פרק ראשון: התגלית ¹    🔗

הן עוררו את תשומת־לבו של כל מורה חדש שנזדמן לכיתתן; נזדקר לעיניו גם תיאום תנועותיהן, כאילו היו תאומי־סיאם, וגם ההבדל הבולט שבין שתיהן: רחל’ה זהובת־השער וכחולת־העינים הסגלגלה והורדונית היתה מלאה חיים ותנועה. תוססת ומתסיסה את כל סביבתה, סוערת ומסעירה את כל הנמצאים בקרבתה, פיה־ארגמן, היה סגור רק לעתים רחוקות וקולה־פעמון צילצל על פני כל החדרים, ורותי חברתה היתה ממש היפוכה: תמירה ורזה, חווריונת עם גון הזית בפניה, בעלת עינים־יונים נוגות, ספק מבקשות־רחמים ספק אדישות מתוך שעמום ופינוק, ובעלת תנועות איטיות קצובות.

השתים האלו לא היו בנפרד אף רגע: במקום שישבה האחת, שם נמצאה גם השניה, ובאשר הלכה האחת, נילוותה אליה חברתה. בשעת השעורים היו שתיהן יושבות על ספסל אחד ומעיינות בספר אחד, אף־על־פי שלכל אחת היו כל ספרי־הלימוד. לרגלי כל מאורע קטן או תנועה קלה שקמה בכיתה היו שתי החברות מחליפות מבטים, מחייכות זו לזו, מצטחקות בבת־אחת בהביען כל אחת רגשותיה על פי דרכה: האחת בכיבוש־היצר ובשקט והשנייה בקול רם וברעש. שיתוף־רגשות זה היה מפריע למורים לפעמים יותר מן הרגיל, אבל הללו קיבלו את הדין כרע בלתי־נמנע וויתרו להן במקום שהיו מגיבים אצל אחרים — נשמה אחת בשני גופים — היו אומרים עליהם הבריות. לב אחד בשתי שמלות — היה המורה מרדכי הליצן מתלוצץ על חשבונן.

רק פעם אחת התקומם נגד אי־הסדר שגרמה לו ידידותן של החברות, המתמטיקן העצבני, המורה אפרים, והחליט להפריד ביניהן אחת ולתמיד ולהושיבן במקומות שונים; והיתה גזירתו כרעם ביום בהיר ועשתה על החברות רושם מפתיע: פניה החיוורים של רותי החווירו כפני מת, אבריה נשתתקו, כאילו הפכה כולה אבן, נידמה היה שעוד רגע והיא צונחת. ורחלה התפרצה בבכי מר, עד שהמורה נאלץ היה לשלחה מהכיתה, אבל מאחורי הדלת הגיע קול התייפחות היסטרית ואחריה קול נפילה כבדה — רחל התעלפה. החברות זינקו מהמקומות כדי להחיש למתעלפת² עזרה מהירה, והמורה אפרים נשאר עומד אובד־עצות. הוא שמח כבר שמחנך הכיתה, המורה זילברשטין, התערב בענין והשלים בינו לבין “יריבותיו”: הן הבטיחו לו “בהן צדקן” ש“לעולם לא תפרענה לו”, בלבד שיוותר לחברות (“בפעם האחרונה”) וישאירן במקומותיהן הקודמים…

את הבטחתן שמרו העברייניות רק יום אחד, אבל המורה אפרים כבר ציווה בלבו לבניו ולבני בניו לא להפריד בין הדבקות…

קרוב לגמר השעור האחרון היתה רחלה הזריזה מקדימה ומסדרת ספריה ומחברותיה בעוד מועד, ועם הינתן הצלצול האחרון היתה מזנקת ממקומה מוכנה ומזומנה ללכת הביתה. אבל רותי היתה רק אז מתחילה בשקט ובמתינות לסדר תיקה: עבודה זו היתה נמשכת שעה לא קלה, אחרי זה היתה מציצה בכל פינות מקומה לראות אם לא השאירה או שכחה דבר־מה מחפציה, אחר כך היתה מתקינה עצמה ליציאה — מתקנת שערותיה, מחליקה קמטי שמלתה ה“אוניפורמית”, מסתכלת בראי הארנק שלה ושואלת לבסוף את חברתה “אם אצלה הכל בסדר”…

בכל אותו זמן היתה חברתה רחל’ה כעל גחלים בוערות, מסתובבת על פני החדרים שנתרוקנו מתלמידיהם, שבה אל חברתה: “הלא הבית כבר ריק!” — היתה רחל’ה מזרזת — נפשה ממש יצאה מחוסר סבלנות, אבל לבדה לא היתה עוזבת את בית הספר. יוצאות היו שתי החברות תמיד ביחד ושלובות־זרוע. אך השילוב הזה לא ארך: רחל’ה היתה אצה־רצה כדי להגיע מהר הביתה, ורותי לא היתה מחישה אף צעד מצעדיה סוף־סוף לא היתה רחל’ה עוצרת כוח, מוציאה ידה מזרוע חברתה ומתקדמת בצעדים מהירים כברת־ארץ, אבל אחר כך, בראותה שהמרחק בינה לחברתה גדול — היתה שבה אל חברתה, משלבת ידה לתוך זרועה ומוליכתה ישר אל חצרם המשותף.

לפעמים כשהשיחה שהתחילו לא נגמרה או שהשעורים לבית היו רבים, היו החברות נכנסות כבר ביחד אל אם אחת מהן — או אל אם רחל’ה או אל זו של רותי — והיו סועדות את ארוחת הצהרים אצלה ביחד. ומכיוון שסעודות משותפות אלו היו נישנות לפעמים מאד קרובות, היתה כל אחת משתי האמהות מכינות מבעוד מועד מנה נוספת לאורחת.

בהיכנס החברות אל אם רחל’ה, היתה זו מעמידה פנים כמופתעת ומקבילה את פני האורחת בקול קריאה: "האח! איזו אורחת! ארוחת הצהרים היא היום בדיוק לפי טעמך! — הנה, למנה המוקדמת ישנה שיבוטה או — קרסית מבושלת בשמנת, או גלידי שומן אווזים או דגים מטוגנים או רגל קרושה (בביתה של רחל’ה אהבו מאכלים שמנים ומתוקים)… ובתוך דבריה אלה היתה גומרת לערוך את השולחן, והחברות היו ממהרות לנטול ידיהן וניגשות ישר לאכילה.

גם באופן אכילתן נבדלו. שתי החברות: רחל’ה היתה משכלת במלוא הפה ובתיאבון והיתה מכלה מזונותיה מהר ולא היתה משגיחה אפילו כשהאם היתה מוסיפה לה עוד מנה; גם רות היתה אצל חברתה אוכלת ביתר תיאבון מאשר בביתה, אבל היתה זו אכילה איטית, מתונה, הפסקות תכופות ובכמויות קטנות — בעדינות טבעית של בת יחידה. אותו הסדר היה נישנה בשעת אכילת הבשר והמרק, שהיו מבושלים באופן פשוט ובלי להטים קולינריים, אבל המנות היו גדולות ומלאות.

בשעת אכילת הפרפרת — ז’ילה או לפתן — היתה רותי כבר עושה הפסקות ממושכות, בשעה שרחל’ה היתה לוגמת מצלחתה בבת־אחת. אחר כך היתה מחכה לה בסבלנות עד גמרה. אז היו השתיים ניכנסות אל האולם להכין את השעורים.

אם רותי היתה מקבילה את פני הילדות בלבביות ובשמחה גלויה והיתה אומרת: באענה, באנה, ילדותי, היום הכינותי לכן סעודה מגרה, כמוה לא אכלתן מזמן.

אצל אם רותי היתה הסעודה מתנהלת באותו הסדר רק בשינוי התפריט — אמה של רותי היתה תמיד חרדה לתיאבונה הרפה של בתה יחידתה והיתה ממציאה כל מיני מאכלים שהיו מגרים את התיאבון: כבדים וקורקבנים של אווזים וברוזים, מעורבים בשומן תרנגולת, דגים מבושלים ברוטב מר ומתוק, דג מלוח קצוץ בביצים או דג מתיאס כפי שהוא מוצא מחביתו, מותקן בבצלים ובחומץ, בסכר ובשמן זית; בשעת אכילן היתה אמה של רותי מעודדת את האוכלות, והללו לא היו מסרבות וטועמות מכל מנה.

גם הבשר היה פה יותר מגוון וניתן לפי עונות השנה: נתח עוף מבושל ומטוגן אחר כך בתוך מסגרת של דיסת תפוחי אדמה ושאר ירקות, “שניצל” מבשר בקר בנוסח וינא בימים החמים; רבע ברווז צלוי או בשר עגל, שפוטם בחלב ובביצים “הנמס בפה” — בסתו, צלי אווז חום בתפוחי אדמה צלויים ובמלפפונים קטנים כבושים בחומץ בחורף, ותרנגול הודי חציו מטוגן, נא, באביב.

אבל היפה והמגוונת ביותר היתה הפרפרת אצל רותי: רסק של פרות טריים מתובלים במרקחת ביתית, מרק פירות מיובשים או — תפוחים קרים, מועלים זה עכשיו מהמרתף, סוג “רנטים”, שעורם כתמתם ולחייהם ורודות, בשרם קצת רך, אך טעמם כיין שמפניה מוצא מהקרח. את הפרפרת היתה אפילו רחל’ה אוכלת לאט לאט, כדי שטעמה וריחה יסתפגו בכל אברי הגוף, והיתה מאושרת אם קיבלה תוספת. אבל רותי היתה אמנית לאכול באופן עדין מתוך התפנקות כמעט־ניכרת את המאכל הנפלא הזה ולהתבשם כולה מכל הריחות הנפלאים, שהיו ממלאים את אויר חדר האוכל.

במקרים כאלה של סעודה משותפת לא היתה אם “הבת האובדת” דואגת והיתה נשארת שקטה לגורל בתה, כי ידעה היכן היא נמצאת: אמה של רחל’ה שהיתה בשעות הצהרים טרודה בארוחת משפחתה הגדולה, לא היתה אפילו מטריחה את עצמה לשאול עליה, אך אמה של רותי לא היתה מבליגה על סקרנותה והיתה נכנסת בגניבה אל חברתה, מסתכל מרחוק לבתה היחידה (כדי שלא תרגיש בה) ומזינה עיניה במראה בתה האוכלת בתיאבון.

אחרי הצהרים היו שתי החברות נכנסות ביחד אל אולם המארחת. ברב המקרים אל רותי, כי אחיה הקטנים של רחל’ה היו מפריעים, והיו יושבות אל השעורים. גם עבודה זו היתה כל אחת מהחברות עושה על פי דרכה: רותי היתה קודם עורכת תכנית לשעוריה, אחר כך היתה לאט ובסדר מוציאה ספריה ומחברותיה, מסדרתם ויושבת לעבודה. אח"כ כל חצי שעה או שעה היתה מפסקת עבודתה, נושמת עמוקות, כלאחרי התאמצות פיסית, מעיפה מבטה אל סביבותיה ויושבת באין עבודה שעה קלה, ושוב ממשיכה לעבוד.

באופן לגמרי אחר היתה רחל’ה עובדת: היא היתה במרץ ובמהירות מוציאה ספריה ומחברותיה, “מתנפלת” ממש על העבודה ובשעה זו נוהמת איזה פזמון תחת אפה, ולפעמים בשעת התלהבות, היתה דופקת ברגלה האחת לקצב המנגינה.

למרות הקצב השונה בעבודה, היו שתי החברות גומרות שעוריהן בזמן אחד, אחרי זה היו סועדות לבן בסעודה קלה — אצל רחל’ה היו מוצאות תפוח או גזר ואצל רותי היתה אמה כבר מכינה עוגת־שמנת, טורט ותה — והיו יוצאות ביחד לטיול או למשחק או ל“פעולה” אצל הצופים.

מהטיול או מהמשחקים היו החברות שבות מעוררות ומלאות מרץ ותיאבון לסעודה, שאחת האמהות היתה מכינה להן, ואם שיחתן עוד לא נגמרה או שרשמי הטיול היו חזקים, היו החברות שוכבות במיטה אחת לישון — למקרה זה היה בחדר האמבטי של כל אחת החברות מוכנה מברשת־שינים ועל המיטה עוד כר בשביל הראש הנוסף לשינה.

במיטה היתה השיחה מגיעה לשיאה, הצחוק והמשחק לא היה אמה של רחל’ה היתה נוזפת ומצעקת — התחדלנה לצהול, צחקניות נבובות־ראש! השמעת מימיך? כל הערב רק ח־ח־ח־ח־ח ו־חי חי — מהדעת אפשר לצאת משאון זה! — אך אמה של רותי היתה מנסה להשפיע בדברים רכים יותר: בנותי היקרות: — היתה פותחת — חדלנה! השעה כבר מאוחרת, לא תספקנה לישון קשה יהיה לכן לקום מחר בבוקר! — אבל לא הדברים הכבושים של האם האחת ולא דברי הפיוס של השניה הועילו. הצחוק וההילולה לא היו פוסקים שעה ארוכה, עד שפתאום היו קולותיהן משתתקים ובבית היתה המשתררת דממה כלאחר כיבוי פרימוס דולק. וכשהאם היתה נכנסת, היתה מוצאת את הילדות ישנות שינה עמוקה שחוזות בזרועותיהן, כשהאחת ראשה מופשל לאחור והשניה ראשה כבוש בכר ומכוסה בשמיכתה, פני שתיהן ורודות וחזיהן מתרוממים ויורדם בקצב שוה.

אמה של רחל’ה לא היתה מתעכבת זמן רב בחדר השינה והיתה מכבה מהר את האור וממהרת לתקן את גל הלבנים הגדול, שחיכה לה בחדר האוכל. אבל אמה של רותי היתה נעצרת על יד המיטה ומסתכלת שעה ארוכה בנחת, אחר היתה ניגשת אל הישנות, מתקנת את השמיכה, שגלשה מעל שתיהן בקצה אחד, ומנשקת בהזדמנות זו נשיקות מאליפות את לחייהן המוורידות של שתי הילדות ולבסוף היתה יוצאת את החדר על בהונות אצבעותיה ומבלי הפנות גבה, מתעכבת על ידי הדלת שעה קלה ושבעת־נחת מכבה את האור ונפרדת מיקירותיה…

בשעה יותר מאוחרת היתה האם השנייה נכנסת אל חברתה המארחת, וזו היתה מוסרת לה את כל פרטי היום.

כשאחת האמהות היתה מבשלת או אופה או מתקינה דבר מה מיוחד — היתה מזמינה תיכף ומיד את חברתה לסעודה הבלתי־רגילה…

בראשית האביב, עם היראות הפקעים הראשונים על עצי הלבנה שבחצר, היתה אחת האימהות יוצאת אל מקום־הקיט הסמוך והיתה שוכרת מעון־קיץ כפול לשתי משפחותיהם. עם ראשית החופש מלימודים, באמצע חודש יוני היו שתי האמהות שוכרות שתי עגלות־משא ענקיות, מכניסות לשם רהיטים, כלי מטבח שונים, בגדים, נעלים ואת הסירות הענקים המלאים עדיין מעשי מרקחת שונים (שלא הספיקו לכלותם במשך הקיץ) ויוצאות ביחד עם צאצאיהן לנופש־קיץ. הבעלים היו נשארים בעיר. ורק לימי השבת היו מזדמנים עם משפחותיהם ביער או מרשים לעצמם — אחר שכל פקידיהם בבתי עסקם קיבלו את ימי החופש שלהם — שבוע רצוף של מנוחה בחברת המשפחה.

אבל לחברה הצעירה, ובתוכן לחברותינו, היו ימי הקיץ האלה ימים של הילולא וחינגא בלתי־פוסקת, של מרבץ — במשך־שעות על חוף הנהר, של רחיצה במימיו הקרירים של הנימן, של טיולים בסביבה הנפלאה ושל… זלילה שהגיעה – תודות לתיאבון הברוך, שהתעורר אצל גבורותינו באויר הארנים הנפלא ושגורה עוד יותר על ידי האמהות הרחמניות – למימדים ענקיים…

מהיער היו שתי החברות שבות בריאות ושמנות כפליים – רחלה מלאה ועגולה כחבית עם לחיים שחומות־ורדרדות שהבריאות פרצה מהן בכל עצמתה, וגם רותי התמירה ודקת־הגו היתה במקצת “מתמלאת” ומתעגלת ולחיה הירקרקות היו מעלות ברק אדם כתמתם־ורוד…

כך שטפו חייהם השלווים של גבורותינו תאומים ומלוכדים שנים רבות עד שהתפרץ הטבע בכוח אדיר והפריד לזמן בין הבלתי־נפרדות; בכיתה הששית של הגמנסיה, בשובן מהקיטנה, נשתנו החברות עד בלתי־הכיר. רחל’ה “צצה בן־לילה” והיתה כפורחת… הילדה הקטנה נהפכה לעלמה – גבהה, נתמרה ו“התמתחה”, מתניה דקו התארכו, חמוקי ירכיה התעגלו ומתחת לשמלת המדים התבלטו שני תפוחים שני שדיים אובליים שפטמותיהן נזדקרו באופן חד ומגרה; תחת זה “פני־הלבנה” שלה נתארכו, נעשו אובליים, עיניה הגדולות והמבריקות־תמיד והמשנות גונן בהירות־הרוח והניצתות תכופות בברק־משובה קונדסית נעשו עתה שקטות, חולמות עם גון של תוגה חרישית; תנועותיה הקלילות כבדו, מלאו, וכל כולה היתה כפרי בשל מלא לשד.

בניגוד גמור לחברתה נשארה רותי יצור חסר־מין, רזה, דקה וכפופת־גב וכולה מכווצת בתוך־תוכה. ההבדל בין החברות ניקר את העינים.

אמה של רותי נבהלה בהלת־מות. חרדה, כמעט מיואשת פרצה אל רופא ביתה וביקשה רחמים “להציל” את בתה יחידתה ולמצוא את סיבת־מחלתה המסוכנת". אך הרופא הזקן, שריפא את כל בני משפחתה ושהכיר עוד את האם מראשית ימי־ילדותה, בדק את “החולה”, הציע לאמה כמה שאלות, שהאדימו את פני הבת, והודיע בשקט אפי ובבת־חיוך של רופא בעל נסיון ששום דבר לא חסר לילדה, זהו גיל המעבר. אך כדי להרגיע את האם לגמרי, שלח את הבת לצילום רנטגן (הוא, הדיאגנוסטיקן הידוע, לא היה חסיד גדול של הטכניקה המדצינית החדשה; הוא סמך תמיד על נסיונו ועל האינטואיציה שלו, אבל בדעתו ברור שלא יעלה בידו להרגיע את האם החרדה עבר הפעם על מידותיו וויתר “למודה” ושלח את בת־טיפולו לקוסמים המודרניים ולבדיקה כימית), ואלו³ אישרו את הדיאגנוזה של הרופא הזקן – רותי בריאה ושלמה, אלא שגיל המעבר קשה במקצת…

אמה של רותי נרגעה, אבל לבה כאב על ההרמוניה שבין הילדות שהופרעה. בצער הכירה שרחלה החלה לחיות חיים עצמיים ומתרחקת והולכת מעל בתה.

התמורה הזאת שחלה בחיי רחלה נזדקרה פתאום לעיני כל מכיריה מקודם; היא התחילה מושכת־לבם של חבריה – תלמידי כיתתה, והללו החלו לעקוב אחרי צעדיה, לרדפה ולא הירפו ממנה אף רגע – הם היו תולשים את תלתלי הזהב שלה, צובטים אותה במקומות הבולטים של גופה, תוקעים מחטים ומסמרים במקום שבתה, או הודפים אותה איש אל זרועות חברו רחל’ה לא הבינה בראשונה את התנהגות חבריה, וכשתפסה כוונתם, יצאה מכליה מרב התרגזות ומיחתה חריפות על גסותם וחוצפתם, אבל מחאותיה והתרגזותה ששילהבתה והאדימה לחייה גירו את יצר מרדפיה עוד יותר ומעשי־הקונדס שלהם רבו מיום ליום. במיוחד נטפל אליה דוידל, שכנה וחברה משחר ילדותה. הילד החווריין, החלוש והכפוף במקצת והצנוע תמיד, נתגלה פתאם כשובב ללא־נשוא. כוח המצאתו לענותה לא ידע גבול, הוא היה גורם לה צרות־צרורות, והמרגיז שבמעשה היה זה שהיה עושה הכל בידים זרות, מלאכתו היתה נעשית ע"י אחרים והוא היה נשאר, כביכול, מרחוק וארשת פניו כפני אינו יודע לשאול; רק בת־חיוך קל בזווויות עיניו הערמומיות גילו את כוונותיו הזדוניות. רחלה ידעה ברור שכל המחטים והמסמרים שהכאיבוה במקום שבתה, שכל הדחיפות וההדיפות שנדחפה, אורגנו על ידו, ולא יכלה להשיג כיצד נהפך ילד שוקט וצנוע כמוהו לקונדס חצוף כזה?

פעם כשנהדפה “במקרה” ונפלה לתוך זרועותיו של דוידל והוא לפתה בכוח והחזיק בה זמן יותר מדי רב, לא עצרה כוח לסבול ורצה – בניגוד למסורת שבחברת הילדים – להתאונן בפני המחנך, המורה זילבשטיין. אך הפדגוג המנוסה שמע בשלוה את קובלנתה, מדדה מכף רגלה ועד ראשה במבט מיוחד וניחמה “תנחומין מוזרים” – הוא אמר שהיא מגזימה, שדוידל לא התכוון לעשות כל רעה, אדרבה, הוא טוב אליה (ואת המלה “טוב אליה” הדגיש הדגשה מיוחדת). מבטו של המחנך ודבריו המוזרים הרתיחו את דמה עד כדי חום, בגבה עבר רעד ופניה הסמיקו סומק רווי וכהה… היא הסתלקה, כמעט ברחה מהמחנך… ומאז לא התאוננה, לא קבלה לפניו. אך מהיום הזה והלאה השתנתה מן הקצה – הילדה התמימה והקלה היתה פתאם ללוחמת קשה, ועל כל מעשי־הקונדס של חבריה היתה עונה בסטירות־לחי מצלצלות עד שמתקיפה הסתלקו בחרפה מן המערכה. ויותר מכולם שקל דוידל למטרפסיהו – היא סטרה לו פעם באופן קולע כזה, עד שחמש אצבעותיה של שתי ידיה נצמדו ממש לשתי לחייו הרזות, וחותמן האדים אחר כך את חיוורונן שעות רבות.

החברה נעשתה זהירה יותר, גבוריה יראו כבר להעיז יותר מדי; במורא ובדרך ארץ היו מתקרבים אליה הקונדסים היותר־חצופים, רק בעיניהם הצמאות ליוו את כל תנועותיה. גם דוידל נהפך והיה לילד הצנוע והמנומס כמקודם; בכל זאת לא עזבה, אלא שכוח המצאתו מצא לו אפיק חדש – לא בידים, כי אם בדברים היה נוגע בה, ובזה הראה חריפות בלתי־רגילה, גם רב גוונית ומעניינת היתה שיחתו בלב רחל’ה עוררו דבריו רגש תימהון והתפעלות גם יחד. היא גם ריחמה עליו; ליבה הטוב נקפה על העלבון הקשה שהעליבתו. מרוב רחמים החלה מקרבת אותו – כמובן, עד מרחק ידוע – ומעודדת אותו בתשומת־לבה האדיבה… באותם הימים התחיל להתקרב אליה עמנואל הצנוע, שהיה כל הזמן מרחוק לכל מעשי־הקונדס של חבריו, אבל הוא עשה זאת בעדינות והשתדל לעניינה בידיעותיו בספורט, באמנות ובעניינים רמים אחרים.

רחל’ה היתה מקשיבה לדבריו המאלפים בעיון, לבה היה מדי דברו עונה כמיתר רגיש על קולו המילודי, וכשהיה כופף קומתו הגבוהה להסביר לה דבר־מה או כשהיה נוגע בידיו בשמלתה או בידה, היה זרם חשמלי עובר את כל גופה. רגשותיה לעמנואל לא היו ברורים עד כדי הכרה בהם, אבל מתחת לסף הכרתה משך הבחור התמיר בעל ההליכות האריסטוקרטיות את כל לבה.

בכל אותו הזמן, כשלבה של רחל’ה היה מלא על גדותיו אותם החיים הבלתי־ידועים והקוסמים, כשבנפשה הלוהטת ניגנו מנגינות נפלאות – כשאהבה ושנאה התרוצצו בקרבה, כשרגזה והתרפקה חליפות על הנעלם המושך והדוחה כאחד – היתה רותי כגן נעול, סגורה בפנימה ואדישה לכל העולם החיצוני ואפילו לחברתה. כל נסיונותיה של רחל’ה לעניין את חברתה בכל אותם הפרטים שמילאו את נפשה לא הצליחו. רותי לא גילתה אף סימן של התעניינות, עודדתה אף במילה של השתתפות, אף לא בתנועה, להוסיף לדבר ולגלות לפניה את כל ספקותיה ורגשותיה, שהרעישו והסעירו את נפש חברתה.

רחלה הרגישה בצער את הזרות שעלתה בינה לבין חברתה ושגדלה מיום ליום והיתה לתהום מפרידה בין שתי החברות. רחל’ה לא הרהיבה יותר לגלות כמלפנים צפוני לבה בפני חברתה, לא מצאה אפילו שפה משותפת עמה, כזרה ניראתה בעיניה, ויש שבהתרחקה ממנה היתה מרגישה כעין הקלה, כאילו השתחררה ממועקה פנימית, שהרגישה בנוכחות חברתה. רחל’ה החלה מתרחקת ממנה. אחר הלימודים לא היתה כבר מחכה לה, לא היתה סרה אל ביתה, כשהיו לפעמים באות ביחד הביתה, ועל אחת כמה וכמה שחדלה לסעוד אתה ולון אצלה. אמה של רותי ראתה כל זה בצער עמוק ולא יכלה להבין מניין באה זרות זו והפרידה בין שתי הילדות – ילדותיה?

בינתים חלף הסתו, עבר החורף וראשית האביב. ופתאום קרה הדבר: פעם ביום אביב בהיר, כשרותי החליפה שמלת המדים הכהה והכבדה בשמלת־אכר צבעונית וקלה, שהיתה למעלה לבנה וסרוגה בחוטים מגוונים, הדוקה במתנים ומתרחבת קיפולים קיפולים מסביב למחצית גופה התחתונה, נתגלו בה פתאום כל סימני־החן של אשה־צעירה, שהיו מתבלטים עם כל תנועת גופה הגמיש והמתוח. קומתה הכפופה־מעט נזדקפה וכולה נעשתה תימורה ונהדרת עם הוד־מלכות של יפהפיה מלבבת.

השינוי ברותי היה כה בולט, עד שחברות נעצו בה עינים סקרניות־תמהות וחברים־תלמידים פערו פיותיהם מרוב תימהון והתלהבות. רק התנהגותה של רותי לא נשתנתה. היא הצטנפה כמקודם בקרן זוית שלה מבלי שים לב לנעשה מסביבה. נשתנתה רק הרגשתה הפנימית, נשתנה היחס שלה לחבריה ולחברותיה. עכשיו הכירה כבר בכל קסמיה הנשיים. הסתגרותה גרתה את סקרנות חבריה וחברותיה עוד יותר. החברות רצו למושכה אל חברתן, החברים־התלמידים שאפו לעורר בה אל עצמם תשומת־לב, שאפו לעניינה במשחקיהם ובשיחתם – הפעם כבר לא העיזו לפגוע בה במעשי קונדס כבחברתה (או מתוך נסיונם המר עם האחרונה או שכל מהותה הנהדרת שיתקה בהם את הרצון לכך) ניסו להתקרב אליה בדרך אבירית על ידי זריזות ספורטיבית, בחריפות־לשון או בסיפור מעניין, אבל רותי נשארה סגורה ומסוגרת כמקודם. שניים היו הרגשות שדחו את לב רותי מעל חבריה וחברותיה: רגש העלבון והכעס עליהם על זלזלם בה מקודם ורגש הבוז אליהם, כאל “ילדים קטנים” שאינם ראויים לחברתה. היא חולמת על חברה אחרת: על חברת סטודנטים, מצנפת־קרופורנטים מגוונת חבושה על קצה־ראשם הימני, שקווצת אבירים מזדקרת להם משמאל ושפם להם שחור דוקרני ומתוק. והיא עצמה היתה רוצה להופיע במסיבת סטודנטים בשמלת־נשף ארוכה ולרקוד עם “קוולרים” רחבי־כתפיים וגבהי־קומה, בעלי הליכות אלגנטיות, כאלה שהיא רואה בקולנוע… מובן שעל כל אלה החלומות אי־אפשר לדבר עם חברותיה, סודותיה אלה אינה יכולה לגלות אפילו בפני רחל’ה, כי זו, עם כל “נצחונותיה” אצל חבריה, אינה אלא ילדה קטנה בעיני רותי. אבל עם זה אוהבת היא את חברתה כמקודם, נעים לה לחבק את גופה המלא ולתפרק עליו ולשמוע מפיה את סודותיה היא, ביחוד על יחסיה עם עמנואל… ברם גם עמנואל הוא לפי מושגיה החדשים אינו אלא “ילד” ככל “ילדי” כיתתה, ובכל זאת הוא שונה מחביריו: ראשונה שונה הוא במראהו, והוא משכמו ומעלה גבוה מהם, הוא תמיר ואלגנטי כג’נטלמן גמור, הליכותיו אריסטוקרטיות למרות זה שהוא מבית עני – אביו איננו ואמו מתפרנסת משעורים פרטיים – הוא תמיד רציני, כאילו מימיו לא ידע ילדות, הוא פיקח ומתון כאדם מבוגר⁴ אתו היתה מעיזה לצאת אפילו לדרך ארוכה, מפליגה על פני ימים או נודדת בארצות אקסוטיות ואולי… גם מתחתנת (רותי, אף כי נתבגרה זה רק עכשיו, כבר חושבת כאשה מבוגרת על חיי המשפחה האינטימיים, איש לא גילה לה זאת אבל היא יודעת על הרבה דברים שאיש אינו מזכיר..).

בו בזמן שברותי חלו שינויים כל כך עצומים, נשארה רחל’ה החברה הפשוטה וגלויית־הלב כמקודם. כבשנים הקודמות היתה מגלה כל “סודותיה” לחברתה – פגישותיה עם עמנואל, שיחותיהם ואפילו מזמוטיהם התמימים… בשעה זו היתה רותי נצמדת אל חברתה ומקשיבה בצמאון ובלב דופק לוידוייה..

פעם באה רותי לידי מסקנה, שהיא וחברתה זקוקות לעזרה בפיסיקה ומטמטיקה. אף אחת משתיהן לא היתה נחשלת במקצועות האלה, אבל “בשים לב לבחינות הבגרות הממשמשות ובאות, יש להתכונן בעוד מועד” – כך יעצה רותי לחברתה – “כדאי להזמין את דוידל ועמנואל, כי הם הטובים שבתלמידים במקצועות הנזכרים” – סיימה רותי את הצעתה. אגב, הם גם קרובים במקום וחבריהן משכבר. רחל’ה הסכימה מיד. להצעה זו נענו, כמובן, החברים והחלו באים לבתי החברות. ברוב המקרים היו עובדים ביחד כל הארבעה, אבל לפעמים, כשבבית רחל לא היה נוח לעבוד בקבוצה גדולה, היו עוברים אל האולם של בית רותי או שהיו מתפלגים לשני זוגות. בפילוגים אלה היה עמנואל נפרד עם רותי ורחל’ה היתה נשארת עם דוידל. דוידל הוא חריף וחד; ברגעים הקשים והמשעממים ביותר שבשעורים הוא מבין לעודד ולהחיות בהצלה, במשל ובפיתגם ולהצחיק את חבריו. ביחוד נהנית ממנו רחל’ה, והיא נשארת בשעת הפילוג אתו. פעמים אחדות, לשם גיוון, ניסה דוידל להילוות אל רותי, אבל בהישארם לבדם נשארה רותי אדישה ושתקנית, עד שנישל ממנו הרצון לבדרה, והוא עצמו משתתק, והיה שבע רצון כשנגמרה העבודה והוא נפטר ממנה. מובן, שיחס כזה אליו מצד רותי העליבהו; כל פעם היה גומר בלבו לעזוב את הגאוותנית ולא להתייחד יותר אתה, אבל אחר כך היה משנה דעתו והיה שוב מנסה הצלחתו אצלה: איזה כח בלתי מובן לו משכהו אל רותי. לפעמים היה שואל את עצמו: האוהב הוא את רותי? והיה בא לידי מסקנה שרחל’ה חביבה עליו יותר, טעמו נוטה יותר לצבע צהוב מאשר לכהה ולירוק, היה דוידל, שהתבגר והתנסה בענייני אהבה מכבר, מחליט בלבו. גם חברתה היתה נעימה לו יותר, בכל זאת ציערהו יחסה המעליב של “הירקרקת” הזאת, וחברתה חסרה לו. מניין לו רגש משונה זה? היה דוידל שואל את עצמו, ולא רצה להודות שצערו הוא פרי אהבתו העצמית הנפגעת; גאוות הגבר שבקרבו ממריצתו לנצח ולכבוש גם את האריסטוקרטית הלזו, ובמידה שהכיבוש יותר קשה, בה במידה חישקו גובר עליו. אצל רחל’ה, היה חושב בבטחון עצמי, הוא בין כך מצליח… הוא טעה ולא הרגיש, שגם לרחל’ה נעשה משעמם כשהיא נשארת לבדה בחברתו. גם היא אינה יכולה להסביר לעצמה איזו רוח אתה? – הינה אך לפני רגעים, כשכולם ישבו בצוותא, הרגישה את עצמה כל כך מאושרת, חריפותו של דוידל בידרתה שלא חשבה על שום דבר, אך משהיה הולך ממנה עמנואל, היתה עגמומיות לופתת את לבה.

היא החליטה כמה פעמים בלבה להישאר בפגישה הבאה עם עמנואל, אבל החלטתה לא היתה⁵ משום־מה מתגשמת… רותי היתה תמיד קולעת לרגע בו היתה רחל’ה נמשכת להלצותיו של דוידל, או מכוונת את השעה, בה היתה חברתה עסוקה בפתרון בעייה ביחד עם דוידל, והיתה מוציאה את עמנואל ממש מתחת לאפה…

מובן, שלא היה לה לרחל’ה כל קצף על חברתה; לה נדמה היה שהיא עצמה אשמה בכך; לא עלה על דעתה לחשוד אותה בכוונות מיוחדות – כי מי יכול היה להעלות על דעתו שרותי המפונקת, זו שנתבגרה לפני זמן מיצער, תרגיש רגש חיבה למישהו. רותי – היתה רחל’ה חושבת, ולפעמים מגידה לה בפניה – היא איגואיסטית במידה כזו, עד שאינה מסוגלת לאהוב מישהו אחר, פרט לגופה.

ועמנואל? – הוא אוהב את רחל’ה מזה שנים, הוא מלא מרץ כשנמצא בחברתה; הוא מאושר כשנשאר אתה בארבע עינים, הוא שיכור מאושר כשהיא קרובה⁶ אליו, אף כי אינו מעז לגעת בה, הוא אפילו ירא להשאר אתה לבד, אך לו נדמה שדוידל חביב עליה יותר – באמת – היה עמנואל מודה לעצמו – דוידל הוא זריז ונועז ממני, וכאלה חביבים על הבנות… גם לאמהות יש השפעה ידועה על בנותיהן, ובעיניהן, מובן, רצוי יותר בר־אבהין ובן־עשירים זה מעמנואל הצנוע והדל… איך ידמה לדוידל?… ואשר לעתיד, ברור, שיד דוידל תהיה על העליונה: הוא יתקדם מהר, הכסף להשתלמות מוכן לו, כשרונותיו טובים, הוא יגמור מהר את לימודיו ואז הוא בן־זוג מצויין. לעומתו, במה יכול הוא, עמנואל העלוב, לקסום לבת? – אך יגמור את הגמנסיה, יצטרך לדאוג לפרנסתו; מי יודע אם יוכל להמשיך לימודיו, ואם גם ילמד, יצטרך מדי פעם בפעם להפסיקם כדי להרויח לחמו; שנים עליו להיאבק על קיומו – במה ייראה בעיני ההורים? ואפילו בעיני הבת? ובנות בזמננו חושבות על דבר תכלית… אמת, רחל’ה נוטה לו חסד מיוחד, אבל זה בא מטוב לבה, היא מאירה פניה אפילו לעלובים שבחברה, היא, בודאי, מרחמת גם עליו, הדל שבכל התלמידים, אבל מידידות אבל מידידות לאהבה רחוקה הדרך. לוא אהבתו, כי אז היתה נשארת אתו לפעמים יותר קרובות.

אשר לרותי, גם היא נראית בעיניו: היא יפה ונהדרת בהופעתה, נעים לו גם בחברתה, הוא בחברתה יותר נועז, הוא מחבקה והיא אינה מסרבת, אבל היא אינה שובה לבו כרחלה, זרה היא לו משום־מה, מפונקת וגם איגואיסטית יותר מדי. על קירבה יתירה אין לחשוב. מה יעשה הוא, המסכן והדל, בבת יחידה זו? – לשאתה בשל כספה? לכך לא יחליט לעולם. לא לשם כך הוא עמל וטורח קשה – הוא עומד כבר ברשות עצמו מהכיתות הבינוניות של הגמנסיה כדי לא להיות תלוי באיש – כדי למכור את עצמו בכסף…

הדרמה בין ארבעת גבורינו וגבורותינו היתה מתפתחת בטמפו הרבה יותר מהיר, אילולא ה“אינטרמצו” שנדחף בינתים בהתתפתחותה ושהסיח דעתם ומרצם לכיוון אחר וצינן לזמן את דמם הסוער. סיבת האינטרמצו היו הבחינות שהחלו ממשמשות ובאות…

הקוראים, שגמרו פעם בית ספר תיכון, זוכרים בוודאי יפה את שנת־הלימודים האחרונה שלהם, בה היו צריכים לסכם את כל ידיעותיהם, שרכשו במשך שנים בחדשים מספר ולמסור עליהן דין וחשבון בפני בוחן זר, השופט לפי התשובות המקריות הניתנות על ידי הנבחנים בעל פה ובכתב. ממשפטו זה תוצאות עמל שנים ולפעמים גם עתידו של המתבגר.

כפליים קשות היו הבחינות לבוגר היהודי, שגמר גמנסיה עברית או יהודית, הוא צריך היה לעמוד לבחינות בפני בוחן לא יהודי, שבחנהו לא בשפתו, התייחס אליו בחשד ובאי־אמון ושבכוחו היה על דעת עצמו לחתוך את גורלו של הנבחן היהודי, מבלי להתחשב אפילו בדעת מוריו היהודים.

שבעתים קשות היו בחינותיהם של גבורינו, שמוסדם נפל, לאסונו, לרשותו של המפורסם לגנאי סטאנייטס. שם זה עורר זוועה בלב מאות תלמידים יהודים ולא יהודים. זה היה איכר גבוה עם פני בהמות: מצח כמעט ניכרת מתחת לשערותיו הארוכות והקשות, לסת מרובעת של גורילה ופה ענקי הנימשך מאוזן לאוזן; מתוך פרצופו הציצו עינים אפורות קטנות ללא שום מבע, וכל כולו אומר טמטום ועיקשות ללא גבול. ברנש זה יכול היה בוודאי, כאבותיו מדורי דורות, להיות איכר מצליח, פולח אדמתו הביצתית, שומר בקפדנות מועדי העבודה החקלאית, מגדל חזירים ענקיים ונוחרם באכזריות לפני כל חג. אך משום־מה נתקע במוחו המטומטם הרעיון להיות אינטיליגנט, ורעיון זה הגשים למרות כל כשלונותיו: הוא למד בכל כיתה של הגמנסיה באופן יסודי – שנתיים, הקדיש ללימודים בביה"ס התיכון שש עשרה שנה ולא קיבל תעודת בגרות, התאבק שנים בעפר רגלי הפרופסורים באוניברסיטה ולא זכה לקבל דפלומה; “בעבודה מדעית” זו חלפו רוב שנות חייו והוא עזב את האולפן הגבוה במפח נפש בהיותו כבר רווק זקן.

מיסכן זה היה בוודאי גומר שנותיו העלובות כמורה עלוב באחת הפינות הנידחות של ארצו הקטנה, אילמלא האירה ההצלחה לבן משפחתו, שהועלה, תודות למהפכה פאשיסטית, למדרגת מנהיג ונשיא במדינה ונטל עם חבורתו שלטון בלתי מוגבל. בחסד דודנו נהפך גם סטאנייטיס למנהל הגמנסיה הממשלתית הכי גדולה בעיר הבירה וביחד עם זה לשליט בלתי־מוגבל על עשרות מורים ומאות תלמידים.

מאז שעלה לגדולה החל לנקום נקמת־כשלונו בחיים מנתיניו באותה העקשנות בה שאף למטרתו כל ימי חייו: הוא החליף מורים כהחלף אדם כפפותיו, הוא הכשיל תלמידים לעשרות בכל בחינה בה השתתף, הוא השאיר כיתות שלמות לשנה שניה, הוא גירש תלמידים על כל חטא קל. שיטת הנהלתו נהפכה לשלטון אימים, והוא נעשה במשך זמן קצר לאדם הכי נשוא במוסד ובחברה; הקריקטורות של פרצופו “קישטו” את קירות המוסד מפנים ומחוץ, את בתי השימוש והגדרות. “תהילת גבורותיו” נפוצה על ידי העתונים, מעשיו עוררו את ההורים לכנס אסיפות ולשלוח משלחות אל מיניסטר ההשכלה אשר התחננו לשחררם ממנהל זה – וללא הועיל. סטאנייטיס נשאר איתן במקומו כל זמן שדודנו “המנהיג” נהג נשיאותו ברמה.

אל מלתעות אותה המפלצת נפלה הגימנסיה העברית בבירה, בה למדו גבורינו. בין צפרניו פרפרו תלמידים יהודיים במשך חמשת שבועות הבחינות בכל שנה ושנה.

למולך זה הקריבו המתבגרים אף שנת־לימודם האחרונה ללא כל הפסקה. בשנה זו לא הירשה תלמיד כיתה ח' לעצמו כל בידור – לא תיאטרון, אף לא קולנוע. משחר עד שעה מאוחרת בלילה, ולפעמים כל הלילה, ישבו תלמידי הגמנסיה העברית והתכוננו לפגישתם עם סטאנייטיס.

גיבורינו לא היו יוצאים מן הכלל; הם שכחו בשנה זו כל חשבונותיהם והקדישו את כל נפשם ומאודם ללימוד התורה. בכל יום אחר הצהרים היו ארבעתם מזדמנים והיתה מסיבתם נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה, שבתם היתה פעם אצל האחת ופעם אצל השנייה שבחברות. אמה של רחל’ה היתה, במקרה התכנסות החברים לעבודה, מדכאה כל תנועה של ילדיה הצעירים, דוחקתם לקרן זווית של הבית או מרחיקתם מן הבית, כדי שלא יפריעו לאחותם ולחבריה בעבודתם. ואמה של רותי “היתה נבחנת” ביחד עם בתה; כמוה לא היתה ישנה לילות, מצירה בצערה וחרדה לשלומה ומשתדלת לסעוד לבה בכל שעה. אצלה היו החברים מוצאים בבואם, ובכל הפסקה מלימודיהם, שולחן ערוך מכל טוב.

מובן, שבשעות ההכנות ללימודים לא היה זמנם של גבורינו נתון לעניינים שבלב אלא לפרקים רחוקים ולשעה קלה. לפעמים בשעות המאוחרות של אשמורת הלילה הראשונה או של אשמורת הלילה האחרונה, כשעיני התלמידים היו נדבקות מעייפות וחושיהם היו נקהים עד כדי שיתוק, היה דוידל מפסיק פתאום לימודיו ומתחיל ב“קונצים” שלו. – היה מספר הלצות ובדיחות ממולחות, דובר דברי רכילות על החברים שבפניהם ושלא בפניהם – וכשלא הועילו דברים אלה, היה עובר למעשים, היה מכוון בפטיפון תקליט ריקוד והיה מוציא את אחת הבנות הנמות וסוחבה למחול. ה“מחוללת” היתה מתנועעת כסהרורית, אך דוידל היה מעירה ע"י צביטות וחביטות בכל מקומות גופה הבולטים ואגב כך היה מרשה לעצמו תנועות, שלא היו מקובלות בחברה. כל זה היה נמשך עד שבת־המלכה הנרדמת היתה מקיצה לגמרי וסוטרת לו על ידיו עד היהפכן כחולות מהמכות. כל “העלילה” הזאת היתה מעוררת צחוק צוהל בפי המסתכלים והמשתתפים והיתה מעירתם להמשך עבודתם.

אך לפעמים, כשכל אלה האמצעים לא הועילו כבר, כשכל עצמותיהם של גבורינו אמרו עייפות אנחנו, אין כוח לנו להיות ערות, היו הללו נכנעים לשעה לטבע ומחליטים לחטוף תנומה קלה במיטות: החברות היו אז מתכנסות לתוך מיטתן המשותפת ולגברים היו מציעים מצע על הספה. כולם היו נופלים אין־אונים על משכבם ונרדמים מיד תרדמת־מוות, כמובן, כמובן, שהיתה החלטתם נחושה לקום בעוד שעה קלה לעבודת הלימודים. אך איש מהם לא היתה מתעור ואף לא אם אחת לא היתה מעירה את “הילדים המסכנים” לו גם ביקשוה; והיתה שנתם נמשכת עד שעות הבוקר המאוחרות, אילולא דוידל. הלזה היה מתעורר תמיד בשעה היעודה, וכשהיה מתעורר, היה מקים על רגליהם את כל חבריו. הוא היה כל פעם ממציא איזה “קונץ”, שכל גרי הבתים היו קופצים ממיטותיהם ואצים רצים למקום ה“מאורע” לראות מה אירע – ונוכחים לצערם שדוידל שוב התל בהם… לפעמים היה מרשה לעצמו כבר יותר מדי… אבל לו סלחו את הכל.

אחר כך היו הנפגעים מספרים בצחוק את פרטי חוויותיהם – ישנם אנשים שסולחים להם את הכל – היה עמנואל חושב בקנאה על חברו – דוידל הוא שד משחת – היתה רחל’ה “מחרפת” בפני רותי בהתלהבות את דוידל, ורותי – היא לא גילתה מחשבותיה, אבל היא לא היתה נלהבת ביותר למעשי גבורתו של דוידל – תנועותיו הן כתנועות גבוריו של שלום עליהם! יש בו כל תכונותיו של חושם – היתה רות מסננת דרך שיניה ומעקמת בשעת שיחתה שפתיה… אבל את כל רגשותיה יראה להביע, כי בלי דוידל, היתה החבורה מתפרדת…

ארוכים היו הימים לפני הבחינה, אבל הלילות היו עוברים מתוך בידור וצחוק… לא אחד מבוגרי הגמנסיה העברית זוכר בגעגועים את לילות הנדודים וה“משמרים” לפני הבחינות.

הגיע הימים הגורליים של הבחינות. הופיע סטאנייטיס. כשממית היושבת בלי נוע בין קוריה מצפה לזבוב שיפול ברשתה על מנת לעוט ולמצוץ דמו, כן ישב סטאנייטיס במקומו ללא כל תנועה וארב מתוך עיניו הקטנות והעצומות למחצה לקרבנותיו – מספיק שמישהו מהכותבים את עבודת הבחינה יניע ראש וסטאנייטיס היה מזנק פתאום ממקומו, מרים ומוריד חליפות את רגלו הצולעת, ניגש אל ה“חוטא” ומצווה לו להניח מחברתו ולצאת, ובזה היה כבר גורלו נחתך – לבחינות הבאות כבר לא יגיע. די היה לנבחן בעל פה שיתעכב רק רגע בהרצאה שסטאנייטיס יניע ידו לאות שכבר גמר הרצאתו וציונו היה בלתי מספיק.

רק בשנה הנזכרת קרו פלאי־פלאים. בשנה זו לא אירעה אף “תקרית” אחת ואף מאחד מהנבחנים לא נשללה הזכות להמשיך בחינותיו. כל הנבחנים ישבו מרותקים למקומותיהם, לא הנידו אבר, לא נעו שפתותיהם, רק בשקט ובמתינות לפי הכללים כתבו עבודותיהם. ומה שהפליא את כולם עוד יותר – כל העבודות הצליחו. סטאנייטיס לא מצא אף עילה להכשיל לפחות אחד מהנבחנים. הוא לא האמין בקראו את העבודות למראה עיניו, אך מכיון שלבו לא נתנהו להציג ציונים טובים לכל הנבחנים, מסר את העבודות לבדיקה נוספת למומחיו בגמנסיה הממשלתית, אבל גם הללו לא מצאו בן כל פסול וציינו לרבים מהנבחנים אפילו ציונים טובים. לסטאנייטיס לא נשארה ברירה אחרת מאשר לחתום שמו על התוצאות הבלתי־צפויות האלו.

נשארה לו רק “תקנה” אחת; להכשילם בעת הבחינות בעל פה. וטעמו ונימוקו היה עמו: העבודות בכתב עוברות מידיו לרשות מיניסטריון ההשכלה, שם יכולים לבקר וגם לבטל החלטותיו, תחת זה הבחינות בעל פה נתונות כלן לשיקול דעתו, בהן הוא אדון בלתי מוגבל לגורל הנבחן, כי כאן החלטתו קובעת. אבל גם פה לא “הצליח”: אף אחד מהיהודונים לא נבהל מפניו, לא נעצר בהרצאתו ולא נכשל בלשונו. פעמים אחדות ניסה הבוחן להפסיק את הנבחנים, להציע לו שאלות על מנת לומר אחר כך שנשאל לא ענה, אבל המורים היהודיים הבוחנים – הה! חוצפה יהודית – עמדו על גבו, רשמו כל שאלה ותשובה בצדה והוכיחו לו כל פעם שהתשובה היתה נכונה – כשניסה פעם ופעמים לעקם חטמו ולהעיר שלא נכון⁷ ענה הנשאל, מיהרו היהודים והראו לו מהספר, שחור על גבי לבן, שצדק הנבחן, טענותיו של סטאנייטיס נסתתמו.

– גרועים הם היהודים – חשב הבוחן הזועם – מאנשינו, אתם קשה להתווכח, ב“נקודות השחורות” ידם על העליונה, ולהתגרות בהם בלי נמוק מספיק מסכן – החליט בנפשו מתוך פחד מסתורי של אכר בפני כוחו הנעלם של “היהודי הנצחי”. באופן כזה אירע בהיסטוריה הפדגוגית של סטאנייטיס המאורע היחיד במינו – כל הנבחנים עמדו בבחינות ובלב מר אמר על כרחו אמן על הצלחתם, וחתם על תעודות הבגרות שלהם – מוחותיהם החריפים והתמדתם – ללא גבול של היהודים ניצחו את אכזריותו של הגוי…

שמחת הבוגרים היתה ללא גבול: רגלים עיפות מחוסר תנועה רקדו, לחייו החיוורות הוורידו ועינים כבות ניצתו באש חיים חדשים. מובן, אחרי שנת־ישרים במשך ארבעים ושמונה שעות נעורו בוגרי הגמנסיה העברית לחיים חדשים והחליטו לחוג את חג סיומם בפאר ובהוד שלא היתה כמותו כל השנים האחרונות.

קודם כל אצו־רצו כל הבוגרים אל החייטים והתופרות כדי להזמין בגדים חדשים ולהחלץ מבגדי “האוניפורמה” שנמאסו. הבנים הזמינו חליפות־תה כהות, והבנות החלו לחזור על פתחי התופרות כדי להתקין שמלות־נשף ארוכות וחגיגיות. באותו זמן התחילו האמהות מתכוננות למסיבת־הסיום: החלו אופות כל מיני עוגות וטורטים, רקיקים וחביצות מולאות בכל מיני גבינה, בשר ומרקחת, מבשלות כל מיני מרקים ופרפרת, מטגנות ומעשנות כל מיני דגים ובשר והאבות התחילו להתקין כל מיני משקאות עסיסים ממיץ פירות שונים, יינות־פירות, ליקרים ומי דבש וסתם משקאות קרים להשיב נפשו ולהרוות צמאון בשעת המחולות. לבסוף קושט אולם הגמנסיה בירק ובתפאורות, ו“החברה” התקינה את עצמה לנשף.

התכוננו גם גבורינו: עמנואל אסף כספו מכל שעוריו, מילא את הסכום בהלוואות וקנה בחנות של בגדים מוכנים חליפת־תה כהה. האריג היה פשוט, גם התפירה היתה לפי סטנדרט, אבל ניראתה כתפורה במיוחד לו, “כיצוקה עליו” – אמר החנווני, ומרוב שמחה שחליפתו מצאה דוגמה נאה כזאת, הוריד לו מהמחיר כמה ליטים והאריך לו את האשראי לכמה חדשים.

דוידל הזמין חליפות אצל הטוב שבחייטים, בחר לו את האריג הכי טוב שהיה אצלו והוא קראפ אנגלי שחור ומכנסי פסים אפורים־שחורים. לא מעט עמל השקיע האמן עד שהתאים את החליפה לגבו הכפוף, אבל הצליח במאה אחוז. החליפה הלמתו באופן נפלא. לחליפה הוסיף עוד מגבעת מודרנית ונעלי גומי בחטמים מחודדים, על ידיו לבש כפפות־עור של קיץ. במגבעתו ביד האחת ובכפפות בידו השניה, כשהמקטורת בפיו חשב את עצמו לג’נטלמן מושלם. – אחר כך, משאיכנס לאוניברסיטה ארשם בקורפורציה של סטודנטים ביתרים, אחבוש מצנפת קורפורנטים מגוונת, מעל לכתפי, לאורך כל החזה, אתקשט בעניבה כחולה־לבנה, כדרך ה“בורשים” ואפליא את הבנות במראי הנהדר.

גם הבוגרות עמלו על תלבושתן. רחל’ה תפרה לה שמלה ארוכה מאריג סאטין מבריק בצבע קרם־כתום עם צוארון לבן זקוף א לה – אלישבע המלכה. באור החשמל על צלליו השונים התחלפו גווני השמלה כבגלים. מלבן בהיר עד כתום זהוב, את שערותיה עשתה על ידי סלסול קבע תלתלים תלתלים. התמזגו הצבעים מזהב־התלתלים דרך ורד הלחיים בגווני השמלה ושיוו לרחל’ה מראה בת־מלכים אמיתית.

טרחה גם רותי לא מעט על תלבושתה, השקיעה בה רוב עמל ותבונה עד שהתאימה לצבע פניה וגיזרתה: את השמלה תפרה מאריגים כהים ובלויים, מגוונים מחום כהה עד אדום בהיר, היא היתה תפורה כקרונולינה – הדוק למתניה הדקות ורחבה ו“מכה גלים” כמחציתה התחתונה, עם מחשוף גדול למעלה, שהבליט את כתפיה הדקות והרחבות. השמלה עם תסרוקתה, שנעשתה לפי דוגמת התסרוקת של האלות היוניות־רומיות תלתלים תלתלים סבוכים וקשורים בסרט רחב עם פריפה מבריקה לפנים ונעליה השחורות הקשורות קישורי כסף עם אבזמי־זהב משובצים אבנים נוצצות השלימו א תלבושתה שלמות מלאה ושיוו לפניה הוד־מלכות. העמל היה שוה: רותי היתה מרוצה וקיוותה לבצע בקלות את מזימתה עליה זממה במשך כל השנה והיא: לנתק את עמנואל היפה מעל חברתה ולרתקו אליה – זה יכאיב במקצת לרחל’ה, חשבה רותי, אבל היא תתנחם מהר באחר, היא בנקל תמצא במקומו תחליף בין חבריה הרבים. יותר מכולם יתאים לה דוידל, שהיא, רותי, אינה סובלת פרצופו ושבגללו שמעה לא פעם מפי חברתה הערות בלתי־נעימות – תשמח עכשיו בחברתו! – חשבה בזדון ונהנתה מנצחונה לעתיד. – ברם – הוסיפה רותי לחשוב – תכנית יפה זו תדרוש מעט יזמה, מעט כזב, אבל מעט שקר מקשט את השיחה – אומר הגרמני.

---

מתעוררת השאלה בלבה: המאוהבת היא, רותי, באמת בעמנואל? החושבת היא ברצינות על העתיד? – לא! – היא משיבה לעצמה… עמנואל, כמובן, מאד נראה לה, אבל מאהבה זה רחוק. היא הרבה יותר מנוסה משחושבים – אין בדעתה להתקשר לנצח בקשר נישואים – אושר זה לא יברח מפניה. לפי שעה יהיה משחק קל, עמנואל יהיה הראשון, עד שיזדמנו יותר טובים, כאילו שראתה בקולנוע ושעליהם היא חולמת בבדידותה, – לכמה זמן? – גם על זה עוד לא החליטה… מה שיעשה הזמן לא תעשה כל מחשבה תחילה…

היחיד שיכול להפריע הוא דוידל. הוא נטפל אליה בימים האחרונים עד בלתי־יכולת להיפטר ממנו. אבל הפעם תסלקנו מהר, היא תפגע בו פעם קשה, הוא, כמובן, יעלב ויסתלק.

אם כן, רותי – היא מעודדת את עצמה – במרץ ובשכל!…

היא ממהרת אל חברתה. רחל’ה עסוקה במדידת השמלה החדשה. היא נרגזת. לה נדמה שהשמלה לא טובה עליה, מרגישה מועקה תחת בתי־שחיה ובמתניה: גם ומחוך היא לא רגילה – קשה להתרגל למחוך. ברגע זה היתה מאושרת לו יכלה לשוב לשמלת־האדום שלה – היא מתנה בפני חברתה את רגשי לבה – ובכלל כמה גדולים געגועיה לבית הספר! ביחוד ללילות השימורים האחרונים! כמה מקסימים היו! ודוידל! – הוא שד משחת – קונדס שמעטים דוגמתו – וכי לא כך, רותי? – היא שואלת את חברתה – אבל רותי מחרפת אותה וקוראת לה רומנטיקנית מטורפת. וכי מי מתגעגע לבית הספר ולמדים שלו המטשטשים כל סימן של אינדיבידואליות, בשעה ששמלת־הנשף הולמת אותה באופן נפלא (והיא אומרת דברים אלה בכנות ובשעת דבורה מקנאת בחברתה) – שורי – אומרת רותי ומצביעה באצבעה – כמה מבריקים גווני השמלה באור החשמל – הלא זה נפלא! היא תבריק בין כל הנאספים בנשף – ועל אודות המדים וחיי בית הספר שתשכח, היא, רותי, אינה מתגעגעת להם… ברר, להיפך, זועה תאחזנה משנזכרת בימי ההכנה לבחינות ובלילות השימורים… ואשר לדוידל. אין היא נלהבת מהלצותיו. הן היו טובות בזמן, שלא היה דבר מה אחר מבדר… חריפות שלום עליהם יש בהן. ריח פשטידה עולה מהן – ובכל זאת היית צוחקת בכל פה למשמען – אין רחלה סובלת את עלבון חברה ועוקצת לחברתה – ובכלל, כמה נשתנית! היום כל דבר המזכיר את בית הספר אינו ניראה בעיניך!…

א! – ממשיכה רותי מבלי שים לב לדברי חברתה – עמנואל הוא כבר מסוג אחר. הוא אמנם בן משפחה ענייה, אבל ניכרת בו השפעת החינוך הביתי הטוב.. הוא ג’נטלמן במלוא מובן המלה. הופעתו עושה רושם…

– עמנואל נראה בעיניך? – שוכחת רחלה שיחתה הקודמת ושואלת בעניין – ואולי גם קצת אוהבת אותו? – היא מתגרה ברותי – אבל רותי אינה מתבלבלת וכאילו היתה השאלה על ענין רגיל היא משיבה – לאהוב? – לא! היא עדיין אינה מאוהבת בשום איש אבל הוא נראה בעיניה יותר מכל חבריה הילדים! (מדגישה במיוחד את המלה “ילדים”) – היא אומרת דברים אלה ושולחת מבט נוקב בחברתה כדי לראות מה רושם יעשה שם זה עליה – איך נראה עמנואל בעיניה? – היא פתאם שואלת חברתה – עמנואל הוא חבר טוב! עונה רחלה נבוכה ומתאדמת כולה. גם קולה רועד במקצת. רותי מרגישה בזה ושמחה! נעים לה לטעום מראש את טעם נצחונה על חברתה ושמחה ביחד עם זה על שהיא מכחדת רגשותיה האמיתיים – זה יעזור לה אחר כך להיתמם ולהעמיד פנים כאילו לא קרה דבר, היא תוכל להגיד אחר כך: הלא לך היה עמנואל רק חבר טוב ולי הוא יותר מזה… אגב, מה בעיניך שמלתי החדשה?

ברגע זה נזכרת רחלה שהיא איגואיסטית מאוד שאינה מתעניינת בשמלת חברתה – הטובה השמלה על רותי? – ברור שהיא הולמתה מאד. היא נפלאה, מלכותית ממש… אבל הגיע הזמן ללכת לנשף… החברות לובשות מעיליהן הקלים וממהרות אל הגמנסיה.

באולם כבר רבים הנאספים: נמצא כבר גוגי, “האנפנט־טריבל” היוצא דופן של בית הספר, איש ריב ומדון לכל המורים ולמנהל, פגע רע ומפריע בכל מיבצע של התלמידים חרדת־כל התלמידים המתמידים, כי באשר מופיע, שם נפסקים כל הלימודים, מפגר במשך כל השנים בכל המקצועות, תלוי ועומד בכל סוף שנת־לימודים בין השארות לשנה שניה לבין בחינות אין־קץ – מתרצה ברגע האחרון להופיע בפני המורים ומקבל בחינות־משנה (בפעם האחרונה מדגישים לו) – בהמון מקצועות, אך מתאושש – לתמהון לב מקטרגיו – ועומד בהצלחה בכל בחינות־המשנה באופן מצויין… וחוזר בשנת הלימודים החדשה על כל “מעשיו הטובים” מחדש. בשנת־הלימודים האחרונה התנהל בינו לבין מקטרגיו מאבק נואש, כמעט לא ניתן לו לגשת לבחינות, אך ברגע האחרון הוכרעה הכף לזכותו והוא ניגש לבחינות ושוב הצליח באופן יוצא מן הכלל.

למרות תארו הדוחה – גבוה, מסורבל, בעל פנים נמושות, עינים קטנות ופה עם שפה תחתונה מרושלת ומורדת, כפיו של טיפוס דבילי – היה מקובל על כל הבנות, שהיו סולחות לו את מעשי־החוצפה שלו ומאירות לו פנים בכל מסיבה חגיגית, כי הוא פורט על כלי נגינה; הוא גם היום ראש המנגנים.

הסתובב גם בובי באולם. מסכן זה לא יצא אף פעם מד' אמות ההלכה כמעט מהכיתות הבינוניות פירנס את עצמו, וכל שעות ימיו ולילותיו, פרט לשינה, היו נתונות לימוד או להוראה – או שהיה לומד או מלמד. הוא לא היה מרשה לעצמו אף שיחה יתרה, אף צחוק קל – כל כולו היה נתון לספרים ולשעורים… בגלל זה גם לא השגיח בחיצוניותו. היה תמיד מגודל פרע, מרושל בבגדיו ואף לא נקי ביותר. והפעם נשתנה מן הקצה: מצוחצח ומדוקדק במלבושיו, תמיר וגמיש נתגלה כבחור כהלכה. ופלא על כל פלא: תמר השחורה והנאוה, הגאוותנית והיהירה מלמדת את בובי ריקודים סלוניים – היא מחזירה לו תודה על עזרתו לה בלימודים. גם ברכה הגוצה והחווריונית, החלושה והרפה בלימודים, שכל ימיה עמדה על הגבול, ומעולם לא השיגה תעודה מספיקה בכל המקצועות, ושכולם היו בטוחים שהיא תפול עד הבחינות מחולשה או בבחינות מאפיסת כוחות נפשיים – עמדה בבחינות וכעת כאילו רוח חדשה נכנסה לתוכה; גבהה, ניתמרה, לחייה הורידו, וכולה קלה, מלאת חיים וגם חיננית.

והנה גם ברוך, הגבוה והכפוף, בעל הפנים המחוספסות (סימן לתאוה עזה), בעל העינים הטרוטות, הפוגע בגסותו בבנות והן מתחמקות ממנו והוא משלם להן עבור הפניית־גב זו בקריצות וברמיזות רבות־משמעות ובדברי ניבול־פה מאחורי גבן, הפעם הוא מהודר וגם אדיב והבנות מאירות לו פנים. הנה גם מאירל הקטן והגוץ, בעל קול תרנגול צעיר, החצוף והקופץ בראש בכל מקרה התנגשות עם מורים או בכל אסיפת תלמידים. הפעם הוא שוקט, שלו, רציני בפניו ואדיב בהליכותיו… היו גם דוידל ועמנואל שהסתובבו באפס מעשה. דוידל היה במצב רוח מצויין: קודם־כל מאושר בחליפתו, עליה העידו כל הרואים, שעבודתה היא מלאכת־אמן, שהיא ממש “יצוקה עליו”. נוסף לכך הסכים אביו לשולחו לנופש על שפת־הים לבדו שלא ביחד עם המשפחה. – שמה – קיווה דוידל – יהיו חיים מלאים, בלי השגחת אבא־אמא יהיה צפור־דרור להתרוצץ על חוף הים לפני הצהרים ולהסתובב בבתי הקפה אחר הצהרים. נשקפים לו שבועים שיהיו יום שכולו יום טוב. גם בנשף הזה יראה את כל יכולתו: קודם כל ירקוד עם רותי את הואלס הראשון – ברם אין החיבה ביניהם כל־כך חזקה, עוקצנית היא יותר מדי. ממש קוץ ממאיר, אבל עם “גיזרה” כזאת לצאת במחול הוולאס – יהיה⁸ תענוג שאין דוגמתו. בשעת המחול יובילנה ימין ושמאל לפי כל הכללים שלמד מפי המורה למחולות. את יתר המחולות ירקוד עם תמר, עם רחל’ה, בעיקר אתה. היא באמת ילדה נעימה וחביבה. בשעת ההפסקות, יקרא את העתון החי שהוא ערך, “הוא יתן לכל המורים וימתחם”; הוא כבר התאמן בכמה תפקידים. הנה ישחק את אפרים, ילטוש עינים מזרות־פחד, יפשיל שפתו התחתונה ויזרוק בבת אחת: אין לך כל מושג בחשבון אתה קוואטש! או את המורה פנחס: יגלגל עיניו כלפי מעלה, יוציא אנחה עמוקה בלבו ויאמר בלחש: התנהגותך נוראה!… וכן יעביר כבני מרון את כלם. החברה תשמע ותתפקע מצחוק… אחר כך ילגמו פורתא, וכטוב לב כולם ביין… לא ירבה בצניעות… אך הנה שתי החברות. כל הנאספים לוטשים עינים לתלבושות, כמה מהבנים מקיפים אותן. דוידל מרגיש עצמו כמחותן ראשי באסיפה זאת. הוא רץ אליהן בזרועות פתוחות וקורא בהתלהבות: איזה יופי! יום ולילה בכל גווניהם! – הוא עושה קידה אבירית בפני שתיהן ומוסיף לקרוא: ערב טוב לכן, גבירות עדינות – כל רגשותי לכן, יפהפיותי! – רחל’ה צוחקת נבוכה, אבל רותי מעקמת שפתיה באי־רצון. דוידל מרגיש בהעוויה זו ונפגע – עד היום היינו חברים וכעת נהפכת לגברת כבודה, אינך רוצה להכיר את חברך – בשעת הכנת השעורים היית יותר אדיבה – אינו יכול להתאפק מעקוץ לה. רותי מתרגזת ואומרת באי רצון: נשכח כבר פעם את בית הספר! שעמום תוקפני משיחות אלו! – אם כך – מנסה דוידל להשלים עם רותי – נדבר על העתיד: היכן בדעתכן לבלות הקיץ? – אני – עונה רותי בצער – אבלה זמני עם הורי ביער, אמה רוצה שאשביח אחרי הבחינות – כמובן! – נאחז דוידל באפשרות להבריק בחריפותו ואגב גם להתלוצץ פורתא על חשבון רותי – מירעה טוב תמצאי ביער, שם אפשר להבריא בגוף ולהוסיף בשר והעיקר, שכל היום תפוס: בעוד שחר, אך פקחת עיניך, והמשרתת מכניסה לך ספל מלא שמנת מתוקה; אחרי רדתך מהמיטה עליך למהר לנטול ידים – והשולחן כבר ערוך במעדני מלכים: חמאה: גבינה מכל המינים והגוונים, חלב, שמנת, קקאו וקפה, דגים מטוגנים ומבושלים וביצים ככל שתאווה נפשך, אך לא פחות משתים וגם לא לקפח חלילה את מאכל אחד ולטעום מכל אחד – לזה דואגת כבר אמא וכל האנשים הטובים הדורשים טובתך. וברדתך אל הנהר להתרחץ, תוחבת בעלת־הבית אל תוך ידיך תרמיל מלא דובדבנים, כדי שלבך לא יחלש, חלילה, במשך השעות המעטות שבין סעודה לסעודה. בשעות אלו יכול אתה לנוח מנוחה מלאה וביחד עם זה לזרוק את החרצנים אל הזרם… בילוי זמן מעניין! – האם לא כן? לאחר מכן באה ארוחת הצהרים הדשנה. רעב לא תרד משלחן כזה! ואחרי הצהרים לשכב, כדי שלא יגרע ממשקלך שהוספת בעמל כה רב… נו– וסעודת⁹ המינחה ולבסוף ארוחת הערב הדשנה ואחרי ככלות הכל שנת הישרים אחרי עמל היום? כולם צוחקים, רק רותי נשארת אדישה להלצותיו – ודוידל מעודד מהשתתפות השומעים מוסיף ביותר משמינית שבגאווה ומסיים, שהוא כבר שבע קיטנות אלו. הוא נוסע לחוף הים… בינתים מרמז גוגי לתזמורת. המנגנים מחלים לנגן וואלס, והבנות מתנועעות לקצב המנגינה בהישען האחת בשנייה, נכונות לקבל הזמנה למחול, דודיל מחוה קידה לרותי, אבל רותי ממתיקה את פניה המעוקמות ומתנצלת שהיא כבר מוזמנת ע“י עמנואל. כולם נועצים מבטים בעמנואל, אבל הוא מתוך אדיבות אבירית אינו רוצה לבייש את רותי, לופת, כמאשר דבריה, אותה בזרועה וזרועה ומובילה למחול – בלית ברירה מזמין דוידל את רחלה, אבל לפני היפרדו מעל רותי הוא עוד מנסה לתקן מערכתו ולהזמינה לוואלס הבא, אך גם הפעם “אחר” – רותי משקרת בחוצפה רבה ועונה שמוזמנת היא ע”י עמנואל גם לוואלס השני; הוא מזמינה לטנגו הקרוב – לטנגו הקרוב? – מעמידה רותי פנים כנזכרת בדבר – מה – גם לטנגו היא תפוסה – למשמע חוצפה כזאת מתרגשים כולם, ורחל’ה מסננת דרך שיניה בלחש, אך בקול די־נשמע – את חזירה! עמנואל משפיל עיניו ודוידל זורק לה ברוגז רב: אם אין אני נאה לך, אז לא אתחנן לפניך… ונפרד עם רחל למחול.

רותי צוהלת בלבה מהצלחתה: הכל היה לפי התכנית. דוידל לא יפריע לה יותר. ברם לא נעים לה קצת בפני עמנואל. הוא מוכיחה שהתנהגה עם דוידל באופן בלתי חברי, אבל רותי מוכנה גם לזה. היא מעמידה פנים בוכות ומתוודה לפניו שאת כל זה עשתה בגללו, כי היא רוצה לרקוד אתו בלי הפסק. היא נכונה לבקש אחר כך סליחה מדוידל; דבריה נאמרו בתמימות לבבית כזו ובחן שכזה, עד שעמנואל מרחם עליה ומבקש עוד להרגיעה מ“מוסר כליותיה” – סוף סוף עשתה את הכל למענו – ומי גבר אינו נכון לסלוח לאשה על חטא שחטאה בשל סיבות דומות… רותי מאושרת, היא מתרפקת באהבה גלויה אל חזהו הרחב של עמנואל ומרקדת בהתלהבות עד כדי שכחה. מחולם מושך עליו עיניהם של כל הקהל ולרותי נעים מאד להרגיש בגבה את מבטי הקנאה של חברותיה ולשמוע את הקריאות: כמה נאה זוג זה ברקדו! כמה נהדרת רותי היום! תסרוקתה ממש מלכותית! וכו'….

חוצפה כיון דעל על – רותי אינה מרפה ממנו. היא מזמינתו למחול שני, שלישי ורביעי… עמנואל מתחיל להרגיש את עצמו לא נעים, הוא רוצה להשתחרר מזרועותיה הענוגות של רותי ולגשת אל רחלה, אבל רותי מקדימתו ומעסקתו בשליחות: היא מבקשת אותו להכין שולחן וכסאות לארבעתם ובינתיים היא ממהרת אל חברתה ומפליטה דרך אגב בתום מעושה וכביכול בצער – שעמנואל נשתנה היום תכלית שינוי – הוא אינו מרפה ממנה ודורש במפגיע שתרקוד אתו כל הנשף… הוא, פשוט, יצא מדעתו – היא מסיימת ספק מצטערת ספק חוגגת.

רחלה הופתעה מה“תקרית” הראשונה. היא לא יכלה להבין מאימתי החלו בין רותי לעמנואל הזמנות מראש – שרותי משקרת באופן ציני – רעיון זה לא עלה על דעתה – עד עכשיו הישלתה את עצמה שעמנואל טוב לה יותר מאשר לאחרת; הוא גילה לה רגשותיו בהמון פרטים קטנים, שאינם ניכרים לעין זרה, אבל מורגשים הם היטב למעוניינים ומקשרים את האוהבים קשר מתחזק והולך. היא הרגישה ביחס המיוחד כשישב על ידה, הוא היה אז כה עדין¹⁰ שרק מאהב מסוגל לכך… אחר במקומו היה מגלה רגשותיו בפני אהובתו מכבר, אבל היא מכירה את עמנואל – הוא כה צנוע וענו – אבל היא הרגישה יפה את יחסו. וכי יתכן שכל זה היה רק העמדת פנים וצביעות, כדי לזכות באהבת רותי? – וכי מסוגל עמנואל לצביעות כזו? – היא לא היתה מימיה מאמינה בכך! –… אך העובדה הלא קיימת! הוא “מחזר” בגלוי אחר רותי. ברם כשרותי “התאוננה על שגאונו” הפתאומי של עמנואל, נצנץ ספק במוחה שהעניינים אינם כך כפי שמתארת רותי. היא אפילו החליטה בלבה למצוא הזדמנות לרקוד עם עמנואל ולשאלו על כך. אבל כשעברה רותי בהפסקה בין מחול למחול שלובת־זרוע עם עמנואל ומתרפקת עליו באהבה גלויה והחברים והחברות החלו להסתודד מאחרי גבם ונשמעו הערות ששניהם אינם כבר זוג במקרה – נפלה רוחה בקרבה… באיזו זכות – התאכזרה רחלה לעצמה – יכולה היא לדרוש ממנו להיות אתה גלוי־לב? – הבטיח לה דבר־מה? אלא מאי, נדמה לה שהוא גילה לה, לרחלה אהבה? – כך נדמה לכל בחורה שכל מכיריה מאוהבים בה… רחלה המסכנה! היא לא יכלה לתאר בדמיונה את נכלי חברת, שלחשה ברגע זה על אוזן בן־זוגה “סוד” שני, שהיא, רחלה, משכבר מאורסה לדוידל, ולזה יש כבר גם הסכם ההורים ושעמנואל האמין לה… משום כך לא העיז לגשת אל רחלה להזמינה למחול, כפי שהחליט קודם, ולשאול לה: האמת הדברים שסיפרה לו רותי. גם הוא החל לפקפק. וכי מי הוא לה, שישאלנה שאלות אינטימיות כאלו. אלא שכמה פעמים גילתה לו תשומת־לב מיוחדת, אולי כל זה רק נידמה היה לו? – יותר מדי האמין בכוחו שתיאר לו אשליות כאלו. ובעצם איזה בן־זוג הוא לרחלה?: היא יפה, מקסימה. כל החברים נפשם יוצאת אליה, והוא מה לעומתה? – אפס! היכול הוא להידמות לדוידל, בן־העשירים הזריז והממולח?! ידע הצרצר את מצעו הקצר – אומר הפתגם, ועמנואל לא העיז לגשת אל רחלה…

אחרי המחולות הראשונים, כשנעלמה רותי ואתה עמנואל, הועם על רחלה כל ברק הנשף, ערבה כל שמחתה, פגו כל מאווייה, שמם עליה עולמה, כאילו אבד בבת־אחת כל חשק מלבה. ברם, היא עוד רקדה עם דוידל, עם יתר חבריה, אבל עשתה את הכל באופן מיכני, התנועעה כצל! וסוף סוף לא עצרה כח להישאר בנשף, ועם ההזדמנות הראשונה הסתלקה ונעלמה, ולבדה הלכה הביתה.. את שארית הלילה התהפכה על מצעה מתוך צער ויסורים מבלי יכולת אפילו להקל על כאבה בדמעות.

מאז הלך וחשך עליה עולמה. התהלכה בין הבריות כבעולם התוהו מבלי יזום, מבלי לעשות דבר על דעת עצמה, היא עשתה מה שציוו עליה, ענתה כשנשאלה, אך בעצמה לא גילתה כל רצון לחיים – זה בא לה מרוב עייפות – חשבה אמה של רחלה – יש לשלחה אל רותי, אבל כאן גילתה רחלה את כל עוז רצונה והתנגדה להצעה זו בכל תוקף… לבסוף הודיעה שיוצאת להכשרה…

בינתיים שב דוידל מחוף הים והסתובב באפס מעשה בעיר. ניראה שנכזב מתקוותיו הורודות, כי משום מה לא סיפר דבר על הרפתקאותיו ונצחונותיו, כדרכו תמיד. הוא שמח כשמצא את רחלה בעיר. אך הוא נדהם מהתמורה שמצא בחברתו. גם הוא עמד זמן רב בפני חידה סתומה, אך משהזכיר לה פעם פעמים את שם רותי ועמנואל והיא נאלמה פתאום או אפילו החוירה¹¹, הבין את סיבת הדבר. לכתחילה לא נעמה לו מאד ההכרה, שעמנואל נאהב על ידי זו שחשבה לשלו כמעט. אבל לא איסטניס הוא שייפגע מרגש קנאה יותר מדי. הוא שמח אפילו אחר כך שרחלה תישאר עכשיו כולה ברשותו, והוא אימץ את כל כוחותיו כדי לשעשעה: הוא הובילה לטיולים על הנימן ובכל הסביבה, ענינה בספרות, בקולנוע, בתיאטרון. והוא בידרה בהלצותיו ולא נפל ברוחו כנתקל באדישותה. עם ראשית שנת הלימודים דיבר על ליבה להיכנס לאוניברסיטה להשתלם בינתים לדחות הכשרתה לשנה שנתיים. היא אמנם לא מצאה עניין בכל הצעותיו, אך רצונה היה כל־כך חלש עד שלא גילתה התנגדות חזקה והסכימה, לשמחת לב הוריה, גם לאוניברסיטה.

באופן אחר לגמרי עיצבה רותי את גורלה. באותו נשף לא הירפתה מעמנואל אף רגע. אתה ריקד כל הריקודים, ביחד שהו עד סוף הנשף, ואחרונים היו בעזבם את האולם. בדרך שילבה זרועה בזרועו, נצמדה אליו כולה ודיברה אתו בלשון נוטפת דבש. היא מבקשת ממנו – ככה הדגישה – שיבטיח לה לבוא אליה להינפש בקיטנה. אבא עוד לא ימהר לעזוב את העיר וחדרו עומד ריק. בזמן הראשון היה לה מאד משעמם – תכיר לו ממש תודה, אם תארח אצלה כמה ימים. עמנואל מנסה להסתלק מהצעתה, הוא אומר לה שעליו¹² להתחיל לעבוד במקום עבודתו החדש בעוד מספר ימים, עד זמן זה עליו לסדר כמה עניינים שלא יוכל לסדרם עם החלו לעבוד, אבל רותי אינה מרפה ממנו, היא מבטיחה לו שאביה, אשר יש לו קשרים מסחריים עם מי שעתיד להיות בעליו, ישתדל שלא יקפח מקום עבודתו שיחכו לו. ועמנואל מסכים. בלבו עודו מקווה לחשוך משבעת ימי החופש שישנם ברשותו יומיים ולבקר את רחלה. הוא עוד אינו רוצה להאמין שבינה לבין דוידל הכל מוחלט, ואפילו אם גם אמת הדבר, עודו רוצה להחליף אתה דברים לבביים ולוא רק פעם אחת.

משבא עמנואל אל רותי נתקבל על ידה ועל ידי אמה באופן לבבי כזה, שמהרגע הראשון הרגיש עצמו כבביתו. מספר הקיטנים היה עדיין מועט, כי עוד לא התחילה העונה, אבל עמנואל לא השתעמם: חצי היום בילה בנהר הנימן – נתגלה לו שרותי היא שחינית טובה ונועזת, אפילו יותר מדי נועזת; היא צולחת את הנהר במקומות הכי מסוכנים ומושכת אותו לשם, והיו לו גם רגעים של פחד לחייה, אך היא צחקה – היא עדיין תינוקת – חשב עמנואל – ואין להניחה לכל מקום שתרצה, ואין לתת לה לשחות לכל שקפריזותיה מוליכות אותה; הוא אפילו מסר עליה לאמה ו“איים” שלא יצא אתה עוד פעם למים, אם תתנהג ככה באופן ילדותי. ואמה, כמובן, מצדיקה אותו וחושבת בלבה שבידי גבר כזה אפשר להפקיד את בתה..

חוץ מהמים יש עוד מקומות בילוי רבים: ביער ישנן גבעות רבות, בהן לפנים, בימי עבוד העם הליטאי לאלילים, היה מקריב קרבנותיו, ובתולות קדושות, המכונות בליטאית “וויידילוטס”, היו שומרות את האש הקדושה הנצחית. כיום תלוייה שם תמונת האם הקדושה, והנוער הכפרי מתכנס כאן כל יום ראשון ומועד למחולות מחניים ולחגיגות עם מסורתיות. אבל במשך השבוע שוררת שם דממת־קודש – רק מפרק לפרק יישמע קול צפצוף צפור חולפת, או איילה נבהלת תפעה, או שועל או זאב טורף יארב כאן לטרפו.

רותי מובילה את עמנואל להראותו את כל המקומות החמודים בסביבה, בעת הטיולים היא חומדת לצון והיא רצה וממריצה גם אותו לרדוף אחריה, או שמשתעשעת אתו במחבואים ועליו לחפשה ביער שעה ארוכה, וכשמוצאה, היא מתחמקת כחתול מתוך ידיו ועליו לחפשה שוב. לפעמים היא משחקת אתו את משחק בתולות־היער. היא קוראת והוא הולך לפי הקול ובינתיים היא טסה למקום שני וקוראת שוב עד שהוא תופסה ולופתה בין זרועותיו ואז – להפתעתו הרבה – נפגשות שפתותיהם והם חבוקים שעה ארוכה. מימיו לא פילל עמנואל שרותי תהיה זריזה ומלאת־חיים כזו!… קורה שהוא שוכח עצמו לגמרי ומרשה לעצמו מעשים כאלה, שלא היה עושם בזמן אחר. הוא אחר כך מתכווץ מפחד שרותי לא תיעלב עליו¹³, אבל לשוא הפחד, ריותי אמנם סוטרת לו על ידיו וגם על לחייו סטירות מכאיבות, אבל “העונש” משום מה מעודד אותו להיות יותר נועז והוא גומל לה טובה תחת רעה ומכסה פניה בנשיקות וגופה בלטיפות.

ופעם קרה מה שקורה כל אביב וקיץ לבני אדם וחוה בחיק הטבע, כשהעולם כה יפה והדם כה סוער… בלילה זה לא ישן, הוא האשים את עצמו שניצל תמימות ילדה חסרת־נסיון, הוא התהלך קודר. הוא כל כך נבהל, עד שנכון היה לברוח בפחד מכאן; אבל רותי כל כך התרפקה עליו, הביטה לתוך עיניו ברוך ובאמון כזה, שלא העיז להכזיבה ונשאר עוד כמה ימים…

לו היה ברור שהיא מאוהבת בו; הוא גם מתחיל להאמין, שגם הוא אוהב אותה… אין הוא יכול להתאכזר אליה, כשהיא מדברת על אהבה, הוא מלטפה… אך לפעמים הוא כאילו מתעורר מערפל האהבה ונעשה לו אז משעמם עד שרוצה לברוח. כשרותי מרגישה שעמנואל רוצה להינתק מזרועותיה החמות, היא חוששת שיתחמק ממנה לגמרי, אם רק תרפה ממנו. הוא יכול להזדמן אל רחלה ואז ייגלו כל נכליה והיא יכולה להיכלם בפניו והיא מחליטה: כזה היה לא תהיה! עמנואל ישאר אצלה לנצח!

בינתיים נגמר מועד חופשתו – הוא רוצה לשוב לעבודה, אבל היא בוכה ומתחננת לפניו שיישאר. אמה, שהבינה רגשות בתה, מצטרפת אליה והוא נשאר… ואז “מחליטים”, כלומר רותי מדברת והוא שותק ושתיקתו מתפרשת, כמובן, כהודאה – שהוא נשאר כל הקיץ. ברם, יקפח את משרתו, אבל בין כך אין באפשרותו לעבוד וללמוד ביחד. למה להשחית כוחותיו חינם? אבא ואמא רוצים שעמנואל יקדיש כל זמנו ללימודי הטכניקה והילדים (כך מכנים אותם בבית, כאילו היו כבר מאורסים) יוכלו לגור אצל הוריהם, בחדרים אין מחסור בביתה, גם אמא לא תוכל להיפרד מבתה יחידתה…

עמנואל מנסה בעקיפין להשתחרר מהרתוקות ששמו על ידיו. הוא מגמגם ואומר שהיה רוצה למצוא דרכו בחיים בכוחותיו הוא, אך למשמע דבריו התמימים צוחקות גם רותי וגם אמה. בשביל מי חיים הורים, למי רכשו רכושם אם לא לבניהם. כשעמנואל מתעקש, מדבר על עקרונות ודברי־שטות דומים, קוראים לעזרה את אמו, מקבלים פניה כפני בת־בית, מכניסים אותה אל סוד מזימתם והיא מאושרת – מתי פיללה שעמנואל שלה ייכנס לבית עשיר וחביב שכזה? – ובלעדו מחליטים שהחתונה תתקיים, בשעה טובה ומוצלחת עם גמר עונת הקיץ. והבית הומה מהתכונות ומההכנות לחג החתונה.

ערב החתונה מצאה רותי להכרחי להזמין חברתה. היא ביקרתה, חיבקתה באהבה כזו, כאילו לא היו כל דברים ביניהן והתחננה ממש לפניה שתשתתף בחג הנישואין. אך רחל’ה נשארה אילמת וחרשה להתרפקויות חברתה, פיטרתה בשפה רפה ובתשובה דו־משמעית – היא תשתדל.

לחתונה, כמובן, היא לא באה ורותי (ניתנה האמת להיאמר) לא התגעגעה ביותר אליה…

בינתיים חלפו שנתיים, שלש. רחל’ה למדה באוניברסיטה. דוידל התקדם בלימודי המשפטים, הצטיין בבחינות, בגמר השנה השלישית נשלח לנסיון למלא מקום שופט שלום, דעת מוריו ומכריו היתה שנשקפת לו קריירה מצויינת. תחת זה לא היו “נצחונותיו” בין הבנות כל כך מזהירים – לנישואים היו מסכימות בנות רבות ללכת אחריו, אך לצחוק ולשעשועים בחרו גברים טובים יותר. ודוידל היה חוזר אחרי כל אכזבה ואכזבה ומתקשר יותר אל רחלה. מיום ליום גדלה חרדתו שמא יקדמנו אחר ויחטוף גם אותה מידיו. אבל פחדו היה פחד שוא: רחל’ה לא התעניינה בשום בחור. רק אתו היתה מתהלכת וגם אליו היו יחסיה יחסי ידידה וחברה רגילים משנים. רק רצון אחד עוד היבהב בלבבה והוא להיפגש עם עמנואל ולהוציא מפיו על יחסיו עם רותי…

זה קרה במפתיע: רותי היתה אז בבית החולים ליולדות. עמנואל טייל לו לבדו בגן־העיר ונתקל לפתע פתאם ברחל’ה. שניהם עמדו כנדהמים. רגעים מספר ניצבו דוממים; איש מהם לא העיז לפתוח בשיחה. דוממים ישבו על ספסל קרוב. אחרי דומיה ממושכת פתח עמנואל בשיח זכרונות על העבר הקרוב, על זמן “המשמרים” בלילות ערב הבחינות. ומשהתחיל לדבר, שטפו דבריו: היו אלה ימים קשים ועליזים גם יחד. הוא מתגעגע אליהם. נחרת בזכרונו נשף הסיום. הוא אפילו זוכר תלבושתה. היא היתה אז מזהירה ביפיה. רק דבר אחד אינו מובן לו: משום־מה לא נפגשו באותו הערב. אחר כך חרה לו מאד… – “צביעות” שכזו מצד עמנואל הרגישה את רחל’ה – מה פרוש הדברים “חרה לו?” הלא הוא היה כל־כך עסוק ברותי עד שלא הרגיש ביתר חברותיו… הוא הלא לא הירפה מרותי… על נזיפה זו ענה עמנואל בנזיפה כשנגד: הלא גם היא, רחל’ה, היתה אז כה עסוקה! היא הלא לא נפרדה אף לרגע מדוידל, הם כבר אז היו קשורים זה לזו. כאן לא עצרה רחל’ה ברגשותיה ופרצה בקריאה: מי המציא שקר זה? – מה פרוש “מי המציא” – תמה עמנואל – רותי עצמה הגידה לו זה…

התגלית הזאת היתה כה מפתיעה וכה מאוחרת גם יחד, שרחלה ישבה כמשותקת.

– אמת כזו – ביקשה לפרוץ בקריאה נואשת – כשם שאמת היה בדבריה, בהגידה לי שאתה אינך מרפה ממנה…

אלא שהיא לא אמרה זאת. פתאם הרגישה כאילו איזו יד מרימה אותה מעל עולמה של רותי, מתככיה, מנכליה. מה להרס חייה ולנקמה הקטנה, שזימן לה זה עתה הגורל? למה לעשות גם את עמנואל לאומלל?

– אם רותי בעצמה הגידה לך, הרי היא ידעה בודאי…

קמה לחצה את ידו ברפיון ושבה לבית היולדות.

 

פרק שני: כשחרב חדה מונחת על הצוואר    🔗

השואה באה באופן כה מפתיע ובלתי צפוי, שהיהדות הליטאית לא הספיקה להתארגן ולהתקומם; טרם נודעו עוד היהודים על גודל הסכנה והיא באה וקיצתה בהם ללא רחם. כבר בסתו 1941 נשארו מהאוכלוסיה היהודית העצומה שבליטא האתנוגרפית (ביחד עם חבל וילנא) רק כארבעים אלף איש, שנכלאה בשלושה גיטאות של וילנא, קובנו ושבלי וכמה מחנות קטנים.

כסופת־פתאם פרצה השואה לחייהם השלווים של גבורינו, עקרה משפחותיהם עם השורש בהשאירה על ענפיהם רק עוללות: עמנואל נפל בידי הפשיסטים הליטאים, נאסר ולא שב, הוריה של רותי הוצאו להורג ב“אקציות” הראשונות ורכושם נבוז, ורותי עם תינוקת בת שנתיים גורשו מביתם והוקאו ביחד עם עוד מאות נשים וילדים אל הבניין הריק של בית הכנסת.

לרחל’ה אבדו הורים, אחיה ואחיותיה ונותר לה רק דוידל בעלה, שהצליח בעת הסכנה להסתתר מעיני מרדפיו ונשאר בחיים. ומשנפסק לזמן־מה ההרג, ועוד טרם התאוששו רבים מהמבוכה, התמצא דוידל במצב החדש והסתגל אליו – הוא היה לאחד הפקידים הפעילים והחשובים של היודנראט; את מקומו החדש ידע לנצל במועד ולהבטיח לעצמו בגטו הצפוף והדחוס דירה מרווחת של חדר גדול ומזווה ולהציל חלק ניכר מכל רכוש הוריו שהוצאו ב“אקציות” להורג. הוא החליט כבר אז בלבו לא להיסחף עם היאוש ורפיון־הידים, שתקף את רוב אנשי הגיטו המבוהלים והנבוכים, ולהחזיק מעמד עד קצה גבול היכולת, כלומר להלחם על קיומו ופינתו בגיטו בכל האמצעים. הוא כבר ידע מראשית היווסד היודנראט שתפקידו הוא לשמש כלי־שרת בידי הרוצחים, ושהללו ידרשו קרבנות חדשים ועליו היה להמציא להם את אלה, עליו יהיה למסור רשימות מאות אנשים שיוצאו לעבודת־פרך או אפילו להורג והוא השלים עם תפקיד זה – “אם לא אני, יהיו אחרים שיעשו מלאכה בזויה זו”, לא רק אני לבדי, כל חברי היודנראט הם שותפים במעשים אלה – ברעיונות אלה “טיהר” את מוסר כליותיו – אולי זוהי הדרך הנכונה להציל, לפחות, את השארית הבריאה של הגיטו במוסרנו לתליינים זקנים, נשים וילדים; באי־שיתוף פעולם עם הגאסטאפו ועל אחת כמה וכמה בהתנגדות להם נביא כלייה על כל הגיטו – בהתנצלות זו מצא הוא וחבריו למעשה הצדקה למעשי־פשע רבים. בנימוקים כאלה הצדיקו אנשי היודנראט את עריכת הרשימות של מאות ואלפי אנשים שנדרשו על ידי הגסטפו ונשלחו למחנות־המוות או ישר להורג.

דוידל נעשה ה“מומחה” ב“מיבצעים” אלה, וביחד עם זה נתעלה לאדם החשוב ביותר שביודנראט. אך בגלל מעשיו אלה היה לאדם השנוא ביותר שבגיטו. אחרי כל “אקציה” לא יכול היה לעבור את הרחוב. בכל מקום לכתו היו רודפים אחריו קרובי המוצאים ומלווים אותו בקללותיהם ובאיומיהם. כגנב היה בימים אלה עובר במהירות את הדרך ממשרדו לביתו ומצטדד בצדי הדרכים ובסמטאות אפלות. אך גם בביתו שבתה מנוחתו: רחלה היתה מקבילה פניו בפחד, מרגלת תנועותיו ומענה אותו בשאלותיה התמימות: העושה ה“יודנראט” מעשי־פשע? ואם הוא, דוידל, שותף למעשים אלה?.. לפעמים היתה מציעה לו הצעות נואלות: שיעזוב את משרתו ביודנראט" ושיצא לעבודה ככל יתר אנשי הגיטו. ואולי תצא גם היא את הגיטו לעבוד? היא גם תוכל להכניס דבר־מה לאכול לבית… דברים אלה היו מרתיחים את דמו. המבינה היא מה פרוש הצעתה? פרושה שעליהם יום יום להשכים קום, לעמוד בתור שעות ממושכות, אחר כך לצעוד בסנדלי־העץ שלו על מרצפת הרחוב ששה קילומטר למקום העבודה, לעבוד עבודת פרך שתים־עשרה שעות ולחזור באותה הדרך ובאותו האופן – לא! לא לו עבודה זו, היא בשביל “עמך”; הוא יאבד בעבודה. ואשר לרצונה של רחל’ה לצאת לעבודה, לא יסכים לכך בשום אופן: הנשים סובלות עוד יותר מהגברים. השומרים הליטאים הם גסים וציניים. הם מרשים לעצמם ביחס לנשים היהודיות בזמן הבדיקה מעשים אשר לא ייעשו. ביחוד הם גסים אל הנשים הצעירות והיפות. וכשנתפסת מי־מהן ב“קונטרבנדה”, כלומר בצרכי־אוכל חבויים, אז הם מלקים אותה בסוכת המשמר, כמעט באופן פומבי… כבר קרה זה לרבות, והוא טוב לו המות מחרפה כזאת לאשתו… אבל גם דבריו אלה אינם משפיעים. היא עומדת על דעתה – בגיטו – היא אומרת – האבדון בטוח, את היושבים בגיטו ישמידו הגרמנים ראשון ראשון ואחרון אחרון; אך היוצא אל מחוץ לגיטו תקוה לו להשאר בחיים. היא חולמת על חיי הפרטיזנים – שטות – עונה לה דוידל. בגיטו עוד ימשכו החיים זמן ידוע, אולי תבוא בינתים הגאולה, אבל מחוץ לגיטו המוות בטוח, כל ליטאי שייראך ימסרך לרוצחים. והחלום על חיי הפרטיזנים הוא הבל ורעות־רוח, וכי יש בליטא יערות־עד, בהם יוכל יהודי להסתתר זמן רב? כאן רק חורשות קטנות ישנן, ואלו מלאות מרצחים ליטאים ואוקראינים, וחוץ מזה הלא גם היושבים ביער צריכים מזונות, ועליהם להיכנס לכפר ליטאי למזונות, ושם ימסרם כל אחד לרשות הנאצית.. לאו! ביער אין עדיין מיפלט ליהודי, עוד זמן לכך, שהצבא האדום יתקרב…

שיחות אין־קץ כאלו התנהלו בין דוידל לרחל’ה כמעט יום יום. השיחה החריפה פעם אחר ה“אקציה” הגדולה, כשעשרת אלפים הובלו לטבח. הייאוש והרוגז בגיטו הגיעו לשיאם, ובעבור דוידל את הרחוב, דלקו אחריו קרובי המוצאים, חרפוהו, קללוהו, ורגמו אחריו באבנים. כל עוד נפשו בו ברח לבית, והתפרץ פנימה, כשקללות מרדפיו דולקות אחריו. רחל’ה הרגישה בפני בעלה החיוורות, שמעה גם את הקללות והחשד בלבבה על מעשי בעלה וחבריו גבר. היא הציקה לו הפעם כל כך עד שלא יכול גם לאכול את הפשטידה, שהכינה לו מתפוחי אדמה רקובים – מאכל תאוה בגיטו. באין מוצא ניסה דוידל להסיח דעתה לעניין אחר וסיפר לה על רותי המתגוללת בבית הכנסת, במקום שם גרות נשים וילדים שנמלטו מהטבח בעיירות הסמוכות, או שנפלטו כשרידים מהמשפחות שנספו בגיטו פה. – אין להכירה! – הוא סיפר – היא רק צל רותי הקודמת! שלד לבוש סמרטוטים, וילדתה? כבר אין לה כוח לצעוק. היא תמה לגווע מרעב… גם רותי לא תעצור כוח זמן רב לסבול. היא תפול, אם בינתיים לא תקדמנה “אקציה” חדשה ש“תטהר” ראשונה את בית הכנסת מיושביו… חוץ מהסח־דעת היה לדוידל גם כוונה אחרת, הוא רצה לרמוז לרחל’ה מה ערך יש לאשה בודדה בלי חסות בעל וביחד עם זה לספק את רגש הנקמה שלה בחברתה הבוגדת… מי כמוהו יודע מה עמוק הוא הפצע, שנפצעה על ידי חברה זו?

מי יכול היה לפלל שלשיחה זו תהיינה תוצאות כל כך עגומות. למשמע ידיעה זו קפצה רחלה ממקומה כנשוכת־נחש והתנפלה על בעלה בטענה: איך הוא יכול לספר אסון חברתם באדישות שכזו?! היא גם לא יכלה להבין איך הוא יכול לעמוד מנגד, כשחברתה בצרה גדולה שכזו? – איך יכול הוא לשבת במקומו החם ב“יודנראט” בשעה שרותי וילדה, ילד עמנואל המנוח, מתגוללים בחלאה ובמחסור? – דוידל מתחרט כבר על יזמתו ורוצה לטשטש את רושם הידיעה ולהרגיע את מצפונה של רחלה: מה יש לעשות? מה יכול הוא לפעול? הצפיפות בבתים היא ללא נשוא, בממוצע יש לכל אדם שטח מגורים לא יותר משני מטר מרובע, אין אפילו מקום למחסן המזונות הנסתר, ממנו פרנסת כל האוכלוסיה, איך ימצא מקום לרותי ולילדתה? אבל רחלה אינה רוצה להבינו, היא בשלה: איך אפשר להשאירה במקום זה? –

– אראה למצוא לה מקום – מנסה דוידל לנחמה – בונים צריפים לבתי המלאכה, אולי תמצא פינה לרותי… אבל רחלה אינה מרפה ממנו – בינתים – היא טוענת – תמות התינוקת, יקרה אסון לרותי. אולי אפשר שישכננה באופן ארעי בבית מכיר וידיד? – למרות צערו ורוגזו פורץ דוידל בצחוק סרקסטי – וכי אין להתפקע מתמימותה? מי יכניס לביתו אשה אלמנה עם ילדה אף ליום אחד? מי יאמין לו, אם גם יבטיח להוציאה אחר כך. כל אחד הלא יגיד לו: אם איש חסד אתה, הטה חסד בעצמך והכניסנה לביתך, כי אין כמוך בגיטו חי ברווחה כזו… הברה נפלטה מפיו ואין להחזירה – אבדה לו היום זהירותו הרגילה. מששמעה רחל’ה על דירתם, התנפלה עליה כעל מציאה והציעה להכניס את חברתה עם ילדתה לביתם. המזווה יהיה בדיוק למיטה ולשולחן קטן. יש רק להוציא כמה סמרטוטים ממנו…

לשמע “שטות” כזו לא עצר כבר דוידל כוח ויצא ממש מכליו. המבינה היא מה שמציעה? הלא יהיה לצחוק בעיני כל אנשי הגיטו. וכי בשביל כך הוא יושב ביודנראט, כדי שיידחס בדירתו ככל יתר האנשים? – והעיקר התינוקת. היא הלא לא תיתן מנוח לא ביום ולא בלילה; פרט לזה כרוכה החזקת התינוקת בסכנה: בעת צרה יוכל המבוגר להסתתר, להימלט, אבל ילדה תתחיל לבכות ולצעוק ותמסור על ידי צעקותיה את כולם, אגב, הבתים המאוכלסים ילדים הם הראשונים בכל “אקציה” – מי כמוהו יודע… אך כל דברי התבונה שלו אינם משפיעים; כתינוקת התעקשה רחלה וטוענת בשלה – תינוקת כשהיא שבעה ונקייה, היא שקטה, לזה תדאג היא, רחל’ה… ואשר לסכנה, אין הבדל: חשוכי בנים ורבי בנים כולם יאבדו… דוידל עוד אינו רוצה לוותר והוא זורק לרחלה: מי יפרנס את כולם? שני אנשים, בפרט ילדה, צריכים לפרנסה, לרותי אין אפילו שמלה לעורה, ועל אחד כמה וכמה שאין לה דבר־חפץ למכור ולפדות אפילו לכיכר לחם – מניין יקח לפרנסתן? האוצרות קורח לו שיוכל לכלכל משפחה גדולה עוד סוף ואחרית? ישבע רצון אם יספיקו לו בגדיו להם עצמם רק לשנה. ומה יהיה אם החיים בגיטו יימשכו יותר? – החיים והמוות ביד הלשון, ולשונו בוגדת בו בכל פיסקה – אך הזכיר את עניין הפרנסה ורחלה נאחזה בדבריו וחזרה לאידאה פיקס שלה – היא תצא מהגיטו, תעבוד, תחליף חפצים ותכניס לבית מחיה בשביל כולם – דוידל מתפלץ, קופץ ממקומו וצועק: ואם תיתפסי לא יחליקו על לחייך. ילקוך… באופן פומבי ילקוך!… אך גם איום זה אינו מפחידה: כולנו לקינו – היא טוענת. ודווקא משום כך אל לנו להצטופף כפשפשים בבית בוער בפינה אחת; עלינו לצאת למרחב, למאבק ולנקמה.. – חמתו של דוידל בוערת בקרבו עד שאינו יכול להתאפק מעקוץ רחלה ומהזכיר לה את עברה המכאיב והוא זורק לה: וכל כך כדי להושיע לחברתך היקרה, שהתנהגה אתך באופן כה יפה והוציאה ממך את אהובך…

כך ירד מדחי אל דחי והוסיף שטות על איוולת. רחלה קופצת ומודיעה קטיגורית: אם רותי אינה מוכנסת לכאן, אז היא, רחלה, תלך אליה לבית הכנסת. היא מזנקת ממקומה ורצה אל ארון הבגדים: מוציאה כמה מבגדיה, אורזתם לחבילה, מסירה כמה כלי בישול מהקיר…

דוידל עקב לכתחילה בלעג אחרי תנועותיה. היא עורכת לי מחזה חשב. אבל, משראה שבדעת רחל’ה לצאת, שינה את דעתו, מיהר לדלת ונעלה ושם את המפתח בכיסו והתחיל לפייס את אשתו הזועמת – אין חלילה כוונתו להזניח את חברתם, הוא רק רצה לחכות ימים מספר, אבל הוא בטוח שישיג בשבילה משכן, הוא גם ימצא לה עבודה אבל רחלה עומדת במרייה, היא אינה נכונה לשום פשרה, או שרותי תבוא לכאן, או שהיא הולכת אליה… דוידל מוותר: הם מסדרים לה מקום במזוה והולכים ביחד להביאה…

משנכסו אל בית הכנסת העזוב בו נמצאו רותי וילדה, נתגלתה לדוידל ולרחל’ה תמונה כזאת: בית הכנסת הגדול על קומת הקרקע ועל עליית עזרת הנשים נתרוקן מכל תשמישי־הקדושה שלו – הוצאו ספסליו, ארונותיו וספריו, נשארו רק הבימה החשופה מכל קישוטיה, ארונות הספרים וארון הקודש חסרי־הדלתות, שהציצו על הרואה באפילת חוריהם השחורים. כל חלל הבניין היה מלא צרורות בגדים וכלי מטבח, ועליהם ישבו נשים יהודיות וילדיהן. בשעה זו היו רוב יושבי הבית בעבודת־חוץ, נשארו רק אלה, שלא יכלו לעבוד או שילדיהן היו חולים. על אף הימצא כמה עשרות ילדים ואמהותיהן שררה בכל הבית כמעט דממה. הילדים לא התרוצצו, הם גם לא בכו, הם שכבו דוממים או שקול צפצופים כמעט ולא נשמע, כי לא היה להם כוח לצעוק. היתה זו תמונה של מוות איטי על ידי רעב, ואפיסת כוח – עור ועצמות, שלדי אדם עטופים סמרטוטים, רק העינים היו פקוחות לרווחה; עליהם שמרו האמהות, שלדים מבניהן, ובעיניהן המורחבות קפא הצער לעולם. אשה מהן לא. בכתה, אשה לא ביקשה דבר, הכל ציפה כאן לבלתי נמנע – למוות. יום יום היתה החברה קדישא מוציאה מפה שלדים חצאי־ערומים, אותם היו מלוות אמהות ועיניהן כבדות, כצללים. הן הלכו אחר ילדיהן לדרכם האחרונה.

בין אלו האמהות נתייחדו במראן רותי וילדה, כל כך היו דומות אחת לשניה…

כשדוידל ורחל עמדו לפני רותי והסבירו לה הצעתם, הבינה בקושי את שאמרו לה. היא מילאה פקודתם אוטומטית, לקחה את ילדתה הגוועת על זרועותיה והלכה אחריהם. במשך כל הדרך לא דיברו דבר. רותי צעדה כסהרורית, רחלה בכתה חרש על אסון חברתה ואסונה היא…

רק בבית התעוררה רחלה, התנערה מייאושה והתחילה בקדחתנות – כאילו מתוך רצון להשתחרר מהסיוט – לטפל באורחותיה: היא רחצתן, הלבישתן בגדים נקיים, האכילתן ועטפתן בשמיכות חמות. אחר כך הבהילה רופא, שבדק את הילדה ומצאה שלמה, אך חלושה מרעב – חלב, ביצים קקאו, לחם לבן יקימו את הילדה על רגליה – הודיע הרופא בטון פלגמטי, מתוך הכרה ברורה כי מאכלים אלה הם כמעט בבל ייראה בתוך כל הגיטו. אבל רחלה עשתה את הבלתי אפשרי והשיגה כמעט את אשר לא ניתן להשיג. היא מכרה מהבית מטובי חפציה בלא מחיר, קנתה את כל המיצרכים במחירים אגדתיים והכניסה את כל הדרוש לילדה.

במשך כל הזמן עמד דוידל מנגד, מניע כתפיו על אשתו “המשוגעת” ולא לקח כל חלק במצוות הכנסת־אורחים. הוא החל גם לאחר לשוב הביתה.

אבל רחלה לא היתה זקוקה לו כבר. בעצמה ידעה את שצריך. גם רותי הרגישה עצמה בטוב בהיעדרו. במשך ימים מעטים שבו האם וילדתה לכוחותיהן והחלו לטכס עצות לעתיד. הלא לא ייתכן ששתי נשים צעירות תשבנה בבית באפס מעשה ותצפינה לגבר אחד שיביא להן לחמן. רותי גם לא רצתה לנצל לרעה את מידת הכנסת־האורחים של חברתה. היא שאפה לצאת מהגיטו לעבודה. אבל רחלה לא נתנה לה. רחלה החליטה להגשים את מטרתה היא – לצאת למרחב ולחתור לחופש. בפני חברתה נימקה החלטתה בנימוקים מעשיים: האחת מהן הלא צריכה להישאר בבית, ואם כן, מוטב שתשאר רותי על יד ילדתה ובינתיים תצא רחלה; היא גם תמצא בנקל מחסה לילדה ואחר כך ילכו כולם בעקבותיה. גם בעניין הכנסת אוכל תצליח היא, רחלה, יותר מחברתה: לה יש מכירים ליטאים וגם על יד השער תסתדר באופן יותר טוב… וכך גם הוחלט…

דוידל התרגז, ממש יצא מכליו, מששמע את תכנית אשתו; הוא אפילו איים לגרש את רותי וילדתה, אם רחלה תעמוד על דעתה לצאת לעבודה. הוא שפך את כל זעמו על רותי והגיד בפניה את כל שנשא בלבו עליה, אבל כל זה היה ללא הועיל. הפעם היתה התמימה ולכאורה קלת־דעת חזקה ועקבית ממנו והוא נאלץ היה לוותר. רחלה יצאה לעבודה ורותי נשארה בבית.

ואמנם רחלה הצליחה באופן¹⁴ בלתי־צפוי. מי פילל, מי ציפה שרחל’ה המפונקת וקלת הדעת תגלה כשרונות וכוחות נפש עצומים כאלה? היא למדה את מלאכתה הקשה של אשת־הגיטו, והסתגלה עוד יותר מהר לחיי העבדות של העובדים היהודים: בזריזות ומבלי שיכירוה משגיחיה, היתה מסתלקת בשעת העבודה או בשעת ההליכה וסרה אל בתי מכיריה הליטאים ומסדרת כל מיני עסקים – מחליפה בגדים בצרכי אוכל – לחם, בולבוסין, ביצים וחמאה, מסתירתם יפה בין כלי מלאכתה ומעבירתם עוד ביתר זריזות דרך שער הגיטו. אפילו יופיה, שהיה ברוב המקרים לרועץ לשפחות־הגיטו, עמד לה בשעות קשות. הוא היה מרכך גם לבות השומרים הגסים וממריצם להתנהג אתה בשעת הבדיקה ביתר אדיבות מאשר עם יתר הנשים ולהעלים עין על “חטאים” שלא היו עוברים עליהם. בשעת הצורך היתה מעניקה לשומריה ולמשגיחיה מתנות קלות – זוג פוזמקאות משי לנשיהם וחצי בקבוק “וודקה” להם עצמם. במשך הזמן רכשה לה בין שומרי הגיטו חבר מסייעים, שהיו מודיעים לה על כל סכנה שבאה ממקום בלתי צפוי. פעילותה החלה להיות ניכרת בבית, שנתמלא כל טוב: חמאה, גבינה ביצים, בשר, שומן וכל מיני דברים טובים.

אך לא חיי שעה היו מטרתה בגיטו. היא חתרה ליותר נעלה ויותר נועז: היא חיפשה ומצאה משפחה ליטאית, שהסכימה לאמץ את ילדתה של רותי (ושל עמנואל). ובאחד הימים חזרה ויצאה העגלה שהכניסה ירקות לגיטו, ובפינתה היתה לוטה בשק ילדתה של רותי, שהורדמה קודם בסמים. ה“קונטרבנדה” עברה בשלום את שער הגיטו והועברה על ידי רחלה, שחיכתה לה בפינה, למשפחה הליטאית. שם חיכתה רחלה עד שהקיצה הילדה מתרדמתה, הרגיעתה והרגילתה ל“דוד ולדודה” החדשים. אחר כך היתה רחלה מבקרתה ומביאה ל“אחיה ואחיותיה” החדשים שמלות, חליפות, נעלים, בגדים עליונים מהגיטו.

משנשתחררה מעולה של הילדה, קשרה קשרים עם הפרטיזנים שביער. שם הבטיחו לה לקבל גם אותה וגם משפחתה אם תשיג נשק. זוהי דאגתי האחרונה והקטנה ביותר – חשבה רחלה. את כל זה אפשר להשיג בכסף, וזה יימצא. בראשית האביב, אם ירצה השם, תוכל כבר לצאת אל היער לחפשי, בנשק ביד, הה! מי ידמה לה אז! – בלבד שתזכה להילחם ולהינקם.

ורותי? – בימים הראשונים היתה מפחדת פחד מות מפני בעל הבית. היא לימדה ילדתה לא להיראות בחדר הכללי בהיות בעל הבית בביתו, שלא תשמיע קול. היא עצמה היתה מהלכת בבית על קצה אצבעותיה. גם שלא בפניו היתה מתאמצת ומשקיעה כל כוחותיה במשק הבית, כדי להופכו לנעים לבעליו, כדי להרחיב דעתו. הבית הבריק מנקיון וסדר. המאכלים, שהכינה מהתפריט הזעום שהיה ברשותה, היו עשויים לפי טעמו וערבים לחיכו. היא השתדלה לרכך את רוחו על ידי הפתעות נעימות קלות – היתה מצחצחת נעליו, מכבסת, מנקה ומגהצת בגדיו, מתקנת בכל פעם ודואגת שייצא מהבית מצוחצח ומסודר. וזה היה מאד חשוב לדוידל, שהיה בא במגע ומשא עם הגרמנים, מנהלי משרד העבודה, וצריך היה להקפיד על נקיון בגדיו כעל הטלאי שלו שהיה נושא ככל תושבי הגיטו. מדי פעם בפעם היתה רותי מפתיעתו במתנה ניכרת – בסוידר סרוג במיוחד לו, בכפפות וגרביים וכיוצא באלו חפצים המקרבים לבו של גבר אל האשה. אחר כך, כשילדתה הוצאה מהבית, התמסרה למשק הבית ביתר מרץ: בבית השתרר נקיון ורחבות למופת, כל הפינות סודרו בטעם, ובכל שררה שלווה אידילית, כאילו מאומה לא קרה בעולם. כאי־שלום היה הבית הזה הסוער מצרות ומיסורים של הגיטו.

יותר מכולם היתה מאושרת רחל’ה, היא שהשפיעה להיטיב את היחסים בין חברתה לבעלה, היא שלמדתה למצוא חן בעיניו בכל אותן האמצעים שנזכרו למעלה. אבל היא עצמה היתה כל כך תפוסה ועסוקה במטרתה העיקרית, עד שלא היה סיפק ביד ליהנות מהשינויים שנתהוו בביתה. כשרותי הציעה לה להתחלף בתפקידים, כפי המדובר, כלומר, שרחלה תשוב לביתה, והיא, רותי, תצא לעבודה, לא רצתה רחל’ה אפילו לשמוע על זה – שטות היא כעת בשבילה לנתק את כל הקשרים שקשרה בשער ומחוץ לגיטו. מי ידאג לילדה? מי יכניס צורכי אוכל אל הבית? יעבור זמן רב בטרם תלמד רותי את שליחות האשה בגיטו, ומי יודע אם תצליח בכלל בזה, ואפילו אם תצליח, הזו היא מטרת חייהם כעת להסתדר בקביעות בגיטו? לדאוג לנוחיות? הלא מטרתם העיקרית היא לצאת מהצינוק למרחב, למאבק. יום יום היא עומדת לקבל את “הכלים” (כלי הנשק) ואז כולם יצאו את הגיטו.

רותי הסכימה לנימוקים אלה. – היו אלה נימוקים משכנעים וגם לא היתה ברשותה – “כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה”. אבל לבה היה מלא חרדה לעתיד וחרדתה גדלה מיום ליום. כי בינתיים נשתנה יחס דוידל אליה לטובה. לכתחילה שמחה על זה, אבל כשעמדה על סיבת השינוי הזה, נזדעזעה כולה.

כאמור, שרר ביניהם בזמן הראשון רוגז גלוי כמעט. כשהיו נשארים לבדם, לא היה מחליף אתה אף מלה, אפילו בנוכחות רחלה לא היה פונה אליה באופן ישיר, הוא היה מכוון כל דבריו אל רחל’ה, כאילו רצה בזה להדגיש, שרותי בשבילו אפס, אויר שאין מרגישים בו, אפילו כשהיתה עושה לו שרות מיוחד, היה מודה לה רק בשפה רפה, כאילו כפאו שד. אחר כך נתרכך במקצת, אך פתאום גברה ידידותו. הוא היה מבקש קירבתה, קושר אתה ברצון שיחה, מרשה לעצמו אפילו הלצה ובדיחה כבימים הראשונים ונשאר שלא לצורך מיוחד אתה בבית לבד, אחרי צאת רחלה לעבודה. רותי לא הרגישה בראשונה בשינוי החריף הזה, כשם שלא הרגישה גם בשינויים שחלו בה עצמה: היא לא ידעה זמן רב שבינתיים נשתנתה תכלית שינוי: האשה הרזה, החלושה והאלמנה האומללה הספיקה לנוח, להירגע מזעזועיה, גופה התמלא, לחייה התעגלו, קיבלו ורד על ירקונם. הוסיפו לה גם הבגדים: לפי דרישתה של רחלה השיגה לה בגדים אחרים – זה לא היה קשה, כי אחרי כל “אקציה” היו משכנות המוצאים וכל שנמצא בתוכם נשארים הפקר. חלק רכושם היה עובר ליורשיהם. חלק היה נלקח ע“י זרים וחלק עובר אל ה”יודנראט“, והוא היה מחלקו בין הנצרכים או בין מקורביו. כל הרכוש הזה היה ברובו נמכר מחוץ לגיטו בלחם ובצורכי אוכל אחרים, אך בחלקו היה נקנה על ידי אנשי גיטו שונים; היו אלה הפקידים הגבוהים של ה”יודנראט" והמשרדים או הספסרים למיניהם, שהיו עדיין בעלי רכוש. אלה היו מתלבשים באופן חם ויפה והיו מתהדרים בלבושיהם היפים בכל הזדמנות – בנשפים, במסיבות ובקונצרטים הפומביים, שהיו נערכים בגיטו מפרק לפרק. אנשים שלא היו לבושים באופן הגון, היו מתביישים בסמרטוטיהם והיו משתדלים לא להראות במקומות פומביים. בהם היו מתלבטים האנשים מהסוג הראשון. בראותך את כל הפאר והמותרות שהיו מנקרים את העין, היית יכול לחשוב שאין הגיטו רק תחנת־מעבר, ממנה נשלחים אנשים לעבודת פרך ולמוות, כי אם מקום משכן לאנשים טרזנים. אך גם אלה האנשים שהתהדרו¹⁵ במלבושיהם לא הישלו את עצמם שבטוחים הם בכספם ובחייהם. היה בלבם רק רצון לשכוח את המציאות האיומה, להנות מהרגע לפי הסיסמה: אכול ושתה כי מחר נמות. בסיסמה זו התמסרו אנשים ונשים קלי־דעת לחיי־הפקר, התהוללו כבשנים הטובות. בין אלה הבריות נחשב לכבוד ולסימן של חכמה יתירה לרכוש להם בכספם ידידה, והיתה מתהלכת בגיטו מימרא מאפיינת את האנשם האלה והיא “יעלה” (בשם זה נקרא כל פקיד גבוה בגטו או ספסר עשיר) יש כלה.

אין פלא שרותי משכה תשומת־לב חברי דוידל מהיודנראט. הללו היו מרמזים לו לפעמים כי מי ש“ההצלחה מאירה לו פנים, נכנסת הצפור ישר אל תוך ידיו” – בשבילם היה הדבר מובן שרותי היא אהובתו של דוידל, כי אם לא כן, למה יכלכלנה, אותה ואת בתה חינם? – אחרת לא יכלו בריות אלו להבין. הערות ורמזים אלה גרמו לכתחילה לדוידל רוגז וצער והיה מאחל בלבו ל“דורשי טובתו” “אושר” שכזה, אבל לאט לאט ירדו הדברים ללבו, וגם גרמו לו הנאה ידועה. יחשבו להם הבריות שהוא חובק יפהפיה מהוללת זו. אגב שיחות אלו התעורר בקרבו אליה יצר חשקו הישן, הצטרף לזה גם רגש נקמה על עלבונו הקודם שנחל ממנה וביחד עם זה גם התאוה השפלה להשתלט על זו האשה, שהיתה לפנים בשבילו אסורה בנגיעה ולהשפיל את גאוותה. כל אלה הנימוקים היו סיבות יחסו שהשתנה ותכסיסיו החדשים. זה היה גם הנימוק של שאיפתה של רותי להתחלף עם חברתה ובתפקידים ולצאת מהגיטו. לוא הבינה רחלה את המצב… אבל רחלה לא הבינה דבר…

רותי נוכחה יותר ויותר באי־הימנעות האסון. לא היה לה העוז לדחותו בבת־אחת, היא נאלצה להאיר לו פנים, כי הלא ליחס זה שאפה בעצמה (כך היתה מאשימה את עצמה), היא היתה צריכה להרשות לו כמה סימני חיבה, לחבקה לנשקה, כל מאמציה היו נתונים לזה, שיותר מזה לא ירחיק לכת… אבל כשדוידל דרש יותר, התנגדה. היא ניסתה להשפיע על מצפונו: היא הזכירה לו את רחלה על זה¹⁶ ענה דוידל בצחוק – רחלה? וכי למה לה בכלל בעל. הלא היא פרטיזן בשמלה בשבילה חלומות חיי הפרטיזנים יקרים מכל חיי המשפחה – אבל כיצד אני יכולה לשלם לה רעה תחת כל הטובות שעשתה עמי? – כיצד אני יכולה לבגוד בה במידה שכזו? – ניסתה עוד רותי לעורר מוסר כליותיו – לשוא! כל הדברים הכבושים האלה עוררו על פניו של איש “היודנרראט” רק חיוך ציני. הוא לא האמין לרותי ולמצפונה. הוא חשב את התנהגותה להתחפשות, למישחק. הוא מבין, שאין רותי רוצה לסכן מעמדה בבית ולקלקל יחסיה עם חברתה. יותר נעים לעשות מעשיה מחוץ לבית ואולי – התלקחה מחדש אהבתו העצמית הפגועה – יש לה כבר מאהב והריהי מתחילה אתו את משחקה הישן: מלאת־חן ואדיבה אתו, כל עוד הוא נחוץ לה. ודחייה אכזרית וגסה, כשלא תהיה יותר זקוקה לטובתך, כמו שעשתה כבר פעם. אך היה לא תהיה כזאת. הפעם לא ייתן את עצמו לרמות – או או; או שתיכנע או שימצא אחרת נאה (הוא יכול להרשות לעצמו תענוג זה)… אבל היא תנחם על אשר עשתה… רק לא לשחק תפקיד מגוחך. והוא מגיד לה מחשבותיו בגלוי, הוא מזכיר לה את העבר הרחוק וגומר בטון שקט וקצר – חלילה לו מנצל אותה נגד רצונה. אם אינו נראה בעיניה – לא יאכף עליה רצונו. היא יכולה להיות בטוחה (ודברים אלה סינן דרך שיניו בשקט גמור, כשפניו כמעט נתאבנו מרב שויון נפש) הוא לא יטרידה יותר… אמר את הדברים ויצא את הבית. בערב התנהג דוידל כאילו לא קרה דבר, הוא התלוצץ, סיפר בדיחות, אבל את כל דבריו כיוון אל רחלה, כאילו היתה רותי בשבילו רק אויר…. למחרת הוא בא לארחת־הצהרים, אכל בלי כל דברים ארוחתו ויצא בהפטירו בשפה רפה את ברכת השלום שלו. ניראה היה שדוידל חידש את פוליטיקת הברוגז שלו הישנה. רותי פחדה מפני שתיקה זו יותר מאשר מרוב דבריו לפנים. היא ידעה היטב, שדוידל, הוא אחד התקיפים שבגיטו, בפליטת־קולמוסו הוא יכול לשלוח אדם לעבודת־פרך ולמחנות המוות שבאסטלנד או בורות המיבצרים שמסביב. ורעיון זה הרעיד כל עצמותיה. רק לא לנפול לתהום הגיהנום, בה נמצאה כבר פעם…

היא חיפשה דרכים לפייסו. היא פתחה בשיחה מגומגמת על יחסיהם ההדדיים. היא התנצלה, השתדלה לשכנעו שהוא היה טוב בעיניה כל הימים, רק פעם באותו נשף רגזה עליו על העליבו אותה והתפנקה במקצת – עדיין ילדה בת יחידה היתה. אבל כעת – היא לעולם לא תשכח לו את החסד שעשה אתה ואת בתה. היא נכונה לעשות למענו את הכל, רק מצפונה מענה… יותר לא צריכה היתה להוסיף. דוידל הבין רמזיה וידע שהתנגדותה נשברה והוא נהג אתה דרך גבר, כמובן, לפי מושגי היודנראט… דוידל צהל בלבו מרגש הניצחון והיה מאושר – היפהפיה הגאה והאסורה עליו בנגיעה שייכת לו.. לולא רחלה, היה מתנה את נצחונו לכל מכיריו. אבל לאלה אינו צריך להודיע, הם קוראים אושרו על פניו החוגגים, הם מכירים את נצחונו בהלצותיו, בהליכתו הגאה, הליכת תרנגול בלול. פרט לניחושים פסכולוגיים יש להם גם הוכחות עובדתיות: הוא אץ הביתה לשעת־הצהרים הקצרה ושוהה שם יותר מהמקובל. כששכניו דופקים בדלת בשעה זו, הם מוצאים אותה נעולה, הסקרנים שבהם רואים דרך נקב המנעול כמה דברים אינטיימיים. הרפתקתו נודעת לרבים, מתפשטת בגיטו, מגיעה גם אל ילדי הרחוב ואלה חיברו עליו גם שירה מיוחדת הנקראת יקבמבה. היא פשוטה מאד ונישורה ע"י פותח ומסתיימת במקהלה במילה – יקובמבה. מליה הן:

לדוידל ה“יעלה” – יקובמבה

נתחדשה הכלה, – יקובמבה

לבית היא עקרת – יקובמבה

רותי השחרחרת – יקובמבה

את רחלה הצהובה, – יקובמבה

שלח מהחפה – יקובמבה

לשאוב מים מהמשאבת – יקובמבה

שעל יד הרכבת

(רמז למקום עבודתה של רחלה ע"י משאבת המים של הרכבת)..

רק אחת אינה יודעת דבר על המתרחש – והיא רחל’ה. היא עסוקה כעת יותר מקודם, כי פרט לכל עיסוקיה – עבודת פרך בניקוי קרונות הרכבת, סיוריה הרגילים בעיר וביקוריה אצל ילדתה של רותי… היא צריכה להמציא נשק ולהחזיק את הקשר עם היער. משום כך אינה באה לארוחת הצהרים הביתה. היא אינה מנחשת שדוידל בא בכל שעת צהרים הביתה. רק פעם, בהיפנותה מכל עסקיה בעוד הבוקר, הירשתה לעצמה להיכנס עם פלוגתה אל הגיטו ולסור לרגעים מספר אל ביתה, במקום שם הוציאה את כל “שללה” מעיר וסעדה את לבה בתבשיל החם שרותי הספיקה כבר לבשל. על דעתה לא עלה אפילו לשאול את רותי מה היום מיומיים שהקדימה לבשל את ארוחת הצהרים? מפני מה רותי כל כך נרגשת? היא מסרה בקצרה את פרטי ביקורה אצל אסינקה (הילדה של רותי), את החדשה העיקרית על השיגה היום נשק, דחתה לערב, כשיבוא דוידל… מהר בלעה את ארוחתה, סיפרה את מאורעות היום ומיהרה אל פלוגתה, העומדת כבר בודאי בשער הגיטו.

בדרך לשער היא פוגשת בחברה לעבודה. החברה מתפלאת שהיא כה ממהרת. – מה תאחר? את עסקיה החשובים בעיר? אולי פוחדת היא מהעונש הצפוי לה בגלל איחורה? – לאשת היודנראט לא יאונה כל רע… ובכלל, מוסיפה החברה בטון רב– משמעי, לא מזיק אם תסתכל בכל אשר נעשה סביבה ומסביב ביתה… רחלה אינה מבינה לכתחילה את הרמז. היא מפסיקה את חברתה ומעירה לה קשות שאל תתערב בענינים בתים אחרים… תשובה חריפה זו נראית בעיניה של החברה ככפיית־טובה, והיא רוצה להוכיח לאשת איש היודנראט, שאל תהיה גאה כל כך ומדברת אתה גלויות: – אין היא כל כך סקרנית לדעת את הנעשה בביתו של איש־היודנראט אבל בשעה שכל הגיטו מדבר על כך… היא צריכה רק להקשיב לזה ששרים ילדי הרחוב… ומעשה שטן. באותו רגע עוברת קבוצת ילדים ומרגישה ברחלה ושרה בפניה את ה“שלאגער” החדש של הגיטו עליה, על דוידל ועל רותי. רחלה נדהמת. היא אינה מאמינה למשמע אוזניה, אבל חברתה אינה מרפה ממנה. ברגע זה מופיע דוידל האץ־רץ לביתו… זה מפתיעה. היא לא ידעה כלל שהוא בא הביתה בשעות הצהרים ומקדים ארוחתו בלעדיה… מבלי חשוב ושקול בדעתה היא מתגנבת ומתחבאת בפינת הרחוב, ממנה היא יכולה להשקיף על הנעשה בביתה. דוידל בינתיים מתקרב לבית ובמתגנב הוא ממהר צעדיו אליו פנימה, כאילו ירא מפני מבטי זרים… רחלה עוקבת אחריו והיא מסתתרת במסדרון בית הנמצא ממול ביתה. דוידל מתפרץ פנימה ומשם נשמע קול המפתח הנועל את הדלת. רחלה ממהרת אל מסדרון ביתה ומציצה דרך חור הדלת – הה, כמה היא מתביישת בפני עצמה בשל מעשה מחפיר זה! – היא רואה: רותי מקבילה פניו בחיוך מבטיח – הה, הצבועה! – הוא לוקחה ומושיבה על ברכיו, היא אינה מתנגדת, כרגילה ומנוסה בזה – נראה שיחסים אלה קיימים ביניהם מזמן – מסיקה רחלה – פתאום נזכרה רותי בדבר־מה היא גולשת מברכיו, רצה אל המזווה ומביאה לו משם סווידר חדש, סרוג זה עתה על ידה ולמענו (על אודות זה התייעצה קודם עם רחלה) ומוסרת לו בדברים אלה: זה לך לאות תודה (ובשבילי אין אות תודה – חושבת רחלה). דוידל מודד את הסודר מחבקה ומעניק לה נשיקות מאליפות, אחר כך משובה שוב על ברכיו (רחלה מתאפקת בכל כוחותיה כדי שלא להתפרץ אל הדלת). רק עכשיו נזכרת רותי בה ברחלה ומספרת לו שהיתה כאן ומסרה לה פרישת שלום מאסינקה (באיזו אדישות היא מספרת כל זה, כאילו המעשה היה רגיל ולא מיבצע של מסירות־נפש מצידה) היא גם רמזה על חדשה חשובה, שתמסרנה רק הערב, המדובר הוא בודאי על היער (לרחלה נידמה שעל פניה מרחפת בשעת דיבורה בת־חיוך סרקסטית) – תלך לה באשר תרצה! – מפסיקה דוידל ברוגז – איש אינו מחוייב למלא את כל שגעונותיה, ואגב (ובשעת מעשה הוא קורץ קריצה ערמומית).. אולי גם זה לטובה; בצאתה יהיו יותר חפשיים!… – מה זה תדבר? – מפסיקתו רותי בחרדה – כיצד אני יכולה… לנהוג כך נגד רחל’ה –

רחל’ה זו?! – הוא קורא בבוז (מאימתי התחיל לקרוא לה בשם בוז זה? – חושבת רחלה) – מזמן נמאסה עלי. היא מכבר חדלה להיות אשתי. היא ממש דוחה! תמיד היא מזוהמת ומלוכלכת מעבודתה ולבושה סמרטוטים, שאינה פושטת מעליה אפילו אחרי העבודה! לפעמים היא מעוררת בי סלידה, אשת־שוק זו!… יותר לא עצרה רחלה כבר כוח לשמוע. אוטומטית מוציאה את מפתח הדלת שהיה לה, תוקעת בחור המנעול ופותחת את הדלת. כל זה נעשה כה מהר, עד ששניהם אינם מספיקים להתפרד ונשארים רגע קפואים במצב הקודם. כשהתעוררה מתדהמתה קופצת רותי מברכי דוידל ונשארה נבהלת באמצע החדר… גם דוידל נשאר אובד־עצות, הגם שהתכונן לזה מכבר. גם רחלה כה נדהמה עד שאינה יודעת במה להתחיל. אחר התחזקה וקראה: צאי מביתי, זונה נבזה! – המילה יצאה מפיה של רחל’ה ורותי כמורדפת חטפה מחפציה את כל הבא ביד ורצה אל הדלת. בינתים התאושש דוידל מפחדו סגר בפני רותי את הדרך וקרא אליה: הישארי פה! בביתי אני הוא זה הצווה – והוא מסיים – מי שצר לו יעזוב את הבית – חוצפה זו מרגיזה את רחלה עד היסוד, היא אובדת שיווי משקלה וצועקת שלא בקולה! – עוד נראה מי יצוה בבית זה! כעסה של רחלה משחרר את דוידל מתדהמתו, הוא מתנפל עליה באגרופיו כמוכן להתגונן ולהגן על רותי; מעשה זה מחזיר לרחלה את צלילות דעתה. היא מזדקפת, ניצבת נגד שניהם שקטה ומנצחת ואומרת כמעט בלחש: הלהכותני תאמר? הכה!… אבל לחינם אתה מתרגז. אני עצמי יוצאת את הבית הזה. אין לי במערת פרצים זו מה לעשות… היא פונה אל רותי ואומרת בלעג סרקסטי: הישארי, רותי! מקום זה מגיע לך. זכית בו ביושר ובהכרת תודה! ניצחתיני, רותי, בפעם השנייה – קבל פרסך! אני יוצאת, ולך, דוידל, לא יפריע איש. טעמך האסתטי לא יסבול יותר את ריח אשת־השוק. את אהובתך תלביש משי ובדי שיראים למען תיהנה מאהבתה באין כל מפרי עד… עד שבת־המלכה שלך, שכל ימיה סלדה נפשה ממך, תשיג מאהב יותר טוב וכדאי ממך ותמכור לו את אהבתה…

רותי רוצה להגיד לה דבר־מה אבל רחל’ה מודדה במבט מבטל מראשה עד כף־רגלה, עד שמיליה נחנקות בגרונה ושפתיה אינן נפתחות… מהר חוטפת רחל’ה כמה מבגדיה החמים, אורזת אוטומטית וממהרת אל הדלת.

ברגע האחרון נזכר דוידל במעשהו ומתחרט ומנסה לעצור את רחל’ה על יד הדלת. הוא מעמיד פנים שוחקות ומבקש בקול רך – הישארי רחל’ה! אנה תלכי? – אבל רחל’ה הודפתו הצדה, פותחת את הדלת ויוצאת. דוידל קורא אחריה: העת היום לערוך סקנדל? – חכי עד יעברו הזמנים הרעים?… – רגלי לא תדרוך על מפתן בית זה – מסננת רחלה דרך שדיה ונעלמת.

יותר לא חזרה. יום אחרי מאורע זה נעלמה מהגיטו. עניין רב לא עורר מקרה זה. בגיטו היה קורה שאחד מבני המשפחה היה עוזב את הגיטו. גם היחסים בין רותי לדוידל לא עניינו אדם. דאגות יותר חמורות הטרידו את המוחות. אחרי זמן־מה נשכחה רחלה מלב.

בסוף האביב הקרוב¹⁷ החלה בפעולתה פלוגה פרטיזנית יהודית, והיתה מאד ניכרת בסביבה: לילה לילה היתה מפתיעה את השלטון הנאצי במעשי־טרור אמיצים – פעם היתה מפוצצת רכבת צבאית, פעם מפתיעה פלוגה חיילים או גאסטאפו עוברת מהמארב ולפעמים היתה חודרת אפילו אל העיר עצמה ועושה שפטים בגרמנים ובעוזריהם. הגרמנים היו מפתעים ונרגזים עד היסוד – את זה לא פיללו מאת היהודים. השלטונות הנאציים קבעו פרסים גבוהים עבור ראשי “השודדים” (כך קראו הדינים והחשבונות הגרמניים את הפרטיזנים). אבל מעטים היו בין הליטאים שהעיזו לזכות בפרס זה ולנגוע בפרטיזנים היהודיים. אלא לא היו כבר היהודים הקודמים, שהובלו כצאן לטבח בלי כל התנגדות, אותם לא קל היה לצוד ולמוסרם למבקשי נפשם, כפי שעשו האחרים הליטאים קודם. הפרטיזנים היהודיים הפילו פחד על כל האיכרים הליטאים שוטרים ליטאים, ורם מתנדבים וכל מיני משתפי־פעולה עם הגרמנים לוקחו מדי פעם בפעם בשבי ונענשו במיתות אכזריות, בתיהם על כל היושבים בהם הוצתו ונשרפו וענשיהם עוררו רגש דרך ארץ ללוחמים היהודיים. דמיון ההמון עוד הגדיל את מעשיהם ואגדות שונות היו מתהלכות על הגבורים היהודים ומעשי גבורתם. בסיפורי־פרטיזנים אלה היה נזכר לפעמים שמה של אמזונה יהודית. היא היתה משתתפת בכל המיבצעים החשובים ובכולם הצטיינה בגבורתה ובעוז־רוחה. ביותר עורר התרגשות מעשה־גבורתה האחרון. היא הפציצה את תחנת־החשמל המרכזית והיה קול־נפץ איום ומחריד. ומיד חשך האור בכל היער. מיבצע זה מילאה האמזונה היהודית… בגיטו דפקו לבבות, עינים נוצצו משמחה, תקוות התעוררו – שעת הנקמה הגיעה. הנוער התארגן הקשר עם היער התהדק, יחידים וגם קבוצות עזבו את הגיטו, עברו דרך התייל הדוקר או יצאו ישר דרך השער ונעלמו.

הגרמנים החלו לחרוד. הם חיזקו את המשמר על הגיטו, שמרו את צעדי כל יהודי, ערכו סריקות תכופות בגיטו. ראש הגאסטאפו דרש מהיודנראט להשגיח השגחה מעולה על היוצאים ולבדוק בדיקה קפדנית את השבים ולהודיע תיכף ומיד על כל יהודי שייעלם לגאסטאפו… הם התחילו להתעניין גם בשמות הקרובים של הבורחים, וגם אלה החלו לברוח. בגלל סיבה זו נאלץ היה גם דוידל ורותי להימלט, עוד טרם זמן. לפי דעתו יכול היה לשבת בגיטו עוד חדשים, אילולא אשתו “המשוגעת”, שיכלה להלבין פניו בעיני הגאסטאפו. הוא אסף בבהלה את כספו, תפס גם חלק מכספי היודנראט – הכסף לעולם יועיל, חשב דוידל ונעלם גם הוא מהגיטו ימים אחדים הסתתרו עם רותי אצל מחנכי ילדתה, אחר כך נדד עבר בכפרים עד שהגיע הצבא האדום.

עם השחרור נתכנסו כל המימלטים מהגיטו, שבו גם אנשי היער הפרטיזנים, הם סיפרו על מעשיהם, הזכירו חברים שנפלו בקרב. בהערצה מיוחדת הם דיברו על רחלה, על לבה שלא ידע פחד, על מעשי גבורתה הנועזת במבצעי החבלה השונים על מסילות הברזל, סיפרו פרטים על הפצצת תחנת־החשמל, גילו כמה פרטים על אומץ לבה והתמצאותה ברגעים קשים. אך עמוק נחרת בלבות חבריה מות הגבורים שלה: הגרמנים, שהוחרדו ע"י הפרטיזנים היהודיים עד בלתי־נשוא. החליטו לכלותם בבת־אחת. והעבירו דביזיה משוריינת ממוכנת מהחזית לשם מלחמה בפרטיזנים. פלוגתה של היהודים הוקפה ביער מושבם ואוקראינים משתפי־פעולה חדרו לפנים. נשאר רק מוצא אחד – לפרוץ דרך חיל הצר בקרב גלוי ולצאת מהמצור. הקרב היה רב־קרבנות, אבל הכוח העיקרי ניצל. אולם במצור עוד נשארו פצועים, שאי־אפשר היה להשאירם לטרף בידי הגרמנים. התנדבו אחדים לחלצם ולהביאם את מקום בטוח וביניהם היתה רחלה. בשעת ביצוע תפקיד זה נפלה רחלה בנשאה פצוע על גבה…

כאגדה עבר שמה של רחלה מפה לפה. במידה שגדל שמה של רחלה, בה במידה ירד ערכו של דוידל איש־היודנראט. במבטי בוז ולעג היו מקבלים פניו בכל פגישה; גם בטחונו לא היה שלם. נמצאו כאלה שהזכירו לו מעשיו בגיטו, יחסו לאשתו הראשונה ואיימו למוסרו לרשות. דוידל קידם את הסכנה ונמלט על אשתו רותי ובתה מליטא לפולין, ומפולין עבר עם “הבריחה” למחנות העקורים באזור האמריקאיים. והיה אחד הראשונים שקיבל עבורו ועבור משפחתו סרטפיקט לעלות לארץ…

כבכל מקום הסתדר דוידל גם בארץ באופן טוב: השתכן בדירה מרווחת ונאה, הכניס אל תוכה רהיטים נאים. גם פרנסתו היא ברווח. כבימים הקודמים הוא תמיד עליז ואדיב ורצוי אפילו לבריות. האנשים רוצים לשכוח את העבר האיום, שוכחים גם עוונותיו ואיש אינו מזכיר לדוידל את חטא עברו. להיפך, הוא היום איש־משפחה לדוגמא: בעל מסור, אב רחמן לילדיו (אפילו לבתה של רותי שנושאת את שמו ואינה יודעת אפילו על מוצאה). הוא גם מאושר: עושר, כבוד ובנים מוצלחים לו.

אבל רותי נעשתה שתקנית וסגורה בתוכה יותר מאשר בשנים הקודמות. היא יוצאת אל בין חברה רק לפעמים רחוקות, כמעט שאינה ניראית במסיבות ובעצרות ובכל אסיפות־עם גדולות.

היא קראה לבתה השניה בשם חברתה, כדי כפר במידת־מה את עוונה הכבד. ביום נפילתה ופטירתה היא מתאבלת כביום מות הוריה. היא מתלבשת בשחורם, צמה ומבכה את חברתה ואת עצמה…