אַת כבר פה? מה, שמונה וחצי? נו נו. אבל אני רואה שחמדה ונעמי עוד אינן. זה באמת נורא איך שאנחנו מאחרות. אבל מה לעשות? את יודעת, בבוקר נורא קשה להסתדר. ואחר כך באים אוטובוסים מלאים. נו, מילא. בעצם מה אנחנו מפסידות.

מי מחכה? זה? שיחכה. הביטי. זאת החולצה שסיפרתי לך. מה? כן. חנה.

סליחה? אדוני, אם אין לך סבלנות, תוכל ללכת ולשוב אחר כך. אנחנו פה עסוקות. אי אפשר לעשות אלף דברים בבת אחת.

אז את שומעת? זאת החולצה שסיפרתי לך – מה? מי אמרה? סתם רכלנית. לא. באמת? גם היא בקשה העלאת שכר? מה תגידי לזה? אם מישהי עובדת פה בכלל, זאת קודם כל אני. לא? ולי יש גם ותק מסוים. אדבר אל שמעון. לי לא יעשו חכמות. ואין אני מבינה את היחס הזה אל האשה העובדת. מדוע לא יהיה שוויון מלא בשכר? האם אנחנו עובדות פחות מהגברים? את המושגים המיושנים צריך –

אוי, חמדה! בוקר טוב. רציתי לספר לך על החולצה. כן. מה את ממהרת? נספיק. אל תעשי רושם. אוי אני באמת צריכה לטלפן אל חיה.

האלו, קו בבקשה. כבר אין לה קו. תמיד אין קו. מדוע תמיד תפוסים הקוים? מי זה מדבר פה כל כך הרבה? איזה מין מפעל זה? מסכנה מרים. צריך למצוא גם לה משרה. כל היום היא בבית. שוטפת כלים מנקה וקונה. נורא משעמם. אני הייתי משתגעת מזה. אשה בלי קאריירה ממש מתנוונת. לא? הנה אנחנו פה. יש לנו הזדמנות לאוורור רוחני. בבית לא הייתי פוגשת את ההוא מה-שמו. את חושבת שיבוא היום? נורא חצוף.

נעמי, בוקר טוב. אז אולי כבר תשמענה על החולצה. מה בענין המשכורת? כן? צריך ללחוץ על הועד. זה באמת לא מספיק. אחרי שמשלמים מס הכנסה ולעוזרת, כבר לא כדאי כל הענין. זה יוצא שאת העבודה אנחנו נותנות חנם. לא?

מתי כבר יהיה הקו? האלו. אני צריכה לטלפן, דחוף. ודאי בענין משרדי. ואת לא תקשיבי לשיחות הפרטיות שלי. הכל עסקה.

מה השעה? זה נורא איך שהזמן רץ. לא מספיקים לדבר מלה וכבר נצטרך לחזור הביתה. אז תן שומעות –

מה יש? לא. אל תפריע לנו כעת. תבוא אחר כך. מה אתה חושב, שפה מתבטלים כל היום ורק מחכים שיבוא מישהו להטריד אותנו? נסה בשתים עשרה. אולי עד אז אהיה פנויה. איזה טרדן! אז אתן שומעות –