סבא של גאגא, זה הענק הטרדן, שפעם היה מורה ולבש רובשקה עם בלורית, ועתה בעוונותינו הרבים נעשה עשיר וקרח, הגיח לקראתי מיד בהכנסי לחדר.
“אה, איש צעיר!” גער ברעמי באריטון, “שוב אתה פה. טוב שמצאתיך. שאלתי את גאגא עליך, והיא אמרה כי ירא אתה להכנס לביתנו. אין לך ממה לירוא. אנחנו מכניסי אורחים. ובין מחזריה של גאגא יש גרועים ממך. תמיד תמצא פה אצלי סיגריות, כוס משקה וסיפור מענין.”
“א –א –,” גמגמתי, “אולי פעם אחרת. אני –”
“מדוע בפעם אחרת?” תפס סבא של גאגא בדש בגדי. “אל תדחה למחר מה שאני יכול לעשות הערב. שב, איש צעיר, שב.” והוא הטילני לתוך כורסא. “גאגא יצאה. אבל עוד תשוב. עוד הלילה כדאי לך לחכות, אם כי היא עלולה לחזור רק אחרי ההצגה השניה. העלם שיצאה אתו לא עשה עלי רושם של קוטל קנים באגם. ודאי יוליך אותה הביתה דרך כמה מקומות אפלים. אבל בינתים לא תשתעמם. אם אין זכרוני מטעה אותי, לא הספקתי לספר לך את המעשה בכלבו של הד”ר בוֹרדקוֹש."
“אני א–, צריך –,” פתחתי.
“מה אתה צריך? קוניאק? ערק? קיראסו? בנדיקטין? קימל? הרי הבקבוקים והרי הכוסות, והרי המאפרה והרי הסיגריות. ואתה שב במנוחה. אל תתפתל כעכבר נצוד. והקשב. זה סיפור מענין מאוד, ולפיכך אין לך כל צורך לפהק או להפסיק את דברי בנחרה.”
שקעתי בכורסא, וניסיתי להכפיל 6789 ב-5678, כדי שלא אירדם. הערק היה לא רע.
הדוקטור בורדקוש (סיפר סבא של גאגא) היה רופא. זה היה לפני שנים רבות. שנים רבות לפני כן היה הרופא הנכבד סטודנט צעיר ולמד מדעי המערב, בהם השימוש בסכין ובמזלג, איך ומתי לאמור merde קריאה בעתון, ו –ציד. הוא היה צייד נלהב. והיה לו לצורך זה כל הדרוש לספורטאי מובהק. היה לו ז’אקט צבעוני, שפם עבה ושחור, קרחת מבריקה, כרס עצומה, לשון פטפטנית, כלב מרוט, וג’יפט. את כל אלה היה נושא אתו תמיד, בין בעיר ובין בשדה.
פעם בפעם היה יוצא לשפך הנחל רובין, מרעיד את האויר ביריותיו, קונה כמה דגים מהדייגים המקומיים וכמה צפורים מנערי הבדוים, וחוזר העירה כשפניו נוהרים, תיקו מלא וכלבו עיף.
כלב זה, עליו השלום והברכה ובצל שדי יחסה, היה אישיות הגונה. כפי שכבר אמרתי לך, היה הדוקטור בורדקוש נוהג לקחת עמו את אבזרי הציד לכל אשר פנה. בדרך כלל היה פונה למקהוה של בודריאן, ושם היה קובע את שתו על שרפרף, מניח את כרסו על אחת מירכיו, מסלסל את עוקצי שפמו, מדגים ביריקות את כשרונו בקליעה, מניח לחרוזי המסבחה שיטפטפו מבין אצבעותיו, ומלהג. אותה שעה זוחל הכלב אל אחת הפינות, מחוץ לפגיעתם של פוסעים, ומנמנם.
כי אנטון – זה היה שם הכלב – היה ישיש. לציד לא צלח מתחילת בריאותו, חוץ מציד זבובים. הוא לא היה פוינטר ולא רטריבר. באותה תקופה שאני דן בה כבר קהו שיניו עד כי כל מאכלו לא היה אלא לחם טבול במרק. אנטון לא היה כלב גזעי ולא מיוחס, ואפשר היה הדוקטור בורדקוש מוצא היה חיה יותר מועילה בין אותם הסמוכים על פתחי האטליזים. אבל אנטון זה דבק באדוניו כאח, אל, יותר מאח: כז’אקט, כשפם, כקרחת וככרס, כלשון וכג’יפט. הדוקטור בורדדקוש בלי אנטון היה דמות לא שלמה.
אמת כי הדוקטור הנכבד, בדברו אל כלבו, היה משתמש במלים שאינן רשמיות. אבל זה הרי מדרך העולם. בפני מי יפתח אדם חרצובות נימוסיו אם לא בפני מקורביו והאינטימיים? ומי יודע אם לא הסווה הדוקטור במלים אלה רגש עמוק שבוש לגלותו לעיני זולתו?
בין פסח לשבועות, אומרים הציידים, רב הציד באגמים. באותה עונה נוטל כל צייד את כליו מן המחסן או מעל הוו, מקנח מעליהם את השמן, טוען את תיקו, שורק לכלבו, ויוצא למקומות בהם גדל הסוף.
ויהי בצהרי יום חמסין אחד, ואני רואה את הדוקטור בורדקוש נגרר ברחבה הגדולה שלפני הסראי, תיקו מלא גבו מעוקם ממשא כרסו, הג’יפט תלוי על כתפו הפוך, וכלבו אין עמו.
חסרון הכלב היה כה מוחש עד כי בנתי מיד: אסון קרה. קראתי לדוקטור והוא הפנה את פניו אלי, היסס קמעא, וגרר את רגליו לעברי.
הוא הניח את משא גופו על השרפרף שבעטתי לו, הסיר מעליו את תיקו ואת הג’יפט, ואז ראיתי את אשר לא ישוער: עוקצי שפמו היו מדובללים כלפי מטה!
“יא אסתאז!” קראתי לנערו של בדריאן, “ואחד חילו.”
הדוקטור נטל מכיס הז’אקט ממחטה מזוהמת, וקינח בה את עיניו. טפחתי לו על קצה ברכו הפנויה מכרס, טפיחת עידוד.
“אה,” נאנח הדוקטור בורדקוש, “איזה אסון! איזה אסון!”
“ידידיך אנו,” אמרתי לו כשאני שם את כפי על לבי, “בעת צרה כבעת אסון.”
“אוי לשברי! יודע אני,” אמר הדוקטור וניפץ את חוטמו לתוך הממחטה. “אלא שכעת כבר לא יועיל כל ידיד. מת המסכן.”
“בנחמת ציון תנוחם,” אמרתי לו בעברית.
“רואה אתה,” אומר הדוקטור בורדקוש, “מהלך הייתי על גדתו של הנחל, ומחפש לי מקום נאה לרבץ בו ולסעוד, ואולי גם לנמנם קצת, ופתאום מזנק מן הסוף איזה עוף. הג’יפט היה, במקרה טעון. מיד אני מסיר אותו מעל כתפי ומכין עצמי לקליעה. לכל בעל נוצה ידיד במועצה, ואני מחכה לאחרים שיגיחו גם הם מתוך הסבך. ואז אני שומע רשרוש, והנה העוף. אינני ממתין כהרף עין, ופיף פף!”
תוך כדי הפיף-פף נופף הדוקטור בורדקוש את זרועו והפך את ספלון הקהוה.
“והצפור נפלה שדודה?” אני מושך את חוט סיפורו.
“לא. לא הצפור,” אומר הדוקטור בורדקוש בקוצר רוח. “אנטון. כלבי הנאמן.”
“אַי, אַי,” נשכתי את אצבעי וטלטלתי את ידי בצער. הרגע הצריך עדינות, ובכן אמרתי בצרפתית pauvre bête.
“כן,” אומר הדוקטור בורדקוש ומקנח את עיניו. “חיה מסכנה רצתי אליו, והוא מוטל כך, ודמו זב. ניסיתי לעשות בחכמת הרפואה, אבל הוא כבר היה מעבר לתחום סמכותי. רגעיו חוצצו. ישבתי לידו והוא גוֹוע, ואני אין בידי לעשות דבר לישועתו. ופתאום התמודד, לקק את ידי, ונפח נשמתו.”
מה אומר לך, איש צעיר (המשיך סבא של גאגא) אותה שעה חנקו דמעות את גרוני. מה עלוב האדם שהמית את אשר אהב.
“אין דבר,” אמרתי לדוקטור בורדקוש. “הוא סלח לך.”
“בגן-עדן תהיה מנוחתו,” אמר הדוקטור והעביר את כרסו אל ירכו האחרית. “תחת כנפי השכינה.”
רגעים מספר היינו נתונים להרהורי צער, בעוד אני מעלה בדמיוני את אנטון המסכן כשהיה חי ומנמנם בפינה או מנסה לצוד זבוב טרדן מעל גבו המקורח.
“ומה עשית בגויה?” שאלתי פתאום. “הרי לא הנחת אותה שם, מאכל לחית השדה ולעוף השמים?”
“לא,” אמר הדוקטור בורדקוש. “ידיד נאמן כמותו ראוי לקבורה נאה, ככל נצרי. לקחתיו אתי, והריו פה.”
הוא הצביע על תיקו. עתה הבחנתי כי מן התיק משתלשל זנב, ובנתי מדוע מלא התיק כל כך.
“אלא,” אמר הדוקטור בורדקוש, “שאין פה אצלנו בית קברות מתאים. הכוהן מסרב להניחו בין אנשים.”
אכן, אנטון עליו השלום מעולם לא נטבל.
“אולי תנסה בבית הקברות היהודי?” שאל הדוקטור.
“לא יסכימו,” אמרתי בבטחה. “הן לא נימול.”
זאת היתה באמת בעיה קשה. ברי לך בריה, או מי שהיה בריה, שאינה שייכת גם לאחת מן העדות הדתיות. איפה תיקבר?
“יודע אתה מה?” אמרתי, “הנח אותו לי. אפשר אמצא מי שיעשה ממנו פוחלץ יפה.”
אותו זמן עשה במקומותינו איש אנגלי רזה וקטן ומגולח שפם, שהעיד על עצמו כי בא לחקור את הפאוּנה של ארץ הקודש. פאונה היא חיות. הכל סברו כי בא הנה בשליחת סודית, אך באמת היה מאסף שרצים ורמשים, צפרדעים וקיפודים, צפורים וביצים וכל דבר טמא, והיה מומחה גדול במעשה הפוחלצים,
נטלתי את התיק והלכתי אליו.
“מה זה?” שואל האנגלי. “תן?”
“לא,” אמרתי לו. “זה אנטון. אולי תעשה ממנו פוחלץ?”
נטל את הגויה בזהירות, הניחה על שולחנו ובחן אותה בעדשה.
“הרי זאת חיה יקרת המציאות,” אמר.
“אכן, לא היה כמוהו,” הסכמתי.
“ופה קוראים לזה אנטון?” שואל הוא בסקרנות רבה.
“קוראים לזה פגר של אנטון,” אמרתי לו.
האנגלי נטל את פנקסו ורשם, כשהוא הוגה את המלים: “השם הלוקאלי – פגר של אנטון.”
“ופוחלץ תעשה?” שאלתי.
“ודאי אעשה,” השיב האנגלי. “כמה אתה רוצה מחירו?”
“לא שלי הוא,” אמרתי. “הוא של הדוקטור בורדקוש.”
“אה,” אמר האנגלי. “של הצייד. איפה צד אותו?”
“הוא המית את אנטון ליד שפך הרובין,” אמרתי.
"שוב נטל האנגלי את פנקסו, ורשם, כשהוא הוגה את המילים: “נצוד ליד שפך הנחל רובין, כשלשים וחמישה מילים מערבית-צפונית מירושלים, בחודש מאי.”
כעבור שנים אחדות נסע מיכה הכזבן לאנגליה, כדי למכור שם תפוזים. שהה שם מיכה כמה חדשים וחזר כשאוצר סיפוריו מחודש במקצת. הוא אמר כי לונדון גדולה מאה פעמים מיפו וכי מלאה היא בתים מטונפים בפיח וכי במוזיאון גדול שם ראה את ארון קבורתו של אלכסנדר המקדוני וגם את פוחלצו של אנטון, ניצב על כן.
אכן, דומה שזכה אנטון לקבורה מכובדת, על אף הכל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.