ספר זה הוא הכרך השישה־עשר בסידרת ספרי התִחְקוֹרֶת (הביקורת המחקרית) “תולדות הסיפורת הישראלית”. כרכי הסידרה מהווים ביחד מפעל היסטוריוגרפי יחיד במינו במחקר ובביקורת של הספרות העברית, וגם אין דומה לו בהיקפו ובתוכנו במעקב אחרי התופעות המרכזיות בהתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה, ספרות התקופה הישראלית, עד כה.

בניגוד לחיבורי “תולדות הספרות” האחרים שסיכמו את הספרות של תקופה מסוימת רק אחרי שחלף פרק־זמן ניכר בין הופעת היצירות לבין דיון בהן, נכתבו הפרקים בספרי הסידרה הזו סמוך מאוד להופעת ספריהם של המחברים. לפיכך חשף כל אחד מכרכי הסידרה תופעה בולטת שהתחדשה בספרות הלאומית שלנו בעודה פעילה. כגון: התגבשותה של משמרת ספרותית חדשה, לידת נושא־כתיבה חדש, צמיחת מגמה רעיונית חדשה, שינויים סיגנוניים ועוד. בכל כרך מספרי הסדרה נדונה אבחנה ספרותיות שבעזרת ניתן היה להגדיר, להסביר ולשפוט את התופעה שהתחדשה. ותמיד קובצו בכרך כזה גם המסות שהתעכבו על היצירות המרכזיות שבעזרתן ניתן היה להדגים את התופעה הנדונה.

כל כרך בסידרה התרכז באחד מהחתכים שבסיועם ניתן היה לאבחן את השינויים הבולטים שהתרחשו בספרות הישראלית בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה. החשובים בחתכים אלה הם: החתך המשמרתי, החתך הסוּגתי, החתך הנושאי והחתך הרעיוני. באמצעות החתכים השונים התאמצה הסידרה להוכיח, שקיים קשר אמיץ בין האירועים בתולדותיה של המדינה לשינויים התכופים בהתפתחותה של הספרות הישראלית.

בחינת הספרות מנקודת־המבט הזו, המבליטה את הזיקה בין הספרות לאקטואליה, סתרה נורמה אסתטיסטית ששלטה בביקורת ובמחקר של הספרות במשך שנות השישים ושנות השבעים של המאה הקודמת תחת שמות שונים (“ניו־קריטיסיזם”, “תורת הספרות”) - נורמה שבאה לתקן קלקלות של האסכולה ההיסטוריסטית, שהסבירה תופעות ביצירת הכותב באמצעות הביוגרפיה שלו ובאמצעות המידע התקופתי של זמנו.

אחרי שנים התברר שהגישה, שממנה בחנה הסידרה את הפעילות בספרות הישראלית, גישה שהבליטה את הזיקה בין הספרות לאקטואליה, היתה יותר מדויקת, יותר מגוונת ויותר מחכימה מהגישות האחרות להסברת המתרחש בספרותנו. כך, למשל, התמעטה מאוד במשך השנים ההסתייגות מן הפירושים שכללתי בספרי הסידרה לרומאנים שהתפרסמו בשלהי שנות השבעים ובשנות השמונים כתגובה למלחמת יום־כיפור, פירושים שחשפו את ההשקפה הפוליטית שהצפינו כותבי־סיפורת בולטים בעלילות הסימבוליות והאלגוריות של ספריהם.

בשנות התשעים כבר אי־אפשר היה להתעלם מהעובדה שהנודעים מבין המספרים (ס. יזהר, עמוס עוז, א. ב. יהושע, דוד גרוסמן ומאיר שלו) פירסמו רומאנים שבהם הגיבו על האקטואליה, סחפו אחריהם כותבים נוספים לכתוב רומאנים כאלה ותרמו תרומה מכרעת לשגשוג הז’אנר הפוליטי לא רק בסיפורת, אלא גם בשאר הסוגות של הספרות הישראלית: השירה, המחזה והמסה.

בהשפעת עובדה זו נאלץ גם המחקר האקדמי של סיפורת המקור להיכנע לשינוי זה ותחת המסווה של גישה פרשנית חדשה, שהאקדמיה ייבאה ארצה למטרה זו, הגישה הסֶמיוֹטית, החלו גם חסידי האסכולה האסתטיסטית לבחון את הטקסטים בזיקה לאקטואליה. תפנית זו הניבה חיבורים מחקריים שאימצו ואישרו את הפירושים שפרסמתי בעיתונות הספרותית ואשר בהם הבלטתי את הזיקה הזו לאקטואליה ביצירותיהם של סופרי הדור, פירושים שהם עצמם הסתייגו מהם כשני עשורים קודם לכן.

הפרוגנוזות שהתממשו    🔗

כרכי הסידרה זוקפים לזכותם את ההבלטה לראשונה של תופעות נוספות סמוך להתחדשותן או להתגלות הבכורה שלהן בסיפורת הישראלית. לא אחת הסתכנתי בקביעות אינטואיטיביות במאמרי הביקורת שלי, שהסתמכו בשעתן על מספר מוגבל של טקסטים ועל מספר מצומצם של כותבים, אך הוכחו כעבור זמן כנכונות. היו אלה פרוגנוזות שצָפוּ נכונה התפתחויות עתידיות בספרות הישראלית. הבולטות ביניהן היו הפרוגנוזות הבאות:

1. הצֶפי שיותר מאשר אירועים אחרים בתולדות המדינה, תהיה למלחמות שהעולם הערבי כפה על המדינה, השפעה מכרעת על העמדות הרעיוניות שיבוטאו בספרות הישראלית, והן ישקפו בתדירות חילופיהן את מצבה הבסיסי הבלתי־משתנה של המדינה: סירובם של הפלסטינים ושל מדינות־ערב התומכות בהם להשלים עם נוכחותה של מדינה יהודית־דמוקרטית במרחב שהם רואים אותו כשלהם בלבד.

2. הצפי שהתגובה המוּסְרנית כלפי מלחמת השיחרור לא תיעצר אחרי העשור שבו התמקדה הספרות הישראלית במלחמה זו, במהלכיה ובתוצאותיה, אלא תתעצם ותתבטא ברבות השנים בעמדה דפיטיסטית ביחס לקיומה של מדינת־ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית.

3. הצפי שהתגובה המוסרנית והעמדה הדפיטיסטית יתמקדו בשלילה גוברת של החזון הציוני ועד מהרה תהפוך ההשקפה הפוסט־ציונית הביקורתית על יסודות אוטופיים בחזון, שאינם ניתנים להגשמה מיידית בהווה, לעמדה אנטי־ציונית השוללת את החזון כולו.

4. הצפי שיתחזק העיסוק של הכותבים בבירור בעיית הזהות העצמית מבין חמש הצעות הזהות המתחרות ביניהן על הבכורה ועל הבלעדיות מאז ייסודה של המדינה: הזהות היהודית, הזהות הציונית, הזהות הכנענית, הזהות הצברית והזהות הישראלית.

5. הצפי שתואץ ההדחה של דמות “הצבר” ממעמדה כדמות־שלֵמות בלעדית בסיפורת הישראלית.

6. הצפי שהמחלוקות בנושאים הקודמים (הסכסוך, הזהות העצמית ויעודה של המדינה להגשים את החזון הציוני) יבעירו את מלחמת התרבות העיקרית בספרות הישראלית, שלא תהיה בין דתיים וחילוניים, כפי שנהגו להניח, אלא בין שתי הצורות של החילוניות: החילוניות הלאומית והחילוניות הקוסמופוליטית.

7. הצפי שסוגת הסיפורת תהפוך לסוגה השולטת בספרות הישראלית, והרבה משוררים, מחזאים ומסאים יתאמצו להסב את עצמם לכתיבה בסוגה המצליחה, שמספר קוראיה גדול יותר וההתעניינות בה רבה יותר.

8. הצפי שהעיסוק באבחנת המיגדר, האבחנה המבדילה באופן מלאכותי בין הספרות שנכתבת על-ידי כותבים־גברים לספרות הנכתבת על-ידי כותבות־נשים, ידעך מהר ויידחה לשולי הדיון בספרות.

9. הצפי שהתפרצות הספרות האֶתנית תהיה קצרה, כי העיסוק בתיעוד הספרותי של חיי העֵדה במדינות־ערב, תיעוד שבדרך כלל נטה למיתיזציה של חיי הקהילה היהודית שם, לא יוכל להגשים את השאיפה שהציבו הכותבים לתיעוד הזה: לקבוע מעמד משפיע לערכי העדה בתרבות הישראלית.

10. הצפי שהסיפורת הטריוויאלית תגיע מהר ללגיטימציה ולשגשוג במידה כזו שהוצאות הספרים המכובדות ישלבו אותה בסדרות הסיפורת היוקרתיות שלהן, וישקיעו להפיצה בפעילות מאסיבית של יחסי-ציבור ולהטוטי-פרסום. וכתוצאה מכך תחליש השתלטות ממוסחרת כזו על תעשיית הספר העברי את כוחה של הביקורת הספרותית האחראית, שתפקידה להבליט את הופעתן של יצירות-מקור איכויות ולעודד את הקוראים להתעניין בהן.

סיוע כפול לקוראי הסדרה    🔗

מכל האמור עד כה משתמע שכרכי הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית” לא עסקה בדיון המצומצם בספרים מסויימים שהזדמנו באופן אקראי לידי, אלא התעמקה בחקר התרבות באמצעות העיון בסיפורת העברית הנכתבת על-ידי דור הכותבים הנוכחי. הקוראים הנאמנים של הסדרה שמו־לב לעובדה, שכל כרך מכרכיה דן בתופעה או במגמה אחרת שהתחדשה בסיפורת הישראלית ושהרומאנים וקובצי־הסיפורים שנדונו בכרכים השונים נבחרו להסביר ולהעריך אותן.

לפיכך, הסיוע שהושיטו ספרי הסדרה לקוראי הסיפורת הישראלית היה כפול. היו ואכן, היו קוראים שהסתפקו בקריאת פירוש יסודי ומנומק היטב לרומאן מסויים מספריו של סופר שנבחר להשתלב במעקב של הסידרה אחרי ההתפתחויות שהתרחשו בספרות הישראלית, והיו קוראים שנעזרו בכרכי הסידרה כדי להקיף את כל כתיבתו של סופר כזה.

שיטת גיבושם של ספרי הסידרה “תולדות הסיפורת הישראלית” בצמידות לתופעות המתחדשות בספרותנו לא רק מסבירה את פיזור המסות על ספריו של סופר זה או אחר בכרכיה השונים, אלא היא גם מסבירה את הקושי שהיה לקורא להכיר את ההשקפה הכוללת שלי כמחבר הסידרה על הספרות של שנות המדינה.

משום כך, אף שבכרכים אחדים של הסדרה נכללו מפתחות, שנועדו לסייע לקורא להתמודד עם שני הקשיים האמורים¹, הורגש הצורך במציאת מענה מגובש יותר לקשיים אלה מזה האפשרי בעזרת הדפסה של מפתחות.

פרקיו ומבנהו של הכרך הנוכחי נותנים מענה לשני הקשיים האמורים באמצעות שני פתרונות שנועדו לסייע לקורא להכיר את ההשקפה הכוללת שלי כמחבר הסידרה על הסיפורת של שנות המדינה וגם לעיין ביצירות נוספות שעליהן ביססתי את ההשקפה הכוללת הזו. ואכן, הרכבו של הספר נוכחי מהסידרה הזו מסכם את השקפתי על התפתחותה של הסיפורת העברית בחמישים שנותיה הראשונות של המדינה, בשתי צורות:

א. הצורה המצמצמת - כנייר־עמדה המסכם את התיזה שלי על הקשר בין הספרות של שנות המדינה לספרות העברית לדורותיה ואת האבחנות שבעזרתן אפיינתי את הספרות הישראלית. הקביעות בנייר־העמדה מסתמכות על העיונים המקיפים ביצירות הסיפורת שנדונו בחמישה־עשר הכרכים הקודמים של הסידרה.

ב. הצורה המרחיבה - שבה מתבררים שלושת הנושאים המעסיקים ברציפות את הספרות הישראלית בכל שנותיה: היחס ליהדות, היחס לציונות והיחס למדינה. לדיון בשלושת הנושאים האלה, המסתמך אף הוא על היצירות שפירושים להן הופיעו בכרכים הקודמים, נוספו בכרך הנוכחי יצירות מדגימות מן השנים האחרונות.