יום אחד גילו במערכת כי בעצם אין אני עושה שם כלום, ובכן מינו לי עוזר, כדי שלא אשתעמם. ונתנו בעין יפה; צעיר שאורכו שני מטרים. רפי פרסיץ, צ’מפיון השחמט. והבחור אברך משי לכל ארכו. חביב מנומס, ממש בן טובים, ואפילו למד פילוסופיה באנגליה.

אבל בצעיר נחמד זה היה משהו מסתורי. בכל בוקר ראשית מעשיו במערכת הוא קורא את כל מודעות האבל שבכל העתונים. ובצהרים הוא תופש את עתוני הערב ומחפש את הנעדרים. ופעם בפעם הוא אומר לי: “אני צריך לצאת לשעה-שעתים”, נוטל את מגבעתו האנגלית ואת מטרייתו ונעלם לכל היום.

לא התאפקתי ואמרתי לו: אצבעוני, לא אכפת לי שאתה משאיר אותי להשתעמם לבדי, אבל רק משום הסדר הטוב הגד לי: לאן אתה נעלם בכל יום?"

אמר רפי: “מה יש האם עלי רק לעבוד ולעבוד כל הימים? צריך גם קצת להתבדר, לא? אנחנו צעירים רק פעם אחת”.

אמרתי לו: “ואיך אתה מתבדר?”

"אמר: “אני הולך ללוויות”.

ומאז בכל בוקר, בהיכנסו למערכת היה משפשף את ידיו ומספר לי: “אה! אתמול היו עשרים לוויות, בלי עין הרע! יום חזק”. או “אתמול היה טנור אחד שעשה אל מלא רחמים פאנטאסטי. בכיתי מלוא הדלי”.

ויהי היום, קופץ רפי מהמערכת ורץ ללוויה של איש חשוב. מגיע לשם, והלוויה מתעכבת. רפי איש עסוק. אין הוא יכול לבזבז את כל היום על לוויה אחת. נכנס לבית, לראות מה שלום עליו השלום. ומה הוא רואה? הבר-מינן מעשן סיגריה.

אומר לו רפי: “סלח לי אדוני. אין אני רוצה להאיץ בך. אבל כמה זמן עלי לחכות ללוויה שלך?”

אומר זכרו לברכה: “מצטער מאוד, חביבי. העיכוב הוא בגלל סיבות בלתי צפיות. בשערי הגיהנום מצאתי תור ארוך. ביורוקראטיה. נתתי לירה לאחד השדים, והוא הבטיח לקרא לי כשיגיע תורי. אתה רפי פרסיץ לא? נהדר. מה דעתך על פארטיה שח כדי להעביר את הזמן? מימי לא שיחקתי שח עם צ’מפיון”.

אומר רפי “אדרבא”, מוותר לו על מלכה, וישבו לשחק. אחרי כמה מהלכים אומר הבר-מינן: יפה שבכלל באת ללוויה שלי."

אומר רפי: “זה לא כלום. אני מוכן תמיד ללוויות שלך. בשבילי זה תענוג”.

אומר הבר-מינן: “איש צעיר, מצאת חן בעיני. מה בקשתך ממני ואתן לך. הלא אל הקבר לא אקח אתי כלום.”

חושב רפי וחושב ואומר: “אתה יודע מה? כבר מזמן רציתי משהו כדי לקשט את חדרנו במערכת. משהו מצהיל את הלב. החדר שלנו קודר מדי. אתה מוכן להשאיר לי את ראשך?”

אומר הבר-מינן: “את זה דוקא רציתי לקחת אתי אל הקבר, אבל בגיהנום הן לא אצטרך לראש, שהרי כובע לא אחבוש שם. קח את ראשי ותהיה לך מזכרת ממני.”

עוד הם מדברים בא שד ואומר לבר-מינן: “אדוני תורך.” הסכימו רפי והבר-מינן לתיקו; ליווה השד את הנשמה ורפי את הגוויה; ולמחרת בבוקר מביא רפי למערכת ראש.

תלינו את הראש בשערו, ובאמת היה קישוט יפה לחדרנו שבמערכת, וגם שימושי. כי בכל פעם שרצינו להיפטר מטרדן היינו מסלקים מהראש את המסך, ואפילו גדולי המטורפים היו בורחים. שנים גם מתו מפחד, והיו לרפי לוויות נעימות.

אמנם היו כמה קשיים. בפקודת משרד הבריאות שמנו את הראש בספירט, ועורכי הלילה היו שותים את הספירט. אבל גם לזה מצאנו תרופה. מילאנו את הצנצנת ספירט מפוגל, ואחרי שפגרו שני עורכי לילה ושלוש כתבניות שוב לא נגעו באוצר.

יום אחד מופיע אצלנו בחדר טיפוס מוזר. מיד ראיתי: טרדן. משכתי במסך, אבל לא נבהל. פנה אל רפי ואמר: “סלח לי בחור. אמנם אין זה נוהג לבקש מתנה בחזרה, אבל הנה, התנאים בגיהנום לא סיפקו אותי. אין שיכון. אין פרנסה ביורוקראטיה. פרוטקציוניזם. והאקלים איום. החלטתי לחזור אבל פה עלי אדמות אין זה מקובל שיהלך ברנש בלי ראש. אולי יכול אתה להחזיר לי את ראשי?”

רפי, בחור טוב, כבר היה מוכן לתת לו, אבל אני בעל נסיון. אמרתי: “רגע אחד. קודם כל תוכיח שאתה אתה.”

הוציא הטיפוס תעודת זהוי מכיסו והראה לי. אני מסתכל בתמונה. אני מסתכל בברנש. אין כל דמיון. בתמונה שבתעודת הזהוי יש רק ראש. לברנש יש הכל חוץ מראש.

אמרתי: " סלח לי, אדוני. כל אחד יכול לעשות חכמה כזאת. לבוא בלי ראש ולהראות תמונת ראש של זולתו."

התחיל האיש מתחנן. בלי ראש, הוא אומר, אין הוא עושה רושם רציני, ולכן לא יוכל להשיג תעסוקה.

חשבתי ואמרתי: “יש לי רעיון. רודולף דוברין הוא חרט עץ מומחה. הוא יעשה לך ראש תותב, מעץ. תוכל לבחור כל מודל שתרצה.”

וכך עשינו. הלכנו אל רודולף דוברין, וחרט ראש נפלא, מעשה אמן. שם האיש על צווארו את ראש העץ והיה לבו טוב עליו. כעת הוא ראש מחלקת הבידור בשרות השידור.