי הוא זנות. אפילו מגיעים בדרך העמקה לידי מחשבות זרות, הן בכל זאת ממזריות, שלא נולדו בקדושה, כלומר בטבעיות, כי אם שלא כדרכן. הן לא פרי הרוח באנוש, כי אם פרי היצר בלב. פעמים המחשבות הזרות הן מצויינות בבריות גוף ובסומק־לחיים יותר מן הטבעיות. אף על פי כן, אין חותמן אמת ואינן כשרות. הדברים אמורים על אחת כמה וכמה במחשבות שנולדו מלכתחילה על ידי כפיה ואלימות, כגון על ידי השימוש בסמים משכרים. כל שאינו נולד חוקי הוא מעשה חיקוי ואונס.

יש אומרים: מה לנו חוק ומה לנו טבעי? העיקר שהנפש מתלהבת. אולם התלהבות מאש זרה אינה מסוגלת להוציא פירות משובחים. גדולה מזו, התלהבות לעצמה מולידה רק נפלים או רוחות ושדים ולילין. כל זמן שהאדם נתון בהתפעלות נחלש בו כוח הפועל. אמנם המטבע נכנסת תחילה בתוך האור, אבל היא מתקשית ומגיעה לגמר צורתה רק בצונן. השכל הוא האדריכל המנצח על כל מלאכת מחשבת, כי רק הוא יודע את גבולותיו וגבולות כל כוחות הנפש ורק הוא מוכשר לשפוט אם הוא עומד במקום חיותו או סטה ממכורתו לשדות זרים. ורק הוא מוכשר לבדוק את היושב על האבניים לעשות במלאכת מחשבת, אם לא הסיג את גבול עצמו. תמה אני על הדעה המתהלכת, שהשכל הוא בריה שכלתנית בלבד וכי אומנותו ההפשטה, אינו מבין כלום בעיסוקים חיוניים. אין זה נכון כלל. אף השכל הוא בעל־גוף ובעל־רגשות. הוא שוקק חיים ותוססים בו יצרים, אלא שהוא יודע גבולות. הוא כל עיקרו שומר על הגבולין ותפקידו להרחיק את האדם מן החמדה המיוחמת על ידי גורמים וכוחות זרים, שלא צמחו ממקור האישי.

המחשבות הזרות הן לא רק עקרות, אלא גם עלולות לפגוע בשיווי המשקל הנפשי. על ידי כך האדם יורד ממסלולו והוא נעשה כחומה פרוצה לכל מיני הרוחות הטובות והרעות המנשבות. וקשה פגיעתן של הטובות כשל הרעות. תדע לך, שאף מוח פתוח לגמרי אינה מידה. כשם שמוח שאינו שוכח כלום אינו מחזיק טובה רבה, שאין זכירה פוריה בלי פינת־שיכחה המתלווה אליה, כך צריך המוח להיות בררן מלכתחילה ולבלי לקלוט דברים שאינם נחוצים לפרנסתו. חייב אדם להניח רעיונות מסויימים מחוץ לגדר השגתו. המבין הכל, יתכן, שאינו מבין כלום כדבעי. אם יש נשמה ולה שורש, הרי שמצויים דברים הרבה שאינם בני־שורשה. המוחות מחולקים למשפחות ומושגים להם רק רעיונות, שהם לה קרובי־משפחה. מכל השאר דין הוא להתנזר.

דרושה מידה של נזירות וסגפנות גם במחשבה. אסור להתיר את כל הרצועות. אף עולם המחשבה אינו הפקר. אמנם המוח הוא האדריכל, אבל גם הוא איננו כל האדם. לא נאמר בכך שיש לגרש כל מחשבה זרה במקל חובלים. אולם חובה לעמוד על המשמר גם מפני השכל הפועל, שלא יהיה פעיל יותר מדאי. יש מחשבה זרה, הנושאת בחובה רעל קטלני לאישיות כולה, וחובה לנהוג בה על דרך שנאמר: הבא להרגך, השכם להרגו.