רקע
ישראל חיים בילצקי
היוצרים המופלאים – צפורי הזמר העממי

תולדות התרבות הן אלבום של עבר, הן ספר הזכרונות של ימי הילדות. הינריך היינה בספרו “הכנסת, הדת והרומאנטיקה” מדבר על “היוצרים המופלאים, צפרי הזמר העממי, היינו: הבדחנים, הליצנים, מנגנים, זמרים נודדים”. נטפלתי לאנשים אלה, כותב היינה, וראיתי כיצד בראו פרק בשיר עממי. יש מאין. צפצפו לתוך אויר העולם. הציפורים הקטנות שישבו על העץ האזינו בסתר ובבוא אחר כך נער אומן אחר, ילקוטו על שכמו ומקל בידו והוא מתנהל לאט במקום הזה וצפצפו באזניו את הקטע ההוא וצרף ברננה את החרוזים החסרים והנה מוכן השיר. סוג בני אדם נפלא הוא זה, בלי פרוטה בכיס, נודדים, שוליות האומנים הללו על פני1 אשכנז כולה משוטטים לתומם שמחים וחפשים".

איציק מאנגר בספרו “הדמויות הקרובות” פנה למעשה בראשית של השחר העממי, ליוצרים שראו את החדר ואת הרבי, את השדכן, את המציאות היהודית, את הגבור ברחוב היהודי. מעשה בראשית. הבדחן


 

אליקום צונזר (1840)    🔗


המלווה את הכלה העניה, את הקבצן בעל העינים העצובות, המטופל בבנות ולאחר שמיעת דברי בדחנותו המבריקה הוא אומר: “ראוי לו לאדם שימשכן כל מה שיש לו, ובלבד שיהא גביר”.

לפנינו עולם יהודי רוחני גדול, המגרה אותנו בפקחות, בליצנות ובהומור שלו, שהוא סם החיים. אליקום בדחן יהודי גוץ כמעט סמוי מן העין. זהו הבדחן הגדול, עטרת תפארת של כל חתונות הגבירים. תחילה שר את “שיר המעלות לבבת העין”, ששה בתי שיר המספרים יקר גדולות מעלותיה של עין אנוש, שהכל היא רואה ומהכל היא נהנית. “ובכן הגידי לי העין / מה יום מיומיים / אשר גם בגילה ורינה / תרדי פלגי מים?” והעין אף היא משיבה אמריה: “אמת, נכון הדבר, כי נאה היא, דגולה היא העין, אלא שלא לעולם חוסן. שלעת זקנה היא כהה והולכת, ולסוף מניחים חרסין עליה וחסל. ואפילו בימי הטובה הלא היא כחמת מלא קנאה: “אחד יש לו בן פורת, שני – שרשרת זהב, שלישי – אשה יפת תואר, והרביעי לובש בגדי מלכות” והעין רואה והלב חומד”. אליקום בדחן יודע את נפש קהלו ואינו מקמץ בתוכחות־מוסר. מלוא חפניים הוא נותן מן הבושם הזה. והרי כל דיבור ודיבור היוצא מפיו הוא אמת ויציב כזהב המזוקק שבעתיים. אליקום בדחן – מהמבשרים הגדולים של השירה העממית, ממשל משלים, מפזר אימרות, פתגמים. מספר ליהודיו שיר על “נושא המכתבים”, לפלוני הוא מביא בשורה של שמחה, ולאלמוני בשורה עצובה, לאחד מודיע כי זכה ב“לאטורייה” ולאלמוני, כי ירד מנכסיו. אין דבר העומד לעד. ברכה וקללה, שמחה וצער. חורז החרוזים הגדול כבר בישר: בשערי הספרות זו הכתובה וזו שבעל פה עומדת השירה העממית.

בשערי הבדחנים המופלאים עמדו כבר הגדולים שבישרו את הבשורה הגדולה: השירה העממית כובשת במות יהודיות. השיר העממי התייצב על הבמה היהודית ופתר בעיות, תירץ קושיות, וחרט על לוח לבו של השומע חרוזים ולהם ניגון מיוחד וקצב מיוחד. והנושאים: בעיטה בעולמו של הגביר, האמונה כי המשיח מתדפק על הדלת ובימות המשיח – הגביר למטה והקבצן למעלה.


 

וולוול זבאַרזשער עהרענקראַנץ    🔗


אף הוא משורר עממי מופלא. בשם זה היה ידוע, אם גם שמו היה בנימין וואלף עהרענקראנץ. שירו הקסים המוני יהודים בגאליציה, פולין, רומניה, מולדביה, רוסיה הדרומית. עוד בחייו הוא זכה לפופולאריות בין בעלי מלאכה, חנוונים, סוחרים, שהיו מקשיבים קשב רב לשיריו הליריים באכסניות בבתי קפה ומרתפי היין. במקומות אלה היה יוצר אימפרוביזציות של שיריו בעברית וביידיש. האנשים הפשוטים היו ה“גוטע ברידער” שלו. כשהגיע לישובים שונים ושר את שיריו, הקהל כבר ידע אותם וחשבוהו לפלאגיאטור ועל כן החליט לפרסם את שיריו ביידיש ולצדם תרגום עברי, לבל יחשבו כי סתם בדחן הוא. בארבע חוברות פרסם את שיריו בשם “מקל נועם”. בספרו “מקל חובלים” הוא שר שירים “ר' בערעניו”, “הרבי מסאדיגער”, אשר הפך להיות אפיקורס, וכן על הגזע הריז’ינאי. וועלוועלע זבארזשער השפיע לא רק על זמרי ברודי אלא גם על אברהם גולדפאדן ואיציק מאנגר.


 

אברהם גולדפאדן    🔗


בשירו “דור הפלגה” (1907–1909) מבקש מהקוסמת להעלות לו מקברם לא רק את שמואל הנביא אלא גם את וועלוועלע זבארזשער: “ער איז געווען דעם פאָלקס נשמה, ער איז געווען זיין אידעאַל” (הוא היה נשמת העם, האידיאל שלו). גם איציק מאנגר בצרור השירים שלו: “וועלוועלע זבאַרזשער שרייבט אַ בריוו צו מלכּה’לע דער שיינער”, הקדיש שנים עשר שירים לטרובדור העממי המופלא הזה. וכן שיר מיוחד בשם “זבאַרזשעריאַדע”. עמד וועלוול זבאַרזשער ליד דלפק בטבורה של הגינה הקטנה ביאס ושר: “קום נאָר אַהער דו פילאזאף / מיט דיין קעצישן מוחל / קום נאָר אַהער צום רבינס טיש / און לערן זיך ביי אים שכל” (תא שמע הפילוזוף / שמחך תולעת, / לבית רבנו סורה נא, והוא יורה דעת" – תרגום: אברהם שלונסקי). הוא ממשיך בפזמון חוזר “אַ דאמף מאשין האסטו אויסגעקלערט / און נעמסט דערמיט זיך איבער / דער רבי שפרייט דאס טיכל אויס / און שפאנט דעם ים אריבער” (אנית קיטור המצאת לך / ודעתך תזוח / הרבי פורש מטפחת זו / וטס על כנפי רוח – תרגום: אברהם שלונסקי). הוא ישב בתוך קהל של הדיוטת ושתה עמם לשכרה. לבו נמשך אחרי “עמך”. וולוול זבארזשי שר את שיר הבאנקרוט של הכביכול וגם האדם הדתי נהנה משיר זה, אם גם היה מנוגד תכלית ניגוד לאמונתו ובטחונו. הוא לעג לקוזאקין של הקדוש ברוך הוא ולכל אחד מהם תלה ענק של לעג לגרגרותיו. החרדים שנאו אותו תכלית שנאה. בהבל פיהם היו שורפים אותו. הם, החרדים, ידעו כי שיריו משפיעים, כי הם בנויים יפה, כי העם אוהב אותם. וולוול זבארזשי שיכור מיין, חוזר הביתה ומנהל רומאן בשירה עם הלבנה: “די לבנה איז אויף היינט / זייער גוט פאַרלעקט / ערשט האט זי געשיינט / פלוצים איז זי פארדעקט / טרינקען וויל זי גאר אן אַ שיעור / און האט נישט קיין מזומנים, / שעמט זי זיך נעבעך צינד פאר מיר / און פארדעקט זיך גאר דאס פנים” (הלבנה גם הלילה / מלאה לתפארת / הנה היא זורחת / ולפתע מסתתרת / אכן לשתות נפשה חפצה / אך אין לה מזומנים / והיא בושה גם נכלמת / ומליטה את הפנים – תרגום: א. שלונסקי). הנה משום מה, איציק מאנגר כה התאהב בזבארזשי, כי הרי שיר אחד להם וגורל חיים אחד. ביאס ובבוטשאן היה וועלוועלע דמות מוכרת. את ספריו הראשונים פרסם עברית, עיבוד של משלים עבריים והדברים מצאו חן בעיני פרץ סמולנסקין, עורך “השחר” והוא כתב עליו, לא פחות ולא יותר: “משורר גדול כגיטה ושילר. חבל רק שהעברית אצלו א”בייזאך", אבר טפל והוא מתמסר כולו “מיט דעם פארדארבענעם יידיש” (עם יידיש המושחתת). סמולנסקין גם השיג בשבילו פנסיה, כדי לעזור לו במצוקתו, אולם ואחר ונודע להם כי בשיריו הוא לועג לקוזאקין הקדוש ברוך הוא ולרבי, הפסיקו לו את הפנסיה. מלכהלע היפה־פיה, שהיתה אשתו השניה, לאחר מות אשתו הראשונה, היתה תופרת, וגם אכסניה בקונסטנטינופול היתה לה, והנודד הבודד שר לה את שיריה, נפשו יצאה מגעגועים אליה ואיציק מאנגר עזר לו בגעגועיו בשיריו הנפלאים. אין שקט ואין נחת ואין נחמה בעולם הזה. זה סיכום השיר העממי שכבש המונים.

ובין המשוררים והבדחנים – מיכאל גורדון (1823–1890). על הרעיונות והשאיפות של המשכילים שר בשפת יידיש. הנימה השולטת בשיר היא כזו של מורה המדבר אל ילדים קטנים תלמידיו: “ס' איז דא נאך פיל צו זאגן, דיר, מיין פאָלק / דעווייל איז גענוג, דאס ביסל נאר פאָלג / נאָכדעם וועסט שוין אַליין ניט פאַרשטיין / וואָס גוט וואָס שלעכט וואָס מיאוס, וואָס שיין” (רבים דברים עוד אליך עמי, אך רב לי המעט אם הסכמת עמי – בינה אז תשיג די הבדל הבן, בין טוב ובין רע, בין כיעור ובין חן"). תכלית שירתו שלמענה הוא עמל ומתיסר, הריהי ללמד ולהשכיל: "אז דאס וואס איך ווייס מיט מיין פאַרשטאַנד / מוז איך עס באלד יענעם ערקלערן / (את אשר ידוע לי עם ההבנה שלי, אני חייב אחרים להשכיל). השירים ניסו לעורר את העם מתרדמתו. הוא ניסה לצקת בהם מרד ופריצת גדרים, שיטעמו טעם זקיפות קומה, שיבדקו את חייהם וימצאו כי הם זקוקים לתיקון. הוא ניסה בבדחנותו – שירו, לעורר הרגשות אחרות, הרהורים, מחשבות, לגרור אותם לדימויים, לזעזע אותם, שיפנו לשטחי חיים אחרים. הוא תבע מהיהודי קליטה חדשה, שהידע שלהם לא יהיה מוגבל, מצומצם. הוא מילא תפקיד חיוני רב. "שטיי אויף מיין פאָלק / גענוג דיר שוין שלאפן, / שטיי אויף און מאך שוין דיינע אויגן אָפן / וואָס איז אויף דיר אַליין אזוי אַ גרויס פלאָג / וואָס דו שלאָפסט אַליין ביז האַלבן טאָג? / (" הקיצה עמי, עד מתי תישנה? / קום פקח עיניך, הבט אנה ואנה, מה זה שקללת מכל לאם ולאם / שלא קמת משנת וכבר צהרי יום"). הוא תבע מעמו בשיר בחדני עממי כי יתלבשו כשאר הבריות, “גיי אויפן גאַס נישט אַרויס אין לאַנגן חאַלאַט / זאָלן מענטשן ווייזן / אָט גייט דער אַזיאַט” (אל תצא בעיר בלבוש “החלט” / למה יאמרו הנה “האסיאט”). הנקודה הרגישה ביותר בשירו: דעתם של הגויים על היהודים. ככל עמי המזרח היהודים הם מטבעם בעלי חיוניות ותנועה ואף בתפילתם ובלימודים את התורה הם מתנועעים בתנועות קצובות. והמשורר בראותו זאת בבית הכנסת אומר: “זיץ איך גאַנץ רויק און ווער נישט אין כעס, / איך בין שוין געוואָינט מיט דיין משוגעת”. ("יושב אני ללא כעס מולך / כבר הסכנתי עם השגעון הזה שלך) על אף הביקורת שלו, היה בטוח מיכל גורדון כי ההשכלה פעלה גדולות ונצורות. עצם הדבר שהחרידה את היהודים מרבצם שהיו קפואים מאות בשנים – מעשה רב הוא. והרי זעיר שם, זעיר שם, בכל זאת, הבקיעה ההשכלה את חומות הגיטו הרוחני2. “ההשכלה בת השמים” העירה גם עוררה רבים מבני העם משנת מרמיטה שהיו ישנים דורות רבים. הזרעים שזרעו המשכילים נתנו פרי. אמת לא כל הפירות פרי הילולים היו כרצון המשכילים, מכל מקום רבו הפירות הערבים והבשלים שנתן עץ הדעת. והוא מיכל גורדון במעשיו ובשיריו הירבה לפעול להפצת ההשכלה. והוא כתב בשפת העם “עורה, עמי”. השירים שלו ביידיש פשטו בעם ופעלו את פעולתם.

מפרט איציק מאנגר בספרו “דמויות קרובות” “את תכנם של כמה משיריו, שיר כגון “הגט” שם ללעג ולקלס את האורח הישן נושן של חיי המשפחה בישראל ובשירו “צו דער פריינדן לאה” יעץ לה, לידידתו לאה, כי תשמע בקולו ותבחר לעצמה, על דעתה שלה, בן לווייה בחייה. וכי חלילה לה לעשות כרצון אבא־אמא, אם אין לבה נוטה. לא חייה של נערה אחת קיפחו אותם שידוכי הכסף והיחוס. ואמנם נתנה ידידתו לאה אוזן קשבת לדבריו לאחר מלחמה ממושכת עם אבותיה “מורדי האור”, עמדה על דעתה וניצחה. הרי בשעת התנאים של תלמידתו לשעבר, נערה יפת תואר ובעיקר אמיצת רוח הוא שר: “על יד משקה נשא אבי את אמי הורתי / ועל ידי משקה אף אני לעולם באתי”. על כל אהבותיו שר, על כל אלה שהיו סמוכין לשולחן זכרונו שר בשפת יידיש. עמד בין יהודים ושר: “פון מוטערס לייב בין איך ארויס / מיט גרויס געשריי מיט גרויס געוויין / אבער איצט אין דער ערד מיין אייגן הויז / וויל איך שטיל און רוּיק זיין / אַזוי ווי דורך אַן אָפן טיר / אַרויס אין גאַס ענגער שטוב / אַזוי גאַנץ רויק גיי איך מיר / אַראָפּ פון בעט אַריין אין גרוב” (צאתי מבטן אמי הורתי / היתה בקול תאניה / אך למעון האדמה, למקום קבורתי / ירד ארד דומיה / מחדרי ביתו בדלת פתוחה / לראש חוצות כי יצא גבר / ככה ארד בשלוה ומנוחה / ממיטתי אל בור קבר” (תרגום: א. שלונסקי). הוא שר על גאווה לאומית, אשר אינה עומדת בסתירה כלשהי עם האידיאל האנושי הכללי שלו. הוא שר שירי תהילה להיסטוריה היהודית. מוצאו מליטא וכתיבתו בדרך כלל בדיאלקט הליטאי של יידיש, אך ניכרים בו גם עקבות הדיאלקטים הדרומיים שכן במשך זמן רב הוא ישב בפרובינציות הדרומיות של רוסיה. סגנונו פשוט וטבעי, ללא גינדור. עסיסי. הוא תרם תרומה חשובה ליצירת סגנון ספרותי מקורי ביידיש. מלבד שיריו ביידיש הוא אף חיבר בלשון זו ספר דברי ימי רוסיה. אברהם גולדפאדן (1908–1840) הגיע, אבי התיאטרון היהודי ומשורר עממי ביידיש. בעל “שולמית”, “בר כוכבא”, “המכשפה”, “שני קוני למל”, “עקדת יצחק” ואחרים. הוא היה בין מניחי היסוד של התרבות היהודית החדשה במאה התשע עשרה. אם גם זכה להערכות מנוגדות, הרי אף אחד לא שלל ממנו את התואר “אבי התיאטרון היהודי”. גם מתנגדיו ומבקריו הקשים מודים, כי היה לו חוש תיאטרוני יוצא מגדר הרגיל. הוא לא היה דרמאטורג מובהק, ולא צייר, אף לא למד בימאות ולא היה שחקן ובכל זאת הקים את התיאטרון, יצר רפרטואר עשיר, מנגינות יפות ואפקטים בימתיים מרשימים. הוא חיבר למעלה מששים מחזות. כתב עברית ויידיש. ספרו בעברית הראשון הופיע ב־1865, בז’יטומיר וב־1866 ספרו הראשון ביידיש “דאס יודעלע”. שמו היה ידוע לכל המשכילים ולזמרי ברודי. הוא התחיל בצ’רנוביץ והציג את מחזותיו ביאס, מקום הולדתו של איציק מאנגר. הודות לו הפכה להיות העיר יאס שברומוניה “ערש התיאטרון היהודי”.

גולדפאדן יצר להקות של שחקנים נודדים. היה הסופר, המחזאי, הבמאי, הדירקטור, המפיק. אמהות למדו את שיריו: “ראזשינקעס מיט מאנדלען” מהאופיריטה “שולמית”, “שלאף זשע, שלאף מיין שרה’לע” מ“עקדת יצחק” והשירים הפכו להיות שירי ערש ברחבי העולם היהודי. השירים: “האָצמאַך איז אַ בלינדער”, “הייסע באַבקעלעך” – הפכו לשירים עממיים פופולאריים. שוליא של סנדלר מקיש בפטישו ושר: “דריי־זשע דיך מילעכל, ס’איז דעך קיין שפילעכל” (סבו הריחים בחריצות כפים) “גייט אַ שאלטיקל אויף דער גאס, לערנען קען ער גאָרנישט, ער גייט אַרום פּוסט און פּאַס און טוט ואָס מען טאָר נישט” (ריקא ברחוב הולך לשוח, והוא תורה ודעה חסר, הולך בטל ורועה רוח/ ועושה כל דבר אסור (תר: א. שלונסקי). השירים “וויינט זשע אלע ציונס טעכטער, אַ פאסטוך איז געווען אין דעם לאַנד כנען”, מהאופירטה “בר כוכבא” הפכו להיות שירים לאומיים. כשהציגו ב־1883 את בר כוכבא ברוסיה ועל הבמה הראו את מלחמת הגבורה של היהודים נגד רומא – אסרה הצנזורה את המשחקים ביידיש. גולדפאדן יצא לואַרשה ונכשל במשימתו להקים שם תיאטרון יהודי. ב־1887 יצא לניו יורק – ואף כאן לא הצליח. חזר לאירופה. לונדון קבלה אותו במאמרי הערכה: נחום סוקולוב, ראובן בריינין ואחרים. כשמת בניו יורק ב־1908 כתב עתון אנגלי על ההלווייה: “לווייה בה משתתפים שבעים וחמישה אלף איש, המשתקת רחובות, המבקשת מאתיים וחמישים שוטרים שיעשו סדר, מעידה על הנפטר. מיהו האדם הזה? האם הוא איש פיננסים גדול, האם בעל חברות רכבות, האם פרזידנט של בנקים? העתון עונה: זו היתה לווייה של משורר צנוע ודרמאטורג “שקספיר היהודי” העני. אנשי הרחוב היהודי העני עוד לא אימצו את הציביליזציה. הם שייכים לדור שהלב הפרימיטיבי מכתיב את קצב חייהם. המושגים האלמנטאריים, הנראים להיות פרימיטיביים הם ערכי חייהם”. אפילו ה“טיים” האמריקאי כתב, כי “אולי שנים שלושה משוררים יזכו להלווייה כזאת”.


המחזאי והמשורר, הנערץ אברהם גולדפאדן, היה בימי נעוריו תלמידו של א. ב. גוטלובר, אשר עמד עד מהרה על כשרונותיו הפיוטיים ושם עין לטובה. כותב ראובן גולדברג, אשר ההדיר והקדים מבוא ל“שירים ומחזות” של גולדפאדן, כי “גוטלובר הוא שהכניס את מנדלי מו”ס לספרות העברית הרי הוא – הוא שחינך את גולדפאדן ועיצב במידה רבה את דמותו העממית“. גם א. צ. צווייפל שכתב גם יידיש והיה מתלמידיו של מנחם מנדל מסאטאנוב, השפיע עליו. א. צ. צווייפל היה הראשון בשנות הששים והשבעים, שלימד זכות על החסידות השנואה של המשכילים, ובספרו “שלום על ישראל” הטיף לשלום אמת בין כל פלגי העם, ממנו קיבל גולדפאדן, ואף הוא הטיף לשלום ולאחדות, החל משיריו הראשונים “דאס פינטעלע ייד” (הנקודה היהודית) וכלה במחזהו האחרון “בן עמי”. בשנת 1865 הדפיס את קובץ שיריו הראשון, היחיד בעברית “ציצים ופרחים”. המוני העם התלהבו מיצירתו של גולדפאדן ביידיש. “שולמית הוצגה 150 פעם והיתה לה הצלחה גם בפולנית. הסופרים פרץ, סוקולוב, דינזון, סלונימסקי, לינצקי, ואחרים עודדו אותו ובמלאת לו ששם שנה נתפרסמו לכבודו מאמרי הערכה רבים מאת טובי הסופרים. את השירים חיבר גולדפאדן יחד עם הנעימות. החרוז היה פשוט. מובן לכל. הצטלצל בבהירות. בתוך היידיש שלו: אלמנטים עבריים, סלאביים, גרמניים. לדוגמא נביא את שירו: ראזשינקעס מיט מאנדלען” (צימוקים ושקדים) שהוא עד היום מהשירים האהובים המושרים בישראל ובתפוצות: “אין דעם בית המקדש, אין אַ ווינקל חדר / זיצט די אלמנה בת ציון אַליין / איר בן יחידל יידעלען וויגט זי כסדר / און זינגט אים צום שלאָפן אַ לידעלע שיין / איל־לו־לו־ אונטער יידעלעס וויגעלע / שטייא אַ קלאָר ווייס ציגעלע / דאָס ציגעלע איז געפאָרן האַנדלען / דאָס וועט זיין דיין באַרוף: / ראָזשינקעס מיט מאַנדלען / שלאָף זשע, יידעלע, שלאף. עס וועט קומען אַ צייט פון אייזענבאַנען / זיי וועלן פאַרפלייצן אַ האַלבע וועלט / אייזערנע וועגן וועסטו אויסשפּאַנען / און וועסט אין דעם אויך פאַרדינען פיל געלט / או אַז דו וועסט ווערן רייך, יידעלע / זאָלסטו זיך דערמאָנען אין דעם לידעלע / ראָזשינקעס מיט מאַנדלען. דאָס וועט זיין באַרוף / יידעלע וועט אַלץ האַנדלען. / שלאָף זשע, יידעלע, שלאָף”. (שם בבית המקדש באפלת פנה, יושבת בת ציון שוממה, לבד, את עוללה יחידה לה תישן בנגינה ותנדנד בלי הרף את ערשו בלאט: תחת ערשך, ישראל, בני, צח וצחור עומד גדי. הגדי הזה נסע לירידים – זה גורלך יהי – צימוקים ושקדים, נומה עוללי, נומה. בנגינתי זו – חזון עתידך: כי תנודה בגויים הלוך ונוד; כי דגן כל הארץ יהי מסחריך – ותרבה לך הון ועצמת מאד. והיה כי תעשר יקירי לי, תזכור נא זכר את שירי־לי: צמוקים עם שקדים זה גורלך בבא־סוחר אל ירידים, נומה עוללי, נומה. הנה ימים יבואו על קיטור יהלכו, יגמאו הארץ מסוף עד סוף; שבילי הברזל אז תמד בשעלך – ותרבה לך הון ופרצת לרב. והיה כי תעשר, יקירי לי, תזכר נא זכר זה שירי־לי: צמוקים עם שקדים! זה גורלך בבא־סוחר אל ירידים, נומה עוללי, נומה”. (תרגם: יעקב לרנר).

צדק ראובן גולדברג במסתו על גולדפאדן, כי כשעיפה נפשם של במאים ושחקנים ידועי שם מן הספרותיות היתרה, כששבעו פסיכולוגיה עמוקה ובעיות חברתיות, ונפשם יצא לקצת “תיאטרליות” למשחק ער, לתנועה, לניגון עממי, ל“קומוניקאצה” של ממש עם קהל הצופים – הם פנו אל גולדפאדן. וכל במאי מצא במחזותיו מה שלבו בקש למצוא: שובבות תיאטרונית נאיבית לשם הנאה בלבד, הווי יהודי עממי, סאטירה סוציאלית, מלחמה במורדי האור, הטפה ציונית, מהפכנות סוציאליסטית, הירואיזם היסטורי וכד'. ב“אבני חן” ו“באבני מפתן” כותב דב סדן על התיאטרון הגולדפאדני: "הה, “הה, כמה פעמים כבר נהרג, הלא כמעט כל דרגת התפתחות התיאטרון היהודי הרגתו – והוא כמעשה לץ, שוכב לו מתחת לגולל שסתמו עליו, ופתאום הוא מסירו בזריזותו המפליאה, והריהו שוב לפנינו חי וקיים ואנו נהנים – זוכרים את המרחק ונהנים. כי כך דרכה של חיות היולית, שאינה משתקעת, כך דרכו של לוז שאינו נימוח”. זה כחה של השירה העממית היא חיה וקיימת ואנו נהנים.

בשעריה של השירה העממית התייצב מ. מ. ווארשאווסקי. (1905–1848) שלום עליכם גילה אותו. ב־1901 כתב שלום עליכם: אין לי כל ספק ששירי ווארשאווסקי יהפכו לשירי עם, אותו ישירו המוני יהודים באשר הם. הם יהיו אוצר בכל בית בו אין מתבישים באות היהודית, בשפה שקוראים לה ז’רגון. לפרקליט המושבע ווארשאווסקי יצאו מוניטין בקיוב. בחור משמח הוא. בכל ההילולות שערכו המשכילים היה הוא ראש וראשון. מפי מכרו שמע שלום עליכם כי ווארשאווסקי כותב שירים, מחבר להם ניגונים ובעצמו משורר אותם. ווארשאווסקי, כפי שמתאר אותו מאנגר, שפל קומה, בעל עינים חייכניות וקצרות ראי, מעיל שחוק לגופו שמרפקיו מבהיקים, מדבר בקול רם בצחקו רם שבעתיים. כותב שלום עליכם: כדי להבין את שירי ווארשאווסקי צריך לשמוע אותם בזמר. כי אין אלו שירים סתם, “גראם שטראם”, כי אם שירי עם, שירים בהם משתקפים כבתוך מים זכים כל חיי העם היהודי על השמחות והצרות, כל הדלות היהודית, הדמעות היהודיות. שירי ווארשאווסקי אינם רק קינות, שירי בכי, אדרבה ואדרבה, רובם הם שירים שמחים, שירים חיים, אם גם מוטיב עצוב נשזר בתוכם, הם מסתימים בצחוק: “אז מען צאַפט פון מיר דאס בלוט ארויס / און מען מוטשעט מיך פאמעלעך / לאַך איך מיך גוט פון מיינע שונאים אויס / און גיי מיר גאָר אַ פריילעך”. (אם את דמי מוצצים, ומענים אותי לאט, הריני צוחק משונאי ויוצא במחול צוהל) אולם אוי ואבוי לצחוק. בצחוק שומעים את הבכי, בשמחה – את הדמעות. אולם גבורי ווארשאווסקי אינם קובלים: ווי פארן עמוד / זינגען זיי תמיד (לפני העמוד שרים הם תמיד). אמנם גבוריו הם קבצנים, אולם קבצנים שמחים ועליזים: “חאטש איך בין מיר אַ ארעם יידל / און עס דארט מיר גוט דער מח / שמחת תורה זינג איך אַ לידל / און מאך אַ גוטע כוסה אויך” (אם גם יהודי דל אני, ומוחי יבש, בשמחת תורה אני שר שיר, וגם לוגם לגימה). גבורי ווארשאווסקי הם בעלי בטחון, מאמינים באלוהים ומקבלים באהבה את כל הצרות, אלה שבאים מידי אלוהים ואלה שבאים מידי אדם, אלה שבאים מאנשים זרים ואלה שבאים מידידים וקרובים. אי־פה אי־שם – אנחה מרה: “ביי יעדן איז אַ יום טוב דאָס שטיקעלע לעבן / ביי מיר איז דאָס לעבן שווארץ ווי די ערד” (אצל כל אחד מעט החיים הוא חג, אצלי החיים שחורים כאדמה) אי־פה אי־שם בא הבכי: “עס זינגט זיך ניט, עס זינגט זיך ניט” (אין השיר אתי, אין השיר אתי). אולם ברוב שיריו הוא גם הסניגור של הרבונו של עולם. הוא מסנגר עליו בכל עתות צרה: “איך בין קראַנק, איך שפּיי מיט בלוט / אין ביקור חולים נעמט מען מיך ניט / שטאַרב איך, גיי אויס ווי אַ לעכט / שאַ! ברידער, גאָט איז גערעכט”. (חולה אני, יורק עם דם, לביקור חולים אין לוקחים אותי אני מת, דועך כנר. הס, אחים, צודק הוא האלוהים). אין בלבו שנאה, אין הוא סופר את העוולות ששונאיו ביצעו נגדו, אדרבה, מבקש הוא אתם ללגום כוס ידידות: טייערע מלכה / געזונט זאלסטו זיין / פאר וועמען זאל איך טרינקען / דעם דאזיגן וויין. איך וואלט טרינקען פאר מיינע שונאים, נאר זאג זיי ניט אויס (מלכה היקרה, תהיי לי לבריאה, בעד מי אשתה את היין הזה, הייתי שותה למען שונאי, אולם אל תגלי להם). גבורו של ווארשאווסקי מאיין הוא? אם גם רד הלילה ובכל פינה חושך הרי הוא מאמין כי הנה עולה השמש בציון, הוא רואה אותה ממרחקים, הוא שומע שירים שמימיים של צפרים: “די הענט שוין אויפגעבונדן צעבראכן ליגט די קייט / דער גלות איז פארשווונדן / פארשווונדן צער און לייד” (הותרו כבר הידים, השלשלת כבר נותקה, הגלות נעלמה, נעלמו צער ויגון). אם כך הדבר הבה נשירה: "וואס זשע דארף מען ברידער, אומעטיג זיין? / ס’איז איין עברה כ’לעבן אַ גרויסע – / אמעהר טראגט אריין אין עמער וויין / לאמיר מאכן בעסער אַ כוסה / זיך מוטשען און זינגען לידער / פליסקעט, פליסקעט, ברידער (למה על כן צריכים להיות עצובים, חטא הוא חטא גדול. הביאו דלי עם יין, נלגום לגימה, שירים נשיר, מחאו כפים, מחאו). הסוד העיקרי של שיריו: אין הם מלאכה. הם יצירה. שירה.

עד היום שרים את שירו: “אויפן פריפעטשיק ברענט אַ פייערל / און אין שטוב איז הייס / און דער רבי לערנט קליינע קינדערלעך / דעם אלף בית (חדר קטן צר וחמים, ועל הכירה אש, שם הרבי עם תלמידיו לומד אלף בית). וידוע ההמשך: “את תורתי ילדי חמד, שמעו, למדו נא. אמרו יחד כולם יחד: קמץ אלף אָ”. גם היידיש של ווארשאווסקי: עממית. לשון העם. קפוטה יהודית פשוטה, לא מתוחכמת, לא מגורמנת. אנו סולחים לווארשאווסקי את החרוזים: ווונדער – קינדער, מוטער – ביטער, בלוט – ניט וחרוזים אחרים. הליטבקים סולחים לו. גולדפאדן השפיע עליו והוא חורז כגולדפאדן. שיר שהוא נוסח אמיתי של שיר עם, רק משורר אמיתי מסוגל למצאו, לגששו ולמששו ולהמשיך את החוט. אמר שלום עליכם לווארשאווסקי במסיבה: “אומרים עליך שאתה פרקליט מושבע. מסתבר אמת היא. ואילו אני אומר לך, כי משורר מושבע אתה, וחבל שהנך גונז את שיריך. יש להעלותם על הכתב ולהביא לבית הדפוס. יבוא העם וישירם בכל תפוצות ישראל. מובטחני, שלא יעברו ימים מועטים והשירים יהיו באמת לשירי עם”. העם ענה אמן אחרי דברי שלום עליכם. אף חיים נחמן ביאליק התפעל מהשירים העממיים של מ. מ. ווארשאווסקי. אכן, הוא היה משק ראשון של כנפי דוכיפת הזהב. הוא היה הפעיה הראשונה של הגדי הלבן והצח סמל השיר העממי בישראל. כשירו: “אויפן פּריפּעטשיק”: אַז איר וועט קינדער, דעם גלות שלעפן / אויסגעמוטשעט זיין / זאלט איר פון די אותיות כח שעפן קוקט אין זיי אריין (עת תזקינו אף תבינו, באותיות שם, תראו כמה דמעות חמות תוכן, וכמה נחלי דם (תר: פ. קפלן). וברחבי העולם עד היום שרים את שירו: “דעם מילנערס טרערן” (דמעות הטוחן) “אָ, וויפל יארן / זיינען פארפארן / זינט איך בין מילנער אָט אָ דאָ / די רעדער דרייען זיך די יאָרן גייען זיך – / איך בין שוין אַלט און גרייז און גראָ” (ימים חלפו / שנים נקפו מאז אני פה הטוחן, והגלגל חוזר ויום על יום עובר, וכבר אני עיף זקן (תר: ש. מלצר). מספר הטוחן הזקן על חייו: בודד כאבן. רחוק מאשתו. מבתו. ושמועה אומרת, כי עומדים למסור את הטחנה והיכן הוא יגמר את סוף ימיו? היכן יגור? אל מי יסור: איך בין שוין אַלט, איך בין שוין מיד, די רעדער דרייען זיך, די יאָרן גייען גיך, און אויך מיט זיי גייט אויס דער ייד” (וכבר אני זקן ושב, והגלגל חוזר ויום על יום עובר, אחרון ימי הנה קרב) מרים המשורר העממי את הגביע. “לחיים וויל איך טרינקען / פאר דעם פינטעלע ייד / וואס מוטשעט זיך תמיד און ווערט קיינמאל מיד. זינגט העכער און העכער, גאט דו ביסט גרויס! באַהאַלט מלכה דעם בעכער, דאס לידל איז אויס” (לחיי הזיק היהודי אשתה, המיוסר תמיד ולעולם לא ילאה, שירו בקול רם, הרימו הקול גדול אלוהינו. החביאי מלכה את הגביע. תם השיר). ושר מ. מ. ווארשאווסקי את השיר לחייט העליז: “אז די יום־טובדיקע טעג הייבן זיך אן צו באווייזן / ווער איך ביי זיך אַ גדול: / איך לייג אַוועק מיין שער און מיין אייזן / און ווו איך האב אַ נאדל. אויפגעהערט נייען. ארבעט זוכן. / הארצעדיקער טאטע / אַ גלעזל וויין אום יום טוב צו פארזוכן / איז בעסער ווי צו לייגן אַ לאטע” (בפרוס ימי החג בעיני עצמי אגדל. המספרים, המגהץ אניח, וכל מחט באשר תמצא. חסל סדר תפירה, חיפוש עבודה, מוטב כוס יין ממלאכת הטלאים). השיר העממי של מ. מ. וואַרשאַווסקי שקד על תקנתה של היידיש העממית, הוא בא לרשות הרבים ושם הוא מבלה עד היום את רב ימיו, בהמון ושאון של אספות, בכנסי זמר, אחרי נאומים מיגעים ופטפוטי דברים. הוא מתייצב בשער בת רבים ומביא הידור וחגיגיות. הוא משרת את הציבור והוא ראוי לשבח ולהכרת תודה.

בתרגומו של א. ב. בן־ישי הריני מביא את “שיר הלחם”. "אל עליון! לך נרננה – / מושיענו אתה בלבד! / אספו, אחים, אלמות הנה / כל־עוד השמש לא ירד, / תיקד השמש, תלהטנו, / היא זרחה לנו רב אור: / ראו, עלה יפה לחמנו… / לעולם, בנים, לא לחזור!.. / /אל עליון! אדם תושיע, / בקראו בן־המצר, / גם בעתיד תוסיף־תשפיע / שפע אשר, שפע בר. / האספו כלכם אחינו, / נחת לנו עד בלי די… / זר זהב משבילנו / קומו שאו בית אדוני. / ידעו איפוא צאצאינו / טעם חיים בעולם הזה, / כי זה הלחם בין שנינו / פרי עמלנו בשדה. / אל עליון! לך נרננה – / מושיענו אתה בלבד! – אספו, אחים, אלומות הנה, / כל עוד השמש לא ירד.


 

מרדכי גבירטיג    🔗


בין הטרובדורים העממים הנחשבים. נולד בקראקוב, בירת גליציה המערבית בשנת 1877, ובה חי כמעט כל חייו עד הירצחו על ידי קלגסים גרמניים בדרכו מקראקוב למחנה ההשמדה ב־1942. קראתי על חייו העניים, על דירתו הקטנה הצנועה והחשוכה וראיתי, כי הוא צמח מתוך העוני כרוב סופרי יידיש. אילו היינו עורכים אנתולוגיה על ההורים והבית של משוררי יידיש, הסופרים הנכבדים ביותר, היינו מוצאים תמיד את הבית היהודי העני, את הסימטא החשוכה, כפי שמתאר אותן הסופר היידי קגנובסקי, או כפי שמתאר אותן רייזן או קדיה מולודובסקי. הוא היה נגר, מתקן רהיטים ישנים. יש לציין שגבירטיג, המשורר והמלחין לא ידע לקרוא תוי נגינה, ואת המוסיקה לשיריו המפורסמים העלו בכתובים אחדים מידידיו. גבירטיג שהחל לפרסם את שיריו בשנות העשרים נעשה לאחד המשוררים והמלחינים המפורסמים בתפוצות ישראל. הוא היה פינומן בתורת הלחן היהודי העממי וכן היה פנומן במכמני שפת יידיש. לא פעם, כחוקר שפת יידיש, כשאני קורא בשיריו, אני מוצא מקורות של ‘אַלט יידיש’ הוא מחדש ניבים והכל בצורה הטבעית ביותר. אין הוא אונס את השפה. היא נשמעת לו בריתמוס שוטף, בחריזה פשוטה מקורית. תחילה ניסה גבירטיג את כחו על הבמה והופיע בהצגות אחדות. במלחמת העולם הראשונה גוייס כמו רוב צעירים יהודיים בגליציה לצבאותיו של הקיסר פראנץ יוזף, ועבד כחובש בבית חולים צבאי בקראקוב. כאן בא במגע עם חיילים מכל העמים שהיו בחילות המונארכיה ההבסבורגית: צ’כים, הונגארים, רומנים, סרבים וצוענים. מהחיילים הללו קלט החובש גבירטיג שירי עם נלבבים, שירי געגועים למולדתם ולמשפחותיהם. גבירטיג התרשם עמוקות ממנגינותיהם והחל לכתוב את שיריו ביידיש, לפי המנגינות של בליל השפות והלחנים.

עלינו לציין כי גם מאנגר כשהוא מדבר על שירו ולחניו, מספר על ההשפעה הגדולה לא רק של הבראדער זינגער, לא רק של וולוולה זברז’ר ואחרים, כי אם בעיקר משירת הצוענים. גם רביים חסידיים, כשהם מציגים את ניגוניהם, הם מספרים על השפעת הסביבה האוקראינית, הרוסית, או הפולנית. זה פרק מיוחד במינו, כיצד הושפע השיר העממי היהודי מהסביבה בה גרו המשוררים והמלחינים. מספרים כותבי ההיסטוריה של חייו, כי פעם הוא בא למסיבה של סופרים בקראקוב והוא שלף חליל רועים והפתיע את הנוכחים בשירי רועים. הידידים ייסדו הוצאת ספרים עממית בשם “דאס3 ביכעלע” ופירסמו את שיריו והביקורת היתה נלהבת גם בעתונות יידיש, גם בעיתונות הפולנית. הבמות הזעירות בואַרשה התחילו להשתמש בחומר השירי שלו, ובקראקוב, ווילנה ואף בניו יורק התפרסם שמו, אם גם צריך לציין שמידי פעם הושרו שיריו מבלי להזכיר את שמו של המחבר והמלחין. והרי דברים כאלה תמיד קורים4 לזמר העממי. זה גם קרה לגולדפאדן, לאליקום צונזר, לזמרי ברודי שלא הזכירו את שמם. מסתבר שההמונים אינם מתענינים במחבר אלא בתכנו של השיר. כזה היה גם גורלו של ווארשאווסקי ואלמלא שלום עליכם אולי לא היו יודעים כי “אויפן פריפעטשיק ברענט אַ פייערל” הוא שיר של ווארשאווסקי.

אחרי הפרעות בעיירה הפולנית פשיטק הושר בכל הגיטאות במזרח אירופה שירו: “ס’ברענט”. בשירו זה התעלה המשורר לדרגת חוזה שראה את השואה המתקרבת ובאה. פחות משנתיים אחר כך, כבר רמסו קלגסי היטלר את אדמת פולין וב־5 לספטמבר 1939 כבשו את קראקוב. אחרי המלחמה תרגם את השיר הזה לפולנית נתן גרוס. שיר אחר של גבירטיג “ס’טוט וויי” (כואב) תורגם לפולנית על ידי הסופרת הפולנית היהודית מרינסקה והושר על ידי הפולנים בלי שידעו מי הוא מחברו האמיתי. צריך לציין, כי רבים מהמבקרים טועים כשהם כותבים שאת השיר “העיירה בוערת” כתב גבירטיג בימי השואה, (השיר נכתב ב־1938) כשם שטועים שאת השיר: “די זון פאַרגייט אין פלאַמען” ליצחק קצנלסון לא נכתב בימי השואה, כפי שמצינים, אלא ב־1927 בלודז', והיה זה אחד הישירם שמצינים אותו כחוזה את השואה. גם בימי החורבן והגיטו, ממש עד נשמתו האחרונה לא פסק גבירטיג מן היצירה. הוא הוצא להורג יחד עם אשתו ובנותיו בימי “האקציה” בגיטו קראקוב ביוני 1942.

שירת יידיש משופעת בשירים עממיים. הרבה אנתולוגיות הופיעו. וקיים גם מספר לא מבוטל של שירי עם ביידיש מאת יוצרים אלמונים. לשירה העממית ביידיש מסורת. גבירטיג הוא ממשיך המסורת. אינני יודע אם הוא קרא וידע את הגאלריה המפוארת של השירים העממיים של בריל הברודי, יעקב פסנתר, וולוול הזבאראזשי, אברהם גולדפאדן, אליקום צונזר, יעקב מורגנשטרן, מיכל גורדון, מ. מ. ווארשאווסקי, יוסף בובשובר; אינני יודע אם הוא ידע את האגדות והשירים שהושרו ברחוב היהודי לכבוד הרשלי האוסטרופולי ואם ידע את הנושאים של החלמאים; אינני יודע אם הוא ידע את כל המוטיבים של כל המשוררים אשר עוסקים בגאלדענע פאווע, בגדי, בצימוקים ושקדים, אחת אנחנו יודעים, הוא ממשיך המסורת לפי הנושאים הקונקרטיים, היינו: העוני של הרחוב היהודי. הבית היהודי. האימה והפחד בפני המחר. האהבה היהודית. הוא ידע את ילדותו של מאָטעלע. הוא ידע את החדר. הוא הכיר שנות ילדות שזכרונם לא נמחק מזכרונו. הוא ידע את הכלי־זמרים, מסטמפּניו של שלום עליכם והכלי־זמרים של פרץ והשירים העממיים שלהם. מי כמוהו הכיר את האם היהודיה, שהוא חש תמיד את ידה על מצחו והיא שרה לו על ארץ זהב. יעקב פיכמן כותב באחת ממסותיו, כי בעל המלאכה היהודי והמשרתת היהודית לא ידעו את שירת השדה ואת שירת השיבלים, את הזמר העליז של המחרשה ושל החרמש, את שירת הבעריאזקעלע ועץ־על־בכות ולא ידעו את השירים השקטים על יד נחלים שקטים. אולם הם ידעו את המנגינות הלבביות והן בחזקת “ולב ללב מביע אמר”. הם ידעו את האנחה של הנשמה היהודית, את העוני והיסורים. מהם נרקמה הליריקה של השירה היהודית הנפלאה. והרי על כך כתבו גם מבקרים נכבדים, שבליריקה ובאפּיקה, הספרות העברית קנאה ליידיש. וכזו היא גם שירתו של גבירטיג. המלנכוליה של הכליזמר, הטענות של האבא למוטלה, “מה יהיה סופך פה מוטלה הגד, כל יום תרבה את תעלוליך, לחיי רבך תמיד אתה יורד וגם היום קבל עליך” ו“הוי כלי זמר, הבו נגן / יין אשקכם, מלוא כד / שיר עליז, רעים נגנו לי / עגמתי הפיגו קצת”, והעגמה היהודית, כפי שהוא מבטא בשירו “קלעזמערים” "טרויעריק אי זמיר אויפן האַרצן / כ’פיל דאָס עפעס נאָענט און קוועלט / ס’בענקט נאך עפעס מיין נשמה / און איך ווייס נישט וואָס מיר פעלט (כי לבי עצוב, אחוש כי / משהו בו מנקר / נשמתי בי כה תהמה, אך / לא אדע מה לי חסר – " (תרגם מרדכי אמיתי).

בשיריו יש אימפרוביזציה גאונית ממש של זמר עם ברוך כשרון. כמעט כל שיריו מבוססים על מציאות חייו. מספרים אנשי קראקוב כי הוא אהב בנעוריו נערה בשם רייזלה ומחווייות האהבה הזו צמח שירו רייזעלע. זוהי אהבת נעורים “כ’דאנק פאר דיין מתנה’לע / כ’ליב אזוי דיר רייזעלע, / כ’ליב די שטיינדלעך לעבן הייזל / טרעטסט אויף זיי ארום / הער, דיין מאמע רופט שוין רייזל: קום, קום” (חן חן על המתנה שלך, אהבתיך כה רייזלי, את אמך, הרחוב אהבתי. שם ביתך רומז הוא לי, כל צרור אבן ליד הבית, עקבותיך בו. אמא כבר קוראת לך רייזל, בואי, בואי, בוא"). יש כאן נאיביות מלאת חן, והרי הנאיביות הזאת היא מיסודות הזמר העממי. חבר היה לו, משה’לה, והנה מזדמר לו השיר “משה’לה מיין פריינד”, המזכיר שנות ילדות וחדר, ורבי עם המגלב: “וואָס מאַכסטו עפּעס משה’לה כ’דערקען דיר נאָך אַ בליק / דו ביסט געווען מיין חברל / מיט יאָרן פיל צוריק / און אויך אין חדר האבן מיר, געלערנט לאַנג באַנאַנד / אָט שטייט פאַר מיר דער רבי נאָך / דער קאַנטשיק אין זיין האַנט”. השיר “יאַנקעלע”, יפה בפשטותו וחינו היהודי. אמא המערסלת את ילדה, הסוחר והתלמיד חכם לעתיד, – והיא שרה: “אַ יינגעלע וואָס וואַקסט אַ תלמיד חכם / און אַ געניטער סוחר אויך צוגלייך / אַ יינגעלע, אַ קלוגער חתן בחור / זאל ליגן אזוי נאַס ווי אין אַ טייך” (הילד שגדל בחור בן חיל / וחיל יעשה בעסקיו / הילד שיהיה חתן עם תואר / עדיין כה מרטיב את מכנסיו), ובהמשך: "אוי, נומה חתני שלי בינתים / אתה עושה צרות ולא נרדם / אמך תזיל דמעות רבות כמים / עד שתגדל תהיה כבן אדם ". כל חייו סבל עוני ומחסור, בן להורים עניים מרודים, אולם שיר בנשמתו היה, רגיש על כל עוול: “קאַרטאָפל זופּ וויל יאָסעלע / פערפעלעך מיט ראָסל סאָסעלע / בעבעלעך מיט קליסקעס אים נאָר גיב / נו, קאָן זיין פיינע שפּייזעלעך, ווי אין יענע רייכע הייזעלעך / אַז קיין גראָשן איז ניטאָ אין שטוב / אוי קנאָבל זופ האט אויך מיין מאַן נישט ליב”. המוטיב הזה של הבית העני מול הבית העשיר, עובר כחוט שני בכל ספרות יידיש ובכל השירה העממית. משורר כאברהם רייזן בנה על מוטיב זה הרבה שירים. (אַ געזינד זאלבע אכט און בעטן נאר צוויי). כל שיר של גבירטיג הוא תעודה של הרבה בתים יהודים בעיירה במזרח אירופה ובגליציה. האמא, הילד, האבא, כל בני הבית, האבא החוזר מאוחר מעבודתו ואין לו רגע פנוי לשחק עם ילדיו. הרי מוטיב זה עונה לשירו המפורסם של מוריס רוזנפלד, שהיה אחד השירים הפופולאריים באמריקה בתקופת השאַפ, כשהאדם היהודי היה מבלה בבית החרושת מבקר עד ערב ולא ראה את ילדו. ספרות יידיש ידועה בליריקה שלה, בעיקר בעגמתה, והוא גבירטיג אחד ממשיכי המסורת הטובה של הליריקה, הגדולה בפשטותה ופשוטה בגדלותה. הודות לאשה בשם יוליא הופמאן ניצלו רבים משיריו.

היידיש של גבירטיג היא רוויית ניבים, דשנה וענוגה. משופעת בכל האוצרות הברוכים של אלט יידיש וניי יידיש. יש בשירה זו שילוב מוצלח של שלושה אלמנטים, שהם בעצם האלמנטים העיקריים ביותר של השירה החדישה: העצב, השמחה והכמיהה. לכל שירת יידיש יש כפל פנים: עצב ושמחה. פנים שמחים ועינים דומעות. הדוגמא: שלום עליכם. בעצם הוא שר לעצמו, ספק אם הוא ידע שהוא המבטא העממי של שלושת היסודות האלה בשירו. ספק אם הוא ידע שהוא מספר את ענות עמו: “זמר לי עליז נגנו נא (שפילט מיר אויף אַ פריילעכס) מה היום שירכם נכא? יבך כינור, חליל יבכה לו, מסביב הכל בוכה”. בעצם הזמין שיר עליז אולם כבר בשורה השניה בוכה הזמר, מסביב הכל בוכה. עם השירים על אם וילד ועוני, משתרבבים גם שירים על גינה, על פרח, על פרפר ועל עולם שכולו אור. זוהי הכמיהה לאור. כמה חלום בשיריו. תקראו את השיר של הילד החולם את חלום היונים הלבנות, את חלום הקדישל והציגעלע, שיביא צימוקים ושקדים. יש בו שובבות עצובה, הומור דק של המשה’לאך, המאָטעלאַך והחנה’לאך. שירת יידיש משופעת בשירי אהבה עדינים. שירים המספרים על געגועים, על פרידה, על נשיקה ראשונה, על חווייות ילדות. כדאי היום לקרוא את שיר האהבה המופלא שאין כמותו בהרבה ספרויות עולם: שיר השירים לשלום עליכם, והנה בא גבירטיג וכובש בשיר אהבה “רייזעלע” את כל הקונטיננט היהודי. יש כאן עדנה. זוך יהודי, ביישנות, ריעות עמוקה. אם יהודיה. דאגה וחרדה לבת. שר המשורר גבירטיג: “מתגעגעת נפשי והומה לדבר מה / ולכשעצמי איני יודע מה חסר לי – מה?”. הרי מוטיב זה חוזר אצל ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, יעקב פיכמן, י. קרני, שמעוני ואחרים. מה הפלא, כי הגעגועים האלה כבשו את פולין, את עיירות בסראביה, את הסימטאות של עיירות ליטא. כי הרי אחת היא נשמתו של האדם היהודי. יש בה אלמנט של מחאה נגד עשירות המקפחת את העני, יש בה הגעגועים הטמירים לבלתי נודע, יש בה המונולוג עם עצמו והדיאלוג עם כל הסובב אותו. גבירטיג האמין כי הזמר הוא החבר הקרוב ביותר שלו, וכי בכלל הניגון הוא הרע הנאמן ביותר של האדם. הוא מחזיר אותנו לי. ל. פרץ שכה הרבה לגלגל בגלגולו של ניגון ובאהבתנו את הניגון. גבירטיג ניחן בכישרון של שחקן, אלא שלא זכה לבמה. יותר מידי היה עסוק בתיקוני רהיטים ישנים, כי הרי לו שלוש בנות והיה חייב לדאוג לביתו העני. ניתן להגדיר אותו גם כמתפלל חסידי, האוצר בתוכו דמעות וזעקות. באחד משיריו הוא אומר אני “שק עמוס זעקות” (“אַ זאַק מיט געשריי”). הוא לא ביקש ארגעה לעצמו. בשירו “העיירה בוערת” ביקש להסעיר. בשעה האחרונה של שקיעת חייו עוד הרעיד בשארית כוחו: “ואני אומר לכם אחי, / זכרו את אשר אגיד / בוא יבוא היום / שיקום יקום את הנקמה”. ביאליק שר על הדמעה היהודית. שמעון פרוג שר על כוחה של הדמעה. האגדה היהודית מספרת על הדמעה היהודית שתמלא את כוס היגון הנמצאת אי שם למעלה ודמעה זו תכריע את הגאולה. גבירטיג תרם את תרומתו לדמעה היהודית: "וויין נישט, וויין נישט קליינער יתום / ווייל דאָס לעבן האט נאר צרות / אוי ווי שלעכט, ווען טרערן פעלט, / שפאָר די טרערן ווי בריליאנטן / וועסט אַמאל זיי דארפן זייער – –. אוי ווי שלעכט, ווען ס’פעלט אַ טרער, / ווען דאָס האַרץ איז פול מיט ליידן / און די אויגן זיינען לער. / (אל תבכה יתומי כי החיים רוויים הם צרות / ומה רע ומר כשהדמעות אף הן אוזלות / שמור על דמעה כעל פנינה / כי תזדקק לה פעם מאד, מאוד / מה מר ומה רע כשהדמעות אוזלות / כשהלב מלא צרות עד לגדות / והעינים הן ריקות, ריקות").


 

זעליק בארדיטשעווער –    🔗


טרובאדור עממי מערבות בסרביה. איש רעים ל“פראסטאקעס” לבעלי מלאכה. נתון בכל ישותו והווייתו במעשיות עם, בפתגמים, מכתמים, הומור. הוא הלך לעם בכל לבו ונפשו. הוא הכיר את ארחות חייהם של רעיו, הכיר את מצוקותיהם, הליכותיהם, את שמחותיהם והיגונות שלהם. הוא היה מלך ללא כתר מלכות בפריפריה שלו. שמו לבד מעיד על “פאלקס נוסח”, נוסח עממי. הוא הלביש את שיריו לחנים נפלאים, ניגונים אשר כבשו כל לב. זה האבניים שלו: שיר העם היהודי על כל מעלותיו:


"לעבעדיק און פריילעך,

לעבעדיק און פריילעך –

וואָס איז דאָ דער חידוש.

מלאכה – מלוכה

זינגט במנוחה

אַ לידעלע אַ יידיש.


(בהתעוררות ובשמחה, בהתעוררות ובשמחה, מה כאן החידוש – מלאכה – מלוכה, שירו במנוחה שירון ביידיש). לא מהפכן היה. על מי מנוחות התהלך. דברו בלחש. לא הביא אתו סערה. ליריקן שקט וצנוע. כאילו הגיח מפינה נסתרת. קול קצת אירוני. קובלני. כאומר: אני קיים ומגיע לי חלקי. אל תעוולו אותי. הרי אחים אנחנו


"גיסט און גיסט אַ רעגנדל

וואַקסט און וואַקסט די בלאָטע.

זיץ איך אויפן בענקעלע

לאַטעווע און לאַטע.

ווויל איז דעם וואָס איז אַ שוסטער אין אַזאַ פאָגאָדע,

מאָנט דאָס ווייב ביי מיר אויף פיטע – כ’מאַך זיך כלא־ידע"


(דולף, דולף זרזיף, עולה וצומחת הביצה. יושב אני על השרפרף, מטליא אני, מטליא. אשרי לאדם שבמזג אויר כזה הוא סנדלר. תובעת האשה ממני למחיה – מעלים אני עין מתביעתה) בטחון יהודי. זעליק בארדיטשעווער נראה לי כחייטו של שלום אש, שחנותו אחרי פוגרום פתוחה, האיצטבאות ריקות, אין בהן מאומה. כשנשאל: מה הוא מוכר? הוא משיב: בטחון. זעליק בארדיטשעווער האופטימיסט המושבע בין המשוררים העממיים. מלא שמחה. הרי משורר הוא. משוררה של הדלות השמחה. זו שאינה מתייאשת. ראשה זקוף. קומתה זקופה. שמח בחלקו. אין הוא נכנע לא לגורל, לא לחסדי שמים ולא לחסדי אדם. כי הרי הכל יש לו:


"ווילסטו שאָף און רינדער – האָב איך,

פייגל אַ גאָטס וווּנדער – האָב איך.

שאָף און רינדער, ווייב און קינדער,

או, זיי זינגען אַ גאָטס וווּנדער,

עלע בעלע…

צער גידול בנים – האָב איך,

ברוגזע מחותנים – האָב איך!

מיינע בנים ביי די יוונים

אוי, איז דאָס שוין מחותנים!

עלע, בעלע.


(רצונך בעדרים – יש לי. צפורים – פלאי אלוהים – יש לי. עדרי צאן, אשה וילדים אוי, הם שרים – פלא־יה, עלע בעלע. צער גידול בנים – יש לי. מחותנים ברוגז – יש לי. בני אצל היוונים, אוי – אלה מחותנים – עלע, בעלע). וכך מתוך אמונה ובטחון הוא חי את חייו: “הוליע קבצן”. חייב כל אחד להיות שמח בחלקו ממש. אמנם יש מה לשנות. יש מה לתקן. אולם את זה יוכל רק לעשות השיר העממי, המזדמר בחבורה. אמנם, אין להשלים עם היש החברתי, עם עיוות דין, עם גזל עניים. אולם אין בכחנו לתקן. אין כחנו בעקירה. לנו רק ניתן הכח לשיר. רק השיר הנובע ממעמקי המצוקות הוא ינצח את השטן, ואולי גם יביא את המשיח. באשר אסור לדחות את התיקונים העתידים לחול בחברה, אין לדחות את השיר.

העולם טעון תיקון על ידי השיר העממי. הוליע קבצן. זו התרופה לכל הצרות, לכל הכאבים. השיר הוא נקיון הנפש, הוא הרגש, צלילות השכל, היופי שבטבע, בהתבוננות בכל חי וצומח. באדם. השיר הוא העזרה המהירה כשתוקפים אותך כאבים.

זעליק בארדיטשעווער ראה את עצמו כהלך בין ישובים נידחים, בין כפרים, כדי להביא להם את דבר יידיש. הוא היה סופר, מרצה, במאי, מורה ללשון קודש. הוא הביא לבית היהודי את שלום עליכם, פרץ, שטיינבארג. “מורה תמהוני” היה.

הדניעסטער והפרוט נראו לו תמיד כירדן וכנרת. והרי אין לחפש את משה רבנו רק על הר סיני, כי אם גם על יד בסרביה. בעמקים, בגבעות. בכל שדה דגן פורח. השירה העממית המולדאבית מצאה את ביטוייה בזעליק בארדיטשעווער. שירי הילדים שלו היו מוכרים בתפוצות ולא רק בבסרביה. ב־1938 ביאסי נפטר הטרובדור העממי זעליק בארדיטשעווער והשאיר שירה עממית במיטבה.


אגיד גם דברים בשבחו של שייקעוויטש, הידוע בפסבדונים הספרותי שמ“ר (1906–1849), רומאניסט עממי, השייך, ללא ספק, לחבורת בוני היצירה העממית, אם גם לא עסק בשירה. פרוזאיקן היה. אינטריגות אהבה שבתוך הרומאנים שלו הביאו לספרות יידיש, את המשרתות, את הנשים הפשוטות. הן עקבו אחר כל סיבוכי האהבות, כל הפגישות וההבטחות שבאוצר זה. האשה הפשוטה ראתה, כי בספר כתוב במפורש, שאשה ענייה יכולה להיות גברת ושבתולה ענייה, יכולה להינשא לנסיך. כי הכל אפשר בחיים. דברים מופלאים מתרחשים בעולם. לא נגזר, כי הדל יהיה תמיד דל, כשם שלא נגזר שהעשיר יהיה תמיד עשיר. המציאות יודעת לספר את המעשיות הכי מופלאות. ושמ”ר סיפר. וכך כתב: “אום צופרידענשטעלן מוז דער פארפאסער געבן פון אלץ אביסל: לעבנס־קענען, טראגישע בילדער און איבערנאַטירלעכע באַשרייבונגען” (כדי לספק את הקורא, חייב הסופר לתת מעט מכל דבר: ידיעת חיים, תמונות טראגיות, ותיאורים על־טבעיים).

הוא הגשים את הפורמולות שלו.

הקורא הפשוט שלבו יצא למעט טבע, מצא דווקא אצל שמ“ר תיאורי פרדסים, גנים, שדות מוריקים, מפלי מים, שאף פעם לא ראה אותם. הדמויות של הרומאנים – תמיד חזקות, עם שרירים מוצקים, הפנים עדינים, המלנכוליה בתוך העינים זועקת בקולי קולות. שמ”ר שלח ידו גם לרומאנים היסטוריים (“גלות פורטוגאל” – מענטש־גאט", “דער לעצטער מלך”). הוא משחזר את הרקע ההיסטורי, נאמן בדרך כלל לאמת ההיסטורית בסיפור המאורעות.

מאיר פינס בספרו: “קורות ספרות יידיש” מציין כי בסגנונו של שמ“ר יש התקדמות רבה בהשוואה לסגנונו של דיק. הוא הרבה יותר ברור, פשוט וטבעי. המגמה ל”גרמן" את היידיש נעלמה כמעט כליל ואינה מופיעה אלא בהזדמנויות חגיגיות, כגון וידוי אהבה, וזאת לא מתוך רצון לתקן את היידיש אלא מפני כוונה לתת לדברי הגבורים גוון של חגיגיות ההולם את הנסיבות. האוהב אומר “דער מאנד” במקום “די לבנה”, “ענגעל” במקום “מלאך”. נראה לו, כי גם האהובה מרגישה שהמלים האלה יותר יפות, ככל שהן פחות מובנות. הרבה ביטויים חדשים של שמ“ר נכנסו ללשון הדיבור והללו הגדילו את אוצר המלים של השפה. אין לזלזל בכך, כי הודות לשמ”ר הלך ורב מספרם של קוראי יידיש. נוצר קהל הצמא לקריאה, לבידור.

נגד שמ“ר נפתחה קמפניה ספרותית חריפה, שהספרים שלו הם בגדר “שוּנד”. המבקרים שלו היו א. צדרבוים, י. ח. רבניצקי, ש. דובנוב (קריטיקוס), ד. פרישמן, אבל בהתקפה החריפה ביותר נגדו יצא שלום עליכם. בחוברת מיוחדת “המשפט של שמ”ר” (שמר’ס משפט) (1888) העלה שלום עליכם את ההאשמות: 1) כמעט כל הרומנים של שמ"ר נלקחו מסופרים זרים, 2) יש להם תבנית אחת, 3) אין תמונות אמיתיות מן החיים היהודיים, 4) אין להם על־כן כל שייכות ליהודים, 5) מגרים את הפנטזיה ואינם מביאים שום מסר, 6) יש בהם ניבול פה וציניזם, 7) הקונסטרוקציה שלהם היא רעה, 8) המחבר הוא, איפוא, עם־הארץ.

שלום עליכם ממליץ על־כן, שאת הרומנים של שמ“ר לא יתנו לנערים ולנערות מתבגרות ו”תהיה זאת מצווה גדולה לטאטא אותו עם כל הרומנים הפראיים־משונים מתוך הז’רגון על ידי ביקורת ברורה מתמדת".

ה“משפט” של שלום עליכם הושיט מכה מכרעת לשמו הספרותי של שמ“ר, אבל לא פגע כמעט ולא כלום במחזור המכירות של ספריו. שמ”ר השיב בחריפות למבקריו בהקדמות לרומנים שלו, ועשר שנים לאחר ה“משפט” הוציא חוברת מיוחדת בשם “יהי אור” או “א ליטערארישער קאמפ” (מאבק ספרותי), ב־1898, (מהדורה שניה – 1899, עם כותרת משנה “פסח’דיקע קניידלאך, פאר מיינע קריטיקער” – כופתאות של פסח בשביל המבקרים שלי).

בשנים המאוחרות יותר הופיעו הערכות חיוביות יותר של יצירות שמ“ר. לשיאן הגיעו ב”בוך רעוויזיע" (בדיקת ספר מחודשת) מאת א. וועוויורקע (1931). הוא העלה כי שמ"ר כתב מספר גדול של סיפורים יותר קטנים, שאין להם כל שייכות לשונד, לכיכרות (בולוואַר)… אחדים מהם עשירים בתמונות־הווי מן החיים היהודיים אז… ספוגים בפולקלור, עם הומור עממי חריף.

ק. מרמר כותב: “הסיפורים הקצרים שלו מאורח החיים היהודי ספוגים בפולקלור. הרומנים שלו, בלי שים לב למגרעותיהם, העשירו את השפה היידית במלים ומושגים חדשים. הוא גם לימד את ההמונים היהודיים המפגרים ביותר (צוריקגעשטאנענע) לקרוא יידיש, ובכך הכין את הקרקע לספרות יידיש החדשה”. ז. רייזין סבור ששמ"ר אחרי א. מ. דיק היה הראשון שהתחיל להגיש להמון־העם היהודי חומר־קריאה; היה הראשון שלא רק סיפק מעשה־ביכלאך, אלא גם יצר את הספר העבה, את הרומן. אחד מן הראשונים בספרות יידיש שהשתמש ביצירותיו בסוז’טים (רקע) של ההיסטוריה היהודית.

אם אמנם קשה – מנקודת ראות ספרותית טהורה – ללמד זכות על הרומנים של שמ“ר, חייבים בכל זאת להודות שבסיפוריו הקצרים, שאותם כתב בעיקר בשנים הראשונות לפעילותו הספרותית, מתרומם שמ”ר למדרגה ספרותית מסוימת, וחלק מהם… מכילים תיאורים חיים למדי מאורח החיים היהודי הישן. לפעמים גם מתעלה עם הומור עממי טוב־לב. אין להכחיש אצלו ידיעה עמוקה של יידיש ליטאית, ובהסתייגויות מסוימות יצירותיו הן אוצר של לשון־העם היהודית".

וי. גלאטשטיין: “הספרות היידית חייבת לשמ”ר חוב גדול. הוא יצר קורא יהודי, אך יותר מכך – הוא גם יצר קוראה יהודיה… פבריקנט ספרותי פנומנלי כזה שיצר רבי־מכר לפני זמנם, אינו יכול להיזרק בכלל מן הארמון הספרותי… לא הקורא, לא הסופר, יש להם הזכות להתנפח לנוכח שמ“ר. אם מנדלי הוא סבא־רבא שלנו, היה שמ”ר דוד־רבא שלנו, עם כשרון לספר ולספר… הוא היה שייך לכרם שלנו בחייו והוא בוודאי שייך לכרם היידיש שלנו אחרי מותו“. שמ”ר שייך לאוצר היצירה העממית.



  1. “על פי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. “ברוחני” במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. “דעס” במקור – הערת פב"י.  ↩

  4. “קורה” במקור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52461 יצירות מאת 3066 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21951 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!