רקע
יוסף חיים ברנר

הֶנְדִיל / יוסף חיים ברנר

הנדיל, העובד בבית ר' ירוחם-נוח סופר-סת“ם, הריהו אברך “גרוש” כבן שלושים, קטן וחלוש. זקנו הקצר והרך, קולו הרפה והרצוץ, לחייו הצנומות והמקומטות, קפוטתו הקלה, המגיעה עד עקביו,– כל זה מעורר מעין רגש חנינה חריף ונוקב, כל זה נותן לו צביון של ילד מגודל, חולה ועדין. – ואליקום-יצחק בּימבּאם, החסיד הקוידונובי, המתאכסן שנה-שנה, בבואו בימי אלול לקנות סחורה, בביתו של ר' ירוחם-נוח, קורא לו להנדיל – “הנדילי”, על שום חלישותה וקלישותה של בריה זו; אבל “הֶניך” במלואו לא נשמע מפי איש מעולם: הגי בעצמך, בריה נמוכה ורפויה, מדברת בחשאי ובהברה מרוסקת, צועדת לאט וכמתגנבת – והֶניך! אתמהה?! “הֶנדיל” – הרי כינוי נפוץ זה מתפרץ מתוך הפה מאליו; אלא יש שמוסיפים עוד “גְבַר”, לאמור: " הֶנדיל גְבַר!..”

מלאכתו של הנדיל – מלאכת שמים, כאמור, ואולם סופר אוּמן איננו. כתב ידו אינו נאה ומיושר וגם לא מהיר הוא הנדיל בעבודתו. בשעה שחבריו כותבים זוג פרשיות ומקבלים בשכרם עשרים ושלוש פרוטות – הוא אינו מספיק לכתוב אלא שתי מזוזות בשמונה פרוטות, ארבע – האחת. דויד’קה “זולל וסובא”, זה “בעל-החברה” העליז ושמַן הלחיים, הלהוט אחרי אכילת צפיחיות-גרש ודברי ליצנות ומוריד ריר עבה על זקנו המפותל והמסובך, – הוא פעמים שמשתכר ביום גם קרוב לשמונים אגורות, והנדיל מימיו לא השתכר יותר על עשרים. אמנם, גם לדוידק’ה אין תרפ"ט אלפים, אבל הוא עצמו חייב בדבר: את כל משכורתו הוא מבזבז על אכילה; כלום קלה היא אכילתו של האי זולל וסובא?! בעד אכילת שבת אחת בפונדקה של חיה העגונה פעמים שהוא משלם כחצי רובל שלם, וגם בימות החול לא ימנע מנפשו צפיחיות, גבינות ולפעמים גם חתיכות-ריאה מבושלות… לא כן הנדיל; אכילתו, לא עליכם, הרי אינה כלום, אכילת תינוק: מעט מרק ופרוסת לחם דקה וכדומה. ולא בכדי הוא עוין בלבו את האכלן, הבריא כגוי, ומתלונן על ירוחם-נוח, נותן עבודתו, החייב היחידי במיעוט שכרו. זה היהודי, כלומר, ר' ירוחם-נוח, עשוי, לדעת הנדיל, לרכב על גבי כתפם של אחרים. מאת “קוניו” הוא לוקח פרוטה יתירה בעד מזוזותיו של הנדיל, ולהנדיל, כותב המזוזות, אינו רוצה להוסיף כלום… וגם “יריעות” לכתוב אינו נותן לו… מפרנס הוא אותו בקטנות, רק בקטנות… במזוזות, במזוזות… והתערבותו בענין הגט? עצתו, שיתן הוא, הנדיל, ספר כריתות לצירל זוגתו – וכי היתה בלי פניה? –

וירוחם-נוח, זה “בעל ביתו” של הנדיל – הריהו יהודי מטופל ורך המזג; צווארו דק וכרוך במטפחת-תשבץ, זקנו צהוב, מחודד, חוטמו ארוך ונפוח, פניו פני רחמנות צבועה ורגילותו – לגנוח גניחת “ירא-שמים” מודגשה. ר' ירוחם-נוח זה גם הוא אינו אומן-יד גדול, ובעצמו כמעט שאינו כותב כלל; הוא יותר סוחר משהוא בעל-מלאכה. הוא יודע כמעט את כל בתי הכרך הגדול, איש איש ומעונו, יודע את כל ה“סוחרים” פנים אל פנים, יודע בשם את כל חשוכי-הבנים בעלי הכסף, את חברות בעלי-העגלות הקטנות וכל כיוצא באלו, שדרכם להזמין אצל סופרים ספרי-תורה בשביל עצמם – והוא, ר' ירוחם-נוח, סיטון לאותו דבר. מחזיק הוא “פועלים” בביתו, ביחוד חניכים ורווקים, – וגלגלי המכונה מתגלגלים. אפילו שמואל-גרונם “המפליא”, שלא ייבצר ממנו לכתוב פרשה שלמה בכתיבה נפלאה על גבי שטח קטן של ראש “עץ-החיים” – נזקק לו, לר' ירוחם-נוח ה“סופר סת”ם".

דירת ר' ירוחם-נוח עומדת בטבורה של עיר ואם בישראל, בסימטה דחוקה ומזוהמה, סמוכה לפרוור “חצרות בתי המדרש” והיא בית אוסף לכל מאן דעסקי במילי דשמיא. בחדר-הכניסה הצר, לפני הכירה העשויה כעין כוך, על הספסל אצל משכב הילדים, יושבת בעלת הבית, – אשה בעלת קומה ממוצעת, שפניה כעין הדונג ותנועותיה מרושלות, והיא נודעת לשתקנית ולדבוקה מאוד במנהגי-אבות – יושבת ומטפלת בהכנת חמין או תבשיל של גריסין. לכאורה שלווה ושקט מסביבה, אבל באמת לא תחדל אף רגע מ“רתוח”. היא רואה בחורבן ביתה, מרגישה ברעבון ילדיה, ולפיכך, השכם והערב היא מדברת משפטים עמו – הגזלן, – עם ירוחם-נוח בעלה, על “עסקיו” ועל דרכי פרנסתו, שאין דעתה נוחה מהם. תמיד היא מנבאה רעות, זועפת ונרגנת כל הלילות, ובלחישות זעומות היא מתרה את בעלה תדיר, שסופו להיקבר בתכריכים של צדקה. "ראה, גזלן, ראה – לוחשת היא לו בזעם כבוש – כל הסופרים שבעולם עוסקים במלאכתם ודיים – ואתה רק סוחר, סוחר, סוחר… והכל בכסף זרים. קבצן! אפילו העפצים, שמהם אתה עושה את הדיו הכשרה, הרי אינם שלך…

ואולם שומע אין לה. ר' ירוחם-נוח יודע, אמנם, שה“חשבון” שלו אינו “בכי טוב” – השם ירחם, שהריבית אוכלת הכל, אבל כך הוא מנהגו של עולם בימינו ובכל הימים: הרוצה לעשות סחורה – על כרחו זקוק למַלווי-בריבית ומשתקע בחובות, וגם הוא, ירוחם-נוח, כבר נסחף בזרם ואינו רואה לו מוצא עוד. וחוץ מזה מאוד מאוד אוהב ר' ירוחם נוח לסחור ולסובב ה“גלגל”. צר לו המקום אצל שולחן הכתיבה בלבד ותענוג גדול יש לו לראות בביתו המעופש והטחוב כמין יריד: בכל פינות שאתה פונה, על השוּלחנות המגואלים, על הספה המזוהמה, על הספסלים הצולעים, מוטלים יריעות, מגילות, גווילים, “בתים”, גידין, תיקים, רצועות, פרשיות, תפילין, מזוזות; ויהודים שונים, ערב רב של כלי קודש, סופרי סת“ם, שמשים, חזנים, מגידים, בעלי-חברות, נושאי-חבילות, שולחניות, לבושים בגדים מכל המינים והנוסחאות, הומים בז’רגון, שחציו “לשון-קודש”, בהברה ליטאית, פולנית, זאמוטית או במבטא של רוסיה הלבנה, באים במגע ומשא, נושאים ונותנים, מוכרים וקונים, מתווכחים וניצים, עומדים על המקחים ועושים חליפין. הנאה משונה יש לו, לירוחם-נוח, לראות את ביתו מלא אנשים סוחרים. אמת, פרנסה ו”פדיון" – בידו של הקב“ה הם, אבל, סוף-סוף, הרי ענין יש כאן, מסחר… העיקר, הגלגל חוזר… ביחוד תרב המהומה הנעימה לפני הימים הנוראים, בירח אלול, בתקופה של מודעות רבות ואזהרות גדולות באותיות אשוריות על-דבר מניינים, מקומות-בקלויזים, מעמדים, חברות, ש”צים, מטיפים, אתרוגים ועסקי קהל. אז יתעוררו לבוא אל בית ר' ירוחם-נוח כל הסופרים מהעיירות הקטנות שבסביבה, וכולם, בכפיפות קומה, בפי כוּתוֹנת פתוח ובהילוך משונה של חשיבות מיוחדה, רועשים, משמיעים דברי תורה, שותים תה-מצונן מן הבקבוק ומשתיקים את הקולות ב“ש-ש-א” ממושך; ואף הוא, ירוחם-נוח בעצמו, נהנה ומתלהב, חוטף ולופת את ראשו בכפות ידיו משני צדעיו, כשהוא סותם באגודלים את אזניו – וצועק… ונגינת עירבוביה ומהומה בלולה זו הולכת ומתחזקת בהשתדלות זֶליג “שגעון”, בנו הבכור של בעל-הבית ו“יד ימינו”, בחור גס ומשונה במנהגיו, אדוק ב“דינים”, עיוור קצת ובעל צחוק מוזר ופראי, שלמד על-פי נס לכתוב “אדרס” והיודע לקבל מעל המסע את הסחורה השלוחה לאביו מק"ק סלונים או מווארשה.

וכי אין זו רציחה?! – עומד וצווח אברך-“נושא”, בעל פיאות יפות ומסולסלות, האוחז תמיד תחת בית-השחי ארגז קטן, שעליו, על הארגז, חקוק באותיות אשוּריות שחורות וגדולות "תפילין ומזוזות: – וכי אפשר? וכי נשמע כזאת מיום שנברא העולם? וכי אפשר, כמו שאנוכי יהודי? בעד “בתים” פשוטים, נו, פשוטים ממש – חמש ושמונים פרוטות? הלא רציחה היא זו, רציחה גמורה, בעד “בתים” ולא מעור אחד…

האיך? לא מעור אחד?! – מוחה זליג בקולי קולות, נתלה בפני איש-שיחו ומנפנף כנגדו בידיו הארוכות.

– הגם לזה נקרא מעור אחד? – טוען האברך, – אבל לו יהי מעור אחד, לו יהי – אבל חמש ושמונים פרוטות! כלום לית דין ולית דיין? נו, והמזוזות מה תהא עליהן? בעד מזוזותיו של הנדיל – שבעים פרוטות העשר! חוכא ואטלולא, כמו שאני יהודי!.. ועתה צא והשתכר! אדרבא, אמרו בעצמכם: האם הנדיל שלכם הריהו בעיניכם כשמואל-גרונם “מפליא”? הא?..

– הנדיל! – מתנשא ר' ירוחם-נוח וצועק בהנאה רבה ובדיחות הדעת, – והנדיל דאליבא דידך, ראובן וואֶלויל, מהו? קטלא-קניא? לא בר אוריין, חלילה? התשמע, הנדיל, מה דעת הבריות עליך?

– אבל חדל לך גם אתה בחכמותיך! – מפסיק זליג את אביו; הוא אינו זהיר בכבודו ביותר – פה עסק, והוא: הנדיל, הנדיל… אין אני מוכר! – אומר הוא פתאום, נפנה אל בעל-דבריו “הנושא” ומתנפל עליו – תדבק לשוני לחכי אם אני מוכר! די! תהא הסחורה מונחת כאן!..

– המבין אתה? – בוקע ועולה קול אליקום-יצחק בּימבּאם, המשוחח את יהודי אחר בענייני רפואות ופניו מפיקות הגאוּת המיוחדה להם בתור “קרוב אליו יחיה” – זה בדוק ומנוסה, אני אומר לך; באזני שמעתי…

– נשאל את פי ר' אליקום-יצחק – צועק בתוך כך “הנושא” – וכי לא כך, ר' אליקום-יצחק?..

– אבל מי זה יבקש מידכם רמוס ביתנו? – צועק זליג ורותח כולו – מי? בשם אלוהי ישראל… לכל הרוחות?…

– גש הלאה, תגר שלי! – מוצא לו ר' ירוחם-נוח חובה לגעור בבנו למראית העין, כולו קא חייך ועל כל פניו שפוכה הנאת-עדן – וַי, וַי, וכי כך עושים לקונים? וכי כך מתנהגים?.. אֵי, ר' פייוויל, – הוא פונה פתאום ליהודי בעל זקן מגודל ופני תרנגול, העוסק דרך אגב גם בשדכנות, כשפלוני מטייל לו בתוך כך ארוכות וקצרות אצל שולחן הלבלרים, וביחוד מסביב לרווקים שבהם – חַה-חַה, מה כבודו אומר לבּן שלי? איך מנהיג הוא את העסק? הוא אינו מהדר פני שום איש! מה דעת כבודו בזה? וראובן-וואֶלויל, הרי, לכאורה, יהוּדי חשוב, למדן ובר-אבהן, ואף על-פי כן – מה “עזות פנים” עושה! וכי אין זה חיסרון לגבי שידוך? אַה, ר' פייוויל עסוק! בלי-ספק כבודו משדך זיווּג להנדיל שלי…

– עדיין לא למד הנדיל לכתוב כהוגן… – מתאנח זה, השדכן. ור' ירוחם-נוח מתעורר דרך אגב, עומד וקורא אחת ושתים בשם הנדיל, מתכוון ללגלג בו. לגלוג זה הוא מחולשותיו של ר' ירוחם-נוח. הוא מוצא בזה מין תנחומין ונחת-רוח לעצמו. ויש שאחרי ריצת רגלים ויגיעת נפש במשך חצי-יום, להשיג “גמילות-חסד” שבלעדיה חייו אינם חיים, או לרדוף אחרי איזה “סוחר”, הדרוש לו “כבבת עינו” ממש, הוא שב הביתה עיף ונדכא, בהול ודחוף, נושם נשימות תכופות וכבדות, ומתחיל לתַנות את כל תוקף מעשיו ויגיעותיו וטרחותיו, שלא עלו בידו, ואת כל טרדותיו וחובותיו המרובות משערות ראשו, מגזם ומפליג בדברים אלו, כדי לעורר את האוזן – וזוגתו עומדת אותה שעה מן הצד, נמסה מצער ואוכלתו בכל פיה כל דרכיו ועסקיו – ופתאום הוא ניגש אל שולחן הפועלים במהירות וכלאחר יד, מעיף עין וקורא בקול שמכריזין בו על אסון נורא, אבל גם בסיפוק נפשי גלוי:

– הוי, הנדיל! הנדיל! וַי, וַי, עוד לא כילית את המזוזה!

– אחת קילקלתי, ר' ירוחם-נוח…

– ואחת כבר כתב היום, – משמיע דויד’קה בצחוק.

– ולתקן המזוזה המקולקלת אי אפשר? – יש שר' ירוחם-נוח נמלך ומשתתף בצער פועלו – ומדוע אינך מתקן את עטך? למה אתה דוחקו כך? הוי, הנדיל, הנדיל, מאַבד אתה לי גוויל יום-יום, אינך יודע אלא להיות טועה ומשבש. ומה לך, הנדיל? מה מבלבל רעיונותיך עכשיו? בשלמא אשתקד היתה ה“ארורה” אבל עכשיו הרי ברוך השם, עכשיו…

הנדיל מסיע את חתיכת-הארג הפרוש מתחת לגוויל, נותן עין נוּגה בנוצתו וחש רגש עצלות לטרוח ולתקנה. וכי לא אחת היא לו? אחר כך הוא מרכין יותר את ראשו אל השולחן עד שעיניו קצרות-הראות מתקרבות אל חתיכת הגוויל, טובל נוצתו בדיו ומוסיף לשרטט: “יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך”… שלא מדעת הוא מרים ראשו ומסתכל בחבריו ובעומדים עליו – ותרעומת מדאיבה ומזעזעה משתפכת לתוך קרביו, אך הוא אינו מביעה בדברים. הוא שותק. כי מה ידבר ומה ישיב? וכי אלה האנשים מרגישים בצערו? וכי יש רחמנות בלבם? היבינו מה זה יסורים וצרות? אלמלי היו הם במקומו – וידעו! מלגלגים הם לו ומתקלסים בצערו. וכל זה עושים הם, הם החייבים הכל רעתו! כי מי יעץ לו לגרש את צירל אם לא הם? וכי איכפת להם? והוא, הפתי, חשבם לאוהבים והלך בעצתם, ולא צפה מראש, כמה רעה הוא גורם לעצמו… ועכשיו… עכשיו אין לו כל; עכשיו גם להתלונן לא יתנו לו; סותמים את פיו; קושיות הם שואלים: עכשיו מה יחסר לו? עכשיו…

– אה… – מתעורר הנדיל כשהגיע אל “שם ההויה” שבפסוק “וחרה” והתחיל לקדשו לשם קדושת המזוזה – כמעט שלא קילקלי גם מזוזה זו… רע המעשה… “והשתחויתם” כתבתי ביו"ד… נס הוא, שהרגשתי בזה לפני כתיבת השם… ואני עוד לא השתכרתי היום לארוחת הבוקר…

הנדיל לוקח סכין ומגרד את המלות “ואף חרה להם” עד היו“ד שב “השתחויתם”; ה”עולם" מתבונן אל מלאכתו התמידית – גרידה ומחיקה – ולועג על משבתיו. לבו תוסס, מתמזמז וצועק: לו הגיעו הם למקומו… חיי פנוי, חיי-גרוש… רע לו עתה מאז… הם אשמים ועודם צוחקים… אך מפיו לא יתמלט דבר. הקולמוסים מסביב משמיעים “קן-קן”. הוא מוחק כתיבתו המשובשה – ומתאנח.

אכן, מי מילל לו כאלה לפני שנה?

עתה, כשדויד’קה, ירוחם-נוח או אחר מ“אלה הבריות, שזבובים להם בחוטמם”, מזכירים לו את דבריו וטענותיו של אשתקד – הנדיל חציו משתומם וחציו אינו מאמין. האומנם דיבר אז, כי אין רע ממצבו? הלוא עכשיו רע לו שבעתים. האומנם טען בעת ההיא, כי “אי אפשר לו לדור את הנחש בכפיפה אחת”? (צירל – נחש?!…) האומנם התאונן בימים ההם, כי רק בגלל המחלוקת והקטטות שבחייו אינו ראוי לשום עבודה? וכי אפשר הדבר? “הארורה שלו מורידתו לבור-שחת”; “יד הארורה בכל”; “ארורה וארורה” – היו חוזרים בלעג אויביו הנחרים בו – אבל במה היתה צירל שלו "ארורה:? ובמה גרועה היא, למשל, מזוגתו של ר' ירוחם-נוח בעצמו? תאמר, אינה מרימה ידה על בעלה? אבל, ראשית, הלא גם לו אירע אותו הדבר רק פעמים מספר, וביחוד, בימים שלפני “הגט”… ושנית – כמה מעלות טובות כנגד זה היו לה, לשלו; אשת ר' ירוחם-נוח, – הגם זו אשת חיל?

הנדיל מתעצב אל לבו – ופינוק של תינוק משתפך על שפתיו הקטנות. בבות עיניו נרטבות. והוא מהרהר, מבלי כל חשבונות יתירים, עד כמה הוא סובל, עד כמה גדלו יסוריו, עד כמה הוא יוצא מכלל שאר אנשים, בני אדם סתם, עד כמה הוא מובדל מהם – ומעוּלה מהם בצרותיו…

בדד יתהלך לו הנדיל בצעדיו הספורים הקטנים, כפוף-ראש ואכול “מרה שחורה”. אין איש דורש בשלומו ואף הוא אין ידו נוגעת בכפתור איש לשוחח אתו. “חצרות בית המדרש” הומות. הכל מוצאים להם שם ענין, דיבור, עסק כל שהוא; מוכרי ספרי-רומיל, ציציות ומי-זֶלטר מכריזים על סחורתם, והנדיל, כשיש פרוטה בכיסו, הרי גם הוא משתמש בה פעמים להנאתו, אך ב“תוך”, בעצם, אין דבר נוגע לו. כאורח נטה ללון הוא על ארץ רבה. בוא יבוא לו אל הפרוזדור של בית-הכנסת הגדול, מתפלל בקלויז “משניות”, קולט באזנו את משלי המגיד בבית תפילת הקצבים, שומע “קדושה” ו“ברכו” בבית-המדרש הישן, והכל שלא מדעת, הכל כלאחר יד, כדרך-אגב; ובדד… בדד, גלמוד, ערירי…

חיי האדם – הוא מהרהר – מה המה חיי האדם? וחלום ותוּ לא. נוח לא לאדם שלא נברא. אין דואג לו ואין מרחם עליו. אין רחמנות בעולם.

והאדם – כמה נצרך הוא לרחמנות!.. הנה חייו של הנדיל, למשל… לכאורה, מה הוא ומה חייו?.. ואף על-פי כן – עולם קטן… ובאמת, אלמלי היה הוא, הנדיל, יודע לכתוב במשל ומליצה והיה מעלה את דברי חייו על הגליון – כמה גליונות היה צריך למלא…

ואת זה כבר הגיד לחיימ’קה, הבחור הכורך, הנכנס לפעמים לבית ר' ירוחם-נוח קרובו ומרבה שיחה שם – וזה שׂחק עליו. יש עניינים יותר חשובים, אָמר –

“עניינים יותר חשובים”… יותר חשובים מזה “שאין כוח לחיות בעולם”?..

כן, אין כוח… אין כוח, פשוטו כמשמעו; חולשתו – אין לשער…

ומה תימה! חיים שכאלה – חיי-כלב…

כן, אפשר ואפשר… אפשר, שבימים ההם, בימיו הטובים, כשהיה נשוי עדיין ובית היה לו – לא חלה ולא הרגיש, כמה טובה עושה עמו הקב"ה, ששלח לו, אחרי גלגולים והרפתקאות רבות, את בת זוגו; אפשר, שהתעופפו ממנו אז כל געגועי בחרותו ותשוקותיו הלוהטות לחיי משפחה – וחייו עם האשה היו לו למשא ולמקור עינויים… נדמה לו, שבלי צירל יהיה חפשי לנפשו, תהי הברירה בידו לכתוב כמידת יכולתו, לעבוד בשיעור שהוא רוצה – וַישמע לעצת שונאיו…

– עד מתי תיליל – דיבר לו אז דויד’קה – מסור לה י"ב שורות, ותם ונשלם, שבח לבורא עולם!

– אי, הנדיל! הנדיל! – היה עושה לו גם ר' ירוחם-נוח חוכא ואיטלולא.

והיא לא רצתה בגט – היא לא ידעה בעצמה מה רצונה… אז משָכה את בית-הרב – וכדַי בזיון ולעג-הבריות. אי אפשר להחיש: אם לא שגעון – אכזריות יש בה. היא שנאתו מן הרגע הראשון. שלום-בית באופן כזה הריהו מן הנמנעות. ואחרי אשר העיזה – זו האשה הגבוהה והדקה עם עיניה הקטנות והצרות – לירוק בפניו מפיה השחור והרחב – אמנם רבתה תאוותו להיות גרוש עוד יותר משנתאווה לפנים לישא אישה. ובאמת, תיכף אחר המעשה כמו רווח לו, אבל כעבור ימים מספר החל להרגיש, כי לבו חלל בקרבו ונשאר מקום שומם, כי לא תיקן כלום, כי תירוצו המיוחד גם הוא ניטל ממנו…

הגיע הדבר לידי כך, שפרק ידוע אחרי זה כמעט שקשתה עליו בעצמו התאוננותו התמידית, כאילו ניטלה ממנו זכותו על זה, כאילו התגברה עצלותו הטבעית על תשוקתו להתמרמר ולהתאונן…

איך שיהיה, עכשיו – עכשיו אוי ואבוי לו. למה לו החיים, למה לו? מה הם חייו ומה היא אכילתו? הנה יום שבת. מוכרח הוא להיות מהסועדים בפונדקה של חיה העגונה, ששם פושטים את עורו מעל עצמותיו: חתיכת חלה, פתותי כבד צלוי – וחמש עשרה אגורות!

והכוח מאין יימצא?

ועמידת עץ נמוך ויבש בערבה ניצב לו הנדיל באכסדרת בית-המדרש. הרחוב סואן; נשים ובתולות מטיילות, לבושות צבעונין. פזמון התהילים יינתק מפיו. והוא מפנה ראשו לצדדין: האין מרגיש בהסתכלותו התאוותנית? דעתו ינה מתקררת והוא נעקר ממקומו וצועד לו לאטו. עלמות נפגשות לו על דרכו והן לוחשות סוד אשה באזני רעותה – ונותנות בצחוק קולן. הנדיל ממשמש בכובע שעל ראשו – והצחוק פוגע בלבו. הוא אינו מביט בפניהן, ועל שפתיו היבשות תרחפנה מילים מטושטשות:

– הרהורי עבירה… הרהורי עבירה…

וככה אינו מוצא לו מקום עד זמן תפילת ערבית. אחר הבדלה הוא שב לבית ר' ירוחם-נוח – אין מנוס מבית ר' ירוחם-נוח!

ושם – מעין מנוחה כהה בשעה זו. אין קול סחר-מכר. צללי שבת מלכּתא עוד ירחפו פה ושם. יהודי אחד, ששבת פה, יושב בפינה ומנמנם. בעל הבית לא שב עוד מן הקלויז “חיי אדם”, שבו יתפלל. זליג, בקפוטתו המהודרת ובצווארונו הלבן לכבוד שבת, כורך חבילות של רצועות לאור הנר ואומר “ויתן לך” בעל פה. מן ה“שטיבל”, אשר לחסידי-גור בחצר, יישמעו ניגונים שונים, זמירות למוצאי שבת. דויד’קה לועס אגסים ומעיין בתוך זה ב “תיקוני סופרים”. ילדי-הבית החולנים מתייפחים.

הנדיל ניגש אל שולחן כתיבתו – ויושב. ידיו מושפלות, כפותיהן בין ברכיו וכולו כתפוש במחשבות עמוקות.

אך הנה לאט לאט יתפרצו הביתה ימי המעשה בדמות גבר או אישה באים לרגל מסחרם – והדממה תופרע. והנה נכנס “לשבת קצת” גם הווֹליני, בחור-ישיבה אָדום ושמן, כבן עשרים ומעלה, בן להורים עשירים בווֹלין, המקבל את כסף חודשו על כתובתו של ר' ירוחם-נוח ומַלוה לו מזה לפעמים בריבית לא-גדולה. בן-אדם זה הוא ממיני הבריות האוכלות ואינן עושות, יושב באחד הקלויזים ומבלה עתותיו בשינה, משחק בקוביה והדומה לזה. הליכתו הכבדה היא תמיד בהכרת ערך עצמו ונגינת קולו – מעין פיקחות מצויינה יש בה. הוא אוהב להוכיח, שגם על פי מנהגי הדור הישן אפשר לאדם לחיות חיים טובים; ארבע-כנפות מצוייץ וכשר אינו מעכב ללבוש עליו שיראים הגונים מאוד, וההשכלה, הידענות, חברה-ציון, “השונים” – כל זה הבל הבלים… ובדברו קולו העבה והמרושל בטוח כל כך, עד שאין איש עומד בפניו. את “המגיע לו” יש שהוא נוטל לפעמים רק מידו של אחד, הלא הוא חיימ’קה, הבחור הכורך.

– הֶה, גם אתה פה! – יקדם תמיד זליג בצחוק פראי את פני חיימ’קה זה בכניסתו, – למה אתה בא? הרי לא לבדוק אצלנו את תפיליך הפסולים, הא? אני אוהב לומר את האמת: אפשר, שהנך למרי קרקפתא דלא מנח תפילין, אה? אני אוהב להגיד את כל האמת! אני יודע, שיוצא ובא אתה בבית שכננו ה“ציניסט”… הא…

חיימ’קה שוחק על גסותו של זליג, המערב את התחומין ושמות המפלגות. הוא – “ציוניסט”?! וכדי להראות לו מה הוא באמת ולעקצו בתוך זה עקיצת-עקרב הוא מעיר, כי מעת שרבו הציוניסטין-הצבועים, הלא רבתה בלי ספק גם “הדרישה” על תפילין ומזוזות… האין זאת? ואולם עוד סופו של המוסר-השכל על לשונו – והווֹליני כבר אינו נותן לו לדבר. סמוך על דופן הכסא, הוא יושב לו ודורש בנחת, אבל בחריפות, שלימוד-זכות זה אינו כלום. אַל ידמה ר' חיימ’קה-שקץ להוכיח, שהציוניסטין יראי-ה' המה. חס וחלילה! הוא הווֹליני, אינו נער קטן ואותו לא יונו. הוא יודע הכל…

– והגע בעצמך: אתה הלא ציוניסט – ו“יראת שמים” שלך הלא מפורסמה היא, חַא-חַא-חַא… אבל אין זה בכוונתי להגיד. אתה יכול לתרץ: אין מביאין ראיה מן השוטים… זוהי רק בדיחותא אגב-גררא. לא, אחת אשאלך: אתה הלא למדת לפנים, בחור שנתפקר הנך, אבל בתורה עצמה הרי תאמין. כן? הרי אין מינים כאלה, שיכפרו בתורה גופא או בדברי חז“ל. עליך לדעת, שאני לא אהיה ציוני בכל אופן לעולם, לא מפני שאני צדיק גדול, לא, רק כך… זה רחוק ממני… לא נוגע לי… וגם איני מאמין בזה… הדבר לא יצֵא לפעולות – עורבא פרח… אני רק לשם שיחה בעלמא מתכוון… ואני שואלך: נאמר “אסור לדחוק” או לא?.. איני רוצה לשמוע כלום… רק מלה אחת: נאמר או לא? אה – נאמר!.. ועוד אני שואל, עוד שאלה אחת אני שואל, חיימק’ה-שקץ: למי עלי לשמוע? למה שיאמר לי “הצפיר” או למה שיצוו האדמו”רים והרבנים הגדולים, אה, ר' חיימ’קה? וכי לא יפה אמרתי, דויד’קה?

– מי חושש לך! – אומר דויד’קה בלעסו את אגסיו במלוא פיו – אני יודע מכבר, שהנך איש-חיל וחכם בלַיל.

– ישוב ארץ ישראל… מצוה חדשה! – מוסיף הווֹליני לדרוש – לנו רק תרי"ג מצוות! “לא תוסיפו ולא תגרעו”…

– לְכָה ודבּר עם בהמות! – כועס חיימ’קה בתוך זה – חמורים, מה אתם מאכילים אותי בפסוקים? יש לי פסוקים משלי ואיני צריך לכם, וכאן לא בציוניות עסקינן, שוטים, אינכם מבינים כלל לשון בני אדם. אתם יודעים רק מה “שנאמר” ו“הכל תלוי במזל”. –

– אולי גם בזה הנך כופר, הא? – מתנפל עליו זליג, והוא מביא ראיה ברורה לאמיתוּת הפתגם הזה מהם, בית ירוחם=נוח, ושמואל-גרונם “מפליא”; בוא וראה: “המפליא”, האומן-יד, שאין כמותו בישראל, מוסר להם את נפלאותיו למכירה!

– הוא, הדבר, כי עיוורים אתם ואינכם יודעים כלום מתנאי-החיים, וזה כל האסון! – משמיע חיימ’קה אמרותיו – בערות ופחדנות… וזה כל אסוננו. הדעת מלמדת את האדם לבאר הכל על פי חוקי הטבע, התבינו? – לדאוג לשכלול העולם הזה, לשנות את תנאיו, את תנאי החברה, שבהם הכל תלוי… ואחינו בני ישראל… לא כולנו, כמובן… יש אנשים. יש… אך אלה הדומים לכם… חרדים מעל עלה נידף, מאמינים בכל הבל… והדבר מובן: פועלים אינכם… ותקיפות ועוז ומנַין לכם? בורז’ואים קטנים אינם יכולים להתמלא באידיאולוגיה של הפרוליטריון… והחיים, יודעים אתם מה דורשים החיים בזמן הזה? היודעים אתם את המצב באמת ואיפה אנו בעולם? החיים –

– אינם שווים כלום!… – מתעורר הנדיל וקורא פתאום בקולו הניחר – כשמעיינים בדבר… לפי עניות דעתי… מוחי לא גדול אבל… מה לי “חיים ותנאים” אני שואל, שואל אני… קחה אותי, אותי לדוגמא, קחה, אני אומר… אחרי כל הדברים… נוּ, הכל… אבל מה לי לעשות, לעשות מה לי, אמור לי… אדרבה למדני… אין מה לעשות… יושב אני עתה וחושב, צמיד אני “משבר את ראשי”: ריבונו של עולם!… בנאמנות, יְרוק, במחילה, על כל דבריך, חיימ’קה, אין לי כל אמונה בהם… נקלטים הם בי כקטניות בכותל… “תקיפות”, “עובד”, “פועל” – כל זה שמעתי מפיך פעמים אין מספר… אין כוח – ותו לו… ומה לי עובד? מה לי פועל? גם אני בעל-מלאכה, ובעל מלאכה נקיה, ומה יש לי?.. החיים… צל עובר… חלום רע… אשה אין לי… התראה, הנה דויד’קה כבר פוער את פיו… תמיד היתה לו פניָה בזה… יודע הוא מה שהוא צוחק…

– אה, מאין באת, הנדיל? – צוהל דויד’קה – מאין באת, אֵם אבלה? מטיפה סרוחה! אי, בעל-בכי… מעולם לא ראיתי כזה. גם אני בלי אשה ובנים – המתאונן אני? האומר אני קינות? מידתי היא אחרת. “הרבי ציווה לשמוח”, כמו שאומר בעל-ביתנו ר' ירוחם-נוח!… יום-כיפור: “הארורה” חסרה לו! עוד פני ימים קונן, כי לולא ארורתו היה חי בנעימים, ועתה – שירה חדשה… הא לכם אבק-טבק בעד אנשים כאלה, דברי ר' דויד! אין דבר, הנדיל! אל תיעצב: עוד תספיק להעמיד י"ב שבטים. בן שלושים לכוח…

הנדיל משתתק ונפנה לו לקרן זווית. השיחה נמשכת. לאחרונה יבוא גם ר' ירוחם-נוח וישמע גם הוא את אנחתו המוטעמת. מסיחים על דבר צוק-העיתים, קלקול הדור, ימות-המשיח, עולם הבא, השגחה פרטית… עד שדויד’קה נמלך לשוב לקרבָּנו:

– תענית-חולם, כנראה, היתה להנדיל היום… יושב לו… צער-בעלי-חיים…

– בעל-הבית בוודאי ממעיט בשכירותו… דבר ידוע… – מכיר הכורך.

– אבל מי זה יבקש ממך, מין, לבוא אלינו ולחרחר ריב? – קורא זליג – הלא הנך כופר-בעיקר! אני אוהב להגיד את כל האמת…

– דום, שגעון! – גוער בו אבא בכעס מעושה – מה אתם אומרים לתכשיטי? מתנפל על אנשים כחיה רעה… “מין” – הה… זהו שגעון… המותר לכנות בן-ישראל בשם זה?

– מה אתה מחניף לו?! – אומר זליג מתוך שיניים מהודקות, ומראהו נהיה למגוחך מאוד – אני אוהב את האמת!

– איזו אמת, “שגעון”? – נהנה ר' ירוחם-נוח ממהלך הענין – איש ישר הוא הבן שלי… אבל איזו אמת? אי-אפשר להכחיש: חיימ’קה, הוֹ-הוֹ-הוֹ, הוא, אמנם, חפשי מעט יותר מן המידה… אבל, בכל זאת, צדיק הוא ממך… זהיר אתה במצוות כיבוד-אב, אה, זהיר?! וחיימ’קה חי מיגיע כפיו… אינו עושה כל עוול בדברים שבין אדם לחברו… האין זאת, חיימ’קה? אל תתן לב לדברי ה“שגעון”, שמע בקולי וספר לנו קצת חדשות…

– מה חדשות יוכל הלז לספר! – מבטלו הווֹליני – “אין כל חדש תחת השמש”.

– כן… – נכנע ר' ירוחם-נוח מפני כתוב מפורש – ואף על-פי כן… מה נשמע בעולם?.. מה כותבים בגזטין?..

חיימ’קה מספר: עלילות-דם, שערוריות, פרעות, הריגות, קריזיסים, יציאות-לאלפים במקל ותרמיל. הוא קורה הכל בנשימה אחת, ומשתדל להגדיל הרושם ופעולות-המעשים. בחושו הטבעי הוא מרגיש, שזה העולם, המתמלא בפרוטות פדיון, במכירת גידין ומזוזות, בתשלןמי ריבית, בפתותי פת-קיבר, במחלות ובגזירות ה“קיצור שולחן ערוך”, אינו עלול ביותר להתרגש; די לשמוע רק את אנחתו המצויה של ר' ירוחם-נוח ולראות, כיצד הוא מנענע בראשו: “עלילת-דם, אי-אי”, בכדי להיווכח עד כמה לא במקומם הם כל הדברים והסיפורים, עד כמה למותר המה, עד כמה שתיקה יפה… והילכך, אם פתחת את פיך – ברור, לפחות, סממנים צועקים, הגדֵש את סאת-הצבעים כפי יכולתך!

– ימי החורף ממשמשים ובאים… – עולה קולו העגום של הנדיל – עמעום נופל בלב…

– עמעום – שעמום… – גוער בו בעל-הבית – מוטב שתאמר לי: למה, עצל, תשב מבלי כל עבודה? ערב שלם… מדוע לא תכתוב?

– אין כוח, ר' ירוחם-נוח… מה כוחי, כי אכתוב גם במוצאי-שבת?.. ישאל-נא כבודו, מה אכלתי כל השבת הזאת?

– וגם תיאבון לאכילה אין לך? – מתלוצץ ר' ירוחם-נוח.

– אָין… – עונה הנדיל בעצבות רצינית.

הכל צוחקים.

– מהראוי היה לך, הנדיל – מעיר חיימ’קה בהשתתפות – לטייל מעט כל יום… לשאוף רוח צח…

– לטייל? – מתעורר הנדיל – אֶט… לשם מה?.. בריאות על-ידי טיול?.. ואגב… לטיול עצמו דרוש כוח… למי יש כוח לטייל…

*****

מיום שיצא לפועל רעיונו של הנדיל לגרש את “ארורתו”, שב וניעור בו רצונו הקדום לעזוב גם את בית ירוחם-נוח ו“לחפש את נקודתו”. ובסוף הקיץ, משהגיעו ימי אלול, כמעט שהוחלט הדבר בלבו… בנדון זה היה נוהג לשפוך שיחו לפני חיימ’קה. כשהיה זה האחרון מזדמן לו, היה הוא, הנדיל, נטפל אליו ומתחיל להתאונן על “בעל-ביתו”, המקצר את ימיו בפועל. ממש אין כוח לסבול עוד הא? למה הוא מניחהו לרכב על גבו? מדוע הוא נכנע? אבל מה לו לעשות? לכתוב כמה שאחרים כותבים אין בכוחו. ננעלו כל השערים: אין עצה ואין תחבולה. התמרמר והתמרמר – ואין תשועה… עליו לברוח מפה, לברוח. הוא טעה, טעות גדולה טעה. לא צירל היתה בעוכריו, כי אם הבית הזה…

– הבית הזה, בוודאי, אבל גם לא בצירל כל הגדוּלה…

קיתון של מים קרים שופכת על הנדיל הערה זו. חומו יפוג, והוא עוזב את איש שיחו והולך לו בעצב.

“חצרות בית המדרש” הומות. מין ריח של מחנק-נפש, יחד על מבול-גשמים, עצבות, רגזנות ופירות רקובים יביא הסתיו על הבריות של הרחוב.

והנדיל מתנהל לו לאטו, טעון שברי-מחשבותי הישנות. טעות מרה!.. לא הנישואין, אלא ביתו של ר' ירוחם-נוח – הוא הוא השטן האמיתי לחייו… ואילו ברח משם עוד בעת ההיא, כי עתה לא עונה לו כל רע. –

כן, ימים טובים היו לו ולא ידע לחבבם ולהחזיק בם, לא ידע לסבול ולעבור בדומיה על חסרונותיה הקטנים של צירל. היא, אמנם, אשה בעלת “חרון-אף”, פרנסותיו לא מצאו חן בעיניה ובסכמתה גופה להינשא לו היתה גם כן על פי עצת קרוביה ואביה (אֵם אין לה), שנטפלו אליה. כל זה אמת במקצת… ואולם… בכל זאת… בהמשך הזמן היתה בוודאי מיטיבה את דרגכה… ואיך שיהיה, איך שיהיה – “טב למיתב טן-דו”… תלמוד ערוך…

ועתה… עתה – אבד הכל. ר' ירוחם-נוח סיפר, כי אביה, השַמש בקלויז “חיי-אדם”, חולה מסוכן, נוטה למות, והוא משאיר חזקתו בשמשוּת למי שישא את בתו הגרושה, ויש לחוש מאוד, שהענין יפול בידי דויד’קה…

זה הזולל-וסובא! לא לחינם התחפש אז כאילו הוא ידידו של הנדיל ונתן לו עצה על גירושין. נוגע בדבר היה, הנבל! בערמומיות של נחש היה מפתהו ואומר, שאנשים כמותו, כהנדיל, אינם צריכים להיות בעלי אישה ובנים. כן, רק להם לבדם ניתנה הארץ…

והנדיל נזכר שנית בגעגועי בחרותו טרם נהיה לבעל-מלאכה. לא רע היה לו בכלל בבית-המדרש, גם תקוה היתה לו להשיג שם לאחר זמן איזו משרה, ובמשפחתו, אמנם, ברוך-השם, אין בעלי מלאכה עד היום; ואולם הוא בחר בסוֹפרוּת, מלאכה נקיה וקלה, בדַמוֹתו, כי זו הדרך הקרובה ביותר להשיג מטרתו ולמלא תשוקתו הלוהטת לישא אישה.

– ועתה – עתה אין טוב לו משוב אל בית-המדרש ולהיות לפרוש. הוא יסע מזה לעיר קטנה, ושם יוכל בדרך אגב גם להשתמש במלאכתו ולהשתכר קצת, וגם דאגת-הפרנסה תוסר ממנו. היש לו טוב מזה?

כן, מה' יצא הדבר. ריבונו של עולם בעצמו האיר את עיניו בעצה טובה זו. שוא בטוֹח באדם ושאוֹל עצה מבן-איש. עתה, בתור פרוש, ימצא מנוס מבית רוכבו ומנהיגו,וגם… מי יודע… אפשר שצירל לא היתה המוכרזת לו מששת ימי בראשית, והמיועדת האמיתית שלו יושבת אי שם… סוף סוף, הרי הוא צריך לישא אישה; הן לי ישב פנוי לעולם…

אכן, כמה עלול בר-נש לשגות! ביאושו כמעט שקיבל הצעת ר' ירוחם-נוח, שיהא הוא, הנדיל, סובב בעיר עם תפילין ומזוזות כראובן-ואלויל “הנושא”. הוא ראה בזה, לכאורה, מעין גאולה ממצבו של עכשיו, מעין מנוס ומפלט… אבל לקוות לישועה מעצותיו של ר' ירוחם-נוח – היש לך שטות גדולה מזו?… אז נולד במוחו רעיון חדש: להשיג תמונות יפות, כגון “הכותל המערבי”, מראה העיר פטרבורג, דרייפוס אל עמוד הקלון וכדומה, לשימן באספקלריה, והיה כל המביט – ונתן לו מחצית אגורה – מה זה לפני איש?.. והנדיל נתן בלבו שבח והודיה להקב"ה, שחלק לבריה כמותו בינה… אבל במה דברים אמורים? – אילולא מצא עצה אחרת נאה מזו: הפרישות! ועוד, התמונות ומכשיריהן מנין לו?.. והעיקר: למשא-ומתן כזה, לחזרה בעיירות ושיאת התיבה, דרושות רגליים… האפשר לו, להנדיל, לסמוך על רגליו?… הרי לא רגליים – חספי בעלמא לו, במחילה.

ר' פייויל, השדכן-למחצה, לן בבית ר' ירוחם-נוח. עסקים שונים היו לו בעיר, ובותכם גם ענינו של הנדיל. זכות זו עמדה לו ליטול לעצמו משכבו של זה, של הנדיל, על ספסל-השינה, זו הספה העשויה כמין ארגז קרשים, שבתוכה, מתחת לטבלה – המכסה – תבן מעלה צחנה ופישפשים. הנדיל נאנס לקחת את הטבלה, לתתה על פני דופני כסאות ולשכב. הוא כבר התקפל, כעובר במעי אמו, וכינס את רגליו סמוך לטבורו, מוכן ומזומן לתת שנת לעיניו, וכבר אמר ברכת “המפיל”, אלא שפישפשי המקום החדש, שלא הורגל עוד אליהם, לא נתנו לו מנוח.

– “גלות”… – התרגז הנדיל ונתמלא חמלה לנפשו – זה פרי התגלגלו בבית זרים… בית אין לו… בשכנות הוא גר אצל ר' ירוחם-נוח, כאילו מחמת רחמנות… בא איש ששמו פייוויל ומשיג את גבולו…

אבל מיד נמלך הנדיל וזכר, מה פייוויל זה לו עתה – ודעתו נתקררה קצת.

ר' פייוויל משתדל עתה לטובתו של הנדיל. הוא אומר, שעתה, רק עתה, בשעה שאביה קרוב למיתה, נקל להוציא הדבר לפעולות. והוא נוטל על עצמו טורח זה…

הנדיל מתהפך מצד אל צד וגונח מפני עקיצות מוצצי-דמו. לכאורה, הוא מהרהר, משונה קצת… אך באמת… מה בכך? וכי יחיד הוא בזה? וכי אין זה בנוהג שבעולם? וכי מעטים הם מחזירי-גרושותיהם? וכי כוהן הוא?…

וכירד לעומקא דעניינא, כשידקדק היטב, הלא יכול הוא לראות בעליל, עין בעין, שהשגחה פרטית יש כאן… והראיה: זה עידן ועידנים, שהחליט החלטה גמורה לנסוע מכאן – ועדיין לא נתקיימה מחשבתו זו. סיבה גלויה אין, לכאורה, אבל האין בזה יד מסבב כל הסיבות?

והמאורע שאירע ביום שלפני זה – הלא לא יכחיש גם חיימ’קה בעצמו.

אחר תפילת שחרית – והוא כבר היה מוכן לנסוע לקלבישוק, כבר היתה חבילתו בידו, כבר עמד בחצר העגלונים וכבר “הושווה” עם פייטיל בעל העגלה הקלבישוקי. לא נשאר לו אלא לעלות לשבת על העגלה, ובערב – והנה הוא כבר בקלבישוק, ואין פייוויל, ואין כלום… אבל מעשה ניסים שאני: בעוד פייטיל בעל העגלה עושה כה וכה, מאסף את “נוסעיו”, מזדרז בעצמו ומזרז אחרים (נחפז היה לעירו קלבישוק, לשמוע דרשת המגיד מסקידל, שבא לשם) והנה – טרך: מוט נשבר… בינתיים נזדמן לשם פייוויל – והנדיל נשאר…

לב הנדיל מתרכך, והוא שוכח גם את הפישפשים, גם את ספיקותיו; עוצם הוא את עיניו, רואה לפניו את צירל, המתחבבת עליו ככלה חדשה, - והוזה…

עתה תהי אחרת! עתה ישכנו שלום ושלוה במעונם; עתה שניהם יודעים, מה רע לאדם היות לבדו. פייוויל מספר, איך היא מלאה חרטה וכמה גדול רצונה לשוב אל בעל-נעוריה… והוא – גם הא אין לו צורך בשום דבר אחר. מה יחסר כשיהיה איש ככל האנשים, בעל לאשה? דויד’קה יבוא אליו ב“ימים-טובים” לשם “כיבוד”. ר' ירוחם-נוח ידרוש לשכנו, לא יראה עוד את עצמו כעושה חסד עמו, אלא יבקשהו למסור לו את עבדתו. מצבו יהיה איתן. שמש בקלויז “חיי-אדם”! הוא יינקם בשונאיו… דויד’קה, חה-חה… אבל מה לו להנדיל ולדויד’קה? יקחהו הרוח… העיקר: צירל… אשתו – – –

רגלי הנדיל הקודחות מתמתחות על הטבלה הקרה. המיה רותחת תאחזהו כולו. בת צחוק על שפתיו הפעוטות. הוא ישן ולבו ער.

****

פעם אחת – הדבר היא מקץ י"א חדשים למיום שהגיע הנדיל למטרתו – אחר “קריאת-התורה”, בשחרית, בשעה שעמד ר' ירוחם-נוח בקלויז “חיי-אדם” מעוטף בתלית ותפילין והתפלל ותיקין, ניגש אליו הנדיל, בסבבו לפני המתפללים בקופסת-השמד שבידו, וענה ואמר:

– בבקשה, ר' ירוחם-נוח… כבודו יעשה לי החסד הזה… הלא גם עובד אני אצל כבודו ועליו לכבדני בביאתו… כבוד גדול יעשה לי… היום – “הברית”!…

– היום? – התאנח ר' ירוחם-נוח אנחתו המודגשה, מבלי דעת בעצמו על מה הוא נאנח – שמע מינה, שהבריא הנולד? ברוך השם!…

– אי, ר' ירוחם-נוח – ניענע הנדיל בראשו הקטן – עבירה היא לקרוא תגר: הבריא חא חגמרי… בל אחטא בשפתי, כמעט שאין ילד כלל… אין בו כדי “בריה”… פחות מכעדשה ובלי טיפת דם… אבל מה לעשות: הלא צריכים, סוף-סוף, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואיתימא איפכא: אני אמרתי לשהות עוד, וגם דיברתי על זה עם המוהל, לידע הדין מהו – ופתחה צירל שלי את פיה עלי! לכאורה, מה אני חייב? אבל לך ודבר עמה! יודעים אתם: קפדנית, רגזנית, בעלת-פה, אי, אי… ישמרנו הבורא… והילד חולה, לדעתי, ר' ירוחם-נוח, חולה מסוכן, גוסס, בל אחטא בשפתי, רציחה היא, גזלנות ממש! אוי, לי, ר' ירוחם-נוח, חלש הילד, מאוד חלש…

ר' ירוחם-נוח חלץ את תפיליו הגדולים והתחיל כורכם. שפתיו דובבו תפילת “עלינו”: “שלא עשנו כגויי הארצות”, וכשהגיע ל“ואנחנו”, כפף ורקק. אחר כך נזדקף קצת, פנה לאיש-שיחו וגנח:

– אי, הנדיל! הנדיל!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!