איך הגיעה ה“גאָלדענע פּאַווע” אלינו? המשורר ב. י. ביאַלאָסטאָצקי מסתכן בהנחה, כי הגיעה אלינו מהתנ“ך, מדברי הימים ב', ט’־כ”א, ושם כתוב: “כי אניות למלך הולכות תרשיש עם עבדי חירם אחת לשלש שנים תבואנה אניות תרשיש נושאות זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים”. הרי התוכי הזה הוא ה“גאָלדענע פּאַווע”.

מציין ב. י. ביאַלאָסטאָצקי במחקרו “פון פאָלקסליד צו קונסט־ליד”, כי שלמה המלך אהב “גאָלדענע פּאַוועס”, וכי המדרש משווה את יפיה של מלכת־שבא לטווס הזהב, לתוכי. ביאַלאָסטאָצקי מוסיף השערה מעניינת ואומר: טווס הזהב עם הנוצות המהודרות, הוא בעצם מין זכר. לנקבה של טווס הזהב אין נוצות מהודרות ואין לה מידה של גאווה. אין זאת, כי הפסיכיקה של העם קבעה, כי אם שלמה המלך אהב “גאָלדענע פּאַוועס”, הווה אומר כי טווס הזהב הוא ודאי ממין נקבה. גם בפתגם היהודי הטווס עם הנוצות המהודרות היא ממין נקבה. הפתגם אומר: “אַז די פּאַווע קוקט אויף אירע פעדערן – קוועלט זי, אָבער אַז זי קוקט אויף אירע דאַרע פיס – וויינט זי”. (לאמר: כשדוכיפת הזהב מסתכלת על נוצותיה היא שמחה, כשמסתכלת על רגליה הצנומות – היא בוכה). לנו חשובה הגדרתו של מאנגר על טווס הזהב, כיצד מכירים אותו, לא בגלל ציצת הנוצות בקדקדו, לא בגלל הנוצות הארוכות בזנבו, לא בגלל היכולת הנהדרת של הנוצות להזדקף ולהתפרש כמניפה; לא בגלל הנוצות מרהיבות העין בברקן הירוק ובכתמיהן התכולים־הירוקים הנראים כעינים גדולות, אלא בגלל סימן לגמרי אחר: די גאָלדענע פּאַווע / דערקענסטו אין פלי. (טווס זהב פורח במעופו יוכּר).

במעופו – אתה מכיר אותו. בקיומו המיוחד. בתוקף יחודו. כי המעוף שלו משרת את החן והיופי בחיים. הוא כולו גל זך שאין בו קצף, הוא חלום שהשמיט מרגליו את המציאות. הוא ערך בפני עצמו. מעוף שהוא בחזקת קומה במלוא שיעורה. אין במעוף הזה – הונאה. הקול והבת־קול שלו בא מעמקי עצמו, מחינו הפנימי. הוא בא אליך בדרך־הטבע. מעופו – הוא מתן עצמו, כל־כולו, המוליד חלומות וערגונות. ה“גאָלדענע פּאַווע” בשירו של מאנגר עברה מטמורפוזות שונות. על מה מספר לנו השיר:

“דער שניידער געזעלן נטע מאַנגער זינגט פון דער גאָלדענע פּאַווע”. (שוליית החייטים נטע מאנגר שר על דוכיפת הזהב). השיר מספר על התערבות בין סוסי פרנץ יוסף לבין טווס הזהב שלנו, מי יגיע הראשון לסטופּטשט. ההתערבות היא די מסוכנת. ענין לך כאן עם מלך אשר רותם את מיטב סוסיו בעצם ידיו והשוט שבידו איננו סתם שוט אלא שוט־כסף. ההתחרות מתחילה. מסתבר שצדק מאנגר: “די גאָלדענע פּאַווע דערקענסטו אין פלי” ודוכיפת הזהב שלנו זוכה במירוץ. אבל היא מסרבת לקבל את פרס הצלב מידיו של פרנץ יוסף­­ – מה לה ולפרס הצלב:

און ער נעמט אַרויס פון בוזעם

אַ צלמל פון גאָלד:

"נאַ און נעם דו פאַרשייטע

און ווייס אַז כ’האָב באַצאָלט".

ציטערט און פלאַטערט די פּאַווע,

נישט דאָס האָט זי געוואָלט.

זי האָט נישט האָלד קיין צלם,

אַפילו פון ריינסטן גאָלד.

ומה חפצה:

אַז איך דיגאָלדענע פּאַווע,

מעג פליען איבערן לאַנד

און טראָגן די ליבע גרוסן

פריי – פון קאַנט צו קאַנט.

(ומכיס חזהו מוציא/ הקיסר צלב קטן וזהב / "קח מפקר שכמותך / ודע ששלמתי החוב / רועד הטווס מפרכס / לא לזאת כמה הוא מאז / הוא אינו מחבב שום צלב / ואפילו עשוי הוא מפז / שאני טווס הזהב / רשאי בארץ לעוף / וברכות של אוהבים / לשאת מישוב אל ישוב. – (תרגם: ב. טנא).

נראה לי, כי אנחנו שמענו על תפקיד זה של טווס־הזהב. אמנם אין שם התערבות. אולם בואו ונקשיב לשיר בן שמונה שורות אצל ביאליק, ששמו:“טוס זהבי”.

וכך אומר השיר:

טוס זהבי פרח לו –

אנא תעוף, טוס זהבי?

– עף אני אל עברי־ים

תראה שם את דוד לבבי?

– אראה ואביא מכתב לך,

ובמכתב בשורה מתוקה:

"יום החפה אם ירצה השם –

אחר שבת של חנכה".

בתרגומו של י. מ. יפות ביידיש:

פליט אַוועק די גאָלדענע פּאַווע –

וווּ זשע פליסטו וויל איך וויסן?

כ’פלי איבערן גרויסן ים…

– וועסטו דאָרט מיין חתן גריסן?

– גוט איך ברענג אַ בריוול דיר,

וואָס ער שרייבט דיר דאָרטן, ווייס איך:

טויזנט קושן, און די חופּה,

גלייך, אם ירצה השם, נאָך פּסח…

הנה אותו התפקיד של טווס הזהב למאנגר וטווס הזהב לביאליק: “טראָגן די ליבע גרוסן פריי פון קאַנט צו קאַנט”. (ברכות של אוהבים לשאת מישוב אל ישוב). גם טווס הזהב לביאליק טס אל עברי־ים כדי להביא אגרת אהבה.

ביאַליק לא הרפה מדוכיפת הזהב גם בשירות “בין נהר פרת ונהר חידקל”. הבחורה מבקשת מדוכיפת הזהב כי תצא לחפש את בן זוגה ובאשר תמצאנו – לכפות אותו ולהביא אותו לפניה. היא מבקשת כי היא תמסור לו:

מה תגידי לו? הגידי?

נפשי יוצאת אל ידידי.

(זאָג אים פּאַווע, זאָלסט געדענקען, אַז מיין האַרץ גייט אויס פון בענקען) והיא מבקשת למסור לו: “ונוצה רכה שמורה עמי / מרוטה בעצם יד של אמי / מעיניה שנת המעיטה / לעשות כר לאפריון בתה” (פּוך און פעדערן געפליקטע, ציכלעך זיידענע געשטריקטע, ס’האָט מיין מאַמע און מיין באָבע אָנגעגרייט מיין גאַרדעראָבע) ודוכיפת הזהב יוצאת לדרך. אצל ביאליק הסוף הוא עצוב: דוכיפת הזהב נעלמה והחתן לא בא. הבת המאוכזבת מחכה – דוכיפת הזהב “עלתה השמימה ונבואתה לא נתקימה”. “לילה בקר וערבים / אשא עיני אל העבים, / עבים זכים, העדין / דודי בחיר לבבי אין”. סוף עצוב. גם אצל מאנגר עוד נמצא את דוכיפת הזהב כשהיא עצובה.

לדידי, מאד מעניין המפגש הזה בין ספרות עברית וספרות יידיש, בין ביאליק למאנגר בשירי דוכיפת הזהב, בתפקידיה. מסגרת אחת לשירים אלה. אותו הכינור. אותם המיתרים. אותו שורש־נשמה. אותם הסודות היצוקים בתפקיד, והסודות גלויים לעין, ואינם מהווים חידה והפתרון הוא ברור. זו דמות תבניתה של הצפור המהודרת אצל ביאליק ואצל מאנגר. הזמר העממי גם אצל ביאליק וגם אצל מאנגר נילוש מסלתה ושמנה של נפש העם. ביאליק עשה רבות לפרסומו של שיר העם. השיר העממי נגע על שפתיו וכשנגע חיפש אחד את השני – אותו השניידערל של קולבאק, הפעטער איצע מסתובב גם אצל ביאליק בעיר לישטינא – “חיט מטליא שתום העין, פליטת צבאות ניקולי”. אותם הפונדקאים המסתובבים בשירו של מאנגר ואלתרמן מסתובבים גם אצל ביאליק ברמז: “אילו מצא אורחים, נעשה בו ביום פונדקאי”; אותם העגלונים; אותם הסמרטוטרים אשר מאנגר שר עליהם: “פון שמאַטא־קלייבער, וואָס גראַבלען אין מיסט” – עושים את דרכם גם בעיר לישטינא לביאליק וכאן הם בחזקת נכסי צבור: “יש שם נכסי צבור – אשפה / תל מתלקט דורי־דורות”. אותן הצורות. אותם התיאורים. אותם הצירופים הפיוטיים, אותם הסמלים. שונים אפני החריזה, אולם הקצב והניגון שמורים. כל הלקט, השכחה והפאה של העם גם אצל קולבאַק, גם אצל מאנגר, גם אצל משה לייב האלפּרן, גם אצל ביאַליק, כי לזמר העממי סימנים משלו.

גם בשירו של זישא לאַנדוי טווס הזהב ממלא שליחות:

“געפלויגן די גאָלדענע פּאַווע / פון ים ביזן ים./ גריס, אָ, גאָלדענע פּאַווע, / מיין ווייב, מיין ליכטיקן לאַם. / מיין ווייסער לאַם איז בת־טובים, / די גאָלדענע פּאַווע – מיין האַרץ, / דער ים דאָס איז מיין לעבן / און דיינער בת־טובים אויך…”.

וכה שר מאיר שטקער בספרו “יידישע לאַנדשאַפט” בשירו “איציק מאַנגר”: “צום יינגל מיטן קוטשעראַוון שויבער און ווילדן חלום אין די אויגן / איז נאָך ביים שניידערישן וואַרשטאַט / די גָאלדענע פּאַווע אָנגעפלויגן / איבערגעקערט דעם קויבער, / אַ קוש געטאָן די בלייכע ליפּן / און אים דרעלאַנגט אַ וויינשל בלאַט…”.

(לנער בעל התלתלים הפרוע / וחלום פרוע בעינים / עוד על האבניים של החייט / הגיע במעוף טווס הזהב, / הפך את הסל, / נשק בשפתיים החורות והגיש לו עלה־ דבדבן).

אף הפרוזאיקן והמשורר ז. סגלוביץ כתב ספורים בשם “גאָלדענע פּאַוועס” – וכי טווסי־הזהב מרכינים את ראשיהם בפניה, מנסים ללטף וברגעי־החרדה על־יד החופה רואה היא על הקיר רקמת ה“גאָלדענע פּאַוועס” – וכי טווסי־הזהב מרכינים את ראשיהם בפניה, מנסים ללטף אותה, הם – טווסי הזהב התגעגעו לכלה. לשאלת חתנה אם היא רקמה את הגאָלדענע פּאַוועס, משיבה טעמערל:" יע, איך האָב זיי געאַרבעט מיט גאָלדענע פעדים" (כן, אני רקמתי אותם בחוטי־זהב). בחוטי זהב רקמה ספרות יידיש את הסמל של טווס־הזהב.

גם טווס הזהב של מאַני לייב מקיים שליחות, בשירו:" טראָג מיך, פּאַווע!"

"טראָג מיך, טראָג מיך, פּאַווע, / איבער ווייטע ימען, / ברענג פון מיר אַ גרוס / צו מיין ליבער מאַמען. (התרומם טווס זהב, מעל פני ימים רחוקים, הבא ד"ש ממני לאמי האהובה)… המשורר מתקן את עצמו ומבקש כי לא יספר על מזלו לאמא, כי עלול הוא להכאיב לה אם ייוודע לאמא מזלו המר: "וועלן טרערן לעשן, / אַלט מאכן איר פּנים / וועל פון איר לאַכן / אירע בייזע שונאים. (הדמעות יכבו ויזקינו את פניה, ושונאיה המרושעים ילעגו לה).

נעקב אחר המשכו של טווס הזהב אצל מאַנגר.

ב“דמויות קרובות” למאנגר מתאר המשורר את החייט האומן שמואל בנדט ליד שולחן־הגזירה המשרטט בגיר על גבי האריג, שהיה פרוש לפניו. מוחה את סימני הגיר ומשרטט חדשים תחתיהם. בחוץ מזמרים שירי עם. אחד מגבורי הרשימה הזו, נתן זאק, או ככינויו “נתן אריכה” שוליא, עומד ליד שולחן הגיהוץ, מתקין את המעיל למדידה שניה, מסיים את העבודה, יוצא את הבית ופוצח בשיר:

"געפלויגן, געפלויגן די גאָלדענע פּאַווע / איבער אַלע ימען. / לאָז־זשע גריסן דו גאָלדענע פויגל, מיין ליבע, מיין האַרציקע מאַמע.

(עפה דוכיפת זהב / על פני ימים שבעה. / אמרי שלום, צפור זהב / לאמי החביבה. / עפה, חגה, דוכיפת זהב / על פני פלגי אביב. / שאי נא ברכה, צפור זהב, / ברכת בן לאביו… – (תרגם: א. שלונסקי).

שוב אותו התפקיד: לשאת ברכה. הפעם: ברכת בן לאביו. לאמר שלום. הפעם: לאם החביבה.

מאנגר מסיים: בחוץ, מתחת לחמה של אביב, משחקים תינוקות, ועל סף ביתו של החייט היהודי עומדת דוכיפת הזהב – –

אולם אותה דוכיפת הזהב העומדת על סף ביתו של החייט היהודי – יוצאת בפקודתו של המשורר לתפקיד נוסף – והשיר הוא עצוב. עצוב מאוד.

בשירו של מאנגר, “דאָס ליד פון דער גאָלדענער פּאַווע” – השיר על טווס הזהב – יוצאת הצפור הנחמדה, “זוכן די נעכטיקע טעג” (לחפש את ימי האתמול). היא נפגשת עם תורכי ולשאלתה: הראית אולי את “ימי האתמול”, עונה התורכי: לא ראיתי אף לא שמעתי וממשיך לנסוע. יוצא טווס הזהב לצפון, נפגש עם דיג הפורש את רשתו ומסלסל בשיר. אש יוקדה בשירו ותינוק מנמנם ואם על יד פלך טווה. טווס הזהב יורד לשאול: הראית אולי את ימי האתמול? עונה הדיג: לא ראיתי ואף לא שמעתי. בעיניו של הדיג נראית דוכיפת הזהב כטפשה: “און ער פאַרענדיקט זיין ליד מיט טראַ־לאַ־לאַ, אַ גאָלדענער פויגל און אַ נאַר אַזאַ”. (ומסיים את שירו בטרה־ לה־לה, צפור של זהב וכזו מין פתיה). יוצא הטווס לדרום לחפש את ימי האתמול. רואה הוא כושי בשדה. מתקן הוא מקש את סוכתו הדלה. ושוב שואל הטווס: הראית אולי את ימי האתמול? הכושי חושף את שיניו, חיוך חינני לו, הוא אפילו לא משיב: “און ער ענטפערט גאָרנישט, ער זאָגט נאָר האַ? אַ גאָלדענער פויגל און אַ נאַר אַזאַ” (אין הוא משיב, רק אומר הוא לו הא? צפור של זהב וכזו מין פתיה). ממשיך טווס הזהב למערב. פוגש הוא אשה בשחורים שכורעה על קבר. היא מדוכאת. “פרעגט גאָרנישט די פּאַווע. זי ווייסט אַליין,/ אַז די פרוי אין שוואַרץ, וואָס שפרייט איר געוויין/ איבערן קבר, ביים ראַנד פון וועג,/ איז די אלמנה פון די נעכטיקע טעג”. (לא שואל הטווס. הן ברור לו עתה: האשה בשחורים שפורשה בכיתה, על הקבר אשר בקצה המשעול,/ היא־היא אלמנת הימים מאתמול. – (תרגם: ב. טנא). לכל אלה אשר טווס הזהב שואל: “צי האָסטו געזען די נעכטיקע טעג”, עולם משלהם. עולם עמוס חולין, דאגות קטנות ואין הוא מתפנה לפנטזיה ולדמיון של הצפור המופלאה. כל אחד תלוש מן הדמיון. מסביבו יקום אחר, כל אחד בשלו: הדרום והצפון, המערב והמזרח. התורכי בשלו, הדיג העמל על שפת הים, אשר חושב ודאי כיצד מביאים רשת־דגים הביתה. האם הטווה וצמודה לפלך – לה כיסופים ומחשבות ואף דאגות לבעלה, והכושי בשדה המתקן את סוכתו הדלה – מה לו ולעולם ההרגשות החרישיות והסוערות של טווס הזהב. הוא עומד על קרקע מוצקה, הוא איננו אוהב סמלים. אילו היתה מציעה כיצד מתקנים את הסוכה הדלה, אילו היתה מביאה קצת קרשים, קצת קש וגבבא, היה מתפנה אליה, אולם היא שואלת שאלה מוזרה, אם ראה את ימי האתמול.

כן, – האשה בשחורים. כאן מתייצבת המציאות הטרגית הערומה בפני המשורר ובפני שליחו. טווס הזהב הוא ההיפך הגמור מהיונה של נח. מה כתוב בפרשת נח: “וישלח את היונה מאתו לראות הכלו המים מעל פני האדמה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה, ויבא אותה אליו אל התבה. ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלח את היונה מן התיבה: ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה־זית טרף בפיה וידע נח כי כלו המים מעל הארץ. ויחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד”. ליונה של נח – שליחות מוגדרת. שלש פעמים היא יוצאת בשליחות גדולה. היא צריכה להיות המבשרת, אם האדם יכול לצאת מתאו המסוגר, ולהעמיד את רגלו על היבשת. מאחר שהיא ממלאת את שליחותה, היא נעלמת ואינה חוזרת יותר. אף לטווס הזהב של מאנגר שליחות: אם מישהו ראה את ימי האתמול ודאי יאסוף אותם לספרו של בעל השליחות, לדפי היסטוריה, כדי לעמוד על טיבם, לדעת – מה בקיפוליהם. המשורר התברך בסבלנות רבה. הוא שולח אותו לכל כנפות הארץ. הוא נע ונד. האשליה הגדולה אינה מתייאשת כל כך מהר. אין בלבה מרירות על שכך עונים לה. היא איננה קצרת־רוח. מתי נאלם דום טווס הזהב? כשהוא רואה את הצבע השחור. אותו המשורר אשר חותר בכל שיריו אל הצבע הכחול, הרי עשרות־עשרות פעמים תמצאו את הביטוי הזה צבע כחול – “צום בלאָ”; המשורר אשר מוביל את היהודי “פון גראָ צו בלאָ”, מהאפור לכחול – נחרד כשהוא מתייצב בפני הצבע השחור, מה עוד: “אשה בשחורים שפורשה בכיתה על הקבר אשר בקצה המשעול”. ואף כאן מוטיב תנ“כי רב ענין. התנ”ך מספר על האסון שקרה לאהרון וכשנודע לאהרון על מות בניו משרטט בעל התנ"ך את האסון בשתי מלים: וידם אהרון. הוא שתק. הוא לא שאל. וידם. הוא עבר לפלנטה אחרת. בפלנטה הזאת שותקות המלים. אין תקנה לאותיות. הן אינן מתחברות. הטווס של מאנגר מול הפגישה עם השכול יודע: כאן שותקת האשליה. לא שואל הטווס – אומר מאנגר. השיר הזה מופיע בספר “וואָלקנס איבערן דאַך” – והוא הופיע אחרי מלחמת העולם, כשיהודים מתים במיליוניהם פקדו את חלומו של המשורר. לא אתרחק מן הדעת, אם אגיד, כי כאן במערב קושר המפגש בין טווס הזהב, הינו – בין המשורר עם קברי המיליונים. לא שואל הטווס. לא שואל המשורר. וידם אהרון. אשה בשחורים. שכול. והרי זה מתקשר לשיר: “די רייד פון שניידער געזעלן נטע מאנגער צום פּאָעט”, שאף בו המוטיב העיקרי הוא מעופו של טווס הזהב, וכאן מופיעות שורות אשר נחרתות בלבו של כל קורא:

גאָט כביכול איז גרויס/ היינט פּונקט ווי אַמאָל. / נישט ווייל ער דונערט אין הימל,/ נאָר ווייל ער כליפּעט אין טאָל./ אַז ווויל איז צו דעם,/ וואָס האָט דאָס כליפּען דערהערט./ דיר איז אַזאַ הערונג/ געוועזן באַשערט./ און אַ טרער איז געפאַלן/ אין דיין געמיט./ און מיט וווּנד און מיט וווּנדער/ זיך צעבליט אין דיין ליד.

(היום, כאז ישיחו/ את גדולתו בלי די/ לא רעמיו בשחק/ כי אם בכיו בגיא./ אשרי האיש, הבכי/ שמע מתוך הדמי./ אתה הוא שזכית/ להתגלות הבכי/ נשור נשר הדמע / אל נפשך טפטף / בפצע ובפלא שירך אז נתלבלב. – תרגם: ב. טנא).

בשיר על הטווס מתקיים המפגש עם הצבע השחור. עם האשה בשחורים. כאן המפגש עם הדמעה, הדמעה אשר נטעה את שירו בחיי עולם, הדמעה שהיא כחץ שלוח לרשות הרבים מרשות היחיד ועם כל הגעש והזעם שבה: “אַ טרער איז געפאַלן אין דיין געמיט”, הינו: דמעה שקטה. עצורה. והמשורר יחד עם הקורא מקשיב לה במתח כל ימיו ולילותיו.

מהו המוטיב העממי של ה“גאָלדענע פּאַווע”, מוטיב שלא ידוע לנו מיהו המשורר, מי כתב אותו, איך נתחבר, איך התגלגל, כמה תיקונים הוא עבר והמוטיב הוא כזה בשיר “די גאָלדענע פּאַווע” (פאָלקסליד):

עס קומט צו פליען די גאָלדענע פּאַווע

פון פרעמדן לאַנד, פון פרעמדן לאַנד.

האָט זי פאַרלוירן דעם גאָלדענעם פעדער מיט גרויסן שאַנד.

ס’איז נישט אַזוי דער גאָלדענער פעדער,

ווי די פּאַווע אַליין, ווי די פּאַווע אַליין;

עס איז נישט אַזוי דער איידעם ווי די טאָכטער אַליין.

ווי עס איז ביטער, מיין ליבע מוטער,

אַ פייגעלע אויף דעם ים, אַ פייגעלע אויף דעם ים,

אַזוי איז ביטער, מיין ליבע מוטער, ביי אַ שלעכטן מאַן.

ווי עס איז ביטער, מיין ליבע מוטער,

אַ פייגעלע אָן אַ נעסט, אַ פייגעלע אָן אַ נעסט,

אַזוי איז ביטער, מיין ליבע מוטער, שווער און שוויגערס קעסט.

(בא ביעף טווס הזהב מארץ רחוקה, ואיבדה נוצת זהב בחרפה רבה. לא הרי נוצת הזהב כהרי הטווס עצמו, לא הרי החתן כהרי הבת עצמה. כאשר מר לה, אמי החביבה לצפור על פני הים, ככה מר אמי היקרה אצל בעל רשע. כאשר רע, אמי היקרה לצפור בלי קן, ככה מר אמי היקרה להיות סמוך על שולחן חם וחמות).

הנה כך קשר המוטיב העממי את טווס הזהב עם הדאגות היום־יומיות האפורות של בית יהודי, של צרות מחתן, מבעל רע, מיחסי חם וחמות. תגידו צמצום כלים כאן? חלילה וחלילה. עולם ומלואו כאן. בכל הדאגות המטרידות בית יהודי שוכנת האשליה של טווס הזהב. המוטיב העממי איננו מגלה לנו היכן אבדה הנוצה הזהובה של הטווס ומה היתה החרפה המלווה את האבדה. המוטיב העממי איננו שופך אור על התלומה, ואין הוא מציין גם את המקום. הוא אומר פשוט:

עס קומט צו פליען די גאָלדענע פּאַווע

פון פרעמדן לאַנד, פון פרעמדן לאַנד.

גנוזים כאן הרבה סודות. זורמים בשורות האלה הרבה רזים. על המוטיב העממי ניתן לאמר “חכמות בנתה ביתו חצבה עמודיו שבעה”. המוטיב העממי אומר לך לראות את כבשוני הדברים, אולי הם עילאיים, נשגבים ואולי זרמם בתכלית הפשטות? אולם מיד נפתח החלון לרווחה ומופיעות דמויות כה קרובות לביתנו הדל. אלו הם המשאבים של היום־יום. הדברים הם מוחשים. זה איננו עולם תוהו. אין כאן אשליה. יש כאן כאב. צער. אי־נעימות. דאגה. נפתח כאן פנקס ובו רשומים: הבעל, הבת, החתן, החותנת, ועל הכל וכולם מנצחת ה“גאָלדענע פּאַווע”.

במאמרו בשם “משה לייב דער פּאָעט” (על ספרו של משה לייב האַלפּערן “די גאָלדענע פּאַווע”, פאַרלאַג מתנות, ניו־יורק 1954) בעתון “דער וועקער”, כתב מאנגר:

“די גאָלדענע פּאַווע” איז אַ זעלטענער פויגל. איר קענט אויספאָרן אַ וועלט און איר וועט זי נישט באַגעגענען. איר וועט זי ערשט אָנטרעפן ווען איר וועט זיך באַקענען מיטן יידישן פאָלקסליד. דאָרט איז זי געבוירן געוואָרן. דאָרט האָט זי צעשפּרייט אירע גאָלדענע פליגל און גענומען “פליען איבערן טייך דעם גלאַטן און מיטגענומען גרוסן פאַרן ליבן און האַרציקן טאַטן”. פון דאָרט האָט “זי גענומען פליען איבער אַלע ימען און געטראָגן גרוסן דער ליבער האַרציקער מאַמען”. פון דאָרט איז זי אַוועקגעפלויגן “איבער אַ פרעמדן לאַנד, און האָט פאַרלוירן אַ גאָלדענע פעדער צו איר גרויסער שאַנד”. פאַרשטייט זיך אַז ס’איז פאַראַן אַן אמתע פּאַווע, אַן אמתע, אַן ערדישע. די אמתע פּאַווע האָט אָבער גאָרנישט וואָס צו טאָן מיטן גאָלדענעם פויגל פון פאָלקסליד. די אמתע פּאַווע האָט טאַקע פאַרביקע פעדערן. אַז זי צעשפּרייט איר פאַרביקן עק איז טאַקע דאָ וואָס צו זען. אָבער אַ מכּה קען זי פליען. אַחוץ דעם האָט זי ניט קיין וואַזשנעם שם ביי אַלע משלים־שרייבער פון דער וועלט וואָס קוקן אויף איר ווי אויף דער פּערסאָניפיקאַציע פון פּוסטער גאווה. די גאָלדענע פּאַווע פון פאָלקסליד איז אַזוי צו זאָגן אַ מיטאָלאָגישער פויגל. פּונקט ווי ס’טיז פּעגאַזוס דאָס באַפליגלטע פערד – אַ מיטאָלאָגישער פערד. עס עקסיסטירט נישט אין דער ווירקלעכקייט, נאָר אין דמיון. אַ מין פּאָעטישער סימבאָל".

(צפור הזהב היא צפור נדירה. יכולים אתם לעבור עולם ולא לפגשה. תפגשו אותה רק לאחר שתכירו את שיר העם היהודי. שם נולד טווס הזהב. שם פרש את כנפי הזהב שלו והתחיל לטוס על פני הנחל החלק ונשא דרישות שלום לאבא האהוב. משם פרח על פני ארץ נכריה ואבד נוצות זהב לחרפתו הגדולה. מובן שקיים טווס זהב ממשי, ארצי, אולם זה אין לו כל דבר משותף עם טווס הזהב משיר העם. הטווס האמיתי אמנם כנפיו צבעוניות וכשהוא פורש את זנבו הצבעוני –יש מה לראות. אך אינו יודע לעוף. מלבד זה אין לו שם טוב בין ממשלי המשלים שלדידם הוא התגלמות של גאווה ריקנית. טווס הזהב משיר העם הוא, נאמר, צפור מיתולוגית. בדיוק כמו שפגסוס הוא סוס מיתולוגי. אינו קיים במציאות, כי אם רק בדמיון. מעין סמל פיוטי).

“די יידישע קונסט־ליריק האָט איבערגענומען דעם דאָזיקן פּאָעטישן סימבאָל פונעם פאָלקסליד. זי האָט פאַרטיפט און ניואַנסירט דעם דאָזיקן סימבאָל. און אין צייכן פון דער גאָלדענער פּאַווע זיינען געשאַפן געוואָרן הערלעכע לידער פון היים־ בענקשאַפט און אומרו. פון האַרץ־צו־האַרץ דיאַלאָגן איבער ווייטן און צייטן”.

(הליריקה היהודית האמנותית נטלה את הסמל הזה משיר העם. היא העמיקה בסמל הזה וגיוונה אותו; בסימן טווס הזהב נוצרו שירים מפוארים של געגועים ואי־שקט, דיאלוגים מלב אל לב, מעבר לזמנים ומרחקים).

משה לייב האַלפּערן ידע מה קסמו של טווס הזהב כשהוא שר בספרו “ניויאָרק”:

די זון וועט אַרונטערגיין הינטערן באַרג,

וועט קומען די גאָלדענע פּאַווע צופלי’ן,

וועט קומען די גאָלדענע פּאַווע צופלי’ן,

און מיטנעמען וועט זי אונדז אַלע אַהין,

אַהין וווּ די בענקשאַפט וועט צי’ן.

(השמש שוקעת מעבר להר / יגיע טווס הזהב בטיסה. / יגיע טווס־הזהב בטיסה, / יקח את כולנו עמו וישא / אל ראש געגועיו בארמון הנישא. – תרגם: ש. מלצר).

מציין מאנגר ואומר: כי רק בשיר העממי היהודי נולד טווס הזהב ורק השיר העממי היהודי הקנה לו כנפי־הטיסה המופלאות שלו. אין זה טווס הזהב האמיתי, אשר קשור רק לאדמה ואין באפשרותו להגביה עוף, גם אם הוא פורש בגאווה מיוחדת את נוצותיו היהודיות. רק השיר העממי היהודי יצר את האשליה של הטיסה. של המעוף. עולם דמיון גדול נפרש, כי עולם המציאות היה נוגה, עצוב, מדכא. דרוש היה שטיח שבאמצעותו יתרומם האדם היהודי לגבהים אחרים, שהוא ימריא למרום, מעל פני ימים, מעל פני גלי תכלת. העזה לעזוב תבל ומלואה ולהתרומם עד לכוכבים, עד לעננים ושם במרומים לארוג שיר אחר, חלום אחר.

ידע על זה זישא לנדוי כשהוא שר:

מלכּה פון דער מעשׂה

מיט מיר אינאיינעם שפּאַנט,

דאָס ציגעלע דאָס ווייסע

צופּט גרעזלעך פון מיין האַנט.

די פּאַווע האָט די פליגל

די גאָלדענע צעשפּרייט.

די נאַכט ליגט אונטער ריגל,

די שרעק ליגט אויף אַ קייט.

(מלכה מן הסיפור צועדת יחד אתי, הגדי הלבן לוחך עשב מידי; הטווס פרש את כנפיו הזהובות, הלילה שוכב מאחורי בריח, האימה כבולה בשלשלת).

גם המשורר זישא לנדוי מכריז, כי טווס הזהב פרש את כנפיו, עזב כרכים, יצא למרחבים שקטים, נעימים ומסוערים אחרים. כאן במציאות נעצבת הרגיש רע. הוא התגעגע לגיא חזיון אחר. כל ההמולה הארצית נמאסה לו. הוא רצה לבוא בסוד שיח של כוכבים, בסוד שיח מקומות־מרום מכובדים, לחתור להישגים אחרים. כי מעצם ברייתו ידע:

און מיטנעמען וועט זי אונדז אַלע אַהין,

אַהין וווּ די בענקשאַפט וועט צי’ן.

ועל הגעגועים אינם חלים חוקי טבע; נפשו של האדם הפיחה בהם רוח אחרת, רוח של אשליה, רוח של טווס זהב. הגעגועים אינם מוצאים את מקומם בקריה ההומיה. חינם וערכם – במקום אחר. בהפלגה אחרת. רק ערלי־לב אינם מבינים את כוחם של הגעגועים ואת כוחו של טווס הזהב המושך אותך למקום שהגעגועים לשם נמשכים. הכיסופים. ההרגשות הנעלות. התקוה למצוא פלנטה אחרת. טווס הזהב מצא את מלוא חיותו בשיר העממי היהודי. כי שונה הוא בכל ארץ וארץ. בהודו טווס הזהב – הוא עדי, קישוט. בפתגם ההודי וכן הפרסי מצוין טווס הזהב כגוואה ריקה שאין לה כיסוי. אומרים בפתגמים אלה על אשה יפה – אמנם היא יפה, אולם גאוותה הריקה מקלקלת את חינה. ע"י כך החן והיופי מתמעט. בשיר העממי היהודי הפך להיות טווס הזהב לדוגמא של יופי, חן, געגועים, שמחה, והטרגיזם מתלווה אליו: “זי האָט פאַרלוירן איר גאָלדענעם פעדער”.

אני חוזר להשערה שבחצרו של שלמה המלך היו טווסים. אנו מוצאים בין אגדות שלמה המלך את האגדה הבאה: “כשבאו הכהן הגדול הזקנים היו שואלים בשלום המלך ויושבים מימינו ומשמאלו ודנים עמו בדין. וכשהיו נכנסים עדי שקר לפני שלמה היו המנגנאות פוקעים, גלגלים חוזרים, שורים גועים, אריות נוהמים, זאבים שוקקים, טלאים פועים, נמרים שואגים, גדיים כוכים, דובים הומים, צבאים עורגים, נצים צורחים, צפרים מצפצפין, נשרים פורחים וטווסים רצים. למה? – לחטוף לבם של עדים, שלא יעידו עדות שקר, והיו העדים אומרים בלבם: נעיד עדות אמת, שאם לא – בשבילנו יעקר העולם”.

בין אלה אשר שמרו לפי האגדה בחצרו של שלמה המלך, לבל יעקר העולם – היה גם טווס הזהב. זאת ועוד – בספר האגדה אנו קוראים: “כי השחית כל בשר את דרכו” – ר' עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר: הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול – הכלב היה הולך אצל הזאב והתרנגול היה מהלך אצל הטווס… מה לך תרנגול נואף לעוף כל כך עדין, כל כך חינני כמו הטווס. כבר האגדה היהודית הקדמונית הקנתה לטווס תכונות יפות.

משוררי יידיש – ולא רק מאנגר – טיפלו בטווס הזהב. נפגשו אתו בדרכי שירתם. גם פרץ בשירי הילדים שלו אינו מרפה מעוף נהדר זה.

אחד השירים היפים ביותר, לדידי, בשירת יידיש על טווס הזהב, שיש לו נגיעה ישירה לשירו של מאנגר: “השיר על טווס הזהב”, הוא שירו של א. לעיעלעס “יידישער קאַראַוואַן”. גם בשיר זה יוצא טווס הזהב לחפש. לא את ימי האתמול אלא “די סאַמע בעסטע סחורה” (את מיטב הסחורה). וזה דבר השיר:

געפלויגן די גאָלדענע פּאַווע אַרויף און אַרונטטער. די פעדערן

בלענדיק צעפאָכעט, די אויגן העל און מונטער.

געפלויגן די גאָלדענע פּאַווע און געברומט אַ ניגעלע.

דערזעט זי אַ פעלד, און אין מיטן שטייט דאָס קלאָר־ווייסע ציגעלע.

וואָס טוסטו, ווייס ציגעלע, אונטן? " איך וויל דאָך פאָרן האַנדלען

פאַר יאַנקעלען די כּשרע, ריינע ראָזשינקעס מיט מאַנדלען".

טאָ גיכער קום, ציגעלע, אַרויפצו, און האָב פאַר גאָרנישט מורא,

מיר וועלן אינאיינעם איצט זוכן די סאַמע בעסטע סחורה.

געפלויגן די גאָלדענע פּאַווע מיטן ציגעלע צוזאַמען,

געפלוין דורך שטעט און דורך לענדער איבער אַלע ימען.

געפלויגן וווּ ס’פינלען די שטערן און וווּ גאָטס טרערן רינען,

נאָר וואָס זייער האַרץ האָט געבעטן – נישט געקאָנט געפינען.

באַפאַלט זיי אַ ווינט און אַ חושך, אַ שוואַרצער ווי אַ טאָטער.

דאָ דרייט זיך זיי ביידן אַנטקעגן דער קלוגער פּיפּערנאָטער.

דו ביסט דאָך אַ בריה אַ גרויסער, דו קאָנסט דאָך טענדלען־טאַנדלען,

טאָ ווייז אונדז אַ קונץ און דערלאַנג אונדז די ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

גיי פאָלג מיך אַ גאַנג און געפין זיי.

נאָר כ’בין אייך גרייט צו פירן

צום ווייסער, דעם גרעסטן פון אַלע,

דעם וויזלטיר פון טירן.

עס יאָגט זיך קיין וויכער נישט גיכער, ווי ס’האָט דעם פּיפּערס כּישוף

געטראָגן די דריי צו דעם וויזל און צו זיין ווייטן ישוב.

די וויזלטיר, ווייסער דו גרעסטער, דו זאָלסט אונדז גוט באַהאַנדלען,

געפין אונדז די כּשרע ריינע ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

"איך ווייס וווּ זיי בליען און וואַקסן, נישט פיל און אויך נישט ווינציק.

באַזעצט זיך ביי מירא ויפן רוקן און כ’ברענג אייך ווויל און גינציק".

אַ שפּרונג און אַ פלי און אַ הוידע – און ס’ליגט פאַר זיי אין נעבל

דער בייזער, דער הייסער סמבטיון וואָס שיסט מיט פּעך און שוועבל.

נאָר ווידער אומזיסט זייער טרחה – קיין ראָזשינקעס, קיין מאַנדלען.

דאָ האָט זיך דאָס ציגל צעציקלט: “טאָ וואָס זשע וועל איך האַנדלען?”

האָט דעמאָלט אַ בת־קול פון הימל געלאָזט זיך טרויעריק הערן:

נישטאָ מער קיין כּשרס ווי האַרץ־בלוט, קיין ריינערס ווי די טרערן.

אָט דאָס איז די טייערסטע סחורה דערמיט צו האַנדלען און וואַנדלען,

פאַר יאַנקעלען די כּשרע, ריינע ראָזשינקעס מיט מאַנדלען.

זיי זיינען אַוועק צום באַרג סיני פאַרטראַכט און היפּש פאַרוווּנדערט.

זיי האָבן דאָס קול אויפגעהויבן און וויינען נאָך אַצינדערט.

(טס לו טווס הזהב, הגבה והנמך, נוצותיו פרושות, מבהיקות, עיניו זכּות. טס לו טווס הזהב ונהם לו ניגון. ראה שדה ובתווך עומד הגדי הלבן. מה אתה עושה גדי לבן, שם למטה? אני מבקש לנסוע לסחור עבור יאַנקעלע בצימוקים ושקדים כשרים. אם כן, מהר, גדי למעלה, אל נא תחשוש, אנו יחדיו נחפש את מיטב הסחורה. טס לו טווס הזהב יחד עם הגדי, טס מעבר לערים, ארצות וימים. טס לו שם באשר נוצצים כוכבים ודמעות אלוהים ניגרות, אולם את אשר ביקש לבם לא יכלו למצוא. נופל עליהם סער וחושך שחור כתוגר ומולם מסתובב השפיפון החכם. הלא אתה בריה גדולה, יכול לטכס עצה, כי אז הראינו פלא והבה לנו הצמוקים והשקדים. לך ומצא אותם, אולם אני מוכן להוליככם אל היודע ואל הגדול שבכולם אל שור הבר. אתה שור הבר נהג אתנו היטב, מצא לנו את הצמוקים והשקדים הכשרים והטהורים. אני יודע היכן הם פורחים וגדלים, לא רבים ולא מעטים, שבו על גבי ואני מביא אתכם מיד. קפיצה וטיסה ונענוע והנה מונח לפניהם הסמבטיון הזועף והרותח, היורה גפרית ואפר. אך שוב לחינם הטירחה – אין צמוקים ושקדים ושוב פרץ הגדי: במה אסחור, אם כן? ואז נשמע בת קול עצוב משמים: אין כשר מאשר דם־הלב, טהור מאשר דמעות. זוהי היקרה בסחורות, לעשות בה מקח וממכר עבור יאַנקעלע. הם פנו להר סיני מהורהרים ותמהים, הם נשאו את קולם בבכי ועודם בוכים עד עכשיו).

אם תמצי לומר: נפגשים כאן שני השירים של מאנגר ושל לעיעלעס בפונדק אחד. לטווסים של שני המשוררים – שליחות. בעצם אותה השליחות. גם הטווס של לעיעלעס כשהוא מחפש “את מיטב הסחורה”, הוא מחפש את ימי האתמול, הוא מחפש את ניגון הילדות שעבר ואיננו: את הניגון של ראָזשינקעס מיט מאַנדלען. אף הטווס של לעיעלעס עף בלי לחדול, לוקח אתו לדרך החיפושים את הגדי המפורסם “דאָס ציגעלע” של השיר העממי והאכסקוּרסיה של טווס זה אינה רחוקה מהאכסקוּרסיה של טווסו של מאנגר. היכן מוצא ה“גאָלדענע פּאַווע” למאנגר את ימי האתמול? פוגש הוא אשה־בשחורים שכורעה על קבר. נדכאת. עצובה. " האשה־בשחורים שפורשה בכיתה על הקבר אשר בקצה המשעול היא־היא אלמנת הימים מאתמול". היכן מוצא הטווס הזה של לעיעלעס את הראָזשינקעס מיט מאַנדלען – את ניגון הילדות, את ימי האתמול?

האָט דעמאָלט אַ בת־קול פון הימל געלאָזט זיך טרויעריק הערן:

נישטאָ מער קיין כּשרס ווי האַרץ־בלוט, קיין ריינערס ווי די טרערן.

על יד הדמע. על יד הערב. על יד האשה בשחורים, שאף בעיניה התקשרו דמעות. הדמעה היא בשר מבשרו של השיר. אם תרצה – הריהי דמעות־נוחם. ואם תרצה – הרי בנתה הדמעה מבצר קבוע בלבו של האדם וכל אשר תחפש תמצא בקרבת המעיין שלה. אתה תמיד שרוי במחיצתה. במחיצת האשה בשחורים למאנגר ובמחיצת הדמעה ללעיעלעס. בשני המקרים מהלכת המיית געגועים אשר פרשה את רשתה על מראות חיים, על חיפושים. יסוד שני השירים המובאים הוא לירי. יש בהם מיסוד התום והיושר, מיסוד הרגש הכן. שני השירים קורצו מחומר אחד – הריהו החומר הנצחי של המוטיב העממי השומר על טווס הזהב בכל הימים, בכל הזמנים ובכל התנאים, – מעמיס על כתפיו הזהובות שליחויות מענינות ואנו לומדים מפיו את תורת החכמה והחן.

כשלעיעלעס אחרי החורבן רוצה להתאחד עם המתים הוא שר:

געפלויגן, געפלויגן דער פלאַמיקער פויגל –

אַ שטיק זון איז אַראָפּ אין דער נידער.

לאָז גריסן די מילי־מיליאָנען מתים,

און אַלע פאַרשענדעטע ברידער.

(עפה, טסה הצפור הלוהבת, וחתיכת שמש ירדה למטה, דרשי בשלום האחיות השרופות וכל האחים שניספו).

געפלויגן, געפלויגן דער פלאַמיקער פויגל,

מיט דעם כּוח פון די ווייטסטע שטערן;

לאָז גריסן די מילי־מיליאָנען¹ מתים,

וואָס קענען ניט זען און ניט הערן.

(טסה לה טסה הצפור הלוהבת בכוח הכוכבים הרחוקים, דרשי בשלום מיליוני המתים שאינם יכולים לראות ולשמוע).

איזה כוח מקנה המשורר לטווס הזהב – כוחם של הכוכבים הרחוקים ביותר. כמה אומץ דרוש להגיע להיכל המתים הגדול, להפגש עם אחים קרובים ורחוקים ולמסור להם שלום ממשורר יהודי חי. נדמה, כי המשורר מאמין בכוחו הפלאי של הטווס, כי גם אלה שאין בכוחם לשמוע ולראות – יוכלו לפקח עינים ולכרות אזנים לדבר האדם החי. הרבה דמיון דרוש לזה. בבית־היוצר של המשורר ביידיש נאגרו גבישים־גבישים רבים חצובים ממכרה העם.

מנחם באָריישאָ נגע בטווס הזהב, השאיר אותו על עץ מכושף, מנומנם וכשפג הכישוף לא הכיר יותר הטווס לא את השמים ולא את הארץ ויצא אף הוא לתור, לחפש (זה כנראה אפיו העיקרי של הטווס: לצאת לחפש…). הוא ניצוד ו“אויס פלי און אויך אויס כּישוף”. תם המעוף ותם הקסם.

שיר כזה לא היה יכול לכתוב מאנגר. רק משורר כמנחם באָריישאָ אשר שירתו עומדת בסימן החקירה והשכל הקר, בסימן הסוגיה הגדולה של ה“גייער” – ההלך – משורר האינטלקט, יכול היה כך לסיים את שיר ה“גאָלדענע פּאַווע” בספרו “זאַמד” – “אויס פלי און אויך אויס כּישוף”. משורר כמאנגר לא היה יכול בשום פנים ואופן להוציא פסק־דין כזה על טווס הזהב. סיכום כזה לא עלה אפילו במחשבתו. כי ע“כ שירתו של מאנגר עוגנת בספירה אחרת וקולו הוא אחר. נראה לי, כי בעקבי השירים על טווס הזהב ניתן לקבוע את אופיה של כל שירה ושירה. מה צופן המשורר באמתחתו? לפי יחסו לטווס, קביעת שליחויותיו, העלילות שנכונו לו, החיפוי שהוא נותן לו, התו שהוא מדביק על נוצותיו, אנו יכולים לקבוע לאיזו משפחה שייך המשורר. אני גם אינני מעלה על הדעת, שמאנגר יכול לכתוב על טווס הזהב " אַ פלאַמיקער פויגל”. המשורר שכתב את השירים “אַ ייד אויפן ים” רשאי לקרוא לטווס הזהב “אַ פלאַמיקער פויגל”. התפקידים שמאנגר הטיל על טווס הזהב חרותים בצפורן שמיר על לוח המוטיב העממי. הוא חייב להביא אגרת לאחיו נטע “דער שניידער געזעלן”. עליו להביא דרישת שלום לאשה האהובה, המצפה, המחכה; על כנפיה המבושמות הוא נושא נוחם לאמא הזקנה. מאנגר איננו נותן לטווס שלו לקפוא על השמרים. כל כך הרבה חלומות צרורים בשירו ומי יביא את צרורות החלומות למפתני ישראל? מאנגר רוצה להושיט יד לכל כך הרבה רעים וחברים – מי יעמוד על ידו להעביר אגרות שלום ואחווה – אם לא ה“גאָלדענע פּאַווע”? תמימותו של מאנגר לעתים נוגעת עד הלב כשהוא מטיל שליחות למצוא את ימי האתמול: עושר של גוונים במוטיב העממי הזה אצל מאנגר. למגדל הפורח באויר הקים מאנגר מסד חזק – מסד השיר העממי, מסד הגעגועים והחיפושים התמידיים. אין מקום יותר מכובד, בו אפשר להפקיד אוצרות – אם לא על מגדל פורח זה. השקפת עולם והשקפת חיים כאן ובתוך־תוכם מטען של חכמה, בגרות ותמימות. כי ע"כ מאנגר הוא משורר חכם־נפש וחושיו המעודנים מעוגנים בחיי העם.

בשירת יידיש שלח המשורר ל. פיינברג את טווס הזהב לארצו של “רויטן פעלדפעבל” – לארצו של הסמל האדום. הטווס טס כדי להביא נחם, ערגונות וכיסופים, לצקת אמונה חדשה וכוח סבלנות, אולם הדברים נגמרים בטרגיזם נוגע עד הלב. הטווס לא חזר משליחותו.

בספרו של פּרץ מאַרקיש “מלחמה” אנחנו קוראים דברים על ה“גאָלדענע פּאַווע”:

גאָרע ערד אין טרויער און אין לוסט

מיט האַרציקע גרוסן פאַר ליבע טאַטע־מאַמע.

פון וועמען וועט די פּאַווע איצטער אָפּגעבן אַ גרוס,

פאַרצוקט די גאַסן אָרעמע – עס יאָגן צוג נאָך צוג,

און רייסן זיך דורך פינצטערניש – די לעצטע צו פאַרציקן.

די טירן זיינען אָפן, די פענצטער זיינען צו.

אויף גאַניקלעך גייט קיינער ניט “דאָס שטעטל צו באַקוקן”…

און ס’קומען מער קיין חברטעס קיין ליבע ניט צו גיין

און ניט מיט קיין געוויין, און ניט מיט קיין געהאַווע…

האָט אויך אין וועג אַוועקגעלאָזט צום קבר זיך אַליין –

האָט ווי אַ טריבער זון פאַרגאַנג די גאָלדענע די פּאַווע.

ווי פעדערן ווי גאָלדענע געברענט האָבן די טרערן,

געוואָרגן זיך דער וועג האָט מיט איר גאָלדענעם געוויין –

ניט אַזוי דער קבר, ווי דאָס גראָבן אים אַליין!

לפי המשקל: “ניט אַזוי די פעדערן, ווי די גאָלדענע פּאַווע אַליין”.

(עבר בטיסה מלוא עולם בצער ובשמחה בדרישות שלום לבביות לאבא־אמא אהובים, ממי ימסור עתה הטווס דרישת שלום, ממי יעוף הוא על פני כל הימים? נטרפו הרחובות העניים, רכבת דולקת אחר רכבת, הורסים בחושך – האחרונים לטרוף. הדלתות פתוחות, החלונות סגורים. “לראות את העיירה” אף אחד אינו בא ל“גאַניקלעך”, וחברות חביבות אינן באות יותר, לא בבכי ולא בבהלה. טווס הזהב יצא לקבר כשקיעת שמש רטובה. הדמעות בערו כנוצות זהובות, הדרך נחנקה בבכייתו. לא כל כך הקבר – כעצם חפירתו).

מן הדין כי נביא גם את שירו של ה. לייוויק: “די גאָלדענע פּאַווע”.

אויף שוואַרצע ראָבן צו דעם בלויען פויגל

זײַנען מיר געפלויגן, זײַנען מיר געפלויגן,

און פאָרויס פון אונדז, אַ פרומע און אַ בראַווע,

איז געפלויגן אונדרזער גאָלדענע פּאַווע.

קיינער קאָן ניט זאָגן קלאָר און אָפן,

ווי דאָס איז געשען און ווי האָט עס געטראָפן, –

אַ נסיעה אַזאַ מאָדנע און טשיקאַווע:

שוואַרצע ראַבן און אַ גאָלדענע פּאַווע.

אָבער אַלע האָבן דאָך מיט אייגענע אויגן

פאָרט געזען ווי מיר זײַנען געפלויגן,

און ווי אַלע האָבן מיר אין פרייד פון בלויער אהבה

גאָר פאַרגעסן אָן אונדזער גאָלדענער פּאַווע.

און דערמאָנט זיך האָבן מיר אָן איר ערשט דאַמאָלט,

ווען מיר האָבן אַלע זיך דערזען פאַרזאַמלט

אינאיינעם מיט די ראָבן, מיט געשריי און האַווע,

אויף אַ שטיין אַרום דער גאָלדענער פּאַווע.

אויפן שטיין געלעגן איז די פּאַווע אַ דערשטיקטע,

ביידע פליגלען אירע שוין אַראָפּגעפליקטע,

און די ראָבן מיט רציחה הייס ווי לאַווע

האָבן אויפגעפרעסן אונדזער גאָלדענע פּאַווע.

ווי איז דאָס געשען און ווי האָט עס געטראָפן? –

ס’איז אַראָפּ אויף אונדז די שטראָף פון אַלע שטראָפן,

איצטער וואָגלען מיר פאַריאָגט, ווי אָדם און ווי חוה,

אָן אַ בלויען פויגל און אָן אַ גאָלדענער פּאַווע.

(על עורבים שחורים, אל הצפור הכחולה, טסנו. טסנו ולפנינו חסוד ואמיץ טס לו טווס הזהב שלנו. איש אינו יכול להגיד בבירור כיצד קרה הדבר – נסיעה כה משונה, עורבים שחורים וטווס של זהב. אולם הכל הלא ראו במו עיניהם כיצד טסנו וכיצד כולנו בשמחת האהבה הכחולה שכחנו על טווס הזהב. ונזכרנו רק כאשר ראינו את עצמנו מקובצים כולנו ויחד עם העורבים, בצווחות ובדוחק על אבן סביב טווס הזהב, על האבן שכב הטווס חנוק, שתי כנפיו מרוטות והעורבים ברציחתם חמים כמו לבה, טרפו את טווס הזהב שלנו. כיצד קרה הדבר שירד עלינו העונש החמור מכל העונשים. עתה אנו נדים כמגורשים כאדם וכחווה ללא צפור כחולה וללא טווס הזהב).

משה סתוי בבמה לפולקלור יהודי “ידע עם” (טבת תש"י) מספר, כי בעיירות בפולין היו שרים את שיר ה“גאָלדענע פּאַווע” – שיר טווס הזהב – בנוסח זה:

פליט אַ פּאַווע איבערן גאָלדשימדס הויז,

פאַלט פון איר אַ גאָלדענער פעדער אַרויס.

הער נאָר דו גאָלדענער שמיד אײַן,

וואָס טויג דיר צוועלף ווײַבער אײַן?

איינע קערט די שטוב מיט דער הויז.

די צווייטע וואַרפט די מיסט אויפן גאַס אַרויס,

די דריטע שעפּט דאָס וואַסער פונעם ברונעם אויס.

די פירטע ברענגט דאָס וואַסער אין הויז,

די פינפטע הייצט די אויוועלע אײַן,

די זעקסטע שטעלט דעם קרופּניק אַרײַן,

די זיבעטע גרייט מיר צום טיש,

די אַכטע עסט מיט מיר די פלייש מיט די פיש,

די ניינטע גיסט פון פלעשל אין גלעזל אַריין,

די צענטע טרינקט מיט מיר דעם ווײַן,

די עלפטע בעט דאָס בעטעלע אַריין,

די צוועלפטע גייט אין בעטעלע אַרײַן.

(עף טווס מעל בית צורף הזהב, נושרת ממנו נוצת זהב. שמע נא, צורף זהב, למה לך שתים־עשרה נשים? – האחת מכבדת את הבית והמסדרון, השניה משליכה את האשפה החוצה, השלישית שואבת מים מן הבאר, הרביעית מכניסה מים הביתה, החמישית מסיקה את התנור, השישית טומנת את הקרופּניק (מקפה), השביעית עורכת לי שולחן, השמינית סועדת אתי הבשר והדגים, התשיעית מוזגת מן הבקבוק לכוסית, העשירית שותה אתי את היין, האחת־עשרה מציעה את המטה, השתים־ עשרה נכנסת למטה).

מוסיף משה סתוי ואומר, כי אין לדעת מה מקורו של שיר המצדיק אצלנו את הפּוליגמיה, כביכול. ומהיכן באה לצורף הזה התשוקה לריבוי נשים. אין זאת – כי דמיון העם בכל אשר נוגע ל“גאָלדענע פּאַווע” אינו יודע גבולות, כי הרי גם בשירי אהבה ידוע לנו השיר שבפי העם: “איז געפלויגן די גאָלדענע פּאַווע מיט איר גרויסן שאַנד, האָט זי פאַרלאָרן דעם גאָלדענעם פעדער אין אַ פרעמדן לאַנד” (טס טווס הזהב בחרפתו הגדולה, אבדה לו נוצת הזהב בארץ זרה), או בנוסח אחר: “נישט אַזוי די גאָלדענע פעדער, ווי די פּאַווע אַליין, עס איז נישט אַזוי דער איידעם, ווי די טאָכטער אַליין” (לא הרי נוצת הזהב, כהרי טווס הזהב בעצמו, לא הרי החתן, – כהרי הבת…).

אחרי החורבן לא עזב מאנגר את הטווס הזהב. אף לא עזב את הגדי הצח. ב“שיר יתומים” הוא כותב:

די גאָלדענע פּאַווע און דאָס קלאָר ווײַסע ציגעלע

וויגן די ליידיקע וויגן:

נישטאָ מער דאָס הייליקע יאַנקעלע,

טאָ וויגט מען אָן אַ ניגון.

דאָס גאָלד פון דער פּאַווע איז אומעטיק גאָלד,

און דאָס ציגעלע דאָס פרומע

בלענדט ווי אַ טרויעריקער שניי – ווי צוויי

יתומים פון מײַן אומה.

(טווס הזהב והגדי הצחור / יניעו עריסות ריקות: / ינקלה אינו עוד / ע"כ לא יושר שיר ערש של תינוקות. / זהב הטווס הוא זהב מעציב / ואילו הגדי התם מסנוור כשלג עגום – / ושניהם יתומי עמי הנם. – תרגם: ב. טנא).

שני יתומים של האומה עומדים על אם הדרך מיותמים. האם שליחותם תמה? המשורר משאיר אותם לבצע שליחות. כמה עגומה היא. אולם מאנגר איננו רוצה לשלול משני גבוריו את המשך חייהם. הוא רוצה שימשיכו להיות ציפור במראות. שיהיו נאמנים לבת־שירתם; הרי כל ימי חייהם הם היו נתונים בסוד חכמים ונבונים של העם, בסוד הסכלות שטמנה בחובה שכל, בסוד ניגונם של עניים. מה התפקיד שעל המשורר להעמיס על כתפי הטווס והגדי שלו לעמוד ולנענע עריסות ריקות – והטרגדיה הולכת וגדלה: הוא המשורר שכּל חייו הם ניגון, מתיר את הנדר ועל דעת המקום ועל דעת הזמן הוא מרשה לנענע את העריסות הריקות ללא ניגון. שיר זה חקוק בחותם הטרגיזם. נשברו הכלים. מה מרובים היו הכלים. על הניגון נתלו מכמני לשון. שיר הערש של האם היהודיה שצף ועבר עריסות של דורות. כמה צירופים יפים ונאים נצרר על יד העריסות. שירה גדולה נילושה בערבים ובבקרים ויניקתה היתה על יד ערשו של ילד. כמה סמלים ואופני חריזה נשחלו לתוך פסוק אחד, לתוך שורה. המשוררת הגדולה ביותר של העם – האם היהודיה כתבה את שיר־השירים של הכלל היהודי על יד הערש, אם בדרך של חד־שיח, אם בדרך של דו־ שיח. לקחה אתה את טווס הזהב ואת הגדי הצח, ואת היונה ועל דעת ההמייה והגעגועים רקמה שיר חי לבבי. מאנגר עם החורבן לא גירש את טווס הזהב משירו. הוא רק העמיד אותו לנצור את הזכרון של הימים של אתמול. דינה של עריסה ריקה כדינה של האשה בשחורים. שניהם מתרפקים בצער ובאבל על ימים שהיו ואינם:

דאָס גאָלד פון דער פּאַווע איז אומעטיק גאָלד.

(זהב הטווס – הוא זהב עצוב).