רקע
אליעזר שטיינמן
תקציב השטן

הרבה דברים ראויים להישמע, נאמר לי מפי מנדו החוקר, הפעם בענין תקציב השטן.

דע לך שבכל תקופה נתבעים הבריות לכלכל את השטן לפי צרכיו. והכל חייבים להשתתף בתשלום המס הזה: היחיד והציבור, כל עם לחוד וחבר העמים בכללו, קטני־אדם ומנהיגי הדור, רודפי התענוגות ואף החסידים והצדיקים, המתנזרים כביכול מתאוות העולם הזה. אין פטור. השטן אינו יודע חכמות. את תקציבו יש למלא בשלימות בכל עת.

שואל אתה מה משמע תקציב השטן. שמעני. קודם כל חייבים אנו להכריז ולהודיע שהשטן, הוא הסמך־מם, הוא יצר הרע, חי וקיים. לא הוא בלבדו, כי אם גם כל הפמליה שלו אינם משל, אלא הם יצורים חיים וקיימים. והדגשה זו למה? הואיל ויש כופרים בעצם מציאותו של השטן. אומר אני לך: לא מחוכמה הם כופרים בו. הכפירה דרך כלל שטות היא. כל דבר שעלה פעם במחשבתנו הוא בחזקת יש. דרקון בעל־כנפים, שור הבר מנעים זמירות, קנטבר חציו אדם וחציו סוס, ציפורי גן־עדן, בהמות, אדם העליון – כל יצורי הדמיון האנושי הם מצויים בהחלט. איני רואה כל יסוד שלא להניח, שאף השטן, אשר חותם דרכיו ומפעליו טבוע בכל, הנהו חי וקיים.

כיון שנתנו חיים לשטן הוא נצרך למזונות. ולא עוד אלא תובע הוא מאתנו לפרנסו בכבוד. לא שהוא פועל־בטל ואוכל לחם־חסד, אלא עובד חרוץ הוא לטובת הכלל. הואיל וכך חייבים לשלם לו שכר־טירחה ובעיין־יפה. ראית דור הכופר במציאות השטן או מסיח דעת הימנו ואינו טורח למלא את מחסוריו –סופו שהשטן וכת דיליה יהיו נפרעים ממנו בכפל מכופל. משל לקמצן החוסך מפיו ומבזבז לרופאים.

לא די לו לשטן בהסכמת מציאותו. עיקר תביעתו להודות שהוא חי וקיים בקרבנו, בכל אחד מאתנו, בחינת חלק מעצמותנו. אנו הכתרנוהו בשם סיטרא אחרא. אך עלינו לדעת כי סיטרא אחרא זו נתונה בפנימיותנו. אכן, חכם היה סרתוסטרא, שלא הניח בפרט זה מקום לשום גניבת־דעת ואונאה עצמית שהורה במפורש לבר־נש: שני גויים בבטנך, הורמוז ואחרימון.

ובכן, זכור ושמור: יש שטן. הוא לא רק עומד מבחוץ ומקטרג, אלא לוחש לנו את לחישותיו גם מבפנים. כבודו מלא עולם, מלא אדם. זכירת השטן היא כלל גדול בחיים. כיון שאדם זוכר אותו ממילא הוא דרוך בלי הרף לערוך עליו מלחמה. אולם אין עורכים מלחמה אלא אם כן מקדימים לה פיוסים ורצויים, ובנוסח הקדמונים תפילה ודורון. מי שאמר שאסור להושיט אצבע לשטן, שמא יחזיק במלוא היד, טבע פתגם נאה, אבל כל פתגם טעון בדיקה לאור המצבים השונים. ברוב המקרים אי אפשר להימנע מהושטת אצבע לשטן ומכל משא ומתן עמו. אדרבה, על ידי שהננו באים במגע עם הצורר אנו למדים להכיר את דרכיו ולעמוד על התכסיסים הדרושים במלחמה עמו. כנגד זה אין לך קלות־דעת גדולה מן הסברה, שאפשר להיפטר מן השטן ברמאות קטנה. רבים טעו ורבים הטעו בענין זה. כסבורים היו שאפשר לרמות את השטן או לבלבלו על ידי תקיעה בשופר ואמירת פסוקי־לחש, שמות קדושים. קול השופר פעמים מעורר לגאולה או מבשר אותה, אך לעולם איננו עצם הגאולה. אף הפסוקים והשמות, סיסמאות בלשון זמננו, וכן הדגלים המנפנפים אינם משמשים נשק כל־יכול במלחמה עם האשמדאי. הגע בעצמך, אדם מבטא סיסמה יפה אפשר שהוא אומרה בחצי־פה או בחצי־לב, היינו, בחצי המואר שבלבו, הנתון למרותו של הורמוז הטוב. אף דגל המוחזק ביד אין בטחון שהוא מוחזק גם בלב. אימתי עושה אדם מה שהוא עושה בכל נפשו ומאדו? הוי אומר: כשדעתו צלולה עליו והוא מכוון במחשבתו את הסכנה הצפויה לו. אילולא הייתי חושש מפני הלגלגנים שבבני הדור, שסולדים מכל פסוק עברי שריח תורה ומסורת נודף הימנו ומחקים כקופים כל מליצה לועזית, הייתי פשוט בפשיטות: השטן כהן גדול הנהו ואנו חייבים להפריש לו תרומות ומעשרות. ואם לאו עתיד הוא לשלוח מארה בשרותינו. וכיון שהשתמשתי במונחים מסורתיים של ישראל נזכרתי מדרש מפורש, המביע בדיוק אותו רעיון שעלה במחשבתי בענין תקציב השטן. נאמר במדרש: כתוב באיוב והעלה עולות מספר כולם. עולה לגבוה. ולא היה בה חלק לסיטרא אחרא. לכך שלט עליו השטן, ואילולא היו קרבנותיו עולות והיה נותן חלק גם לשטן לא היה יכול לשלוט עליו. בלשון זו ממש כתוב שם. ואף על פי שרעיוני שלי נראה לי נכון וצודק מעיקרו, שמח אני בכל זאת על המדרש המאשר אותו כעל שלל רב. אמת שיש לה אסמכתה גם במדרש טובה על אחת כמה.

צא וראה, דורות ראשונים פקחים היו, לפיכך הביאו תמיד בחשבון את השטן. חכמים שבהם ידעו, שכשם שיש כוסו של אליהו וכסא של אליהו כך חייבים להתקין גם כוסו של שטן וכסא של שטן. וכן עמדו ודרשו: כל נהר תובע לעת אביב קרבנות מספר לעצמו. בשעת חופה משברים צנצנת. חכמי הדת, שהסתכלו לתוך כבשוני הנפש האנושית, שיתפו תמיד את השטן בהנהגת העולם או שעשוהו לכל הפחות שליח מטעם הכוח המנהיג. מכל מקום הם יחדו לשטן מציאות ממש, חיים ממש, כוח הפועל ממש. או כלום סבור גם אתה שחכמה גדולה היא לומר: אין שטן! השדים לא היו ולא נבראו! אמרנו וחסלנו שטן באומר פינו. איזו איוולת! אין שטן! ומי הוא השטן המשטין, המסכסך תמיד בין הבריות, ומקומם ציבורים זה על זה להחריב ולהשמיד? שדים אין – והמחבלים מניין? אין שוחט. ומי הוא שופך הדמים? אומר אני לך: איוולת! איוולת נוראה. כוח איום ונורא רודה בנו ואנו בטפשותנו מבטלים אותו בהבל פינו.

סח אני עמך ביני לבין עצמך. לא הייתי מעיז לדבר זאת במעמד רבים אחרים מבני הדור החכם והיבש במחילה כלולב היבש. הם אינם מאמינים, לא, אינם מאמינים בשום דבר, שאין למששו בידים. עץ יש. אבן יש. רגב יש. בשר ודם יש. וכל מה שאינו מושג בחושים אפס ואין הוא לדעתם. ואני הכרתי חכם אחד, היה באמת רב־כשרון ולא האמין אפילו בבשר ודם אלא למחצה. הוא גרס מין זכר ולא מין נקבה. הוא אמר שאין אשה. והביא ראיה לדעתו זו מן המכונה, השולטת על הכל. שאם אתה מפרק אותה ומחפש בתוכה בחפש מחופש לא תמצא שם את האשה. סימן שאין אשה. לורנס היה שמו של האיש שהיה, אמנם, חכם, שכן חיבר ספר בשם “שבעת עמודי החכמה”. לורנס האמין במכונה ולא האמין במציאות האשה, אופנוע היה ידידו אהובו, עזר כנגדו. באופנוע היו כל מעיניו. וסופו שמצא את מותו על האופנוע הזה שריסק את עצמותיו. אכן, כל אחד מת בעטיו של דבר המשמש ציר אמונתו היתירה או כפירתו התפלה.

אומר אני לך: קדמונים נהגו ביתר חכמה מאתנו. הם האמינו בשטן חי וקיים, שטן שהוא בעל־גוף כהלכה, שד עם כל התגין. כיון שכך, השכילו להבין שחייב אדם לגייס כנגדו את כל כוחות הנפש, להערים בכל התחבולות על גלית זה. וכשם שהם ערכו שולחן לאל חי, שהאמינו בו בעוז ובבטחון, כך הקימו מזבח גלוי ויציב לשטן להבדיל להעלות עליו קרבנות מחים. מה הסלידה הזאת מפני המזבח? משל כבר נתבטלה לחלוטין פרשת הקרבנות בימינו.

הלא קרבנות מחים מקריבים הדורות האחרונים בשיעורים עצומים, שלא נראו לראשונים בשום חלום־בלהות שלהם. ואם קרבנות יהיה לכל הפחות מזבח, אשר נדע כי זה הוא. ואלא מה? מיליוני נפשות נשמדים ללא מזבח, ללא אל, ואף ללא שטן — היתכן? אין מולך! ומי הוא המוליך אותנו לאבדון?

אין פורענות חמורה ממחבל אל־שם. צריך שיהיה לרע נושא מוחשי, בעל כתובת משלו. באמרנו שטן הננו טובעים צורה מסויימת לכל מעשי התועבה המתחוללים במערכות היחיד והצבור, בין אדם לחברו ובין ממלכה לרעותה. תועבה שיש לה שם וצורה נעשית אישיות חיה וקל יותר לתפסה ביד. אמנם, תועבות מרובות יש: אבל דין שנייחד מעל לכולן את התועבה האחת בהא הידיעה; שועלים קטנים יש, זבובים מבאישים, אבל מוצאם של אלה מן השועל הגדול, מן הזבוב העליון, מן הנחש הקדמון, יש טומאה וקדם לה אבי אבות הטומאה. רק כך. אחרת אי אפשר. ומעלה לדבר, שכיון שאתה מקפל את כל הקליפות לתוך דיוקן אחד של קליפה עליונה אתה מכוון במלחמתך את כל בליסתראותיך כלפי הדיוקן האחד הזה, הכה את השר ויפוצו כל שליחיו ומשרתיו. נוחה יותר המלחמה כשיש חצר המטרה. הוא הדין ראוי לנו לדעת במפלותינו ממי קבלנו את הבעיטות הקשות. אומר אני לך, יש לקנא באבותינו. הם כיון שלקו ידעו לפחות מהיכן ומידי מי הם לוקים. השכילו להפנות עצמם כלפי מקור הרע. אנו עומדים חפויי־ראש, מדוכאים ועלובים ביותר מול האסונות, הן שבידי שמים והן שבידי אדם, מבלי לדעת מה שם היצור אשר המיטם על ראשינו.

לכן, חביבי, שמור וזכור: יש שטן. והלה נצרך למזונות. לא זו אף זו: הוא גם מבקש כתר־גדולה לעצמו. לא על הלחם לבדו יחיה. תן לו גם הערצה. כבוד, חונף, תהילה, קטורת – הנה מבוקשיו של האשמדאי. תאמר לו שהוא בחור טוב, עושה טוב, דן דין־צדק, מחלק לחם לכל, מרים שפלים וזוקף כפופים – לא די לו בכך. הוא מבקש להיות אלוהות ממש. הוא מבקש זאת בימינו כשם שביקשו זאת כל העריצים בדורות הקודמים. כזהו חוק ההתפתחות השטני: מי שיש לו מעט כוח מוסיף כוח: כיון שהרבה את כוחו הוא מגדיל ומאדיר את כוחו על לבלי שיעור. העולם ביסודו אינו משתנה; העולם האנושי את טבעו אינו ממיר. כוחות תמול וכוחות מחר לעולם כוחות הם, המבקשים השתלטות והתפשטות ללא גבול ותובעים את כל הכתר לעצמם. צרה היא שמאז ומעולם גמרו בני אדם אומר, שיש רק כתר אחד ולפיכך דין הוא שיהיה רק ראש אחד. אם כך הגיעה השעה להבין שיש רק שטן אחד, והוא לעולם הנהו הוא, מראשית הזמנים ועד אחרית הימים. יחליף דתו, אבל לא ימיר תכנו ומהותו. דע זאת, והעניק גם לאחרים את הדעת הזאת. ברכה רבה צפונה בה. נדע לפחות מי הוא השר והגדול הרוכב עלינו ואשר לו אנו מצווים להביא תשורות ודורונות למלא את התקציב שלו. והוא הנהו זה אשר לפניו ירוצו ויקראו אברך. כי גדול ורב הוא קהל החסידים שלו. מוצא אתה בקהל הזה מן החכמים שבדור. נוער־חמד, אנשי־יושר ואנשי־תום, פרנסים מכובדים ומנהיגים נערצים. הכל אוהבים לכרוע ולהשתחוות לפני אלוהות. פתגם ישן נושן: שועל בזמנו השתחווה לו. הו, הפתגמים הישנים והנושנים, הכל הם באים להסביר וליישב. ואני אומר: מה לי פתגמים? אני יודע רק זאת: יש ארכי שטן. בכל דור קם לפנינו השטן בדמות בשר ודם חי ואנו חייבים לכלכלו. את השטן אסור להרעיב. את תקציבו יש למלא בשלימות.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!