המושג ‘דיבוק’, שמקורו בביטוי ‘דיבוק מן החיצונים’ שטבע ר' יעקב עמדן (יעב"ץ) מאלטונה במאה השמונה־עשרה, מתאר כוח על טבעי הנודע בשם רוח רעה הנדבקת לאדם, נאחזת בו, נצמדת אליו, דבקה בו ומשתלטת עליו, בדומה למונח האנתרופולוגי־פסיכולוגי המקביל ‘איחוז’ (possession) – המתאר ביטוי של מצוקה שאין לה שומע, המתייחס לתופעה פסיכופיזית, רפואית־נפשית־גופנית־חברתית־דתית־תרבותית מוכרת בחברות שונות בעולם המסורתי. תופעות אלה, המתבטאות בראש ובראשונה בשמיעת קול זר בגוף מוכר, ובהתנהגות חסרת שליטה של אחוזי רוח תזזית, הסותרת את כללי הצניעות המקובלים, מתפרשות בתרבויות שונות כרגע שבו מתגלה העולם הנעלם מבעד לעולם הנגלה, או כרגע שבו מצטרף העבר המוכחש להווה הנפגע, כזמן של צירוף העולם הלא נורמלי לעולם הנורמלי, וכרגע של פריצת גבולות שבו עולם המתים המודחק חודר לעולם החיים הגלוי. כל אלה מהווים הסבר לתופעות קוליות, עוויתיות, גופניות ונפשיות שונות, החורגות מתחום הנורמה המקובלת.

תופעה זו ששמה הקדום הוא ‘רוח מן החיצונים’, או ‘רוח עוועים’, או ‘רוח תזזית’ מתוארת בעולם המסורתי כאירוע שבו רוחו של אדם מת נכנסת בגופו של אדם חי נדבקת בו ונצמדת אליו ואינה מרפה, ומפקיעה אותו מחייו השגרתיים בתחום הנורמה המקובלת, או כשישות חיצונית, בעלת ממד על־טבעי, כגון רוח רעה, שד או שטן או ‘רוח מן החיצונים’, קונה לה שליטה בגופו של אדם חי, כשהיא דוחקת באופן זמני את זהותו הרגילה של האחרון.

ישויות חיצוניות אלה, הנדבקות ונצמדות בחוזקה לגופו ורוחו של אדם חי, שמקורן בעולמות עליונים ותחתונים, מתאפיינות כולן בחציית גבולות, בערעור זהויות לכידות ובפריצת הבחנות מקובלות; אך אופיין הייחודי והביטוי ההתנהגותי והחווייתי של נוכחותן, משתנים במעבר בין דתות ותרבויות, בהתאם למשמעות המיוחסת להן בהקשרים דתיים־חברתיים, תרבותיים, רפואיים והיסטוריים מגוונים.¹

בעולם היהודי זהותן של הרוחות מתפרשת בהתאם למקור מוצאן, במנעד הנפרש בין 'דיבוק' בקוטב השלילי, הקשור לטומאה לחטא ועונש, למחלה, לשיגעון, לעולם המתים, או לעולם השדים והרוחות, לחטאי היהרג ובל יעבור, למשפט צדק ולמוות,² לבין ‘דבקות’ בקוטב החיובי, הקשורה לקדושה, לחסד, חסידות וצדקה, להשראה אלוהית, לדבקות באל או בשכינה, להתעלות רוחנית, לעולם המלאכים, לרוח הקודש, ל’עולם הדיבור', לגילוי אליהו או לבת־קול ולמקור החיים, ולביטוייהם התרבותיים בתקופות שונות.³

בעולם המסורתי רווחה ההנחה שמצבים נפשיים יוצאי דופן, המצטיינים באבדן שליטה, בהתנהגות חריגה, בעוויתות, בפרכוסים ובקול זר הנשמע מגוף מוכר, נגרמים כתוצאה מהשתלטות של ישויות מעולם המתים, המוגדר כתחום הטומאה שיש להתרחק ממנו, המכונות בשמות ‘דיבוק’, ‘חיצונים’, שדים, מזיקים, ליליות, קליפות, רוחות מתים ורוחות רעות, האוחזים באנשים ונשים בעל־כורחם, נצמדים וחודרים אליהם ומאלצים אותם להתנהג בצורה זרה ומוזרה, הגורמת לאחוזי הדיבוק סבל רב, ומעוררת בקרב העדים לתופעה, אימה, חרדה ופלצות. על פי התפישה המקראית, הנפש מקורה אלוהי מקודש, והיא שבה אחרי הפטירה אל מקורה, מקור החיים, כאמור בדברי קהלת: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. (קהלת יב ז). אשר על כן חריגות הקשורות בנפש האלוהית, הנודעת בביטויים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, התפרשו כהשתלטות של עולם הטומאה, היפוכו של העולם האלוהי, על עולם הקדושה.⁴

לעומת זאת מפגש בלתי צפוי עם ישויות על טבעיות שמקורן בעולם העליון, עולם הקדושה, מקום הפמליה האלוהית, הנודעות כמלאכים או מגידים, כגילוי אליהו, גילוי שכינה, כמשיח או רוח הקודש, אשר קולן נשמע באוזני בני אנוש החפצים בכך ומתקדשים ומטהרים ומסתגפים לשם כך, בחלום ובהקיץ, בנסיבות יוצאות דופן, מכונן חוויות מיסטיות נשגבות ונכספות, וטקסי סיגוף או זימון מגוונים בתרבויות שונות נועדו לעוררן.⁵

הדיבוק מבטא אחיזה של העבר, המיוצג בעולם המתים, בהווה, בעולמם של החיים, באופן של איחוז המסרב להרפות. “דיבוק”, או הגרסה היהודית המסורתית של מצב האיחוז, מגלם מצב יוצא דופן של פריצת גבולות הגוף והנפש, המתועד כמחלה מוכרת בספרות שלהי העת העתיקה, ונזכר בספרות הקבלית על תורת הנפש שמקורה בשלהי ימי הביניים, ובספרות המוסר העממית הנסמכת על הקבלה, בראשית העת החדשה, מהמאה ה־16 ואילך. עדויות עתיקות מאמצע האלף הראשון לפני הספירה, על גירוש דיבוק במסורת היהודית, נמצא בספר טוֹבְיָה הקדום, מהתקופה הפרסית או מהעידן ההלניסטי, שגיבורו, טוביה, מגרש את השד אשמדאי אשר אחז בשרה בת רעואל. בעדותו של יוסף בן מתתיהו, מהשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה, נמצא תיאור של שלמה המלך כראשון בעלי הידע הכרוך בגירוש שדים האוחזים באדם ודבקים בו, וכראשון כותבי ההשבעות שבכוחן לגרש רוחות רעות (קדמוניות היהודים, ספר שמיני, שורות 42–45). בן מתתיהו אף כתב על גירוש רוח רעה שהיה עד לו בימיו (שם, שורות 46–48).⁶ העדות הראשונה באלף השני על גירוש דיבוק, שנערך בידי ר' יוסף קארו בשנת 1545 בצפת, מצויה בספרו של ר' יהודה חליווה, בכתב יד של ‘ספר צפנת פענח’.⁷

הדיבוק נקשר, כאמור, עם השתלטות רוח מת, או רוח מן החיצונים, רוח תזזית או שד על גוף חי, ונסיבות השתלטותו, דבקותו או ‘היאחזותו’ בגוף החי, נקשרו בעונשם החמור של החוטאים והעבריינים בקהילה היהודית, שלא באו על עונשם בעולם החיים, ונידונים לענישה דרמטית אחרי מותם, החורגת מגבולות החיים והמוות. פרטי סיפורו של הדיבוק מתבררים ומוצגים כמציאות חיה במופעי גירוש הדיבוק, המפורטים ומתועדים בספרות היהודית מאז המאה השש־עשרה ואילך.⁸ מצב זה של איחוז או דיבוק, מקורו בתורת הנפש הקבלית, המבוססת על ארבעה יסודות:

(א) על הרחבת חיי הנפש מעבר לגבולות חיי הגוף, או על קיום הנפש לפני הגוף (צרור הנשמות) כמתואר ב’ספר הבהיר', ואחריו (צרור החיים).⁹

(ב) על ניידות על־זמנית בין נשמות אינדיבידואליות וגופים מתחלפים, המכונה תורת גלגול הנשמות, המוכרת לנו מספר הבהיר, מספר ‘גליא רזא’ ומספר ‘שער הגלגולים’ בקבלת האר"י.¹⁰

(ג) על גלגול נשמות כעונש על עברות חמורות וחטאים כבדים, בזיקה לתורת הגמול והעונש, הכוללת מעבר בין עולם החיים לעולם המתים ולהפך.¹¹ חוטאים שלא באו על עונשם בעולם הזה, והצליחו להימלט מאימת החוק, מהעמדה לדין ומהעונש, שבים לעולם הזה ובאים על עונשם כשהם חוזרים כגלגול רוח מת נרדפת ומתייסרת, המחפשת מחסה בגוף חי.

(ד) על תפישת נפש האדם כזירת השתקפות של המאבק הקוסמי המתמיד בין סטרא אחרא לסטרא דקדושה, או בין כוחות הגלות והחורבן לכוחות הגאולה והבניין.¹²

במצב הפסיכופיזי שבו אדם אחוז דיבוק, מתרחשת חציית גבולות בין החיים למתים: לתוך גופו של אדם חי, בדרך כלל אישה, בעל נשמה אחת, נכנסת בשלב כלשהו של חייו רוח נוספת – רוח של אדם מת, שנפטר קודם זמנו, ושנתפס כחוטא כה גדול עד כי גם הכניסה לגיהינום נשללה ממנו, והוא נודד בין שני עולמות,¹³ נרדף ומעונה על ידי מלאכי חבלה. רוח המת החוטא שהופכת לרוח נרדפת, שאין לה מקום מנוחה, חודרת לתוך הגוף החי, נצמדת אליו ונדבקת בו כדי למצוא מחסה מהרדיפות של מלאכי החבלה והרוחות הרעות המבקשות להעניש אותה במכות וייסורים, והיא דוחקת את הזהות הקודמת ומשתלטת עליה. הדיבוק, שעבר מתחום הספרות הקבלית מראשית האלף השני - העוסקת בגלגולי נשמות בזיקה לדין צדק על־זמני על חטאים קונקרטיים, ביחס למאבק בין הגלות לגאולה או בין סטרא אחרא לסטרא קדושה ובין הקליפה לשכינה, וביחס לשכר ועונש - לספרות העממית, מהמאה השש־עשרה ואילך, העוסקת בתהילתם של מגרשי הדיבוק ובמעשה גירוש הדיבוק, כאישוש חברתי פומבי והמחשה טקסית קהילתית למערכת הצדק היהודי הנסתרת, הקשורה בשכר ועונש, החורגים מגבולות העולם הזה, וקשורים למושג גלגול נשמות - נתפש כסטייה חמורה מהנורמה הנוהגת בעולם המסורתי.

הדיבוק, אשר נתפש כמחלת נפש בעיני בני הקהילה שבקרבה הופיע, והחולים בו נקראו חולי רוח או חולי נפש, כמוהו כמצבי איחוז רבים אחרים, המוגדרים כמחלות תלויות תרבות,¹⁴ היה תלוי בהקשר החברתי של החולה ולא רק במצבו הרפואי. כלומר, ההתייחסות החברתית למצבי הדיבוק או האיחוז כאל מצבים פתולוגיים אינה הכרחית. הערכתם כחיוביים או כשליליים הייתה תלויה בשלושה גורמים: במעמד המוסרי של הישות החודרת והנאחזת, בתוכנו של המסר הנשמע במרומז או במפורש, ובמעמדו החברתי של האדם הנחדר בידי הרוח או הנאחז על ידי הדיבוק.

מצד אחד, מדובר, כאמור, בישויות על־טבעיות הנמצאות בעולמות עליונים סמויים מן העין, הנוגעים בתחום הקדושה והחיים, ישויות שגילוין בהווה כנשמה, שכינה, מגיד, בת־קול, משיח או מלאך הדבוק באדם או המדבר ברוחו של אדם, עשוי להתקבל בברכה כמתת חסד וכהשראה, כנבואה או כאקסטזה וייחוד, או כדבקות ברוח הקודש. מופעים מעין אלה יוחסו למנהיגים רוחניים, למשיחים ולמייסדי תנועות דתיות בתקופות שונות.¹⁵

מצד שני, רוב הישויות העל־טבעיות החודרות והנדבקות, מקורן בעולם המתים והשדים, האחוז בעבר, או בעולמות תחתונים, מתחת לאדמה, הנוגעים בתחום הטומאה והמוות, החידלון, המחלה והכיליון, שעמהן האדם עלול לבוא במגע בעל כורחו, וגילוין בגופו וברוחו מתפרש כהפרעה, כמצוקה, כסבל או קללה, כעונש משמים וכמחלה, כהיסטריה, כדיסוציאציה או כשיגעון.

ישויות אלה, רוחות, שדים, מלאכים ודיבוקים, שמהותן מתאפיינת במעבר בין עולמות ובחציית תחומים מוגדרים של זמן ומקום, בהתרסה נגד הבחנות מקובלות, בערעור זהויות, באמביוולנטיות מגדרית, או במיזוג של גבריות ונשיות בגוף אחד, נודעות בשמות רבים בתחום השתלטות כוחות מהעבר המודחק, מעולם הטומאה והמוות, ביניהם: דיבוק, רוח רעה, שד, רוח טומאה, דיבוק מן החיצונים, רוח מת, זאר (אצל יהודי אתיופיה), קוּלָה, אסלאי (אצל יהודי מארוקו), אשמדאי, דאימון, דמון, עפרית, שטן ושיטאן (בעולם האסלאם) ודיאבולו או devil ו־Satan, מפיסטופלס, בעל־זבוב ולוציפר בעולם הנוצרי.¹⁶

בתחום כוחות ממרחב הקדושה ונצחיות החיים, הנשמעים לאדם ברוחו ובגופו כקולות מובחנים, ולעתים נשמעים בבירור גם לזולתו, כמו במקרה ‘גילוי שכינה’ של ר' יוסף קארו, או ‘עלית הנשמה’ של ר' ישראל בעש"ט, גילוי מגיד שנודע לר' משה חיים לוצאטו או לר' נתן מעזה, נודע המגע עם ישויות אלה במושגים: דבקות ברוח הקודש, דיבור ברוח הקודש, ייחוד, דיבור שכינה, עליית נשמה, בת קול, גילוי מגיד, ‘קול דודי’, גילוי מלאך וגילוי אליהו.¹⁷

את מצבי האיחוז השלילים, כמו הדיבוק היהודי (מדובק), האיחוז השטני בנצרות ((possessed או האיחוז הדמוני באסלאם (ג’ין, מג’נון), ניתן להגדיר כמושגים חברתיים ביחס לנורמה וסטייה או כניבים תרבותיים המקנים מבע סיפורי למצוקה פרטית שיוחסה לגורמים על־טבעיים, המפקיעים את אחוזי הדיבוק מתודעתם הרגילה, מגופם הנורמטיבי ומסדריה השגרתיים של הקהילה, מפרים את השליטה בגוף ובנפש ומערערים גבולות, מעצורים, נורמות, ציפיות וזהויות. מחלה זו, המוגדרת בספרות המקצועית הפסיכולוגית והאנתרופולוגית כתסמונת תלוית תרבות, הייתה מטופלת תמיד בדפוסי ריפוי בעלי הקשר דתי ומבנה טקסי מוסכם, המכיל את העיצוב התרבותי של מצבי המצוקה ומאשר את דרכי הטיפול המסורתיות, את יעילותן ואת משמעותן.¹⁸ הקהילה נדרשה לפתרונה של הפרעה-מחלה מדבקת ומשתלטת זו, המשבשת את הסדר החברתי הפטריארכלי, הואיל והיא התרחשה ברוב המקרים בגופן וברוחן של נשים צעירות משולי החברה, סמוך לשידוך כפוי, או להסדרי אירוסין ונישואין בכפיה, ולחתונה שנערכה בניגוד לרצון הכלה הצעירה, פעמים נערה בסוף העשור הראשון לחייה או ראשית העשור השני, באמצעות גירוש הדיבוק.

סיפורי גירוש דיבוק רבים שתועדו בעולם היהודי,¹⁹ כשני שליש מהם מתעדים מצוקת ילדות, נערות ונשים, וכשליש מצוקת ילדים, נערים וגברים, מתארים מציאות זו של מצוקה סביב שידוכים, אירוסין ונישואין לא רצויים או סביב בעילה כפויה, נושאים שמן הנמנע היה לדבר עליהם למי שנמנע ממנה ללמוד ולהשכיל. ראו לזכור ששידוכים, אירוסין ונישואין ראשונים נערכו בעולם המסורתי עד למחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשית העשור השני לחיים ביחס לבנות (בגיל 11–12..) ובאמצע העשור ביחס לבנים (מגיל 13 ואילך).²⁰

אבחונם של איש או אישה כאחוזי דיבוק, כאחוזי שדים, כנפגעי רוח רעה, כאחוזי תזזית או כאחוזי שטן או ג’ינים/ מג’נונים בתרבויות שונות, העניק שם ומשמעות למצוקה ולמחלה נטולת שם, הנגלית בהתנהגות יוצאת דופן בעולם המסורתי, במסגרת ניבים תרבותיים מוכרים ומושגים דתיים מסורתיים. אבחון זה אף סלל את הדרך לריפוי ולהשתלבות מחדש בחברה בכוחו של טקס דתי שהנהגת הקהילה ניסחה את כלליו, ביצעה אותו בחלל מקודש, ותמללה את תוכנו כחלק ממחזה דתי־מוסרי־מיסטי קהילתי, המעיד על עונשו הכבד של החוטא (רוח המת המתוודה על חטאיו הכבדים בעבר, המונעים ממנו למצוא מנוחה בעולם המתים, ומתאר את ייסוריו שבאו עליו כעונש על חטאיו, עליהם לא נשפט ונענש בעולם החיים) על פי מערכת הצדק הקהילתית החורגת מגבולות הזמן והמקום, ומחזירה את הסדר על כנו.²¹

טקס הגירוש, אשר התבצע בדרך כלל במרחב המקודש של בית הכנסת, בידי נציגי ההגמוניה הגברית, המייצגים סמכות נורמטיבית מקודשת ושליטה על המרחב הקהילתי, בא לאשש את ערכי הקהילה ולהעניק להם משנה תוקף באמצעות פעולה בגופה הפסיבי של אחוזת הדיבוק.

מחזה דרמטי זה אשר מתרחש בחלל מקודש, העומד בסימן טבילה, טהרה וקדושה בהווה, נועד להתראה ולהפקת לקחים, להחזרה בתשובה, ולעשיית חשבון נפש על רקע המחשה חזותית וקולית של נוכחותו המאיימת של עולם המתים המטמא, הוא עולם העבר האוחז בחיי האדם החי בהווה, ומשבש את סדריו. עולם המתים המטיל אימה, ממנו בא הדיבוק, נודע ברבים בדברי הרוח האוחזת, בעת טקס גירוש הדיבוק, הנשמעים מעבר למחיצה, הבאה להפריד בין הטומאה לקדושה. הדיבוק מעיד בדבריו, בראש ובראשונה, על גורלם המר של החוטאים, שהלכו לעולמם מתוך ביטחון שהצליחו בחייהם לחטוא ולהימלט מאימת הדין וממערכת המשפט והצדק הקהילתית, אך גילו לחרדתם, שהפכו אחרי מותם לחוטאים נרדפים שאין להם מנוחה בשום מקום, הנענשים אחרי מותם בגלגול נשמות בבעלי חיים ובבני אדם, ובמלקות ורדיפה בידי מלאכי חבלה. בשל אימתם מפני רודפיהם, מחפשים החוטאים הנרדפים גוף חי להיכנס אליו, להידבק בו ולמצוא בו מפלט מרודפיהם.

הסימן המובהק של הגילויים השונים של ישויות חוצות גבולות אלה – הקוראות תיגר על הסדר הקיים, המבחין תמיד בין הנסתר לנגלה ובין העבר להווה, בין השפויים להוזים ובין החיים למתים - ישויות ערטילאיות טרנספורמטיביות המערערות את הגבולות הקוסמולוגיים, המוסריים והמגדריים של המציאות – הוא כפול:

(א) שמיעת קול זר בגוף מוכר, למשל קול גבר המדבר מגרונה של אישה, או קולו של אדם מת המדבר מגרונה של אישה חיה, המערער הן על הזהות הגופנית המגדרית הן על הזהות הרוחנית הייחודית של אחוז/ת הדיבוק;

(ב) התנהגות גופנית או נפשית יוצאת דופן, נטולת עכבות וחסרת שליטה עצמית, המגזימה בכיסוי או בהתערטלות בגוף או בנפש, בגילוי סודות ובגילוי ערווה, הכרוכה בקשר מערער גבולות עם עולם המתים היודעים דברים הנעלמים מידיעת החיים.

התנהגות זו, המתועדת בעשרות סיפורי דיבוק בין כעדות היסטורית בין כדגם ספרותי חוזר ונשנה, המערערת על הבחנות מגדריות נוקשות ועל גבולות בין העבר להווה, חורגת במידה רבה מהנורמה המקובלת בסביבתו של מוכה האיחוז או אחוזת הדיבוק. התנהגות חריגה זו, שהתפרשה כמשקפת בצורה מוחשית את השתלטות הרוח החיצונית מעולם המתים על הגוף החי החולה מבפנים, כללה בין השאר נפילה כפיונית ועוויתות, ניבול פה ודיבור זר, בכי וצעקות, תוקפנות מילולית ופיזית והתנהגות חסרת מעצורים שכללה לא פעם קריעת בגדים, התפשטות, אמירת דברים אסורים, דיבור בשפה זרה לא מוכרת, גילוי סודות וחציית גבולות הטאבו.

התנהגות מאיימת זו שערערה את גבולות הקהילה, התפרשה כמחלה או כהפרעה הכורכת שיבוש סדרים וכפירה בסדר הנורמטיבי. פריעת סדרים זו חייבה מהלך טקסי ציבורי בעל סדר קבוע, שעניינו היה התרסה כנגד פריעת הסדרים וחציית הגבולות, כינון מחדש של הסדר הנורמטיבי על יסוד הבחנות קבועות, לצד הצבת גבולות ברורים והחזרת הסדר שנפרץ על כנו. מהלך זה נודע כגירוש שדים, גירוש ‘רוח מן החיצונים’ או גירוש דיבוק (exorcism).²²

המחקר המשווה בתופעה זו מלמד שלתופעת הדיבוק אופי מגדרי בולט: בכל התרבויות מצויות עדויות חד־משמעיות על שיעור גבוה מאוד של נשים בקרב קרבנות האיחוז; בתרבות היהודית והנוצרית מגרשי הדיבוקים, השדים והרוחות הם גברים בלבד, ואילו בתרבות המוסלמית ובתרבות האתיופית נשים וגברים שזכו לברכה או לזכות אבות, עשויים לשמש בתפקיד מגרשי השדים או בתפקיד בעלי הטקס, היודעים להכיל קשר סימביוטי עם הרוח בגופו של החולה.

ראוי לזכור שתופעת האיחוז או הדיבוק, בכלל, וגירוש הישות האוחזת, הנצמדת והמדבקת בפרט, הן תופעות דרמטיות בעלות ממד תיאטרלי מרתק הטעון במשמעויות ובהקשרים שונים לגמרי מנקודת מבטם של החולים האחוזים/המדובקים, מזה, ושל הרבנים או הצדיקים המרפאים או מגרשי הדיבוק, מזה.

האחרונים ראו באיחוז או בדיבוק, מעצם מהותו החתרנית, מערערת הזהויות, איום על הסדר החברתי, אך גם הזדמנות להפוך את ההתמודדות עמו לתאטרון דתי־מוסרי מקודש, המעלה מחזה דרמטי, תאטרון שיחזק בקרב הצופים והמאזינים את הנורמות והערכים המסורתיים ואת יוקרת הממסד הדתי. מטרה זו הושגה באמצעות וידויי הרוחות שחטאו בחטאי היהרג ובל יעבור, על אודות גורלן המר בעולם הבא ובעולם הזה, ועל עונשיהן המחרידים בגיהינום. דברים אלה של הרוח תומללו ברבים בטקסי הגירוש בבית הכנסת, שנערכו אחרי טבילה והיטהרות של המגרשים, מתחת לחופה שחורה ונרות שחורים, ומאחורי מחיצה המבדילה בין עולם החיים לעולם המתים, כי רוח מת מטמאת כמו כל דבר אחר הקשור בטומאת המוות. וידויים אלה של ‘הדיבוק’, שנשמעו רק באוזני הקרובים לרוח המדבר בגופה של ‘המדובקת’, דובבו בפי הרבנים המגרשים, שלפני טקס הגירוש טבלו במקווה, צמו, לבשו תכריכים והצטיידו בשופרות ובנרות שחורים, מאימת המגע עם עולם המתים, הקנו תוקף מוחשי לאמִתות דתיות בסיסיות בדבר השגחה פרטית ועקרון הגמול ועוררו טלטלה מוסרית, חשבון נפש נוקב ותשובה מקיפה.²³

לקחים פומביים אלה אף תרמו לחיזוק כוחם, סמכותם ומעמדם של המגרשים, שפעלו בכוח טקס החרם המטיל אימה - שהטילו על רוח המת, ובתוקף איום הקללה עליו, במקרה של סירוב לציית לדבר המגרש, התובע ממנו בתוקף לצאת מגוף אחוזת הדיבוק - לאישוש סמכות הקדושה ולהשבת הסדר הנורמטיבי על כנו.

טקס הגירוש במחלות איחוז, הנתפס הן כריפוי ממצוקה אישית הן כמופת אמונה וכמאבק על סמכות – טקס הכרוך בהטלת חרם, המסתיים בהכנעת הישות האוחזת בידי מגרש השדים והדיבוקים והרחקתה מגוף הקרבן, נעשה תמיד בידי איש קודש בעל מוניטין שייצג את סמכות הקדושה או את תוקפה וקדושתה של הקהילה היהודית. בזו האחרונה טקס גירוש הדיבוק נערך תמיד בבית הכנסת, בנוכחות קהל גברים שצם וטבל מאימת המפגש עם רוח מעולם המתים, שקולה נשמע מאחורי מחיצה. הטקס מעורר האימה נערך תמיד בידי רב בעל מעמד, שהיה בדרך כלל גם מקובל או בעל שם מומחה בכתיבת קמעות, שגירש את הישות המשתררת על פי נוסח קבוע שנקשר מהשליש השני של המאה השש־עשרה, בריטואל ידוע שתואר בקבלת צפת, בכתבי האר"י, שערך תלמידו ר' חיים ויטאל.²⁴

הקדושה, הסמכות, הכוח המיסטי והמאגי והסדר החברתי־דתי־תרבותי הנורמטיבי המסורתי, יוצגו תמיד בטקס גירוש הדיבוק בידי גברים רמי מעלה, בעלי סמכות, תואר ומעמד, שהיו נציגי האל, מכונני הסדר הדתי המקודש, אלה שיצאו להילחם כנגד הפרת הסדר ואלה שהשיבו אותו על כנו באמצעות הטלת חרם. בעוד שפריצת הגבולות ושיבוש הסדר החברתי, שחוללה רוח תזזית שבאה מהעבר, מעולם המתים, ונאחזה באדם חי כדיבוק, והערעור הטמון בסכנות הטומאה, המוות והכפירה, השיגעון וההתפרצות מעבר לגבולות הנורמה, שאיימו על הסדר המסורתי דתי פטריארכלי, נקשרו בדרך כלל בשטן, במכשפות ובנשים שחרגו מסדר זה.²⁵

בתרבות היהודית, יש לרוב העדויות הכתובות על הדיבוק, ממד מגדרי מובהק, שלא נתנו עליו את הדעת עד לא מכבר, והיבטים טראומטיים הקשורים בכפייה מינית, באונס ילדות ונערות או בגילוי עריות. כל השלושה, שאסור היה לדבר עליהם, היו עשויים להתרחש לפני הנישואין בין בני משפחה, אבות ובנות, אחים ואחיותיהן וקרובים מדרגות שונות, אשר כפו את עצמם על ילדות ובנות צעירות, חלשות, יתומות, מוזנחות, תלויות ובורות.²⁶ או בין אדונים ומשרתות,²⁷ או בין אבות חורגים ואחים חורגים לילדות מאומצות.²⁸

ברוב סיפורי הדיבוק, המובאים כעדויות ראייה ושמיעה באוסף הגדול של סיפורי הדיבוק מהמאה ה־16 ואילך שליקט וערך פרופ' גדליה נגאל, מתוארת השתלטות הדיבוק על אישה צעירה. התיאור הרווח הוא חדירת רוח מת ממין זכר לגופה של אישה חיה, לעתים במפורש דרך הערווה, המקביל לחדירה מינית כפויה שאסור היה לדבר עליה. הדיבוק היה פעמים רבות ביטוי למצוקה פרטית בעלת אופי מגדרי מובהק של מי שנמנע ממנה להשמיע את קולה על אודות הכפייה המינית המתרחשת ברשות הפרט, בניגוד לרצונה. בתרבות היהודית המסורתית, שהייתה פטריארכלית במובהק, רווחו נישואי שידוך שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם עבור נערות ונערים בגיל צעיר מאוד, בראשית העשור השני לחייהם ולעתים אף בסוף העשור הראשון, ועבור נערות צעירות, לפעמים יתומות, עם אלמנים מבוגרים או קשישים, והייתה בה כפייה מינית במסגרת ‘בעילת מצווה’, יחסי עריות בין קרובי משפחה האסורים איש על רעהו, ויחסי אדונים מבוגרים, בעלי מעמד, השכלה ורכוש, ומשרתות צעירות, חלשות, בורות ותלויות. בתרבות זו, שבה נאסר על נשים מכל וכל להשמיע את קולן ברשות הרבים, ונמנעה מהן הזכות להישאר רווקות, או להינשא שלא בנישואי שידוך, קולו של הדיבוק נשמע בדרך כלל בפיהן של נשים, שכן, מחלת הנפש שהוגדרה כהיסטריה, כדיבוק, כאיחוז או כשיגעון, הייתה הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפני נערה להתחמק משידוך לא רצוי ומנישואי אונס.²⁹

בעולם היהודי אפשרויות כמו רווקות או נזירות לנשים או לגברים שלא רצו להינשא מכל טעם שהוא, לא הובאו בחשבון. כמובן, שגם אנשים בעלי זהות מינית שלא הוכרה כאפשרית בידי הקהילה המסורתית, הן אלה שהעדיפו את חברת בני מינם או בנות מינן, הן אלה שהיו בעלי זהות מינית משתנה, שנישואין עם בן מין אחר, שונה משלהם או שלהן נתפשו בעיניהם כבלתי אפשריים, היו מועדים להיות אחוזי דיבוק, שכן כל עוד איש או אישה בכל גיל היו אחוזי דיבוק נישואין לא באו בחשבון.

במחקר הבין־תרבותי המשווה, מקובלת הטענה שנשים שנאסר עליהן לדבר בפרהסיה ולהשמיע קול ברבים בשל חוקי צניעות והדרה, משתמשות בגופן על מנת להעביר מסר של מצוקה אישית או ציבורית או שילוב של השתיים. הצורך הפסיכולוגי לדבר על דברים שנאסר לדבר עליהם, כגון על מיניות כפויה הקשורה באונס ובגילוי עריות, או בנישואי שידוך שהיו בלתי רצויים לכלה מכל טעם שהוא, והאילוץ המגדרי לשתוק על פי הציווי הדתי־חברתי בנוגע לדיבור נשים ברשות הרבים, יוצרים דינמיקה נפשית בלתי נסבלת שבסופה מתפרץ הדיבור מגוף האישה ויוצא מפיה בתור ישות שאינה היא. בכך מצליחה האישה גם להעביר את המסר שלה לקהילה וגם לשמור על השתיקה, שכן היא איננה חורגת מגבולות האיסור המגדרי, אלא רק משמשת כלי או צינור שדרכו מעבירה ישות אחרת את דבריה. מנקודת מבט פמיניסטית ההצלחה התרפויטית של טקס גירוש הדיבוק, אינה אלא מפלתה של אחוזת הדיבוק. גירוש הרוח מביא להשתקתה של האישה ולהחזרתה למצבה ה’טבעי' הכנוע ולד' אמות הגזורות לה במרחב הפרטי, שבו נועדה לשרת בצייתנות את בני משפחתה כרווקה או כנשואה (‘קול באישה ערווה’; ‘כל כבודה בת מלך פנימה’; ‘אין אישה אלא ליופי’, ‘אין חכמה לאישה אלא בפלך’). לעתים כשנכשלו טקסים אלה האישה מתה או נשארה דוממת, משותקת ונטולת דיבור בעקבות הפעולות האלימות בעת גירוש הרוח מגופה, פעולות המתועדות בסיפורי גירוש הדיבוק, במחזות, בעדויות על אקסורסיזם, exorcism)), בציורים ובתצלומים.³⁰

עדויות רבות מהמאה השש־עשרה ואילך על גירוש דיבוק, כרוח מת הנאחז בגוף החי, מצויות בעולם היהודי, בקהילות שונות, וראשיתן במרחב העות’מאני המוסלמי, כפי שהראה חוקר הדיבוק, פרופ' ג’פרי יוסף חיות, אולם קדמו להן עדויות בעולם הנוצרי בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה, שפרשו את הדיבוק כאחיזת השטן בגוף האישה, כעולה מאיגרות האפיפיור ומספרות שכתבו אינקוויזיטורים דומיניקנים שהביעו את עמדת הכנסייה.³¹ בסוף המאה ה־15 ובמשך המאות ה־16 וה־17 עם עליית תנועות המחאה הנוצריות בעולם הקתולי (הנודעות בשמות תנועת הרפורמציה, הזרם פרוטסטנטי, הנצרות הלותראנית או הקלוויניסטית), התחדד הקיטוב בין אמונה לכפירה ובין ייצוגיהן בדמות הכנסייה, מכאן, והשטן, מכאן, כעולה מהספרות הדנה ברדיפת המכשפות בידי הכנסייה ובאי כוחה, ספרות שבה מתלבנת הטענה שאיחוז possession עניינו כניסתו של השטן לגוף נשי חוטא, כדי לאחוז בו ולדבר מגרונו. עוד מתחוור בספרות העוסקת בציד מכשפות טיבו של המעבר המאיים מהמיתוס על ‘חוה ראשונה’ השטנית, ו’חוה השנייה' האלוהית, למציאות האנושית העוסקת בנשים בשר ודם שהשטן נאחז בהן ומצא בהן משכן. בספרות זו התבררה הטענה שדיבוק או איחוז (possession) או הִיסְטֶרְיָה, עניינם כניסתו של השטן לגוף האשה החוטאת, הממרה, העצמאית והגאה, המדיחה והמפתה, כדי לאחוז בה ולדבר מגרונה. האיחוז נתפש כזיווג כפוי בין האשה אחוזת הדיבוק לשטן, או בין המכשפה לשטן, שכן נקבע בידי חכמי הכנסייה כי גופה של האשה החוטאת הוא מפלטו של השטן.

בסוף המאה החמש־עשרה כתבו שני אינקוויזיטורים דומיניקנים את החיבור הנודע Malleus Maleficarum (פטיש המכשפות), המתאר את אחוזי הדיבוק כמוכי שטן וטוען שהאיחוז נגרם על ידי כישוף – עברה שדינה מוות הן על פי המקרא (‘מכשפה לא תחיה’, שמות כב, יז) הן על פי דיני הכנסייה. הספר, אשר נמנה עם הספרים רבי התפוצה במאה השש־עשרה והשבע־עשרה, שימש מדריך משפטי־כנסייתי להגדרת מכשפות ולאבחנת אחוזי שטן.³² הרוב המכריע של הנאשמים בכישוף היו נשים, כשם שהרוב המכריע של אחוזי השטן היו נשים. עשרות אלפי חולים ויש אומרים בין 40,000 לבין 100,000 חולים וחולות, אחוזות שטן, כאמור רובן נשים, אובחנו על פי מדריך זה, הובאו לפני כמרים ושופטים ונדונו לעינויים ולמיתה בשרפה על המוקד.³³. ההצדקה לעונש המחריד שהוטל על רבבות חפות וחפים מפשע, הייתה האמונה שזו הדרך להציל את נפשם ביום הדין. תאולוגים נוצרים טענו כי הנפש אינה יכולה לחלות מפאת מהותה האלוהית, ועל כן הפרעותיה וסטיותיה הן עדות לרוח שטנית או שדית שנכנסה באדם ושאותה יש לגרש. הצגת כוחו הרב של השטן באמצעות גילויים שונים של הפרעות נפשיות הייתה מעניינה של הכנסייה, שביקשה כאמור לחדד את הקיטוב בין אמונה לכפירה, על גילוייהן המנוגדים בעבודת הקודש בכנסייה, מזה, ובעבודת השטן ובכשפים, מזה, ואת הקיטוב בין נציגיהם עלי אדמות של הטוב והרע – הכמרים מכאן והמכשפות מכאן. בעולם הנוצרי ‘מחלות רוח’ או ‘מחלות נפש’ הפכו למושג זהה לכפירה ולכישוף, ותסמונות נפשיות התפרשו בהתאם לתפיסות כנסייתיות על השטן ועל מלכות השדים שנקשרו באיחוז. שרפת המכשפות שהשדים נדבקו בהן, בשל היותן בעלות בריתו של השטן ואחוזות שדים, וכמי שנאשמו, נשפטו והורשעו כגורמות לאסונות כבדים כגון בצורת, סערות, עליית נהרות על גדותיהם או שיטפון, אשר התרחשה בעולם הנוצרי בסוף המאה החמש־עשרה, ובמהלך המאות השש־עשרה והשבע־עשרה ועד שלהי השמונה־עשרה, הייתה המסקנה המתבקשת מתפיסה המזהה כישוף כפשע שטני וכתחום ייחודי לנשים. מספר חללי רדיפת המכשפות, בתקופה שנקשרה למרבה האירוניה להומניזם, לרנסנס ולראשית העת החדשה, שנוי במחלוקת חוקרים, והוא נע, כאמור לעיל, על פי מחקרים שונים בין 40 ל–100,000 אלף איש ואישה שהוצאו להורג בעוון כישוף. מתמודדי נפש, נשים ‘היסטריות’ אחוזות חרדה, נשים בודדות, חולי מחלת הנפילה ואנשים ונשים מדוכאים, מופרעים או יוצאי דופן, שלא נהגו על פי הנורמה המקובלת, או כאלה שחרגו מדפוסי מחשבה מקובלים והביעו דעות חריגות או ביקורתיות, נחשבו למטרה הולמת לאחיזת השטן. לטענתם של תאולוגים קתולים שנלחמו בכפירה הפרוטסטנטית והקלוויניסטית, העצמתו של השטן ובני פמלייתו המכשפות והשדים, והמאבק הפומבי נגדו באמצעות ציד מכשפות ורדיפת אחוזי שטן, יביאו ממילא להתעצמותה של הכנסייה ולחיזוק מעמדה ושלטונה. ולהפך, כל פקפוק ביחס למציאותם של השטן, המכשפות והשדים, יוביל באופן בלתי נמנע להטלת ספק באל ובמלאכים, בכנסייה, בכמרים ובבישופים המשרתים בה, באפיפיורים ובקדושים.

איחוז נחשב בחוגי הכנסייה לגילוי שטני ולעונש הבא על החוטא בשל חטאיו, אולם הואיל והוגדר כמחלה, לא היה חלק מהמשפט הפלילי־דתי הכנסייתי. לעומת זאת הכישוף, הגורם לדיבוק של רוח או שד או לאיחוז על ידי השטן, נחשב במקרא לחטא מוות - מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה. (שמות כב, יז) – ובהסתמך על התקדים המקראי ופירושיו בברית החדשה ובכתבי אבות הכנסייה, נחשב הכישוף לעברה פלילית בחוק הכנסייתי, ועל העוברים עליה הוטלו עונשי עינויים ומוות בשרפה. בשל אופי פלילי זה, הדיווחים המשפטיים הקשורים לכישוף ולמכשפות מטילות איחוז או אחוזות שטן, מצויים לרוב בכתבי הכנסייה ובספרות המשפטית של האינקוויזיציה בארצות אירופה הקתולית.

כבר במחצית הראשונה של המאה ה־16, עם עליית הרפורמציה הלותרנית, היו הכמרים מגרשי השדים ורודפי המכשפות, מודעים לשיעורן הגבוה של מוכות האיחוז, והסבירו זאת בהעדפתו של השטן לפעול דרך נשים חוטאות וכופרות, שנקראו גם היסטריות. בשפה היוונית הרחם מכונה היסטרה (hystera =womb), והמחלה הידועה כהיסטריה, נקשרה ברחם המשוטט בגוף חסר סיפוק. סימני ההיסטריה, שנקראו סטיגמות, העידו שבעלותיהם באו בקשר עם השטן, משום שחולשתן, בורותן, טומאתן וקלות דעתן מאפשרות לו להשתלט עליהן ביתר קלות. עוד קבעו מגרשי השדים שבשל חוסר השליטה של נשים בגופן ובנפשן הן נוטות להיסטריה או להיסטריה מאנית, ככתוב במפורש בספר Compendio dell’arte essorcistica, שנכתב בשנת 1576. כך גם מפורט בספרי מגרשי השדים האחרים שנכתבו במאה ה־16 וה־17.³⁴ אמונה זו בדבר הקשר בין היסטריה נשית לאחיזת השטן שימשה כאמור יסוד למשפטי המכשפות ולהוצאתן להורג של עשרות אלפי נשים. ההבחנה הרפואית שעניינה ‘היסטריה’, שתייגה את ‘אחוזות הדיבוק’ או ‘אחוזות השטן’, נמחקה מהספרות הרפואית רק במאה העשרים. כיום מקובל במחקר האנתרופולוגי להסביר את ייצוג היתר של נשים בתופעת האיחוז בזיקה לאילוצים חברתיים ומגדריים בחברה הפטריארכלית המסורתית, המגבילים את יכולתן של נשים להשתתף בשיח הציבורי והפומבי.

תופעות של איחוז בכלל ושל דיבוק בפרט, תועדו בדרך כלל רק על ידי גברים, שכן רק הם לקחו חלק בטקס גירוש הדיבוק בבית הכנסת כמשתתפים או כצופים, ורק הם ידעו בדרך כלל קרוא וכתוב, בעוד שרוב הנשים הכירו רק את לשון הדיבור של קהילתן והיו ברובן אנאלפביתיות בלשון הקודש עד ראשית העת החדשה. מנקודת מבטה של אחוזת הדיבוק מצבה יכול היה להתפרש כמחאה שתוקה־זועקת נגד כפייה מינית לפני הנישואין, נגד אונס בנישואין, נגד שידוך כפוי בנישואין פוליגמיים או נגד זיווג כפוי הכרוך בגילוי עריות בין אבות לבנותיהן או בין אחים לאחיותיהם; או כמחלה המשחררת אותה מהציפיות המכבידות של התפקידים החברתיים שהוטלו על נשים במציאות מגבילה ומשעבדת שהייתה מנת חלקן בסדר הפטריארכלי.³⁵ כל אלה התאפשרו באמצעות הסרת האחריות האישית במצב המחלה שהוגדר כ’דיבוק' והעברתה ביודעין או בלא יודעין אל הרוח הפולש.

אולם איש מן הגברים מספרי סיפורי הדיבוק בעולם המסורתי, לא התעניין בממד זה של ניסיון חייהן של נשים מושתקות, אחוזות דיבוק, אלא רק בנקודת מבטו ההגמונית של מגרש הדיבוק, המייצג את ערכי הקהילה, חוקיה וסדריה. זה האחרון יצא לכונן מחדש את הסדר הנורמטיבי שנפרץ, לתקן את המציאות שבה עולם המתים פורץ לעולם החיים, ולהשיב את ההבחנות השגורות על מקומן. הוא עשה זאת באמצעות חקירה מעמיקה בזהותו של רוח המת שנדבק לחולה והצגת חטאיו ועונשו של הרוח בפרהסיה, פעמים רבות תוך כדי איומים ועונשים המופעלים על גוף החולה, כדי לאיים על הרוח ולשכנעו לעזוב את הגוף שהסתתר בו מרודפיו ולצאת בחזרה אל עולם המתים. טקס גירוש הדיבוק בעולם המסורתי, כפי שנמסר מפי עדי ראייה (ובשנים האחרונות אף זכה לתיעוד מצולם), כולל היטהרות ולבישת תכריכים, הטלת חרם ותקיעה בשופרות, חקירה צולבת ואיומים, ולפרקים קשירה, כפייה ומלקות, מעשים המעידים על האלימות הרבה שנוהגים מגרשי הדיבוק כלפי אחוזת הדיבוק, והמעלים על הדעת לא פעם מפגן של יחסי כוח בעלי אופי מגדרי בוטה ואסוציאציות של אונס, השתלטות אלימה וכפייה על רקע מיני.

עיון בסיפוריהם ובחיבוריהם של מגרשי דיבוקים למיניהם מעלה כי מחלות איחוז וטקסי גירוש נפוצו הן בעולם היהודי, הן בעולם הנוצרי, הן בעולם המוסלמי, הן בעולם האתיופי, במקומות ובזמנים של שינויים חברתיים חריפים, שרווחו בהם תופעות של כפירה והמרת דת, זלזול בהלכה ובמנהג, התרופפות הזיקה למסורת וירידה בנאמנות למוסדות השלטון הדתי. ליכוד שורות המאמינים מאחורי גדרי הדת והמסורת – באמצעות איום מהצפוי אחרי המוות, בזיקה לתיאורי עונשי החוטאים בגיהינום, הנודעים מסיפורי גלגול נשמות ומסיפורי גירוש דיבוק או גירוש שדים ורוחות, ובאמצעות חיזוק האמונה בעונשים חמורים המוטלים בעולם הבא על פורצי גדר, שהאמינו ביכולתם להתחמק מעונש בחייהם – הוא אחד המפתחות העיקריים לקריאת סיפורים אלה. ברבים מסיפורי הדיבוק היהודיים מופיעות רוחות של מומרים, מתאבדים, נואפים, וחוטאים שחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בוגדים, מלשינים, אנסים ורוצחים, שנמלטו מעונש בידי הקהילה בחייהם, והם מספרים בהרחבה, כנשמע בפי מגרשי הדיבוק המתמללים את נהמותיהם, על מר גורלם וסאת ייסוריהם בעולם המתים, של אלה החוטאים בחטאי היהרג ובל יעבור. הקולות המדברים או המדובבים כדיבוק הם תמיד קולות של חוטאים ועבריינים ממין זכר, שכן כאז כן היום ההתפלגות העבריינית בין גברים לנשים היא דרמטית.³⁶

מגרשי הדיבוק, המספרים מחדש את הסיפורים הנשמעים בקולן של רוחות המתים הנענשות על חטאיהן הכבדים ונרדפות בידי מלאכי חבלה, לפני שמצאו מחסה ומפלט בגוף שחדרו לתוכו, ממחישים בדרמטיות רבה, בדמותו של ‘הדיבוק’ המגורש מגופה של אחוזת הדיבוק הדוממת, את הטענה שתמיד ובכל מקום ‘יש דין ויש דיין’ או יש דין צדק על־זמני לחוטאים ולפושעים, כמו לנפגעים ולנרדפים, ואיש אינו יכול להימלט מאימת הדין בחייו או מעונש לאחר מותו, [למרות שהמציאות של חיי היהודים כמיעוט נרדף בעולם הנוצרי, הכחישה טענה זו מכל וכל וזו הסיבה שהיהודים יצרו את הרעיון המשיחי המבטיח דין צדק על־זמני בשמים לכל מקדשי השם ולרודפיהם]: חוטאים שחמקו מעונשה של הקהילה בחייהם, נענשים בחומרה חסרת רחמים אחרי מותם.

מופעי אחיזת הדיבוק וגירוש הדיבוק, מנקודת מבטם של הצופים במחלה או המתמודדים עמה, כחולים הפורעים את הסדר החברתי (ההופכים לסוטים מהנורמה או ‘לבלתי־נורמליים’ בשל השתלטותה של ‘רוח מן החיצונים’ על פנימיותם, או בשל אחיזתה של רוח המת בגוף החי), או כשליחי הקהילה המרפאים המבקשים להשיב את הסדר המקובל על כנו באמצעות הטלת חרם ואיומים ולעתים אף מכות (לגרש את רוח המת מן הגוף החי בחזרה אל עולם המתים, ולהחזיר את ה’לא נורמאלי' לתחום הנורמלי ולהפריד בין העבר להווה ובין הנגלה לנסתר), היו מקור בלתי נדלה להשראה, לפרשנות וליצירה רבת גוונים ברוחם של בני עולמות שונים לאורך ההיסטוריה. מצבי איחוז ודיבוק, כמו טקסי גירוש דיבוק או אקסורסיזם, על ביטוייהם הייחודיים בתרבויות ובדתות שונות, הקשורים לעימות בין שתי זהויות מודחקות הנאבקות בגוף אחד, או בין שני קולות, נוכח מדבר ומושתק, היו מקור השראה ויצירה בלתי נדלה. דומני שאין אף נושא נוסף שאפשר למצוא לו ייצוג עשיר ותיעוד מפורט הן בסיפור העממי ובסיפורי חכמים, הן בתעודות כנסייתיות ובספרי מגרשי שדים, הן בספרי סגולות ובספרות המוסר הקבלית, הן בהיסטוריה של הקהילות היהודיות במזרח ובמערב, הן באוטוביוגרפיה המיסטית, הן בהיסטוריה של הרפואה ובריאות הנפש, הן במחקר האנתרופולוגי הבין־תרבותי, הן במחקר ההיסטורי של הכפירה, הן במחקר האתנו־פסיכיאטרי, הן בשירה המודרנית, הן במחזאות המודרנית, והן בכתיבה הפמיניסטית ובתאוריה הקווירית, המתייחסת הן להחלפת זהות מינית בגוף משתנה והן להכלת זהויות מיניות שונות בגוף אחד.³⁷

המשוררת יונה וולך שהתעניינה מאוד בזהויות מפוצלות ועסקה הרבה בלאה’לי אחוזת הדיבוק במחזה ‘הדיבוק’ של אנ-סקי, כפי שלימד אותנו צבי מרק, כתבה כמה שורות המטיבות לבאר משהו ממורכבות זו:

"אדם יכול להיות/ בשני מקומות/אחד בעבר/ ואחד בהווה/

אדם יכול להיות בשני מקומות/ אחד אצל אחר/ אחד אצל עצמו'.

אחד יכול להיות בכמה מקומות בחלקים/ אחד יכול להיות מאוחדים"³⁸