הכתבים הובאו לדפוס על־ידי שׂרה ירושׁלמי, רעיית המחבר ז"ל, ונערכו על־ידי ש. שלום

לזכר בני מרדכי ז"ל

שנפל על משמרתו

בג' בחשוון תשט"ו

מספרים

מאת

אליעזר ירושלמי

---

אמן הנובלה (ג. שופמן)

מאת

אליעזר ירושלמי

יצירתו של גרשון שופמן כרוכה בתולדות חייו ומקפת שלושה דורות: ראשיתו נעוצה בעיירה אורשה שברוסיה הלבנה, הנתונה כבר בתקופת ההשכלה, המשכו הוא בצבא הצארי ובחוגי הפליטים שבגליציה, משם הוא עושה את דרכו לוינה ולכפרי שטייארמרק עד שמיטלטל ביחד עם גל הפליטים החדש, הנמלטים מסכנת הנאצים ומגיע לארץ ומקרקעה מנץ כשרונו מחדש ב“דברי עיון” ב“ציורי פחם” וב“נצנוצים”. עיקר יצירתו היא נחלת העבר: העיירה שבתחום המושב של היהדות הרוסית וכן גם קיבוצי היהודים במרכז אירופה ובמערבה כבר אינם. גבוריהם – חניכי ה“ישיבה” שהתמשכלו, פליטי המהפכה, המבלים ימיהם ללא תוחלת בבתי הקפה של הפליטים בברודי, למברג ווינה, מנסים להכות שורשים באדמת נכר ונשארים זרים מחוץ לחברה, חלפו ואינם. כל הדור של תמול רחוק מלב הקורא העברי החדש כרחוק הגלות מהמולדת. בכל זאת חבל שמבקרי הספרות ומוריה אינם מדריכים את הנוער שלנו בסיפוריו, כי שיפמן אינו רק מספר לדורותיו, הוא קלסיקן, שיצירותיו צריכות לימוד יסודי, ספוריו עד היום נוגעים עד הלב, מסעירים את הנפש, כי הבעיות הנידונות בהם הן אקטואליות ואנושיות תמיד; שופמן המספר חודר עד עמקי הנפש, מערטל את הנשמה עד תהומותיה, מגלה את הנסתר מעיני הזולת וחושף את הבלתי־ידוע גם לגבור עצמו. את מלאכתו עושה שופמן לא בהמצאות דמיון עשיר גם לא בהברקות סגנון חריף, כי אם בסגנון פשוט, כמעט פרוזאי. כלי מלאכתו הם לא צבעים גדושים, כי אם מיפסלת פסל, בה הוא מפסל משחם פשוט, מחומר יום יומי סיפורים מחוטבים, המזעזעים את הנפש ואינם נשכחים. הוא תלמידם של גדולי המספרים שבספרות הרוסית – צ’כוב, טולסטוי, קופרין ולפעמים גם דוסטויבסקי, שמיצירותיהם הוא יודע עד היום לצטט פרקים שלמים. כמוהם הוא חוצב בעומק וממעיט בתפאורה חיצונית. כל משפט הוא מדוייק כנוסחה מתימטית, כל מלה קולעת לעניין, צרופי הלשון שלו מעוררים גלים של אסוציאציות והיצירה כולה היא כמוסיקה הרמונית.

מאחורי המחיצה

כאמור, הגיבור הראשי של יצירת שופמן הוא הפליט, הפליט לא במובן המצומצם של המושג הזה, כי אם במובן הרחב המלה. פליטו של שופמן, שלכאורה הוא הסתדר, אפילו הכה שורשים בנכר, נשאר בכל זאת נכרי לעצמו ולסביבתו הנכרית. כי סיבת נכרותו היא לא רק הסביבה העויינות, הדוחה אותו כל פעם כשהוא רוצה להתקרב אליה ופולטתו סו“ס לגמרי מקרבה, זרותו היא בו בעצמו, בשאר־רוחו במסורת־דורות, שאינו יכול להשתחרר ממנה. מסתגלים בנכר ומצליחים הטיפוסים הגסים, הבהמיים, שאין להם בעולמם אלא סיפוק צרכיהם הפיזיולוגיים לבד, שאינם מרגישים במבטי השנאה הנעוצים בבשרם, בנחלי הרוק הנשפכים על פניהם. הם מנצלים קוניוקטורות של רעב ומחסור, צוברים הון בבורסות השחורות ומתהדרים ב”הישגיהם“. נשיהם השמנות מתקשטות בשרשרות זהב כבדות וביהלומים וב”כובעים" קורעי עינים (“סיוט” ספר ב'}. הבנימינים שב“חדר” ספגו מלקות, שבצבא נסטרו בפרצופיהם, צפים ועולים בבורסה אחרי מלחמת העולם בכל “הדרם”. אך הפליט בעל הנפש נשאר תמיד מעבר למחיצה. ברם, הוא נלחם במחיצה זו, המפרידה בינו לבין סביבתו, משתדל בכל כוח המצאתו להרחיקה, לבטלה ולדכאה בקרבו, ואינו מצליח. המספר מתאר מלחמה זו בדברים אלה (“המחיצה”) “כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת־עינים בלי מצוא דיאון בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו. ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בליבו להילחם עם עצמו במקרים כאלה, כל עוד רוחו בו, בכל זאת נזכר אחרי־כן כי גם הפעם נכשל”.

ב“דברי עיון” שבחלק ד' מנסה הסופר להסביר את “עניין הביישנות והתאדמות” כתכונה אנושית כללית. הוא ניתלה באילנות גדולים – אנטול פראנס, טולסטוי וטורגניב שגם הם היו בישנים. הוא אפילו קובע: “חולשה” זו נובעת בלי ספק ממקור עליון (התנגשות האני עם עין העולם). זהו אחד מסימניו המובהקים של המשורר, אבל כלום תכונה זו לבדה היא סיבת תלישותו מהסביבה? האם הרגשת הנכר הגולה והזרות היא תוצאה של אופי המספר או נעוצה היא גם בנסיבות החיצוניות: – הסופר עצמו נתן תשובתו וסתר דבריו שהובאו לעיל. רגש של זרות, נכר, היות מחוץ־לחברה מלווה את רוב גבוריו ולפיכך הם תמיד כעומדים מן הצד לכל פעולה, וכל נסיון שלהם להתמזג עם חברתם, להיות כאחד מהם, ליהנות מן החיים נגמר בכשלון ובמפח־נפש. הנה “הסתדר” גיבור. הסיפור “אדם בארץ” בארץ מושבו החדשה בכפר בשטיירמרק – נשא אשה מבנות הארץ, התערה במשפחתה, התיישב בפינה נפלאה של הטבע – עמק מוקף הרים, מכוסה שטיח שדות וכרמים ואפרים ירוקים, נושב ע"י שבט בריא ויפה – אידיליה. יש במקום זה גם חן אשה: מלבד אשתו היפה יושבת בדואר העלמה פאולינה, יפה להפליא, עדינה ונעימה בהליכותיה. אך הנה אירוע קטן אירע. סצינה רגילה בכפר, וכל התהום הרובצת בין דורות חניכי “הישיבה” לבין האמונים על נחירת־חזירים נתגלתה בכל עומקה:… "הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוארץ, השיר מפריו ארצה, לקט ושם בכיסיו, ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול פחדים – בן שווארץ הסתער עליו. הנער חתר להימלט אל הדואר, אך על המעקה הדביקו רודפו – בוא עמי, בואה, בורשל! – הדפו בן שוארץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר שוארץ, המלאה קרונות ואופנים הדפו; ואף נעלמו שניהם מאחורי השער, בקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער מוכה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז’נדרם. מבולבל קצת נכנס אל הדואר, מבצר־התרבות היחידי כאן, וסח את הדבר.

זהו טונרל (שם הקטנה מאנטון) – הטעימה הפקידה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פאולה – בנו היחיד של שוארץ, כן, זהו עלם חזק מאד. כן, זהו עלם חזק – ענתה פאולה. היא וכל חינה וקסמה, שהעסיקו בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין"… בן עם שנתחנך על הלאו – “לא תעמוד על דם רעך” – לא יכול היה להבין ולא יבין לעולם אדישותה המטומטמת של היפהפיה פאולה למשמע צעקת נער מוכה.

הכפר של שופמן

ובהזדמנות זו כדאי לציין ש“אדם בארץ” וכל צרור התיאורים והסיפורים מהכפר השטייארמרקי, הם מהסיפורים היפים, הריאליים והעמיתיים ביותר של הכפר והאכר בספרות העולם. מסדיוס עד רימונט סילפו הסופרים את הכפר ותושביו. תיארו אותו באידיליות. היללו את יושביו ועוררו געגועים על חיי השלווה והתום שלהם. גם בספרות החדשה, מברטולד אוארבך היהודי הגרמני עד רימונט הפולני, לא פסקו קושרים כתרים לאיכר, שעטו חייו הילה רומנטית, שיזרו פעולותיו ביריעות טבע נפלאות ועשוהו מלבב ותמים. שופמן מבקר קשה את רימונט וכותב (הפולנים – משוררים קטנים) “בערכם של ‘איכרי’ רימונט הפריזו ומפריזים הרבה מאוד, על פני 4 כרכים, כרכים עבים, משתטחים החיים היום־יומיים בליפצי הכפר, בקושי גדול קראתים בשעתם עד הסוף, חוץ מהפרק האחרון של הספר השלישי – מות האיכר, הפרק – המעוף היחידי בכל הספר, הרי הכל משעמם עד כאן מאוד, אמרו מה שתאמרו. הנך קורא וקורא – מרחביה אין להלך נפש – כפר פולני – רשעות וארוס ופן יזוס – ודמיונך מתרפּק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי־נעלה כאן”… “מה, מה יכול להביאני לידי התפעלותך? שירת הטבע החוזרת ונישנית לבלי שיעור ולבלי־קצב, עד לבלי ראות ולבלי זכור כלום? הרנדיוואים שבן אנטק ויאגנה מאחורי הגורן? (אגב יאגנה זו הגיבורה הראשית שבספר, הריהי יאשה אבסטרקטית כמעט, אשה כחולת־עיניים סתם, בלי שום שרטוטים אינדיבידואליים) או הטיראדות של אותו ה”פילוסוף" הכפרי על פּן יזוס, שנולד לצערו בבית־לחם בין “היהודים המכוערים” ולא בליפצי, בין הפולנים הנהדרים?“… יפה כתב שופמן ולו גם הזכות, כי הוא נתן לנו את האיכר בדרכו, דרך שופמנית, ואין תיאורו נופל מתיאוריהם של טובי הסופרים הקלסיים. יפה הוא בשטייארמרק, במקום בו ישב כפר שנים רבות – הרים, עמקים, גנים, בתים טובלים בירק ואיכרים בריאים. אין זה הכפר הרוסי, בו שוררת דלות והתנוונות. כאן הכל בריא. האיכרים אמידים, חרוצים ומסורים למשקם יומם וליל (“הטבטונים”). הטבטונים הללו יודעים לעבוד ולסדר את משקם. כדרכו, אין הסופר חס על תיאורי־טבע ונותנם ביד האמן הברוכה שלו, אבל מה שונים הם חיים אלה מהאידיליה של אוארבך ורימונט. “אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת על חתחתי הרגבים החמים ולהרגיש בכפות־הרגליים את הכאב המתוק, כבימי הילדות. גבנוני ההרים עם השקל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים בשנים הכחולים־כהים, השמים החדשים והתפוח בראשית לבלובו משרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדם… אבל… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואָב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו ושזפק־זוועה לו מכת המדינה. כן, האדם ניוול כאן את הטבע”… וכאן באות תמונות מהווי החיים בכפר; הנה ה”בירגרמייסטר" (ראש הכפר) בכבודו ובעצמו תולה תיבות־עץ בשביל חזרזירים, וכשמגדלת האם את אפרוחיה, לוקחם ומולק אותם ל“גוליאַש” את העופות אין כופתים בשעת שחיטתם, אלא מולקים ראשיהם ומניחים להם להתרוצץ בלי ראש, כשדמם שותת עד נפלם. באיזו תאווה הם נוחרים חזיריהם! אין ממיתים אותם בבת־אחת, אלא דוקרים אותם ומענים למען יז דמם לאט לאט אל הכלים המוכנים, ממנו הם מכינים לעצמם “בלוטוורסט” (נקניק־דם), ובאיזו הנאָה משתתפת כל המשפּחה, לרבות הקטנים, בזבח־דמים זה!… וחיי־החברה של האיכרים הללו מעוררים זוועה – רשעים גמורים! הנה, “האיכר שוארץ העשיר ובנו יחידו מתועב־החותם מתעמרים בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשדד בשארית־כוחותיו את האדמה לא־לו”… בשעת המנוחה הקטועה בצהריים, הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהם את פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה. ומבט אחד אז! מבט קופא פס־תקוה לאדם ולבהמה! " – הרבים בספרות העולם תיאורים נפלאים כאלה?

קדוש הוא הרכוש הפרטי בכפר, בעדו נכונים תושביו לעשות כל מעשה פשע. “באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי הברזל באיזו רציחה הם חופרים במעדריהם, ביחוד נשיהם, נסה־נא להוציא מכאן בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף”…

גם תמימותם של אנשי הכפר מוטלת בספק. הה! איך הם יודעים לנצל ולרמות! גרוע מבני הכרך. הנה נמסרה לדודה בת אחותה זוזי. מהשנה העשירית לימי חייה. הדודה הבטיחה וחזרה והבטיחה לה חלקת־אדמה ויחס אימהי כאל בניה. אך היא, המנוולת, מרמה ומנצלת אותה כשפחה חרופה, מעבידתה יום ולילה ומאכילתה רק משיירי המזונות – מפרנסת אותה גרוע מאשר את החזירים. היא מלבישתה בשמלה שבילתה היא או בתה. ועל חלקת־האדמה מאן דכר שמיה! כשבאה בת אחותה השניה עם משפחתה, הציקה לה כל כך עד שזו ברחה מפניה… ואחרון, המקרה עם הילד המוכה בידי בן־שוארץ שנזכר לעיל… המשפט המקומי הוא משפט־דרקון בחברת־קדומים… בכל גסות, רוע־עין, פראות! “… זהו הסיכום שעושה שופמן עם הכפר. כזהו הכפר, בריאליות שלו… לא לחינם שימש הכפר ערש לאגדות־עם של האחים גרים המלאות רשע ורצח. אין פלא שתושבי כפר זה היו מוכשרים לקבל תורתו של אותו המנוול ולהצטרף אליו בנעריהם ובזקניהם. עוד זמן־מה מפקפק הסופר ב”טבטונים" הללו אם יישארו נאמנים לאמת או ייספחו כולם לתנועה העכורה. הם לא “הכזיבו”. ביום בו הופיע המנוול בעיר הסמוכה הצטרפו כולם עד אחד, מבלי הוציא מהכלל את הסנדלר ה“אדום”. בכפר נשארו רק בני המשפּחה היהודית לבדם (“לבדנו”).

הסמל

הסמל, הוא ה“אונטר” בצבא הרוסי, הפלדוובל הפרוסי, “זכה” לפרקים קצרים וארוכים אצל רבים מהסופרים: מדיארזשימורדה ב“רביזור” עד ה“אונטר” של רמרק; הוא מופיע כזרוע המבצעת של שלטון הדיכוי של כל משטר־רשע. הסמל תופס מקום חשוב ביצירתו של שופמן. הוא נתנו בשורה ארוכה של טיפוסים – לא מעט עינו הללו בקסרקטין של הצאר ומכרו את חייהם, שסבלו מגלות כפולה – כללית ויהודית. מזמנו של צ’כוב עוד לא השכיל סופר להחיותם כמוהו. “בז’וזה” (“נקמה”), מוריז (“סיוט”) ופנקרטוב הם נכדים ונינים לפרישיבייב של צ’כוב. כל הרע, הרשע, הטמטום והאכזריות שבהם מדברים מתוך כל תנועה מתנועותיהם ו“מונצחים” לכל הדורות. הנה פנקרטוב פנקרטושקה בפי פקודיו, מיפלצת־אדם, מורא כל כיתתו. לכאורה הוא עמוד התווך אבן־הפינה של עריצות־הצאר. אבל הוא אינו חולף גם עם חלוף הצאַריזם; הוא קם לתחייה בזמן ההפיכה, מסתנן אל תוכה ונעשה לאחד ממבצעיה של ה“צ’קה”. כל הסיפור כאילו מכריז ואומר: כל עוד תהיה בעולם עריצות, לא יעברו הפנקרטובים מהעולם.

קל לתאר בדמיון את עומק הסבל, את גודל־היסורים של החייל היהודי בשעה ששצף האנטישמיות מגיע לשיא פוגרומי. אז רבים יסוריו של החייל היהודי מיסורי הנתונים לפרעות. הללו יכולים במידת־מה להתגונן, או, לפחות, להימלט. אך לחייל אין מיפלט, כי כבול הוא במשמעת הצבאית ואָנוס להיות כמעט שותף לחבריו בפרעם פּרעות. לא ייפלא אם למראה ה“שקצות” הצוהלות לצער יהודי זקן המעונה בידי פורעים, או למראה חבריו הנהנים מ“גבורות” המתעללים בבנות ישראל מתרפּק הסופר על זכרו של דויד המלך, עליו נאמר: “וימדדם בחבל, שנים חבלים להמית” והוא קורא לעצמו: דויד, דויד שלנו!

אבל לא הכל רע ב“אונטרים”. יש לפעמים שגם תחת המדים הנוקשים של “האונטר” דופק לב אנוש. הנה ה“אונטר” חריטונוב, סמל ככל הסמלים, אבל עם כל הנוקשות החיצונית הוא ישר אינו מבין להתרפס ובגלל זה הוא מודח ומתאַּבד. “זה כוחו של הסופר הגדול שמגלה את האדם גם בשפלו ובקצווי הכרך”…

“בקצווי הכרך” תיאר שופמן את כל זוועות ה“בתים” שבקצווי הכרך.

תיאורי ה“בתים” האלה על רהיטיהם השבורים, כריהם המסואָבים ועל מחיצותיהם הססגוניות והקרועות משתזרים באופן אמנותי – עם כל הסביבה הרקובה. אנו יורדים אתו אל המדור התחתון של גיהנום חברתנו, אל רחוב מיודובה על בתי הקלון שלו, על “דודיהם” ו“דודותיהם” ו“מאהביהם” למיניהם, חלאַת־המין האנושי, אשפת־החברה שבה שולט הריקבון, בה רוחשים היצרים השפלים, שבע תועבות האדם, בה כל שהוא בריא ופורח קמל ונרקב… אבל גם במדור התחתון של שפלות האדם מוצא הסופר את היופי ומיצר בצער הגוף המתנוון. הנה תולדותיה הקצרות של הניה בת־הכפר המתגלגלת מ“ההר בחורשה שבכפר לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך”… “בראשונה הורגש שם פתאום רוח־יער,. נתרענן בבת־אחת האויר המסואב והמחניק”… אבל הרעבתנות של עשוקי החיים וחנוקי ־הכרך, הרעבתנות שלא ידעה שבעה, התנפּלה על היצור היפה, צמח־השדה: ינקה לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפּה תאוותנית עוד… “והניה מתה מיתה מנוולת באחד הבתים”, כשבעל הבית כחול־החוטם ועב־הכרס מתרעם על אשתו על שהיא “יש לה חשק להחזיק תמיד גוססת”…

לפעמים קרובות חורגת נפש הסופר ממסגרת האובייקטיביות, בה סגר עצמו, ומלבו פורצת אנחת־כאב על היפה והעדין המתכער ונרמס ברגליים גסות.

האהבה

ברוב יצירותיו מרחפת דמות האשה. היא במרכז הסתכלותו. היא מלבבת אותו כדמות אורירית, כמשא־נפש, כחלום רחוק בנעוריו, דמותה מנעימה שבתו בקסרקטין “בין החומות” ומעוררת בו זוועה בשפלותה, בנפלה אל התהום; היא קוסמת לו מחדש בכל פעם כשמופיעה לפניו בדמות נערה צעירה עוברת ברחוב ומעוררת בלבו קנאָה כשהיא חבוקה בזרועותיו של אחר… כקרן־פז, כציפור הכחולה היא תמיד קרובה ורחוקה גם יחד, היא נחשקת כשהיא בלתי־מושגת, אך כשהיא נתפסת, מועם ברק־עלומיה וכשהוא מקיץ בזרועותיה, היא נראית לו והנה היא “אחת מאלו הנפשות המרוככות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיוורים ורופסים… והטעונות רחמים”… עזה כמוות אהבה. היא איננה מכירה בשום גדרים וסייגים. לא החוק, לא הידידות, לא הערצה למורה חביב משמשות לה מחיצה; היא הורסת את כל המחיצות, היא עוברת על כל המעצורים. שפה לה מיוחדת, מובנת רק לאנשי סודה; בעזרת שפה זו הא מקשרת ומקרבת רחוקים.

אהבת ילדים

קרוב לרגש האהבה לאשה היא אהבתו של המספר לילדים. הילדים הם נקודת־האור של יצירת שופמן. פינת הילדים היא כולה פינת־אור, כולה חסד. כנקודת אור מפזר הילד בכל מקום את אפילת־החיים המנודחת. כמשב־רוח קל הוא מפזר את ערפל הדאגות והתאוות הרוחשות מסביב; תום־אמונתו משכנע יותר מכל הגיון המחשבות המעמיקות. דמותו כשהיא לעצמה היא סתירה לכל השלילה שבחיים. הנה לוטה ואשתו נמצאים בכפר בתנאי דיור איומים: בעלת־בית “ארוכה ודקה, ירוקה וארסית בלי חתימת נקבות”, מרשעת בתכלית, יורדת לחייהם, מציקה להם עד מוות ולמרבה האסון קורעה הסערה את הגג והם נשאָרים עם הילד בלי כל מחסה… אך, אז “פּקח הילד את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן. הקשת השלמה – מאופק עד אופק… בת צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיוורים, שיצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים… ויצור מתוק זה הולם, הלם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב המסוער והמזוקק. הכוחות העיוורים, שכנראה, אינם עיוורים כל כך, השיגו סוף סוף את שלהם; אדם יפה בארץ היפה”…

---

יהודה בורלא – צייר היהדות המזרחית

מאת

אליעזר ירושלמי

א

יהודה בורלא חשף לפנינו את עולם היהדות המזרחית על כל גווניו. אך בהבדל ממנדלי, שצייר לנו בעיקר את ההווי של העירה היהודית ותיאר לנו טיפוסים בלבד של יהדות מזרח אירופה, נתן לנו בורלא את המיוחד, את האינדיבידואלי שביהדות המזרח. יצירותיו הן גלריה רחבה של אנשים ונשים מהיהדות העלומה הזו, המשקפים אותה לשכבותיה החברתיות ולכל צורות חייה.

יהדות זו שונה בתכלית מיהדות אירופה. אכן גם היא היתה נתונה במסגרת המסורת, אבל שונים היו תנאיה מתנאי יהדות אירופה שלפני האמנסיפציה. היהדות המזרחית היתה אמנם סגורה בגיטו, ככל יתר העדות הדתיות, אבל הקשר החברתי והתרבותי בינה לבין עם הארץ – הערבים, היה יותר הדוק: היהודים דיברו בלשון הערבית (פרט למספר קטן שעדיין השתמש בלדינו) ולא היתה אז בין בני ברית לשאינם בני ברית זרות כזו, כפי שהיתה באירופה. אצל המוסלמים לא היתה אותה חריפות השנאה, שנאת־דורות ליהודים כמו אצל הנוצרים באירופה. בין בני עדה אחת לבני השניה היה יחס של “מאמינים לכופרים”, משל מוסלמים לדרוזים. לפיכך היו היחסים בין עם הארץ ליהודים יותר אנושיים: יהודים רוכלים וסוחרים היו יוצאים נכנסים לבתי הערבים ואיש לא העליבם לא רדפם; גם לא היה הבדל גדול באופן החיים ובתרבות בין הרוב והמיעוט, כמו אצל המוסלמים והנוצרים היו גם אצל היהודים נושאי התרבות רק כוהני הדת בלבד, העם כולו היה רחוק מהשכלה, אמנם היהודים למדו ב“מדרשות”, קיבלו שם השכלה אלמנטרית בדת, אבל לא יותר מזה, להשכלה יותר גבוהה הגיעו רק החכמים בלבד. על רקע זה חדרה התרבות הערבית לרחוב היהודים דרך צנורות רבי­־השפעה, דרך המשא והמתן במסחר, על ידי בתי הקפה בשיחת רעים, באמונות־הבל וכדומה.

לעולם יהודי זה היתה זרה כל תנועה חברתית. נדמו מלפני מאות שנים הדי הפירוד בין רבנים לקראים, לא נתעוררה כל מחלוקת בין שבתאים למתנגדיהם, לא היה זכר לתנועה דומה לחסידות. חיי־שלום מאובנים שררו ברחוב היהודים ללא תנועה, ללא מאבק, ללא שאיפות, פרט לשאיפות האישיות. אכן, כברמץ של מדורה כבוייה עוד היבהבו ניצוצות ההתלהבות המשיחית, שבערה לפני מאות שנים בצפת והתבטאו בלימוד נפוץ של זוהר, במנהגי תיקון של תלמידי האר"י ובהתעמקות בספרי קבלה. בראשית המאה הקודמת קם גם מבשר לציון הוא ר' יהודה חי אלקלעי, אבל הוא נשאר יחידי בפועלו ותנועה לא קמה. העם נשאר אדיש ורחוק מן השאיפה הלאומית. הוא לא קם כשהחלה ההתיישבות החדשה בארץ. לכן היה בורלא לפה לפרט, לאישיות הבודדת ולא לחברה. אפילו הרומן “באופק”, הוא תולדות אישים אחדים ולא תולדות תנועה חברתית. אבל אם תנועה חברתית אין בסיפורים וברומנים של בורלא, ישנה חברה, וחברה מגוונת לפי שכבותיה, דרגת השכלתה, לפי המינים והגילים. יריעה ענקית המגוללת ומעבירה לעינינו תמונות תמונות, בהן בולט כל פרט ופרט בקווי פרצופו הפיסי והרוחני. כי בורלא הוא אמן פורטרטיסטן, צייר האדם האינדיבידואלי על עליותיו וירידותיו, אורותיו צלליו. הפרטים הרבים מצטרפים לקומפוזיציה הרמונית של חברה מגובשת על ההווי שלה, חכמת־הדורות האצורה בה, המתבטאת באמרות קצרות ובפיוטי קדמונים, בנימוסים מקובלים ובאורח החיים על כל האוירה העוטפתם. הטמפו של החיים על עלילותיהם הרפתקאותיהם הוא מזרחי. המאבקים וההתמרדויות של גבוריהם הם בסגנון ערבסקים, נפתולים בתוך נפתולים. הם עולים בסערת יצרים ויורדים ברוב המקרים בהשלמה פאטאלית עם הגורל. בתיאור ההווי הזה שלם הוא בורלא בתכלית השלמות, בשקט ובשלווה מזרחית הוא רוקם לו – כביריעה פרסית – תמונה אחר תמונה, מעטרן באמרי חן, בדברי חכמה של קדמונים, שומר בקפדנות על כל גינוני החן והנימוס המקובלים בשיחת־רעים של דורנו, הרוצה לתפוס הכל בדרך רמז וסמל, אבל מי שמבליג על עצבנותו המודרנית, “מתחייה” עם השאננות הפנימית השופעת מכל הסיפורים, נשכר כפליים משלימות הסיפור ומיפי התיאור. כי בשני אלה אמן בחסד הוא בורלא. אין דברים יתירים אצלו, אין נסיגות וקפיצות לצדדים, כפי שקורה אצל כמה סופרים גדולים, הכל מכוון לשלימות הבניין.

המוטיבים העיקריים של רוב יצירותיו הם אהבה וקנאה ואם כי חוזרים המוטיבים האלה ונשנים ביצירותיו, האישים הפועלים שונים וחדשים תמיד. כבסולם הטונים המוסיקליים ניתנה לנו האהבה על מדרגותיה – מן האהבה הפיסיולוגית הטבעית והפרימיטיבית של גבור “אשתו השנואה” עד האהבה העדינה “הנפשית” והמסתורית של שאול ב“מעגלי האהבה”. גם בקנאה שונים הצלילים. נקמנית ואכזרית היא אצל האחים ג’רער הערבים. עדינה וטראגית היא אצל בוסה רבקה (“בקדושה”). חדש הוא בורלא בכל סיפור ולפעמים בכל פרק של סיפור אחד. איזו דרך ארוכה עבר רחמו, מראשית דרכו בחיים כנער רוכל חסר־דאגות עד לבטיו ונפתוליו בשנותיו האחרונות. (“נפתולי אדם”).

ב

בדרך כלל בורלא הוא המספר של האדם הבינוני, זה שאינו רשע ואינו צדיק גדול, האדם הפשוט על כל חולשותיו האנושיות. ואולם יש והגיבור הפשוט והתמים חורג ממסגרת הבינוניות, היסורים הבאים עליו מזעזעים את ישותו התמימה השלמה, דוחים אותו אל תהום הייאוש ומעלים אותו לגובה המחשבה האוניברסלית. ביצירות אלה נהפך סיפור ההווי של בורלא לסיפור אנוש. אחד מאלה הוא רחמו הגבור הראשי של הסיפור “נפתולי אדם”. רחמו, כמעט גוי לפי טבעו ואופיו, אינו מרגיש בקרבו כל הבדל בינו לבין החברה הערבית עמה הוא נושא ונותן, בה הוא אוהב ונאהב, נותן ומקבל. אף החברה הערבית אינה זוכרת יהדותו, אלא כשהתקרבותו אליה מאיימת לעבור על גבולות קבועים ועומדים. רחמו מבורך מאלוהים ומאנשים, בריא ומלא חן, עליז ומבדח בחברה, טוב ומטיב עם הבריות. לרגלי משלוח ידו – רוכל בכפרים – ניתנת לו האפשרות לחדור לפני לפנים של הבית הערבי ולשבות לבותיהן של יפהפיות הכפר. ביחד עם זה הוא בעל נאמן ואב מסור למשפחתו. אהבתו השופעת מספיקה לכולם. אין הוא מתענה מהרגשת חטא וממוסר־כליות כשמחבק חיק נכריה. כדבורה הוא מרפרף מפרח לפרח, מוצץ דבש ופורח, עד שפוגש את שפיקה הגרושה מבעלה. בין שני ילדי הטבע מתלקחת אהבה עזה כמוות, השוכחת עולם ומלואו, מתעלמת מכל זהירות ונכונה להקריב כל היקר והמקובל, דת, משפחה ומסורת. בשיא התלהבות אהבתם ניחתת עליהם מהלומה איומה: אחי בעלה של שפיקה מתנפלים על רחמו מהמארב ומעוורים את עיניו. השואה האיומה הזאת הורסתו. אף עתה אהבתו עודנה בוערת בו בכל עוזה אם כי עולמו חשך עליו. כל עוד יש לו תקוה לראות אור הוא עדיין מבליג על יסוריו, אך משאפסה כל תקוה וקו האור האחרון נעלם מעיניו משתולל הוא בכל ייאושו. הוא נואש וזועם גם יחד. על אדם ואלוהים ועל אבדן עולמו. כמלבו של איוב פורצות קריאות־תגר נגד בורא־העולם. הוא קורע את חלון ביתו קורא אל העוברים והשבים – דעו אישים: לית דין ולית דיין! כל הנסיונות לבקש ניחומים בפרקי תהילים, שקרא לפניו החכם לפי בקשתו, היו ללא הועיל. הוא אינו מוצא לו מוצא אחר מאשר את המוות. עד שמצילו השיך עבדול קאדר אל טוניסי. הלז אינו מרפאו בלחשים או בתרופות־הבל כי אם באמרי־בינה. הוא מסביר לרחמו התמים את זה שהסביר ה' לאיוב: אלוהים הוא אוניברסלי ויצוריו הם כל כך עלובים עד שאין להם זכות לתבוע ממנו טעם ונימוק לפעליו. וגם הוא – עליו לקבל את הדין, ולשמוח בזה שעוד נשאר בחיים. חכמתו של השיך היא כעין מזיגה של תורת הסטואיקים והציניקנים גם יחד. רחמו מקבל עליו את הדין, משלים עם גורלו וכל עוד שפיקה (שנטרפה דעתה ונמצאת גם היא בטיפול השיך) בחיים, הוא מייחל לאהבתה. אך משמאבדת את עצמה לדעת הוא שב אל החיים ומסתפק בפירורים, שאלה עוד עלולים לתת לו – – –.

בסיפור זה, כבמיטב יצירות־המופת, מוצה כל הייאוש האנושי, בזעקת רחמו כבזעקת איבן איליטש (מותו של איבן איליטש ל. נ. טלסטוי). אנו שומעים קול האנושות המתמרדת נגד סדר העולם, נגד גזירת החדלון, בה נידונה מימות עולם. בהשלמתו ההדרגתית של רחמו יש מהשלמתם של גבורי דוסטוייבסקי, אך הסיפור הוא כולו מקורי, מזרחי, הוא הסברה מוחשית לספר איוב הנצחי – – –.

ג

רבת־תהפוכות, עזה ומתמרדת היא אהבתו של רחמו איש־הטבע. חסרת תוחלת ועדינה עד כדי אהבה שמיימית היא אהבתו של בן־הטובים שאול לקראית לינדה. כל הסיפור הנפלא הזה, הכתוב ברוב בנוסח מקאמה הוא מנגינה אחת העולה ומתנגנת עד הגיעה לאוקטאבה הגבוהה ונשברת – זהו שיר השירים של ירושלים שבין החומות, של הנפש המתלבטת בין מסרי הסייגים של חברה קנאית, מתלבטת ומתענה עד שמתמוטטת ונופלת. זוהי אהבת רומיאו ויוליה יהודית, אלא שרומיאו היהודי אינו שם קץ לחייו כשאהובתו מתאבדת, אינו יוצא מדעתו, הוא מוסיף לחיות, חותר למצוא תיקון לנפשו הנענית. הוא נושא בזו אחר זו שלוש שנים ומתייאש מהן. כחנן ב“דיבוק” הוא מבקש את גלגול אהבתו בסובלימציה, בחקרי קבלה ונפשו יוצאת באהבה. זהו סיפור עלילה המתעלה לדרגת שירה. ענוגה ועדינה ושמיימית היא אהבתו של שאול תלמיד חכם, אך לא פחות עדינה ונוגעת עד הלב היא אהבתו של עקביה (ב“עלילות עקביה”), הגבור המזרחי, לאנהיט הארמנית היפה. אהבה זו היא אבירית ומלווה מעשי גבורה כמעט אגדתיים (ניכרת בו השפעת האגדה המזרחית) ונשארת כמעט אפלטונית עד שלבסוף היא מתפרצת בתאווה סוערת ובוערת אל דיאמנטי, שבדמותה היא מעלה לפניו את זכר אהבתו לאנהיט. בסערת אהבתו זו מגיע גבורנו כמעט לידי חטא, ברם, בזכותה של דיאמנטי הוא מתגבר על תאוותו וכובש יצרו. אך הנאהבים משלמים מחיר יקר למדי: היא יוצאת מדעתה והוא בורח ונעלם…

ואולם במזרח יש לאהבה עוד פנים אחרות בנפשה של אשה. לגבר במזרח יש מרחב ידוע: במו“מ עם הבריות, ברחוב ובשדה, בביהמ”ד ובבית הקפה, אך האשה סגורה ומסוגרת בד' אמותיה. עולמה מצומצם בבית הוריה, אחר כך בבית בעלה. חייה עוברים בין חדר המיטות למטבח. לכן האהבה לגבר היא אצלה יותר עמוקה ובהיכזבה חרב עולמה. יש שהאשה משיגה אהבתה בערמה ויש שנלחמת עליה בגלוי בתוקפנות, ויש שהיא עומדת חדלת־אונים ונופלת ומתמוטטת. בצל האהבה תשתרך הקנאה. אהבת האשה היא עוד יותר רב־גונית מאשר אהבת הגבר: אהבתה של שפיקה היא טבעית ופרימיטיבית. סוערת תוקפנית היא אהבת נזרה ואהבת רוזה בבת ציון, עדינה ורכה היא אהבת לינדה הקראית, מחושבת ומתורבתת, כמקצוע אמנות, היא אהבתה של “המרננת”. הצד השווה שבכולן שהיא מהות חייהן. אך יש אהבה שמקומה הוא בהרמונים הסגורים ואינה יוצאת מתוך קירותיהם האטומים. אף ספרות המזרח לא העלתה את מסתריה על ספר. האגדה המזרחית יודעת לספר על מזימות האשה הצרה, אך לא על רגשותיה הכמוסים של האוהבת, החיה במחיצה אחת עם הצרה. והנה חשף י. בורלא לפנינו את אחד הפרקים הטרגיים שבסבל האנושי הזה, תיאר באמנות רבה את נתיב היסורים של האשה המביאה בעצם ידיה את צרתה לבעלה. בסיפור הנפלא “בקדושה” מציעה בוסה רבקה אלחנן, שה' מנע ממנה פרי בטן, לבעלה האהוב והנערץ, אשה שנייה צעירה. אין איש דורש זאת ממנה, להיפך, רבים מזהירים אותה מפני צעד זה, אך היא, מרוב אהבתה לבעלה רוצה שיהיה זרע לבעלה מאשתו השנייה. היא בעצמה מזמינה לו אשה שניה, בתולה יתומה, צעירה ויפה. את אהבתה לבעלה היא מעבירה גם על צרתה ומקריבה בלי הפסק קרבנות למענה: היא מוסרת לה עדייה, מוותרת על מעיל חדש, מפנה לה חדרה, משתדלת לשמחה ולענגה, למען לא תדע את אשר בלבה עליה. היא עושה כל זה מתוך כנות אימהית ומבליגה בכל יכולתה על רגשותיה הפנימיים. אך קרבנות אלה עולים לה ביסורים אין קץ. כל קרבן וקרבן הוא לה עקידה. עם כל מתת ומתת היא ממיתה חלק מנפשה. אהבתה לבעלה מתפלגת לאהבה אימהית לבעלה ולקנאה לוהטת לצרתה, שזכתה ביצוע בעלה. משבר נפשה מגיע להתפרצות גלויה, אך אחרי הסער בא השקט הפנימי: משנודע לה שצרתה הרתה ומשא נפשה בא על סיפוקו, הרי היא מבליגה על קנאתה, משלימה עם גורלה ושמחה בשמחת המשפחה.

ד

יצירתו של י. ב. לא היתה שלמה, לו היה מסתפק רק בתיאור ההווי בלבד של חיי היהדות המזרח. מאליה היתה מתעוררת השאלה: האם כל המתואר: אהבה, קנאה, ילדים, מהווים את כל מעגל החיים של יהדות המזרח? והיכן הם כל הגעגועים למולדת, כל ערגת־הנפש לגאולה, כל הזעם־אין־האונים על הגלות המשפילה, שמצאו ביטויים בשירת ימי הבינים של ספרד? היכן הם ההדים של חישובי הקץ של אברבנאל והתיקונים של אנשי “סוכת שלום” בצפת? הנעלמו לבלי קום רעיונות הגאולה שהסעירו את המזרח בימי שבתאי צבי? האם נתאבנו הגעגוגים במלמולי־סרק של תפילות ידועות ובמנהגים נוקשים, שנשארה מהם רק קליפתם? האם מתה יהדות־המזרח מיתה נפשית או נרדמה תרדמת־דורות? התשובה על כך נותנים הספרים “כיסופים” ושני ספרי “מאבק”. הם מספרים אל אחד חכם נפלא ר' יהודה אלקלעי, שעוד לפני מאה וחמישים שנה חלם חלום שבות־ציון, תיכנן תכנית כמעט הרצליאנית לגאולת העם. פנה בתכניתו זו לכמה אנשים, קרא לכל העם ולא נח ולא שקט כל ימי חייו, עורר את הלבבות. אבל קולו היה קול קורא במדבר. אטומות היו האוזניים לדברי הנבואה של הרב הנפלא הזה. באירופה נסתנוורו העינים מברק האמנסיפציה, שהאיר להם מאור המהפיכה הצרפתית ובמזרח עוד היתה היהדות נרדמת תרדמת־דורות. במזרח ובמערב עוד לא אוכשר הדור וצו ההיסטוריה נתגלה רק ליחידים.

מי היה האיש הזה? מה היתה סביבתו? כיצד הגיבו האנשים על חלומותיו של החכם המוזר? לכל זה אתה מוצא תשובה מוחשית מדובבת בשלושה ספריו אלה של בורלא. בריאליזם פלסטי, בתמונות חיות מגולל לפנינו בורלא את תולדות חייו של הרב, מדובב את החברה שבזמנו בירושלים ובזמלין הקטנה והנידחת. אתה מרגיש שלא הכל היה קפוא ומאובן, שבתוך חומות העיר החרבה רחשו חיי רוח ערים. דפקו לבבות למשמע פעמי התקופה החדשה, מאורעות שאירעו ביוון הרחוקה, שהתמרדה נגד שלטון התורכים, מצאו הד בכל הבלקן ופקחו גם עיני אחדים מן היהודים לראות ולהבין כיצד עמים מתעוררים לתחייה. נאבקים, שופכים דמם כמים ונגאלים בנהרי נחלי דם. ינקו הסרבי הוא הפרשן הגדול של תורת הגאולה לרב אלקלעי המקובל. דברי הלוחם הסרבי הוותיק לחרות עמו מעוררים רעיונותיו ומסעירים דמיו של הרב החולם, ואם כי אינו מסכים לדרך חייהם של גויי הארץ, אם כי חולם הוא עדיין את חלום אחרית הימים של גאולה בלי דם, בכל זאת מבין הוא שבלי מעשים של ממש לא ייגאל העם. הוא מתחיל לעשות להגשמת משא נפשו. לב ללב יבין. בפינות שונות של היהדות נמצאים יחידים שמבינים לרוחו ומחפשים דרכים להגשמת מטרתם. כל אחד מגשש בחושך, מנסה למצוא את דרכו לגאולה בתנאי סביבתו. הנה עמרם בדמשק בא בדברים עם ראשי שבטים בדואים, ליצור מגע בין יהודים וערבים, כעין “הכשרה” בנוסח המדבר, אך פתאום עד שהללו מבקשים דרכים אל ליבות הגויים והנה אסון עלילת־דמשק יורד כרעם ביום בהיר על היהדות השאננה. פתאום נפערת התהום שבין הגויים לישראל, מתגלה כל השנאה הכמוסה שבליבות ההמונים. לא רק שלטון עריצים ומזימות ישועים רוקמים ביחד את יריעת־השקרים, גם ההמון ברובו צוהל משמחה לאיד היהודים, מריע לבזיון ראש הדת, צורח ודורש את דם הנאשמים. ימי הבינים קמים מחדש וממחישים בתועבותיהם כל שפלות הגלות. לכיסופי הגאולה נוספת החרדה לגורל העם עד היגאלו. הספר מסתיים בידיעה, שהשר משה מונטיפיורי מגיע לארץ ישראל על מנת להתחיל בגאולתה… אות לתקופה החדשה. ובכל זאת מאז עד התעוררות היהדות המזרחית ועד גאולתה בחיק המולדת עברו יותר ממאה שנה, וגם העליות, הראשונה והשניה, עברו עליה כמעט בלי כל השפעה, ואין פלא בכך: הסביבה הנחשלת של המזרח הרדימה את ההכרה הלאומית. לא היו בתורכיה או בארצות ערב מחנכים גדולים כאנשי התנועה העממית ברוסיה. לא היה זכר בספרותה ליגון העולם, בו ספוגות יצירות דוסטוייבסקי, טולסטוי וצ’כוב ולא היו בקרבתה אוניברסיטאות מטיפות לחרות וקידמה כברוסיה וכבמערב אירופה. הצינור היחידי דרכו קבלה האינטליגנציה היהודית את השכלתה המקצועית היה באוניברסיטאות הישועיות האמריקאיות שבבירות שנתנו ללומדיהם רק מעטה של ציויליזציה, אבל לא תרבות יסודית. ואחרון אחרון: בתורכיה “הברברית” לא עבר נחשול של פוגרומים שעמד לכלות את היהודים כברוסיה “המתקדמת” ומבפנים לא היו “ישיבות” ולא היתה השכלה לוחמת, המעבר ממסורת להשכלה במזרח לא לווה במאבק בין אבות ובנים. הכל זרם בצינורות המשפחה בשאננות, רק קום המדינות העצמאיות הערביות עם המדיניות של נישול, שנקטו הממשלות הלאומיות ונחשול התעמולה הנאצית, זיעזע את היהדות המזרחית ועוררתה לבקש מקלט במולדת העתיקה.

הספרים “כיסופים” ו“מאבק” הם תרומה ספרותית וסוציולוגית חשובה להכרת תולדותיה של היהדות המזרחית בדורות האחרונים, בספרים אלה גילה הסופר יכולת רבה להעמיק בנבכי הדורות שעברו ולהחיותם כחברה חייה ופועלת.

בכל מקום בו נמצא הסופר בתחום היהדות המזרחית שם עומדים לו כשרון התאור והעין החודרת אל מעמקי הנפש, המדובבת אילמים ומפעילה נפשות דורות שחלפו, אך משיוצא הסופר מתחום זה, שם נשאר לו נאמן רק כשרון התיאור, אבל האינטואיציה האמנותית לא תמיד עומדת לו. מתקבלים אז תיאורים נאמנים וגם חיים, אבל הרציפות הפנימית לפעמים נפסקת. ואולם הדפקטים האלה הם מקריים. בדרך כלל בורלא הוא מספר בעל כשרון רב היודע לשלב פאבולה מרתקת בתאור חי, לפתחה בשיחה דרמתית ובעלילה גוברת ועולה עד לסיפא. בשטח היהדות המזרחית אין דומה לו בכשרון וביכולת ואין שני לו, כוחו רב בתאור ההווה והעבר. גם הרומן החדש על ר' יהודה הלוי, שפרקים ממנו נתפרסמו ב“כרמלית” ובעוד קבצים, מנבאים גילוי פרק חדש בתולדות יהדות ספרד, שלא עסק בו איש מהספרות היפה. ועוד עתיד בורלא להשיב לחיים את תקופת־הזוהר של ספרד בסיפור, ועוד רבים השטחים ביהדות הזאת המחכים לגאולתם מידו הברוכה.

משוררים

מאת

אליעזר ירושלמי

---

משורר הגבורה והיצרים – זלמן שניאור

מאת

אליעזר ירושלמי

זלמן שניאור נולד וגדל בשקלוב, אשר על הדנפר. מסביב לעירו משתרעים יערות עד, שכיסו לפנים אלפי קלומטרים; הישובים בתוכו היוו רק איים קטנים בחלקות מוברות והקשר ביניהם היו הנהרות והנחלים.

את אויר היער על כל תעלומותיו ספג המשורר עוד משחר ילדותו כפי שמעיד בעצמו:

"לְרַגְלֵי יַעַר עָבֹת נוֹלַד אַלְמוֹן,

עַל חֹף הַדְּנֶפֶּר יַעֲלֶה זֶה הַיַּעַר…

אֶת יִרְאַת דִּמְמָתוֹ.

וְרֵיחַ אֲגָדוֹתָיו הֳרִיחָהוּ מִיַלְדּוּתוֹ"

(פרקי יער)

עיניו החודרות העמיקו ראות את כל שלל הגוונים שבענק הטבע הזה; אזניו קלטו את אלפי הקולות העולים מתוכו, ודמיונו חזה את כל מראות האגדות, שנרקמו מסביבו ובתוכו, אגדות שודדים, מלקוח הקוזקים, עלילות פליטי־הצרפתים, קדרות זהב הטמונות תחת אזוב זה, וגזעים קדומים אלה הם עצמות אדם ותרבות… (פרקי יער).

שפע רשמים אלה מילאו את חושי המשורר על כל גדותיו והתמזגו להרגשה אחידה אחת עם הקוסמוס כולו. רשמים אלה היפרו את דמיון המשורר, חידדו את חושיו, העדינו את הרגשותיו וסיגלוהו לראות בכל חליפות הטבע את גווני־גווניהם וביחד עם זה לתפוס את הנצחי והבלתי משתנה שבכל החליפות האלו.

מראות בראשית של הטבע הריהם בשביל שניאור לא רק גילויי ילדות קדומים וגם לא פרי השארה מיוחדת של מי שצלחה עליו הרוח ברגע זה, כי אם הטבע כולו הוא כספר הפתוח, בו קורא המשורר בכל זמן ובכל עת שמשקיף לתוכו. אין המשורר זקוק לרגעי רחמים של שיבה אל גן עדן הילדות, אף אינו צריך לצפות לחסד של השראה מלמעלה כדי לחזות מחזות אלהים, הוא גם אינו קשור בטבורו אל מקום מולדתו. כבן בית ואדון הוא מתהלך לו בגן העדן של אלהים הנקרא עולם, ביער אשר במולדתו או בהרים אשר בשוויץ הרחוקה ממנו; הוא יודע את כל מבואיו ומסתריו, ובכל אשר יציץ יחדור עד עמקי ההויה ויראנה מראשית התהוותה עד התגלמותה בצורתה האחרונה. אין שיחת חיות ועופות, צמחים וגם דוממים בשבילו רשמים רטרוספקטיביים מימי הילדות האנימיסטית, כי אם תפיסה פנתיאיסטית של אחד המזדהה עם כל ההויה ורואה בכל חליפות גווניה את האחדות הנצחית.

תפיסת הטבע שלו היא דינמית, אפילו את הדומם אינו רואה בדמותו הבלתי נעה של היום, אלא בהתהוותו הראשונית, בהתפרצו פעם לפני רבוא־רבבות שנים מתוך חיק מוצאו הראשון והוא אז סוער וסואן, משנה צורתו לרגעים, שואף לכבוש ולבלוע את כל אשר סביבו עד שמוצא מנוחתו הנוכחית, אבל גם עכשיו, בהתאבנותו, הַדומם לעולם לא יישקט, רק כבול הוא ומרותק למקומו על ידי כח עילאי המשליט את רצונו על איתני התבל וכובש זעמם ומרתקם אל מקומם.

וּשְׁלִישׁ הַמַּחֲשָׁבָה נִתְאַבֵּן

וְדֹם בֵּין עֲנַנִים וּמְצוּלוֹת

שׁוֹקֵט עַל תְּהוֹמוֹת יִתְרוֹמֵם

וּצְלָלָיו מְכַסִּים עֲרָבוֹת

לֹא יַחֲלִיף צוּרָתוֹ וּמְקוֹמוֹ

וּמוֹלֵךְ עַל שְׁתִיקַת־הָעוֹלָם

– הָרִים!

הם אינם גלמים דוממים, כי אם סמלים לתקופות שחלפו ולמהפכות שפרצו לפנים.

– “שרשרות כפים וסעיפים – הלא המה כתובות יחוסם מתקופות האש והנתר ודורות תנינים מעופפים… כל הר שן חית־אגדה – ועיני גולגולת כל נקרה, כל צחיה – נציב רעיון אכזר, כל צוק – גוש משטמה עולמית”. (שירת הנופלים ספר כ' עמ' נ"ה).

אך יש והנפילים האלה מתעוררים לתחיה ומתקוממים נגד שעמומם הדומם:

“ושוב פלח־סלע מתגלגל ומדלג מצוק אל חברו, האויר מתפוצץ לרסיסים ופיות הדומם נפתחים: צועקים כל החגוים, התהומות הפעורות תנהקנה, שואגות פחתים על טרפן: עוד סלעים! רעבות אנחנו! מחרחרים מטרות אבנים! הרחבנה את לועיכן ונמלאם!”…

בתוך שירת ההרים נשמעת שירת הנצח של החיים, אשר אין לו ראשית ואין לו סוף כי…".

"אֵין מָוֶת, אֵין חַיִים

וּנְכוֹנִים הַמֹּאזְנַיִם

וְצוֹדֵק הַדִּין.

בִּמְקוֹם קֵץ־הַכְּלָיָה

הַחַיִים מַתְחִילִים,

וּבַאֲשֶׁר הָרָקָב

שֶָׁם פְּרָגִים חַכְלִילִים…"

אך אם הדומם יודע רק להחשות, לחשוב ולשנוא או להתקומם ולהתגעש, אז הצומח חי חיים מלאים, בהם יש מאבק על קיום, קנאה, שנאה וגם אהבה….

…"אֲשֶֶׁר אֵלֶּה הָאֳרָנִים חַיִים: וַאֲשוּרִים כְּפוּלֵי גֶזַע – יְצוּרִים צוֹמְחִים…

פֹּה אוֹכְלִים הֵם וְשׁוֹתִים בְּמַחֲשַכֵּי עוֹלָם,

נִלְחָמִים עַל כָּל שַׁעַל עָפָר

וּבְפִיוֹת רַבִּים סְגוּרִים וּבְשִׁנַּיִם מְעֻקָלוֹת

יָרִיבוּ עַל הַמַּיִם…

וְכָל שִׁפְעַת עָלִים אֵלֶּה וַהֲמוֹן הַמְּחָטִים

עֵינַיִם הֵם מְשֻנּוֹת יְרַקְרַקּוֹת

אָזְנַיִם הֵם קוֹלְנוֹנוֹת מְחֻדָּדוֹת

בָּהֶן רַק זִיעַ קַל, גַּם חֹף הַסַּעַר יַאֲזִינוּ

בָּהֶן אִילָנוֹת רוֹאוֹת אֶת הַשָׁמַיִם…

(פרקי יער, תלו – תלח)

כבדומם ובצומח כן גם בבעלי החיים הטבע הנצחי מתגלם ביצרים בהגיעם להתפרצות.

למראה ההזדוגות של הלביא ללביאה עומד קל הצופים נרגש ומלא רגש קודש. והאספסוף –

וְהָאֲסַפְסוּף –

…לֹא יַחְמֹד לָצוֹן אִישׁ, פֶּה רִירִי אֶחָד לֹא יִתְנַבֵּל.

…אֵין זֹאת, כִּי בְּסֵתֶר חֲלֵב לִבּוֹ

יַשְׁוֶה הָאֲסַפְסוּף אִישׁ־אִישׁ אֶת רִפְיוֹן בְּשָׂרוֹ

וְאִישׁ אַהֲבַת אֵשֶׁת חֵיקוֹ הַפּוֹשֶׁרֶת

עִם חֶמְדָּה זוֹ מִדְבָּרִית וְעִם דַּם בְּרֵאשִׁית לֹא נֻצַּח עַד הַיוֹם…

מכאן הערצת המשורר לעשתורת – אלילת האהבה הקדומה. לכבודה הקדיש את ספרו האחרון “לוחות גנוזים”.

שונא הוא כל התנכרות לטבע וליצריו, כל צביעות מתוך כניעה לאלהות או לפקודות החברה, לנערץ מתוך שגרה, למוצדק מתוך אבטוריטה כל יכולה. הוא אינו מכיר בכבלים חברתיים אלה, מתמרד הוא נגדם. איש ריב ומדון הוא לשקרים המוסכמים של החברה, בוחל הוא ביחוד בהמון, שדעתו אינה עצמאית, הערצתו אינה מן הלב, כי אם הערצה הבאה מן הדעה המקובלת:

– וַאֲנִי מְאַסְתִּיכֶם בִּרְדָפְכֶם אוֹתִי כִּזְבוּבִים

וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר תִּתְרַפְּסוּ – אֶמְאַסְכֶם עוֹד יוֹתֵר…

על כן יקר ונערץ בעיניו הוא רגש הפרא הבא אל לבו מבלי כל השפעה מן החוץ, אף מתוך התרשמות בלתי אמצעית מפלאי התבל ומכוחותיו נאדרים.

יש בהכנעת הפרא ובהתבטלותו בפני השמש הנאדר כוח קדומים, כוח איתנים מתפרץ, דוגמת נחל שוטף, התפרצות הר געש. שפתו המגמגמת הדלה במלים היא יותר נאדרת משפת המשורר הנערץ והמפורסם, שכל התפעלות מזריחת השמש היא מזויפת למרות המליצות הנאות, בהן מכסה הוא את ריקנות נפשו.

וְיִרְאָה עֲמֻקָּה מִנִּי תְהוֹם

אָז תִּגְבַּר בְּלֵב פֶּרֶא

וְתַאֲוָה גְדוֹלָה תֹּאחַז בּוֹ

הַקְרֵב לָאֵל זֶה כָּל יְקָר

וְכָל נַפְשׁוֹ עַל הַמִּנְחָה…

וְכֵן הוּא מְגַמְגֵּם הַפֶּרֶא:

וַאֲנִי לָךְ, הֵן כֻּלִּי לָךְ!

אֶל אוֹרָהּ, נוֹרָא וְאָהוּב.

מַה אִשֶּׁה לִי? מַה בָּנִים לִי?

מֶה אָכֹל – וּמֶה שָׁתֹּה?

אֶת הַכֹּל, הַכֹּל אַקְרִיב לָךְ…

וְאִם תֹּאבֶה – אֶשְׂרֹף גַּרְזֶן זֶה,

אֲזוֹרַי מֵעַל מָתְנִי…

אֶת כֻּלם קַח… יֶעֱרַב לָךְ

עֲמַל לַחְמִי – דִּישָׁוֹן רַךְ וָטוֹב –

וְאַתָּה נוֹרָא וְאָהוּב!

שירה זו מסבירה לנו את אש ההקרבה שהיתה מתלקחת בלב עמי הקדם ברגעי אקסטזה, שהיתה מביאה אותם לידי השתכחות והשתכרות גמורה… עד מסירת בניהם למולך!…

יחס האיש לאשה

באדם כבחיה אויבים המינים איש לרעותה ונמשכים זה לזה גם יחד. תשוקת האשה לגבר אינה פוסקת, אך ביחד עם זה גם דוחה אותה. הפחד מפניו כאותו פחד הנקבה־החיה מפני בן מינה הזכר. על כן כל עוד היא אינה מותקפת על ידי תאוות פתאום, הבאה עליה כהתפרצות הטבע, היא מתחמקת ובורחת וביחד עם זה מתגרה בבן מינה מתוך רצון נסתר לשלוט בגבר כל עוד היא שולטת על עצמה.

אֲנִי חַיָּה, רַק חַיָּה בַּת קְדוּמִים

אֵד – יַעַר עוֹד יִתְעֶה בְּמֹחִי

סָבְבוּנִי הַגְּבָרִים, צָרוּנִי

בְּחֶרְמִי חָכְמָתָם הַחוֹלָה

וְלִהְיוֹת כְּמוֹהֶם לִמְדוּנִי

הוֹי, טוֹב לִי לוּ פֶּרֶא תָּעִיתִי

עַד עַתָּה בְּדַרְכֵּי יְעָרִים

בְּלִי קִלְלַת – הָאַהֲבָה עַל רֹאשָׁהּ

בְּלִי כַבְלֵי מִשְׁפָּחָה מֻזְהָבִים

וְיוֹצְאִים הַגְּבָרִים בִּקְשַׁנִי

בְּדֶשֶׁא הָרָטֹב טַל־נֶטֶף,

מְרִיחִים עִקְבוֹת בֵּין שִׂיחִים

וּבְתוֹךְ הַשַּׁלֶכֶת בַּיַעַר:

וְכָכָה כִּזְאֵבִים צְעִירִים

בְּצוּדָם אֶת רֵיחַ פְּעָמַי

בִּמְאוּרוֹת שָׁם לַנְתִּי בַּלַּיְלָה…

וּבְמָצְאָם אֶת מִשְׁקַע זְרוֹעַי

וְאֶת גְּמָמִיּוֹת שָּׁדַי עַל עָלִים

רִפַּדְתִּי לִי לִיצוּעִי

וְאָנֹכִי מְצִיצָה, צוֹחֶקֶת

לְבִכְיָם מִבֵּין הַצַּמְרוֹת…

(האשה חלק א' עמוד רפ"ד.)

על כן אין לגבר דרך אחרת מאשר לכבוש אותה בכוח ולשעבדה כולה לרצונו. רק אם יש בו די כוח ואומץ להשליט רצונו על האשה, הוא משתלט עליה ומשעבד את גופה ונפשה גם יחד. ואוי לו לגבר מי שאין לו כוח השעבוד, הוא יהיה תמיד ללעג לאשה והיא תתנקם בו את נקמת מינה בכל כח כשפיה… אסתר ושיק ברומן “הקיסר והרבי” לא ידע לכבשה בכוח גבורתו, ויתר, היה עדין יותר מדי וכשניסה להשתלט עליה בכוח לא הצליח, עד שהסתפק במשרתת שלו ואסתר סופה שגרשתו. ההפך ממנה היה מנרי, בעלה המנוח, שהוא כבשה בכוח והתנהג אתה בברוטליות. היא שנאה אותו שנאת מות… ובכל זאת התגעגעה אליו ונשתעבדה לדיוקנו גם אחרי מותו.

אין לגבי שניאור אפשרות של אהבה ממושכת בין גבר לאשתו. יש רק התאוה, הבוערת ופועלת על שני המינים כל עוד לא סופקה, משסופקה באה במקום האהבה השנאה המתלקחת במשנה כוח ומקימה מחדש את החיץ הנצחי בין הגבר לאשה.

וְהָיָה כִּי יָבֹא יוֹם נִמְהָר

וְנָפְלָה הַקִּנְאָה רִאשׁוֹנָה,

וְזָחֲלָה הַשִּׂנְאָה אַחֲרֶיהָ

וְרָתְחָה הַמְרִיבָה בְּרַעֲלָהּ

וְגֻרַשׁ הַזּוּג מִגַּן־עֲדָנוֹ

הָאִיש וְהָאִשָּׁה גַם יַחַד…

(אנכי לא אסלח)

ארוטיקה של ז. שניאור היא רק לפעמים רחוקות קלה ומשעשעת כזו של טשרניחובסקי. ברוב המקרים האהבה פורצת אצל גבוריו כסערה משעבדת, שאינה יודעת גבול ונגמרת בנצחונו של הגבר…

אֲנִי מוֹשֵׁל בִּבְשָׂרָה כֶּעָרִיץ…

עַל גַּב עוֹר זֶה רָבְצוּ בְּנוֹת־חַוָּה עֲרֻמּוֹת,

אֲכֻלּוֹת הַחֶרְפָּה וּבַטּוּחוֹת כַּלְּבִיאוֹת…

וְאִם יַסֵּר יִסְּרוּהוּ הַצְּבוֹעִים וְשָׂחַק:

מִי יָרַח שׁוֹשַׁנָּה רַק אַחַת וְשָׂבַע?

מִי יִשְׁתֶּה מֵי מַעְיָן יְחִידִי כָּל חַיָּיו

אוֹ נְמָלָּה הָאָדָם כִּי יֶאֱהַב וְגָוָע?

(הדלת הלבנה…)

כזה הוא גם בפרוזה: נח וקטרינושקה ב“פנדרי”, מנרי ואסתר ב“הקיסר והרבי”.

רק פעם אנו מוצאים בכתביו של שניאור אהבה ממושכת וזוהי אהבת פנדרי למרי אשתו. ברם גם כאן ההתקרבות ביניהם מתוארת באופן השניאורי – כראשית שנאה ובוז, נסיון לכבוש את האשה בכוח, אבל באופן יוצא מן הכלל המנצחת הפעם היא האישה – מרי. היא המחונכת מדורות ברוח הצניעות אינה מתמכרת ככל הנשים לגבורתו המקסימה של נח, אך שומרת על רוחה וגופה. ורק בהשתעבד נח שעבוד גמור אליה ובהכנעו לפניה באופן מוחלט היא נותנת חופש לרגשותיה ונישאת לו.

שניאור בפרוזה

כבשירה כן בפרוזה עצום כוחו של המשורר הן ברוחב היריעות, שהוא מגולל לפניו והן בעומק החדירה לתוך נפשות גבוריו המתוארים. גושים גושים הוא נותן לפנינו את הגבורים על סביבתם. כבאפופיאה הוא מעביר לפנינו את בני דורו על בעלי בתיו ועמי ארצותיו, ביחוד את האחרונים.

נאמן להשקפתו על החיים הוא מתייחס בחיבה אל עמי הארצות. בהקדמה לנח פנדרי הוא שר את שיר המזמור ל“עמי ארצות” בדברים דלקמן:

…אַיֵכֶם, יְהוּדִים, גְרוּמים וּמוּצָקִים עִם מַגָּפֵיכֶם הַכְּבֵדִים, עִם סוּלְיוֹתֵיכֶם הַמְרֻבָּעוֹת וְעִם חָטְמֵיכֶם הָרְחָבִים וְהַשְּׁזוּפִים כְּשֶׁל אֲרָיוֹת?

זֶה קוֹלְכֶם הָעָמוּם, הָיָה הוֹלֵךְ כְּמוֹ מִתּוֹךְ פּוֹסְט רֵיק, וּבְעֵינֵיכֶם הַיַּלְדּוּתִיּוֹת – אוֹן הַחַיִּים הִשְׂתָּעֵר.

רֵיחַ יַעַר נָדַף מֵחֲמִילוֹתֵיכֶם, רֵיחַ עִטְּרָן וְעוֹרוֹת רֵיחַ פִטְרִיוֹת וְלֶחֶם סֻבִּין וּבְכַפּוֹת – דֹב מְיֻבָּלוֹת וּשְׂרוּפוֹת אֵלּוּ גּוּפָם, הֱיִיתֶם מַטִּילִים מַשָּׂאוֹת אֵימָה, שַׂקֵּי קֶמַח מְפַרְכֵי־גּוּף, אַרְגָּזִים מְלֵאִים בַּרְזֶל, עֲרֵמוֹת עֵץ וְלוּחוֹת־אֶבֶן – מִן הַמַּחְסָן אֶל הָעֲגָלוֹת וּמִן הָעֲגָלוֹת אֶל הַמַּחְסָן. כִּפְקָעוֹת צֶמֶר וְאֲלֻמּוֹת תֶּבֶן טִלְטַלְתֶּם אוֹתָם, וּבִמְחִי כַּף־יַד אֶחָד אֶל שׁוּק רוֹתַחַת מַכְנִיעִים הֳיִיתֶם סוּסִים מִשְׁתּוֹלְלִים אֲשֶׁר הִתְקוֹמְמוּ לִפְרוֹק רֶסֶן. “עַמֵּי־הָאֲרָצוֹת” הָיוּ מְכַנִּים אֶתְכֶם…

גַבָּאִים קְטַנִּים, שַׁמָּשִׁים שְׁבוּרִים וַחֲתָנִים סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָן חוֹתְנֵיהֶם הִבִּיטוּ אֲלֵיכֶם מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, חֶנְוָנִים שְׁפוּפִים, אַבְרְכֵי־פְּרוּטָה מְגֻהָצִים – אֲפִילוּ לִפְנֵי זִקְנֵיכֶם שֶׁהִגִּיעוּ לִגְבוּרוֹת לֹא קָמוּ וְהָיוּ פּוֹנִים אֵלֶּה בְּ“אַתָּה”, דֶּרֶךְ גַּסּוּת…

דְּלֵקָה כִּי תִּפְרֹץ בָּעֲיָרָה, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, אַתֶּם הָרָצִים רִאשׁוֹנָה בְּכֻתָּנְתְכֶם לְעוֹרְכֶם מְזֻיָּנִים בְּקַרְדֻמִּים וּבְקִלְשׁוֹנוֹת וְאַתֶּם הָרִאשׁוֹנִים לִקְפֹּץ לַלֶּהָבָה לְהַצִּיל אֶת הָרְכוּשׁ…

מְהוּמָה כִּי תִּפֹּל בֵּין יְהוּדִים וְגוֹיִים בְּיוֹם שׁוּק, רִיב כִּי יִתְלַקֵּח בֵּין כַּפְרִיוֹת גּוֹנְבוֹת וְנָשִׁים תַּגְרָנִיוֹת – אַתֶּם הָעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ, הִתְיַצֵּב וְסָכַךְ בִּכְתֵפֵיכֶם הָרְחָבוֹת עַל חֶנְוָנִים חַלּוּשִׁים, אַלְמָנוֹת מְרוּדוֹת: מוֹכְרוֹת דָּגִים וִיתוֹמֶיהָ.. וְאַחֲרֵי־כָּל – הֱיִיתֶם מְקַבְּלִים אֶת הַדִּין. וַתֵּלְכוּ לָשֶׁבֶת בְּמַאֲסָר. בְּעַד אֵלֶּה עֲלֵיהֶם הֲגִנּוֹתֶם…

בְּדוֹרוֹת שֶׁל רוֹכְלִים מְרוּדִים וּמוֹזְגִים נִדָּחִים – זוֹ גְּבוּרַתְכֶם הִמְלִיחָה אֶת "הַיַהֲדוּת הַחוֹלָה, לְבַל תָּרוּם בַּתּוֹלָעִים…

בשירה כן בפרוזה שניאור הוא אמן פלסטי לא בספורי עלילה, לא ברמזים וברמזי רמזים פסיכולוגיים, כי אם בתיאורם החיצוני הוא מבליט את גיבוריו. הנה, לדוגמה, פרצופו של טשורילה האסיר התליין שבבית האסורים:

"גוי גדול בעל שלש קומות, מין עוג מלך הבשן, אשר ראש אבטיח גודלו, קרח כולו; וזוג עינים ללא ריסים שטופות דם ושומן חזיר. ואישוניהן… לא היו אלו אישונים כל עיקר. עמד בהם אותו בוהק לבנוני המעיד על פושעים ומלשינם מטבע ברייתם. מין ערב של חוצפה פראת עם ערמומית נוקבת.

בפסיעות כבדות של קורות בית־הבד, שאינן נכפפות, בטש הלה ונכנס, ועל כל פסיעה שלו נענה ועלה צליל עמום של שלשלאות, שהיה כבול בהן מתחת לבד המסואב של מכנסיו האיומים – שק של פסים דהים לכל רגל. וזה סנטרו הרחב ותפוח, סנטר של שכור, בן־בנם של שיכורים, היה מסומר זקנקן עוקצני, אדמוני עם איי־שיבה, שלא עלה עליו התער זה כבר. ספיח טלוא זה שיווה לפרצופו גסות מיוחדת. של חרטום נובר בכל ואין לפניו כל מוקצה…"

משורות מעטות לפניכם על מהותו של אותו פושע על עברו וההווה שלו וגם על עתידו – נצח…

בכח שלמותו זה מזכיר לנו שניאור את מנדלי, אלא שהלז אמנותו הפלסטית נגעה רק בחיצוניות האיש ובתנועותיו הציבוריות הטפוסיות, שניאור עוד מוסיף לצורה החיצונית עד קו פסכולוגי מיוחד לאיש המתואר עצמו. לפעמים הקו מתבטא בסגנונו של הגבור באופן ביטויו ולפנינו נחרתת כל דמותו בשלמות.

אין כמותו אמן לתאר תמונות המוניות. כבתמונות הציירים הקלסיים (כגון “האסכולה” לרפאל, “הקרב” לסינטורטו), בהן כל דיוקן ודיוקן חי את חייו המיוחדים וכל הקבוצה ביחד. מאוחדת על עיון מרכזי אחד, כן אצל שניאור כל אחד ואחד הוא טיפוס בפני עצמו, אבל כולם ביחד מהוים תמונה אחידה.

קחו, למשל, את תמונת סעודת החברא קדישא. כל אחד מהסועדים מקיים את מצוות האכילה על פי דרכו המיוחדת – אינה דומה אכילתו של קושקה להבה הזולל והסובא לאכילתו של השמש המצומק, אבל כל הנאספים מקימים את מצוות “ויאכלו” באותה התלהבות של אנשים היודעים טעם הנאה מהחיים.

או תמונת המאבק בין היהודים והגויים בשקלוב. כל אחד מהלוחמים שבשני הצדדים אופן מיוחד ולפעמים גם מטרה מיוחדת לפניו. בעלה של קטרינושקה החייל שואף לנקום בפנדרי את נקמת עלבון אשתו. פלוני שכור שואף להנקם מהמוזג היהודי. רעל שנאה לכל יהודי מפעפע בדמו – כולם ביחד עיניהם ולבם להרס, לשוד ולרצח ולהתפרצות היצרים… גם מהיהודים כל אחד מגיב על פי אפיו של הפוגרום, אך כולם ביחד, הם קבוצה מלוכדת בהגנה. וברצון לוהט ללמד את בני חם הלכות דרך ארץ.

גישת המשורר לעולם הגויי

גישת המשורר לעולם הגויי היא יהודית מסורתית. קיים קו מבדיל בין יהודים לבלתי יהודים, בחינת אנחנו ו“הם”. אנחנו הננו עם המחונך מדורות, מאלפי שנים, ברוח המוסר והאהבה לאדם ולאלהים ו“הם”, שרק מן השפה ולחוץ קיבלו תורתנו ובזכות תורתנו זאת הם, כביכול, תובעים מאתנו את עלבון גואלם, נשארו בעצם אותם פראי היער, כמו שהיו אבותיהם הקדמונים.

פַּעֲמוֹנִים הוֹגִים רַכּוֹת כְּיוֹנִים בְּאַהֲבָתָן,

פַּעֲמוֹנִים נִדְהָמִים כִּנְמֵרִים עַל טֶרֶף

הֵן חַג הַיּוֹם בָּאִיִּים: לְפָנִים נוֹלָד

אִישׁ עִבְרִי בְּנַצֶּרֶת… הוֹי, עוֹלָם נָכְרִי, הֶרֶף!

מְצַלְצְלִים! וְלֹא נֵדַע אִם בָּכֹה וְאִם שָׂחֹק

לַעֲלִילָה זוֹ נִמְסֶרֶת מִקָּרוֹב אֵלֵי רָחוֹק,

מִפְְּרַאִים אֶל בְּנֵי־תַּרְבּוּת עַד לְסוֹף הַדּוֹרוֹת.

כָּאֵלֶה הֵם הַתַּרְבּוּתִיִים שְׁבָּהֶם. וְעַם הָאָרֶץ.

…וּבְקָר לָהֶם עַד מָוֶת וְנִשְׁמָתָם תִּשְׂבַּע שֶׁלֶג –

וְיָצְאוּ לָדוּשׁ בַּחֲלָשִים וּלְבַכּוֹתָם

בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם הָאֲדוּמִים, אֲשֶׁר נָקְשׁוּ

כִּקְלִיפַּת הָאֳרָנִים כְּשִׁפְלָתָם.

וְאִם דָמָם חִוֵר, הִנֵּה יֶאֱדָם מְעַט וְיֵחַם

לְמַרְאֶה דַּם בְּנֵי הַמִּזְרָח נִגָּר וּמְפַעְפֵּעַ

עַל מִישׁוֹר עַרְבוֹתֵיהֶם הַמֻּשְׁלָגוֹת.

“עם הדומה לחמור” היו אבותינו אומרים לפעמים על עם הארץ, שהיה משרת אותם בימיהם השאננים, מחניף להם בבקשו מהם טובות, מגלה את כל שנאתו המפעפעת בכל הזדמנות: כמה שמחים האסירים הגויים בבית הכלא למראה עלבונם של האסירים היהודים, באיזו שנאה מתפרצת עוטה ההמון אל חנויות היהודים ביום שנאה ופרעות… (פנדרי)

לא אין לקוות לחסד לאומים, כי עוד בתרע"ג, שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, חזה המשורר את “ימי הבינים המתקרבים”… והימים שבאו אחריהם אימתו את חששותיו…

סיפורי הילדים של המשורר

בספרות הקלסית שלנו העניה בילדות, – כי איזו ילדות ידעו אבותינו ואנחנו, בני הדור החולף? – בית אדוק, “חדר”, “רבי”, רצועה וכיוצא באלה דברים מנעימים – סיפורי הילדים של ז. שניאור הם תוספת חיונית. בהבדל מגבוריו הקטנים של מנדלי, שלום עליכם, הניתנים בעול תורה או דרך ארץ עוד משחר ילדותם, פורקים ילדיו של שניאור כל עול – אינם מצייתים לא לאלוהים ולא לאנשים טובים והולכים, לפי דעת מבקשי טובתם, בשרירות לבם. אך בגלל זה הם מלאים חיים ויצרים וגורמים לנו בהרפתקאותיהם שעות נפלאות של קורת רוח. הפרק על החזירים, על מרתף התפוחים, על אהבת הילד הראשונה הם מהיפים בספרות הילדים העולמית.

הרומן ההסטורי

עוד בשנות השלושים התחיל ז. שניאור מפרסם בעתונות האידית בליטא ובפולין קטעים של רומן היסטורי גדול “הקיסר והרבי”. עד עכשיו הופיעו ארבעה כרכים. הרומן הזה דן בסוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה. תקופת המעבר בשביל יהדות מזרח אירופה משלטון פולין לשלטון רוסיה. על התקופה הזאת של היהדות ישנם אמנם מיסמכים היסטוריים, אבל אין עדיין מחקרים היסטוריים – לא מונוגרפיות ולא עבודות יסודיות על מצבם הכלכלי והסוציאלי של היהודים ועל אחת כמה וכמה, שאין כל תאור אמנותי מהימים ההם. ספרות ההשכלה מתחילה רק מאמצע המאה התשע עשרה. משום כך היה זה אמנם מאד נועז מצד ז. שניאור לגשת לעיבוד אמנותי מקיף של תקופה מעורפלת זו. הוא העיז ופתר את הבעיה הזאת – עד כמה שמעידים ארבעת הכרכים המונחים לפנינו – באופן מוצלח מאד. ניכר שהסופר חקר את התקופה הנידונה באופן יסודי. שפע התמונות והעובדות המתוארות ברומן הן אמיתיות מבחינת התעודות ומפענחות פענוח הסטורי את הימים המעורפלים האלה.

לפנינו עוברת העיירה של הימים ההם על תושביה היהודיים ביחסה לאדוני המקום ולאכרים המשעבדים, הקהילה היהודית הראשונה בפטרבורג, הקבלנים היהודיים הראשונים, היחסים הראשונים בין בכ' היהודים לבין השלטונות, ועל רקע היחסים האלה הריב בין החסידים והמתנגדים על גבוריהם הראשיים – הגאון, בעל התניא, אביגדור והאחרים. ניתנים פה ושם פרקים מאד מוצלחים מחיי החצר הרוסית, אציליה ואישיה החשובים: סובורוב, פוטיומקין, דרז’בין, אלכסנדר הראשון, הנסיך צ’רטוריסקי ואחרים. במרכז הרומן עומדת הגיבורה הראשית אסתרקה היפה. נפש מורכבת של אשה שנפגעה בימי עלומיה על ידי יחסו הברוטלי של בעלה ונשארה פצועה כל ימי חייה, בעלת אופי עריצי השופכת את זעם נשיותה הנעלבת על מאהבה שיק, איש עדין אבל חלש. סוף סוף היא מסתבכת סיבוך לאין מוצא, מגרשת את מאהבה, הורסת את חייה וחיי כל הקרובים אליה. בהבדל מכל ספרי הפרוזה של שניאור אין הרומן הזה נתון פרקים פרקים בודדים ומיוחדים, שכל אחד מהם הוא ספור בפני עצמו והקשר בין כולם הוא רופף. ברומן הזה העלילה מתפתחת ועולה עם הגיבורה הראשית ויתר הפרקים משתלבים שילוב מלא בכל עלילת הרומן.

היריעה רחבה מאד ומקיפה את הבירה על חצר המלוכה, את ראשי המדינה, את החברה היהודית והבלתי יהודית של הזמן ההוא. התאורים הם נפלאים: כמה פרקים יכולים להיות דוגמה למיטב הספרות ההסטורית. הפרקים על הנסיך הנאור פוטיומקין, סובורוב, הצרים פבל ואלכסנדר הראשון, האציל המטורף זורין ואכריו המסכנים. המרד בגלל הבולבוסין, ולעומתם פרקי החברה היהודית: וילנה בימי הגאון, הגאון, ר' שניאור זלמן, המוסר אביגדור, ר' נטע, ר' יהושע צייטלין ואחרים הם מצויינים. אתה כולך מפליג לימים הרחוקים הללו ואינך מרגיש שהם מהעבר, כל כך הם חיים לעיניך. ברומן ההסטורי מגלה המשורר כשרון אינטואטיבי של סופר עשיר הרוח ורב השכלה שעינו החדה חודרת אל נבכי הסטוריה כבנבכי הטבע.

הפרוזה שכתב הסופר בעשרים שנות יצירתו לא בישה את שירתו, כאז כן עתה היא מגלה צדדים חדשים של כשרונו הגאוני.

חבל שהיא ניתנה בלשון העברית רק קטעים קטעים.

יינתנו לנוער שלנו בכלי עברי ספרי שניאור: המשך פנדרי, החלקים של הרומן “הקיסר והרבי”, כל סיפוריו הפזורים לעשרות בעתונות האידית. ידע הנוער שמחוץ לפישקה החיגר, מנחם מנדיל הבהול וכיוצא באלו הנפשות העלובות היו בגולה גם יהודים חזקים ושלמים עמי הארצות ויהודים אצילים דוגמת צייטלין ור' נטע וענקי רוח כבעל התניא והגאון – היתה יהדות עסיסית, מלאה חיים ופוריה, יהדות שהתחדשה בתקופות שונות, קמה ונעורה לחיים חדשים ונתנה יסוד לחיים המלאים שלנו בארץ. רק רשעת העולם כבלה את כוחות עמנו האיתנים במשך דורות, הצרה צעדיו ומררה את חייו והמיטה עלינו לבסוף את השואה האחרונה. ילמד עמנו לשמור בכבד את זכר יהדות הגולה ויזכור לעולם את העמלקים האלה, שיד רוצחים כרתו את ענפיה על שרשיה ומנעו את הטובה העצומה, שיכולה היתה היהדות ההיא להצמיח לעמנו ולכל העולם כולו.

---

שירת מסדה – י. למדן

מאת

אליעזר ירושלמי

כל דור ודור מצא ביטויו בשירת בן זמנו הנבחר. את דור ההשכלה על אמונתו התמימה ב“השכלה בת השמים” ביטא יל“ג, את מבוכת קדור הישן, שניתק מחיק המסורת ואל העולם הרחב לא הגיע, הביע פייארברג. את מרד בני תקופתו במסורת הגלות עורר ביאליק. ויצחק למדן הוא כנור ל”דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה".

ייתכן שכמה משיריו יישכחו, כשם שתישכח גם שירת הזעם של ביאליק. יתכן שעוד דורנו עליז הנצחון ישכח וישכיח את קינות הזמן שחלף, אך לעולם לא נשכח לא אנו ולא בנינו אחרינו את “שירת הים”, שירת ה“אז ישיר”, שפרצה מתוך הפואמה “מסדה”. היתה זו כבשורה לחיים חדשים, בהתפרקות דורות מכבלי האין־מעש, היתה “מסדה” השלמה לשירת הזעם של ביאליק, שחרגה ולא יכלה לצאת ממסגרותיה, נשכה בשרה בשיניה, שפכה רוק בוזה על כבליה ולא באה על סיפוקה.

שירת “מסדה” בישרה בפעם הראשונה את שחרורנו מכבלי עצמנו, היתה זו בעיטה בגורלנו והתמודדות אתו ועם כל כוחותיו האיתנים:

1)

אֶל גוֹרַל – דּוֹרוֹת אוֹיֵב

חֲזֵה־קֶרִי בִּשְׁאָגָה הֻבְלַט שְָם:

“רַב”!

אָנֹכִי אוֹ אַתָּה

פֹּה מִשְׁפָּט אַחֲרוֹן יַחֲרוֹץ

הַקְּרָב!

או 2)

מָחוֹל מַסַּדָּה מִתְלַקֵּחַ

וּבוֹעֵר –

פַּנֵּה דֶרֶךְ גּוֹרַל דּוֹרוֹת

– הִזָהֵר

(מַסַּדָּה – הִתְלַהֲבוּת)

עם כל התום והאמונה ורעננות העלומים השופעת ביצירת “מסדה” אין בה כמעט כל רומנטיקה. דור העליה השלישית היה פיכח, כמעט סקפטיקן בחיים. יותר מדי הכזיבו אותו החיים. התלהבות חיבת ציון ותקופת הקונגרסים חוללו ע"י כל הזוועות שליוו אותה; ציננו את האמונה בישועתה הכל־יכולה לעמנו, ימי חמיל שנתחדשו באוקראינה ובכל רוסיה את המהפכה החדשה הגדולה (במסדה: לגואל האחרון עמ' יד)

הִנֵּה שָׂם מַסְוֶה חָדָשׁ וְאָדֹם עַל פַּרְצוּפוֹ הַנַּעֲוֶה וּבָלֶה –

קַרְנַוַל חָדָשׁ יַעֲרֹךְ בְּהֵיכָלָיו לְמַעַן גָּרֵשׁ הַשִּׁמָּמוֹן מִתּוֹכָם.

וְלָמָּה גַּם אַתּ בַּת־יִשְׂרָאֵל, נִתְעֵית לַקַּרְנַוַל הָאָיֹם?

יתכן שהתפיסה ההיסטורית של המשורר היא כאן יותר מדי צרת־אופק וצרת עין. אך לרגשות בן מסדה שברח ו“חבל על צואר” היא טבעית, אף כי לא מוצדקת. וצדקו אנשי מסדה בהגיעם לידי מסקנא, שבלי מסדה הגאולה העולמית בשבילנו לא תהיה גאולה.

אביונים ברוח, ריקים מכל אמונה באל ובאדם באו הלוחמים הראשונים אל אמם, מסדה.

"אַךְ אַל תָּבוֹזִי נָא, מַסַּדָּה,

לְשִׁירַת הָאֶבְיוֹנִים

עוֹד אוֹצַר אֶחָד אִתָּנוּ: חֵרֶף לְאַחַר – יֵאוּשׁ"

(מסדה, שירת האביונים)

כוח זה של אנשים נואשים היה רב כדי לחולל נפלאות:

"הָה, לֹא יָדַע נִין וְנֶכֶד לֹא יָבִין

מַה רַב הָיָה הֶחָזוֹן בְּדוֹר – לְלֹא – חֲזוֹן

וְכַמָּה שִׁירָה פָּרְחָה בְּמַעֲרֻמֵּינוּ הַשּׁוֹאֲגִים

בְּשַׁלָּכֶת"…

(ברתמה המשולשת עמ' מב)

ביחד עם המאוכזבים, הפיכחים והנואשים עלו גם נעורים רעננים, שתום האמונה עוד לא חלף מעל שפתיהם; כעולה רכה העלו את חייהם קרבן למסדה; כביכורים הביאו בשירה ובזמרה את עלומיהם למולדת הישנה־חדשה.

"בְּשִׁירָה וְתֻפֵּי לֶכָת, טְעוּנֵי כָּל טוּב, נַעַל לַחוֹמָה,

מְלֹא חָפְנֵי לְבָבוֹת זְהַב־חַלוֹמוֹת נָבִיאָהּ,

בְּכַדֵּי־נְעוּרִים מְלֵאִים דָּמִים רָבִּים נִשָּׂא

וְאֶשְׁכְּלוֹת־חַיִים – בַּכּוּרוֹת – בְּטַנְאֵי־אַהֲבָה,

הַכֹּל מִנְחָה לַקְּרָב וְקֹדֶש לְמַסַּדָּה!"

תום אמונתם בעתיד התמזג עם אמונת אבותיהם בעתיד ישראל, ומתוך השתלבות בשלשלת הדורות שרו בהתלהבות:

"לֹא נִתְקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת,

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

מִנִּי אָבוֹת אֱלֵי בָנִים…"

(מסדה עמ' לט)

היתה שירה זו הביאור הכי מוחשי והביטוי הכי קולע לרגש הגזע והשורש, שקשר אותנו אל המולדת; היה זה שיר ההתרוממות הנהדר ביותר שנוצר בדורנו זה. שרו אותו בעמק ובגליל הדיו נישאו על פני כל תפוצות הגולה וחדרו אל כל קיבוץ ותנועת נוער בכל עיר ועיירה.

ברם, אדמת מסדה הצחיחה ספגה אל קרבה פלגי זיעה, נחלי דמעות ודם ועוד לא הופרתה. מסרו הבנים לאמם הדלה את כל לשד עלומיהם, את כל רעננות גופם ונשמתם וריקים נשארו בעצמם וקרבנם לא נירצה.

"כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ־בּוֹ יִתְגּוֹלֵֵל לְרַגְלַי

גְּבִיעַ־נְעוּרַי הָרֵיק,

אֶת כָּל יֵינוֹ נָסַכְתִּי נֶסֶךְ־אֳמוּנִים

עַל סַלְעֵי מַסַּדָּה.

עַתָּה מְאוּם לִי לֹא נִשְׁאָר

וְצַר לִי, צַר לִי צָר

וְאֶכְבֶּה בַּמִּסְתָּרִים…"

(בכי, מסדה)

ויש מהם שכרע ונפל אל התהום, אחרי אבדו גם את אמונתנו בעתיד מסדה. גלמודים ועזובים נשארו לוחמי מסדה שנים רבות באין מושיע, באין ממלא את מקום הנופל. העם עמד מנגד והסתכל באדישות למאבק בני מסדה או פטר את עצמו בדברי קילוס שנפטרו מהשפה ולחוץ לנאבקים ולמתפתלים ביסוריהם:

"נִפְזָר הָעָם? וּמָתַי לַעֲלוֹת נִקְהַל?

מִי בָּדָה בְּדָיָה זוֹ וַנַאֲמֵן לוֹ

אֵין זֹאת כִּי שְׁכֵחוּנִי שָׁם לְמַטָּה

אֵין זֹאת כִּי נִפְזָר כָּל הָעָם לְאֹהָלָיו… וַיִשְׁכַּח לוֹחֲמָיו"

(שכול מסדה עמ' עב)

וגם אלה שעלו והתיישבו בארץ לא לשם עבודה, מאבק וקרבנות עלו, רק:

"שִׁמְעוּ יֵשׁ שֶׁבֶר בְּמַסַּדָּה, יֵשׁ קְרָב

וַיָבֹאוּ לִהְיוֹת הַמְאַסֵּף פֹּה לַמַּחֲנוֹת

וְלֶאֱצוֹר בִּזַּת הַקְּרָב…

…וְהָיָה אִם יֶחֱזַק הַקְרָב וְאֵימִים יְהַלֵּךְ

גַם עַל יוֹשְׁבֵי מַטָּה –

וּלְאַרְצוֹת – מִבְטָח יַפְלִיגוּ…"

(שכול מסדה עמ' עד)

ובכל זאת – אם משום שזה ניצוץ מאמונת אבות קדומה, או יצר הקיום וחפץ החיים הוא שדחף אותנו לפנים, להתקדמות ולנצחון – לא פגה האמונה בלב מגיני מסדה…

"וּבְכָל זֹאת… כֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ!

אוֹתוֹ כַּבִּיר נֶעְלָם שֶׁלַּעֲלוֹת צִוָּנוּ

לָרֶדֶת לֹא יִתֵּן….

הוּא קוֹרֵא: עֲלֵה, עֲלֵה,

וַאֲנִי עָיֵף…. אֵין כֹּחַ… לֹא אוּכַל…

וּבְּכָל זֹאת, עַל כָּרְחִי

אֶעֱנֶה אָמֵן!"

(מסדה גלוי, עמ' פז)

“מסדה” הסעירה את לב הדור כולו, הכתה גלים והגיעה עד אחרון הקורא העברי.

מסאים ובעלי מאמרים

מאת

אליעזר ירושלמי

---

"אור אישים" – לז. שזר

מאת

אליעזר ירושלמי

בקראי את “אור אישים” נזכרתי בליל הסיום של הקונגרס הכ"ב בבאזל. היה אחד הקונגרסים הקשים ביותר בתולדות הציונות: שחור השואה ליווהו, עתידו מעורפל היה, וכל כולו לבטים וספקות. השאלה: מאבק רצוף או השלמה עם הפוליטיקה והקטלנית של בווין – קרעה קרע ברוב המפלגות. נוסף לעייפות שניסכה על כל הנאספים עדיין מילא את לבות כולם דכאון בגלל הקונגרס הנסגר בלי נשיא ונשיאות. אך הנה נפתח המושב האחרון. היושב־ראש הודיע שזלמן רובשוב (שזר) יזכיר נשמות צירי הקונגרסים הקודמים שהלכו לעולמם, והנאספים התעוררו, ומשהתחיל לדבר – נתמלא האולם. אזכרת הנשמות נמשכה שעות. הרשימה היתה ארוכה, היא כללה כמעט את כל מנהיגי היהדות של פולין, ליטא ושאר ארצות אירופה, אך היושבים ישבו רתוקים למקומותיהם והקשיבו לדברים הנרגשים של המספיד. לעיני המקשיבים קמה לתחיה כל התקופה רבת הפעלים והלב המה…

מובן שהספר הוא מהדורה מושלמת יותר מדבריו שבעל־פה. אבל בכל פעם שאני קורא בו אני גם שומע את שאגת־הארי של הנואם, כי שזר גם בכתב הוא נואם הנושא את דבריו בפני אולם מלא. קו המוסיף חיוניות לאישים שהוא מתאר. הקורא, בייחוד זה שזוכר התקופה מנסיון חייו, רואה ושומע את הד הפעילות והמאבק של האישיות המתוארת.

שזר הוא לפי אופן התיאור אמן־דיוקנאות. בקווים מעטים הוא משרטט את כל התכונות של בעל הדיוקן. ביד מנוסה הוא מפסל את קלסתר פניו הרוחניים ומקימו לתחייה על כל פירכוסי נפשו. ומאחר שהאישים המתוארים אינם רק פרטים בודדים, כי אם מנהיגים, שעמדו בראש התנועה, נאבקו עליה או נלחמו בה, הרי תולדותיהם הן גם פרקי היסטוריה של התנועה הציונית. ואין כשזר יודע לספר באישיו את תולדות הציונות מראשית המאה עד היום. תולדותיו הוא עצמו הן תלדות הציונות הסוציאליסטית בזעיר אנפין: הוא עמד ליד ערש התנועה הציונית־הסוציאליסטית ילווה אותה בכל נפתוליה, נאבק מאבקה עם יריביה והיה עד או שותף ברוב מעמדיה השונים. כל רעיון חדש, כל מפנה חשוב בתנועה הציונית־הסוציאליסטית או בתנועה הציונית כולה הציתו נפשו הלוהטת והפעילוה לעשייה בעדו או נגדו; על כן שותף הוא לרוב האישים הנזכרים בספר במעשיהם ובויכוחיהם. והוא ממשך להתווכח עם צללי דמויותיהם החביבות.

שזר יודע להיות אובייקטיבי גם לגבי מתנגדים, ולהגיע עד חקר נשמתם. אך מדי דברו באישים הקרובים לו יוצאת נפשו אל אותם ימים רומנטיים כאשר היו האנשים מלאים אמונה בחזונם ונכונים להקריב כל שעה משעות חייהם על מזבח חזונם. הוא הטרובדור המאוהב באנשי העליה השניה והשלישית, ואינו פוסק מלקלס את הוד תפארתם. בהתלהבות חב"דית הוא מתנה את גדולת נפשם. הפרקים על ב. ברוכוב, ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב ובני תקופתם הם פרקי שירה, שירת הלל לתקופה ההירואית ולגיבוריה.

אחת אחת משתזרות הדמויות ליריעה רחבה וארוכה המשתרעת על ארצות מזרח ומערב ומקפת שני דורות. פה ושם מצליח הוא – על ידי ציון עובדה שנשכחה מכותבי התולדות או על ידי הוספת קו שלא שורטט עד הנה – לגלות פנים חדשות ולהפיץ עליהם אור חדש.

ספר זכרונות יקר הוא “אור אישים” לאלה שחיו את התקופה המתוארת ומאלף גם לאלה, ובייחוד לבני הדור הצעיר, שמושגיהם על הציונות מטושטשים ומסולפים. כל מי שיקרא את הספר ירגיש רטט קדושה בפני אלה שהכינו להם את המולדת בה הם חיים.

אגב, ראוי לתקן שגיאת דפוס שנפלה במהדורה הראשונה: אליהו גולומב נולד לא בוילקובישקי אשר בליטה הקובנאית, כי אם בוולקוביסק אשר בפלך גרודנו.

---

"חזון והגשמה" לשלמה קפלנסקי

מאת

אליעזר ירושלמי

בהקדמתו לספר זה כותב המחבר: “רוב כתבי הם בבחינת תעודות היסטוריות, ונושאיהן עולמות ששקעו – יהדות מזרח ומערב אירופה. האינטרנציונל השני, משטר המנדט הבריטי, או עולמות שנעלמו בערפילי העבר, כגון תקופת־בראשית של התיישבות הפועלים והקבוצה בארץ ישראל…”

ואמנם כן: כל שקדם להגשמה שקע בנשיית העבר, אבל שימש יסוד לזה שקיים – למדינת ישראל, לקיבוץ גלויות, לצורות הקואופרציה וכו' וכו'. ומי שרוצה לדעת את ההתפתחות הגיניטית של כל זה שקיים לנגד עינינו, מוכרח יהיה לפנות אל המקורות הראשונים ולשאוב מהם לא רק את הידיעות על ראשית התהוות הישוב, כי אם גם לתפוס את הרוח של אותם הדורות. מי שירצה לחקור ליסודות ההגשמה, צריך יהיה לראות גם את החזון של היוצרים הראשונים של זו ההגשמה, ושלמה קפלנסקי הוא אחד הראשונים של התנועה, אחד החוזים והמגשימים של כל ערכי היישוב. בדבריו, בנפתוליו עם מתנגדיו אתה שומע הד המאבק, שנאבקה הציונות הסוציאליסטית עם מתנגדיה מימין ומשמאל; מתוך דברי הפולמוס שלו עולים אליך קולות דור החוזים, שניצל את כל הדיאלקטיקה המרקסיסטית, כדי להוכיח את אמת לבו במתודה המדעית ואשר השורש לכל נימוקיו היה בסופו של דבר החזון והאמונה בנצח ישראל ובתעודתו ליצור בארץ חברה חדשה.

ערכם ההיסטורי של מאמרי המחבר ותזכיריו הוא גם בזה, שהם אינם זכרונות סובייקטיביים של אחד המשתתפים במחזה הגדול, כי אם תעודות, והם תזכירים, מצעים, דו“חים ששימשו יסוד למו”מ מדיני, להחלטות ולמעשים, שקבעו את גורל התנועה לדורות.

התעודות הללו הן אבני ציון לאותה הדרך, שעברה התנועה הציונית־סוציאליסטית מהחלטות הראשונות בלבוב עד פרשת הדרכים, שמכאן והלאה נפרדו הכיוונים של המחבר והתנועה כולה – שהוא נאחז בתוכנית הדו־לאומית והתנועה בחרה לה את דרך המאבק למדינה עצמאית.

עם כל התנגדותנו לדעות המחבר, שהמציאות הכחישה אותן, אנו מלאים הכרה והוקרה לכנותו ואומץ לבו, שאינו מעלים גם את שגיאותיו ומוסרן למשפט ההיסטוריה. ביחד עם זה אנו מלאים תודה לאותו האיש שבמשך כל ימי חייו עד המדינה עמד על דוקטורינות ארתודוקסיות, לא נכנע גם לאוטוריטה של גדולי המדע, אלא נשאר נאמן למציאות ולחזון לבו ומצא לו, ביחד עם כל המעמד, את הדרך להגשמה ציונית וסוציאליסטית באותן המסילות, בהן מצא הפועל הארץ ישראלי את ביטויו להגשמת חזונו הציוני והסוציאליסטי גם יחד.

“חזון והגשמה” הוא ספר אחד הראשונים, שקבע את מהותו של היישוב העובד בצלמו ובדמותו, ואשר ממנו נלמד גם על העבר וגם על העתיד. ביחד עם ספרי ברל, בן גוריון א. ד. גורדון יהיה גם חזון והגשמה ספר יסוד של המחשבה הפועלית.

הספר הזה הוא מבחינה ידועה – כעין היסטוריה פרגמטית של התנועה הציונית סוציאליסטית – היא אינה מקיפה את התנועה על כל זרמיה, אין בספר דבר על הפועל הצעיר בארץ וצעירי ציון ותנועות הנוער בחו"ל. יש בו מעט מההווי הארץ־ישראלי, אבל ניתנים בו הפרקים החשובים ביותר של התנועה, המומנטים המכריעים בגורלה.

בספר הזה ישנם שלושה חלקים עיקריים והם:

א. החלק הפרוגרמטי.

ב. החלק הבין לאומי.

ג. והויכוח על דרכי התישבותנו בארץ.

החלק הראשון מתחיל מ“מצע פוע”צ באוסטריה“. אין בו חידושים כלפי המצע של פוע”צ שחובר ע“י בורוכוב. ה”מצע" יוצא מאותן ההנחות של אנומליות “הכלכלה הלאומית” שלנו של ההכרח בשביל המונינו להגר, ולהגר לא"י.

ה“מצע” הנזכר מבוסס (במאמר “שוויון המעמדות ושאלת היהודים”) על מחקרי ב. בורוכוב בכלכלה היהודית ברוסיה ובאוסטריה. המחקר הוא מאלף ביחוד בזה, שנותן באופן מקביל את המספרים משתי ארצות, בהן מצבו האזרחי של היהודי שונה האחד מהשני תכלית שינוי. ובכל זאת המסקנות הן זיהות – אותה החלישות מהקרקע, מהתעשיה הכבדה אנו מוצאים ברוסיה הצארית, בה היהודים מדוכאים, ובאוסטריה הקיסרית, בה היהודים נהנים משויון זכוית פורמאלי – עובדה המוכיחה ששאלת היהודים אינה שאלה מדינית, אזרחית, כי אם כלכלית ולאומית.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה (בעיות הציונות הסוציאליסטית) מנהל המחבר ויכוח עם חבריו למפלגה משמאל על השאלה: הצריכה מפלגה ציונית פרוליטארית להשתתף במוסדות של “כלל־ישראל” כגון הקונגרס הציוני, הקרנות ההכשרה וכיוצא באלו, או חייבת היא לעמוד להם מנגד.

ב. בורוכוב, בצאתו מתוך הדוקטרינה של “סטיכיות” ההגירה לא“י פקפק בזמן הראשון. פעם הוא השתתף בבחירות לקונגרס הציוני הששי ופעם הוא התרחק מהקונגרסים, בהניחו שאין זה מתפקיד הפרולטריון היהודי לקחת חלק בבנין הארץ, באשר זה ייעשה ע”י הבורגנות היהודית ממילא, ותפקיד הפרולטריון הוא רק לארגן את המעמד במקום.

אח“כ, בשנת 1916, לנוכח ההתענינות, שגילה העולם השליט לבעיית א”י, חזר ב. בורוכוב מדעתו ודרש לבקר מחדש את עמדת המפלגה לפעולה הציונית. על כל פנים היה ב. בורוכוב בעד השתתפות המפלגה בקונגרס היהודי עולמי, שהיה בעיניו כעין פרלמנט יהודי עולמי, בו מותר גם לפרוליטרים להשתתף.

אבל בשנת 22 – 1920 פזלו פועלי ציון שמאל לצד הקומינטרן ויראו ל“התגאל” בשותפות עם הבורגנות. התעורר שוב ויכוח בין פוע“צ שמאל וימין על ענין הקונגרס. ש. קפלנסקי היה על צד המחייבים את העבודה הציונית המעשית. בנימוקים חותכים מוכיח ש. קפלנסקי למתנגדי הקונגרס הציוני את כל חוסר ההגיון שבמעשה זה. אותם האנשים ששוללים את השותפות עם הבורגנות הציונית, נפגשים אתה בכל מיני חברות; יתר על כן, הם נכונים להיפגש עם המפלגות הבורגניות בסיים הנכרי, שהוא הפרלמנט שלהם, כביכול, במה נגרע חלקו של הקונגרס הציוני העולמי. אדרבה, מוכיח המחבר, האינטרסים המיוחדים של מעמד הפועלים, המנוגדים לאינטרסים של הבורגנות מחייבים אותה להשתתף בקונגרס הציוני, שנהפך בינתיים לכוח בינלאומי וכלכלי כאחד, ולהילחם על הקואופרטיבים וכו'. הוא כותב: (“ציונות סוציאליסטית”) “עלינו להשתחרר משני משפטים קדומים: א) מהתפיסה, שמעמד־הפועלים היהודי לבדו עלול בכוח הדיקטטורה שלו לבצע את הציונות. ב) מההשקפה, שתפקיד היצירה המשקית בבנין ארץ ישראל מוטל על הבורגנות בלבד. תפקידו של מעמד־הפועלים בציונות הוא תפקיד יוצר ומשחרר כאחד (ההדגשה היא של המחבר). בדעה זו החזיקה כמעט כל התנועה הציונית־סוציאליסטית בארץ ורוב החברים של התנועה בחו”ל… על ידי זה השתחררה התנועה מהדוגמה הבורוכובית של “סטיכיות” ההגירה ותפקידו הפאסיבי של הפועל בתהליך זה, ובהסתגלה יותר למציאות. בכוח הסתגלותה זה יצרה התנועה את הערכים הציונים־סוציאליסטים הגדולים – את תנועת החלוץ בחו”ל ואת היישוב העובד בארץ ישראל.

אלה מהתנועה ששמרו על “טהרת” הדוקטרינה הבורוכובית, והם פוע"צ שמאל, נשארו תלושים מהתנועה כענף יבש ונידונו להיות במשך של עשרות שנים – התקופה המכריעה בהתגשמות הציונות – עקרים ותלושים מהמציאות הארץ ישראלית ומהיהודית בכלל.

ביחד עם בנוי התנועה ברל כצנלסון, בן־גוריון ויתר מנהיגי העליה השניה, נתן גם ש. קפלנסקי את חלקו לכיוון ההגיוני הזה ועל כן דבריו הם דברי התקופה.

הגישה המבורכת הזאת שיחררה את התנועה הציונית־סוציאליסטית מהדוגמאטיות הנוקשה, ש“איבנה” את כל המפלגות הסוציאליסטיות היהודיות דנה אותן לעקרות ניצחת; החזון והשאיפה לגדולות הוציאו אותה למרחב של פעולה המונית והכשירה אותה לקליטת זרמי נוער ותנועות חדשות.

אותם חברי הנוער של צעירי ציון פוצצו בראשית העליה השלישית את הקליפות הנוקשות של שתי המפלגות הפועליות בארץ, הפועל הצעיר ופוע“צ, הכריחו אותן לחפש להן דרך של אחדות שמצאוה מתוך העבודה המעשית, קודם באחדות העבודה אח”כ בהסתדרות, אחר כך באיחוד העולמי של כל הכוחות הציונים סוציאליסטיים – פוע“צ וצעירי ציון בחו”ל, הפועל הצעיר ואחדות העבודה בארץ. היתה זו תקופה ברוכה של עשיה ושל מחשבה, שפעלה גדולות באירגון מעמד העובדים וביצירת היישוב העובד.

אבל בו בזמן שהויכוח על כיוון התנועה הציונית סוציאליסטית היה קצר ומוחלט, היה הויכוח על דרך ההגשמה ארוך וממושך ומיגע ודרש שנים רבות של ניסויים סוציאליים ומאבק בלתי פוסק עם המתנגדים מבין היריבים האזרחיים וגם הידידים. כבר בראשית העליה השניה צפה השאלה על דרכה של ההתיישבות הציונית. היה ברור לכל העוסקים ביישוב הארץ שדרך ההתיישבות של המושבות הראשונות נכשלה, שהיא לא תוביל ליצירת יישוב יהודי הנושא את עצמו. המושבות הראשונות הספיקו אחרי רוב כשלונות וניסויים שעלו בהון תועפות – ליצור טיפוס של בעל אחוזה יהודי החי על עבודת השכירים. השכירים היו ערבים. אלף האיכרים היהודיים כלכלו כחמשת־ששת אלפים פועלים ערביים, לעומתם עלה בידי המוסדות הלאומיים ופועלי העליה השניה להחזיק כאלף פועלים שכירים יהודיים, שקיומם לא היה בטוח. והנה התעוררה השאלה עוד בשנות 8 – 1907 מה צריכה להיות צורת היישוב החדש. האופטמיסטים תלו תקוות בעליית התימנים. הם קיוו שברמת חייהם הנמוכה יוכלו להתחרות בערבים. אבל אלה לא יכלו, מפני מיעוט מספרם, לפתור את בעיית העבודה העברית. אגב, גם המעטים שעלו לא יכלו להכות שורשים בכפר העברי ע“י עבודה שכירה. ד”ר צ’לנוב הציע אז משקי עזר. הללו – קיווה – יוכלו לפרנס בחלקם את הפועל החקלאי, יאפשרו לו קיום מינימלי ב“עונה המתה” ואפשרות של קיום הוגן בזמן העבודה. נעשה גם נסיון בואדי ג’נין (עין גנים). הנסיון לא עלה ביותר (ואגב לא היו להסתדרות הציונות אמצעים להקים עוד משקי עזר אלה) ואחד העם ב“סך הכל” שלו (על פרשת דרכים חלק ד') בא לידי מסקנות פסימיות מאוד: מעמד של פועלים חקלאיים לא ייתכן. הפועל העברי, אפילו האידיאליסט, לא יתמיד בעבודתו זו, והוא יחפש לו דרך ל“התאכר” בעצמו, ואז יוכל להתקיים כאכרים הראשונים, רק על עבודה זולה או שיעזוב את א"י. גם למעמד איכרים אין לקוות, כי האדמה שלנו אינה יכולה לפרנס את עובדיה בכבוד ולרמת חייו של איכר רוסי לא ירצה היהודי לרדת. ואם כן יש מקום בארץ רק לקומץ קטן של בעלי אחוזה יהודיים־בועזים, שיעבדו שדותיהם – אם גם יעבדו בעצמם – על ידי שכירים שברובם יהיו כמובן, לא יהודיים.

מוצא אחר לא חזתה הבורגנות היהודית, אפילו בעיני הוגה הדעות הגדול ביותר… והפועלים שכבר אז התחילו בנסיונם במרחביה נקראו בפי אחד העם בלגלוג בשם “הצעירים השואפים לתיקון עולם”…

רק הרצל חזה באינטואיציה הגאונית שלו שדרך השתרשות העם היהודי באדמה תהיה רק ע"י שיתוף פעולה… רוצה אני להרים את ההמונים היהודים – אמר הרצל עוד לברון הירש – ולא להורידם ברמת חייהם. ולכן נולד אצלו רעיון הקואופרציה כמעט בעת ובעונה אחת עם רעיון המדינה היהודית.

בנאום הפתיחה לקונגרס הציוני החמישי אמר הרצל: “כל נקודת התיישבות תתנהל מתוך שלטון עצמי כקואופרציית ייצור חקלאית”.

שנה וחצי אחרי זה, בקונגרס הששי בבאזל 1903 הופיע ד"ר פרנץ אופנהיימר כמרצה על התיישבות ואמר: צריך להקים משקים שיתופיים או קואופרטיביים…

בקונגרס בהמבורג נתקבלה ההחלטה ההיסטורית, שהתנועה הציונית מכניסה לתוך תכנית פעולתה את ההתיישבות הקואופרטיבית לפי שיטתו של פ. אופנהיימר. בהצעתו של אופנהיימר היו שני יסודות: השלב המוקדם של חוות לימוד בהנהלת אדמיניסטרטור מומחה והרעיון של שכר־עבודה בלתי־שווה, מודרג לפי התוצרת. באותה שנה קנו יהושע חנקין וד“ר רופין את השטח הזה של מרחביה, בטבת תרע”א (דצמבר 1914) עלתה הקבוצה הראשונה.

בקיץ 1914 החליט הועד המפקח של הקרן הקואופרטיבית למסור את המשק להנהלתם העצמית של הפועלים. באופן כזה הוקמה פה קבוצת כיבוש רחבת מידות. פה נעשה נסיון של התיישבות קואופרטיבית, מהקואופרציה הזאת התפתח כאן משק קבוצתי.

מרחביה צריכה היתה למלא שלושה תפקידים: א) להיות נקודה ראשונה בעמק, ב) לשמש תחנת נסיונות למשק מעורב, ג) ולהגשים קואופרציה לפי שיטת אופנהיימר. אך היא נהפכה בסופה לקבוצה הראשונה בארץ.

מרחביה צריכה היתה, באופן כזה, לחרוש על גבה את חריש הצורות החדשות של ההתיישבות גם מבחינה משקית וגם מבחינה חברתית, היא היתה גם ההתיישבות החלוצית הראשונה בעמק. במשך שנים היתה מרוחקת ולפעמים מנותקת מכל ישוב יהודי. מצב זה הביא אותה לשגיאות ולגרעונות. מרחביה היתה עשרים שנה נקודה אוכלת יושביה. אך אלה שלא היו בפנים המפעל ולא ראו בצורתו חזון לעתיד, ראו רק את הכשלונות ותלו את כל גרעונות היישוב רק בצורתה הקבוצתית. מסביב לנקודה הזאת התלקח ויכוח: מי אשם בגרעונות: הנסיבות והתנאים או הצורה החדשה.

הויכוח החריף אחרי שנוסף למתנגדים גם מולידה של מרחביה פרנץ אופנהייימר עצמו. כי התלמידים “בגדו” במורם, הם עזבו את עקרוני השיטה האופנהיימרית ועברו לצורת התיישבות, שבה לא האמין העולם עד עכשיו, לצורת הקומונה המוחלטת – בלי הבדל שכר ובמטבח משותף ובלי הנהלה קבועה. אופנהיימר ניבא למרחביה ולחברותיה, לקבוצות העמק עין חרוד, בית אלפא ודומיהן, שהוקמו בינתיים, כשרון גמור. "אופנהיימר סובר (“ההתישבות הציונית, מצבה ושיטותיה, תשובה לדוח של הה' פרופ' אופנהיימר ואגר. ש. דיק על סיורם בא”י באביב תרפ"ו) “אפילו בתנאים חיצונים נאותים ביותר אין בפני הקיבוצים הללו דרך צלחה משום “היותם לקוייים בשני פגמים שאין להם תקנה: העדר הנהלה והמבנה הקומוניסטי, ז.א. שכר בהתאם לצרכי העובד והקומונה הצרכנית”… בנסיון זה, נסיון השיתוף המלא, ניסו כמה מהסוציאליסטים האוטופיסטים – תלמידי סן־סימון, רוברט אואן ועוד ולא הצליחו “הקבוצות השיתופיות התפרקו מיד או האריכו ימים רק דור אחד ומתו אח”כ מיתה מנוולת: הדור הצעיר לא רצה להמשיך את מעשי האבות, כי לא יכלו לעמוד בפני כוחה המושך של הסביבה הרכושנית ונספגו אל קרבה”.

מובן מאליו, שאם הפרופ' שפרנץ אופנהיימר, האילן הגדול, בו נתלתה כל הקואופרציה הארץ

ישראלית, יצא נגדה, כל ההנהלה הציונית לא כל שכן.

ואמנם ועדת הסוכנות שהוציאה את החלטותיה על סמך הצעות ועדת המומחים, שלתוכה הוזמנו גדולי המומחים במקצוע החקלאות מבני ברית ושאינם בני ברית (המלצותיה מתמוז שנת תרפ"ח) כתבה: "יש לאמץ קואופרציה והסתדרויות פועלים בתנאי, שינתנהלו על יסודות “בריאים” ולא לפי “תיאוריות דוקטריניות”.

בצאתה מהנחות אלו מכריזה הועדה על הסכמתה לדעת המומחים שאת בנין הקבוצות הקיימות צריך לגמור. אולם אסור ליסד קבוצות חדשות, ואת קבוצות תרפ"ז, יש לקיים רק אם אפשר להופכן למושבים או לחוות לימוד. ועדת המומחים הביעה את דעתה על הקבוצות בדברים אלה: “ההצלחה העתידה של הקבוצות מוטלת בספק. הועדה מציעה לדחות את נתינת הסכומים הגדולים בשביל בניינים משותפים לפי התכניות המקובלות בקבוצות. את התכניות לבניינים יש לשנות באופן כזה, שגם בעלי משקים אינדיבידואליים יוכלו להשתמש בהם במקרה אם תשתנה צורת המשק הקבוצתי”.

אחד המומחים, פרופ' מיד, כותב:

“הועדה חושבת, שהלחץ התמידי של הסתדרות בעלת השפעה זו, הלוחצת ליסד הרבה משקים חדשים ולהושיב על הקרקע מחנות חדשים המחכים להתיישבות, הביאה לידי התפתחות מוקדמת, אי־רציונלית ואי־תכניתית – בוזבזו כספים וגם הבריאות והמרץ של המתיישבים. בהתיישבות חקלאית דרושה פוליטיקה יותר שקולה ותכניתית ביסודה. בקשר עם זה יש לארגן מחדש את המחלקה להתיישבות, להחזיר לה את המטרה שלשמה נוסדה, היינו – יצירת חקלאות נושאת את עצמה ולא התעסקות משטר כלכלי־חברתי חדש” (ההדגשה היא שלי). במקום שני היא כותבת: “קושי סמוי מן העין, אולם רציני מאד, ביצירת חקלאות עברית בת־קיימא, הוא בזה שהתנועה הציונית מושכת את לבם של אנשים רגשנים, משוררים, מתקני עולם, מנהיגים של פועלים ושל תנועות סוציאליות, אנשים בעלי מחשבות נועזות ודמיון כביר, אולם מחסרי מסורת חקלאית, נסיון מעשי והבנה שקולה – כל הדברים הנחוצים כל־כך בשביל הצלחה בהנהלת משק. נטיית אנשים כאלה היא לרדוף אחרי אקספרימנטים”.

בצאתה מתוך הנחות ועדת המומחים הרחיקה ועדת הסוכנות עוד יותר לכת והכריזה על התנגדותה לעקרון הקרקע הלאומי וגם לעקרון העבודה העצמית של התושבים והקבוצות.

אותה הועדה באה לידי מסקנה פסימית גם בנוגע ליישוב הארץ בכלל. לפי חשבונותיה יכולה הארץ (כלומר כל השטח בגבולות המנדט וגם עבר הירדן בכללו) לקלוט לא יותר מחצי מיליון יהודים. הדו“ח של ועדת הסוכנות מסיים: “…יש ללמוד מזה, כי הארץ איננה יכולה לשמש מקלט להמוני היהודים בפולין ובארצות אחרות, שמצבם מכריחם לחפש מקלט במקום אחר”. משמע – הציונות אינה פתרון לשאלת היהודים… שנים צריכים היו ב”כ מעמד הפועלים להילחם נגד דו"חים והלכי רוח דומים בקונגרסים, באסיפות ציוניות אחרות ובמוסדות. רק עקשנותם ואמונתם ללא גבול נתנה להם כוח משכנע נגד כל מקטרגיהם, שעמדו נגדם בכל דור ודור, בכל קונגרס וקונגרס, שקראום בכל מיני שמות משמיצים “קעסטקינדער”, מבזבזי כסף הלאום וכו' – ולהמשיך במפעל.

כל המאבק הזה הוא אולי אחד הפרקים הנהדרים ביותר שבהיסטוריה האנושית, כי היה זה ויכוח לא רק על סכומי הכסף הקטנים שהסוכנות הקציבה למשקים הקיבוציים, כי אם מאבק עולם בין אנשים פיקחים, בעלי נסיון, אפילו מומחים במקצועם ואנשי מדע עולמיים מחד גיסא ובין “אנשים רגשנים, משוררים, מתקני עולם, מנהיגים של פועלים ושל תנועות סוציאליות, אנשים בעלי מחשבות נועזות ודמיון כביר, אולם מחוסרי מסורת חקלאית, נסיון מעשי והבנה שקולה”… (ראה דו"ח ועדת המומחה לעיל).

הנסיון המפוכח, הדעה הצלולה, המומחיות המחושבת גם כשלונות מעמד הפועלים במקצוע הקואופרציה היצרנית – כולם היו נגד החקלאות הקבוצתית, נגד כל העיקרים של ההתיישבות העובדת, כל אלה היו גם נגד החלומות הנועזים של החולמים והלוחמים. באופקם הבהיר, אבל הכל ראו בארץ ישראל רק מקלט לאחוז קטן של העם היהודי, וגם הוא מיעוט בין העם הערבי בסוף כל הדרך. ולעומתם העיזו בעלי הדמיון לחזות בחזונם ארץ ישראל יהודית ועובדת, קיבוצים ומושבים על אדמת הלאום וניצחו האראלים את המצוקים. חשבונות בעלי הדמיון נתאמתו, ומתנגדיהם על כורחם ענו אמן. פרנץ אופנהיימר הודה בשנת 1941 בקבוצה, שרב נגדה. ואפילו המפלגות הציוניות, שדגלו כל ימיהן ביוזמה הפרטית, משבאו לבנות נשמות, נזקקו לצורות ההתישבות הסוציאליסטיות ויסדו גם הן קבוצות והיתה הצורה של הקיבוץ צורת ההתישבות הנאותה ביותר במקומות, בהם נחוץ היה כיבוש – הקרבה עצמית והתמסרות. והיום יש לנו על יד קבוצות ההסתדרות למיניהן, גם קבוצות של הנוער הציוני, המזרחי, של פאג"י ואפילו הרביזיוניסטים למיניהם… על כורחם ענו כל אלה אמן לנסיונות בהם רבו תחילה.

כל הקשיים, המעצורים והמכשולים, בהם נכשלו המשקים השיתופיים שהוקמו על ידי תלמידי סן־סימון, רוברט אוואן ועל ידי סוציאליסטים בכל רחבי התבל: אי יכולתם להסתגל לשוק החיצוני, חוסר המשמעת בין החברים, המריבות ביניהם, סרובה של החברה למסור את ילדיה לטיפול קולקטיבי והעיקר הבדידות המקפיאה בין הסביבה הרכושנית, נגדה לא עמדו אף החזקים והמחוסנים של המשקים האלה – כל אלה לא הכשילו את התנועה הקיבוצית שלנו. היא עברה את כל המשברים המשקיים והחברתיים, הכתה שורשים עמוקים, הקימה דור שני ושלישי, והיא מהווה כיום גוש גדול ובעל השפעה אפילו בסביבה הרכושנית.

יהיה מה שיהיה גורל ישובנו בעתיד – בין אם ילך בדרך שסללו לפניו הראשונים ובין אם גם יסטה מדרך זו, הגוש הקיבוצי יצא כבר משלב של נסיון; קיומו בטוח, הוא יתפתח באופן אימננטי, מבלי תלות בסביבתו ועוד יקבע את חותמו עליה.

עצם קיומו של המשק הקיבוצי בעולם אכזרי ומפולג זה הוא אות ומופת לכוח הטוב שבאדם, ועדות מעודדת לכל אלה המאמינים עוד באדם ובהתקדמות החברה.

קטן ומעט הוא עמנו בין כל עמי התבל, נסיוננו בהקף גלובלי הוא מצומצם מאד; אנו גם לא נתכוונו לגאולת העולם. בפעם הראשונה בתולדות עמנו הסתלקנו מ“התעודה” וחתרנו רק לאמת הפנימית שבקרבנו, אבל מה שיצרנו לעצמנו יהיה לדורות דוגמה ומופת לאידיאל של חברה מתוקנת.

הספר “חזון והגשמה” הוא אחד התעודות החשובות ביותר, מקומו הוא בספרות היסוד של המחשבה הציונית סוציאליסטית.

---

י' לופבן

מאת

אליעזר ירושלמי

תולדות חייו של יצחק לופבן, בתולדותיהם של רוב מנהיגי הציונות העובדת, הן: בית אבא מסורתי, “חדר”, “ישיבה” ממנה קפיצה לספרות העברית החדשה. ממנה מעבר לפרדס התרבות העולמי ובסוף הדרך הצטרפות לתנועת התחייה וההגשמה.

משנת 1908, והוא אז צעיר בן עשרים, כל פעולתו קשורה ואחוזה בארץ ישראל העובדת. בשנת 1908 עלה לארץ, עבד בה כפועל, אח“כ שימש כעוזרו של אליעזר בן יהודה במערכת ה”צבי“. שנתיים השתלם בשווייץ במדעי הרוח, אך התנועה כבר לא הירפתה ממנו. בשנה זו נקרא טלגרפית לארץ, לעריכת חוברות מדעיות עממיות בהוצאת “לעם”. בשנת תרע”ד חבר הוא ליוסף אהרונוביץ בעריכת “הפועל הצעיר” ופעיל כב“כ המפלגה בכל המוסדות המנהלים של היישוב החדש וכנציג בכמה קונגרסים וועידות ציוניות, או כשליח בחו”ל במשימות שונות. משנת 1923, משפרש יוסף אהרונוביץ מהמערכת, הוא העורך הראשי של “הפועל הצעיר”. בתפקיד זה נשאר עד יום מותו.

כמעט מראשית העלייה השנייה עד סוף ימיו מלווה י. לופבן כל רעיון חדש, כל מיפעל חשוב. מאמריו הם אבני זכרון לתקופה ההירואית של היישוב החדש. יתירה מזו, מאבקו לציונות המגשימה, מלחמתו בכל רעיון, בכל דרך הנוטה מקו זה הם אקטואליים ושרירים וקיימים עד היום הזה.

מאז ועד היום יש שתי דרכים עיקריות בציונות: דרך קלה, ציונות של שבת, המרחפת בשחקים, החולמת חלומות נעימים, המרווים את הנפש ומשעשעים אותה מבלי חייב את נושאה לשום קרבן, לשום פעולה. זוהי הציונות של הקונגרסים והועידות הציוניות, של התכניות המקסימליות, המתבטאות בדרישות כלפי חוץ, בבקורת מבטלת את מעשי העושים ציונות – הפרזה העקרה, וציונות ההגשמה, זו שמראשית דרכה החלה בקטנות – בעז ובבית, שפרטה את עצמה לפרטים הנוגעים לחיי יום־יום, בנתה את היישוב אריח על גבי אריח והקימה את בניין הבית הלאומי מהמסד עד הטפחות והיא הציונות החמורה.

יצחק לופבן היה מהמעטים שהטיפו מראשית דרכם לציונות זו. בתקופת השפל ורפיון הידיים לציונות, בזמן הנהגתם של האפיגונים של הרצל, שירשו ממנו את חלום המדינה מבלי כוח־המעשה שלו, הציונות של כמעט אפס־מעשה חסרת־המעוף, שנכנסה למבוי סתום, מבלי שביב אור, לעתיד קרוב, מבלי תכנית לפתרון בעייה אחת, שהסך־הכל שלה היה “מרכז רוחני” בלי פועל ואיכר יהודי, ציונות של אפנדים יהודים “בעלי־תרבות” המתפרנסים על חשבון עובדים ערבים נחשלים – קמו קומץ אנשים מהעלייה השנייה, שבעטו במסורת המקובלת, התקוממו נגד העלייה הראשונה, נגד האוטוריטה של הוגי דעות ומנהיגים ציוניים ודרשו שינוי ערכין בכל שטחי חיי היישוב: יישוב עברי עובד במקום פרדסנים מעבידי ערכים, משק מעורב מפרנס בעליו במקום מסחר בפרי האדמה, צדק סוציאלי במקום חזרה על שגיאות החברה הקיימת, לשון עברית חייה של המון עובדים במקום קומץ אניני־דעה ותרבות לעם במקום מוסדות לנבחרים.

את הרעיונות האלה הטיפו יוצאי־הדופן לא במלים בלבד, כ“א במעשים, הגשימום בגופם ובנפשם על ידי מאבק על השמירה וההגנה העברית, ע”י קשרם גורל חייהם בעבודה עברית על ידי הטרידם והחרידם את שלוות האידיליה הציונות במחאותיהם היום־יומיות נגד נגע העבודה הזרה, ע"י חתירה לצורות חיים חדשות ועל ידי עברם את נתיב־היסורים של מגשימי תורת העבודה.

לכל אלה היה “הפועל הצעיר” לפה ולופבן לשופר. עוד בראשית דרכו, והוא עדיין בחורון צעיר ובלתי נודע, יצא חוצץ נגד אחד העם, שחשבהו למורה והעריצהו כתלמיד מסור, על מאמרו “סך־הכל” (על פרשת דרכים כרך ד') בו שולל אחד־העם כל אפשרות קיום לפועל עברי, מפקפק גם ביכולת היישוב לקיים איכר זעיר, כי הלא האדמה אינה מפרנסת בעליה ברווח ורמת החיים של האיכר אינה יכולה לעלות על רמת חייו של ה“מוז’יק” הרוסי, ומי יעיז לדרוש מיהודי לרדת מרמת חייו למדרגת איכר רוסי? בעל “האמת מא”י", שראה את נגעי התנועה הראשונה, לא ראה ולא הרגיש אפילו בניצני המפעלים השיתופיים שקמו כבר בימים אלה במרחביה, בדגניה ובשותפיות הארעיות של הפועלים היהודיים בכל מקום שבתם בארץ.

מכל המחנה הציוני הכללי לא העיז איש להתריע נגד שלילת כל הרעיון הציוני, נגד הוצאת נשמתו של רעיון הגאולה. ראשון היה א.ד. גורדון, שאמר אז שבתוך מרכז רוחני פרזיטי כזה לא היה רוצה לחיות, ואחריו החרו החזיקו תלמידיו וחבריו וביניהם גם י. לופבן.

מאז והלאה אין מאורע חשוב בארץ ובעולם הציוני שלופבן אינו מגיב עליו. בכל המון המאורעות השונים אחת היא פילוסופיית החיים שלו, כדברו “תפיסת הציונות” שלו, והיא: התגשמות שאיפתנו הלאומית תלוייה בעיקרה בנו, בכוח מסירותנו לרעיון התחייה, בכוח רצוננו להקריב למענו את הרגלי חיינו, בכוח הסבל שבקרבנו ובעקשנותו, בהתמדת העם כולו לעמוד לימין הבונים, יתר הגורמים, ובעיקר הגורמים החיצוניים, הם רק בבואה של כוחנו הפנימי – הם יהיו נוחים לנו, אם מיפעלנו יגבר, הם יפנו לנו עורף בהרגישם בחולשתנו.

בעל אוזן עדינה ובעל חוש דק וחריף הוא לופבן להרגיש בתרועת הניצחון של העם את קול ענות החלושה הפנימי שלו, להרגיש בבוהר שמינו בשעה שהמזל מאיר פניו אלינו את עב־הענן ככף יד איש המבשרת את חשכת־הערפל שתבוא בקרוב.

כבר מיד אחרי התמנות הנציב היהודי, בהריע כל השופרות על הגאולה המתקרבת, ראה לופבן את העם בתקלתו, שלא קם ולא הזדעזע גם מחורבן יהדות רוסיה והטבח באוקריינה, לא הרגיזוהו. האותות המבשרים רעה בפולין ובהונגריה כמו נעלמו מן העם, והוא עדיין עומד על אבוס השחת שלו ואינו מרגיש את הקרקע הנשמטת מתחת לרגליו.

לופבן היה הראשון שקיבל את פני העלייה הרביעית, היא עליית גרבסקי, בדאגה ובחרדה והזהיר מפני כשלון, קרא לארגון העולים לשם שינוי אופן חייהם ולהדרכתם בדרך הפרודוקטיביזציה והתנחלות, והוא שלא איבד עשתונותיו כשהעליה הרביעית נחשלה, רק הורה להפיק לקח מכשלון זה. ככנור המתה נפשו לקראת היום הגדול, ובהגיעו תור “המלכות”, והוא מלא שמחה אין קץ, הוא בכל זאת מזהיר מפני הגזמה ב“גינוני מלכות”, מפני הוצאות יתירות על גינונים אלה ועל מגנון ניפוח של פקידים… איש העבודה והחיים הצנועים נשאר עד יומו האחרון, צנע וצניעות דרש במאמריו האחרונים.

הוא היה מהראשונים שהזהירו את ציבור הפועלים מפני נגע הפילוג בגלל “אשקא דריספק” שפגע בתנועת העבודה, ומאז לא פסק מהתריע נגד המפולגים והמתפלגים בגלל אידיאה ערטילאית.

כאיש התרבות שמח לקראת כל פעולה תרבותית, כל הישג בשטח זה, אך הצביע על כל ניהיליזם תרבותי, על כל יצירה קלוקלת הזוכה למחיאת־כפיים בגלל מוצאה המזרחי, המדומה. הוא לחם נגד כל מה שאינו תרבותי ואינו שרשי.

כפובליציסטן הקדיש את כל זמנו למתהוה ולשוטף. אך ככל פובליציסטיקה מעולה נתעלו מאמריו ורעיונותיו להנחות־יסוד של חיינו המחודשים, לעיקרים שהזמן לא אכלם, שהנסיבות החדשות לא העימו ברקם, שכל הקוראם מוצא בהם גם היום עידוד ואמונה בכוח־העם היושב בציון ובעתידו.

קובץ מאמריו, שנערך ע"י תרדיון, הוא עד ועדות לאיש גדל־מעשה וגדל־רוח, לאחד ממניחי היסוד ומעצבי־הרוח של דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

---

יהדות הגולה לאן? –א. טרטקובר

מאת

אליעזר ירושלמי

("החברה היהודית לאריה טרטקובר)

בעיית קיום העם היהודי, עניינה עד השואה רק את חוקרי היהדות במערב. שם נראו אותות מבשרים רעה כבר בסוף המאה הקודמת והם: ירידה מבהילה בילודה עד כדי הפסק הריבוי הטבעי, נשואי תערובת, תלישות מערכי היהדות וכיוצא באלה תופעות של גסיסה לאומית. אבל בשביל יהודי המזרח, ואפילו בשביל היהודים שמעבר לים לא היתה קיימת בעייה זו. היו רק חילוקי דעות בדבר צורת הקיום ובדבר ערכי היהדות – הנשאר עם גלותי לעולמי עד, לפי תורתו של דובנוב או נקום לתחייה במולדתנו, כמשנה הציונות. קשורה בבעייה זו היתה גם שאלת השפות הלאומיות – עברית או אידית, ומהי תרבותנו? –

השואה מחד גיסא וקום מדינתנו מאידך גיסא טרפו את כל חשבונות מחייבי הגלות. כיום הכל מודים בחשיבותה הלאומית העצומה של מדינת ישראל. אבל קיום האומה בתפוצות הגולה – הוא בסימן הסתום.

אחר השואה נשתנו מעיקרם פני יהדות הגולה: קודם ישב רוב מניינו ורוב בניינו של העם במזרח אירופה ביישובים מרוכזים, חי חיים לאומיים מלאים. הוי עמנו אפילו בגלגולו המודרני, לא חרג מהמסגרת הלאומית: גם שומרי המסורת הדתית וגם אלה שעזבוה, חיו בעיירה ובעיר של אירופה המזרחית באוירה לאומית: דיברו אידית, חינכו בניהם בבית ספר יהודי; בילו רוב זמנם בסביבה יהודית. במקום החברה הדתית הקודמת קמה החברה המודרנית, המפולגת למפלגות והמאורגנת מחוץ לכתלי בית המדרש, אבל גם זו היתה חברה לאומית מובהקת. הביטוי הבולט לחיוניות העם היו תנועות הנוער והחלוץ, שהקיפו רבבות רבות של נוער מכל השכבות. הנוער לא הסתפק בחיי גלות ומהמתח הלאומי שבהם, מרד בהוריו ושאף לחיים לאומיים מלאים בארצו. היו שאיפות, היה מאבק, מרידה ותקוה. כל זה כלה ואיננו. ששה ומחצית המיליונים נשמדו, ולא נודע בעם שנעלמו. שאננות מתמיהה נתגלתה: אין בעיטה בקיים, אין התמרדות במצוי הסתמן, כאילו סיפוק מהמציאות, על אף כל האכזבות מצד הסביבה הלא יהודית. שרידי השואה במערב ובמזרח נתונים בתהליך טמיעה מרצון ומאונס, רק שמינית מכל העם היהודי, והיא זו היושבת במדינת ישראל, מקיימת הווי יהודי.

לאור מציאות זו מגיעים כמה סוציולוגים יהודיים למסקנות פסימיות. הרואים את תולדותינו בגלולה כמציאות מתוך לחץ הסביבה החיצונית, אינם מוצאים בתפוצות כל אחיזה לחיים לאומיים, אינם רואים כל תנאים להמשך קיומנו לזמן ממושך. כבר לפני שנים ציין יעקב קלצקין, שבקום המדינה עתיד עמנו להתפלג לשני עמים – זה שבמולדת החופשית וזה שבגולה. יעקב לשצינסקי רואה בדאגה את גידול האוכלוסיה היהודית בכרכים. בעשרים וחמישה כרכי העולם חיים כארבעים וחמישה מיליונים, שהם חמישה אחוזים מהאוכלוסיה העולמית, כידוע, הולך הריבוי הטבעי ופוחת, אך הריבוי הטבעי היהודי הוא הקטן בהם חמישה וחצי מיליונים יהודים, שהם מחצית כל העם. בכרכים, שבאוכלוסיית הכרך. עובדה זו מזכירה ללשצינסקי תופעה דומה של יהדות מערב אירופה, שפחתה והלכה ועמדה על סף טמיעה והתבוללות עוד לפני השואה. הוא רואה בדאגה את ריכוז היהודים הכללי של עמנו: במקום מאתים וחמישים אלף שהיו לפני השואה, אך מאה אלף, כלומר, לעומת הפחת בעמנו בשליש ירד הריבוי הטבעי פי שנים וחצי. ריבוי זה מצוי בעיקרו באוכלוסיה הישראלית ובעדות המזרח. בכמה חלקים של עמנו בכרכים הגיע הריבוי הטבעי לפחות מאפס, כלומר האוכלוסיה פוחתת והולכת, כמו שהיה לפני השואה בוינה ובבודפשט!

מדאיג הפיזור הגדול של עמנו. הגולה נתנפצה לרסיסים ונתפזרה על פני כל כדור הארץ. בכל ארץ מדברת הגולה בשפה אחרת ואין לך לשון מאחדת. האידית, שהיתה לפני השואה מדוברת בפי שבעה מיליונים יהודים, נשתמרה עתה רק בפי שנים וחצי, ואילו הדור הצעיר שוב אינו נזקק לה.

אך לא כך גישתו של ד“ר אריה טרטקובר בספרו “החברה היהודית”. אמנם אין הוא מתעלם מצללי המציאות. בספרו רב־הכמות הוא מביא את כל העובדות הנזכרות. הוא מקיף בסקירה ממצה את כל תפוצות הגולה, אבל מסקנותיו שונות. פרופיסור טרטקובר מצא אצלנו סגולות שעמדו לנו בכל סכנה ושעתידות לעמוד לנו גם להבא. הסגולות הן: חיוב החיים, קשר־בל־יינתק למולדת הישנה־החדשה, האהבה לזולת והצדקה, שנהפכה אצלנו לפעולה סוציאלית מקיפה. המחבר משיג על הפורמאליזם של כמה מהסוציולוגים, הרואים בחברה רק חזיון כלכלי והסבורים משום כך שהטמיעה הכלכלית של עמנו בחברה הלא־יהודית, תגרור אחריה בהכרח גם טמיעה תרבותית. הוא סבור שהווי חיינו בגולה נוצר בתוקף רצוננו להתקיים כעם, רצון זה שיצר את המסורת הלאומית־דתית אחרי החורבן ואת המוסדות האבטונומיים, שהוכרו ע”י השלטונות החיצוניים, דא־יורא אחרי שהתקיימו דאפאקטו, והוא יקיימנו גם להבא. הוא מסתמך על הסוציולוגים האמריקאיים (ממוצא יהודי) הסבורים, כי אפשר לו לאדם להיות דו־תרבותי, כלומר לינוק משתי תרבותיות ולהיות מעורה בשתיהן באופן שווה. ולא עוד אלא שאדם דו־תרבותי הוא יותר עשיר ויותר עמוק מאדם חד־תרבותי, כי שתי התרבויות משלימות ומעמיקות האחת את השניה. עמד לעמנו בכל עת גם רגש הצדק והצדקה שהמריץ בכל עת־צרה לסייע לנצרכים. הצדקה היתה לא רק פילאנטרופיה חיצונית, כי אם גם חובה שנהפכה להרגשת סולידאריות. אמנם אחר השואה בטלו כמה מצורות הקשר של יהודי הארצות השונות, כשם שנתבטל ההווי המסורתי, אבל במקום אלה קמו צורות חדשות של עזרה הדדית והן המגבית המאוחדת והמגביות למטרות יותר מצומצמות. במקום הקהילה הקודמת, קמו ארגונים מקומיים, כגון “המרכזים” בארה“ב, בתי הכנסת, “הלאנדסמאנשאפטים” ו”הארגונים הכל־ארציים והכל־עולמיים" כגון: הועדים של שליחי הקהילות בארצות האנגלוסאכסיות, ה“דיה” בארגנטינה, “אגודת ישראל”, הקונגרס היהודי העולמי ועוד. גם בשדה החינוך חל שיפור. מספר בתי הספר היהודיים בארצות הברית ובאמריקה הלאטינית גדל עם קום מדינת ישראל, הזיקה לישראל גוברת, כך שישראל נעשית “מרכז רוחני” ברוח אחד־העם. גם הרגש הדתי גבר. מספר הישיבות ותלמידיהן גדל בשנים האחרונות פי עשרה.

גורם חשוב וחדש הוא היפוך ההגירה לעליה. הראשונה, כלומר ההגירה, באה משום לחץ מהחוץ, האחרונה מתפתחת מתוך רצון חפשי. היא שנתה את פני כל חיי האומה. הכוונה לא רק לעליה לארץ, כי גם ההגירה לארצות אחרות, הביאה בעקבותיה עליה בצורת התעסוקה, ממקצועות אויר לעבודה פרודוקטיבית. בראשית המאה הזאת היינו עם של קבצנים, תשעה מעשרה התפרנסו מצדקה, עתה היחס הוא הפוך, חוץ מהמצוי בכמה ארצות המזרח התיכון, נעשינו עם אמיד. נשתנתה גם הכלכלה היהודית: מעם של רוכלים וסוחרים קמעוניים נהיינו עם של עובדים, סוחרים אמידים ובעלי מקצועות חופשיים. יצאו מההסתגרות המקצועית, שהיינו בה מאז ימי הבינים. שוב איננו סגורים במסגרת הפרנסות היהודיות. השתלבנו השתלבות מלאה בחיי העמים האחרים. מבחינה זו היינו נורמאליים גם בגולה.

טבעי הוא שסוציולוג ציוני יהיה אופטימיסטון: מי שנתחנך על “אם תרצו אין זו אגדה”, לא יתיאש גם מהגולה. אך בכל זאת נראה האופטימיזם של פרופ' טרטקובר מופרז במקצת. “האותיות מחכימות” והמספרים הסטאטיסטיים על הריבוי הטבעי, נשואי התערובת. ועוד כמה חזיונות שליליים בחיי הגולה, אינם מעודדים. גורל הגולה או, לפחות, של כמה תפוצות, ביחוד של הישובים הקטנים, לוטה ערפל סמיך מאד.

אין גם לראות את הכלכלה של יהודי ארצות־הברית – לאור תהליך הדיפרוליטריזציה והפיכתם של דור עמלים לחנוונים, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים – כנורמאלית. הפירמידה ההפוכה נשארה גם בארצות־הברית וגם בברית המועצות. ברם, באחרונה מראה הסטאטיסטיקה על 21% מכל האוכלוסיה היהודית כעל פועלים. אבל מי שיודע את המציאות היהודית בברית המועצות מבין, שבין 21% הפועלים, תמצא גם פקידים ועובדי שרותים. המחבר עצמו מעיר שבזמן משבר כלכלי, המקצועות היהודיים הם הפגיעים ביותר.

אין איש יודע מה יהיה יחס הלא־יהודים ליהודים במרוצת השנים. כך קיווינו שלפחות בברית המועצות תעלם האנטישמיות, והנה נתגלתה בצורה מבהילה. כך גם האמינו כמה יהודים במזרח אירופה שבחסות הקומוניזם לא ירגישו ביהדותם, והנה גם בהם נגעה הרעה: תזוזה קלה חלה בפולין הקומוניסטית – ניתן חופש־מה בהבעת דעות, והנה התגובה הראשונה הוא גילוי שנאה ליהודים לאין גבול. יהודים, שחשבו להבלע ולהטמע בקרב הפולנים, נמלטים על נפשם. ואין יודע מה יהיה מחר גורל היהודים בשאר מדינות הדימוקראטיה העממית ואפילו של שני המיליונים בברית המועצות.

הנה כותב המחבר על יהודי מצרים, שהרדיפות עליהם פסקו, אך טרם תיבש הדיו והנה נעקרה יהדות מצרים ממקומה ונהדפה לכל רוחות העולם. המחבר עצמו מציין, שבאמריקה הלאטינית אין חיי היהודים יציבים בכמה ארצות. עוד בימי מלחמת העולם השניה עמדה יהדות קולומביה בפני סכנת גירוש טוטאלי, ורק השתדלותו האישית של האפיפיור הצילתם. הכל בגולה רופס, אינו מציאותי ותלוש מן החיים. אין התפתחות פנימית אורגנית; כל משב־רוח פוגע ביהדות. הדבר היחידי שנותן לה ממשות לאומית, היא זיקתה לארץ ישראל ולתרבות העברית. אבל בלי עליה, בלי הסתדרות־נוער תוססת, עלולה זיקה זו ליהפך לפילנטרופיה נבובה. גם איים בודדים של תרבות עברית, חממות מקויימות בחלקן ע“י “יורדים”, אינם מבטיחים הרבה. לכן אין תמונת הגולה כה ורודה כפי שהיא מתאורת ב”החברה היהודית", אך אין זה מן הנמנע, שכל אותם היסודות הלאומיים הפועלים בגולה, יחדשו כוחותיהם ויקימו דור השואף להגאל גאולה שלמה, כמו שהיה בארצות מזרח אירופה.

בדרך כלל אין יציבות ואין חוקר החברה היהודית יכול לקבוע תהליכיה לזמן ארוך. הוא יכול רק ל“עדכן” את תקופתו. זאת עשה המחבר מתוך בקיאות רבה וביסודיות מדעית. הוא נותן תמונה מלאה וממצה מכל ארצות הגולה בתקופה שלאחר השואה. יש בספר הסברה מעמיקה לכל המתרחש בדור האחרון בכל התפוצות. מעניינים גם תיאורי המצב החברתי והתרבותי בארצות המתוארות.

הספר מרחיב את אופקו של הקורא, הוא ספר הכרחי בשביל כל העוסק במדעי החברה ומועיל ומאלף בשביל כל איש משכיל.

---

ספר הפרטיזנים – מ. כהנוביץ

מאת

אליעזר ירושלמי

“מלחמת הפארטיזנים היהודים במזרח־אירופה” למשה כהנוביץ.

תנועת המרי היהודית עניה במקורות יותר משאָר פּרקי השואָה. כל הנכתב עליה הוא ברובו זכרונות פּארטיזנים מצומצמים בגבולות יחידה פּארטיזנית אחת. אפילו הספרות הרוסית מימי המלחמה אינה חורגת ממסגרת זכרונות המשתתפים בה. עד היום לא נתפּרסם אף מחקר אחד מקיף את כל התנועה הפּארטיזנית הרוסית כולה, דוגמת תולדות תנועת המחתרת הצרפתית של מק"י, או של האיטלקים ואחרים. ייתכן שהשלטון הסובייטי עצמו אינו מעונין עדיין בגילוי כל הפּרשה ההירואית הזאת על פּרטיה, שהרי הארכיונים בקיוב, במינסק ובמוסקבה מלאים חומר על נושא זה.

בתוך הזכרונות של הסופרים הפּארטיזנים הרוסים ווארשיגורה, קובפּאק, סידבידייב, פיודורוב ועוד, הידיעות על הפּארטיזנים היהודיים מועטות ומפוזרות. לפעמים הם מתעלמים מהם בכוונה, כדי שלא לגלות כמה קווים בלתי־נעימים לשלטון הסובייטי. המחבר של “מלחמת הפּארטיזנים היהודיים במזרח־אירופה” עשה, אפוא, עבודה חלוצית בחקרו את התנועה הפּארטיזנית היהודית באיזור זה במלוא היקפה ונתן לנו מחקר מקיף על תנועת־המרי היהודית בארצות רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה, חבל ווילנא וליטא. במהדורה העברית הוסיף עוד פרק על תנועת־המרי בפולין. לקובץ המיסמכים הוסיף המחבר מבוא על תנועת־המרי הכללית, ועל ידי כך הבהיר לפנינו גם את התנועה היהודית.

לתנועת־המרי היהודית שתי צורות – פּנימית, היינו, תולדות התפּתחותה בקרב היהודים בגיטאות ובמחנות, וחיצונית, והיא השתלבותה בתנועה הפּארטיזנית הכללית. השתלבות זו הכרחית היתה, כי היער הרוסי אינו מפרנס את יושביו. היער יכול היה להתקיים רק אם הסביבה הכפרית אהדה אותו, אך במקום שהכפר היה נגד השלטון הסובייטי ולוחמיו, כמו בליטא ובכל הבלטיקום, לא התפּתחה כל תנועת מרי עד שנת 1943, עד שנתברר ליושבי הבלטיקום שהצבא האדום ישוב לארצותיהם והם עתידים ליתן דין־וחשבון על כל מעשיהם.

תנועת־המרי החלה בגלילות רוסיה הסובייטית, במקום שם השאיר הצבא האדום אנשים אנשי־מחתרת נאמנים, כמו ברוסיה הלבנה ובפּוליסיה, במקום שם נשתמרו שרידים של יערות־עד, שכיסו לפנים את כל אירופה. אנשי המחתרת היו ברובם אנשי מפלגה או שרידי הצבא האדום, שנותקו מיחידותיהם והסתתרו ביערות. הפּארטיזנים האלה נאלצים היו בזמן הראשון, כלומר בסוף שנת 1941 ובראשית שנת 1942 – להסתפק בפעולות למען קיומם בלבד – בהשגת נשק ומזון, אך לא היה להם כל עוז לצאת בגלוי נגד הפּולשים הנאצים. הכוח הסוגסטיבי של הפּולש הנאצי היה עדיין בעיצומו, מספּר משתפי־הפעולה אתם היה גדול. משך לבותיהם של אלה דם היהודי ושללו. אך באמצע שנת 1942 גדל מספּרם של הפּארטיזנים. הטורף הנאצי הראה את צפּרניו: מאות אלפים של שבויים סובייטיים נשמדו באכזריות שאין דוגמתה, נפגעה גם האוכלוסיה האזרחית (וכאן טעה המחבר בציינו שהכובשים הנאצים לא פגעו באזרחים), כפרים או רבעים שלמים בעיר נמחקו מתחת השמים על כל תושביהם בעוון שיתוף־פּעולה עם אנשי המחתרת. נתערערה בינתים גם האמונה בנצחונו המובטח של הפּולש – הרכבות המלאות חיילים קפואים, שעברו יום יום בחורף 1941 – 1942 דרך כל המזרח הכבוש, עוררו ספיקות בכוחו הבלתי־מנוצח. אָז החלו המונים לנהור אל היער, התנועה הפּארטיזנית התארגנה ביחידות צבאיות, הוקם קשר הדוק עם מוסקבה, שהתחילה שולחת קבוצות של חבלנים מאומנים, אשר עברו את קו החזית ברגל או הוצנחו מלמעלה. אָז התלקחה המלחמה בין המחתרת לשלטונות הנאצים בכל עוזה.

בזמן זה, כלומר בין מאי 1942 עד סוף השנה, גברה גם הבריחה מהגיטאות. ליושבי הגיטאות והמחנות לא נשאר כל ספק בנוגע לעתידם. הזקנים, הנשים והילדים נשמדו. נשארו רק “היהודים המועילים”, כלומר צעירים מגיל העבודה. להם היה כבר יותר קל לברוח. המחתרת בגיטאות הסתעפה, הוכן נשק כל־שהוא והמאורגנים במחתרת יצאו אל היער.

חוק המחתרת היה אכזרי – רק נושאי נשק מותרים לצאת. נשים, ילדים וזקנים עלולים לסכן את קיומם של הראשונים. לפעמים היתה יציאתם של אנשי־המחתרת מהגיטו מלווה סצינות מזעזעות – ההורים, האחים והאחיות בוכים ומתחננים שיקחום (כך היה בצאת פּלוגת אבא קובנר מגיטו ווילנא וכך היה במיר, כשיצאו מאה ושמונים אנשי־מחתרת והשאירו שמונה מאות נפש בגיטו).

עם היציאָה מהגיטו החל פּרק הגבורה ש לה“פארטיזנה” היהודית. לאסוננו, זכו לפרק זה רק מעטים: "בערי רוסיה הסובייטית שנכבשו בידי הנאצים נשארו רק זקנים, נשים וילדות (כל הגברים מגיל הגיוס היו בחזית) ואלה הלכו ממש כצאן לטבח. ליהודי רוסיה לא היה כל מושג ממה שנעשה לאחיהם בארצות הכיבוש ולא עלה על דעתם שצריך להתנגד. והאוכלוסיה המקומית – נראה שחינוך דור אחד לא הספּיק לעקור מלבה את נגע האנטישמיות: היא שמחה על האפשרות להפּטר מיהודיהם ולרשת שללם. ובהתפּתח התנועה הפּארטיזנית במלוא עצמתה, לא היו עוד יהודים שישתתפו בה. היו רק יחידים, שבאו מעבר לקו החזית.

נשאר רק מקום אחד בו היו התנאים נוחים להתפתחות תנועת המרי היהודית – רוסיה הלבנה של פּולין הקודמת. שם נשתמרו עדיין גיטאות ומחנות עד הקיץ של 1942. משם נמלטו השרידים האחרונים בעת הטבח. שם נוצרו הפּלוגות היהודיות הראשונות. ראשונים היו האחים בלסקי, שלא טעמו טעם גיטו ונמלטו מיד עם הכיבוש אל היער. היו עוד כמה יהודים נודדים, שהיו להם קשרים עם האיכרים. בחודש מאי שנת 1942 החל הטבח של יהודי רוסיה הלבנה. אבל בגיטאות ובמחנות היתה כבר מחתרת מפותחת. ד“ר אטלס ז”ל ברח מדרצ’ין ויסד פּלוגתו, נוצרה הפּלוגה ה־51 על שם שצורס של יהודי סלונים וסביבתה, ברחו עדות שלמות. הוקם קשר בין הפּארטיזנים היהודיים לבין אחיהם בגיטאות. ביערות רוסיה הלבנה, פּוליסיה ואוקראינה המערבית־דרומית התארגנו היהודים בגדודים מיוחדים; גם בגדודים הרוסיים היוו היהודים חלק ניכר של ה“פּארטיזנקה” הכללית ומספּרם הגיע לאלפים רבים. כאן פּעל גם המחבר של הספר.

על חבלים אלה ריכז המחבר את רוב מחקרו, גבה עדות מאלפי פּארטיזנים, קרא תעודות רבות, הוציא מהספרות הפּארטיזנית הרוסית את פּזורי הידיעות על פּארטיזנים יהודיים ואסף חומר עצום הנותן לנו תמונה בהירה ומפורטת מפּרק הגבורה של השואָה. ממנו אנו לומדים על נתיב היסורים בו עבר הפּארטיזן היהודי עד הגיעו ולאחר הגיעו אל היער. אך ביחד עם זה חושף לפנינו המחבר את כל הוד־הגבורה של ה“פּארטיזניקה” היהודית ומגולל לפנינו יריעה רחבה של עוז וגודל־נפש, של חמת־נקם לאויבים ורחמים־אין־קץ לאחים. על סמך החומר המפוצל מנסה המחבר להוציא גם מסקנות מאלפות ומאיר כמה פינות אפלות במעבה השואָה.

המחבר התאמץ להיות אובייקטיבי. גם בדונו בפרק על שנאת הפארטיזנים הרוסים אל חבריהם היהודים; הוא מסביר את הנסיבות האובייקטיביות ומציין לשבח את מעשי־הצדק של צמרת הפּיקוד של המחתרת ושל אנשי המפלגה האחראיים. אבל העובדות מדברות בעדן, ומתוכן מתבלטת כל הבדידות האיומה, בה נמצא עמנו בשנות־אופל אלה.

הדרך אל היער היתה עקובה מדם יהודים. עדות שלמות נמלטות אל היער ואל הביצות, אבל רק יחידים הגיעו. יתרם נרצחו בדרכים או נמסרו על ידי האיכרים לגסטאפּו ולמשטרה המקומית. האיכרים ערכו על קרבנות אומללים אלה ציד כעל חיות־בר, צדום ומכרום במחיר של שני קילוגרם מלח לגולגולת, ולפעמים גם בלי מחיר.

הפּארטיזנים הרוסים לא קיבלו את פּליטי החרב בזרועות פּתוחות. ביער שרר החוק האכזרי האומר: מי שאינו מסוגל לקיים את עצמו ולהתגונן, אין לו זכות־קיום. ואפילו אחר שנתקבל היהודי ליחידה פּארטיזנית, היה נתון בסכנה יותר מחברו הלא־יהודי. הוא לא היה בטוח לעולם ש“ידידו” מהכפר לא יתקע סכין בגבו או לא ימסרנו בשנתו לגסטאפּו, או שחברו לנשק, הפּארטיזן הרוסי, לא יירה בגבו, כדי לזכות בנשקו או במגפיו. מספּר הקרבנות מידי הפּארטיזנים עד סוף שנת 1942 היה לאין שיעור. רק בסוף שנת 1942, כשהתנועה הפּארטיזנית אורגנה ורוכזה במיפקדה עליונה אחת, שישבה במוסקבה, שינו את היחס ליהודים. ניתנה אפילו פּקודה להגן על אזרחים סובייטיים בלתי־מוכשרים לקרב. אך גם בגדוד הפּארטיזנים המאורגן היה היהודי מופלה לרעה: נתבע ליתר משמעת, ליתר אחריות, נענש באופן חמור יותר. המחבר נאלץ לספּר על המון מעשי עוול שנעשו ליהודים: יהודי מוצא להורג על חטאים כמו איבוד נשק, שיכרות, מעשי־שוד, חוסר־מרות, שנסלחו ללא־יהודים. המיפקדה השתדלה להשתיק מעשי־רצח ברורים, שביצעו הפּארטיזנים על חבריהם היהודיים, ונענתה לתביעת־הצדק של היהודים רק לאחר שמעשי־הרצח נישנו פעמים רבות.

על אף כל אלה ולמרות הכל עשו הפּארטיזנים היהודיים מעשי־גבורה נועזים בהם התפּארו המיפקדות והעלום על נס בפקודות־היום ובמודעות פּומביות, בעיתונות הפּארטיזנים והסובייטית. שמותיהם של ד“ר אטלס ז”ל, ייבדלו לחיים, ברוך לוין, א. קובנסקי, י. גולדין, “הדוד מישא”, גילצ’יק ועוד מתנוססים בראש רשימת גיבורי ברית המועצות. ולא רק יחידים; גדודים שלמים מפארים במעשיהם את כל תולדות תנועת־המרי. הפּארטיזן היהודי מילא בכל מקום את תפקידו במסירות יתירה והצטיין באחריות קיצונית: רופאים יהודיים נשארו עם הפּצועים גם אחרי שהגדוד כולו נסוג, אחיות יהודיות הוציאו פּצועים מתחת מטר כדורי האויב, פּארטיזנים יהודים היו תמיד הראשונים להתקיף והאחרונים להסוג. הפּצועים ביכרו את המוות על השבי. היחידים שנפלו בשבי האויב עמדו בכל עינויים המוות ולא גילו אף פּעם סודות צבאיים. בין המעונים על קדושת־המאבק שעמדו בנסיון היו גם נשים וילדים.

לכבוד מיוחד ראויים הפּארטיזנים שבחרו להם את התפקיד הלא־פּופּולרי של שמירה על נשים, זקנים וילדים חסרי־מגן, כגון טוביה בילסקי, שהציל אלף ומאתים נפש, ומהם כאלף בלתי־מוכשרים לקרב; זורין, מפקד המחנה המשפּחתי, שהציל 700 נפש, וכל אלה האלמונים – שסיכנו נפשם והמציאו מזונות ובגדים למחנות המשפּחות היהודיות הבלתי־לוחמים, למורת רצונם ופקודתם של מפקדיהם.

לאסוננו, זכו לכך רק האלפים, והמיליונים ניספּו. ברוב ארצות מזרח־אירופּה לא הגיעו היהודים עד היער ונחנקו בגיטאות ובמחנות, עוד טרם הגיע אליהם הד הגבורה הפּארטיזנית. בליטא ניראו הפּארטיזנים רק בראשית שנת 1942, כשמפּלת הנאצים כבר היתה ברורה אָז היתה ליטא כמעט ריקה מיהודיה. יהודי ווילנא וקובנה עדיין הוציאו מקרבם כמה מאות לוחמים, לשאבלי לא הגיעה אפילו הבשורה הזאת. בליטא על חורשותיה הקטנות ועל אוכלוסיתה הרצחנית לא היתה כל אפשרות של בריחה מהגיטו. לא טוב מזה היה גורל היהודים בפולין: מבפנים, בגיטאות ובמחנות, שרפתם את הכבשן, ומחוץ, ביערות שיכלה חרב אנשי הצבא הפּולני. מאוד נסיונות נואשים של מחתרת הגיטאות לצאת מהכלא אל היער נכשלו בגלל רצחנותם של אנשי א. ק. (“אַרמיה קראיובא” – הצבא הפּולני) שאורגנו ומומנו על ידי הממשלה הפּולנית בלונדון. – היחידים שעזרו למתקוממים היהודים בגיטאות פּולין היו אנשי אַ. ל. (“אַרמיאַ ליודאָווא” – הצבא העממי), שאורגנו על ידי הסובייטים, אבל אלה הופיעו רק בשנת 1943, כשלא היו עוד יהודים בפולין גם ללוחמי גיטו ווארשה הוגשה עזרה מעטה…

המחבר מגולל לפנינו פּרשה נשגבה ומחרידה של הפּארטיזניות היהודית בכל הודה ומוראותיה. הוא שקד לאסוף ידיעות על כל משימה ועל כל מיבצע, וצירף את הפּרטים לכלל אחד גדול – כלל מאבקו של העם על קיומו ועל כבודו.

---

הקריאה של ג. לנדאואר – ומשמעותה לזמננו ולעמנו

מאת

אליעזר ירושלמי

הערות לספר של ג. לנדאואר “קריאה לסוציאליזם” בתרגום ישראל כהן

מי או מה קובע ומכוון את חיי האדם – הפרט והכלל? רצונו הוא או כוחות פועלים מחוצה לו? שאלה זו הטרידה ומטרידה את האדם מימים קדומים עד ימינו אנו. בכל זמן וזמן השתדל למצוא לה פתרון. פעם קשר את חייו בגורל, “במוירה”, ברצון האלים, באלהים, בפראדסטינציה, ופעם השתחרר מהגורליות הפאטאלית וראה ברצונו הוא גורם התלוי רק בכוחותיו הנפשיים של האדם עצמו, שיכול לפעמים ליהפך לכוח איתנים ולשנות את החברה תכלית שינוי.

במקרה הראשון, כלומר, בתקופת שלטון הפאטאליזם לצורותיו השונות, השלים האדם בלי התנגדות גדולה עם גורלו ונכנע בנקל לכוחות המשעבדים אותו מבית ומחוץ. ככה השתעבד בנקל המזרח העתיק לשליטים העריצים, שקמו בקרבו או שבאו מהחוץ, נכנע העולם ההיליניסטי בפני כוחה של רומא, נפלה גם רומא בפני העמים הברבריים.

במקרה השני גוברת האמונה של האדם בכוחות עצמו וביחד עם האמונה בכוח האדם וברצונו מתעוררים כוחות חדשים, מתחוללות תנועות חברתיות כבירות, המשנות את כל המציאות הנוקשה, מתסיסות אותה ויוצרות מציאות חדשה.

כך קם הרנסנס כמרידה בימי הביניים החשוכים. כך רענן הראציונאליזם של המאה השמונה עשרה את רקבון דורות הפיאודליזם המתנוון, וכן ניסה גם הסוציאליזם האוטופיסטי לשנות את המציאות המנוונת של הקאפיטאליזם במאה התשע עשרה. הוא נכשל בנסיונותיו השונים, לא הועילו לו כשרונותיהם הגאוניים של פוריא, אואן, פרודון וחבריהם. הוא נדחק ע"י תורת המאטריאליזם ההיסטורי, לקרן זוית של כתה אנרכיסטית חסרת חשיבות, שמצאה לו מיקלט רק בפינה אחת שבאירופה – באיגודים הסינדקאליסטיים של ספרד.

אך למרות כשלונותיו, מנסה האנארכיזם מדי פעם בפעם את כוחו, מתמודד עם יריבו המארכסיזם ומרים את נס המרד נגד תורה זו.

אחד מנסיונות אלה הוא גם ה“קריאה לסוציאליזם” של ג. לנדאואר ו“ברית הסוציאליזם” שהקים בשנות 1908–1909.

היתה זו תקופת גאות בשביל המארכסיזם בעולם כולו: בגרמניה נשתכחו כל תורות הקודמים למארכס ושל בני דורו. כוח אירגונו הגאוני של לסל שימש יסוד להקמת הסוציאלדמוקרטיה הגרמנית, שדגלה בתורת מארכס על כל תגיה וסיגיה, בכוחה ובאירגונה היתה לדוגמה לכל הפרולטריון העולמי, היא היתה מעוזו ותקוותו של כל מעמד הפועלים. ממבצר עוז זה שבגרמניה התפשט המארכסיזם בכל אירופה – באוסטריה, שנתנה לו את המוחות החריפים: קאוטסקי, אוטו באואר, אדלר, האב והבן, קרל רנר ועוד; בבלגיה, בנידרלנד, ואפילו בצרפת – מולדת פוריא ופרודון, נדחקה תורתם של האחרונים מפני המארכסיזם החוגג.

ברוסיה מצא המארכסיזם קרקע פורה שאין דוגמתה. במשך שנים מעטות – משנות השמונים של המאה התשע עשרה עד סוף המאה – כבש את כל מרכזי הפועלים ואת מוחות האינטלגנציה הרוסית – גם רוסיה תרמה את תרומתה למארכסיזם ונתנה את פלכנוב ואת לנין.

מסע הנצחון הזה נטע בלב ההמונים המארכסיסטיים בטחון בכוח הפרולטריון ותקווה לגאולה קרובה ללא גבול. כבמשיח האמינו ההמונים בתהליך ההיסטורי המוביל בהכרח למשטר סוציאליסטי, אותו חזה מארכס; בהתפתחות הקאפיטאליזם שמעו את פעמי הגאולה, כל המשטר הקאפיטאליסטי נראה בעיניהם כעין ערב סוציאליזם, כי “הקאפיטאליזם מבוסס למעשה על אופן־ייצור חברתי” – לפי דברי מארכס.

גם אדוארד ברנשטיין וחבריו הרביזיוניסטים – אשר חלקו על כמה פרטים של תורת מארכס ולא קיבלו את הנחותיו, לפיהם מספר בעלי המיפעלים הקאפיטאליסטיים יפחת וילך, המעמד הבינוני יישחק בין גלגלי הקאפיטאליזם, ולבסוף תעמוד מול קומץ קטן של קאפיטאליסטים כל האנושות המדולדלת – הם חלקו רק על פרטים, אבל לא כפרו בעיקר ולא דחו את התורה המארכסיסיטית כולה.

ברם, באופק נראה ענן קל “ככף יד איש”, של מלחמת עולם – חלוקת אירופה לשני מחנות יריבים, הזדינות קדחתנית של שני המחנות, דיפלומטית סתרים מעוררת חשד, אך לעומת כוחות־שטן אלה עמד הפרולטריון העולמי, המאוחד בסולידריות בין־לאומית, שבידו להשתלט על כל העולם בכוח השביתה הכללית, שיכריז עליה מיד עם התבלט סכנת מלחמת עולם. בסולידריות זו לא פיקפק אף אחד, כוח הקסם של השביתה הכללית היה כמונח בקופסה, אפילו שם המפורש של מילת־קסם זו – שביתה כללית, עלולה היתה לגרש את כל הכוחות האפלים לפינת מחתרתם ולהשליט שלום וצדק בכל העולם.

את האוירה השאננה הזו בקעה “הקריאה לסוציאליזם” של גוסטב לאנדאואר. היא קראה את ההמונים להשתחרר מהפאטאליזם המדעי של המאטריאליזם ההיסטורי, כי כל התורה על הכרח המשטר הסוציאליסטי, שיבוא בעקבות הקאפיטאליזם, הוא מוטעה, כי “הקאפיטאליזם אינו תקופה של ירידה. הסוציאליזם לא יבוא בדרך התפתחותו הנמשכת של הקאפיטאליזם, אלא על ידי מלחמתם של הפועלים כיצרנים בתוך הקאפיטאליזם” (הקריאה לסוציאליזם עמ' 103). כן אין הסוציאליזם הכרח שיבוא בעקבות הקאפיטאליזם "משום שאין אנו גורסים, כי ההיסטוריה האנושית מורכבת מתהליכים עלומי־שם ולא בלבד מתצבורת של מעשי־המונים ושגיאות־המונים רבים וקטנים; לדידינו נושאי ההיסטוריה הם אנשים, ולפיכך ישנם לדידינו גם אשמים… (שם עמ' 66). “הסוציאליזם הוא מגמת רצונם של אנשים מאוחדים, כדי לברוא הויה חדשה בשם אידיאל מסוים”. (שם עמ' 37).

“במקום שהתחולל וירד על האנושות משהו גדול ומכריע, תמורה והתחדשות, שם היו דוקא הדברים הבלתי־אפשריים ואשר לא ייאמנו, אשר חוללו את המהפכה” (שם עמ' 66).

ולכן לא נסיבות חיצוניות מכוונות את התהליך ההיסטורי, כ"א הרצון של האדם ושל חברת האדם.

האמונה המופרזת של ההמונים בתהליכים היסטוריים, בהם ערך רצונם הוא מבוטל, הופכת את “השכבות הרחבות של הפרולטריון לאישונים רכי־לב בלי כוח־נעורים, בלי כוח־בראשית, בלי העזה, בלי תשוקה למעשה לנסיון, בלי מקוריות, בלי עצמיות”.

יתרה מזו: תנאי החיים של ההמונים החיים בכרכים הם כאלה, שמנוונים אותם ועושים אותם לבלתי מסוגלים להתחדשות “רובם הגדול של הבריות מנותק מן האדמה ותנובתה, מן האדמה וממכשירי העבודה” (שם עמ' 46).

כפרודון, קרופוטקין ויתר האנרכיסטים הוא ירא מפני המשטר הסוציאליסטי שיקום בתוקף הכוח והכפיה ובעזרת מנגנון מדינתי צנטראליסטי. המדינה הצנטראליסטית רק תגביר את שעבודם של העמלים – ביחד עם השעבוד המדיני יבוא גם שעבוד כלכלי, אשר ימית כל רוח חיים ועצמיות מהחברה האנושית.

לפיכך אין המהפכה יכולה לבוא מלמעלה, מהשלטון. המהפכה רק תתיר את הכוחות הגלומים בחברה והחיים כבר את חייהם העצמיים עוד לפניה. אבל המהפכה אינה מסוגלת ליצור יש מאין. ייצורה – המדינה הקומוניסטית הצנטראליסטית תהיה כוח משתק את רוח בני האדם ותקפיא את מעט הרצון והרוח שנשתיירו מהמשטר הקאפיטליסטי.

על כן צריכה המהפכה לבוא מלמטה – מהפרט, מהפרטים הרבים, אשר יתאחדו לכלל וייצרו את החברה החופשית, אשר דוגמת העדה של ימי הביניים תהיה עצמאית ביצרנות ובצרכנות, ותשמש גרעין לחברת העתיד, שתהיה חברת החברות, רפובליקת־הרפובליקות.

“הקריאה לסוציאליזם” ו“ברית הסוציאליזם” שנוסדה אחריה מצאו הד חדש בלבות ההמונים. יותר מדי עליזי נצחון היו אלה למראה ההישגים, אליהם הגיע הפרולטריון בעקבות איגודיו ואירגוניו. בודד נשאר ג. ל. וחבריו בני “ברית הסוציאליזם”. אבל המציאות אימתה את חששותיו של ג. ל. כשואה באה מלחמת העולם הראשונה והסולידריות הבינלאומית נמוגה כעשן. בשני מחנות הלוחמים הצביעו סוציאליסטים בעד תקציבי המלחמה. קולות הקוראים להתנגדות ולמאבק במציתי מלחמת העולם נחנקו ולא הגיעו לאזני ההמונים: ז’ורס נרצח בצרפת, בגרמניה נכלאו ג. לאנדאוואר וכל אלה שניהלו תעמולה נגד המלחמה, וחרבן אירופה בה ונהיה.

עוון מנהיגי הסוציאליסטים, שבגדו בהמונים ונתנו להובילם לקרב ולטבח, התנקם בתנועה הסוציאליסטית אחרי המלחמה.

אחרי המלחמה היה הפרולטריון עוד יותר מפולג מאשר קודם. במזרח קמה אותה דיקטטורה שג. לנדאואר וחבריו חששו מפניה – מדינה טוטאליטרית, מושלת בכל כוחות הייצור והצרכנות, וביחד עם זה שלטת בגופם ובנפשם של הנתינים שלטון בלי מצרים. קם אותו ה“לויתן” – המדינה הכל־יכולה, שבלעה את כל הנתינים על בלתי השאיר כל פינה לעצמיות.

במערב נשאר הפרולטריון מפוצל ומפולג בקרבו ובלתי מסוגל להתקומם נגד כל כוחות השחור, שקמו עליו לכלותו. בגלל ריב האחים במעמד העמלים צמחו באירופה והתנערו כוחות הפאשיזם, השתלטו עליה והביאו את מלחמת העולם השניה על כל זוועותיה; אלה ואלה הפכו את האנושות לאבק אדם, מרמס למעטים השליטים עליה שלטון בלי גבול ומובילים אותה לטבח שלישי ולחורבן נורא יותר מהקודמים לו.

לאור העובדות האלו מקבלת קריאתו של ג. ל. משמעות חדשה. אולי הגיע הזמן לאנושות לפשפש במעשיה ולחפש את מקור חולשתה ועלפונה הגמורים. אולי באמת נטמטמו חושיה בשאון מכונות בתי החרושת ובהמולת הכרכים הגדולים, נרדם מצפונה באמונתה – ללא גבול בכוחות הקידמה המובילים אותה כביכול לעתיד הטוב והמזהיר. אולי יש לשנות את הכיוון, ובמקום לשאוף לצמרת השלטון, כדי לשנות משם את תהליכי ההיסטוריה העולמית, יש לפנות אל הפרט, אל הפרטים הרבים. תצא ההתעוררות מהם, יקומו ויהוו את ההמון, אשר ינער את כוחות העריצות שהשתלטו עליו. ירגיש כל אחד את האשם בקרבו, אולי יתעורר מצפון האנושות כולה? אולי באה עליו כל השואה באשמתנו האנושית כולה?

היה בתקופה החדשה זמן כזה, בו ישתתק וייאלם אלם גמור מצפון העולם כבזמננו. הלא לפנים היו זמנים אחרים ואנשים אחרים, ואלה אינם רחוקים ממנו לגמרי: רק לפני פחות ממאתים שנה התעורר כל העולם הנאור לגורל קלס, שנידון ע“י משפט עריצות בצרפת למות, והתעוררות זו גרמה שעם השתחררות החברה הצרפתית מעול העריצות הכריזה מיד על זכויות האדם והאזרח. עוד לפני דורותיים נתפלגה צרפת, בגלל יהודי אחד, לשני מחנות יריבים ואנו עוברים בשתיקה על “משפטים”, שלא היו דוגמתם אף בדור העריצות. הפלא הוא הדבר, שהאנושות ש”חונכה" על השמדת הארמנים, על פרעות באוקראינה ועל מחנות ריכוז מתרגלת גם להשמדת עמים ורעיון חורבן העולם כולו?

משמעות כפולה ומכופלת ישנה ל“קריאתו” של ג. ל. לעמנו. אנו במידה רבה הגשמנו את דרישותיו של הקורא – עוד לפני שהיכרנו אותו. בסגנונו תבע גם א. ד. גורדון מאתנו לשוב אל הטבע ואל העמל הישר; בכוח “הרצון”, בו חזה ג. ל. חזות הגאולה האנושית; ניצחנו את המציאות, שהיתה נגדנו, והקימונו מפעל, שלא היה כדוגמתו מזמן היות האנושות. במשך כל הזמן דגלנו בסיסמת מנהיגנו: “אם תרצו אין זו אגדה”. כל מפעל התישבותנו העובדת היא עדות לכך, שהרוח היא הפועלת באדם ולא החומר. נתקיים בנו מה שאמר ג. ל.: הרוח, רוחם של הוגי הדעות, רוחם של אלה אשר הרגש מפעמם, רוחם של האוהבים הגדולים והאהבה נתמזגה כדי הכרת־עולם אחת גדולה – הרוח היא שהביאה את העמים לידי גדולה, לידי ברית, לידי חרות. (שם עמ' 8).

הגיע הזמן שנחדש ונשנן גם תורה זו לנעורינו. אגב, גם סגנון המחבר הוא נפלא. תאוריו קצרים וחותכים – ממש “חוצבים להבות” כדברי הנביאים (הוא גם משתמש לפעמים קרובות במשפטים ובתאורים לקוחים מהתנ"ך). רבים מפסוקיו הם פתגמים ואימרות כנף. גם התרגום הוא מוצלח. לא ניכר בו התרגום והוא כאילו נכתב בעברית מקורית.

מאלף הוא המבוא של המתרגם המתאר באופן מקיף את תולדותיו ורעיונותיו של ג. ל. יפה עשה המרכז לחינוך, שהכליל את הספר בין ספרי היסוד ללימודי החברה.

---

ר' יוסף זכריה שטרן

מאת

אליעזר ירושלמי

(מה שסיפרו עליו אנשי שבלי)

הוא הגיבור הראשי בפואימה “קוצו של יוד” ליל"ג. שנה את סדר האותיות של השם ר' ופסי הכזרי ואז יתקבל השם ר' יוסף זכריה. בפואימה הוא מתואר כקנאי ללא־רגש, מוכן ומזומן בגלל קוצו של יוד של ספר קדוש להרוס את חייה של עגונה צעירה.

תאוריהם של אנשי שבלי מוסרים על ר' יוסף זכריה, תמונה מנוגדת ממש לזו של ר' ופסי ליל"ג. ובכך תמימי־דעים גם החרדים וגם הלא־חרדים.

לאמיתו של דבר היה ר' יוסף זכריה אדם גדול, בעל מידות טובות ונאצלות.

מלבד גדולתו בתורה היה גם משכיל, ועל כך עובר המשורר בשתיקה בפואימה שלו. הרב ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הביניים וגם ספרות יפה. הוא קרא את מאפו, את אד“ם הכהן, מיכ”ל, ואפילו את יל"ג. הוא היה מקבל את עתון־האפיקורסים “הצפירה” ואהב ביחוד את הלוח של חיים זליג סלונימסקי בגלל החישובים המתמטיים, שנמצאו שם.

פעם נכנס לביתו המגיד המפורסם מקלם – שהיה מסתער על המשכילים והיה מזעזע את לבותיהם של יהודים חרדים בתאורי הגיהנום – ומצא את הגאון הגדול, כשהוא מעין בלוח “הצפירה”. המגיד מקלם נרתע מפחד וקרא: “אוי צלם בהיכל!” הקפיד עליו ר' יוסף זכריה ואמר לו: עם הארץ! מפני מה אתה צועק?! כלום יודע אתה מה כתוב שם?! אם אינך יודע, שתוק!

בעניני כשר וטרפה לא היה עוד מקל כמוהו. במשך שעות היה מחפש בספרים, בשביל להכשיר בהמה של קצב עני.

בגלל בריאותו הרופפת, וכן משום שלא רצה להבטל מתלמוד תורה הוא קיים “מנין” בביתו. ל“מנין” זה היו באים יהודים פשוטים: בעלי מלאכות, בעלי־עגלות וחנוונים עניים, שהיו טרודים בעסקי פרנסה ולא יכלו לבלות זמן רב בבית־המדרש.

ר' יוסף זכריה לא זו בלבד שלא היה מעכבם בתפילתו, אלא היה מסיים לפניהם. בשבתות ובימים־טובים היו מסיימים אצלו את התפילה שעה אחת קודם שסיימו אותה בבתי־מדרש שבעיר.

אפילו ביום־הכיפורים היה מדלג על הרבה פיוטים. אנשי ה“מנין” שלו היו מטיילים או ישנים ברוב שעות היום, ובשעה שנמצא יהודי נועז ושאל אותו בזהירות: רבי, הרי יום־הדין היום, ויש להתכונן – היה הרב משיב לו בחיוך: תהיה לך שנה טובה גם בלי פיוט, הרי בין וכך אין אתה מבין מה שנאמר שם.

בכל סמכותו היה מגן על עניי העם בפני הגבירים, הגבאים ובעלי מכס־הבשר, ולא נתן להם להעלות אפילו בפרוטה אחת את המכס לבשר כשר.

פעם רצו גבירי־העיר להעלות את המכס לבשר כשר ובאו להתייעץ עם הרב, אך הוא גרש אותם מביתו.

הוא שנא את גאוותם של הגבירים, ובכל הזדמנות הסביר להם, שאין הוא מחשיב כלל את כספם ופשיטא שמעולם לא רצה לקבל מהם דבר.

הוא גר בבית קטן והתפרנס משכר מועט שבמועט. לעצמו לא היה זקוק לשום דבר. היה אוכל פעמיים ביום פרוסת חלה וכוס חלב. מלבושים לא תפר לעצמו, משום שישב כל ימיו בביתו. אולם אפילו לחיים כאלה יכלה הרבנית רק בקושי לנהל את משק ביתה. פעם הגדילו ראשי הקהל את שכירותו של הרב והיו שולחים אותה לרבנית. פעם מסר השמש במקרה לידי הרב את דמי השכירות, מנה הרב את הכסף ושאל מפני מה קיבל היום יותר. גימגם השמש וגילה, שראשי הקהל העלו את שכרו; החזיר הרב את ההוספה וציווה, שלעולם לא יוסיפו לעשות כן.

בין הסיפורים על רוחב דעתו מסופר גם המעשה הזה: פעם בא אליו גביר וביקש, שיבטל את התנאים עם צעיר אחד למדן. לשאלתו “מדוע?” גימגם הגביר, שראה את החתן מנשק את הכלה. ניסה הרב להשפיע על החותן הקנאי, שישקול עוד בדעתו, אולם הלה עמד על שלו – פרחח, המנשק את כלתו, אינו חתן בשבילו. שלח הרב לקרוא אליו את ה“פרחח”, שוחח אתו וראה, שהוא מלא וגדוש תורה והשכלה, וניסה שוב להשפיע על הגביר העקשן שיחזור בו מהחלטתו. לאחר שלא הצליח בכך, עלה פתאום משהו בדעתו, קרא אליו את בתו ושאל את החתן: האם בתי מוצאת חן בעיניך? האם רצונך בה ככלה? הלה גימגם: כן! ואת – פנה הרב אל בתו – האם רצונך בו חתן? הנערה הסמיקה ואמרה אף היא: כן. אם כן, יכולים אתם להתנשק! – קרא הרב לעיני הגביר. וצעיר זה נעשה לחתנו של ר' יוסף זכריה.

כשם שהתייחס בחסד ובפשטות ליהודים פשוטים, כך נהג בחומרה וללא־רחמים ביחסו לרבנים ולמדנים, שהתגאו בתורתם. סיפר לי אהרון פראנק ע"ה את המקרה הבא:

אל ר' יוסף זכריה בא פעם לייזר גורדון, שנתפרסם כעבור זמן. אז עדיין היה רב בקלם. ר' לייזר מטלז רצה לקבל סמיכות לרבנות מידי ר' יוסף זכריה, משום שרצה לקבל את כסא הרבנות בלידס (אנגליה), ושם דרשו ממנו, שיביא כתב־סמיכות מאת ר' יוסף זכריה, הרב משבלי.

ר' יוסף זכריה קיבל אותו בסבר פנים יפות, ביקש ממנו לשבת ושאל: לשם מה צריך יהודי לנסוע לאנגליה? כלום אי־אפשר ללמוד תורה כאן? כלום חסרים כאן ספרים? ולא רצה לתת לו כתב־סמיכות.

וכשר' לייזר התחיל להפציר בו, הוא הסכים, אך תחילה רצה לבחון אותו. פתח גמרא, הראה באצבע ואמר לו: אמור!

חלשה דעתו של ר' לייזר בגלל היחס הזה, אך הוא התחיל “לומר”. משהתחיל לקרוא בגמרא, בא אליו ר' יוסף זכריה בברד של קושיות, וכל־כך הוגיע אותו, עד שהתעלף. לאחר שהשיבו את רוחו, הקפיד עליו ר' יוסף זכריה ואמר: אם אין יודעים תורה, צריך להתעלף? כלום מעטים הם עמי־ארצות בישראל? יהיה עוד עם־הארץ אחד… והוא לא נתן לו כתב־סמיכה. כעבור זמן נתקבל ר' לייזר לרב בטלז וייסד שם את הישיבה המפורסמת באותה עיר.

לר' יוסף זכריה ולר' מרדכי גימפל מרוז’ינוי, אחד מן הגאונים המפורסמים בשעתו, היה נכד משותף. פעם בא הנכד אל סבא להתארח, ור' יוסף זכריה הסביר לו משהו בגמרא. כשהנכד לא הבין את הדברים, אמר הרב: אתה “בור” כמו סבא שלך! הכוונה היתה לר' מרדכי גימפל…

פרט לחולשות אלה של גאון גדול הוא היה אדם טוב, חובב עניים ופשוטי־עם, פשוט בהליכותיו, ולבו היה פתוח להבין אפילו את רוח זמנו.

עליו אפשר לומר, שתורה וחכמה חוברו בלבו יחדיו.

---

"החינוך העברי ביצירתו של פרץ סמולנסקין" לנח פניאל

מאת

אליעזר ירושלמי

כשאנו משקיפים על תולדות הספרות העברית בסוף המאה הקודמת, מזדקר לעינינו גבול בולט ומפריד בין שתי תקופות סמוכות בזמן ושונות במהותן, והן: תקופת ההשכלה עד שנת 1881 וזו שלאחריה. הראשונה כולה יריעה של שחור־לבן – “חדר”, “ישיבה”, “מורדי אור” מחד ו“השכלה בת השמים” עם “אנשי חמודות” מטיילים בה מאידך; והשניה היא ספרות התחיה על מאבקה לשפה העברית ולתחיתה במולדתנו הישנה־חדשה. בתקופה הראשונה מושלים יל“ג ובני לוויתו, ובאחרונה עולה אחד העם ונעשה דברו ומורו של הדור וממלאים אחריו ביאליק עם הסופרים והמשוררים של בני דורו. המעבר פתאומי, האידיאלים של שתי התקופות הנזכרות שונים בתכלית זה מזה: בתקופת ההשכלה האידיאל המושלם הוא המשכיל איש־החמודות המבריק בחיצוניותו, שלשונו רהוטה בשפת הארץ ובשפות עמי אירופה, הנושא חן וחסד מלפני שרים ונכבדים, ואחרת היא השלמות הנדרשת בספרות־התחיה בה יש כבר הקריאה לחזרה למסורת, לקשר עם העם, להתעמקות בשרשי תרבותו ולהמשכה באדמת המולדת. ואתה תמה לפעמים: האם כה פתאומי היה המפנה? האם לא היה סופר, אשר גישר בין שתי תקופות, שהטיף לנאמנות לתרבות הלאומית עוד טרם פרצו ה”סופות בנגב", – ואנו הרי יודעים שעוד לפני 1881 פרסם פרץ סמולנסקין את מאמרו “עם עולם” המשמש מפנה במהלך הרוחות, אבל מעט מאוד ידענו על שיטת־החינוך המשלימה ועל השקפת־עולמו המלאה ברוח הדור שבא אחריו. רעיונות שקיבלנו מאחד העם נתגלו כרעיונותיו של פרץ סמולנסקין.

את כל זה גילה לנו נח פניאל במחקרו על החינוך העברי ביצירתו של פ. סמולנסקין. המחבר עבר באופן יסודי על כל יצירותיו האמנותיות והפובליציסטיות של הסופר והוציא מתוכן את כל שאמר הסופר בכוונה תחילה להורות את בני עמו, וכך הוסיף גם את ההערות הפדגוגיות שהפליט אגב תיאור המציאות בדורו. לכל אלה צירף גם את כל מאמריו שפרסם בשמו המפורש ובעילום־שמו ב“השחר”, חשף את מכתביו, את הערות־השוליים שלו, ומתוך כל החומר העצום גילה שיטת־חינוך מלאה ומקיפה.

לשיטה זו אין פרץ סמולנסקין בא מתוך געגועים רומנטיים לבית־המדרש ולכל המסורת היהודית. אדרבה, ככל יתר המשכילים בני דורו, אין הוא מתעלם מכל המגרעות המשוועות של החינוך המסורתי. בטון נוקב וסטירי הוא מתאר את ה“חדרים” ומלמדיהם, את ה“ישיבות” וסדריהן. באכזריות הוא חושף את כל נגעיהן – את אכילת ה“ימים” על כל הסבל הפיסי והמוסרי הנגרם לאוכליהם; הוא מגלה את הצביעות השוררת בין חובשי ביהמ“ד. אך ביחד עם זה הוא מכיר את כל חשיבות הערכים הלאומיים הניתנים לילד העברי בכלים המיושנים האלה. לנגד עיניו עמדה גם התמונה ההפוכה של חיי המשכילים בערי אודיסה ווינא, בהן בילה שנים רבות. הוא ראה והנה קם דור אשר לא הכיר את לשון אבותיו ואת תרבותו, התנכר לעמו ולכל קדשיו. ולא זה בלבד: מנסיונו הכיר שהעליה בהשכלה וברמת־החיים לא הביאה בעקבותיה עליה במוסר, אדרבה, ביחד עם המסורת נעלמו מהדור החדש כל המידות הטובות, בהן נתברכו בני עמנו משנות דור ודור. הוא גם לא התבטל בפני ההשכלה הברלינית ועוד עשרות שנים לפני אחד העם הכיר את העבדות הנפשית בתוך החירות המדומה של יהודי המערב. בשצף קצף התנפל על משה מנדלסון, בו ראה את ראשית כל ההתנוונות, שבאה על יהדות המערב. לפי דעתו שימש מנדלסון ובניו דוגמה ומופת לבגידה ולהמרה. פרץ סמולנסקין פוסל גם את ה”באור" לחמשת חומשי התורה ותרגומם, כי פסולה בעיניו הכוונה לנצל את כתבי הקודש כאמצעי להפיץ את השפה הגרמנית בין אחיו, כאילו התנ“ך כשהוא לעצמו אינו מטרה קדושה למדי. בכל נפשו הוא מתקומם נגד הריפורמה הדתית העוקרת את כל הערכים הלאומיים מתוך תפילותינו והופכת את חגינו הלאומיים לטכס ריק מכל תוכן לאומי… אופינית היא הצבתו זה לעומת זה את נתן החכם ואת שילוק – הראשון עוצב ע”י אחד מחסידי אומות העולם, לסינג, השני תואר ע"י שקספיר מתוך סילוף דמותו של היהודי. פרץ סמולנסקין מבכר את שילוק על פני נתן החכם. כי אילו היו כל היהודים כנתן החכם, כי אז לא נשאר לנו כל זכר…

באחת, פרץ סמולנסקין לא נלהב מההשכלה בת־השמים; הוא חשף את כל מערומיה וגילה את כל נגעיה.

מאוכזב משני הקצוות ניסה סמולנסקין להציע שיטה של חינוך סינתיטי, חינוך על יסודות הפדגוגיה והפסיכולוגיה המודרנית – גם לבעיות פסיכולוגיות ופדגוגיות טהורות, בלי כל קשר לחינוך העברי הקדיש מאמרים רבים – והכליל בתוכן את כל הנכסים התרבותיים העבריים והם: תנ"ך (שידעו עוד מילדותו על פה, הגה בו לפעמים בימי בגרותו והקנהו גם לילדיו), אגדה ודברי הלכה (את המקצוע האחרון הוא מציע רק לבעלי כשרון בלבד), ספרות־ישראל, היסטוריה ישראלית – נוסף על כל הלימודים הכלליים. ככל המשכילים הדגיש גם פרץ סמולנסקין את ערך המלאכה לילדי ישראל.

אגב התעמקות בבעיות החינוך הגיע לרעיון תחית הלשון. אמנם לכתחילה חלק על בן־יהודה שהטיף לתחית הלשון בפי עמנו; פ.ס. פקפק בדבר אם הלשון העברית תוכל לספק את כל המדעים הטכניים החדשים. אבל אחר כך הודה לבן־יהודה והטיף לחינוך מודרני עברי ברוח זמננו.

לפנינו, אם כן, סופר אשר עוד עשרות שנים לפני סופרי התחיה, חיפש ומצא את הסינתיזה בין תורה לדעת ויצר את האידיאל של החינוך העברי החדש; ביחד עם זה הצביע על האידיאל של האיש היהודי המודרני של דור התחיה. פרץ סמולנסקין הוא באופן כזה הסופר המגשר בין שתי תקופות ספרותנו – תקופת ההשכלה ותקופת התחיה.

דבר זה היה ידוע לנו מקודם רק באופן שטחי ולמקוטעין. נח פניאל הוכיח זאת במחקר יסודי ומקיף. הוא גילה את סמולנסקין הפדגוג והמחנך של הדור. את הרצאתו ערך המחבר בבהירות, חיזקה בהבאת אסופות מכל כתביו השונים של סמולנסקין, ליקט את הרעיונות הפזורים וסידרם לשיטה מלאה ומקיפה. ונתקבלה הרצאה מעניינת ומאלפת על אחד הסופרים הגדולים, המבשר של תקופת התחיה.

חובה על כל מורה, מדריך ומשכיל לדעת את תולדות הספרות העברית וכל הרוצה לדעת את בוניה, חייב לקרוא את ספרו של נח פניאל.

---

מקיאבלי

מאת

אליעזר ירושלמי

(מקיאבל: כתבים פוליטיים. תרגם ד"ר אפרים שמואלי)

עוד לא היה סופר וחכם מדינה שרבו עליו ועל משנתו חילוקי הדעות כמקיאבלי. מתעתע, פורע מוסר, ציניקן, קוראים לו מבקריו לשלילה – פטריוט נלהב, חוזה איטליה המאוחדת, קוראים לו האיטלקים. אלה ואלה שתו בצמא את דבריו. מפיו למד פרידריך השני מלך פרוסיה, שכתב נגדו את “האנטיפירסט”, בדרכיו הלכו נפוליון, מוסוליני וגם לנין. ביחוד עורר ויכוחים ספרו “הנסיך”.

האם “הנסיך” הוא שיטתו המדינית של מקיאבלי? – האם הוא בעיניו האידיאל של שליט טוב? – ודאי שלא. ב“עיונים” הוא דוחה את שלטון היחיד. בכמה פרקים הוא מגנה את דרך הנסיכים. פשעי הנסיכים הם פשע העם. המון הוא יותר יציב ויותר ישר מהנסיך. הנסיך דואג רק לעצמו. שלטון הנסיך מוביל לעריצות, הוא משחית את העם, מוביל את העם, לחורבן. כשגשגות רק ערים שנוסדו ע“י בני חורין ומנוהלות על ידם. העבדות והשיעבוד מחריבים מדינות – אלה הם הרעיונות שמקיאבלי מביע ב”עיונים". “האנשים הם כפויי־טובה, נכונים לבגוד בכל מקרה שניראה לו כדאי. בו אפשר לשלוט רק בטרור ובהפחדה… הנסיך צריך להיראות נדיב, טוב־לב ישר ותם וירא־שמים, בעיקר ירא־שמים. אבל רק למראית־עין; למעשה יכולה התנהגותו להיות בדיוק הפוכה מזו שנראית”.

לכאורה דבר והיפוכו. יש לך הרושם שמקיאבלי בגד בספרו “הנסיך” באידיאלים להם הטיף בספרו “עיונים”. אבל למעשה – כך מוכיח המתרגם – כתב מקיאבלי את ה“עיונים” ואת “הנסיך” באותו זמן.

תאמר: כאן משחק להטוטן באידיאות – גם זה לא נכון. הוא חוקר מדינה רציני ואיש־מדע בעל מעוף. הוא הוגה דעות ולא שחקן. תוכו כברו. אלא מאי? – יוצר שיטה מדינית איננו. הוא גם איננו בעל עקרונות מדיניים. אין – לפי דעתו של מקיאבלי – בכלל עקרונות במדיניות. מעשי מדינה אמיתיים הם אלה הנעשים לתועלת המדינה, ואלה משתנים עם נסיבות הזמן והמקום: ברומי העתיקה, בה נתחנך העם על חוקים נבונים והנהגה נבחרת, היו הדיקטטורים נבחרים. ההתבוננות מלמדת, שכבוד הדיקטטור כל זמן שניתן בפומבי על פי חוקי המדינה ולא נתפס בכוח, היה לטובתה ולרווחתה של העיר (“עיונים” עמוד 10). ברומי היה יוליוס קיסר ראשון המחריבים של המדינה הרומית, על אף כל מעשיו המועילים לטובת המדינה, אבל באיטליה המושחתת ע"י הכנסייה הקתולית ושליטיה העריצים הנסיך האידיאלי היה צ’זרה בורג’ה. לא זה בלבד, עתידה היתה מפלצת זו להיות גואל האומה איטלקית, אלא שמזלו לא גרם לכך עוד בימי היותו מזכיר הרפובליקה הפלורנטינית, היה מקיאבלי עד למעשה רצח זוועה של צ’זרה בורג’ה, שזיעזע את כל איטליה, אך הוא, מקיאבלי, העריך את המיבצע הזה באופן “אובייקטיבי” והגיע לידי מסקנה, שבורג’ה עשה מעשה מועיל מאד לרומניה שבאיטליה. לפעמים מצא תועלת בעת ובעונה אחת בהתנהגות אחת והיפוכה: קפדנותו של הדיקטטור מנליוס טורקבטוס שהוציא פסק־דין מוות על בנו, היתה מעילה למדינה הרומית כטוב־ליבו וקלות־דעתו לכאורה של הקונסול קורבינוס וואלריוס, ששימש במשרתו סמוך לזמנו של הראשון…

עם כל הניגודים שבדעותיו מקיאבלי הוא מדינאי פיקח ובעל ניסיון, חוקר לעומק נפש השליטים וההמונים, יודע להעריך את המאורעות שבעבר ולנחש ולחזות את העלול להתרחש בעתיד הקרוב והרחוק. הוא צפה שעתידה הכנסייה הקתולית להתמוטט עשר שנים לפני פרוץ הריפורמציה הדתית. הוא העריך נכונה את כוחה של האימפריה הפרסית ואת חולשותיה והקיש מגורלה על גורל האימפריה התורכית. הוא הגדיר בדיוק את יתרונה של צרפת המנוהלת עי מלך תקיף על כל מדינה אחרת, בה נשתמרה האנרכיה הפיאודלית. הוא הגדיר בדיוק את מהות צבא השכירים וגילה את כל הנזק, שהביא צבא זה לאיטליה. הערכתו נתאמתה בתולדות אירופה שנהרסה בתקופת הריפורמציה ומלחמת 30 השנה ע“י קלגסי השכירים. הוא העריך נכונה את ערך הצבא הלאומי ושקד על הקמתו בפלורנציה, ואע”פ שלא הצליח בתיקוניו, הוא הקדים את צרפת שבימי ההפיכה הגדולה בגיוס הצבא הלאומי ב־280 שנה!

באחת, מקיאבלי הוא פינומן מיוחד בחכמת המדינה של זמנו, גאון חודר לנבכי ההיסטוריה הקדומה וצופה התפתחותה של האנושות למרחק של מאות בשנים. ולא לחינם היה מורה הלכה לחכמי מדינה ולמדינאים מעשיים במשך מאות בשנים, ועוד בימינו כתביו עוד לא התיישנו.

ואף על פי כן ראוי הוא מקיאבלי לכל אותם דברי השימצה שכתבו עליו מתנגדיו, כי יסוד מדיניותו הוא השלילה. הוא אינו מכבד את האדם ואינו מאמין בו. הוא נכון להניח, ששלטון טוב וחוקים צודקים עשויים לחנך את האדם לפחוד, לכבד ולשמור את החוקים, אבל הוא אינו מאמין, שאפשר לו לאדם להיות טוב ולבחור בעצמו בדרך הטובה לו. ראוי הוא האדם שייהנה במקצת מהחרות בריפובליקה מסודרת ע“י מחוקקים גאוניים, אבל אין חברת האנשים הרגילים מסוגלת לחוק לעצמה חוקים טובים ועאכו”כ לשמור עליהם ולהוקירם, אם אין עליה לחץ אדמיניסטרטיבי ומחוקק של שלטון חזק, כזה שהיה ברומי. הוא מאמין במדינה כבכוח מרסן את בני האדם ומווסת התנהגותם, אך אינו מאמין באדם ובאזרח כנושא המדינה.

השקפתו על המדינה היא, כפי שראה אותה אח"כ פרידריך הגל, אורגנית. המדינה היא לפי דעתו אורגניזם חי, שמתפתח, קמל ומת. אורך ימיה תלוי בכוחם החיוני והמווסת של החוקים והמוסדות – מוסדות טובים וחוקים נבונים מאריכים ימיה של המדינה (כמו הריפובליקה הרומית). אלימות, הסדרים ארעיים מובילים אותה לאבדון. משום כך הכל תלוי באישים המייסדים והמקיימים את המדינה. ואילו המון האזרחים הרגילים, הפשוטים, עשויים להיות לכל היותר רק כוח פאסיבי, נפעל, אך אינם מסוגלים לייסד מדינה, או לקיימה לאורך ימים מכוח עצמם. מכאן היחס הציני להמון האזרחים, לחוקים שנתנו אישיו ולהשקפותיו המוסריות. אכן, אין לזלזל גם באלה העקרונות בפרהסיה, אבל אפשר לבטלם, ללעוג להם בצנעה, ובמידה שקיומם מזיק, לרומסם ברגל גאוה.

המושג ווירטו, הלקוח מהלשון הלטינית, שפירושו מידה טובה, מובן בפי מקיאבלי כמכלול של מידות מועילות למושל והוא גבורה, אומץ לב, זריזות ומעשיות, אבל המושג המקיאבלי רחוק ממידה טובה, כשם שרחוקה שיטתו מהמוסר.

מעניין שמקיאבלי מוצא את המוסר הנוצרי־יהודי המחנך לענווה, צניעות וסור־מרע מזיק לאזרחות טובה, כי הוא מכשיר את האזרחים לקבל את הרע בסבלנות בהכנעה. בהשקפה זו הקדים את ניטשה.

בנקודה זו, ביחס לאדם ולאזרח, פרשת הדרכים לחכמי המדינה: המזדהים עם מקיאבלי בהשקפתו זו – מתומס הובס עד האידיאולוגים של השלטון הטוטאליטארי בזמננו – רואים רק את המדינה ולא את האזרח. הם מעמידים את המדינה מעל לאזרח, וזכויותיו ומעל לכל חוק אנוש. אבל בשביל שוחרי המדינה החופשית, חרותו וזכויותיו של הפרט הן נכס־ללא־תחליף וסימן מובהק של שלטון צודק וחופשי. מדינאים דימוקרטיים ואוהבי־חרות ניערו כפיהם ממקיאבלי וממשנתו, אך בשביל עריצים הוא מורה־דרך. לפי עצותיו התנהגו העריצים האיטלקים הקטנים בדורו ולאחריו. מעריצתה של בן־ארצה היתה המלכה יקטרינה מדיצ’י, שאירגנה את טבח ליל ברתולומיאוס על ההוגנוטים. ספר “הנסיך” היה הקטכיזם של נפוליון ומוסוליני ואפילו רובספייר עיין בו בזמן הטירור. ידידי העם מגוון לוק עד חכמי המדינה במאות ה־18־19 הזכירוהו בזוועה.

אין להכחיש, שהעצות השטניות של מקיאבלי ל“נסיך” יש בהן מניסיון החיים וחכמתם, שבטווח קצר מביאות להולכים בהן תועלת, אבל בסוף מעשיהם גורמים “גואלי־אנושות” אלה למהומות, למלחמות ולשואה על האנושות ועל עמם.

הספר הזה דורש, אם כן, יחס ביקורתי למחברו ולרעיונותיו, אך ביחד עם זה הוא אבן־פינה לתורת המדינה החדשה, מקור של מחקר החברה והבנת ההיסטוריה. ספר יסוד שממנו שום מורה משכיל אינו יכול להתעלם.

ראוי לשבח הוא המתרגם של הכתבים הפוליטיים ד"ר א. שמואלי, שעשה את מלאכת התירגום כמעשה אמנות והאיר את עיני הקורא במבוא רחב ובהערות רבות המקרבות את הקורא המשכיל לתוכן העניינים הנידונים. הלשון היא מדוייקת, המושגים מוסברים בקפדנות מדעית, ואם כי נשתמר בה המשפט הפריודי הלטיני – ויפה עשה המתרגם ששמר על המיבנה של הסינטכס הלטיני – לא נפגמה העברית לא בתוכנה ולא במיבנה.

בשני מושגים לא דייק המחבר והם המושגים עשוי ועלול. בראשון השתמשו הקדמונים כשהתכוונה למעשה טוב ובאחרון – למעשה רע, והמתרגם מחליפם.

ספרות העולם

מאת

אליעזר ירושלמי

---

שניות ומוות ביצירת טולסטוי

מאת

אליעזר ירושלמי

בנובמבר 1910 נפוצה השמועה בכל רחבי רוסיה והעולם, שהנזיר מיאסנאיה פוליאנה עזב את ביתו ועקבותיו לא נודעו. אחרי ימים אחדים נתגלה הבורח בכפר הדרומי אוסטפובו כשהוא חולה בדלקת הריאות. שלושה ימים נאבק הגוף הנחלש של הישיש במחלתו האנושה עד שנפח את נשמתו בזרועות בתו האהובה, אלכסנדרה.

למה ברח הזקן מקינו האהוב? — זאת לא גילה עד מותו, אבל מתוך נסיונות הבריחה הקודמים שלו מסתבר, שרצה לברוח מן הסתירה הפנימית שבין שאיפתו לשלמות מוסרית לבין הצביעות שבחיקוי – חיים נוצריים שקיים ללא־הצלחה בביתו; הוא רצה להתהלך כישו הנוצרי על פני תבל ולחיות כקבצן, אבל בני משפּחתו לא הניחו לו. היה זה אפילוג טראגי של מאבק, שנמשך עשרות שנים, של בעל התשובה הגדול מיסאניה פוליאנה, עם אשתו, בניו וכל סביבתו ה“גראפית”, מאבק שבו ניצחו המצוקים את האראלים.

לב טולסטוי רצה להפקיר את כל רכושו, להסתלק מזכויות־הסופר שלו, לנטוש את משפחתו ולחיות כדרך שחיו הנזירים הגדולים פראנציסקוס מאסיזי והדומים לו, כדרך שחיו ישו ותלמידיו; אך גברה אשתו, סופיה אנדרייבנה. הרכוש נשאר שלם, ומעבודתו הספרותית התפרנסה משפחתו הגדולה בימיו ואחרי מותו.

בחייו, נהרו אליו תלמידים ומעריצים מכל קצות העולם. ביניהם היו חסידים, שדבקו בתורת רבם הנערץ, והיו גם דילטנטים ונוצרים מתחסדים, שהעמידו פנים כדבקים ברבם, אך נשארו למעשה אותם בעלי־התאווה שהיו קודם לכן, או צבועים, שרצו להתכבד בכבוד הסופר והמורליסט הגדול ולחסות בצילו. לב טולסטוי חדר אל עומק נשמתם, הכיר את כל הזיוף והצביעות שבהתנהגות חלק גדול של תלמידיו, אבל נשא בסבלנות נוצרית את חולשותיהם, הבליג על סלידתו מכל הקומדיה של נזירות, בה מילא תפקיד ראשי ולא תמיד מכובד.

נשאלת השאלה מדוע לא מאס לב טולסטוי עוד קודם בריחתו בכל השניות שבחיים אלה ולא ביצע את שאיפתו שהייתה משאת נפשו משנים?

מסתבר, שלא היה לו הכוח הנפשי לכך, שיותר משנאבק בעולם החיצוני, נאבק ביצרים הפנימיים שלו עצמו. מכאן נסיגתו, וויתוריו לבני ביתו, הסתפקותו בהתייחדות בפינתו, אליה נמלט מהבלי העולם, שרדפוהו והשיגוהו גם שם. מכאן גם כל השניות בשנותיו האחרונות. מחד גיסא – הפנה גב לכל עבודתו הספרותית הקודמת, פרסם סיפורי־עם בנוסח חדש, תבע להינזר מכל מנעמי התבל, אפילו מחיי אישות, כנוצרים הראשונים; מאידך – קיים בו בזמן שיחות על ספרות ואמנות עם בני חברתו, העריץ את מופסאן וכמה מהסופרים הריאליסטים, שיצירתם וחייהם היו בניגוד גמור לאידיאלים שלו, גילה תאווה למנעמי העולם הזה, ובז לרבים מתלמידיו התמימים והנאמנים ביותר (ראה זכרונות בתו אלכסנדרה, “אבי” ח"ב).

ההיתה בכל דרכיו אלה פוזה? – לא. ישר היה האיש ונאמן לעצמו; תמים היה והאמין באמונה שלמה שיתגבר על עצמו ויגיע לשלווה הנפשית, אליה שאף כל ימי מאבקו, אבל הדבר לא עלה בידיו.

יתירה מזו עוד משחר נעוריו שאף לשלימות מוסרית. ביומנו, בספר השלישי של הטרילוגיה “ילדות, נעורים ועלומים”, מקבל הגיבור הראשי אירטנייב על עצמו לחתור לשלמות אנושית, קובע סדר יום, שואף לעשות מעשים טובים, מתחרט חרטה גמורה על מעשיו הלא־טובים, אבל – עוזב את כל זה, מתנפל על החיים במלוא סערת נעוריו וטובל עצמו במ"ט שערי התאווה והיצרים האנושיים.

אותו המאבק בין האידיאל והמציאות משתקף גם ביצירתו האמנותית: הוא גדול בתיאור היצרים האנושיים בכל גווניהם ובכל נסיבותיהם; כשקספיר הוא חודר אל כל נבכי נשמתו של האדם וסולח לכל החולשות האנושיות; אבל הוא חלש, סתום ומעורפל, כשהוא בא לתאר חיי קדושים ומתקדשים.

פייר בזוכוב מובן לנו וקרוב לליבנו בכל הרפתקאותיו ובכל חליפותיו כל עוד הוא נשמע ליצריו – הרעים והטובים. הוא אנושי ויקר לנו בשביו, שעה שכל מהותו זועקת אהבה ודביקות בחיים. הוא מובן לנו אף כשהוא מתרחק מידידו ומורו קרטייב ברגע הגורלי של הריגתו במלחמה, כאשר אינסטינקט החיים של פייר אומר לו: כאן קצרה ידך מהושיע דאג לנפשך; אבל אין הוא מובן לנו בכל חלומותיו ומעשיו המאסוניים. בזוכוב מעריץ את מורהו למאסוניות אלכסיי, נכון בהשפעתו לסלוח לאשתו הבוגדנית והמושחתת, אבל אינו סולח לחבריו לאגודה שעה שהוא רואה אותם בחולשותיהם ותאוותיהם. כל שאיפותיו האלטרואיסטיות אינן מצליחות להגיע לידי התגשמות משום עצלות והסחת־דעת. משום כך גם לא ניסה ברצינות להתנקש בחיי נפוליאון, שחשבהו לבסוף לשונא האנושות. כי פייר בזוכוב דבק יותר מדי בחיים מכדי שיפקירם אפילו למען אידיאל גדול. יכול הוא לקחת חלק במעשה מסוכן יחד עם רבים, מתוך סולידריות ויצר־חיקוי אנושי; הוא משתתף מרצון בקרב בורודינו, אבל מסתלק מיד משמרגיש במוות בכל זוועתו.

כמו פייר בזוכוב, דבקים בחיים כל גיבורי “מלחמה ושלום”: הנסיך אנדריי, אחותו מרי, נטשה ועוד. כמה נחמדה האחרונה בשגיאותיה. היא קרובה לליבנו ברגעי חולשתה יותר מאשר בשעות רצינותה. היא מובנת לנו בעיוורון אהבתה החולפת לאנאטול קוראקין יותר מאשר בשעות דביקותה באנדריי החולה. אפילו מרי, האדוקה והחסודה, מבינה לרגשות ידידתה וסולחת לה את עוון שכחה את אחיה. כי בעומק ליבה, הלא גם היא מתגעגעת בימי אבלה לבחיר ליבה, ניקולאי רוסטוב.

מאידך גיסא אין לב טולסטוי מגלה כל יחס של אהדה לסוניה, הקרובה העניה של משפחת רוסטוב, שהיתה מוותרת לטובת קרוביה על כל מאווייה האישיים, וויתרה לבסוף גם על אהבתה לניקולאי רוסטוב. הוא שם בפי נטשה את שם הגנאי “פרח ללא זרע”, שנותנים לבתולה זקנה, כאילו התנהגותה האלטרואיסטית ביחס למשפחתה, מאמציה וקרבנה הדגול, באו – רק מפני שלה, לסוניה, אין כוח־חיים מעצמה, כאילו אינה מסוגלת לאהוב, ללדת ולהיות מאושרת במשפחה ככל הנשים המאושרות.

אנה סבישנה, האומנת המשועבדת, שנאלצת היתה לוותר על אהבתה למשרת בית האדון לפי פקודת האדון – אינה מעוררת בלב הסופר שום הרהורים על העבדות, שבה רשאי האדון לדרוש קרבנות מן המשועבד לו, לשם הנאתו.

ניקולאי רוסטוב מהולל על שידע להשתלט על האיכרים ולנצלם לטובתו; ואילו האדונים ששיחררו, או רצו לשחרר, את עבדיהם, אינם ראויים אלא לבוז.

הגראף נשאר גראף, על אף הערצתו את העם ועל אף חיבתו את האנשים הפשוטים.

כשם שהיה לב טולסטוי גדול בתיאור יצריו של האדם – כך גילה קוצר־יד במקום שבא לספר על הנטיות הנזיריות של גיבוריו: האב סרגיי הוא אדם חי ברגע אהבתו הבשרית לבתולה המטומטמת המבקרת אותו במנזר, הוא קר ורחוק לנו במעשי גבורתו הנזירית. האב פאפנוציוב ב“תאיס” של אנאטול פראנס הוא הרבה יותר אנושי מבן־גורלו, האב סרגי. גם הנסיך נכליודוב ב“התחייה”, אינו משכנע. הוא דמות מופשטת יותר מאשר בשר ודם. אין הוא מרטיט את נשמתנו, כבעלי התשובה הגדולים בימי הביניים. חסרה לו לנכליודוב האמונה התמימה והבלתי־מעורערת של האחרונים. דמויותיו הדידקטיות של טולסטוי בסיפוריו מתקופתו האחרונה הן חיוורות וחסרות דם.

האמונה הגדולה של הנזירים, שהניעה המונים ללכת אחריהם, נבעה מכך שהם בזו לחיים, לא פחדו מן המוות, התגברו עליו כי ראו בו מעבר לעולם נאצל יותר. אך לנגד עיניו של טולסטוי ריחף המוות בכל מוראו, כמעט בכל יצירותיו הגדולות. כבבואה הפוכה באספקלריה, נשקפת דביקותו של טולסטוי בחיים בתיאורי המוות, נושא שהוא מטפל בו מאז סיפוריו הראשונים (מחזות קרים) ועד יצירותיו האחרונות. הוא מנסה לגרש את פחדו מפני המוות בדרך ההלעגה. בסיפורו “שלוש מיתות”, הוא מתאר מותו של בעל חי, איכר וגברת מפונקת. שני הראשונים מתים מיתה טבעית וגם יפה במובן ידוע, השלישית מעוררת בוז וסלידה בפחדה מפני המוות. פעמים הוא מתאר את המוות בפשטות ופעמים – בכל מוראיו. ומעניין שהתיאורים מן הצורה הראשונה אינם משכנעים. הם נכתבו כאילו לפי דוגמה אחת – כך מתו גיבורי סבסטופול, גיבורי בורודינה, קאראטייב ודומיהם. אך בתיאור מוראי המוות – יצר טולסטוי ניו־אנסים דקים־מן־הדקים והוא מגיע בהם לשיא השלמות הסיפורית. כך ב“מותו” של איבן איליץ', כך בתיאור מותו הטראגי של שומר מסילת הברזל בשעת הופעתה של אנה קרנינה, וכך בתיאור מותו המדומה של הנסיך אנדריי בשדה אוסטרליץ, כשהוא משתחרר מכל יצריו ורואה מעליו את השמים העמוקים עד אין סוף ואת כל היקום, בו הוא נמס, ובמותו הממשי של אותו אנדריי בדרך ממוסקבה.

מלא רוחניות הוא תיאור המוות האחרון. נטשה מכירה במוות השוכן באנדריי לא לפי דברי הרופא ולא לפי הסימנים הפיסיים כי אם לפי התנהגותו. היא מוסרת לנסיכה מרי על התקרב מות אחיה בדברים אלה. זה התחיל שלשום. פתאום חדל להתעניין בכל הסובב אותו, מבטו נעשה פנימי כזה… ואז הרגישה נטשה שהוא כבר ברמינן, אינו שייך כבר לעולם החיים. התמונות הבאות מאשרות את הרגשתה: כל יצריו נמוגו, חושיו מתו, אהבתו לנטשה, שהיתה נחמתו בימי ייסוריו הקשים ביותר, ואתה גם אמונתו בחיים, פסקו פתאום; מבטו נעשה אדיש, קולו צלצל כאילו מעולם אחר, רק שכלו נשאר צלול עד רגעיו האחרונים: הוא מייעץ בשקט אובייקטיבי לאחותו מרי להינשא לבחיר ליבה נקולאי. הוא אינו מגלה כל סימן של חיבה לבנו, שהוא רואהו אחרי פרידה של שנים. הוא שואל רק במבטו את העומדים סביבו מה עליו לעשות, מנשקו, כשהם רומזים לו על כך, אך הבן כבר אינו קיים בשבילו, כשם שאינו קיים העולם החיצוני…

אך לשיא הטראגיות מגיע תיאור המוות בסיפור “מותו של איבן איליץ'”:

איבן איליץ' הוא אדם רגיל – בעל למופת, אב מסור, דואג לנוחיות ביתו, מעורב עם הבריות. אדם רגיל, “לא טוב ולא רע”, שהנה חלה במקרה. מחלתו מתגלה כממארת, הוא מכיר, לזוועתו, שהיא מביאה לקיצו, שהוא הולך וגווע לאט לאט, ואז נפערת תהום בינו ובין כל העולם – כל העולם נעשה זר ושנוא עליו; הוא מרגיש בכל נימי נפשו, שאשתו ויתר קרוביו אינם שותפים עוד ליגונו, כי הם נשארו בחיים, אילו הוא הולך ומתקרב לבלתי־ידוע, לחידלון ואז מתעוררת בלבו שנאה לכל החי – שנאה לאשתו, לקרוביו, לידידיו. הוא אינו מאמין בהבעת צערם, הוא יודע שאינם יכולים להרגיש בצערו ורואה במעשיהם ובדבריהם רק צביעות, המכסה על רצונם הלוהט להיפטר ממנו וליהנות ממותו…

וייתכן שהמוות, או נכון יותר, הפחד מפני המוות, הוא שגרם לכל ההפיכה הנפשית שהתחוללה בקרבו בסוף שנות החמישים של חייו. ייתכן שפחד זה, מפני החידלון, הניעהו לבקש מיפלט (כגיבור האגדי גלגמש) בכל דרכי תשובתו, בכל תורותיו המאוחרות. הוא רצה להערים על המוות, להימלט מן החלוף כדי לזכות בחיי נצח. בתורת ישו על אהבת הזולת, באי־ההתנגדות לרע – בכל אלה היה נסיון רפה להימלט מן הבלתי־נמנע. נסיון שלא הצליח – משום שלב טולסטוי היה בכל חושיו ויצריו דבוק בחיים הארציים, וניתק מהם רק אז – כשגופו כבר פסק מלהרגיש את קיומם של החיים ואז קרה לו מה שקרה לגיבורו, אנדריי.

---

וולדימיר קורולנקו

מאת

אליעזר ירושלמי

בשנת 1853 בחמישה־עשר ליולי, נולד בז’יטומיר, אשר באוקראינה המערבית הסופר וההומניסט אוהב־האדם, הלוחם לצדק ולאחווה וידידו המסור של העם היהודי, וולאדימיר גאלאקטיונוביץ קורולנקו.

אביו היה שופט בבית המשפט המחוזי, אמו – בת־אצילים מסביבה זו.

כבן החברה הגבוהה חונך הילד וולאדימיר רק בחוג המשפחות הקרובות והמקורבות למשפחתו. אבל סקרנותו הערה דחפה אותו לחרוג ממסגרת חברתו ולהתוודע גם אל בני השכבות שמחוץ לחברתו. בעודנו ילד היה מתגנב בהסתר מהוריו וממחנכיו ומבלה שעות ארוכות בין המשרתים. וכאשר גדל התוודע גם אל האיכרים והיהודים. בהיותו בן עשר עברו הוריו לרובנו הסמוכה לז’יטומיר. שם למד בגימנסיה הריאלית.

ז’יטומיר (העיר בה נוסד, מטעם הממשלה הצארית, בית־המדרש לרבנים הראשון) ורובנו נמצאו בתחום־המושב ליהודים. כנהוג, היו היהודים סגורים בחברתם והיו באים במגע ומשא עם שכניהם רק בעניני עסק. יחס החברה הלא־יהודית אל היהודים היה כמו אל זרים. על היהודים שררו, בין אלה שאינם בני־ברית, כל מיני דעות קדומות ואמונות תפלות. אך וולאדימיר, על אף המוסכמות בין בני־עמו, התעניין בחיי היהודים והיה נכנס ויוצא לבתיהם – למד מנהגיהם ואפילו את תולדותיהם, ומשום כך היה אחד הסופרים הרוסיים המעטים, שקנה לא בקיאות בבעיות העם היהודי בהווה וגם בעבר.

ברובנו, נתקל, בפעם הראשונה בימי־חייו, בעוול השורר בחברה. הוא התוודע אל חבורת קבצנים, שהיו מנודים ומוחרמים אפילו ב“חברה הגונה” של הקבצנים המקומיים. האחרונים היו מחזרים בימים קבועים על פתחי־העירונים, מקבלים נדבותיהם הקצובות, נכנסים בשיחה עם “נותני־לחמם” ומפיצים דברי־רכילות. ואילו חבורה זו לא היתה לה דריסת רגל אל פתחי הנדיבים והיו מעוררים, בהופיעם בעיר, רגש של פחד וזוועה בלב אזרחי העיר השקטים ושימשו נושא לכל מיני־דיבות ושמועות רעות.

הילד וולאדימיר חיפש ומצא א מקום־משכנם, חדר אליהם ונעשה אצלם בן־בית. שם הכיר ילד בגילו בשם וואלאק ואת אחותו בת הארבע מאַרוסיה. הילדה היתה מוזרה, מימיה לא צחקה וגם לא שיחקה, כי לפי דברי טיבורציו, אביה, הנואם נאומים לטיניים בבתי המזרח, “מצץ הקיר האפור של לשד חייה”. נפש קורולנקו נקשרה אל הילדה האומללה הזאת; הוא ריחם עליה וגם אהבה. כל שיכול עשות כדי לבדר את רוח ידידתו הקטנה וכדי להפיק מעל פניה בת־צחוק וסימן כלשהו של שמחת חיים – עשה. כשנפלה בסתיו למשכב ממנו לא קמה עוד, הביא לה קורולנקו את בובת אחותו שקיבלה מאמו המנוחה.

בהגיע וולאדימיר קורולנקו לכיתות הגבוהות של בית־הספר נסחף עם התנועה המהפכנית, שהקיפה כמעט את כל האינטליגנציה הרוסית. היו הימים האלה ימי “סער ופרץ” לעם הרוסי; שחרור האיכרים בשנת 1861, ארגון הרשויות המקומיות לפי עקרון הבחירות (אף כי בחירות מסולפות לפי המעמדות ומתוך קיפוח מוחלט של זכויות העם), התיקונים במשפט ובאדמיניסטרציה, שהנהיג “המלך המשחרר” אלכסנדר השני, הלהיבו את הלבבות ועוררו תקוות גדולות לעתיד הקרוב.

אך כגודל ההתלהבות כן גדלה האכזבה בלב כל ה“מערביים”, משנתגלה ש“המלך המשחרר” אינו חושב באמת על תיקונים קונסטיטוציוניים, משום שהדספוטיה הצארית אינה נכונה לוותר אף על אחת מזכויותיה.

עוד יותר גבר היאוש, כשהוכח שהריפורמה הגדולה רק הניחה את היסוד לשינויים מרחיקי־לכת לעתיד הרחוק, אך לא הביאה להטבה מיידית במצב האיכר, אשר היה פטור, באופן רשמי, מלעבוד אצל אדוניו חינם, אבל נאלץ היה לעבוד אצלו בחצי־חנם, כי אדמתו המעטה, שהשאירה לו הריפורמה, לא פירנסה אותו.

מצב זה עורר את טובי העם והאינטליגנציה “לצאת אל העם” “עוד לא היתה לשום עם, בשום תקופה, אינטליגנציה כל כך אידיאליסטית ונלבבת, מסורה ונעלה כאינטליגנציה הרוסית שלפני ההפיכה –” (דברי שארל ראפופורט בשנת 1935). לצאת אל הכפר, פירושו להתלבש במלבושיו, לרדת אל רמת־חייו של העם וביחד עם זה להשכילו, לעזור לו להתרומם משפל מדרגתו.

התנועה החלוצית הזאת עשתה את מעשיה במחתרת, אבל דבריה, הסופרים דוברוליובוב, צ’רנישבסקי, הסטיריקן סלטיקוב שצ’דרין, מיכאלובסקי, המשורר נקרסוב, המספר גארשין ועוד, הטיפו לרעיונות אלה בגלוי מעל העיתונות והספרות הרוסית.

הד הרעיונות האלה הגיע גם לפרובינציה הרחוקה ופגע בנוער המתלמד. גם ולאדימיר קורולנקו נתפס לרעיונות החדשים. הוא בלע את ספריהם של הסופרים הנ"ל, נתלהב לרעיונותיהם ולהט כולו מתשוקה להצטרף אל מחנה החלוצים.

כדי להיות מועיל לעם צריך היה וולאדימיר קורולנקו להשתלם. בשנת 1871 התקבל לאינסטיטוט הטכנולוגי בפטרבורג ולמד שם שנתיים. שם התוודע אל החוגים המהפכניים של הסטודנטים, השתתף באסיפותיהם הליליות, אך עד מהרה נכזב מהם.

היתה זו הטרגדיה של האינטליגנציה הרוסית, שהיתה תלושה מהעם וזרה לו. האיכר המדוכא מדורות על ידי אדונים שונים התייחס אל ה“אדונים החדשים” באי־אמון גמור; ראה בהם רודים חדשים, לא שמע לעצותיהם, לא קיבל תרופותיהם ולא הקשיב להטפתם. הוא נשאר עבד נרצע לכמריו, ביקש עזרה מקוסמיו וממלחשיו ומסר את האורחים הבלתי־קרואים לרשות, שרדפה אותם והסיתה בהם את ההמון. תנועת־החלוץ הרוסית נכשלה כשלון חרוץ, וידי חלוציה רפו. מאוכזבים חיפשו להם אנשי “חרות העם” דרכים חדשות. חלק נתיאש מהעם, פרש מהתנועה ונספח לחוגים הליבראליים הליגליים והפושרים (קבוצת סטקובה), וחלק, מי שהיוו אחר כך את פלוגות־המחץ של מפלגת ס"ר, עבר לפעולות טרור נגד אנשי החצר.

וולאדימיר קורולנקו לא הצטרף לא אל הראשונים ולא אל האחרונים. כי מהראשונים נקעה נפשו והוא אח“כ הצליף עליהם בכל־כוח כשרונו הגדול. בספורו “לאונורא” תיאר את אחד מה”מסתגלים" לתנאים, שהתגלגל למדרון וירד למדרגת “אזרח הגון” בעיירה נידחת, כלומר נהפך למלווה־ברבית ולבעל נכסים, שניצל את עבדיו, רימה כל מי שבא עמו במשא ומתן, ולמרבה ה“שלמות” האזרחית נעשה למבקר קבוע של בית היראה, כדי (לפי דבריו) “להתמזג עם העם המאמין”.

באחרונים, כלומר באנשי המחתרת, לא האמין, כי היו בעיניו תלושים מהעם, הוא חיפש גישה ישירה אל העם.

הזדמנות כזו ניתנה לו: בשנת 1874 עבר ללמוד באקדמיה החקלאית במוסקוה, ובשנת 1876 גורש ממנה, בגלל השתתפות בהפגנת סטודנטים נגד הסדרים המישטרתיים בבתי־המדרש הגבוהים וגלה לצפון הפלך וולוגדה. מאז, בילה בגולה כעשר שנים.

בשנת 1881, זמן לא רב אחרי שובו מהגולה, הסתלק קורולנקו מלהישבע שבועת־אמונים לאלכסנדר השלישי והוגלה לאמגה אשר ביאקוטיה, בצפון מזרח סיביר.

בדרכי־נדודיו ובמקומות־גלותו, הכיר את העם על כל שכבותיו – את האיכר, את האסירים הפוליטיים ואת הנודדים שברחו ממאסרם. כתוצאה מהיכרות זו הופיעו בשנות 1879–1885, כמה סיפורים מחיי האינטליגנטים השואפים אל העם, ומחיי האיכרים והאסירים בסיביר.

אל הראשונים התייחס קורולנקו בשלילה; בסיפוריו הוא מוקיע את כל תלישותם מהעם; את חוסר־שרשיותם וערטילאיותם שבלטו בכל דבריהם ומעשיהם.

אחר לגמרי הוא יחסו אל בני העם הפשוט – האיכרים האסירים והבורחים־הנודדים. הוא תיאר אותם על כל צלליהם, אף חשף והבליט את כוחותיהם הגנוזים.

האוירה השוררת בספורי־סיביר היא: קיפאון, חוסר תנועה התנוונות, יחס פאטליסטי לגורל: “קפא הטבע, קפאו מוסדות החברה, קפא גם המצפון” (בסיפור “הקור”). במשך מאות שנים שלטו על התושבים הילידים ועל הרוסים הגולים, הפקידים הגרועים־שבגרועים שבפקידות הצארית, ורדו בעם בלי כל בקורת. כנסיכים בלתי מוגבלים השתוללו כאן נציגי השלטון הצארי (בספור “פיאודלים”) והעם נשא בהכנעה את עריצות הפיאודלים האלה וראה, מתוך יאוש, במצב הקיים סדר בלתי־משתנה, מין חוק אלוהים קבוע מששת־ימי־בראשית.

תיאור חי, מחיי האיכר, נותן קורולנקו בסיפור “חלום מקר”. דוגמא לגיבור הסיפור שימש האיכר זכריה (זכר) צ’רנקוב, שאצלו התגורר המספר בזמן גלותו באמגה.

חייו של המסכן הזה היו כפי שמתוארים בספור: כל ימיו עמל ועבד עבודת־פרך ושכרו מכל עמלו היה לחם־צר, בגדים קרועים ובלויים ויי"ש מורעל במיץ־טבק. שאיפתו של זכר היתה מגפים חדשים – “זוג מגפים חדשים לו אפילו לפני מותי קיבלתי, הייתי מאושר” – תינה זכר את שאיפתו בפני דיירו קורולנקו שהבטיח לו מתנה. “אבל למה לך מגפים בעולם ההוא?”.– שואל ק. את זכר. “גם שם, עונה לו הנשאל בתמימות, יותר טוב להופיע לבוש כבן אדם הגון”. (“בתולדות בן זמני”).

תוכן הסיפור: מקר, הוא רוסי שאבותיו גלו לפני דורות ליאקוטיה הרחוקה. שם הם הת“יאקטו” לגמרי, התערבו בבנות־הארץ, קיבלו את נימוס הילידים־היאקוטים ואת אמונותיהם התפלות.

מקר זה נלחץ כל ימיו, על ידי אדוני המקום: “לחצו אותו כל ימי חייו! לחצו זקני הכפר וראשי המחוז, לחצו חברי השלטון המחוזי וראשי המחוז במיסים שונים לחצו הכמרים במעשר, לחצוהו הדלות, העון והרעב, לחצוהו הקור והחום”.

פעם בליל חג־הלידה, כשהשעמום בבקתה גבר על מקר עד בלתי־נשוא, רתם את סוסו למזחלת ונסע אל בית־המרזח, בהבטיחו לאשתו להביא לה חצי מהיי“ש. באין לו כסף מזומן קיבל את יי”ש, תמורת התחייבות לכרות לבעל־בית־המרזח כמה עגלות עצים. מקר לוגם את המשקה המר והמורעל במיץ־טבק בתאווה, שוכח בשעת לגימה את אשתו, מריק את הבקבוק ושב שכור לבקתתו, בה הוא סופג מכות נמרצות מאשתו המאוכזבת, נופל על משכבו באין־אונים והכרה.

בחלומו מופיע לפניו הכומר, שמת לפני זמן לא־רב מרוב שכרות, ומוביל אותו אל ה“טויון”, (אדון־העולם לפי היאקוטים). הדרך ארוכה ושוממה. הם עוברים שדות־שלג שוממים, חולפים על־פני יערות־עד של הטיגה, מטפסים על הרים קרחים, עד שמגיעים לבית גדול, בו נמצא ה“טויון”, שהוא זקן ופרצופו כפרצוף שר־המחוז. בבית מטיילים צעירים בעלי־כנפיים. הללו מכניסים מאזנים כבדים, שמים על כפות המאזניים – מימין, את מעשיו הטובים ומשמאל, את מעשיו הרעים. והנה מעשיו הרעים של מקר הכריעו את הכף. הקול קרא ומנה את חטאותיו של מקר: פרצופו מזוהם, וכפרצופו – כן מעשיו: הוא גנב ממלכודת שכניו את צידם: לא סילק לכומר את מלוא המעשר; הוא שתה כך וכך מאות ליטרים יי"ש ולא שילם את כל המגיע ממנו לבעל־בית־המרזח וכו' וכו'.

לעומת מעלליו הרעים – מעשיו הטובים של מקר מעטים מאד… ה“טויון” מוציא פסק־דינו לחיוב, ומטיל עליו עונש, למשוך את מזחלת שר־המחוז כל הימים…

אז קרה מקרה בלתי־רגיל: “אז חשך פתאום עולמו, ובליבו התלקח הזעם כסער בערבה השוממה בליל־ערפל. הוא שכח היכן הוא, בפני מי הוא עומד – שכח את הכל פרט לזעמו הגדול. פתח פיו והתחיל לדבר. הוא הטיח דברים כלפי סדר־העולם שאוזן לא שמעתם עד היום הזה”.

– “נכון” – הוא טען – פרצופי מלוכלך, בגדי מזוהמים, מעשי אינם נקיים לגמרי, אבל האם באשמתי עשיתי כל מה שעשיתי? האם לא רכבו על גבי כל מיני אדונים?" כאן הלך מקר ומנה את מעשי העוול שעשו לו אחרים. הנה תובעים ממנו עבור מאות ליטרים יי"ש ששתה, אבל “האם היה זה יי"ש מלא? הלא רק בחלקו הרביעי היה בו יסוד הכוהל, היתר נמהל לו במשקהו במיץ מורעל, ועבור משקה זה שילם בעמלו כפל־כפלים…”

הטויון הצדיקהו…

הסיפור הזה עם כל הפנטסיה שבו הוא סיפור ריאליסטי מובהק החושף את כל המציאות הרוסית העגומה. ובכל זאת, למרות כל הרע שבחיי גיבורו, הוא חדור אופטימיות ואמונה בעם, בו מאסו המהפכנים.

מקר, האיכר הרוסי, הוא גם בוער ונכנע, אך הוא נושא בקרבו לפי אמונת המספר ק., כוחות פוטנציאליים כבירים ומסוגל הוא לעתים למחות, להתמרד וגם לנצח.

“חלום מקר” לקורלנקו והסיפור “בונציה שתוק”, לי.ל. פרץ

הסיפור, חלום מקר", נוצר באמגה בשנת 1883 ונתפרסם בשנת 1885. כשתי עשרות־שנים לאחר שהתפרסם סיפור זה, פירסם י.ל. פרץ את סיפורו “בונצה שתוק”. הדמיון בין שני הסיפורים הוא כה גדול עד שאין לחשוב אותו למקרי, מקר הוא בן־ההמון שסבל כל ימיו מלחץ האדונים וכזה היה גם בונצה. שניהם הם מקופחי־הגורל. מאויי־שניהם צנועים מאד (אידיאל חייו של מקר הוא זוג מגפיים וזה של בונצה הוא עוגה חמה מרוחה בחמאה). שניהם עומדים בפני בית־הדין של מעלה. אלא י.ל. פרץ לקח את רעיונו של קורולנקו והלבישהו בגדים יהודיים. “בונצה שתוק”, מופיע בשמים בפני בית־דין של מעלה, המתואר על פי המסורת היהודית. גם פסק־הדין של בונצה הוא אחר, מאשר אצל מקר – אצל מקר, מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא, היא לצד התקיפים. אצל פרץ, בית הדין דעלמא דקשוט, הוא צודק. (ואולי משום כך) גם הסוף שונה: מקר מתמרד וגיבורו של פרץ בונצה נשאר נכנע ועני כבחייו.

המעניין הוא בשני הסיפורים הנ"ל הוא הסוף השונה. בעוד גבורו של קורולנקו המייצג ומסמל עם־עובדים משועבד מדורות, השקוע בבערותו עד כדי ייאוש, מתמרד כנגד עריציו, הרי גבורו של פרץ, בן העם היהודי שבאותה תקופה תסס כולו ותסיסתו זו מצאה ביטוייה בתנועה הציונית ובתנועות הפועלים, שהפגין רצונו בקונגרסים הציוניים ובשביתות והפגנות ברחוב – נאשם על ידי הסופר היהודי בהכנעה ובענוותנות יתירה (כידוע היה י. ל. פרץ מופיע בעצמו, במשפטים הספרותיים, כקטיגורו של בונצה). האם אין זה אופייני לגבי שני העמים? שם, בספרות הרוסית, סלחנות לחולשת העם וסבלנות לבערותו ולאדישותו; ואצלנו עם הנביאים, אי־רצון ותוכחות…

כמו בחלום מקר, כן גם ביתר סיפורי קורולנקו הסיביריים (“חלקת מארוסיה” “הקור”, “פיאודלים” ועוד), מפוארים הגיבורים במומנט של משבר פנימי; הם מתמרדים נגד הסדר הקיים, כוחותיהם העודפים פורצים במעשים בלתי־רגילים, המדהימים את מדביריהם ונותנים תקווה בידידיהם הנאורים, שבזמן־מן הזמנים עוד יוזרמו כוחות אלה לאפיק מתוכנן וישנו את החיים ברוסיה.

סיפוריו הסיביריים של קורולנקו פועלים על רקע הטבע האיום והנהדר של סיביר; יערות הטיגה, שדות השלג האינסופיים, חופי הנהרות התלולים והשוממים והקור הסיבירי הנורא, משמשים להם מסגרת. הגיבורים ממוזגים עם סביבתם עד היותם, עם עץ השדה ועם אבן־ההרים הוויה אחת; כאילו אופיים הנוקשה הוא חלק מהסלעים הנוראים־הוד, סערת־רוחם היא נשמת אפה של הסערה הצפונית המכלה, וכוחותיהם המתפרצים הם חלק של כוחות־האדמה, הפורצים באביב מתחת לציפוים הקשה ומשתפכים על כל גדותיהם בשפע של עשבים, ירקות ופרחים חיוורים של הצפון.

סיפורי סיביר היו בשביל הספרות הרוסית של סוף המאה הקודרת והמיואשת, כמשב צונן ומחייה של רוח־הים, בשרב הערבה המתה.

המנגן העיוור

לפרק זמן יצירתו הראשון שייך הסיפור “המנגן העיוור”, פרקו הראשון הופיע בשנת 1885 וכל הסיפור נגמר בסוף שנות השמונים. מאז זכה הסיפור לכמה מהדורות, אולם בכל מהדורה מהמהדורות הראשונות הכניס בו הסופר שינויים חדשים, ורק בששית קיבל הסיפור את נוסחתו הקבועה.

את בעית הנולד־העיוור מתאר המספר משתי נקודות־ראות: מנקודת ראות סוביקטיבית של הטבע שהוציאו פגום ומנקודת־ראות סוציאלית, של היחסים בין העיוור לחברה הפיקחת. למען לא לערב את שתי הבעיות ביחד, ולמען ברר את בעיית העיוור כשהיא לעצמה, העמיד המספר את גיבורו בתקופות ילדותו ונערותו בתנאים טובים ומיוחדים כאלה, שלא הניחו מקום לשום הפלייה חברתית בשביל העיוור: הוא היה בן יחיד לאמו, שהתמסרה אליו בכל מאודה ושכל מטרת חייה היתה להקל על ילדה את חייו ולמנוע ממנו את הרגשת אסונו.

לעומת הרכות האימהית של האדם הלם על רוחו בפטיש אופיו הגברי הדוד מקסים הנכה, אדם בעל יצרים עזים, בעל רוח לוהטת בנעוריו, שמצא בבן־אחותו מטרה חדשה לחייו המיואשים מחוסר פעולה. שני הכוחות הפועלים האלה – “האח והאחות” השלימו אחד עם השני ועיצבו את נפש הילד בהרמוניה מלאה: האם שימשה לו חברה ועינים בבדידות עולמו האפל, והדוד לימדו להיות פעיל ולהיעזר בכוחות עצמו; משחר ילדותו לימד אותו הדוד להתמצא בכל פינות הבית, לצאת אל סביבתו הקרובה, לעשות כל צרכיו בעצמו ואפילו לרכב על סוס; כשגדל הורהו את כתב העוורים, ספרות, חשבון וכל המדעים. שיחק לו המזל לעיוור ומשרת־החצר, יונים, הכניסו לעולם הצלילים בחלילו הנפלא שהיה רעו היחיד של האיכר הצעיר והגלמוד.

מתוך קנאה במשרת, שקנה את לב בנה בחלילו, לימדתו האם לנגן על פסנתר. שני אלה, המכשירים המוסיקליים, פתחו לנפש הילד העדינה והמוסיקלית עולם חדש של חוויות.

גם הצורך בחברת ילדים מצא את סיפוקו במלואו בבת השכנים, יצקו אולינה, ילדה ששכלה נתבגר בילדותה ושהיתה מחוננת ברגש אימהי חזק. היא לקחה אותו תחת חסותה מיום שהכירה במומו, ושימשה לו מני אז כאם, אחות וחברה. בחברת אמו, חברתו, יונים והדוד, הרגיש העיוור את עצמו מסופק לגמרי.

את תפיסת העולם החיצוני קנה העיוור בעזרת חושיו הבריאים, בעיקר, בעזרת שמיעתו העדינה וחוש המישוש המפותח בו.

אך הנה נתבגר הילד, היה לנער ואחר כך לגבר. באופן בלתי־צפוי התפרצו אל השלווה האידילית של חייו הצעירים מהעולם הרחב והרסו את שלוותו. מבלי שהיה מוכן לכך ראה את עצמו לפתע פתאום פנים אל פנים עם העולם החיצוני הזר ועמד לפניו חסר־ישע. יתר על כן, אינסטינקטיבית החל לחשוש שגם זו שחשבה לנכס־חייו היסודי, אולינה, עלולה לנטשו וללכת עם הפיקחים.

מופתע ואומלל מתפישתו זאת התכנס העיוור לתוך עולמו הבודד והסתגר גם מפני האנשים הקרובים לו ביותר. את שלוות חייו שאבדה־לו הוא מבקש להשלים את ידי תפיסת העולם הניראה.

משתלטת בו התשוקה החולנית “לראות” את העולם. הוא מענה את אמו ואת אולינה בשאלותיו הבלתי־פוסקות לפשר הצבעים. נדהמות ואובדות עצות עומדות בפניו אמו וחברתו מבלי שתדענה לעזור לו. וכאן בא דוד המתערב באופן אקטיבי ומוצא דרך להצלתו, בזה שהוא מוכיח אותו ואומר לו שצרתו היא בכך שכל מאווייו עד כאן באו על סיפוקם מבלי שידע מחסור, אבל לו צריך היה להלחם על קיומו הפיסי, להשיג בעצמו את לחמו, כי אז לא היה לו זמן ורצון לשאלות הבל. והדוד אינו מסתפק בתוכחה מילולית. הוא מוציאו מסביבתו ומפנה את תשומת לבו אל בני־גורלו, הקבצנים העיוורים. אחד מאלה – קנדיבה, הוא מי־שהיה חברו־לקרב של הדוד. הלז צריך לכלכל משפחה ולגדל ילדים, ולמרות הקשיים הוא תמיד עליז ומלא הומור. על קנדיבה זה מצביע הדוד כעל מופת ומייעץ לבן אחיו ללמוד ממנו.

במהדורה האחרונה של הסיפור מוציאו הדוד מביתו ומכניסו אל בין קבצנים עיוורים. הוא נודד אתם על פני השווקים ושר אתם את השירים העממיים, באמצעותם הוא בא במגע ומשא עם העם, אשר כתוצאה ממנו הוא מגיע לידי מסקנה שגם במצבו מסוגל הוא להביא לעם תועלת.

הסיפור “המנגן העיוור” נתקבל ברוסיה ובספרות הכללית בהתלהבות ותורגם בכל לשונות אירופה. לסיפור הזה הגיעה אמנותו של הסופר לשיא השלמות: תאור חוויותיו הנפשיות של העיוור במסגרת הטבע המקיף אותו, תפיסתו המיוחדת, “העיוורת”, את הטבע על גוניו וחליפתו, בעזרת חושי השמיעה והמישוש, והרגשותיו המלוות את החליפות האלו הם תיאורים למופת, כטובות שביצירות הספרות הקלאסית.

קורולנקו וצ’כוב

אגב הערכת קורולנקו מתבקשת מאליה ההשוואה בינו לבין בן־דורו הצעיר, אנטון פאבלוביץ' צ’כוב.

כבן־דורו היה גם אנטון פאבלוביץ' צ’כוב שייך לחוג הסופרים המתקדמים. כמוהו הוא אמן הסיפור והרשימה הקצרה, כמוהו ראה, גם צ’כוב, את מקור כל הרע שבחברה במישטר הצארי הדאספוטי, ובכל זאת גדול ההבדל בין שניהם!

בו בזמן שביצירות קורולנקו גובר היסוד האופטימי, על־אף הדלות החמרית והרוחנית, על־אף הבערות והרשלנות, על אף העוול המשווע של התקיפים והדכאון המרפה של המקופחים – שכן מאמין קורולנקי באדם טבעי, מאמין ביסוד הטוב של החיים – שולט ביצירות צ’כוב היסוד הפסימי. במאות סיפוריו ורשימותיו ודרמותיו, הפזורים בארבעה־עשר הכרכים שלו, באלפי מכתביו לידידיו ולמכריו – אין קו אור, אין אף שביב של תקווה לגאולה הקרובה. ואם אמנם, לעתים רחוקות, מביע הסופר את תקוותו, שבזמן־מן־הזמנים יהיה טוב, אבל בעיני רוחו לא ישור את הטוב הזה. בו בזמן שצ’כוב מערטל את גיבוריו ומגלה את נגעי נשמתם הכמוסים ביותר, מתייחס אליהם ולועג להם בציניות שטנית, חושף קורולנקו מתוך נשמות גיבוריו האפלות ביותר קו־אור של טוב, של תכונה אנושית טובה, מציג אותם בנסיבות כאלו, בהם ניתנת להם ההזדמנות לגלות את עצמם.

הליטמוטיב של קורלונקו הוא השיר בפרוזה “ניצוצות” בו רואה המספר בישימון הסיבירי ניצוצות של ישוב קרוב, של בית חם וסביבה נעימה. אם כי יודעי דבר אומרים לו שניצוצות אלו רחוקים – הרי הם בריחוקם מחממים את נשמתו.

“הליטמוטיב” של צ’כוב הוא המימרא: משמעם רבותי, בעולם זה! (מימרא לקוחה מ“הנפשות המתות” של גוגול). כיצד אפשר לבאר את שוני הראיה של שני ענקים אלו באותה מציאות רוסית?

אולי יש למצוא את הסיבה בתנאים בהם גדלו שני הסופרים: קורולנקו גדל בסביבה חמה ותרבותית של משפחה הגונה, נהנה מחינוך טוב, כיבד את אביו, זכר בהערצה את אמו המנוחה. וכנגדו, צ’כוב היה נכד אכר־עבד ובן־חנווני עני ממורמר, שהיה קשה ועריץ לבני־ביתו (ראה את הסיפור: “אנשים קשים”). קורולנקו, עד גלותו, חי בלי דאגות, בו בזמן שצ’כוב נלחם קשה על קיומו עוד בימי ילדותו. אך עיקר הסיבה, הוא באופן היחס של שני הסופרים לסביבתם: צ’כוב היה רק סופר המסתכל מן הצד, בזמן שקורולנקו היה בעיקרו לוחם ואחר כך סופר – ספרא וסייפא.

בפולטבה

בראשית המאה העשרים עבר קורולנקו לפולטבה אשר באוקראינה. גם שם הוא נתקל במעשי־עוול משוועים. התקופה הזאת היתה תקופת ערב־המהפכה. המפלגות המהפכניות הלמו במשטר הצאר והדהימו אותו בהפתעות תכופות – הס“ר־ים בהתנקשויותיהם בפקידי הצאַר הגבוהים והס”ד־ים בארגון שביתות גדולות. ה“אוכרנקה”, מוסד הבולשת הצארית, היתה רפת־כוח נגד העם המתקומם. ואז החליט השלטון המתמוטט “להטביע את המהפכה הרוסית בדם יהודים” (דברי פלאבה המיניסטר לעניני פנים). לשם כך הוקמו מחלאת מין־האדם פלוגות, שמטרתן היתה אירגון פרעות ביהודים.

הבשורה הרעה הראשונה הגיעה מקישינוב. שם אורגן באביב 1903 הפוגרום הנורא ביותר שבתקופה זו (ראה “בעיר ההריגה” של ביאליק) שקרבנותיו היו למעלה ממאה חללים וכמה מאות פצועים. הפוגרום שהרגיז את הציבור היהודי, החריד גם את כל החברה הליבראלית: גדולי הסופרים והעסקנים הציבוריים מיחו, דרשו חקירה ודרישה וענשים חמורים למארגני הטבח.

קורולנקו לא הסתפק במחאה, אלא נסע בעצמו לקישינוב, חקר את נסיבות הפוגרום ותוצאות חקירתו היתה הרשימה “הבית מספר 13”, בה הוקיע את מזימות השלטונות הצאריים וגילה את פרצופם המתועב.

המחאות לא הועילו. אחרי המהפכיה השניה, בשנים 1905–1906, הציף נחשול חדש של פרעות את תחום המושב. ידידינו מהחוגים הליברלים עשו מה שעשו תמיד – הם מיחו. אבל קורולנקו לא נח. הוא זנח את ענייניו הפרטיים והתמסר כולו למאבק באנשי המאה השחורה. בפולטבה, עיר מגוריו, היה יוצא בכל יום־שוק אל העם, במקום בו הבריונים הטיפו לפרעות; הוכיח, התווכח, נאבק ופיזר כל פעם בהשפעתו האישית את הפורעים. ואכן בפולטבה, כל הנסיונות לפרעות לא הצליחו.

גם אחרי נחשול הפרעות לא הניח את ענין היהודים, הוא לחם בעוז נגד ההגבלות והרדיפות של השלטון הצארי, שלא פסקו אפילו בשנות המנוחה.

אחרי “השקט” הוחרד הציבור שוב על ידי “עלילת־דם” ומאסר היהודי בייליס. קורולנקו הקדיש את עתונו למאבק במארגני המשפט – שר המשפטים שצאגלוביטוב וכנופייתו, עמד בראש הוועד להגנת בייליס ולא נרגע עד שיצא משפטו של בייליס לאור, והוא שוחרר.

אכן, רבים היו האינטליגנטים ברוסיה, שמצפונם לא נתן להם מנוח בשל מעשי ממשלתם ועמם. הם מיחו, התריעו והתריסו נגד שלטון הרשע, אבל הם הופיעו רק לרגל מאורע מזעזע. לא כן היה קורולנקו; כאביר של ימי־הבינים לא הניח מעולם את נשקו לרגע ולא הפסיק במאבקו בשנאת־ישראל אף ליום אחד. עניין זכויות היהודים היה בשבילו חלק של עניין העם הרוסי כולו. הוא לא תיאר לעצמו את שחרורו של העם הרוסי בלי שחרורו מדעותיו הקודמות כלפי העם היהודי.

ומה גדול היה צערו כשהעם, אשר בו בטח והאמין כל ימיו, איכזב אותו ואלה שהתאמרו להיות מגשימי חרות־העם חשבו להשיג את מטרתם בשמן דם היהודים. הוא נזדעזע כאשר ראה את מעשי פטליורה ואנשי ימ"ש. הוא לחם, מיחה, קרא את דעת הציבור המתקדמת לנער כפיהם ממנהיגים אלה. אך קול המוהיקן האחרון של דור ההומניסטים נשאר קול קורא במדבר.

קורולנקו התנחם רק בזה ש“תנועה הבונה עתידה על פוגרומים סופה להיעלם מעל פני האדמה”. וגם אמנם זכה לראות במפלתם של כל הפורעים למיניהם, אבל הקומוניסטים לא השביעו את רצונו; הוא נשאר אינדיוידואליסטן.

לשוא ניסו השליטים החדשים למשכו על צידם שישתף עמהם פעולה – הוא סירב ומת גלמוד בפולטבה בדצמבר 1921.

אחרי מותו הוציאו השלטונות הרוסיים את כל כתביו. עם מותו קיפח העם היהודי לא רק את אחד מחסידי אומות העולם, אלא גם אחד היחידים שידעו ואהבו את העם היהודי. מלחמתו לעניין היהודים לא היתה מתוך רחמים, כי אם מתוך אהבת הצדק. קורולנקו תפס תפיסה נכונה גם את תולדות מאבקנו ברומים. שלא כתפיסת המלומדים והסופרים הלועזיים – הרואים במלחמת היהודים ברומאים מלחמה של קנאים דתיים השונאים כל תרבות זרה – היא תפיסתו של קורולנקו לגבי הקנאים והרי הוא אשר שם בפי ראש הסיקריקין, מנחם בן־יהודה, את הדברים הבאים:

“אלימות הרומאים היא האש וכניעתכם (הוא מדבר לאיסיים אוהבי השלום) היא העצים לאש. האלימות לא תיפסק אלא עד שהאש תבלע הכל. גסיוס פלורוס רצח את הנכנעים וקסטוס גלוס מבטיח חסד לאלה שלחמו בו. זה בא מפני שבמקום העץ שבקרבכם נתקלו הרומאים בברזלנו. האלימות ניזונה מכניעה כשם שהאש ניזונה מקש. כעס הבא מתוך רגש כבוד, מעורר בלב התקיף שכר התועלת שיכול הוא להפיק מחסד”.

במקום אחר אומר מנחם לאיסיים: “ייתכן שאנו לוחמי החרות, נאבד; ואתם, בניכם ובני בניכם, תישארו בחיים, הלא תזכרו אותנו, לוחמי החרות, שעוררו על עצמם את זעם הכובשים וקנו במותם בשבילכם שלום ושלווה”.

דברים אלה יכול היה לכתוב רק יהודי או לא־יהודי שהזדהה הזדהות מלאה עם העם היהודי. וכזה היה ידידנו הסופר הלוחם אוהב האדם, ידיד לכל נדכה ושונא לכל מעוול. וולאדימיר גאלאקטיונוביץ קורולנקו, עליו השלום.

---

א. פּ. צ'כוב

מאת

אליעזר ירושלמי

“נכדו של צמית, בנו של עריץ. חונכתי בשוט ובמכות.. הרגילוני לכניעה ולצביעות… עכשיו עלי לעבוד שנים על שנים כדי לסחוט טיפה טיפה את העבד שבקרבי”… “בילדותי לא היתה לי ילדות”. – כך מספר צ’יכוב על עברו גם נעוריו היו קשים, וכל ימיו עמל ותלאה. אלה הן בקיצור תולדות חייו הקצרים של גדול המספרים הרוסים אנטון צ’יכוב. סבו יגור צ’יך היה צמית. בעמל עשרות שנים צבר את הסכום של שלושת אלפים וחמש מאות רובל ופדה את עצמו ומשפּחתו מעבדות. אביו פאבל צ’יכוב היה חנווני בעל השכלה מסויימה ואפילו בעל נטיות אמנותיות – הוא ניגן על כנור וניהל את המקהלה בכנסיה. הוא גם עשה כמיטב יכולתו כדי להקנות לבניו השכלה טובה. אבל היה עריץ באופיו ובעל השקפות “פטריארכליות” כל החיים. הוא הכריח את כל משפּחתו לציית ציות עיוור לכל פקודותיו. מכות ושבטים היו אמצעי החינוך שלו. “עד היום איני יכול לשכוח את עלבון המלקות שספגתי בימי ילדותי” – התאונן אנטון צ’יכוב לפני גורקי. בשנתו השש־עשרה, בעוד אנטון תלמיד בגימנסיה בטאגאנרוג, עיר מולדתו, נהרס קן המשפּחה: אביו פשט את הרגל, ביתו נמכר במכירה פומבית וכל המשפּחה עקרה למוסקבה רק אנטון לבדו נשאר כמורה עוזר במשפּחת האיש שקנה במרמה את ביתם. הנער בן השש־עשרה לא רק פירנס את עצמו אלא גם חסך משכרו הדל כמה רובלים בחודש ושלח למשפחתו הרעבה. בשנת 1879 סיים אנטון את לימודיו בגימנסיה, קיבל סטיפנדיה מהעיריה בסכום של מאה רובל ונכנס למחלקה המדיצינית של האוניברסיטה במוסקבה. אז החל לפרסם רשימות קצרות בעתונים היתוליים תחת השם אנטושה צ’יכונטה. רשימותיו וסיפוריו נתקבלו ברצון, בשכר־הסופרים הדל שלו פירנס כמעט את כל משפחתו. ולא רק בחומר, כי־אם גם ברוח השתלט אנטון על כל המשפחה. בעדינות, אבל ביד חזקה התנגד לשרירות לבו של אביו וגמלהו מכמה מידות של עריצות. בשנת 1884 גמר אנטון את המחלקה המדיצינית ונתמנה לרופא באחד מבתי־החולים של ה“זאמסטבו” בסביבות מוסקבה. בעבודתו זו נפגש עם העם הרוסי על כל שכבותיו – איכרים, עירונים ואצילים; ממקור זה שאב אחר כך את החומר לרוב יצירותיו.

עד 1884 היו יצירותיו קלות־ערך – רשימות קצרות, היתוליות, סיפורים קצרים, אניקדוטות וכדומה. אבל גם מבין אלה מבצבצות יצירות אמנותיות החורגות ממסגרת ספרות משעשעת. הנה, לדוגמה, “הסמל פרישיבייב”. התיאור אינו אלא מעין פרוטוקול ממהלך משפט, והמעשה הוא רגיל מאד. הסמל בפנסיה, פרישיבייב, פגע בדברים ובידים בכבודם של השוטר וזקן־הכפר בשעת מילוי חובתם. בשעת המשפט מדבר רק פרישיבייב. יריביו מפסיקים אותו רק בקריאות־ביניים; אך מדבריו מתגלה כל עברו ואופיו: כל ימיו היה “דוד ומדריך” בצבא הצארי, חינך והדריך טירונים, שהיו נתונים לשרירות לבו ושלטונו עליהם היה בלתי־מוגבל. הוא “חינכם” בגידופים, במהלומות ובעונשים אחרים. מתוך אורח־חייו נוצרה אצלו “השקפת־עולם” מיוחדת על ה“המון הנבער”: כולם צריכים להתנהג לפי פקודות הרשות. מה שלא הותר – אסור. והוא, הסמל פרישיבייב, אחראי להתנהגות “העם”. בתפקיד זה, שנטל על עצמו, הוא מטיל אימתו על כל הכפר: אינו נותן להדליק אור במושבותיהם, לשיר שירים, הוא משגיח על היחסים האינטימיים של הצעירים, ואם מתנהגים שלא כרצונו, הוא מרביץ, כי “את העם יש להדריך גם במכות”, לפי דבריו. במקרה הנתון הורה דעת את השוטר ואת ראש הכפר, וכשלא קיבלו דעתו – הרביץ בהם. פרישיבייב מקבל עונשו מהשופט, אבל אין הוא מבין בשל מה נענש. לפי הכרתו טעה השופט. אין הוא מוחה (כי לאדונים, לפי דעתו ונסיונו, מותר לטעות). אבל בצאתו מבית־המשפט ובראותו את הקהל שנתאסף מסביב, אין הוא עוצר ברוחו ופוקד בקול מצווה: “התפזר!”… כאילו לא קרה במשפט דבר.

לכאורה, לפנינו אניקדוטה רגילה מהווי החיים היום־יומיים, אבל כזו היתה אוירתה של כל רוסיה הגדולה והרחבה, בה שליט “אבא” הצאר, ובה כל עושי דברו הם פרישיבייבים. ההבדל בין הגדול לקטן הוא רק במידת השלטון, האופי הוא אחד. בלשון אחת דיברו ברוסיה הסמל וראש המדינה פובידונוסצב. מהראש עד אחרון השוטרים שיטה אחת היתה להם, היא שיטת אפיטרופסות “אבהית”, הרואה בעם “המון נבער” הזקוק ל“טיפול” במקל וברצועה. הסמל היה לסמל לכל רוסיה הצארית. והשם פרישיבייב “זכה” למקום כבוד ליד שמותיהם של חליסטקוב, מנילוב, סובאקביץ, פליושקין ועוד, שנעשו לשמות נרדפים לתכונות אנושיות מסויימות. בדבר אחד נבדל פרישיבייב מחבריו, גבורי גוגול, דוסטוייבסקי וגונצ’ארוב שבספרות הרוסית, שבהם נתנו הסופרים סימני תכונה אנושית ידועה, בצבעים גדושים, בהפלגה. הם מסמלים את התכונה המופשטת יותר מאשר את המציאות. ואילו פריבישייב וכל חבריו ביצירות צ’יכוב הם פשוטים וריאליים יותר. כולם מתוארים כמו שהם ומשום כך רושם מעשיהם הוא מזעזע יותר; הקורא על פליושקין, מנילוב יכול להתנחם כי אלה הם יוצאים מן הכלל, אך חצי־נחמה זו לא תנחם את קוראיו של סיפורי צ’יכוב: טיפוסיהם כל כך טבעיים ושכיחים.

בשנת 1884 הוציא צ’יכוב את קובץ־רשימותיו הראשון, ובשנת 1885 – את השני (סיפורים מגוונים). הספרים מפרסמים את שמו. הוא נעשה סופר מבוקש בכל העתונים ההיתוליים. אך הבקורת הרשמית ראתה בו רק מחבר אניקדוטות ועברה עליו בשתיקה. מצד אחר עוררו יצירותיו האמנותיות יותר אי־רצון אצל עורכיו. הללו רצו ברשימות מבדחות, משעשעות את הקורא, ולא בדברים העלולים לעורר מחשבות נוגות בלב הקורא או גם לעורר חשדים בלב הצנזור. גם צ’יכוב עצמו לא העריך את דבריו ביותר וראה ביצירותיו רק סיפורים מבדחים, שאין להם ערך ספרותי רב. אך בשנת 1886 הרגיש בו הסופר הידוע גריגורוביץ (מחבר הסיפור “אנטון המיסכן”) ופנה אליו במכתב מעודד ויעץ לו להתמסר כולו לספרות. צ’יכוב פרש לאט לאט מהעתונים ההיתוליים ועבר להשתתפות־קבע בעתון הגדול “נובויה וורמיה” (“זמנים חדשים”), שאז עוד לא נדרדר לשפלותו האנטישמית־הפוגרומית שלאחר כך, ובעתונים רציניים אחרים.

בשנות השמונים הגיע צ’יכוב למלוא כוחו הספרותי. הופיעו אז סיפוריו הגדולים “בערבה” וגם מחזותיו הראשונים. התקופה ההיא, שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, היתה עת רעה לעם הרוסי: בכפר חי העם חיי דלות מנוולת ומנוונת, שקוע בבערות, שכרות וזנות, והתנוון ללא כל מדריך ומורה. ובעיר, היא העיר המחוזית, האופיינית לפרובינציה הרוסית, שרר קפאון: הפקידים חורקים בקולמוסי־הנוצה שלהם כשהם שחוחים על ניירותיהם הטפלים, כופפים גבם בפני הממונים עליהם ומתרפסים לפניהם עד כדי התבטלות גמורה. מעמד הסוחרים, הם “האגרופים”, אינו נבדל ברמתו התרבותית ממעמד האיכרים, אך מושחת יותר ממנו, והאינטליגנטים המעטים עומדים אין־אונים בפני אדישות החברה ומבלים ימיהם בקלפים או בפטפוטי־הבל על דא והא ועל אחרית הימים. ואם מי מהם מתעורר ומתקומם נגד הנחשלות הסובבת אותו, רוצה לפעול, לעורר, לשנות במשהו את המציאות העגומה, הריהו נתקל בקיר אטום של אדישות וטמטום ושל לעג שאננים, החורצים מראש שהכל הבל ולא יועיל דבר. ועל גב כל העם הרוסי רוכב הערפד הצאריזם המנוון. מוצץ מהעם את שארית לשדו, שולח שלוחותיו אל כל פינות ארצו ומרעיל את כל שכבות העם ברקבונו המוסרי.

מצב זה הביא את טובי הסופרים והעסקנים הרוסים לידי יאוש, ובכללם גם צ’יכוב. אך הוא לא פסק מהוקיע את כל ליקויי עמו. חוג ראייתו היה רחב; הוא הקיף כמעט את כל שכבות החברה ובכולן גילה את אותם הנגעים: עצלנות פיסית ורוחנית, רשלנות וחוסר־אחריות פושעת, אדישות וטמטום. “רוסיה היא ארץ של זוללים, עצלנים. הם מרבים לאכול, ישנים גם בצהריים בקול נחרה. הפסיכולוגיה שלהם היא זו של כלב; מכים אותם – והם מייללים בקול נמוך, מלטפים אותם – והם מלקקים את יד המלטף… עבדים אנחנו. איש אינו מאמין בדבר אלא באפשרות ללגום כל יום חמיצה שמנה ואינו מרגיש דבר מלבד פחד מפני התקיף שיבוא ויכהו”. – אלה היו דבריו לפני גורקי. בעיקר שנא את הצביעות ואת הנבלות. בתכונות אלו נלחם כל ימי חייו, ואותן הוקיע בכל צורותיהן. את מלאכתו זאת עשה צ’יכוב בדרך מיוחדת: הוא לא הביע דעתו, לא הילל ולא חילל, אף לא גילה ביצירתו כל יחס סובייקטיבי לגיבוריו – לא אהבה לטובים ולא שנאה לרעים. הוא רק נתן להם לדבר בעדם ולפעול בעצמם. הוא גם לא המציא עלילות מפתיעות מיוחדת שבהן מתבלטות תכונות הגיבורים. הוא בחר בעלילות השכיחות ביותר וצירף את דברי האנשים ומעשיהם בצירופים כאלה, שתכונותיהם ומחשבותיהם הכמוסות נחשפו לפני ידידיו. וכך יעץ לגורקי: “כשאתה מתאר מסכנים ואומללים ורוצה לעורר רחמים בלב הקורא, התאמץ להישאר קר במידת האפשר – זה נותן לצער הזולת רקע, עליו הוא מצטיין באופן בולט יותר”. ובמקום אחר הוא אומר: “על סיפור אפשר לבכות ולהיאנח, אפשר לסבול ביחד עם הגיבורים, אבל את זה יש לעשות בלי שקורא ירגיש בכך. ככל שהיצירה אובייקטיבית יותר כן חזק יותר הרושם שלה”.

הנה הרשימה הקצרה בשם “בת אלביון”. אציל גבוה, ראש האצילים בפלך, עוסק באחוזתו בדייג ולשם יתר נוחיות הוא מתפשט עירום כביום היוולדו, בלי שים לב למחנכת בניו היושבת במרחק צעדים מספר ממנו. לכאורה עושה רשימה זו רושם הומוריסטי, הסיטואציה פיקנטית, אך מתוך הערתו הקצרה של האציל ביחס אליה, “בת אלביון”, הנאמרת כלאחר־פה, מגלה האציל השבע והמדושן־עונג את בוזו לזרה, למסכנה התלויה בחסדו. ואתה חורק שינים למראה שפלות הנפש של השבע ולמראה צערו ועלבונו של האדם הקטן. לא כל הרשימות והסיפורים הובנו בזמנם כראוי. אבל היו כאלה שזעזעו מיד את כל הלבבות. אחת “הרשימות” (כך קרא לה צ’יכוב) היא “האולם מספר 6”, שכתב בשנת 1892 בשובו ממסעו על פני האי סאכאלין (“האי סאכאלין הוא חרפת העם הרוסי” – אמר אז). וזה תכנה:

בעיר מחוזית אחת יש בית־חולים, אותו מנהל הרופא אנדרי יפימיץ ראַגין. הסדרים בבית־החולים הם כרגיל בכל בתי־החולים ברוסיה הגדולה: זוהמה, לכלוך, גניבות ויחס איום לחולים. אנדרי יפימיץ בא לכאן בעודו צעיר. הוא היה אז מלא רעיונות, אידיאלים ושופע מרץ. מובן שבית־החולים עשה עליו תחילה רושם מזעזע. הוא השתער בכל כוחותיו לתקן את המעוות. אבל כאן נתקל בהתנגדות החברה ותקיפיה. הוא רצה לפטר עובד שנתפס בגניבה, התערב בדבר ראש האצילים, שקרובת הגנב שירתה בביתו, וביטל גזירתו והגנב הוסיף לגנוב בגלוי, כשאר חבריו. נסיונותיו האחרים של אנדרי יפימיץ נתנפצו באותו האופן. ובאמת, כיצד יעמוד אנדרי יפימיץ רך־הלב ועדין־הנפש, שאינו מעז לצוות אפילו למשרתת ביתו, בפני כל החברה?… רפו ידיו של אנדרי יפימיץ, חדל להתעניין בנעשה במוסדו, מילא חובותיו אוטומטית ולא השגיח בכל הנעשה בתוכו. מרוב יאוש ביקש לו הרופא הגלמוד נחמה בספרי פילוסופיה ונאחז בכמה מרעיונותיו של מרקוס אורליוס. ברצות אדם יכול הוא להרגיש עצמו מאושר מאחורי מנעולים כבחדרו החם והנעים. ואם כן, הלא אין הבדל. כעני כרש סוף כולם המות. ומצפונו נרגע. באחד הימים סר אנדרי יפימיץ אל המחלקה לחולי־רוח, לחדר מספר 6, בו שלט השומר ניקיטה באגרופיו שלטון בלי מצרים. במחלקה זו מצא חולה מעניין, את איבאן דימיטריץ גרומוב. זה היה פקיד שנשבר מתחת אסון משפחתי ויצא מדעתו. מאז נשאר סגור בלי שאיש ידאג לו. אנדרי יפימיץ נכנס אתו בדברים וגילה בו אדם אינטליגנטי מאד, כמעט האינטליגנטי בכל העיר. אתו יכול היה לשוחח על ענינים רמים ומופשטים. אלא שגרומוב לא הסכים לפילוסופיה שלו: מחזיקים אותנו כאן מאחורי הסורג, מכים ומענים בכל מיני עינויים, הלא אין הבדל בין חדרי עינויינו לחדר־עבודה חם ונוח… האם לא כן? – פילוסופיה זו נוחה מאד, היא משחררת את נושאה מכל אחריות ויסורי מצפון… אבל נסה נא, אדוני להכניס אצבעך אל בין הדלתות עד שתילחץ, אז תוציא קול צווחה… ועוד איך תצווח!…

השיחות התדירות שבין הרופא לחולה־הרוח מעוררות בלב החברה את החשד שגם דעתו של הרופא אינה שפויה. בזה משתמש סגנו, השואף לרשת את מקומו, מפיץ עליו דיבה ומכניסו לבסוף לאותו האולם מס' 6… כשאנדרי יפימיץ מרגיש על גבו ועל ראשו את מהלומות אגרופיו של השומר ניקיטה, הוא מוחה ומתמרמר וברגע זה מנצנץ במוחו המהומהם הרעיון הנורא, שכאב כזה הרגישו אנשים אלה יום יום, כל זמן כהונתו. הוא אינו יכול להבין איך זה קרה שבמשך עשרים שנה ומעלה לא היה לו מושג על הכאב הזה “ומצפונו שהיה שתקן וגס כאגרופו של ניקיטה הקפיא את דמו מראשו עד כף רגלו”. ברוב יאושו מתודה אנדרי יפימיץ לפני ידידו לגורל איבאן גרומוב ואומר: “הייתי אדיש, הגיתי ברעיונות נשגבים ועליזים עד שהגיעה הרעה לעצמי, ואז נפלתי ברוחי… חלשים אנו שנינו, סמרטוטי־אדם, נפלנו עם המהלומה הראשונה”…

אנדרי יפימיץ מת באותו הלילה משבץ הלב.

סיפור זה, דומה לכאורה לרבים מסיפוריו של צ’יכוב. המוטיב הזה חוזר אצלו לפעמים קרובות. אינטליגנט צעיר בא מהמרכז לפרובינציה, אמר להפוך עולמות וסיים ימיו בבית־המרזח, או במועדון האזרהים ההגונים ליד הקלפים, ומת משבץ־לב. אך סיפור זה חורג ממסגרת סביבתו. אנדרי יפימיץ לא רק על עצמו בא להעיד; הוא נציגו של מעמד שלם וקריאתו האחרונה היא קריאת־יאוש של הסופר על אדישותה של החברה הטובה כלפי מעשי־הזוועה של ניקיטה וחבריו. האולם מספר 6 מתרחב ומגיע עד קצות גבולות האימפריה הרוסית העצומה. כל נתיני הצאר נהפכים לתושבי האולם מספר 6.

כבחיי האינטליגנט הרוסי כך גם בחיי האיכר גילה צ’יכוב את האמת כמו שהיא במציאות ולא כפי שתוארה בספרות על ידי סופרים שקדמו לו. צ’יכוב לא הירבה לכתוב על חיי האיכרים, אך במה שכתב חשף את המציאות של חיים אלה בכל כיעורה. זוהמה, עבודה מפרכת, מחלות, שכרות וזנות, מרירות ושנאה לקרוב ולרחוק. וכשם שהסיר את פני הלוט הרומאנטי מעל פני חיי האיכרים, כך קרע את המסוה מעל פני האצולה. עד צ’יכוב היתה הספרות הרוסית בעיקרה ספרות אצילים. האיכרים ושאר שכבות העם שימשו רק רקע אחורי לפאסאדה האצילית (פרט לאוסטרובסקי שמחזותיו הם בעיקר מחיי הסוחרים). מפושקין עד ל. ג. טולסטוי קסמה לנו האשה האצילית: טאטיאנה לארינה החולמת, נאטאשה רוסטובה־בזוכובה המלאה חן־ילדות ושמחת־חיים ועד כל גבורות “קן האצילים” ו“מימי האביב” לטורגנייב סימלו הנשים האצילות את האשה הרוסית האידיאלית. אחרות הן הנשים האצילות בסיפורי צ’יכוב. בעודן צעירות ויפות ותקיפות הן טורפות ודורסות את כל הנמצא בקרבתן, וברדתן מנכסיהן הן נהפכות לבריות עלובות, לצללי העבר. את הטיפוס מהסוג הראשון נתן לנו ב“נסיכה”. הנסיכה עשירה מופלגת. אחוזותיה מאוכלסות רבבות אנשים העמלים בשבילה. היא יפה ומלאת־חן, יודעת להיות אדיבה אפילו לתלויים בה. באחד הימים היא פוגשת במי שהיה רופא באחוזותיה, הדוקטור קורוליוב, והיא שואלת ברוב אדיבות לשלומו ולשלום אשתו. אך הלה, תחת לענות באדיבות לאשה יפה זו, שופך עליה קיתון של חירופים: “אַת אינך יודעת אהבת־אדם, כל האנשים הטורחים למענך הם רק בשר־תותחים לך, כמו לנפוליאון; אך לנפוליאון היתה אידיאה ולך אין כלום מלבד אנוכיותך… אַת מכריחה עשרות אנשים אינטליגנטים, רופאים, מורים, אגרונומים לשרתך כמוקיונים, כדי לשעשך…” ברם, למחרת נבהל הרופא הזקן מדברי עצמו ומיהר לבקש סליחה מגברתו, והיא ברוב חסדה סלחה לו והגישה לו את ידה לנשקה. הרופא נשק את ידה הענוגה בפנים מביעות חרטה… גבורי צ’יכוב אינם לוחמים אמיצים. הסיפור נגמר בלגלוג קל על חולשת האדם.

כבר בשנות השמונים הוצגו על הבימה כמה ממחזותיו הקלים של צ’יכוב כגון: “איבנוב”, “הדוב”, ו“הצעה”. בדראמה התחיל רק בשנת 1885. מחזהו הגדול הראשון היה “בת השחף”. השם לקוח מאפיזודה אחת במחזה: הגיבור הראשי קונסטנטין טרפליוב ירה בבת־שחף והטיל את גופתה לרגלי נינה אהובתו. הסופר טריגורין, שהיה באותו מעמד, מעיר שמקרה “בת־השחף” יכול לשמש נושא לסיפור מעניין זה: מעשה בבתולת־חן, ששכנה על חוף האגם, אהבה את מקום משכנה, התענגה על יפי מראהו… עד שבא אדם אחד, הרגיש בה ואיבדה מן העולם. מקרה זה במחזה נהפך לסמל לכל אלה אשר כשחף הם חיים חיי דרור וללא דאגה עד שמזדמן הצייד ומשמידם. במחזה זה מצויים כמה מומנטים אבטוביאוגרפיים. בסופר טריגורין יש להבחין בכמה מתכונותיו של המחבר. צ’יכוב בחר לו כאן בדרך מיוחדת: אין הגיבור הראשי תופס את כל תכנו של המחזה, אלא רוב הנפשות הפועלות נמצאות במרכז יחד אתו. העלילה מתפתחת ועולה עם התפתחות כל הגיבורים. התיאור במחזה הוא ריאליסטי. כבכל יצירותיו של צ’יכוב, אבל העלילה הריאליסטית מתעלה לסמל ומצטרפת לרעיון העיקרי שבמחזה, רעיון השאיפה אל־על והמאבק על שאיפה זו. בלעדי השאיפה החיים הם חסרי כל תוכן, חיים של שובע פיסי השוקעים בשפלות־נפש ומתנבלים. אך גם מטרה ללא מאבק מנוונת את נושאה. הנה טריגורין, סופר מצליח ומפורסם, מודה שכל מה שהוא יוצר, הוא עושה בלי לב ובלי רגש, ואף־על־פי שתיאוריו יפים אין בהם חיים, כי אין לו מטרה בחיים. גם אהבתו אינה מרוממתו. היא חולפת וחסרת־אחריות. קונסטנטין טרפליוב אמנם שואף אל על, הוא גם מבטיח בראשית כסופר וכאמן, אך אין בו הכוח והרצון להיאבק על כשרונו, הוא מדשדש במקום אחד ואינו עושה דבר, וסופו שמתאכזב מאמונתו ומאהבתו גם יחד ונופל כשחף שדוד – מאבד את עצמו לדעת. לעומתם נינה זרצ’ניה מתעלה על ידי אהבתה האומללה ואסונותיה למעלת גיבורה דרמטית; הרצון לעלות ולהידמות לאידיאל של אהובה ממריץ אותה להיאבק על מקומה בבימה. היא נכשלת, נופלת וקמה, עד שהיא משיגה את שלה – חיי אָמן מלאים. “אני אינני בת־שחף! לא אתן את עצמי טרף לצייד” – במלים אלו היא מסיימת את דבריה. המחזה “בת־שחף” הוצג לראשונה בתיאטרון האלכסנדרוני בפטרבורג ונכשל כשלון חרוץ. המחבר שישב באולם ברח באמצע ההצגה בהחלטה שלא להוסיף לכתוב מחזות. אבל בשנת 1898 הוצג אותו המחזה על ידי התיאטרון האמנותי במוסקבה בהצלחה בלתי־רגילה. בהשפעת ידידיו כתב בשנות 1899–1903 את המחזות “הדוד ואניה”, “שלוש האחיות” ו“גן הדובדבנים”.

“הדוד ואניה” הוא מחזה מרוכז יותר מ“בת־השחף”. רעיונו העיקרי כבר מצא ביטויו בכמה מסיפוריו (“הנזיר השחור”, “המרפרפת”, “הנסיכה” ועוד). ענווי־עולם צנועים עמלים וטורחים כל ימיהם למען טפילים. הם נשארים תמיד בצל, בו בזמן שהאחרונים מבריקים וממלאים חללו של עולם ביופים המדומה או בפראזות הריקות שלהם. יש שהראשונים מתמרדים נגד מנצליהם ומטיחים כלפיהם דברים מרים, אך סופם ששבים לשפל מצבם. “יכול הייתי להיות אדם גדול, שופנהויאר, דארוין, לולא עבדתיך כל ימי” – מתמרמר הדוד וואניה באזני הפרופסור טרביאקוב, פראזיולוג ריק ואנוכי… אבל בסופו שב הדוד ואניה לשעבודו. נחמתו ונחמתה של בת אחות סוניה, שותפתו לגורל, היא, שבחיים אחרי המות יבואו על שכרם. גם הדוקטור אסטרוב, בעל הכוחות העצומים והנפש הרחבה, הרוח החיה בכל סביבתו, זה שמרפא, בונה וזורע אור בקרב העם החשוך, גם ידיו קצרות לשנות את המציאות, גם הוא אינו יכול אלא למחות. את מחאתו הוא מביע באזני יילינה אנדרייבנה, אשת הפרופיסור היפהפיה, הקרה והריקה, שהוא אוהב, ואומר: “בכל אשר אתם באים, אתם מביאים הרס ורקבון! לכו מזה!”… וסופו שנופל לתוך יאוש ונותן בכוס עינו. מנצחים הרשעים הטפילים, והטובים מנוצחים.

אחרת היא התפתחות המחזה ב“גן הדובדבנים”. הגבורים הראשיים הם בת־האצילים ואנבסקייה ואחיה גאייב. בנים הם לגבורי טורגנייב. אבותיהם חיו על חשבון המשועבדים להם והם עצמם גמרו לבזבז את שארית הרכוש הגזול. חייהם הם בטלה וריקים מכל תוכן; הם מהלכים בעולם כצללי העבר, אינם יכולים לחיות גם למות אינם רוצים. זמנם כבר חלף, שוב אין להם אחיזה בחיים, אין להם לא יכולת ואף לא רצון להיאחז בהם. דבריהם אינם אלא פטפוט, צערם אינו צער, תמימים הם כילדים ותשושים כזקנים. הם מוקפים במשרתים ומשרתות, אשר כאדוניהם לא יצלחו לכל דבר ושכלם אינפאנטילי. כל הופעתה של חברה זו, האדונים והמשרתים יחד, עושה רושם של מחזה־בלהות, של רוחות לא מעולם זה, של גרוטסקה ופארס. רק אחת ויחידה בכל החברה הזאת היא אניה בת ראנבסקיה, שואפת לחיים חדשים ועוזבת את הבית, שנגזרה עליו כליה, כדי לצאת לעולם הרחב. לכאורה אין כאן אלא קומדיה או וודביל, ובכל זאת משאיר המחזה רושם עגום. צ’יכוב התפלא כשסיפרו לו שהצופים במחזה שפכו דמעות בשעת ההצגה.

“גן הדובדבנים” הוצג בינואר 1904. הצלחת ההצגה היתה יוצאת מן הכלל. למחבר, שנוכח בהצגה זו, נערכה קבלת־פנים רבת־התלהבות. אבל צ’יכוב עצמו כבר עצר כוח בקושי לעמוד על רגליו. הוא כולו היה אכול מחלה ממארת, וזו הפילתהו למשכב שממנו לא קם. מיד אחרי ההצגה חזקה עליו פקודת הרופאים לצאת לבדנוויילר, ושם מת ב־2 ביולי 1904. כבכל ימי חייו כן גם במחלתו שמר על עצמו מפני הכיעור והסתיר את מכאוביו אפילו מאשתו. כמה שעות לפני מותו עוד בידר והצחיק אותה בסיפור מבדח שבדה באותה שעה. הוא שמר על קור רוחו עד הרגע האחרון בו איבד הכרתו.

מעטים וקשים היו ימיו של אנטון צ’יכוב, אך גדולה הירושה שהשאיר אחריו בספרות. סיפוריו ומחזותיו גילו את המציאות הרוסית על כל צלליה וזוועותיה וגם על אורותיה; כמה מהם זעזעו את הלבבות ועוררו את מצפון העם. צ’יכוב היה אחד הסופרים הלאומיים של העם הרוסי, אך עם זה גם אחד המספרים האוניברסליים ביותר של הספרות הרוסית. ברבות מיצירותיו נשתמרו עד היום רעננותן וחיוניותן; כמה מגיבוריהן, כגון ה“אדם בנרתיק”, ה“סמל פרישיבייב”, נהפכו לשמות נרדפים לתכונות אנושיות כלליות ולנחלת הספרות העולמית.

---

על משנתו ההיסטורית של טוינבי

מאת

אליעזר ירושלמי

הראשון שזעזע את בטחונה ההיסטורי של אירופה היה אוסבלד שפנגלר בספרות “שקיעת המערב” שהופיע אחרי מלחמת־העולם הראשונה. הוא קבע בפעם הראשונה שתרבות־המערב היא בת־חלוף ככל התרבויות וגורלה יהיה כגורל הקודמות לה. הוא ראה את מסלולה של כל תרבות כקבוע בחוקיות גורלית: צמיחה, פריחה וכמישה – ומבחינה זו גם גורלו של המערב נחתך וסופו הוא בלתי־נמנע. ההיסטוריון האנגלי טוינבי לוקח לו לנקודת־מוצא את השקפת שפנגלר שבתרבות אירופה היא ככל התרבויות, עלולה להשתנות וגם לחלוף, אבל אין הוא מגיע למסקנותיו הפסימיות של האחרון. לפי דעתו של טוינבי אין לקבל את הדטרמיניזם השפנגלרי כחוק־טבע. נסיוננו בהיסטוריה האנושית הוא דל ומוגבל מאד. כי מה ערכו של נסיון של ששת אלפי שנות ההיסטוריה של התרבות האנושית לעומת שמונה מאות אלף השנים של קיום המין האנושי או לעומת שמונה מאות מיליוני השנים של קיום החי על כוכבנו? הלא הם כרגע בחיי אנוש וכניד־עפעף בחיים האורגניים בכלל. אין איפוא ביכולתנו להסיק מסקנות לעתיד ועל אחת כמה וכמה לקבוע חוקים לו. נוסף לכך אין טוינבי מסכים לדעה המקובלת בהיסטוריה, שכל תרבויות־העולם חלפו או חולפות ללא שוב. לפי דעתו תרבות יוון ורומי לא חלפה, אלא התמזגה בתרבות אחרת, הנצרות, וזו האחרונה חשובה ועילאית משתי התרבויות ששימשו יסודות למזיגתה. ואולם המשטר המדיני של יוון ורומא הוא אשר בטל וחרב. חורבנן של מדינות אלו באו בגלל הניגודים שבין התפתחותן הפנימית לבין הנסיבות החיצוניות שנוצרו בעקב התפתחותן זו.

יוון התפתחה והתפשטה למזרח ולמערב, אבל לא יכלה להתגבר על הרגליה הפרטיקולאריים משנות דור. אתונא, אספרתא, קורינתוס ושאר הערים־המדינות היווניות הוסיפו להיות מדינות־ערים. גם ברית דלוס לא הביאה אותן לידי מזיגה מדינית, לא הקימה גוף מרכזי. הברית התפרקה, פרצו מלחמות פילופונס, שהרסו לחלוטין את האחדות הרפה. כתוצאה מזה נפלו כל ערי יוון לפני הכוח המרכז של פיליפוס ממקדוניה ואחר־כך לפני כוחה המלכד של האימפריה הרומית. גם רומא, שהתקיימה זמן ממושך יותר, נפלה בגלל ניגודיה הפנימיים. התרבות הרומית היתה נחלת שיכבה דקה של אזרחים בעלי זכויות שחיו על חשבון ההמונים העצומים של האזרחים משוללי הזכויות והעבדים, ולכן לא נתקיימה בהם, אבל היא התמזגה עם התרבות המזרחית־סורית, ועל ידי ההמונים העשוקים נוצרה התרבות הנוצרית. חרב איפוא רק המשטר, נתנוונה השיכבה השלטת, אבל התרבות נתקיימה.

את השקפתו זו ממחיש טוינבי במשלים אלה: המטבעות שיצק פיליפוס מלך מקדוניה התפשטו ושימשו דוגמה עד בריטניה בצפון ועד אסיה המרכזית במזרח. אך את עקבות הדוגמה היוונית אפשר למצוא בנקל במטבעות של הארצות הסמוכות ליוון, אבל בה במידה שהארץ מתרחקת מיוון, צורת מטבעותיה מיטשטשת ודמיונה למקור הולך ומחוויר, עד שבמטבעות בריטניה אפשר למצוא את עקבות המקור רק על ידי סידורים לפי הארצות בסדר גיאוגרפי, כלומר: עריכת שורה של מטבעות, שהקיצונית שבהם תהיה המטבע המקורי של פיליפוס ובקצה השני מטבע בריטניה, וביניהם מסודרים כל השאר לפי ריחוקם מארץ מוצאם. והא הדין ביחס למטבעות או לפסילים שמוצאם מארצות אסיה. אבל בין שני המשלים יש הבדל אחד: המטבעות מדרכם לבריטניה ערכם האמנותי יורד ומתנוון עם טישטוש צורת מקורם, ואילו בפסילים ובמטבעות היווניים המתפשטים למזרח, הערך האמנותי משתנה אבל אינו יורד, הוא מתמזג במקור אחר הבא מסין ויוצר סגנון חדש בפיסול וביציקת מטבעות שהוא מזיגה של שני סגנונים מקוריים – סגנון יווני וסיני. כך קרה גם לתרבות היוונית בדרך התפשטותה. עד איטליה במערב ועד סוריה במזרח נשארה התרבות היוונית במקורה ובלשונה, ומשם והלאה היא הולכת ולובשת צורות אחרות. בסוריה היא נתקלת בתרבות המזרחית, בפולחני תומוזי, אוזיריס, מיטרה ואלים אחרים ונוצר פולחן ישו בן־האלהים שמת וקם לתחיה – הדת הנוצרית.

גם תרבות אירופה נתונה להשפעות חיצוניות כדוגמת התרבויות שקדמה לה. אותה מציין רק הבדל אחד המבדיל אותה מכל שאר התרבויות, והוא גלובליות התפשטותה. דרכי התחבורה החדשים, שבני אירופה גילו במאות החמש־עשרה והשש־עשרה ואמצעיה שנתגלו במאה התשע־עשרה איפשרו לאירופים להתפשט ולהשתלט על כל כדור הארץ. שאר התרבויות: ההודית, הסינית במזרח, האצטקית ופרואַנית במערב, או שנשמדו או שנכנעו לשלטון אירופה שנמשך מאות שנים. משום כך היתה רווחת עד היום הדעה, ששלטון אירופה בכל העולם הוא יחיד ונצחי. אבל כמה דוגמאות מהעבר ועובדות מההווה מפריכות את ההשקפה הזאת. לשם דוגמה משתמש טוינבי בדעותיו של בבור־חן משנת 1500 מושל זה היה הדור החמישי לטימור־חן, הכובש הגדול של המאה הארבע־עשרה. קודם כל היה נסיך פיאודלי בבקעת פירגנה שבאסיה המרכזית, אחר־כך כבש את כל השטח הענקי של אסיה המזרחית והדרומית והכניע את סין והודו. הוא היה גם אדם משכיל בדורו וידע להרצות רעיונותיו בכתב בלשונו הטורכמנית. לפי דעתו מלכותו היא מרכז העולם. חשובה היא גם האימפריה התורכית, משום שהתורכים הם מוסלמים ומפיצים את דת המאמינים בחרב וכלי־נשקם הוא משוכלל (הוא גם למד מהם להתקין כמה כלי נשק מודרניים) מאחורי גבול התורכים יושבים הפרנקים אנשי מערב ברבריים, כופרים וחסרי כל ערך… ואין פלא בהשקפה זו: העולם בזמן ההוא ידע רק שתי דרכים המקשרות את המערב והמזרחי: דרך הים – ים–סוף ואוקינוס הודו – בה השתמשו רק לעיתים רחוקות, ודרך־היבשה, והיא לאורך ערבות אסיה הקטנה, מדבריות אירן ואסיה התיכונית, שהיתה עיקרית בימים ההם. הדרך השניה היתה כולה בידו. ומניין יכול היה בבור־חן לנחש ולדעת שאותם הפרנקים, שבהם הוא מזלזל, עתידים להקים קשר חדש בין המזרח והמערב? בבור־חן אמנם ידע ששנתיים לפני כתבו את הדברים הנ"ל נחתו כמה מאנשי המערב בהודו ארצו. אבל לא ייחס כל ערך למאורע זה.

כבבור־חן חשב גם הבוגדיחן של סין קין־לון בשנת 1735. נציג בריטניה מסר לו בשם מלכו הצעה לקשור קשרים דיפלומטיים ומסחריים עם בריטניה. על הצעה זו השיב הבוגדיחן הגא בסירוב גמור “כי” – כך ענה במכתבו – “אנשים אינם יודעים את נמוסי ארצנו וגם לא ילמדו אותם”… קין־לון יכול היה לחשוב את עמו לעם הנבחר, כי הסינים באמת פעלו גדולות במזרח הרחוק, אבל זמן קצר (וכמה עשרות או כמה מאות שנים הן ביחס להיסטוריה העולמית רק רגע קט) אחרי בבור־חן הפכה דרך הים לדרך העיקרית בין המערב והמזרח והפרנקים, “הברברים” בעיני בבור־חן, השתלטו כמעט על כל האימפריה שלו. ו־120 שנה אחרי מכתבו של קין־לון הרעישו האנגלים את פקין, בירת “מלכות השמים”, והכריחו את הסינים לפתוח את שעריהם למסחר האופיום לפני האירופאים. גם בני אירופה חשבו שהם השאור שבעיסה, העם הנבחר נושא התרבות לעולם כולו. עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה היו משבע המעצמות – רוסיה, גרמניה, אוסטריה־אונגריה, צרפת, בריטניה, ארצות־הברית ויפן – חמש הראשונות מאירופה ושתי האחרונות, האחת מהן בת אירופה, והשניה תלמידתה. ומי יכול היה לשער שבמשך זמן קצר ישתנה הכל מעיקרו?

כיום נשארו רק שתי מעצמות בעולם – ברית־המועצות וארצות־הברית של אמריקה הצפונית. בין מעצמות אירופה רק אנגליה הפוטנציאל המלחמתי שלה יכול להשתוות לפוטנציאל של כל אחת מהשתים הנזכרות, אבל מצב זה הוא רק להלכה, אם האימפריה הבריטית תרצה להפוך את הפוטנציאל שלה לכוח ממשי, ואז עליה לארגן את האימפריה על יסודות טוטליטריים, מה שמתנגד לכל מהותה של האימפריה, ולמעשה גם בלתי־אפשרי. אנגליה אינה יכולה איפוא להמשיך ב“איזולציה המזהירה” שלה, בה עמדה עד מלחמת־העולם הראשונה. עליה להכנס עם כל הדומיניונים שלה לתוך ברית אירופה מערבית. בברית זו היא אמנם תפסיד חלק מאי־התלות שלה, אבל אין לפניה דרך אחרת, אם רוצה היא להציל את העולם כולו מקטסטרופה עולמית, ממלחמת־עולם שלישית. אבל גם ברית אירופה עם האימפריה הבריטית ביחד אין בכוחה להתמודד עם ברית־המועצות בלי עזרת ארצות־הברית. הברית האירופאית יכולה רק לתווך בין שני היריבים האיתנים – רוסיה ואמריקה – ואולי גם לשמש שלב־מעבר בין המשק המתוכנן והטוטליטרי של רוסיה למשק בעל יזמה פרטית בלתי מוגבלת של אמריקה. באירופה אין רמת־החיים של הפועל גבוהה כמו באמריקה, אבל אינה בשפל המדרגה כמו ברוסיה. ואולי מקש־מעבר, שיהיה מתוכנן אבל לא טוטליטרי בהחלט ויתן מקום גם ליזמה הפרטית, ישמש כסינטזה של שני המשטרים הקיימים עכשיו במזרח ובמערב. ואולי ערכה של אירופה הוא בזה שתשמש גורם מאחד ושלב־מעבר לאיחוד עולמי, שיקום אחר־כך כתוצאה ממזיגת משטרים ותרבויות. והתרבות בעתיד תהיה גם היא מזיגה של התרבות הנוצרית והמזרחית של הודו וסין.

תפקיד מיוחד באיחוד העולמי ימלא, לפי דעת טוינבי, האיסלם. האיסלם התמודד פעמיים עם תרבות המערב – במאה השמינית ובמאה השתים־עשרה בימי צלח־אדין. בפעם הראשונה שאף האיסלם להתפשט במערב ונעצר במהלך־הנצחון שלו, ובמאה התשע־עשרה השיב בהתקפת־נגד על התקפת המערב במסעי־הצלב. בפעם השלישית ניסו התורכים לחדור לאירופה ולא הצליחו. מאז נמצא האיסלם במצב של התגוננות מפני התוקפנות האירופית. לפניו כעת, כלכל תרבות ירודה ומשועבדת, שתי דרכים של התגוננות: דרך הקנאים ודרך ההורדוסיים הראשונים כלומר: הקנאים מתקופת המכבים וזמן החורבן, שאינם נכונים לעשות כל פשרות עם התרבות המשתלטת הגבוהה יותר, נלחמים בה בעקשנות עיוורת עד שנופלים, ודרך ההורדוסיים המשתעבדים למראית־עין כדי ללמוד מהתרבות הגבוהה את דרכיה ולהתגבר עליה. הראשונים מביאים תמיד להשפלתה ולחורבנה של התרבות המתגוננת. כזה היה בסופו של דבר גם נצחון המכבים, לדעת טוינבי, והאחרונים מסתגלים וסופם שמתגברים על המשתעבדים. כזו היתה דרכם של היפנים והתורכים מזמנו של אתאתורך, והם ראויים לכל עזר. בדרך הקנאים הולכים האימאם בתימן ומלך סעודיה, אבל הם יחזיקו מעמד בפני אירופה כל עוד אין זו זקוקה לאוצרותיהם ומדינותיהם, אבל כשיהיה לה צורך בכך תדכא ותשפיל אותם. על האיסלם איפוא להתפשר עם תרבות אירופה ולהיכנס לאיחוד העולמי. מה הם הערכים שיכניס אל תרבות העולם? שנים הם: ההינזרות מאלכוהול וההתנגדות לתורת הגזע, לרע הגדול ביותר של תקופתנו.

אשר לברית־המועצות רואה טוינבי את יורשתה של ביצנץ שנפלה. ביצנץ היא טיפוס המדינה הטוטליטרית, הכובשת והמשעבדת כל תנועה חברתית וגם את הדת בכלל זה. בביצנץ היתה הדת תמיד מוסד ממלכתי, וביצנץ ברוב גאוותה לא הכירה כל תרבות אחרת חוץ משלה והתיחסה בבוז ובביטול לכל העולם מחוצה לה. משום כך לא הצליחה להיות למטרופולין דתית לעמים הברברים. העמים, שרצו להזדקק לתרבות המערב, קיבלו את הנצרות מידי הראש הרומי, כי ממנו לא נשקפה כל סכנה לחירותם הלאומית. לא כן ביצנץ, אשר שעבדה אחר־כך כל עם שמרצון או לא מרצון קיבל את הנצרות מאת האפטריארך הקושטאי. יוצא מכלל זה הוא העם הרוסי, שקיבל את הדת הנוצרית מקושטא, כי היה יותר מדי רחוק מהשתעבד אליה. עם נפול קושטא בידי התורכים קיבלו הנסיכים הגדולים ממוסקבה את תארם של הקיסרים בקושטא. מאז רואים הרוסים את עצמם כנושא התרבות היוונית היחידים. ברם, קרו גם מקרים של התקרבות רוסיה למערב. זה היה בזמנו של פטר הגדול ואחרי המהפכה האוקטוברית. בשני המקרים האלה נטלו הרוסים מהמערב רק את הטכניקה, אבל מהשקפותיהם על המערב לא הסתלקו. גם הבולשביקים לקחו מהמערב רק את התורה המרקסיסטית, ואת שאר ערכי המערב בטלו בתכלית הביטול. אביו של הבולשביק היה סלביאנופול, זקנו פרבוסלבי אדוק – שונה היא רק הצורה. אבל התוך נשאר ביצנטיני כמו קודם.

*

טוינבי הוא כיום ההיסטוריון הפופולרי ביותר. מלבד החידוש שבהשקפותיו יש בהן גם משום הכרת־מה בדעות המתקדמות של זמננו. אבל כשמתעמקים בכמה פרשיות ממשנתו יש למצוא בהן את עקבות ההיסטוגרפיה הישנה, כגון חיבתו המיוחדת לקתוליות כנושאת התרבות המערבית. גם השקפתו על האיסלם לקוחה מתורת המומחים של הקולוניאל אופיס הלונדוני שנתקבלה בספרות המערבית, זו שהעלימה עין מכל הרקבון הפיאודלי־ריאקציוני שבארצות המזרח תמות ההסתגלות ה“הורדוסית” (לפי הטרמינולוגיה הטוינבית) למערב, שפירושה מתן שדה־פעולה רחב לחברות הרכושניות שלו. גם טוינבי נכון לתת לאיסלם חלק בעולם־הבא של האיחוד העולמי ונחלה ביסודות התרבות הממוזגת והעולה, בזכות ההינזרות מאלכוהול וסבלנות כלפי כל הגזעים. מדוע זה דווקא האיסלם, המורעל מחשיש, מאופיום ומסמים משכרים אחרים, יכול לשמש מורה־דרך בנזירות מאלכוהל? זה בלתי מובן, ופחות מזה מובנת ה“סובלנות” המוסלמית. כיצד יכול עולם מפולג למאות עמים ואלפי שבטים המסוכסכים זה בזה וממלאים את כל ארצותיהם רצח ושפיכות־דמים לשמש דוגמה לסובלנות גזעית? הנחה זו היא לדעתי פרי דמיון יותר מאשר פרי מחקר היסטורי.

ביתר זהירות יש להתייחס להערותיו ולמסקנותיו של טוינבי ביחס ליהדות, הלקוחות מהספרות הנוצרית האויבת לנו את או מההיסטוריוגרפיה המשוחדת של הסופרים הרומיים. כזאת היא הערתו אל אופן הקריאה “הרבני” הרואה את צורת האות הכתובה בעוד שהקריאה היוונית רואה את תוכן הספר – השקפה לקוחה מהאבנגליון, אבל היא נכונה ביחס לכל קריאה דתית, אפילו לאבנגליון עצמו. כלום לא נהרגו אבות הכנסיה על פירוש קוצו של יוד באבנגליון ולא שפכו דמים בגלל מנהג תפל ואגדה אוילית כגרועים בקנאי הדת? על יסוד מה יש לייחס רק ל“רבנים” סגולה זו של קריאה? תמוהה עוד יותר חלוקת העמים המשועבדים, הנאבקים על קיומם, ל“קנאים” ול“הורדוסיים”. לפי זה יוצא שהורדוס היה פטריוט עברי מרחיק־ראות ודרכו היתה הנכונה, והיא היתה מובילה את העם, אילו הלך בדרכו זו, לעתיד טוב יותר. לשם מה בחר דווקא בטיפוס של עריץ, שהתעלל בעמו בחייו וחילק לפני מותו את ארצו, כנחלתו הפרטית, בין בניו, לסמל התכונה הלאומית? רק למחבר פתרונים. טוינבי טרח וכלל בין ה“קנאים” גם את המכבים שלפי השקפתו “נכשלו” במלחמתם ה“קנאית” בממלכה הסורית “הנאורה”. יוצא שהחשמונאים, שעמדו בראש עם קטן ונלחם על חירותו ודתו המוסרית נגד מדינה מתפרקת מרוב שחיתות ונגד עם לבנטיני אלילי, הם מורדי האור שהתקוממו לתרבות גבוהה יותר… לידי מסקנה אבסורדית זו הגיעה רק ההיסטוריוגרפיה הגרמנית, היונקת מתורתם האנטישמית של חוקרי המקרא. אבל טוינבי הנוצרי הרואה את גאולת העולם בעבר בנצרות, כיצד הגיע הוא להערכה כזו את תקופת החשמונאים? אין צורך בבקיאות יתירה בתקופה ההיא כדי להבין מה עצום היה ערכו התרבותי של נצחון המכבים. כי מה היה עולה לכל הנצרות אילו התבולל השבט היהודי הקטן בין כל המזרח הלבנטיני? מי היה מפיץ את עיקרי התורה, מניין היו נמצאים היסודות “הסוריים” שבם התמזגה לפי טוינבי, התרבות היוונית־רומית?

אבל אם גם נייחס את ההערות הנ“ל לפליטת קולמוסו של ההיסטוריון, קשה להבין את תורתו על מזיגת התרבות היוונית־רומית בתרבות ה”סורית" ששינתה את הנצרות. אין להבין לאיזו “תרבות סורית” הוא מתכוון? האם לזו שהשאירה אחריה כמה ספרים חסרי־ערך ושנשארה רק בדיאלקט בתלמוד הירושלמי? או לאיזו שהיא אחרת? ומה הם העיקרים של התרבות הנוצרית, האם רק המיתוס על בן־האלהים שמת וקם לתחיה או ערכים מוסריים אחרים שמקורם רק ביהדות? ואם האחרונים הם העיקר, לשם מה הסילוף הזה על איזו תרבות סורית מיסתורית, ומדוע לא לכנות את הילד בשמו ולקרוא בשם מקור מחצבתו – היהדות? עם כל דעותיו המתקדמות והטפתו לאיחוד עולמי, עוד לא השתחרר טוינבי בכמה מהשקפותיו מהדעות הקדומות של ימי־הביניים.

השואה

מאת

אליעזר ירושלמי

---

אנו סופרי השואה

מאת

אליעזר ירושלמי

אנו סופרי השואה, הננו בבחינת נשמות דאָזלין ערטילאין, נשכחים מלב, לחיות איננו יכולים בין היתר, וגם למות איננו רוצים. לנו קבעו כמו לכל המתים, יום זכרון, ואפילו יום הזכרון איננו עומד בפרופורציה למאורעות. בצד החזית, של יום השואה, באותה קרן זוית, תופסת מקום נכבד הגבורה, וזו מובנת מאליה –לוחמי הגטאות בורשה. אבל בפינה נשכחת ניתנת גם מקום לשואה, מחוץ לגבורה. אין עיני צרה בפרק זה. גם הוא אינו מבואר די צרכו. אבל לשואה כמעט אין זכר. ויש להגיד את האמת: בלב כל הסופרים, והדבר הזה נמסר גם לכל הקהל כולו – ואמר זאת יפה אחד התלמידים – ישנה הרגשה, שעלינו להתבייש בשל ששה מיליונים אלה. ולו חקרתם את פרקי השואה, כי אז הייתם רואים מה גדול העוול. אני הגבר הייתי עד למותם של רבואות שבויים, שבויים רוסיים של הצבא האדום. אבל אנחנו היינו נתונים בתנאים הרבה יותר גרועים. שבוי, אם הצליח להמלט מהשבי – מצא תמיד לחם וקורת גג. היהודי היה בטוח שהוא יימסר על ידי שכניו לרשות. ולכן אין להתבייש.

יש אפילו חזיון גרוע מזה, והוא –שאנו מקבלים את הספרות הזאת מכלי שני. אנחנו מתמוגגים מ“החומה” ו“יומנה של אנה פרנק” שהגויים הביאו לנו. זו היא לבנטיניות.

יש אומרים: נחוצה לנו דיסטנצה. לוא קיבלנו את הדברים האלה, כי אז היינו צריכים לפסול את כל יצירותיהם של טולסטוי וגורקי ושל כל גדולי הסופרים. ויפה אמר המשורר ש. שלום: וכי כותבים שירי אהבה בגיל 60? מי אמר דבר כזה?! מי אמר שהאמוציות של פחד לילדים הן שונות מהאמוציות של אהבה?

יש אומרים: יש לספרותנו משימות רבות: קיבוץ גלויות וכדומה. אבל הספרות ההולכת עם החיים – תמיד חוקרת את המקורות. היא יורדת אל שבעה מדורי הגיהנום, אל החלכאים והנדכאים ומעלה אותם. בספרות הדקדנטית משתעשעים בפסיאודו־קלסיקה ובאידיליה של רועים. לוקחים את ספרות השואה ועושים תבלין לפנטזיות וחלומות. ולא אדבר על צורת ביצוע היצירות האלה. וכי אצלנו מקובל מוסר עולם? בשעה שמעשי ידיך טובעים ומחללים את קדושת השואה. ואנחנו הגענו גם למצב זה.

ואני קורא לכך, שספרותנו המתעוררת תרד אל נבכי החיים האלה ותתן לאנשים האלה, אשר עוד חיים אתנו, לדבר את דברם, כי עם תום הדור הזה – לא יהיה מי שידבר.

---

"בגיטו רומא" לש. אפטר

מאת

אליעזר ירושלמי

עם כל היותנו עם היסטורי עתיק, דלה ההיסטוריוגרפיה שלנו מאד. כמה תקופות בתולדותינו לוטות בערפל, ואפילו מאורעות קרובים ביותר עוד לא נתבארו כל־צרכם. ההיסטוריוגרפיה שלנו לא יצאה עדיין מחיתולי הכלליות; מספר המונוגרפיות המקיפות ואישים קטן. ממילא נמצא גם הרומן ההיסטורי בראשיתו. רוב הרומנים ההיסטוריים בספרותנו הם רק אידיאליזציה של אישים ותקופות ולא רומנים ראויים לשמם. עם הסוג הזה נמנה, למשל, הרומן ההיסטורי של שלום אש המכשפה מקסטיליה “בגיטו רומא” לש. אפטר הוא יוצא־דופן בבחינה זו. המחבר, שהוא עד היום איש העבודה (הוא עובד ב“שאפ” כחייט), תפס את התקופה המתוארת בספרו תפיסה היסטורית נכונה, נכנס בה לפני ולפנים. יש בספרו סצינות אמיתיות וחיות כל כך, שרק אדם אשר הכיר את הגאטו ברומא מקרוב (והגאטו במובן האתני קיים עד היום) אפשר היה לו לכתבן.

התיאור הטופּוגראפי נכון. המחבר מעבירנו ביד מנוסה דרך סימטותיו ומבואותיו העקלקלים של הגאטו ברומא, כאדם היודע יפה את המקום. סילופי מקום אינם, רק השמות מסורסים במקצת, אדם המכיר את רומא רואה את הדברים כמו חיים. רחוב קאטאלאנא (ולא קטלונה) פיאצה ג’ודיא על הכנסיה שאליה היו משרתי הותיקאן סוחבים את תושבי הגאטו לשמוע את דרשות־הדופי של הדומיניקנים, קיימים עד היום. מעל שער הבית מוציירת דמות הצלוב ותחתיה חרות בלטינית ובעברית הפסוק של ישעיה “העם המכעיסים אותי תמיד כל היום”… ממולו מתנוסס בית־הכנסת הגדול (טאמפיו מג’יור), אחד הבנינים היפים ברומא. לא־הרחק מהגאטו משתרע קאמפּו דהפיורי. עד היום מוכרות בו נשים עניות פרחים בזול. לפנים שימש זירה למחזות אבטו־דה־פה של הכנסיה ושם היו נשרפים ונענים קרבנות הגאטו. בין עמודי הבנין הענקי של מרצלוס מוכרים גם היום תגרי הגאטו ירקות ומיני סדקית.

נאמן הוא גם תיאור אוכלוסית הגאטו. המחבר תפס תפיסה נכונה את האופייני בגאטו הרומי. תושביו היו שונים בתכלית מתושבי רובעי היהודים והגאטאות באשכנז. באלה האחרונים היתה האוכלוסיה עשויה מעור אחד. מוסדות האוטונומיה בספרד דנו עד 1371 אפילו דיני נפשות, והמשמעת הפנימית בגאטאות אשכנז ליכדה את כל התושבים שבתוכם למשפחה פּטריאַכלית אחת. לראשי הגאטו ברומא לא היתה לא הסמכות החוקית של הקהילות בספרד ולא הכוח המוסרי של הרבנים באשכנז. רחובותיה היו מפולשים לרוחות הריניסאנס.

היהודי באיטליה לא נבדל בהרבה מהתושב שאינו יהודי; שפתו, תלבושתו היו כשל יתר האזרחים, וגם במראהו לא היה שונה בהרבה מהאיטלקי. החברה היהודית היתה מעורבת בחברה הלועזית: סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטאות, סופרים וחוקרים יהודיים קיבלו השפעה מהספרות האיטלקית והשפיעו מצדם על החברה האיטלקית. ההמון היהודי היה מעורב עם תושבי העיר ויש שהיה לוקח חלק גם בשעשועיו. ידועה החירות שנטלו לעצמם בספרות עמנואל הרומי, וכן עזריה מן האדומים, ויהודה אריה ממודינה.

בגאטו שברומא היו מלבד השכבות הרגילות בחברת היהודים בימי הבינים – מלוי ברבית, סוחרים בבגדים ישנים, תגרים וכלי קודש, – גם אנשים בעלי משלחי־יד מפוקפקים יותר, כגון, – מלחשים, רקדניות וגם זונות. החברה היהודית התיחסה אליהם בבוז, אך הגאטו לא פלטם, ולפעמים, מפני טעמי שמירה עצמית, לקחם גם תחת חסותו.

עד ימי האפיפיור פאולוס השלישי היה הגאטו ברומא רק אתני בלבד. רק עם הריאקציה הקתולית, שבאה בעקב הרפורמציה, נתחדשו גזירות אינוקנטי ברומא והיהודים נסתגרו בגאטו גדור. האפיפיור פאולוס הרביעי, מי שהיה האינקויזיטור קאַרפה, חידש את כל הגזירות של הכנסיה הקתולית ומירר את חיי היהודים כגרועים שבאפיפיורים. בימיו נשלל מתושבי הגאטו כל חופש תנועה. הוא הנהיג את חובת שמיעת דרשות הדומיניקנים בכל יום שבת והוא שלא נתן לתושבי הגאטו לצאת ממנו בשעת השטפון הגדול, כשכמעט כל הגאטו היה מוצף.

כאן מקום להשוות תמונת גיאות הטיבר בגאטו שברומנו של שלום אַש לזו שברומן של ש. אפטר. ברומן של אַש מרוכז כל כוח כשרונו הגדול במכשפה – “הכוכב” שברומן. ציור הסטיכיה ניתן בכוח רב, אך ההמון האיטלקי, המשתתף בתמונה כקהל צופים, סולף: הדביק לו את כל סגולותיו של אספסוף גרמני או אוקראיני פורע, ולא עמד המחבר על טיבו האמתי. ההמון האיטלקי היה ונשאר, בכל קלות־דעתו וחיבתו למחזות תיאטרליים של דם ועינויים, עם טוב־לב בעצם מהותו, מצר בצערו של הסובל ומוכן להושיע את הנתון בסכנה. עם כזה לא יכול לעמוד על דם מאות טובעים במצולות הטיבר הגועש. ש. אפטר, לעומת זאת, צייר לפנינו תמונה דומה לה בשעות הלילה, בלי השתתפות קהל צופים, תמונה עניה יותר, אך כנה ואמיתית יותר. קו קולע אתה מוצא גם בתיאור התהלוכה הקדושה בשעת חלוקת הלחם. בשיא האכסטאזה, כשהעם כורע לפני צלמיו ולפני האפיפיור, עושה לו המונסיניור צ’אנצי את חשבון ההוצאות שהוציא על הקמח ובא לידי מסקנה, שבשעה זו אין לו עוד צורך בקרבן יהודי, והוא מחליט לשחרר זמנית את הרופא סאבאטי ואת העשיר טוסקאני המתענים במרתפי האינקויזיציה.

אכן, אין, המחבר מעמיק לרדת לנבכי נפשם של הבלתי יהודים, ובמובן מסויים גם לנפשות גיבוריו היהודיים. אף אין בידו תיאורים מקיפים של החברה הרומית דוגמת תיאוריהם של מכס ברוד כ“גליליאו הכבול” ושל יוחנן טברסקי ב“אוריאל אקוסטה”. לכך חסר הוא המחבר השכלתם של הסופרים הללו. ביד אמונה תואר המומר משה גאלאטי. כקודמים לו וכבאים אחריו – מניקולי דונין עד “הרב הראשי” צולר –הכוח הדוחף למעשיהם הוא קאריאריזם קר ומרירות כלפי אחיהם שמהם נפגעו משום סיבה שהיא. גם משה גאלאטי היה לו “חשבון”: לקבל עבודה קלה ומכובדת של ספרן בספרית הואתיקן, להגיע למדרגת “מומחה” לעניני היהודים ולעמדת כבוד בחברה הנוצרית. אך ככל בני אומנותו הוא נכזב ומתאכזב. הכנסיה מנצלת את הריניגאט למטרותיה וממנה אותו לתפקיד של מלשין וצייד נפשות. גאלאטי אינו בוחל גם במלאכה בזויה זו ומשתדל למצוא חן בעיני בעליו: בכל מיני מעשי תועבה. אך “חלקו מכל עמלו” הוא בוז מצד האדונים הגאיונים של הכמורה. מי השמד אינם מדיחים מעליו את כתם יהדותו. במר נפשו על שפל מצבו הוא שונא כפלים את אחיו, שבכל שפלותם החוקית עדיין גאים הם במוצאם ותקיפים בדתם. נאה תיאור פגישתו במרתפי האינקויזיציה עם ד“ר עמנואל סאבאטי, היהודי הגאה והמסור לאחיו. בכל תקיפותו החיצונית אין המומר יכול לעמוד בפני הוד רוממותה של נפש היהודי הנאמן והוא מתרפס בפני היהודי, שאותו הוא משחרר ומשתדל ברגע זה להוכיח לו, שהוא דורש טובתו וטובת אחיו־לשעבר. לא־מוצלח הוא הגיבור הראשי ד”ר עמנואל סאבאטי. הוא מזכיר לנו גיבור רומן פּסיבדו־קלאסי. הכל טוב ומכוון לשם שמים, אין כאן נפתולים, עליות וירידות. גם “חולשתו” לאשת טוסקאני, היא אהובתו הקודמת, חיוורת היא, ללא חוויות.

בדרך כלל, אין גיבוריו של הרומן הזה מתפתחים עם עלילת הרומן, אלא מופיעים הם לפנינו שלמים ומושלמים בכל תכונותיהם, והמחבר מצליח בשרטוט דיוקנם של אנשים פשוטים, אך אינו חודר אל הנפשות המסובכות יותר.

הסיפור רוה רוח נכאה ויאוש. אמנם, היתה זו תקופה קשה ליהדות איטליה, מעין נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אך התקוה הן לא פסה מן הלבבות. עוד לא נדמו מרחובותיה של איטליה פעמי המבשרים דויד הראובני ושלמה מולכו. בצפת ישבו מקובלים ותיקנו חצות כדי לקרב את הגאולה. שמע עליתה הנפלאה של משפחת מנדס וגדולתו של דון יוסף הלהיב תקוות וגעגועים. שמועות לא יכלו להשאר בחדרי חדריהם של יחידים. הרחוב היהודי בודאי קלטן, התלהב, חיכה, ציפה. לכל אלה יש רק זכר קלוש בספר.

---

"מאה הילדים שלי" לקיכלר זילברמן

מאת

אליעזר ירושלמי

לפי מבנהו ונסיבותיו מזכיר הספר “מאה הילדים שלי” את “הפואמה הפדגוגית” של מאקרנקו. “הגבור” הראשי הוא הקולקטיב של ילדים מוזנחים; שני הקולקטיבים הוקמו בזמן שלאחרי מבול חברתי: הרפובליקה שקיף של מקרנקו נוסדה אחרי ההפיכה האוקטוברית ומלחמת האזרחים; מוסד זאקופנה הוקם אחר השואה. בשניהם היה החומר האנושי מורכב מילדים שבעקבות המאורעות קיפחו את הוריהם, אבדו ביתם והושלכו אל הרחוב. בשניהם צריכים היו מנהליהם להקים מוסדם במו ידיהם ובעת ובעונה אחת לשקם גם את נפשות חניכיהם.

עד כאן הדמיון שבשניהם. מכאן והלאה הנסיבות משתנות מן הקצה. מקרנקו הקים מוסדות בהשראתם ובעזרתם המתמדת של המוסדות הסובייטיים; קיכלר־זילברמן יסדה את בית הילדים שלה אך ורק לפי יוזמתה, ובמובן ידוע גם על אפו וחמתו של הועד היהודי, שברשותו נמצאו הילדים האומללים. המוסדות הסובייטיים סיפקו למקרנקו –אם כי בצמצום –את כל צרכי הריפובליקה שלו באופן מתמיד, בה בשעה שמנהלת מוסד זאקופנה היתה תמיד מ“היד אל הפה” והתקיימה רק בכוח קשרים אישיים והתחכמויות שהוצאו לפי הנסיבות. מקרנקו עבד באווירה של אהדה; קיכלר־זילברמן היתה צפוייה יום־יום לעלבונות חדשים ולסכנות מתחדשות. גם בהרכבו היה מוסדה שונה מהרכב ה“ריפובליקה” של מקרנקו: הוא קיבל לרשותו ילדים במקצת מופרעים במקצת מושחתים ע"י חבריהם ברחוב, אבל ביסודם היו בריאים, כמעט נורמליים, לפעמים אפילו עלו על הילדים הנורמליים בכוח התמצאותם ויוזמתם, אך מנהלת זאקופנה אספה ילדים חולים בגוף וברוח, שרק בסבלנות אין קץ מצאה אתם לשון משותפת.

המחברת מתחילה את סיפורה מתקופת השואה.

לכאורה אוייב הוא העם הגרמני לשני העמים: רוצחי העם היהודי רמסו ברגל גאווה את העם הפולני, חילקו אדמתו, השמידו את טובי בניו ועמדו לכלות את כל העם הפולני, אך האנטישמיות סינוורה את הפולנים מראות אוייבם העיקרי, הסיתתם לשתף־פעולה עם רוצחי־עמם. המחברת מאירה יחס זה בתמונות מעטות ומזעזעות: יהודי אומלל נמלט מטרבלינקה ונקלע לאולחובק, לאחוזה בה חינכה המחברת את ילדות אדוני האחוזה. כשמגלים בני המקום את הפליט, אין מתעוררים בליבם כל רחמים לאדם האומלל, אין אפילו רצון בליבם לשלחהו לנפשו. כל הדין בין האם, הבן ומשרתיהם הוא כיצד למסרו באופן הנוח ביותר לידם של הגסטפו. הם מחליטים לשכור עגלה ולהוביל את היהודי העירה ישר לידי רוצחיו, כדי שלא ירצחוהו אנשי הגסטפו במקום לעיני הילדות…

המחברת עשתה מעשה גבורה והעזה כאשר יסדה בית ילדים יהודי, העבירתו לזאקופנה וציידה אותו בכל הדרוש למוסד טוב. אבל עיקר פעולתה הברוכה של המחברת היה בשטח החינוך. לפעולתה זו קולע המושג הצלת נפשות. היא קיבלה לרשותה ילדים חולים בכל מיני מחלות קשות (שחפת, ליקויים בבלוטות ובדם), ומה שהיה עוד יותר גרוע, היו אלה נפשות הרוסות, אכולות פחד רדיפה, מתוסבכות תסביכים נוראים מחיי המחנות, מלאות חשד לכל אדם זר ומלאות שנאה לעמם ולדתם, נשמות חסרות כל חוש מוסרי להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור –והיא הפכה אותם לילדים נורמליים, החזירתם – לחיים, הקימה להם בית והיתה להם אם ואחות ומצאה להם לבסוף את הדרך למולדת.

כאמור שונות היו הנסיבות של המוסד היהודי מן המוסד של מקרנקו. אבל שונות היו גם הנפשות הפועלות. מקרנקו קיבל לרשותו נערים ונערות בגיל ההתבגרות, פחות או יותר מסוגלים לעבודה ולאירגון. חסרה להם רק המשמעת. על כן היתה ראשית דרכו להשליט משמעת. מזה התחיל ולה היתה נתונה כל תשומת ליבו. בעיקר ראה להשפיע על הגדולים, המוכשרים, על מנהיגי הכנופיות, בשבילם היה נחוץ הכוח המוסרי של הגבר החזק והשליט. כזה בדיוק היה מקרנקו: הוא היה לפי אופיו והשקפותיו איש החובה והדין. אחר לגמרי היה הרכבו של מוסד זאקופנה. ברובו היה מורכב מילדים קטנים, נכים וחולים. הם היו זקוקים לטיפול אם ולאהבה. וזאת העניקה מנהלת זאקופנה לילדיה בכל ליבה, בכל חום נפשה האוהבת והמרחמת. היא היתה כפי שנקראה בפי חניכיה, אם לכל מאת ילדיה. בכוח אהבתה ריפאה פצעי נפשם של ילדיה ועזרה להם להתרפא גם מפצעיהם הגופניים. אבל ללב הגדולים שבחניכיה לא מצאה בזמן הראשון מסילה. הם נשארו זמן רב מן הצד, התייחסו אליה בביטול מה, הסתגרו מפניה בכיתותיהם והוסיפו לחיות באווירת כנופייה. לכן קרו בימים הראשונים בין הגדולים והבינוניים דברים איומים, שלא היו דוגמתם ברפובליקה שקיף: ילד אחד כמעט התאבד מפני שהודח מכנופיית קלפנים. קבוצה של נערים כמעט רצחו את חברם בן־הרופא, משום שהתנשא עליהם, לפי דעתם, ולא רצה להשתלב בחברתם ולמלא כמו כולם חובותיו החברתיות. מאידך גיסא גורשה ילדה אחת ע"י חברותיה מהחדר המשותף משום שעזרה למנהלת בטיפול בילדים הקטנים ונחשבה בעיניהן “חנפנית”. ברפובליקה שקיף לא היו קורים מקרים כאלה. שם השתלטו החניכים הוותיקים על החדשים, שלא רצו לקבל עליהם עול המוסד ולמלא חובותיהם והכריחום לקבל מרות. מקרנקו עצמו שימש להם מופת. בזקופנה היה המצב הפוך: הקשישים נשארו זמן רב בלי השגחה. מכאן באו כל התקלות, שעלולות היו להרוס את כל המוסד.

אבל מה שלא השיגה המנהלת בראשית הימים ע"י משמעת, קיבלה בכוח האהבה ובכוח העזרה ההדדית בה הרגילה את החניכים הקשישים. בחכמה רבה עשתה שמייד לאחר סידורי הבית בזאקופנה כיוונה את חניכיה ללימודים. אליהם היפנתה את כל עודף כוחותיהם, נשארו ללא שימוש אחרי שפסקו “גיחותיהם” אל הרחוב. כאן נתגלו כמבורכות התכונות היהודיות שירשו הילדים מאבותיהם, האהבה לתורה, השאיפה לתכלית ונוסף לאלה הרצון הלוהט להשתלב בחיים הנורמליים ולמלא בלימודים את שהחסירו בשנות השואה. אגב, תכונה אופיינית לכל חניכי בתי־הילדים שלאחר השואה.

“עזרו” לא במעט גם הנסיבות החיצוניות לליכודם של החניכים במוסד: “עזרה” השנאה, שאפפה את המוסד ואת כל שארית הפליטה מראשית התגלותם אחרי השואה. גם הפוגרום, שההמון הקנאי החשוך עמד על דרי בית הקהילה היהודי שממנו ניצלו תודות ליוזמתם ולהתמצאות של הפרטיזנים הקטנים. הצלחתם העלתה את ערך עצמם בעיניהם. “עזרה” השנאה הארסית של מורי ביה"ס בזאקופנה לתלמידים היהודיים והתעללות חבריהם הפולנים, שהכריחתם להתלכד ולהתגונן, להגן על הקטנים ועל החלשים.

גם הבנות המבוגרות נתפכחו משנאתן הפתולוגית לעמן, בה “הורעלו” במינזרים. גם להן נתגלתה בכל משמעותה האכזרית האהבה הנוצרית של מחנכותיהן במינזר, גם בהן ניצת הניצוץ היהודי. כל אלה הגורמים יצרו את הפלא, שמתוך מאה ילדים לא נמצא אף אחד אשר הסתלק מהתכנית להצטרף ל“בריחה”. כולם קיבלו ברצון את יסורי הנדודים של השבים למולדתם והגיעו למחוז חפצם.

פה נסתיימה האפופיאה: משהגיע המוסד לארץ, נפרדו דרכיהן של המנהלת־האם ושל חניכיה.

ספרות אידיש

מאת

אליעזר ירושלמי

---

טיפוסי־אב ביצירתו של שלום עליכם

מאת

אליעזר ירושלמי

יש וטיפוסים ביצירתם של סופרים גדולים, שהללו ראום כזמניים וכחולפים, מתעלים ונעשים, בלא כוונת יוצריהם, לטיפוסי־אב לאומיים או אנושיים־כלליים ונהפכים לאט־לאט לסמלים של תכונות אנושיות כלליות.

הדוגמה האופיינית לתופעה ספרותית זו היא הסטירה הגאונית דון קישוט. כשסרוונטס כתב את ספרו היה בדעתו רק לשים ללעג את הרומניסטים בני זמנו. רצונו היה לצייר קריקטורה של הגבור המקובל ברומני האבירים, אבל בלי שתיכנן זאת מראש נמשך בכוח האינטואיציה שלו לגבור אחר לגמרי –לאישיות עצמו, בה היו כמה תכונות של אביר ימי הבינים, והוא השקיע בגבורו זה את כל מה שהוא עצמו חי בחייו עשירי־ההרפתקאות ורבי־החליפות ונפח ב“צלמו” זה את כל אצילות רוחו, את כל עדינות נפשו, עד שאיש למנש היה לאב־טיפוס לכל הנעלה והאצילי בחיינו, המלבבנו עם כל הגיחוך הגרוטסקי שבתנועותיו, הקרוב ללבנו על אף כל שגיאותיו, הקודם לנו בשאיפותיו העדינות, המנצח אחרי כל תבוסותיו והנצחי בכל מבצעיו החולפים עם הרוח.

דבר דומה קרה לשלום עליכם. הרוב המכריע של גבורי סיפוריו, רשימותיו, רומניו ומחזותיו הממלאים את עשרות הכרכים של יצירתו, הם גונים ובני־גונים של שלושה טפוסים עיקריים: מנחם מנדיל, טוביה החולב והילד מוטיל בן פיסי החזן. כל אלה חשב על כן, ניתקו מזמנם ונעשו סמלים ליהודי הגלות כמעט לכל הדורות.

נתחיל במנחם מנדיל: הוא, לכאורה, טיפוס מיוחד של בן המעמד הבינוני בסוף המאה ה־19 ובראשית מאת ה־20. בתקופה זו, הקצרה, לפי הערך, נשתנו התנאים הסוציאליים של העיירה היהודית, בה חיו רוב מנינו ובנינו של העם היהודי, תכלית שינוי: מעמד הפיאודלים (ה“פריצים”), ממנו התפרנס המתווך היהודי, נהרס; האיכר המשוחרר עובר מהכפר אל העיר. התעשיה שהחלה מתפתחת מושכת אותו העירה. מסילות הברזל והכבישים שנבנו ברוסיה ע"י הקפיטל הצרפתי קיצרו את הדרך מהכפר אל העיר, והסוחר בן העיירה הקטנה, וכן גם הרוכל הנודד בכפרים, קיפחו פרנסתם. העיירה נדלדלה והחלה מתרוקנת מתושביה: קבציאל וכתריאלבקה עוברות לכסלון וליהופיץ ותושבי כל תחום המושב מהגרים אל מעבר לים.

כל זה בא כחתף ואין מנחם מנדיל, כלומר בן העיירה הקטנה, מספיק להכשיר עצמו ולהסתגל לנסיבות החדשות. חניך בית המדרש, חסר־מקצוע, אין הוא יודע במה להיאחז בעיר הגדולה; הוא נטפל לכל מיני פרנסות־אויר, מתרוצץ בבורסאות ובירידים כבעולם התוהו מבלי הבין את הנעשה מסביב ומבלי דעת את אשר עושה הוא עצמו. מובן, שכל “מפעליו” מתפקעים כבועות סבון, כל תקוותיו מתנפצות אל סלע המציאות והוא תמיד מאוכזב ותוהה. אבל מנחם מנדיל אינו מתייאש –שבע יכשל ויקום ויתמכר לאשליה חדשה. כתוצאה מכל ניסוייו ונסיונותיו אלה הוא נופל לתוך כל מיני מצבים מגוחכים, מכרכר כל מיני כרכורים מצחיקים וחוזר חלילה אחרי כל תבושה.

לכאורה מנחם מנדיל הוא גבור תקופה ידועה (המאה ה־19) ומקום ידוע (רוסיה), אך אם נתעמק במהות מצבה של יהדות הגולה במשך כל הדורות, יתברר לנו שמנחם מנדיל הוא הנודד הנצחי של כל הארצות בכל הדורות.

אין זה מקרה שי. ד. ברקוביץ, מתרגמו ומפרשו הדגול של שלום עליכם, ממשיך את “שרשרת הזהב” של יצירת חותנו ומעלה את מנחם מנדיל בניו־יורק ובתל־אביב, ומחקיו האחרים של ש. ע. מעלים אותו גם בבירו־ביג’ן, באפריקה ובכל מקום אחר. כי מה הן בעצם תולדות גלותנו אם לא תולדות מנחם מנדיל במהדורות שונות ובגלגולים שונים? ומהו קיומנו הגלותי אם לא חזרה נרחבת על קרות מנחם מנדיל?

בכל הזמנים בכל הארצות החילונו תולדותינו במפעלים גדולים ובמבצעים רבי־תהילה; השלינו עצמנו שאנו חשובים, אָרגנו קורי־עכביש של חלומות נהדרים וסיימנו תמיד בזה שסיים מנחם מנדיל בכל עסק שניהל.

לעולם לא אשכח תמונה אחת מחיי מנחם מנדיל שניתנה בסרט סובייטי ע"י המשחק הגאוני זוסקין (נרצח ביחד עם כל סופרי בריה"מ ואמניה היהודיים). תוכנה הוא: מנחם מנדיל מצליח פעם בעסק שדכנות, מזווג בחור עם בתולה. החתונה נחוגה כמנהג הגבירים ברוב פאר: הקהל מעדן בשרו במאכלים טובים, המחותנים מאושרים וגם מנחם מנדיל לוקח חלק בשמחה, אבל כשהוא תובע דמי־שדכנות, כפי שהבטיחו לו נמתחת על פניהם של המחותנים ארשת של אדישות וזרות, כאילו אינם מכירים אותו… קודם היה מנחם מנדיל, כמובן, חשוב, בלעדיו לא היה מתקיים כל העסק, והוא גם טרח הרבה טרחות, סבל עמל ותלאות עד ששיכנע את שני הצדדים והביאם לידי הסכם. אבל לאחר שעשה את שלו שוב “לא ידעו את יוסף”, כאילו לא היה מנחם מנדיל בעולם… באותו רגע, כשראיתי את מנחם מנדיל (זוסקין) פורש לפינה עצוב ואומלל, התכווץ לבי בקרבי ונצנצה בו מחשבה שזוסקין הקומוניסט אפיין את כל לעג הגורל המר לעמו שהתכחש לו… עשינו בגולה עסקים גדולים, קירבנו רחוקים; הובלנו סחורות מהודו ומהמזרח הרחוק אל ירכתי הצפון, תיווכנו בין התרבות העתיקה לבין העמים הברבריים שבאירופה, הנחנו את היסוד לחיי תרבות בכל המדינות הנוצריות, בנינו את העיר בפולין ובליטא. אך משהעלו זרעינו פרי, משהתפתחו התרבויות הלאומיות של העמים “חניכינו”, גרשונו בחרפה. עמנו נתן את מספר הקרבנות העצום ביותר לשחרור העולם; למן המהפכה הצרפתית הגדולה האוקטוברית סללנו את דרך שחרור העולם ברבבות קרבנותינו: מילאנו את כל בתי הכלא אסירינו; לוחמינו עמדו תמיד בשורות הראשונות, הוגי הדעות שבקרבנו הקדישו למהפכה את כל חריפות מוחם ואת כל להט רגשותיהם. אבל משנשתחררו עמים משעבוד זרים, משפרקו המונים את עול העבדות, קיבלנו אנחנו בחלקנו רדיפות, שחיטות ולבסוף באתנו השואה האחרונה. האם אין מנחם מנדל סמל ודוגמה לכל העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות?

טוביה החולב

אב הטיפוס השני הוא טוביה החולב. טוביה הוא ההפך הגמור ממנחם מנדיל. בניגוד למ. מ. טוביה הוא יהודי בעל שורשים עמוקים בקרקע. הוא סמל השכבה העמלה שבעמנו. את קיומו בנה על פרנסה של ממש, על קרקע. הוא אינו מרקיע שחקים. כל שאיפתו היא לחם לאכול ובגד ללבוש; את ה“קריירה” שלו הוא פותח כמוביל קורות ומגיע למדרגה הגבוהה של קבלן למעשי חלב לגבירים של יהופיץ בשבתם בקייטנה בבויבריק. לכאורה צריכות היו קורות חייו להיות אחרות מאלו של מנחם מנדיל. אגב, טוביה נוצר בזמן שבני אומנותו, טופחו באהבה ובמסירות ע“י כמה סופרים –ז’וכלינר שב”עיירה“, “אריה בעל גוף” של ביאליק ואחרון אחרון “עמי הארצות” של שניאור. כל אלה תוארו ע”י סופריהם כניגוד לאנשי הרוח המנוונים, כטיפוסים בריאים ומאושרים, מושרשים עמוק בקרקע מכורתם. גם שלום עליכם אהב לפעמים להשתעשע בילדי דמיונו מסוגו של טוביה.

ומכיוון שכך, מדוע סיפוריו על טוביה נעשים עגומים יותר ויותר, ומדוע גורל חייו נעשה טרגי כל כך? אפילו לבנותיו של טוביה מתאכזר הסופר: הוא מוציאן מקנן החם וקולע אותן אל העולם הקר לחיי סבל או למוות: האחת גולה עם בחיר לבה לסיביר, השניה בוחרת במוטל “מלביש ערומים” ובחיי דלות מנוולת, השלישית מקפחת את חייה בנהר, הרביעית פורשת והולכת אל הגויים, ואף החמישית, שזוכה לכאורה לעושר, אומללה. מדוע מינה להן הסופר גורל מר כזה? הלא הבנות הן, כהוריהן, עמלות, מסורות להוריהן, עוזרות לאמן בכל יכולתן, מסתפקות במועט ואינן שואפות הרפתקאות. מהו ההגיון שבהתפתחות טרגית זו?

מוזר ולא טבעי נראה פיתוח העלילה ביחוד לשלום עליכם, שבחייו ובהשקפותיו לא היה משוללי הגלות, שראה את חיי הגלות כמעט כטבעיים וכבלתי־ניתנים להשתנות ביסודם. אין להניח ששלום עליכם עיצב את חיי טוביה ובנותיו מתוך חיי יום־יום –צירוף כזה של פורענויות היה בלתי שכיח אפילו ברוסיה הצארית. כאן בוודאי פעל על הסופר גורם אירציונלי, שהאיר לו את המציאות באור מיוחד ופקח עיניו על מהותה האמיתית של הגלות. ברגע של השראה עליונה ראה הסופר את התהום הרובצת לרגלי יהדות רוסיה והבין שבהמוט חברה אין מקום לאושר פרטי, שבמקום שהחורבן פורש כנפיו השחורות על העולם אין צומחים חיים חדשים: מעיירה נדונה למוות ולכליון; הנוער עזבה ונפוץ על פני כל פינות העולם; בתוכה נשאר רק הדור הישן של טוביה ובני גילו, העומדים לפני חורבן עולמם אלמים ותוהים ואינם מבינים את חידת חורבנם.

כגזע עץ עתיק בשלכת שהרוחות והגשמים משירים עליו, משברים ענפיו, שעומד איתן על מקומו אך נשאר ללא סימן חיים ירוקים וצופה קודר מתוך פצעיו הפתוחים –כן נשאר טוביה גלמוד ועזוב בביתו ההרוס. עד שהגורל מופיע לפניו בדמות זקן הכפר ועוקרו לגמרי מעם שרשיו מהאדמה בה חי וסבל.

גורל אחד לכל יהודי הגלות –למנחם מנדיל המרחף בעולמות תוהו ולטוביה המכה שורשיו העמוקים בקרקע אדמת הנכר. שניהם נדונו לחורבן ולעקירה.

לא ניחמה את שלום עליכם היבשת הגדולה שמעבר לים: לא פרחה שם תרבות לאומית חדשה. שלום עליכם מצא שם פרסומת זולה במקום ההערצה שהקיפתו ברוסיה, לעיניו הבריקה ציביליזציה חיצונית בלי תוך תרבותי. עגום ובודד נשאר בקרב אחיו שבארה“ב וברוב צערו חזר לאירופה, כי חביבה היתה עליו עירתו השוקעת והמלבבת בשקיעתה מן הריקנות הרועשת של העולם החדש. רק בזמן חורבן העולם בשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כששלום עליכם ומשפחתו נקלעו לגרמניה הלוחמת, ביקש מפלט זמני בארה”ב ושם מת.

מוטיל בן פיסי החזן

אם מנחם מנדיל, למרות כל הליכותיו המגוחכות, וטוביה, עם כל ההומור שבו הם טיפוסים טראגיים, הרי מוטיל בן פיסי החזן כולו חיים ושמחת־חיים. בסיפורי מוטיל בן פיסי החזן וביתר סיפורי הילדים העניק שלום עליכם מנה אחת אפיים שמחה תחת כל העצבות שהטיל על גבוריו המבוגרים. בילדים מצאה נשמתו של שלום עליכם את תיקונה. תומת־ילדים ושמחת־חיים היו תמיד מקור יצירתו של הסופר הגדול, בהן שיחרר עצמו מנטל הצער הרובץ על כל גבוריו. מוטיל הוא כל כך מלא חיים, שמחה ואמצאות, עד שאין בנפשו מקום לכל התלאות הבאות עליו מהחוץ. הן חולפות עליו בלי השאיר רושם. יתר על כן, הם משמשות לו עילות למעשי־קונדס חדשים. האב שוכב חולה ומתענה כל החורף באויר הדחוס של ביתו האפל, מוטיל סובל בביתו מחסור, נרדף ע"י אחיו אליהו הקפדן, נשכר לבסוף להירש בר החזן כמשורר ולמעשה משמש אומן לילדתו הגיבנת, אחר כך הוא מורדף על ידי גיסתו ברכה, נודד עם המבוגרים. אבל תנאים אלה אינם מקדירים את עולמו מלא־האור –הוא מוצא בכל מצב עניין לדמיונו היוצר, אמצעים חדשים לשמחה ולשעשועים, ונשאר תמיד כבמעגל־קסם, מוקף עמק בכא, בתוך עולם הילדות שלו המאושר.

שלום עליכם היה הראשון שגילה את עולם הילדות בספרותנו לקורא היהודי. לפניו כתב רק מנדלי דבר־מה על הירשלי, אבל אחר כך, כאילו תפס עצמו בהרהורי עבירה, נתן לנו את שלמה בן ר' חיים, שקדרות הצרות מאפילה על ילדותו הזכה.

מנדלי ויתר הסופרים מנסים להתנצל על חוסר הילדות ביצירתם בזה, שאין, כביכול, ילדות לילד היהודי. אבל הם לא צדקו. ילדים נשארים ילדים בכל התנאים: בכלא “החדר”, באפלולית בית המדרש, במשכנות־עוני, אפילו בגיטאות ובמחנות ההסגר בשנות השואה. ואם סופרינו לא כתבו על ילדים, הרי האשמה היא לא בנסיבות ועל אחת וכמה לא בילדים, כי אם בהם עצמם. נתקשחו לבותיהם עד לבלתי הרגיש ולבלתי הבין את נפש הילד. שלום עליכם היה כמעט הראשון, ועד היום – הגדול בספרות הילדים שלנו. מוטל בן פיסי החזן וחבריו ויתר סיפורי שלום עליכם הם דמויות מופת וישארו למופת כל עוד תפרח הילדות ותעלוז שמחת־ילדים.

אבל עם כל עליצות־הילדות שבקרבו, הוא, מוטיל, בן העם הנודד, שביל חייו מתפתל בין גבולות ואכסניות למהגרים, תחנות־בדיקה על כל הרפתקאותיהן. עם כל שמחתו הילדותית הוא יצור אומלל ככל בני סביבתו, נפש טראגית, שקרני אור דמיונו הילדותי חוצצות בינו ובין המציאות הקודרת. אבל יבואו ימים, והם לא רחוקים, שהילד יתעורר, יהיה בן־יום למבוגר ויראה את כל תהום הגלות הרובצת לרגליו, וישא על כתפיו הצעירות את כל נטל בן־העם ללא־מולדת.

הבדל עיקרי אחד מבדיל את מוטיל מהגבורים המבוגרים של שלום עליכם, שאלה האחרונים הם אומללים אבל משמשים מטרה ללעג זולתם, ואילו מוטיל עצמו צוחק, בעוד הצופים בו נדים לו ועיניהם זולגות דמעות לגורלו.

הצד השווה שבכל הגבורים הראשיים של שלום עליכם הוא היגון הנצחי, העצבות והדמעות הפורצות מתוך צחוקם הבלתי־טבעי. גבורי שלום עליכם צוחקים, אבל צחוקם הוא צחוק של דמעות ודם.

שלום עליכם גילה את החינניות היהודית בכל צורותיה וגווניה, אבל הוא לא יכול לכסות בצחוקו את טרגדיית עמנו, עם בלי מולדת. עם שרשיותו בהווי החיים של הגלות הצליח שלום עליכם לחשוף את חלישותו של עמנו יותר מכמה סופרים ציוניים מובהקים. עם כל אהבתו את ההווי הגלותי, גילה הוא את נגעיו העמוקים ביותר.

---

רעיון הגאולה ביצירתו של לייוויק

מאת

אליעזר ירושלמי

(על “חזיוני גאולה” מאת ה. לייוויק, תרגום א. שלונסקי ובן ישי, ועל המחזות “הירש לקרט”, “כבלים”, ו“החתונה בפארנוואלד”)

רעיון הגאולה הוא היסוד העיקרי ביצירתו של לייוויק. מראשית ימיו עד היום היה הסבל בן־לוויתו התמידי. בימי ילדותו שררה בביתו דלות מנוולת: חינכוהו אבא עייף ומר־נפש, אמא כורעת תחת כובד עולה הכפול –עול בעלת־הבית ואם למשפחה גדולה ועול הפרנסה, בו היתה מושכת ביחד עם בעלה המסכן. ב“ישיבה” ידע מחסור ועלבונות של אוכל “ימים”, ומשעמד על דעתו ועבר למחתרת המהפכנית, נעשתה דרכו מלאה חתחתים – בתי־כלא, נדונים על פני ישימון השלג בערבות סיביר, גלות באזור הציר הצפוני; וגם אחרי המלטו מגלות סיביר היו מנות־חלקו עבודה לא לפי כוחותיו, מחלה קשה וממושכת, ישיבה של שנים בבית החולים בדנוור ושוב עבודה מפרכת. לכן הטרידוהו משחר ילדותו בעית החברה (עוד בילדותו תמה על ביתו המפואר של שפע הגביר, המתנוסס בגאוה בין בתי העניים שמסביבו). בנתיב היסורים של חייו נתקבל המשורר בסבלנות ההמונים מבני ברית ושאינם בני־ברית ויסוריו של הכלל התמזגו בנפשו עם יסורי היחיד שלו והיו לסבל אחד של האנושות כולה, שאת צערה הוא מתנה וליסוריה הוא מבקש גאולה. צער־עולם זה מוצא ביטוייו בשורה ארוכה של מחזות סמליים וריאליסטיים, שבמרכזם נדון רעיון הגאולה.

נסיונו הראשון בשדה הדרמה הוא “כבלי המשיח” (בשנת 1907) – פרי בוסר, הצופן בקרבו את הבעיות העיקריות, החוזרות ונישנות בכל מחזותיו. התוכן הוא: צבא מרום פוצח ברינה לפני כסא הכבוד ומשבח בוראו על חסד המשיח שיצר, אך בד בבד עם זאת מחשלים המלאכים כבלים לרגליו של המשיח. מלאכי השמים מרוצים מקץ הנחמה, אבל אחד מהם אינו שבע־רצון, הוא עזריאל המלאך. הוא רוצה בגאולה מיידית והוא שואל:

אין לו זמן לחכות לקץ הימים כי…

לאות מחאה שובר עזריאל את כנפיו ויורד אל בני התמותה. המחזה מסתיים בחרוזים שקורא המשיח אל עם ישראל:

ב“כבלי המשיח” אין עדיין בעיות. יש אמונה תמימה בעם המשחרר, שיביא את גואלו. כיצד יביא? מהן הדרכים?

אבל מהפכה נגד העריצות דורשת קרבנות לא רק בין העריצים, כי אם גם מצד המהפכנים. ויש שעל המהפכנים לבחור בין נסיגה או אפילו כניעה לבין קרבנות־דמים של חברים מסורים, אשר יפלו במאבק הנואש. מה דין קרבנות אלה?… המהפכנים השלימו מראש עם הרעיון, שדרכם, הדרך לגאולת העם, תהיה סלולה בערימות חללים. אבל המשורר שואל: הצודק הדבר? הרשאי מהפכן להקריב חברים מסורים מתוך ידיעה ברורה מראש, שהקרבנות אלה ודאים והתבוסה ודאית, רק תקוה עמומה מהבהבת שסוף הנצחון לבוא? הנה החליטו הפועלים בוילנא – היהודים והלא־יהודים – לערוך הפגנה באחד במאי 1901. אבל כששר הפלך פון־וואל הביא גדודים של קוזקים, חזרו בהם הלא־יהודים מהחלטתם, רק ה“בונד” מהסס. חברי הצמרת, חברים ותיקים ומסורים למהפכה, אומרים שאין להפקיר חברים לפרגולי העריצים, יש להיסוג. אך קבוצה קטנה מחליטה להפגין ולהוציא לקידוש השם את ההמונים היהודים… מנצחים האחרונים; ההפגנה מתקיימת ומסתיימת במאסרם של רוב המפגינים. שר הפלך מחליט להעניש את המפגינים באופן מחפיר – ע"י הלקאה פומבית כדי לבזותם בעיני הלא־יהודים… ושוב מתעוררת השאלה: הלהגיב או לבלוע את החרפה הפועלית והלאומית? הפעם לוקח הסנדלר הירש לקרט את האחריות על עצמו: הוא יורה בעריץ, נתפס ונתלה… הקונפליקט בין קנאות למפלגה לבין ההגיון נגמר בהקרבה עצמית, בעקדה של גיבור הדרמה (“הירש לקרט”).

רעיון זה נשנה במחזה שכתב כבר בשנת 1928 “כבלים”: בחדר האסירים הפוליטיים המנהיג הוא לוין: כולו מהפכה, היא מטרת חייו היחידה, לה הוא נכון להקריב את חייו וחיי חבריו. הוא כולו דין, אינו יודע רחמים כלפי חבר שנכשל והגיש בקשת־חנינה לצאר. הוא נכון לעזוב חבר חולה בשעת הבריחה דרך המחתרת. בשעת ההתקוממות הוא לוחם אפילו כשנעשה לו ברור, שהכשלון הוא ודאי (רמז לשביתת כורי הזהב על גדות הנהר לנה בשנת 1907). הוא ממש מפקיר את חיי חבריו ואת חייו הוא מתוך הכרה שדמם ישמש שמן־סיכה לגלגלי המהפכה אך הוא מכפר מעשיו בזה, שהוא מקבל על עצמו את הדין ומת בשביל חבריו… גם כאן הקונפליקט מסתיים בעקידה, עקידת עצמו. בזה כאילו מוצא המשורר מוצא מהסתירה הפנימית.

אבל לא תמיד מסתיימת הסתירה באופן דרמטי. לא תמיד ניתן למחולל המהפכה לכפר בדמו הוא על כל עוונותיה. המהפכה היא סטיכיה. בשעתה פורצים יצרים חשוכים מנבכי הנפש של ההמון ומציפים את כל העולם בנהרי־נחלי דם, דם עריצים ודמם של חפים מפשע, טהורים וישרים ביניהם. הנה פרצה מהפכת אוקטובר. חבריו של לייוויק למפלגה, הסופרים דויד ברגלסון, פרץ מארקיש וכל הקבוצה בבריה“מ צוהלים משמחת נצחון. בשבילם כל העולם נחלק לפי קו שחור־לבן: המהפכנים כולם זכאים, מעשיהם הם לטובת כל העולם, “וכל שאינו אתם, הוא נגדם”. ביחס למתנגדים יש רק מידה אחת, והיא מידת הדין (“מידת הדין” לד. ברגלסון). כאש מחטאה היא, מנקה את החברה מחלאת טפיליה ומכשירה את הקרקע לקראת עולם מאושר. מובן, שבשעה זו אין בודקין באמצעים –מוטב להרוג עשרה חפים מפשע, אם ביניהם יהיה רק אחד אשם, מאשר לתת לאחד הזה להימלט (דברי פליקס דז’נדז’שינקי). סופרים אלה מתעלמים במתכוון מכל סבלות אחיהם בבריה”מ. המונים גוועים ברעב, נשללים מזכויותיהם האנושיות על סמך זה שהיו לפני המהפכה “בורגנים”. העיירה היהודית גוועת מחוסר עבודה ולחם. בדהרתם במרכבת המהפכה אין לבם של הסופרים לעולם שחולף ולכל אלה הקשורים במשטר שחולף. אפילו לסובלים מפוגרומים אין להם אלא בוז, כי המהפכה אינה מכירה בנחשלים ובמפגרים. פרץ מארקיש רואה בנערה היהודית האומללה, שנאנסה בעת הפרעות וחייה נקפדו, רק כבשה שטיה מובלת־לטבח, ראוייה לבוז על שלא התנגדה, כאילו החולשה היא עוון כבד…. (“מאבק”) אבל לייוויק נמצא במצב של “ייתי ולא אחמינן”, בשרו נעשה חידודין גם משמחה ומאמונה בעתיד המזהיר של האנושות וגם מצערם של רוב הקרבנות, המיליונים של החללים במלחמת האזרחים, בפוגרומים ובפעולות הצ’קה…

עם מי כאן הצדק? ההכרחיים הם הקרבנות? או הם פרי שגיאה פטלית? אין לייוויק מעיז להחליט, כי עדיין הוא מאמין בנצחונה של המהפכה, בזוך כוונותיה ומטרותיה, אבל דרכיה אינן נראות בעיניו. והוא מבקש לו מפלט – באגדה היהודית… את רעיונותיו הוא מביע דרך גרונו של המהר“ל… בעקיפין, במסוה של הרב ר' לוי, הוא שולל את דרכי המהפכה, הוא גוזר על הגולם, סמל ההמון המקיץ והמתעורר, לשוב למנוחת דורות ונותן למהר”ל להתגבר עליו.

איך מביע לייוויק מחשבותיו בסמלי האגדה? כיצד הוא מדובב בהם את רעיונותיו?… נתעכב על כמה מהתמונות האופייניות של ה“גולם” ונביא כמה מונולוגים נוקבים.

סכנה נשקפת לקהילת פראג (פראג מסמלת כאן את כל האנושות הסובלת): ראש המנזר, טדיאוש, זומם מזימות כליה. הוא אינקויזיטור, כפי שהוא מתואר בפרק הגאוני של הרומן “האחים קרמזוב”. טדיאוש אינו יודע כל פשרות ביחס לכופרים, לשם קדשן של אלהי הרחמים הוא מעלה על מוקד מאות אנשים, הוא נכון להקריב את כל העולם לכבודו של אלוהי החסד, אך שלא כבן־דמותו אצל דוסטוייבסקי, שנאתו ל“כופרים” היהודים היא עכורה ממעמקי האינסטינקטים האפלים, זוהי שנאה זואולוגית ללא עילה, שהדת היא רק כסות לתאוותיה השפלות, שנאת רשע לצדיק ממנו… שנאה השואפת לכלות לא רק את הנפש, כי אם גם את גופו של העם היהודי… במונולוג נוקב של טדיאוש ממצה המשורר את השנאה ליהודים, כפי שנתחדשה בימינו ונתגלה בכל מעמקיה התהומיים בימי השואה:

לא יועילו כל מאמציהם של היהודים להתקרב לגויים ואפילו להתבולל…

בה במידה שיותר ירעו ליהודים וירשעו נגדם, באותה מידה תגבר השנאה אליהם:

רק השמדתו המלאה של העם היהודי תפסיק את המאבק של העולם הגויי נגד היהודים.

טדיאוש זומם מזימת־כליה על היהודים: הוא רוצח ילד נוצרי כדי להעליל בו עליהם.

באין ברירה כשכלו כל הקצין, יוצר הרב המקובל ר' לוי את הגולם. הוא רוצה להשתמש בכוחו הפיסי העצום להצלת העם, אבל לא רק כוח פיסי גרידא בגולם, גם כוחות רוחניים כבירים הפיח יוצרו בקרבו.

המהר"ל מבטיח לגולם אפילו ימים של התעלות רוחנית ומוסרית: עד אשר תבוא השעה ההיא של חדוה בהירה, של בכיה מטוהרת, של מנוחה מזהרת…

אבל לפי שעה עז רצונו של המהר“ל שהגולם ישמש לו רק כלי־שרת, ימלא רק רצון שולחו ושליחותו. מהר”ל שואף בכל נפשו לדכא בקרבו את כל היצרים האפלים… רמז לאמונתו של המשורר בכוחותיו העילאיים של העם. רק בשעת מהפכה מסוכנים כוחות אלה…

הגולם ממלא שליחותו: מעניש את טדיאוש ועוזרו. הגזירה נתבטלה. אבל… מכיוון שניתן גרזן בידי גולם, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע ומנחית את מכותיו הנוראות בראשי יהודים. לא הועילו כל אמצעיו של מהר"ל, כל השבעותיו ופקודותיו – בגולם מתעוררים היצרים, שאין יצרו כבר אדון להם, כפי שהגולם בעצמו מתבטא:

מהר"ל מכיר לחרדתו הגדולה על פניו של הגולם –

למהר"ל נשאר רק מוצא אחד –להשתיק את יצורו הגולם לנצח…

עוד טרם ביצע מהר“ל מבצע זה, הוא מגרש מה”היכל המחומש" את שני הנוודים – את אליהו הנביא ומשיח בן־דויד. הוא טוען אל אליהו הנביא:

המסקנה המתבקשת מכל המחזה היא: אין גאולה ראוייה לשמה, אם היא עקובה מדמים. שלא בגלוי, אבל באופן ברור הדגיש המשורר לצד מי הוא עומד: המנצח הוא מהר"ל, המרחיק את המשיח ומשתיק את הגולם…

בשנת 1925 ביקר לייוויק בברית־המועצות כמי שהיה מהפכן וכאוהד לקומוניזם – אז עדיין השתתף בעתון הקומוניסטי “פרייהייט” – נתקבל האורח בכבוד מלכים ובהתלהבות. אבל בעת המסיבה, שנערכה לו במוסקבה, לא נמנעו הסופרים הסובייטיים מלהביע את מורת־רוחם מהסיפא של ה“גולם”. לפי דעתם צריך היה המחזה להיגמר בהתמרדותו של הגולם, הוא ההמון, נגד יוצרו מהר"ל ובנצחונו…

לייוויק מצא מחובתו ליתן תשובה לחבריו הסופרים בבריה“מ. בינתים קרה משהו בלתי צפוי. פרצו מאורעות־אב בארץ, העתונות הקומוניסטית קבלה את פני פורעי־צפת וחברון בצהלה, הכריזה עליהם כעל חלוצי האומה הערבית המשתחררת. גם “פרייהייט” האמריקאי התנבא בנוסח זה. פרוש כל ההסברה הזאת היה חזרה לסיסמה של המהפכנים הטרוריסטיים משנות ה־80 של המאה הקודמת – דם יהודי יהיה שמן־סיכה מבורך לגלגלי המהפכה. במקרה זה היה הפירוש עוד יוצר ציני –הפורעים הערבים הם חלוצי ההשתלטות הסובייטית במזרח התיכון… לעמדה בוגדנית זו לא הסכימו אפילו מעריצי השלטון הסובייטי: קבוצה גדולה של סופרים יהודים, ביניהם אופטושו, מנחם בוריישה ז”ל, וייבדל מהם לחיים, לייוויק, פרשו מ“פרייהייט”. מאז פרש מאוכזב מהקומוניזם והתרחק מהם לגמרי… אך בשנות השלושים הראשונות עדיין האמין שהמהפכה האוקטוברית היא בסופה חיובית, עתידה היא להביא שיפור בחייהם של ההמונים, שהקומוניזם הוא עדיין כוח מתקדם בתולדות האנושות.

לאור מסקנות אלו נתן תשובתו לסופרים הסובייטיים ביצירתו “חלום הגולם” או “הקומדיה של הגאולה” באידית.

ב.

“חלום הגולם” הוא מחזה ריאליסטי בעיקרו, להבדיל מה“גולם”, שהוא כולו מחזה סמלי. את תפקיד המשיח הוא מחלק בין שלושה: משיח בן־יוסף, משיח בן־דויד, הוא גם חנינא, והגולם, שהוא גם יוסי: הראשון מסמל את הגואל מבחינת “כולו חייב”, השני –כולו זכאי והשלישי הוא הכוח שקם לתחייה וממלא מקום שניהם.

כאמור, למרות השמות הסמליים, המחזה כמעט כולו ריאליסטי. לפני המשורר היתה כבר המציאות המהפכנית ברורה, אותה הוא ראה בעינים פקוחות. התפתחות העלילה היא כמעט כרונולוגית, בהתאם להתפתחות שלבי המהפכה. הוכנסו למחזה גיבורים צדדיים, המסבירים באופן מוחשי את מהותם של הגיבורים הראשיים: ארמלוס, התליין, הליצן, לילית. אבל גם אלה אינם דמויות וצללים כפי שניתנו ב“הגולם”, כי אם טפוסיים חיים מציאותיים משורטטים בקווים סטיריים נוקבים: ארמלוס נקרא בפי התליין בשם “נביא היום”. לשם זה מסכים גם “הנביא” עצמו כי –כך מאפיינו התליין –

בארמילוס נתן המשורר סטירה נוקבת על הספרות הסובייטית, המחליפה דעותיה לפי ה“קו”, ובכל פעם היא מטיפה רעיונותיה באותה ההתלהבות והפתוס. גם התליין הוא בן־לווייה לכל משטר כי – לפי דבריו עצמו –“לכל שליט אני העבד”… לכל משטר הוא משרת. שני אלה, ארמלוס והתליין, הם בני־לווייה הכרחיים לכל משטר של כוח.

בתמונה הראשונה מופיע משיח בן־יוסף. הוא ואנשי, “המון הקבצנים הרעבים והעניים”, נאבקים קשה במשטר העריצות של העשירים המעטים, המרוכזים מסביב לגוג ומגוג, שאף הם נלחמים זה בזה. ידם של משיח בן־יוסף ואנשיו היא על התחתונה. הם נאלצים להסתתר בעליית־גג של מהר"ל, במקום שם מונח זה מאות שנים עפר־גופו של הגולם. כמעט כלו כל הקצין: עוד מעט ייתפסו הלוחמים המעטים ויימסרו לגרדום. בשעת משבר זו מתנהלת שיחה בין משיח בן־יוסף ואשתו לילית. הראשון מתגעגע למשיח בן־דויד אחיו, הוא מכיר בתפקידו החולף “כי מי אני בלי בן־דויד?” אך לילית אינה משלימה עם תפקיד זה של בעלה והיא מתמרמרת:

מהרגע הראשון שונאת לילת את יורש בעלה. בכל הזדמנות היא מסיתה אותו נגדו עד שהיא משיגה את שלה: כאן גם ראשית הקונפליקט של כל העלילה. רבים המהפכנים המגיעים לשלטון מתוך מאבק לשם האנושות, אך משמגיעים אליו, הוא נהפך למטרה בפני עצמה, מטרה שכל קרבן אינו יקר בשבילה.

בהתפתחות המאורעות יוסי, הוא הגולם, שחלם כל זמן שכבו בעליית־הגג על משיח בן־דויד, מביא את הגואל חנינא, מעיר את ההמונים למרד. העם מתמרד, נהוג בידי יוסי, משחרר את משיח בן־יוסף. יריבו של בן־יוסף מגוג נמסר להורג. בחרב־נקמה מבער משיח בן־יוסף את כל שונאי העם. דם רב נשפך, ההמון מריע לקראתו, הוא מאושר כפליים: ממחסורו נשתחרר כי הוא אדון לכל טוב הארץ. הוא רשאי ליהנות מכל הנאות החיים והנאתו נכפלת על ידי סיפוק יצריו האפלים.

ההמון צוהל למראה הדם הנשפך. הגואל של האנושות נהפך למנהיג של המון משתולל, אך הגואל עוד גרוע ממנו: הוא שיכור משלטונו. דברי לילית המסיתים מוצאים בלבו קרקע פורה. רגש הקנאה והשנאה למשיח בן־דויד –חנינא –גובר ואינו נח עד שהוא מושב בבית הכלא ומעונה ע"י התליין… רק לפעמים רחוקות ולרגעים מצטללים חושיו של בן־יוסף ואז הוא מרגיש בתהום הרובצת לרגליו, מליבו מתפרצת קריאה נואשת:

זוהי נקמת הדם, שהיא מרעילה גם את דם הרוצח, מרקיבה את קרביו וממיטה עליו שואה… שכרון־הדמים מערפל את חושיו של בן־יוסף, הוא כבר אינו מבחין בין המטרה לבין האמצעים, הוא רוצח לשם רצח והוא קורא לתליין:

העולם מגיע למצב של כלו חיים ואז באה הגאולה האמיתית, גאולת דור שכולו זכאי, כפי שאנו שומעים מפי ארמלוס:

אבל אז קורה הדבר המשונה ביותר: אין יד מורמת על משיח בן־יוסף ואשתו לילית, שמותם צריך לגאול את העולם… הדור כולו הוא זכאי, ואפילו התליין שבו זורק גרזינו ומסרב להרים יד על האיש. רק אחד מקבל עליו את השליחות העגומה: הוא חנינא, משיח בן־דוד… העם צוהל משמחה ואושר, חוגג אשרו בחגיגת־פאר, מחפש גואלו ואינו מוצאו – חנינא יושב בכלא ואינו רוצה לצאת אל העם, כי ידיו נגאלו בדם…

קמה מהומה, תוקף יאוש את הלבבות עד שארמלוס מציל את המצב ושולח במקום משיח בן־דוד… את יוסי הגולם, שבינתים היה קלסתר פניו כקלסתר פניו של המשיח והעם מכריז את יוסי כגואל…

סיפא מוזר מאד, לכאורה, אבל במציאות הגיוני, כמעט הכרחי מתוך הדיאלקטיקה של “על דאטפת אטפוך”…

ואולי נתכוון בזה המשורר לרעיון אחר: שאין צורך לאנושות בכלל בגואלים!… האנושות סבלה כל כך הרבה מהגואלים וממעריציהם עד שעייפה נפשה מהם: בשם הגאולה העלו אינקויזיטורים אנשים למוקד, בשם הגאולה הטביעו מהפכנים את המהפכה בדם של מיליונים. כל גואל – תהיינה כוונותיו אשר תהיינה – מביא בעקבותיו חורבן ואכזבה. האם לא הגיע הזמן שהאנושות תשתחרר לגמרי מגואליה ותיטול גאולתה בידיה? אולי טוב לקחת במקום משיח בן־יוסף ואפילו במקום בן־דוד את יוסי הגולם, הוא העם, שבשאיפתו לגאולה הוא מתעלה בעצמו לגואל?…

מבחינת השלמות הפנימית עולה ה“קומדיה” על ה“גולם”, אבל היא אינה מזעזעת בטרגיותה ובעלילתה כאחרון. אולי סוד הצלחתו של מחזה ה“גולם” הוא בצמצומו? ואילו הקומדיה, יריעתה רחבה מדי, אישיה רבים מדי.

תחת זה הכרקטריסטיקה של הטיפוסים היא בולטת כברלייף אמנותי, קוויה חדים וכל כולה היא סטירה נוקבת על כל החברה האנושית של ימינו: למשורר לא היו כבר ספיקות והיסוסים בענין הגאולה.

★

רעיון דומה “המוני” אנו מוצאים במחזה האחרון של לייוויק “החתונה בפרנוואלד”. הנסיבות הן אחרות לגמרי, אבל הרעיון שהביע המשורר ב“קומדיה” בשנת 1932, נישנה ביתר בהירות בשנת 1947 במחזה הנזכר. העילה למחזה היא ביקורו של המשורר במחנות העקורים בשנת 1946. לייוויק נזדעזע עד יסוד נפשו ממראה השואה. באותה מידה שזעזעהו הטבח ההמוני החרידה נפשו הדאגה לגורל הפליטים. שרידי ההרג הללו התהלכו בין החיים כנשמות דאזלין ערטילאין – מהמתים שרדו ואל החיים לא יכלו להצטרף: בכל מהותם היו החיים שייכים לעולם המתים: אתם התהלכו בחלום ובהקיץ, לפניהם השיחו מצוקתם. בפניהם הרגישו מצוקת־נפש ומוסר־כליות על שנשארו בחיים. רבים שאלו את עצמם: המותר להם להישאר בחיים ולחיות ככל יתר בני־האדם אחרי שיקיריהם נספו? ספקות מילאו נפשם: היהיו מסוגלים עוד לחיות, אם גם ירצו בחיים…

לייוויק תפס מיד את מצוקת־נפשם של העקורים ונאחז במקרה, בו השתקפה כל נשמתם כבנקודת־בעירה: הוא סר לבית־מלאכה של “אורט” במחנה העקורים בפרנוולאד, ואחת התופרות פתחה לפניו את הארון והראתה לו שתים עשרה שמלות־חופה… לייוויק נשתומם – שמלות חופה בגיא־צלמות זה?…

מנהלת המתפרה הסבירה לו – אלו הן מתנות “אורט” לכלות הנישאות במחנה… זה מילא את ליבו התפעלות ועידוד, ועל נושא זה יצר את המחזה “החתונה בפרנוואלד”.

התוכן: פליט אחד בשם אברהם (השמות הם כאן סמליים), שאשתו ובנו יצחק נרצחו בידי הנאצים, נושא לאשה את שרה, שבעלה ובניה גם כן נשמדו. לחתונה מוזמנים כל בני המחנה כן גם… המתים –בעלה ובנה של הכלה, אשתו ובנו של החתן –עם כל הסמליות המוזרה שבהזמנה היתה זו טבעית מאוד בחייהם הערטילאים של הפליטים, שהיו שייכים יותר למתים מאשר לחיים. בין המוזמנים המתים צועדים אליהו הנביא ומשיח צדקנו, “שהצטרף למובלים לכבשן לקיים ייעודו ע”י שנשא יהודי זקן וחלוש על כתפיו אל מקום השריפה“. משיח צדקנו אינו רוצה לקום מאפרו, כי אחרי טראבלינקה ואושוויץ אין לו כבר ייעוד, אבל אליהו הנביא משכנעו שגם הוא יצטרף למוזמנים –”כשם שמילא שליחותו בנשאו יהודי זקן וחולה לכבשן, כן חייב הוא למלא שליחותו להימצא בין החיים, לעודדם ולעזור להם לשוב לחיים"…

אם כן, לא גאולה על ידי יחיד מצויין מכל העם, כי אם שליחות אנושית פשוטה היא תפקיד משיח צדקנו, זוהי המשימה האנושית הגדולה האחרונה, וכל יתר הגואלים אינם אלא גיבורי קומדיה אנושית, שבסופה הטרגדיה של רצח המונים…

---

מספר חדש

מאת

אליעזר ירושלמי

“אונטערן האַקנקרייץ” –נאָוועלן פון זיינוול דיאמאנט, 216 זייטן, פאַרלאַג פון דער יידישער קולטור־געזעלשאַפט, פאַריז 1947.

בצדם של הקיבוצים היהודיים הגדולים, שהושמדו ע"י הגרמנים ועוזריהם, התענו תחת צלב־הקרס ישובים יהודיים קטנים. בחלקם הושמדו גם הם, ובחלקם הם ניצלו וזכו לראות במפלתה של החיה הנאצית. אולם גם הניצולים עברו שבעה מדורי גיהנום של השלטון הנאצי. למזלם הם חיו בקרב עם, שבו עדיין נשתמרו המסורות היפות של המהפכה הצרפתית, והם מצאו בקרב ההמונים הברבריים גם ידידים, עוזרים ואפילו לוחמים כנגד אויב האנושות.

על אותם ישובים יהודיים ומאבקם יש לנו תיאורים מועטים בספרות השואה שלנו. וקובץ הנובילות של זיינוול דיאמאנטאני ממלא חלל ניכר בשטח זה. הנובלות שלו מאפשרות לנו חדירה עמוקה לתוך הרבה פינות של הגיהנום ההוא, מראות לנו את דרך־הייסורים, שבה עברו שם היהודים, ומתארות לפנינו אורות וצללים של החברה המקומית. וזוהי אחת ממעלותיו של הספר: זיינוול דיאמאנט אינו עוסק בגרמנים אלא מעט – הוא מטפל בעיקר ביהודים, שהם, כמובן, הגיבורים הראשיים של ספר הנובילות, וכן בצרפתים ובשוייצרים שהיהודים נתקלים בהם במאבקם לקיומם.

גם בצרפת נקטו הגרמנים בכל האמצעים של התעמולה האנטישמית: מצד אחד שידולים, יחס של חסד כביכול לאוכלוסיה של הארץ הכבושה, ומצד שני הסתה אנטישמית גלויה וסמויה כנגד היהודים. גם כאן מצאו להם זרעי־הרעל קרקע, שהצמיחה גידולים מרעילים. נמצאו צרפתים ששיתפו פעולה עם הגרמנים וביצעו לפי פקודתם את הפשעים הנוראים ביותר. גם כאן השתכרו ההמונים שעה קלה מתורת־הגזע הנאצית. אולם מהר התפכח העם מאדי הרעל האנטישמי, ראה בבוז את מעשיהם של עוזרי הנאצים ובהרבה מקרים הסתיר את קרבנותיהם ונלחם במציקיהם, כאילו היו שונאיו שלו.

בתנאים אלה שמרו גם היהודים על דמותם האנושית, לא נשברו מבחינה מוסרית, אלא קמו בעוז נגד האויב וגילו אהבה ונכונות־של־עזרה לזולת.

היהודים בצרפת לא חיכו, עד שהגרמנים ישחטו אותם, אלא פתחו בעוד מועד במאבק נגד האויב. לאושרם הם מצאו מיד בני־ברית בחלקו הטוב והנאור של העם הצרפתי (“סאַבאָטאזש”, “דער עפל בלוט”, “ווידערשטאנד”).

בשלוש נובילות אלה מתאר המחבר את הפטריוטיות ואת אהבת־החרות של הצרפתים ואת נכונותם לעזור ליהודים הנרדפים. גיבורי הנובילות מגיעים, תוך התעוררות רוח־המרי בנפשם, לידי שיתוף־פעולה עם היהודים. מן הפועל הצרפתי הפשוט, מישל, שהמאבק נגד הפאשיזם הוא אצלו חובה מובנת מאליה, עד שמיסיה דאדיה, שמושג המרי אצלו מתקשר עם המסורות היפות ביותר של מלחמת־הצדק בימי דרייפוס, ועד השופט־החוקר של שלטון וישי ברז’ה, המגיע לידי החלטת־המרי אחרי משבר נפשי – הקשר עם היהודים אצל כולם הוא דבר מובן מאליו.

זוהי נחמה, שבימי המצוקה, בה חיו היהודים באירופה תחת שלטונו של היטלר, נמצאו בקרב בניהם הטובים של עמי התרבות רגשות סולידאריות וידידות כלפי היהודים. דבר זה יש להעלות בספרותנו. בשנות השואה האחרונות חיינו כל־כך הרבה רשעות ואכזבות מן הגויים, עד שאבדה לנו כמעט האמונה באנושות טובה יותר. אולם הכפירה והיאוש מסוכנים בשבילנו ממש כמו שהיתה מסוכנת אמונתם התמימה של הדורות הקודמים, שגאולתנו תבוא מאליה עם גאולתה של האנושות כולה. על־כן חובתו של הסופר היהודי לגלות את האורות של החיים האפלים ההם, כפי שתעודתו לתאר את צלליהם.

זיינוויל דיאמאנט קיים תעודה זו ובנובילות שלו אנו מוצאים הארה רב־צדדית של החברה היהודית והלא־יהודית באותה תקופת משבר. יש לו עין לתפוס את השפל, המזויף, המטומטם והפיליסטרי שבחיים ויחד עם זה לחדור לתוך עולם־הרגשות של הנפשות הבודדות, הסובלות והנרדפות. הוא רואה גם את כל הגילויים של אצילות אנושית ומסירות־נפש. הוא סובל יחד עם כל הסובלים וקרוב ללבו צערו של האיש הבודד, יהודי או לא יהודי. גיבוריו היהודים זכו למזלם להנצל מן הגטו וממחנה־הריכוז, שבהם נאבקו ממש לחיים יום־יום, והאדם נהפך לחיה, שפועלים בה יצרים בלבד. בגיבוריו של המחבר נשתמר עוד צלם־אלוהים. יתר על כן, יסוריהם עשו את רוחם רגישה יותר וקרובה יותר אל עולם־הרגשות של הזולת, וגדלות אנושית עלתה ממעמקיהם בכל זוהרה האלטרואיסטי.

היהודים בבית־החולים השוייצרי, השנואים על כל החולים האריים והשרויים כמו מצורעים בגיטו רוחני בתוך הנכר הכללי, הם היחידים, המשתתפים בעינוייו המוסריים של הסנדלר הנכרי בלטראמי, המסכן, העזוב והבודד. הם משתדלים להקל על שעות־חייו האחרונות, הם היחידים העוקבים אחרי רגעי־גסיסתו האחרונים, בשעה שמכבר אינו קיים בשביל הסביבה הלא־יהודית (“בעלטראמי שטארבט”).

במקום המרפא הידוע ניצה, שמבקריו ביקשו רק שמחה, קמה בימי ממשלת־וישי פעולת־עזרה מסועפת מצד התושבים הותיקים העשרים למען אחיהם הפליטים העניים. העזרה ניתנת בלבביות כזו, כאילו קם כאן לתחייה העולם היהודי הטוב של העבר על כל מוסדות־הצדקה שלו (“האטעל רוזוועלט”).

כל העלבונות וההשפלות, שסבלו היהודים מצד הגרמנים ועוזריהם, אינם מעוררים בנפשם רגשי־נחיתות, אינם הופכים אותם לשפלים בעיני עצמם. אדרבא, הבוז הסובב אותם מעורר בקרבם גאון פנימי. צרת־רבים מעלה רגש־סולידאריות שלא היה כמוהו, ותודעה לאומית מתעוררת בלבם של אלה, שמכבר ניתקו את יחסיהם אל עמם.

רגשות לאומיים חודרים לתוך החברה היהודית ומרוים אותה במידה כזאת, שאפילו ילדים מתלהבים מסמלים לאומיים (“אין קינדער־היים”, “האטעל רוזוועלט”).

למרות המחיצה שבין העולם היהודי והעולם הלא־יהודי מאחד את שניהם גורל אחד: שניהם מתענים ונחנקים תחת ידו האלה של שלטון־היטלר, משניהם מוצץ את האור כעכביש צלב־הקרס השחור. שם הספר “אונטערן האקנקרייץ” (“מתחת לצלב־הקרס”) קולע מאד. ולמרות האוירה הכבדה, השרויה על החיים, זוהר מעמק־הבכא ניצוץ של תקוה לימים טובים יותר, מתוך ההשפעה האנושית והאפלה בוקע קו־אור של אמונה בגאולה.

הספר על כל תיאוריו הדרמאתיים נקרא במתח נפשי ומשרה עליך רגש של הקלה.

סגנון הנובילות – לכמה פרובינציאליזמים – הוא נאה וציורי. המחבר בעצמו מספר מעט, הוא מדובב את גיבוריו. כל אחד מהם מדבר בלשונו, האפיינית לו לעצמו. מיוחדת לשונו של המתנדב הגליצאי השלומיאלי (“סאף קאנדוויט”), בדיבורו מגלה כל גיבור את עולמו הפנימי, את המנטאליות שלו; הקורא רואה לא רק את הנסיבות החיצוניות, אלא הוא מרגיש אותן וחי אותן ממש כמו הגיבור עצמו.

בכוח רב ובשלמות מתגלה המחבר בנובילה “קול שופר”. היא תופסת כרומן מותח וציורית כהצגה חיה. המצב משורטט יפה, וכל קווי־התאור הם בעלי עמקות פסיכולוגית. ושוב, ההתרחשות אינה מסופרת אלא מתוארת, הגיבורים חיים אותה ומעלים אותה בשיחתם ובמחשבותיהם. סגנונם הוא הלשון העממית של בית־המדרש ותחינות. אולם הוא מבליט את הגונים הפסיכולוגיים הדקים ביותר של חוויותיהם, ואפשר להשוותו אל סגנון־המופת של מעשיות עממיות.

כבר בספרו הראשון מופיע המחבר כמסתכל מנוסה ומעמיק בבני־אדם וכאמן מבוגר, השולט בחומר היצירה שלו. הנובילות שלו הן תרומה רבת־ערך לספרותנו שאחרי המלחמה.

בעט סופר

מאת

אליעזר ירושלמי

---

שתי החברות

מאת

אליעזר ירושלמי

פרק ראשון: התגלית ¹

הן עוררו את תשומת־לבו של כל מורה חדש שנזדמן לכיתתן; נזדקר לעיניו גם תיאום תנועותיהן, כאילו היו תאומי־סיאם, וגם ההבדל הבולט שבין שתיהן: רחל’ה זהובת־השער וכחולת־העינים הסגלגלה והורדונית היתה מלאה חיים ותנועה. תוססת ומתסיסה את כל סביבתה, סוערת ומסעירה את כל הנמצאים בקרבתה, פיה־ארגמן, היה סגור רק לעתים רחוקות וקולה־פעמון צילצל על פני כל החדרים, ורותי חברתה היתה ממש היפוכה: תמירה ורזה, חווריונת עם גון הזית בפניה, בעלת עינים־יונים נוגות, ספק מבקשות־רחמים ספק אדישות מתוך שעמום ופינוק, ובעלת תנועות איטיות קצובות.

השתים האלו לא היו בנפרד אף רגע: במקום שישבה האחת, שם נמצאה גם השניה, ובאשר הלכה האחת, נילוותה אליה חברתה. בשעת השעורים היו שתיהן יושבות על ספסל אחד ומעיינות בספר אחד, אף־על־פי שלכל אחת היו כל ספרי־הלימוד. לרגלי כל מאורע קטן או תנועה קלה שקמה בכיתה היו שתי החברות מחליפות מבטים, מחייכות זו לזו, מצטחקות בבת־אחת בהביען כל אחת רגשותיה על פי דרכה: האחת בכיבוש־היצר ובשקט והשנייה בקול רם וברעש. שיתוף־רגשות זה היה מפריע למורים לפעמים יותר מן הרגיל, אבל הללו קיבלו את הדין כרע בלתי־נמנע וויתרו להן במקום שהיו מגיבים אצל אחרים — נשמה אחת בשני גופים — היו אומרים עליהם הבריות. לב אחד בשתי שמלות — היה המורה מרדכי הליצן מתלוצץ על חשבונן.

רק פעם אחת התקומם נגד אי־הסדר שגרמה לו ידידותן של החברות, המתמטיקן העצבני, המורה אפרים, והחליט להפריד ביניהן אחת ולתמיד ולהושיבן במקומות שונים; והיתה גזירתו כרעם ביום בהיר ועשתה על החברות רושם מפתיע: פניה החיוורים של רותי החווירו כפני מת, אבריה נשתתקו, כאילו הפכה כולה אבן, נידמה היה שעוד רגע והיא צונחת. ורחלה התפרצה בבכי מר, עד שהמורה נאלץ היה לשלחה מהכיתה, אבל מאחורי הדלת הגיע קול התייפחות היסטרית ואחריה קול נפילה כבדה — רחל התעלפה. החברות זינקו מהמקומות כדי להחיש למתעלפת² עזרה מהירה, והמורה אפרים נשאר עומד אובד־עצות. הוא שמח כבר שמחנך הכיתה, המורה זילברשטין, התערב בענין והשלים בינו לבין “יריבותיו”: הן הבטיחו לו “בהן צדקן” ש“לעולם לא תפרענה לו”, בלבד שיוותר לחברות (“בפעם האחרונה”) וישאירן במקומותיהן הקודמים…

את הבטחתן שמרו העברייניות רק יום אחד, אבל המורה אפרים כבר ציווה בלבו לבניו ולבני בניו לא להפריד בין הדבקות…

קרוב לגמר השעור האחרון היתה רחלה הזריזה מקדימה ומסדרת ספריה ומחברותיה בעוד מועד, ועם הינתן הצלצול האחרון היתה מזנקת ממקומה מוכנה ומזומנה ללכת הביתה. אבל רותי היתה רק אז מתחילה בשקט ובמתינות לסדר תיקה: עבודה זו היתה נמשכת שעה לא קלה, אחרי זה היתה מציצה בכל פינות מקומה לראות אם לא השאירה או שכחה דבר־מה מחפציה, אחר כך היתה מתקינה עצמה ליציאה — מתקנת שערותיה, מחליקה קמטי שמלתה ה“אוניפורמית”, מסתכלת בראי הארנק שלה ושואלת לבסוף את חברתה “אם אצלה הכל בסדר”…

בכל אותו זמן היתה חברתה רחל’ה כעל גחלים בוערות, מסתובבת על פני החדרים שנתרוקנו מתלמידיהם, שבה אל חברתה: “הלא הבית כבר ריק!” — היתה רחל’ה מזרזת — נפשה ממש יצאה מחוסר סבלנות, אבל לבדה לא היתה עוזבת את בית הספר. יוצאות היו שתי החברות תמיד ביחד ושלובות־זרוע. אך השילוב הזה לא ארך: רחל’ה היתה אצה־רצה כדי להגיע מהר הביתה, ורותי לא היתה מחישה אף צעד מצעדיה סוף־סוף לא היתה רחל’ה עוצרת כוח, מוציאה ידה מזרוע חברתה ומתקדמת בצעדים מהירים כברת־ארץ, אבל אחר כך, בראותה שהמרחק בינה לחברתה גדול — היתה שבה אל חברתה, משלבת ידה לתוך זרועה ומוליכתה ישר אל חצרם המשותף.

לפעמים כשהשיחה שהתחילו לא נגמרה או שהשעורים לבית היו רבים, היו החברות נכנסות כבר ביחד אל אם אחת מהן — או אל אם רחל’ה או אל זו של רותי — והיו סועדות את ארוחת הצהרים אצלה ביחד. ומכיוון שסעודות משותפות אלו היו נישנות לפעמים מאד קרובות, היתה כל אחת משתי האמהות מכינות מבעוד מועד מנה נוספת לאורחת.

בהיכנס החברות אל אם רחל’ה, היתה זו מעמידה פנים כמופתעת ומקבילה את פני האורחת בקול קריאה: "האח! איזו אורחת! ארוחת הצהרים היא היום בדיוק לפי טעמך! — הנה, למנה המוקדמת ישנה שיבוטה או — קרסית מבושלת בשמנת, או גלידי שומן אווזים או דגים מטוגנים או רגל קרושה (בביתה של רחל’ה אהבו מאכלים שמנים ומתוקים)… ובתוך דבריה אלה היתה גומרת לערוך את השולחן, והחברות היו ממהרות לנטול ידיהן וניגשות ישר לאכילה.

גם באופן אכילתן נבדלו. שתי החברות: רחל’ה היתה משכלת במלוא הפה ובתיאבון והיתה מכלה מזונותיה מהר ולא היתה משגיחה אפילו כשהאם היתה מוסיפה לה עוד מנה; גם רות היתה אצל חברתה אוכלת ביתר תיאבון מאשר בביתה, אבל היתה זו אכילה איטית, מתונה, הפסקות תכופות ובכמויות קטנות — בעדינות טבעית של בת יחידה. אותו הסדר היה נישנה בשעת אכילת הבשר והמרק, שהיו מבושלים באופן פשוט ובלי להטים קולינריים, אבל המנות היו גדולות ומלאות.

בשעת אכילת הפרפרת — ז’ילה או לפתן — היתה רותי כבר עושה הפסקות ממושכות, בשעה שרחל’ה היתה לוגמת מצלחתה בבת־אחת. אחר כך היתה מחכה לה בסבלנות עד גמרה. אז היו השתיים ניכנסות אל האולם להכין את השעורים.

אם רותי היתה מקבילה את פני הילדות בלבביות ובשמחה גלויה והיתה אומרת: באענה, באנה, ילדותי, היום הכינותי לכן סעודה מגרה, כמוה לא אכלתן מזמן.

אצל אם רותי היתה הסעודה מתנהלת באותו הסדר רק בשינוי התפריט — אמה של רותי היתה תמיד חרדה לתיאבונה הרפה של בתה יחידתה והיתה ממציאה כל מיני מאכלים שהיו מגרים את התיאבון: כבדים וקורקבנים של אווזים וברוזים, מעורבים בשומן תרנגולת, דגים מבושלים ברוטב מר ומתוק, דג מלוח קצוץ בביצים או דג מתיאס כפי שהוא מוצא מחביתו, מותקן בבצלים ובחומץ, בסכר ובשמן זית; בשעת אכילן היתה אמה של רותי מעודדת את האוכלות, והללו לא היו מסרבות וטועמות מכל מנה.

גם הבשר היה פה יותר מגוון וניתן לפי עונות השנה: נתח עוף מבושל ומטוגן אחר כך בתוך מסגרת של דיסת תפוחי אדמה ושאר ירקות, “שניצל” מבשר בקר בנוסח וינא בימים החמים; רבע ברווז צלוי או בשר עגל, שפוטם בחלב ובביצים “הנמס בפה” — בסתו, צלי אווז חום בתפוחי אדמה צלויים ובמלפפונים קטנים כבושים בחומץ בחורף, ותרנגול הודי חציו מטוגן, נא, באביב.

אבל היפה והמגוונת ביותר היתה הפרפרת אצל רותי: רסק של פרות טריים מתובלים במרקחת ביתית, מרק פירות מיובשים או — תפוחים קרים, מועלים זה עכשיו מהמרתף, סוג “רנטים”, שעורם כתמתם ולחייהם ורודות, בשרם קצת רך, אך טעמם כיין שמפניה מוצא מהקרח. את הפרפרת היתה אפילו רחל’ה אוכלת לאט לאט, כדי שטעמה וריחה יסתפגו בכל אברי הגוף, והיתה מאושרת אם קיבלה תוספת. אבל רותי היתה אמנית לאכול באופן עדין מתוך התפנקות כמעט־ניכרת את המאכל הנפלא הזה ולהתבשם כולה מכל הריחות הנפלאים, שהיו ממלאים את אויר חדר האוכל.

במקרים כאלה של סעודה משותפת לא היתה אם “הבת האובדת” דואגת והיתה נשארת שקטה לגורל בתה, כי ידעה היכן היא נמצאת: אמה של רחל’ה שהיתה בשעות הצהרים טרודה בארוחת משפחתה הגדולה, לא היתה אפילו מטריחה את עצמה לשאול עליה, אך אמה של רותי לא היתה מבליגה על סקרנותה והיתה נכנסת בגניבה אל חברתה, מסתכל מרחוק לבתה היחידה (כדי שלא תרגיש בה) ומזינה עיניה במראה בתה האוכלת בתיאבון.

אחרי הצהרים היו שתי החברות נכנסות ביחד אל אולם המארחת. ברב המקרים אל רותי, כי אחיה הקטנים של רחל’ה היו מפריעים, והיו יושבות אל השעורים. גם עבודה זו היתה כל אחת מהחברות עושה על פי דרכה: רותי היתה קודם עורכת תכנית לשעוריה, אחר כך היתה לאט ובסדר מוציאה ספריה ומחברותיה, מסדרתם ויושבת לעבודה. אח"כ כל חצי שעה או שעה היתה מפסקת עבודתה, נושמת עמוקות, כלאחרי התאמצות פיסית, מעיפה מבטה אל סביבותיה ויושבת באין עבודה שעה קלה, ושוב ממשיכה לעבוד.

באופן לגמרי אחר היתה רחל’ה עובדת: היא היתה במרץ ובמהירות מוציאה ספריה ומחברותיה, “מתנפלת” ממש על העבודה ובשעה זו נוהמת איזה פזמון תחת אפה, ולפעמים בשעת התלהבות, היתה דופקת ברגלה האחת לקצב המנגינה.

למרות הקצב השונה בעבודה, היו שתי החברות גומרות שעוריהן בזמן אחד, אחרי זה היו סועדות לבן בסעודה קלה — אצל רחל’ה היו מוצאות תפוח או גזר ואצל רותי היתה אמה כבר מכינה עוגת־שמנת, טורט ותה — והיו יוצאות ביחד לטיול או למשחק או ל“פעולה” אצל הצופים.

מהטיול או מהמשחקים היו החברות שבות מעוררות ומלאות מרץ ותיאבון לסעודה, שאחת האמהות היתה מכינה להן, ואם שיחתן עוד לא נגמרה או שרשמי הטיול היו חזקים, היו החברות שוכבות במיטה אחת לישון — למקרה זה היה בחדר האמבטי של כל אחת החברות מוכנה מברשת־שינים ועל המיטה עוד כר בשביל הראש הנוסף לשינה.

במיטה היתה השיחה מגיעה לשיאה, הצחוק והמשחק לא היה אמה של רחל’ה היתה נוזפת ומצעקת — התחדלנה לצהול, צחקניות נבובות־ראש! השמעת מימיך? כל הערב רק ח־ח־ח־ח־ח ו־חי חי — מהדעת אפשר לצאת משאון זה! — אך אמה של רותי היתה מנסה להשפיע בדברים רכים יותר: בנותי היקרות: — היתה פותחת — חדלנה! השעה כבר מאוחרת, לא תספקנה לישון קשה יהיה לכן לקום מחר בבוקר! — אבל לא הדברים הכבושים של האם האחת ולא דברי הפיוס של השניה הועילו. הצחוק וההילולה לא היו פוסקים שעה ארוכה, עד שפתאום היו קולותיהן משתתקים ובבית היתה המשתררת דממה כלאחר כיבוי פרימוס דולק. וכשהאם היתה נכנסת, היתה מוצאת את הילדות ישנות שינה עמוקה שחוזות בזרועותיהן, כשהאחת ראשה מופשל לאחור והשניה ראשה כבוש בכר ומכוסה בשמיכתה, פני שתיהן ורודות וחזיהן מתרוממים ויורדם בקצב שוה.

אמה של רחל’ה לא היתה מתעכבת זמן רב בחדר השינה והיתה מכבה מהר את האור וממהרת לתקן את גל הלבנים הגדול, שחיכה לה בחדר האוכל. אבל אמה של רותי היתה נעצרת על יד המיטה ומסתכלת שעה ארוכה בנחת, אחר היתה ניגשת אל הישנות, מתקנת את השמיכה, שגלשה מעל שתיהן בקצה אחד, ומנשקת בהזדמנות זו נשיקות מאליפות את לחייהן המוורידות של שתי הילדות ולבסוף היתה יוצאת את החדר על בהונות אצבעותיה ומבלי הפנות גבה, מתעכבת על ידי הדלת שעה קלה ושבעת־נחת מכבה את האור ונפרדת מיקירותיה…

בשעה יותר מאוחרת היתה האם השנייה נכנסת אל חברתה המארחת, וזו היתה מוסרת לה את כל פרטי היום.

כשאחת האמהות היתה מבשלת או אופה או מתקינה דבר מה מיוחד — היתה מזמינה תיכף ומיד את חברתה לסעודה הבלתי־רגילה…

בראשית האביב, עם היראות הפקעים הראשונים על עצי הלבנה שבחצר, היתה אחת האימהות יוצאת אל מקום־הקיט הסמוך והיתה שוכרת מעון־קיץ כפול לשתי משפחותיהם. עם ראשית החופש מלימודים, באמצע חודש יוני היו שתי האמהות שוכרות שתי עגלות־משא ענקיות, מכניסות לשם רהיטים, כלי מטבח שונים, בגדים, נעלים ואת הסירות הענקים המלאים עדיין מעשי מרקחת שונים (שלא הספיקו לכלותם במשך הקיץ) ויוצאות ביחד עם צאצאיהן לנופש־קיץ. הבעלים היו נשארים בעיר. ורק לימי השבת היו מזדמנים עם משפחותיהם ביער או מרשים לעצמם — אחר שכל פקידיהם בבתי עסקם קיבלו את ימי החופש שלהם — שבוע רצוף של מנוחה בחברת המשפחה.

אבל לחברה הצעירה, ובתוכן לחברותינו, היו ימי הקיץ האלה ימים של הילולא וחינגא בלתי־פוסקת, של מרבץ — במשך־שעות על חוף הנהר, של רחיצה במימיו הקרירים של הנימן, של טיולים בסביבה הנפלאה ושל… זלילה שהגיעה – תודות לתיאבון הברוך, שהתעורר אצל גבורותינו באויר הארנים הנפלא ושגורה עוד יותר על ידי האמהות הרחמניות – למימדים ענקיים…

מהיער היו שתי החברות שבות בריאות ושמנות כפליים – רחלה מלאה ועגולה כחבית עם לחיים שחומות־ורדרדות שהבריאות פרצה מהן בכל עצמתה, וגם רותי התמירה ודקת־הגו היתה במקצת “מתמלאת” ומתעגלת ולחיה הירקרקות היו מעלות ברק אדם כתמתם־ורוד…

כך שטפו חייהם השלווים של גבורותינו תאומים ומלוכדים שנים רבות עד שהתפרץ הטבע בכוח אדיר והפריד לזמן בין הבלתי־נפרדות; בכיתה הששית של הגמנסיה, בשובן מהקיטנה, נשתנו החברות עד בלתי־הכיר. רחל’ה “צצה בן־לילה” והיתה כפורחת… הילדה הקטנה נהפכה לעלמה – גבהה, נתמרה ו“התמתחה”, מתניה דקו התארכו, חמוקי ירכיה התעגלו ומתחת לשמלת המדים התבלטו שני תפוחים שני שדיים אובליים שפטמותיהן נזדקרו באופן חד ומגרה; תחת זה “פני־הלבנה” שלה נתארכו, נעשו אובליים, עיניה הגדולות והמבריקות־תמיד והמשנות גונן בהירות־הרוח והניצתות תכופות בברק־משובה קונדסית נעשו עתה שקטות, חולמות עם גון של תוגה חרישית; תנועותיה הקלילות כבדו, מלאו, וכל כולה היתה כפרי בשל מלא לשד.

בניגוד גמור לחברתה נשארה רותי יצור חסר־מין, רזה, דקה וכפופת־גב וכולה מכווצת בתוך־תוכה. ההבדל בין החברות ניקר את העינים.

אמה של רותי נבהלה בהלת־מות. חרדה, כמעט מיואשת פרצה אל רופא ביתה וביקשה רחמים “להציל” את בתה יחידתה ולמצוא את סיבת־מחלתה המסוכנת". אך הרופא הזקן, שריפא את כל בני משפחתה ושהכיר עוד את האם מראשית ימי־ילדותה, בדק את “החולה”, הציע לאמה כמה שאלות, שהאדימו את פני הבת, והודיע בשקט אפי ובבת־חיוך של רופא בעל נסיון ששום דבר לא חסר לילדה, זהו גיל המעבר. אך כדי להרגיע את האם לגמרי, שלח את הבת לצילום רנטגן (הוא, הדיאגנוסטיקן הידוע, לא היה חסיד גדול של הטכניקה המדצינית החדשה; הוא סמך תמיד על נסיונו ועל האינטואיציה שלו, אבל בדעתו ברור שלא יעלה בידו להרגיע את האם החרדה עבר הפעם על מידותיו וויתר “למודה” ושלח את בת־טיפולו לקוסמים המודרניים ולבדיקה כימית), ואלו³ אישרו את הדיאגנוזה של הרופא הזקן – רותי בריאה ושלמה, אלא שגיל המעבר קשה במקצת…

אמה של רותי נרגעה, אבל לבה כאב על ההרמוניה שבין הילדות שהופרעה. בצער הכירה שרחלה החלה לחיות חיים עצמיים ומתרחקת והולכת מעל בתה.

התמורה הזאת שחלה בחיי רחלה נזדקרה פתאום לעיני כל מכיריה מקודם; היא התחילה מושכת־לבם של חבריה – תלמידי כיתתה, והללו החלו לעקוב אחרי צעדיה, לרדפה ולא הירפו ממנה אף רגע – הם היו תולשים את תלתלי הזהב שלה, צובטים אותה במקומות הבולטים של גופה, תוקעים מחטים ומסמרים במקום שבתה, או הודפים אותה איש אל זרועות חברו רחל’ה לא הבינה בראשונה את התנהגות חבריה, וכשתפסה כוונתם, יצאה מכליה מרב התרגזות ומיחתה חריפות על גסותם וחוצפתם, אבל מחאותיה והתרגזותה ששילהבתה והאדימה לחייה גירו את יצר מרדפיה עוד יותר ומעשי־הקונדס שלהם רבו מיום ליום. במיוחד נטפל אליה דוידל, שכנה וחברה משחר ילדותה. הילד החווריין, החלוש והכפוף במקצת והצנוע תמיד, נתגלה פתאם כשובב ללא־נשוא. כוח המצאתו לענותה לא ידע גבול, הוא היה גורם לה צרות־צרורות, והמרגיז שבמעשה היה זה שהיה עושה הכל בידים זרות, מלאכתו היתה נעשית ע"י אחרים והוא היה נשאר, כביכול, מרחוק וארשת פניו כפני אינו יודע לשאול; רק בת־חיוך קל בזווויות עיניו הערמומיות גילו את כוונותיו הזדוניות. רחלה ידעה ברור שכל המחטים והמסמרים שהכאיבוה במקום שבתה, שכל הדחיפות וההדיפות שנדחפה, אורגנו על ידו, ולא יכלה להשיג כיצד נהפך ילד שוקט וצנוע כמוהו לקונדס חצוף כזה?

פעם כשנהדפה “במקרה” ונפלה לתוך זרועותיו של דוידל והוא לפתה בכוח והחזיק בה זמן יותר מדי רב, לא עצרה כוח לסבול ורצה – בניגוד למסורת שבחברת הילדים – להתאונן בפני המחנך, המורה זילבשטיין. אך הפדגוג המנוסה שמע בשלוה את קובלנתה, מדדה מכף רגלה ועד ראשה במבט מיוחד וניחמה “תנחומין מוזרים” – הוא אמר שהיא מגזימה, שדוידל לא התכוון לעשות כל רעה, אדרבה, הוא טוב אליה (ואת המלה “טוב אליה” הדגיש הדגשה מיוחדת). מבטו של המחנך ודבריו המוזרים הרתיחו את דמה עד כדי חום, בגבה עבר רעד ופניה הסמיקו סומק רווי וכהה… היא הסתלקה, כמעט ברחה מהמחנך… ומאז לא התאוננה, לא קבלה לפניו. אך מהיום הזה והלאה השתנתה מן הקצה – הילדה התמימה והקלה היתה פתאם ללוחמת קשה, ועל כל מעשי־הקונדס של חבריה היתה עונה בסטירות־לחי מצלצלות עד שמתקיפה הסתלקו בחרפה מן המערכה. ויותר מכולם שקל דוידל למטרפסיהו – היא סטרה לו פעם באופן קולע כזה, עד שחמש אצבעותיה של שתי ידיה נצמדו ממש לשתי לחייו הרזות, וחותמן האדים אחר כך את חיוורונן שעות רבות.

החברה נעשתה זהירה יותר, גבוריה יראו כבר להעיז יותר מדי; במורא ובדרך ארץ היו מתקרבים אליה הקונדסים היותר־חצופים, רק בעיניהם הצמאות ליוו את כל תנועותיה. גם דוידל נהפך והיה לילד הצנוע והמנומס כמקודם; בכל זאת לא עזבה, אלא שכוח המצאתו מצא לו אפיק חדש – לא בידים, כי אם בדברים היה נוגע בה, ובזה הראה חריפות בלתי־רגילה, גם רב גוונית ומעניינת היתה שיחתו בלב רחל’ה עוררו דבריו רגש תימהון והתפעלות גם יחד. היא גם ריחמה עליו; ליבה הטוב נקפה על העלבון הקשה שהעליבתו. מרוב רחמים החלה מקרבת אותו – כמובן, עד מרחק ידוע – ומעודדת אותו בתשומת־לבה האדיבה… באותם הימים התחיל להתקרב אליה עמנואל הצנוע, שהיה כל הזמן מרחוק לכל מעשי־הקונדס של חבריו, אבל הוא עשה זאת בעדינות והשתדל לעניינה בידיעותיו בספורט, באמנות ובעניינים רמים אחרים.

רחל’ה היתה מקשיבה לדבריו המאלפים בעיון, לבה היה מדי דברו עונה כמיתר רגיש על קולו המילודי, וכשהיה כופף קומתו הגבוהה להסביר לה דבר־מה או כשהיה נוגע בידיו בשמלתה או בידה, היה זרם חשמלי עובר את כל גופה. רגשותיה לעמנואל לא היו ברורים עד כדי הכרה בהם, אבל מתחת לסף הכרתה משך הבחור התמיר בעל ההליכות האריסטוקרטיות את כל לבה.

בכל אותו הזמן, כשלבה של רחל’ה היה מלא על גדותיו אותם החיים הבלתי־ידועים והקוסמים, כשבנפשה הלוהטת ניגנו מנגינות נפלאות – כשאהבה ושנאה התרוצצו בקרבה, כשרגזה והתרפקה חליפות על הנעלם המושך והדוחה כאחד – היתה רותי כגן נעול, סגורה בפנימה ואדישה לכל העולם החיצוני ואפילו לחברתה. כל נסיונותיה של רחל’ה לעניין את חברתה בכל אותם הפרטים שמילאו את נפשה לא הצליחו. רותי לא גילתה אף סימן של התעניינות, עודדתה אף במילה של השתתפות, אף לא בתנועה, להוסיף לדבר ולגלות לפניה את כל ספקותיה ורגשותיה, שהרעישו והסעירו את נפש חברתה.

רחלה הרגישה בצער את הזרות שעלתה בינה לבין חברתה ושגדלה מיום ליום והיתה לתהום מפרידה בין שתי החברות. רחל’ה לא הרהיבה יותר לגלות כמלפנים צפוני לבה בפני חברתה, לא מצאה אפילו שפה משותפת עמה, כזרה ניראתה בעיניה, ויש שבהתרחקה ממנה היתה מרגישה כעין הקלה, כאילו השתחררה ממועקה פנימית, שהרגישה בנוכחות חברתה. רחל’ה החלה מתרחקת ממנה. אחר הלימודים לא היתה כבר מחכה לה, לא היתה סרה אל ביתה, כשהיו לפעמים באות ביחד הביתה, ועל אחת כמה וכמה שחדלה לסעוד אתה ולון אצלה. אמה של רותי ראתה כל זה בצער עמוק ולא יכלה להבין מניין באה זרות זו והפרידה בין שתי הילדות – ילדותיה?

בינתים חלף הסתו, עבר החורף וראשית האביב. ופתאום קרה הדבר: פעם ביום אביב בהיר, כשרותי החליפה שמלת המדים הכהה והכבדה בשמלת־אכר צבעונית וקלה, שהיתה למעלה לבנה וסרוגה בחוטים מגוונים, הדוקה במתנים ומתרחבת קיפולים קיפולים מסביב למחצית גופה התחתונה, נתגלו בה פתאום כל סימני־החן של אשה־צעירה, שהיו מתבלטים עם כל תנועת גופה הגמיש והמתוח. קומתה הכפופה־מעט נזדקפה וכולה נעשתה תימורה ונהדרת עם הוד־מלכות של יפהפיה מלבבת.

השינוי ברותי היה כה בולט, עד שחברות נעצו בה עינים סקרניות־תמהות וחברים־תלמידים פערו פיותיהם מרוב תימהון והתלהבות. רק התנהגותה של רותי לא נשתנתה. היא הצטנפה כמקודם בקרן זוית שלה מבלי שים לב לנעשה מסביבה. נשתנתה רק הרגשתה הפנימית, נשתנה היחס שלה לחבריה ולחברותיה. עכשיו הכירה כבר בכל קסמיה הנשיים. הסתגרותה גרתה את סקרנות חבריה וחברותיה עוד יותר. החברות רצו למושכה אל חברתן, החברים־התלמידים שאפו לעורר בה אל עצמם תשומת־לב, שאפו לעניינה במשחקיהם ובשיחתם – הפעם כבר לא העיזו לפגוע בה במעשי קונדס כבחברתה (או מתוך נסיונם המר עם האחרונה או שכל מהותה הנהדרת שיתקה בהם את הרצון לכך) ניסו להתקרב אליה בדרך אבירית על ידי זריזות ספורטיבית, בחריפות־לשון או בסיפור מעניין, אבל רותי נשארה סגורה ומסוגרת כמקודם. שניים היו הרגשות שדחו את לב רותי מעל חבריה וחברותיה: רגש העלבון והכעס עליהם על זלזלם בה מקודם ורגש הבוז אליהם, כאל “ילדים קטנים” שאינם ראויים לחברתה. היא חולמת על חברה אחרת: על חברת סטודנטים, מצנפת־קרופורנטים מגוונת חבושה על קצה־ראשם הימני, שקווצת אבירים מזדקרת להם משמאל ושפם להם שחור דוקרני ומתוק. והיא עצמה היתה רוצה להופיע במסיבת סטודנטים בשמלת־נשף ארוכה ולרקוד עם “קוולרים” רחבי־כתפיים וגבהי־קומה, בעלי הליכות אלגנטיות, כאלה שהיא רואה בקולנוע… מובן שעל כל אלה החלומות אי־אפשר לדבר עם חברותיה, סודותיה אלה אינה יכולה לגלות אפילו בפני רחל’ה, כי זו, עם כל “נצחונותיה” אצל חבריה, אינה אלא ילדה קטנה בעיני רותי. אבל עם זה אוהבת היא את חברתה כמקודם, נעים לה לחבק את גופה המלא ולתפרק עליו ולשמוע מפיה את סודותיה היא, ביחוד על יחסיה עם עמנואל… ברם גם עמנואל הוא לפי מושגיה החדשים אינו אלא “ילד” ככל “ילדי” כיתתה, ובכל זאת הוא שונה מחביריו: ראשונה שונה הוא במראהו, והוא משכמו ומעלה גבוה מהם, הוא תמיר ואלגנטי כג’נטלמן גמור, הליכותיו אריסטוקרטיות למרות זה שהוא מבית עני – אביו איננו ואמו מתפרנסת משעורים פרטיים – הוא תמיד רציני, כאילו מימיו לא ידע ילדות, הוא פיקח ומתון כאדם מבוגר⁴ אתו היתה מעיזה לצאת אפילו לדרך ארוכה, מפליגה על פני ימים או נודדת בארצות אקסוטיות ואולי… גם מתחתנת (רותי, אף כי נתבגרה זה רק עכשיו, כבר חושבת כאשה מבוגרת על חיי המשפחה האינטימיים, איש לא גילה לה זאת אבל היא יודעת על הרבה דברים שאיש אינו מזכיר..).

בו בזמן שברותי חלו שינויים כל כך עצומים, נשארה רחל’ה החברה הפשוטה וגלויית־הלב כמקודם. כבשנים הקודמות היתה מגלה כל “סודותיה” לחברתה – פגישותיה עם עמנואל, שיחותיהם ואפילו מזמוטיהם התמימים… בשעה זו היתה רותי נצמדת אל חברתה ומקשיבה בצמאון ובלב דופק לוידוייה..

פעם באה רותי לידי מסקנה, שהיא וחברתה זקוקות לעזרה בפיסיקה ומטמטיקה. אף אחת משתיהן לא היתה נחשלת במקצועות האלה, אבל “בשים לב לבחינות הבגרות הממשמשות ובאות, יש להתכונן בעוד מועד” – כך יעצה רותי לחברתה – “כדאי להזמין את דוידל ועמנואל, כי הם הטובים שבתלמידים במקצועות הנזכרים” – סיימה רותי את הצעתה. אגב, הם גם קרובים במקום וחבריהן משכבר. רחל’ה הסכימה מיד. להצעה זו נענו, כמובן, החברים והחלו באים לבתי החברות. ברוב המקרים היו עובדים ביחד כל הארבעה, אבל לפעמים, כשבבית רחל לא היה נוח לעבוד בקבוצה גדולה, היו עוברים אל האולם של בית רותי או שהיו מתפלגים לשני זוגות. בפילוגים אלה היה עמנואל נפרד עם רותי ורחל’ה היתה נשארת עם דוידל. דוידל הוא חריף וחד; ברגעים הקשים והמשעממים ביותר שבשעורים הוא מבין לעודד ולהחיות בהצלה, במשל ובפיתגם ולהצחיק את חבריו. ביחוד נהנית ממנו רחל’ה, והיא נשארת בשעת הפילוג אתו. פעמים אחדות, לשם גיוון, ניסה דוידל להילוות אל רותי, אבל בהישארם לבדם נשארה רותי אדישה ושתקנית, עד שנישל ממנו הרצון לבדרה, והוא עצמו משתתק, והיה שבע רצון כשנגמרה העבודה והוא נפטר ממנה. מובן, שיחס כזה אליו מצד רותי העליבהו; כל פעם היה גומר בלבו לעזוב את הגאוותנית ולא להתייחד יותר אתה, אבל אחר כך היה משנה דעתו והיה שוב מנסה הצלחתו אצלה: איזה כח בלתי מובן לו משכהו אל רותי. לפעמים היה שואל את עצמו: האוהב הוא את רותי? והיה בא לידי מסקנה שרחל’ה חביבה עליו יותר, טעמו נוטה יותר לצבע צהוב מאשר לכהה ולירוק, היה דוידל, שהתבגר והתנסה בענייני אהבה מכבר, מחליט בלבו. גם חברתה היתה נעימה לו יותר, בכל זאת ציערהו יחסה המעליב של “הירקרקת” הזאת, וחברתה חסרה לו. מניין לו רגש משונה זה? היה דוידל שואל את עצמו, ולא רצה להודות שצערו הוא פרי אהבתו העצמית הנפגעת; גאוות הגבר שבקרבו ממריצתו לנצח ולכבוש גם את האריסטוקרטית הלזו, ובמידה שהכיבוש יותר קשה, בה במידה חישקו גובר עליו. אצל רחל’ה, היה חושב בבטחון עצמי, הוא בין כך מצליח… הוא טעה ולא הרגיש, שגם לרחל’ה נעשה משעמם כשהיא נשארת לבדה בחברתו. גם היא אינה יכולה להסביר לעצמה איזו רוח אתה? – הינה אך לפני רגעים, כשכולם ישבו בצוותא, הרגישה את עצמה כל כך מאושרת, חריפותו של דוידל בידרתה שלא חשבה על שום דבר, אך משהיה הולך ממנה עמנואל, היתה עגמומיות לופתת את לבה.

היא החליטה כמה פעמים בלבה להישאר בפגישה הבאה עם עמנואל, אבל החלטתה לא היתה⁵ משום־מה מתגשמת… רותי היתה תמיד קולעת לרגע בו היתה רחל’ה נמשכת להלצותיו של דוידל, או מכוונת את השעה, בה היתה חברתה עסוקה בפתרון בעייה ביחד עם דוידל, והיתה מוציאה את עמנואל ממש מתחת לאפה…

מובן, שלא היה לה לרחל’ה כל קצף על חברתה; לה נדמה היה שהיא עצמה אשמה בכך; לא עלה על דעתה לחשוד אותה בכוונות מיוחדות – כי מי יכול היה להעלות על דעתו שרותי המפונקת, זו שנתבגרה לפני זמן מיצער, תרגיש רגש חיבה למישהו. רותי – היתה רחל’ה חושבת, ולפעמים מגידה לה בפניה – היא איגואיסטית במידה כזו, עד שאינה מסוגלת לאהוב מישהו אחר, פרט לגופה.

ועמנואל? – הוא אוהב את רחל’ה מזה שנים, הוא מלא מרץ כשנמצא בחברתה; הוא מאושר כשנשאר אתה בארבע עינים, הוא שיכור מאושר כשהיא קרובה⁶ אליו, אף כי אינו מעז לגעת בה, הוא אפילו ירא להשאר אתה לבד, אך לו נדמה שדוידל חביב עליה יותר – באמת – היה עמנואל מודה לעצמו – דוידל הוא זריז ונועז ממני, וכאלה חביבים על הבנות… גם לאמהות יש השפעה ידועה על בנותיהן, ובעיניהן, מובן, רצוי יותר בר־אבהין ובן־עשירים זה מעמנואל הצנוע והדל… איך ידמה לדוידל?… ואשר לעתיד, ברור, שיד דוידל תהיה על העליונה: הוא יתקדם מהר, הכסף להשתלמות מוכן לו, כשרונותיו טובים, הוא יגמור מהר את לימודיו ואז הוא בן־זוג מצויין. לעומתו, במה יכול הוא, עמנואל העלוב, לקסום לבת? – אך יגמור את הגמנסיה, יצטרך לדאוג לפרנסתו; מי יודע אם יוכל להמשיך לימודיו, ואם גם ילמד, יצטרך מדי פעם בפעם להפסיקם כדי להרויח לחמו; שנים עליו להיאבק על קיומו – במה ייראה בעיני ההורים? ואפילו בעיני הבת? ובנות בזמננו חושבות על דבר תכלית… אמת, רחל’ה נוטה לו חסד מיוחד, אבל זה בא מטוב לבה, היא מאירה פניה אפילו לעלובים שבחברה, היא, בודאי, מרחמת גם עליו, הדל שבכל התלמידים, אבל מידידות אבל מידידות לאהבה רחוקה הדרך. לוא אהבתו, כי אז היתה נשארת אתו לפעמים יותר קרובות.

אשר לרותי, גם היא נראית בעיניו: היא יפה ונהדרת בהופעתה, נעים לו גם בחברתה, הוא בחברתה יותר נועז, הוא מחבקה והיא אינה מסרבת, אבל היא אינה שובה לבו כרחלה, זרה היא לו משום־מה, מפונקת וגם איגואיסטית יותר מדי. על קירבה יתירה אין לחשוב. מה יעשה הוא, המסכן והדל, בבת יחידה זו? – לשאתה בשל כספה? לכך לא יחליט לעולם. לא לשם כך הוא עמל וטורח קשה – הוא עומד כבר ברשות עצמו מהכיתות הבינוניות של הגמנסיה כדי לא להיות תלוי באיש – כדי למכור את עצמו בכסף…

הדרמה בין ארבעת גבורינו וגבורותינו היתה מתפתחת בטמפו הרבה יותר מהיר, אילולא ה“אינטרמצו” שנדחף בינתים בהתתפתחותה ושהסיח דעתם ומרצם לכיוון אחר וצינן לזמן את דמם הסוער. סיבת האינטרמצו היו הבחינות שהחלו ממשמשות ובאות…

הקוראים, שגמרו פעם בית ספר תיכון, זוכרים בוודאי יפה את שנת־הלימודים האחרונה שלהם, בה היו צריכים לסכם את כל ידיעותיהם, שרכשו במשך שנים בחדשים מספר ולמסור עליהן דין וחשבון בפני בוחן זר, השופט לפי התשובות המקריות הניתנות על ידי הנבחנים בעל פה ובכתב. ממשפטו זה תוצאות עמל שנים ולפעמים גם עתידו של המתבגר.

כפליים קשות היו הבחינות לבוגר היהודי, שגמר גמנסיה עברית או יהודית, הוא צריך היה לעמוד לבחינות בפני בוחן לא יהודי, שבחנהו לא בשפתו, התייחס אליו בחשד ובאי־אמון ושבכוחו היה על דעת עצמו לחתוך את גורלו של הנבחן היהודי, מבלי להתחשב אפילו בדעת מוריו היהודים.

שבעתים קשות היו בחינותיהם של גבורינו, שמוסדם נפל, לאסונו, לרשותו של המפורסם לגנאי סטאנייטס. שם זה עורר זוועה בלב מאות תלמידים יהודים ולא יהודים. זה היה איכר גבוה עם פני בהמות: מצח כמעט ניכרת מתחת לשערותיו הארוכות והקשות, לסת מרובעת של גורילה ופה ענקי הנימשך מאוזן לאוזן; מתוך פרצופו הציצו עינים אפורות קטנות ללא שום מבע, וכל כולו אומר טמטום ועיקשות ללא גבול. ברנש זה יכול היה בוודאי, כאבותיו מדורי דורות, להיות איכר מצליח, פולח אדמתו הביצתית, שומר בקפדנות מועדי העבודה החקלאית, מגדל חזירים ענקיים ונוחרם באכזריות לפני כל חג. אך משום־מה נתקע במוחו המטומטם הרעיון להיות אינטיליגנט, ורעיון זה הגשים למרות כל כשלונותיו: הוא למד בכל כיתה של הגמנסיה באופן יסודי – שנתיים, הקדיש ללימודים בביה"ס התיכון שש עשרה שנה ולא קיבל תעודת בגרות, התאבק שנים בעפר רגלי הפרופסורים באוניברסיטה ולא זכה לקבל דפלומה; “בעבודה מדעית” זו חלפו רוב שנות חייו והוא עזב את האולפן הגבוה במפח נפש בהיותו כבר רווק זקן.

מיסכן זה היה בוודאי גומר שנותיו העלובות כמורה עלוב באחת הפינות הנידחות של ארצו הקטנה, אילמלא האירה ההצלחה לבן משפחתו, שהועלה, תודות למהפכה פאשיסטית, למדרגת מנהיג ונשיא במדינה ונטל עם חבורתו שלטון בלתי מוגבל. בחסד דודנו נהפך גם סטאנייטיס למנהל הגמנסיה הממשלתית הכי גדולה בעיר הבירה וביחד עם זה לשליט בלתי־מוגבל על עשרות מורים ומאות תלמידים.

מאז שעלה לגדולה החל לנקום נקמת־כשלונו בחיים מנתיניו באותה העקשנות בה שאף למטרתו כל ימי חייו: הוא החליף מורים כהחלף אדם כפפותיו, הוא הכשיל תלמידים לעשרות בכל בחינה בה השתתף, הוא השאיר כיתות שלמות לשנה שניה, הוא גירש תלמידים על כל חטא קל. שיטת הנהלתו נהפכה לשלטון אימים, והוא נעשה במשך זמן קצר לאדם הכי נשוא במוסד ובחברה; הקריקטורות של פרצופו “קישטו” את קירות המוסד מפנים ומחוץ, את בתי השימוש והגדרות. “תהילת גבורותיו” נפוצה על ידי העתונים, מעשיו עוררו את ההורים לכנס אסיפות ולשלוח משלחות אל מיניסטר ההשכלה אשר התחננו לשחררם ממנהל זה – וללא הועיל. סטאנייטיס נשאר איתן במקומו כל זמן שדודנו “המנהיג” נהג נשיאותו ברמה.

אל מלתעות אותה המפלצת נפלה הגימנסיה העברית בבירה, בה למדו גבורינו. בין צפרניו פרפרו תלמידים יהודיים במשך חמשת שבועות הבחינות בכל שנה ושנה.

למולך זה הקריבו המתבגרים אף שנת־לימודם האחרונה ללא כל הפסקה. בשנה זו לא הירשה תלמיד כיתה ח' לעצמו כל בידור – לא תיאטרון, אף לא קולנוע. משחר עד שעה מאוחרת בלילה, ולפעמים כל הלילה, ישבו תלמידי הגמנסיה העברית והתכוננו לפגישתם עם סטאנייטיס.

גיבורינו לא היו יוצאים מן הכלל; הם שכחו בשנה זו כל חשבונותיהם והקדישו את כל נפשם ומאודם ללימוד התורה. בכל יום אחר הצהרים היו ארבעתם מזדמנים והיתה מסיבתם נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה, שבתם היתה פעם אצל האחת ופעם אצל השנייה שבחברות. אמה של רחל’ה היתה, במקרה התכנסות החברים לעבודה, מדכאה כל תנועה של ילדיה הצעירים, דוחקתם לקרן זווית של הבית או מרחיקתם מן הבית, כדי שלא יפריעו לאחותם ולחבריה בעבודתם. ואמה של רותי “היתה נבחנת” ביחד עם בתה; כמוה לא היתה ישנה לילות, מצירה בצערה וחרדה לשלומה ומשתדלת לסעוד לבה בכל שעה. אצלה היו החברים מוצאים בבואם, ובכל הפסקה מלימודיהם, שולחן ערוך מכל טוב.

מובן, שבשעות ההכנות ללימודים לא היה זמנם של גבורינו נתון לעניינים שבלב אלא לפרקים רחוקים ולשעה קלה. לפעמים בשעות המאוחרות של אשמורת הלילה הראשונה או של אשמורת הלילה האחרונה, כשעיני התלמידים היו נדבקות מעייפות וחושיהם היו נקהים עד כדי שיתוק, היה דוידל מפסיק פתאום לימודיו ומתחיל ב“קונצים” שלו. – היה מספר הלצות ובדיחות ממולחות, דובר דברי רכילות על החברים שבפניהם ושלא בפניהם – וכשלא הועילו דברים אלה, היה עובר למעשים, היה מכוון בפטיפון תקליט ריקוד והיה מוציא את אחת הבנות הנמות וסוחבה למחול. ה“מחוללת” היתה מתנועעת כסהרורית, אך דוידל היה מעירה ע"י צביטות וחביטות בכל מקומות גופה הבולטים ואגב כך היה מרשה לעצמו תנועות, שלא היו מקובלות בחברה. כל זה היה נמשך עד שבת־המלכה הנרדמת היתה מקיצה לגמרי וסוטרת לו על ידיו עד היהפכן כחולות מהמכות. כל “העלילה” הזאת היתה מעוררת צחוק צוהל בפי המסתכלים והמשתתפים והיתה מעירתם להמשך עבודתם.

אך לפעמים, כשכל אלה האמצעים לא הועילו כבר, כשכל עצמותיהם של גבורינו אמרו עייפות אנחנו, אין כוח לנו להיות ערות, היו הללו נכנעים לשעה לטבע ומחליטים לחטוף תנומה קלה במיטות: החברות היו אז מתכנסות לתוך מיטתן המשותפת ולגברים היו מציעים מצע על הספה. כולם היו נופלים אין־אונים על משכבם ונרדמים מיד תרדמת־מוות, כמובן, כמובן, שהיתה החלטתם נחושה לקום בעוד שעה קלה לעבודת הלימודים. אך איש מהם לא היתה מתעור ואף לא אם אחת לא היתה מעירה את “הילדים המסכנים” לו גם ביקשוה; והיתה שנתם נמשכת עד שעות הבוקר המאוחרות, אילולא דוידל. הלזה היה מתעורר תמיד בשעה היעודה, וכשהיה מתעורר, היה מקים על רגליהם את כל חבריו. הוא היה כל פעם ממציא איזה “קונץ”, שכל גרי הבתים היו קופצים ממיטותיהם ואצים רצים למקום ה“מאורע” לראות מה אירע – ונוכחים לצערם שדוידל שוב התל בהם… לפעמים היה מרשה לעצמו כבר יותר מדי… אבל לו סלחו את הכל.

אחר כך היו הנפגעים מספרים בצחוק את פרטי חוויותיהם – ישנם אנשים שסולחים להם את הכל – היה עמנואל חושב בקנאה על חברו – דוידל הוא שד משחת – היתה רחל’ה “מחרפת” בפני רותי בהתלהבות את דוידל, ורותי – היא לא גילתה מחשבותיה, אבל היא לא היתה נלהבת ביותר למעשי גבורתו של דוידל – תנועותיו הן כתנועות גבוריו של שלום עליהם! יש בו כל תכונותיו של חושם – היתה רות מסננת דרך שיניה ומעקמת בשעת שיחתה שפתיה… אבל את כל רגשותיה יראה להביע, כי בלי דוידל, היתה החבורה מתפרדת…

ארוכים היו הימים לפני הבחינה, אבל הלילות היו עוברים מתוך בידור וצחוק… לא אחד מבוגרי הגמנסיה העברית זוכר בגעגועים את לילות הנדודים וה“משמרים” לפני הבחינות.

הגיע הימים הגורליים של הבחינות. הופיע סטאנייטיס. כשממית היושבת בלי נוע בין קוריה מצפה לזבוב שיפול ברשתה על מנת לעוט ולמצוץ דמו, כן ישב סטאנייטיס במקומו ללא כל תנועה וארב מתוך עיניו הקטנות והעצומות למחצה לקרבנותיו – מספיק שמישהו מהכותבים את עבודת הבחינה יניע ראש וסטאנייטיס היה מזנק פתאום ממקומו, מרים ומוריד חליפות את רגלו הצולעת, ניגש אל ה“חוטא” ומצווה לו להניח מחברתו ולצאת, ובזה היה כבר גורלו נחתך – לבחינות הבאות כבר לא יגיע. די היה לנבחן בעל פה שיתעכב רק רגע בהרצאה שסטאנייטיס יניע ידו לאות שכבר גמר הרצאתו וציונו היה בלתי מספיק.

רק בשנה הנזכרת קרו פלאי־פלאים. בשנה זו לא אירעה אף “תקרית” אחת ואף מאחד מהנבחנים לא נשללה הזכות להמשיך בחינותיו. כל הנבחנים ישבו מרותקים למקומותיהם, לא הנידו אבר, לא נעו שפתותיהם, רק בשקט ובמתינות לפי הכללים כתבו עבודותיהם. ומה שהפליא את כולם עוד יותר – כל העבודות הצליחו. סטאנייטיס לא מצא אף עילה להכשיל לפחות אחד מהנבחנים. הוא לא האמין בקראו את העבודות למראה עיניו, אך מכיון שלבו לא נתנהו להציג ציונים טובים לכל הנבחנים, מסר את העבודות לבדיקה נוספת למומחיו בגמנסיה הממשלתית, אבל גם הללו לא מצאו בן כל פסול וציינו לרבים מהנבחנים אפילו ציונים טובים. לסטאנייטיס לא נשארה ברירה אחרת מאשר לחתום שמו על התוצאות הבלתי־צפויות האלו.

נשארה לו רק “תקנה” אחת; להכשילם בעת הבחינות בעל פה. וטעמו ונימוקו היה עמו: העבודות בכתב עוברות מידיו לרשות מיניסטריון ההשכלה, שם יכולים לבקר וגם לבטל החלטותיו, תחת זה הבחינות בעל פה נתונות כלן לשיקול דעתו, בהן הוא אדון בלתי מוגבל לגורל הנבחן, כי כאן החלטתו קובעת. אבל גם פה לא “הצליח”: אף אחד מהיהודונים לא נבהל מפניו, לא נעצר בהרצאתו ולא נכשל בלשונו. פעמים אחדות ניסה הבוחן להפסיק את הנבחנים, להציע לו שאלות על מנת לומר אחר כך שנשאל לא ענה, אבל המורים היהודיים הבוחנים – הה! חוצפה יהודית – עמדו על גבו, רשמו כל שאלה ותשובה בצדה והוכיחו לו כל פעם שהתשובה היתה נכונה – כשניסה פעם ופעמים לעקם חטמו ולהעיר שלא נכון⁷ ענה הנשאל, מיהרו היהודים והראו לו מהספר, שחור על גבי לבן, שצדק הנבחן, טענותיו של סטאנייטיס נסתתמו.

– גרועים הם היהודים – חשב הבוחן הזועם – מאנשינו, אתם קשה להתווכח, ב“נקודות השחורות” ידם על העליונה, ולהתגרות בהם בלי נמוק מספיק מסכן – החליט בנפשו מתוך פחד מסתורי של אכר בפני כוחו הנעלם של “היהודי הנצחי”. באופן כזה אירע בהיסטוריה הפדגוגית של סטאנייטיס המאורע היחיד במינו – כל הנבחנים עמדו בבחינות ובלב מר אמר על כרחו אמן על הצלחתם, וחתם על תעודות הבגרות שלהם – מוחותיהם החריפים והתמדתם – ללא גבול של היהודים ניצחו את אכזריותו של הגוי…

שמחת הבוגרים היתה ללא גבול: רגלים עיפות מחוסר תנועה רקדו, לחייו החיוורות הוורידו ועינים כבות ניצתו באש חיים חדשים. מובן, אחרי שנת־ישרים במשך ארבעים ושמונה שעות נעורו בוגרי הגמנסיה העברית לחיים חדשים והחליטו לחוג את חג סיומם בפאר ובהוד שלא היתה כמותו כל השנים האחרונות.

קודם כל אצו־רצו כל הבוגרים אל החייטים והתופרות כדי להזמין בגדים חדשים ולהחלץ מבגדי “האוניפורמה” שנמאסו. הבנים הזמינו חליפות־תה כהות, והבנות החלו לחזור על פתחי התופרות כדי להתקין שמלות־נשף ארוכות וחגיגיות. באותו זמן התחילו האמהות מתכוננות למסיבת־הסיום: החלו אופות כל מיני עוגות וטורטים, רקיקים וחביצות מולאות בכל מיני גבינה, בשר ומרקחת, מבשלות כל מיני מרקים ופרפרת, מטגנות ומעשנות כל מיני דגים ובשר והאבות התחילו להתקין כל מיני משקאות עסיסים ממיץ פירות שונים, יינות־פירות, ליקרים ומי דבש וסתם משקאות קרים להשיב נפשו ולהרוות צמאון בשעת המחולות. לבסוף קושט אולם הגמנסיה בירק ובתפאורות, ו“החברה” התקינה את עצמה לנשף.

התכוננו גם גבורינו: עמנואל אסף כספו מכל שעוריו, מילא את הסכום בהלוואות וקנה בחנות של בגדים מוכנים חליפת־תה כהה. האריג היה פשוט, גם התפירה היתה לפי סטנדרט, אבל ניראתה כתפורה במיוחד לו, “כיצוקה עליו” – אמר החנווני, ומרוב שמחה שחליפתו מצאה דוגמה נאה כזאת, הוריד לו מהמחיר כמה ליטים והאריך לו את האשראי לכמה חדשים.

דוידל הזמין חליפות אצל הטוב שבחייטים, בחר לו את האריג הכי טוב שהיה אצלו והוא קראפ אנגלי שחור ומכנסי פסים אפורים־שחורים. לא מעט עמל השקיע האמן עד שהתאים את החליפה לגבו הכפוף, אבל הצליח במאה אחוז. החליפה הלמתו באופן נפלא. לחליפה הוסיף עוד מגבעת מודרנית ונעלי גומי בחטמים מחודדים, על ידיו לבש כפפות־עור של קיץ. במגבעתו ביד האחת ובכפפות בידו השניה, כשהמקטורת בפיו חשב את עצמו לג’נטלמן מושלם. – אחר כך, משאיכנס לאוניברסיטה ארשם בקורפורציה של סטודנטים ביתרים, אחבוש מצנפת קורפורנטים מגוונת, מעל לכתפי, לאורך כל החזה, אתקשט בעניבה כחולה־לבנה, כדרך ה“בורשים” ואפליא את הבנות במראי הנהדר.

גם הבוגרות עמלו על תלבושתן. רחל’ה תפרה לה שמלה ארוכה מאריג סאטין מבריק בצבע קרם־כתום עם צוארון לבן זקוף א לה – אלישבע המלכה. באור החשמל על צלליו השונים התחלפו גווני השמלה כבגלים. מלבן בהיר עד כתום זהוב, את שערותיה עשתה על ידי סלסול קבע תלתלים תלתלים. התמזגו הצבעים מזהב־התלתלים דרך ורד הלחיים בגווני השמלה ושיוו לרחל’ה מראה בת־מלכים אמיתית.

טרחה גם רותי לא מעט על תלבושתה, השקיעה בה רוב עמל ותבונה עד שהתאימה לצבע פניה וגיזרתה: את השמלה תפרה מאריגים כהים ובלויים, מגוונים מחום כהה עד אדום בהיר, היא היתה תפורה כקרונולינה – הדוק למתניה הדקות ורחבה ו“מכה גלים” כמחציתה התחתונה, עם מחשוף גדול למעלה, שהבליט את כתפיה הדקות והרחבות. השמלה עם תסרוקתה, שנעשתה לפי דוגמת התסרוקת של האלות היוניות־רומיות תלתלים תלתלים סבוכים וקשורים בסרט רחב עם פריפה מבריקה לפנים ונעליה השחורות הקשורות קישורי כסף עם אבזמי־זהב משובצים אבנים נוצצות השלימו א תלבושתה שלמות מלאה ושיוו לפניה הוד־מלכות. העמל היה שוה: רותי היתה מרוצה וקיוותה לבצע בקלות את מזימתה עליה זממה במשך כל השנה והיא: לנתק את עמנואל היפה מעל חברתה ולרתקו אליה – זה יכאיב במקצת לרחל’ה, חשבה רותי, אבל היא תתנחם מהר באחר, היא בנקל תמצא במקומו תחליף בין חבריה הרבים. יותר מכולם יתאים לה דוידל, שהיא, רותי, אינה סובלת פרצופו ושבגללו שמעה לא פעם מפי חברתה הערות בלתי־נעימות – תשמח עכשיו בחברתו! – חשבה בזדון ונהנתה מנצחונה לעתיד. – ברם – הוסיפה רותי לחשוב – תכנית יפה זו תדרוש מעט יזמה, מעט כזב, אבל מעט שקר מקשט את השיחה – אומר הגרמני.

---

מתעוררת השאלה בלבה: המאוהבת היא, רותי, באמת בעמנואל? החושבת היא ברצינות על העתיד? – לא! – היא משיבה לעצמה… עמנואל, כמובן, מאד נראה לה, אבל מאהבה זה רחוק. היא הרבה יותר מנוסה משחושבים – אין בדעתה להתקשר לנצח בקשר נישואים – אושר זה לא יברח מפניה. לפי שעה יהיה משחק קל, עמנואל יהיה הראשון, עד שיזדמנו יותר טובים, כאילו שראתה בקולנוע ושעליהם היא חולמת בבדידותה, – לכמה זמן? – גם על זה עוד לא החליטה… מה שיעשה הזמן לא תעשה כל מחשבה תחילה…

היחיד שיכול להפריע הוא דוידל. הוא נטפל אליה בימים האחרונים עד בלתי־יכולת להיפטר ממנו. אבל הפעם תסלקנו מהר, היא תפגע בו פעם קשה, הוא, כמובן, יעלב ויסתלק.

אם כן, רותי – היא מעודדת את עצמה – במרץ ובשכל!…

היא ממהרת אל חברתה. רחל’ה עסוקה במדידת השמלה החדשה. היא נרגזת. לה נדמה שהשמלה לא טובה עליה, מרגישה מועקה תחת בתי־שחיה ובמתניה: גם ומחוך היא לא רגילה – קשה להתרגל למחוך. ברגע זה היתה מאושרת לו יכלה לשוב לשמלת־האדום שלה – היא מתנה בפני חברתה את רגשי לבה – ובכלל כמה גדולים געגועיה לבית הספר! ביחוד ללילות השימורים האחרונים! כמה מקסימים היו! ודוידל! – הוא שד משחת – קונדס שמעטים דוגמתו – וכי לא כך, רותי? – היא שואלת את חברתה – אבל רותי מחרפת אותה וקוראת לה רומנטיקנית מטורפת. וכי מי מתגעגע לבית הספר ולמדים שלו המטשטשים כל סימן של אינדיבידואליות, בשעה ששמלת־הנשף הולמת אותה באופן נפלא (והיא אומרת דברים אלה בכנות ובשעת דבורה מקנאת בחברתה) – שורי – אומרת רותי ומצביעה באצבעה – כמה מבריקים גווני השמלה באור החשמל – הלא זה נפלא! היא תבריק בין כל הנאספים בנשף – ועל אודות המדים וחיי בית הספר שתשכח, היא, רותי, אינה מתגעגעת להם… ברר, להיפך, זועה תאחזנה משנזכרת בימי ההכנה לבחינות ובלילות השימורים… ואשר לדוידל. אין היא נלהבת מהלצותיו. הן היו טובות בזמן, שלא היה דבר מה אחר מבדר… חריפות שלום עליהם יש בהן. ריח פשטידה עולה מהן – ובכל זאת היית צוחקת בכל פה למשמען – אין רחלה סובלת את עלבון חברה ועוקצת לחברתה – ובכלל, כמה נשתנית! היום כל דבר המזכיר את בית הספר אינו ניראה בעיניך!…

א! – ממשיכה רותי מבלי שים לב לדברי חברתה – עמנואל הוא כבר מסוג אחר. הוא אמנם בן משפחה ענייה, אבל ניכרת בו השפעת החינוך הביתי הטוב.. הוא ג’נטלמן במלוא מובן המלה. הופעתו עושה רושם…

– עמנואל נראה בעיניך? – שוכחת רחלה שיחתה הקודמת ושואלת בעניין – ואולי גם קצת אוהבת אותו? – היא מתגרה ברותי – אבל רותי אינה מתבלבלת וכאילו היתה השאלה על ענין רגיל היא משיבה – לאהוב? – לא! היא עדיין אינה מאוהבת בשום איש אבל הוא נראה בעיניה יותר מכל חבריה הילדים! (מדגישה במיוחד את המלה “ילדים”) – היא אומרת דברים אלה ושולחת מבט נוקב בחברתה כדי לראות מה רושם יעשה שם זה עליה – איך נראה עמנואל בעיניה? – היא פתאם שואלת חברתה – עמנואל הוא חבר טוב! עונה רחלה נבוכה ומתאדמת כולה. גם קולה רועד במקצת. רותי מרגישה בזה ושמחה! נעים לה לטעום מראש את טעם נצחונה על חברתה ושמחה ביחד עם זה על שהיא מכחדת רגשותיה האמיתיים – זה יעזור לה אחר כך להיתמם ולהעמיד פנים כאילו לא קרה דבר, היא תוכל להגיד אחר כך: הלא לך היה עמנואל רק חבר טוב ולי הוא יותר מזה… אגב, מה בעיניך שמלתי החדשה?

ברגע זה נזכרת רחלה שהיא איגואיסטית מאוד שאינה מתעניינת בשמלת חברתה – הטובה השמלה על רותי? – ברור שהיא הולמתה מאד. היא נפלאה, מלכותית ממש… אבל הגיע הזמן ללכת לנשף… החברות לובשות מעיליהן הקלים וממהרות אל הגמנסיה.

באולם כבר רבים הנאספים: נמצא כבר גוגי, “האנפנט־טריבל” היוצא דופן של בית הספר, איש ריב ומדון לכל המורים ולמנהל, פגע רע ומפריע בכל מיבצע של התלמידים חרדת־כל התלמידים המתמידים, כי באשר מופיע, שם נפסקים כל הלימודים, מפגר במשך כל השנים בכל המקצועות, תלוי ועומד בכל סוף שנת־לימודים בין השארות לשנה שניה לבין בחינות אין־קץ – מתרצה ברגע האחרון להופיע בפני המורים ומקבל בחינות־משנה (בפעם האחרונה מדגישים לו) – בהמון מקצועות, אך מתאושש – לתמהון לב מקטרגיו – ועומד בהצלחה בכל בחינות־המשנה באופן מצויין… וחוזר בשנת הלימודים החדשה על כל “מעשיו הטובים” מחדש. בשנת־הלימודים האחרונה התנהל בינו לבין מקטרגיו מאבק נואש, כמעט לא ניתן לו לגשת לבחינות, אך ברגע האחרון הוכרעה הכף לזכותו והוא ניגש לבחינות ושוב הצליח באופן יוצא מן הכלל.

למרות תארו הדוחה – גבוה, מסורבל, בעל פנים נמושות, עינים קטנות ופה עם שפה תחתונה מרושלת ומורדת, כפיו של טיפוס דבילי – היה מקובל על כל הבנות, שהיו סולחות לו את מעשי־החוצפה שלו ומאירות לו פנים בכל מסיבה חגיגית, כי הוא פורט על כלי נגינה; הוא גם היום ראש המנגנים.

הסתובב גם בובי באולם. מסכן זה לא יצא אף פעם מד' אמות ההלכה כמעט מהכיתות הבינוניות פירנס את עצמו, וכל שעות ימיו ולילותיו, פרט לשינה, היו נתונות לימוד או להוראה – או שהיה לומד או מלמד. הוא לא היה מרשה לעצמו אף שיחה יתרה, אף צחוק קל – כל כולו היה נתון לספרים ולשעורים… בגלל זה גם לא השגיח בחיצוניותו. היה תמיד מגודל פרע, מרושל בבגדיו ואף לא נקי ביותר. והפעם נשתנה מן הקצה: מצוחצח ומדוקדק במלבושיו, תמיר וגמיש נתגלה כבחור כהלכה. ופלא על כל פלא: תמר השחורה והנאוה, הגאוותנית והיהירה מלמדת את בובי ריקודים סלוניים – היא מחזירה לו תודה על עזרתו לה בלימודים. גם ברכה הגוצה והחווריונית, החלושה והרפה בלימודים, שכל ימיה עמדה על הגבול, ומעולם לא השיגה תעודה מספיקה בכל המקצועות, ושכולם היו בטוחים שהיא תפול עד הבחינות מחולשה או בבחינות מאפיסת כוחות נפשיים – עמדה בבחינות וכעת כאילו רוח חדשה נכנסה לתוכה; גבהה, ניתמרה, לחייה הורידו, וכולה קלה, מלאת חיים וגם חיננית.

והנה גם ברוך, הגבוה והכפוף, בעל הפנים המחוספסות (סימן לתאוה עזה), בעל העינים הטרוטות, הפוגע בגסותו בבנות והן מתחמקות ממנו והוא משלם להן עבור הפניית־גב זו בקריצות וברמיזות רבות־משמעות ובדברי ניבול־פה מאחורי גבן, הפעם הוא מהודר וגם אדיב והבנות מאירות לו פנים. הנה גם מאירל הקטן והגוץ, בעל קול תרנגול צעיר, החצוף והקופץ בראש בכל מקרה התנגשות עם מורים או בכל אסיפת תלמידים. הפעם הוא שוקט, שלו, רציני בפניו ואדיב בהליכותיו… היו גם דוידל ועמנואל שהסתובבו באפס מעשה. דוידל היה במצב רוח מצויין: קודם־כל מאושר בחליפתו, עליה העידו כל הרואים, שעבודתה היא מלאכת־אמן, שהיא ממש “יצוקה עליו”. נוסף לכך הסכים אביו לשולחו לנופש על שפת־הים לבדו שלא ביחד עם המשפחה. – שמה – קיווה דוידל – יהיו חיים מלאים, בלי השגחת אבא־אמא יהיה צפור־דרור להתרוצץ על חוף הים לפני הצהרים ולהסתובב בבתי הקפה אחר הצהרים. נשקפים לו שבועים שיהיו יום שכולו יום טוב. גם בנשף הזה יראה את כל יכולתו: קודם כל ירקוד עם רותי את הואלס הראשון – ברם אין החיבה ביניהם כל־כך חזקה, עוקצנית היא יותר מדי. ממש קוץ ממאיר, אבל עם “גיזרה” כזאת לצאת במחול הוולאס – יהיה⁸ תענוג שאין דוגמתו. בשעת המחול יובילנה ימין ושמאל לפי כל הכללים שלמד מפי המורה למחולות. את יתר המחולות ירקוד עם תמר, עם רחל’ה, בעיקר אתה. היא באמת ילדה נעימה וחביבה. בשעת ההפסקות, יקרא את העתון החי שהוא ערך, “הוא יתן לכל המורים וימתחם”; הוא כבר התאמן בכמה תפקידים. הנה ישחק את אפרים, ילטוש עינים מזרות־פחד, יפשיל שפתו התחתונה ויזרוק בבת אחת: אין לך כל מושג בחשבון אתה קוואטש! או את המורה פנחס: יגלגל עיניו כלפי מעלה, יוציא אנחה עמוקה בלבו ויאמר בלחש: התנהגותך נוראה!… וכן יעביר כבני מרון את כלם. החברה תשמע ותתפקע מצחוק… אחר כך ילגמו פורתא, וכטוב לב כולם ביין… לא ירבה בצניעות… אך הנה שתי החברות. כל הנאספים לוטשים עינים לתלבושות, כמה מהבנים מקיפים אותן. דוידל מרגיש עצמו כמחותן ראשי באסיפה זאת. הוא רץ אליהן בזרועות פתוחות וקורא בהתלהבות: איזה יופי! יום ולילה בכל גווניהם! – הוא עושה קידה אבירית בפני שתיהן ומוסיף לקרוא: ערב טוב לכן, גבירות עדינות – כל רגשותי לכן, יפהפיותי! – רחל’ה צוחקת נבוכה, אבל רותי מעקמת שפתיה באי־רצון. דוידל מרגיש בהעוויה זו ונפגע – עד היום היינו חברים וכעת נהפכת לגברת כבודה, אינך רוצה להכיר את חברך – בשעת הכנת השעורים היית יותר אדיבה – אינו יכול להתאפק מעקוץ לה. רותי מתרגזת ואומרת באי רצון: נשכח כבר פעם את בית הספר! שעמום תוקפני משיחות אלו! – אם כך – מנסה דוידל להשלים עם רותי – נדבר על העתיד: היכן בדעתכן לבלות הקיץ? – אני – עונה רותי בצער – אבלה זמני עם הורי ביער, אמה רוצה שאשביח אחרי הבחינות – כמובן! – נאחז דוידל באפשרות להבריק בחריפותו ואגב גם להתלוצץ פורתא על חשבון רותי – מירעה טוב תמצאי ביער, שם אפשר להבריא בגוף ולהוסיף בשר והעיקר, שכל היום תפוס: בעוד שחר, אך פקחת עיניך, והמשרתת מכניסה לך ספל מלא שמנת מתוקה; אחרי רדתך מהמיטה עליך למהר לנטול ידים – והשולחן כבר ערוך במעדני מלכים: חמאה: גבינה מכל המינים והגוונים, חלב, שמנת, קקאו וקפה, דגים מטוגנים ומבושלים וביצים ככל שתאווה נפשך, אך לא פחות משתים וגם לא לקפח חלילה את מאכל אחד ולטעום מכל אחד – לזה דואגת כבר אמא וכל האנשים הטובים הדורשים טובתך. וברדתך אל הנהר להתרחץ, תוחבת בעלת־הבית אל תוך ידיך תרמיל מלא דובדבנים, כדי שלבך לא יחלש, חלילה, במשך השעות המעטות שבין סעודה לסעודה. בשעות אלו יכול אתה לנוח מנוחה מלאה וביחד עם זה לזרוק את החרצנים אל הזרם… בילוי זמן מעניין! – האם לא כן? לאחר מכן באה ארוחת הצהרים הדשנה. רעב לא תרד משלחן כזה! ואחרי הצהרים לשכב, כדי שלא יגרע ממשקלך שהוספת בעמל כה רב… נו– וסעודת⁹ המינחה ולבסוף ארוחת הערב הדשנה ואחרי ככלות הכל שנת הישרים אחרי עמל היום? כולם צוחקים, רק רותי נשארת אדישה להלצותיו – ודוידל מעודד מהשתתפות השומעים מוסיף ביותר משמינית שבגאווה ומסיים, שהוא כבר שבע קיטנות אלו. הוא נוסע לחוף הים… בינתים מרמז גוגי לתזמורת. המנגנים מחלים לנגן וואלס, והבנות מתנועעות לקצב המנגינה בהישען האחת בשנייה, נכונות לקבל הזמנה למחול, דודיל מחוה קידה לרותי, אבל רותי ממתיקה את פניה המעוקמות ומתנצלת שהיא כבר מוזמנת ע“י עמנואל. כולם נועצים מבטים בעמנואל, אבל הוא מתוך אדיבות אבירית אינו רוצה לבייש את רותי, לופת, כמאשר דבריה, אותה בזרועה וזרועה ומובילה למחול – בלית ברירה מזמין דוידל את רחלה, אבל לפני היפרדו מעל רותי הוא עוד מנסה לתקן מערכתו ולהזמינה לוואלס הבא, אך גם הפעם “אחר” – רותי משקרת בחוצפה רבה ועונה שמוזמנת היא ע”י עמנואל גם לוואלס השני; הוא מזמינה לטנגו הקרוב – לטנגו הקרוב? – מעמידה רותי פנים כנזכרת בדבר – מה – גם לטנגו היא תפוסה – למשמע חוצפה כזאת מתרגשים כולם, ורחל’ה מסננת דרך שיניה בלחש, אך בקול די־נשמע – את חזירה! עמנואל משפיל עיניו ודוידל זורק לה ברוגז רב: אם אין אני נאה לך, אז לא אתחנן לפניך… ונפרד עם רחל למחול.

רותי צוהלת בלבה מהצלחתה: הכל היה לפי התכנית. דוידל לא יפריע לה יותר. ברם לא נעים לה קצת בפני עמנואל. הוא מוכיחה שהתנהגה עם דוידל באופן בלתי חברי, אבל רותי מוכנה גם לזה. היא מעמידה פנים בוכות ומתוודה לפניו שאת כל זה עשתה בגללו, כי היא רוצה לרקוד אתו בלי הפסק. היא נכונה לבקש אחר כך סליחה מדוידל; דבריה נאמרו בתמימות לבבית כזו ובחן שכזה, עד שעמנואל מרחם עליה ומבקש עוד להרגיעה מ“מוסר כליותיה” – סוף סוף עשתה את הכל למענו – ומי גבר אינו נכון לסלוח לאשה על חטא שחטאה בשל סיבות דומות… רותי מאושרת, היא מתרפקת באהבה גלויה אל חזהו הרחב של עמנואל ומרקדת בהתלהבות עד כדי שכחה. מחולם מושך עליו עיניהם של כל הקהל ולרותי נעים מאד להרגיש בגבה את מבטי הקנאה של חברותיה ולשמוע את הקריאות: כמה נאה זוג זה ברקדו! כמה נהדרת רותי היום! תסרוקתה ממש מלכותית! וכו'….

חוצפה כיון דעל על – רותי אינה מרפה ממנו. היא מזמינתו למחול שני, שלישי ורביעי… עמנואל מתחיל להרגיש את עצמו לא נעים, הוא רוצה להשתחרר מזרועותיה הענוגות של רותי ולגשת אל רחלה, אבל רותי מקדימתו ומעסקתו בשליחות: היא מבקשת אותו להכין שולחן וכסאות לארבעתם ובינתיים היא ממהרת אל חברתה ומפליטה דרך אגב בתום מעושה וכביכול בצער – שעמנואל נשתנה היום תכלית שינוי – הוא אינו מרפה ממנה ודורש במפגיע שתרקוד אתו כל הנשף… הוא, פשוט, יצא מדעתו – היא מסיימת ספק מצטערת ספק חוגגת.

רחלה הופתעה מה“תקרית” הראשונה. היא לא יכלה להבין מאימתי החלו בין רותי לעמנואל הזמנות מראש – שרותי משקרת באופן ציני – רעיון זה לא עלה על דעתה – עד עכשיו הישלתה את עצמה שעמנואל טוב לה יותר מאשר לאחרת; הוא גילה לה רגשותיו בהמון פרטים קטנים, שאינם ניכרים לעין זרה, אבל מורגשים הם היטב למעוניינים ומקשרים את האוהבים קשר מתחזק והולך. היא הרגישה ביחס המיוחד כשישב על ידה, הוא היה אז כה עדין¹⁰ שרק מאהב מסוגל לכך… אחר במקומו היה מגלה רגשותיו בפני אהובתו מכבר, אבל היא מכירה את עמנואל – הוא כה צנוע וענו – אבל היא הרגישה יפה את יחסו. וכי יתכן שכל זה היה רק העמדת פנים וצביעות, כדי לזכות באהבת רותי? – וכי מסוגל עמנואל לצביעות כזו? – היא לא היתה מימיה מאמינה בכך! –… אך העובדה הלא קיימת! הוא “מחזר” בגלוי אחר רותי. ברם כשרותי “התאוננה על שגאונו” הפתאומי של עמנואל, נצנץ ספק במוחה שהעניינים אינם כך כפי שמתארת רותי. היא אפילו החליטה בלבה למצוא הזדמנות לרקוד עם עמנואל ולשאלו על כך. אבל כשעברה רותי בהפסקה בין מחול למחול שלובת־זרוע עם עמנואל ומתרפקת עליו באהבה גלויה והחברים והחברות החלו להסתודד מאחרי גבם ונשמעו הערות ששניהם אינם כבר זוג במקרה – נפלה רוחה בקרבה… באיזו זכות – התאכזרה רחלה לעצמה – יכולה היא לדרוש ממנו להיות אתה גלוי־לב? – הבטיח לה דבר־מה? אלא מאי, נדמה לה שהוא גילה לה, לרחלה אהבה? – כך נדמה לכל בחורה שכל מכיריה מאוהבים בה… רחלה המסכנה! היא לא יכלה לתאר בדמיונה את נכלי חברת, שלחשה ברגע זה על אוזן בן־זוגה “סוד” שני, שהיא, רחלה, משכבר מאורסה לדוידל, ולזה יש כבר גם הסכם ההורים ושעמנואל האמין לה… משום כך לא העיז לגשת אל רחלה להזמינה למחול, כפי שהחליט קודם, ולשאול לה: האמת הדברים שסיפרה לו רותי. גם הוא החל לפקפק. וכי מי הוא לה, שישאלנה שאלות אינטימיות כאלו. אלא שכמה פעמים גילתה לו תשומת־לב מיוחדת, אולי כל זה רק נידמה היה לו? – יותר מדי האמין בכוחו שתיאר לו אשליות כאלו. ובעצם איזה בן־זוג הוא לרחלה?: היא יפה, מקסימה. כל החברים נפשם יוצאת אליה, והוא מה לעומתה? – אפס! היכול הוא להידמות לדוידל, בן־העשירים הזריז והממולח?! ידע הצרצר את מצעו הקצר – אומר הפתגם, ועמנואל לא העיז לגשת אל רחלה…

אחרי המחולות הראשונים, כשנעלמה רותי ואתה עמנואל, הועם על רחלה כל ברק הנשף, ערבה כל שמחתה, פגו כל מאווייה, שמם עליה עולמה, כאילו אבד בבת־אחת כל חשק מלבה. ברם, היא עוד רקדה עם דוידל, עם יתר חבריה, אבל עשתה את הכל באופן מיכני, התנועעה כצל! וסוף סוף לא עצרה כח להישאר בנשף, ועם ההזדמנות הראשונה הסתלקה ונעלמה, ולבדה הלכה הביתה.. את שארית הלילה התהפכה על מצעה מתוך צער ויסורים מבלי יכולת אפילו להקל על כאבה בדמעות.

מאז הלך וחשך עליה עולמה. התהלכה בין הבריות כבעולם התוהו מבלי יזום, מבלי לעשות דבר על דעת עצמה, היא עשתה מה שציוו עליה, ענתה כשנשאלה, אך בעצמה לא גילתה כל רצון לחיים – זה בא לה מרוב עייפות – חשבה אמה של רחלה – יש לשלחה אל רותי, אבל כאן גילתה רחלה את כל עוז רצונה והתנגדה להצעה זו בכל תוקף… לבסוף הודיעה שיוצאת להכשרה…

בינתיים שב דוידל מחוף הים והסתובב באפס מעשה בעיר. ניראה שנכזב מתקוותיו הורודות, כי משום מה לא סיפר דבר על הרפתקאותיו ונצחונותיו, כדרכו תמיד. הוא שמח כשמצא את רחלה בעיר. אך הוא נדהם מהתמורה שמצא בחברתו. גם הוא עמד זמן רב בפני חידה סתומה, אך משהזכיר לה פעם פעמים את שם רותי ועמנואל והיא נאלמה פתאום או אפילו החוירה¹¹, הבין את סיבת הדבר. לכתחילה לא נעמה לו מאד ההכרה, שעמנואל נאהב על ידי זו שחשבה לשלו כמעט. אבל לא איסטניס הוא שייפגע מרגש קנאה יותר מדי. הוא שמח אפילו אחר כך שרחלה תישאר עכשיו כולה ברשותו, והוא אימץ את כל כוחותיו כדי לשעשעה: הוא הובילה לטיולים על הנימן ובכל הסביבה, ענינה בספרות, בקולנוע, בתיאטרון. והוא בידרה בהלצותיו ולא נפל ברוחו כנתקל באדישותה. עם ראשית שנת הלימודים דיבר על ליבה להיכנס לאוניברסיטה להשתלם בינתים לדחות הכשרתה לשנה שנתיים. היא אמנם לא מצאה עניין בכל הצעותיו, אך רצונה היה כל־כך חלש עד שלא גילתה התנגדות חזקה והסכימה, לשמחת לב הוריה, גם לאוניברסיטה.

באופן אחר לגמרי עיצבה רותי את גורלה. באותו נשף לא הירפתה מעמנואל אף רגע. אתה ריקד כל הריקודים, ביחד שהו עד סוף הנשף, ואחרונים היו בעזבם את האולם. בדרך שילבה זרועה בזרועו, נצמדה אליו כולה ודיברה אתו בלשון נוטפת דבש. היא מבקשת ממנו – ככה הדגישה – שיבטיח לה לבוא אליה להינפש בקיטנה. אבא עוד לא ימהר לעזוב את העיר וחדרו עומד ריק. בזמן הראשון היה לה מאד משעמם – תכיר לו ממש תודה, אם תארח אצלה כמה ימים. עמנואל מנסה להסתלק מהצעתה, הוא אומר לה שעליו¹² להתחיל לעבוד במקום עבודתו החדש בעוד מספר ימים, עד זמן זה עליו לסדר כמה עניינים שלא יוכל לסדרם עם החלו לעבוד, אבל רותי אינה מרפה ממנו, היא מבטיחה לו שאביה, אשר יש לו קשרים מסחריים עם מי שעתיד להיות בעליו, ישתדל שלא יקפח מקום עבודתו שיחכו לו. ועמנואל מסכים. בלבו עודו מקווה לחשוך משבעת ימי החופש שישנם ברשותו יומיים ולבקר את רחלה. הוא עוד אינו רוצה להאמין שבינה לבין דוידל הכל מוחלט, ואפילו אם גם אמת הדבר, עודו רוצה להחליף אתה דברים לבביים ולוא רק פעם אחת.

משבא עמנואל אל רותי נתקבל על ידה ועל ידי אמה באופן לבבי כזה, שמהרגע הראשון הרגיש עצמו כבביתו. מספר הקיטנים היה עדיין מועט, כי עוד לא התחילה העונה, אבל עמנואל לא השתעמם: חצי היום בילה בנהר הנימן – נתגלה לו שרותי היא שחינית טובה ונועזת, אפילו יותר מדי נועזת; היא צולחת את הנהר במקומות הכי מסוכנים ומושכת אותו לשם, והיו לו גם רגעים של פחד לחייה, אך היא צחקה – היא עדיין תינוקת – חשב עמנואל – ואין להניחה לכל מקום שתרצה, ואין לתת לה לשחות לכל שקפריזותיה מוליכות אותה; הוא אפילו מסר עליה לאמה ו“איים” שלא יצא אתה עוד פעם למים, אם תתנהג ככה באופן ילדותי. ואמה, כמובן, מצדיקה אותו וחושבת בלבה שבידי גבר כזה אפשר להפקיד את בתה..

חוץ מהמים יש עוד מקומות בילוי רבים: ביער ישנן גבעות רבות, בהן לפנים, בימי עבוד העם הליטאי לאלילים, היה מקריב קרבנותיו, ובתולות קדושות, המכונות בליטאית “וויידילוטס”, היו שומרות את האש הקדושה הנצחית. כיום תלוייה שם תמונת האם הקדושה, והנוער הכפרי מתכנס כאן כל יום ראשון ומועד למחולות מחניים ולחגיגות עם מסורתיות. אבל במשך השבוע שוררת שם דממת־קודש – רק מפרק לפרק יישמע קול צפצוף צפור חולפת, או איילה נבהלת תפעה, או שועל או זאב טורף יארב כאן לטרפו.

רותי מובילה את עמנואל להראותו את כל המקומות החמודים בסביבה, בעת הטיולים היא חומדת לצון והיא רצה וממריצה גם אותו לרדוף אחריה, או שמשתעשעת אתו במחבואים ועליו לחפשה ביער שעה ארוכה, וכשמוצאה, היא מתחמקת כחתול מתוך ידיו ועליו לחפשה שוב. לפעמים היא משחקת אתו את משחק בתולות־היער. היא קוראת והוא הולך לפי הקול ובינתיים היא טסה למקום שני וקוראת שוב עד שהוא תופסה ולופתה בין זרועותיו ואז – להפתעתו הרבה – נפגשות שפתותיהם והם חבוקים שעה ארוכה. מימיו לא פילל עמנואל שרותי תהיה זריזה ומלאת־חיים כזו!… קורה שהוא שוכח עצמו לגמרי ומרשה לעצמו מעשים כאלה, שלא היה עושם בזמן אחר. הוא אחר כך מתכווץ מפחד שרותי לא תיעלב עליו¹³, אבל לשוא הפחד, ריותי אמנם סוטרת לו על ידיו וגם על לחייו סטירות מכאיבות, אבל “העונש” משום מה מעודד אותו להיות יותר נועז והוא גומל לה טובה תחת רעה ומכסה פניה בנשיקות וגופה בלטיפות.

ופעם קרה מה שקורה כל אביב וקיץ לבני אדם וחוה בחיק הטבע, כשהעולם כה יפה והדם כה סוער… בלילה זה לא ישן, הוא האשים את עצמו שניצל תמימות ילדה חסרת־נסיון, הוא התהלך קודר. הוא כל כך נבהל, עד שנכון היה לברוח בפחד מכאן; אבל רותי כל כך התרפקה עליו, הביטה לתוך עיניו ברוך ובאמון כזה, שלא העיז להכזיבה ונשאר עוד כמה ימים…

לו היה ברור שהיא מאוהבת בו; הוא גם מתחיל להאמין, שגם הוא אוהב אותה… אין הוא יכול להתאכזר אליה, כשהיא מדברת על אהבה, הוא מלטפה… אך לפעמים הוא כאילו מתעורר מערפל האהבה ונעשה לו אז משעמם עד שרוצה לברוח. כשרותי מרגישה שעמנואל רוצה להינתק מזרועותיה החמות, היא חוששת שיתחמק ממנה לגמרי, אם רק תרפה ממנו. הוא יכול להזדמן אל רחלה ואז ייגלו כל נכליה והיא יכולה להיכלם בפניו והיא מחליטה: כזה היה לא תהיה! עמנואל ישאר אצלה לנצח!

בינתיים נגמר מועד חופשתו – הוא רוצה לשוב לעבודה, אבל היא בוכה ומתחננת לפניו שיישאר. אמה, שהבינה רגשות בתה, מצטרפת אליה והוא נשאר… ואז “מחליטים”, כלומר רותי מדברת והוא שותק ושתיקתו מתפרשת, כמובן, כהודאה – שהוא נשאר כל הקיץ. ברם, יקפח את משרתו, אבל בין כך אין באפשרותו לעבוד וללמוד ביחד. למה להשחית כוחותיו חינם? אבא ואמא רוצים שעמנואל יקדיש כל זמנו ללימודי הטכניקה והילדים (כך מכנים אותם בבית, כאילו היו כבר מאורסים) יוכלו לגור אצל הוריהם, בחדרים אין מחסור בביתה, גם אמא לא תוכל להיפרד מבתה יחידתה…

עמנואל מנסה בעקיפין להשתחרר מהרתוקות ששמו על ידיו. הוא מגמגם ואומר שהיה רוצה למצוא דרכו בחיים בכוחותיו הוא, אך למשמע דבריו התמימים צוחקות גם רותי וגם אמה. בשביל מי חיים הורים, למי רכשו רכושם אם לא לבניהם. כשעמנואל מתעקש, מדבר על עקרונות ודברי־שטות דומים, קוראים לעזרה את אמו, מקבלים פניה כפני בת־בית, מכניסים אותה אל סוד מזימתם והיא מאושרת – מתי פיללה שעמנואל שלה ייכנס לבית עשיר וחביב שכזה? – ובלעדו מחליטים שהחתונה תתקיים, בשעה טובה ומוצלחת עם גמר עונת הקיץ. והבית הומה מהתכונות ומההכנות לחג החתונה.

ערב החתונה מצאה רותי להכרחי להזמין חברתה. היא ביקרתה, חיבקתה באהבה כזו, כאילו לא היו כל דברים ביניהן והתחננה ממש לפניה שתשתתף בחג הנישואין. אך רחל’ה נשארה אילמת וחרשה להתרפקויות חברתה, פיטרתה בשפה רפה ובתשובה דו־משמעית – היא תשתדל.

לחתונה, כמובן, היא לא באה ורותי (ניתנה האמת להיאמר) לא התגעגעה ביותר אליה…

בינתיים חלפו שנתיים, שלש. רחל’ה למדה באוניברסיטה. דוידל התקדם בלימודי המשפטים, הצטיין בבחינות, בגמר השנה השלישית נשלח לנסיון למלא מקום שופט שלום, דעת מוריו ומכריו היתה שנשקפת לו קריירה מצויינת. תחת זה לא היו “נצחונותיו” בין הבנות כל כך מזהירים – לנישואים היו מסכימות בנות רבות ללכת אחריו, אך לצחוק ולשעשועים בחרו גברים טובים יותר. ודוידל היה חוזר אחרי כל אכזבה ואכזבה ומתקשר יותר אל רחלה. מיום ליום גדלה חרדתו שמא יקדמנו אחר ויחטוף גם אותה מידיו. אבל פחדו היה פחד שוא: רחל’ה לא התעניינה בשום בחור. רק אתו היתה מתהלכת וגם אליו היו יחסיה יחסי ידידה וחברה רגילים משנים. רק רצון אחד עוד היבהב בלבבה והוא להיפגש עם עמנואל ולהוציא מפיו על יחסיו עם רותי…

זה קרה במפתיע: רותי היתה אז בבית החולים ליולדות. עמנואל טייל לו לבדו בגן־העיר ונתקל לפתע פתאם ברחל’ה. שניהם עמדו כנדהמים. רגעים מספר ניצבו דוממים; איש מהם לא העיז לפתוח בשיחה. דוממים ישבו על ספסל קרוב. אחרי דומיה ממושכת פתח עמנואל בשיח זכרונות על העבר הקרוב, על זמן “המשמרים” בלילות ערב הבחינות. ומשהתחיל לדבר, שטפו דבריו: היו אלה ימים קשים ועליזים גם יחד. הוא מתגעגע אליהם. נחרת בזכרונו נשף הסיום. הוא אפילו זוכר תלבושתה. היא היתה אז מזהירה ביפיה. רק דבר אחד אינו מובן לו: משום־מה לא נפגשו באותו הערב. אחר כך חרה לו מאד… – “צביעות” שכזו מצד עמנואל הרגישה את רחל’ה – מה פרוש הדברים “חרה לו?” הלא הוא היה כל־כך עסוק ברותי עד שלא הרגיש ביתר חברותיו… הוא הלא לא הירפה מרותי… על נזיפה זו ענה עמנואל בנזיפה כשנגד: הלא גם היא, רחל’ה, היתה אז כה עסוקה! היא הלא לא נפרדה אף לרגע מדוידל, הם כבר אז היו קשורים זה לזו. כאן לא עצרה רחל’ה ברגשותיה ופרצה בקריאה: מי המציא שקר זה? – מה פרוש “מי המציא” – תמה עמנואל – רותי עצמה הגידה לו זה…

התגלית הזאת היתה כה מפתיעה וכה מאוחרת גם יחד, שרחלה ישבה כמשותקת.

– אמת כזו – ביקשה לפרוץ בקריאה נואשת – כשם שאמת היה בדבריה, בהגידה לי שאתה אינך מרפה ממנה…

אלא שהיא לא אמרה זאת. פתאם הרגישה כאילו איזו יד מרימה אותה מעל עולמה של רותי, מתככיה, מנכליה. מה להרס חייה ולנקמה הקטנה, שזימן לה זה עתה הגורל? למה לעשות גם את עמנואל לאומלל?

– אם רותי בעצמה הגידה לך, הרי היא ידעה בודאי…

קמה לחצה את ידו ברפיון ושבה לבית היולדות.

פרק שני: כשחרב חדה מונחת על הצוואר

השואה באה באופן כה מפתיע ובלתי צפוי, שהיהדות הליטאית לא הספיקה להתארגן ולהתקומם; טרם נודעו עוד היהודים על גודל הסכנה והיא באה וקיצתה בהם ללא רחם. כבר בסתו 1941 נשארו מהאוכלוסיה היהודית העצומה שבליטא האתנוגרפית (ביחד עם חבל וילנא) רק כארבעים אלף איש, שנכלאה בשלושה גיטאות של וילנא, קובנו ושבלי וכמה מחנות קטנים.

כסופת־פתאם פרצה השואה לחייהם השלווים של גבורינו, עקרה משפחותיהם עם השורש בהשאירה על ענפיהם רק עוללות: עמנואל נפל בידי הפשיסטים הליטאים, נאסר ולא שב, הוריה של רותי הוצאו להורג ב“אקציות” הראשונות ורכושם נבוז, ורותי עם תינוקת בת שנתיים גורשו מביתם והוקאו ביחד עם עוד מאות נשים וילדים אל הבניין הריק של בית הכנסת.

לרחל’ה אבדו הורים, אחיה ואחיותיה ונותר לה רק דוידל בעלה, שהצליח בעת הסכנה להסתתר מעיני מרדפיו ונשאר בחיים. ומשנפסק לזמן־מה ההרג, ועוד טרם התאוששו רבים מהמבוכה, התמצא דוידל במצב החדש והסתגל אליו – הוא היה לאחד הפקידים הפעילים והחשובים של היודנראט; את מקומו החדש ידע לנצל במועד ולהבטיח לעצמו בגטו הצפוף והדחוס דירה מרווחת של חדר גדול ומזווה ולהציל חלק ניכר מכל רכוש הוריו שהוצאו ב“אקציות” להורג. הוא החליט כבר אז בלבו לא להיסחף עם היאוש ורפיון־הידים, שתקף את רוב אנשי הגיטו המבוהלים והנבוכים, ולהחזיק מעמד עד קצה גבול היכולת, כלומר להלחם על קיומו ופינתו בגיטו בכל האמצעים. הוא כבר ידע מראשית היווסד היודנראט שתפקידו הוא לשמש כלי־שרת בידי הרוצחים, ושהללו ידרשו קרבנות חדשים ועליו היה להמציא להם את אלה, עליו יהיה למסור רשימות מאות אנשים שיוצאו לעבודת־פרך או אפילו להורג והוא השלים עם תפקיד זה – “אם לא אני, יהיו אחרים שיעשו מלאכה בזויה זו”, לא רק אני לבדי, כל חברי היודנראט הם שותפים במעשים אלה – ברעיונות אלה “טיהר” את מוסר כליותיו – אולי זוהי הדרך הנכונה להציל, לפחות, את השארית הבריאה של הגיטו במוסרנו לתליינים זקנים, נשים וילדים; באי־שיתוף פעולם עם הגאסטאפו ועל אחת כמה וכמה בהתנגדות להם נביא כלייה על כל הגיטו – בהתנצלות זו מצא הוא וחבריו למעשה הצדקה למעשי־פשע רבים. בנימוקים כאלה הצדיקו אנשי היודנראט את עריכת הרשימות של מאות ואלפי אנשים שנדרשו על ידי הגסטפו ונשלחו למחנות־המוות או ישר להורג.

דוידל נעשה ה“מומחה” ב“מיבצעים” אלה, וביחד עם זה נתעלה לאדם החשוב ביותר שביודנראט. אך בגלל מעשיו אלה היה לאדם השנוא ביותר שבגיטו. אחרי כל “אקציה” לא יכול היה לעבור את הרחוב. בכל מקום לכתו היו רודפים אחריו קרובי המוצאים ומלווים אותו בקללותיהם ובאיומיהם. כגנב היה בימים אלה עובר במהירות את הדרך ממשרדו לביתו ומצטדד בצדי הדרכים ובסמטאות אפלות. אך גם בביתו שבתה מנוחתו: רחלה היתה מקבילה פניו בפחד, מרגלת תנועותיו ומענה אותו בשאלותיה התמימות: העושה ה“יודנראט” מעשי־פשע? ואם הוא, דוידל, שותף למעשים אלה?.. לפעמים היתה מציעה לו הצעות נואלות: שיעזוב את משרתו ביודנראט" ושיצא לעבודה ככל יתר אנשי הגיטו. ואולי תצא גם היא את הגיטו לעבוד? היא גם תוכל להכניס דבר־מה לאכול לבית… דברים אלה היו מרתיחים את דמו. המבינה היא מה פרוש הצעתה? פרושה שעליהם יום יום להשכים קום, לעמוד בתור שעות ממושכות, אחר כך לצעוד בסנדלי־העץ שלו על מרצפת הרחוב ששה קילומטר למקום העבודה, לעבוד עבודת פרך שתים־עשרה שעות ולחזור באותה הדרך ובאותו האופן – לא! לא לו עבודה זו, היא בשביל “עמך”; הוא יאבד בעבודה. ואשר לרצונה של רחל’ה לצאת לעבודה, לא יסכים לכך בשום אופן: הנשים סובלות עוד יותר מהגברים. השומרים הליטאים הם גסים וציניים. הם מרשים לעצמם ביחס לנשים היהודיות בזמן הבדיקה מעשים אשר לא ייעשו. ביחוד הם גסים אל הנשים הצעירות והיפות. וכשנתפסת מי־מהן ב“קונטרבנדה”, כלומר בצרכי־אוכל חבויים, אז הם מלקים אותה בסוכת המשמר, כמעט באופן פומבי… כבר קרה זה לרבות, והוא טוב לו המות מחרפה כזאת לאשתו… אבל גם דבריו אלה אינם משפיעים. היא עומדת על דעתה – בגיטו – היא אומרת – האבדון בטוח, את היושבים בגיטו ישמידו הגרמנים ראשון ראשון ואחרון אחרון; אך היוצא אל מחוץ לגיטו תקוה לו להשאר בחיים. היא חולמת על חיי הפרטיזנים – שטות – עונה לה דוידל. בגיטו עוד ימשכו החיים זמן ידוע, אולי תבוא בינתים הגאולה, אבל מחוץ לגיטו המוות בטוח, כל ליטאי שייראך ימסרך לרוצחים. והחלום על חיי הפרטיזנים הוא הבל ורעות־רוח, וכי יש בליטא יערות־עד, בהם יוכל יהודי להסתתר זמן רב? כאן רק חורשות קטנות ישנן, ואלו מלאות מרצחים ליטאים ואוקראינים, וחוץ מזה הלא גם היושבים ביער צריכים מזונות, ועליהם להיכנס לכפר ליטאי למזונות, ושם ימסרם כל אחד לרשות הנאצית.. לאו! ביער אין עדיין מיפלט ליהודי, עוד זמן לכך, שהצבא האדום יתקרב…

שיחות אין־קץ כאלו התנהלו בין דוידל לרחל’ה כמעט יום יום. השיחה החריפה פעם אחר ה“אקציה” הגדולה, כשעשרת אלפים הובלו לטבח. הייאוש והרוגז בגיטו הגיעו לשיאם, ובעבור דוידל את הרחוב, דלקו אחריו קרובי המוצאים, חרפוהו, קללוהו, ורגמו אחריו באבנים. כל עוד נפשו בו ברח לבית, והתפרץ פנימה, כשקללות מרדפיו דולקות אחריו. רחל’ה הרגישה בפני בעלה החיוורות, שמעה גם את הקללות והחשד בלבבה על מעשי בעלה וחבריו גבר. היא הציקה לו הפעם כל כך עד שלא יכול גם לאכול את הפשטידה, שהכינה לו מתפוחי אדמה רקובים – מאכל תאוה בגיטו. באין מוצא ניסה דוידל להסיח דעתה לעניין אחר וסיפר לה על רותי המתגוללת בבית הכנסת, במקום שם גרות נשים וילדים שנמלטו מהטבח בעיירות הסמוכות, או שנפלטו כשרידים מהמשפחות שנספו בגיטו פה. – אין להכירה! – הוא סיפר – היא רק צל רותי הקודמת! שלד לבוש סמרטוטים, וילדתה? כבר אין לה כוח לצעוק. היא תמה לגווע מרעב… גם רותי לא תעצור כוח זמן רב לסבול. היא תפול, אם בינתיים לא תקדמנה “אקציה” חדשה ש“תטהר” ראשונה את בית הכנסת מיושביו… חוץ מהסח־דעת היה לדוידל גם כוונה אחרת, הוא רצה לרמוז לרחל’ה מה ערך יש לאשה בודדה בלי חסות בעל וביחד עם זה לספק את רגש הנקמה שלה בחברתה הבוגדת… מי כמוהו יודע מה עמוק הוא הפצע, שנפצעה על ידי חברה זו?

מי יכול היה לפלל שלשיחה זו תהיינה תוצאות כל כך עגומות. למשמע ידיעה זו קפצה רחלה ממקומה כנשוכת־נחש והתנפלה על בעלה בטענה: איך הוא יכול לספר אסון חברתם באדישות שכזו?! היא גם לא יכלה להבין איך הוא יכול לעמוד מנגד, כשחברתה בצרה גדולה שכזו? – איך יכול הוא לשבת במקומו החם ב“יודנראט” בשעה שרותי וילדה, ילד עמנואל המנוח, מתגוללים בחלאה ובמחסור? – דוידל מתחרט כבר על יזמתו ורוצה לטשטש את רושם הידיעה ולהרגיע את מצפונה של רחלה: מה יש לעשות? מה יכול הוא לפעול? הצפיפות בבתים היא ללא נשוא, בממוצע יש לכל אדם שטח מגורים לא יותר משני מטר מרובע, אין אפילו מקום למחסן המזונות הנסתר, ממנו פרנסת כל האוכלוסיה, איך ימצא מקום לרותי ולילדתה? אבל רחלה אינה רוצה להבינו, היא בשלה: איך אפשר להשאירה במקום זה? –

– אראה למצוא לה מקום – מנסה דוידל לנחמה – בונים צריפים לבתי המלאכה, אולי תמצא פינה לרותי… אבל רחלה אינה מרפה ממנו – בינתים – היא טוענת – תמות התינוקת, יקרה אסון לרותי. אולי אפשר שישכננה באופן ארעי בבית מכיר וידיד? – למרות צערו ורוגזו פורץ דוידל בצחוק סרקסטי – וכי אין להתפקע מתמימותה? מי יכניס לביתו אשה אלמנה עם ילדה אף ליום אחד? מי יאמין לו, אם גם יבטיח להוציאה אחר כך. כל אחד הלא יגיד לו: אם איש חסד אתה, הטה חסד בעצמך והכניסנה לביתך, כי אין כמוך בגיטו חי ברווחה כזו… הברה נפלטה מפיו ואין להחזירה – אבדה לו היום זהירותו הרגילה. מששמעה רחל’ה על דירתם, התנפלה עליה כעל מציאה והציעה להכניס את חברתה עם ילדתה לביתם. המזווה יהיה בדיוק למיטה ולשולחן קטן. יש רק להוציא כמה סמרטוטים ממנו…

לשמע “שטות” כזו לא עצר כבר דוידל כוח ויצא ממש מכליו. המבינה היא מה שמציעה? הלא יהיה לצחוק בעיני כל אנשי הגיטו. וכי בשביל כך הוא יושב ביודנראט, כדי שיידחס בדירתו ככל יתר האנשים? – והעיקר התינוקת. היא הלא לא תיתן מנוח לא ביום ולא בלילה; פרט לזה כרוכה החזקת התינוקת בסכנה: בעת צרה יוכל המבוגר להסתתר, להימלט, אבל ילדה תתחיל לבכות ולצעוק ותמסור על ידי צעקותיה את כולם, אגב, הבתים המאוכלסים ילדים הם הראשונים בכל “אקציה” – מי כמוהו יודע… אך כל דברי התבונה שלו אינם משפיעים; כתינוקת התעקשה רחלה וטוענת בשלה – תינוקת כשהיא שבעה ונקייה, היא שקטה, לזה תדאג היא, רחל’ה… ואשר לסכנה, אין הבדל: חשוכי בנים ורבי בנים כולם יאבדו… דוידל עוד אינו רוצה לוותר והוא זורק לרחלה: מי יפרנס את כולם? שני אנשים, בפרט ילדה, צריכים לפרנסה, לרותי אין אפילו שמלה לעורה, ועל אחד כמה וכמה שאין לה דבר־חפץ למכור ולפדות אפילו לכיכר לחם – מניין יקח לפרנסתן? האוצרות קורח לו שיוכל לכלכל משפחה גדולה עוד סוף ואחרית? ישבע רצון אם יספיקו לו בגדיו להם עצמם רק לשנה. ומה יהיה אם החיים בגיטו יימשכו יותר? – החיים והמוות ביד הלשון, ולשונו בוגדת בו בכל פיסקה – אך הזכיר את עניין הפרנסה ורחלה נאחזה בדבריו וחזרה לאידאה פיקס שלה – היא תצא מהגיטו, תעבוד, תחליף חפצים ותכניס לבית מחיה בשביל כולם – דוידל מתפלץ, קופץ ממקומו וצועק: ואם תיתפסי לא יחליקו על לחייך. ילקוך… באופן פומבי ילקוך!… אך גם איום זה אינו מפחידה: כולנו לקינו – היא טוענת. ודווקא משום כך אל לנו להצטופף כפשפשים בבית בוער בפינה אחת; עלינו לצאת למרחב, למאבק ולנקמה.. – חמתו של דוידל בוערת בקרבו עד שאינו יכול להתאפק מעקוץ רחלה ומהזכיר לה את עברה המכאיב והוא זורק לה: וכל כך כדי להושיע לחברתך היקרה, שהתנהגה אתך באופן כה יפה והוציאה ממך את אהובך…

כך ירד מדחי אל דחי והוסיף שטות על איוולת. רחלה קופצת ומודיעה קטיגורית: אם רותי אינה מוכנסת לכאן, אז היא, רחלה, תלך אליה לבית הכנסת. היא מזנקת ממקומה ורצה אל ארון הבגדים: מוציאה כמה מבגדיה, אורזתם לחבילה, מסירה כמה כלי בישול מהקיר…

דוידל עקב לכתחילה בלעג אחרי תנועותיה. היא עורכת לי מחזה חשב. אבל, משראה שבדעת רחל’ה לצאת, שינה את דעתו, מיהר לדלת ונעלה ושם את המפתח בכיסו והתחיל לפייס את אשתו הזועמת – אין חלילה כוונתו להזניח את חברתם, הוא רק רצה לחכות ימים מספר, אבל הוא בטוח שישיג בשבילה משכן, הוא גם ימצא לה עבודה אבל רחלה עומדת במרייה, היא אינה נכונה לשום פשרה, או שרותי תבוא לכאן, או שהיא הולכת אליה… דוידל מוותר: הם מסדרים לה מקום במזוה והולכים ביחד להביאה…

משנכסו אל בית הכנסת העזוב בו נמצאו רותי וילדה, נתגלתה לדוידל ולרחל’ה תמונה כזאת: בית הכנסת הגדול על קומת הקרקע ועל עליית עזרת הנשים נתרוקן מכל תשמישי־הקדושה שלו – הוצאו ספסליו, ארונותיו וספריו, נשארו רק הבימה החשופה מכל קישוטיה, ארונות הספרים וארון הקודש חסרי־הדלתות, שהציצו על הרואה באפילת חוריהם השחורים. כל חלל הבניין היה מלא צרורות בגדים וכלי מטבח, ועליהם ישבו נשים יהודיות וילדיהן. בשעה זו היו רוב יושבי הבית בעבודת־חוץ, נשארו רק אלה, שלא יכלו לעבוד או שילדיהן היו חולים. על אף הימצא כמה עשרות ילדים ואמהותיהן שררה בכל הבית כמעט דממה. הילדים לא התרוצצו, הם גם לא בכו, הם שכבו דוממים או שקול צפצופים כמעט ולא נשמע, כי לא היה להם כוח לצעוק. היתה זו תמונה של מוות איטי על ידי רעב, ואפיסת כוח – עור ועצמות, שלדי אדם עטופים סמרטוטים, רק העינים היו פקוחות לרווחה; עליהם שמרו האמהות, שלדים מבניהן, ובעיניהן המורחבות קפא הצער לעולם. אשה מהן לא. בכתה, אשה לא ביקשה דבר, הכל ציפה כאן לבלתי נמנע – למוות. יום יום היתה החברה קדישא מוציאה מפה שלדים חצאי־ערומים, אותם היו מלוות אמהות ועיניהן כבדות, כצללים. הן הלכו אחר ילדיהן לדרכם האחרונה.

בין אלו האמהות נתייחדו במראן רותי וילדה, כל כך היו דומות אחת לשניה…

כשדוידל ורחל עמדו לפני רותי והסבירו לה הצעתם, הבינה בקושי את שאמרו לה. היא מילאה פקודתם אוטומטית, לקחה את ילדתה הגוועת על זרועותיה והלכה אחריהם. במשך כל הדרך לא דיברו דבר. רותי צעדה כסהרורית, רחלה בכתה חרש על אסון חברתה ואסונה היא…

רק בבית התעוררה רחלה, התנערה מייאושה והתחילה בקדחתנות – כאילו מתוך רצון להשתחרר מהסיוט – לטפל באורחותיה: היא רחצתן, הלבישתן בגדים נקיים, האכילתן ועטפתן בשמיכות חמות. אחר כך הבהילה רופא, שבדק את הילדה ומצאה שלמה, אך חלושה מרעב – חלב, ביצים קקאו, לחם לבן יקימו את הילדה על רגליה – הודיע הרופא בטון פלגמטי, מתוך הכרה ברורה כי מאכלים אלה הם כמעט בבל ייראה בתוך כל הגיטו. אבל רחלה עשתה את הבלתי אפשרי והשיגה כמעט את אשר לא ניתן להשיג. היא מכרה מהבית מטובי חפציה בלא מחיר, קנתה את כל המיצרכים במחירים אגדתיים והכניסה את כל הדרוש לילדה.

במשך כל הזמן עמד דוידל מנגד, מניע כתפיו על אשתו “המשוגעת” ולא לקח כל חלק במצוות הכנסת־אורחים. הוא החל גם לאחר לשוב הביתה.

אבל רחלה לא היתה זקוקה לו כבר. בעצמה ידעה את שצריך. גם רותי הרגישה עצמה בטוב בהיעדרו. במשך ימים מעטים שבו האם וילדתה לכוחותיהן והחלו לטכס עצות לעתיד. הלא לא ייתכן ששתי נשים צעירות תשבנה בבית באפס מעשה ותצפינה לגבר אחד שיביא להן לחמן. רותי גם לא רצתה לנצל לרעה את מידת הכנסת־האורחים של חברתה. היא שאפה לצאת מהגיטו לעבודה. אבל רחלה לא נתנה לה. רחלה החליטה להגשים את מטרתה היא – לצאת למרחב ולחתור לחופש. בפני חברתה נימקה החלטתה בנימוקים מעשיים: האחת מהן הלא צריכה להישאר בבית, ואם כן, מוטב שתשאר רותי על יד ילדתה ובינתיים תצא רחלה; היא גם תמצא בנקל מחסה לילדה ואחר כך ילכו כולם בעקבותיה. גם בעניין הכנסת אוכל תצליח היא, רחלה, יותר מחברתה: לה יש מכירים ליטאים וגם על יד השער תסתדר באופן יותר טוב… וכך גם הוחלט…

דוידל התרגז, ממש יצא מכליו, מששמע את תכנית אשתו; הוא אפילו איים לגרש את רותי וילדתה, אם רחלה תעמוד על דעתה לצאת לעבודה. הוא שפך את כל זעמו על רותי והגיד בפניה את כל שנשא בלבו עליה, אבל כל זה היה ללא הועיל. הפעם היתה התמימה ולכאורה קלת־דעת חזקה ועקבית ממנו והוא נאלץ היה לוותר. רחלה יצאה לעבודה ורותי נשארה בבית.

ואמנם רחלה הצליחה באופן¹⁴ בלתי־צפוי. מי פילל, מי ציפה שרחל’ה המפונקת וקלת הדעת תגלה כשרונות וכוחות נפש עצומים כאלה? היא למדה את מלאכתה הקשה של אשת־הגיטו, והסתגלה עוד יותר מהר לחיי העבדות של העובדים היהודים: בזריזות ומבלי שיכירוה משגיחיה, היתה מסתלקת בשעת העבודה או בשעת ההליכה וסרה אל בתי מכיריה הליטאים ומסדרת כל מיני עסקים – מחליפה בגדים בצרכי אוכל – לחם, בולבוסין, ביצים וחמאה, מסתירתם יפה בין כלי מלאכתה ומעבירתם עוד ביתר זריזות דרך שער הגיטו. אפילו יופיה, שהיה ברוב המקרים לרועץ לשפחות־הגיטו, עמד לה בשעות קשות. הוא היה מרכך גם לבות השומרים הגסים וממריצם להתנהג אתה בשעת הבדיקה ביתר אדיבות מאשר עם יתר הנשים ולהעלים עין על “חטאים” שלא היו עוברים עליהם. בשעת הצורך היתה מעניקה לשומריה ולמשגיחיה מתנות קלות – זוג פוזמקאות משי לנשיהם וחצי בקבוק “וודקה” להם עצמם. במשך הזמן רכשה לה בין שומרי הגיטו חבר מסייעים, שהיו מודיעים לה על כל סכנה שבאה ממקום בלתי צפוי. פעילותה החלה להיות ניכרת בבית, שנתמלא כל טוב: חמאה, גבינה ביצים, בשר, שומן וכל מיני דברים טובים.

אך לא חיי שעה היו מטרתה בגיטו. היא חתרה ליותר נעלה ויותר נועז: היא חיפשה ומצאה משפחה ליטאית, שהסכימה לאמץ את ילדתה של רותי (ושל עמנואל). ובאחד הימים חזרה ויצאה העגלה שהכניסה ירקות לגיטו, ובפינתה היתה לוטה בשק ילדתה של רותי, שהורדמה קודם בסמים. ה“קונטרבנדה” עברה בשלום את שער הגיטו והועברה על ידי רחלה, שחיכתה לה בפינה, למשפחה הליטאית. שם חיכתה רחלה עד שהקיצה הילדה מתרדמתה, הרגיעתה והרגילתה ל“דוד ולדודה” החדשים. אחר כך היתה רחלה מבקרתה ומביאה ל“אחיה ואחיותיה” החדשים שמלות, חליפות, נעלים, בגדים עליונים מהגיטו.

משנשתחררה מעולה של הילדה, קשרה קשרים עם הפרטיזנים שביער. שם הבטיחו לה לקבל גם אותה וגם משפחתה אם תשיג נשק. זוהי דאגתי האחרונה והקטנה ביותר – חשבה רחלה. את כל זה אפשר להשיג בכסף, וזה יימצא. בראשית האביב, אם ירצה השם, תוכל כבר לצאת אל היער לחפשי, בנשק ביד, הה! מי ידמה לה אז! – בלבד שתזכה להילחם ולהינקם.

ורותי? – בימים הראשונים היתה מפחדת פחד מות מפני בעל הבית. היא לימדה ילדתה לא להיראות בחדר הכללי בהיות בעל הבית בביתו, שלא תשמיע קול. היא עצמה היתה מהלכת בבית על קצה אצבעותיה. גם שלא בפניו היתה מתאמצת ומשקיעה כל כוחותיה במשק הבית, כדי להופכו לנעים לבעליו, כדי להרחיב דעתו. הבית הבריק מנקיון וסדר. המאכלים, שהכינה מהתפריט הזעום שהיה ברשותה, היו עשויים לפי טעמו וערבים לחיכו. היא השתדלה לרכך את רוחו על ידי הפתעות נעימות קלות – היתה מצחצחת נעליו, מכבסת, מנקה ומגהצת בגדיו, מתקנת בכל פעם ודואגת שייצא מהבית מצוחצח ומסודר. וזה היה מאד חשוב לדוידל, שהיה בא במגע ומשא עם הגרמנים, מנהלי משרד העבודה, וצריך היה להקפיד על נקיון בגדיו כעל הטלאי שלו שהיה נושא ככל תושבי הגיטו. מדי פעם בפעם היתה רותי מפתיעתו במתנה ניכרת – בסוידר סרוג במיוחד לו, בכפפות וגרביים וכיוצא באלו חפצים המקרבים לבו של גבר אל האשה. אחר כך, כשילדתה הוצאה מהבית, התמסרה למשק הבית ביתר מרץ: בבית השתרר נקיון ורחבות למופת, כל הפינות סודרו בטעם, ובכל שררה שלווה אידילית, כאילו מאומה לא קרה בעולם. כאי־שלום היה הבית הזה הסוער מצרות ומיסורים של הגיטו.

יותר מכולם היתה מאושרת רחל’ה, היא שהשפיעה להיטיב את היחסים בין חברתה לבעלה, היא שלמדתה למצוא חן בעיניו בכל אותן האמצעים שנזכרו למעלה. אבל היא עצמה היתה כל כך תפוסה ועסוקה במטרתה העיקרית, עד שלא היה סיפק ביד ליהנות מהשינויים שנתהוו בביתה. כשרותי הציעה לה להתחלף בתפקידים, כפי המדובר, כלומר, שרחלה תשוב לביתה, והיא, רותי, תצא לעבודה, לא רצתה רחל’ה אפילו לשמוע על זה – שטות היא כעת בשבילה לנתק את כל הקשרים שקשרה בשער ומחוץ לגיטו. מי ידאג לילדה? מי יכניס צורכי אוכל אל הבית? יעבור זמן רב בטרם תלמד רותי את שליחות האשה בגיטו, ומי יודע אם תצליח בכלל בזה, ואפילו אם תצליח, הזו היא מטרת חייהם כעת להסתדר בקביעות בגיטו? לדאוג לנוחיות? הלא מטרתם העיקרית היא לצאת מהצינוק למרחב, למאבק. יום יום היא עומדת לקבל את “הכלים” (כלי הנשק) ואז כולם יצאו את הגיטו.

רותי הסכימה לנימוקים אלה. – היו אלה נימוקים משכנעים וגם לא היתה ברשותה – “כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה”. אבל לבה היה מלא חרדה לעתיד וחרדתה גדלה מיום ליום. כי בינתיים נשתנה יחס דוידל אליה לטובה. לכתחילה שמחה על זה, אבל כשעמדה על סיבת השינוי הזה, נזדעזעה כולה.

כאמור, שרר ביניהם בזמן הראשון רוגז גלוי כמעט. כשהיו נשארים לבדם, לא היה מחליף אתה אף מלה, אפילו בנוכחות רחלה לא היה פונה אליה באופן ישיר, הוא היה מכוון כל דבריו אל רחל’ה, כאילו רצה בזה להדגיש, שרותי בשבילו אפס, אויר שאין מרגישים בו, אפילו כשהיתה עושה לו שרות מיוחד, היה מודה לה רק בשפה רפה, כאילו כפאו שד. אחר כך נתרכך במקצת, אך פתאום גברה ידידותו. הוא היה מבקש קירבתה, קושר אתה ברצון שיחה, מרשה לעצמו אפילו הלצה ובדיחה כבימים הראשונים ונשאר שלא לצורך מיוחד אתה בבית לבד, אחרי צאת רחלה לעבודה. רותי לא הרגישה בראשונה בשינוי החריף הזה, כשם שלא הרגישה גם בשינויים שחלו בה עצמה: היא לא ידעה זמן רב שבינתיים נשתנתה תכלית שינוי: האשה הרזה, החלושה והאלמנה האומללה הספיקה לנוח, להירגע מזעזועיה, גופה התמלא, לחייה התעגלו, קיבלו ורד על ירקונם. הוסיפו לה גם הבגדים: לפי דרישתה של רחלה השיגה לה בגדים אחרים – זה לא היה קשה, כי אחרי כל “אקציה” היו משכנות המוצאים וכל שנמצא בתוכם נשארים הפקר. חלק רכושם היה עובר ליורשיהם. חלק היה נלקח ע“י זרים וחלק עובר אל ה”יודנראט“, והוא היה מחלקו בין הנצרכים או בין מקורביו. כל הרכוש הזה היה ברובו נמכר מחוץ לגיטו בלחם ובצורכי אוכל אחרים, אך בחלקו היה נקנה על ידי אנשי גיטו שונים; היו אלה הפקידים הגבוהים של ה”יודנראט" והמשרדים או הספסרים למיניהם, שהיו עדיין בעלי רכוש. אלה היו מתלבשים באופן חם ויפה והיו מתהדרים בלבושיהם היפים בכל הזדמנות – בנשפים, במסיבות ובקונצרטים הפומביים, שהיו נערכים בגיטו מפרק לפרק. אנשים שלא היו לבושים באופן הגון, היו מתביישים בסמרטוטיהם והיו משתדלים לא להראות במקומות פומביים. בהם היו מתלבטים האנשים מהסוג הראשון. בראותך את כל הפאר והמותרות שהיו מנקרים את העין, היית יכול לחשוב שאין הגיטו רק תחנת־מעבר, ממנה נשלחים אנשים לעבודת פרך ולמוות, כי אם מקום משכן לאנשים טרזנים. אך גם אלה האנשים שהתהדרו¹⁵ במלבושיהם לא הישלו את עצמם שבטוחים הם בכספם ובחייהם. היה בלבם רק רצון לשכוח את המציאות האיומה, להנות מהרגע לפי הסיסמה: אכול ושתה כי מחר נמות. בסיסמה זו התמסרו אנשים ונשים קלי־דעת לחיי־הפקר, התהוללו כבשנים הטובות. בין אלה הבריות נחשב לכבוד ולסימן של חכמה יתירה לרכוש להם בכספם ידידה, והיתה מתהלכת בגיטו מימרא מאפיינת את האנשם האלה והיא “יעלה” (בשם זה נקרא כל פקיד גבוה בגטו או ספסר עשיר) יש כלה.

אין פלא שרותי משכה תשומת־לב חברי דוידל מהיודנראט. הללו היו מרמזים לו לפעמים כי מי ש“ההצלחה מאירה לו פנים, נכנסת הצפור ישר אל תוך ידיו” – בשבילם היה הדבר מובן שרותי היא אהובתו של דוידל, כי אם לא כן, למה יכלכלנה, אותה ואת בתה חינם? – אחרת לא יכלו בריות אלו להבין. הערות ורמזים אלה גרמו לכתחילה לדוידל רוגז וצער והיה מאחל בלבו ל“דורשי טובתו” “אושר” שכזה, אבל לאט לאט ירדו הדברים ללבו, וגם גרמו לו הנאה ידועה. יחשבו להם הבריות שהוא חובק יפהפיה מהוללת זו. אגב שיחות אלו התעורר בקרבו אליה יצר חשקו הישן, הצטרף לזה גם רגש נקמה על עלבונו הקודם שנחל ממנה וביחד עם זה גם התאוה השפלה להשתלט על זו האשה, שהיתה לפנים בשבילו אסורה בנגיעה ולהשפיל את גאוותה. כל אלה הנימוקים היו סיבות יחסו שהשתנה ותכסיסיו החדשים. זה היה גם הנימוק של שאיפתה של רותי להתחלף עם חברתה ובתפקידים ולצאת מהגיטו. לוא הבינה רחלה את המצב… אבל רחלה לא הבינה דבר…

רותי נוכחה יותר ויותר באי־הימנעות האסון. לא היה לה העוז לדחותו בבת־אחת, היא נאלצה להאיר לו פנים, כי הלא ליחס זה שאפה בעצמה (כך היתה מאשימה את עצמה), היא היתה צריכה להרשות לו כמה סימני חיבה, לחבקה לנשקה, כל מאמציה היו נתונים לזה, שיותר מזה לא ירחיק לכת… אבל כשדוידל דרש יותר, התנגדה. היא ניסתה להשפיע על מצפונו: היא הזכירה לו את רחלה על זה¹⁶ ענה דוידל בצחוק – רחלה? וכי למה לה בכלל בעל. הלא היא פרטיזן בשמלה בשבילה חלומות חיי הפרטיזנים יקרים מכל חיי המשפחה – אבל כיצד אני יכולה לשלם לה רעה תחת כל הטובות שעשתה עמי? – כיצד אני יכולה לבגוד בה במידה שכזו? – ניסתה עוד רותי לעורר מוסר כליותיו – לשוא! כל הדברים הכבושים האלה עוררו על פניו של איש “היודנרראט” רק חיוך ציני. הוא לא האמין לרותי ולמצפונה. הוא חשב את התנהגותה להתחפשות, למישחק. הוא מבין, שאין רותי רוצה לסכן מעמדה בבית ולקלקל יחסיה עם חברתה. יותר נעים לעשות מעשיה מחוץ לבית ואולי – התלקחה מחדש אהבתו העצמית הפגועה – יש לה כבר מאהב והריהי מתחילה אתו את משחקה הישן: מלאת־חן ואדיבה אתו, כל עוד הוא נחוץ לה. ודחייה אכזרית וגסה, כשלא תהיה יותר זקוקה לטובתך, כמו שעשתה כבר פעם. אך היה לא תהיה כזאת. הפעם לא ייתן את עצמו לרמות – או או; או שתיכנע או שימצא אחרת נאה (הוא יכול להרשות לעצמו תענוג זה)… אבל היא תנחם על אשר עשתה… רק לא לשחק תפקיד מגוחך. והוא מגיד לה מחשבותיו בגלוי, הוא מזכיר לה את העבר הרחוק וגומר בטון שקט וקצר – חלילה לו מנצל אותה נגד רצונה. אם אינו נראה בעיניה – לא יאכף עליה רצונו. היא יכולה להיות בטוחה (ודברים אלה סינן דרך שיניו בשקט גמור, כשפניו כמעט נתאבנו מרב שויון נפש) הוא לא יטרידה יותר… אמר את הדברים ויצא את הבית. בערב התנהג דוידל כאילו לא קרה דבר, הוא התלוצץ, סיפר בדיחות, אבל את כל דבריו כיוון אל רחלה, כאילו היתה רותי בשבילו רק אויר…. למחרת הוא בא לארחת־הצהרים, אכל בלי כל דברים ארוחתו ויצא בהפטירו בשפה רפה את ברכת השלום שלו. ניראה היה שדוידל חידש את פוליטיקת הברוגז שלו הישנה. רותי פחדה מפני שתיקה זו יותר מאשר מרוב דבריו לפנים. היא ידעה היטב, שדוידל, הוא אחד התקיפים שבגיטו, בפליטת־קולמוסו הוא יכול לשלוח אדם לעבודת־פרך ולמחנות המוות שבאסטלנד או בורות המיבצרים שמסביב. ורעיון זה הרעיד כל עצמותיה. רק לא לנפול לתהום הגיהנום, בה נמצאה כבר פעם…

היא חיפשה דרכים לפייסו. היא פתחה בשיחה מגומגמת על יחסיהם ההדדיים. היא התנצלה, השתדלה לשכנעו שהוא היה טוב בעיניה כל הימים, רק פעם באותו נשף רגזה עליו על העליבו אותה והתפנקה במקצת – עדיין ילדה בת יחידה היתה. אבל כעת – היא לעולם לא תשכח לו את החסד שעשה אתה ואת בתה. היא נכונה לעשות למענו את הכל, רק מצפונה מענה… יותר לא צריכה היתה להוסיף. דוידל הבין רמזיה וידע שהתנגדותה נשברה והוא נהג אתה דרך גבר, כמובן, לפי מושגי היודנראט… דוידל צהל בלבו מרגש הניצחון והיה מאושר – היפהפיה הגאה והאסורה עליו בנגיעה שייכת לו.. לולא רחלה, היה מתנה את נצחונו לכל מכיריו. אבל לאלה אינו צריך להודיע, הם קוראים אושרו על פניו החוגגים, הם מכירים את נצחונו בהלצותיו, בהליכתו הגאה, הליכת תרנגול בלול. פרט לניחושים פסכולוגיים יש להם גם הוכחות עובדתיות: הוא אץ הביתה לשעת־הצהרים הקצרה ושוהה שם יותר מהמקובל. כששכניו דופקים בדלת בשעה זו, הם מוצאים אותה נעולה, הסקרנים שבהם רואים דרך נקב המנעול כמה דברים אינטיימיים. הרפתקתו נודעת לרבים, מתפשטת בגיטו, מגיעה גם אל ילדי הרחוב ואלה חיברו עליו גם שירה מיוחדת הנקראת יקבמבה. היא פשוטה מאד ונישורה ע"י פותח ומסתיימת במקהלה במילה – יקובמבה. מליה הן:

לדוידל ה“יעלה” – יקובמבה

נתחדשה הכלה, – יקובמבה

לבית היא עקרת – יקובמבה

רותי השחרחרת – יקובמבה

את רחלה הצהובה, – יקובמבה

שלח מהחפה – יקובמבה

לשאוב מים מהמשאבת – יקובמבה

שעל יד הרכבת

(רמז למקום עבודתה של רחלה ע"י משאבת המים של הרכבת)..

רק אחת אינה יודעת דבר על המתרחש – והיא רחל’ה. היא עסוקה כעת יותר מקודם, כי פרט לכל עיסוקיה – עבודת פרך בניקוי קרונות הרכבת, סיוריה הרגילים בעיר וביקוריה אצל ילדתה של רותי… היא צריכה להמציא נשק ולהחזיק את הקשר עם היער. משום כך אינה באה לארוחת הצהרים הביתה. היא אינה מנחשת שדוידל בא בכל שעת צהרים הביתה. רק פעם, בהיפנותה מכל עסקיה בעוד הבוקר, הירשתה לעצמה להיכנס עם פלוגתה אל הגיטו ולסור לרגעים מספר אל ביתה, במקום שם הוציאה את כל “שללה” מעיר וסעדה את לבה בתבשיל החם שרותי הספיקה כבר לבשל. על דעתה לא עלה אפילו לשאול את רותי מה היום מיומיים שהקדימה לבשל את ארוחת הצהרים? מפני מה רותי כל כך נרגשת? היא מסרה בקצרה את פרטי ביקורה אצל אסינקה (הילדה של רותי), את החדשה העיקרית על השיגה היום נשק, דחתה לערב, כשיבוא דוידל… מהר בלעה את ארוחתה, סיפרה את מאורעות היום ומיהרה אל פלוגתה, העומדת כבר בודאי בשער הגיטו.

בדרך לשער היא פוגשת בחברה לעבודה. החברה מתפלאת שהיא כה ממהרת. – מה תאחר? את עסקיה החשובים בעיר? אולי פוחדת היא מהעונש הצפוי לה בגלל איחורה? – לאשת היודנראט לא יאונה כל רע… ובכלל, מוסיפה החברה בטון רב– משמעי, לא מזיק אם תסתכל בכל אשר נעשה סביבה ומסביב ביתה… רחלה אינה מבינה לכתחילה את הרמז. היא מפסיקה את חברתה ומעירה לה קשות שאל תתערב בענינים בתים אחרים… תשובה חריפה זו נראית בעיניה של החברה ככפיית־טובה, והיא רוצה להוכיח לאשת איש היודנראט, שאל תהיה גאה כל כך ומדברת אתה גלויות: – אין היא כל כך סקרנית לדעת את הנעשה בביתו של איש־היודנראט אבל בשעה שכל הגיטו מדבר על כך… היא צריכה רק להקשיב לזה ששרים ילדי הרחוב… ומעשה שטן. באותו רגע עוברת קבוצת ילדים ומרגישה ברחלה ושרה בפניה את ה“שלאגער” החדש של הגיטו עליה, על דוידל ועל רותי. רחלה נדהמת. היא אינה מאמינה למשמע אוזניה, אבל חברתה אינה מרפה ממנה. ברגע זה מופיע דוידל האץ־רץ לביתו… זה מפתיעה. היא לא ידעה כלל שהוא בא הביתה בשעות הצהרים ומקדים ארוחתו בלעדיה… מבלי חשוב ושקול בדעתה היא מתגנבת ומתחבאת בפינת הרחוב, ממנה היא יכולה להשקיף על הנעשה בביתה. דוידל בינתיים מתקרב לבית ובמתגנב הוא ממהר צעדיו אליו פנימה, כאילו ירא מפני מבטי זרים… רחלה עוקבת אחריו והיא מסתתרת במסדרון בית הנמצא ממול ביתה. דוידל מתפרץ פנימה ומשם נשמע קול המפתח הנועל את הדלת. רחלה ממהרת אל מסדרון ביתה ומציצה דרך חור הדלת – הה, כמה היא מתביישת בפני עצמה בשל מעשה מחפיר זה! – היא רואה: רותי מקבילה פניו בחיוך מבטיח – הה, הצבועה! – הוא לוקחה ומושיבה על ברכיו, היא אינה מתנגדת, כרגילה ומנוסה בזה – נראה שיחסים אלה קיימים ביניהם מזמן – מסיקה רחלה – פתאום נזכרה רותי בדבר־מה היא גולשת מברכיו, רצה אל המזווה ומביאה לו משם סווידר חדש, סרוג זה עתה על ידה ולמענו (על אודות זה התייעצה קודם עם רחלה) ומוסרת לו בדברים אלה: זה לך לאות תודה (ובשבילי אין אות תודה – חושבת רחלה). דוידל מודד את הסודר מחבקה ומעניק לה נשיקות מאליפות, אחר כך משובה שוב על ברכיו (רחלה מתאפקת בכל כוחותיה כדי שלא להתפרץ אל הדלת). רק עכשיו נזכרת רותי בה ברחלה ומספרת לו שהיתה כאן ומסרה לה פרישת שלום מאסינקה (באיזו אדישות היא מספרת כל זה, כאילו המעשה היה רגיל ולא מיבצע של מסירות־נפש מצידה) היא גם רמזה על חדשה חשובה, שתמסרנה רק הערב, המדובר הוא בודאי על היער (לרחלה נידמה שעל פניה מרחפת בשעת דיבורה בת־חיוך סרקסטית) – תלך לה באשר תרצה! – מפסיקה דוידל ברוגז – איש אינו מחוייב למלא את כל שגעונותיה, ואגב (ובשעת מעשה הוא קורץ קריצה ערמומית).. אולי גם זה לטובה; בצאתה יהיו יותר חפשיים!… – מה זה תדבר? – מפסיקתו רותי בחרדה – כיצד אני יכולה… לנהוג כך נגד רחל’ה –

רחל’ה זו?! – הוא קורא בבוז (מאימתי התחיל לקרוא לה בשם בוז זה? – חושבת רחלה) – מזמן נמאסה עלי. היא מכבר חדלה להיות אשתי. היא ממש דוחה! תמיד היא מזוהמת ומלוכלכת מעבודתה ולבושה סמרטוטים, שאינה פושטת מעליה אפילו אחרי העבודה! לפעמים היא מעוררת בי סלידה, אשת־שוק זו!… יותר לא עצרה רחלה כבר כוח לשמוע. אוטומטית מוציאה את מפתח הדלת שהיה לה, תוקעת בחור המנעול ופותחת את הדלת. כל זה נעשה כה מהר, עד ששניהם אינם מספיקים להתפרד ונשארים רגע קפואים במצב הקודם. כשהתעוררה מתדהמתה קופצת רותי מברכי דוידל ונשארה נבהלת באמצע החדר… גם דוידל נשאר אובד־עצות, הגם שהתכונן לזה מכבר. גם רחלה כה נדהמה עד שאינה יודעת במה להתחיל. אחר התחזקה וקראה: צאי מביתי, זונה נבזה! – המילה יצאה מפיה של רחל’ה ורותי כמורדפת חטפה מחפציה את כל הבא ביד ורצה אל הדלת. בינתים התאושש דוידל מפחדו סגר בפני רותי את הדרך וקרא אליה: הישארי פה! בביתי אני הוא זה הצווה – והוא מסיים – מי שצר לו יעזוב את הבית – חוצפה זו מרגיזה את רחלה עד היסוד, היא אובדת שיווי משקלה וצועקת שלא בקולה! – עוד נראה מי יצוה בבית זה! כעסה של רחלה משחרר את דוידל מתדהמתו, הוא מתנפל עליה באגרופיו כמוכן להתגונן ולהגן על רותי; מעשה זה מחזיר לרחלה את צלילות דעתה. היא מזדקפת, ניצבת נגד שניהם שקטה ומנצחת ואומרת כמעט בלחש: הלהכותני תאמר? הכה!… אבל לחינם אתה מתרגז. אני עצמי יוצאת את הבית הזה. אין לי במערת פרצים זו מה לעשות… היא פונה אל רותי ואומרת בלעג סרקסטי: הישארי, רותי! מקום זה מגיע לך. זכית בו ביושר ובהכרת תודה! ניצחתיני, רותי, בפעם השנייה – קבל פרסך! אני יוצאת, ולך, דוידל, לא יפריע איש. טעמך האסתטי לא יסבול יותר את ריח אשת־השוק. את אהובתך תלביש משי ובדי שיראים למען תיהנה מאהבתה באין כל מפרי עד… עד שבת־המלכה שלך, שכל ימיה סלדה נפשה ממך, תשיג מאהב יותר טוב וכדאי ממך ותמכור לו את אהבתה…

רותי רוצה להגיד לה דבר־מה אבל רחל’ה מודדה במבט מבטל מראשה עד כף־רגלה, עד שמיליה נחנקות בגרונה ושפתיה אינן נפתחות… מהר חוטפת רחל’ה כמה מבגדיה החמים, אורזת אוטומטית וממהרת אל הדלת.

ברגע האחרון נזכר דוידל במעשהו ומתחרט ומנסה לעצור את רחל’ה על יד הדלת. הוא מעמיד פנים שוחקות ומבקש בקול רך – הישארי רחל’ה! אנה תלכי? – אבל רחל’ה הודפתו הצדה, פותחת את הדלת ויוצאת. דוידל קורא אחריה: העת היום לערוך סקנדל? – חכי עד יעברו הזמנים הרעים?… – רגלי לא תדרוך על מפתן בית זה – מסננת רחלה דרך שדיה ונעלמת.

יותר לא חזרה. יום אחרי מאורע זה נעלמה מהגיטו. עניין רב לא עורר מקרה זה. בגיטו היה קורה שאחד מבני המשפחה היה עוזב את הגיטו. גם היחסים בין רותי לדוידל לא עניינו אדם. דאגות יותר חמורות הטרידו את המוחות. אחרי זמן־מה נשכחה רחלה מלב.

בסוף האביב הקרוב¹⁷ החלה בפעולתה פלוגה פרטיזנית יהודית, והיתה מאד ניכרת בסביבה: לילה לילה היתה מפתיעה את השלטון הנאצי במעשי־טרור אמיצים – פעם היתה מפוצצת רכבת צבאית, פעם מפתיעה פלוגה חיילים או גאסטאפו עוברת מהמארב ולפעמים היתה חודרת אפילו אל העיר עצמה ועושה שפטים בגרמנים ובעוזריהם. הגרמנים היו מפתעים ונרגזים עד היסוד – את זה לא פיללו מאת היהודים. השלטונות הנאציים קבעו פרסים גבוהים עבור ראשי “השודדים” (כך קראו הדינים והחשבונות הגרמניים את הפרטיזנים). אבל מעטים היו בין הליטאים שהעיזו לזכות בפרס זה ולנגוע בפרטיזנים היהודיים. אלא לא היו כבר היהודים הקודמים, שהובלו כצאן לטבח בלי כל התנגדות, אותם לא קל היה לצוד ולמוסרם למבקשי נפשם, כפי שעשו האחרים הליטאים קודם. הפרטיזנים היהודיים הפילו פחד על כל האיכרים הליטאים שוטרים ליטאים, ורם מתנדבים וכל מיני משתפי־פעולה עם הגרמנים לוקחו מדי פעם בפעם בשבי ונענשו במיתות אכזריות, בתיהם על כל היושבים בהם הוצתו ונשרפו וענשיהם עוררו רגש דרך ארץ ללוחמים היהודיים. דמיון ההמון עוד הגדיל את מעשיהם ואגדות שונות היו מתהלכות על הגבורים היהודים ומעשי גבורתם. בסיפורי־פרטיזנים אלה היה נזכר לפעמים שמה של אמזונה יהודית. היא היתה משתתפת בכל המיבצעים החשובים ובכולם הצטיינה בגבורתה ובעוז־רוחה. ביותר עורר התרגשות מעשה־גבורתה האחרון. היא הפציצה את תחנת־החשמל המרכזית והיה קול־נפץ איום ומחריד. ומיד חשך האור בכל היער. מיבצע זה מילאה האמזונה היהודית… בגיטו דפקו לבבות, עינים נוצצו משמחה, תקוות התעוררו – שעת הנקמה הגיעה. הנוער התארגן הקשר עם היער התהדק, יחידים וגם קבוצות עזבו את הגיטו, עברו דרך התייל הדוקר או יצאו ישר דרך השער ונעלמו.

הגרמנים החלו לחרוד. הם חיזקו את המשמר על הגיטו, שמרו את צעדי כל יהודי, ערכו סריקות תכופות בגיטו. ראש הגאסטאפו דרש מהיודנראט להשגיח השגחה מעולה על היוצאים ולבדוק בדיקה קפדנית את השבים ולהודיע תיכף ומיד על כל יהודי שייעלם לגאסטאפו… הם התחילו להתעניין גם בשמות הקרובים של הבורחים, וגם אלה החלו לברוח. בגלל סיבה זו נאלץ היה גם דוידל ורותי להימלט, עוד טרם זמן. לפי דעתו יכול היה לשבת בגיטו עוד חדשים, אילולא אשתו “המשוגעת”, שיכלה להלבין פניו בעיני הגאסטאפו. הוא אסף בבהלה את כספו, תפס גם חלק מכספי היודנראט – הכסף לעולם יועיל, חשב דוידל ונעלם גם הוא מהגיטו ימים אחדים הסתתרו עם רותי אצל מחנכי ילדתה, אחר כך נדד עבר בכפרים עד שהגיע הצבא האדום.

עם השחרור נתכנסו כל המימלטים מהגיטו, שבו גם אנשי היער הפרטיזנים, הם סיפרו על מעשיהם, הזכירו חברים שנפלו בקרב. בהערצה מיוחדת הם דיברו על רחלה, על לבה שלא ידע פחד, על מעשי גבורתה הנועזת במבצעי החבלה השונים על מסילות הברזל, סיפרו פרטים על הפצצת תחנת־החשמל, גילו כמה פרטים על אומץ לבה והתמצאותה ברגעים קשים. אך עמוק נחרת בלבות חבריה מות הגבורים שלה: הגרמנים, שהוחרדו ע"י הפרטיזנים היהודיים עד בלתי־נשוא. החליטו לכלותם בבת־אחת. והעבירו דביזיה משוריינת ממוכנת מהחזית לשם מלחמה בפרטיזנים. פלוגתה של היהודים הוקפה ביער מושבם ואוקראינים משתפי־פעולה חדרו לפנים. נשאר רק מוצא אחד – לפרוץ דרך חיל הצר בקרב גלוי ולצאת מהמצור. הקרב היה רב־קרבנות, אבל הכוח העיקרי ניצל. אולם במצור עוד נשארו פצועים, שאי־אפשר היה להשאירם לטרף בידי הגרמנים. התנדבו אחדים לחלצם ולהביאם את מקום בטוח וביניהם היתה רחלה. בשעת ביצוע תפקיד זה נפלה רחלה בנשאה פצוע על גבה…

כאגדה עבר שמה של רחלה מפה לפה. במידה שגדל שמה של רחלה, בה במידה ירד ערכו של דוידל איש־היודנראט. במבטי בוז ולעג היו מקבלים פניו בכל פגישה; גם בטחונו לא היה שלם. נמצאו כאלה שהזכירו לו מעשיו בגיטו, יחסו לאשתו הראשונה ואיימו למוסרו לרשות. דוידל קידם את הסכנה ונמלט על אשתו רותי ובתה מליטא לפולין, ומפולין עבר עם “הבריחה” למחנות העקורים באזור האמריקאיים. והיה אחד הראשונים שקיבל עבורו ועבור משפחתו סרטפיקט לעלות לארץ…

כבכל מקום הסתדר דוידל גם בארץ באופן טוב: השתכן בדירה מרווחת ונאה, הכניס אל תוכה רהיטים נאים. גם פרנסתו היא ברווח. כבימים הקודמים הוא תמיד עליז ואדיב ורצוי אפילו לבריות. האנשים רוצים לשכוח את העבר האיום, שוכחים גם עוונותיו ואיש אינו מזכיר לדוידל את חטא עברו. להיפך, הוא היום איש־משפחה לדוגמא: בעל מסור, אב רחמן לילדיו (אפילו לבתה של רותי שנושאת את שמו ואינה יודעת אפילו על מוצאה). הוא גם מאושר: עושר, כבוד ובנים מוצלחים לו.

אבל רותי נעשתה שתקנית וסגורה בתוכה יותר מאשר בשנים הקודמות. היא יוצאת אל בין חברה רק לפעמים רחוקות, כמעט שאינה ניראית במסיבות ובעצרות ובכל אסיפות־עם גדולות.

היא קראה לבתה השניה בשם חברתה, כדי כפר במידת־מה את עוונה הכבד. ביום נפילתה ופטירתה היא מתאבלת כביום מות הוריה. היא מתלבשת בשחורם, צמה ומבכה את חברתה ואת עצמה…

---

במצדה: מחזה בשלוש מערכות

מאת

אליעזר ירושלמי

הנפשות:

אלעזר בן יאיר — מפקד מצדה, נצר מבית יהודה הגלילי ראשון הקנאים.

יעל בת חזקיה, אשתו, מפקדת פלוגת הנשים הלוחמות, נצר מגזע חזקיה הגלילי.

חנניה, איש עין גדי האיסי, זקן במחנה מצדה.

גתי הזקן

יהודה בן סילא

מפקדי פלוגות במחנה מצדה.

מרים, שבויה יהודית במחנה השבויים הרומאי שלרגלי מצדה.

איש המשמר.

השומרים.

הפליט.

סטליוס, שר מאה, הממונה על מחנה השבויים לרגלי מצדה.

קריספיוס, הנוגש של השבויים.

חיילים רומים.

עבדים יהודיים.

שמעון בר גיורא ובני לוויתו.

איש משמר קשיש.

איש משמר צעיר.

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

במצדה. בארמון העתיק

אלעזר, יעל.

אלעזר:

מה במלכותך, מלכות הנשים, יעל?

יעל:

אצלי העניינים כסדרם נוהגים: טיהרנו את הבתים מכל הטומאה של הערלים, פינינו מכל הפינות את הפסילים והתרפים של עובדי האלילים. עתה טהור הוא מקום שבתנו. אשר לסדר: השכנו את המשפחות בחדרים הקטנים שבארמון, ואת הרווקות השכנו בסטווים ובאולמים. מצאנו שלל של עורות בהמות וחיות וריפדנו בהם את יצוענו, כיסינום בסדינים צחורים, שעוד לא שימשו בהם, ועתה משכננו הוא נוה שאננים.

אלעזר:

ומה בדבר המזונות. היספיק הלחם אשר בממגורות לכל העם אשר אתנו לזמן רב?

יעל:

הה, לא על הלחם לבד נחיה; גם קטניות ושאר ירקות ישנם אתנו. הם טריים ומלאים, כעקירתם מהאדמה. יבש פה האויר ומשמר כל מאכל מעובש וניקודים, והשמן פה הוא שמן זית זך, ראוי להיות נסוך על המזבח – ורב הוא עד כדי כלכל את כל הגליל. בכל זאת לא ננהג בו בזבוז: בחשבון ובצמצום נחלק את המנות, כי עוד רב הזמן אשר נשב פה. גם במים יש לנהוג קימוץ. ראיתי את אנשיך והנה הם מבזבזים את המים היקרים על כל דבר שטות: יש לחלק גם מים במשורה, למען יספיקו עד היורה לשתיה וגם להשקאה. כן, ראיתי את כל אדמת מישור המצדה והנה היא טובה ופוריה. מים אם ניתן לה, והיה היבול פה כבשדות הגליל. על השטח יש לזרוע כרוב, צנון וקישוא ושאר ירקות טריים לילדים, גם קצח וכמון יש לזרוע – תבלין לתבשיל חם, רק נשמור על אדמת המזרע מרמוס בהם, אז נזכה לשולחן מלא ודשן.

אלעזר:

עודך עולת־ימים ותבונת־זקנים לך. איפוא קנית את כל נסיונך, יקירה? (מחבקה). אני יודע מנין כל זה: מבית אבא: ניכר בך שמבית חזקיה הגלילי את, בת לגזע קנאים, חכמים ואנשי מעשה. בית יהודה וחזקיה עוד יהיו לברכה בקרב ישראל (מנסה לנשקה).

יעל:

(מתחמקת מזרועותיו) חכה, אלעזר, עוד לא הגיע זמן שמחתנו.

אלעזר:

צדקת. יעל רחימאית, עוד לא זכינו לשמוח ככל בני האדם, כי על כן קנאים אנו, בני בניהם של קנאים ועוד לא שילמנו נדרנו. אבל לא רחוקים הימים ויהודה תפרוק עול זרים: לא ייראה עוד ערל מזויין בגבולנו, שאננים ושלוים נשב כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו. אז נבנה גם אנו ביתנו. שם בין הרי פקיעין, בנחלת אבותינו נבנה בית. נטע זית, רמון וגפן במדרגות ההרים: אני ארעה צאננו על ההרים, ואת תגדלי בחלקה אשר לפני הבית צנון, כרפס ובצל, תטעי את הורד ואת השושן. ביום ישעשעונו הדרורים הפטפטנים ובלילות ינעים שנתנו הזמיר. נכה שרשים בגליל הברוך, צאצאינו יפוצו על פני הריו: ננוב עד שיבה. אז יתפלאו בנינו למראנו וישאלו: הזה הוא אבינו אלעזר, הרועה כפוף־הגב, אשר הפיל פחדו על קלגסי רומא האדירה? וזו יעל, קמוטת־הפנים. החזיקה כגברים חנית ורומח? ילעגו לנו וגם אנו נצחק ונאמר לתעלולים: גם אתם תזקנו. כמונו תהיו… חחח!… חלומות – – – את אומרת, – – – אבל החלומות אמת יהיו, יעל!

יעל:

הוי, כמה אני מתגעגעת לנוף מולדתי פקיעין – – – לחורשת היערים המכסים צלעי ההרים, לסנאים המקפצים על ענפיהם, כמה נפשי צמאה למנוחת־הנצח הפרושה על עמקנו; כמה מרנינה היא פעיית הצאן, השב מהמרעה לפנות ערב וגעיית הבקר בצאתו לשדה בשחר!…

מדוע זה גדלה רשעת בני־אדם? האם אין די מרעה לצאן האדם, שישאף כל אחד לגזול מפי השני את לחמו? (בלהט ובקול שנוק דמעות): אמור, אלעזר, הנזכה פעם לימים מאושרים מאלה?

אלעזר:

סוף הצדק לנצח, לא ייתכן ששופט כל הארץ לא ישפוט צדק, שעמנו הנבחר יירמס ברגלי רשעים, ואלה יגידו: לית דין ולית דיין.

קרובים הימים, ואני רואה בחזוני, אנו נשיר שיר הלל כימי צאתנו מארץ מצרים. ואז תגיע גם לנו עת דודים (מחבקה ומנשקה).

יעל:

(מתרפקת עליו) אבל מתי? מתי יגיע המועד?

(קול איש המשמר דופק).

אלעזר:

יבוא: (מופיע איש־המשמר). מה בפיך?

איש המשמר:

פליטים הגיעו מירושלים, מנחם בן יהודה נרצח!

אלעזר:

שמה ושאמה! העלם אל המצדה! נשמע מה בפיהם!

(המסך)

תמונה שניה

אלעזר, חנניה, איתן, יהודה בן־סילא ועוד אנשים מבני לוייתו, שברחו אתו מהקרבות בירושלים אחרי רצח מנחם בן יהודה.

אלעזר:

בצפור הנפש של החרות פגעו המרצחים… את מי רצחו? את מנצח קסטוס גלוס, את גועל העם!

יהודה בן סילא:

ומבין כל העם לא קם אף אחד לעזרתו, לא תבע דינו.

ארץ, אל תכסי דמו, יחלחל ויסער כדמו של זכריה הנביא בחצר בית המקדש; פקוד, שופט הצדק, את דמו על ראש מרצחיו עד שילשים וריבעים.

חנניה:

חס ושלום! יתמו חטאים ולא חוטאים – – – אמרו רבותינו. תהא מיתתו של אותו קדוש וטהור כפרת כל עם ישראל.

אלעזר:

צדקת חנניה, עת רעה לנו היום. לא עת נקום היום, אבל איך נתעלם מכל מה שעוללו הכהנים הרשעים בירושלים עיר־הקודש לעמנו האומלל? את הישרים ואת התמימים, הדורשים צדק לעם ה' הגו מן המסילה, ובידי מרשיעי ברית ומטי משפט עני מסרו את השלטון. על כן אני אומר: אין שלום, אמר ה', לרשעים. מלכות ישראל לאת תכון כל עוד אלה יהיו קברניטיו. עלינו לבער קודם את הרעה מקרבנו ואחר נלחם בלב שלם באויב מן החוץ.

חנניה:

אלעזר בן יאיר מבית יהודה הגלילי, חזור בך מדרך ריבות. תן ידך לאלה הלוחמים כיום על ירושלים הקדושה. נשמור את שלום הבית עד שמושיענו השם מידי צרים עליה. וכשהשם ירחמנו ויגאלנו מכף הערלים, נדרוש צדק. ציון במשפט תפדה — מלכות הצדק תבוא לא בחרב ולא בדם כי אם בדבר ה'. חכמינו לימדונו לאחוז בחרב רק בשעה שסכנה מרחפת על דתנו ועמנו, אך חלילה לנו משפוך דם ישראל לשמו יתברך. אין הקדוש ברוך הוא רוצה בזבח בהמה – – – כי חסד חפצתי ולא זבח – – – ועל אחת כמה וכמה בזבח אדם.

אלעזר:

והצדק כיצד יגיע?

חנניה:

בבוא השעה נתבע דין, נטיף, ניאבק על צדק כשם שעשו נביאינו, כימי נדודינו במדבר, נצא אל הנגב, נמצא מים חיים, נכרות ברית יחד לצדק ולאמת, נהיה למופת ולדוגמא לכל עם ה', נתקרב בדרכנו למלכותו יתברך, ואז תגיע מלכות השמים בחסדיו הרבים. כמו שנאמר: זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה, רק לא בדם.

איש משמר:

משלחת משמעון בר גיורא הגיעה אלינו. הם מבקשים רשות לעלות.

אלעזר:

הלבדם באו או בראש מחנה?

איש משמר:

לרגלי ההר נראה מחנה גדול.

אלעזר:

את המחנה לא נעלה. אין רצוני להפוך את מצדה לירושלים שניה. רוצה אני לעמוד קודם על טיבו של אדם זה, לידע מראש, הלנו הוא אם לצרינו.

יהודה בן סילא:

אישי, אלעזר בן יאיר! וכי שכחת את שמעון בר־גיורא, הגיבור הנערץ אשר אנשיו זנבו על יד בית חורון את סטוס גלוס וקלגסיו. הלא הוא היה כאח וכרע למנחם גואלנו, קנאי ונאמן לחרות, אחד מאתנו.

אלעזר:

נכון הדבר, את שמעון בר גיורא לא שכחתי. שכם אחד נלחמנו אנשי עם אנשיו. למופת היה לאנשיו וגם לנו. אבל לא טובה השמועה שמעבירים עליו העם: אומרים שהוא מנהל משא ומתן עם חנן בן חנן הכהן הגדול ועם כל יקירי ירושלים, מוסיפים אפילו שבא אתם בברית נגד הקנאים של אלעזר בן חנניה. מי יודע אם אינו בא עלינו במחשבת זדון כדי לכבשנו מבפנים. יש לחקור את דרכיו ולראות הנשאר בקנאותו או היה לאיש אחר.

יהודה בן סילא:

אל תחשוד בכשרים, בן יאיר. שמעון בר גיורא הוא לוחם נאמן לה' ולעמו, חונן דל ואוהב אביון. שמעתי שבכל מקום משלו, בכל ארץ אדום, קרא דרור לעבדים שכבשום אדוניהם על חובותיהם שלא שילמו. חייב את אלה שרכשו נחלות מאת אחיהם שמכרו להחזירן בשנת השמיטה כדין תורתנו. שמעון הוא רע וידיד לכל דל ואביון, הוא ידידנו ובעל בריתנו.

אלעזר:

נקראנו הנה ונשמע מה בפיו, ואז נחליט דבר (אל איש המשמר) רד העלה את שמעון בר גיורא ובני לווייתו. מסר לו שהוא אורחי, אבל אנשיו יחכו בגיא למטה, ואני אכלכל את כל מחסורם. (איש המשמר יוצא).

תמונה שלישית

הקודמים, שמעון בר גיורא ובני לווייתו באים. אלעזר קם ומקביל פניהם.

אלעזר:

שלום עליך, שמעון בר גיורא. ברוך בואך בצל קורתנו.

שמעון:

שלום עליך, בן יאיר, שא ברכה מאת קנאים, אלעזר מבית יהודה הקנאי.

אלעזר:

כזה הנני מבית אבא, משחר ילדותי עד היום. לא הסירותי דעתי וידיד אני לכל קנאי נאמר.

שמעון:

על כן באתי אליך. רבים הם האויבים הקמים עלינו, הקנאים. משום כך חייבים אנו, קנאים נאמנים להתאחד, ליתן איש יד לרעהו נגד כל הקמים עלינו.

(מביט על ימין ואל שמאל): דע לך, בן יאיר, שהעניינים בירושלים יגעים. בוגדים שולטים בירושלים. הם מרחיקים ומשמידים את כל בני בריתנו. הם צרו על אלעזר בן חנניה החונה בהר הבית ונכונים להעבירו מן העולם, אותו ואת בית בחירתנו ולמסור לידי אויבינו את שרידי הקנאים.

עד מתי נשב מרוחקים בקצה הארץ באדום ובמצודות, בחיבוק ידים ונחכה עד שיתאחדו העשירים והכהנים עם הרומאים וימסרונו לידיהם כופר נפשם.

אלעזר:

מה חפצך ממני, בר גיורא?

שמעון:

רצוני שנעשה כל הקנאים יד אחת, נעלה על ירושלים, ונשליט בה צדק.

אלעזר:

מי לידינו יתקע, שגם בעלי בריתנו לא יבגדו בנו, כבר ראינו קנאים מהימנים ומסורים בגדו בנו והפכו אויבינו. שמעתי (מסנן דבריו לאט לאט, נועץ מבט נוקב בשמעון) שגם ידך, שמעון, במשא ומתן עם הבוגדים בירושלים.

שמעון:

(נדהם, מחויר אחר הוא מתאושש): נכון אמרת, בן יאיר, נמצא אני בקשר עם יקירי ירושלים, פתחתי למראית עין בשלום, למען צודם ולהעלותם אחר כך בחרמי…

אלעזר:

אבל על כל מזימותיך לא גילית לי דבר. עד שבאתי אני ופתחתי לך. מי יאמר לי שאין אתה חורש מזימות גם עלי? איך אפשר בימים טרופים אלה להאמין, אם גם בעל בריתך אינו מדבר אתך בלב ולב?

שמעון:

לא צדקת, בן יאיר, אין אתי כל סודות לפניך, רק הקדמתני בחשדיך.

אלעזר:

כבדהו וחשדהו – – – אומר פתגם עם. ולכן זאת הצעתי לך: את הנשים והטף אשר אתך תשאיר במצדה ואנשי יילוו אליך לירושלים.

שמעון:

פרוש דבריך; בני תערובת אתה דורש ממני.

אלעזר:

כרצונך, בר גיורא: רוצה אתה, השאר את הנשים והטף במצדה ואנשי יילוו אליך, רצונך הנחם אתך, אבל טוב לך להפקידם בידי בעל ברית מאשר להובילם אתך למקום סכנה.

שמעון:

מקבל אני עצתך ומפקיד בידך את כל הנשים והטף אשר אתי, רק אשתי תלך אתי, כי בת־לוויה נאמנה היא לי בכל הסכנות. אתי תשלח את טובי הלוחמים, כי קשה יהיה המאבק, קשים הקרבות הנשקפים לנו בירושלים.

אלעזר:

את מחני אחצה לשנים; חלק ישאר במצדה לשמור על המבצר ועל היושבים בו וחלק ילך אתך.

שמעון:

ואתה? אל מי תילווה?

אלעזר:

לי טוב להשאר במצדה, כי שמי, שם קרובו של מנחם, עלול להפיל פחד על יושבי ירושלים.

שמעון:

צדקת, עלינו להעמיד פנים כדורשי שלום ליקירי ירושלים למען יפתחו לפנינו את השערים.

חנניה:

אולי תנסה לדבר אתם שלום באמת ובתמים?

שמעון:

אין שלום לבוגדים.

אלעזר:

נתקן את אשר עיוותו המכבים. הם רק נגד האויב מבחוץ נלחמו ואת בעלי בריתם מבפנים – – – מרשיעי הברית הכוהנים המתיוונים, המוכסין וכל העשירים השאירו וברכושם לא נגעו, וסופם של החשמונאים שנכנעו להם והפכו עצמם לאויבי עם. מהם יצאו לנו כל התקלות ובאו עלינו כל הפורעניות. אבל אנו נבערם מקרבנו, עוד טרם יספיקו להרע לנו. הבא להורגך, השכם והרגו. הפעם כבר לא יתעונו בדברי חונף. מוות לרומאים ולבעלי בריתם!

חנניה:

אנא, אחים קנאים, חוסו על ירושלים עיר קדשנו ועל בית בחירתנו. אל תחריבום במו ידיכם. אל תשפכו דם נקיים בעיר הקודש.

שמעון:

לא דם נקיים, כי אם דם רשעים נשפוך.

חנניה:

מי שנותן רשות לחרב לשפוט, שוב אינו אדון לה, אין היא מבחינה בין טובים לרעים והיא הולכת ומשחתת את אלה וגם אלה.

שמעון:

משפט צדק נעשה בירושלים.

חנניה:

אין צדק בדם אחים

ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. פוטר מים ראשית מדון. ריב אחים אם יפרוץ, יפשה הנגע ויתפשט בכל גוף האומה, ואז, ישמרנו אלוהים, תהיה החרב בין איש לרעהו.

אלעזר:

קנאים נאמנים לא ירימו ידם איש על רעהו.

חנניה:

שנאת־אחים היא כסם מפעפע ההולך ומתפשט בכל הגוף, שמרנו אלוהים מפני נאה זו.

שמעון:

(בלעג): חנניה האסיי; היו כבר לפניך חסידים שוטים, שהטיפו למלכות שמים, אספו המון עם, טיהרום, נבאו ליום ה' הגדול ומה עלתה להם: הם נצלבו, נערפו והמלכות הרשעה עודנה מושלת בכפה.

(אל אלעזר): על תפנה לדבריו. טובים הם בשנות שלום, אבל לא בשעת חרום זו.

חנניה:

אנא השם! סלח לעמך ישראל והשב לב בניך משנאה. אל תזכור בשעה זו את חטאות ישראל, כי בשגגה הוא. סלח לנו עוון שנאת־חנם והשב לב אחים לאהבה זה את זה. עשה לנו תשועה למען שמך הגדול.

מערכה שניה

תמונה ראשונה

על מגדל מצדה. איש־משמר קשיש, איש־משמר צעיר. פליט.

איש משמר קשיש:

זה תשעה ימים, החל מראש חודש, בוערת ירושלים, עיר הקודש. תימרות עשן עולות מארמונותיה. אויה! האויב כבר עומד בתוך חומותיה. הוי אלי שבשמים, רחם־נא על ירושלים עירך ועל הבית אשר בחרת בו.

איש משמר צעיר:

גאות העשן גוברת ועולה ומגיעה השמימה. מה יום מיומיים? היתכן שהאש נגעה כבר בבית הבחירה.?

הקשיש:

אלוהים אל שדי, הראה גבורתך לעמים. למה יאמרו הגויים איה אלוהיכם?

הצעיר:

לא! לא יתכן! עוד לא נשתה גבורתם של קנאינו. עוד יד שמעון ויוחנן לא רפתה, השמעת על הגבורות שעשה יוחנן מגוש חלב ואנשיו, שהרסו את סוללות האויב ושרפו אותן באש?… מעשי שמעון ואנשיו הנפלאים! בהתפרצם אל מחנה האוייב הם מפילים פחד ואימה על כל צבאו. וכי ידם תקצר ממנוע את הצר מבוא בהיכלו?

הקשיש:

ידעתי גבורתם מתמיד, אבל מה בצע בגבורתם, אם הלחם אזל מירושלים? הרעב הוא האויב הנורא מכל האויבים.

הצעיר:

אבל איך זה קרה שאזל המזון בירושלים? איך לא דאגו לכך מראש?

הקשיש:

הייתי בירושלים ערב המצור. ראיתי את ממגורות התבואה בחומותיה, את אוצרות השמן ואת כל אוכל הנפש. שנים יכולים היו להיזון מאוצרות אלה. אילולא שנאת האחים והמלחמות והקרבות ביניהם. הה! מהרסיך ומחריביך ממך יצאו: בעצם ידם שרפו הלוחמים את מקורות פרנסתם. ועל כך יצא, רחמנא ליצלן, הקצף על העיר הקדושה ועל העם אשר בתוכה… סיפר כאן איש פליט מירושלים: בחוצות ירושלים רובצים מזי רעב; על גגותיה מתגוללים נפוחי כפן, נשים רחמניות אוכלות ילדיהן. הוי, אב הרחמים, מדוע הגיענו זה?

הצעיר:

(מסתכל במרחק) הנה עלה עכשיו עשן כבד, כמוהו לא היה עוד. מה כאן קרה?

הקשיש:

עיני כהות, איני רואה ברור. אבל, כן, אני מכיר ומבדיל: עשן לא רגיל עולה מהר הבית. וכי ייתכן שקרה הנורא והאיום מכל מה שצפינו — בית־הבחירה נשרף? (נשמעת דפיקה בשער) מי זה דופק?

תשובת איש מהשער:

פליט מירושלים הגיע. פתחו השער. (השומרים פותחים את שער הארמון, נכנס פליט; בגדיו קרועים, שערו פרוע, עורו צפוד מרזון, פניו מכוסים פצעים והוא כל עוד נפשו בו).

השומרים:

(מקיפים אותו) מה בירושלים עיר הקודש. ומה בית הבחירה?

איש משמר קשיש:

תנו לו תחילה מים להשיב נפשו. הלא הוא מתעלף. קראו למפקד אלעזר בן יאיר. חזקה פקודתו לבל ידבר כל מבשר דבריו בטרם הודיע למפקד. (מגישים מים לפליט משיבים רוחו. איש משמר קורא מהמגדל).

תמונה שניה

איש משמר:

המפקד אלעזר! בא פליט מירושלים ובפיו בשורה!

הקודמים, אלעזר.

אלעזר:

(נועץ מבט נוקב ושואל בלחש): מה שלום הלוחמים ומה בית הבחירה?

הפליט:

(בקול רצוץ) הוי, שוד ושבר! נפלה ירושלים בידי האויב! אחזה הלהבה בכל ארמונותיה… בחוצותיה מתגוללים ערמות חללים.

אלעזר:

(בחרדה ובקול רם) ובית הבחירה?

הפליט:

אהה לשברנו! בית הבחירה אחוז להבות ועובדי האלילים מחללים קדשינו, ממותתים את הכהנים…

אלעזר:

ויוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא? היכן הם?

הפליט:

יוחנן נפצע ונפל בשבי ועקבות שמעון בר גיורא נעלמו. כנראה, עלו אל העיר העליונה?

אלעזר:

(צונח במקום שבתו) אהה! בית הבחירה באש! ירושלים ביד הצרים ויוחנן בן לוי מגוש חלב בשבי! בר גיורא כלוא כצפור בכלוב בעיר העליונה.

כל הנמצאים:

הוי שוד ושבר! נפלה עטרת ראשנו. חרבה ירושלים, אהה בית הבחירה באש, עזבנו האלוהים, נמסרנו לידי צרינו. אויה לנו! (הבכי והקינה עולים מכל העברים).

תמונה שלישית

אלעזר, חנניה, יעל, יהודה בן סילא וכל חברי המועצה.

אלעזר:

הנה עזבנו אלוהים, החריב את בית בחירתו ומסרנו לידי מבקשי נפשנו. לחינם היתה כל מלחמתנו. גבורתנו היתה לשוא. האויב חוגג נצחונו על שממותינו. ועתה מה לנו, אנשי מצדה, לעשות? הנמלט נפשנו? הנעזוב את מצדה כדי לבקש מפלט בארץ הפרתים או מסתור בארץ מצרים או קיריניקה, ואולי נישאר במקומנו לנמען נקום נקמת דם אחינו? עוצו עצה ודברו דבר, כי עלינו להחליט.

חנניה:

אמנם זעם אלוהים ניתך עלינו והחריב דבירו בשנית. אך גם ברגזו יזכור לנו רחמיו. אל נתיאש מרחמי אלוהים, כל עוד נשאר העם לפליטה ותורתו עמו. נעזוב את מצדה, נרד לארץ הפרתים, במקום שם יקבלונו אחינו בזרועות פתוחות ונשב שם עד ירחם ה' את עמו וישיבו אל ארצו.

יעל:

צדק חנניה. כל עוד קיווינו לגאולה, היתה המצדה משגבנו; אבל משנפלה ירושלים, לשוא גם המצדה. נעזוב, עד יעבור זעם, את ארצנו, נרד לגור בארץ הפרתים.

יהודה בן סילא:

אבל אל נשאיר לאויב את החומה, נקח אתנו את הנשק ככל אשר נוכל לשאת על עצמנו וצידה לדרך, ומה שישאר נשרוף. נתוץ את החומה והמגדלים עד בלתי השאיר אבן על אבן.

אלעזר:

לא טובה העצה חנניה. לא נקיים את שבועתנו שנשבענו לחרות, אם נעזוב את המערכה כעת. רק פחדנים דואגים תחילה לנפשם ובוגדים במטרה הקדושה שהציבו לעצמם. קנאים נאמנים אינם נסוגים בלי קרב אף שעל אחד, אף כי יש בידינו משגב־עוז כמצדה.

חנניה:

אבל מה בצע בכל הדם שיישפך, אם אין תקוה לגאול את ארצנו?

אלעזר:

במה נשתנה מצבנו ממצב יונתן החשמונאי? אז, בנפול יהודה אחיו בפני בכחידס, נמלט יונתן עם שרידי־חיל־אחיו אל המצודות אשר בעין גדי, חנה גם במצדה זו, אסף את השרידים עד שבאה שעת הכושר והוא חזר לירושלים. מודע לא ננסה גם אנו לעשות כמוהו?

חנניה:

אינו דומה מצבו של יוחנן כהן גדול למצבנו היום; אז עדיין היה הבית על מכונו, אבל כיום אחרי החרב הגליל, עבר הירדן, ארץ אפרים ויהודה, מי יילחם לנו? ולא הרי צבא סוריה המשוסע והרקוב ע"י מלחמת אחים כהרי צבא הרומים האדיר.

אלעזר:

גם בקרב הרומאים פורצות מריבות חדשות לבקרים, גם חילו משוסע ורקוב כצבא סוריה. בעד בצע כסף נכונים מצביאיו למכור אנשיהם לכל המרבה במחיר. אם עוד נעמוד, נחזיק מעמד, אולי תשוב ההצלחה להאיר גם לנו פניה?

חנניה:

לשוא תקוותך, בן יאיר, אין רצונו של הקב"ה בגאולתנו! לא סלח לנו אלוהים על שנאת־האחים, שפשתה בקרבנו כנגע צרעת, ועלינו לחכות באורך־רוח עד שירחמנו אבינו שבשמים וישיבנו אל בית קדשו.

אלעזר:

אם אנו לא נילחם, לחינם נחכה לעזרת אלוהינו. תשועתו באה רק ללוחמים לשמו ולא למקדשי שמו בפיהם, ובמעשיהם יעשו את ההיפך. אך אם נגזרה עלינו מהשמים כליה, הבה נמות כגיבורים ולא כפחדנים. נשבענו לחרות או למות; נקיים המחצית השניה של השבועה, כשם שקיימנו את הראשונה.

חנניה:

אל תנסה את אלוהים, בן יאיר. אסור ליהודי לומר לבוראו: אם את חפצנו לא תמלא, אנו בועטים בחיים. החיים הם לנו פקדון ואסור לנו לבזבז את הפקדון בלי בעל הפקדון. הבה ניכנע לרצונו יתברך ונקבל עלינו את הרעה, כשם שקיבלנו את הטובה. וחס ושלום, אסור לנו להתייאש מרחמיו של אבינו. אפילו חרב חדה מונחת על צווארך אל תתייאש מן הרחמים, אמרו רבותינו. אם לא היה ברצונו לגאלנו, נישא את השעבוד עד שיגאלנו. נשמור את תורתו. במקום שתהיה תורתנו, שם גם תשרה השכינה.

אלעזר:

כדברים האלה דיבר גם המומר יוסף בן מתתיהו. אבל יקרים לי חברי, שמסרו נפשם על החרות מכל דברי הלהג של הבוגד הזה. אין השכינה שורה בגלות ואין חיים אלא ברצנו.

חנניה:

משלך בן יאיר, כוזב הוא: שם היה להם לבחור בין שבי למוות, אבל כאן הברירה בידינו לא לחלל שבועתנו ולחיות כבני חורין בארץ גולה. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, אמר נביאנו. וזה אנו מצווים לעשות.

אלעזר:

אינני מטיל ספק בנאמנותך לחרות, אישי חנניה, ועל אחת כמה וכמה שאין אני מאשימך בבגידה. אבל אני לא אעזוב את המערכה. כאן אלחם וכאן אמות. ולא בדברים יחליטו כאן האנשים: ניתן הברירה בידם: כל הרוצה בחיים יעזוב את המצדה וימלט נפשו באשר הוא רוצה, אך כל הנאמן לשבועתו יישאר אתי. לך, חנניה, הולך את ההולכים אחריך לארץ החיים; אני וכל האנשים הנאמנים לי נישאר פה. הבה נקרא בפני כל עדתנו את כל דברי תורתנו על הירא ורך־הלבב, ונפלג מחננו.

חנניה:

חזור בך, כן יאיר, ולך אתי.

אלעזר:

בשבילי ובשביל הדומים לי אין דרך אחרת מאשר הקרב והמוות.

חנניה:

אלך ואאסוף את העם, אשר יילווה אלי. (כולם הולכים. נשארים רק אלעזר ויעל).

אלעזר:

(אל יעל) מדוע, יעל, אינך נלווית אל חנניה. הלא חפצת־חיים את.

יעל:

אתך, אלעזר, אני חפצה חיים, בלעדיך חיי אינם חיים.

אלעזר:

הניחי לי, יעל. לא אבנה לך בית. עזביני וראי חיים עם איש, אשר תבחרי לך.

יעל:

לא, אלעזר, באשר תהיה, אהיה גם אני.

אלעזר:

אבל חיים קשים נכונו לנו: מצור, קרבות־דמים ומוות.

יעל:

בחיים וגם במוות לא ניפרד.

אלעזר:

(מחבקנה) את, הנאמנה לי מכל האדם! נחמתי היחידה ביגוננו אין קץ!

מערכה שלישית

תמונה ראשונה

קריספיוס, טריפון בעל המסבאה, אחר כך מרים.

מטליוס:

(נכנס וקורא לטריפון): הי סורי, הגש יין. אבל לא יין מהול במים, כי אם יין רקח מאשקלון, הצפון אתך במרתף משנים. זמן רב לא יהיה עוד שמור במרתפך. תם המצור. מחר ייכנעו לנו היהודים ואז נעזוב מקום ארור זה.

טריפון:

האמת בפיך, אדוני שר המאה?

מטליוס:

אמת כי פי מטליוס מדבר אליך. (טריפון מגיש לו יין).

מטליוס:

צלי עגל שמן, וגם שלח אלי מהטובות שביהודיותיך.

טריפון:

את מי אשלח לך, אדון? את תמר, בעלת הצמות? את יהודית שחורת־העיניים? את מרתה, הגלילית הצהובה?

מטליוס:

אין לי חפץ בנשים מהקובות. הללו נתנוונו עד כדי זוועה, צמוקות ושדופות הן ללא מתנים וללא שדים. שלח אלי אחת מאלו של הטרקלין, שהגיעו לפני זמן לא רב מהשוק: אלו הן שמנות, דשנות וטעימות יותר.

טריפון:

(ממצמץ בעיניו): אשלח לך אחת, שהיא ענב מבשיל, צימוק מתוך, פרח ריחני, אבל היא פלגשו של הטריבונוס והוא ציווני שלא להגישנה לאיש אחר חוץ ממנו. הפסד גדול יהיה לי, אם יוודע לטריבון ויכעס ולא ירצה בה יותר. בפחות מחמישים דינרים זהב איני יכול לתתה.

מטליוס:

הבאנה מדי! מחר אוכל לשלם לך כל מחיר. נמצא שלל בארמון מצדה לשנים רבות.

טריפון:

וכמה תוכל לתת לי עוד היום, אדון שר המאה?

מטליוס:

הי, סורי, איש־בלי־אמונה, הא לך, תגר נבזה, (זורק לו ארנק דינרים. טריפון חוטפו בזריזות, מציץ בו וטומנו בחגורתו).

טריפון:

אבל אבקשך, אדון שר המאה, להתהלך אתה בעדינות, בת כוהנים גדולים היא, נסיכה גאוותנית ומפונקת. אם תצערנה, היא עלולה לסרב או להתאונן עלי בפני הטריבונוס האוהבה אהבת־נפש, ואז יבולע לי.

מטליוס:

סמוך עלי שארסננה, במבט אחד אכבשנה. ואם זה לא יועיל — אז בשבטים.

טריפון:

(בפחד): רק לא בשבטים, היא עוד עלולה לעשות מעשה בלתי־מחושב.

מטליוס:

לך הביאנה, סורי, ואל תרבה להג.

תמונה שניה

הקודמים ומרים. נכנסת מרים, גבוהה ותמירה, לבושה שמלה ססגונית, שערותיה קשורות בעטרה. היא צועדת בקומה זקופה, ניצבת על יד מטליוס.

מרים:

שלום עליך, אדון שר המאה!

מטליוס:

(לוטש עינים מרוב תמהון ליופיה, גונח מרוב הנאה): שבי על ידי, חבצלת השרון. הרצונך במאכל שמן, בצלי עגל, בפרגיה ממולאת פרטיות או במאכל אחר, יפתי?

מרים:

תודה, אדוני, יטעם לחיכי לחם בשמן וירקות.

מטליוס:

אכלי מעדנים ומשמנים, תעלי בשר ותהיי מתוקה עוד משהנך.

מרים:

(בטון מוחלט): בשר לא אוכל.

טריפון:

(לוחש על אוזנו של מטליוס) היהודים אינם אוכלים את הבשר שלנו. היא עוד נוסף לכך בת כהן.

(העבד מגיש יין. מטליוס יוצק יין אל גביעו, שותה).

מטליוס:

בחיי בכחוס! יין אשקלון אמיתי הגשת, סורי. (אל מרים) שתי, חביבתי, לבריאות.

מרים:

יין אינו בא אל פי, אדון שר המאה, כי בת כהנים אני.

טריפון:

(לוחש לו) אין היהודים שותים יין, שנגעו בו שלא מבני בריתם.

מטליוס:

(בזעם) חזיז ורעם! שפחה חרופה בוחלת לשתות מכוסו של שר מאה רומי. (דופק על השולחן) דבר זה לא יהיה! (אל מרים) שתי, שפחה, כי כך מצווה עליך אדוניך.

מרים:

גופי מכור לך, אבל נפשי נתונה לאלוהים והוא ציווני לבלי לשתות.

מטליוס:

אלוהי צבאות שלכם? היכן הוא?

מרים:

הוא בשמים, הוא אדון כל העולם, יוצר שמים וארץ.

מטליוס:

אם שגיא־כח כזה הוא, מדוע לא הציל את עמו ולא שמר על מקדשו, ומעריציו משלמים להיכל יופיטר? שהוא גיבור מאלוהיכם!

מרים:

את יינך, רומי, לא אשתה!

מטליוס:

שר מאה רומי אינו רגיל לשמוע לשון זו מפי שפחה. אם לא תשתי מיד, אצווה לדוש בשרך השמן בשבטים ואשלחך אל הקובות של אחיותיך.

מרים:

עשה בגופי כרצונך, אבל את מצוות אלוהי אשמור.

מטליוס:

מלאי מצוותי, ואם אין — אני מוסרך לידי קריספיוס והוא יאלפך, בהמה נבזה שכמוך. קריספויוס, גש הנה (ניגש קריספיוס, שעמד כל הזמן מרחוק).

קריספיוס:

מה תצווה, אדוני שר המאה?

מטליוס:

קח את השפחה הזאת ודוש גבה בשבטים והורידנה אל הקובות!

טריפון:

(ניצב באמצע) אדון שר המאה, במיטב כספי קניתיה באשקלון. רכושי היא, ואני לא אתן גם לשר המאה הרומי לכלות הוני. נתתיה לך בתנאי שלא תחבל בבשרה.

מטליוס:

(נוהם בזעם) טוב, אבל מחר, בקבלי את שלל מצדה, אקננה ואראה לה את נחת זרועי. כעת, שפחה, בואי ושבי על ידי. אכלי את לחמך העבש וכרסמי מספוא הבקר כחפצך. אבל אתי תשכבי, עם הרומאי הטמא; (צוהל, הוא מדושן עונג מחכמתו, צוהלים כל הנמצאים. מרים יושבת על ידו. הוא תופסה, מושיבה על ברכיו וממשש בתאווה בגופה).

מטליוס:

כמה רכים וענוגים מתניך, חמודה, כמה חלק עורך — משי הודו ממש! באיזה עונג הייתי מצליף חמוקי ירכייך הסגלגלים.

מרים:

(מתחמקת מזרועותיו, בורחת לפינת הדלת): איני רוצה בגס־רוח שכמותך.

מטליוס:

גשי הנה, זונה, לא לך לצוות לי מה לעשות לך.

טריפון:

אנא שר המאה, הלא התניתי אתך, ברוך תתהלך עמה. אין היא רגילה להליכות אלה. בת כהנים גדולים, בת נסיכים היא.

מטליוס:

תתרגל, כשם שהתרגלו כל אחיותיה בבית הקלון. ומחר תתרגלנה לכך כל אחיותיה למעלה. מחר הן כולן בידי, הן, בעליהן ואחיהן; בידי מטליוס, הממונה על מחנה העבדים.

טריפון:

שמעתי שהלגטוס הבטיח להם את החיים והחרות.

מטליוס:

ייתכן, אבל עד שישוחררו, יובאו אלי, ואז אהיה אני אדון להם. אפשיטם ערומים ואצווה לדוש בשרם — את הגברים בפרגולים ואת הנשים בשבטים. ואחר כך נשחק בהן כל הלילה, לעיני בעליהן. די סבלנו את גאוותם של היהודים האלה. שילמנו במיטב בחורינו שנפלו מחיצי הנצורים או התגלגלו מראש ההר אל התהום בגלל השמן הרותח, שיצקו על ראשיהם הנשים הענוגות האלה. ואני אבחר לי את מפקדת האמזונות, את הגבוהה, התמירה, בעלת הצמות העבותות. הוי כמה נעים יהיה לראות גוף זה מתפתל תחת הצלפות השבטים ולחבק אחר כך זרועות אלו, שהפילו כל כך הרבה חללים.

מרים:

לזה לא תזכה, רומי, נשי מצדה תבחרנה במוות מחיי חרפה.

מטליוס:

(מביט בלעג) ראינו גאוותניות כאלו, בנות כהנים גדולים ומלכים יהודיים, שהתנגדו ונכנעו. אדרבה, נעים יותר לשכב עם שכמותך. הפכנוכן לזונות בקובות, וכזה יהיה גורל נשי מצדה.

מרים:

(מחוירה, בשפתים רועדות): אמנם לזונה הייתי, כי פינקוני הורי. הם היו עשירים וידידי רומא, והם רצו לשמור על בתם מפורענות, אל כן לא לימדוני מלחמה ולא הרגילוני לבוז למוות. אבל לא כן נשי מצדה — הן לא תיכנענה.

מטליוס:

את מרהיבה שפחה יהודית, ומלבבת. לכן מחר אפקידך למדריכה לנשים. תדריכי אותן לחייהן החדשים.

מרים:

(כאילו לעצמה:): לא! גורל כזה כגורלי וכזה של אחיותי בקובות — טוב המוות מחיים כאלו. נשי מצדה לא תיכנענה! לא תיכנענה! אנשי מצדה לא יהיו עבדים ושפחות.

תמונה שלישית

במצדה. בארמון. אלעזר בן יאיר, חברי המטה, יעל.

אלעזר:

הנה נשרפה החומה, משגבנו האחרון. והמצדה פרוצה לרומאים. אנו חשופים לחצים ולאבני הבליסטראות, שימטירו עלינו הרומאים ממרומי המגדלים על הסוללה. אלפים יסתערו עלינו מחר עם שחר, ולנו אין מנוס אלא לנפול בקרב האחרון או להיכנע לרומאים. נחליט עוד הלילה בטרם ניפול בידי הרומאים, כל עוד בידינו להחליט.

גתי הזקן:

הנה הציעו לנו הרומאים כניעה, הבטיחו לנו את החיים, אולי ניכנע.

יהודה בן סילא:

ושבועתנו מה תהי עליה? הנחלל שבועתנו?

אלעזר:

אילו הסכימו הרומאים לתת לנו לרדת בנשקנו, כי אז היינו שוקלים, אף כי לא הועיל הנשק לאנשי מכוור, אשר הניחו להם הרומאים לצאת ונשקם עליהם ואחר כך הכריעום. אבל כניעה בלי נשק כמוה כעבדות. מחר יבואו הרומאים, יכבלו ידינו, יקחו נשינו ויתעללו בהן לעינינו. את ילדינו יגזלו מזרועותינו וימכרום בשווקים לעבדות עולם, לחרפה ולבוז, ועינינו רואות וכלות. האם לא טוב המוות מחיים אלה? אבל גם חסד זה לא יעשו לנו הרומאים. הם גם לא יניחונו בחיים, מרה עליהם נפשם על המון החללים שהפלנו בתוכם, על הסבל הרב שגרמנו להם. הם גם לא שכחו את החרפה, חרפת נפול המצדה בידי היהודים – בלי קרב. ואת החרפה הזאת נכפר אנו בדמנו. מאות מאתנו יתפתלו מחר מעינויים על הצלב או מחרפת העבדות.

גתי:

אבל תורתנו ציוותה לנו את החיים וחכמינו אמרו: כל המאבד את עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. הנקפח חיי נצח בגלל פחד עינויים או עבדות?

אלעזר:

לו נשארנו בחיים ויכולנו לקיים תורתנו מתוך עבדות, כי אז הייתי מבליג על שאט־נפשי מפניה, אבל ידוע הדבר שעבדות לעובדי כוכבים כמוה כעבודת כוכבים עצמה. לא נוכל לקיים את השבת, למול ילדינו, ניאלץ להתגעל בפתבגם ולאכול נבלות וטריפות כמוהם ועל אחת כמה וכמה שלא נוכל לשמור על טהרת משפחותינו. מרבה שפחות — מרבה זימה, אמרו חכמינו. נשינו ובנותינו תהיינה מכורות לחיי חרפה וזימה. האם לא טוב להן המוות מחיים אלה? אולי מקנאים אתם בחיי יוסף בן מתתיהו, הכהן הרשע השוכן כבוד בארמון מחריבינו? הוא שרת את צרינו שרות טוב, על כן זכרוהו לטוב. אבל מה אתם, שמקווים לחסד הרומאים? כזה רצון אלוהים. הוא שגזר עלינו גזירת שמד ומסרנו לעשות בנו שפטים ולהשמידנו מארצנו, הוא שנתן רשות לצר להחריב מקדשנו. הבה נקיים רצונו ונמות מות בני חורין כחבריו של יוסף בן מתתיהו במערה ביודפת, כאחינו תחת חורבות בית המקדש וככל אלה אשר קידשו את השם ובחרו במוות מחיי עבדות.

יהודה בן סילא:

צדק אלעזר. אין לנו אלא למהר ולבצע החלטתנו עוד בטרם יבואו הרומאים וילכדונו. (במועצה משתררת דומיה. כולם יושבים כפופי ראש ושקועים במחשבותיהם).

גתי:

(מפסיק את הדומיה): צדקת ממני, בן יאיר. עלינו לקבל את גזר דינו של הקב"ה.

אלעזר:

ואם כן, אחרי שהחלטנו לקדש את השם, הבה נבצע את גזר דינו בשקט ובשלוה, בסדר, כיאות ליהודים. יאסוף כל אחד מאתנו את בני משפחתו אל הארמון, יטבח את יקיריו בידיו; ועשרה מבינינו, שיפול עליהם הגורל, ימיתו את כולנו, הגברים. אחר כך יציתו את הארמון, את בית הנשק, את המגדלים, לבל יישאר לאויב כל זכר למבצרו. לא יהיה לו כל שלל, רק את הלחם, השמן וכל צרכי האוכל נשאיר, למען ידע האויב שלא מרעב או מצמא נואשנו ובחרנו במוות כי אם מאהבתנו את החרות ובהיותנו נאמנים לשבועתנו — חרות או מוות.

כולם:

חרות או מוות.

אליעזר:

(אל גדליה הסופר): ואתה גדליה הסופר, ערוך מגילה וכתוב את פרשת הלילה הזה על קלף, צרפהו אל מגילת הגבורה שניהלת כל שלוש השנים. חתום את הכד והטמינהו במערת בית הנשק. תהיה המגילה עדות לדורות הבאים לגבורת ישראל ולנאמנותם לחרות. והיה אם יקום דור, אשר יצא משעבוד לחרות ויקים את המצדה, ימצא את המגילה וידע שבמותנו ציווינו לדורות הבאים את החיים (גדליה יוצא).

גתי:

נברך על הרע, כשם שברכנו על הטוב: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו והגיענו לזמן הזה וזכינו למות כבני חורין… (כל הנאספים חוזרים בלחש על הברכה).

כולם:

אמן, כן יהיה רצון.

אלעזר:

נצא ונכין את נשינו וילדינו לדרכם האחרונה (הנאספים מתנשקים ומתפזרים נשארים אלעזר ויעל).

תמונה אחרונה

אלעזר ויעל.

אלעזר:

ועתה, יעל, צאי אל בנותיך הלוחמות והכיני אותן לקראת מבצענו האחרון. תהיינה הנשים הגבורות דוגמא ומופת לכל בנות מינן.

יעל:

את חובתי זו אמלא (מתרוממת לצאת).

אלעזר:

חכי, יעל, רוצה אני לבקש מחילה ממך על שהבאתיך לכאן ועל שנתתי לך להשאר במצדה אחרי החורבן. אם חטאתי לפניך, לפני אנשי מצדה ולפני כל עמנו, כפר נא, אלוהים, חטאי הכבד.

יעל:

הה! אלעזר, יקרת לי היום יותר מבכל הימים. היום ראיתי את גודל נפשך ואת עוז רוחך (מסתכלת בו בהערצה). מרחם אמך נוצרת להיות מנהיג לעמנו… יקר מכל יקר אתה לי. אתה רוח אפי… מאושרת אני בבנות, שזכיתי להיות אשתך ובת־לוויתך בכל דרכיך. לילה זה יהיה לי כלולותינו השני, נשף חשקנו. החומה הנופלת מפיצה זיקוקין דינור לכבודנו. להבת הבעירה שתאחז עוד מעט בכל המצדה תאיר נתיב הכלולות שלנו, בהגיע עת דודים לנו ארפד יצועי במרבדי פלוסין ובסדיני משי ואשכב על ידך: ימיני תחת ראשך ובשמאלי אחבקך. ואז אגיש לך מאכלת זו (מוציאה מחגורתה את פגיונה) — את הסיקריה, ואתה, סיקריק בן סיקריקין, תתקענה אל הלב, שהגה לך אהבה אין קץ. ואחר תוציאנה מלבי מאדמת ותתקענה בלבך והיה דמנו מעורב ככתוב בספר תורתנו: והיו לבשר אחד, איש ואשה לנצח, שבחייהם אשתי היקרה… (מחבקה).

אלעזר:

ובמותם לא נפרדו… האם לא כן, יקירי ובעלי, אלעזר בן יאיר.

יעל:

(כממשיכה): וככה חבוקים ודבוקים נגיע לפני כסא כבודו של שופט כל הארץ ונגיד: שופט צדק, יהי משפטך על כל אחד מאתנו מה שיהיה ובלבד שביחד נשאנו — לגן העדן ולחיי־נצח או אפילו לשאול.

אלעזר:

(מחבקה בחום): אשתי, אשת דמי, יעל בת חזקיה, שלי את לנצח!

המסך