לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה, היה ילד שלא אהב ביצים. מדוע? אה, מדוע. ככה. אולי מפני שארע לו פעם להיפגש עם ביצה לא כל כך טריה, ומאז היתה עוברת בו סמרמורת לזכר ביצה. ואולי מפני שקרה מקרהו לחזות בחלבון של ביצה חיה, ונעורו בו אסוציאציות לא נעימות. מכל מקום, עם חובבי הביצים לא נמנה.
ובכל בוקר היתה אמו שמה לפניו ביצה, לפת שחרית.
יום אחד אימץ הילד את לבו הקטן, ואמר: “אמא, אמא יקרה, אנא, אולי מותר לי לא לאכול ביצים?”
הילד לא אמר “אנ-לא-רצה”, כי היה מנומס, ואפילו אל אמו דיבר בנימוס.
אמרה לו אמו: “אהה! כבר אתה מתחיל? אתה, בני, אָכול תאכל את הביצה, כי היא מזינה מאד. אתה צריך לאכול ביצה.”
אמר הילד המנומס: “אבל אמא, אמי היקרה, אני גם להביט על ביצה אין אני יכול. אנא, אמא, האין אני רשאי לאכול משהו אחר לפת שחרית, אפילו מה שמאכילים את חיילי ישראל בשבתות? אבל לא ביצה.”
אמרה אמו: “אל תהיה כפוי טובה, בני. אני משתדלת לתת לך מן המיטב. אמנם אין אנו עשירים, ויודעת אני גם יודעת כי אין התפריט בביתנו מגוּון כבבתי הפקחים של העיריה. אבל שהדי במרומים כי מתאמצת אני להפיק את המרובה מן המעט שיש לנו. ואתה – אכול את הביצה!”
אמר הילד: "אנא, אמא – "
אמרה האם: “הנשמעה כזאת בימיכם? שמע-נא, ילד. אמך אשה עסוקה. רב טורחי גם בלי שאצטרך לנהל אתך ויכוחים אידיאולוגיים על כל ענין פעוט. כשתגדל ותשא אשה תוכל לצוות עליה ולהזמין לך מאכלים כטעמך האינידיווידואלי. פה, בבית זה, אכול תאכל את אשר יושם לפניך. בנת?”
אכל הילד ביצה בכל בוקר.
יום אחד היה מבוגר, וברשות עצמו. ויהיה משכים בכל בוקר, כי היה בעל נפש. משכים היה, ומתחיל את יומו בשיטה, והיה עושה בשיטה כה וכה, והנה פתאום היה עליו להיחפז, ובכן היה שולק ביצה ובולע אותה בחפזון.
בכל בוקר.
ואז מצא לו משרה אחרת, אף כי עוד נחשב בעל נפש. שוב לא היה עליו להיחפז לעבודתו בבוקר בבוקר. ובכל היה מתחיל את יומו בשיטה, והיה יוצא בכל בוקר והולך למסעדה קטנה ונקיה שמעבר לצומת הרחובות, ושם היתה אשה שמנה, ישרה וטובת-לב מבשלת ומגישה ארוחות לאנשים עובדים אשר לא היו להם נשים ולא אמות לבשל להם את ארוחותיהם.
האירה האשה השמנה, הישרה וטובת-הלב פניה אל הצעיר המנומס, ושאלה אותו: “הביצה – רכה או קשה? ואולי ביציה? או חביתה?”
התנער הצעיר מן הסמרמורת שעברה בו, ואמר, בנימוס רב: “גברתי, אם לא אכפת לך, לא ביצה. אין אני מחובבי הביצים.”
אמרה האשה השמנה, הישרה וטובת-הלב: “שמע-נא, אדון צעיר, רואה אני בך כי גודלת כהלכה, על ברכי אם אוהבת ונבונה. ואני אומרים עלי כי מטפלת אני בלקוחותי כמו אם. גם אתה יכול לראות בי ממלאת מקום אמך. ואני יודעת מה טוב לך. ולא ארשה לך לצאת לעמל יומך בלי פת שחרית הגונה בכרסך העדינה. וכעת בקיצור: איך אכין לך את הביצה?”
ובכן אכל הצעיר ביצה לפת שחרית, בכל בוקר.
יום אחד נשא הצעיר אשה.
כאשר חזר הזוג מירח הדבש, ונכנסו לדירתם, אמר הבעל הצעיר לאשתו הצעירה: “בובה, אני אוהב אותך. מותר לי לבקש ממך משהו?”
אמרה האשה הצעירה: “ודאי, אלוף נעורי. מה אתה חפץ, חביבי?”
אמר הבעל הצעיר: “בובה, זה ככה. אני – אני לא כל כך מחבב ביצים. האם אכפת לך מאד אם לא תכיני לי ביצה לפת שחרית מחר?”
נתנה האשה הצעירה את עיניה בבעלה הצעיר, העלתה קמטים במצחה ואמרה: “הבט הנה, חביבי. אני מתחילה להבין כי אמך היתה נוהגת לפנק אותך, והרשתה לך להזמין אצלה ארוחות, כאילו הבית הוא מסעדה. לא נישאתי לך כדי להיות לך לטבחית או למלצרית. אין אני יכולה וגם אין אני רוצה, וגם אין אני מתכוננת לבשל ארוחות מיוחדות לכל אחד מבני המשפחה לפי הזמנות. אתה תאכל מה שאני מגישה לך. אני אינני אמך.”
והאיש אוכל ביצה בכל בוקר, עד היום הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.