רקע
מידד שיף
איך חגג שופתכיף את הפסח

רצונכם לשמוע כיצד חוגג ערל את הפסח, עם יין ומצות וזמרה ושאר ירקות? הוא טוען כי נהנה מזה. אני מסופקני אם נהניתי מזה. אולי תיהנו אתם מזה.

ערב גשום אחד, לפני כמה שנים, זרח אצלי פרצופו של שופתכיף. את שמו המקורי אינני זוכר, ומסופקני אם שמעתיו בכלל. כיום שוב נקרא הוא בשם אחר. בימים הטובים ההם קראנו לו שופתכיף, בגלל דיבורו, שהיה מנוקד כולו במלים “שופת כיף?” ו“בעדין” ו“אסמע מני” וכיוצא באלה, שאינן אלא תחלי, הוגן לגמגום.

אותו ערב גשום סיפר לי סיפור ארוך. בגליל של אלף לילה ולילה בלילה אחד. כמו רבים משלנו אין שופתכיף מכבד את האמת הערומה, ובסיפורו ניכרו שיפורי המספר המאומן.

לסוף הגיע לעצם הענין. מעמדו החוקי מפוקפק.

כולנו היה מעמדו החוקי מפוקפק. חדלנו מהיות אזרחים והיינו לתושבים. אין מסמך ואין סומך ואין על מה להסתמך, עם ממשלה זמנית תוך גבולות זמניים וחוקי מעבר מטושטשים ומסורבלים מכדי הגיון. אבל בין כולנו היו אנשים מחוץ לכל חוק. אלה היו אנשים שנעדרו מבתיהם בתאריך מסוים, עם ערפלים של הגדרות מסביב לעובדה זאת, ועם תוצאות קאטאסטרופאליות להם ולצאצאיהם.

קביצור, שופתכיף היה מסתנן.

אינני פחדן, אבן המלה הזאת הקפיאה את דמי. כחייל נאמן, (אף כי לנתי בבית, טרם שוחררתי) היה עלי למסרו מיד למשטרה או למפקדי.

מתוך שהייתי שרוי במבוכה, עברתי לחרפות.

“איךזה,” שואל אני אותו, “נכנס רעיון גאוני זה של בריה למוחך המטומטם? איך בכלל הצלחת להגיע לעבר האחר? ואם כבר רבץ חמור כמוך בצד האחר, מה פתאום גלגלת את גוייתך המזוהמת חזרה הנה?”

שלא כמנהגו, לא השיב לי שופתכיף בלשוני. הוא היה רך כקנה, ושפל ברך כעגל שזה אך נולד.

“יא אחי,” אמר לי, “חיי תתלויים לי מנגד. ואתה מצאת לך זמן להטיף לי מוסר?”

דברים אלה הכניסו בי בינה.

“אולו תחזור לשם?” הצעתי.

“אל מי? אל מה?”

אימצתי את מוחי, בעוד הוא מעשן את הסיגריות שלי. הוא אמר לי אחר כך כי תוך רגעים אלה יכל לשמוע חריקת הגלגלים במוחי. שימנתי את כוח מחשבתי בכמה כוסיות ערק מוברח, ופתאום צץ במוחי רעיון גאוני.

“שופתכיף,” אמרתי לו, “היכן אתה מתפלל?”

בפעם האחרונה התפלל בדרך, כשעבר את הקוים, מתוך פחד.

“מה דינך?”

שאלתי.

“ככל אדם,” ענה.

“ובכן,” אמרתי לו, “הרי אתה עולה חדש.”

“כלומר?”

“עולה חדש אתה. פליט מסכן.”

“בחיי, פליט מסכן,” אמר שופתכיף.

“עלית מחשכת הגולה, למולדת עלית, אחרי גלות של אלפים שנה.”

“אל תגזים,” אמר שופתכיף.

“אלפים שנה,” אמרתי, “לא פחות. היית מתבולל.”

“מתבולל הייתי,” חזר אחרי שופתכיף, כמו וידוי.

“ומתחמת הגבורה של ישראל” (הוא עיווה את פניו, ולכן חזרתי ואמרתי) “ומלחמת הגבורה של ישראל הציתה בך את הרגש הלאומי, החבוי בלב כל יהודי.”

“כל יהודי,” חזר שופתכיף.

“את הניצוץ של הנשמה היהודית.”

“ותוך סכנה עצומה ברחת מארץ מולדתך,” המשכתי.

“הלא זה כמעט אמת,” אמר שופתכיף. האם עלי ללמוד הכל על פה?"

“זה ציונות,” אמרתי לו. “הקאטכיזם של תושבי ישראל.”

“נעם, יע מעלם.”

“וכעת לך תשיג תעודת עולה של הסוכנות היהודית.”

אינני יודע כמה עלתה לו התעודה, אולי שתי שניות של פחד ואולי שני שילינגים, אבל היא היתה בסדר גמור. גם לא חדשה ביותר. השם שבחר לעצמו היה יוסף צ’קצ’יקינסקי. כל החתימות היו במקומן. שאלנו בין עולי פולין על איזו עיר נדחת שלא שרד מתושביה היהודיים גם אחד, וקבענו את מקום הולדתו.

שופתיכיף, סליחה: יוסף צ’קצ’יקינסקי, קיבל משרה ב“סולל בונה” (“עולה חדש שלמד עברית על בוריה בזמן כה קצר”), והיה לאדם נאמן לעם, למולדת, להסתדרות, ולמפלגה.

ופה, רבותי, נכנסה האשה.

“אחרי ארי ולא אחרי אשה.” אבל, בעצם, מדוע להזהר? וכי אפשר בכלל להזהר?

איך אני ערב לטעמן של נשים. מה ראתה טיטה בפרחח זה? על כל פנים, ראתה משהו, אולי ראתה איך מצליח הוא להסתדר ואולי ריחמה עליו שהוא בודד, והתאהבה בו.

מה שהיו עושים שנים אלה בדרך כלל בערבים – זה אינו עניננו פה. יש לשער כי לא עשו כל דבר יוצא מגדר הרגיל, ולכן חבל על הסקרנות. אבל ערב אחד שבילו יחד היה מענין מאד.

שופתכיף היה בחור מסכן, אידיאליסט שעזב את כל מה שלא היה לו בגולה, ועלה לארצנו לבנות אותה משממותיה. או – נוסח אחר – פליט נרדף החוזר אל חיק אומתו העתיקה. ואין לו אבא ואין לו אמא ואין לו סוודר.

סוודר סרגה לו טיטה. אל אבא ואמא הזמינה אותו.

ושופתיכיף הלך, בפעם ראשונה בימי חייו רבי המאורעות, להשתתף בסדר של פסח.

הבה נתבונן במצבו. אפשר שאין יהודי היכול לקרוא “אשרי” על פה. אפשר מחלי, הוא את ה“יוצרות”. גם יש יהודים שאינם מדברים יהודית. אבל אין יהודי מבוגר שאינו יודע מה הוא סדר של פסח.

וסדר של פסח אם בקיאים אתם בו ואם לא, הוא דבר מסובך למדי. טכס עצום ורב, הכולל אכילה ושתיה ואמירה וזמרה וישיבה שאינה ישיבה, ואפילו גניבה.

שמעתי פעם פתגם יהודי: “הוא מתפרץ כמו גוי לסוכה.” אבל מה גוי בסוכה לעומת ערל בסדר של פסח?

כן. שכחתי לספר לכם. שופתכיף היה כרל. אביו השתייך לאחת העדות הדתיות שאינן נוהגות במילה. ואולי היה הרב פזור דעת, ושכח למול את בנו.

ושופתכיף לא ידע את כל הנכון לו. לוא ידע, ודאי היה מתחלה. תחת זאת גילח את פרצופו, סלסל את שפמו, סך את שערו, בישם את ממחטתו, לבש חליפה שעלתה לו ששים לירה והלך לבית טיטה.

אביה של טיטה מודרני למדי, ולא להתפלא על יצור זה שבא לסדר גלוי ראש. בלחש שאל האב את טיטה אם חבר זה שלה הוא “מהמתנגדים לדת.” טיטה אמרה כי חבר זה שלה טרם הראה התנגדות לשום דבר, ואנשאללה דאאמן.

הושיבו את שופתכיף במקום מכובד. אחותה של טיטה, טאטי, החלה מעגלת עינים כלפיו, והוא סלסל שפמו כלפי האם, מתוך תקוה לקבל מנות גדולות יותר.

השרץ הקטן, אחיה של טיטה, דקלם “מה נשתנה,” האב אמר “עבדים היינו.” וכן הלאה, וכן הלאה.

“דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין –” (אל תתגרדו.)

למזלו של שופתכיף התפארה בו טיטה לפני הוריה טרם בא, והחזרה על הסיפור שלנו, איך היה מתבולל בין מתבוללים ואיך וכו' וכו'.

כי כשראה שופתכיף את האב דולה טיפות יין מכוסו בכפית, חשב שהוא מסלק את שיירי הפקק, שנמוגו לכוס עם היין. הכל הטיפו יין, ושופתכיף ידיו בחיקו. בעטה בו טיטה מתחת לשולחן, ואז ראה שופתכיף כי הכל מחפשים שיירי פקק בכוסותיהם, מיד נטל גם הוא כפית, ועשה כמוהן, עד שחדלו.

ואז רוצה שופתכיף לטשטש את התקרית, ואומר: “כן, בזמן האחרון משתמשים בחומר גרוע לתעשיית הפקקים. הם מתפוררים.”

כל הכפיות קפאו בחלל. כל הפיות מסביב לשולחן, פרט לפיו של שופתכיף עצמו, נפערו, וכל העינים נלטשו אליו.

צוארון חולצתו נעשה צר בשלושה מספרים. הוא הרגיש את עצמו נורא חמור. אנשים הגונים מזמינים אותו לסעודה ומוזגים לו יין, והוא מעמיד אותם במצב אידיוטי כזה. אלא שהשרץ הקטן, שכנראה למד משהו בבית-הספר, השמי את קולו הצרחני: “הלא זה רק סמל!”

חייך שופתכיף במבוכה, ונסה לבלוע, אבל פיו היה יבש, והוא נטל את כוס היין, ושתה אותה.

וי וי. למזלו פרץ השרץ הקטן בצהלה. מילאו לשופתכיף את כוסו והזהירוהו שלא ישתה לבדו, עד שיגמרו הכל לשתות את ארבע הכוסות הראשונות.

אלא ששופתכיף נבוך מאד. תאבונו חל, ובמקומו בא צמא חזק. ארבע כוסות הן לפי התקן, אבל נוהגים שלא לקמץ ביין. והוא הגיח את תוכו מדה הגונה של משקים, וכשחש כי צופד עור פניו והולך, פתח את פיו ושימח את לב המסובים בבאריטון שלו.

ואחרי זה החלו משיחים בפסח ובנסים ובפסח שנכבשה בו יפו. וזימרו “והיא שעמדה.”

כפי שכבר סיפרתי (עיין לעיל), ראה שופתכיף את תושבי יפו – ושאר המקומות – בגלותם. הוא גם ראה את הערים והכפרים הנטושים, ואת ביתו, ואת שאר המקומות. כרסו היתה מלאה יין, וגולגלתו מלאה אלכוחל. נעגמה עליו רוחו. והוא מחה את חטמו.

כרגיל בליל הסדר היה ליל לבנה נהדר. האם, שהיתה ליבראלית לא פחות מן האב, הציעה לטיטה כי תקח את הבחור שלה לטייל. מסכן. ודאי נזכר בקרוביו שאבדו בכבשנים. צריך לבדר את רוחו.

יוצאים הם לרחוב, ופוגשים את שולה והבחור שלה, ואת מרים והבחור שלה, ואת צלה ואת בלהה ואת כל הג’מעה. ומכיון שכל בתי הקפה סגורים, וגם יפו כבר לא באה בחשבון, עושה החברה את שעשועיה בפטפוט, ומספרים מה היה ואיך. ורק שופתכיף שותק, נכא רוח.

אבל היין עושה את שלו, ושופתכיף פצה את פיו.

רק אמר “אינני יודע אם היתה זאת גבורה כל כך גדולה” והחבר של בלהה, שהיה קצין במחת"ר, שואל אותו: “ואיפה היית אתה, גבור שלנו?”

ושופתכיף אינו מתאפק, ועונה לו: “בין גולים.”

ומכיון שהחברה אינם תופשים מה פה, מתעאבת טיטה ואומרת: “הוא עולה חדש.”

“עולה חדש?” הם מתפלאים. “הוא מדבר עברית כמונו.”

“בין גולים,” אומר שופתכיף, “בין אנשים שעזבו את בתיהם ואת רכושם וברחו, כדי להציל את חייהם. היתה שם ילדה שנאנסה…”

“אה, הנאצים האלה,” אומר הקצין מהמחת"ר.

“הנבזים האלה,” אומר שופתכיף.

והחברה מרחמים עליו נורא, אבל כל הענין הרי כבר נמאס להם, עם הנאצים ועם העולים החדשים המסכנים נורא ואינם עושים כלום, ולכן הם טופחים לשופתכיף על הכתף, ואומרים לו: “אין דבר, יהיה טוב.”

ושופתכיף אומר: “אבל הם רעבים וקר להם.”

והקצין מהמחת"ר אומר: “אז מדוע אין הם באים הנה?”

ושופתכיף עונה: “אין מניחים להם לחזור למולדתם.”

“חזירות,” אומר הקצין מהמחת"ר.

“ולאן יחזרו?” אומר שופתכיף, “הרי בתיהם כולם תפושים.”

“האנטישמיות לא נוצחה במלחמה,” אומר הקצין מהמחת"ר.

אבל טיטה רואה שהבחור שלה מטריד את החברים, והיא מחליטה כי שתה כוס אחת עודפת, ומושכת אותו ללוותה הביתה.

ובדרך אין היא מתאפקת, ושואלת: “מה לך הערב? אולי תשכח את כל הצרות?” ומתחילה להטיף לו ציונות.

גם שופתכיף לא יכל לעצו ברוחו, ואולי באמת אהב את טיטה, ואמר: “טיטה, האם את אוהבת אותי קצת קצת. טיפ טפה?”

וטיטה אומרת: “קצת.”

“אז רציתי לומר לך משהו. זה נוראה חשוב.”

“מה?” שואלת טיטה בסקרנות.

“אבל לא תגידי לאיש?”

“לא אגלה.”

"טיטה, אני – אני –אל תיבהלו. שופתכיף יודע לשתות. ואולי האור החיור של הירח עם הצללים החוורים הם שהזהירוהו? סוף המשפט היה “אוהב אותך”.

ובל"ג בעומר היתה החתונה. אולי תגידו כי מבחינה חוקית היתה זאת חתונה מפוקפקת. אבל לזאת יענה לכם שופתכיף כי אדם שכל חייו מפוקפקים מבחינה חוקית, אינו יכול להתחשב בפרטים כאלה.

יודע אני כי יש סקרנים התאבים לשמוע איך גבר שופתכיף על קושי טכני מסוים. האם זה חשוב?

העקר שיוסף צ’קצ’יצ’נסקי הוא אדם נאמן לעמו ולמולדתו ולהסתדרות ולמפלגה וכעת גם לאשתו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!