נייר־עמדה זה מבטא רק את השקפתו של המחבר, שלא בכל האבחנות ולא בכל המסקנות הוא תמים דעים עם עמיתיו החוקרים והמבקרים האחרים בהערכת התפתחותה והישגיה של הספרות הישראלית. לפיכך אין לראות בהפניות, המפנות רק אל ספריו ואל מאמריו, מיצוי הביבליוגרפיה העשירה שקיימת בספרות המחקר והביקורת הישראלית על הנושאים הנדונים בנייר־העמדה הזה. לרישום שלהלן מוזמן קורא המבקש הרחבה וביסוס נוספים לדעותיו, לפירושיו ולשיפוטיו של המחבר, שנמסרו בנייר־עמדה זה בתמצית המֵרבית.

 

פרק 1 - הגדרות    🔗

מיפוי הספרות העברית נעזר בארבעה מונחים: משמרת, דור, תקופה ועידן (בכל עידן מספר תקופות, בכל תקופה מספר דורות ובכל דור מספר משמרות).¹

1.1 ספרות עברית - הרצף השלם של ספרות העם היהודי בשפה העברית מאז חתימת התנ"ך ועד היום. את הרצף הזה מקובל לחלק לשלושה עידנים: עידן הספרות הקדומה (ובו שתי תקופות: הספרות המקראית וספרות החכמים), עידן הספרות התיכונה (ואף בו שתי תקופות: ספרות ימי־הביניים וספרות הרבנים והחסידות) ועידן הספרות החדשה (ובו שלוש תקופות: השכלה, תחייה ועליות) (ראה להלן 1.2). בנייר־עמדה זה מוצע לסמן עידן חדש, רביעי, בתולדות הספרות העברית - עידן הריבונות המחודשת (ראה להלן 1.3).

1.2 ספרות עברית חדשה - הכותרת מגדירה את תקופות העידן השלישי בתולדות הספרות העברית. הדעה המקובלת במחקר של הספרות העברית מצרפת לעידן הזה גם את הספרות שנכתבה בשנות המדינה (להלן: הספרות הישראלית), ולכן מונים בו כמאתיים וחמישים שנה. בנייר־עמדה זה מועלית הצעה לתחום את העידן במאתיים שנה בלבד, מהמחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ועד אמצע המאה העשרים, ועל־פי זאת לסמן מייסודה של המדינה את פתיחתו של עידן רביעי בתולדות הספרות העברית: עידן הריבונות המחודשת.

על־פי הצעה זו, נכללות בעידן הספרות העברית החדשה רק שלוש תקופות: ספרות ההשכלה - מאמצע המאה השמונה־עשרה ועד אמצע המאה התשע־עשרה, ספרות התחייה - מאמצע המאה התשע־עשרה ועד ראשית המאה העשרים, וספרות העליות מראשית המאה העשרים ועד ייסודה של מדינת־ישראל. במחקר נהוג להבליט את מאפיין החילוּן כמייחד את התקופות בעידן הזה, אך נייר־עמדה זה מציע להוסיף עליו קו־היכר נוסף: התקופות בעידן הזה העבירו את הספרות העברית באופן מדורג מעידן הספרות העברית התיכונה לעידן ספרות הריבונות המחודשת.

1.3 עידן הריבונות המחודשת ²- מייסודה של מדינת־ישראל ב־1948, שעימה מתחדשת הריבונות של העם היהודי בארץ־ישראל, נפתח עידן חדש גם בתולדות הספרות העברית. כיום, עדיין לא ניתן לשער מה יהיה אורכו של העידן הזה בתולדות הספרות העברית (1.1) וכמה תקופות הוא יכלול. עבודת המיפוי הזו תהיה מוטלת על חוקרי הספרות העברית בעתיד. סימני השוני בין תקופות העידן הקודם, עידן הספרות העברית החדשה (1.2), לעידן הריבונות המחודשת, יוגדרו בהמשך הדיון (ראה להלן פרקים 4 ו־6). מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות (ראה סעיפי פרק 4) מסתייג המחקר מסימון עידן זה ברצף הספרות העברית, ובדרך זו הוא מצניע ואף מעלים את החשיבות של חידוש הריבונות להתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה. ההצעה לסמן מייסודה של המדינה עידן חדש בתולדות הספרות העברית מתייחסת למחלוקת הבאה במחקר של הספרות הלאומית: האם לשייך את הספרות, הנכתבת במדינה מאז ייסודה, לעידן “הספרות העברית החדשה” או לפתוח בה את “עידן הריבונות המחודשת”?

המחלוקת הזו מבדילה בין שתי אסכולות בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית בעת החדשה. האסכולה של הרציפות המוחלטת מניחה, שמאפיין החילון פעל ברציפות בספרות העברית מספרות ההשכלה ואילך, ולכן הוא חל גם על הספרות בשנות המדינה. אסכולה זו נצמדת לאבחנת החילון כדי לסמן המשכיות בספרות העברית בעת החדשה, מאמצע המאה השמונה־עשרה ואילך, אף שאחרי הקמת המדינה החל מאפיין חדש, הריבונות, להשפיע על המתרחש בספרות העברית.

לעומתה טוענת האסכולה של הרציפות היחסית, שההמשכיות היא עובדה בסיסית בתולדות הספרות העברית לדורותיה (ראה להלן 2.1), ואת התמורות ברציפות הזו אפשר לסמן רק באמצעות מאפיינים, שהם עדיין דינמיים ומשפיעים על המתרחש בה. מאפיין החילון היווה חידוש והיה פעיל רק בשלוש התקופות של הספרות העברית החדשה (השכלה, תחייה ועליות), וגם במהלכן השתנה באופן מדורג מחילון מתון לחילון מיליטנטי.

כלומר: החילון בתקופת התחייה איננו זהה לחילון בתקופת ההשכלה, והחילון בתקופת העליות עוד פחות דומה לחילון בשתי התקופות הקודמות (ראה ההסבר בנספח בסיום פרק זה). אחרי שלוש התקופות האלה הפך החילון ממאפיין דינמי ומשתנה למאפיין סטאטי ויציב בחיי העם היהודי ובהתפתחות הספרות העברית, ולכן פסק להיות יעיל באִבְחוּן שינויים חדשים ומכריעים, שהתרחשו בספרות העברית אחר־כך, בשנות הריבונות המחודשת. על־ידי היצמדותה העיקשת של אסכולת הרציפות המוחלטת לאבחנת החילון היא ממעיטה מהחשיבות ההיסטורית שבחידוש הריבונות של העם היהודי בארץ־ישראל ומתעלמת מההשפעה המכריעה של הריבונות על התפתחות הספרות העברית בשנות המדינה.

1.4 ספרות ישראלית³ - המונח מציין את התקופה הראשונה בעידן הריבונות המחודשת (1.3). לפי שעה אי־אפשר לשער את אורכה בשנים של התקופה הישראלית בעידן הזה. התקופה צברה עד כה רק את עשרות שנותיה הראשונות, וחוקרי הספרות העברית יקבעו בעתיד, עד מתי תימשך. מאפייניה של התקופה יוגדרו בהמשך הדיון (ראה להלן פרקים 3, 5 ו־7).

בדיון על מקומה של “הספרות הישראלית” ברצף של “הספרות העברית החדשה” התגבשו שתי גישות. חוקרי האסכולה של הרציפות המוחלטת (סדן, קורצוויל, קריב, ואחרים) אוחזים בגישה, שניתן להגדירה הגישה הקטסטרופלית. ההנחה של חסידי האסכולה הזו היא שהספרות מתפתחת בתנועה קווית, ולכן החילון, שחדר לספרות העברית בתקופת ההשכלה, ממשיך לשלוט בה גם בשנות המדינה, היה שינוי משבֵּרי שביטוייו אף החמירו ביותר בספרות שנכתבה מאז ייסודה של המדינה בתש"ח. החמרה זו מתבטאת ביחס העוין שהתפתח בספרות של שנות המדינה אל ערכי היהדות ואל חזונה.

חוקרי האסכולה של הרציפות היחסית מציעים את הגישה האבולוציונית להערכת “הספרות הישראלית” ברצף של “הספרות העברית החדשה”. גישה זו מניחה, שכמו כל ספרות אחרת, מתפתחת גם הספרות העברית באופן לולייני. נורמות רוחניות ומגמות תימאטיות ופואטיות מתחלפות בה בהשפעת אירועים בתולדות העם היהודי ועל־פי הצרכים המתחדשים בקיומו, וגם אחרי שהן נחלשות, אין השפעתן פוסקת לחלוטין. הן עשויות לחדש את כוחן ואף לחזור ולהשפיע בתקופה אחרת.

לוּא למדו חסידי האסכולה של הרציפות המוחלטת מתולדות הספרות העברית בעידנים הראשונים, עידן הספרות הקדומה ועידן הספרות התיכונה, שבהם שלטה הנורמה הדתית שלטון כמעט מוחלט בספרות העברית, היו נוכחים לדעת, שהספרות אכן מתפתחת באופן לולייני. כלומר: נורמה שלטת נחלשת אחרי זמן ומפנה את מקומה לנורמה אחרת. אך גם שלטונה של האחרונה מגיע למיצוי, והנורמה הקודמת חוזרת וכובשת שוב את המעמד שהפסידה בעבר.

התהליך הזה חוזר על עצמו במהלך ההיסטוריה של הספרות העברית והוא בולט בשתי מגמות מנוגדות שנחלשות ומתחזקות לסירוגין בהתפתחותה: מגמת הסגירות כלפי ההשפעה של התרבות הכללית על התרבות העברית ומגמת הפתיחות כלפי השפעה כזו⁴. לפיכך, גם חוקרי האסכולה של הרציפות המוחלטת, הכואבים את היחס אל ערכי היהדות ואל חזונה בספרות העברית החדשה והמסמנים החמרה ביחס זה גם בספרות הישראלית, אמורים להבין, שההחמרה היא יחסית, זמנית ולא בלתי־הפיכה (ראה להלן 4.3).

אף שלחוקרי האסכולה של הרציפות היחסית משותפת הגישה האבולוציונית והם מאוחדים בהשקפה שצריך לסמן את הספרות הישראלית כתקופה נפרדת ברצף של הספרות העברית החדשה, אין הם מסכימים על מועד תחילתה. קבוצת חוקרים ראשונה (מירון, שקד, מוקד, גֶרץ ואחרים) מניחה, שההתפתחות המייחדת את “הספרות הישראלית” והמבדילה אותה מתקופות “הספרות העברית החדשה”, התחילה בסופרי שנות השישים, סופרי “דור המדינה” (ראה להלן 5.2).

באמצעות שליטתם בשני מוקדי הכוח של הספרות הישראלית, באקדמיה ובכתבי־העת הספרותיים, הצליחו חוקרי הקבוצה הזו לגזול מסופרי “דור בארץ” (ראה להלן 5.1) את כל החידושים, שחוללו בספרות הישראלית בהשפעת הריבונות, ולייחס אותם לסופרי המשמרת שלהם, סופרי “הגל החדש” (ראה להלן 5.2). לשם כך גם המעיטו בערך יצירותיהם של סופרי “דור בארץ” והציגו אותן כממשיכות בכל את הכתיבה הטיפוסית של סופרי העליות (שקד אף הגדיל לעשות: הוא שלל מהם את זיקת־ההמשך לסופרי העליות האירוניים: ברנר, ראובני ועגנון, אך ייחס להם זיקה אמיצה לנורמות הכתיבה של בני דורם הנאיביים: סמילנסקי, וילקנסקי, רייכנשטיין וצמח).

במשך שנים לחמתי לבדי כנגד המאמץ המאורגן הזה לקפח את סופרי “דור בארץ”. שוב ושוב הצבעתי על היקף הפריצה שלהם מנורמות הכתיבה של סופרי העליות ועל עוצמתה של פריצתם, ובזכותם הצעתי לפתוח בהם את התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית.⁵

ואכן, בדיקת העובדות לאשורן, על־פי הגישה האבולוציונית, מוליכה למסקנה הפוכה מזו שהוצגה על־ידי החוקרים מדור המדינה: ההשפעה של חידוש הריבונות התבטאה בעיקר ביצירתם של סופרי “דור בארץ”. פריצתם מנורמות הכתיבה של סופרי העליות היא כמעט מוחלטת. וסופרי “הגל החדש” מדור המדינה רק המשיכו, הרחיבו והעמיקו את המהפכה, שהתחילו בה סופרי “דור בארץ”. לפיכך, צריך גם על־פי ההקבלה להתפתחות ההיסטוריה של העם היהודי בדורנו וגם על־פי העובדות הספרותיות לסמן את תחילתה של “הספרות הישראלית” בייסודה של המדינה ולזכות את סופרי “דור בארץ” בפתיחתה של התקופה הספרותית החדשה, הראשונה בעידן הריבונות המחודשת.

 

נספח    🔗

מתי נפתח עידן “הספרות העברית החדשה”?

זו השאלה שהתבררה עד כה בחקר הספרות העברית. ההתעסקות בשאלה זו התמצתה מזמן והדיון בה הוא כיום עיסוק בשאלה אנכרוניסטית. הצעת המיפוי בנייר־העמדה הזה מציבה מולה שאלה אקטואלית ומועילה יותר להבנת הספרות הישראלית: מתי נחתם עידן “הספרות העברית החדשה”? התשובה הניתנת כאן היא: עידן זה הסתיים כאשר נוסדה המדינה. האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה הוא הקמת המדינה ובהשפעתו התחוללו שינויים מכריעים בספרות העברית, ובכללם: שינויים אידיאיים, תימאטיים ופואטיים. שינויים אלה מצדיקים לסמן ברצף של הספרות העברית עידן חדש, עידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ־ישראל, ולכנות את התקופה הראשונה בעידן זה בשם “התקופה הישראלית”, וזאת כדי לציין את זיקתה המוחלטת של הספרות בשנים הפותחות את העידן הזה לקורותיה של המדינה בשנים הללו.

מהי ההצדקה האידיאולוגית להפריד את התקופה הישראלית מתקופות “הספרות העברית החדשה”?

בשלוש התקופות של “הספרות העברית החדשה” ניהלה הספרות הלאומית דיאלוג עם היהדות. זה היה דיאלוג, שנושאיו התחלפו בהתאם לצורכי התקופה. בתקופת ההשכלה התמקד הוויכוח בין הספרות העברית ליהדות סביב התביעה של הספרות להיפתח לערכים חילוניים (שפה, השכלה, לבוש, התנהגות ועיסוקים) ולהתיר את הוספתם לחייו הדתיים של היהודי, כדי להגשים את חזון השתלבותם של היהודים בארצות מושבם בגלות, עד שתתממש הגאולה המשיחית. בתקופת התחייה הציבה הספרות העברית בפני היהדות תביעה קשה אחרת, נוכח התגברות סכנתה של האנטישמיות באירופה: להפסיק את ההמתנה לגאולה המשיחית ולהתיר את הגאולה הארצית, שתבוצע על־ידי תנועת הגירה של היהודים מארצות מושבם בגלות חזרה אל המולדת בציון. בתקופת העליות סבב הוויכוח בין הספרות ליהדות סביב התביעה לחולל שינוי במבנה המיושן של החברה היהודית, כדי להתאימו למימוש מפעליה של התחייה בארץ־ישראל, על־ידי עידוד המעבר של יהודים מעיסוקים לא־יצרניים, מצומצמים ו“טפיליים”, כפי שהיו אפשריים בתנאי קהילה הכלואה בגטו, לעיסוקים המספקים את כל אמצעי־הקיום הדרושים לחברה ריבונית הפורצת מהגטו ונושאת עיניה לקיום ריבוני מחודש במולדת ההיסטורית.

את התהליך הזה אפשר לתאר באופן ציורי כהיפוך הפירמידה. בעבר נהוג היה בקהילה לעודד את עיבוי הרובד שבראש הפירמידה של החברה היהודית ולהפנות לשם את כל בעלי־הכישרון, כדי שיהיו רבנים ותלמידי־חכמים בבתי־המדרש ובישיבות ונותני השירותים הדתיים בקהילה. העידוד הזה הציב את עובדי־הכפיים בתחתית הפירמידה. התביעה להפוך את הפירמידה הציגה רעיון מהפכני. היא דרשה להציב בראש הפירמידה את הרובד בחברה המייצר אמצעי־קיום ולעבות אותו על־ידי הפניית היותר־מוכשרים לעבוד בחקלאות ובחרושת ובכל עיסוק המבסס חברה מבחינה כלכלית.

בשתי התקופות המאוחרות של עידן “הספרות העברית החדשה”, התחייה והעליות, כבר ניהלה הספרות הלאומית את הוויכוח עם היהדות בשמה של התחייה הלאומית ובשמה של הציונות. הייסוד של המדינה סימן את הניצחון של “הספרות העברית החדשה” בכל שלוש התביעות שהציבה בפני היהדות (פתיחות לערכים החילוניים, הכרה בגאולה הארצית וחתירה להיפוך הפירמידה), אך בה־בעת הוא ציין את סיום הדיאלוג הפולמוסי של הספרות הלאומית עם היהדות ואת תחילת הדיאלוג שלה עם הציונות.

גם עם הציונות ניהלה הספרות העברית, בחמישים השנים הראשונות של הריבונות, דיאלוג פולמוסי ומדורג. הדיאלוג הזה התחיל בביקורת, כלומר: בהעלאת ספקות ביחס למוסריות החזון, בגלל האופן שבו התממש: במלחמה, כיבוש ונישול הערבים מאדמתם. תיאור מסולף זה מייחס אקטיביזם מתוכנן של הישוב היהודי הזעיר, שהיה בארץ־ישראל ערב פרוץ מלחמת השיחרור, כלפי הערבים, בעוד שהערבים הם אלה שהכריזו מלחמה על הישוב הזה כדי להכחידו, אחרי שעצרת האומות המאוחדות החליטה ב־29 בנובמבר על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. הספקות התפתחו אחר־כך לפקפוק בדבר ייתכנות ההגשמה של החזון הכולל של הציונות. והם הידרדרו עד מהרה להצעות לנטוש את הציונות. אפשר לסמן את קצותיו של הדיאלוג בין הספרות הישראלית לציונות כמעבר מאוריינטציה ציונית לאוריינטציה פוסט־ציונית.

 

פרק 2 - עובדות    🔗

סיכום המאפיינים אשר מייחדים את הספרות העברית בספרות העולם.    🔗

2.1 רציפות - בתולדות הספרות העברית בולטת העובדה המופלאה, שהפעילות הספרותית בשפה העברית לא נקטעה אף פעם. היצירה בשפה העברית התקיימה ברציפות, גם כאשר רוב העם לא דיבר עברית, אלא השתמש בחיי יום־יום בשפות יהודיות אחרות (והבולטות ביניהן: יידיש בקהילות האשכנזיות ולאדינו בקהילות הספרדיות), או בשפות של הארצות בהן חיו היהודים במהלך הגלויות. לשפה העברית נשמר מעמד הבכורה כשפת היצירה הלאומית בכל הדורות ובכל התנאים. היא הוכתרה בתואר “לשון קודש” - תואר שהגדיר את כללי המותר והאסור בשימוש בה. במרבית התקופות נקבע, שהשפה העברית מותרת לשימוש כדי להמשיך את יצירתם הדתית של הדורות הקודמים, אך נאסר להשתמש בה בהזדמנויות חולין יום־יומיות.

2.2 המשכיות - בין הדורות בתולדות הספרות העברית התקיימה בעקביות זיקה של המשכיות. כל דור ספרותי מאוחר פירש, עידכן והרחיב את יצירתם של קודמיו. זו זיקת המשנה למקרא וזו זיקת התלמוד למשנה. כזו גם היתה זיקת הפרשנים מאז ימי־הביניים אל המקרא, המשנה והתלמודים. מאפיין ההמשכיות התקיים, גם כאשר בהמשך התפתחותה של הספרות העברית נחתם שלב היצירות הקולקטיביות האלה (יצירתם של סופרי המקרא, המשנה והתלמודים) והספרות העברית עברה לשלב היצירות שנכתבו על־ידי יחידים אשר הזדהו בשמם כמחברי יצירותיהם. זיקת ההמשכיות התקיימה גם בשלב הזה בכל הסתעפויותיה של הספרות העברית: בספרות הפרשנית הענפה, בפילוסופיה הדתית, בספרות המסתורין, בספרות המוסר ובכל סוגות הספרות היפה.

2.3 עֶרכיוּת - בכל הדורות שיקפו יצירותיה של הספרות העברית את גישתם הרצינית של סופרי העם היהודי אל הכתיבה. ההשקעה בשכלול דרכי־ההבעה נעשתה כדי לשפר את יכולתן של היצירות לבטא את המשמעויות הערכיות שהכותבים הועידו ליצירתם הספרותית. הערכיות היתה בעיקרה מוסרית והיא התייחסה הן למוסר־חייו של היחיד והן למוסר־החיים הציבורי בשני היקפיו: הלאומי (הקהילתי) והכלל־אנושי (הבין־קהילתי). בשום תקופה בתולדות הספרות העברית לא הועלתה האסתטיקה של הכתיבה מעל הערכיות הזו ומעולם לא קבעו רק הישגיה האסתטיים של היצירה את מעמדה בתרבות הלאומית.

2.4 חזוֹניוּת - בכל הדורות נשאה הספרות העברית את עיניה אל העתיד. התביעה לערכיות (2.3) הכתיבה זאת. המצוי נתפש תמיד כשלב בדרך המעפילה לפסגת שלֵמות שטרם הושגה - החזון. החזון על כל פרטיו הוצג כבר בדברי הנביאים במקרא, והם גם הגדירו את התפקיד המרכזי, המנהיגותי, שנועד לעם היהודי בהגשמתו. בחזון הזה שני רעיונות מרכזיים: תביעה מהפרט לשאוף לשלמות מוסרית (“ואהבת לרעך כמוך” - ויקרא י"ט־18) ותביעה מהכלל לחתור לשלום עולמי (“לא יִשָׂא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” - ישעיהו ב’־4). מאז נוסח לראשונה ובהמשך כל תולדותיה, המשיכה הספרות העברית להיות מחוייבת כלפי החזון שהוגדר לאבות האומה. מחוייבות זו התבטאה בצורותיה השונות של הפעילות הספרותית: במאמץ לבאר ולפרש לקוראים את החזון הלאומי והאנושי, בהשקעה להפיצו ולחבבו עליהם, בהתגייסות לגונן על החזון מפני ספקנים וציניקנים שרצו לקצץ בשלמותו ובמאבק נגד שולליו ומתנגדיו. המחוייבות לחזון הזה העניקה עמקוּת הגותית ומקוריות מוסרית לספרות העברית וייחדה את רצינותה בספרות העולם.

2.5 אופטימיות - הספרות העברית ביטאה בעקביות את אמונתה, שיש בכוחם של מלים ורעיונות, בכוחו של “הספר”, לשפר את היחיד ואת האנושות ולהניעם לפעול באופן אישי ושיתופי להגשמת החזון (2.4) כפי שנוסח בפי הנביאים. בכינוי “עם הספר”, שניתן לעם היהודי במהלך ההיסטוריה על־ידי עמי־העולם, אחרי שזיהו אופטימיות זו בתנ"ך, היצירה היחידה של העם היהודי שאימצו והכירו, בוטאה התפעלותם של העמים מתכונתה זו של הספרות העברית ומן העם המאמין בכל לבו ובכל מאודו בכוחה של הספרות לתרום להגשמת החזון בשני היקפיו: האישי והקולקטיבי.

2.6 ייחודיות - מתוך נאמנות לחזונה (2.4), תחמה הספרות העברית את גבולות הפתיחות שלה להחדרת מחשבות ודעות מהתרבות הכללית לתוכה - גבולות שמעבר להם מאיימת על התרבות הלאומית סכנת האיבוד של מקוריותה ועצמיותה. בתולדות הספרות העברית בולט המאמץ הרצוף של הדורות לשמור על הגבולות האלה על־ידי הגבלת הפתיחות לחדירתם של ערכים (2.3) וחזונות (2.4) הזרים לערכים ולחזונות שהספרות הלאומית קבעה לעצמה להתייחד בהם מקדמת־דנא.

2.7 ריכוזיות - כדי לשמור על ייחודה בתרבות הכללית, הפעילה הספרות העברית את אמצעי הקבלה והדחייה הן ביחס ליצירה שנולדה בתחומה והן ביחס ליצירה שניסתה לחדור לתחומה מבחוץ. כדי לקבוע אם יצירות חדשות ראויות להתקבל או להידחות העמידו אותן במבחן ההמשכיות (2.2), הערכיות (2.3), החזוניות (2.4) והאופטימיות (2.5). יצירות שלא עמדו באמות־המידה האלה נדחו מתחומי הספרות העברית ומצאו את גאולתן בתחומי תרבויות אחרות. כך אירע לחיבורים אגנוסטיים ומשיחיים של כיתות שונות, כיתות שהורחקו מכלל ישראל יחד עם יצירותיהן משום שאיימו על הייחודיות (2.6) של הספרות העברית.

 

פרק 3 - אבחנות    🔗

פירוט מאפייניה של הספרות הישראלית (1.4) בתולדות הספרות העברית (1.1).

3.1 אבחנת המרכז - במדינת־ישראל קיים המרכז הספרותי היחיד של הספרות העברית שהוא פעיל, חי ותוסס. כל הכותבים ממוצא יהודי, הכותבים יצירות בשפה העברית בכל ארץ אחרת בעולם, סמוכים בכל למרכז במדינת־ישראל ולכל המרכיבים שמעניקים למרכז ספרותי את חִיוּתוֹ וחיוניותו: תעשיית־הספר (בתי־דפוס, מו"לים ובתי־מסחר להפצת ספרים ולמכירתם), הפריודיקה הספרותית (עיתונות וכתבי-עת), סוקרי־הספרים, המבקרים, החוקרים וציבור הקוראים הקבוע.

3.2 אבחנת הזהות⁶ - הספרות העברית שנכתבת על־ידי סופרים ממוצא יהודי במדינת־ישראל ומחוצה לה היא היחידה שמקיימת את רציפותה של הספרות העברית בדור הנוכחי. סופרים שכותבים יצירות בשפה העברית, אך אינם בני העם היהודי (תופעה שהולכת ומתרחבת בין אזרחיה הלא־יהודים של מדינת־ישראל), מבטאים בכתיבתם ערכיות (2.3) וחזוניות (2.4) אחרות, ולכן אין כתיבתם מהווה המשך של הספרות העברית במובנה הלאומי. כתיבתם היא חלק מהספרות הלאומית של כל אחד מהם, אף שאת יצירותיהם כתבו בשפה העברית ואף שאחדים מהם שולטים באופן מפליא בשפה זו ולעתים שליטתם בה עולה על זו של סופרים ממוצא יהודי בארץ ובעולם.

3.3 אבחנת החילוניות - הספרות הישראלית היא ספרות חילונית. היא איננה כפופה לסמכות הדת ואיננה מוגבלת לנושאים המותרים על־ידי הדת או לנורמות האמונה הדתית. ההפרדה בין יצירה דתית ליצירה חילונית, שהתחילה בספרות העברית עם תנועת ההשכלה, לפני מאתיים וחמישים שנה לערך, הוגשמה במלואה בשנות המדינה. אופייה החילוני של הספרות הישראלית ניכר בכול היבט של היצירה: בסוּגות (ז’אנרים), בנושאים (תימאטיקה), בתכנים, בדרכי־ההבעה ובחירויות השימוש בנכסי השפה העברית.

3.4 אבחנת הפתיחוּת - בשל אופייה החילוני המוחלט של הספרות הישראלית קיימת בה פתיחות ניכרת, ולעתים אף מסוכנת, לקבלת השפעות של ספרות העולם. למעשה, בכל שנותיה של המדינה התחדד הוויכוח בין שתי מגמות שפעלו בספרות העברית גם בעבר: המגמה היותר שמרנית, שתבעה מידה ניכרת של סגירות בפני השפעות־חוץ כאלה, והמגמה היותר ליברלית, שתמכה בפתיחות תרבותית מלאה כלפי ספרויות עמים אחרים וקיוותה לקיים יחסי־גומלין עימן (1.4). אף שמגמת הפתיחות גברה בוויכוח הזה, עדיין מתקיים החוק שהוכיח את תוקפו גם בעבר, ולפיו רק חלק מההשפעות השאולות מבחוץ תופש אחיזה בספרות העברית והופך בה לקניין (2.6). מכאן שההיתר להיות מושפע ולשאול באופן חופשי השפעות מבחוץ עובר תהליכי־בקרה סמויים המסננים את הזר על־פי כוח ההטמעה של התרבות העברית (2.7).

3.5 אבחנת הפולמוס⁷ - בשנותיה של המדינה התמידה להתקיים בספרות העברית תופעה נושנה ומפרה: פולמוסים על אופייה. הידועים שבהם בעבר היו: הפולמוס בארץ־ישראל בתקופת בית־המקדש השני בין הלל ושמאי על חומרא וקולא בהלכה, היצירה הספרותית של זמנם, והפולמוס בספרד של ימי־הביניים בין דונש בן־לברט ומנחם בן־סרוק על אימוץ האסתטיקה של השירה הערבית בשירה העברית. פולמוסים פנים־יהודיים על אופייה של הספרות העברית המשיכו להתקיים גם ביתר התקופות. התופעה לא פסחה, כמובן, גם על הספרות הישראלית. הפולמוס שהתקיים בספרות הישראלית בחמישים השנים הראשונות של הריבונות התמקד בשאלה הבאה: האם רצוי שהספרות תמשיך לטפח במדינה תרבות חילונית־לאומית, ברוח המגמה המרכזית של “הספרות העברית החדשה”, או עדיף שהיא תזנח מגמה זו ותיפנה להשליט במדינה תרבות חילונית־קוסמופוליטית.

אף שהפולמוס הזה המשיך את הוויכוח שהתלהט כבר בעידן הספרות העברית החדשה (1.2) בין מגמת הפתיחות למגמת הסגירות (3.4) - ויכוח שהגיע לשיאו ב־1896, במחלוקת שנחשפה לציבור מעל דפי “השילוח” בין “הצעירים” בהנהגת מיכה־יוסף ברדיצ’בסקי לאחד־העם - הוא החריף מאוד בתנאי הריבונות (ראה להלן 4.1), אחרי שהשתלטו עליו המפלגות הפוליטיות היריבות. המפלגות במדינת־ישראל הקצינו את הפולמוס הספרותי ודרדרו אותו למלחמת־תרבות בתוך הציבור החילוני במדינת־ישראל, בין הימין שמצדד בספרות ישראלית בעלת אופי חילוני־לאומי לשמאל שמטפח ספרות ישראלית בעלת אופי חילוני־קוסמופוליטי.

3.6 אבחנת ההשפעה⁸ - על הספרות העברית פעלה מאז ומעולם ובמלוא העוצמה ההשפעה של ההיסטוריה (אירועיה, אישיה הבולטים והאידיאות שנולדו במהלכה). תפוצת הגָלוּיות ותנאי־החיים שמצאו היהודים בכל גָלות הם דוגמא לצורה אחת של השפעת אירועים היסטוריים על המתרחש בספרות העברית. התגברות האנטישמיות או רגיעה בה היא דוגמא נוספת להשפעה כזו. גם ההשפעות הספרותיות על הספרות העברית מצד הספרות הכללית לא היו עצמאיות, אלא נתלוו תמיד לתמורות היסטוריות חוץ־ספרותיות בארצות שבהן פעלו סופרים עבריים במהלך הגלות.

האירוע ההיסטורי המשמעותי ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה הוא חידושה של הריבונות של העם היהודי בארץ־ישראל באמצע המאה העשרים. מכאן ההצדקה לסמן ברצף של הספרות העברית (1.1) תקופה ספרותית חדשה מייסודה של מדינת־ישראל, לכנות אותה על־פי האירוע ההיסטורי עצמו - התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית (1.4), ולייחד אותה כתקופה הראשונה בעידן ספרותי חדש - עידן הריבונות המחודשת (1.3). מאמצע המאה העשרים משפיעה הריבונות (ראה להלן 4.1) בכול על ההתפתחות של הספרות העברית. כלומר: יותר מכול ניכרות בספרות הישראלית השפעות האירועים שמתרחשים בתוך המדינה, האירועים שמתחוללים בסביבתה של המדינה, במזרח התיכון, והאירועים הנוגעים למדינה שמתרחשים בעולם.

 

פרק 4 - תיזה    🔗

פירוט הכוחות המעצבים את הריבונות במדינת־ישראל אשר מסבירים את צביונה המיוחד. כוחות אלה משפיעים על תכנים ומגמות בספרות הישראלית.

4.1 ריבונות - ייסודה של מדינת־ישראל הוא האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה (3.6), וככזה היתה השפעתו גם על הספרות העברית מכריעה מאוד. מייסוד המדינה ואילך נכתבת הספרות העברית מחדש בתנאים שאבדו לה מאז ימי חורבן בית־שני - תנאי ריבונות מדינית. חידוש תנאי הריבונות ב-1948 גרם לזניחת הרבה מן הנושאים שעליהם כתבו הסופרים העבריים בעבר ואשר בכולם נדון הקיום של העם היהודי בתנאי גלות ופיזור לאומי בארצות רבות. חוויית הריבונות הסבה את הכתיבה אל היבטי הקיום בתנאי חירות מדינית והתכנסות מחדש של הגלויות במולדת (ראה להלן: 6.1 - נושאי המצב הישראלי), ועודדה לזנוח את שפת־הלימודים, שפת המקורות הספרותיים מכל הדורות, ולאמץ כשפת הכתיבה את שפת־החיים המדוברת במדינת־ישראל (ראה להלן 8.7).

4.2 נורמליות - הריבונות נתפשה בראש ובראשונה כשאיפה לנורמליות. בתקופת התחייה הלאומית הוצג, בצדק, הקיום היהודי הממושך בתנאי גלות כסותר את טבעו של עם בריא ונורמלי. ההגות הלאומית המודרנית, הציונות, ביטאה את הכמיהה של העם היהודי בעת החדשה להשיב לעצמו את צורת החיים הנורמלית שנשללה ממנו כאלפיים שנה קודם לכן, אחרי שהוגלה מציון. מעבר להסכמה שהשבת הנורמליות תיתכן רק על־ידי חידושה של הריבונות בארץ־ישראל, הסכמה שהבדילה את התנועה הציונית מכל תנועה אחרת שפעלה במקביל בקרב היהודים (אוטונומיסטים, בונדיסטים וסוציאליסטים), רבו המחלוקות בציונות על הגדרת הנורמליות שתיכון במדינת־היהודים. אחת ההגדרות היתה: לפתח חיים דומים לחייהם של עמים ריבונים אחרים ועל־ידי כך להידמות להם. הגדרה נוספת היתה: לעצב חיים מנוגדים לחיים הגלותיים, אך לקיים ריבונות בעלת ייחוד יהודי־לאומי (3.5). ביודעין ושלא־ביודעין ביטאה הספרות בשנות המדינה את השאיפה לנורמליות בהגדרותיה השונות כתרגום בלעדי לריבונות המדינית. לכן ניתן לקרוא את הספרות הישראלית כספרות השוקדת על עיצוב מושג הנורמליות עבור המשך הקיום של העם היהודי.

4.3 דת - לראשונה בתולדות העם היהודי אחרי חורבן בית שני, איפשרה הריבונות ביטוי מלא של הזהות היהודית על־ידי קיום אורח־חיים אֶמוּני, דתי או מסורתי, ללא הפרעות והתנכלויות. אך מגמת החילון שהתגברה מאז תנועת ההשכלה, הסתירה המהותית בין הגאולה הציונית־ארצית לגאולה הדתית־משיחית וקיסמו הגדול של הרעיון הסוציאליסטי על בני העליות, תרמו להיפרדותה הכמעט מוחלטת של הספרות מהדת היהודית בשנות קיום המדינה.

יתר על כן: הריבונות הצטיירה לסופרי המשמרת הראשונה (ראה להלן 5.1) כהזדמנות לקבוע הגדרת זהות חדשה ללא הדת (ראה להלן 4.4). הספרות העברית היא, לפי שעה, ספרות חילונית מובהקת (3.3). פעילותם של סופרים דתיים מעטים, בעיקר משנות השבעים ואילך, איננה מבטלת את תוקפה של קביעה זו. ההדגשה שזהו המצב לפי שעה מתייחסת לגידול במספרם של הסופרים שההשקפה הדתית היא יסוד חשוב בכתיבתם, לניסיונות ההתלכדות שלהם סביב כתבי־עת אחדים (“מבוע” “זהות” ו“דימוי”), כדי להשפיע על תחייתם של ערכים אֶמונתיים בספרות העברית בת־זמננו, ולהתרככות העמדה המסתייגת מערכים אלה אצל סופרים חילוניים שונים.

4.4 זהות - הריבונות המחודשת האיצה הכרעה בשאלת הזהות. שאלה זו אמנם הועלתה לראשונה לסדר־היום הלאומי בניסיון של תנועת ההשכלה העברית להפריד את ההיבט הדתי מן ההיבט הלאומי בהגדרת הזהות העצמית של היהודי המודרני, אך הפרדה כזו היתה מסוכנת בתנאי גלות, והיא האיצה את ההתבוללות וההשתמדות. הריבונות נטעה את התחושה שהמדינה יכולה לשמש משען חזק דיו להגדרת זהות המתבססת רק על המזהה הלאומי. ואכן אחרי כמאתיים שנה של דחיית ההכרעה בנושא הזהות היהודית, צצו בספרות הישראלית שלוש הצעות שהסתמכו על הריבונות. ההצעות השתלשלו זו מזו, אך המכנה המשותף לשלושתן היה רצונן להחליף את הזהות היהודית: הכנעניות (ייסודה של ישות אומתית־מדינית חדשה במרחב המזרח־התיכון), הצבריות (הבדלתם של היהודים הילידים מיהודי הגלות והגדרת המדינה כמדינת העם היהודי רק למתגוררים בה) והישראליות (מדינה חילונית ודמוקרטית של כל אזרחיה במקום מדינה של העם היהודי המשלבת בחייה גם אזרחים שאינם יהודים ומבטיחה להם את כל החרויות האישיות ואת כל הזכויות האזרחיות המוענקות בה לאזרחים היהודיים)⁹. בשנות המדינה התלבטה הספרות העברית ברציפות עם שאלת הזהות, והשאלה תמשיך, כנראה, להעסיק אותה עוד שנים רבות¹⁰.

4.5 הגירה¹¹ - השאיפה לנורמליות בשתי הגדרותיה הסותרות (4.2) התעמתה עם תנועת הגירה בממדים שלא נודעו כמותם במדינות אחרות. השימוש במונחים “עלייה” ו“ירידה” שפטו את כיוון ההגירה לחיוב, כאשר זו היתה מארצות הפזורה היהודית בעולם אל הארץ, ולשלילה, כאשר זו היתה מהארץ לארצות אחרות. ההגירה לארץ חיזקה את הרגשת הריבונות (4.1), אך גם עיכבה את ייצוב הנורמליות (4.2). כל קהילה יהודית שהיגרה לארץ הגיעה עם מורשת גלותה (ראה להלן 7.3). ריבוי הקהילות שהתכנסו במדינה הפך אותה עד מהרה למקום מיפגש של מוֹרָשׁוֹת־גלוּת, מיפגש כה רווי־מתח עד ששום הצעה להתלכדות לא היתה מסוגלת להצליח, לא רעיון הממלכתיות ולא רעיון ההיטמעות בישראליות. הספרות העברית בשנות המדינה שיקפה בכל מישורי החיים את הקונפליקטים, שצמחו עקב תהליך ההגירה, בין יהודים מעֵדות שונות ומתרבויות שונות, אך בה־בעת הניחה שהקונפליקטים האלה עתידים להיעלם מאליהם במשך דור או שניים.

4.6 שואה - שואת העם היהודי במלחמת־העולם השנייה השפיעה על הספרות הישראלית בשני כיוונים סותרים. מצד אחד היא המריצה והאיצה את השאיפה לנורמליות (4.2), אך מצד שני היא עיכבה את ההיפרדות מהזיכרון היותר טראומטי בתולדות העם היהודי בעת החדשה. רבים מניצולי השואה היגרו למדינה והחלו לשקם בה את חייהם. הם עצמם השתדלו להצניע את אימי הגלות שנשאו עימם בעלותם לארץ, ולכך גם ציפו מהם ילידי־הארץ (הצברים), שהשואה נתפשה אצלם כדוגמא קיצונית לקיום הגלותי של היהודים, קיום שממנו שאפו להיפרד.

הטמעת השואה בספרות הישראלית היתה איטית כל־כך משום שכה סתרה את השאיפה לריבונות נורמלית. ההתייחסות המועטה לדמויות ניצולים מהשואה ולמאורעות השואה עצמה מעידה על הרתיעה מהנושא בשלביה המוקדמים של הספרות הישראלית, כשם שהתרחבות הכתיבה על השואה ועל ניצוליה במהלך השנים מעידה על השלמה עם נוכחותו של האירוע ההיסטורי, המסמל יותר מכל את חולשת הקיום בתנאי גלות, ברקמת חייה של הריבונות. ההבלטה של חוסר-האונים היהודי בתקופת השואה, שבוטאה בצירוף “כצאן לטבח”, והניסיון להשיב על כך על־ידי הבלטת מרידות הגבורה בגטאות, מדגימים הן את הקושי לעכל את האירוע והן את המאמץ להתמודד עם מועקת השואה בהוויית הריבונות הישראלית בראשיתה.

4.7 מלחמות¹² - על תחושת הריבונות ועל הכמיהה לנורמליות העיבו המלחמות שנכפו על המדינה על־ידי שכנותיה הערביות. אף שכל המלחמות הסתיימו בהצלחתה של המדינה לשמור על ריבונותה, עוררה כל אחת מהן בתחילתה את התחושה, שהריבונות לא שינתה את הגורל היהודי מעיקרו. השפעת המלחמות על הספרות הישראלית היתה מכריעה. בהפרש שנים משתנה מסיומה של כל מלחמה נכתבו יצירות על כל אחת מהמלחמות ובהן בוטאה התגובה הרגשית והאידיאית על חוויותיה ועל תוצאותיה. בהשפעתן של המלחמות צמחה, התבססה ושגשגה היצירה הפוליטית (ראה להלן 7.2), ובעמדות המבוטאות בה ניתן למצוא את השינויים כלפי הסכסוך הערבי־ישראלי בקרב הסופרים במדינת־ישראל. בהשפעת אחת התוצאות של כל מלחמה, נפילתם של לוחמים, הצמיחו המלחמות נושא ספרותי נוסף, נושא השכול, שברציפות נקשר בו מבחן העקדה הקדום, שעמד בו אברהם כאשר עקד את יצחק, עם מבחנם של אבות כיום השולחים את בניהם לחזית כדי לגונן על ריבונותה של המדינה.

 

פרק 5 - התפתחות היסטורית ¹³    🔗

ותחילה ארבע הערות:

הערה א': תיאור ההתפתחות ההיסטורית של הספרות הישראלית ייעשה דרך ז’אנר הסיפורת, שהפך בשנות המדינה לז’אנר המוביל בספרות העברית ולז’אנר המשפיע מכולם על הקוראים. השגשוג יוצא־הדופן של הסיפורת מכשיר אותה לייצג את הספרות הישראלית יותר מאשר הז’אנרים האחרים (השיר, המחזה והמסה) כי בה התרכזו, ובאופן מובלט, כל התופעות המאפיינות את הספרות העברית בשנות המדינה.

הערה ב': את תולדות הספרות הישראלית ניתן לתאר באופן המהימן ביותר באמצעות החתך המשמרתי, שהוא חתך ליניארי, ועל־כן גם עקבי. חתכים תימאטיים, אידיאיים, סגנוניים ופואטיים, שגם על־פיהם ניתן לתאר התפתחות של הספרות, אינם משרתים יפה מטרה זו, משום שאין הם מתפתחים באופן קווי, אלא לולייני: הם מתחיים ונזנחים בלי חוקיות קבועה.

הערה ג': בתולדות הספרות הישראלית (1.4) התייצבו עד כה ארבע משמרות ספרותיות. אמנם גם כתיבתם של סופרי העליות המאוחרים (אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואחרים בשירה, וש"י עגנון, חיים הזז ואחרים בסיפורת) המשיכה בעשורים הראשונים של המדינה, אך רק כתיבתם של סופרי המשמרות שיפורטו להלן חופפת בשלמותה את שנותיה של הריבונות ומושפעת כולה מחווייתה.

הערה ד': במקצת המקרים אין חפיפה בין הגיל והביוגרפיה של הסופר, שהם מסימניה של משמרת ספרותית, למשמרת שאליה הוא משוייך. מדובר במקרים שבהם הכותב מקדים את זמנו ומבשר התפתחות שתתרחש בספרות על־ידי סופרי המשמרת הבאה, או במקרים שבהם הכותב מאחר לפרוח ומתחיל לפרסם את יצירותיו יחד עם כותבים צעירים ממנו. על אף הפער בשנים בינו ובינם הוא משתייך אליהם בזכות השותפות המלאה שלו לנורמות הספרותיות שגיבשו אותם כמשמרת חדשה בספרות. ריכוז בולט של אי־חפיפה בין הגיל והביוגרפיה לשיוך המשמרתי מצוי במשמרת הספרותית השנייה בספרות הישראלית, משמרת “הגל החדש”. מבחינת הגיל והביוגרפיה אפשר היה לשייך את עמליה כהנא־כרמון, יורם קניוק, יצחק אורפז, פנחס שדה ואהרן אפלפלד למשמרת “דור בארץ”, אך כיוון שהקדימו את זמנם (שדה, אורפז וקניוק) או שאחרו לפרוח (אפלפלד וכהנא־כרמון), משייכים אותם בצדק למשמרת “הגל החדש”. ריכוז בולט נוסף של אי־חפיפה בין הגיל והביוגרפיה לשיוך המשמרתי מצוי במשמרת “הקולות החדשים”, המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, אך כאן כל המקרים הם תוצאה של כותבים שהתאחרו לפרוח.

5.1 משמרת "דור בארץ¹⁴ - זהו השם שסופרי שנות הארבעים והחמישים בחרו לעצמם באנתולוגיה הספרותית הראשונה שכינסה את רובם (1958). את השם שאלו משורה של טשרניחובסקי בשיר “אני מאמין”, שבו ניבא כי בארץ־ישראל עתיד לקום דור חדש וילידי: “דור בארץ אמנם חי”. למשמרת יוחסו שמות נוספים: דור הפלמ“ח, דור תש”ח ודור מלחמת השיחרור. מקבוצה גדולה של כותבים שביטאו את חוויותיהם ממלחמת השיחרור ובכך מיצו את עצמם, נותרו הסופרים הוודאיים של המשמרת. בסיפורת: ס. יזהר, משה שמיר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ואחרים. בשירה: אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, חיים גורי, ע. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, ט. כרמי, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים. במחזה: ניסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרון מגד ואחרים. החוויה המרכזית של סופרי “דור בארץ” היתה חוויית מלחמת השיחרור¹⁵. רובם העדיפו בכתיבה את הסגנון הריאליסטי. חלקם נתפשו להשקפה הכנענית שאותה נטשו מאוחר יותר למען ההשקפה הצברית־ילידית (4.4).

משמרת זו פתחה את התקופה הישראלית (1.4) בתולדות הספרות העברית בתנופה רבה, פרצה את כל הפריצות של חידושיה (הז’אנריים התימאטיים הפואטיים והאידיאיים) ועל אף ההתכחשות לעובדה זו על-ידי יורשיהם - נהנו סופרי כל המשמרות הבאות מפריצתה המקיפה של המשמרת הזו ממה שהיה מקובל בספרות העברית עד ימיה. סיבות אחדות גרמו להערכה הבלתי־מאוזנת של המשמרת הזו: ההסתייגויות השונות מפריצתם מצד רוב מבקרי־הספרות הוותיקים: דב סדן, ש"י פנואלי, דוד כנעני ואחרים (ובעיקר השפיעה ההתנגדות הכוללת לכתיבתם של סופרי המשמרת מצד ברוך קורצוויל), מיעוט המבקרים מבני המשמרת (עזריאל אוכמני, ב.י. מיכלי, שלום קרמר, א.ב. יפה, מרדכי שלו) והיעדרות כמעט מוחלטת שלהם מהמחלקות לספרות באקדמיה. אפילו הודאתם האמיצה של סופרי “דור בארץ” בטעויות שביצעו בעת הסער והפרץ בתחילת דרכם (כגון: ההתפתות לריאליזם הסוציאליסטי והפזיזות שגילו בכליאת הציונות במרכאות בכתיבתם על נושא מלחמת השיחרור¹⁶) לא הביאה עד כה להערכה מחודשת ומאוזנת של המשמרת.

5.2 משמרת הגל החדש¹⁷ - בשם הזה כינה לראשונה אהרן מגד את סופרי המשמרת, אך את השם ביסס גרשון שקד, אחד מחשובי המבקרים שהעמידה משמרת זו, בניסיון שעשה לסכם סיכום ראשון את המשמרת של סופרי שנות השישים. שם נוסף שנהוג לציין בעזרתו את סופרי המשמרת הזו הוא: “דור המדינה”, ובו השתמשו המבקרים האחרים שהצמיחה המשמרת מתוכה (דן מירון, גבריאל מוקד ואחרים), שניצלו את מעמדם המשפיע באקדמיה ובפריודיקה הספרותית כדי לפלס למשמרת את מעמדה הבכיר בספרות הישראלית.

פעילותם של סופרי המשמרת התרכזה בעיקר בשני ז’אנרים: הסיפורת והשירה. המספרים הבולטים במשמרת הם: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא־כרמון, אהרון אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן־עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ואחרים. המשוררים במשמרת זו הם: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן־שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז־קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ואחרים.

בשני הז’אנרים נעשה מאמץ פואטי, אידיאי ותימאטי לצרף את הספרות הישראלית לשינויים שהתחוללו בספרות המערב. בסיפורת הועדפו סגנונות כתיבה אוונגרדיים (סימבולי, אלגורי, אבסורדי ואירוני) על הסגנון הריאליסטי, ונושאי המצב האנושי (ראה להלן 6.3) הועדפו על נושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1). לנושאים אלה הותאמה הדמות האינדיווידואלית, דמות האנטי־גיבור, המבטאת בחולשותיה את החרדה הקיומית, את הספקנות בסיכוי לשפר את מצבה האישי ואת הפסימיזם ממצבו הכללי של האדם בהוויה. בשירה השתלט השיר הלירי המבטא חוויות קיומיות. תמורה גדולה התחוללה באסתטיקה של השיר: המקצב הועדף על המשקל, החריזה הפנימית על החריזה הסיומית, המטאפורה המורכבת על הדימוי הפשוט, הביטוי האקספרסיוניסטי על המבע האימפרסיוניסטי והחומרים המצויים בחיי יום־יום ברשות רבים על החומרים העדינים והנדירים שרק מעטים בחברה מחזיקים אותם ברשותם. במחזאות זרח כוכבם של יוסף בר־יוסף, יוסף מונדי וחנוך לוין.

על כותבי המשמרת הזו השפיעה הפילוסופיה הקיומית מבית מדרשם של האקזיסטנציאליסטים באירופה המערבית, אך עיקר ההשפעה היתה מבית - המאורעות בארץ בעשור השני: מלחמת סיני, פרשת לבון והתחושה שההנהגה הוותיקה מדורו של בן־גוריון, דור העליות, מעכבת את העברת האחריות למנהיגות הצעירה יותר מדורם של משה דיין ויגאל אלון, דור הצברים. פעילותם כמשמרת בלטה בעיקר בין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור, כאשר הגיבו על השינויים שהתחוללו במדינה בתקופה זו על־ידי כתיבה סימבולית ואלגורית שהצפינה השקפות פוליטיות סוציאל־דמוקרטיות שרובם אחזו בהן¹⁸. סופרי משמרת זו הטמיעו ברובם השקפות ילידיות וכנעניות ביצירותיהם (4.4) וראו עצמם כמעצבי הזהות הישראלית החילונית (4.4). רובם החזיקו בהשקפה פוליטית קיצונית יותר בשמאל מזו שהחזיקה בה תנועת העבודה באותם ימים. שפת הכתיבה שלהם שאפה להיות דיבורית ותקשורתית יותר. על ההנמכה של שפת הכתיבה ועל הפיכתה לדיבורית פיצו את הטקסט באמצעות שימוש מוגבר בלשון הפיגורטיבית.

5.3 משמרת הגל המפוכח - חוקרי הספרות הישראלית מתעלמים בדרך כלל מקיומה של משמרת זו ונוהגים לצרף את סופרי שנות השבעים אל סופרי המשמרת הקודמת מ“דור המדינה”. רק בעשור האחרון של המאה העשרים, כאשר התייצבה משמרת “הקולות החדשים” (ראה להלן 4.5), ואחרי שחלפו עשרים שנה ממלחמת יום־כיפור, נבחנת מחדש ההשפעה הגדולה של מלחמת יום־כיפור על כל מערכות החיים במדינה ועל התפתחות הספרות בכלל זה¹⁹.

המשמרת הזו התגבשה במהלך שנות השבעים בהשפעת תוצאות מלחמת יום־כיפור, שהוגדרה בפי כול כמלחמה שחוללה “רעידת אדמה” וזירזה תהליכים פוליטיים וסוציולוגיים מהפכניים בחברה הישראלית, ובכללם: צצו תנועות חוץ־פרלמנטריות, התקשורת צברה עוצמה אדירה, מוקדי הכוח הוסטו מאליטות הצבא והמפלגה אל אליטות האקדמיה והכלכלה. גל של התפכחות מאשליות שטף את החברה הישראלית, ומשמרת ספרותית חדשה זו ביטאה את ההתפכחות באמצעות דמויות מתלבטות המתנסות בחוויה דקדנטית, בשקיעה למצבי ניוול והזנחה עצמית, בהשפעת עמדה דטרמיניסטית כלפי החיים. את השם למשמרת הענקתי לראשונה במסות שבהן דנתי ביצירות שהגיבו על מלחמת יום־כיפור ואשר כונסו בחלוף עשור מהמלחמה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” (1983).

המספרים שבישרו את המשמרת היו: יעקב שבתאי ויצחק בן־נר. שניהם התחילו לפרסם עוד קודם לכן, ובכך ניתן להסביר את נטיית החוקרים להחיל גם על מספרי המשמרת הזו את השייכות ל“דור המדינה” (5.2). מספרים נוספים של המשמרת הם: חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוצ’ן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דוד גרוסמן, מאיר שלו ואחרים. בולטת מכל היתה התכנסותה של המשמרת סביב נושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1) ותגובתה הרוחנית על תוצאות מלחמת יום־כיפור: התביעה לנקות את האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים־משיחיים שנערמו בה בין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור.

את התביעה לראייה מפוכחת ואת הדרישה לקפל דגלים חזוניים ומשיחיים, המפריעים לראות באופן מציאותי את האפשרויות שפתוחות בפני המדינה לפתרון הסכסוך שלה עם ארצות ערב, ביטאו בתגובה ישירה, סאטירית ואירונית על להיטות הישראלים להניף דגלים חזוניים ולדבוק במיתוסים שטופחו בעשורים הראשונים לקיום המדינה ובתגובה עקיפה על הלהיטות הזו בעלילות המבטאות הרגשת־חיים מפוכחת ומציאותית²⁰. בשירה בלטה צמיחתה של שירה עירונית (מאיה בז’ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ואחרים), שירה הומוסקסואלית (יותם ראובני, חזי לסקלי, אילן שיינפלד ואחרים) ושירה דתית מודרנית (חוה פנחס־כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ואחרים). בתחום המחזה התבלטה צמיחתו של המחזה הלוקאלי־דוקומנטרי (יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי, חנוך לוין ואחרים).

5.4 משמרת הקולות החדשים - לקראת סוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה העשרים החלה להתייצב משמרת ספרותית רביעית בספרות הישראלית, אך כותבים חדשים המשיכו להצטרף למשמרת זו גם בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. מדובר בכותבים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שכתיבתם התרחקה מנושאי המצב הישראלי (ראה להלן 6.1) והתמקדה בנושאי המצב האנושי (ראה להלן 6.3). במשמרת הזו בולטת נוכחות גדולה של סופרות וניצול של חומרים ביוגרפיים בעלילה.

בכתיבה של רוב סופרי המשמרת ניכרת מאוד השפעת הקולנוע, הטלוויזיה, הקומיקס והקליפים - שליטי התרבות החזותית־קופצנית. כתיבתם הושפעה מן ההשקפה הפוסט־מודרניסטית, המטילה ספק באמיתוֹת יציבות בפילוסופיה ובנורמות מחייבות בספרות. אצל רבים מהם ניכר המאמץ לכתוב סיפורת פנטסטית או לצרף יסודות פנטסטיים לעלילה שהיא בבסיסה ריאליסטית שבה הם שילבו חומרים חוץ-ספרותיים מהעיתונות ומהרחוב. על-ידי כך הם הניעו את העלילה ממציאות קונקרטית למציאות וירטואלית, בסיוע שפה שהיא דיבורית ומעוטרת בגודש של צירופים פיגורטיביים²¹.

את השם “קולות חדשים” הצעתי במסות על ספריהם הראשונים של מספרי המשמרת הזו. את המסות כינסתי בספרי “קולות חדשים בסיפורת הישראלית” (1997), שבו ציינתי, כעבור עשור מהופעת ספריהם הראשונים, את הצטרפותם למשמרות הקודמות. המספרים של המשמרת הם: דן בניה־סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור־רותם, יצחק בר־יוסף, איתמר לוי, חנה בת־שחר, אורלי קסטל־בלום, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה, גיל הראבן, צרויה שלו, אלונה קמחי, אתגר קרת, דורית רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ואחרים²².

 

פרק 6 - התפתחות תימאטית    🔗

בספרות הישראלית פעילים שלושה אפיקים תימאטיים. מעטים הם הסופרים שנצמדו בכל שנות כתיבתם לנושאיו של אפיק תימאטי אחד מבין השלושה. רוב הסופרים הניעו את כתיבתם מנושאי אפיק אחד למשנהו בהשפעת המאורעות שהתחוללו במדינה ובהשפעת תמורות אישיות בחייהם ובהשקפת עולמם.

6.1 המצב הישראלי - צירוף זה מגדיר את היצירות שעוסקות בין בגלוי ובין במובלע בממשות של החיים בישראל ובמצוקות האנושיות המיוחדות שמתעוררות בהשפעת החיים בארץ בתנאי ריבונות מדינית. זהו אפיק הנושאים הלוקאליים: הסכסוך הערבי־ישראלי, המלחמות, המפלגות הפוליטיות (ימין ושמאל) והיריבות ביניהן, סדרי השלטון במדינה ברמה הממלכתית וברמה הקהילתית, פער העדות ומתחים פנים־ישראליים נוספים: בין דתיים לחילוניים, בין ילידי־הארץ לעולים חדשים, בין יהודים לבני־מיעוטים, בין תושבי מרכז הארץ לתושבי הקיבוצים וערי־הפיתוח בפריפריה של המדינה ועוד.

אפיק תימאטי זה התחדש עם קום המדינה ופתח אופציה נוספת בפני הסופר העברי. קודם לכן, לאורך הגלות, היו פתוחות בפני הסופר העברי רק שתי אופציות תימאטיות: באפיק המצב היהודי (ראה להלן 6.2) ובאפיק המצב האנושי (ראה להלן 6.3). הכתיבה של סופרי שתי משמרות הראשונות בראשית דרכם היתה כמעט בשלמותה על נושאי המצב הישראלי. סופרי משמרת “דור בארץ” (5.1) התלכדו כמשמרת סביב החוויה המרכזית של דורם - מלחמת השיחרור, שעליה כתבו את רוב כתיבתם בעשור הראשון של הספרות הישראלית. תופעה דומה חזרה גם בכתיבתם של סופרי המשמרת השלישית, סופרי “הגל המפוכח” (5.3), שבהשפעת מלחמת יום־כיפור הגיבו בכתיבתם כמעט רק עליה במשך עשור שלם.

6.2 המצב היהודי - הקילוח הספרותי באפיק זה דל בהרבה מאשר בשני אחיו. הכתיבה על נושאי המצב היהודי בוחנת את החיים בארץ על רקע מרחב חייו של העם היהודי בעבר ובהווה. לאפיק הזה משתייך הרומאן ההיסטורי, בין זה שמבקש להמחיש פרק מחייו של העם היהודי בעבר ובין זה הנסוג אל פרק בעבר כדי להקיש ממנו על חיי העם היהודי כיום. לאפיק הזה משתייכת הכתיבה על נושא השואה (4.6), כתיבה המבררת את נושא הזהות העצמית (4.4) של היהודי בעת החדשה ובתנאי הריבונות וכתיבה שדנה בזיקה וביחסים בין היהודים שמתגוררים במדינת־ישראל (הישראלים) ליהודים שמתגוררים בפזורה היהודית בעולם. סופרים שונים פנו מדי פעם בכתיבתם אל נושאי המצב היהודי, כגון: משה שמיר, אהרן מגד, בנימין תמוז, דן צלקה, יעקב בוצ’ן ואחרים, אך רק כתיבתו של אהרן אפלפלד צמודה לכל אורכה לאפיק התימאטי הזה והיא מעידה על הפוטנציאל הטמון בנושאיו להמשך התפתחותה של הספרות הישראלית.

6.3 המצב האנושי - נושאי המצב האנושי דנים בבעיות האנושיות השונות: יחסי אבות ובנים, בעיות בחיי המשפחה, מחלות ומוות, יחסי גברים ונשים, מצבה של הנשיות, אהבות ופרידות, שנאות וקנאות, יצרים ותשוקות, נעורים וזקנה, יופי וכיעור, הצלחה וכישלון ועוד ועוד. נושאי האפיק התימאטי הזה הם אוניברסליים ומובנים לקוראים בכל מקום בעולם. יצירות מהספרות הישראלית שנכתבות על נושאים אלה מתקבלות, אחרי שתורגמו, בקלות רבה על־ידי קוראים בארצות אחרות. סופרי שתי משמרות התרכזו סביב נושאי האפיק הזה בתחילת דרכם: סופרי “הגל החדש” (5.2), שבכתיבה על נושאי המצב האנושי הבליטו את התבדלותם מהסגנון הריאליסטי ומנושאי המצב הישראלי, שאיפיינו את כתיבתם של סופרי “דור בארץ” (5.1), וסופרי “הקולות החדשים” (5.4), שבפנייה הכמעט מוחלטת אל נושאי המצב האנושי ביטאו את התבדלותם מסופרי שלוש המשמרות הקודמות, שאחרי מלחמת יום־כיפור פנו לעסוק בנושאי המצב הישראלי.

 

נספח: אירועים שהשפיעו על השינויים התימאטיים בספרותנו    🔗

בעוד שבכל ספרות לאומית אחרת התפניות הן בדרך כלל פואטיות והן מתרחשות בעת שמשמרת ספרותית חדשה מנסה לכבוש לעצמה מעמד באמצעות מאבק בפואטיקה של המשמרות הוותיקות, מתרחשות יותר התפניות בספרות הישראלית בהשפעת מאורעות בחיי המדינה והחברה הישראלית. בהשפעת המאורעות האקטואליים מתייצבת כל פעם משמרת חדשה ותובעת שינויים תימאטיים המשקפים הכרה בהשקפה שונה על ההתרחשויות במדינה והכרה בנושאי-כתיבה המבטאים את ההשקפה הזו.

אך בכך לא נשלמת התפנית. בלחצה של המשמרת החדשה ועקב הגיבוי החזק שהאירועים האקטואליים מעניקים לדרישותיה, נגרפות גם המשמרות הוותיקות אחרי התפנית התימאטית־רעיונית שחוללה קבוצת הסופרים הצעירה, עד שכעבור זמן נעלמים כמעט לחלוטין ההבדלים בין המשמרת החדשה למשמרות הוותיקות. לכן, בולטת התפנית בספרות הישראלית רק בשלב הצטרפותה של משמרת חדשה לעשייה הספרותית.

יתר על כן: לכידותה של משמרת ספרותית חדשה נחלשת אחרי שהיא משלימה את פריצתה לספרות, כי רק בתחילת דרכו, בעשותו את צעדיו הראשונים בספרות, כאשר הוא זקוק לגיבוי של המשמרת, נוטה הסופר לאמץ את מאפייני ההתבדלות המשמרתיים, אך כעבור זמן, אחרי שמתחזק אצלו ביטחונו העצמי ביכולתו, הוא נפרד מחבריו ופונה לדרכו, לנושאיו ולהשקפותיו בענייני הספרות וגם בשאלות השעה.

מהסבר זה משתמע, כי זיהוי האירועים האקטואליים, שהצמיחו משמרת ספרותית חדשה והאיצו בהשפעתה מעבר גם של המשמרות הקודמות מאפיק תימאטי אחד למשנהו, הכרחי להסברת התפניות התימאטיות הקיצוניות, שנעשו על־ידי ארבע המשמרות שפעילות כיום בסיפורת הישראלית, כל אחת במועד הצטרפותה לפעילות הספרותית, מנושאי המצב הישראלי לנושאי המצב האנושי ולהיפך.

את סופרי המשמרת הראשונה (שהעדיפו לזהות את עצמם בשם “דור בארץ”) גיבשו שתי החוויות המרכזיות של הדור: מלחמת השיחרור וההקמה של המדינה. כתיבתם אכן התמקדה בסיפורים על המלחמה ועל בעיותיה של המדינה הצעירה וכעשור כמעט ולא חרגה מנושאי המצב הישראלי, שעליהם הגיבו בפואטיקה ריאליסטית לגווניה השונים. באמצעות הצמידות הזו לנושאים מובהקים אלה מנושאי המצב הישראלי הבדילה משמרת “דור בארץ” את עצמה מסופרי העליות הוותיקים, שעדיין כתבו על העיירה היהודית ועל החוויות שחוו בילדותם ובנעוריהם, קודם שעלו לארץ־ישראל, או שכתבו על חוויותיהם כחלוצים ועל הסבל של היישוב בתקופה המנדטורית.

כיוון שלא היו שסועים כסופרי העליות בין שני נופים, נוף ארץ ההולדת ונוף המולדת, ואף לא בין שתי לשונות ושתי תרבויות, התמקדו צעירי “דור בארץ”, בשלב פריצתם לספרות, בחוויית הריבונות וליוו את צעדיה הראשונים. בגיבוי המאורעות ההיסטוריים שחוו, פרצו סופרי “דור בארץ” את רוב הנורמות של הכתיבה שהיו מקובלות על סופרי העליות. פריצתם הקיפה נושאים, דמויות, השקפה, שפה, ערכים, סגנון ותחבולות־כתיבה. התמכרותם לחידושי התפנית שלהם וההתלהבות לעשותם היו כה חזקים, שלא הבדילו בזמן עשיית השינויים בין ההכרחי לרצוי. ורק כעבור כעשור החלו לחזור בהם מחלק מהפריצות ונסוגו משלילת הנורמות שמלכתחילה לא היתה הצדקה לפגוע בהן.

משמרת הכותבים הבאה, צעירי “הגל החדש” (או “דור המדינה”, כפי שהעדיפו לזהות את עצמם), פעלו מול הסופרים הוותיקים מהם באופן דומה לזה שבו הבליטו סופרי “דור בארץ” את הצטרפותם לספרות העברית מול סופרי העליות לפני כעשור. על צעירי “הגל החדש” כבר השפיעו אירועים מחיי המדינה, ואלה היו שונים מאוד מהאירועים שהשפיעו על סופרי “דור בארץ”.

אחרי שחלפו שנות ההתלהבות והתמימות, שאיפיינו את הריבונות המדינית המחודשת בעשור הראשון שלה, הגיעו ימי החולין וחשפו את המראות הלא־מלבבים, שהוסתרו בחצר האחורית של החברה הישראלית. הבולטים באירועים אלה היו: התפוצצות פרשת “עסק הביש” ב־1954 (חשיפת רשת הריגול של המודיעין הישראלי במצרים והוויכוח הפומבי בין שר הביטחון לראש־הממשלה בשאלת האחריות למתן ההוראה להפעיל את הרשת הזו) ומבצע קדש (מלחמת סיני) ב־1965, והטעם המר שהותירה בסיומו הנסיגה שנכפתה על ישראל על־ידי המעצמות. בה־בעת נחשפו פניה הפחות מצודדות של העצמאות: מעשי השחיתות בשלטון שחשפה “שורת המתנדבים” (1957) ועוולות הקיפוח החברתי שחשפו מורדי “ואדי סאליב” (1959).

אירועים אלה ודומיהם גיבשו את סופרי “הגל החדש” כמשמרת השנייה בספרות הישראלית. על־ידי הפניית עורף לנושאי המצב הישראלי ביצירותיהם המוקדמות, ביטאו סופרי המשמרת הזו את הסתייגותם מהעמדה שאיפיינה לדעתם את סופרי “דור בארץ”, שאותם האשימו בהתגייסות למשימות הלאומיות של התקופה ובהצנעת הביקורת שהיה ראוי להשמיע על הממסד ומנהיגיו.

אף שבפועל הצפינו גם סופרי “הגל החדש” ביצירותיהם המוקדמות התעניינות רבה באקטואליה וגם הגיבו עליה במעורבות גדולה, חיפו על כך על־ידי קישור התופעות המקומיות למצוקות קיומיות כלל־אנושיות ובאמצעות ההתרחקות מהפואטיקה הריאליסטית לסוגיה. באופן זה הצליחו לרכוש לעצמם דימוי של משמרת שפרצה את המגבלות האמנותיות והרעיוניות, שלטענתם ירשו סופרי “דור בארץ” מסופרי העליות. את הדימוי הזה רכשו לעצמם סופרי “הגל החדש” גם על־ידי אימוץ סגנונות־הסיפר האוונגרדיות, שרווחו באותו זמן בספרות העולם: הסמלנות (הסימבוליקה), האירוניה, האלגוריה והאבסורד. בדיקה של הדימוי הזה מוכיחה, שבפועל אימצו והמשיכו סופרי “הגל החדש” את חידושיהם ואת פריצותיהם הנועזות של סופרי “דור בארץ”: בנושאים, בשפת הכתיבה, בדרכי־הסיפור ובראייה הילידית של הקיום הלאומי בתנאי הריבונות היהודית המחודשת במולדת.

משמרת הגל המפוכח - שני האירועים שעיצבו את עולמם וגיבשו את סופרי “הגל המפוכח” כמשמרת שלישית בסיפורת הישראלית היו מלחמת ששת־הימים ומלחמת יום־כיפור. שתי המלחמות הסותרות האלה במהלכן, בתוצאותיהן ובהשפעתן על המוראל בחברה הישראלית העמידו במרכז סדר היום הציבורי ויכוחים על דרכי הפתרון של הסכסוך הערבי־ישראלי והתלבטויות בשאלת עתידם של השטחים. אירועים אלה כפו כעת גם על סופרי “הגל החדש” לנטוש את נושאי המצב האנושי למען נושאי המצב הישראלי ולוותר על מקצת מהסגנונות האוונגרדיים של הכתיבה לטובת צורותיה השונות של הכתיבה הריאליסטית.

סופרי משמרת “הגל המפוכח” אמנם חזרו לנושאי המצב הישראלי וניצלו את יתרונות הכתיבה הריאליסטית, אך באופן שונה מכפי שעשו זאת סופרי “דור בארץ”. הם העדיפו שתי צורות של הסגנון הריאליסטי, שסופרי “דור בארץ” כמעט לא השתמשו בהן, כי לא התאימו ליחסם התומך ביעדים שהוגדרו בעשורים הראשונים למדינה, שלמענה לחמו במלחמת השיחרור. באמצעות השימוש בריאליזם הנטורליסטי ובריאליזם הסאטירי ביטאו סופרי “הגל המפוכח” את תגובתם הרעיונית על מלחמת יום־כיפור, היא־היא תגובת ההתפכחות: לבצע בדחיפות ניקוי יסודי של האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שנערמו בה אחרי מלחמת ששת־הימים. בסיפוריהם המוקדמים ציירו את ההוויה הישראלית כמציאות דקדנטית שרק דרך מילוט אחת פתוחה לפניה: קיפול הדגלים החזוניים השונים שהונפו אחרי מלחמת ששת־הימים והתמודדות מציאותית עם הבעיות הקשות של המצב הישראלי. זהו הרקע להתייצבות הסוגה הפוליטית (ראה להלן 7.2) כסוגה תימאטית מרכזית מאמצע שנות השבעים ואילך בסיפורת הישראלית.

משמרת “הקולות החדשים” - כעבור כעשור נוסף, לקראת סיום שנות השמונים, מתחילה ההתייצבות של סופרי המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, משמרת “הקולות החדשים”. השנים שבין מלחמת יום־כיפור ב־1973 לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי שנת 1987, המאיסו עליהם את הוויכוחים, ההפגנות וגם את התגובה האקטואלית־פוליטית בסיפורת על נושאי המצב הישראלי. כבר בסיפוריהם הראשונים בלטה הנטישה של נושאי המצב הישראלי לטובת נושאי המצב האנושי. למעשה חזרו על מהלך שעשו בסוף שנות החמישים סופרי “הגל החדש” כדי להתבדל מסופרי “דור בארץ”. אך ההתנכרות שלהם לנושאי המצב הישראלי היתה הפעם מודגשת יותר. כמעט ואי־אפשר היה למצוא אצל סופרי “הקולות החדשים” התייחסות לנושאים אלה, גם לא באופן מוצפן או מובלע, כפי שעשו סופרי “הגל החדש”.

גם הטיפול שלהם בנושאי המצב האנושי היה שונה. בלטה אצלם ההתעסקות ביחסים מורבידיים ובמצבים קיצוניים מתוך מאמץ להעלות את סף הגירוי לדרגה שערורייתית ומסקרנת. התפשטותה של הכתיבה הטריוויאלית ומאמצים למצוא מירשם שיהפוך את היצירה לרב־מכר, כמו גם השימוש המופרז בלהטוטים וב“שטיקים” ספרותיים, שנועדו להרשים את הקורא ולכבוש את תשומת־לבו, היו גילויים שכיחים במגמת המיסחור שפשטה ברמות שונות בקרב סופרי המשמרת הזו.

להשלמת התיאור הזה חשוב להדגיש פעם נוספת, שסקירה לאחור כעבור שנים של התפתחות הכותבים מארבע המשמרות מגלה, שהיצירות של רובם בהמשך דרכם לא נותרו כבולות לאפיק התימאטי שזיהה אותם בתחילת דרכם. כעבור הטירונות הספרותית חל מיפנה ביצירתם של רבים מסופרי ארבע המשמרות, והם הניעו, לפי בחירתם, את כתיבתם מאפיק נושאי אחד למשנהו. סופרים שנודעו תחילה בזכות כתיבה על נושאי המצב האנושי פנו כעבור זמן לנושאי המצב הישראלי ולהיפך. הדוגמא היותר בולטת לדינמיקה כזו בכתיבתו של סופר מזומנת לנו בהתפתחותו של יעקב שבתאי. הרומאן “זכרון דברים” (1977) הוא מהחשובים שהתפרסמו בסיפורת הישראלית על אחד מנושאי המצב הישראלי, הבליט את הפער שבין החזון החלוצי־ציוני להגשמתו במדינה שהוקמה, אך כבר ברומאן השני “סוף דבר” (1984) תרם שבתאי יצירה מרשימה המטפלת באחד מנושאי המצב האנושי היותר מעניינים, בהזדקנות ובפחד מפני המוות.

והערה נוספת להשלמת התמונה: בכל אותן שנים, כאשר בהשפעת האירועים בחיי המדינה עברה ההגמוניה מנושאי המצב הישראלי לנושאי המצב האנושי ולהיפך, פנו מדי פעם סופרים מעטים גם לנושאי המצב היהודי. הכתיבה שהופנתה לאפיק תימאטי זה היתה מועטה ולרוב בלתי־עקבית והוקדשה בעיקר לניסיונות התמודדות עם תקופת השואה. היחיד שכל כתיבתו מראשיתה ועד היום העשירה בהתמדה את האפיק התימאטי הזה, המצומצם כל־כך לפי שעה, הוא אהרן אפלפלד.

 

פרק 7 - מגמות בסיפורת הישראלית    🔗

כיוונים תימאטיים מיוחדים התפתחו בספרות הישראלית בשנות המדינה. כמגמה בספרות ניתן להגדיר מצב שבו מתבלטת אצל מספר ניכר של כותבים שאיפה להשיג באמצעות יצירתם מטרה כלשהי: אידיאית, פוליטית, חברתית, תרבותית ומסחרית.

7.1 המגמה האידיאית - למגמה הזו משתייכות כל היצירות הלוחמות לתיקון עוולות בחיי החברה הישראלית: לתקן את מצבן ומעמדן של הנשים (למשל: יצירתה של עמליה כהנא־כרמון) ולשנות את היחס אל חלשים אחרים בחברה, כגון: חסרי האונים מלידה, זקנים הנתונים לחסדי אחרים, חסרי האמצעים, המקופחים והמנוצלים על־ידי בעלי־השררה ועוד (למשל: יצירתו של יהושע קנז). יצירות הלוחמות למען ערכים שלדעת הכותבים עשויים להפוך את החברה להומאנית יותר, לשוויונית לדמוקרטית ולמוסרית יותר. יצירות שביטאו כמעט ללא כל הסוואה אידיאולוגיות שונות: אהרן אמיר את האידיאולוגיה הכנענית, ס. יזהר את האידיאולוגיה הצברית²³, משה שמיר, אהרן מגד ונתן שחם את האידיאולוגיה הציונית²⁴ ומאיר שלו את האידיאולוגיה הפוסט־ציונית²⁵.

7.2 המגמה הפוליטית²⁶ - למגמה זו משתייכות היצירות שנוקטות עמדה במחלוקות האקטואליות שקיימות בין המפלגות הפוליטיות. היצירות הפוליטיות אינן מתגייסות באופן פרטיקולרי לאחת המפלגות, אלא תמיד לגישה כללית (של הימין הפוליטי או השמאל הפוליטי). אף אחת מהן איננה מבטאת את תמיכתה הפוליטית המועדפת באופן אמירתי, אלא תמיד במסווה של עלילה משפחתית או עלילה חברתית. המתחים בין הניגודים במשפחה והקונפליקטים בחברה מייצגים בעלילות כאלה את המחלוקת הפוליטית. את המגמה הפוליטית ניתן לחשוף ביצירות אלה רק על־ידי הפעלת המנגנון של הפרשנות האלגורית. הסופרים שהזינו את המגמה הזו בסידרה של יצירות הם: ס. יזהר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, יצחק בן־נר, דוד גרוסמן ומאיר שלו.

7.3 המגמה האֶתְנית²⁷ - כוללת יצירות המספרות על חיי קהילות יהודיות שהתחסלו לחלוטין אחרי שנוסדה מדינת־ישראל או במהלך קיומה. ביצירות האלה אין הכותבים מסתפקים במגמה האתנוגרפית (בתיעוד מנהגיה, תרבותה וערכי־חייה של הקהילה שנכחדה), אלא מצרפים אליה את המגמה התרבותית: לקבוע לתרבות הנכחדת של הקהילה (נכחדת - כי גם צאצאיה מתקשים לשמר את מייחדיה בתוך סיר־הלחץ הישראלי) נוכחות עצמאית ומשפיעה בתרבות המתגבשת כתרבות ישראלית ממפגש כל התרבויות שהתרכזו במדינת־ישראל בתהליך ההגירה (4.5).

שתי סיבות מסבירות את שכיחותה של המגמה האתנית רק ביצירתם של סופרים ישראליים מהמוצא המזרחי: א' - עד מלחמת יום־כיפור זוהו החיים של קהילות יהודיות אשכנזיות מאירופה כחיים גלותיים שראוי להחליפם בחיים ילידיים ונורמליים שאותם גילמה הספרות בדמותו של הצבר, דמות שטיפחו בעיקר סופרים ישראליים מהמוצא האשכנזי. ב' - גם אחרי מלחמת יום־כיפור לא חשו סופרים ישראליים מהמוצא אשכנזי צורך להחיות אתנוגרפית ותרבותית את חיי הקהילה האשכנזית שנכחדה באירופה בתקופת השואה, משום שערכיה שלטו והנהיגו בלאו־הכי את התרבות המתגבשת במדינת־ישראל.

התעוררותה של המגמה האתנית ביצירתם של סופרים ישראליים יוצאי קהילות מזרחיות אחרי מלחמת יום־כיפור ניתנת להסבר בקריסת הנורמה הצברית בחברה הישראלית ובניתוץ האידיאל הילידי, שעד מלחמה זו ייצג אותו “הצבר”. כל עוד אידיאל זה היה במלוא תוקפו, לא היה סיכוי להביע את השאיפה האתנית. המספרים שהמגמה הזו מפרנסת את כתיבתם הם: סמי מיכאל, שמעון בלס, אלי עמיר, אמנון שמוש, שלמה אביו, יצחק גורמזאנו־גורן, דן בניה־סרי, רונית מטלון, דורית רביניאן ואחרים. למגמה זו יש נוכחות מרשימה גם בשירה: שלום כתב, אהרון אלמוג, יואב חייק, ארז ביטון, משה סרטל, בלפור חקק, הרצל חקק ואחרים.

7.4 המגמה המיגדרית²⁸ - חדירת הפמיניזם לישראל והתחזקות הקהילה ההומו־לסבית בחברה הישראלית, הולידו את המגמה המיגדרית בספרות הישראלית אחרי מלחמת יום־כיפור. שני הכיוונים של המגמה הניבו ספרות דידקטית במהותה, שיצירותיה מובחנות זו מזו במידת המיליטנטיות האידיאית של הכותבים. בעוד שהלוחמנוּת בלטה אצל הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”, שגייסו את יצירתן למאבק הפמיניסטי, העדיפו סופרי הקהילה ההומו־לסבית (יותם ראובני, אילן שיינפלד, יוסי אבני ואחרים) להציג את הוויית החיים ואת הלבטים והקשיים של השונה בחברה, בשל העדפותיו המיניות החריגות.

7.5 המגמה הטריוויאלית - היא המגמה המסחרית. מגמה זו באה לביטוי ביצירות המבקשות להימכר בעותקים רבים ולזכות בתפוצה מֵרבית על־ידי הנמכת כל צורות התובענות האפשריות ביצירת ספרות: דמויות ייחודיות, זירות התרחשות שאינן מוכרות, פרובלמות שאינן שגרתיות, סגנונות שאינם זהים עם הריאליזם בצורתו הפשטנית ביותר ושפה שאינה דיבורית וחד־משמעית. היצירה הטריוויאלית נכתבת על־פי מירשם (הסיפור הרומנטי, הסיפור הבלשי, סיפור ההרפתקאות, סיפור המיסתורין וכדומה). כדי להקל עליה להשיג את מטרותיה המסחריות היא מתאמצת להיות ידידותית לקורא על־ידי גרירת התכנים שלה אל המוכר, המצוי, הפשוט, הבינוני והמובן. לכן אין היא מערימה על הקריאה שום קושי ואין היא מציבה בפני הקורא שום אתגר ושום מאמץ. קורא יכול לרוץ בטקסט שהוא קריא, קליט, משעשע ומהנה. טקסט שאיננו מייגע אותו ברגשות עמוקים ובמחשבות שיש בהן חידוש ומקוריות²⁹.

להתפשטות הספרות הטריוויאלית תרמו מושגי הרייטינג, שחדרו לתרבות בישראל בעוצמה רבה עם הקמת הערוץ השני בטלוויזיה הישראלית, בנובמבר 1993. לפירסום גדול במיוחד ולתפוצה מדהימה במושגי השיווק של הספרות הישראלית זכו הרומאנים הטריוויאליים של רם אורן ועירית לינור, אך בעוד אלה נחשבים לספרות בלתי־קאנונית, ניכרת מגמה טריוויאלית בדרגות שונות בכתיבתם של הרבה כותבים המתיימרים להיחשב ככותבי ספרות קאנונית³⁰. ארבע המגמות הקודמות, שעל הקאנוניות שלהן אין מחלוקת, נמצאות בתחרות קשה עם המגמה הטריוויאלית שהיא בלתי־קאנונית בעליל. תחרות זו ניתנת להגדרה גם כתחרות המתקיימת כעת בספרות הישראלית בין ספרות רבת־ערך לספרות רבת־מכר³¹.

 

פרק 8 - מסקנות    🔗

המסקנות יענו על השאלות הבאות: איזה תפקיד מילאה הספרות בחייה של המדינה בחמישים שנותיה הראשונות? מה היו הישגיה של הספרות העברית בעשורים הראשונים לקיום המדינה? לאן מועדות פניה של הספרות הישראלית? מה צריכה להיות זיקתה של הספרות הישראלית אל הספרות העברית בעידנים הקודמים?

8.1 חוסן ומעמד - בשנות המדינה הצליחה הספרות להתבסס בתוך התרבות הישראלית כאמנות מובילה. היא מצויידת בכל המערך המסייע לספרות להיכתב, להתפרסם ולהיקרא. במהלך יובל שנים התחזקה ספרות המקור במידה כזו, שהצליחה לגבור על נטיות קרתניות שפעלו בחברה הישראלית הצעירה להעדיף ספרות־מתורגמת על ספרות־מקור וכן לגבור על התופעה היותר שכיחה בחברת הגירה: העדפה לאורך שנים של הספרות מארץ המוצא של המהגר על הספרות של הארץ אשר אליה היגר. בתכניה ובאיכויות הכתיבה שלה מסוגלת הספרות הישראלית לספק את כל דרישותיהם של הקוראים ויש בה מענה לכל טעם ולכל צורך של הקוראים. בה־בעת הפכה הספרות הישראלית למרכז ספרותי משפיע ומרתק עבור הקוראים במרחב היהודי שבפזורה. במשך שנות קיומה של המדינה רכשה לעצמה הספרות הישראלית מקום של כבוד גם בעולם, ובזכותה נחשבת מדינת־ישראל מזה שנים לאחד המרכזים החשובים והתוססים ביותר בספרות העולם. עובדה זו מתבטאת במלאכת התרגום הדו־כיוונית: ספריהם של סופרים ישראליים מתורגמים ברצון לשפות רבות בעולם וגם סופרים מארצות אחרות משתדלים להיתרגם לעברית במדינת־ישראל.

8.2 מעורבות³² - הספרות העברית מילאה בשנות המדינה את תפקידה בייצוג המציאות הישראלית על כל צדדיה. היא שיקפה את כל האירועים המשמעותיים שאירעו בחייה של המדינה, את הבעיות שהתעוררו בה, את הלבטים שהתלבטו אזרחיה ואת החרדות ואת הסיוטים שהשפיעו על החיים בה. זו היתה ספרות מעורבת בחיי התקופה, והיא ביטאה ושיקפה את המשפיעים הראשיים על חייהם של הישראלים והיהודים בשנותיה של המדינה: הריבונות (4.1), ההגירה (4.5), השואה (4.6) והמלחמות (4.7).

8.3 לוחמנות - הספרות הישראלית לא התחמקה מנקיטת עמדות כלפי המציאות ששיקפה. היא העבירה ביקורת, הצליפה באמצעים סאטיריים, עקצה באמצעים אירוניים וחשפה מעידות, שגגות, כישלונות וטעויות של אישים, אליטות ופשוטי־עם בהתמודדות עם האתגרים שזימנה להם ההיסטוריה עם חידוש הריבונות היהודית בארץ־ישראל. בהרבה יצירות מהספרות הישראלית ניתן למצוא פתרונות מפורשים או כיווני פתרון כללים לאתגרים האלה. במרבית העשורים, מתוך החמישה שסוכמו בנייר־עמדה זה, היתה הספרות הישראלית ספרות לוחמת, שניסתה כמיטב יכולתה להשפיע על החיים במדינה בהווה ועל התפתחות ההיסטוריה של העם בעתיד.

אף־על־פי־כן לא ניצלה הנטייה הלוחמנית הזו של הספרות הישראלית באופן מלא את היתרונות של הריבונות, יתרונות שלא עמדו לרשותו של הסופר העברי לפני ייסוד המדינה, להגשמת שלושת האתגרים שהציבה ההיסטוריה לפִתְחה: 1) להקטין את יחס הניכור, שהתחזק בקרב הציבור החילוני דווקא בשנות המדינה, אל היהדות כמכלול תרבותי־ערכי, 2) לחזק את הדבקות בחזון הציוני ולהעמיק את הנאמנות לו, ו־3) להגביר את התמיכה במאבקיה של המדינה לשרוד כמדינת העם היהודי מול עולם ערבי עויין ומתנכל ומול מגמות פוליטיות־גלובאליות להסיר את המאבק הזה מסדר הנושאים העולמי.

8.4 רפיון חזוני - במהלך שנותיה של המדינה חלה דעיכה בלהט הערכי־חזוני שיָקָד מאז ומעולם בספרות העברית. היחלשות הערכיות (2.3), הישחקות החזוניות (2.4) והתערערות האופטימיות (2.5) הן הסימנים הבולטים של התהליך השלילי הזה. הלהט החזוני היה עדיין בעוצמה ניכרת בעשור הראשון של המדינה, אך הוא הלך ודעך עם השנים.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת הואצה הכניעה של המערכת הספרותית בפני מגמות רדיקליות, ספרותיות (פוסט־מודרניזם) וחזוניות (פוסט־ציונות). מגמות שליליות אלה הסיטו את הספרות הישראלית מהתפקידים שההיסטוריה זימנה לספרות הלאומית בדור הזה, דור חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ־ישראל. סופרי הדור היו אמורים להגשים בכתיבתם שני יעדים של הספרות: א) ללוות את התבססותה של הריבונות המחודשת של העם היהודי במולדתו על־ידי הסרת המכשולים העלולים להסיט אותה ממטרותיה הלאומיות והאנושיות. ו־ב) לכוון את התרבות המתגבשת בריבונות הזו לתפקיד העיקרי שלה: להשלים את הגאולה הארצית (המדינה וחוסנה הגשמי) על־ידי הגאולה הרוחנית (הבלטת הזהות היהודית כזהות המשותפת לכל השונויות שמפלגות כיום את העם היהודי, טיפוח הערכים הלאומיים שבכוחם לתמוך בזהות הזו ושילוב המורשת הרוחנית של הדורות בתרבות המתגבשת בתנאי הריבונות בארץ על־ידי כינוס האוצרות הספרותיים שיצר העם היהודי בשפה העברית והבטחת הוראתם במערכת החינוך הממלכתית).

במקום זאת התרחשה בספרות הישראלית נטישה מואצת של החזון הלאומי ושל הערכים היהודיים, תוך כוונה להמירם בחזון קוסמופוליטי שערכיו הם אוניברסליים. הנטישה הזו פגעה בשני מאפיינים היסטוריים נוספים של הספרות העברית: הייחודיות (2.6) והריכוזיות (2.7). מי שמכיר את הספרות העברית לדורותיה צריך להיות מודאג מכך שהריבונות עודדה את הכותבים בדור הזה לבטא בעיקר את החוויות המיידיות של היהודי כאדם של מקום, בעוד שתקוות הדורות היתה שחידוש הריבונות תעודד ביתר תוקף את ביטויין של החוויות של היהודי כאדם של זמן, כבעל בשורה וחזון למשך כל אורכה של ההיסטוריה בעתיד.

8.5 עקיפת השאלות הגדולות - הספרות העברית החדשה (1.2) הורישה לספרות הישראלית שאלות פתוחות בנושאים יסודיים שהם גורליים להמשך הקיום הלאומי. כגון: בירור הזיקה בין ההיבט הלאומי וההיבט הדתי בהגדרת הזהות העצמית של היהודי בעת החדשה, קביעת המכנה הלאומי המשותף בין יהודים המחזיקים בדרגות שונות של חילון וחיים על־פיהן, הגדרת הקשר בין מדינת־היהודים לפזורה היהודית בעולם ומשמעותה של תנועת התחייה הלאומית המודרנית, הציונות, אחרי הקמת המדינה בחייו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. הספרות הישראלית עקפה את הבירור העמוק והיסודי של השאלות הגדולות הללו והתחמקה בשיטתיות מהתמודדות רצינית עם קושיין.

8.6 הפרת איזונים - תרבות לאומית נזהרת מנזקיה של ההקְצנה. בהשפעת הריבונות גברה בספרות הישראלית הפרה של איזונים שונים שנשמרו בספרות העברית בכל הדורות. האיזון החמור ביותר שהופר בה הוא האיזון בין מגמת הפתיחות למגמת הסגירות (3.4). יתכן שאיזון זה כבר אינו מסוגל להיות זהה לזה שהיה קיים ברוב תקופותיה של הספרות העברית בעבר, אך אין ספק שעליו להיקבע בהתאם לשיקול כפול: הצרכים של היהודי המודרני כיום וההבטחה להמשכיות התרבות הייחודית של העם היהודי בתרבות העולם.

איזון אחר שהופר בספרות הישראלית היה האיזון בין חשיבות התוכן הערכי־חזוני בכתיבה (ה“מה” של היצירה) לחשיבות האסתטיות של הכתיבה (ה“איך” שלה). הערצה קיצונית של האסתטיקה בכתיבה היא לעולם סימנה של ספרות הנמצאת בשלב המסוכן שלה, שבו היא מבצעת ניסויים בתחום האסתטיקה של הכתיבה משום שנתרוקנו בְּאֵרוֹתיה הרעיוניות. הערצה כזו מעידה על מבוכה רעיונית יותר מאשר על פרץ יצירתיות אמיתי בתחום האסתטי.

איזון שלישי שהופר בספרות הישראלית הוא בין קיום המורשת הלשונית של הכתיבה הספרותית לבין הסרת כל ההגבלות על דרכי הביטוי הלשוניות של כותבי הספרות (ראה להלן 8.7).

8.7 שפת־הכתיבה³³ - מבחן הריבונות התבטא בספרות הישראלית בשינויים שנעשו בשפת הכתיבה הספרותית. אצל הסופר הישראלי בולט הרצון להקביל לחֵרות המדינית גם חרות מ“לשון־הקודש” הנתפסת כלשון של החיים בגולה. מכאן הלהיטות להתאים את שפת־הכתיבה לשפת־הדיבור ברחוב הישראלי השוקק חיים. הצרה היא ששפת הדיבור ברחוב הישראלי נגרפה לרמתה הירודה של השפה העולמית, זו המופצת על־ידי אמצעי התרבות ההמוניים וחסרי הייחוד הלאומי על מסך הקולנוע, מסך הטלוויזיה ומסך המחשב. המחלוקת על שפת־הכתיבה בספרות הישראלית כבר מזמן איננה בין עברית רזה ודיבורית לעברית דשנה וספרותית, אלא זוהי מחלוקת בין עברית תקנית לעברית שהיא חיקוי גמור של השפה העולמית הוולגארית: דלה, פרועה ומשובשת. שפת כתיבה כה ירודה אינה מסוגלת לשקף הרבה מעבר להווי, ולכן היא מחלישה את סמכותה של הספרות כאומנות מילולית בין האמנויות האחרות בתרבות הישראלית.

יתר על כן: כיוון ששפת־הכתיבה הזו מרוקנת את הספרות הישראלית מאיכויותיה התרבותיות (משכבות קודמות של השפה העברית ומהקונוטציות העשירות שמוצפנות בטקסטים של הספרות העברית לדורותיה), היא גורעת מיכולתה לייצג באופן מהימן את הריבונות עצמה, שהרי הריבונות ביקשה לטפח תרבות ילידית ומקורית, שתוכל להתחרות ולשמש תחליף לתרבות הספרותית שנכתבה עד אליה, ושפה דלה ושדופה מדי דווקא מבליטה את יתרונה של התרבות הספרותית הקודמת.