יום אחד היה על צ’ווֹק לעבור גבול. הוכנס לאולם עגום והסתכל בענין רב במזוודה מוזרה וניסה לנחש מה בתוכה, והנה חש כי מדבר אליו מישהו. פנה צ’ווֹק אל המדבר ואמר בלשון אמו: “סליחה?”

אמר לו האיש בלשון זרה: “הזה שמך?”

“לא,” אמר צ’ווֹק תמה. “כלומר, לא שמעתי מה אמרת.”

“שאלתיך,” אמר האיש כמדבר אל גולם, “מה שמך.”

“אה, ודאי,” נחפז צ’ווק לאמור, ולא תפס מה הענין.

“האין אתה רוצה להגיד לי?”

שאל האיש בלגלוג.

“מוכן ומזומן,” אמר צ’ווק והסמיק.

“ובכן מה שמך?” שאל האיש בשקט המקפיא את הדם.

“מיקי,” אמר צ’ווק, “כלומר מיקי ג’ינג’י. אה, לא. צ’ווק. כלומר אבא של חיים. סתומרת מותק. זה אני. מה?”

נתן בו האיש עינים מצומצמות ואמר לאט: “מה קוראים לך, אדוני?”

“ק-קוראים לי א – – ק-קוראים לי סרחן,” הודה צ’ווק, "אבל אין זה שמי האמתי,´מיהר להשלים את אינפורמציה, “כ-כלומר כך רק קוראים לי – –” ופה חדך צ’ווק מדבריו, כי ראה את הבעת פני האיש.

נשם האיש נשימה עמוקה ואמר: “הבט, האם זה הדרכון שלך?”

“כן,” אמר צ’ווק והשעה ניגרת ממצחו. “כלומר את זה נתנו לי.”

“מי נתן לך?” הגה האיש כל הברה לחוד.

“לא מכיר אותם,” מיהר צ’ווק להודיע. “שם בתל-אביב יש משרד.”

נאנח האיש ואמר: “הואל נא, אדוני, ובוא אתי,” והוביל את צ’ווק לחדר קטן ובו ספסל ושולחן, ואל השולחן יושב איש כועס ועל הספסל יושב איש עיף.

אחרי שנחקר צ’ווק תשע פעמים תוך שבעה ימים, הוזרקה לו זריקה של גילוי לב, הושכב על ספת פסיכיאטר, וגילה את האמת: “כשהייתי תינוק נקראתי מיקי, כשנולד אחי הצעיר ממני נקראתי איקי. בבית הספר היו בכתה שני מיקי, ובכל נקראתי מיקי הג’ינג’י, כי היה שערי שחור. בבית הספר התיכון נקראתי בפי חברי מוקיון ובפי המורים אנטוקולסקי. רק אבי קרא לי מיכאל, כשכעס עלי. בצבא כינוני צ’ווק. ידידתי קראה לי מותק. אשתי קוראה לי גולם. ילדי קוראים לי אבא. ילדי השכנים קוראים לי אבא של חיים. בעבודה מאחורי גבי קוראים לי סרחן ובפני קוראים לי קולגה.”

“וזה הכל?” שאל החוקר.

“כן,” אמר צ’ווק.

“ובכן,” אמר החוקר, “מה השם הזה שבדרכון?”

“מה?” תמה צ’ווק, הביט בדרכון וחייך במבוכה. “אה, זה שמי החדש. קולס. שכחתי בכלל. זה רק רשמי.”