רקע
אליעזר שטיינמן
עשירים ועניים

הנחת הנכס והשגת הקנין הן דבר מופלא. אין נכס וקנין בלי שלי. אבל כלום יכול אדם לומר בתוקף גמור שלי?

השלי חל על הקבע ואין הבית, השדה, כל רכוש מיטלטל, בחזקת קניין קבוע בכל התנאים. לעולם הם עשויים לעבור מרשות לרשות, אם בדרך ההסכם ואם בכוח הכפיה. אין אדם יכול לומר אפילו אני שלי, שכן הוא שייך במידה מרובה או מועטה גם לכמה שותפים שבו; להוריו, ליוצאי־חלציו, לשארי־בשרו, לחברה ולמדינה. אף מה שמכונה בפינו בשם נכסי דלא ניידי הבעלות עליו היא ניידה. המלך רשאי לפרוץ בו גדר, החוק עלול להפקיעו מידי בעליו, שטר־מכירה מסיעו מגבול לגבול. כל שכן הבעלות על בעלי־חיים ועל מיטלטלים, שעניינה רופף לגמרי. בעלי־חיים צפויים למיתה, חפצים להישבר וממון להיאבד, כל שאינו מוחלט קיומו מפוקפק. דבר המוטל בספק שוב אין הכמות מכריעה בו. דין מנה המוטלת בספק כדין פרוטה, שאינה בוודאות. מבחינה זו אף העשיר עני הוא. ולא עוד אלא עניו גדול משל העני. העני חרד על פרוטתו והעשיר על מנהו. ובכן, חרדתו של מי גדולה יותר?

אף על פי כן ראה פלא, הנכס נתון והקניין הוא מושכל שהדעת סובלתו. אדם אומר ביתי, שדי, כרמי, ממוני, אשתי ואני לי. אנו תופסים גם את הארעי מבחינת המוחלט ובתוך הארעי הזה, שהוא אויר־נשימתנו, הננו חיים ופועלים כאילו הננו משתרעים על מצע ללא קץ וגבול. אנו וכל אשר לנו סופיים, ואילו איצטגנינותנו היא אין־סופית. דבר זה הוא אחד מגדולי הפלאים שבהשגה האנושית. בן־תמותה נושא ונותן, הוגה ומדבר, פעול ומדיין, כאילו הוא בן־אל־מות, כאילו זה אינו משל ודמיון, אלא יסוד קיומנו ועצם מהותנו. והרי זה כאילו אנו אומרים, שאין כלל כאילו, אלא כך באמת הם פני הדברים. אין האדם צל עובר, אלא אזרח רענן בנצח, לצל אין בית, אין שדה וכרם, אין אשה, אין לו שום נכס וקניין. מכל מקום ממוחלט אין בידינו, ומה שהוא פחות ממוחלט הריהו במעלה לא מרובה מן האפס מבחינת הקנינות. ואם אף על פי כן אנו גורסים נכסיות וקניינות לגבי פרטים, אפשר לתתן עניין גם לגבי היש הכולל ולומר, למשל, עירי, מולדתי, ארצי, עמי ועולמי. כל יחיד זכאי לומר בשבילי נברא העולם ושלי העולם.

מי שהעולם כולו הוא קניינו, כלום הוא עני? אין עניים, אלא יש כאילו־עניים; אין מחוסרי־כל אלא במובן זמני, בארעי. כל הנכתבים לחיים הם עתירי־נכסים, שכן בעלותם, המוטבעת בהם מעצם קיומם, תופסת כל ארבע רוחות העולם, ים ויבשת, שדה ויער. כל האנשים יש להם חלק בעולם הזה. כל הנופים הם שלהם; כל הצפרים מנעימות זמירות לכבודם; כל הרוחות מנשבות עליהם בלטף; כל קרני השמש שלוחות אליהם; כל הכוכבים קורצים לכל אחד מהם במיוחד.

העיניים בוודאי רשאיות לומר על כל מראה, שהוא שלהן. הוא הדין באזנים, הקונות הכל בשמיעה. קל וחומר הלך־נפש, המשייך לעצמו כל מה שהלב מתאווה לו ואי כוח בעולם, המסוגל להציב גבולות לדמיון? הדמיון מושל העולם הן במשמע של מקום והן מבחינה של זמן. הדמיון כאן ורואה חלום באספמיה או בכל מדינה שהיא. הדמיון שרוי בעתה ומפליג לאחור עד ששת ימי בראשית ולפנים עד אחרית הימים.

אמנם, לא כל החפצים ניתנים לנו למימוש בידים ולא בכל המקומות יש לנו דריסת־רגל. אבל הידים והרגלים אינן כל האדם. העיניים, האזנים, חזיוני הרוח, הלך־הנפש והדמיון הם עיקרו של אדם. מצד העיקר על כל פנים דלי־עולם, הנקיים מכל נכס והמופקעים מכל קניין. רבים עלובי החברה, אבל אין עלובי־עולם. העולם הוא נכס של כל אחד וקניינו של כל מי שעיניים לו לראות, אזנים לשמוע, לב לחמוד ודמיון להפליג.

החלוקה לעשירים גמורים מכאן ולדלי־דלים מכאן היא תפיסה שכלתנית מוגבלת, המאוששת על אמונה נבובה, שאין קניין אלא בכוח חזקה, היינו, על ידי אחיזה ביד חזקה או על ידי דריסת רגל גסה. הזן את עיניו מראות, את אזניו בצלצלי־שמע, המפרנס את רוחו בחזיונות ואת שכלו במושכלות, אפילו אין לו מזון סעודה אחת, הוא, אמנם, רעב, אבל אביון איננו. אין הוא אביון אפילו נצרך למתנת בשר ודם. מה שנותנים לו משלו נותנים. כל אחד, כיוון שנולד, נעשה מיניה וביה חבר בחברת המניות העולמית. אין מקבל נדבות. לכל איש מגיע תלוש מן המניה שלו אף לפני שחרש וזרע והרוויח לו את לחמו בעמלו. מה שקרוי עוני אינו אלא גזל הכלל מן הפרט. הואיל ואין כלל עוני – זה מושג כוזב ומסולף – פשיטא שאיננו חרפה. אבל ברור, שהבושה בעוני היא חרפה.

המהלך בכפר ובסביבתו רואה עצים בלבלובם, שדה בקמותיה, עצים טעוני פרי, עדרי צאן ובקר שבים מן המרעה. חן תמים הוצק בקלסתריהם וארשת הנדיבות במראיהם, סבר של מסירות־נפש בהילוכם, מוכנים להניק את חלבם ולתרום את בשרם לכל דכפין – כלום אין ההלך שותף בטביעות־עין למצער לרכוש הרב הזה? השדות, העצים, העדרים – המעלים, אגם, תמרות־אבק בפניו – הם גם שלו. ריח השדות והפרי הטוב, הנודף אל אפו, הוא בוודאי שלו. בעלי החיים, העוברים לפניו בסך ומפריחים אליו מבטים מלבבים, המעוררים בו המיית־לב, הם גם כן שלו. וכי משום שאין לו בעלות עליהם לתקוע בהם סכין ולשחטם אינם שלו? אדרבה, הם שלו באופן החלטי יותר משל הקצב, שיובילם לטבח. זיקתו של ההוא איטליזית מלכתחילה. אין הבהמה נראית לו כלל כבעל־חיים, אלא כקופה של בשר, שמשקלה כך ושוויה כך וכך. ואילו ההלך מתעלס עמה באהבת־חיים.

בדין ציינו את עתיר הנכסים, בין בנכסי דלא ניידי ובין בעדרי בקר וצאן, בשם בעל־גוף. באמת אין לו בעלות אלא על הגופים. אין הנכסים בעיני בעליהם אלא מקביל או תחליף לממון במזומן שאפשר לקבל תמורתם. הם בעיניו מחסורי־נשמה. אף בעלי־חיים נידונים על ידו כמחוסרי־חיים. רק ההלך הוא בעל־נשמה. אין העדר נראה לו כדבר העומד לשחיטה, אין השדה עומד לקצירה ואין בית־חומה עומד למכירה. שום דבר אינו נשקל בתמורתו. אלא הוא חי ונושא את עצמו, קיים בזכות עצמו למען עצמו. רק מי שאינו רואה את הדברים באספקלריה של נכס וקניין נותן בהם נשמה.

ובכן, איזהו עשיר? מי שיש לו הרבה או מי שיש לו מעט? רשאים אנו לומר, ודווקא מתוך שיקול הדעת, ולאו דווקא לתיאבון או בכוח האף על פי כן: עשיר יותר מי שיש לו פחות. מרבה נכסים מרבה דאגה וממעט ישות. הבעלות לעצמה מטילה פחת, ממעטת את החיות, מגבירה את החרדה, מצמצמת את הנשמה ומעלה את הגופיות. בעל־גוף הוא עשיר עני. ובעל נשמה יכול שהוא עני עשיר.

אף בכרכים, שישיבתם קשה, יש עוד מרחב־מחיה לעניים שבפרהסיה להיות עשירים בצנעה. הגנים, פינות־נוי, ספריות, רוב בתי־משכית, שעריהם פתוחים לכל. הדברים הרבים, המשעשעים את הלב ומרחיבים את הדעת, מצפים לשוחריהם. הם של הכל ואף לא של אחד. אין האדם חסר אלא לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל החמודות הגדולות באמת ניתנות לכל בחינם. האוויר, המים, הנופים היפים, שמי התכלת, ההרים הנישאים, שכל הרוצה רשאי לטפס בהם, ערוגות הפרחים, התמונות היפות, פרצופי האנשים היפים, הנוהרים ברחובות והעיניים מסתכלות בהם ואין ממחה – כלום יש מקורות־תענוגים נאמנים מהם? רק המותרות, שיש בהם על פי רוב הרבה מן הניוון והזוהמה, אינם בגדר הישגו של רוב הבריות. אבל אין זו כלל צרה, אלא ברכה, שאין מקורות התפנוקים, שהם מקורות הניוון, נפוצים ביותר.

אילו לא היתה לפנינו יבשת גדולה אלא שפת הים בלבד דיינו. הים במראותיו, בקולותיו, בשלל־צבעיו, בשצפותיו ובדממותיו, בחן־חלקתו, בתעצומות־מצולותיו, בתצורתו הנמרצה בחי ובצומח, באצותיו ובצדפיו, בפיו המפיק מרגליות ממש, בבמה האדירה, במת ישחק, המציגה לפנינו מחזות למאליפות , בססגוניותו המסחררת, יש בו כדי להשביענו חיים ולפרנסנו בראוות ובשעשועים לאין קץ. אבל צא וראה כמה מרובים תושבי הכרכים על שפת הים, המתהלכים משועממים וחמוצי־פנים, עיניהם משוטטות למרחקים, שהאניות באות משם מתוך שהם רואים עצמם עניים ברשמים, דלים בנכסים, אביונים בקניינים ומקופחים בחוויות מרעישות.

שומע אני חוויות. הכל צורמים את האזנים בחוויות, תובעים חוויות, מצלצלים בפעמונים חוויות. באמונה שלי, כבר שכחתי פירושה של מלה זו, ואף מקורה נעלם ממני. מכל מקום איני יודע למה מתכוונים הרבים בהיגויה. לאחרונה עמדו וצירפו למילה שוטה זו בת־זוג והיא: מרשימה. חוויה מרשימה. דהיינו, למשל, אם פלוני ליצן על הבמה ובהעוויות משונות חיקה את פלוני הידוע בציבור, הרי גרם לנו חוויה מרשימה. הוא הדין כוכב פלוני, ששיחק בפעם המאה אלף “להיות או לחדול” העשיר אותנו בחוויה מרשימה. אילולא אותו כוכב ואותה כוכבת היינו חס ושלום עניים וריקים מחוויות. באו הם והחזירו לנו את אבידתנו. מכאן שהים אינו חוויה, השדה, השמים, קול תינוקות של בית רבן וקול הצאן, יפה־נוף ויפה־אדם ויפה־עץ ושיחה חברית ולטף יד של ילד וסתם שעה של שקט נפשי, או להיפך של סערת הנפש וגעגועים או כיסופים, אינם חוויה. חוויה אפשר לקנות רק בכרטיס, העולה ביוקר.

חושבני, שאין ברירה אלא להפוך את הקערה על פיה ולהחליף את היוצרות, שהעשירים הם במחילה עניים ועניים עשויים להיות עשירים בתודעה. אנו גורסים כך: איזהו עשיר? זה שיש לו תודעה של עשיר, המכיר ומבין ואף מרגיש, מסכים ומקבל, שהעולם הוא שלו, בזיקה נפשית אליו, בהסתכלות טהורה בו, שלו באספקלריה של דעה רחבה ולב נדיב. הרי משום כך הנדיב מפזר הרבה משלו, כי מפאת עינו היפה בשל אחרים, אף של אחרים הוא שלו, לכך הוא נותן משלו לאחרים.

הדברים אינם כרוכים כלל בטיבו של המשטר. כל משטר, בין רכושני ובין הוא דוגל בעקרון השיתופי, מניח מקום לחלוקה בין עשירים ועניים. מתוך שהמדינה קובעת את בעלותה על הקרקעות, הנכסים ומכשירי הייצור, לא עקרה עדיין מן השורש את העשירות והעניות. התודעה היא הקובעת. תודעה היינו, תחושה, תחושה פירושה בכל השכל, בכל נפש ועד ללשד העצמות, שהעולם הוא שלי, שמעצם טבעי ומברייתי חלקי בעולם מזומן לפני, מזומן לעיני ולאזני, שרוי הוא בחינת קניין בכל אברי, כל עצמותי תאמרנה זאת. מי שיש לו תודעה הוא עשיר כקרח וכקרזוס, כאלכסנדר וכדיוגונס, ככלבא שבוע וכאחד של זמננו, שמו אינו זכור לי אך מוצאו היווני ידוע לי. אומרים עליו שאניות השעשועים שלו מהלכות על פני כל הימים.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!