הנפשות:    🔗

אלעזר בן יאיר — מפקד מצדה, נצר מבית יהודה הגלילי ראשון הקנאים.

יעל בת חזקיה, אשתו, מפקדת פלוגת הנשים הלוחמות, נצר מגזע חזקיה הגלילי.

חנניה, איש עין גדי האיסי, זקן במחנה מצדה.

גתי הזקן

יהודה בן סילא

מפקדי פלוגות במחנה מצדה.

מרים, שבויה יהודית במחנה השבויים הרומאי שלרגלי מצדה.

איש המשמר.

השומרים.

הפליט.

סטליוס, שר מאה, הממונה על מחנה השבויים לרגלי מצדה.

קריספיוס, הנוגש של השבויים.

חיילים רומים.

עבדים יהודיים.

שמעון בר גיורא ובני לוויתו.

איש משמר קשיש.

איש משמר צעיר.

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

במצדה. בארמון העתיק

אלעזר, יעל.

אלעזר:

מה במלכותך, מלכות הנשים, יעל?

יעל:

אצלי העניינים כסדרם נוהגים: טיהרנו את הבתים מכל הטומאה של הערלים, פינינו מכל הפינות את הפסילים והתרפים של עובדי האלילים. עתה טהור הוא מקום שבתנו. אשר לסדר: השכנו את המשפחות בחדרים הקטנים שבארמון, ואת הרווקות השכנו בסטווים ובאולמים. מצאנו שלל של עורות בהמות וחיות וריפדנו בהם את יצוענו, כיסינום בסדינים צחורים, שעוד לא שימשו בהם, ועתה משכננו הוא נוה שאננים.

אלעזר:

ומה בדבר המזונות. היספיק הלחם אשר בממגורות לכל העם אשר אתנו לזמן רב?

יעל:

הה, לא על הלחם לבד נחיה; גם קטניות ושאר ירקות ישנם אתנו. הם טריים ומלאים, כעקירתם מהאדמה. יבש פה האויר ומשמר כל מאכל מעובש וניקודים, והשמן פה הוא שמן זית זך, ראוי להיות נסוך על המזבח – ורב הוא עד כדי כלכל את כל הגליל. בכל זאת לא ננהג בו בזבוז: בחשבון ובצמצום נחלק את המנות, כי עוד רב הזמן אשר נשב פה. גם במים יש לנהוג קימוץ. ראיתי את אנשיך והנה הם מבזבזים את המים היקרים על כל דבר שטות: יש לחלק גם מים במשורה, למען יספיקו עד היורה לשתיה וגם להשקאה. כן, ראיתי את כל אדמת מישור המצדה והנה היא טובה ופוריה. מים אם ניתן לה, והיה היבול פה כבשדות הגליל. על השטח יש לזרוע כרוב, צנון וקישוא ושאר ירקות טריים לילדים, גם קצח וכמון יש לזרוע – תבלין לתבשיל חם, רק נשמור על אדמת המזרע מרמוס בהם, אז נזכה לשולחן מלא ודשן.

אלעזר:

עודך עולת־ימים ותבונת־זקנים לך. איפוא קנית את כל נסיונך, יקירה? (מחבקה). אני יודע מנין כל זה: מבית אבא: ניכר בך שמבית חזקיה הגלילי את, בת לגזע קנאים, חכמים ואנשי מעשה. בית יהודה וחזקיה עוד יהיו לברכה בקרב ישראל (מנסה לנשקה).

יעל:

(מתחמקת מזרועותיו) חכה, אלעזר, עוד לא הגיע זמן שמחתנו.

אלעזר:

צדקת. יעל רחימאית, עוד לא זכינו לשמוח ככל בני האדם, כי על כן קנאים אנו, בני בניהם של קנאים ועוד לא שילמנו נדרנו. אבל לא רחוקים הימים ויהודה תפרוק עול זרים: לא ייראה עוד ערל מזויין בגבולנו, שאננים ושלוים נשב כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו. אז נבנה גם אנו ביתנו. שם בין הרי פקיעין, בנחלת אבותינו נבנה בית. נטע זית, רמון וגפן במדרגות ההרים: אני ארעה צאננו על ההרים, ואת תגדלי בחלקה אשר לפני הבית צנון, כרפס ובצל, תטעי את הורד ואת השושן. ביום ישעשעונו הדרורים הפטפטנים ובלילות ינעים שנתנו הזמיר. נכה שרשים בגליל הברוך, צאצאינו יפוצו על פני הריו: ננוב עד שיבה. אז יתפלאו בנינו למראנו וישאלו: הזה הוא אבינו אלעזר, הרועה כפוף־הגב, אשר הפיל פחדו על קלגסי רומא האדירה? וזו יעל, קמוטת־הפנים. החזיקה כגברים חנית ורומח? ילעגו לנו וגם אנו נצחק ונאמר לתעלולים: גם אתם תזקנו. כמונו תהיו… חחח!… חלומות – – – את אומרת, – – – אבל החלומות אמת יהיו, יעל!

יעל:

הוי, כמה אני מתגעגעת לנוף מולדתי פקיעין – – – לחורשת היערים המכסים צלעי ההרים, לסנאים המקפצים על ענפיהם, כמה נפשי צמאה למנוחת־הנצח הפרושה על עמקנו; כמה מרנינה היא פעיית הצאן, השב מהמרעה לפנות ערב וגעיית הבקר בצאתו לשדה בשחר!…

מדוע זה גדלה רשעת בני־אדם? האם אין די מרעה לצאן האדם, שישאף כל אחד לגזול מפי השני את לחמו? (בלהט ובקול שנוק דמעות): אמור, אלעזר, הנזכה פעם לימים מאושרים מאלה?

אלעזר:

סוף הצדק לנצח, לא ייתכן ששופט כל הארץ לא ישפוט צדק, שעמנו הנבחר יירמס ברגלי רשעים, ואלה יגידו: לית דין ולית דיין.

קרובים הימים, ואני רואה בחזוני, אנו נשיר שיר הלל כימי צאתנו מארץ מצרים. ואז תגיע גם לנו עת דודים (מחבקה ומנשקה).

יעל:

(מתרפקת עליו) אבל מתי? מתי יגיע המועד?

(קול איש המשמר דופק).

אלעזר:

יבוא: (מופיע איש־המשמר). מה בפיך?

איש המשמר:

פליטים הגיעו מירושלים, מנחם בן יהודה נרצח!

אלעזר:

שמה ושאמה! העלם אל המצדה! נשמע מה בפיהם!

(המסך)

תמונה שניה    🔗

אלעזר, חנניה, איתן, יהודה בן־סילא ועוד אנשים מבני לוייתו, שברחו אתו מהקרבות בירושלים אחרי רצח מנחם בן יהודה.

אלעזר:

בצפור הנפש של החרות פגעו המרצחים… את מי רצחו? את מנצח קסטוס גלוס, את גועל העם!

יהודה בן סילא:

ומבין כל העם לא קם אף אחד לעזרתו, לא תבע דינו.

ארץ, אל תכסי דמו, יחלחל ויסער כדמו של זכריה הנביא בחצר בית המקדש; פקוד, שופט הצדק, את דמו על ראש מרצחיו עד שילשים וריבעים.

חנניה:

חס ושלום! יתמו חטאים ולא חוטאים – – – אמרו רבותינו. תהא מיתתו של אותו קדוש וטהור כפרת כל עם ישראל.

אלעזר:

צדקת חנניה, עת רעה לנו היום. לא עת נקום היום, אבל איך נתעלם מכל מה שעוללו הכהנים הרשעים בירושלים עיר־הקודש לעמנו האומלל? את הישרים ואת התמימים, הדורשים צדק לעם ה' הגו מן המסילה, ובידי מרשיעי ברית ומטי משפט עני מסרו את השלטון. על כן אני אומר: אין שלום, אמר ה', לרשעים. מלכות ישראל לאת תכון כל עוד אלה יהיו קברניטיו. עלינו לבער קודם את הרעה מקרבנו ואחר נלחם בלב שלם באויב מן החוץ.

חנניה:

אלעזר בן יאיר מבית יהודה הגלילי, חזור בך מדרך ריבות. תן ידך לאלה הלוחמים כיום על ירושלים הקדושה. נשמור את שלום הבית עד שמושיענו השם מידי צרים עליה. וכשהשם ירחמנו ויגאלנו מכף הערלים, נדרוש צדק. ציון במשפט תפדה — מלכות הצדק תבוא לא בחרב ולא בדם כי אם בדבר ה'. חכמינו לימדונו לאחוז בחרב רק בשעה שסכנה מרחפת על דתנו ועמנו, אך חלילה לנו משפוך דם ישראל לשמו יתברך. אין הקדוש ברוך הוא רוצה בזבח בהמה – – – כי חסד חפצתי ולא זבח – – – ועל אחת כמה וכמה בזבח אדם.

אלעזר:

והצדק כיצד יגיע?

חנניה:

בבוא השעה נתבע דין, נטיף, ניאבק על צדק כשם שעשו נביאינו, כימי נדודינו במדבר, נצא אל הנגב, נמצא מים חיים, נכרות ברית יחד לצדק ולאמת, נהיה למופת ולדוגמא לכל עם ה', נתקרב בדרכנו למלכותו יתברך, ואז תגיע מלכות השמים בחסדיו הרבים. כמו שנאמר: זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה, רק לא בדם.

איש משמר:

משלחת משמעון בר גיורא הגיעה אלינו. הם מבקשים רשות לעלות.

אלעזר:

הלבדם באו או בראש מחנה?

איש משמר:

לרגלי ההר נראה מחנה גדול.

אלעזר:

את המחנה לא נעלה. אין רצוני להפוך את מצדה לירושלים שניה. רוצה אני לעמוד קודם על טיבו של אדם זה, לידע מראש, הלנו הוא אם לצרינו.

יהודה בן סילא:

אישי, אלעזר בן יאיר! וכי שכחת את שמעון בר־גיורא, הגיבור הנערץ אשר אנשיו זנבו על יד בית חורון את סטוס גלוס וקלגסיו. הלא הוא היה כאח וכרע למנחם גואלנו, קנאי ונאמן לחרות, אחד מאתנו.

אלעזר:

נכון הדבר, את שמעון בר גיורא לא שכחתי. שכם אחד נלחמנו אנשי עם אנשיו. למופת היה לאנשיו וגם לנו. אבל לא טובה השמועה שמעבירים עליו העם: אומרים שהוא מנהל משא ומתן עם חנן בן חנן הכהן הגדול ועם כל יקירי ירושלים, מוסיפים אפילו שבא אתם בברית נגד הקנאים של אלעזר בן חנניה. מי יודע אם אינו בא עלינו במחשבת זדון כדי לכבשנו מבפנים. יש לחקור את דרכיו ולראות הנשאר בקנאותו או היה לאיש אחר.

יהודה בן סילא:

אל תחשוד בכשרים, בן יאיר. שמעון בר גיורא הוא לוחם נאמן לה' ולעמו, חונן דל ואוהב אביון. שמעתי שבכל מקום משלו, בכל ארץ אדום, קרא דרור לעבדים שכבשום אדוניהם על חובותיהם שלא שילמו. חייב את אלה שרכשו נחלות מאת אחיהם שמכרו להחזירן בשנת השמיטה כדין תורתנו. שמעון הוא רע וידיד לכל דל ואביון, הוא ידידנו ובעל בריתנו.

אלעזר:

נקראנו הנה ונשמע מה בפיו, ואז נחליט דבר (אל איש המשמר) רד העלה את שמעון בר גיורא ובני לווייתו. מסר לו שהוא אורחי, אבל אנשיו יחכו בגיא למטה, ואני אכלכל את כל מחסורם. (איש המשמר יוצא).

תמונה שלישית    🔗

הקודמים, שמעון בר גיורא ובני לווייתו באים. אלעזר קם ומקביל פניהם.

אלעזר:

שלום עליך, שמעון בר גיורא. ברוך בואך בצל קורתנו.

שמעון:

שלום עליך, בן יאיר, שא ברכה מאת קנאים, אלעזר מבית יהודה הקנאי.

אלעזר:

כזה הנני מבית אבא, משחר ילדותי עד היום. לא הסירותי דעתי וידיד אני לכל קנאי נאמר.

שמעון:

על כן באתי אליך. רבים הם האויבים הקמים עלינו, הקנאים. משום כך חייבים אנו, קנאים נאמנים להתאחד, ליתן איש יד לרעהו נגד כל הקמים עלינו.

(מביט על ימין ואל שמאל): דע לך, בן יאיר, שהעניינים בירושלים יגעים. בוגדים שולטים בירושלים. הם מרחיקים ומשמידים את כל בני בריתנו. הם צרו על אלעזר בן חנניה החונה בהר הבית ונכונים להעבירו מן העולם, אותו ואת בית בחירתנו ולמסור לידי אויבינו את שרידי הקנאים.

עד מתי נשב מרוחקים בקצה הארץ באדום ובמצודות, בחיבוק ידים ונחכה עד שיתאחדו העשירים והכהנים עם הרומאים וימסרונו לידיהם כופר נפשם.

אלעזר:

מה חפצך ממני, בר גיורא?

שמעון:

רצוני שנעשה כל הקנאים יד אחת, נעלה על ירושלים, ונשליט בה צדק.

אלעזר:

מי לידינו יתקע, שגם בעלי בריתנו לא יבגדו בנו, כבר ראינו קנאים מהימנים ומסורים בגדו בנו והפכו אויבינו. שמעתי (מסנן דבריו לאט לאט, נועץ מבט נוקב בשמעון) שגם ידך, שמעון, במשא ומתן עם הבוגדים בירושלים.

שמעון:

(נדהם, מחויר אחר הוא מתאושש): נכון אמרת, בן יאיר, נמצא אני בקשר עם יקירי ירושלים, פתחתי למראית עין בשלום, למען צודם ולהעלותם אחר כך בחרמי…

אלעזר:

אבל על כל מזימותיך לא גילית לי דבר. עד שבאתי אני ופתחתי לך. מי יאמר לי שאין אתה חורש מזימות גם עלי? איך אפשר בימים טרופים אלה להאמין, אם גם בעל בריתך אינו מדבר אתך בלב ולב?

שמעון:

לא צדקת, בן יאיר, אין אתי כל סודות לפניך, רק הקדמתני בחשדיך.

אלעזר:

כבדהו וחשדהו – – – אומר פתגם עם. ולכן זאת הצעתי לך: את הנשים והטף אשר אתך תשאיר במצדה ואנשי יילוו אליך לירושלים.

שמעון:

פרוש דבריך; בני תערובת אתה דורש ממני.

אלעזר:

כרצונך, בר גיורא: רוצה אתה, השאר את הנשים והטף במצדה ואנשי יילוו אליך, רצונך הנחם אתך, אבל טוב לך להפקידם בידי בעל ברית מאשר להובילם אתך למקום סכנה.

שמעון:

מקבל אני עצתך ומפקיד בידך את כל הנשים והטף אשר אתי, רק אשתי תלך אתי, כי בת־לוויה נאמנה היא לי בכל הסכנות. אתי תשלח את טובי הלוחמים, כי קשה יהיה המאבק, קשים הקרבות הנשקפים לנו בירושלים.

אלעזר:

את מחני אחצה לשנים; חלק ישאר במצדה לשמור על המבצר ועל היושבים בו וחלק ילך אתך.

שמעון:

ואתה? אל מי תילווה?

אלעזר:

לי טוב להשאר במצדה, כי שמי, שם קרובו של מנחם, עלול להפיל פחד על יושבי ירושלים.

שמעון:

צדקת, עלינו להעמיד פנים כדורשי שלום ליקירי ירושלים למען יפתחו לפנינו את השערים.

חנניה:

אולי תנסה לדבר אתם שלום באמת ובתמים?

שמעון:

אין שלום לבוגדים.

אלעזר:

נתקן את אשר עיוותו המכבים. הם רק נגד האויב מבחוץ נלחמו ואת בעלי בריתם מבפנים – – – מרשיעי הברית הכוהנים המתיוונים, המוכסין וכל העשירים השאירו וברכושם לא נגעו, וסופם של החשמונאים שנכנעו להם והפכו עצמם לאויבי עם. מהם יצאו לנו כל התקלות ובאו עלינו כל הפורעניות. אבל אנו נבערם מקרבנו, עוד טרם יספיקו להרע לנו. הבא להורגך, השכם והרגו. הפעם כבר לא יתעונו בדברי חונף. מוות לרומאים ולבעלי בריתם!

חנניה:

אנא, אחים קנאים, חוסו על ירושלים עיר קדשנו ועל בית בחירתנו. אל תחריבום במו ידיכם. אל תשפכו דם נקיים בעיר הקודש.

שמעון:

לא דם נקיים, כי אם דם רשעים נשפוך.

חנניה:

מי שנותן רשות לחרב לשפוט, שוב אינו אדון לה, אין היא מבחינה בין טובים לרעים והיא הולכת ומשחתת את אלה וגם אלה.

שמעון:

משפט צדק נעשה בירושלים.

חנניה:

אין צדק בדם אחים

ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. פוטר מים ראשית מדון. ריב אחים אם יפרוץ, יפשה הנגע ויתפשט בכל גוף האומה, ואז, ישמרנו אלוהים, תהיה החרב בין איש לרעהו.

אלעזר:

קנאים נאמנים לא ירימו ידם איש על רעהו.

חנניה:

שנאת־אחים היא כסם מפעפע ההולך ומתפשט בכל הגוף, שמרנו אלוהים מפני נאה זו.

שמעון:

(בלעג): חנניה האסיי; היו כבר לפניך חסידים שוטים, שהטיפו למלכות שמים, אספו המון עם, טיהרום, נבאו ליום ה' הגדול ומה עלתה להם: הם נצלבו, נערפו והמלכות הרשעה עודנה מושלת בכפה.

(אל אלעזר): על תפנה לדבריו. טובים הם בשנות שלום, אבל לא בשעת חרום זו.

חנניה:

אנא השם! סלח לעמך ישראל והשב לב בניך משנאה. אל תזכור בשעה זו את חטאות ישראל, כי בשגגה הוא. סלח לנו עוון שנאת־חנם והשב לב אחים לאהבה זה את זה. עשה לנו תשועה למען שמך הגדול.

 

מערכה שניה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

על מגדל מצדה. איש־משמר קשיש, איש־משמר צעיר. פליט.

איש משמר קשיש:

זה תשעה ימים, החל מראש חודש, בוערת ירושלים, עיר הקודש. תימרות עשן עולות מארמונותיה. אויה! האויב כבר עומד בתוך חומותיה. הוי אלי שבשמים, רחם־נא על ירושלים עירך ועל הבית אשר בחרת בו.

איש משמר צעיר:

גאות העשן גוברת ועולה ומגיעה השמימה. מה יום מיומיים? היתכן שהאש נגעה כבר בבית הבחירה.?

הקשיש:

אלוהים אל שדי, הראה גבורתך לעמים. למה יאמרו הגויים איה אלוהיכם?

הצעיר:

לא! לא יתכן! עוד לא נשתה גבורתם של קנאינו. עוד יד שמעון ויוחנן לא רפתה, השמעת על הגבורות שעשה יוחנן מגוש חלב ואנשיו, שהרסו את סוללות האויב ושרפו אותן באש?… מעשי שמעון ואנשיו הנפלאים! בהתפרצם אל מחנה האוייב הם מפילים פחד ואימה על כל צבאו. וכי ידם תקצר ממנוע את הצר מבוא בהיכלו?

הקשיש:

ידעתי גבורתם מתמיד, אבל מה בצע בגבורתם, אם הלחם אזל מירושלים? הרעב הוא האויב הנורא מכל האויבים.

הצעיר:

אבל איך זה קרה שאזל המזון בירושלים? איך לא דאגו לכך מראש?

הקשיש:

הייתי בירושלים ערב המצור. ראיתי את ממגורות התבואה בחומותיה, את אוצרות השמן ואת כל אוכל הנפש. שנים יכולים היו להיזון מאוצרות אלה. אילולא שנאת האחים והמלחמות והקרבות ביניהם. הה! מהרסיך ומחריביך ממך יצאו: בעצם ידם שרפו הלוחמים את מקורות פרנסתם. ועל כך יצא, רחמנא ליצלן, הקצף על העיר הקדושה ועל העם אשר בתוכה… סיפר כאן איש פליט מירושלים: בחוצות ירושלים רובצים מזי רעב; על גגותיה מתגוללים נפוחי כפן, נשים רחמניות אוכלות ילדיהן. הוי, אב הרחמים, מדוע הגיענו זה?

הצעיר:

(מסתכל במרחק) הנה עלה עכשיו עשן כבד, כמוהו לא היה עוד. מה כאן קרה?

הקשיש:

עיני כהות, איני רואה ברור. אבל, כן, אני מכיר ומבדיל: עשן לא רגיל עולה מהר הבית. וכי ייתכן שקרה הנורא והאיום מכל מה שצפינו — בית־הבחירה נשרף? (נשמעת דפיקה בשער) מי זה דופק?

תשובת איש מהשער:

פליט מירושלים הגיע. פתחו השער. (השומרים פותחים את שער הארמון, נכנס פליט; בגדיו קרועים, שערו פרוע, עורו צפוד מרזון, פניו מכוסים פצעים והוא כל עוד נפשו בו).

השומרים:

(מקיפים אותו) מה בירושלים עיר הקודש. ומה בית הבחירה?

איש משמר קשיש:

תנו לו תחילה מים להשיב נפשו. הלא הוא מתעלף. קראו למפקד אלעזר בן יאיר. חזקה פקודתו לבל ידבר כל מבשר דבריו בטרם הודיע למפקד. (מגישים מים לפליט משיבים רוחו. איש משמר קורא מהמגדל).

תמונה שניה    🔗

איש משמר:

המפקד אלעזר! בא פליט מירושלים ובפיו בשורה!

הקודמים, אלעזר.

אלעזר:

(נועץ מבט נוקב ושואל בלחש): מה שלום הלוחמים ומה בית הבחירה?

הפליט:

(בקול רצוץ) הוי, שוד ושבר! נפלה ירושלים בידי האויב! אחזה הלהבה בכל ארמונותיה… בחוצותיה מתגוללים ערמות חללים.

אלעזר:

(בחרדה ובקול רם) ובית הבחירה?

הפליט:

אהה לשברנו! בית הבחירה אחוז להבות ועובדי האלילים מחללים קדשינו, ממותתים את הכהנים…

אלעזר:

ויוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא? היכן הם?

הפליט:

יוחנן נפצע ונפל בשבי ועקבות שמעון בר גיורא נעלמו. כנראה, עלו אל העיר העליונה?

אלעזר:

(צונח במקום שבתו) אהה! בית הבחירה באש! ירושלים ביד הצרים ויוחנן בן לוי מגוש חלב בשבי! בר גיורא כלוא כצפור בכלוב בעיר העליונה.

כל הנמצאים:

הוי שוד ושבר! נפלה עטרת ראשנו. חרבה ירושלים, אהה בית הבחירה באש, עזבנו האלוהים, נמסרנו לידי צרינו. אויה לנו! (הבכי והקינה עולים מכל העברים).

תמונה שלישית    🔗

אלעזר, חנניה, יעל, יהודה בן סילא וכל חברי המועצה.

אלעזר:

הנה עזבנו אלוהים, החריב את בית בחירתו ומסרנו לידי מבקשי נפשנו. לחינם היתה כל מלחמתנו. גבורתנו היתה לשוא. האויב חוגג נצחונו על שממותינו. ועתה מה לנו, אנשי מצדה, לעשות? הנמלט נפשנו? הנעזוב את מצדה כדי לבקש מפלט בארץ הפרתים או מסתור בארץ מצרים או קיריניקה, ואולי נישאר במקומנו לנמען נקום נקמת דם אחינו? עוצו עצה ודברו דבר, כי עלינו להחליט.

חנניה:

אמנם זעם אלוהים ניתך עלינו והחריב דבירו בשנית. אך גם ברגזו יזכור לנו רחמיו. אל נתיאש מרחמי אלוהים, כל עוד נשאר העם לפליטה ותורתו עמו. נעזוב את מצדה, נרד לארץ הפרתים, במקום שם יקבלונו אחינו בזרועות פתוחות ונשב שם עד ירחם ה' את עמו וישיבו אל ארצו.

יעל:

צדק חנניה. כל עוד קיווינו לגאולה, היתה המצדה משגבנו; אבל משנפלה ירושלים, לשוא גם המצדה. נעזוב, עד יעבור זעם, את ארצנו, נרד לגור בארץ הפרתים.

יהודה בן סילא:

אבל אל נשאיר לאויב את החומה, נקח אתנו את הנשק ככל אשר נוכל לשאת על עצמנו וצידה לדרך, ומה שישאר נשרוף. נתוץ את החומה והמגדלים עד בלתי השאיר אבן על אבן.

אלעזר:

לא טובה העצה חנניה. לא נקיים את שבועתנו שנשבענו לחרות, אם נעזוב את המערכה כעת. רק פחדנים דואגים תחילה לנפשם ובוגדים במטרה הקדושה שהציבו לעצמם. קנאים נאמנים אינם נסוגים בלי קרב אף שעל אחד, אף כי יש בידינו משגב־עוז כמצדה.

חנניה:

אבל מה בצע בכל הדם שיישפך, אם אין תקוה לגאול את ארצנו?

אלעזר:

במה נשתנה מצבנו ממצב יונתן החשמונאי? אז, בנפול יהודה אחיו בפני בכחידס, נמלט יונתן עם שרידי־חיל־אחיו אל המצודות אשר בעין גדי, חנה גם במצדה זו, אסף את השרידים עד שבאה שעת הכושר והוא חזר לירושלים. מודע לא ננסה גם אנו לעשות כמוהו?

חנניה:

אינו דומה מצבו של יוחנן כהן גדול למצבנו היום; אז עדיין היה הבית על מכונו, אבל כיום אחרי החרב הגליל, עבר הירדן, ארץ אפרים ויהודה, מי יילחם לנו? ולא הרי צבא סוריה המשוסע והרקוב ע"י מלחמת אחים כהרי צבא הרומים האדיר.

אלעזר:

גם בקרב הרומאים פורצות מריבות חדשות לבקרים, גם חילו משוסע ורקוב כצבא סוריה. בעד בצע כסף נכונים מצביאיו למכור אנשיהם לכל המרבה במחיר. אם עוד נעמוד, נחזיק מעמד, אולי תשוב ההצלחה להאיר גם לנו פניה?

חנניה:

לשוא תקוותך, בן יאיר, אין רצונו של הקב"ה בגאולתנו! לא סלח לנו אלוהים על שנאת־האחים, שפשתה בקרבנו כנגע צרעת, ועלינו לחכות באורך־רוח עד שירחמנו אבינו שבשמים וישיבנו אל בית קדשו.

אלעזר:

אם אנו לא נילחם, לחינם נחכה לעזרת אלוהינו. תשועתו באה רק ללוחמים לשמו ולא למקדשי שמו בפיהם, ובמעשיהם יעשו את ההיפך. אך אם נגזרה עלינו מהשמים כליה, הבה נמות כגיבורים ולא כפחדנים. נשבענו לחרות או למות; נקיים המחצית השניה של השבועה, כשם שקיימנו את הראשונה.

חנניה:

אל תנסה את אלוהים, בן יאיר. אסור ליהודי לומר לבוראו: אם את חפצנו לא תמלא, אנו בועטים בחיים. החיים הם לנו פקדון ואסור לנו לבזבז את הפקדון בלי בעל הפקדון. הבה ניכנע לרצונו יתברך ונקבל עלינו את הרעה, כשם שקיבלנו את הטובה. וחס ושלום, אסור לנו להתייאש מרחמיו של אבינו. אפילו חרב חדה מונחת על צווארך אל תתייאש מן הרחמים, אמרו רבותינו. אם לא היה ברצונו לגאלנו, נישא את השעבוד עד שיגאלנו. נשמור את תורתו. במקום שתהיה תורתנו, שם גם תשרה השכינה.

אלעזר:

כדברים האלה דיבר גם המומר יוסף בן מתתיהו. אבל יקרים לי חברי, שמסרו נפשם על החרות מכל דברי הלהג של הבוגד הזה. אין השכינה שורה בגלות ואין חיים אלא ברצנו.

חנניה:

משלך בן יאיר, כוזב הוא: שם היה להם לבחור בין שבי למוות, אבל כאן הברירה בידינו לא לחלל שבועתנו ולחיות כבני חורין בארץ גולה. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמר נביאנו. וזה אנו מצווים לעשות.

אלעזר:

אינני מטיל ספק בנאמנותך לחרות, אישי חנניה, ועל אחת כמה וכמה שאין אני מאשימך בבגידה. אבל אני לא אעזוב את המערכה. כאן אלחם וכאן אמות. ולא בדברים יחליטו כאן האנשים: ניתן הברירה בידם: כל הרוצה בחיים יעזוב את המצדה וימלט נפשו באשר הוא רוצה, אך כל הנאמן לשבועתו יישאר אתי. לך, חנניה, הולך את ההולכים אחריך לארץ החיים; אני וכל האנשים הנאמנים לי נישאר פה. הבה נקרא בפני כל עדתנו את כל דברי תורתנו על הירא ורך־הלבב, ונפלג מחננו.

חנניה:

חזור בך, כן יאיר, ולך אתי.

אלעזר:

בשבילי ובשביל הדומים לי אין דרך אחרת מאשר הקרב והמוות.

חנניה:

אלך ואאסוף את העם, אשר יילווה אלי. (כולם הולכים. נשארים רק אלעזר ויעל).

אלעזר:

(אל יעל) מדוע, יעל, אינך נלווית אל חנניה. הלא חפצת־חיים את.

יעל:

אתך, אלעזר, אני חפצה חיים, בלעדיך חיי אינם חיים.

אלעזר:

הניחי לי, יעל. לא אבנה לך בית. עזביני וראי חיים עם איש, אשר תבחרי לך.

יעל:

לא, אלעזר, באשר תהיה, אהיה גם אני.

אלעזר:

אבל חיים קשים נכונו לנו: מצור, קרבות־דמים ומוות.

יעל:

בחיים וגם במוות לא ניפרד.

אלעזר:

(מחבקנה) את, הנאמנה לי מכל האדם! נחמתי היחידה ביגוננו אין קץ!

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

קריספיוס, טריפון בעל המסבאה, אחר כך מרים.

מטליוס:

(נכנס וקורא לטריפון): הי סורי, הגש יין. אבל לא יין מהול במים, כי אם יין רקח מאשקלון, הצפון אתך במרתף משנים. זמן רב לא יהיה עוד שמור במרתפך. תם המצור. מחר ייכנעו לנו היהודים ואז נעזוב מקום ארור זה.

טריפון:

האמת בפיך, אדוני שר המאה?

מטליוס:

אמת כי פי מטליוס מדבר אליך. (טריפון מגיש לו יין).

מטליוס:

צלי עגל שמן, וגם שלח אלי מהטובות שביהודיותיך.

טריפון:

את מי אשלח לך, אדון? את תמר, בעלת הצמות? את יהודית שחורת־העיניים? את מרתה, הגלילית הצהובה?

מטליוס:

אין לי חפץ בנשים מהקובות. הללו נתנוונו עד כדי זוועה, צמוקות ושדופות הן ללא מתנים וללא שדים. שלח אלי אחת מאלו של הטרקלין, שהגיעו לפני זמן לא רב מהשוק: אלו הן שמנות, דשנות וטעימות יותר.

טריפון:

(ממצמץ בעיניו): אשלח לך אחת, שהיא ענב מבשיל, צימוק מתוך, פרח ריחני, אבל היא פלגשו של הטריבונוס והוא ציווני שלא להגישנה לאיש אחר חוץ ממנו. הפסד גדול יהיה לי, אם יוודע לטריבון ויכעס ולא ירצה בה יותר. בפחות מחמישים דינרים זהב איני יכול לתתה.

מטליוס:

הבאנה מדי! מחר אוכל לשלם לך כל מחיר. נמצא שלל בארמון מצדה לשנים רבות.

טריפון:

וכמה תוכל לתת לי עוד היום, אדון שר המאה?

מטליוס:

הי, סורי, איש־בלי־אמונה, הא לך, תגר נבזה, (זורק לו ארנק דינרים. טריפון חוטפו בזריזות, מציץ בו וטומנו בחגורתו).

טריפון:

אבל אבקשך, אדון שר המאה, להתהלך אתה בעדינות, בת כוהנים גדולים היא, נסיכה גאוותנית ומפונקת. אם תצערנה, היא עלולה לסרב או להתאונן עלי בפני הטריבונוס האוהבה אהבת־נפש, ואז יבולע לי.

מטליוס:

סמוך עלי שארסננה, במבט אחד אכבשנה. ואם זה לא יועיל — אז בשבטים.

טריפון:

(בפחד): רק לא בשבטים, היא עוד עלולה לעשות מעשה בלתי־מחושב.

מטליוס:

לך הביאנה, סורי, ואל תרבה להג.

תמונה שניה    🔗

הקודמים ומרים. נכנסת מרים, גבוהה ותמירה, לבושה שמלה ססגונית, שערותיה קשורות בעטרה. היא צועדת בקומה זקופה, ניצבת על יד מטליוס.

מרים:

שלום עליך, אדון שר המאה!

מטליוס:

(לוטש עינים מרוב תמהון ליופיה, גונח מרוב הנאה): שבי על ידי, חבצלת השרון. הרצונך במאכל שמן, בצלי עגל, בפרגיה ממולאת פרטיות או במאכל אחר, יפתי?

מרים:

תודה, אדוני, יטעם לחיכי לחם בשמן וירקות.

מטליוס:

אכלי מעדנים ומשמנים, תעלי בשר ותהיי מתוקה עוד משהנך.

מרים:

(בטון מוחלט): בשר לא אוכל.

טריפון:

(לוחש על אוזנו של מטליוס) היהודים אינם אוכלים את הבשר שלנו. היא עוד נוסף לכך בת כהן.

(העבד מגיש יין. מטליוס יוצק יין אל גביעו, שותה).

מטליוס:

בחיי בכחוס! יין אשקלון אמיתי הגשת, סורי. (אל מרים) שתי, חביבתי, לבריאות.

מרים:

יין אינו בא אל פי, אדון שר המאה, כי בת כהנים אני.

טריפון:

(לוחש לו) אין היהודים שותים יין, שנגעו בו שלא מבני בריתם.

מטליוס:

(בזעם) חזיז ורעם! שפחה חרופה בוחלת לשתות מכוסו של שר מאה רומי. (דופק על השולחן) דבר זה לא יהיה! (אל מרים) שתי, שפחה, כי כך מצווה עליך אדוניך.

מרים:

גופי מכור לך, אבל נפשי נתונה לאלוהים והוא ציווני לבלי לשתות.

מטליוס:

אלוהי צבאות שלכם? היכן הוא?

מרים:

הוא בשמים, הוא אדון כל העולם, יוצר שמים וארץ.

מטליוס:

אם שגיא־כח כזה הוא, מדוע לא הציל את עמו ולא שמר על מקדשו, ומעריציו משלמים להיכל יופיטר? שהוא גיבור מאלוהיכם!

מרים:

את יינך, רומי, לא אשתה!

מטליוס:

שר מאה רומי אינו רגיל לשמוע לשון זו מפי שפחה. אם לא תשתי מיד, אצווה לדוש בשרך השמן בשבטים ואשלחך אל הקובות של אחיותיך.

מרים:

עשה בגופי כרצונך, אבל את מצוות אלוהי אשמור.

מטליוס:

מלאי מצוותי, ואם אין — אני מוסרך לידי קריספיוס והוא יאלפך, בהמה נבזה שכמוך. קריספויוס, גש הנה (ניגש קריספיוס, שעמד כל הזמן מרחוק).

קריספיוס:

מה תצווה, אדוני שר המאה?

מטליוס:

קח את השפחה הזאת ודוש גבה בשבטים והורידנה אל הקובות!

טריפון:

(ניצב באמצע) אדון שר המאה, במיטב כספי קניתיה באשקלון. רכושי היא, ואני לא אתן גם לשר המאה הרומי לכלות הוני. נתתיה לך בתנאי שלא תחבל בבשרה.

מטליוס:

(נוהם בזעם) טוב, אבל מחר, בקבלי את שלל מצדה, אקננה ואראה לה את נחת זרועי. כעת, שפחה, בואי ושבי על ידי. אכלי את לחמך העבש וכרסמי מספוא הבקר כחפצך. אבל אתי תשכבי, עם הרומאי הטמא; (צוהל, הוא מדושן עונג מחכמתו, צוהלים כל הנמצאים. מרים יושבת על ידו. הוא תופסה, מושיבה על ברכיו וממשש בתאווה בגופה).

מטליוס:

כמה רכים וענוגים מתניך, חמודה, כמה חלק עורך — משי הודו ממש! באיזה עונג הייתי מצליף חמוקי ירכייך הסגלגלים.

מרים:

(מתחמקת מזרועותיו, בורחת לפינת הדלת): איני רוצה בגס־רוח שכמותך.

מטליוס:

גשי הנה, זונה, לא לך לצוות לי מה לעשות לך.

טריפון:

אנא שר המאה, הלא התניתי אתך, ברוך תתהלך עמה. אין היא רגילה להליכות אלה. בת כהנים גדולים, בת נסיכים היא.

מטליוס:

תתרגל, כשם שהתרגלו כל אחיותיה בבית הקלון. ומחר תתרגלנה לכך כל אחיותיה למעלה. מחר הן כולן בידי, הן, בעליהן ואחיהן; בידי מטליוס, הממונה על מחנה העבדים.

טריפון:

שמעתי שהלגטוס הבטיח להם את החיים והחרות.

מטליוס:

ייתכן, אבל עד שישוחררו, יובאו אלי, ואז אהיה אני אדון להם. אפשיטם ערומים ואצווה לדוש בשרם — את הגברים בפרגולים ואת הנשים בשבטים. ואחר כך נשחק בהן כל הלילה, לעיני בעליהן. די סבלנו את גאוותם של היהודים האלה. שילמנו במיטב בחורינו שנפלו מחיצי הנצורים או התגלגלו מראש ההר אל התהום בגלל השמן הרותח, שיצקו על ראשיהם הנשים הענוגות האלה. ואני אבחר לי את מפקדת האמזונות, את הגבוהה, התמירה, בעלת הצמות העבותות. הוי כמה נעים יהיה לראות גוף זה מתפתל תחת הצלפות השבטים ולחבק אחר כך זרועות אלו, שהפילו כל כך הרבה חללים.

מרים:

לזה לא תזכה, רומי, נשי מצדה תבחרנה במוות מחיי חרפה.

מטליוס:

(מביט בלעג) ראינו גאוותניות כאלו, בנות כהנים גדולים ומלכים יהודיים, שהתנגדו ונכנעו. אדרבה, נעים יותר לשכב עם שכמותך. הפכנוכן לזונות בקובות, וכזה יהיה גורל נשי מצדה.

מרים:

(מחוירה, בשפתים רועדות): אמנם לזונה הייתי, כי פינקוני הורי. הם היו עשירים וידידי רומא, והם רצו לשמור על בתם מפורענות, אל כן לא לימדוני מלחמה ולא הרגילוני לבוז למוות. אבל לא כן נשי מצדה — הן לא תיכנענה.

מטליוס:

את מרהיבה שפחה יהודית, ומלבבת. לכן מחר אפקידך למדריכה לנשים. תדריכי אותן לחייהן החדשים.

מרים:

(כאילו לעצמה:): לא! גורל כזה כגורלי וכזה של אחיותי בקובות — טוב המוות מחיים כאלו. נשי מצדה לא תיכנענה! לא תיכנענה! אנשי מצדה לא יהיו עבדים ושפחות.

תמונה שלישית    🔗

במצדה. בארמון. אלעזר בן יאיר, חברי המטה, יעל.

אלעזר:

הנה נשרפה החומה, משגבנו האחרון. והמצדה פרוצה לרומאים. אנו חשופים לחצים ולאבני הבליסטראות, שימטירו עלינו הרומאים ממרומי המגדלים על הסוללה. אלפים יסתערו עלינו מחר עם שחר, ולנו אין מנוס אלא לנפול בקרב האחרון או להיכנע לרומאים. נחליט עוד הלילה בטרם ניפול בידי הרומאים, כל עוד בידינו להחליט.

גתי הזקן:

הנה הציעו לנו הרומאים כניעה, הבטיחו לנו את החיים, אולי ניכנע.

יהודה בן סילא:

ושבועתנו מה תהי עליה? הנחלל שבועתנו?

אלעזר:

אילו הסכימו הרומאים לתת לנו לרדת בנשקנו, כי אז היינו שוקלים, אף כי לא הועיל הנשק לאנשי מכוור, אשר הניחו להם הרומאים לצאת ונשקם עליהם ואחר כך הכריעום. אבל כניעה בלי נשק כמוה כעבדות. מחר יבואו הרומאים, יכבלו ידינו, יקחו נשינו ויתעללו בהן לעינינו. את ילדינו יגזלו מזרועותינו וימכרום בשווקים לעבדות עולם, לחרפה ולבוז, ועינינו רואות וכלות. האם לא טוב המוות מחיים אלה? אבל גם חסד זה לא יעשו לנו הרומאים. הם גם לא יניחונו בחיים, מרה עליהם נפשם על המון החללים שהפלנו בתוכם, על הסבל הרב שגרמנו להם. הם גם לא שכחו את החרפה, חרפת נפול המצדה בידי היהודים – בלי קרב. ואת החרפה הזאת נכפר אנו בדמנו. מאות מאתנו יתפתלו מחר מעינויים על הצלב או מחרפת העבדות.

גתי:

אבל תורתנו ציוותה לנו את החיים וחכמינו אמרו: כל המאבד את עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. הנקפח חיי נצח בגלל פחד עינויים או עבדות?

אלעזר:

לו נשארנו בחיים ויכולנו לקיים תורתנו מתוך עבדות, כי אז הייתי מבליג על שאט־נפשי מפניה, אבל ידוע הדבר שעבדות לעובדי כוכבים כמוה כעבודת כוכבים עצמה. לא נוכל לקיים את השבת, למול ילדינו, ניאלץ להתגעל בפתבגם ולאכול נבלות וטריפות כמוהם ועל אחת כמה וכמה שלא נוכל לשמור על טהרת משפחותינו. מרבה שפחות — מרבה זימה, אמרו חכמינו. נשינו ובנותינו תהיינה מכורות לחיי חרפה וזימה. האם לא טוב להן המוות מחיים אלה? אולי מקנאים אתם בחיי יוסף בן מתתיהו, הכהן הרשע השוכן כבוד בארמון מחריבינו? הוא שרת את צרינו שרות טוב, על כן זכרוהו לטוב. אבל מה אתם, שמקווים לחסד הרומאים? כזה רצון אלוהים. הוא שגזר עלינו גזירת שמד ומסרנו לעשות בנו שפטים ולהשמידנו מארצנו, הוא שנתן רשות לצר להחריב מקדשנו. הבה נקיים רצונו ונמות מות בני חורין כחבריו של יוסף בן מתתיהו במערה ביודפת, כאחינו תחת חורבות בית המקדש וככל אלה אשר קידשו את השם ובחרו במוות מחיי עבדות.

יהודה בן סילא:

צדק אלעזר. אין לנו אלא למהר ולבצע החלטתנו עוד בטרם יבואו הרומאים וילכדונו. (במועצה משתררת דומיה. כולם יושבים כפופי ראש ושקועים במחשבותיהם).

גתי:

(מפסיק את הדומיה): צדקת ממני, בן יאיר. עלינו לקבל את גזר דינו של הקב"ה.

אלעזר:

ואם כן, אחרי שהחלטנו לקדש את השם, הבה נבצע את גזר דינו בשקט ובשלוה, בסדר, כיאות ליהודים. יאסוף כל אחד מאתנו את בני משפחתו אל הארמון, יטבח את יקיריו בידיו; ועשרה מבינינו, שיפול עליהם הגורל, ימיתו את כולנו, הגברים. אחר כך יציתו את הארמון, את בית הנשק, את המגדלים, לבל יישאר לאויב כל זכר למבצרו. לא יהיה לו כל שלל, רק את הלחם, השמן וכל צרכי האוכל נשאיר, למען ידע האויב שלא מרעב או מצמא נואשנו ובחרנו במוות כי אם מאהבתנו את החרות ובהיותנו נאמנים לשבועתנו — חרות או מוות.

כולם:

חרות או מוות.

אליעזר:

(אל גדליה הסופר): ואתה גדליה הסופר, ערוך מגילה וכתוב את פרשת הלילה הזה על קלף, צרפהו אל מגילת הגבורה שניהלת כל שלוש השנים. חתום את הכד והטמינהו במערת בית הנשק. תהיה המגילה עדות לדורות הבאים לגבורת ישראל ולנאמנותם לחרות. והיה אם יקום דור, אשר יצא משעבוד לחרות ויקים את המצדה, ימצא את המגילה וידע שבמותנו ציווינו לדורות הבאים את החיים (גדליה יוצא).

גתי:

נברך על הרע, כשם שברכנו על הטוב: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו והגיענו לזמן הזה וזכינו למות כבני חורין… (כל הנאספים חוזרים בלחש על הברכה).

כולם:

אמן, כן יהיה רצון.

אלעזר:

נצא ונכין את נשינו וילדינו לדרכם האחרונה (הנאספים מתנשקים ומתפזרים נשארים אלעזר ויעל).

תמונה אחרונה    🔗

אלעזר ויעל.

אלעזר:

ועתה, יעל, צאי אל בנותיך הלוחמות והכיני אותן לקראת מבצענו האחרון. תהיינה הנשים הגבורות דוגמא ומופת לכל בנות מינן.

יעל:

את חובתי זו אמלא (מתרוממת לצאת).

אלעזר:

חכי, יעל, רוצה אני לבקש מחילה ממך על שהבאתיך לכאן ועל שנתתי לך להשאר במצדה אחרי החורבן. אם חטאתי לפניך, לפני אנשי מצדה ולפני כל עמנו, כפר נא, אלוהים, חטאי הכבד.

יעל:

הה! אלעזר, יקרת לי היום יותר מבכל הימים. היום ראיתי את גודל נפשך ואת עוז רוחך (מסתכלת בו בהערצה). מרחם אמך נוצרת להיות מנהיג לעמנו… יקר מכל יקר אתה לי. אתה רוח אפי… מאושרת אני בבנות, שזכיתי להיות אשתך ובת־לוויתך בכל דרכיך. לילה זה יהיה לי כלולותינו השני, נשף חשקנו. החומה הנופלת מפיצה זיקוקין דינור לכבודנו. להבת הבעירה שתאחז עוד מעט בכל המצדה תאיר נתיב הכלולות שלנו, בהגיע עת דודים לנו ארפד יצועי במרבדי פלוסין ובסדיני משי ואשכב על ידך: ימיני תחת ראשך ובשמאלי אחבקך. ואז אגיש לך מאכלת זו (מוציאה מחגורתה את פגיונה) — את הסיקריה, ואתה, סיקריק בן סיקריקין, תתקענה אל הלב, שהגה לך אהבה אין קץ. ואחר תוציאנה מלבי מאדמת ותתקענה בלבך והיה דמנו מעורב ככתוב בספר תורתנו: והיו לבשר אחד, איש ואשה לנצח, שבחייהם אשתי היקרה… (מחבקה).

אלעזר:

ובמותם לא נפרדו… האם לא כן, יקירי ובעלי, אלעזר בן יאיר.

יעל:

(כממשיכה): וככה חבוקים ודבוקים נגיע לפני כסא כבודו של שופט כל הארץ ונגיד: שופט צדק, יהי משפטך על כל אחד מאתנו מה שיהיה ובלבד שביחד נשאנו — לגן העדן ולחיי־נצח או אפילו לשאול.

אלעזר:

(מחבקה בחום): אשתי, אשת דמי, יעל בת חזקיה, שלי את לנצח!

המסך