לא הפרשה. הפרה.

מקודם מסרו בשם יודעי-דבר (הבדו) כי תהיה בצורת. נחה דעתי. לא אוכרח לאכול מאנימייקר וביצים, יהיה לי תירוץ לא להתרחץ, ולא אוצרך לקנות נעליים. אחר כך היה גשם קטן. אמרו יודעי-דבר (דוברי משרד החקלאות) זה כלום. נחה דעתי. אחר כך בא גשם גדול, ונרטבו רגלי ורעדתי וראיתי כי אין זה ענין. אני מוכרח לקנות נעליים. שמתי יד בכיס ומצאתי שילינג חדש. מטבע יפה, אבל לא מספיק לקנות מסתיך. אמרתי בלבדי: “די להיות עצלן. כל עבודה שיציעו לי, אקבל. אני צריך כסף.” צלצל הטלפון. מדבר גוגו. הרוצה אני עבודה? מהשם מצעדי גבר כוננו. מה העבודה? כך וכך. “כמה תשלם?” “כמה אתה רוצה?” אמרתי: שבעים ותשע לירות ועשרים גרוש." אמר: “טוב.” אמרתי: “מתי תשלם?” אני מכיר אותו. אמר: “תן עבודה ותקבל כסף.” גם הוא מכיר אותי.

מיהרתי ועשיתי את העבודה והבאתי לגוגו. כתב לי צ’ק מאוחר. אמרתי: “בזה תקנח. לי תתן מזומנים.” אמר: “אין לי.” אמרתי: “אני קורע את העבודה.” הוציא חמשים ושמונה לירות ושלשים גרוש ונתן לי. אמרתי: “והשאר?” אמר: עשרים וחמשה אחוז אני צריך לנכות מס הכנסה ועשרה גרוש בול. זה החוק." חוק הוא חוק. לקחתי את הכסף. יספיק לנעליים ועוד יישאר למסתיך. אני מקוה. כבר מזמן לא הייתי בחנות נעליים.

נכנסתי הבית. מצאתי דואר. ניר אדום. אם לא תשלם וכו'. ארנונה. תשע עשרה לירה. הלכתי לדואר ושילמתי. חזרתי הביתה. דופקים על הדלת. ועד הבית. הועלתה אגרת החברות. במקום שלשים חמשים לירה. ואני חייב מס הבית. נו, טוב. כמה? עשרים לירה.

נשארו תשע עשרה לירה ושלשים גרוש. אולי יספיקו לזוג נעליים אולי יספיקו לנעל אחת. בגשם אדדה על רגל אחת.

באה הגברת. אולי יש לי כסף? (איך נודע לכולם?) צריך לשלם בשביל הטלפון וחסר לה. כמה? תשע לירות. מה לעשות? נתתי לה. אמרה: “הועלתה אגרת הראדיו ויש לי רק עשר לירות. לא נשלם כעת, נשלם אחר כך, וגם קנס.” נתתי לה.

נשארו לי חמש לירות ושלשים גרוש. עגמתי. אמרתי בלבי: אקנה בקבוק קוניאק ואשתכר. הלכתי לחנות. אין קוניאק במחיר כזה. הועלה הבלו.

נכנסתי לבנק, החלפתי את חמש הלירות בשילינגים חדשים, ונתתי לבני שישחק בהם. בשביל זה עוד טובים המטבעות.