רקע
אליעזר שטיינמן

לא שמעתי צלצול־הפעמון בביתי ולא רשרוש צעדים הקרב והולך אלי. אך לפתע פתאום הבחנתי דמות־אדם הניצבת ליד מיטתי, שאני מוטל עליה מדומדם, ואולי שרוי בנים ולא נים. פקחתי בעצלתיים את עיני המלופלפות והצצתי בפני האיש כמבעד הערפל. מראהו נראה לי במטושטש, ספק בן־שנות העמידה, ספק קשיש יותר. זקנו, כמדומה, גזוז כיאות, אך שערות־ראשו מגודלות־פרע. גבוה לכאורה, אך קומתו נשקפת לי ממוצעת.

– באתי – אמר בקול רם, שנשמע כמלוחש. – לא הבהלתיך?

– לא – עניתי מתוך נקיפת־לב של אימה סתומה, המתעוררת בי בשל כל הופעה של זר בקרבתי, לא כן שכן שהגיח אלי בפתאומיות כזו כמו אין־צעדים לו. אבל… אמור, מי אתה?

– אני קטניהו, הנער הסרבן – ענה בחיוך שובבני ובסבר־פנים היתלולי של אחד הקרוב אצל כל אדם ובכל שעה.

– נער אתה? הרי… – מילמלתי בהשתאות.

– מתכוון אתה לומר שאיני עוד נער? – דיבר ברהיטות, כאילו חושש היה שמא אפסיקנו – כן. אינני עוד בגיל הנעורים, אבל גם זקן אינני עדיין ולא אהיה לעולם, אם כי פני, כפי שאתה רואה, חרושים קמטים. אולם אין אלה קמטי הזיקנה, אלא קמטי הצעירות דווקא.

– חידה פליאה לי דבריך. מה משמע קמטי הצעירות ומה זאת אומרת נער סרבן? אינני מבין מה אתה סח.

הזר נעץ בי מבט סוקר ובוחן, לבוא, משמע, עד חקר תכונתי, ואמר בקולו המהיר:

– אני אגיד לך… אסביר לך… אבל מקודם עליך להזמינני לשבת. אינך צריך להטריח את עצמך. שכב לך, שכב. הנה כסא, אקריב אותו אל המיטה ואתה תשכב לך והיטב תשמעני. מדבר אני אליך ברורות. הנה אני יושב. כשאני יושב, מוחי נעשה צלול יותר, והנני מסוגל לכלכל את דברי בשכל טוב.

ובכן, דע לך, כי אני, כפי שאתה רואה אותי, עודני נער. כלומר. לא זקן כלל. לא באתי בשנים, והשנים לא באו בי. בנת? הקמטים נתהוו בפני גם כשעדיין הייתי נער. אתה מבין?

– אינני מבין כלום. ככל שהנך מסביר, דבריך נעשים לי סתומים יותר.

– משום שאתה מפסיקני ואינך נותן לי להסיח עצמי. – בקולו ביצבצה נימה של קפידה – אמור אמרתי לך, שהקמטים שבפני לא נחרשו על ידי השנים. אותם הצמיחו בי החרדות.

– כלומר? הפסקתיו מבלי משים מתוך קוצר־רוח.

– יש חרדות, שהן, כמו שנים, עושות קמטים.

– החרדות הללו מה טיבן?

– מכיוון שהנך שואל לפי תומך ומבקש באמת לדעת פשר־הדבר, הנני להסביר לך. הקמטים – סח בחיוך מוזר, אולם נלבב – נחרתו בי מפחד הגידול. מיום שהנני זוכר עצמי, פחדתי לגדול, סירבתי לגדול.

– ולכן הנך מכנה את עצמך בשם הנער הסרבן?

– רואה אני שאתה מבין דבר מתוך דבר, אלא שלהוט הנך להיכנס לתוך דברי. וזה לא טוב. כשמפסיקים אותי, הנני מתבלבל ואינני מסוגל עוד לדבר בשטף. טוב תעשה אם נאה תקשיב לי. כך היה המעשה.

כשהייתי ילד, ראיתי פעם כוס על השולחן. נתחשק לי לדעת מה יהיה עליה אם אקחנה ואזרקנה למטה. זוכר אני את המעשה כאילו היה אתמול. טיפסתי על כסא והושטתי ידי לשולחן. נטלתי את הכוס, זרקתיה למטה, נתפוצצה לרסיסים. אותו רגע נכנס אבא לבית, ראה מה שעשיתי, סטרני על הלחי והיה גוער והולך בי: “התבייש לך. אינך עוד תינוק ואפילו לא עוד ילד. לימים אתה נער ועושה מעשי ילדות. התבייש לך”. געיתי בבכי־תמרורים, וכפי שזכור לי היטב לא פרצתי בבכי בשל סטירת הלחי – דומה, היא לא הכאיבה לי כלל, ולא עוד אלא שהנאתה אותי בכך שנעשה בי מעשה וביד אבי שלי – אלא משום שאמר, ששוב אינני תינוק ואף לא ילד, ולא יעברו ימים מרובים ואהיה לנער.

מה פתאום? וכל כך מהר? התייפח הלב בקרבי ולא יכולתי לעצור את בכיי. “לא, קראתי ביבבה. אני, אבא, עודני תינוק, אפילו לא ילד, ואיני רוצה להיות נער תיכף ומיד. איני רוצה, איני רוצה לגדול מהר”. אבא ואמא פרצו בצחוק לשמע זאת, ואני הוספתי לבכות גם על צחוקם עד שנרדמתי. מאז החלחלה ההיא, זוכר אני, חרדת הגידול לא פסקה מלבי. כעבור שנה או שנתיים ואולי שלוש, אינו זכור לי בדיוק, שוב היה מעשה ואירעה תקלה על ידי. שברתי צלחת במחשבה תחילה. ילד סורר הייתי ופגע רע. חבּלן לתיאבון ולהכעיס, להוט לילך ולהזיק. שיחק לי מזלי ומאז ששברתי את הכוס לא נתפסתי עוד על ידי אבא במקום הפשע. ואילו אמי הסלחנית והרחמנית לא הסגירתני אף פעם לידיו. אולם לרוע המזל אבא נכנס הביתה מיד לאחר המעשה, עוד רסיסי הצלחת השבורה מונחים על הרצפה. הפעם אבא לא פטרני בסטירת לחי דרך מריחה כלאחר יד כבפעם ההיא, אלא עשה בי דין כדבעי. הפשיל את מכנסי, מתחני על השולחן, נטל את הרצועה והרביץ בי אחת ושתיים ושלוש. ידו מנפנפת ברצועה ודיבוריו משמשים לה ליווי: “התבייש לך. שוב אינך ילד ואף לא נער, ולאלתר אתה בחור מגודל ועושה מעשה ילדות”. אף הפעם נכויתי לא כל כך מהמלקות, כי אם מגערת המוסר שבפיו, שעומד אני להיות בקרוב בחור מגודל. הטחתי כנגדו ביבבה: אינני רוצה להיות לאלתר בחור מגודל. איני רוצה לגדול… איני רוצה… – “שתוק טיפש שכמותך, הבלים אתה מדבר” – צועק אבי בשצף־קצף ומוסיף להפליא בי את מכותיו – “עליך לגדול… לגדול”. ואני מטיח כנגדו ביליל: “לא, איני רוצה לגדול. רוצה אני להיות נער תמיד”.

מזלם של הילדים הבוכים, המוכים בידי אבא שלהם, שהם נרדמים סוף־סוף ובא הקץ לכאבים ולבכיים גם יחד. טובה שינה שהיא משכיחה כל צרה ויגון. ואילו אני בשנתי ניתן לי תוספת גמול ושלם חלף צערי הרב, שכן חלום חלמתי ובחלומי הופיעה דמות. שנים מרובות עברו מאז ועדיין הדמות ניצבה חיה לנגד עיני… זכור לי מראה־דיוקן כמו זה שלך, כפי שהנני רואה אותך כעת מקרוב. מרחוק ראיתי אותך פעמים רבות, הזכרת לי את האיש שראיתי בחלום. מאז… לא אסתיר ממך. יקר הנך לי, מאד יקר. אתה בחלום דיברת אלי בקול חנון ורחום: אל תירא, בני, אל תירא. אני מבטיח לך שלא תגדל, לא תהיה זקן, לעולם לא. אתה תהיה נער תמיד. אתה אימצתני אל לבך, חיבקת אותי. כל כך הייתי אסיר־תודה לך. פניך היו כל כך טובות, שוחקות, כמו עכשיו.

למחרת הייתי שמח כל היום… איני יודע איך לומר זאת, הייתי מאושר. טוב היה לי לדעת שאיש אינו יודע מה בחובי. קבלתי עלי בנדר ובשבועה שלא אספר זאת להבא לאיש. אין צריך לומר לאבי, אפילו לא לאמי. זה יהיה מעכשיו סודי הכמוס. וכך היה. כן. כך היה. מימי לא גליתי סודי זה לאיש. דבר זה מפלא אותך? בבקשה. אל תפסיקני. הייתי איש ככל האנשים. גדלתי. הנער נעשה לבחור. הבחור גדל לאברך. אחרי כך גדלתי עוד עד שנעשיתי כאילו קשיש. אך זה רק למראה עינים. לגבי אחרים. אני לי, ידעתי היטב, הנני חי לי ללא שנים. השנים זרמו להן לחוד ואני לי לחוד. אל תוכי פנימה לא נכנסו. אתה מבין אותי? בבקשה, לא להפסיקני. רואה אני פליאה בעיניך, ואני יודע… אולם אני אגיד לך… אני אסביר. תמה אתה על שהנני מספר לך את הדבר שהוא סודי הכמוס. אבל… בבקשה… גם סוד כמוס צריך לגלותו למי שהוא. אני אותך בחרתי להיות איש סוד שלי. אותך משום שאתה… באת אלי בחלומי ובישרת לי שמשאלתי תינתן לי ואהיה נער התמיד. אילו ספרתי זאת לאחר, שאני חי לי לחוד והשנים שלי לחוד, היו אומרים עלי מי יודע מה. לא כן אתה שיש לך עינים כאלה המביטות לא אל השנים, כי אם אל האדם פנימה. וכזה ראיתיך גם בחלומי אז. ודע לך שהאדם מבפנים אין לו כלל שנים. הוא גדל והנער גדל עמו והוא תמיד נער. בנת? ומה שאמרת שפני זקן לי…

– סליחה. לא אמרתי זאת.

– שוב אתה מפסיקני – קרא בפרץ־זעם ובפרץ־צחוק כאחד – נכון, לא אמרת לי זאת. אבל חשבת זאת. הלא תודה שכך הוא. בסתר־לב חשבת זאת. שכן פני נחרשו קמטים. האין זה כך? ובכן, הרי הודעתי לך מראש – הטיח כנגדי בקול תוקפני שבצבצה בו נימה של איום – שהחרדות חרטו בי את הקמטים… הפחד מפני הגידול… לכן לא הייתי כלל בטוח שהסירוב גדול… יעמוד לי להשיג את מבוקשי. בנת? כדי שלא אהיה טורדן הנני להיפרד ממך. ובכן, אני הולך – קרא פתאום בקול חוגג איש־בשורה – זכרני נא לטובה. אני קטניהו, הנער הסרבן, שלא רצה לגדול. שמי קטניהו, לא גדליהו. מה שמך? את פניך ראיתי רבות. אך בשמך לא נודעת לי…

לא הספקתי לבטא את שמי והוא חמק ממני ויצא כלעומת שבא, חרש חרש, אף ללא רשרוש צעד. כאילו אין צעדים לאיש, כשם שאין לו פנים.

שעה לא מעטה לאחר כך הייתי משפשף את עיני המלופלפות ותוהה, אם הנער הסרבן הופיע אלי בעליל או היה זה אלא חלום או הזיה, אף לא ידעתי אם הייתי אותה שעה תפוש־תנומה או תפוש־הגות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53216 יצירות מאת 3125 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!