רקע
מרדכי בן הלל הכהן
עולמי ־ כרך א

 

מאת המחבר    🔗

בספרים האלה, אשר את הראשון מהם הנני נותן בזה לפני הקוראים, אני אומר למלא את חפצי משכבר הימים – לְסַפֵּר את כל אשר עבר עלי, את מראה־עיני ואת הלך־נפשי בכל יובל השנים, מיום עמדי על דעתי. מקצוע זה, רשימות וזכרונות, נעשה מזמן רב חביב עלי מכל יתר מראות הספרות וגלויֶיהָ, ואת כֹחי בו נסיתי עוד בתקופה הקדומה של עבודתי הספרותית. ויכול אני להתפאר, כי הנסיון הראשון עלה לי לא בלי הצלחה ידועה. עוד כשהיה “השחר” קים שלחתי פרקים אחדים כעין זכרונות על דבר ראשית התנועה הלאומית אז, והמנוח סמולנסקין קבל אותם ברצון, וגם הדפיס אותם בירחונו. שמם היה “הנסתרות והנגלות”. אך הצנזורה הרוסית לא נתנה לפרסם אותם, וכעבור שנים אחדות, באמצע שנות השמונים למאה העברה, נדפסה ב“המליץ” שורה שלמה של הזכרונות האלה, “מאחורי הפרגוד”, שֶהֵסֵבּה עלי את עיני הסופר ליב ליבנדה. מני אז הוספתי לכתוב זכרונות בצורות שונות, והשתמשתי בכל מקרה שבא לידי להעלות על הכתב את הידיעות ואת הרשמים, שנשמרו אצלי בנוגע למאורעות צבור ולאנשי מעשה, שהיו ראויים, לפי דעתי, לבל ישכחו. לאט לאט, ובהמשך הזמן כמעט שקניתי לי את חלקי בספרותנו אך ורק במקצוע מיוחד זה – מקצוע הזכרונות. זו היתה משמרתי ועבודתי, עורכי העתונים העברים היו מקבלים בסבר פנים יפות את פרי עטי במקצוע זה, ויש שהיו מזמינים אצלי מעין עבודה זו, שכמו התמחיתי בה.

ולמרות הדבר, שטבע הענין מחייב את הזכרונות, כי יתיצבו לפני הקוראים כחלקים בלתי נפרדים של חיי כותבם, הנה השתדלתי אני, עד כמה שידי היתה אז מגעת, להרצות את המאורעות ואת הענינים באופן אוביקטיבי, מבלי שיֵרָאו פני אני על בד היריעה, מבלי שאהיה באיזה מקום שהוא שותף לכל החיים שהייתי רושם. מביט ומשקיף הייתי, אך אנכי בעצמי נשארתי תמיד בַּצֵל. והן באמת: גבור ונערץ לא הייתי מעודי, משאות צבור כבדים לא הרימותי. כחי לא היה גדול. יותר הייתי נשוא מאשר נושא, ןגם כאשר היה עלי להשתתף ועָזֹב עזבתי עם חברי – לא התראיתי, ובחרתי להתכסות בענן.

ועוד אחת. נושאי זכרונותי היו תמיד, ברובם הגדול, בני דורי הסופרים העברים, ועל מראות חיינו האחרים לא שפכתי כל אור. ואני הלא חייתי תמיד חיים מלאים, חיי צבור וחיי מסחר, ואלה השאירו אחריהם בזכרוני רשמים בלתי נמחקים, ואשר ערכם לא יקטן ממאורעות הסופרים והספרות. סבורני, כי כל רשמי חיינו יש להם חלק לעולם הבא, ועלינו ליחד גם להם מקום בספרות הזכרונות, – זו הבאר, אשר ממנה ישאבו כותבי דברי הימים להשקות את הדורות הבאים.

ובספרים האלה רוצה אני להתאמץ למלא את החסר בזכרונותי אשר פרסמתי עד כה. שואף אני להביא את “עולמי” בלב הקורא, בהיותי אחד מרבים, אשר כמוני כמוהם חיו את החיים האלה, בלינו יחד את העולם הזה, שאני רושם אותו בזה. חושב אני כי סְפָרַי אלה, יחד עם הזכרונות השונים שפרסמתי וקראתי להם שמות שונים, יתנו תמונה שלמה מכל חיינו הצבוריים וגם מתנועתנו הלאומית במולדות רבים של תקופת “עולמי”. עד כמה שאפשר, השתדלתי לבלי לִשְנות עוד פעם את המאורעות, שכבר כתבתי על אודותם בזכרונות שנתפרסמו, לכל הפחות, בקובץ מאמרי “מערב עד ערב” (וילנא, תרס"ד), אם כי אחריות גמורה אינני מקבל עלי. כי במשך עבודתי אני בודאי אשתמש במגלות רבות, שבשעתן נתתי להן פרסום באכסניות ספרותיות שונות. חס אני על עמל ספרותי זה שלא יצא לבטלה, וגם הקורא לא יפסיד: הן יש יותר ערך לדברים, שנכתבו תחת רושם הרגע ונתקנו כעבור שנים רבות. גם הרעננות שמורה בהם, וגם המשפטים עברו דרך בקרת חדשה.

דרך כתיבתי את הספרים האלה היה – זכרונות, כפי שנשארו הענינים שמורים וקבועים אצלי בכלי הזכרון. לפני העוסק בעבודה זו ישנם הרבה דרכים. יכול הייתי לעבור על פני העתונים של כל תקופה ותקופה, והיו המאורעות יוצאים מדויקים למועדיהם ולזמניהם. תחת ידי שמורים מכתבים המונים המונים, מכתבים פרטיים, שעל פיהם אפשר היה לקבוע את הענינים כהויתם. ואולם אנכי לא השתמשתי גם באחד משני המקורות האלה. חי אני עוד חיי צבור הומים ומלאים, ואין שעותי פנויות לעבודה של עיון וחטוט בעתונים ובמכתבים ובמקורות ישנים. שקדן לא הייתי מעודי, ולעבודה מדעית, הנשענת על מקורות מדויקים, לא הוכשרתי. ולכן בחרתי לעבודתי זו דרך הזכרונות, ומהם לבדם לקחתי לי חומר ולבנים לבנות את הספרים האלה. תסבול אולי לפעמים הכרונולוגיה, יִמָצא לפעמים מוקדם ומאוחר באחד המקומות, – מה לעשות? אני אמרתי לנפשי: טוב אשר תכתוב ותשגה מאשר תחדל. את השגיאות יתקנו המבינים, ואולם את זכרונותי אני איש לא יכתוב מבלעדי.

זוהי עבודה של הרבה ספרים, שאין אני יודע עוד את מספרם בדיוק. תחת ידי עוד חומר היולי, שעוד טרם צַרתי את צורתו. העבודה כוללת, כפי שעלה במחשבה לפני, מראשית שנות השבעים למאה העברה עד לאחרי השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל. כיום הזה ערוכים אצלי לדפוס שלשת הספרים הראשונים, הגומרים בתקופת צאתי מרוסיא מולדתי ללכת להשתקע בארץ ישראל. ואת אלה אני נותן זה אחר זה. ואולם אני מקוה, כי גם הבאים אחריהם, הכוללים רשימות התחיה הישובית ביפו־תל־אביב, תקופת המלחמה וכל מצוקותיה, הכבוש הבריטי ומאורעותיו, – גם אלה לא יאחרו לראות אור הדפוס, אם אך יגזור ה' בחיים. הן לכם עסק עם איש, אשר שבעים שנה מאחריו…

בזמן הדפסת הספר הראשון הזה לא הייתי בירושלם ובלי השגחתי נלקה במקומות אחדים בחזרות וגם ברשלנות הסגנון. אנכי מביע את צערי ברבים על לקוים אלה, והמבקר יסלח לי.

כ' אלול תרפ"ו.

הר הכרמל.


 

א. יהי אור    🔗

באולם הציורים והתמונות של האמן המפורסם איבזובסקי בתיאודוסיה אשר בקרים ראיתי יריעת־בד גדולה, ועליה מצויר אותו הרגע הגדול, אשר בו קרא בורא העולם לאור, ויצו עליו “יהי אור”! על פני התהו והבהו…

את הרגע הזה בבריאת עולמי אני איני זוכר. מתי עמדתי על דעתי, על דעת העולם הקים ונמצא מחוץ להחוג המוגבל של הלמודים ב“חדר” ושל הענינים הנעשים ועוברים על פני בחצרנו בכלל ובבית־תפלה שלנו בפרט, – לא אוכל לכוין בדיוק, אפילו את השנה אינני יכול לקבוע. ואולם הפקודה האלהית להעלות נר על מחשכי, יצאה ובאה אלי דרך הספרות העברית החדשה, בהשפעתה של “שפת עבר”, כמו שהיו נוהגין לדבר בעלי המליצה, והראו את פעולתם עלי לא האנשים אלא הספרים. אל האנשים התיחסתי באי־אמונה, כי כן הורגלתי לשמוע דברי בקרת, ואפילו קטרוג ושטנה על גדולים וטובים. הזקן שלי היה מחסידי הצדיק מסטארושליה, בעל “עבודת הלוי”, ובגלל זה הייתי שומע לפעמים בבית־התפלה שבחצרנו דברי לעז לא רק ביחס לגדולים מן המתנגדים, אלא גם אל רַבֵּי החסידים שלא מקבוצתו של הזקן היו מתיחסים בשלילה גמורה. באופן זה לא היתה מעולם אמונתי רבה באנשים חיים, וחפשתי והייתי מוצא את מגרעותיהם. אבל לא נועזתי להתפרץ מתחת ההשפעה של הספר, של המלה הנדפסה.

ואל הספרים החדשים באתי, לאחרי שלמדתי את השפה העברית בתור מקצוע מיוחד, בלי כל יחס וקשר אל הלמודים הכללים העבריים, ואת השתלשלות הלמוד הזה אני זוכר היטב.

להמלמדים שלי לא היה כל מושג מידיעת הדקדוק של השפה. ואת השפה בתור כזו לא למדו אותנו. כאשר מלאו לי שבע שנים התחלתי גמרא, ועד העת ההיא לא הספקתי אפילו לגמור את למוד התורה כלה, וכפי שאני זוכר לא למדתי את הספרים במדבר ודברים. מן הנביאים הספקתי לגמור, עד התחלת גמרא, רק את הנביאים הראשונים. ואך התחלתי גמרא “ספו לי כתורא” את הלמוד הזה כל ימות השבוע, ורק ביום הששי עד הצהרים היינו לומדים בחדר את פרשת השבוע, ומפני מעוט השעות מעולם לא גמרנו את כל הפרשה. על מקומות הדקדוק בפירוש רש“י היינו פוסחים, יען כי גם הרבי לא ידע מה הוא סח. ורק בהיותי בן־עשר ואבא בא לביתו, פקד על הרבי ללמדני דקדוק השפה. הרבי היה בעל כשרונות טובים, והוא למד את התלמידים את חלק הפעלים מעל ספר “מסלול”, ובאופן זה רכשתי לי את ידיעת הפעלים, שבהם הספר מתחיל, ואולם לחלק הנקוד לא הגענו, כי יצאנו מאת הרבי הזה למלמד אחר. המלמד שבאתי אליו אחריו היה חריף ומוסמך להוראה, אבל בתנ”ך ובכל מה שנוגע לשפת עבר ודקדוק לא ידע כלום. הרבי הזה היה מאוכלי שלחננו, כי משפחתו דרה בעירה קטנה, ובעת האוכל ולאחריו נסה ללמד אותי ספר ישעיהו. הייתי מגיד לפניו פסוק פסוק, ולאחרי כל פסוק היה מורה אותי לעיין ברש"י את פירושם של הדברים. שיטת למוד כזו נמאסה עלי עד מהרה, וכפי הנראה חשב גם הרבי את כל הלמוד הזה ללא תועלת, ולאחרי עשרה או חמשה־עשר פרקים ללא־טעם וללא־למוד חדלנו מזה.

אבל לאחי הגדול הזמינו מורה מיוחד ללמדו “לשון ומליצה”. אחי כבר היה כבן שש־עשרה, שבע־עשרה, קרוב לזמן שישברו את בחוריו, וצריכים היו לדאוג להשלמתו. המורה היה יהודי גוץ, וזקן־עזים צהוב לו. המורה הזה, בישקה הקטן היה נקרא, היה ידוע בעירנו, ביחוד בקהל החסידים, לבעל־לשון, כלומר למליץ וכותב שירים. זכורני, שהיתה לו חוברת כתובה חרוזים על נס פורים, וכל בית של השיר הגדול הזה היה גומר בקטע מפסוקי התנ"ך ובמלת “הוא” מתוך אותו הפסוק. דרך למודו היה כך: הוא היה כותב בכל יום לתלמידו איזה מכתב או הרצאה מליצית על איזה ענין או מאורע, על פי הרוב מעניני היום, ממה שקרה בעיר באותו זמן: שרפה או גנבה, מקרה מות של אחד מאנשי השם, איזו תקלה או קטטה וכדומה. התלמיד היה מעתיק לעצמו את כתבי המורה, משתדל לעשות כמתכונתם ומחקה את המליצות בהשגחת המורה. גם המורה הזה לא ידע את תורת הדקדוק, אבל מן ההרגל והנסיון למד לבלי להכשל בשגיאות, ביחוד בנטית הפעלים. אנכי ראיתי בידי אחי את המכתבים והמליצות של המורה, ובשעות הפנויות ובחשאי הייתי מעתיק לי את המליצות האלה, אם כי את רבות מהן הבנתי רק לאחרי התעמקוּת.

עברו עוד שתים־שלש שנים, ואני כבן ארבע־עשׂרה. בחורף אחד הזמינו את המורה המליץ הנזכר, את בישקה הקטן, לתת שעורים במליצה לי ולאחד מחברי בחדר. חברי זה היה בעל כשרונות בינונים ולמודיו בתלמוד לא הצליחו; ובהיותו יחיד להוריו, השתדלו, לכל הפחות, ללמדו כתב יפה ומליצה. בחורף ההוא למדתי את ידי לכתוב מליצות על אודות כל מקרי יום, על הטובות והרעות אשר נפלו בעירנו, וחקיתי את מעשה המורה להרבות במלות הקריאה, כמו: הוי, אבוי, אהה, לכל צרה ופגע רע, וקריאות: האח! והידד לששון ולשמחה. שפכתי דמעות דיו על כל עשיר בעירנו שמת, על כל בית שנשרף, על כל מיני פורעניות, שהיה המורה מספר לפני ושׂם את המאורעות תוכן למליצותי.

החורף עוד טרם בא עד קצו, והשעורים בעברית אצל המורה חדלו משום־מה. לזמן הקיץ הבא נתפרדה חבורת התלמידים ונפרדנו שנינו למלמדים שונים. בזמן הלמודים ראיתי אני ברכה הרבה יותר מחברי, שלא היה מצוין בכשרונותיו ובידיעותיו. ומה השתוממתי לראות, כעבור ירחים אחדים, בידי חברי זה מליצה כתובה יפה, שאני לא הייתי יכול לעשות כמתכונתה. קנאתי בו קנאה גדולה ושמתי אל לבי להרבות בעבודה. בסוף הקיץ ההוא רכשתי לי, כמעט במקרה, מורה הגון לעברית. עוד ארשום במה שיבוא, בין יתר המורים לעברית בתקופת בחרותי בעיר מולדתי, נם קוים אחדים מפרצופו של המורה ההוא. בכלל נעשתה אז ההוראה של השפה העברית מקצוע מיוחד ובעירנו היו אז צעירים אחדים, שההוראה הזו היתה אומנתם, תחת אשר שנים אחדות קודם לזה היו רק מורים לכתיבה תמה, מעשה הכתב בעברית, ולמורים של השפה לא היה דורש ומבקש. בנחיצותה של ידיעת הלשון העברית הודו רבים מן ההורים, אפילו מאלה שהשתדלו להרחיק את ילדיהם מן ה“השכלה”. – מורי שפת עבר אלה היו באמת מפיצי ההשכלה בין בני הנעורים בכלל ובין תלמידיהם בפרט, ויש אשר השפעתם הרוחנית והמוסרית של המורים האלה גברה והכריעה גם את השפעת הבית והמשפחה. כלי זינם של נביאי־ההשכלה האלה היו, ביחוד, הספרים העברים, ספרי מליצה ושיר, ובתקופה שאני עומד בה – חוברות “השחר” וספורי פרץ סמולנסקין.

המורה לעברית אשר רכשתי אני, היה מן המשכילים הנסתרים. די לי להגיד, כי זמן ידוע היה גם מורה בבית הרבי מקאפוסט, – המלצה שאין למעלה ממנה. הוא היה עובר לפני התיבה בימים הנוראים בבית־התפלה שלנו ששם לא היו נותנים לאדם חשוד לעבור. ואולם באמת היה גם האברך הזה נתפס להשכלה, ודרך הקודש רחקה מדרכיו. בהמשך הזמן התגלה בתור משכיל, וימסור את בתו להגמנסיה, וגם פרסם בדפוס תרגומו של “היהודים” ללסינג. את השפה העברית ודקדוקה ידע על בוריה, ושיטת למודו היתה עפ“י הספר “אמון פדגוג” של מאפו, שבו ובספריו ובשיטה זו ראה את האל”ף ואת התי“ו של הספרות בכלל ושל שיטת הלמוד בפרט. ואולם בנוגע לשעוריו עמדי סגל לו המורה שיטה אחרת, שיטת התרגום. ומפני שלא אני וגם לא המורה לא ידענו כל שפה זרה, לכן הייתי מתרגם עפ”י הוראות המורה מיהודית. הספרות הזרגונית היתה בתקופה ההיא עניה עד מאד, והטעם הספרותי של מורי גם הוא לא היה מפותח ביותר, ולכן תרגמתי מכל הבא בידי. התרגומים לא היו מדויקים, הלכתי רק בעקבות הספורים שבחרו לי לתרגמם, והשתדלתי למצוא מבטאים, ההולמים בשפה העברית את המובנים של השפה היהודית. יחד עם זה קראתי בשעות הלילה או בימי השבת את הספרים אשר השגתי למקרא. אז נודע לי, כי המליצה היפה, אשר ראיתי לפני חצי שנה בידי חברי, היתה לא מעשי ידיו של חברי ופרי רוחו, רק הקדמתו של מאפו לחלק השלישי מספרו “עיט צבוע” העתיק הנער וישם בכליו ויתפאר לפני בנוצות שאינן שלו. והדבר הזה עורר בקרבי אז “קנאת סופרים”.

זמן למודי עם המורה הזה נמשך כשלשה חדשים. זה היה בתקופת הקיץ ולעונת הארוחה בצהרים היה הרבי משחרר אותי לשתי שעות, משתים עד ארבע, ובאחת משעות החופש האלה הייתי עושה עם המורה עברית. בהגיע הימים הנוראים והחגים אחריהם, חדל הלמוד הזה לבלי שוב עוד. המורה מצא אותי כבר מלא וגדוש למַדי, מבלי שיהיה לי צורך בעזרתו. בא החורף והגיע הזמן ללמודים חיצוניים ממש – לשון רוסיא וחשבון. ולאלה היה עלי להקדיש את השעה הפנויה לאחר ארוחת הצהרים בכל יום, ואת היום הששי ומוצאי השבת בכל שבוע. השפה העברית חדלה אמנם להיות לי מקצוע של תלמוד, אבל הרביתי לקרא מכל הבא בידי מעניני ספרות. אפילו בבית התפלה הייתי קורא את הקדמות הגאון מלבי"ם לכתבי הקודש, הכתובות מליצה. בחצרנו היתה דירתו של מוכר הספרים בעירנו, ואת כל שעותי הפנויות הייתי מבלה בדירתו האפלה למחצה, כורע על הספה הקרועה ומטפס על המסדרה להוציא משם איזה ספר דפוס ראם בווילנא או באקשט בזיטומיר לקרוא בו. ומה גדול אשרי, כשהביאה לי אמי למנחה מוַרשה את ארבעת החלקים של “דברי ימי עולם” לקלמן שולמן. זה היה הספר הראשון אשר ממנו שאבתי את ידיעותי בתולדות בני האדם.


 

ב. המין היפה והמזכיר לשדוכים    🔗

את מעשה הכתב הרוסי למדתי בחדר, במקום שהיה המורה המיוחד לכך, חיל שהשתחרר, קליגרף טוב. הוא למד אותנו גם את ראשית הקריאה הרוסית, אך לא יותר. להרבות את ידיעותי בלשון המדינה הזמינו עוד מורה, כביכול. זה היה פקיד באחד ממשרדי הממשלה, איזה לבלר נוצרי. משכרתו היתה, אם זכרוני לא יטעני, ששה או שבעה קופיקות לכל שעור, בתנאי מפורש לשלם לו את המשכורת בכל יום תיכף לאחר השעור. הוא היה שכור, ואת המשכורת היה נותן בכוס יין־שרף בבית המרזח הקרוב. ומפני שהוא לא ידע, כמובן, יהודית, ואני לא שמעתי את השפה הרוסית, לכן לא הצליחו הלמודים. זוכר אני, כי פעם אחת קראתי לפניו את המשל ממשלי קרילוב “הצפרדע והשור”, פירושן של שתי המלות האלו לא ידעתי, ועל המורה היה לבאר לי אותן עפ"י השיטה הטבעית. בידיו עשה לראשו כעין קרנים, והבנתי בקירוב, כי כונתו או פרה או שור. אבל קשה היה להמורה לבאר לי את המושג של צפרדע. לבסוף גנח על הרצפה בפישוט ידים ורגלים והתאמץ לחקות את שריקת הצפרדעים. לא הבנתי בכל זאת, אך לקולותיו ושריקותיו המשונים של המורה נכנסה החדרה המשרתת, והיא בארה לי את המלה ביהודית, – ונפקחו עיני.

כל זה היה בהיותי בן עשר, בן אחת־עשרה. אבל בהיותי כבן חמש עשרה הזמינו מורה צעיר שהיה תלמיד בית־הספר המחוזי. הוא הורני גם את דקדוק השפה הרוסית עד חלק הפעלים; יותר מזה לא ידע גם הוא. לפני המורה הזה למדנו בשנים, אני ועוד נער אחד מקרובי. זה נעשה מפני הקמוץ בהוצאות, ותחול המשכורת על שנים. חברי היה נער מטומטם, והמורה הקדיש את כל תשומת לבו לי לבדי, אבל, כאמור, ידיעותיו היו מצומצמות, ומה שידע מסר לי במשך שני ירחי למוד.

אני הנני הצעיר בבית הורי, ומלבדי היו לי אחיות ואחים. איש מהם, כמובן, לא בקר שום בית־ספר ואת הלמודים החיצונים קבלו מאת מורים פרטיים מן הזולים, שאינם מרבים במחיר תורתם. הברכה לא היתה רבה, והחליטו להזמין מורה כדבעי, תלמיד המחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה. זה נעשה בהסתר מהאב הזקן, שכמובן לא היה נותן בשום אופן לטפוס כזה לדרוך על סף ביתנו. כאשר נכנס המורה הזה בפעם הראשונה לביתנו ובמסדרון הבית פשט את מעילו וגם הסיר את כובעו מעל ראשו, פגשה אותו המשרתת בקללה נמרצת, ותברכהו בשחין על ראשו. משכרתו של המורה הזה היתה, לפי המושגים אז, לפני חמשים שנה, די הגונה, אבל תלמידיו ראו ברכה. אז החליטו, כי יתן המורה הזה גם לי שעוריו פעמַים בשבוע, ביום הששי ובמוצאי השבת, לבל אצטרך לבטל מלמודי בחדר. המורה הזה בחר לו בשבילי את תכנית הלמודים של בית־הספר, ויחלק את שעורי הלמודים באותה ההדרגה שבבית־ספרו, ויתן לפני להכין את השעורים כפי הכמות של שעורי בית־הספר. הנה כי כן נתן לי, למשל, תרגיל אחד מספר־הלמוד לשפת אשכנז, ועלי היה ללמוד על פה כעשר מלים גרמניות,– וזה במשך שבוע שלם, ממוצאי השבת עד יום הששי, ואני עלם בן חמש־עשרה, בעל כשרונות לא רעים, ביחוד הצטיינתי בכח זכרוני, יודע פרקים אחדים ביורה־דעה, מוצא ידיו ורגליו בתוספות ומהרש"א, ובדברי ימי עולם תקפתי את מורי, זה הגימנזיסט, לא אחת. מובן, שבמקום השעור האחד עם עשר המלים אשר שם המורה לפני, הכינותי במשך השבוע את כל השעורים, כעשרים במספר, שהיו בספר הלמוד, בפרט שהשפה הזו, הגרמנית, קרובה מאד ליהודית, כמעט “מאמע־לשון”, רק קצת מתוקנת.

הדבר הזה הרים את ערכי בעיני המורה מאד. עשו רושם עליו גם ידיעותי בדברי הימים, שרכשתי לי מן הספר “דברי ימי עולם”, ששם באו הרצאות הענינים הרבה יותר מפורט מאשר בספר הלמוד של אִילובַיסקי, שעל פיו למדו בגמנסיה. נוסף לזה היה המורה הזה בן למשפחה פשוטה, ועברית היתה לו זרה לגמרי. ובראותו אותי כותב עברית ומעלה על הכתב מאורעות ומחשבות, – והוא הן לא ידע את המגרעות במעשי ידי,– והייתי בעיניו כעלם בעל כשרונות טובים, ויתן את לבו ללמדני את כל ידיעותיו. בעצמו היה תלמיד בעל כשרונות בינונים, ומפני שעליו היה לכלכל את נפשו באשר מצא משעורים פרטיים, לכן היו ידיעותיו בלמודים אך מספיקות, ולא רבות וגדולות. על המורה היה ללמדני לא ידיעות כלליות, כמו חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה, כי אם רק רוסית וגרמנית. כי רק לזה נתנו המשגיחים עלי ערך, בראותם בזה תלמוד שיש בו מעשה. ובגלל זה רצה המורה להתאים את למודיו עמדי אל התכנית הזאת, והיה נותן לי לפעמים לערוך עלי גליון את אותו החבור, שהיה המורה בבית הספר שלו נותן לו היום. ואני זוכר מקרה אחד, מצחיק מאד, שכמעט לא יֵאמן כי יסופר, וזה הדבר.

באחד השעורים של תורת הספרות הרוסית נתנו לפני התלמידים במחלקה הששית, שהיה מורי אחד מתלמידיה, להרצות על אודות האופי של אחדים מגבורי הספר “גבור זמננו” של לירמנטוב. באחד הימים צוה מורי גם עלי לקרוא את הספור, ולכתוב את הכרקטריסטיקה של אחדים מן האנשים, הפועלים בספור הזה. מלאתי את המוטל עלי כפי יכלתי. בין יתר הנפשות תארתי את פרצופו של המחנך “אדון בופרי” ואמרתי עליו, שהוא היה חובב רהיטים יפים ורצפה יפה. המורה שאל אותי, על סמך מה כתבתי את הדברים האלה, וכאשר נתתי את תשובתי והראיתיו את המקור, התפרץ בשחוק אדיר. בגוף הספור היה כתוב, שלה“אדון בופרי” היתה “חולשה אל המין היפה”. להמלה полъ
ברוסית ישנם שני מובנים: מין וגם רצפה. אני מעולם לא שמעתי, שהנשים נקראות בשם “המין היפה”. המבטא התלמודי קורא לאשה “חמת מלא צואה”, ולא עלה על לבי, שיש לה שם־לואי יותר מתאים…

אך יותר מאשר מן המורים למדתי מחברי. אחד מהם היה בנו של ראש הסופרים במחלקת המשטרה, ואחר כך נהיה לעורך־דין. בנו ידע את השפה הרוסית על בוריה, וגם נסה אז לתרגם את הספר “אהבת ציון” של מאפו לרוסית. לא ארכו הימים ואני השתחררתי מן החדר. ולמורי התלמוד היו נתונים רק שתים־שלש שעות ביום. הייתי בן שש־עשרה, ומפני המלמדים וחדריהם התפרצתי, פשוט מעשה מרד, הודעתי, שאין לי יותר צורך וחפץ בהם ובלמודיהם. בעת ההיא נתתי אל לבי למלא, עד כמה שהבינותי, את המגרעות בסדר למודי הישנים, עברתי על כל כתבי הקודש, והשתדלתי עד כמה שאפשר לבלי להשתמש בביאורים השונים, מלבד פירוש המלות שלא ידעתי. לאחד מחברי היה קרוב “משכיל”, שלו היתה ספריה גדולה, ונם אני נהניתי מן הספריה הזו. ומכיון שהותרה הרצועה והתפרצתי מתוך עולו של החדר, הרשיתי לעצמי אפילו להכנס לפעמים גם לאולם הקריאה של הספריה הפומבית העירונית, אם כי שם היו יושבים בגלוי הראש. כל אלה לא היו מן הדברים שעלם כמוני היה יכול לדוש אותם בעקבו, כל זה נעשה רק לאחרי מלחמה פנימית וגם חיצונית – עם האפטרופסים שלי על “הנהגה טובה”, ונעשה לאט לאט, צעד אחר צעד. ביחוד השפיע עלי רע ילדותי וחבר שחרותי שלמה זלמן לוריא, זה שהתפרסם אחרי־כן בתור משורר עברי, פובליציסטון רוסי ושהיה בסוף ימיו גם רב־מטעם בקיוב. בהיותו עלם בעל כשרונות מצוינים וידיעות רחבות, האיר את עיני במקצועות רבים של הספרות העולמית. בני גיל אחד היינו וידידות ישנה קשרה גם את אבותינו, ובלינו יחד שעות רבות בכל יום, וקראנו יחד ולמדנו יחד. הוא נתן לי למקרא אה ספרי הבקרת של בילינסקי, דוברוליובוב ואפילו את כתבי פיסארוב, – ספרים, שבבתי־הספר של הממשלה לא היו משתמשים בהם מפני רוח הבקרת העזה המנשבת בם.

בתקופה ההיא היתה לי גם פרקטיקה “ספרותית” רחבה. שדכן היה בבית מדרשנו, והוא שדכן “מדיני”, וחליפת מכתבים גדולה היתה לו עם ערים רבות. הוא היה שולח ומקבל עשרות מכתבים בכל שבוע, ושיג ושיח היו לו עם שדכנים ומחותנים בכל קצוי ארץ. הוא בעצמו, במחילה מכבודכם, ידע רק לחתום את שמו, וגם זה בקושי, אם כי היה בר־אורין. והוא בקש ממני לכתוב לו את מכתביו בכל עניני ה“נכבדות” אשר נהל. עול החדר כבר לא היה אז עלי, עתותי היו פנויות מכל עבודה תכופה, והיה השדכן בא לביתנו בבקר בבקר וקורא לפני את מכתביו ואני כותבם. לו היה סגנון מיוחד לכל עניני השדכנות, ועד מהרה הסתגלתי אל אפני הרצאתו את הענינים שלו, עד כי הייתי ל“מזכירו”. הוא היה רושם לפני את שמות המחותנים, בת פלוני לפלוני, סכומי הנדוניא ויתר דברי התנאים, ולפי כמות הנדוניא כבר ידעתי למי קורין “גביר” ולמי “נגיד”, והתמחיתי בעבודה זו, עד כי הייתי בעצמי כותב את כל דברי הענינים כשדכן מומחה. הוא היה מביא אלי את כל המכתבים שהיה מקבל, ואני הייתי קוראם ומשיב עליהם, בהיותי בקי בכל הענינים יותר ממנו. והיה מקרה, שהלך השדכן לורשה לרגלי איזה שידוכים, ובינתים הייתי אני מקבל את המכתבים שלו, וגמרתי “ענין” אחד מבלעדיו ע“י חליפת מכתבים, כי אני הייתי גם החותם את שמו עליהם. תחת ידי היה תמיד סכום הגון של תוי־פוסתה משל השדכן, כי אך היה מקבל מאת איש, אשר לו בת או בן ש”נכבדות" מדובר בהם, שנים־שלשה רובל, היה תיכף מפריש מזה איזה סכום לקנות תוי־פוסתה, והיה מביאם אלי למשמרת.

ואופקי התבוננותי הלוך הלכו והתרחבו עם כל ספר שקראתי, עם כל מראות חיים שפגשתי, עם כל רושם שקבלתי. הסתכלתי מעל לגבולות חצרנו, התודעתי אל חיים אחרים שלא הורגלתי בהם, ורכשתי לי גם מכירים ומכרות, בנות־דודים ואחרות. כבר ידעתי להבדיל היטב בין רצפה יפה ובין המין היפה, ויש אשר הכה הלב הצעיר גלים למראה עיני תכלת ולחיי שושנים והתמימות הקדושה הלכה תמס… יצאתי מד' אמותי החוצה.


 

ג. משכיל כמה שנאמר    🔗

ובחוץ היתה רוח אחרת.

עוד שנים אחדות קודם לזה נראה הפרץ באחדות מן המשפחות המיוחסות אשר בעירנו. “ברחו” צעירים אחדים מבתי הוריהם על מנת להשתלם, ונמצאה גם בורחת, צעירה ממעלה היחוס; את הבורחים אמנם השיבו לבתי הוריהם, אבל המה התהלכו ברחובות קריה כמנצחים, כגבורים. מלחמת גרמניה וצרפת הביאה זרמים חדשים לרחוב היהודים, והשמועות על דבר חוק עבודת הצבא הכללית הכריחו הורים רבים מן השדרות העליונות לפשפש במעשיהם ובמנהגיהם עד כה בנוגע לחנוך הבנים. הן אחורי גבם אורבת חובת העבודה בצבא, ולבעלי השכלה תנתנה זכויות מיוחדות בנוגע לחובה זו.

היתה רוח אחרת בכל העיר. היו בתי־תפלה, שהמתפללים בהם היו חשודים על ההשכלה. בית־התפלה של זימל חפץ, אביו הזקן של יעקב בן ישעיהו מזא“ה ממוסקבה, נתפס כמעט למינות, אם כי הרב רבי חיים ברלין היה בתוך המתפללים שם. להמגיד מקעלם לא נתנו שם להטיף את מוסרו, ולהמטיף החדש דיינוב פתחו את שעריו. – שידוך אחד נגמר בלי שדכנים, ורק באהבת הצעיר והצעירה, וחוטי האהבים האלה נטוו ע”י אחד המורים העברים, מורה משכיל. וזה בקרב משפחות אמידות, משפחת לוריא ומשפחת רטנר! ויוצאים החתן והכלה לשוח יום יום בריש גלי, לאורך המדרכות ברחוב הרוח, ולא יתבוששו. – ואחדים מעולי הימים, בני העשירים והאמידים, וגם – ואולי ביחוד – מאלה אשר בשעתם “ברחו” לזיטומיר ולוילנא, להכנס אל בית־מדרש הרבנים שם, ובשובם “נתפרסמו”, כמובן – אלה וכאלה תפסו אל תחת ידיהם את בתי התלמוד־תורה אשר בעיר, ויקבעו בהם תכנית למודים חדשה. נוסף על תכנית למודי קודש, היו מלמדים את הנערים לשון עברית ודקדוקה, לשון המדינה וחשבון. היו בתוך המורים גם הסופר המנוח יעקב דינסזוהן, שהיה אז צעיר נודד בעירנו, גם אחת הבחורות, בת אחד העשירים הגדולים בעיר.

בתוך חבר המורים ההוא הייתי גם אנכי. איני יודע איזו זכות עמדה לי להנחילני את הכבוד הזה. אפשר מאד, שברצון הצעירים תופסי התלמוד־תורה היה להביא אל חברתם גם אחד מבני החסידים ממשפחה תקיפה, כדי להרבות צבאם נגד המתריזים. ואולי חפצו לקרב אותי אליהם, כדי לעשות עוד נפש צעירה אחת לההשכלה, משום להגדיל השכלה ולהאדירה. ולא מן הנמנע, כי יד דינסזוהן היתה בזה להביאני בקהל חברה חשובה של טובי הצעירים המשכילים, כי אנה המקרה לידי לעשות טובה לדינסזוהן בעת אשר כמעט היה בכל רע. בכל אופן, ידיעותי בעברית אז לא היו עוד מספיקות להורות את הלשון הזאת. בתוך המורים היה אליעזר צוקרמן, זה שהיה אחר כך סופר “השחר” ועוזר “האמת” של ליברמן, ודינסזוהן היה מורה שפרנסתו בכך. לידי מסרו את הכתה הראשונה ולמדתי את הילדים על פי הספר “אמון פדגוג”, כפי שקבלתי ממורי.

גבאי התלמוד תורה ומשגיחיה הביטו, כמובן, בעין רעה מאד על מעשי קבוצת הצעירים במוסד, אבל בהיותנו כלנו בני תקיפי הקהלה קצרה ידם לגרשנו. מיום ליום נעשתה ידם של הצעירים יותר תקיפה בתלמוד־תורה, וכבר עלתה מחשבה בלבנו לסדר גם בית למוד־מלאכה על־יד המוסד. זוכר אני, שפעם אחת הלכנו כלנו, כל חבר המורים והמורות, לתור את קומת המרתף של בית־הכנסת “זרזין”, שבחצר בתי הכנסיות במורד העיר, ולהתקין את הדירה הזו לבית־המלאכה. אותי, הצעיר שבחבורה, לא הכניסו לפני ולפנים אל תוך התכניות השונות והמחשבות הרבות, שהיו בלבות ראשי העסקנים, אך הרגשתי שאין הדברים כתקונם, שאנו מתפרצים לתוך רשות שלא שלנו, וכי איזו דברים בגו. לא יכלתי להבין, לא קלט מוחי: מה להפולני יעזרסקי, האגרונום הצעיר שבנה לו חוה בתוך העיר ויקרא לה “הבל הבלים”, ולילדי התלמוד־תורה? ומדוע ולמה מתענין בעבודתנו ורוצה לקחת בה חלק אקטיבי הסטודנט הצעיר אנדריוב, בנו של המומר הקבלן מאטוויי אנדריוב? כעבור שנים אחדות ואני התבגרתי, אזי נודע לי הדבר. גם האגרונום הפולני, גם בן המומר נתפסו לבולשת, ואת ראשי העסקנים מחברת הצעירים שלנו דנו בעון פשעים פוליטיים בגרמניה, בברלין, וראשית חטאת עבודתם היתה בעירנו.

גבאי התלמוד־תורה נפטרו מהשתתפותנו הבלתי רצויה הודות למקרה. פרצה בערה בעיר ותאכל שכונה שלמה של בתי עניים, ובאין בתים לחסות בהם, לקחו להם העניים את החדרים הרבים והמרווחים של התלמוד־תורה. זה נעשה בהסכם חשאי בין הגבאים ובין הנשרפים, כדי להפטר מעסקנותנו, שהיתה כעשן בעיני ראשי קהלנו.

והרוח החדש הלך והתחזק גם בעסקי העדה הכלליים. אם כי מוהליב־דניפר עירנו היתה עיר פלך וקהלת היהודים בתוכה רבת אנשים, בכל זאת היתה משרת הרב מטעם הממשלה על שכם רבי מאיר ברלין, רב ואב־בית־דין של הקהלה, זקן מופלג, שלמד את ידיו לחתום את שמו בשפת המדינה, ומפני כבודו של הזקן הסתפקו השלטונות בידיעה רבתי זו. ואולם לאחר פטירתו של הרב הזה, התנגדו בעלי ההשכלה שבעדה להוריש את בנו של הרב, את רבי חיים ברלין, גם את משרת הרב־מטעם אגב כסאה של הרבנות הדתית. התנגדו לזה, כמובן, גם השלטונות; ונבחר רב־מטעם אברך אחד, שגמר בשעתו איזה בית־ספר. זה היה יהודי “מושלם”, אוהב לעבור לפני התיבה, יודע לשון־קודש וכתב־ידו יפה ומסולסל, וקרוב למשפחה תקיפה בעדתנו. במנוי זה או בבחירה זו – הבחירות היו “חשאיות”, כלומר: תקיפי הקהל סדרו אותן בחשאי ועל־פי הסכם ביניהם מראש – רכשו “המשכילים” בעיר כח חדש, כח רשמי לכל־הפחות. לגיוננו התגדל והתרבה. ואם היה צורך לעלם או לעלמה לסדר להם תעודות־לידה כדי להכנס לבית־ספר שלא ברשות ההורים, היה הענין הזה, איך שהוא, נגמר במשרד הרב־מטעם הזה, שחשב חובה לעצמו לתמוך בידי הצעירים המבקשים השכלה.

מה שנוגע אלי, הנה היתה השכלתי צרה ומוגבלה מאד, והעיקר שהיתה כלה על “טהרת הקודש”. חייתי באמונתי התמימה, כי אין ההשכלה באה לקצץ בנטיעות וכי היא “בת־השמים”, כמו שהוכיחו לי ספרי ההשכלה אשר קראתי, – הן הגבורים השליליים של מאפו, גם בספוריו מימי המלכים בישראל גם בספורו מקורות חיינו, היו צבועים “הלובשים אדרת שער למען כחש”, אבל גם הגבורים החיוביים, שכאלה אנו צריכים לראות ולקדש, לא כפרו בשום דבר ולא שנו כלום מחיי הדת והמסורת. והאמנתי אמונת אומן, שהתורה והחכמה, “האמונה וההשכלה”, אחיות תאומות הן. חוג מכרי ומיודעי חובר לו מצעירים וצעירות, שכל אחד ואחד מהם התלבט והתחבט בפנתו על קורטב של דעת, ונלחם את מלחמתו עם מסורת הבית והמשפחה על קוי אור של חופש ושל השכלה. לא כל ספר היה מותר בקריאה, בדקו אחרי החברים, שאתה מתרועע עמהם, והטיולים בערבים על פני המדרכה שלפני הגמנסיה היו חשודים מאד. ואם נגלתה איזו “אהבה” בין שני צעירים, או אם נכנס איזה עלם ממעלה הבתים אל הגמנסיה, או נודע בקהל על דבר יסוד איזו קבוצה של צעירים – והתגברה ההשגחה על כלנו, ביחוד על הבנות, שהן היו תמיד תחת אפטרופסות מעולה.

ואל גבולי החיים הצבוריים בעירנו נכנסה, בתקופה ההיא שאני עומד בה, עוד חלקה חדשה, שהשפיעה בהרבה על שנוי הערכין הרוחניים בקהלתנו. הזמינו לשבת על כסא הרבנות את הגאון מלבי“ם. זה היה טפוס חדש בשביל עדה יהודית ברוסיה הלבנה, במקום שהורגלו ברבנים יושבים בשפל ודחוקים תמיד בפרנסתם, והם במעמד ביתם ובמאכל שלחנם כאחד מבעלי־הבתים הקטנים, כמעט עניים. והנה בא לעירנו להיות רב הגאון מלבי”ם, והוא מארץ אשכנז, והוא סדר את ביתו לא בשכונת בתי־הכנסיות אשר במורד העיר, ורק “על גפי מרומי קרת”, בדירה מרֻוחה ורהיטים יפים, וכל הבית אומר כבוד והדר. הרבנית וכלתה היו יוצאות פרופות ומלבושיהן על־פי האפנה האחרונה. הרב הגאון בעצמו היה מקבל עתונים לועזים, גרמנים, ולעתונים עברים, כלומר להמגיד והלבנון נתן ערך מיוחד. לבית הרב היה בא לעתים קרובות נכדו, בן בתו שישבה בסמולנסק, ופני העלם (יחיאל מיכל היילפרין המנוח, הידוע בחוגי הישוב החדש הארצישראלי) היה נראה על פני חוץ כאחד מבני הפרתמים, לבוש קצרים ומסתפר קומי, ופניו כפני ילד מבני המשכילים. אמנם הצעירים המשכילים באמת לא נטו אחרי הרב הזה, ומהם אולי גם חתרו תחתיו לשלחו מן העיר – אבל שהותו בעירנו הראתה את פעולתה אפילו על השדרות החרדות ביותר. מי שהרשה לעצמו לדוש בעקביו איוו מצוה קלה, היה יכול “להתלות באילן גדול”, – הרב וביתו, ויצא איפוא שנתקבלה השפעה הפוכה מזו שאליה קוו החרדים, בהזמינם את הגאון מלבי"ם לרב בעירנו.

ולי הביאה ישיבתו של הרב מלבי“ם הקלות רבות בחיי הפרטיים בעת ההיא. האפטרופוס הראשי עלי היה האב הזקן, שחצרו הספיקה לי את כל צרכי: פה גם בית־התפלה, פה גם הרבי, גם מוכר הספרים – ולמה לך עוד להתהלך על פני חוצות, ומה לך שם? ואולם הבקורים בבית הרב, השאיפה ליהנות מזיו תורתו ודרשותיו, ההתאבקות בעפר רגלי גאון נעלה כזה – לא רק שזה היה מותר, אך גם משובח. והתשובה: “הייתי אצל הרב” כסתה על פשעים רבים, ולא תפלת ערבית אחת נשכחה ונתבטלה בטיולים על פני המדרכה עם עלמות ובשיחות עם חברים, והכל על חשבון הבקורים בבית הרב… לא חנם השאיר הגאון מלבי”ם זכרונות טובים בלבי עליו, וגם גוננתי עליו, לאחר שנים אחדות, במכתבי שפרסמתי אז ב“השחר”. קץ תקופת עלומי הגיע אז, ואני החילותי את חיי ימי השחרות, חיי ההכרה, ובכל ערב כשהייתי שב הביתה לא הייתי שב ריקם: איזה רעיון חדש בעיני לקח לבבי, איזה ספר חדש בא לידי, והוספתי דעת והוספתי מכאוב.


 

ד. הצעד הספרותי הראשון    🔗

ומעיני בני המשפחה לא נעלם הדבר, כי אנכי הולך ונחמץ. גן נעול היתה חצרנו, והרגישו האנשים כי הנה אנכי הראשון, המתפרץ לצאת מתוך הסוגר הזה, וירעמו פנים וירגנו באהליהם. אבי ישב לו בפטרבורג, והיה בא הביתה לעתים רחוקות מאד, אחת לשנה ומחצה או לשנתים, ולא הוא היה המדריך אותי, והאב הזקן – זקן ושבע ימים, קרוב לגבורות, ואני לוקח לי את חפשי, אמנם לא בסערת מלחמה, אך צעד אחר צעד, עמדה אחרי עמדה. נסו להעיר את אזני אמי על הליכותי, אבל היא לא מצאה בי כל און. תמיד אני עובד: או קורא או כותב, ולא ראתה כל חטא וכל פשע בזה, שאני יוצא בערבים לשוח, בפרט שבני חברתי המה מן הדומים לי ומסוג המשפחות משלנו, ולא ראתה כל סבה מכריחה להוכיחני. והיא אשה טרודה בכלכלת הבית ובהנהלת עסקיה המסחריים, והבית, ברוך־השם, מלא בנים ובנות וחתנים וכלות גם כן סמוכים על שלחננו, ואין לבה פנוי לדקדוקי החקירות והבדיקות היתרות בהנהגתי, שאינה כלל חשודה בעיניה.

במשפחתנו היתה דודה, האחות הבכירה של אבי, שהיא חשבה לעצמה זכיות מיוחדות של פטרונית המשפחה כלה. היא ידעה את כל פרטי היחוס שלנו, הכירה את הגואלים והקרובים למשפחתנו עד הדור העשירי, החזיקה בהם בתמיכה חמרית ומוסרית, והיתה מזמינה אותם ומוזמנה אליהם לכל ששון ולכל אסון שלא יבוא. את “דגל הזהב” של המשפחה נשאה תמיד ברמה, והיא היתה השלטת בחצרנו, ורק האב הזקן גדל ממנה. ונסתה הדודה הזאת להוכיח את אמי, על מה ולמה אין היא שמה עין עלי, המתנהג “שלא כהוגן”, והעירה את אזנה למוסר במשל ומליצה, שמשפחה דומה לשרשרת: אם חוליה אחת מעלה חלודה, אזי כל השרשרת בסכנה. אבל אמי לא הכלימה אותי וגם לא מצאה לנחוץ להפריע אותי מקריאתי בספרים ומהתהלכי עם חברים בני גילי, כי לא מצאה בכל אלה ערות דבר. אז פנתה הדודה אל בן אחותה, פסח בן דודתי השניה. פסח זה היה כבר נשוי, והיה הגדול בשנים בין הנכדים של הזקן. אברך בר אבהן ובר אורין, מחדש חדושים בגפ"ת, מחבר “פשטליך” משלו וקצת משל אחרים בתוספות נופך משלו. כתב־ידו נקי והדר, שכותבין בו דברי תורה. הוא חשב את עצמו לבחיר המשפחה, והיה בטוח כי כזה יחשבוהו גם הדודים, בפרט אבא שלי, שהיה גם הוא למדן ומוקיר תורה. ואת פסח זה הטתה דודתי כי יכתוב הוא לאבי לפטרבורג שטנה עלי, היות שהנה אני סר מן הדרך, קורא ספרים חיצונים, ויש לחשוש גם לדעות נפסדות, והוא מוצא חובה לעצמו להודיע על אודות זה לדודו. המכתב היה כתוב הדר, ולא חסרו בו מליצות ורמזים שהספיקו לאבא להבין את הדבר.

ותשובת אבי לא אחרה לבוא, אבל את התשובה כתב לא אל בן אחותו, אך אל אמא שלי. אבא הודיע לאמי, כי הנה קבל מכתב מאת פסח, אם כי הוא, אבא, מעולם לא כתב לבן אחותו זה כל מכתב, וגם עתה אינו דורש ואינו מבקש ממנו כי יכתוב אליו מכתבים. אבל מכותלי המכתב הזה הוא נוכח, כי ישנה תנועה נגדי, נגד בנו, והוא מזהיר את אמי ופוקד עליה בכל המרץ, כי היא תגן עלי ולא תתן לאיש להיות לפטרון ולמשגיח עלי. מכתבו של אבא היה כלו קפדה ומרירות, על אשר העזו אנשים לתת דופי בי, והוא שם את כל אחריות הדברים על אמי, שלא תרשה לזר להתערב בהנהגותי.

אמא הביאה את המכתב הזה, הנושם רוגז וכאב לב, אל האב הזקן, ראש המשפחה, זה היה בערב, בשעה שהיו נוהגין לבוא לבלות את הזמן במסכת הזקנים. גם בעיני הזקן לא היה טוב, כי פנו וכתבו לאבא, היושב בפטרבורג ומשחר לטרף, וגורמים לו צער על לא דבר. הן אמנם גם הוא רואה שחדלתי לשקוד על התלמוד והפוסקים כמקודם, ואולי צריכים בדיקה הספרים השונים שאני קורא בהם, אבל הולך בטל לא ראה אותי, ועול תורה ומצות לא פרקתי, ומה החרדה אשר חרד הטפש הזה והחריד את אבא על דבר לא לו? ונחל פסח זה קלון מאת אמי, וגם הזקן גער בו.

ואבא לא הסתפק במכתבו לאמי. עבר עוד שבוע ומכתב באחריות בא מאת אבא על שמי. זה היה בפעם הראשונה בימי חיי שנתקבל מכתב על־ידי הפוסטה ישר על־שמי. במכתב מצאתי המחאה על סכום של עשרים וחמשה רובל, ואבא כתב לי, כי בסכום הזה אקנה לי ספרי למוד הנחוצים לי. ההמחאה היתה אל אחד ממכיריו בעירנו, צעיר שהיה סוכן לחברת אחריות להעברת משאות־סחורות, ובשבתו בפטרבורג התודע אל אבא והתהלכו יחד. אנכי נפלאתי מאד, מה זה ומי זה עורר את אבא להעניקני כסף, אשר לא דרשתי וגם כמעט לא היה כל צורך בו. הבאתי את ההמחאה לאמי וגם הראיתי לה את מכתבו של אבא, שהיה בעיני פלא, כי על אודות מכתבו של פסח בן הדודה לא הגידו לי מאומה, לבלי לחרחר ריב ביני ובין בן־דודתי זה. ואולם באותו היום הזמין אותי אליו הצעיר־הסוכן מודע אבי, ויודיעני, כי מלבד הסך של ההמחאה, יכול אני לפנות אליו בכל עת שאהיה זקוק לכסף לשכור מורים ולקנות ספרים, ויאר פנים אלי, וידבר עמדי טובות ויאמר לי כי אוהב ומודע הוא לאבי, ופקודה בידו מאת אבא להגן עלי בכל עת שאפנה אליו. זה עודד את רוחי מאד, ונוכחתי כי ביני ובין אבי לא יקום חיץ לעולם.

וימלאו לי שמונה־עשרה שנה. מחברי ובני גילי כמעט לא נכנס איש אל הגמנסיה, אם כי הכרז החוק של עבודת הצבא הכללית, שהלמוד בבתי־הספר היה כתריס בפניה. רק אחדים מבני העשירים המופלגים, שאינם משגיחים בדעת הקהל ובדבת רבים, הכניסו את בניהם לגמנסיה, ויפנו ערף ללמודי התלמוד. ורבים מתוך האמידים הזדיינו בתעודות־שחרור, שהשיגו בכסף רב במקום אשר מצאו. העניים ובעלי הבתים הקטנים, להיפך, הניסו את בניהם לבתי הספר השונים, לא לשם “השכלה” אך להמלט מעבודת הצבא. ולי היתה דודה, אחות אמי, אשה אלמנה שישבה היא ושני בניה בעיר קרובה לעירנו. ותבוא הדודה ותשב בביתנו, ויהי גם חנוך בניה עלינו. הגדול היה בן גילי, והקטן היה כבן שש־עשרה, ושלחנו אותו להומל להכנס אל הגמנסיה. עשינו זאת מפני “לזות שפתים הרחק ממך” ולא יאמרו כי מביתנו הולך נער בימי השבת וילקוטו על שכמו אל הגמנסיה; אבל כבר גמלה אז ההכרה, שדברים כאלה אין אסור חמור חל עליהם, ובזהירות הכל מותר…

רושם אני קו לקו, מרבה אנכי בעובדות ומעשים ומשתדל לנקד עליהם, בתקותי כי מתוך הצבעים האלה תראה התמונה של התקופה ההיא, עד כמה שאפשר, בכל מלואה.

ובחורף ההוא בא גם אבי הביתה. כמו שאמרתי היה אבא פוקד את נוהו לעתים רחוקות, ואולם בבואו לא היה ממהר לשוב לעסקיו לפטרבורג, ויש שהיה נשאר יושב אתנו חצי שנה ויותר, בפרט אם עסקי אמי בחנותה היו מצליחים להספיק את צרכינו, או אם היה נשקף מאורע משפחה נכבד, כמו שידוך הבת או הבן. הפעם עשה אבא בבית כמעט כל הקיץ, ובהיותו אתנו לא הרגשתי כל לחץ ומועקה רוחנית, והייתי חפשי לבחור לי מכל הספרים לקרוא כחפצי. אני הייתי אז בקוראיהם התמידיים של העתונים “המגיד” ו“הלבנון”. את הראשון הייתי קורא, לא כסדר, אצל מוכר הספרים בחצרנו, ואת “הלבנון” הביא לביתו דודי, אחי אבי הצעיר, כמעט בכונה תחלה בשבילי. דורי היה צעיר “משכיל” שנתפס לחסידות, ובתור מי שהיה משכיל נהיה לחסיד קנאי, ומלחמה היתה לו עם ההשכלה ועם כל מנהגי הדור החדש בכל אשר יפנה. אני הייתי חביב עליו, ובדאגה רבה הביט אחרי וישתדל להצילני ממלתעות “ההשכלה”. וכאשר העביר המו“ל את “הלבנון” מפריז למגנצא, וישם לו לפטרון את הצדיק הגרמני ד”ר לעהמן, ויכתוב על דגלו “דרך אמונה בחרתי”, היה דודי מן המנויים הראשונים עליו, ויתן אותו לי למקרא. והנה ביום קיץ אחד בא לי החפץ “לנסות את הנוצה”, כמו שהיו אומרים המליצים, וערכתי מכתב מעירי. זכורני, שהראיתי את הכתבה לאבא, והוא אשר ידע עברית כהוגן קרא אותה, וכמדומני גם תקן אותה קצת, ושלחתי את מכתבי אל “הלבנון”. והמכתב נדפס. חתימתי תחתיו היתה: “מן”, האות הראשונה משמי והאות האחרונה משם משפחתי. למה לא חתמתי את שמי מפורש – אינני יודע. בודאי היותה בזה מן היוהרא של ילדות, ולא יותר.

מובן, כי גליתי את הפסידונים שלי לכל מיודעי ומכירי, והמכתב הקטן הזה נתנני עליון לא רק לנערים כגילי, אך גם להאברכים אשר בעירנו. היה בעיר עוד צעיר אחד, שהיו אומרים עליו שהוא מושך בשבט סופרים, אבל כל כחו היה ב“תקנות עגונות”, כלומר היה כותב מודעות בשביל נשים המבקשות את בעליהן, וגם הוא היה גדול ממני בהרבה שנים. ויצא לי שם, ו“משכילים” מקרב המורים העברים ומלמדים בעלי פסוק ודקדוק בקשו קרבתי. זה הוסיף לי מרץ, וערכתי מכתב שני בדבר עסקי הקהלה, וחתמתי את שמי מבכ"ה, אבל הדברים היו חריפים יותר מדאי בעיני עורך “הלבנון”, וזכיתי לתשובה בתיבת המערכת, כי יפרסמו את דברי, רק אם הסוכן בעירי יאשר את דברי. סוכן “הלבנון” היה אז איזה פרוש בטלן, ואני המשכיל לא חפצתי ללכת להתרפס לפניו ולבקש ממנו אשור, – והמאמר, בעונותינו הרבים, ירד אל הסל ולא נדפס.

ועוד מעט ומאסתי אני ב“הלבנון”. בברלין התחדש העתון “הצפירה” על־ידי עורכו חיים זליג סלונימסקי וסוכנו ברוסיא היה יהודה־ליב גורדון, – השמות, שכל נער משכיל ידע אותם. הבאתי את “הצפירה” אל ביתנו, נסיתי לכתוב בו, חתמתי את שמי מפורש, שמי ושם אבי ומשפחתי, – ויחי הסופר!.. וידעו הדודים והדודות, וידעה גם העיר, כי הנה התיצבתי על דרך, שכל באיה לא ישובון. ופסח בן הדודה גם פחד מפני, גם קנא בי קנאה גדולה. הנה זה ימים על שנה הוא יושב על האבנים וכותב את תורותיו ואת חידושיו, רושם אותם ומעתיקם שוב, וקובצם יחד אל חוברת אשר אתו, והוא רק שואף לראותם, לכל הפחות מקצתם, בדפוס; והנה בא זה העלם, שעליו התאונן לפני אביו, וימצא בו תנואות, ואמר בלבו להיות מדריכו, – והגדי הזה נעשה תיש, ומפרסם דברים בדפוס, ושמו מתפרסם, ובו ובמאמריו מדברים בקהל! הן זהו סופר, אדם עילאה, שאין ממשמשין אותו בידים.

והיה מקרה, ולעירנו בא אחד מנכבדי ביאליסטוק, והאיש נשוא פנים וישב בשכונתנו בבית קרובו, אחד העשירים. הוא בעצמו היה מן המשכילים, אחד “הקוראים הנכבדים” של “הצפירה”, ובא לו הרצון ללכת ולהתודע אלי. בא לחצרנו ושאל לשמי. בחצרנו באחת הדירות ישב גם דודי אחי אבי הגדול, שגם שמו כשמי. האורח בא לבית דודי, קרא בשמו ואמר כי בא לבקרו ולהתודע אליו. הדוד קבל את האורח הנכבד בסבר פנים יפות, ואולם אך נכנסו בשיחה, והנה נוכחו גם האורח, גם בעל הבית, כי שגיאה יש כאן, וכי האורח התכון לחלק כבוד בקורו לי, אני העלם. והביא הדוד את האורח לביתי, והתפלאו הגדולים על הכבוד שקבלתי, ומאנשי בית־מדרשנו הניעו ראש: הנה עד היכן רוח הטומאה של ההשכלה מגעת!…


 

ה. הר ההר    🔗

והגורל הוטל: “משכיל” הנני בכל דרכי. החסידים בבית מדרשנו התיאשו ממני לגמרי. לא זה הוא העלם, שהיה מגיד “עין־יעקב” בין מנחה למעריב בפני הקהל, אומר מדרש־רבה לפעמים קודם המנחה בשבתות, שהיו מקוים ממנו שיגיע לאיזו “תכלית”. שבקיה לחסידות, פירש מתלמודו, ויצא כמעט לתרבות של מבלי עולם, שאינם יודעים אחריתו.

ואולם גם אני לא ידעתי מה יהיה עלי, ואיזו הדרך אשר אבחר בה בחיי. כבר מלאו לי שמנה־עשרה שנה, וכל מטרה בחיים אינה נצבת עוד לפני. להגמנסיה, מובן הדבר, לא אכנס. הן לפי שנותי עלי היה להכנס אל אחת המחלקות העליונות, וכמעט בכל הלמודים אין לי עוד אפילו ידיעת המחלקות הראשונות. אגב קריאה רכשתי לי ידיעות כלליות והיו לי מושגים מכל הלמודים, אבל באופן סדורי, שיטתי, הייתי בודאי נכשל בבחינות אפילו במחלקות התחתונות. מלבד זה, להגיע לידי מדרגה של התפרצות כזו עד כדי להכנס אל הגמנסיה ובתוככי עיר מולדתי, ולעיני האב הזקן ויתר ראשי המשפחה, – לפורץ גדר כזה עוד טרם נהייתי אז. להכנס אל הגמנסיה, זאת אומרת: לשנות את הבגדים, להסיר מעל הפנים את צלם האלהים, לחדול לבקר בבית־התפלה אפילו בשבתות, – לא, למדרגה כזו עוד טרם הגיעו אז בקרב משפחתנו. הנמוק המעורר, הדוחף, המכריע היה אז החוק החדש של עבודת הצבא הכללית, אשר כפי הנודע נתן זכיות שונות לבעלי השכלה ממדרגות שונות, וגם אני נתתי את לבי להִסָתֵר מפני העבודה בצבא, בגמרי איזה בית ספר. את הנמוק הזה הבינו גם אלה מן ההורים, שבעיקר היו נכונים למנוע את בניהם מבתי הספר. והשתדלתי למצוא בית ספר כזה, שתהיינה זכיותיו מרובות ושנות למודיו מעטות.

ובית ספר כזה היה בית־הספר לחקלאות בעיר הר־ההר (גורי־גורקי) במחוז מוהילוב מולדתי. בעיר ההיא היו שני בתי־ספר, אחד למודדי קרקעות והשני לחקלאות, ונחשבו לבתי־ספר תיכונים, ושנות הלמודים בהם היו רק שתים־שלש. העיר קרובה, ואני הולך למקום שמכירים אותי. עוד יותר, אחד הצעירים שבעיר ההיא ארש לו בקיץ ההוא את בת דודתי, ובכן יושבת שם משפחה, אשר תוכל להשגיח עלי. כתבתי אל הצעיר המיועד להיות בן־משפחתי, ושאלתי אותו על פרשת בית־הספר ועל כל אודותיו, והנה מצאתי בצעיר הזה חבר, המבטיח לי אחוה ורעות. גם הצעיר הזה, כפי שנוכחתי ממכתביו, “נתפס” כמוני. הוא בן גילי, בנם של חסידים, אבל כבר הריח ברוחו של הזמן החדש. הוא התראה עם ארוסתו קודם התנאים, – חזון שלא היה נפרץ אז במשפחות חרדות כמשפחתנו אנו, הוא כתב עברית על טהרת המליצה, ובשנות ילדותו גר עם הוריו, קרובים של האדיר פוליאקוב, בערי רוסיא הפנימית. זה היה זלמן־דוד ליבונתין, שהיה אחר־כן ממיסדי המושבה “ראשון־לציון” בארץ־ישראל, ולבסוף מיסד ומנהל הבנק הציוני בארצנו. ליבונתין הודיעני את כל הנחוץ לי לדעת בכל הנוגע לבית הספר לחקלאות בעיר מושבו, וגם הזמין אותי לסור לביתם לשכון שם בבואי לגורי־גורקי.

היה חצי אלול, בעזבי את עיר מולדתי לנסוע לדרכי. ידעו כי אבי תמים דעים עמדי, ולכן איש מבני המשפחה לא נועז לדבר דבר, וגם האב הזקן לא הפריע בעד נסיעתי, אם כי לא חשב אותה לנחוצה. הזקן לא האמין, כי אמנם יבוא יום ויקראו לצבא גם את אחד מנכדיו, ואם כן – כל החרדה הזאת למה היא?… באתי אל העיר החדשה, וסרתי לבית ליבונתין, בית גדול ומרוח וגן סביב לו. תיכף נגשתי אל העבודה להתכונן אל הבחינות. מן התכנית אשר קבלתי מאת מנהל בית הספר ראיתי, כי עבודה לא קלה עלי, ומגרעות רבות בידיעותי עלי למלא. למדתי תחת השגחת אחד מראשי המורים, יחד עם עוד צעירים אחדים, לַטִישים כלם, שבאו מלטביה להכנס לבית־הספר. שקדתי על עבודתי בהתמדה רבה יוצאת מן הכלל, שלא הורגלתי בה. קרבו ובאו “הימים הנוראים”, ימי סליחות ותשובה, ועלי היה לקום באשמורת ולשמור על מועדי התפלות, וכמעט כשלתי רבצתי תחת עול למודי. הבית אשר ישבתי בו היה בית חרדים, ועב הענן, השוכן על בית יהודי בימים נוראים כאלה, כסה גם את בית ליבונתין וישת את צלליו הכבדים גם עלי, לא הרהבתי עוז בנפשי לבטל מאומה מכל הדינים והמנהגים, ושבע עינים הביטו אחרי. שמרו את עקבותי גם נטורי קרתא, ראשי האבות אשר בעיר, אשר ידעו כי בן אנכי למשפחת חסידים נודעה, וכי לא לבן משפחה אשר כזו לבוא ולהתיצב לבחינות ולהכנס לבית הספר. תורת החקלאות – מי מבני עמנו למד אותה לפני יובל שנה, למי היתה נחוצה תורה זו מבני ישראל, שהחקלאות לא היתה גם יכולה להיות משלח ידם? והיו התלמידים העברים אך מעטים מאד בבית הספר הזה, ומבני העיר הזאת כמעט לא אחד והנמצאים היו נבזים מאד בעיני בני העיר. והנה באתי אני, בן משפחה נכבדה ונשואת פנים, ויושב לו בבית אחד מעשירי עירם ונכבדיה; וגם הנער בעצמו מוניטין יצאו לו, וכותב בלשון הקודש, “מרעים הזרקא ומגלגל הגרשים” – בודאי בא שלא ברצון הזקן. ונמצאו אפוטרופסים עלי, שכתבו להזקן, אולי אפשר עוד להשיבני הביתה, להוציאני מן “הקליפה” שנדבקה בי.

תיכף לאחרי החגים קרבו ימי הבחינות. עלי היה להגיש את הבקשה הנהוגה בצירוף התעודות הנחוצות. באתי למשרד בית־הספר, והנה לפני מכשול, שלא חשבתי ולא עלה על לבי. בן תשע־עשרה הייתי, אבל זקני כבר היה מגודל. והנה הציעו לי לגלח את שערות זקני, כי כן יעשו כל תלמידי הבית. ראיתי בזה התקוממות על האמונה מצד ההשכלה “אחותה”, היושבת, הצריכה לשבת לבטח עמה… ואיך אשא פני אל אבי, אשר האמין בי ויתן לפני את החופש להשתלם ולהכנס לבית־הספר, בהיותו בטוח בי, כי לא אפיר חק ותורה. ואז הלא יצדקו בני עיר גורקי, אשר העידו באבי הזקן כי לא יתנני ללכת בדרך עועים של תלמידי בתי הספר בעירם. ואני הייתי עיף ויגע ועצבי נרגזים מאד מן החיים הבלתי־נורמליים, שעברו עלי במשך שני הירחים האחרונים, ירחים של למודים תמידים יום ולילה, שלא הורגלתי בזה. נוסף לזה תקפה אותי מחלת העצבים, קדחת שלפני הבחינות. למרות הדבר שהמורה הראשי הבטיחני, שאני אעמוד בבחינות ואעבור בשלום את כל מקצעות הלמודים, הנה אני פחדתי פן אכשל ולבי היה נוקף, כי הן מעולם לא נוסיתי ולא נבחנתי. והעיקר – תגלחת הזקן… עם הדרישה הזו לא יכלתי להשלים בשום אופן. לא יראת העונש, לא חומר העבירה שכמותה דשין בעקב; נמנעתי לעשות זאת מפני הפריצות החיצונית. הייתי קצת חפשי בדעות, אבל לא במעשים…

ושבתי על עקבי לעירי…

בביתנו לא עשו כל רושם לכתי ושובי, אמנם, כשהלכתי לגורקי תפרו לי, בהעלם עין, בגד קצר ללבוש אותו בבית הספר, אבל ההשקפה העיקרית של אנשי הבית היתה, כי הנה אני הולך לעשות איזה מעשה, שהוא יקל מעלי באופן ידוע את ההתפטרות מעבודת הצבא, אם החובה הזו תפול במקרה עלי. ומפני שדרכים רבים ישנם להפטר מחובת עבודת הצבא, לכן אין כל אסון אם חזרתי ולא נכנסתי לבית הספר בגורקי. הרבה שלוחים, שעל ידם תבוא תשועה, ודבר המובן מאליו, שכלם היו תמימי־דעה עמדי בדבר גלוח הזקן: חלילה לעשות דבר כזה…

וישיבתי בעיר גורקי השאירה עקבותיה. בן אחד מנכבדי העיר החליט גם הוא להתכונן אל הבחינות ולהכנס לבית־הספר. הותר החרם, הותרה הרצועה… שבועות אחדים למדנו יחד, והוא המשיך את למודיו אחר שיצאתי מן העיר, עמד לבחינות ונתקבל במספר התלמידים. כאמור, נפרץ הגדר בעיר רק לרגלי, ולכן כאשר אני חזרתי ויצאתי את העיר ולבית־הספר לא נכנסתי, אמרו למנוע גם את הצעיר בן העיר לבלי להכנס. וכאשר לא נכנע ונכנס ונהיה לתלמיד, התחילו לרדוף אותו בכל אשר יכלו. מובן, כי גם הצעיר הזה נשאר נאמן לכל מנהגי הדת, ונזהר לבלי לחללם. ובזה נסו אנשי העיר להשתמש, אולי יצליח בידם להוציאו מבית־הספר. מה שנעשה בתוך כתלי בית־הספר פנימה איש לא ראה, אבל היו תרגילי־למוד גם בחוץ, בשדות הנסיון, ואם היו חלים שעורים כאלה בימי השבת, אז היה התלמיד העברי הזה מונע את עצמו מעבודה, לבלי לחלל את השבת בפרהסיא. ונמצאו מטובי העיר, שהלשינו לפני מנהל בית־הספר על התלמיד היהודי, שאינו שומר את שעוריו ומבטל מתרגילי הלמודים. האנשים האלה היו בטוחים, שאם יכריחו את הצעיר לעבוד בשבת בריש גלי, אזי יעמוד בנסיון ויעשה כמוני ויעזוב את בית־הספר, וסרה חרפה מעל בני עירם.

התלמיד הצעיר – שמו היה מרדכי ליובמן, לבסוף מן העולים הראשונים לארץ־ישראל, ראש המורים בראשון׳לציון – הודיע את הדבר הזה לי, ואני פרסמתי על אודות זה מכתב חריף באחד גליונות “הצפירה”, שיצאה או בברלין. את המכתב הזה תרגמו לרוסית, ומובן הדבר כי כבירה ומכרעת היתה השפעת עתון היוצא בחו"ל, על מנהל בית־הספר בגורקי. התלמיד נעשה “קדוש”, הסובל מידי חרדים “מורדי אור”, ואיש לא העז לנגוע בו לרעה. אנכי לא חתמתי את מכתבי בשמי המפורש, והיה חתום “איש יהודי”. ואחד החרדים שבעיר הוסיף: היה, כלומר: איש יהודי היה, ולא עתה…


 

ו. משכיל לתיאבון    🔗

בתקופה ההיא חגגה “ההשכלה” את נצחונה גם בעירנו ובכל סביבותינו באין מפריע. רבו ההורים אשר שלחו את ילדיהם לבתי־הספר, ומספר החדרים הלכו ונתמעטו. אמנם ראשי הצעירים המשכילים, כמו אליעזר צוקרמן, שהצטיין בכשרון סופרים, ומשה אהרן אהרנזוהן, שנחשב על המעולים שבצעירי עירנו (שניהם מן “הבורחים”) יצאו את עירנו לבלי שוב עוד, אבל את מקומם האיכותי מלאו משכילים אחרים מרובים בכמותם, ו“ההשכלה” ישבה לה “על גפי מרומי קרת”, כמבטא המליצים. הורגש בעיר הצורך הגדול במורים עברים, ללמד את הילדים את השפה העברית, כדי למלא לכל הפחות במקצת את החלל, שנתהוה בחנוכם באין “חדר” ובבקרם בבתי־ספר זרים; והמורים העברים היו כמעט כלם חדורים רוח החדש, רוח ההשכלה. והנה אני מעלה מתהום זכרונותי דמות צלמם של אלה, שהשפיעו עלי, שהתהלכתי עמהם, שהשתדלו להיות לי למורי דרך.

הנה נגדי פייויל קאנג, פייויל השקלובי. לו היה חי, כי אז בודאי היה היום קרוב לבן מאה שנה. אנכי נודעתי אליו כאשר אך “טעמתי בקצה המטה ביערות ההשכלה”, ומן ההקדמות של הגאון מלבי“ם לפירושו על תנ”ך עברתי לספרי מליצה ממש, ומהם לספרי מינות, – לספורי אברהם מאפו… אז הייתי למשכיל ממש, ולו נודע הדבר, כי נתפש ברשת ההשכלה עוד צעיר אחד, וישתדל להכירני ולקרב אותי אליו. חבה יתרה נודעת ממנו אלי, כי־על־כן הייתי מבני החסידים, מאלה אשר שמרו את בניהם מהלכד ברשת המשכילים, ויקיפו עלינו חיל וחומה. ואחרי אשר עלתה בידי לתת פרצה בחומת ביתנו, הנה חשב לו הוא לחובה לעזור בידי בכל אשר יוכל, להרחיב את הפרץ ולקרוע חלון אחר חלון בבית אבותי האפל.

הוא היה אז מלמד, מלמד פשוט, ואולם אך האבות העשירים נתנו את ילדיהם על־ידו ללמדם “תורה ופסוק”. כשהגיע זמנם ללמודי הגמרא הוציאו אבות הילדים אותם מחדרו, אם כי היה כחו גדול גם בתלמוד. הוא ידע את שתא סדרי משנה על־פה, והיה כמעט בקי ברוב המסכתות. אבל בהיותו “משכיל” לא האמינו האבות בידיעותיו בתלמוד, או יראו שמא יורה פנים בתלמוד שלא כהלכה. ואם כי היו תלמידיו מבני העשירים, בכל זאת ידע מחסור תמיד, כי לא הרבו התלמידים ללמוד לפניו, ועליו היה לבקש לו כמעט בכל זמן תלמידים חדשים. הוא באמת לא היה “פועל”, מה שנקרא בשפת המלמדים. את תלמידיו לא הכה מעולם ולא ענש אותם, וגם כל שיטה מיוחדת לא היתה לו. ויש אשר היה מפסיק מלמודיו עם התלמידים ומתעסק בלמודים אחרים לעצמו. פעם אחת באתי אל “חדרו” באחד מימי הקיץ לפנות ערב. עוד בחצר ראיתי את תלמידיו כלם משחקים, וכאשר נכנסתי אל החדר ראיתי את המלמד יושב ולומד על פה נטיות הפעלים בלשון אנגלית…

הוא היה גבה־קומה, חסון וישר כאלון ורשמי פניו אצילים מאד. אשתו ישבה תמיד בעיר מולדתה, והוא פקד את נוחו רק פעם או פעמים בשנה. עודנו אברך היה מן הפרושים בבית תפלה אחד בווילנא, ובשברון לב עד מאד ספר לי על דבר מאורע אחד שקרה לו בהיותו שם. הדבר היה בחורף תרי"ד, ובעת ההיא מת מיכל לבנזון. זה הפרוש כבר היה נתפס למינות וידע את האסון אשר קרה את הספרות העברית, במות המשורר הצעיר הזה. ואולם מיתתו של המשורר הביאה שמחה בלב יתר הפרושים, והם התהוללו וישמחו כי מת האפיקורס בנו של האפיקורס, וישתו משקה ויתנו גם להפרוש המשכיל לשתות עמהם. “את הדבר הזה – אמר לי ברגש – לא אשכח לעולם ולא אסלח לעולם למורדי האור האלה. כי לו נמנעתי מלשתות, אז היה בודקין אחרי שמא נזרקה בי מינות, ויראתי פן יחפשו בצקלוני, ואז הייתי עדי אובד”.

– ומה היה שם בצקלונך? – שאלתיו.

– ספר מלים אשכנזי־לטיני. את השפה הרוסית למדתי בווילנא, כי במקרה קניתי בשוק ספר מלים ישן במחיר איזו אגורות.

הוא ידע כמעט את כל השפות האירופיות וגם את השפה הרומית. אופן למודו את השפות היה אופיי. הוא לקח ספר מלים של השפה החדשה אשר אמר ללמדה, וישנן בעל־פה את כל המלים עד תמן, ואח“כ נגש לקרוא ספרים מאשר השיג בשפה ההיא. ואולם עד כמה יכול היה להשתמש למעשה בידיעותיו את השפות נוכחתי מן המקרה הזה. אנכי קניתי לי מאת מו”ס בוורשה ספרי מליצה אחדים, ואולם יראתי את אחי הגדול פן יודע לו כי מביא אנכי ספרים חיצונים לתוך ביתנו, ולכן דרשתי מאת המו"ס כי ישלח לי את חבילת הספרים על־שם מיודעי, המלמד הזה. ואולם כאשר באה ההודעה מהפוסטה כי החבילה נתקבלה, פחד האיש ללכת בעצמו אל הפוסטה, מפני שאינו יודע לדבר שם אל הפקידים בלשונם. וכאשר הלכתי אני עמו והפקיד שעל מסירת החבילות נתן לו את הפנקס לחתום שם את דבר הקבלה, לא ידע מה לכתוב ואיך לכתוב. והאיש הזה ידע בדיוק כמה שירים תרגם ז’וקבסקי הסופר, וכל חלוקי הדעות שבין המדקדקים הרוסים.

ויותר שהיה, כפי הנראה, בור סיד שלא אבד טפה מכל אשר קרא ולמד בימי חייו, עוד היה אופן קריאתו בספריו האהובים לא קריאה סתם, אך למוד בעיון ובשקידה. את הספר הגדול “דברי ימי היהודים” של גרץ ידע לחלקיו ולדפיו. “זה נמצא בחלק החמישי דף פלוני ופלוני” – היה אומר ולא שגה. ואני נוכחתי פעם אחת, כי באופן כזה ידע כמעט את כל הספרות העברית, הן בלשון הקודש והן בלועזית. לאיזה חפץ ספרותי דרושות היו לי ידיעות מן הספרות, ואנכי אז איש צעיר ולא ידעתי את המקורות, אשר מהם הייתי יכול למצוא את הידיעות הנחוצות לי. פניתי אל מיודעי זה. משכנו היה אז בחדר שני של בית־תפלה אחד. בית־התפלה היה מיסודו של עשיר אחד, והבית היה קטן והחדר השני היה יותר נראה כפשפש, קטן וצר ונמוך־תקרה. ולאורך שני כתליו עמדו ארונות מלאים ספרים. לצד הכותל שבו החלון האחד של החדר עמדה שורה שלמה של תבות־עץ, ולא מדת כלן שוה. על התבות האלו, שהיו מלאות ספרים קנין כספו של המלמד, שכב פרקדן מיודעי זה, בהיותו אז קצת חולה. אדוני בית־התפלה ההוא (בית תפלתו של רבי שמריהו לוריא במוהילוב־דניפר) לא היו אנשים קנאים גדולים, וירשו לו להביא את ספריו “הפסולים” לתחומו של בית־התפלה, ולכן בחר לו את המקום הזה לשבתו. והנה נגשתי אליו והצעתי לפניו את חפצי.

– יש עט עופרת בידך? – שאלני, וכאשר הוצאתי את העט, קרא לפני את כל המקורות, ויגולל ספרים לעשרות, ואת “העקרים” ואת ה“מורה נבוכים” הראה לחלקיהם ולפרקיהם, הכל בעל פה, כמו שהולך אדם ולוקח מה שהניח אך זה כרגע.

עד השנה הרביעית ל“השחר” של סמולנסקין, היה הוא החותם היחידי בעיר לירחון הזה. הוא קבל את “השחר” מאת עורכו חנם, באשר מכיר ומודע היה לפרץ סמולנסקין בעוד היות שניהם בשקלוב, ששם למד סמולנסקין תורה בבתי הישיבות. סמולנסקין שמר את בריתו למיודעו זה וישלח לו את חוברות “השחר” חנם, וגם מכתב מלא כבוד וידידות כתב לו. כל הון לא היה שוה בעיני האביון הזה במכתב הזה, אשר התהלל בו וישמרנו עם המעטפה הצהובה. האומלל הזה, שהיה מלא ידיעות וספרים הרבה מאד, לא הדפיס מעודו אף שורה אחת, ולא האמין בעצמו ובכל ידיעותיו, כי יש יכולת בידו, ביד איש קרוץ מחומר, לקבוע דברים בדפוס אשר יעמדו לעולם. ולכן התפאר מאד בכבוד פרץ סמולנסקין מכירו, הכותב ומדפיס ספרים, ושמו ושם אביו ושם משפחתו נדפסים שחור על גבי לבן לא רק בעברית, אך גם בלועזית. הוא היה נכון להוביל לבית המרחץ את בגדי האיש, היודע לכתוב ולקבוע דברים בדפוס, ובאיש כזה נהג כבוד וסלסול עד מאד.

ואני מבשרי חזיתי זאת. צעיר הייתי ושלחתי מכתב אל “הצפירה” בדבר עניני העיר, והמכתב נדפס. אז הראני את חוברות “השחר” ואנכי אמרתי להכין דבר בשביל הירחון הזה. הוא שמח מאד, אבל לא האמין באפשרות הדבר, כי איש כמוני, בעל בשר ודם ועצמות, יערוך מאמר פה, ושם, בוויען המעטירה, יביאו את הדברים לבית הדפוס, ומסדרי האותיות יעזבו חיי עולם של ספרי החכמים והסופרים, ויתעסקו במאמרי איזה מן־דהוא, שהוא יודע ומכיר אותו. אבל בכל זאת היה שמח מאד על עבודתי, ויקרא את מאמרי בכתב בעיון רב, “ויתקן” אותו, כלומר: הוסיף מליצות וחצאי פסוקים ושמות נרדפים ועבר על פני מאמרי פעמים רבות, הכל בעיון ובקולמוס בידו. וכאשר באה החוברת ומאמרי ראה אור, היה הוא הראשון אשר החל לפנות אלי ביראת הכבוד ובסלסול הרוממות, באשר מי הוא, ומי אני. הוא קורא פשוט, השותה בעצמו דברי סופרים, ואני – אני הלא הדולה ומשקה את כל הצמא!… מכתביו אלי אחרי אשר נדפסו דברי היו כתובים בהכנעה רבה ובכל כבוד ויקר ובשמחה רבה, כי זכה למצוא לו סופר עברי לידיד לו. וכאשר החילותי, כעבור שנים אחדות, להדפיס דברים בשפת רוסיא, גדלה עוד יותר יראת־הכבוד שלו אלי, ובעמל רב היה עולה בידי, כי ירהיב עוז בנפשו לכתוב אלי. הוא עוד הבין, איך אדם מפרסם דברים בעברית, באשר מכתבים בעברית כתב גם הוא; אבל כי יקום אדם מישראל, אדם שהוא יודע אותו פנים בפנים, ויכתוב דברים ראוים לדפוס, כמו שהיה כותב סופר רוסי – את זאת לא יכול היה להשיג, ואחרי אשר זה מעל לגדר השגתו, לכן התיחס אל איש אשר כזה בכל כבוד.

לו היו בן ובת. אשתו היתה בת סוחר בסוסים או רופא סוסים, ולא נתנה על יד אישה את הבן לחנכו ולגדלו, פן יוציאנו לתרבות רעה, כמו שיצא הוא בעצמו. הבן נשאר אצל אמו ושם נתחנך, ומאת אביו נחל רק החשק לקבוץ ספרים. וכאשר גדל הבן החל לעשות סחר־מכר בספרי השכלה. ואם צריך היה לאיזה ספר השתדל להשיגו בכל האמצעים, הן בכסף והן במשיכה… האב לא חפץ גם לדעת אותו, יען כי היה מרושש את אוצר הספרים של אביו, אשר אסף וקבץ ביגיעת בשר ובחשכו אוכל מפיו. ואולם את הבת נתנה האם על־ידו, והוא נתן אותה לבית הגמנסיה בעיר מושבו. היא היתה עלמה פשוטה, בלי כשרונות מיוחדים, ואך עברה ממחלקה למחלקה בציונים בינונים. אנכי התודעתי אל אביה בעת אשר בתו למדה במחלקות הגמנסיה האחרונות. כאמור, לא הצטיינה הנערה בידיעותיה ולא בהשכלתה בכלל. ובכל זאת היה אביה מתפלא הפלא ופלא, בראותו את “החבורים” אשר היתה כותבת בביתה או בבית הגמנסיה על פי הדברים והענינים, שהיו המורים נותנים לפני התלמידות. “בתי זו – היה הצנא מלא ספרי הזה מספר לי נפלאות – כותבת מאמרים, חבורים על דבר הפואזיה של פושקין, על אודות הגבורים בספורי לירמונטוב!”, והיה פורש את ידיו לכל רוח, לאמר: הנה זה מפלאי אל הפלאות.

בסוף שנות השמונים למאה העברה, כאשר הרבו הילדים העברים להכנס אל בתי הספר הכוללים, לא היו תלמידים למיודעי זה. העשירים הקדימו להביא את ילדיהם אל הגמנסיה, ובשביל הלמודים העברים לקחו לבניהם מורים, לא מלמדים, אשר יורו להם את התורה ואת השפה העברית שעה אחת ביום. ואם כי היה מיודעי זה שומר מצוה והיה הולך יחף בתשעה־באב גם ברחוב העיר, ומעולם לא ראיתיו מברך ברכת המזון בלא מים אחרונים, בכל זאת מנעו בעלי בתים את ילדיהם ממנו, באשר “ידוע” היה לאפיקורס. מטה לחמו בעירי נשבר מעט מעט. ואולם בעת ההיא החלה “ההשכלה” לחדור גם אל ה“ישובים” ואל הערים הקטנות, והעשירים שבקרבם, בפרט אלה אשר נואשו מבניהם הגסים והפשוטים כי יהיו ללומדי תורה, בקשו להם מעיר הפלך מלמדים “משכילים”, אשר יעשו את בניהם הגדלים פרע בכפר או בעירה “לאנשים דהאידנא”, היינו ללמדם את “שבע החכמות”, למען יוכלו האבות להוציאם לשוק החתנים. אז נלקח גם מיודעי זה אל אחד הכפרים, אחוזת איש עשיר, ללמד לבניו תורה וחכמה ולהדריכם. השכר היה יותר מאשר הביאה המלמדות, וגם השלחן היה יותר דשן מן הלחם היבש אשר אכל בעיר, והתלמידים אהבו את הסוסים ואת היערות ואת הנהרות יותר מן הלמודים, – ומיודעי היה שבע רצון מאד; במשך שנה אחת שנן את ספר המלים של שפת יון, ומאת אדון פולני אחד, השוכן קרוב לחצרו של בעליו, השיג את ספרי שקספיר במקורם, והיה קורא בהם ככל אות נפשו.

בפעם האחרונה מצאתי אותו לפני שלשים וחמש שנה לערך. קומתו נכפפה ואור עיניו התקלקל מעט. לא עבודה קלה עבד בהן האיש הזה. הוא ספר לפני את מרי שיחו, כי אין פרנסה מצויה בביתה של בתו, שכבר נשאת ולה בעל וילדים. אבל אך רגע אחד דבר על אודות זה ומצבו החמרי הוא. לא זה לקח את לבבו, הוא ספר לי, כי עתה תלמידים חדשים לו בעירה קטנה בפלך מינסק, ואבות התלמידים המה אנשים עשירים, ואחד מן התלמידים אוהב לקנות ספרים, ולכן עלתה בידו לקרוא את הספרות החדשה העברית. ויתפלא הפלא ופלא: מאין נולדו סופרים עברים במספר רב כזה. ומובן הדבר, כי את כל הסופרים העברים, אחד לא נעדר, כבד מאד וידבר על אודותם ביראת הרוממות. פתאום שאל אותי: האם עתה יקר מקרך לבוא לפטרבורג?

– ומה לך שם? – שאלתיו.

– לא דבר. לא ראיתי מעודי סנסקריטים. אולי אפשר להשיג ספר מלים סנסקריטי? נחוץ היה…


 

ז. אפיקורס להכעיס    🔗

והנה המורה שלי ל“שפת עבר”, יעקב שמעון הכהן.

הימים היו ימי קיץ. יפים המה הימים האלה בעיר מולדתי, אשר רחובותיה הגדולים והיפים בקרבה משתרעים על גבעה גבוהה, המתנשאת מעל הנהר, אשר מוצאותיו מיערות סמולנסק ואשדותיו הים השחור. יפים המה ימי הקיץ גם בבקר, בחדור אלומות אלומות של קרני זוהר אל כל מבוא וסדק, אל כל פתח וחלון, גם בצהרים, בשפוך השמש חומו על כל בשר, והאדם והבהמה עיפים ונלאים ושואפים אלי צל, גם בערב, בעת אשר יאדמו השמים בפאתי מערב, ומקומות הטיול הומים מאדם. נעימים המה ימי הקיץ, – ומי פתי יסגף את עצמו בימים כאלו להנזר מן הגנות ומן הפרדסים המלאים ברכת ה', ומן הנהר הקר הקורא אליו את כל עובר להתרחץ בו, ומן השדות והיערים הסובבים את העיר, ויפנה את לבו אל הגמרא הצנומה והמלאה ענינים שאין בהם חפץ?!

ואחי הגדול ממני אהב את חמודות החיים, החמודות שבעתים בימי הקיץ, וישכח את למודיו ולא אבה לדעתם. לבו לא דאב עליו מאומה אף אם “לימא מתניתן דלא כסומכוס” וישכח את הגמרא ולא פתח אותה, ואמי דאגה מאד מה יהיה לו, בבוא תור לו “לשבור בחוריו”, להשיאו אשה. מתלמודו חתיאשה, ובאין ברירה קראה ל“מורה שפת עבר” – טפוס חדש אשר צמח בעמנו לפני כחמשים שנה בערך – ותתן את אחי על ידו. לא חפץ להיות “למדן” – יהי ה' עמו, ויהיה “משכיל”.

אבל הימים היו ימי קיץ, ואחי היה עלם צעיר, ויאהב את הנהר ואת פרדס העיר ואת חבל המנגנים שם, וגם את ההולכים וההולכות לשוח. המורה היה בא יום יום אל ביתנו, אך אחי שמר את מועד בואו, וישתדל לכון את השעה – למען לא ימצאנו המורה בבית. ראה אחי ונוכח כי גם למוד שפת עבר איננו נקנה אלא בישיבה ובהתמדה, ונפשו בחלה בכל אלה, כי על כן ימי קיץ הימים. בכל יום ויום היה המורה משתדל לצוד את תלמידו, אבל גם אחי השתדל לבלתי הלכד בפח, וגם כאשר מצא המורה את תלמידו לא שבע ממנו נחת, כי את השעורים לא הכין, ואל הלמודים לא שם לב ולא אבה גם לדעת אותם. לא ארכו הימים והמורה השלים עם המצב הזה. לא רב היה העונג לשנן את כללי הדקדוק לאזן לא־שומעת, בפרט אשר החדרים בביתנו היו מרוחים, וביד המורה להתהלך בהם לאורך ולרוחב ולתת את קולו בשיר כאות נפשו. והימים ימי הקיץ, והמורה היה גם מתפלל בצבור, ובסתר למד גם את תוי־הזמרה, והוא שמח מאד במצאו מקום מסוגל באולם ביתנו הגדול, להכין את אשר יכין לימים הנוראים הקרובים. הוא הואיל לשבת בביתנו בכל יום ויום שעות רבות, כמו מחכה הוא לתלמידו. ולמען לא ישלחוהו ולא יחדלו משלם לו את שכרו, החל להראות לי את כללי שפת עבר בבואי הביתה מן החדר לאכול את ארוחת הצהרים. וכאשר ראה אחי כי יש ממלא מקומו, וחדלה איפוא סכנת הלמודים ממנו, לא נזהר לשמור את המורה, מועדי בואו וצאתו, ונם המורה חדל מאחי וָאֶהִי אני תחתיו לו לתלמיד. ומפני שאני עוד הייתי תלמיד החדר, ועל פי סבה ידעתי את ראשית כללי הפעלים, וגם בילדותי למדתי את הכתב העברי בהעתיקי מעל הספר “כתב יושר” או “שירי תפארת”, וגם קראתי בסתר את “אהבת ציון”, לכן ראיתי ברכה בלמודי החדש, והמורה שבע ממני רצון. עד מהרה עזב את המתודה “אמון פדגוג”, ויגש אל תרגומים מלאים יותר ענין, ואולם גם אני וגם המורה ידענו אך שפה זרה אחת מלבד השפה העברית, – את הז’רגון העברי, ולכן לקחנו מן הספורים בשפה המדוברת מכל אשר מצאנו, ובחרנו מהם את היותר טובים לפי טעמנו, ותרגמנום לעברית.

ואולם מפני שהמורה היה – “מורה שפת עבר”, שתעודתו היתה “להפיץ השכלה”, ואנכי הייתי עלם בן חמש עשרה שנה הנותן תקוה להיות “משכיל” ברבות הימים, לכן קרב המורה אותי אליו. להשתדלות יתרה מצד המורה לא היה כל צורך בזה, באשר המלמדים היו תמיד אך מטילים אימה יתרה על תלמידיהם וכל קורבה ורעות לא היתה מעולם ביניהם ובין התלמידים, והיתה איפוא נפשי נתונה אל המורה הזה, המתהלך עמדי כאיש את רעהו. התהלכנו יחד וגם בקרתיו בביתו, תחת אשר לא עשיתי כזאת לאחד המלמדים שלי.

המורה היה כבן עשרים וחמש, יפה תאר עד מאד. אשתו היתה קצרת הקומה וחטוטרה לה מלפניה ומאחריה. הוא היה בחור עני, יתום מאב ומאם, ובישיבה אשר למד מצאוהו וספרי דקדוק בידו. אז היה פחד עבודת הצבא לנגד עיניו, ויקח לאשה את בת אחד המלמדים, וינצל מכל רע. כאשר התודעתי אני אליו כבר היו לו בת ובן, והזוג הלא־שוה הזה חי בשלום. הוא הרויח משעורים כחמשה עשר רובל לחודש, ובכסף הזה כלכלה האשה את כל צרכי “הבית” – העליה הקטנה אשר שכרו להם באחד המבואות העניים אשר במורד הנחל. אנכי בקרתיו בימי השבת, בימים אשר הייתי חפשי מן החדר. משתומם הייתי לראות את דרכיו בביתו. אמנם ידעתי כי “מורה” הוא, היינו איש “משכיל”, ולו איפוא הרשות לבלתי היות מדקדק במצות. ואולם בכל זאת היה האברך הזה מוחזק לאדם “כשר”, עד כי בבית התפלה של אבי הזקן היה המורה הזה עובר לפני התבה בימים הנוראים; ובית־התפלה שלנו היה מן המהדרים אחרי בעל־תפלה ירא אלהים, והיה גם הש"ץ טובל את עצמו לפני התפלה. הרהורי עברה ודעות נפסדות טרם יהיו לי, ולא האמנתי כי יעבור אדם מישראל עברות חמורות. והנה באתי פעם אחת ביום השבת אל עלית המורה, ומצאתיו יושב אל השלחן – וכותב… הוא החל אז ללמוד שפת אשכנז מפי אחר הצעירים העשירים המתמשכלים, והוא ישב וכתב לו מעל ספר אשכנזי, יושב וכותב בשבת…

– שבת טובה – קראתי כֻלי משתומם.

– שבת טובה – שנה טובה – ענני בעל הבית, ולא חל ולא קם ולא זע ויוסף לכתוב – בוא ושבה.

ומאד נפלאתי לראות, כי גם עקרת הבית, האשה הגבנת, אשת המורה, איננה רואה במעשי אישה עון ומעל בקדשי ישראל, וכאשר דרש המורה גפרור להעלות עשן, הגישה לו מבלי התחלחל ומבלי דבר דבר.

למן היום ההוא יראתי את האיש ההוא. לא ידעתי מה, אך פחדתי ממנו. זה היה לי היהודי הראשון, אשר ראיתי מחלל קודש. ידעתי את הרופא הנוסע בעגלה ביום השבת ואת הרוקח העושה כל דבר אסור. אולם האם בקהל יהודים המה? דברו אמנם בבנות ישראל רטנר, כי יוצאות הנה ומחסי־מטר בידיהן בימי החג (לא חלילה בימי השבת); היתה גם שמועה בעיר, כי המגוהץ הידוע אליהו “הבטלן” (שהיה כלו כחל וסרק ופרכוס ומעלה חן, ונקרא בטלן בלשון סגי־נהור) יוצא במחולות עם בתולות, – אבל כל אלה היו שמועות, אשר החפץ יאמין והחפץ יחדל. ואולם אנכי עין בעין ראיתי את האיש הזה, איש יהודי לכל חוקותיו ומשפטיו, וידיו כותבות בשבת, ופיו שואף עשן פפירוס – מה זאת: עברי, או לא עברי? הלא זה יקרא אפיקורס? כן, כפי הנראה…

– הידעת – ספר לי המורה הזה באחת משיחותיו – הידעת את המקום אשר כתבתי שם ביום השבת בפעם הראשונה? זה היה בבית הצדיק הקופוסטי, בזכות חותני החסיד לקחו אותי למורה לבנותיו של הצדיק תיכף אחר חתונתי ללמדן כתב עברי, וישבתי בבית הצדיק תשעה חדשים. כאח וכרע התהלכתי עם הבנות, ומובן כי איש גם לא נועז להשגיח שם עלי ועל מעשי, באשר בנות צדיק הנה למעלה מכל השגחה, ושם בחדר הבנות היה בידי לעשות כחפצי ושם כתבתי בימי השבת באין מוחה.

– והבנות בנות הצדיק? – שאלתי.

– אף פה לא פצו. הלא תלמידותי היו. את הצעירה למדתי, מלבד מעשה הכתב, גם את השפה העברית, והצליחה בלמודה, וקראתי באזניה גם ספרי השכלה, גם ספורי אהבה. את “אביעזר” של מרדכי אהרן גינצבורג קראתי לפניה.

בעונג מיוחד אהב לחלל את הקודש, לעשות את כל הקדשים חולין, כמו מתנקם הוא אז באיזה שונא לנגדו, ובכל פעם כמו רותחין היה שופך על ראשי, על ראש עלם תמים, בנבלו את פיו. הוא עבר לפני החבה בראש השנה ואנכי עליתי לדוכן. לחשתי לו באזנו כי “העולם” מתרעם מעט על אשר האריך הפעם בנגוניו. הוא הפסיק רגע מתפלתו וישיבני: אסור להעולם, כי… ויתרגם יהודית פשוטה וגסה ומבוארת את ראשית הפסוק השני שבשיר השירים, ויוסף להמשיך את התפלה בקול זמרה וקול בוכים, כמו לא נעשה דבר.

וביום הכפורים, אחרי גמרו תפלת המוסף והקהל נגש לברך את הש“ץ, כנהוג במקומותינו, ב”יישר כחו", אמר אלי בשחוק על שפתיו: קלה היתה “העבודה”, יען כי אכלתי היום לפני תפלת מוסף חצי “כפרה” ושתיתי לקנוח סעודה צלוחית חלב. עתה בטוח אני כי תפלתי תעלה לרצון. אלך הביתה לנוח מעט. נחוץ לעשן פפירוס.

רוח פרצים הגיח תמיד ממנו ומשוש דרכו היה לפרוץ גדר ולהתהלל במעשהו זה. חיי האיש הזה בילדותו ובנערותו לא היו, כפי הנראה, חפשים וגם עתה עליו היה להסתיר את מחשבותיו, ובגלל הדבר הזה קרא לנפשו ולמעשיו ולפיו דרור באשר אך מצא יכולת. לא העסיק לחקור ולדרוש במה שהותר ובמה שאסור, ורק בקצף ובחמה פרץ מלפניו כל גדר בסתרי ביתו ובחברת אנשים, אשר ידע כי לא יגלו סוד. ודרכיו אלה הרחיקו מעליו אותי, אשר נשאתי באהבה על שכמי את סבל הירושה ושמרתי ימים רבים לעשות כמעשי אבותי בידי. הוספנו להתראות, גם אחרי אשר זה שנים אחדות חדל להיות למורה לי, אבל כל שיחת רעים לא היתה בינינו. כעבור שנים אחדות הצליח בידו ברוב עמל לתרגם מחזה קטן מאשכנזית לעברית, ואנכי עזרתי לו לראות את פרי עטו זה נדפס בחוברת מיוחדת. ואולם גם “עטרת” מחבר לא הוסיפה בעיני, כפי הנראה, כל לוית חן אל האיש הזה, אשר אמנם איש טוב היה מטבעו וכל רע לא מצאתי בו, אבל אז היו הימים אשר בקשתי רק דעת – ואת זאת לא מצאתי…

אנה פנה, אנה הלך, איפה הוא? לא אדע. מעיר מולדתי גלה לעיר הדרום ויתקע שם יתד באחת העירות החדשות, אשר צמחו מסביב לגליל מכרה הפחמים ואבני הברזל. לפני ארבעים שנה לערך עוררה הפקידות שאלה, אם העירה החדשה ההיא על העירות או על הכפרים תחשב, והמורה הזה וביתו צפויים היו אלי גלות. אז פנה אלי לשאול בעצתי על דבר שנוי מקום ועל דבר מיתודה חדשה־ישנה אשר אתו בכתובים. עניתי לו על מכתבו, אך גם אחרי כן נעלם ממני ולא אדע את מקומו עד היום,


 

ח. אבי אבות הטומאה    🔗

וזאת היא תמונתו של “אבי אבות הטומאה”, מר אליהו מרקין:

כעשר שנים, כמעט כל שנות השבעים למאה העברה, משל הוא במחשבות הנוער העברי בעיר מולדתי. על פיו קראו אז הצעירים את הספרים, על פיו השתלמו בלמודים, על פיו הכינו את עצמם לבתי־הספר. הוא למד אותם להלחם את מלחמותיהם עם ההורים ועם מנהגי בתיהם ודרכי חייהם מאז, ויש אשר על פיו באו צעירים בברית הנשואין, ויש אשר גם על פיו הופרה ברית כזאת. בערב בערב היה הולך לשוח על פני מדרכות “רחוב הרוח”, הרחוב הגדול והיפה ביותר אשר בעירי, מקרן מבוא הפוסתה לעבר פני הגמנסיה עד בואך אל ככר השוק. הוא הלך ראשונה על יד אחד הצעירים או אחת הצעירות, ואחריו המון גדול כמאה או כמאתים צעירים משני המינים מבני מרום הארץ בעירנו, ובהם השמן והסולת של ההשכלה – תלמידי גמנסיה אחדים, ויתר העם ההולך לבקש דעת… כל היום ישבו להם הצעירים איש או אשה בבית, יושבים שוממים עם ספריהם ולמודיהם, ומלחמת תמיד להם עם ההורים. אלה האחרונים מביטים בעין רעה אל הספרים הקטנים אשר בידי בניהם, הספרים הקטנים, הבאים לגרש את הספרים הגדולים: מביטים בעין חשד אל מעשי הבנות הבוגרות, הלומדות בשקידה לשונות וספרים, מבלי דעת ומבלי הבין לשם מה, לאיזו “תכלית”… ולבב ההורים מלא דאגה לבניהם ולבנותיהם, והמה חרדים פן יודע הדבר על פני חוץ כי נראה הנגע בביתם; והבעל מציק לאשתו בדבריו, כי תשמור על הבנות כי הלא על כן אֵם היא, והאשה תוכיח את אישה על דרכי הבנים, ויחדו יחשבו מחשבות לקדם פני “הרעה”, ומנחת כסף ומגדנות יגישו אל השדכנים לעשות מעשיהם בשקידה, אולי יצלח בידם למהר להביא “לידי עמק־שוה” את ה“ענין”, אולי יצלח להביא את הצעיר או את הצעירה בעול הנשואין בטרם יתחולל הרעם… והצעירים יודעים ומבינים מחשבות הוריהם על אודותם, שומעים מפיהם את חרפתם יום יום, גם לקחו שמץ מן המשא והמתן עם השדכנים, יושבים כלואים בחדריהם ומחשים, ולבותיהם גם המה מלאים מחשבות. ובערב, הן בקיץ הן בחורף, יוצאים הצעירים מבתיהם לשוח מעט, ועדרים עדרים המה מתקבצים על המדרכות אשר “ברחוב הרוח”, ושם המה שואפים אל קרבם את רוח החיים בכל תאות נפשם הצעירה. שמה המה מתועדים יחד, איש את רעהו יכירו, ישוחחו על הספרים אשר קראו, ישמיעו וישמעו משפט הדברים הממלאים את חלל עולמם, ישאלו בעצה ויחוו את דעתם, ישחקו ויצהלו מעט. ויש אשר לאור הירח תסובב עדת צעירות את אחד הצעירים, ויקנה להן מגדנות, וידעה כל המדרכה מן הקצה אל הקצה, כי הואיל היום הצעיר פלוני לקנות ממתקים “לכל הקהל”, מבלתי יכולת להשיב את פני העלמה אלמונית ואת צחקה השובב ואת עיניה התכלת. ואין קצה לרמזים ולשיח סודות…

והרועה, המנהל את כל העדרים האלה, החותך את גזרתו על כל דבר, ואשר דבריו ומשפטיו לכל הצעירים קודש, היה – “הוא”, כי בִכֵּר היום את האחד או האחת לשוח על ידו כל הערב ההוא, וידע כל העם כי דברים בגו. ושאלו אחר כן את הצעיר ההוא או את הצעירה ההיא, על אודות מה דבר “הוא” עמו כל השעות אשר התהלך עמו.

מורה שפת עבר היה.

והוא היה הראשון בעירנו אשר מצא חית ידו רק מעבודתו זאת. כי תחת אשר יתר המורים היו חצים מלמדים וחצים מורים, וילמדו לתלמידיהם גם את מעשה הכתב, היה הוא רק מורה הלשון העברית, וירבה במחיר עבודתו פי שנים או פי שלשה מיתר המורים. ולכן היו תלמידיו מבני העשירים, והוא היה המורה הראשון אשר מצא לו גם תלמידות מבנות העשירים, כמובן, יען כי למוד שפתנו להבנות היה אז מן הדברים, שרק העשירים היו מרשים לעצמם. בנערותו למד בישיבה אחת עם סמולנסקין, וזכותו של בעל “השחר” עמדה לו גם עתה, כאשר היה למורה, בפרט אשר בקצה אחת מחוברות “השחר” הזכיר סמולנסקין את חברו זה ויקראנו בשם. והדבר הזה היה די להגדיל את שמו בקהל המשכילים בעירנו ולראותו כאיש מורם מעם, אשר על אודותיו ידבר סמולנסקין בדפוס, ולתתו, מאידך גיסא, לדראון ולזועה בעיני כל החרדים והקנאים, מקוראי “הלבנון”, בפרט, אחרי אשר אתמחי גברא לאפיקורס, כי הן “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו”.

אבל דבת רבים וחצי הקנאים לא נגעו עדיו. הימים היו ימי בכורי ההשכלה. יושבי קרנות דברו מפי העתונים, כי קרוב יום, וחוק חדש יצא בסדרי עבודת הצבא, שעל פיהו חובת העבודה הזאת תחול על כל העם בלי הבדל, ותנועת ההשכלה חגגה אז את חגה ברחוב היהודים ואיש כמוהו, נביא־השכלה, אשר סמולנסקין סמך את ידיו עליו, התהלך קוממיות וינחל בקרב הדור הצעיר נצחון אחר נצחון. עיני המלמדים ראו וכלו. האבות החרדים, אשר שמרו על בתיהם מרוח הזמן, הסכימו סוף סוף ללמד את בניהם לשון המדינה ו“שאר ירקות”, ויש אשר לא מנעו את בניהם גם מלמוד הלשון העברית ודקדוקה, אבל אותו, את האפיקורס, לא נתנו לדרוך על סף ביתם. ובכל בית ישראל, אשר לא יכלו ההורים להתנגד אל חפץ ילדיהם, שם חדל שלטון האב כליל, והוא נהיה המושל לבדו בדרכי הילדים, ואל אשר חפץ הוא הִטָם. והיו מן ההורים, אשר ידעו את כחו של מורה זה והמה השתדלו להתהלך עמו באהבה ובשלום, בתקוה מסותרה, כי עתה לא יתן למוט את רגלי ילדיו, אחרי אשר איש שלומו הוא ובוטח בו.

והפחד אשר פחדו תמיד ההורים האמללים לא היה פחד שוא. שנים אחדות לפני כן, באחרית שנות הששים, ברחו שלשה צעירים מן המשפחות המיוחסות בעירנו, וחפצם היה ללכת לז’יטומיר לבא אל בית־מדרש הרבנים, שהיה שם אז, כנודע. אמנם, ביד הרצים, שיצאו דחופים להשיג את הנמלטים, הצליח לתפוש אותם בדרך וישיבו אותם אל בית הוריהם, אבל האסון לא חדל להיות אסון אחרי אשר נקרה, והצעירים האלה ירדו ממחירם בשוק החתנים ולא יכלו קום. ומי יתאר את מצב הורי הנערה הראשונה, אשר ברחה מבית אבותיה לפטרבורג להתלמד שמה, ותהי למשל ולשנינה ולמנוד ראש בכל העיר, ואוי ואבוי להאבות האמללים! וההורים אז הרגישו, כי ביד המורה העברי הזה להטות את לב בנם או בתם לצאת לתרבות רעה; ואולם מה היה לעשות, והלא הבן או הבת לא דרשו גמנסיה חלילה, רק להתלמד עברית,– האם לא יתרצו להם? ואך בא הנחש הזה אל הבית, והנה נראו חוברות “השחר”, ואחריהן ספרי רוסיה ואשכנז, והתעיף עינך והילדים קוראים את ספרי פיסארוב, והבן או הבת יוצאים לשוח בערב על המדרכה אשר ברחוב “הרוח”, וגם המה בתוך הקהל הגדול ההולך אחרי המנהל,– ובבקר עבות אחד נעלמו עקבות אחד הבחורים או אחת הבתולות מתוך העיר… מי נתן להם כסף להוצאות הדרך, מי הכין למענם את החפצים הנחוצים, מאין השיגו את התעודות, תעודת־הלידה ותעודת־המסע, ובכלל ידי מי ארגן במחשך את כל דבר המסע ומי ערך אותו, – שאלו נא “אותו”, כי הוא יודע את כל הפרטים, והיו בטוחים כי החוטים מתוך ידיו יצאו כלו, אם כי הוא לבדו כמו עמד מרחוק למראה הזה. אך הוא והאנשים הנצרכים לזה ידעו עוד מאתמול את אשר יקרה באישון לילה.

תעצומת פעולתו על קהל הצעירים בעירנו התגברה אחרי אשר לקח אחד הצעירים לו לאשה את אחת הבתולות באהבה, לא על־יד שדכנים, והשדוך הזה יצא לפעולות בעזרתו של אותו האיש, וידיו כלכלו את כל הענין. האהבה עוד היתה בימים ההם לחטאה, ואולם הוא הכעיס את כל העם בתתו לוית־חן לכל דברי אהבה, והחתן והכלה התהלכו יחד על המדרכה לעיני כל הקהל, אשר לא היתה כזאת בעירנו מעולם. לא הועילה דבת רבים והתקוממות ההורים משני הצדדים. הוא הלך לפניהם לשוח על המדרכה והזוג הלך אחריו, וכל עדת הצעירים מלאה את הרחוב, ויהודים ויהודיות עוברים מרחוק ושורקים בשפתותיהם, ושבים הביתה ומקללים את המדיח, ומזהירים את בניהם ובנותיהם להתרחק מן הרוח הקטב, אשר מורה זה מפיץ על פני כל סביבו. וירחים אחדים טרם יעברו, ואלה ההורים מביאים את האיש הזה אל ביתם, ובמיטב כספם המה משלמים לו, כי ילמד את בניהם או את בנותיהם עברית. המה מוסרים את המפתח ליד הגנב, בתקותם כי עתה לא יאונה להם כל רע. ההורים היו שואלים בעצתוֹ, אם טוב השדוך שמציעים לבתם, באשר ידוע ידעו ההורים, כי סוף סוף מאתו יצא משפט השדוך, יען וביען כי בניהם אך למוצא פי המורה ייחלו. וכה היתה עצומה פעולת האיש הזה על הצעירים, עד כי פעם אחת השיא איש עשיר אחד, תקיף בדעתו ומטיל אימה בתוך ביתו, את בתו לבן עשיר אחד, והחתן היה פרא לא־למוד. אז היה דבר המורה להפריד את הזוג – והדבר נעשה.

הוא לא היה יפה תואר. נחיריו היו רחבים, שניו רקובות ושחורות, קומתו ממוצעת וקצר הראות, גם בגדיו עליו לא היו נקיים למדי. כחו היה גדול באמונתו בצדקת משפטיו, ועיניו היו מזרות אש, ובהביטו אל פני איש חדר אל תוכו, ובמעשיו ובמשפטיו לא היה פוסח על שני הסעיפים, ואת עצותיו ודבריו היה גוזר כדבר מלך שלטון: כזה וכזה תעשה, מזה ומזה תחדל. שפתו בעברית היתה עשירה, קצרה וחדה.

כעשר שנים היה הוא המושל במחשבות הצעירים בעירנו והוא השופט בכל ריב שרעפיהם. הוא היה משכיל עברי מיסודו של “השחר”, ואולם במשך שנות השבעים התעוררה בקרב בני הנעורים תנועה חזקה אחת, אשר עברה את הגבול, אשר גבלו להשכלת בני ישראל “מניחי” ההשכלה הראשונים. בוינה החל לצאת לאור ירחון “האמת”, עתון לתורת הניהליסטים והסוציאליסטים, ועל המדרכה ברחוב “הרוח” נראו גבורים חדשים. בראשית צמיחת התנועה החדשה הזאת עוד התהלך הוא עם הראשונים, אשר מקצה מזה היו משכילים עברים, ואך מקצה מזה היו נוגעים אל זרם התנועה, אשר הצער העולמי כלכלתה; עוד חפצה נפש האיש הזה לעצור את כל השטף הזה בתוך נחל תנועה עברית. אבל עוד מעט, עוד מעט – ונביאים חדשים, עברים ולא־עברים, צצו מתוך אנשי העיר, והמה ירשו את מקומו למשול בחפצי הדור הצעיר ובהלך־רוחו; והוא סר לאט לאט מעל הבמה…


 

ט. לשם השכלה    🔗

והיה לנו עוד טפוס מיוחד במינו – רבי מאיר בלקינד.

הוא ובתו העתיקו את משכנם לשבת בעירנו מאחת העירות הקטנות אשר במחוז מינסק, הנשען למחוזנו. הוא בא, ויקנה לו מהרה שֵׁם בקהל המשכילים בזכות בתו הבכירה, נערה כבת עשרים שנה. הבת הזאת בבואה יחד עם הוריה לעירנו בקשה לה שעורים ללמד – שפת עברית לתלמידים ולתלמידות, ומובן כי היה הדבר לנס, באשר חזון כזה עוד לא נראה. ועוד יותר היה הפלא בהודע, כי אמנם יודעת הנערה הזאת את השפה העברית על בוריה ולא תבוש בפני יתר המורים העברים בידיעותיה. הנערה הזאת היתה גם חכמה ויעלת־חן – יתר זה לאו כנטול דמי… וזכות הבת הועילה גם לאביה, שהיה בעירו אולי מלמד ככל המלמדים, ופה מצא לו שעורים טובים ללמד את התלמידים, אשר הוציאום אבותיהם מן “החדר” למען תהיינה שעותיהם פנויות גם ללמודים כלליים. אליו התודעו כל אלה הצעירים, אשר “הואילו ללכת לאור ההשכלה” – כמו שהיו כותבים אז המליצים –, אשר קראו את ספרי הספרות החדשה וינסו את כחם במליצה ושיר, ואשר מאלה יצאו אחר כן, כידוע, כמעט כל הסופרים העברים. הוא נבדל מכל קהל המלמדים הרגילים, בבחרו לו משכן לשבתו לא במבואות המטונפים אשר מסביב לחצר בתי־התפלה, או בין המפולות אשר על יד הנחל הנרפש, ורק באחד הרחובות אשר במעלה העיר, ולא ברחובות ההומים במסחרם, ורק ברחוב “הירוק”, על שם הגנות והפרדסים הרבים העוטרים אותו. הבית היה, כמובן, קטן ונמוך, הרחק שם בעומק החצר, אבל החדרים הקטנים היו נקיים, וכלי הבית מגוהצים, ואנחנו בני הנעורים אהבנו לבקר את הבית הזה, במקום אשר מצאנו תמיד מדת הכנסת־אורחים, סבר פנים יפות, מהתלות חדות וחלקות על מנהגי ההמון, ומשפט ישר, אמנם לא־עמוק, על אודות החזון האחרון בספרות העברית ועל המקרים האחרונים בחיי הצבור בעירנו. בית המלמד ההוא היה כבר אז חפשי ממנהגים רבים, ויש אשר שתו שם חמים בימי השבת מן המיחם הרותח. גרי החצר ידעו, כי אין הבית הזה בחזקת כשרות לכל חקותיו ומשפטיו; אבל בעלת הבית, אשת המלמד, היתה אשה טובה ואוהבת לעשות חסד, כל ריב לא עבר על מפתן ביתה לעולם, והשכנות חלקו כבוד לגרי הבית הזה, למרות הרוח החפשי אשר קנן שם. וגם במלבושיו התנכר המלמד מתוך יתר חבריו. הוא לא האריך בתחתונים ומובן כי לא קצר חלילה בעליונים, ובגדיו היו פשוטים, אבל לבושו עליו היה נקי תמיד. כפתוריו מסוגרים, וזקנו הארוך עשוי. והפנים מפיקים תמיד אך טובה וצהלת החיים, ואת בני הנעורים ואת חומם ואת הרגשותם אהב מאד, ויראה חבה יתרה לכל עניניהם ומשאות נפשם. הוא למד את בתו תורה, כתבי הקודש ואגדות התלמוד, וגם העבודה על “הטלגרף” למדה ותשא משרה באחת התחנות של מסלת־הברזל, טרם מצאו אבותיה לטוב לפניהם, מאיזו סבה, להעתיק את דירתם לעירנו. וכאשר למד את בתו תורה, כן הביא את בניו לגמנסיה, ואף רגע לא שם לב אל דבת רבים.

אנכי התודעתי אל האיש הזה ואל ביתו, אחרי אשר יצאה הבת המשכלת מבית הוריה ללכת לעיר הבירה ותהי שמה למילדת, זאת היתה באמצע שנות השבעים למאה העברה, רבים מבני הנעורים המשכילים החלו אז בעירנו לזנות אחרי אלהים אחרים וישאפו באות נפש את רוח המֶרִי, רוח פרצים, אשר התחולל אז בין שדרות המשכילים הרוסים, בעלי הכתה “רצון העם”. כמו הוסרו אז הגבולים בין היהודי ובין הרוסי, ואחדים מן המשכילים העברים שאפו להביא את כל בני הנעורים העברים אל תחת כנפי השיטה הפוליטית החדשה ולהביאם בעול העבודה הצבורית הכללית, וגם ההשכלה בין העברים לא היתה צריכה להיות מטרה כשהיא לעצמה, לתת את העולם בלב היהודים ולהקל מעליהם את כובד מלחמת החיים, בתת להם ידיעות מועילות ונחוצות, – ורק בתור אמצעי להביא את כל העם היהודי בקרב אנשי המלחמה בעד הדעות החדשות, אשר לדגליהן נשבעו בעלי הכתה “רצון העם”. בעמל רב ואחרי מלחמה כבדה נתנו לנו גבאי בית התלמוד־תורה ללמד את הנערים לשון המדינה וראשית כללי החשבון ודקדוק שפת עבר, ומבני הנעורים העשירים נמצאו מורים בחנם. אבל גם מאלה היו אשר אמרו להשכיל את הילדים העניים, בהורות להם את הכלכלה הפוליטית… ובהתאסף המורים בבית אחד מהם, שהיה נשוי וסמוך על שלחן חותנו והיו לו חדר ועליה מיוחדת, היו מחשבותיהם – תקון עולם במלכות תורת מרכס. אז נבדלו לאט לאט צעירים אחדים מעל המתקדמים, צעירים אשר נשארו נאמנים לעניני עמם, ואשר דבקו אל ההשכלה העברית על ידי הספרים החדשים וההטפה הלאומית. ההטפה הלאומית החלה, כמו שמתחילין הטפת כל רעיון חדש – בבקרת חדה על הרעיון הישן אשר משל עד כה, על רעיון ההשכלה, השכלת ברלין. סמולנסקין החל להדפיס ב“השחר” שורת מאמרים נגד בן־מנחם ודרכו. ואם כי כל הספר “עת לטעת” בא בעב הענן ורבים ממשפטיו היו חסרי בסיס, ועניניו לא היו מסודרים די צרכם, בכל זאת עשה הספר הזה את חפץ מחברו, ורבים מאתנו הלכו שבי אחרי הרעיונות החדשים, אשר לא שמענו כאלה. ובמשפטי הספר הזה, ובכל יתר המאמרים והספרים אשר נכרו שם עקבות התחיה הלאומית, מצאנו עזרה ומשען נגד השטף החדש אשר קם אז על כל צעירי ישראל לבלוע אותם. אז נדפס ב“השחר” גם מכתב מאת המשורר י. ל. גורדון, וגם הוא לא היה נזהר בלשונו, ויגלה את קלון ההשכלה המזויפה, באמרו כי “היא תשקנו מי רוש, ותצמיח לנו נעצוץ תחת הברוש”. במקום רעיון ההשכלה, אשר לבב הצעירים מלא אותו ויטיפו לו כל היום, הנה השמיע סמולנסקין רעיון חדש בעינינו – רעיון תחית ישראל, כי לא נבוש בעמנו, בדרכיו ובתקותו, ובקרב בני גילי נהיה צבור קטן, אשר מבאי בתי־הספר הכלליים לא היו, בסוד הרוסים וכעניני כתותיהם השונות לא באו, והמה נמשכו אחרי הרעיון הלאומי העברי. ואת השבלים הבודדות האלה מצאו סופרי “חבת ציון” הראשונים בראשית שנות השמונים.

והחבר הקטן הזה בעירי, שנלחם עם החרדים הקנאים מזה, והתנגד בכל עוז אל המתקדמים־המתפרצים מזה, – מצא לו מקום לשבתו את בית המורה־המלמד ההוא. הוא אהב אה היהודים הפשוטים ואת חייהם הפשוטים, באשר בעצמו היה יהודי פשוט, איש טוב, מלמד עני ואוהב עניים. את כל הבא לביתו היה מקבל בשחוק חן על שפתיו, בכל הנמצא בביתו, בספור יפה מחיי עמנו, במלתא דבדיחותא משמחת לב. וכאשר היו בני הנעורים מתקבצים אל ביתו, או אל בית רב הממשלה, אוהבו ואיש בריתו, והיו עושים להם משחק ספרותי ונסיונות לכתוב שירים וחידות ומכתמים, היה הוא תמיד עמם, ויהי לשופט פרי העט, ויש אשר נסה גם הוא את ידו, ויהי תמיד מלא רצון כאשר היה פרי עטו בוסר, ופרי הצעירים הנותנים תקוה – טוב ויפה. צעיר היה תמיד את הצעירים, ובזה היתה השפעתו עלינו.

בשנים האחרונות לשנות השבעים עזבתי את עירי והתקופה החדשה, ראשית צמיחת האמיגרציה, לא מצאתני בעיר מולדתי. ממה שיבוא בהמשך הדברים יראה הקורא כי מחני ודגלי היו אז בעיר הבירה, ואני שם בקרב הצעירים אשר עבדו את עבודת התחיה. ואולם אזני הייתה נטויה אל כל אשר נעשה אז בעירי, וידעתי כי האיש הזה היה שם אז לרוח החיה בין המטיפים לעלות לארץ־ישראל. בקיץ תרמ“ב בקרתי לפעמים את עירי, והקריה היתה הומיה מריב לשונות ומפלגות בחבורות הצעירים, ובית המלמד היה מרכז הכחות ובמת הוכוחים, ובנו הגדול, שהיה כבר תלמיד האוניברסיטה, היה מן החלוצים אשר בבני ביל”ו. לא ארכו הימים והאיש וכל ביתו, על בניו ועל בנותיו, עלו לארץ־ישראל להכתב בכתב הראשונים אשר הלכו להחיות את ארץ האבות.


 

י. השחר עלה    🔗

הטפוסים האלה היו כלם קנאים גדולים להשכלה, לחיים חדשים, לסביבה בריאה, לחלונות פתוחים אל פני העולם הגדול. כלם ידעו את העניות הרוחנית, עניות הדעת אשר ברחובותינו, והטיפו, מי בסתר ומי בגלוי, לאור ולתנאי חיים אחרים. והיו בתים, בתי משפחות, שהיו כעין מועדונים ומקומות־ועד לכל המשכילים והצעירים, המתעתדים להיות משכילים. במשפחות העשירות, בני מרום עם הארץ, היו בתים נאורים כאלה מכבר, עוד משנות הששים. בית בודנה הורביץ, אחותה של “האלמנה ראם” בווילנא; בית ברוכין, שבנותיו נישאו לרופאים, בית אהרן הרכבי, משכיל שבמשכיל. ואולם עתה נהיו בתי השכלה כאלה גם מבין השדרות התיכוניות, שדרות בעלי הבתים האמידים, וגם – מבין המורים העברים. בביתו של הרב־מטעם החדש היו גם עלמות אחדות, תלמידות הגמנסיה, בנותיו ובנות הורים מערי המחוז. בבתים האלה היינו מתאספים, משוחחים, שומעים חדשות ספרותיות, מתיעצים על דבר כל צפונותינו באיזו דרכים להשפיע על הורים נסוגים, וגם על עסקי הצבור.

אנכי נסיתי לכתוב ב“הצפירה” גם בעניני הקהלה המקומית כמו מכס הבשר וכדומה. אם חתמתי את שמי או לא חתמתי – הקהל ידע, כמובן, מי הוא הכותב את המאמרים, בפרט שעוד מעט נתפרסמתי בתור סוכן “הצפירה” שלא עמלק“פ, ושמי היה נדפס בכל גליון. לפרסום יותר גדול לא הגיע איש בעירי, ונהייתי באופן זה מרכז להיקף “המשכילים” האברכים והמורים העברים, שהביטו אלי מלמטה למעלה. התחילו לגלות לי סודות, דברים המכוסים. גלו לפני את המקומות, שאפשר להשיג שם את הספור “מה לעשות?” לטשרנישבסקי, שהיה בבל ימצא בכל ספריה פתוחה, ואפילו את החוברות על דבר תורת הניהליסמוס, שנדפסו באיסור, נתנו לי. לאחד האברכים האמידים “משלנו”, אליעור לוריא, היתה ספריה מיוחדה ממיני ספרים אלה ושם היו גם חוברות “השחר”. אור חדש נבקע לי בחוברות הירחון הזה, אשר רק את שמעו האזנתי מתוך גליונות “הלבנון”. לקחתי את כל השנים וקראתי אותו בעיון יוצא מן הכלל. השפעתו של “השחר” עלי היתה מכרעת. ראשית, הוא לא נתן אותי לצאת מחוץ לעולם האינטרסים של עמנו, של היהדות, וכל העבודה “הכללית”, הניהיליסמוס ואביזרייהו, חדלו כלל לענין אותי. זכורני, כי פעם אחת פנה אלי אחד מן האברכים, עמוד ההשכלה אשר בבית התפלה של זימל חפץ, והביא לי ברכת שלום מקיוב מאת יהל”ל. אבל יחד עם זה גלה לי את הסוד, כי יהל"ל משתתף בירחון האסור “האמת”, ובשמו בקש אותי להפיצו בקהל הצעירים מכירי – ולא נעניתי לו. כל השאלות “הארורות” האלה לא לקחו את לבבי, לאחרי שקראתי את “השחר”. שנית, שטף רגשות חמים הציף את לבי העברי, בקראי את תכנית “השחר” בחוברת הראשונה של השנה הראשונה. הנה אין לפני, בשעה שאני כותב את הדברים האלה, כרך השנה ההיא,– וכמו חיים נצבים לפני הדברים שקראתים לפני יובל שנים: “לא לבושת ולחרפה תחשב לנו התקוה, כי עוד יבוא יום ושוב תשוב המלוכה לעמנו בארצו”. במחי־יד אחד נמחה רעיון ההתבוללות, והתפלה שהיתה שגורה על פיות המשכילים: “מי יתן ונהיה כגוים”, נהיתה בעיני תפלת חרפה ובושת, דברי עבד נרצע האומר: לא אצא חפשי. קיום היהדות, האומה הישראלית, קבל אצלי הגיון, תקיפות, ויש ויש על קיום כזה להלחם, להביא קרבנות. הן בקצה האופקים הרחוקים נראה אור גדול…

אז נהיה לי “השחר” לכוכב מאיר דרכי, ואדיר חפצי היה להתקרב אל מקור האור הזה ונסיתי להיות בעוזריו. היה בעירי מלמד משכיל אחד זה שתארתי אותו וקראתיו בשמו – פייבל השקלובי, ושהיה חברו של סמולנסקין בישיבה בשקלוב, ובהמלצתו של המלמד הזה שלחתי מכתב להשחר על דבר עניני הצבור בקהלנו. מאמרי היה כתוב בסגנון חריף מאד, כמו שהיה מסוגל לכתוב עלם עז־פנים, השופט מרוֹמים באין מעצור לרוחו. הצגתי לראוה את כל תקיפי הקהל וגדוליו, רבני העדה ועסקניה השונים, קראתי את כלם בשמותיהם הפרטיים, וגללתי על ראשיהם את כל עונות בית ישראל. את שמי לא חתמתי תחת מאמרי, ולהסתיר את מוצאו עוד יותר רשמתי את העיר וינה בסופו. בחוברת הראשונה של השנה השביעית, תרל“ו, בראש החוברת נדפס מכתבי, שקראתי לו שם צעקני “הבל רֹעה צאן”, אך במקום וינה רשם המו”ל את שם העיר פראג, מפני שבוינה ישב או צעיר אחד בן־עירי, משה קאמיונסקי, שגם לו היתה חולשה קצת אל הספרות העברית, ואפשר היה לחשוש פן יחשדו בו לחשבו לבעל המכתב.

גם היום ובמקומות קולטוריים יותר מפותחים, המלה הנדפסת עושה רושם באותה הסביבה, שעליה מדברים. ואי אפשר לתאר לפני הקוראים היום את כל הרעש והרוגז אשר חולל המכתב ההוא של “השחר” בחוגים השונים בעירי. אך עורך בלתי־אחראי יכול היה להרשות לעלם צעיר ושובב להוציא אל עמוד הקלון רבנים ועשירים וכל נשואי הפנים של קהלה גדולה, כאשר הרשה בעל “השחר” אז לי. הסנסציה היתה מלאה, ובמקום שנים חותמים, שאחד מהם היה חותם חנם, נמנו על “השחר” בעיר שלשים או ארבעים חותמים. הובא הירחון הזה גם אל הספריה של המועדון האזרחי, אל מועדון הצבאי ואפילו משרד שר הפלך חתם על ה“שחר”, – כלם, כמובן, בטעות, כי חשבו אותו לירחון בשפה הגרמנית… לא היה בית בחברה, שלא דברו על אודות המכתב, והתהלכו ההלצות שעטרתי בהן את גבורי. ההתרגשות עלי היתה רבה וגדולה, אבל גם פחדו מפני, פן תנחת ידי גם במפגיעי החדשים. מובן, שבקרב בני גילי נהייתי לגבור, ובערבים הייתי יוצא לשוח על פני המדרכות ברחוב־הרוח בעירנו, ואורחה גדולה של צעירים וצעירות נמשכת אחרי, ולא מחמאה אחת עלתה בחלקי מבין שפתים שושנים,– לב עלם צעיר מה לך עוד?… עכשו פסח בן הדודה, זה שכתב לפנים שטנה עלי אל אבי,– בקש קרבתי, ובהשתדלותי הדפיס בעל “הצפירה” בהוספה לאחד הגליונות “שלשה שריגים” מקובץ ה“פשטליך” של בן דודתי זה, לאחרי ששלם חמחבר עשרה רובלים מכיסו בעד הוצאות ההדפסה – שכר־סופרים שלילי – וגם לי נתן איזה ספר למתנה מחיר המלצתי. עכשיו התגדלתי והתרוממתי בעיני הקהל, ולו הייתי יוצא אז לשוק החתנים היה זלמן־ברוך השדכן קוצב עלי מחיר יקר. היו פונים אלי לערוך קולות־קוראים וכרוזים בעסקי הצבור, ולא מצבה אחת נחרתה בבית־הקברות בעירי על פי הנוסחאות שלי.

התגדלתי והתרוממתי. אבל… אבל היה אחד, שבעיניו היה מך ערכי מאד. הוא אשר ידע את כל הלקויים אשר בהשכלתי הפעוטה, שידיעותי היסודיות, המושכלות הראשונים, האלמנטריות, היו דלות מאד, ולא הגיעו בחשבון, בגיאוגרפיה, בחכמת הטבע אפילו למדרגת תלמיד ותיק של בי"ס תיכוני. והוא הרגיש בכל החוצפה של צעיר לימים, המעמיד פנים של מטיף זקן שקנה חכמה, של ננס המטפס על משענות־מוטות ואומר ענק אנכי. והוכח הוכיח אותי לרגעים, על מה ולמה אין אני דואג לעתידי, מתי אתכונן לקראת החיים הבאים ואחדל לנוע על העצים ועל האבנים. זה האחד היה מצפוני שבלבבי, הרגשתי אני הפנימית. כליותי יסרוני מוסר רב שבע ביום. מעבר מזה חשבתי, כי אחרי שאני כבן עשרים, הנה כבר אחרתי את המועד להיכנס לבית הספר ולבקש לי מטרה מדעית, ומעבר השני הלא אני לא האמנתי בכל התהלות והתשבחות של ההמון, הרואה את הקנקן ולא מה שבתוכו. ודאבה נפשי מאד, וחלל לבי בקרבי, והשבעתי את רעבוני בספרים חדשים, בקריאה בלתי שיטתית, שהיתה נותנת לי ידיעות בסירוגין, לפעמים את המלה האחרונה של מקצוע טרם ידעתי אל נכון את האלפא־ביתא של הדבר. ואיש לא היה לי לקנותו לי לרב, והחברים אך סלסלו אותי, ויתנו אותי מרומים, והם אשר חכו לדברי, והייתי כעני שמבקשים ממנו חסד וצדקה…

ובעת ההיא קפץ עלי ענין של חובת עבודת הצבא.


 

יא. חק עבודת הצבא    🔗

החוק של עבודת הצבא הכללית של שנת 1874 הטיל את החובה על כל אלה, שמלאו להם אחת ועשרים שנה בסתיו של השנה ההיא לפי ספר הפקודים של הממלכה. אבל רשות היתה לכל אלה, שמשום איזו אמתלא אפשר היה להם להטיל ספק ברשימות של ספרי הפקודים, לדרוש כי יקציבו את מספר שנותיהם לפי מראה פניהם החיצוני. והיו ועדות מיוחדות, שהיו בוחנות את הבאים למלא את חובתם הצבאית, לשם הערכת שנות הצעירים כפי ראות עיניהם.

שני אחי הגדולים עברו את הגיל הצבאי בצאת החוק של חובת הצבא, ובמה שנוגע לי עוררו השתדלות לערוך את שנותי למראה פני. הקורא יודע, שזקני היה מגודל, ולא קשה היה הדבר להוסיף לי שנה או שנתים, והייתי נחשב כאחד שעבר את הגיל הצבאי. בועדה המחוזית עלה לנו הדבר על נקלה. הרופא הצבאי היה מכירו של דודי הקבלן לכלכלת הצבא, ואשתו של הרופא המחוזי היתה מודעת לאמי, והעיקר שראש העיריה, נוצרי עשיר ונשוא פנים, ידע את בית אבי מזמן, – ויצאתי פטור מחובת הצבא. זה היה ביום הושענא רבא, והשמחה בביתנו היתה רבה. בימי החגים הייתי שוכח את “השכלתי”, ושמחת בית מדרשנו, השמחה החסידית הכללית, היתה שוטפת גם אותי. הייתי בין הרוקדים, וארחתי לחברה עם קהל חסידינו בכל הבתים “משלנו” של “אנשי שלומנו”, שהיינו רגילים לבקר אותם בשמחת תורה. הראיתי כל מעשי קונדס, שהייתי מומחה להם בימי עלומי, בטרם עוד זרחה עלי שמש “ההשכלה”, ועיני אחדים מן החסידים דלו למרום בתקוה, כי עוד שוב אשוב למוטב, וההשכלה כעשן תעבור… אך מאמינים כאלה היו מעטים, ולעומתם נמצאו אשר התלחשו עלי ויאמרו לנקום ממני נקמת האנשים, עסקני הצבור ותקיפי העיר, אשר חרפתי אותם במכתבי ב“הצפירה” וביחוד במכתבי הנזכר ב“השחר”. ומאלה נמצאו אשר כתבו שטנה עלי אל שר הפלך וילשינו, כי הגדילו את מספר שנותי בועדה המחוזית, וכי באמת עוד טרם עברתי את הגיל הצבאי.

חק עבודת הצבא הכללית צריך היה להביא מהפכה בהשקפת־עולם של הצבור, שהיה רגיל לחשוב, כי אך בני דלת העם מחויבים לשאת בעול הכבד של עבודת הצבא. צריכים היו לחנך את השדרות העליונות ולהרכיב להם הכרה חדשה בחובה הכללית הזו. ובשביל זה ראו שרי הפלך אז חובה לנפשם לדקדק עם בני המשפחות האמידות, שהיו תמיד פטורים מחובת הצבא, ולמצות בנוגע להם את כל עומקם של הדינים. בנוגע אלי, היה עוד דבר אחד שבטעות היה יסודו, אבל כותבי השטנה עלי הדגישו את הדבר, וגם שר הפלך שם לזה לב. אחי אבי קנה תעודת שחרור לבנו בן שתים־עשרה, והיתה התעודה בידו כתריס בפני “ההשכלה”, ולא תבוא תאוה בלב הנער להכנס אל הגמנסיה. שם בן דודי זה היה כשם אבי, ודרשו כותבי השטנה, כי יתנו את תעודת השחרור תחתי, ולא יהיה על איש אחר למלא את מספר הנקראים אל הצבא בשנה ההיא. ונתן שר הפלך פקודה לקרוא אותי אל הועדה הפלכית, ושם הפחיתו לי שנה אחת למראה פני, ובכן חובת הצבא מוטלת עלי. ההחלטה הזו היתה כעין מאורע, שנהיה לסלע המחלוקת בין הפקידים האזרחיים ובין הפקידים הצבאיים, המשתתפים בישיבות הועדות המחוזית והפלכית. ההחלטה נתקבלה על דעת שר הפלך, יושב ראש הועדה, שלא היה נוהג להמלך ביתר החברים, כשהיה צריך לקבל החלטה שהיה הוא רוצה בה. ביחוד, היו חושבים את עצמם נעלבים הפקידים הצבאיים, שבאמת לא היו תלויים בדעתו של שר הפלך. הן ההבדל היה בשנה אחת בין ההחלטה הראשונה ובין השניה, ומאי חזית שהאחרונה היא יותר נכונה מן הראשונה, בפרט שבראשונה השתתף ראש העיריה, שהוא העיד על שנותי. הריחו הפקידים הצבאיים בזה ענין של “פוליטיקה” מצד שר הפלך, ולא היה הדבר טוב בעיניהם. ומכיון שהיה המאורע הזה לשיחה נודע גם שמי, שם צעיר הנתפס על השכלה ועל שנסה לכתוב בעתוני חו"ל על עסקי הקהלה, והענין שלי קבל צורה של נרדף ורודפים, נרדף מאת “מורדי אור”, ושר הפלך הוא כלי־יוצר בידיהם, ובכן צריכים להצילני מידי מרדפי חנם… היודע את החיים הצבוריים בערי השדה יבין, איך מקרה בלי־ערך כזה מקבל צורה של מאורע, הממלא ענין את ריקנותם של החיים ההם.

מן הועדה הפלכית שלחו אותי אל הועדה המחוזית להוציא גורל ולהתיצב לפני הרופאים לבדוק אותי מצד בריאותי, אם ראוי ומסוגל אני לצבא. זה היה באמצע החורף, חדשים אחדים לאחרי העונה הקבועה לישיבות הועדה. קבלו הפעם את הישיבה רק “לכבודי”, למלא את פקודת שר הפלך לבדוק אותי ולקבלני. בקושי נאספו חברי הועדה, ורופא צבאי לא בא. האנשים ידעו את עניני, ידעו כי דברים בגו, והשתמטו מלבוא אל הישיבה. שר המחוז מלא מקום הנשיא, שהיה תמיד ראש האצילים, והוא שלח את המזכיר לשוט בעיר ולמצוא רופא צבאי, שבלעדיו לא הסכים המושל הצבאי לפתוח את הועדה. המזכיר הלך בעגלה חוץ לעיר, אל בית־החולים הצבאי, ויפן אל זקן הרופאים ללכת עמו. בדרך ספר לו המזכיר את כל המאורע שלי, כי שר הפלך פוקד על הועדה המחוזית לקבל אותי אל הצבא ויהי מה, וכי בשביל זה משתמטים הרופאים הצבאיים לבוא אל ישיבת הועדה היום. הרופא הצבאי בא, ושר המחוז חרד לקראתו ויקבלהו בשמחה, ויאמר כי לא יעצרהו הרבה, כי רק צריכים למסור איש אחד אל הצבא. תיכף פתחו את הישיבה, הביאוני פנימה, ופשטתי את בגדי. הרופא הצבאי נגש אלי, מדד אותי, דפק את חזי ואת גבי, נגש אל הפנקס הפתוח על השלחן ויכתוב את דעתו על מצב בריאותי וסגולות גופי, ויפן אל חברו, הרופא האזרחי, לבדוק אותי גם הוא. נגש גם הרופא השני, משש אותי ובדק, ויגש אל הפנקס ויחתום אה שמו גם הוא תחת רשימתו של הרופא הצבאי. שר־המחוז הקריב אליו את הפנקס – ועיניו חשכו: פסלו אותי הרופאים,..

– אבל שר הפלך צוה לקבל אותו – קרא שר המחוז.

– מה? – נתן הרופא הצבאי בקולו – מי הוא שר הפלך, כי יוכל לצוות עלי, בשעה שאני ממלא את חובתי? אני – רופא, ואם החוק אוסר לקבל אדם כזה לצבא, אז אין לפני לא שר הפלך ולא גברת־פלך – ויקם ויצא מאת הישיבה, ולי הודיעו כי נתנה לי ארכה לשנה אחת, היינו עד יום קריאת האנשים לצבא בסתיו הבא.

אך נודע הדבר לשר הפלך וגם את אשר התריז כנגדו זקן הרופאים, נתן פקודה לשוב ולבדוק אותי בישיבת הועדה הפלכית, שנשיאה הוא שר הפלך. נקראתי על־ידי המשטרה לבוא ליום הקבוע. ישיבות הועדה הפלכית היו פעמים בחודש, ביום חמישי בשבוע, ואני נקראתי אל הישיבה הראשונה. ההשתדלות הזו מאת שר הפלך, לשוב ולעבור על החלטת הועדה המחוזית, נתנה טעם לפגם לכל המאורע, וביחוד היה רע הדבר בעיני השלטונות הצבאיים, שחשדו, ולא בלי יסוד, כי נרגנות קטנטנה יש בזה ביניהם ובין שר הפלך. ספרו אז, כי שר הפלך והרופא הצבאי, שכנים קרובים זה לזה באחוזותיהם באחד הפלכים, ולהם חשבונות שונים בתור שכנים ועוינים זה את זה, ואנכי האומלל נפלתי במקרה בין המצוקים האלה. אל הישיבה הראשונה לא באתי, ונתנה פקודה לשר המשטרה לקרוא אותי אל הישיבה הבאה בעוד שבועים. מטרתנו היתה לדחות את הדבר עד כמה שאפשר, אולי ישכח הדבר. אולי תהיה ישיבת הועדה שלא בנוכחותו של שר הפלך, אולי…

התחילה שורה בלתי נגמרת של פורעניות, תחבולות איך להחלץ מן הבדיקה בועדה הפלכית. שלשה עשר יום הייתי בריא, התהלכתי ברחובות העיר, טילתי בגנים ועל פני המדרכה, וביום הארבעה־עשר, יום הישיבה של הועדה, נמצאתי מוטל במטה, חולה, ועל פקיד המשטרה היה להעיד על הדבר הזה ולהביא אל הועדה את הפטימות, פתקאות הרפואה שהוא מצא על־יד מטתי. ועל פי הרוב היו הפתקאות של אחד מן הרופאים, המשתתפים בישיבת הועדה. במלחמה זו שביני ובין שר הפלך היו, כמובן, גם אחדים מפקידי המשטרה על־ידי, והעוזרים על צדי עשו את עבודתם רק מאהבה, מתוך רגש של השתתפות במצב איש צעיר, הנרדף על לא דבר. לפעמים היה בא אלי אחד מקציני המשטרה ומוציא אותי מביתי לשוח בגן בערב יום הישיבה של הועדה, ובחברתו הייתי כמובן בטוח מכל שואת פתאום, וכל זה נעשה בלי בצע כסף. שר הפלך היה נרגז מאד, אבל רבים היו אתי מאשר עמו.

בחדשי הקיץ כמעט כלו הישיבות בועדה הפלכית. כמובן, הושם עקול על תעודת מסעי, ולא יכולתי לצאת מן העיר. אז באה אמי בבקשה לפני שר הפלך לתת לי תעודת־מסע לנסוע למחוז סמרה להתרפא שם בחלב־סוסות. ויקצוף שר הפלך מאד, ויאמר אל אמי: הנה בנך חולה ואינו יכול לרדת מעל המטה, לצאת מן הבית ולבוא אל משרד הועדה הקרוב לביתכם רק בתים אחדים, ולנסוע לסמרה כן יכול! אני יודע ומבין, כי אתם רק מהתלים בנו, ובנך יכול יוכל, ורק משתמט הוא, אבל גם אני אודיעכם את תנואתי, אל ביתכם נבוא, ועל המטה נמסור אותו לצבא!… ובאמת כל הטרגיקומדיה, עם הרופאים ועם הקריאות אל הועדה ועם ההשתמטות הנראית לעין, נעשתה משחק לשדים. עצבי כלנו, אנשי הבית וכל האנשים שלקחו חלק בגורלי, היו נרגזים מאד, חרדים לקול עלה נדף, לכל לוחש ומלשין, תמיד צריכים היו לעמוד על המשמר, לדעת אם נקראה ישיבת הועדה הפלכית, ואם אנכי בין הנקראים לישיבה זו, ומי מהרופאים ישתתפו, כדי לכוין באיזו אמצעי זהירות אנו צריכים לאחוז, והמצב על עברי פי פחת השפיע באמת על מצב בריאותי, הרס את שיטת עצבי, ונלאיתי לסבול.

אז החלטתי לברוח, לצאת מעירי ולעזוב את הארץ. בהחלטתי זו נראה לי חזות הכל. הנה צעירים רבים כמוני, אלה המבקשים להם תכלית בחיים וחנוך מסודר בבתי־ספר לא קבלו, נושאים את עיניהם ללכת למערב אירופא, במקום שיכולים להכנס לאוניברסיטה אפילו מבלי לגמור בי“ס תיכוני, למה זה לא אשתמש גם אנכי במקרה הזה אשר קרני, ואולי אמצא באסוני מקור אשרי, אלכה נא לי לחו”ל, אמלא את המגרעות אשר בידיעותי היסודיות, ואכנס לבית ספר עליון, והייתי לאיש, וחדלו הפורעניות, וסרה דאגת כל אנשי ביתי ומיודעי על אודותי, – וחסל. המקום אשר שאפתי אליו היה – וינה, והאיש אשר אליו כוננתי את פעמי רוחי היה – סמולנסקין, עורך “השחר”. העיר וינה היתה בעיני רק כעין מסגרת להתמונה המרכזית, – תמונת סמולנסקין, שאליו שאפתי ועליו נשענתי והוא היה תשוקתי. 

גליתי את הדבר הזה לאחדים מבני הבית ולבחירי רעי, ובהסכמתם ובעזרתם החלטתי לעשות את הצעד הזה. ההכנות ההכרחיות נגמרו עד מהרה, רעי ז. ד. ליבונתין נתן לי את תעודת־מסעו עד ורשוי, במקום שאמרתי לסדר לי תעודת־מסע לחו"ל, ובבקר קיץ אחד יצאתי את העיר.


 

יב. “הוטל פטרבורג”    🔗

דרך עירנו עוד לא עברה אז מסלת־ברזל, והתחנה הקרובה היתה בעיר ארשא. מפני מראית עין שכרתי עגלון להביאני אל תחנה אחרת, יותר רחוקה, שממנה עשיתי את דרכי הלאה לוארשוי. התחנה היתה קטנה והגעתי אליה כשעתים קודם צאת הרכבת. זה היה בבקר השכם, התפללתי שם ואכלתי מן הצידה שהיתה בצקלוני. כאשר נכנסתי אל הרכבת והמזודה עמדי, ושמחתי בלבי כי הכל עבר בשלום, וסדרתי בדרך את חפצי, ראיתי כי שכחתי בבית הנתיבות את… התפילין שלי, הצטערתי על זה מאד, כי ידעתי כי עגלוני בודאי יקח אותם ויביאם לביתנו, ושם ימצאו אשר יניעו ראש: הנה ראשית הדרך הלא־טובה אשר אנכי התיצבתי עליה…

בדרכי סדרתי לי תכנית כזאת: אני אבוא לוארשוי, ושם אפנה אל אברהם צוקרמן, הסוכן הכללי של “השחר”. אני הייתי סוכן “הצפירה” וגם של “השחר”, כסוכן לא־על־מנת־לקבל־פרס, ובתור שכזה הייתי כעין קונסול להשכלה בעירי, בכל דבר שבהשכלה היו פונים אלי, והייתי נענה לשואלי. כל מחבר־משכיל שהיה בא לעירנו, כמו “הנוסע” אפרים דיינארד או המו“ל ספרי ריב”ל וכדומה היו, בבואם לעירנו, פונים אלי, מבקרים אותי בביתי והייתי משיב להם בקורים, והייתי מסדר להם רשימות אנשים הנחוצים, ואם היה צרך בדבר הייתי הולך בעצמי עמהם, או מוצא בשבילם מחזר על הבתים. באופן זה הייתי בטוח, כי הסוכן הכללי בוארשוי הוא שם בבחינת ציר להשכלה, ובודאי בן־אדם כזה ידו בכל והשפעתו גדולה, ואני אמסור לו את עניני לידו, והחלטתי לסור אל אחד מבתי המלון הטובים ותיכף אלך להתראות עם אברהם צוקרמן, אתודע אליו ואגלה לו את סוד נסיעתי, – נסיעתי לוינה, אל סמולנסקין בעל “השחר” ואדונו של הסוכן, והוא כבר יסדר לי תעודת־מסע לחו"ל וכל הדרוש לזה.

עוד דבר אחד. בוארשוי הייתי זקוק לזהירות מיוחדת יוצאת מן הכלל. בעת ההיא ישבו בוארשוי דודי, אחי אבי, ואחי הגדול. דודי היה קבלן גדול אצל הממשלה, עסקיו פרצו בעיר ההיא, ואחד הבתים הגדולים היה לו. אחי אף הוא לא היה מן הנחבאים אל הכלים. ומפני כי נסיעתי היתה לא בשאלת פי אבי, שישב לו בפטרבורג, ונסיעה לוינה, במקום שהיה סופי להשתלם, לא היתה בודאי לנחת רוחם של דודי ואחי, לכן אך טוב היה לפני לבלי להתראות עם בני משפחתי אלה בשבתי בוארשוי, והתגברה בי ההחלטה לסור אל אחד המלונות הנכרים, במקום שלא אפגש עם יהודים, שזה דרכם תמיד לתת שלום ולהקיף את האורח בשאלות, חקירות ודרישות.

בתחנת וארשוי הכריזו משרתי בתי המלון על שמות המלונים, וכאשר שמעתי שם “מלון פטרבורג” מסרתי את חפצי למשרת, כי כן בעיר מולדתי המלון “פטרבורג” היה אז המלון היותר גדול, שרק אדונים ושרים סרים אליו, ובתומתי חשבתי כי בודאי גם בוארשוי כך. אנכי הובאתי אל המלון, ונשתוממתי לראות את המדרגות ואת המסדרון והנם לא נקיים, ופני “אכסניות” לכל המלון הזה. חדר מיוחד לא היה פנוי, והמשרת הביא אותי “לעת עתה” אל חדר, שמצאתי שם אורח שוכן בו, אורח יהודי מארץ היהודים, הוא תיכף נתן לי שלום, ושאל לעירי ולשם משפחתי, אנכי עניתי לו, ככתוב בתעודת מסעי, השכן נתן את עיניו בי, וישנה עוד פעם את שאלותיו, כאיש שאינו מאמין לתשובותי. אחרי רגעים מספר עזב אותי האיש ויצא החוצה, ורבע שעה טרם עבר, והנה התפרץ אל חדרי בברכת־שלום רחבה, לא פחות ולא יותר, השדכן זלמן־ברוך, השדכן בן־עירי, שהייתי “מזכירו” לפנים, כותב לו מכתביו (פרק ב'). היהודי בן־זוגי בחדרי, הוא ממוהילוב עירי, וכאשר שאל לשמי ואני כחשתי לו וקראתי לעצמי שם אחר וגם עיר־מולדת אחרת, הבין האיש כי דברים בגו, ובצאתו מסר את הדברים להשדכן, שהסתובב אז בוארשוי לרגלי שדוכיו. ראיתי כי נפלתי בפח וסודי נתגלה. השדכן הערום הבין תיכף את סבת בואי, ועל מה ולמה אני מסתיר אה שמי האמתי, וגם ידע את האיש אשר נקראתי בשמו. הוא הרגיע אותי, ויאמר לי כי לא יכבד עלי הדבר לסדר תעודת־מסע ולעבור את הגבול, ומבלי אדרשנו נמצא לעזור לי. אנכי פחדתי מאד מפני “העזרה”, שיכול בר־נש כזה לתת לי, אבל כבר ראיתי שלא על נקלה אוכל להיפטר מאפוטרופסותו של זה.

בכל חפצי לבלי לצאת מחדרי ולהסתובב בחוצות, פן יפגשוני עוד מכירים, הנה הוכרחתי ללכת להתודע אל אברהם צוקרמן, אשר בו ואך בו שמתי כל תקוותי, ואשר למענו באתי לוארשוי. לא יכולתי להזמינו אלי, באשר במלון הן לא נקראתי בשמי, כי אם בשם הכתוב בתעודת־המסע, והיה אם יבוא וישאל לשמי האמתי ולא ימצאני, והעליתי חשד עלי בבית המלון. הלכתי אליו כפי הכתבת שהיתה בידי. ארמון “הציר” להשכלה היה – חנות לא־גדולה ונמוכת־תקרה, וכאשר קראתי בשמי ובקשתיו לדבר עמדי ביחידות, והוא הביאני חדריו, – גם אז לא ראיתי לפני אולמי כבוד מרוחים. צריך אני להוסיף, כי גם הציר עצמו לא עשה עלי כל רושם מיוחד. לולא דוחק־האף, המשקפים שעל חוטמו, הייתי חושב אותו לאחד האברכים הרגילים, מן הטפוס של “הקוראים הנכבדים” שכמהו באשמינא או בסמורגון לא מעטים, ובמה שנוגע לעניני תעודת־מסע לחו"ל, ובכלל ענינים שבהברחת הגבול, הנה נוכחתי כי משענת קנה רצוץ הוא לי, ולא מאיש אשר כזה תבוא עזרתי.

ובשובי למלוני מצאתי את אחי ואת דודי, שהשדכן כבר הספיק לבשר להם את דבר בואי, וגם ספר להם את מטרת נסיעתי. שני אלה, האח והדוד, קבלו את הבשורה הזאת ברגשות שונים. סיום המאורע שלי באופן זה התאים מאד לחפץ לבו של דודי. בידי דודי היתה תעודת־שחרור, שקנה אותה ושמרה בשביל בנו, ילד בן שתים־עשרה, ולו באמת מסרו אותי לצבא וכלו כל הקצין, אז היה הדוד מוכרח לתת כָּפרי את התעודה, אם לא למעני, הנה למען האב־הזקן, שהיה מתמלא יגון לראות את בן־בנו עובד בצבא. מלבד זה הנה הנהגתי היתה חשודה מאד בעיני דודי, החסיד הותיק, והוא ראה והרגיש וידע את כל השפעתי על ביתו, על בנותיו ויתר ילדיו,– השפעה מזיקה, לפי השקפותיו הוא, קולי היה נשמע לא רק בדרכי החנוך של הבית, אך גם אפילו בנוגע לשידוכים של הבנות, בנות גילי, ואני הוא אשר לא נתתי לחסידות לשפוך ממשלה על הבית. ושמח דודי בלבו על המוצא אשר בחרתי לי, שעל ידו יפטר מענשו של בן־אחיו זה, אשר בחר לו דרכים חדשים, דרכים לא־טובים, והדוד היה איש מעשי ובעל נסיון, והיה בטוח כי אסון לא יקרני, ואת הגבול אעבור בשלום.– שמחה לקראת החלטתי ללכת לחו“ל גם בת דודי הבכירה, שגם היא היתה בעת ההיא בוארשוי, אני הייתי ראש ומורה־דרך ועלם־שעשועים לכל צעירי משפחתי, ומהחלטתי לנסוע לחו”ל להשתלם שם קוו לגדולות. בת־דודי זו היתה עם הוריה לא פעם במעינות הרפואה שמעבר לגבול, עברה גם דרך וינה וידעה פנים בפנים גם את סמולנסקין, והוא גם דרש בשלומי על ידה וידבר עלי טובות באזניה, והיא היתה בטוחה, כי בלכתי לוינה אמצא שם את אשר אני מבקש: סביבה חדשה של השכלה ומדעים, וברבות הימים אתרומם ואתנשא להיות כתפארת אדם המעלה, תפארת לכל צעירי המשפחה.

אחר היה יחס אחי הגדול אל הצעד שאני אומר לעשות. הוא ראה את הדבר – כראות אבדן אחיו הקטן לעולם ועד. מעודו לא יצא מגבולות רוסיא וחוצה, ואם כל נסיעה מעבר לגבול היתה בעיניו כמעט בחזקת סכנה, הנה היה בטוח כי הבורח לחו“ל בודאי לא ישוב לעולם. הנה ברח לו דודנו הזקן לפני שני דורות לגרמניא גם כן מפני מעשה שהיה בתעודת־מסע; ואם כי גדל שם ונהיה לרב ומו”צ בברלין, והתחתן ברבי עקיבא איגר, והעמיד שם דורות, אבל הוריו ובני משפחתו לא יספו עוד לראותו, ובניו וכל ביתו הם כזרים לנו. ובעיני רוחו ראה גם את עתידי אני, אם רק אעבור את הגבול, אבוא שם בין אנשים זרים, אשכח את בית אבי, אכנס לאוניברסיטה, אהיה דוקטור, ואולי גם אעלה לגדולה, הודות לכשרונותי, שהיו טובים מאד בעיני אחי, אבל אל הבית ואל המשפחה ואל כל סבך החיים הרגילים, שהיו יקרים וחביבים מאד על אחי, שוב לא אשוב עוד… ואחי ידע, שאבי היושב בפטרבורג אינו יודע כלום מנסיעתי זו, ועושה אני צעד זה על דעת עצמי, וחשב לנכון כי עליו תחול האחריות הגדולה של מעשי אלה, בהיותו הוא רואה אותם ואינו מוחה, ולכן השתדל אחי להשפיע עלי בכל אשר יכול, כי אשוב על עקבי ולא אסע הלאה. הציע לפני אחי לנסוע לפטרבורג לשאול את פי אבינו, ולבלי לנסוע בלי רשיונו. ואולם אני לא שבתי מדעתי, ולא חפצתי גם לבקש רשיון אבי, מדעתי כי אחר המעשה יסכים אבי ככל לב, אבל אם אשאל שאלות אז יפחד גם אבי להעמיד אותי במקום סכנה וידחה את הדבר.

שנים־שלשה ימים עשיתי בוארשוי ונוכחתי, כי מאת “הציר” הגדול להשכלה לא תבוא כל עזרה לי, בדבר תעודת־מסע לחו"ל לא יכול צוקרמן לעשות כלום, ואת דודי ובפרט את אחי לא חפצתי להכניס בעסק השתדלות זו. החלטתי לנסוע עד הגבול, ושם אעבור אותו כמו שעוברים תמיד יהודים, כמו שמעבירים סחורת־חוץ. הן מעשים בכל יום כאלה בכל תחנת־גבול, ולמה לא יעלה הדבר גם בידי לעשותו. ברגע האחרון הודיע לי אחי את החלטתו, כי הוא ילוה אלי ויסע עמדי עד הגבול, למען היות לי לעזר ברגעי הסכנה שלא תבוא. לדבר הזה לא יכולתי להתנגד. סוף־סוף גם לעוז נפשי אני היה גבול, וגם לבי פחד מאד בקרבי למול העתיד למצוא אותי בתחנת הגבול, בתנאים המלאים סכנה. הן גם לי היו אלה צעדי הראשונים, מסעי הראשון בימי חיי…


 

יג. נסוג אחור    🔗

היה בקר יום הששי בצאתנו ברכבת הוינאית ללכת עד התחנה גרניצה. בכונה בחרנו את היום הששי למסענו, למען יהיה עלינו לשבות על יד הגבול, ובמשך יום השבת נאסוף את הידיעות הנחוצות לנו למעשינו. סרנו לבית אחד היהודים בכפר ליד התחנה לעשות אצלו את השבת, ממחרת הודיע לנו בעל־הבית, כי בכפר הזה יש “מנין” שמתפללים בשבתות, אצל אדון בית־חרשת אחד. הלכנו עם בעל־הבית אל התפלה, וכאשר באנו עד בית בנוי הדר וגן פרחים סביבו, ראינו אדון לבוש הדר מטיל בגן ותֻכיים מתהלכים שם. נכנסנו לחדר התפלה, ובעוד זמן־מה נכנס בעל בית־החרשת, שהכרנו בפניו את “האדון” אשר ראינו בגן. כאשר הגיעו לקריאת התורה, ובהודע להם כי כהנים אנחנו, קראו לאחי כהן. הקורא בתורה היה אדם גס, שלא ידע כהוגן לא “עברי” ולא טעמים, ואחי שהיה קורא הגון קרא את הפרשה עד תומה. אותי כבדו במפטיר. אחר התפלה הזמין בעל־הבית אותי ואת אחי לקידושא רבא, הביאני חדרי הבית פנימה, ויקרא בשמו, שם משפחתו היה לוינשטין. אמרנו לו, כי גם לנו יש קרוב ששם משפחתו לוינשטיין, – הרב בלמברג, ד“ר ישכר בר לוינשטיין, שהוא, חתן דודנו הרב מברלין. יצא, שהד”ר לוינשטיין הוא אחי בעל־הבית, ובכן – קצת מחותנים אנחנו, ומי יודע, אולי יד ה' עשתה זאת להביאנו אל הבית הזה, במקום אשר נוכל לדעת את כל המענין אותנו, במקום אשר נמצא את העזרה הנחוצה לנו במקום הזה.

אחי ואני הבטנו איש אל רעהו חליפות, ורעיון אחד היה בלבב שנינו – לגלות את צפונותינו לפני האיש, שהמקרה הביא אותנו בצל קורתו. ספרנו לו את כל המאורע שלי ואת אשר החלטנו לעשות, וכי באתי עד הלום לעבור את הגבול באיסור, ובקשנוּ את עצתו. האיש נתן צדק להחלטתי, אבל הזהיר אותנו לבל נהין ולא ננסה לעבור את הגבול בגנבה. היו מקרי אסון אחדים ושוטרי הגבול ירו על המבריחים ואנשים נהרגו. אי־אפשר להסמך על הסרסורים השונים, המקבלים על עצמם “לסדר” את הענין עם השוטרים, ולבסוף הם עוזבים את האנשים לנפשם בידי המקרה, בידי הגורל העור, ויש בהם אנשים בני בליעל, רמאים וגנבים, המציגים ככלי ריק את קרבנותיהם שנפלו לידיהם. ומעשים בכל יום, איך שנתפסים אנשים, המנסים לעבור את הגבול, והמה מובלים בשלשלאות, צפוים אלי משפטים קשים. אחרית דבריו היתה, כי חלילה לנו לסכן את נפשי, וכי בלי תעודת־מסע לא אלך.

השיחה הזו, דברי איש מקומי, שאינו חשוד אצלי באיזו פניה צדדית, הטילו על לבי אבנים כבדות עד מאד. אני בורח מן הפח אל מול פני הפחת… לא דברתי דבר, אבל מראה פני גלה את המית לבי. אחי לא דבר אלי כל היום בענין הזה, ואולם לפנות ערב יצאנו לשוח בשדה, ואז התחיל לשדל אותי בדברים כי אדחה את נסיעתי. וכאשר הרגיש כי מצא מסלות בלבבי, אז תקף אותי בכל עוז. אחי היה הוזה אדוק, שוגה בדמיונות, מאמין בלי קץ, בעל בטחון, ודמעות נראו בעיניו בהתחננו אלי לבל אעשה את הצעד שאני אומר לעשות, פן אביא רעה גדולה על נפשי וחטאתי לעצמי כל הימים, ובאיזה בטחון, שלא ידעתי את יסודו, השתדל לתת בלבי אמונה, כי כל אסון לא יקרני בשובי הביתה, וכי אל הצבא לא יקחוני. וככל אשר הרגיש אחי את נדנודי נפשי ואת זעזועיה כן הוסיף להביא את הוכחותיו נגד הדבר, שאת תוצאותיו תאר מורא מאד, ובשובנו אל בית היהודי שהתאכסנו אצלו, נכנס היהודי בשיחה עמנו על אודות “אותו הדבר”. אם נודע הענין לו מפי אדון בעל בית החרושת, או הבין מעצמו את מגמת נסיעתנו,– אך העיד בנו לבלי להעמיד את עצמי במקום סכנה, וגם הוא ספר לנו על דבר ארבעה צעירים שנתפשו בשבוע זה בחפצם לעבור את הגבול.

ליל נדודים עבר עלי. וכאשר קמתי בבקר כבר לא היה בי כח להתנגד אל טענותיו ומענותיו של אחי, והסכמתי לשוב עמו לוארשוי, ומבלי להשאר בעיר ההיא אפילו יום אחד, וגם לא להתיצב לפני “הציר” שלי – שבתי לעיר מולדתי הביתה…

בבית קבלו אותי לא בסבר פנים יפות. לשובי לא חכה איש, ואם כי שלחו אותי לכתחלה בדאגה פן לא יצלח בידי לעבור בשלום את הגבול, אבל בדיעבד, לאחרי שסכנתי את נפשי ויצאתי לדרכי, שמחו אנשי הבית לקראת צאתי. עיפו ויגעו האנשים מאד, בהמצא כל הבית במשך חדשים שלמים תחת המועקה של פחד פתאום כי יבוא ויעקרני מן הבית וישליכני אל תחת עול הצבא. כל שיחתנו והגיגנו במשך ירחים אחדים היה המאורע שלי. אני הייתי דאגת כלם, והמצב הזה העלה ענן כבד על כל מהלך החיים בביתנו. ושאפו כלם רוח לאחרי שנסעתי, ונוצרה סביבה חדשה בתוך כתלי הבית, ועל המחשכים נגה אור. חשבו כבר אותי לבן־חו"ל, וסרה אימת שר הפלך, ויחדל שר השוטרים לבוא אלינו, וגם הרופאים לא יבקרו עוד בביתנו לתקופות ידועות. והנה… והנה שבתי עוד הפעם, ובואי הביתה היה כשלג ביום קיץ, ולא הרביתי שמחת הבית.

ואולם הענין הסתדר. בחדשים האחרונים של הקיץ ישיבות הועדה הפלכית חדלות כמעט. אולי גם חדל שר־הפלך לזכור אותי וישכחני. ואפשר שהועילה המנחה, שקבל מזכיר הועדה הפלכית. אם כה ואם כה, והפחד עבר ולא יספו לקרוא לי, ואת שארית הקיץ בליתי בעיר כאחד האדם. את לכתי ושובי ידעו רק אחדים מן המקורבים אלי, ומלבד בני הבית שמחו כלם לקראתי, לראות אותי בתוך הסביבה הרגילה חי “ופועל” בחוגי הצעירים והצעירות, – פועל, זאת אומרת: מתענינים בחוברת האחרונה של “השחר”, בנצני האהבה הנראים ביחסים של פלוני אל אלמונית, בחדשות הצבוריות של הקהלה המקומית, בתנועה שבין העמים הסלוים בהרי הבלקן. כפי הנודע, התבטאה התנועה ההיא בראשיתה בצורה צבורית, תנועה כל־סלוית, והגנרל טְשֶרנֵייב התיצב בראש הסרבים לא בפקודת הממשלה, אך בתור עסקן צבורי, אפילו בתור עתונאי, שערך אז את העתון “רוססקי מיר”. השלטון הרשמי ראה אז לטוב לפניו לשלוח חלוצים, מתנדבים, לעורר את הצבור, כי ידרוש הוא מאת ממשלתו לצאת לעזרת האחים הסלוים מידי התרכים לוחציהם. באופן זה צריכים היו חשלטונות לתת איזה חפש להצבור, לתת לו מראה של גוש חי ומתנועע, מתגלה ופועל. מצב כזה הביא בהכרח זרמים צבוריים לתוך ההמונים, ונתעוררו תקוות למהלך חדש, לסדרי מלוכה אחרים… ואנחנו, בתור צעירים מתקדמים, נסחפנו עם הזרמים האלה, צדנו שמועות פורחות וידיעות רחוקות, ובּנינו מגדלים על יסודוֹתיהן…

כך עבר עלי הקיץ, ואחריו גם החגים, והגיע הסתיו. עוד מעט, עוד מעט, ויגיע יום הקריאה לצבא, שהוא חל תמיד בראשית החורף. אני נפסלתי בשנה העברה לזמן שנה אחת. ולכן עלי יהיה, כפי הסדר הנהוג, להתיצב לפני הועדה המחוזית ביום הראשון לישיבותיה, קודם יום הגורל, כי הפסולים מאשתקד קודמים. ושוב ירדה הדאגה כענן כבד עלינו. ואולם בפעם הזאת נהיתה הדאגה הזאת דאגת רבים, חענין הפרטי שלי קבל צורה קצת צבורית. עברו שמועות, ובודאי לא בלי יסוד, כי אחדים מתקיפי הקהל, שאני עלבתי אותם במאמרי, ביחוד בחוברות “השחר”, משתדלים בכל תוקף כי יקבלוני אל הצבא. נראתה תנועה מתנגדת לי בחוגים ידועים, בפרט שידעו, כי גם בקרב בני משפחתי מביטים בעין לא טובה על “מעשי הדפוס” שלי, ועל שאני מתחבר לכל “משכיל”, וסורי רע בעיניהם, ותנועה זו השלילית אלי הולידה לעומתה גם תנועה אחרת, חיובית. מקרב הצבור, מתוך אנשים זרים כמעט לי, לא גואלים ולא קרובים, יצאה שאיפה להשתדל להצילני, ויהי מה. בעת ההיא היו קנאים גם להשכלה, כמו שהיו קנאים לדת. קנאים להשכלה נמצאו דוקא בין אלה “שנפקחו עיניהם”, אשר לאט לאט ראו ונוכחו, כי שגו בדרכיהם ומוריהם היו מתעים, באמור להם: מות בדעת וחכמת העמים תועבה היא, – כל אלה “הקוראים הנכבדים” של הספרים החיצונים. ומאלה נתנו יד איש לאחיו, ונדרשו ללא בקשום לחלצני מצרתי.

הרופאים ופקידי הצבא היו על צדי, אבל הרעה נשקפה לי מאת השלטון האזרחי, שר המחוז, שהוא היה הכל־יכול בישיבות הועדה המחוזית, וגם ממלא מקום הנשיא, אם ראש האצילים אינו נוכח בישיבה. נסו דבר אליו, אל שר המחוז,– ולא עלה יפה. ומובן גם הטעם: הן הוא פקידו של שר הפלך, אשר מאתו היתה פקודה בזמנה לקבל אותי אל הצבא. וידעו האנשים, כי אם שר המחוז יהיה נגדי, אזי לא יצלח בידיהם לשחררני. נחוץ איפוא בלי ישונה למצוא איש, אשר השפעתו על שר המחוז תכריע; ואחרי חקירות ודרישות נודע, כי איש כזה נמצא. זה הוא סוחר־יער בעירה פרופויסק. העירה הזאת נחשבת על המחוז, ששלט שם מקודם השר של מחוזנו היום. בעירה ההיא סוחרי־יער, אנשים בעלי צורה, רחוקים מקטנות דמוחין, בקיאים בהויות העולם, אינם מתחשבים בפרוטה, יודעים את העולם ומלואו, יודעים אפילו פרק בקלפים, ושר המחוז היה בא לעירה זו שבמחוזו בקביעות, חי ומתהלך עם הסוחרים היהודים האלה כמו עם מכירים טובים, ועם האחד שבהם היה כידיד ורע. והחליטו מעריצי הטובים להביא את סוחר היער ההוא, כי ינסה זה לשפוך את השפעתו על שר־המחוז להטות חסדוֹ לי, ומקרב המעריצים שלי, היינו אלה שסגנוני, מליצותי ומשפטי העזים מצאו חן בעיניהם, נמצא איש אחד, שהתנדב לנסוע לעיר מושב הסוחר ולהטות את לבבו, כי יבוא לעירנו לנסות דבר אל שר־המחוז. המתנדב היה איש אמיד, קצת קבלן אצל הממשלה, בעל בעמיו בעירו, ובעירנו עיר הפלך היה יושב בקביעות לרגלי עסקיו, והיה קורא עתונים וספרי חול, וידע את משפחתי, ושמע את שמי, ונתן את לבו להצילני. שם האיש – רבי ישראל פיסקין מעיר קלימוביצי, זכרו לתודה ולברכה בפי לעולם. הוא היה מכיר ומודע לסוחר היער, שגם הוא היה בר־אורין, יודע ספרי חול וחובב את הספרות העברית החדשה, והיה פיסקין בטוח כי סוחר־היער, השש תמיד להיטיב לזולתו, לא ימנע את עצמו מן הדבר הטוב והנכבד שהוא מביא לידו, ולא ידחה את הבקשה, בקשת קבוצה של מעריצי, ויסע לעיר־הפלך להשתדל אצל שר חמחוז. פיסקין שכר עגלה, מבלי להגיד לאיש דבר, ויסע לפרופויסק, עיר מושב הסוחר, ואולם את סוחר־חיער מצא פיסקין לא בביתו בעירתו, רק באחד היערות אשר לו. התפלא הסוחר לראות איש נכבד נוסע ומחזר אחריו ומשתדל בדבר, שאינו נוגע לא לעצמו ולא לבשרו ואף לא לבן משפחתו, כי אם לטובת צעיר זר, שכמעט אין אף מכיר אותו. והבין סוחר־היער להעריך רגש נעלה ויחס לבבי כזה, ובא גם לו החפץ להשתתף בדבר הטוב הזה, להיות חבר לכל המשתדלים להציל צעיר, הנרדף מאת תקיפי הקהל.

ויואל סוחר־היער ללכת לעיר־חפלך, זהו – רבי נטע פבזנר, חותני היום.


 

יד. הפודה ומציל    🔗

באכסניא שבעיר הפלך מצא פבזנר, בין יתר האורחים, איש אחד, שהיתה לו קרבת־עסקים עם דודי, אחי אבי. וכאשר נכנסו בדברים על אודות מאורעות שבעיר הפלך, נזרקה מפי פבזנר הערה על דבר עניני אני, וכי כחפצו להשתדל בזה. אבל האיש מקורבו של דודי, הבין את הערתו של פבזנר באופן אחר,– כי אומר פבזנר להשתדל, כי יקחוני אל הצבא, כי לא ישחררו אותי, – והוסיף האיש לתת צדק לפועל כזה, כי אמנם מצוה לבער את הרע מקרב משפחה הגונה זו, ולהפטר מצעיר שיצא לתרבות רעה. פבזנר השתומם לשמוע דעה כזו מפי אחד, המפאר את המשפחה, ואשר לו איזה יחסים חיוביים אל דודו של הצעיר. וברגע זה החליט פבזנר בנפשו להוציא את כל מרצו דוקא להציל את הצעיר על אף כל המתנכלים בנפשו. ומבלי דבר עוד עם איש, לא דחה את הדבר, וילך אל שר המחוז. זה היה בלילה, בערב יום הישיבה הראשונה של הועדה.

את שר המחוז לא מצא בביתו. אך פבזנר היה ממכיריו הטובים של בית שר־המחוז, והגברת קבלה את הסוחר בכבוד ובסבר פנים יפות. שתו תה ושיחת מכרים שטפה שעות אחדות, שוחחו על אודות החדשות אשר במחוז, שגרו שם שנים רבות וידעו, כמובן, את כל אדוני האחוזות, וגם הסוחר ידע את כל מוצאיהם ומבואיהם. היתה השעה מאוחרת בלילה, כאשר שב שר המחוז מן הקלוב הביתה, הוא שמח מאד לקראת אורחו, ידידו הטוב, והמשיכו את משתה התה ואת השיחה השוטפת. לבסוף הודיע פבזנר את מטרת בואו, ויאמר כי רק בשביל ענין זה עזב את עסקיו ביער ויבוא הנה, אליו, אל שר המחוז, כי יעשה את הדבר חזה וישחרר את הצעיר.

– זה אי אפשר – אמר שר המחוז – כבר נסו לדבר אלי בענין זה, אבל, מן הנמנע. אי אפשר.

– אבל, – אמר פבזנר – גם זה אי אפשר, שבפעם הזאת תשיב ריקם את בקשתי. אני אך ורק בשביל זה באתי אליך, ואתה מוכרח לעשות לי את הדבר הזה.

– חביבי פבזנר, בשום אופן אי אפשר… – אמר שר המחוז, כמתחנן.

– כלום לא יועיל לך, אדוני, – עמד פבזנר על שלו – הדבר מוכרח להעשות. התערבה בשיחה הגברת. היא היתה אשה משכילה ממשפחת אצילים נכבדה. פבזנר ספר לה עוד מקודם על אודות הצעיר, שרודפים אותו על השכלתו ועל אשר פרסם דברים בדפוס. – אין דרכי – אמרה אל בעלה – להתערב בעניניך ובעסקיך. ואולם אם פבזנר ידידנו עומד ודורש בכל תוקף את זה – לא דבר ריק הוא. על לא־דבר לא היה חרד את כל החרדה, לא היה תוקף אותך.

– אבל אדוני – התנצל שר המחוז בשומו פניו אל שניהם – אין בידי לעשות בזה כלום. הן מחר הוא יום הראשון של ישיבות הועדה, ושר־הפלך זה דרכו לבקר את הישיבה הראשונה. והוא אך יראה את הצעיר הזה, ותיכף יצוה לקבל אותו אל הצבא, וכלום לא יועיל. מה בידי איפוא לעשות?

רגע אחד שתקו שלשתם. אבל פבזנר התעורר ויאמר: – אדוני, עשה כחכמתך, שלא יבוא שר הפלך מחר אל הישיבה.

– איך?…

– בשבילי תוכל אפילו לשלחו מן העיר – אמר הסוחר.

שר המחוז התפקע כמעט מצחוק. לשלוח את שר הפלך מן העיר – אמר שר המחוז – זהו רעיון, שרק על לב יהודי יכול לעלות,– והוסיף: – שמע נא, עתה השעה מאוחרת, והבקר יותר חכם מן הערב. נראה מחר.

על יד עירה קטנה אחת במחוז מוהילוב היתה כנסיה נוצרית, שהיתה לפנים אוניאטית ואחרי כן נעשתה לקתולית, ועל פי פקודת הממשלה הפכו אותה בעת ההיא לפרבוסלבית. ומפני שגם שר הפלך גם שר המחוז יצאו ממקור קתולים, לכן היו משתדלים להראות התאמצות יתרה בהוצאתם אל הפועל פקודה זו, לבל יחשדו בהם בהתרשלות בכונה. ומובן, כי שנוי כנסיה מרשות לרשות עורר אי־רצון בין התושבים הקתולים, והשלטונות עמדו כל הזמן על המשמר. ממחרת הלילה, שהיתה השיחה בבית שר המחוז, בא זה האחרון לפני שר הפלך, ויאמר לו כי לרגלי ידיעות שונות אשר בידו, טוב היה כי ילך היום שר הפלך למקום המעשה, אל העירה הקטנה, להיות שם על כל תקלה שלא תבא. היום יום הראשון לישיבת הועדה המחוזית לעבודת הצבא, והוא, שר המחוז, מוכרח להשאר בישיבה. והסכים שר הפלך לדברי פקידו הנאמן, וילך אל מקום הכנסיה. ואל ישיבת הועדה לעבודת הצבא לא בא.

כל הלילה אור ליום הישיבה הייתי ער. ביום ההוא קבלתי מוארשוי מאת צוקרמן את שני החלקים “חטאות נעורים” של ליליענבלום, ולא עזבתי את הספרים מידי עד כלותי לקרוא אותם. השפעתם עלי היתה גדולה מאד. ראיתי לפני זעזועי נפש גדולה, המתלבטת ומחפשת דרך, מוצא, ותלויה בין תקוה ובין יאוש, בין אמונה ובין כפירה. קריאה בעיון מיגעת אותי ככל עבודה, ובאישון חצות הלילה יצאתי מן הבית לשוח. היה ליל חורף קר, ואני הלכתי אל מול פני הרוח, והתקררתי קצת. החכיון ליום הדין שלי למחרתו גם הוא לא הוסיף לי מנוחה, לא הביא שלוה בלבבי. כל ההשתדליות נעשו על ידי מעריצי הטובים מבלעדי, מבלי להגיד לי על דבר מצב עניני, אפילו הבאתו של פבזנר נעשתה על דעת עצמם של ידידי, ואני גם לא ידעתי ממציאותו של זה. והלילה עבר עלי ללא שְנָת, ללא מנוחה… קמתי ופני היו באמת רעים, חולנים. לשעה הקבועה יצאתי מן הבית ללכת אל ישיבת הועדה. במסדרון הבית שלנו, על המדרגות, חכה לי דודי, אחי־אבי הגדול, שהייתי אהובו, “ואל שדי יתן לך רחמים” – אמר ועיניו נמלאו דמעות…

משרד הועדה המחוזית היה מלא אנשים ונשים על אולמיו ומסדרוניו. אני נקראתי בין הראשונים, הַכֵּן עם המוט, שמודדים בו את המיועדים, עמד קרוב אל הדלת. בעמקי החדר עמד השלחן, וחברי הועדה סביבו. נראה לי, כי כמו רטט קל עבר בין החברים של הועדה כשנכנסתי ערום והתיצבתי על הַכֵּן אל המדה. שר הפלך לא היה, שר המחוז אפילו לא נגש אל הרופאים הבודקים אותי ואל יתר חברי הועדה סביבי. הוא המשיך לו את השיחה עם ראש האצילים, שהתחיל אותה כנראה, קודם שנקראתי. הרופאים רשמו בספר את דעותיהם על דבר מצב בריאותי, חתמו, נתנו את הספר לראש האצילים, והוא הודיע בקול: חפשי מעבודת הצבא, גם מחיל המלואים!… חפשי לעולם! עוד טרם הספקתי ללבוש את בגדי, ודבר חופשי עשה לו כנפים, וביתנו נמלא אנשים, בהם “משכילי” העיר, שראו בזה כי ידם רוממה, והם יכולים להגן ולהציל את שלהם.

ביום ההוא בערב בקר אותנו פבזנר “הפודה ומציל”. הוא בא לראות אותי, לראות את פני הצעיר, אשר למענו החרידו אותו מכיריו הטובים. בלה אצלנו הערב וישוחח עמדי. אמי, מלאה תודות, אמרה לו: חלילה לי לברכך, כי יקומו אחרים וישלמו לך כגמול אשר גמלת אותנו. אל יקרך מכאוב כמכאובנו לעולם. הן שנה שלמה חיינו חיי דאגה ודכדוכה של נפש… הבה נברך אותך וגם אותנו, כי נשיב גמולך בשמחות. הן בודאי בנים ובנות לך, ואולי יבוא לידנו לדבר טובות עליך ביום שידֻבר בהם… מי יודע? “טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע”.– היום הזה,– אמר פבזנר – עוד ירחק חק: בתי הבכירה היא רק בת ארבע־עשרח שנה היום… אבל אני שבע רצון כי התודענו.

והבת הבכירה הזו היא אשתי לאורך ימים. נבאה אמי, ולא ידעה מה נבאה.

ואני רוצה להוסיף עוד קו אחד. מובן, שכל חענין עלה לנו ב“הוצאות” לא קטנות, לפי הערך. ואולם שר המחוז לא קבל אף פרוטה. אין אני רוצה להודיע בזה כי היו ידיו נקיות ממקח שוחד; להיפך: יודע אני, שהיה לפעמים לוקח, וסכומים לא קטנים, וגם מידו של פבזנר. ואולם בפעם הזאת, בנוגע לעניני, לא דרש ולא לקח כלום. בעת ההיא היה גם על שר המחוז הרוח, שהיה משותף לרבים, לחלצני מן הצרה. שמו היה ילינסקי. עוד נפגשתי עם האיש הזה הרבה בחיי הבאים.


 

טו. בודד    🔗

שחרורי מעבודת הצבא היה “דבר בעתו”, כי בסוף החורף ההוא הכריזה רוסיא מלחמה על תורכיה, המלחמה הבלקנית, ומשנה שמחה שמחתי על חופשתי. באתמוספירה הצבורית הכללית נשבו רוחות אחרות חדשות, המבשרות תקוות. בתקופות מלחמה הממשלה זקוקה ליחס טוב של העם, של הצבור, ורצועות רבות הותרו אז. קוו לחופש, לריפורמות צבוריות, להרחבת השלטון העצמי של החקלאים המחוזים, של הערים, לחופש הדפוס. בעירנו היה אז המטה הראשי של הפלוגה הרביעית, שנכנסה אל תחת שלטון המחנה, שעליו נצח הגנרל הידוע סקובוליב. במשרד המטה עבדו אחדים גם מחברינו הטובים, ואם היה צורך בדבר היינו משתמשים גם במכונת הליטוגרפיה של המטה הראשי לצרכינו, צורך תנועת החופש בתוך הקהל העברי, האויר העירוני היה מלא תנועה, חיים…

ובחיי אני הפרטיים לא היה נחת. בראשית החורף נאסף אל עמיו הזקן, ראש המשפחה, זה אשר קשר מעדנות את כל הבתים, הנמנים על משפחתו. כבן שמונים ושתים היה, אבל לא חכינו, כמו תמיד, כי שבע ימים זה ילך מאתנו, ומותו היה מכת הרס לכל המשפחה. הרגשנו תיכף, כי מסורת החצר תהרס. וגם המצב בביתנו פנימה העיק עלי. בשנה האחרונה התרכזו כל חיי הבית מסביב לעניני אני, לדבר שחרורי, ואת יתר הדברים, תנאי החיים, הזניחו ולא שמו לב גם למקורות הפרנסה. אבל כאשר עברו ימי הבלהות, ועניני הובא לחוף בטוח, נראו הבקיעים אשר נסתרו מקודם. מלבדנו היו סמוכים על שלחננו עוד שתים־שלש משפחות, כי מפרנסיהן נדדו וישחרו לטרף במרחקים. אבא סחר בפטרבורג, ואמא נהלה את חנותה בעירנו, ומשני המקורות האלה צריכים היו למלא פיות רבים. ואנכי כבר ידעתי, כי אין המקורות שניהם מְפַכִּים מי־זהב ואוצרותיהם ריקים. וחפצתי מאד לבלי להשען על האוצרות האלה, להסיר את עצמי מעל שכם הורי, לקחת את גורלי שלי בידי אני, לנַגֵּד עצמי את עתידי, וחסר הייתי המרץ הנחוץ, העוז, האמונה בכחותי…

ובאין כל עבודת מעשה לנגד עיני, התעסקתי בשאלות מופשטות… בשאלות צבוריות, ספרותיות. אז כתבתי את מאמרי “דור הולך ודור בא”, שנדפס בחוברות “השחר” תרל“ח, עסקי קהלתנו, עניני עדתי, נהיו צרים בעיני, גדלתי מהם. הריבות בדבר הרבנים, התקלות שבמוסדות הצבוריים, הפעילות במכס הבשר ובחירות הרב־מטעם, – הענינים האלה, שלקחו את לבבי והיו חומר לשלשת מכתבי בהשחר ולכל מכתבי בהצפירה, חדלו לקחת את לבבי. שנים־שלשה נבלים פחות או יותר, תקלות מקומיות ופרצות שונות,– כל אלה מה הם, אם כל המצב רעוע, אם היסודות רקובים. – את מאמרי זה בכתובים לא הראיתי כבר לידעני המליצה מקרב המורים העברים, כמו שעשיתי למכתבי בעניני הקהלה; כבר הכרתי והרגשתי, כי גדלתי עליהם, ולא המה יהיו השופטים, המבינים, וגם לא במליצות הדבר תלוי. בכלל, במה שנוגע לסגנון גליתי די כשרון לחקות כל סגנון החביב עלי ולסגל אותו לעצמי על נקלה. בסגנון מאמרי הנזכר השפעתו של סמולנסקין כל כך ניכרת, עד כי אמר לי סמולנסקין, לאחרי שנים אחדות, כי בשעה שקרא את ההגהה כמעט חשב שמפי עטו הוא יצאו הדברים. את המאמר חזה ראה בכתב רבי יחיאל־מיכל פינס, שבא בעת ההיא למאהילוב. אשתו של פינס היתה בת עירנו, בתו של רבי שמריהו לוריא. משבר כלכלי עבר על פינס ויהרסהו, ומכיריו ויודעי שמו הספרותי, ביחוד עורכי “המגיד” ו”הכרמל", השתדלו כי ימנו את פינס למורשה לקרן מונטיפיורי, שנוסד לזכר מלאת תשעים שנה למשה מונטיפיורי. ועד אשר יצא הדבר לפועל, התישב פינס הוא וביתו בעיר מולדת אשתו.

את פינס הייתי מבקר לעתים קרובות. בודד ישב לו בבית חותנתו, ועתותיו היו פנויות. אל “השחר” התיחס בשלילה, כי על כן הלא היה בעוזרי “הלבנון”, אבל את כשרונו של סמולנסקין הכיר והוקיר. הוא קרא גם את מכתבי על דבר הקלקלה שבעדת מוהילוב, ונתן את לבו לתקן סדרים בתוכה. המכתבים שלי, עם כל עזותם וחוצפתם כלפי גדולים וטובים, הסירו בכל זאת את העטרה מעל ראש חנפים רבים, וגם גלו דברי תקלה לא־מעט, והדרישה לתקונם היתה רבה. ומתוך טובי העדה פנו אל פינס, כי יסדר תקנות ויקבע חוקים להנהלת העדה, והמנהלים יבחרו ע“י הקהל. את התקנון של הקהלה כתב פינס בלשון המשנה, כיד הסגנון הטובה עליו, ושנים רבות, ואולי עוד היום, היתה נמצאת תחת ידי העתקת התקנות האלה. וצריך אני להוסיף, כי עפ”י התקנות ההן התנהלה עדת ישראל בעיר מולדתי הרבה־הרבה שנים.

בעבודתי הספרות היה לי בעת ההיא עוד יועץ אחד, זה רעי שלמה־זלמן לוריא, שכבר הזכרתי את שמו. כשרונותיו היו מצוינים וידיעותיו יהיו רבות, ובני גיל אחד היינו, וכמעט לא עבר יום שלא התראינו, שלא קראנו יחד, שלא הראינו איש את אחיו את אשר עלה בידו. את השירים, הקלים בבנינם, יפים בלשונם ומלאים תוכן, שנתפרסמו מאת המשורר הזה ב“השחר” (רובם בשנה התשיעית) אני שלחתי אותם לסמולנסקין, והוא הלל אותם במכתביו אלי עד מאד. הוא היה בוחר בשבילי ספרים ומאמרים לקריאה מן הספרות הרוסית, ביחוד מאמרי בקורת והשתלמות כללית. גם הוא ראה בידי בכתב את מאמרי “דור הולך ודור בא” שסמולנסקין חלק לו מקום בחוברות הראשונות של השנה הנזכרת בראש המאמרים. חברי זה עמד לבחינת־בגרות בהגמנסיה בעירנו בראשית הקיץ, אך לא עמד בנסיון. החבור ברוסית בכתב לא עלה יפה, כי המנהל שהיה גם המורה לספרות, מצא את סגנונו קל יותר מדאי, מושפע פן העתונות הצבורית, מה שהיה לא לפי רוח בתי־הספר בתקופת הקלסיציזמוס; והמנהל, הפקיד הממלכתי, לא יכול היה להשלים עם סגנון שוטף וחפשי, ויפסול את החבור, ולא נתנו את הנבחן להתיצב ליתר הבחינות. אז נסע לפטרבורג, ושם נתנסה בגמנסיה החמישית, ועבר בהצלחה את כל הבחינות, ונתקבל לתלמיד בית־הספר לסוללי דרכים.

ואני נשארתי כמעט בודד בעירי, בתוך עיר־פלך הומיה ומלאה צעירים וצעירות בני גילי. הרגשתי כי, מצד אחד, גבוה אני מאלה שאני מתארח לחברה אתם, אבל, מן הצד השני, הכרתי את ערכי אני הדל, את ידיעותי המלאות לקויים, כשהיו מן הצעירים פונים אלי בעצות הייתי עפ"י הרוב בעיני כמו שאמרתי כבר – כעני שפונים אליו לבקש ממנו עזרת כסף. ככל אשר הוספתי לקרוא כן נפגשתי על כל צעד בחסרון ידיעה של מושכלות ראשונים, כי על כן היה סדר למודי שלא כסדר, ואת ידיעותי רכשתי לי דרך אגב, במקרה, כמאסף לקט, שכחה, ופאה. עם הצבא שהתגייס ויצא למערכות המלחמה יצאו אחדים מן הצעירים הטובים, שעמהם התהלכתי, והרקניות התגדלה. עם “צעירי הזהב”, האוהבים לראות חיים שמחים ומתהוללים, לא היה חלקי מעולם. הספרים והדעות החדשות פעלו עלי את פעולתם בעומק, בנפשי פנימה, במהלך מחשבותי, ואולם למעשה, בדרכי חיי, לא העתיקו אותי הרבה מאותה הקרקע, מאותם ההרגלים שהייתי אמון על ברכיהם. מלבד זה, אני הייתי תמיד מתון מאד, ולא נמהרתי לקבל על נקלה דעת חדשה. ובשביל זה לא נסחפתי עם ההטפה הסוציאלית, שהיתה אז רווחת מאד ברחובותינו, בין טובי צעירינו. יוצא מזה סך־הכל חברותי עלוב מאד בשבילי, ומספר החברים שלי היה קטן מאד. מצד אחד היו המונים, שלא הבינו אותי, ומצד השני היו יחידים, אולי יחידי סגולה, שלא הבנתי אותם.

ובקיץ ההוא קרה עוד דבר. נתקבלה ידיעה מפטרבורג, כי אבי נפל למשכב, ואמי נקראה לבוא אליו. המאורע שלי, זעזועי הנפש הרבים שגרמה במשך חדשים רבים “המלחמה” עם שר־הפלך, והטלגרמה בדבר מותו של הזקן, אבי אביו, – אלה הענינים הלכו והרסו את מצב בריאותו של אבי, שהיה יושב עיר הבירה, מרחוק, יושב ודואג תמיד, יושב לפעמים קרובות גם בתענית, אולי יחוס, אולי ירחם שוכן מרומים, ולבסוף חלה. ומחלתו היתה אנושה. אז דברתי עם נפשי משפטים, נקוטותי בפני, על מה ולמה אנכי יושב, אוכל ואינו עושה, ועל אבי לנהל אותי בכל צרכי? אמנם כך נהגו גם אחי הגדולים, כך היה מקובל במשפחות “בעלי בתים גבוהים” מסוג שלנו; אבל “השכלתי” מה היא, אם לא אבחר לי דרך חדשה, אם דרך פתאים ועצלות של הדור הישן תהי גם לי לקו. והחלטתי לעזוב את עיר מולדתי ולנסוע אל אבי לפטרבורג, למצוא לי שם עבודה, להיות לעזר לאבי במסחרו ולשום גם את צוארי אני בעול הפרנסה. כתבתי על זה לאבי, לאחר שקם מחליו. אבי פקפק, שמח אמנם להביא אותי אליו, אבל לא חפץ לשום אותי אל מול פני המלחמה החזקה, מלחמת הפרנסה בפטרבורג. בעיקר נמנע לרגלי איסור הישיבה ליהודים בפטרבורג. גם הוא, אבי בעצמו, ישב הרבה פעמים שלא ברשות, ורק בשנים האחרונות רכש לו זכות הישיבה בהרשמו בתור בא כחו של אחד הסוחרים ממדרגה ראשונה. בעד זכות זו היה משלם מאה, מאה וחמשים רובל לשנה. אבל הזכות הזו לא היה מספיקה בשבילי, שהייתי כבר בן בוגר, וזקוק הייתי לזכות מיוחדת.

את כל זה ידעתי, אבל חפצי לצאת פעם אל החיים, להשליך מעלי את כבלי הילדות, לברוא לי לעצמי מעמד, – חפץ זה גבר על הכל, על המפריעים. ואך כלה הקיץ ועברו החגים, ומבלי לחכות אפילו לסכום כסף להוצאות הדרך, באתי לעיר הבירה. אפילו לא בשרתי לאבי את צאתי, כי פחדתי פן יודע הדבר להמשטרה, ויתפשוני בתחנת המסלה.

זה היה באחד הימים הראשונים לאוקטובר 1877.


 

טז. פטרבורג    🔗

העיר – עיר הבירה, אך מצאתי בה סביבה של אחת מערי השדה, של עיר מולדתי, ואולי עוד במדה יותר גרועה במובן ידוע אני מתכוין אל הסביבה, שמצאתי בצל אבי, בחוגים שלו. הן בבואי לפטרבורג הלא באתי אל אבא, וברצון או שלא ברצון, צריך הייתי להתודע אל האנשים סביבו, לחיות במדה ידועה את החיים שלו. החוג של אבא היו הסוחרים, שהיה נפגש עמהם בעסקי מסחרו, וגם בית־המדרש, האנשים שהיו מתפללים בבית־כנסת אחד; וסביבה כזו, כמו שאמרתי, היתה עוד פחותה לפי רוחי מאנשים בדומה להם, אשר עזבתי בעיר מולדתי. קהלת ישראל במוסקבה היתה לפני ארבעים־חמשים שנה, אם אפשר לומר כך, הוצאה משוכללת ועשירה של עדת שקלוב, ומיוחסי שקלוב, ובעלי “שלישי וששי” שם, היו גם מיוחסים וזכו לכבוד בקהלת מוסקבה. היהדות המוסקובית היתה שקלובית בגודל אנפין. לא כן היה בפטרבורג. שם לא היתה מסורת קבועה כזו, ובתוך העדה הישראלית היו גם תקיפי וילנא וקובנה, גם בני רוסיה הלבנה, גם רסיסים מפלכי הדרום. אין אני מביא, כמובן, בחשבון לא את הנאורים, שהתרכזו מסביב ל“היכלם” עם רבם, שדרש לפניהם ברוסית, ולא את החילים בני תקופת ניקולי הראשון, שהיו נבדלים מעל בני העדה החפשים. שני הסעיפים האלה קבעו להם כל אחד חטיבה לעצמם. יתר בני העדה, הסוחרים ובעלי המלאכה, סדרו להם את בתי כנסיותיהם בעיר הבירה, ביחוד בחלקי העיר הַסְפַּסקי וְהַקַזַנִי, והם אשר היו רוב מנין ורוב בנין, במובן היהדות, של עדת ישראל בפטרבורג אז, בבואי אל העיר ההיא.

ומה מצאתי? בתי תפלה בבתים שכורים, בסמטאות נדחות ולא־נקיות ביותר, והבתים האלה לא יכלו להדמות לא בחצוניותם ולא בסדריהם הפנימיים אל אלה שעזבתי במולדתי. עניות גוף ונפש מצאתי. אין אף לומדי־תורה, לומדים הגונים. הייתי הולך לבית־התפלה, שהיה אבא מתפלל שם, בכל שבת ויו"ט, והתודעתי אל האנשים: סוחרים, אנשי־בינים, שתדלנים, בעלי־מלאכה. למעלה מבינוני לא ידעתי אף אחד. לא תורה בכמות הגונה, והשכלה מאן דכר שמה. ולא מצאתי כל נקודת־מגע ביני ובין האנשים סביבי, וממילא לא מצאתי לנפשי כל ענין להתקרב אליהם, לנסות לבקר את בתיהם. הן כאלה היו המונים במוהילוב, והאם בשביל אלה באתי הנה?

ופניתי אל רחוב “ההשכלה”. בידי היה מכתב אל הד“ר הרכבי מאת בן משפחתו, בעל־בית משכיל, שישב בעירנו, וגם אל המשורר י”ל גורדון היה בידי מכתב מאת רבי יחיאל מיכל פינס, בצירוף מחברתו “ילדי רוחי”, ששלח למנחה אל המשורר. אנכי לא מהרתי למסור את המכתבים האלה, כלומר, לבוא אל המשכילים הידועים האלה ולהתיצב לפניהם בעזרת ההמלצות, ונתתי אל לבי לחקור על אודותם מה טיבם. חקרתי, כמובן, בקרב אותה הסביבה שאני נמצאתי בה: בבתי סוחרים חשובים, מנכבדי העדה, אצל מוריהם, וכדומה. והנה בנוגע להד“ר הרכבי היו הידיעות כלן לטובתו. הד”ר הרכבי היה מה שקורין מרוצה לקהל, חביב על הכל. מלבד מה שהיה בכלל נוח לבריות ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות, עוד היה בעיני כלם כקרבן על מזבח האמת. הוא נפסל מהיות פרופיסור ללשונות המזרח רק בעקב מלחמתו עם הפרופ' דניאל חבולסון בדבר העתיקות של הקראי פירקוביץ, אב“ן רש”ף הידוע. והיה בכל המלחמה הזו ענין של כבוד ישראל, אפילו דבר שבזכיותינו האזרחיות.

וזה הדבר. כידוע, השתדלו תמיד הקראים לפני השלטונות ברוסיא להוכיח, כי הם אזרחי חצי־האי קרים מעולם, ודרשו לעצמם זכויות אזרחים מיוחדות. הם השתדלו כי יוציאו אותם מכלל היהודים, המוגבלים בזכיותיהם, וגם דרשו שלא יקראו להם יהודים, רק “קראים בני־ברית הישנה”. בהשתדלותם זו נחוץ היה להם להוכיח את קדמותם בארץ קרים, חלק המדינה הרוסית, וקם להם אחד מן המלומדים שלהם, אברהם בן שמואל פירקוביץ, והוא עבר בארצות רבות, וגם לארץ ישראל הגיע, ואסף המון כתבי־יד וספרים עתיקים, שעל פיהם הוכיח את קדמות הקראים. מלבד זה הוציא מן האדמה בצופוט־קלה (סלע היהודים) אשר בקרים מצבות עתיקות, שעליהן מצא רשימות, המאשרות גם מצדן את הידיעות שגלה בתוך כתבי־היד. העתיקות, כתבי־יד ומצבות, שגלה פירקוביץ, נתפרסמו בעולם המדעים, והספריה הקיסרית בפטרבורג רכשה את האוצר הזה מידי פירקוביץ בסכום כסף גדול. המומחה להערכת העתיקות האלה היה הפרופיסור דניאל חבלסון, מי שהיה יהודי, אחד מאבות המלומדים בכל הנוגע לתורת המזרח. בשנות הששים השיגו הקראים את מבוקשם בדבר זכויותיהם האזרחיות, הוציאו את השבט העברי הזה מכלל ההגבלות שהיהודים נשארו בתוכן, וגם ההוכחות ההיסטוריות, שנשענו על עתיקותיו של פירקוביץ, עזרו לזה לא מעט.

והנה קם מלומד צעיר אחד מקרב היהודים, ד“ר הרכבי, ויסע לארץ קרים, ויחקור את כתבי־היד, וירא את המצבות, ויקרא את הכתובות עליהן, ויכתוב ספר מדעי על כל העתיקות האלה, ובלי חמלה הרס את כל ההוכחות ההיסטוריות. ויגל את הזיופים שבהן. הרכבי בדק ומצא, כי פירקוביץ הרשה לעצמו לזייף מצבות ורשימות בכתבי־יד, והקדים את התאריכים לפעמים באלף שנים שלמות, אם מחק, למשל, את הרגל הקטועה של האות ה, אזי באה האות ד, ויצא לו תאריך באלף שנים קודם. וכדי לאשר את הזיוף הזה הביא עד ממצבה אחרת, שגם בה טשטש את הדרוש לו, וקבל המסקנא הנחוצה. הד”ר הרכבי הוכיח את הזיופים האלה בראיות ממקורות הספרות הרחבה של הרבנים והקראים, ונתעוררה מלחמה מדעית גדולה, והנצחון היה על יד ד“ר הרכבי. והפרופ' חבולסון לא יכל לסלוח זאת להד”ר הרכבי וירדוף אותו ככל אשר השיגה ידו. וכאשר בחרה המחלקה ללשונות המזרח את הצעיר המלומד לפרופיסור, וגם נתנו לו לקרוא את שעוריו הראשונים, לא אשרה האספה הכללית את הרכבי במשרה זו, מבלי חפץ להכריע נגד חברם הפרופ' חבולסון, והד“ר הרכבי נשאר מחוץ לאוניברסיטה, וקתדרא לא היתה לו. והמאורע הזה עטר את הד”ר הרכבי עטרת קוצים של איש שסבל בעד זכיות האמת, זכיות האומה הישראלית.

הד"ר הרכבי קבל אותי בסבר פנים יפות. היתה לנו איזו דודה זקנה בשותפות, אחת מדודותי הזקנות, שנישאה בעיר מולדתו לדוד או קרוב ממשפחת הרכבי. הוא הזמין אותי לבקר בביתו בכל יום שאחפוץ בערבים, או בחדר משרתו בספריה הקיסרית. אנכי השתמשתי בזה, ובכל בקור למדתי ממנו איזה דבר. בקיאותו היתה רבה, והיה לי לעינים בכל שאלה ספרותית או היסטורית, שהייתי פונה אליו על אודותיה. על כוס תה היה מראה לי את הספרים ואת המקורות, שעלי לקרוא בהם, ואם לא הייתי מוצא את הספרים באולם הקריאה של הספריה, אזי היה נותן לי מאת המחלקה. אותי ענינו ביחוד שני דברים: המצב הכלכלי של אחינו ברוסיא, וגם קדמוניות ישובנו במדינה זו, כפי מצב ההשקפות בתקופה ההיא. היה ערך מיוחד לשני הדברים האלה. המצב החמרי הגרוע של חלק גדול מן התושבים במדינה, בלי כל ספק, משפיע לרעה על המצב המדיני הכללי, ולכן הממשלה מחויבת לדאוג להיטב את המצב הזה. ואם סבת המצב הרע הוא שלילת זכיותיהם האזרחיות של היהודים, אזי הממשלה מחויבת להסיר את המכשול הזה מעל הדרך הכלכלי, ולבטל את כל ההגבלות. לבלי להסכים להשקפה זו אפשר רק אז, אם הממשלה תצא מן ההנחה, שהיהודים ברוסיא אינם אזרחים תושבי הארץ, ורק גרים, זרים שבאו אליה כאורחים, ושאין בעל הבית מחויב לטפל בהם ובהשבחת מצבם, אם מצבם של אלה גרוע פה, ירוד ורע, אזי יצאו להם מן הארץ וילכו להם לאשר ילכו. ובגלל זה היה בשבילנו ערך אקטואלי לחקירות בקדמוניות של ישובנו ברוסיא, ואפילו לחקירותיו של הרכבי בתקופת הכוזרים, שישבו ועשו ממשלה על גדות נהר וואלגא.

מן היום הראשון לבואי פטרבורגה והוֹדעתי לאבא את מטרתי וחפצי לעזור לו במסחרו, לקח אותי אבי עמו והביאני למרכזי כל עסקיו. מקצוע של מסחרנו היה – כסף וזהב במטילים, מחותך בלשונות, שהיינו מוכרים אותם לבתי־המלאכה העושים בכסף ובזהב. היו מביאים מטילי כסף מחו"ל, ובעיקר היינו קונים שברי־כלי כסף וכלי זהב, היינו מוסרים להתיך אותם בכור, מסירים את הסיגים ומוציאים את הזהב ואת הכסף הטהור. בעת ההיא בזמן המלחמה נהיה בגבולי מסחר זה עוד סניף חדש. מטבעות הכסף של ניקולי הראשון היו מכסף ארבע־ושמונים בחינות והמטבעות מתקופת יקטרינה השניה היו מכסף שבעים ושתים בחינות. אלו ואלו היו מכסף הרבה יותר טוב מן המטבעות של אלכסנדר השני, שהיו מלאות סיגים. להמטבעות הישנות האסורות היה ערך, מצד הכסף הטהור הנמצא בהן בכמות גדולה, הרבה יותר גדול מן המטבע של השוק, וביחוד היו למטבעות ישנות אלה דורשים רבים ברומניה ובמדינות הבלקן, במקום חזית המלחמה. אז פרץ מסחרנו במטבעות ישנות ואנו היינו קונים אותן לאלפים רבים, והיינו שולחים אותן למקום המלחמה. אנכי עד מהרה מצאתי את עצמי בתוך נבכי העסק הזה, סגלתי לי את המבינות הנחוצה, את הידיעות הלא־גדולות ביותר, בהיותי צעיר ומהיר במלאכתי ראיתי ברכה, ואבא מצא בי עזר לא מעט. היום היה לי למלאכה, לעבור את כל חנויות הספסרים אשר ברחוב־הגנות הגדול, וברחוב הניבה וביחוד בשורת הבנקאית, לקנות מהם את כל מטבעות הכסף והזהב, ובערב הייתי הולך אל הספריה הקיסרית לקרוא ספרים וירחונים מאשר בחרתי.

מענינים מאד ומלאים פלא היו בשבילי חיחסים ההדדיים שבין אבי ובין הסוחרים הרוסים שהיו לנו עסקים עמהם. בעירי לא ידעתי כמעט את בני הנכר. ידעתי אמנם פקידי ממשלה, והיחסים שלהם אל היהודים היו כיחסי שלטונות אל אלה שהם להם למס. בפטרבורג היה כל מסחרנו רק עם נכרים, רוסים טהורים, והיחסים היו לא רק טבעיים, אנושיים, אך גם מלאי כבוד וידידות. האמונה מצדם לאבא היתה רבה ומפליאה. באכסדרה הַמִריַמית, אוֹ בשורת הבנקאית היה אבי, ואח"כ גם אני בכח יחוס אבות, לוקח סחורה, כלומר כסף וזהב במטבעות, על סכומים גדולים, אלפי רובלים, בלי סהדא ובלי שטרות. היו מדברים איש אל רעהו בלשון “אתה”, והנאמנות ההדדית היתה רבה. היו שותים יחד תה בבתי המשתה. משחקים בקוביות לפעמים, משוחחים על הליכות עולם והויות המדינה, וכמובן בגלוי לב ומבלי כסות על תעלולי הממשלה. היחסים האלה היו נפלאים מאד בעיני בימים הראשונים, וכאשר הוספתי להכירם נמשך לבי לאהוב את העם הרוסי על פשטותו ורחבת לבו, אותו העם שהציביליזציה עוד טרם קלקלה את נפשו.


 

יז. גדולי ההשכלה    🔗

את מכתבו של פינס בצרוף המחברת, שהיו בידי בשביל י“ל גורדון, לא מהרתי למסור. כמו שהיה הד”ר הרכבי מהולל בפי כל האנשים, שעמהם דברתי על אודותיו, כן היה שמו של המשורר מחולל אז בפטרבורג, וכלם ספרו בגנותו. עוד יתר מזה: מורה אחד לעברית, שדברתי עמו בבית אחד ממכירי החדשים, פשוט הניא אותי מלכת אל גורדון, באמרו שהוא יקבלני באופן גס, כי כן אוהב הוא לזרוק מרה בכל צעיר הבא אליו. ומה שנוגע לסביבה מן הסוחרים ובעלי בתים סתם, הנה שמעתי מפי כלם כמעט שמו של גורדון מנואץ ודברו על אודותיו בשצף קצף.

יל"ג נשא עליו בפטרבורג משרת מזכיר “החברה להרבות השכלה” וגם היה מזכיר הקהלה העברית בעיר הבירה. בערי השדה היו שבעים רצון כל המשכילים, כי נתונה המשרה הראשונה על שכם גורדון, זה הלוחם הגדול להשכלה, זה אשר יצא גם לעזרת ליליענבלום ודרש כמהו תקונים בדת, והיו בטוחים בו כי הוא ינהל את עניני “החברה להרבות השכלה” כיאות. כל הסובלים מן הרדיפות של החרדים הקנאים, כל משכיל צעיר, כל מבקשי השכלה בערים נדחות ובישיבות, היו פונים אל גורדון, שפכו לפניו מרי שיחם, דרשו ממנו עזרה בספרי השכלה ובעצה, והוא היה נענה לקוראיו. אחרת היה בפטרבורג. פה היה על מזכיר החברה לבוא פנים אל פנים עם הפונים אליו, להכנס ביחסים בלתי אמצעיים עם כל התלמידים, המבקשים תמיכה מאת החברה, ואם בכלל אין אדם יוצא מאת גבאי צדקה וחצי תאותו בידו, הנה צריכים להגיד אמת, שלא היה גורדון נוח ביותר להפונים אליו לבקש עזרה. הוא היה מאלה, אשר בכחו ועוצם ידו, במרצו הרב יצר לו את חייו: רכש לו את ידיעותיו המרובות, פלס לו נתיב בחיים. והגיע למדרגה די גבוהה – שליט – מזכיר בעניני קהלת עיר הבירה ועסקן צבורי תופס מקום, ובתור אשר כזה חש גועל נפש לכל הפושטים יד לבקש עזרה, וביחוד לצעירי הימים, תלמידי בתי הספר העליונים, על אלה היתה בלבו עוד טינא מיוחדת. הוא לא האמין, כי מהם תצא תועלת לעמו, הוא ראה את דרכי הטמיעה, שהמשכילים הצעירים בוחרים בהם, הוא חשב את הרוב שבהם לבוגדים, לאלה אשר עוד מעט ועזבו את עמם, ולא ישובו לנטור את כרם עמנו. נואש כבר אז גורדון מכל ההשכלה ומתועלתה לעמנו, ואת כסף התמיכה לתלמידים העברים חשב כזורק אבן למרקולים, ובתור מזכיר החברה להרבות השכלה היה מחלק את כספי התמיכה כממלא חובה בלתי נעימה. ובהיותו אדם קשה ותקיף בדעתו, לא היה מכסה את רגשותיו במשאון, ואל המוכרחים לפנות אליו לא היה מסביר פנים יפות מעולם, ואלה מלאו פיהם חרפות וגדופים לשמו ולזכרו של המשורר.

וסורו של יל“ג היה עוד יותר רע בפי המון הסוחרים ובעלי־הבתים, היהודים הרגילים שבעדת ישראל בפטרבורג. העדה הרשמית, שהיתה מאושרת מאת הממשלה, התרכזה מסביב להיכל המקהלה, שהיה אז בבית שכור על יד הגשר המצרי. לעדה זו היה ועד, נבחר מחבריה, רב־מטיף, וחזן עם מקהלה. חברי הקהלה הזו היו צריכים להכניס לקופת העדה לא פחות מכ”ה רובל בשנה, ואין צריך לאמר, שהחברים היו כלם בעלי זכיות ידועות, רשומים בכתב התושבים בעיר. נשיא הועד היה הברון גינצבורג, והחברים היו מכוכבי הלכת של האדיר הזה. המוסדות הרשמיים של העדה, כמו בתי הקברות, בתי־הספר היהודים ובית המרחץ עם המקוה, היו ברשותו של הועד הזה. ואולם, מלבד העשרות או אפילו המאות של “הנאורים”, האינטליגנציה היהודית, הן היתה בעיר עדה גדולה יהודית של הרבה אלפים תושבים, ולהם היו, כמובן, כל צרכי העדה: בתי־תפלה במספר הגון, רבנים ושוחטים, וכל חיות הקודש, והיהודים האלה דאגו בעצמם למלא את כל ההוצאות המרובות, שהיו כרוכות בסדרי עדה גדולה ועשירה. לכל אלה לא היה דבר עם הועד הרשמי, עם היכלה ורבה וחזנה, לכל סדריו ועסקיו, והיו חפצים כי יניחו אותם גם הם על סדריהם ועניניהם. והנה המשורר יל"ג נתן את לבו להביא תקונים וסדרים בכל עניני הקהלה, היינו גם בעניני החרדים וצרכיהם הרוחניים, הדתיים. עזב את הקהלה מי שהיה רב אצלם, בלאזר שמו, והלך גורדון והזמין רב חדש שלא מדעת קהלת החרדים ולא בשאלת פיהם. החרדים מאנו לקבל עליהם את מרותו של הרב הזה, כי דיה היתה המלצתו והגנתו של גורדון לפסול אותו למפרע בעיני העדה החרדית. אז נמנו החרדים לעצמם והביאו את הרב רבי זלמן לנדוי, והתפרצה מחלוקת בין העדה הרשמית מצד אחד, ובין קהלת היהודים החרדים, מהצד השני. הריב לא התפרץ אמנם מחוץ לגבול ישראל, בפרט שלא היה אז בפטרבורג אף עתון אחד ליהודים, לא בעברית ולא ברוסית, אבל המרירות היתה רבה וההתמרמרות על גורדון, שהוא היה המבעיר את הבערה, היתה גדולה מאד, ולא רק בין החרדים, – גם הנאורים אמרו: למה לנו להתעבר על ריב רב, ובאיזו זכות גורדון מתערב בדבר, שלו אין צורך כלל לא בהרב אלשוונגר (שם הרב שהביא הוא), ולא בהרב לנדוי? אבל גורדון השתמש בזכויות העדה הרשמית, שהיתה לה רשות למנות גם סגן להרב מטעם, תחת אשר החרדים מוכרחים היו למנות את הרב שלהם להיות משגיח על בית המרחץ, כדי שתהיה לו רשות הישיבה בפטרבורג.

ומפני שאני לא הייתי נוטה מעולם לההשכלה הלוחמת, ואת המשכילים “מטעם הממשלה” לא אהבתי, לכן לא השתדלתי להתקרב ולהתודע אל האיש, אשר רק חרפות וגדופים שמעתי על אודותיו. את מכתבו של הרי"מ פינס ומחברתו שלחתי אליו ביד שליח, מן השליחים המיוחדים שברחובות, בצרוף מכתב, שכתבתי אל גורדון, משום־מה, ברוסית. חפצתי כפי הנראה, להיות מדויק אבל יבש, ובשביל זה היו דברי הראשונים אליו רוסית. תשובתו של המשורר באה אלי באותו יום, והיא היתה די חביבה. הוא הודה לי על המשלוח, הודיעני כי ישמח לראות אותי בביתו, וכי ימי השבת ימי מנוחה לו, ואז הוא נכון לקראתי. גם הוסיף, כי אם אני אודיעו את היום והשעה שלי, אזי יבקרני בביתי. דברי המכתב הזה לא היו מתאימים כלל אל הנוראות, אשר בהן תארו לפני מכירי את פרצופו של גורדון, וביום השבת הבא באתי לבית המשורר להתודע אליו.

אישיותו של גורדון מצאה חן בעיני מאד. זה היה לי הפעם הראשונה לראות לפני “משכיל” בצורה נאותה. “המשכילים” בעירי היו, סוף סוף, או “מלמדים” שלמדו דקדוק ותנ“ך וגם קראו ספרי קלמן שולמן, אד”ם הכהן, ולכל היותר את “השחר”, או “מורים עברים”, כלומר: בחורי־ישיבה שנתפקרו ושהיו מרשים לעצמם עבירות קלות וחמורות בחשאי. נמוסיהם והליכותיהם של אלו היו סולדים את בשרי, ונפשי היתה יפה עד כדי לקוץ בהם, בקטני ההשגה האלה. אותו הדבר עם האברכים המשכילים בעירי. הן אפילו את השפה הרוסית סגלו להם לסירוגין, והמבטא היה צורם את האוזן. אלו ואלו רכשו להם ידיעות שטחיות מכל מדע והויות העולם והספרות האירופית. והנה לפני איש כגורדון, משכיל לכל משפטיו וחוקותיו, יודע שפות רבות על בורין, אדם שקרא ושנה, ומהלכים לו עם חכמים ופרופיסורים, ואין אף קורטוב של בטלנות בכל הליכותיו. וזה עשה עלי רושם. זה האיש, ששיחת חולין שלו צריכין למוד, המביא לי תועלת. והבנתי תיכף את הסבה, מדוע הניאו אותי “המשכילים”, כמו יעקב מוירז’ינסקי, שהיה “מורה” עברית, להתודע אל גורדון. את אלה היה באמת גורדון מקבל על יד המזוזה, ומטיל בהם את מרתו.

מן המשכילים הזקנים התודעתי גם אל צבי הכהן רבינוביץ, בעל “המנוחה והתנועה”. מפי השמועה נודע לי, כי ביתו הוא בית ועד לכל המלומדים, בעלי כשרונות מיוחדים, כמו המהנדס פיניטו, שהיו מספרים עליו “נפלאות” כמו על עלוי. הוא ישב לו בדירה מרווחה מול בית הנתיבות הוארשאי, וחי חיי איש אמיד. ספרו אז, שהיה מקודם “מלמד” בביתם של האחים העשירים פרידלאנד. והנה נפלה מחלוקת בין האחים שהיו שותפים בעסקיהם, והמלמד רבינוביץ סדר את החשבונות ביניהם, וחלק את העסקים שהיו להם בשותפות. העסקים היו עסקי קבלנות אצל הממשלה וזקוקים היו לפשר ביתי, בלי משפטים ופומביות, והמלמד גמר את הסכסוך בהשכל ודעת, ובא על שכרו מאת האחים בעשרים־שלשים אלף רובל. רבינוביץ היה באמת איש בעל כשרונות טובים, ומתוך שיחותיו היה ניכר, שמוכשר האיש לברר ולפתח ענינים סבוכים. מוחו היה צלול, חוקר לתכלית הענין, אינו נותן לנטות הצדה, ועונג היה לשמוע את הרצאותיו על איזה ענין, על מאורע; על ספר שקרא. משפטיו היו תמיד קרים, בלי התלהבות, אבל חרוצים, מדויקים, תמיד מכוונים אל האמת, אל המציאות. לא לחנם היה ביתו תמיד מלא מבקרים, ואפילו המיניסטר להשכלה, הגרף דיליאנוב, היה ממכיריו. – בביתו של רבינוביץ עשה עלי רושם יוצא מן הכלל יחס של הערצה אל זכר בנו המת. היה לו בן יחיד, שמת בדמי עלומיו. הבן היה, לפי דברי בני הבית, בעל כשרונות יוצאים מן הרגיל, והבטיח להיות גאון בחכמת ההנדסה, והוא מת כשהיה סטודנט צעיר בחו"ל. חדר עבודתו של הזקן רבינוביץ היה מלא תמונות ופסלים, קטנים וגדולים, של הבן המנוח, וכל הבית אמר תהלות ותשבחות לו.

בבתים אחרים כמעט לא בקרתי. בבקר היה אבא הולך לבית התפלה, ומשם שב הביתה, אוכל ארוחת הבקר ויוצא לעסקיו עד ערוב היום. הביתה היה שב עיף ויגע, ולאחר הארוחה היה לומד משנתו. אך לעתים רחוקות היה הולך עמדי לבקר בביתו של איש אחד, עני הגון, ממבקרי בית התפלה שלו, שעזר לסדר את פרנסתו, או בביתו של אומן, עושה־גדילים, יהודי וילנאי, שמשום־מה היו הוא וביתו חביבים על אבא. ביתו של זה האחרון היה קצת חפשי בדרכיו, היו נכנסים לשם גם סטודנטים בני וילנא, ואבא חפץ לעשות לי עונג ולהביאני לחברה זו, לבית זה המתאים, לפי השגתו, לרוחי. אבל, כאמור, זה היה לעתים רחוקות, רוב הלילות היה אבי יושב בביתו, כלומר בחדרו, על המסכת. ואני הייתי מבלה את הערבים באולם הקריאה של הספריה הקיסרית הפומבית. האולם היה נסגר בשעה העשירית בלילה, והייתי תמיד מן האחרונים. חיי בודד חייתי בשבועות הראשונים בעיר ההומיה והגדולה, – ואני בן עשרים ואחת, מלא מרץ וכח־עלומים, והימים ימי מלחמת הבלקנים, ואויר הארץ והמדינה ספוג אדים רבים, וחמרים מפוצצים אין מספר כלואים ומחכים להתפרץ, ונפש צעיר כמוני עורגת אל הצעירים ואל עולמם…

לא. חדר אבי, בית תפלתו, סביבת מכריו, העסקים, – לא אלה ימלאו את שפקי, את החסר לנפשי. לא אתן לבצה לספגני. הצעירים אין בעיר הזאת?


 

יח. חברי הצעירים    🔗

מבני עיר מולדתי היו צעירים וצעירות לא מעט, שבאו לעיר הבירה להשתלם. בהם היה הקרוב לי ביותר חבר ילדותי ורע שחרותי ש“ז לוריא, שהזכרתי את שמו לא פעם. גם הוא כבר הספיק לרכוש לו רעים אחדים מתוך התלמידים חבריו בהאינסטיטוט לסוללי מסלות. בית־הספר הגבוה הזה היה סגור מיום הוסדו בשביל צעירים מאחינו. בתקנון שלו היה כתוב שבין התעודות, שעל הנכנסים אליו להגיש, צריכה להיות גם תעודת־טבילה, – כלומר, אך נוצרים. ואולם הגיעה שעתו של בנו של האדיר שמואל פוליאקוב להכנס לבי”ס גבוה, וחפץ האב להכתיר את בנו בתואר אינג’ניר. אז מצאו צד היתר בדבר, ופסקו למעשה כי תעודת־מילה דינה כתעודת טבילה. ומכיון שהותר הדבר לבנו של פוליאקוב, הותרה הכניסה לכל צעירי בני ישראל, ורעי לוריא הנזכר היה כאחד מהם. זה היה צעיר, שמלבד כשרונותיו המצוינים בהנדסה וכחו בספרות הרוסית והעברית, ושלטונו בעט ורוח השירה אשר נחה עליו, – היה לבו ער לכל קדשי עמנו ולמסורת הלאומיות העברית. בדעותיו היה יותר פולמסן מאשר מוצק ותקיף, אבל כל אשר לעמנו היה קודש קדשים לו, ולבבו היה מלא אהבה ורחמים רבים לכל אשר לנו. קל היה בדעתו, נפשו היתה פיוטית, מרחפת על פני התהו והבהו של חיינו אנו אז, של חיי הצבור בכלל, והרוחות המנשבות לא נתנו לו להתרכז ולהתחזק על מקום אחד, להעביד עבודה רבה את כשרונו ולפתח אותו עד כדי להביאו לידי שלמות גמורה, שאז, אין כל ספק, היה קונה לו את עולמו בספרותנו לנצח, ולא היה שמו תועה כנשמה ערטילאית בשדה ספרותנו.

לוריא זה הביא אותי בחברת תלמידים אחדים מרעיו בבית־הספר שלו ובבתי־מדרש עליונים אחרים, אלה שהיו תמימי־דעה אתנו ביחסינו לעמנו, שלא הלך לבם אז לקראת הטמיעה וההתבוללות. היותר לאומיים באלה היו תלמידי האינססיטוט לסוללים; בהם: שאול בן יוסף ואָיטינסקי, זה שהיה המורה והמדריך הראשון לאליעזר בן־יהודה, אבי תחית שפתנו, עוד בהיותו נער, מתכונן להכנס לביה“ס הריאלי בדווינסק. ואָיטינסקי זה התנצר אחר־כך, בחפצו לקבל משרת פרופיסור בהאינסטיטוט הטיליגרפי. בשם חבולסון היו מספרים הלצה, שאמר כי התנצרותו באה מתוך הכרה: הכיר ונוכח, כי יותר טוב להיות פרופיסור נוצרי, מהיות מלמד עברי. אין ספק, כי רק מ”הכרה פנימית" כזו בא גם ואיטינסקי עד אגן הטבילה. זה היה יהודי מארץ היהודים, יהודי מכף רגל ועד ראש, יהודי עד תוך תוכו ועומק נשמתו. לא היה בתוכנו איש, אשר ידע את השפה העממית, אידיש, כמו ואיטינסקי, עם כל כוניה וגוניה, חדודיה ועוקציה, אשר ידע לחקות את הטפוסים העממיים: את החזנים ועוזריהם, את המגידים, את וכוחי החסידים למפלגותיהם השונות, את המלמדים ודרכי למודיהם, את בעלי־המלאכה, את נשי השוק. בכל מסבה וחברה שהיה שם ואיטינסקי, ידענו מראש, היה ששון ושמחה, עליצות וצהלה, אפילו כשהיה מגזים ועושה העויות ומפליג בהן.

חביב עלינו היה גם אברהם בן שבתי טננבוים, גם הוא תלמיד המחלקה הראשונה של האינסטיטוט לסוללים. יפה־עינים ולחיים־שושנים היה העלם הזה, הדומה לעלמה, חביב עלינו מאד. גם ללבו היו יותר קרובים הענינים של עמו ישראל מכל “השאלות הארורות”, שלקחו אז את לבות הדור הצעיר. ואיטינסקי, כפי הנראה, קבל חנוך מקולקל. ידע את ההמון ונמוסיו, ודרכיו ושפתו, אבל את התורה ואת השפה העברית ואת הספרות כמעט לא ידע. הוא היה יתום מאביו, והתגלגל בתקופת חנוכו מאביו הזקן אל דודו המו“צ בבריאנסק, עד אשר נכנס לבי”ס הריאלי וגמר אותו. טננבוים, להיפך, התחנך בבית הורים, ידע היטב עברית ודקדוקה וספרותה, והמשיך לחבבה ולקרוא בה גם לאחר שנכנס לביה"ס הגבוה, ולא הסיח דעתו מכל המסורת העברית. כשרונותיו היו רגילים, טובים, אך שקדן ומתמיד, נושא בעול, ואם היו שמים עליו איזו עבודה, היה ממלא אותה בדיקנות ובשקידה. טננבוים לא אהב את ואיטינסקי; את התלוצצו תמיד בטפוסי בני עמנו. רציני היה האיש תמיד, ובמושב לצים שלנו היה פסיבי. אך את כשרונותיו המצוינים של לוריא ואת ידיעותיו היה מוקיר מאד ולוריא היה הקשר המחבר את החבר הלץ עם החבר הרציני.

בין התלמידים הסוללים היה אז אחד, ושמו גינצבורג. הוא היה תלמיד זקן וידע את השפה העברית על בוריה, וגם היה מתפרנס משעורים בשפה זו. אחד מתלמידיו היה צעיר נוצרי, פאול קוקובצוב, בן מנהל האינסטיטוט לסוללים. הצעיר הזה למד את השפה העברית, כי היו לו קשרים ויחסים טובים בעולם הדיפלומטיה, ולכן התכונן להכנס אל מחלקת האוניברסיטה ללשונות המזרח. כל משרה דיפלומטית לא קבל, ונתפרסם אח“כ בתור מלומד מומחה לשפות המזרח והספריות השמיות. זהו שהיה אח”כ לאחד המומחים במשפט מנדיל בייליס בשנת 1913, לאחד המגנים על עם ישראל נגד בורים ומנוולים כהאב ברניידיס ודכותיה. גינצבורג היה גדול מכלנו בשנים, ובכל מעשי קונדס וליצנות לא השתתף עמנו; אבל בכל פעם שעלה בדעתנו לדעת, ללמוד איזה דבר, ללמוד על מנת ללמד לאחרים, הוא היה נמצא לאשר דרשנוהו.

התהלך אתנו גם אחד מבני עירנו, מן החלבנה שבקטורת הסמים. צעיר ממשפחת רטנר, משפחה עשירה וגאיונה. במוהילוב היה נגרר אחרינו, מפני שהחבורה שלנו היתה מפורסמת בין הצעירים לחבורה הגונה, משכלת, והיו גם צעירות אחדות, ודוקא לא־מכוערות, בחברתנו. הוא היה תלמיד הגמנסיה, ובבחינות האחרונות נפל במחילה, והביאו אביו לפטרבורג, ובהשתדלות לא מעטה גמר וקבל תעודת בגרות ונכנס אל האוניברסיטה. הוא היה חבר לכל חזיון בתיאטרונים, ראשון לאופירה ולקרקוס, לכל מיני הוללות, ואנחנו עזבנו אותו עד מהרה. לא חלקו היה חלקנו. לא ארכו הימים, והוא גם נתעלם מנגד עינינו, חלף מעל האופקים שלנו. זה היה מן הטפוס של “צעירי הזהב”. הוא נשא לו לאשה את אחת המחוללות או בדומה לזה. לאחר שגדל והיה לאיש ושלח ידו בעסקים, פלס לו נתיבות ועלה לגדולה וקבל מאת השלטונות בימי ניקולי השני גם תארי־כבוד רבים. אבל הכושי את עורו לא הפך, וגם בגדולתו נשאר נבוב לב, כמו שהיה בימי שחרותו. אנו שָׂטינו אז מעליו, ולא הבאנו אותנו בקהלנו האינטימי.

ועל ידי לוריא התודעתי בפטרבורג אל צעירה אחת, אשר את שמעה שמעתי עוד בעירנו וגם את הוריה הכרתי והייתי מבאי ביתם. אלגא בלקינד היה שמה, הגברת אלגא חנקין, היושבת עתה בארץ ישראל. באחד מן הפרקים שלי תארתי את אביה, רבי מאיר בלקינד. גם היא באה עם הוריה לשבת בעיר מולדתי בראשית שנות השבעים, כמדומני בתרל“ב, לאחרי ששרתה בתור טלגרפיסטין בתחנת בוריסוב של מסה”ב מוסקבה־בריסק. במוהילוב היתה מורה לעברית, ובעבודתה זו עזרה לפרנסת בית אביה. אחרי כן עזבה את עירנו ותלך לפטרבורג, ותהי שם למילדת. אנכי לא הכרתיה במוהילוב, אך חברי לוריא ידעה היטב, והוא גם הביאני אליה. היא ישבה בדירה מרווחה, כי היו לה חדרים מיוחדים ליולדות סתר, ובעת ההיא התחנך אצלה עולל, פרי סתר של אחת מבנות מרום הארץ. אלגא בלקינד היתה קרובה לרוחנו, שאיפותינו הלאומיות הלא־ברורות היו גם שאיפותיה וחזיונות רוחה, ידעה והכירה את הסביבה העברית בעיר הבירה, ובביתה היינו תמיד מבלים שעה־שעתיים בעונג, בשיחה מענינת, בחברת אנשים צעירים,– אף כאלה שלא השקפותיהם היו השקפותינו. גברת הבית היתה מקרבת אליה כל צעיר אשר רוח בו, הנושא בלבבו חזון ותקון העולם. לא אחד ממבקרי הבית ההוא נתפס למלכות, והיו אשר כלו את פרשת חייהם בערבות סיביר ובארצות גזרות שונות; אבל גם לרגלה הלך בית אביה לארץ ישראל, ויהי מן הראשונים אשר תקעו להם יתד בארץ אבותינו. ביתה של אלגא בלקינד בפטרבורג היה פתוח לכל דבר נאצל, לכל רעיון מרומם, וביחוד לכל תנועה לאומית־עברית.

זוהי הסביבה החברתית, שבתוכה היתה נשמתי מרחפת בשנה הראשונה לבואי לפטרבורג. המסחר לא לקח את לבבי. כממלא חובה חמרית, כעובד שכיר הייתי מסתובב כל היום, הייתי עובר על פני כל הסוחרים, שהיה לנו עסקים עמהם, והייתי קונה מהם את אשר מצאתי לטוב לפנינו, והצלחה חמרית לא חסרתי. להיפך: צעיר מהיר הייתי, ועד מהרה השגתי את “תורת” המסחר, ישרו וערמתו, וגם מצאתי חן וחסד בעיני הסריסים־החלפנים אשר בשדרת הבנקים, ואבי היה שבע־רצון מעבודתי עמו. אבל את כל זה הייתי עושה, ונפשי בל עמדי. הייתי קורא עתונים רבים, ואת העתון “הקול” (גאָלאָס) שהיה אז היותר חשוב בפטרבורג, הייתי קורא בקביעות. תקופה של מלחמה היתה אז בארץ, והתסיסה הממלכתית הפנימית לא חדלה אף רגע. ידעתי והרגשתי כי סביבי סוער מאד, והעולם של מסחר־וקנין פעוט, של ריב־רבנים, של עניני־משפחה – העולם הזה היה כה קטן ועלוב בעיני, עד אשר לפעמים התגעגעתי לחיי במוהילוב עיר מולדתי. שם בתוך החיים ההם, תפסתי בכל־זאת איזה מקום שהוא, הסביבה ידעה אותי, הכירו אותי, התחשבו עמדי; לא חנם איפוא התהלכתי עלי אדמות. ופה, בעיר ההומיה־הזו – עוברים להם החיים בשאונם ובהמונם, ואני רק משקיף עליהם, מביט מן הצד, וחלקי אני אין בהם.

כך עבר עלי החורף הראשון בפטרבורג. אבי הטוב הכיר במצב רוח, בכל בדידותי בעיר הגדולה, ובאביב הציע לפני ללכת לחג הפסח לעירנו. בינינו היתה הסכמה להשפיע על אמי כי תצא ממוהילוב ותעבור לשבת בקביעות בפטרבורג. לאחרי שחלה האב ולאחרי כל זעזועי־נפש שעברו עליו במשך שתי השנים האחרונות (מות הוריו הזקנים והמאורע שלי עם חובת עבודת הצבא) התגבר בלב שנינו החפץ לסדר לנו את חיינו בפטרבורג. האחים והאחיות הגדולים היו לבעלי־משפחה, ורק אני ואחותי הצעירה, ובמספר נפשות אלה החלטנו להתישב בעיר הבירה. העסקים של אבא הוטבו הרבה לרגלי המלחמה וביחוד לאחר שבא אליהם כח חדש וצעיר כמוני, ובה בשעה לא היו מביאים ברכה מרובה העסקים של אמא במוהילוב. עקרת החנות היתה אחותי הגדולה או אמי; הראשונה נישאה לאיש בביאליסטוק, ואמי ישבה הרבה זמן בפטרבורג. והאחות הצעירה לא אהבה את החנות ועסקיה, והחיים בעיר הבירה לעלמה צעירה היו קרובים מאד ללבה. צריכים היינו להחליט את הדבר פעם אחת, ואבי שם עלי את המשלחת הזאת. הלכתי ומלאתי את מלאכותי, ובסוף הקיץ תרל"ח שבתי לפטרבורג, ואמי ואחותי עמי והתישבנו פה ישיבת קבע.


 

יט. העתונות הישראלית    🔗

ליהודים ברוסיא לא היו בעת ההיא עתונים מיוחדים, לא בעברית ולא בשפת המדינה, מלבד “הצפירה”, שעברה לפני שנים אחדות מברלין לוארשוי. אני הייתי שולח לפעמים קרובות מכתבים מפטרבורג אל “הצפירה”, מכתבים מחיי הקהלה העברית, ויש שהייתי כותב גם על ענינים כלליים. העתון “הצפירה” לא רצה וגם לא יכול היה להיות עתון צבורי, לשאלות החיים ותנועות הצבור העברי. חיים זליג סלונימסקי היה סופר מדעי, וחדשות הטכניקה ועניני ההנדסה היו יותר קרובים ללבו מכל שאלה צבורית, והוא שאף מאד, עד כמה שהיה אפשר, לשמור על המסורת של “הצפירה” שלו, הצפירה של תרכ“ב, שהתעסקה בשאלות הנדסיות וקידוש החודש ובתולדות הטלגרף וכדומה. העתון בוארשוי היה נתון בתנאי צינזורה כאלה, שלא היה בו מקום לשאלות צבוריות, להשקפות חפשיות. המבקר בוארשוי היה עפ”י רוב יהודי מומר, ודוקא בור ועם־הארץ, והוא היה מוחק ומסיר כל מלה חיה, סותם בעד כל קו אור, מכבה כל ניצוץ רעיון ומחשבה. זוכר אני, כי פעם אחת מחק לי הצינזור ממכתבי לראש שנת האזרחים, מליצה כזו: “הוסרה העטרה מעל ראש השנה שעברה, ומלכותה ניתנה לרעותה השנה החדשה”, מפני שכל הסרת־עטרה מביאה למחשבת מרד במלכות… ומובן, כי תחת עין צופיה וזועמת כזו, עין חושדת תמיד של הצינזור ועפעף רועד ומפחד של העורך, לא היה כל מקום למרחב־נפש של סופרים, החשים ומרגישים כי יש בפיהם דבר ובלבבם חזון להגיד לעמם.

והימים ההם הרו אז ללדת גדולות. נגמרה המלחמה הבלקנית, והחברה הרוסית קותה, כי בשוב אלכסנדר השני ממערכות המלחמה, מלחמת החופש של האחים הסלבים, שנהיו כלם למדינות קונסטיטוציוניות, ינתן חופש גם לעם הרוסי, והיתה גם רוסיא כאחת המדינות באירופא, ומלכה עליה יחדל להיות שליט לבדו. ביחוד קוינו אנחנו היהודים, כי עתה צלצלה גם שעתנו אנו, כי הפעם ימלאו את אשר אינם חדלים להבטיח לנו בכל חק וחק היוצא “עד אשר ישתוו היהודים בזכיותיהם האזרחיות”, ושויון זכיותינו אלה יבוא ויגיע עתה. הן זה עתה אך נגמרה המלחמה, והמלחמה הזאת היתה רוסית טהורה, מלחמה להגן על הסלביות,– ובמלחמה זו נפלו יהודים לאלפים, ורבים מהם הראו גבורות ונפלאות, והספרות הצבאית ידעה לספר על אודות מעשי גבורים מבין החילים היהודים, והפרקה הולדימירית והסוזדלית של הפלוגה השש־עשרה, שבה הראה את גבורתו סקוביליוב הידוע, היו למחצה מחילים יהודים. והאמנם עוד יעזו להמשיך את שיטת ההגבלות ויוסיפו להצר את צעדינו ולא יתנו לנו את זכיותינו האזרחיות?!…

והנה המציאות המרה נתנה לנו אותות לא לטובה. בקונגרס הברליני סדרו את המדינות החדשות הבלקניות, ובחקותיהן הממלכתיות הכניסו שווי זכיות ליהודים, והתנגדו לזה צירי הממשלה הרוסית. על הנסיך ביסמרק היה להתוכח עם נורטשקוב ושובלוב, שדרשו הגבלות להיהודים במדינות הסלביות החדשות, ולמדנו מזה גזרה־שוה לתקוותינו אנו כמדינה הסלבית הגדולה, רוסיא הקדושה. העתון “העת החדשה” (נוביה־ורמיה) של סובורין התגבר והתחזק ויהי לבעל השפעה, והוא עשה לו את ההטפה נגד היהודים שיטת־קבע, וחוגי השלטונות האשימו את כל היהודים בחתירה נגד יסודות הממלכה, וכי צעירינו הם המסירים את צעירי העם הרוסי מאחרי הממשלה ומפיצים ביניהם את תורת הסוציאליות ואת הדעות החפשיות. ושמועות עברו בקהל, כי עוד יוסיפו להגביל את זכיותינו האזרחיות. נפוצה ידיעה, כי ליהודים־מהנדסים לא תהיה זכות לקבל משרה אצל הממשלה, ובכלל ירחיקו אותם מכל עבודה במסלות הברזל. בהעתון “נובוסטי” של נטוביץ נתפרסמה ההתחיבות, שקבלו השלטונות הצבאיים מאת העשיר היהודי מלכיאל, שבאם ישאר לפניו עסק הקבלנות משל השלטון ההוא, אזי הוא מתחייב לבלי לקבל אל עבודת העסק שום פקיד יהודי. עלתה הצעה לשנות את האקדמיה לרפואה ולחוקק לה תקנות חדשות, שעל פיהן אי אפשר יהיה ליהודי להתקבל אל בית הספר העליון הזה. נודע הדבר, שהשלטון הצבאי מסר פקודה חשאית להנהיג שיטת האחוזים בקבלת רופאים אל הצבא מתוך היהודים משום “פן ירבה”…

זה היה בפטרבורג והרוחות הרעות המנשבות בעיר הבירה הגיעו, כמובן, לערי השדה, ושם התחילו השלטונות להתנהג עם אחינו למעשה את כל אשר היה בפטרבורג אך להלכה, אך בתור הצעות ומחשבות של הספירות העליונות. בכל מקום ובכל שעה השתדלו לעשות את היהודי השעיר לעזאזל, וישימו עלינו כל אשמה. הגיעו הדברים עד לידי עלילת־דם בקוטאיס. ועין בעין נוכחנו, כי השלטונות שמחים לקראת כל דבר אשמה ננד היהודים, למען הסר את לב העם מן הפוליטיקה הפנימית של הממשלה ולתת להחברה הרוסית איזה ענין שהוא לענות בו, ולא ישעו במצב המדינה. כי היה אז המצב הכללי של רוסיה רע וערפל סביבה. המלחמה עם תרכיה הראתה, כי רוסיא בודדת היא באירופא, ובקונגרס הברליני צריכה היתה לחכות לחסדי ביסמרק, והחולש על עמי הסלבים המשוחררים על ידי רוסיא היה ביקונספילד. בתוך הארץ הלכו מעשי טירור ומרד נגד ראשי הממשלה הלוך והתגבר, והשלטונות לא היו בטוחים ביום מחר כי יעבור עליהם.

אז התחדש העתון “המליץ”. לצדרבוים היה הרשיון להוציאו, כי שמר על זכותו שהיה לו מקודם והיה מוציא בכל שנה גליון אחד, כדי שלא לאבד את כחו של הרשיון. אנכי התודעתי אל צדרבוים, בקרתיו בביתו, אך הוא לא עשה עלי רושם טוב. איש מדע כהד“ר הרכבי, לא היה, ולשונו הרוסית, שבה דבר עמדי, היתה מקולקלת. יותר מדי היה מספר על אודות עצמו, אם כי נכון הדבר, שהיה לו מה לספר, שהיו חייו עשירים במאורעות שונים. צדרבוים בקש אותי לכתוב בעתונו, גם הציע לפני עבודה קבועה במערכת בשכר. השכר לא לקח את לבבי, כי לא הייתי זקוק לו, ואולם ראיתי ונוכחתי שבעתון זה אפשר לפרסם דברים שבוארשוי יביטו אחריהם בעין חשד. את לבי לקח אז המצב החמרי של אחינו ברוסיא, ביחוד התענינתי בשאלת עובדי־אדמה מאחינו בארץ הזאת. מושגי בשאלה זו, בכל הענין של האכרים היהודים ברוסיה היו מעורפלים מאד. קראתי על אודות זה בספר “תעודה בישראל” של יצחק בר לוינזון, בכתביו של אליהו ארשאנסקי, נתתי אל לבי לחקור את הענין הזה, ואספתי בספריה הקיסרית את כל החומר שמצאתי בספרות הכלכלית, הנוגע לשאלה וו. עלתה במחשבתי לכתוב שורת מאמרים על אודות המצב החמרי של אחינו ברוסיא, ואת המאמר הראשון פרסמתי אז בהמליץ. זהו המאמר “אוכלי לחם העצבים”. ואולם, כמו שאמרתי, לא טובים היו בעיני דרכי צדרבוים, ביחוד לאחרי המקרה הלא־טהור עם ראדקינסון, בעל העתון “הקול”, שיצא אז בעיר קניגסברג. העתון הזה היה פתוח לפני הסופרים העברים לדבר בו על שאלות החיים ברוסיא, ככל העולה על רוחם. את מצבו העלוב של “הצפירה” כבר הגדתי, וגם “המגיד” היה חסר כל צבע, ואף הוא פחד תמיד מפני הצנזורה בוילנא. לעומת זה היה “הקול” נותן לסופריו חופש, ורבים מטובי הסופרים השתתפו בו. אנכי הדפסתי שם תרגום אחד הספורים של הרצפלד. די לנו להודיע, כי גם ליליענבלום פרסם בעתון הזה את מאמרו “פתח תקוה” בדבר מצבנו הכלכלי והאזרחי ברוסיא. והנה “הנוסע” אפרים דיינארד הגיש שטנה רשמית על “הקול” אל הממשלה, ולא הסתפק עוד בזה, ובהיות ראדקינסון בקובנא הלשין עליו דיינארד להמשטרה ואסרה אותו. יסוד המלשינות היה איזה ענין פלילי, שראדקינסון נסבך בו, ויד צדרבוים היתה בזה להמציא לדיינארד את החומר הנחוץ לכתב השטנה. וצדרבוים לא כחד את השתתפותו ועוד התפאר בזה, באמרו כי הוא מכלה קוצים מכרם הספרות העברית. אבל המלשינות תמיד מאוסה עלינו, בפרט שגם ריח התחרות של בעלי עתונים היה נודף מכל הענין הזה. בשביל זה הייתי ממשיך את עבודתי גם ב”הצפירה".

כשיצאה “הצפירה” בברלין היה עוזר המערכת, כלומר העורך הספרותי, הד“ר י”ל קנטור, איש בעל כשרון ספרותי ועתונאי אירופי. הן הוא ערך אחר כך את השבועון ברוסית “העברי הרוסי”, והוא הלא היה יוצר העתון היומי הראשון “היום”. אבל בוארשוי היה עוזר המערכת שאול פנחס רבינוביץ, שפ“ר, שבאירופיותו לא עלה במאומה על אדונו סלונימסקי. שניהם היו סוף־סוף משכילים־בטלנים, ולי, צעיר פטרבורגי, היה קשה לעבוד תחת פקודת עורכים כאלה, בפרט שתמיד היה להם בשבילי תשובה מכריעה: הצנזורה אוסרת. צדרבוים, להיפך, לא פחד מפני חמת הצנזורה. הוא היה יוצא ונכנס למשרד הנהלת הדפוס, ידעו את צדרבוים גם אחדים משרי הממשלה, וגם פובידינוסצוב הכיר אותו. והיה הולך וקובל על הצינזור, אם רק הלז שם לפניו מכשולים. הוא היה נכנס וטוען, כי הנה הוא האזרח הנאמן לממשלה, הוא רידקטור לשלשה עתונים (כי היו לו רשיונות להוציא גם עתון רוסי, גם עתון זרגוני), הממשלה יודעת אותו וגם כבדה אותו בתואר אזרח נכבד לדורותיו, וכי הוא ידע יותר טוב מן הפקיד הצינזור מה מועיל ומה מזיק, מה אסור ומה מותר. והיו שמחים הפקידים הגבוהים במשרד הדפוס להפטר מענשו של יהודי זקן זה, ושפתו הרוסית־ירושלמית, וספורי־מעשיותיו שאינם נגמרים לעולם, וחיו רומזים להצינזור לבלי למצות עמו את כל החומרות. לבד זה היה אז בפטרבורג המבקר פאון בן וסילי מרגולין, יהודי מומר, אבל אדם יישר והגון, שחבב את עמו ואת ספרותו, ולא היה מטיל חומרות יתרות על “המליץ”. בשביל זה מצאתי לי גם אני את העתון הזה כר יותר נרחב למאמרי מאשר ב”הצפירה". בכלל צריכים להודות, כי הזקן צדרבוים היה קרוב לרוחנו בזריזותו, במרצו הרב, אם כי לא בהשקפותיו. הוא היה ער לכל דבר, אזנו היתה נטויה לכל מקרה בערי השדה, היה מעורר את הצבור, את עסקניו, והיה בעצמו נם שתדלן תמידי לכל תקלה ולכל מקרה יוצא מן הכלל. בערי השדה הביטו אל צדרבוים כאל “כל יכול”, כאל מקורב לשרי המלוכה, כאל בעל השפעה גדולה, ואמנם היה אז האיש הזה שתדלן כללי בעיר הבירה, ויש אשר עסקנותו הביאה פרי, אם לא לרבים על כל פנים ליחידים.

הנה הזכרתי למעלה את עלילת הדם בקוטאיס. ארשום בזה פרטים אחדים, שנשארו בזכרוני על אודות הענין הזה.


 

כ. עלילת קוטאיס    🔗

אל מערכת “המליץ” בא מכתב מעיר קוטאיס אשר בקוקז, כי שם מעלילים הגורזים על היהודים כי הרגו ילד נוצרי להשתמש בדמו לצרכי הפסח. המערכת פרסמה את המכתב והערה גדולה בסופה. צדרבוים היה רגיל לתת הערות המו“ל כמעט לכל מאמרי סופריו, ויש שהיו “הערותיו” יותר גדולות מעצם המאמר. גם בפעם הזאת העיר המו”ל על הענין הזה, ואולם לא הסתפק בהערה בלבד. “עלילת הדם” בימי אלכסנדר השני, לאחרי המלחמה, בערב מתן זכות אזרח,– לדבר הזה לא קוינו. בקוקז כבר היו אז בתי־דינין מסודרים בתוקף החק של ספרי־החקים משנת 1864, ואולם מי יקום שם עם מרעים ליהודים הנדחים בהררי קוקז, יהודים פשוטים ורחוקים מכל הקולטורה האירופית. הנמוסים במקומות הרחוקים האלה הם פרימיטיביים יותר מדאי, פראים למחצה, והיה מקום לחשוש כי לא יעצרו היהודים הנאשמים כח להגן על עצמם, ביחוד לברר את צדקתם, לחקור את שרשי העלילה ולהוקיע נגד השמש את המעללים. הן היהודים ההרריים, שעליהם מעללים, נטמעו גם הם קצת בין השבטים האחרים שוכני־ההרים, סגלו להם הרבה מדרכיהם ונמוסיהם, ובודאי לא יחסרו גם מקרבם גואלי־דם, אבל העיקר הוא, שהעלילה היא דתית, ומאשימים את היהודים כי הרצח נעשה לצורך דתי, ונאשמת איפוא הדת היהודית, נאשמת על שקר. והוכיח צדרבוים את החובה המוטלת על הצבור העברי לעמוד בפרץ, לצאת חוצץ נגד המעלילים ונגד פקידי המשפט, הנותנים ידים לעלילה בלי־ יסודית כזו, המסיטה אשמה על דתנו.

וצדרבוים שעורר את ההשתדלות, קים בעצמו: “קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא” ויפנה אל הפרופיסור דניאל חבולסון, שכתב ספר מיוחד “על האשמות נגד היהודים בימי הבינים”, מוקדש כלו לבטולה של עלילת הדם. הברון נפתלי־הירץ גינצבורג לא היה אז בפטרבורג, ולכן פנו חבולסון וצדרבוים אל שמואל פוליאקוב, כי הוא יקח עליו את הדבר הזה, ישתדל במקום שנצרך ויוציא את הסכומים הנחוצים למשלוח עורכי־דין לקוטאיס. פוליאקוב היה בעת ההיא מן המקורבים למלכות, בגלל חריצותו וזריזותו בבנין מסלת־הברזל “בֶנדֶרִי־גַלַץ”, שהיתה נחוצה מאד להעברת הצבא לחזית המלחמה, אל שפת הדונַי, ויסד אז בית־מושב מיוחד לתלמידי האוניברסיטה בפטרבורג זכרון לישיבת המלך בבולגריה. לתמהונם הגדול של שני המשתדלים דחה פוליאקוב אותם מעל פניו. שמואל פוליאקוב לא יכול היה, עפ“י חנוכו וסביבתו, להתרומם מעל השקפותיו של יהודי בעל־הבית רגיל, והוא הוכיח את המשתדלים, על מה ולמה הם רוצים לתחוב את עצמם למקום שאינו שלהם, חפצים גם להכניס אחרים לעסק ביש זה, ומה לנו ולאיזו יהודים בקוקז הרחוק, שמאשימים אותם בעון רצח. כל טענותיהם של השתדלנים, כי אין בענין זה מאורע של רצח רגיל, כי אם אשמה דתית, כלומר אשמה על כלל ישראל, וכי לא היהודים הגורזים הם לבדם הנאשמים, והאשמה חלה על כל עם ישראל, גם על פוליאקוב בעצמו,– לא הועילו. אז פנה צדרבוים אל אברהם ז”ק. זה היה איש “משכיל” עברי, חתנו של רבי יודל אפשטיין מבריסק דליטא, שבביתו מצאו “המשכילים” מחסה ותמיכה עוד בתקופת ליליענטהאל, בשנות הארבעים למאה העברה. אברהם ז“ק היה מאלה שהתחנכו בפקידות בעסקיו הגדולים של הברון יוזל גינצבורג, והתמחה אח”כ בעסקי בנק, ונהיה אז למנהל הבנק הפטרבורגי להלואות ודיסקונטא. ז“ק חי בהרחבה גדולה, ודירתו “ברחוב המיליונים” היתה פתוחה לגדולי הבורסה ורבי המדינה, בכל יום־חמישי בשבוע. ז”ק קבל עליו את כל הוצאות המשפט, וליום המשפט נשלחו לקוטאיס שני עורכי־דין מפורסמים אז: העו“ד אלכסנדרוב, זה שהגן בשעתו על העלמה וירה זסוליטש, שירתה בשר העיר טריפוב בפטרבורג, והעו”ד ליב בן אברהם קופרניק מקיוב, רק הראשון קבל שכרו עשרת אלפים רובל, אך השני לא קבל כל שכר מלבד הוצאות הדרך.

צריכים להודות, שאת כל העבודה הגדולה הזאת מלא אז צדרבוים. אנכי נפגשתי עמו בעת ההיא אך לעתים רחוקות, אבל תמיד היה הזקן מלא תנועה והתרגשות, ידע למצוא את האנשים אשר יוכלו להשפיע על מי שצריך, וכאשר נגמר המשפט בקוטאיס בכי טוב, השתדל צדרבוים כי העתון “גולוס”, ראש המדברים אז של העתונות הפטרבורגית, יתן מאמר ראשי על אודות המאורע הזה. בהשתדלותו של צדרבוים הזמינה אז המערכת הנזכרת את הפרופ' באקסט לעוזרה בשאלות היהודים במקום המומר ברפמן, שהיה ידוע כצורר היהודים, בני עמו לפנים. זוכר אני, כי בשוב עורכי־הדין, סניגורי הנאשמים היהודים מקוטאיס, עשה צדרבוים נשף קטן בביתו לכבודם, וקופרניק הופיע על הנשף לבוש בגדי ההרריים, מתנת עדת היהודים בקוטאיס.

הנצחון הזה עלה לצדרבוים לא בזול. עורך “המליץ”, מובן הדבר, התהלל בנצחונו, והנה בא הרצון בלב אחד משונאיו לכרות שוחה לרגליו. באודיסא היה בעת ההיא המשורר שלמה מנדלקרן סגן־הרב מטעם הממשלה. אנו יודעים את מנדלקרן אשר שכלל באופן מדעי ומצוין את הקונקורדנציה “היכל הקודש” וזאת היא מצבתו בספרותנו לעולם. ואולם זה האיש מנדלקרן, בימים ההם היה עוד צעיר ופזיז וקל־דעת קצת, ואת צדרבוים לא אהב, ולכן הרשה לעצמו דבר אשר לא יעשה. צדרבוים קבל מכתב מעירה טַטַרבונר הקרובה לאודיסא, כי שם העלילו על היהודים אשמת רצח לצרכי דת, ממש כמו שהעלילו בקוטאיס. עורך “המליץ” פרסם את המכתב והרים קול זועה: הנה הד המשפט שבקוטאיס, והוכיח את הממשלה על שהיא נותנת יד למעלילים עלילות שקר. הממשלה המרכזית חקרה ודרשה, והנה – “לא דובים ולא יער”, אין כל עלילה ואין כל משפט, ולא היו דברים מעולם. אז ענשו את העתון והפסיקו את יציאת “המליץ” לחצי שנה. מנדלקרן לא היה נזהר גם בלשונו, והתפאר במעשהו המגונה שעשה, ובניו של צדרבוים באודיסא עוררו משפט, ונגלה עונו של מנדלקרן ואבד את משרתו ויצא לחו"ל.

וענין קוטאיס לא ללמד על עצמו יצא, אך על מצבנו בכלל בארץ רוסיא. העובדא הזאת שעוד אפשר היה ליצור משפטים כאלה בימי אלכסנדר השני, כשהיו מבטיחים תמיד שעוד מעם ויתנו לנו זכויות־אזרח שוות, – פקחה את עינינו לראות את התהום אשר לרגלינו. וגדולה היתה ההתעוררות לנסות את כחנו למלא את התהום הזה, לכבוש אותו. אנחנו, החוג הצעיר שלנו, תמיד נדברנו בינינו: מה לעשות ולהשפיע על הצבור הרוסי, אם מאת השלטון הקיים אבדה תוחלתנו. קבוצות, קבוצות בקרו תלמידי בתי־המדרש העליונים את מערכות העתונים הרוסים, אבל בעלי ההשפעה כמו מרחוק עמדו, ואלה שהתקרבו לנו השפעתם היתה חלשה. העתונים “נובוסטי” או “רוסקַיה פרַבדַה” קבלו את צירי קבוצתנו והשתתפו בצערם, אבל העתונים של נוטוביץ ושל מיכאל קולישר, שהוא היה העורך האמתי של העתון השני, היו ידועים לעתונים יהודים ולדבריהם לא היה ערך. המתון “גולוס” היה, בתקופה ההיא, ניטרלי בשאלת היהודים,– לא יותר; ותחת זה, היה ה“נוביה ורמיה” פיו מלא נאצה כל היום, והיהודים היו עם חרמו. אנחנו, הצעירים, לא ידענו מאומה, אם גדולי עיר הבירה מאחינו, משכיליה ואדיריה, אוחזים בצעדים הנחוצים לעורר את שאלת היהודים לפני הממשלה, כי באמת כל חבור וקשר לא היה בינינו ובין ראשי העדה. אלה האחרונים ישבו להם מרומים, ספונים בהיכליהם ובארמנותיהם, עסוקים בעניניהם הפרטיים, ולמזכיר העדה, יל“ג, היו ענינים רק עם הפונים אליו לתמיכה ולעזרה. קשר אורגני, יחם לבבי, חבור לאומי – כל אלה היו רק בינינו לבין עצמנו, ובקרב חוגינו פנימה היינו לעמנו ולעניניו. ואת החוג הזה השתדלנו להרחיב ולהגדיל, והכנסנו אל תוכו את כל בחור וטוב, במובן הלאומי, מכל צעירי הימים שהיו אז בקרבנו, ביחוד מתלמידי בתי הספר העליונים. כל מי שיודע עברית, כל בן תורה, כל היודע שירים עממיים, זמירות יהודיות, כל המיצר בצרת עמו – כלם התרכזו סביב לחוגנו. הרגשנו צורך נפשי להתקרב אל מקור מחצבתנו, להתחבר אל העם, לשכון אפילו בתוך טומאותיו. הצעירים מקרב התלמידים בקרו בימים “הנוראים” ובימי החגים את בתי התפלה הרגילים על בתי־הכנסת של הנאורים, וזוכר אני כי בחורף ההוא השתתפנו אני ואחדים מרעי הסטודנטים אפילו – בסעודת חסידי חב”ד בליל י“ט כסלו, יום הזכרון להשתחררות הרבי מליאדי, מיסד החסידות החבדי”ת. רקדנו עם החסידים, אכלנו עמהם בשבתנו על הרצפה מאפס מקום. חפשנו את תקון נשמתנו בהתחברנו עם העם.

ומי יודע אם לא אנחנו השפענו אז גם על הגדולים. מהם נמצאו כאלה, ששמחו לקראתנו, שבאו אל חברתנו, שהשתתפו אתנו בכל שאיפותינו לשוב “הביתה” אל העם. בחנוכה בחורף ההוא התאספנו כעשרים־שלשים צעירים לבלות נשף אחד, נשף־חנוכה יהודי, שתהיה הלאומיות שלנו מודגשת בו. כן, הלאומיות בכל משמעותה של המלה הזו. ודבר הנשף הזה נודע אחר־כך בקהל הסטודנטים הצעירים, ונמצאו צעירים חדשים, אשר לא השתתפו, אשר לא ידעו כי נשף כזה התכונן, וקנאו בחבריהם, והתחברו אליהם. ובליל פורים כבר ראינו פנים חדשות, הגדולים. באו אל נשף הפורים לאכול עמנו לביבות ו“אזני המן” כאלה, שכבר גמרו את למודיהם, יוריסטים, רופאים, סופרים, – בא גם הסופר ג. בהרב, סופר רוסי מובהק. פרטים אחדים מנשף זה ספרתי בזכרונותי הנשכחים ובהערותי עליהם. הזעזועים הלאומיים שלנו עוררו את האהבה לעמם, שהיתה נרדמה בלבותיהם של הזקנים, שחזרו בתשובה, או שראו ונוכחו כי לא ינום ולא יישן הצורר לישראל ברוסיא, ועת גם לנו לעמוד על המשמר.

אני הוספתי לכתוב גם בהצפירה, ולפעמים שלחתי מכתבים גם לעתונים עבריים שבחו"ל. צדרבוים לא היה תמיד נוח לנו, ויש אשר היה לי לדבר גם משפטים עמו, שהיה מדגיש לפעמים יותר מדאי את נתינותו הנאמנה, את הכנעתו לפני הרשות. את מרותו של עורך “המליץ” לא הייתי נוטה לקבל, ויש שהיה נותן לי קצת חופש לדבר נגדו אפילו בתוך עתונו. זוכר אני, שכתב לי פעם דברי תוכחה: “עד מתי אתה תהיה מזיק ברשות הניזק”. לפני המוני קוראיו היה יכול להתפאר, כי לפניו נגלים הדברים שמאחורי הפרגוד, מפני שהוא “יושב במרכז”, כלומר בעיר הבירה; ואולם אנכי הלא ידעתי, כי ההיקף שלו איננו גדול ביותר וכי אזנו של צעיר כמוני נטויה יותר לחוש את דופק החיים הצבוריים ואת שאונם של הגלים המתנשאים לנגדנו.


 

כא. בלי זכות הישיבה    🔗

ישיבתי בפטרבורג היה כל הזמן באיסור, וכל זכות לא רכשתי לי לשבתי מחוץ לתחום המושב. מלבד בעלי השכלה גבוהה ותלמידי בתי הספר העליונים, היתה זכות הישיבה ברוסיא הפנימית או לבעלי מלאכה שונים, או לסוחרים מדרגה ראשונה שזכו, עפ"י החק, להרשם בסוחרי רוסיה הפנימית, ולאלה הבאים בכחם, מורשיהם. היתה רשות גם לבעלי השכלה גבוהה להחזיק משרתים בבתיהם מבני עמם. והיהודים, היושבים בערי רוסיא הקדושה, ביחוד בפטרבורג, סדרו להם את זכות הישיבה ברכשם להם תעודות ממין אלו הנותנות את הזכות הזאת: תעודת אומן, כתב הרשאה של סוחר, וכדומה. התעודות האלה היו עולות בכסף לא מעט, בהשתדלות מרובה, וגם בדאגות ופחד־פתאום, פן תתעורר המשטרה לבדוק את הזכיות האלה ותפסול אותן, כי על כן הלא האומן לא היה אומן, המורשה לא מורשה, והמשרת לא משרת, ורק לעַוֵר עיני המשטרה, להסתר בצל החוקים. ואולם היתה שיטה אחרת שבה בחרו לפעמים והיתה ביחוד מסוגלה לרוקים, שאין להם צורך בדירה מיוחדה, ורק בחדר אצל דיר. במשרד של שליט העיר היה שלחן מיוחד לעניני היהודים, והיו מגישים בקשה לתת רשיון לשבת בפטרבורג עד שיקבל המבקש את התעודות, הנותנות את זכות הישיבה: תעודת־אומנות, כתבי הרשאה של סוחר, וכדומה. מנהל השלחן היהודי אשר במשרד, היה מקבל סכום ידוע, שנים שלשה רובל לחודש, בשכר שיעכב אצלו את הבקשה עד כמה שאפשר,– הבקשה, שידחו אותה השלטונות. לסוף השנה, כשנגמר זמן תעודת־המסע של המבקש, היו מחזירים לו את התעודה ומודיעים לו, כי בקשתו נדחתה, ואז מביא המבקש תעודת־מסע חדשה, והפקיד שעל השלחן היהודי מעכב אותה שוב תחת ידו עד גמר הזמן, וחוזר חלילה. השוחד הזה היה קבוע לחדשים, ואז הפקיד מעונין בדבר, שלא ידחו את הבקשה רק כעבור זמנה של התעודה.

ובשיטה זו היו עוד מדרגות, יותר נמוכות. למה לפנות אל משרד שליט־העיר, בעת אשר גם במשרדי מחלקות העיר ישנם פקידים, הנכונים לעשות את החסד הזה. בכל משרד־מחלקה היה פקיד מיוחד לתעודות מסע, פספורטיסט בלע“ז, וגם הוא נכון תמיד לעכב אצלו את תעודת המסע, ולא היה מרבה במחירו, כי על כן פקיד יותר נמוך הוא מזה השליט על שלחן־היהודים שבמשרד שליט־העיר. והיו גם כאלה, שירדו עוד דרגא אחת – מסדרים את הענין עם זקן השוערים שבחצר הבית שהם גרים שם, וזה היה עולה עוד יותר בזול. כמובן, דברים כאלה היו נעשים ע”י השתדלות, באמצעותם של אנשים, מכיריו ומיודעיו של הפקיד או של זקן השוערים, ואני השתמשתי בשבילי במדרגות הנמוכות, ולפעמים אפילו גם בלא זה. התנאי העקרי היה אצל כלם, שהאיש יהיה נקי מכל דופי במובן הפוליטי, שיהיה חוץ מכל חשד בנידון “דעות נפסדות” ושייכותו אל בעלי הדעות האלה. הימים היו ימי התפתחות הסוציאליות ברוסיא, וכל צעיר היה חשוד במחשבות מרד. החברה הרוסית היתה מלאה מרי כבית המרי, ומעשי טירור, חתירות תחת המשטר הקיים והתנפלות על המושלים לא חדלו. פקידי המשטרה היו גם בולשים, וביחוד עבדו בבולשות רבים משוערי החצרות, שעליהם היה לחקור ולבדוק ולשמור את עקבות האנשים היושבים בבתיהם ולדעת במה הם עסוקים. כל השנים שישבתי בפטרבורג, שנות מרד והרס והשלכת פצצות והרג מלך ושלטונות, לא סבלתי יסורים מיוחדים לרגלי חוסר־זכיות, אם כי הייתי מתהלך בראש חוצות, סוחר ומוכר, וגם עוסק בצרכי צבור וספרות. הבולשת, בלי ספק, הכירה אותי וידעה שאין לי זכות ישיבה, אך גם ידעה שאין אני שייך אל “אותם הדברים”, כמו שלא היה לי מגע ומשא אליהם גם בעיר מוהילוב מולדתי. עניני עמי היו אצלי קודם, ומי יתן והספיקה לי השגתי לעשות דבר לעמי, להיטיב את מצבו הוא, לנטור את כרמנו אנו.

רחוק מן “אותם הדברים” היה גם חברי הקרוב לי ש"ז לוריא, אם כי נפשו הפיוטית והמתפעלת שאפה מאד אל הנסתרות אשר שם, אל המעשים הנוראים והצפונים המתהוים בעולם סתר זה, והיו אשר התקרבו אליו, אשר גלו לפניו קצות היריעה המכסה את הענינים האלה, וגם אמרו להכניסו לפנים מן הקלעים. בהיות שרעי זה לא היה מעלים ממני דבר, והיה מבאי ביתנו תמיד, לכן היה מוסר גם לי את כל החדשות בנידון זה שלקחה אזנו. אנכי שמתי אל לבי לשמור על חברי, שלא יכשל ושלא יפול בפח. הן אנכי הכרתי היטב את לוריא, את המשורר הצעיר, אשר את לבבו לקח כל נעלם, כל נסתר, ונפשו נמשכת אל ערפלי התהו והכהו, וידעתי עד כמה הוא תמים להאמין להלוחשים באזניו ממעשי “העולם ההוא”.

פעם בא אלי ויגלה לי סוד, כי ביום השבת הקרוב לפנות ערב תהיה אספה במקום פלוני אלמוני, שבה ישתתפו “כל האדומים”, וכי הוא קבל גם הוא רשיון לבוא אל האספה הנסתרת, ומזמין נם אותי ללכת עמו. אנכי הבנתי היטב, כי הנסתרות הידועות לידידי הן בודאי גלויות וידועות להבולשת, והרגשתי כי סכנה נכונה לחברי. מובן, שאני לא אלך; אבל צריך אני גם להציל את לוריא מפח יקוש. ואני ידעתי, כי בתוכחות וברוב דברים לא אפעל מאומה, לא אשפיע עליו להשיבו לבל ילך. אז שמתי אל הערמה פני. ביום השבת הקרוב, יום המיועד, הבאתי את רעי זה אל ביתי, בלינו יחד כל היום, וכאשר נהיה הערב הצעתי לו ללכת לבית־המרחץ. בכונה בחרתי בית־מרחץ רחוק מביתנו, בהללי אותו מאד. שם עשינו כשעתים ויותר, ואח"כ הזמנתי אותו לארוחת־ערב והצעתי לפניו פרשת המאכלים מן המטעמים אשר ידעתי כי אוהב הוא אותם. ככה בלינו עד חצות הלילה, והשכחתי מלבו את כל דבר האספה של “האדומים”.

ממחרת בצהרים בא אלי חברי, ועל פניו עננה. בלחישה ספר לי, כי המשטרה גלתה אמש את מקום האספה, וכל המשתתפים בה, יותר ממאה איש, נאסרו. “ראה – אמר לי – ואני מלבי נשכח כל דבר האספה. אך מקרה זה!” – “לא מקרה, חביבי” – אמרתי לו – “אני בכונה השכחתיך את האספה. אין לנו להתפרץ אל הלהבה הזאת. דיה העבודה בשבילנו בתוכנו, לטובת עמנו. יבאו בעלי הכרם ויכלו את הקוצים שלהם”. ומאז היה נזהר מאד, והתרחק מן העסקנים של החוג הזה, ומעשיותי ונסיוני היו לו לעינים כל הימים אשר ישבנו יחד בעיר הבירה.

חסרון זכות הישיבה לא היה לי, כל השנים שעשיתי בפטרבורג, למכשול בחיי הפרטיים. סגלתי לעצמי את הנמוס, הקומה הזקופה, החוצפא חפטרבורגית, ולא הכירו בי ובהליכותי ובדברי בן עיר השדה. וחוצפה מועילה אפילו כלפי פקידי המשטרה. דירתנו היתה על יד גשר פושקין, ולחג הסוכות ערכנו את הסוכה על המעקה, היוצאת אל הרחוב. והנה עבר שליט המחלקה, ויצו לסתור את הסוכה. אז הלכתי אל משרד המחלקה ופניתי אל השליט בבקשה כי ירשה לנו לבנות את הסוכה דוקא על המעקה, כי בחצר הבית יש מקום לחשוש מפני נערים שובבים שלא ישליכו אבן וכדומה. פניתי אליו, כנהוג בשפה הרוסית, בשמו ושם אביו, ומכאן למד, שבודאי אני מכירו. בחלק העיר שהוא שליט בו תושבים לרבבות, ואין הוא יכול לזכור את פני כלם. ומכיון שכך, התיר לי את הבנין, ורק בתנאי כי ניפה את הסוכה בשטיחים. וכמובן, שלא עלה אפילו על דעתו, כי לפניו עומד איש, שאין לו גם זכות הישיבה. גדולה חוצפה, שמשוה קטון וגדול.

לפעמים היו נשלחים על שמי ע"י הפוסטה סכומי כסף שונים, על פי הרוב מאת אנשי עירי בשביל קרוביהם בפטרבורג, היושבים שם ונידונים ומשתדלים אצל הממשלה. בעירי היו בטוחים, כי בודאי אני יושב בעיר הבירה כחק, בטוח בזכיות ישיבה, כי על כן הלא בן משפחה אמידה אנכי וגם – סופר בעתונים. ואם כי כל מקבל כסף מאת הפוסתה זקוק היה לתעודת המשטרה, הייתי מתחכם לקבל את הכסף אף בלי תעודה כזו, או הייתי משיגה מאת המשטרה באופנים שונים.

היו גם בתים שלמים, שהיו ידועים בזה, כי בתוכם אפשר לשבת אף בלי זכות־ישיבה. הבית הגדול של הסוחר הרוסי יעקבלוב, קרן רחוב יקטרינהוף ורחוב ואזניסיני, היה אז ידוע בשם “בית יעקב”, והיו אומרים קצת בהלצה קצת ברצינות, שאין נותנים ליהודי שיש לו זכות הישיבה, לגור שם. אמרתי “קצת ברצינות” – יען כי פרנסתם של הדירים, שומרי החצר וקצין השוטרים של הבית הזה היתה רק מן היהודים, שאין להם זכות הישיבה,

לא כגן עדן היה המצב הזה, מצב של כלב מודח וחרד לקול עלה נדף, ואשר פני כל שוטר וכל קצין משטרה מוליכים עליך אימה ופחד, פן יעלה על לבם לשאלך למקום שבתך, ולבקש ממך את תעודתך. ביחוד חרדנו לאחרי כל מעשה טירור, ולאחרי המפץ וההרס בארמון החורף לנתי גם אנכי לילה אחד מאחורי שער נַרְבֶה בחצר אחד ממכירי ויצועי תחתי היה – גליון עתון… אבל היהודים ברוסיא אז היו חניכי הגבלות שונות, התרגלו לסביבה של חוסר זכיות, ידעו שעליהם לעבור על פני החק יען כי החק עובר עליהם, – ובאוירה זו צריכים היו, מוכרחים היו לחיות. וסדרתי נם אני את חיי בתנאים האלה בימים ההם.


 

כב. ועד הרבנים, עניני כלל ישראל    🔗

עניני “כלל ישראל” ברוסיא היו תחת פקודת בית הברון גינצבורג אם אפשר לומר כך. הצבור הישראלי לא היה מסודר, כל הסתדרות לאומית, שתבחר מקרבה מורשים לדבר בשמה ולבוא בכחה לא היתה אמנם, אבל את האפוטרופסות על עניני הכלל לקחו להם לעצמם בני בית גינצבורג, והקהל כמו התרגל לזה. הם היו המשתדלים בכל דבר כללי, היו באים לפני שרי המלוכה, ואנשיהם היו עורכים ומגישים תזכירים ובקשות והשתדלויות לטובת עם ישראל. היו להם אנשים “משלהם”, שמהם היו מקבלים ידיעות בדבר המצב, שהיו עומדים על המשמר במשרדי הממשלה המרכזים, ובהתאם לידיעות היו אוחזים באמצעים. עשרות שנים היה חי ופועל עמנואל לוין, שהיה גם מזכיר הקהלה וגם המזכיר הכללי לעניני היהודים על יד הברונים גינצבורג, כמדומני, שלשה דורות זה אחר זה, והוא היה מחבר ועורך את התזכירים על כל צרה, על דבר כל חק חדש, הגבלה חדשה.

האנטלגנציה היהודית בעיר הבירה לא היתה שבעת רצון מכל האפוטרופסות הזאת, נקעה נפשה מכל דרכי “השתדלנות”, לא האמינה הרבה בתועלתה, דרשה את חלקה בעבודת צבור זה. זה היה באחרית שנות השבעים, והאנטלגנציה היהודית גדלה ורבתה גם בכמות גם באיכות, כנפים צמחו לה, וחדרה אל תוכה ההכרה הלאומית, הכרה עצמית, הכרת החובה המוטלת עליה לצאת לעזרת הענינים של עמם. בית־גינצבורג הן יוצא אל המערכה חמוש בעשרו, בהון אשר רכש לו בתור מוכס־יי“ש, והאם לכבוד הוא לעם ישראל כי מוכסי־יי”ש יהיו ראשיו וקציניו, והם יצאו לפני העם בתור סמל העם היהודי, בפרט שהם מולכים מעצמם וכל בחירות, מסודרות ובלתי מסודרות, לא היו מעולם. לא לפי רוחנו, רוח המשכילים הצעירים, היו גם הדרכים שבהם בחרו האלופים, דרכי השתדלנות. לא כעניים בפתח ולא בתור חסד עלינו לבקש אח זכויותינו, לא רחמנות בלב מושלים ויועצים עלינו לעורר, רק לדרוש, להראות את הכרת ערך עצמנו, ולדרוש כי אשר לנו ינתן לנו. ואיך אפשר היה להאמין בתועלתה של ההשתדלות הישנה, הרגילה, אם זה יותר מעשרים שנה, מיום עלות אלכסנדר השני למלוך, מבטיחים ואינם שומרים את הבטחתם לישראל, ועתה, כאשר קוינו לזכיות שוות, אינם מתבישים לעורר משפטים כמו עלילת־דם בקוטאיס, ושמועות עוברות על אודות הגבלות חדשות. ובכלל, למה יגרע חלקה של האנטליגנציה בכל העבודה הלאומית הזאת, זאת האנטלגנציה שהיא עצם מעצמי העם ובשר מבשרו, היודעת את כל מכאוביו וצרכיו, ואשר העם היניק אותה מחלבו ומדמו, והוא נושה בה את חובו לעזרו ולחלצו מצרותיו.

אבל בית גינצבורג שמר על “זכיותיו” בקנאה מיוחדת, ואם היו מעירים אותו על “איזו תקלה שהיא”, היתה התשובה אחת: כבר נעשה כל הדרוש, כי “יודעים” אנו, כי כבר התראינו עם האנשים הנחוצים. ואז קרה מקרה, שהוכיח בעליל, כי לא הכל ידוע וגלוי לפני האפוטרופסים שלנו הדואגים למצבנו. באחד העתונים הרוסים באה ידיעה מאחת מערי הפלך, כמדומני, מוויטבסק, כי שם נתקבלה פקודה מפטרבורג לבחור אנשים, שמקרבם תבחר הממשלה חברים לועד הרבנים. ועד־הרבנים – זהו מוסד שמטרתו לדון בענינים הנוגעים בדברים היותר נכבדים של היהדות הרוסית, ואת הועד הזה קראה תמיד הממשלה בתקופות היותר נכבדות בחיי המדינה: בשנת 1857, לאחרי מלחמת קרים, בשנת 1862, לאחרי חופש האכרים וגם עתה קוראת הממשלה את הועד הזה לאחרי המלחמה הבלקנית, כשדעת־הקהל מלאה תקוות רבות בדבר החופש הכללי והצבור היהודי מקוה לזכות־אזרח. ומקרה גדול ונכבד, כמו שחשבנו אז, עומד לפנינו, והוא נעלם מעיני האפוטרופסים המושבעים שלנו, והם לא ידעו על אודותיו דבר! איה איפוא הן גבורותיהם וידיעותיהם של אנשי גינצבורג, אם לא ידעו להתכונן אל מעשה־רב כזה!…

עצם קריאתו של ועד הרבנים עורר אז תקוות נפרזות. כלנו היינו בטוחים, כי הממשלה מזמינה אליה את נבחרי היהודים במטרה, לשאת ולתת בדבר התנאים, שעל פיהם היא מסכימה לתת להם שווי זכיות. היהודים כמו התרגלו לזה, שאת זכיותיהם האנושיות, זכות אדם באשר הוא אדם, יקבלו בתורת מתנה “בעד הנהגה טובה”, תמורת “הנחות” ידועות מצדם. הלא כך היה גם בעת מתן הזכיות ליהודי צרפת אחרי המהפכה הגדולה. הסנהדרין העברי מוכרח היה לותר על הרבה דברים משל ההכרה הפנימית העברית מחיר הזכויות, כלומר במחיר שהכירו את היהודים ראוים לעלות למדרגת בני אדם, ויהיה איפוא גם על היהודים ברוסיא להסכים לקבל חדושים שונים בחייהם בגלל הזכיות שיקבלו. – מה הן הדרישות, שהממשלה תפנה בהן אל נבחרי היהודים, אל הקרואים לועד הרבנים? הממשלה קוראת ועד של רבנים, ואולם אין התושבים, השואפים בכל לב אל הזכיות האזרחיות, הסובלים כל־כך מחוסר זכיות, – אין אלה יכולים למסור את גורלם בידי הרבנים, השומרים את משמרת הדת ותרי“ג סעיפיה בתוך ד' אמותיה הצרות לבדה. ומהצד השני, הן לא תמכור היהדות את הערכים היקרים אשר לה בכל מחיר, ולא תתן את קדשיה חלף זכיות אזרח, אף כי הללו נחוצות לה. ולכן שלחו הקהלות לועד הרבנים נבחרים שנים שנים: אחד רב ואחד עסקן חלוני, כדי לשמור גם על ערכי הדת וגם על זכויות־אזרח בשעת המשא־והמתן עם הממשלה. היהודים ברוסיא לא היו אז מסופקים אף רגע, שכל הועד הזה נקרא אך ורק לשם פתרון שאלת היהודים במדינה. בעת ההיא התהלך דֶבר בפלך אסטרחן, ובני רוסיא שנמצאו בחו”ל פחדו לשוב אל הארץ. גם הברון גינצבורג נמצא אז מחוץ לרוסיא, ואולם הוא מהר לשוב להשתתף בישיבות הועד, שנבחר אליו באחד הפלכים בתחום המושב. ליליענבלום הקדיש שורת מאמרים בעתון “הקול” שיצא אז בקניגסברג, לפתרון שאלות החיים של היהודים ברוסיא, בראותו גם הוא בעבודת הועד “פתח־תקוה” (כך נקרא מאמרו). גם אני, בתור סופרו של “הצפירה” התכוננתי לעבודה, והעורך, ח. ז. סלונימסקי, שלח מכתבי המלצה לידי אל הרוקח שפירא מקובנא ואל הרב בלומנפלד מחרסון, שניהם חברים לועד הרבנים, כי יתנו על ידי את כל החומר הנחוץ לפרסום בעתונו.

ואולם אך נפתחו ישיבות הועד, ונוכחתי שאין מה להודיע, “ההר הוליד עכבר”. אמנם, בעת פתיחת הועד דרש המיניסטר מאת החברים לבלי לפרסם שום דבר מכל הנדון בישיבות הועד, אבל באמת לא היה כל ענין בשביל פרסום. כל הועד הזה נקרא בשביל דברים של מה בכך, דברי הבאי ממש, דברים שאינם כמעט בגדר שאלה, לא מצדם הדתי ולא מערכם הכלכלי, האזרחי, המעשי. איזה ענין וערך יש, אם שם פלוני נכתב כהוגן בגט של הרב, או אם הכפה בבית הכנסת בליבוי היא כדין, וכדומה שאלות, שהן אולי יכולות להיות ענין בשביל איזה דיין או מורה־הוראה? למה עשתה הממשלה ככה, בשביל מה מצאו לנחוץ אז להרגיז את תושבי תחום המושב ממנוחתם לבחור להם רבנים־צירים, ומה היתה מטרת כל הקריאה הזו? איש לא ידע. באורים שונים התהלכו אז בקהל, ובהם היה גם באור אחד, זר ומשונה אבל אפשרי בסדרי המדינה, שהיו אז ברוסיא. לפי התקציבים במשרד של המניסטריון לעניני פנים, היה סכום ידוע מוקדש לכל שנה להחזקת ועד הרבנים. ונמצאו פקידים, שהיו מקבלים את סכומי התקציב הזה, והיו חותמים במקום שחותמים, והדברים היו עוברים כשורה. הרגישו בדבר, ופחדו מפני בקורת־פתאום, והחליטו לקרוא לאספה את ועד הרבנים, למען לסתום את הפרצה שבתכנית המשרדית. והוציאו מן הארכיון של הממשלה איזו שאלות, שבזמן מן הזמנים נשלחו אל הממשלה מאת רבנים־מטעם אחדים, ואת השאלות האלה שמו לפני “ועד הרבנים” הנאסף!…

כאשר אמרתי הייתי אז סופר “הצפירה”, והאנשים, בלומנפלד ושפירא, שאליהם פניתי לאחרי הישיבה הראשונה של הועד, השיבו את פני ריקם, כי מצות המניסטר היתה עליהם לבלי לפרסם דבר מכל השאלות. ובכל זאת, הייתי שולח ל“הצפירה” מכתבים לאחרי כל ישיבה. גם הד“ר הרכבי היה חבר הועד, ואני הייתי בא אליו, והייתי מקבל את כל הידיעות בערמה. אנכי הייתי מספר לו את כל אשר שמעה אזני בדבר השאלות, שהתעוררו בישיבות של הועד, את כל הידיעות הלא־נכונות, שהיו מתהלכות אז בחוץ על דבר ועד הרבנים. מובן שלא רצה הד”ר הרכבי שאכשל בידיעות שקר ושאפרסם דברים שלא היו, ואז היה קצת מתקן את ידיעותי, – ובאופן כזה הייתי יודע את האמת. בשיחה נעימה, על כוס תה, בין אניקדוטה לחברתה, הייתי דולה את המציאות, את הנעשה, מפי איש שיחי, ואך יצאתי מביתו הייתי כותב ושולח את המכתבים, שהיו חתומים בשם “דן מיכה ראך”, שמי בסרוס אותיות.

הזכרתי את הד“ר הרכבי, רבים חשבו אותו לאדם יבש, כלו מדע, מכוסה באבק כתבי־יד ישנים וכל לחלוחית של חיים לא היה בו. זכורני, שאנכי הייתי מבלה שעות בחברתו, בשיחה עמו, והשיחות היו חיות, מענינות. לא היה מתרחק נם מן ההלצות, וליצנותא דעבודה זרה, כלומר על חשבונם של בורים ועמי־הארץ, היתה חביבה עליו. כך היה הד”ר הרכבי שומר על פתקא, שכתב ברפמן, המומר והמלשין הידוע, אליו, אל הרכבי, בתור אחד הספרנים של הספריה הקסרית, כי ימציא לו את “הספר” “Ibidem” או “Ibid”, שכמעט כל הסופרים מביאים ציטטים ממנו. כן שמר פתקא כזו של “הסופר” חאשקעס, שבקש ממנו להמציא לו את הספר “Pentateucus” כדי “לתרגמו” לעברית. במלומדים וסופרים כאלה היה אוהב להתקלס, ולהם שמר עברתו. ואולם היה היה האיש הזה טוב ונוח, דולה ומשקה מידיעותיו הרבות לכל אשר פנה אליו, והיה ההיפך בטבעו וביחסיו ובכל הליכותיו מי“ל גורדון, שהיה אוהב לזרוק מרה בכל סביביו. חוששני שהד”ר הרכבי נספד שלא כהלכה, או לא נספד כלל.


 

כג. העתונות ברוסית ליהודים    🔗

בעת ההיא נצברו בקרב הצבור העברי אוצרות רבים של מרץ, ששאף בכל עוז להתפרץ החוצה ובקש לו מוצא. המלחמה עם התורכים היתה הלא אך מלחמה סלבית, מלחמה רוסית טהורה, והיהודים, שהצטיינו במערכותיה השונות, הלא הוכיחו את פטריוטותם לרוסיה באופן מוכח. כל בנינו היו כבר למודי “ההשכלה”, מלאו את בתי הספר השונים, ולהאמתלא הישנה, שהיתה שומה בפי מתנגדי זכיותינו האזרחיות בשנות הארבעים של המאה ההיא, לא היה עוד מקום. נלאה הצבור העברי לחכות עוד, ובכל רגשותיו הפנימיים מחה נגד עושק הזכיות האנושיות, נגד השקר והצביעות שבהבטחות השלטונות לתת לנו את אשר לנו. רוחות הפרצים והמרד, שלא חדלו אז בקרב הצבור הרוסי הכללי, הרוחות החדשות שהתבטאו גם בספרות גם בחיים, הגבירו את המרי גם ברחובות התושבים היהודים, ולכל איד של השלטון שמחו. והנה באה הממשלה ויצקה שמן על המוקד אשר בקרבנו, בתתה לנו אכזבה אחרי אכזבה, בצורת “ועד הרבנים” בשאלות טפשיות מחוסרות כל ערך, ושמועות עברו להגביל עוד את זכיותינו המוגבלות, למנוע משרות ממשלתיות מאת יהודים אפילו בקרב רופאי הצבא, ועברה שמועה, שנתאמתה אחר כך בדפוס, כי מאת קבלני הצבא לקחו התחיבות שלא יקחו לעבודתם פקידים יהודים. במעמקי הצבור העברי בערה אש ורוחות סערו, והמשכילים בעם השתדלו בכל כח להתארגן וליסד להם עתון, שיהיה לפה לשאיפות התושבים העברים ברוסיא. מקודם היתה התכנית הספרותית רחבה וגדולה: היתה מחשבה להוציא שלשה עתונים: אחד בעברית, אחד ביהודית, ואחד ברוסית. הברון יוסף־יוזל גינצבורג מת בפריז, והמשכילים החליטו להוציא מבית גינצבורג את ההשפעה, את האפוטרופסות על עניני כלל ישראל, וראשית דבר היתה מגמתם לברוא דעת הקהל על ידי העתונים. גם מקור לכסף נשקף להם – אברהם ז“ק, זה שהזיל כסף למשפט קוטאיס. העסקנים הפעילים ביותר היו בני זיטומיר: יוסף בינשטוק, ניקולי באקסט, מיכאל קולישער, זה האחרון, הצעיר מכלם, היה בעת ההיא עורך העתון הרוסי “האמת”, והוא היה צריך להיות העורך של העתון ברוסית אשר חשבו. לערוך את העיתון בעברית וביהודית נקרא אז לפטרבורג גם כן אחד מבני זיטומיר – הסופר ש”י אברמוביץ, הזקן מנדלי זכרוֹנוֹ לברכה.

אך כל התכנית העתונית הזו נֻפצה אל הסלע,– השלטונות עמדו על המשמר, ולא נתנו רשיונות להוציא עתונים ליהודים. הד“ר הרכבי ומר הלל קויפמן היו פקידים נושאי משרה בממשלה, והיו ידועים לטהורים במובן הפוליטי, וגם הם לא יכלו להשיג את הרשיון הנחוץ. ובאין ברירה הסכימו המשכילים להשתמש ברשיון שהיה בידי עורך “המליץ”, אלכסנדר צדרבוים, להוציא גם עתון רוסי לעברים. בידי צדרבוים עלתה למלא את התנאי שהתנו עמו המשכילים, מיסדי אגודת העתון: לשנות את שמו של עתונו, ולא יקרא עוד שמו הישן “ועסטניק רוסקי יעוורייעוו” רק “ראסוויעט”, השם החביב על המשכילים ברוסיא מאז הוציא יוסף רבינוביץ את עתונו בשם הזה. את העסק הזה עם צדרבוים סדרו בהכרח, מפני שלא היתה לפניהם דרך אחרת. ידעו המשכילים הצעירים, כי לא באבן אחת תנגפנה רגליהם על הדרך שהם מוכרחים ללכת יחד עם צדרבוים, ובקרבם רבתה הדאגה מאד. ואני, שהייתי אז סופר “הצפירה” הכרזתי על הקלקלות, שבהן יהיו נתקלים הסופרים לרגלי השותפות עם עורך “המליץ”. הייתי אמנם נזהר בלשוני, עד כמה שאפשר, אבל ברמזים בולטים הוכחתי את צדרבוים, שלא יתן על העתון החדש ברוסית מרוח המאמרים שלו ב”המליץ“. כי גם עורך “המליץ” היה מוכיח את צעירי בני עמנו, השכם והוכיח, על חוסר פטריוטיות רוסית, על שהם משתמטים מעבודת הצבא, על שהם נוטים לניהיליסמוס, וכדומה. אנכי ידעתי את כל החששות, שהסופרים הצעירים חוששים מפני התערבותו של הזקן הזה בעניני המערכת, ובמאמרי ב”הצפירה" הייתי לחששות האלה לפה. האר“ז, כמובן, לא רצה בשום אופן, כי הקוראים בערי השדה לא יתחשבו עמו כמו עם העורך בה”א הידיעה של העתון ברוסית, ששמו נקרא עליו, ונכנס עמדי בפולמוס, והחז“ס היה מוכרח לתת לדברי מתנגדי מקום. אבל הפולמוס הזה הביא את התועלת המקווה, וצדרבוים הסיר את ידו מן העתון ברוסית, לא התערב בעניני המערכת, וכל מאמר משלו לא פרסם בו. גם צבי הכהן רבינוביץ, עורך עתון השני ברוסית “רוססקי יעווריי”, לא ידע לכתוב רוסית. ובכל זאת היה תמיד מפרסם מאמרים בעתונו, אפילו לאחר שבא הד”ר יהודה ליב קנטור לערוך את העתון. רבינוביץ עשה כזאת, מפני שבאמת היה עתונו נערך ברוחו, תחת אשר את האר"ז מנעו מכל השפעה על העתון, והיה אך עורכו מקֹרָאו. העתון “ראסוויעט” היה מן הגליון הראשון שופר של הצעירים.

הימים היו ימי סערות פנימיות בקרב קהל היהודים ברוסיא, ואולי גם בכל העולם. אז הוליד וילהלם מארר את המלה אנטיסימיטיזמוס, והכהן שטקר היה לנביא השנאה לבני־שם. התקופה היה הרת התנועה הלאומית, התנועה של עזרה־עצמית, השאיפה לשוב בתשובה אל העם, אל עמנו, אל היהדות. עינינו, עיני הצעירים, כלו אלי מורים ומורי דרך, אלי מפקדים, אל קול תרועה ופקודה. שבענו “השכלה” ומוסר תוכחתם של נביאיה, וקצנו בהם ובדבריהם הן בעברית והן ברוסית. הגליונות הראשונים של “הרוסקי יעווריי”, שהקדים לצאת לאור כחודש ימים לפני ה“ראסוויעט”. היו ערוכים באותו הרוח, שנח על העתונים בשנות הששים או בראשית השבעים. זה לא לקח לבנו. לא אל זה חכינו. והנה יצא הגליון הראשון של ה“ראסוויעט”. מעל טוריו נשבו עלינו רוחות חדשים, רוח אביב, מבשר תחיה… הגליון יצא, זוכר אני, בערב יום הכפורים, והפוסתה הביאה אותו לביתי ביום הכפורים. ביום צום זה היה מנהגי לבלי לצאת מבית התפלה כל היום, לבל יפול עלי חשד כל שהוא… ואולם בפעם הזאת לא יכולתי להתאפק ולעצור ברוחי, והלכתי הביתה, ולא שבתי לבית הכנסת עד שקראתי את הגליון כלו עד תמו. מה המה הגליונות הפושרים של ה“רוסקי יעווריי” לעמת הלהבה האוכלת אשר בגליון הזה! המסכן ליבנדה הוציא אמנם השערה את כל כשרונותיו הטובים, וימלא את גליונות “העברי הרוסי” גם במאמרים גם בספורים, ואפילו בהשקפות מחבל הווייכסל; ואולם בעוזרי “הראסוויעט” היו כל הסופרים הטובים והנבחרים של העתונות הרוסית אז. העורך, כותב המאמרים הראשיים, היה מיכאל קולישר, סופר בקי ומנוסה במלחמת סופרים, בעת שה“רוסקי יעווריי” היה ערוך בידי כל מאן־דהו, מן המבקרים בביתם של ברמן ורבינוביץ. וכך היה בכל מחלקות העתון, שהיה כלו עלוב לעומת ה“ראסוויעט” הרענן ומלא כח.

אז נתחברתי גם אני אל קהל הסופרים ונסיתי את כחי לכתוב רוסית. לרגלי עבודתי בחקירת המצב הכלכלי של אחינו ברוסיא, הייתי מאסף אל תוך מחברתי את כל החומר במקצוע זה, שמצאתי בספרות הכלכלית הרוסית, וביחוד לקח את לבבי ענין עבודת האדמה של אחינו בארץ הזאת. מאמרי בהמליץ “אוכלי לחם העצבים” היה הראשון לשורת המאמרים, שהתכוננתי לכתוב, ואחריו היה צריך לבוא השני בדבר גורל עובדי האדמה ברוסיא. הידיעות, השייכות לתוכן זה, היו רשומות אצלי כלן. והנה במאמר הראשי של הגליון הראשון, המאמר הפרוגרמתי של ה“ראסוויעט”, היה כתוב, כי מקצוע החקלאות חדל להיות בין מקורות הפרנסה של היהודים ברוסיא. מן החומר אשר בידי ידעתי, שאין הדברים האלה כנים, כי היו אז ברוסיא במקומות שונים כמאת אלף נפש יהודים עסוקים בעבודת האדמה. אנכי ערכתי מכתב אל המערכת והרצאתי את מופתי ואת מספרי, והמערכת פרסמה את מכתבי, וגם הקדימה למכתבי מאמר ראשי. ראש המדברים בעתונות הרוסית הכללית היה אז העתון “גאלאס” (הקול), ובעתון הזה חזרו והדפיסו את מכתבי, והשתמשו במקרה זה להלל את ה“ראסוויעט”, שעד כה עוד לא הזכירו את שמו.

אני נקראתי אל מערכת ה“ראסוויעט” בטלגרמה עירונית, ומר קולישר בקש אותי לעבוד בעתונו. זה היה לי המקרה הראשון לכתוב רוסית, שגם את דקדוקה לא ידעתי על בוריו. עד העת ההיא פרסמתי הרבה דברים בעברית בעתונים השבועיים וב“השחר”, ומעולם לא תקנו במערכת את מאמרי. אפילו “השחר” היה מפרסם את דברי כמו שיצאו מעטי, ובנוגע ליתר העתונים העברים – “הצפירה” “הקול”, “המליץ” – לא היו מחסרים מדברי מאום. ואולם מכתבי למערכת ה“ראסוויעט” נשתנה שנוי דמינכר בידי העורך, שנתן לו צורה אחרת. ובשביל זה דחיתי את הצעתו של קולישר, בהראותי אותו את התקונים הרבים שתקן במכתבי זה.

– זה לא כלום – אמר לי קולישר – לכלם אנו מתקנים. הנה – אמר לי, ויקח בידו כתב־יד מעל שלחנו, מחוק ומתוקן פנים ואחור – וזהו של בהרב!! אל תפחד מפני התקונים. עטך עמך. אני קראתי את מאמריך ב“המליץ”. תתרגל לכתוב גם רוסית. אצלנו כל כך מעטים, היודעים את חיי היהודים. בבקשה, לבקר במערכת. תהיה לנו למועיל.

ומני אז התחברתי אל קבוצת ה“ראסוויעט”. כמעט איש מהם לא ידע עברית, וגם העתונים העברים לא נתקבלו במערכת ואלה שנתקבלו ירדו הסלה מבלי שנפתחו, ולפעמים היו גם מכתבים כתובים עברית מונחים שבועות שלמים, עד שהייתי בא וקורא את תוכנם. המסכן צדרבוים, האר"ז הזקן, היה נלחם מלחמת דון־קישוט עם עם־הארציות של עוזרי המערכת בשאלות שכל בר־בי־רב מרחוב היהודים יודע אותן, אבל הסופרים־העוזרים לא שמו לב אל צדרבוים ואל הערותיו. ואולם את לבבי אני לקחו שבי האנשים החדשים האלה באצילותם, בהשכלתם הרחבה הכללית, במסירותם לעניני עמם, בכשרון מלחמתם עם צוררינו הספרותיים. וילך לבי לאהבה אותם ואת חברתם, ונתתי אל לבי ללמוד את דרכיהם במלחמת סופרים.


 

כד. ירושלם ועמה    🔗

בשנה הראשונה לשבתי בפטרבורג הייתי מחליף מכתבים עם רבי מיכל פינס, שעוד ישב בעיר מולדתי, מחכה לתוצאות השתדלותם של אוהביו הרבים, כי תנתן על שכמו המשרה להיות סוכן לקרן מונטיפיורי בירושלים. את הקרן הזו יסדו מוקירי מונטיפיורי במלאת לו תשעים שנה בשנת תרל“ה, ומטרתה של הקרן היתה – ישוב ארץ ישראל, כמו שהבינו האנשים הטובים אז את המושג הזה. רבי מיכל פינס היה שם אל לבו לתקן את עניני הקהלה העברית במוהילוב, ערך תקנות, שעל פיהן תתנהג העדה, ותקנותיו נתקבלו. ומפני אשר המעורר לכל התקונים האלה הייתי אנכי במאמרי הרועשים ב”השחר", לכן מצא מר פינס חובה לעצמו להודיעני מזמן לזמן על התקונים שהוא מתקן, לדעת את משפטי על המאורעות ועל האנשים הנבחרים לראשי הקהלה.

עד מהרה התאשר מר פינס במשרתו והוא עזב את עיר מולדת אשתו, ויעבור עם ביתו ירושלימה. אך ימי שלותו שם לא ארכו. פינס לא היה איש מלחמה, אך מתון במעשיו ושקט בדבריו, ולא זה האיש אשר היה יכול לתת צורה חדשה לישוב העברי בארץ הקדושה בכלל ובירושלם בפרט. אין כל ספק, כי בסתרי לבבו היה נוטה חבה אל כל חיים חדשים אשר יבאו לתושבי ירושלם, ואולם הוא בעצמו איש מעשה לא היה מעודו. אך גם החבה הנטועה בלבו של כל אדם כזה למעשים חדשים היתה למורת רוח לכל המון האפוטרופסים הירושלמים. בעיניהם לא מצא חן עצם העובדה, כי מביאים אדם חדש מן החוץ לנהל עסקי־ישוב בכסף קדשים הבא מלונדון. להם, לגבאי הכוללים, הישוב, – וכל הכסף המוקדש לשם זה אליהם ואל ידיהם לבוא, והם כבר ידעו איזה הדרך להוציאו ולסדרו. למה זה איפוא מצאו לנחוץ לשלוח סוכן מיוחד, בעת שבעיר הקדושה ישנם אמרכלים וממונים, וחותמות הבדצי“ם בידיהם להעיד על ישרם ואמונתם, ועוד איש כפינס, אשר שיח ושיג לו עם “השכלה” ועתונים וכל הנגעים המטמאים את הצבור. קרוב לזמן ההוא קנו מורשי “כל ישראל חברים” מפאריז מגרש גדול בירושלם, ושמועה יצאה, כי המגרש נקנה כדי לבנות עליו בית־ספר, שקאלע בלע”ז, וחשדו כי גם יד פינס בדבר הזה, – ובכן בא האיש הזה ליסד בתי־ספר בירושלם! – ואם כי הכחיש מר פינס, שלא הקרן שהוא סוכנה קונה את המגרש, – אבל מידי חשד לא יצא…

ובעת ההיא התישב בירושלם רבי יהושע ליב דיסקין, הרב מבריסק. זה היה גאון תלמודי, אבל לו היתה אשה נרגנת, שהתפרסמה בריבותיה ובסכסוכיה בכל עניני הקהלות, במקום שהיה בעלה משמש ברבנות: לומזה, שקלוב, בריסק, האשה היתה מושלת על בעלה, שלא ידע ולא הבין דבר בהויות העולם, וסביבה היו תמיד מחרחרי ריב ומשלחת מלאכי רעים, אשר עשו את מעשיהם בשם הרב. מן העיר האחרונה לרבנותו, מבריסק דליטא, עלה הרב ירושלימה, בהיותו מוכרח לברוח מרוסיא, במקום שהיה צפוי אלי משפט פלילי־כספי בגלל איזו מעילה שעשה בעצת אשתו. בירושלם עיר הקדש מצאה האשה המבישה הואת כר נרחב לסכסוכיה ונרגנותיה, כל מחרחר ריב וכל צרוע וזב מגבאי הכוללים נהרו אליה, והיא שפכה ממשלה בעיר הקדש. והיא שמה את רבי מיכל פינס אל מול פני המלחמה החזקה. בהשתדלותה הטילו על פינס את להט החרם; רדפו אותו באף ובחמה, הדביקו מודעות החרם על הקירות וגם על ראשי הכלבים הנדים ונעים בחוצות, ולא חשכו החשוכים מכל יגיעה נפשם למרר את חיי פינס באשר יכלו.

השערוריות האלה באו עדי לפטרבורג. נמצאו בירושלם מן הסופרים הצעירים אשר ידעו את שמי, כמו אלעזר רוקח, א. מ. לונץ, וגם עורך “החבצלת” י“ד פרומקין. מכתבי ב”השחר" ממוהילוב עיר מולדתי, והמכתבים שהייתי מפרסם מזמן לזמן בהצפירה מפטרבורג בדבר שאלות לאומיות כלכליות, הקנו לי שם סופר לוחם, אשר לא יחת לדבר בשער דברים כמתלהמים, בסגנון חריף. ואמנם אני הגחתי באחד מגליונות “הצפירה” במאמר פולמסי “ירושלם ועמך לחרפה”, שהיה כלו אש וגפרית ותרועת מלחמה. לא קמצתי בצבעים שחורים, הוצאתי חוצץ את כל המבטאים הקשים המתארים את תועבות ירושלים, חצבתי בגבאי הכוללים ובכל ממוניהם ורבניהם, ואל עמוד הקלון העמדתי את הרבנית מבריסק, אשר שמתיה למפלצת. הכיתי את הכפתור, אבל הרעשתי גם את הספים, והעד העידותי בכל ממוני הכוללים אשר ברוסיא, כי לא יהינו לשלוח את כספי החלוקה ירושלימה עד אשר יסירו מגבירה את הרבנית המרשעת, ועד אשר יחדלו מרדוף את פינס.

והדברים עשו רושם. מירושלים מהרו האנשים הנזכרים, המשכילים בעיר הקודש, לתמוך בידי בידיעות ועובדות, וברוסיה חרדו גבאי הכוללים מגערתי בהם, וישלחו פקודה להממונים לבל יגעו לרעה בפינס. אמנם, בקובנה, כבר נמצא יעקב הלוי ליפשיץ, שהתפרסם אחר כך בתור קנאי קיצוני, והוא נסה לשלוח מחאה עם חתימות נגד מאמרי הזועף; אבל עד מהרה הוכחשה המחאה, והחותמים עליה התכחשו לה. ואנכי הוספתי להכות את קנאי ירושלים במאמר שני “על הר ציון ששמם”, יותר חריף, ומלא ארס מן הראשון, אשר המם את אנשי ירושלים מהומה גדולה. צריכים לזכור, כי זה היה לפני ארבעים וחמש שנה. ירושלים היתה סגורה ומסוגרת בין החומות, בעיר העתיקה, האנשים פחדו מקול עלה נדף, דברו את דבריהם בסלודין, לא גלו אף טפח מכל הנעשה, הכל הולך ועובר בדחילו ורחימו. והנה פתאום יוצא קול מפטרבורג, מעיר המלוכה, והדברים נאמרים בעוז, בחתוך הדבור של העתונות הרוסית בסוף שנת השבעים, והסופר מבטל כעפרא דארעא את כל הקדוש במלחמת הקודש הזאת, הוגה את שמות הרב מבריסק ואת הרבנית הקדושה באותיותיהם, ושולח אימים באגרופו גם למול הגבאים המקומיים אשר בוילנא ובמינסק ובפינסק וביתר מקומות הכוללים. העל זאת לא יחרדו, אם מפני מלחמה שכזו לא יסוגו אחור?!

אז נסה אחד מזקני המשכילים, מר חיים ויטקינד, מכותבי המליצות, להטות את לב עורך “הצפירה” כי יתן מקום לתשובות נגד התקפותי. הזקן סלונימסקי לא היה עתונאי, והיה מתרחק מכל פולמוס צבורי, אבל אנכי הייתי סופרו הקבוע מעיר הבירה, שכגון זה צריך להעריך. נוסף לזה היו לדברי עוד יתרון אחד: המבקר בוארשה לא היה מדקדק הרבה במאמרי. גם הפקיד הפולני, איזה יהודי מומר ששרת בפקידות הצנזוריה הוארשאית, חשב לטוב לפניו לבלי לבוא בסכסוכים עם סופר, היושב בפטרבורג, בפרט שידע כי גם רוסית אני כותב. ופעם אחת היה מעשה ונודעו לי פרטים מתעלולי הצינזוריה בוארשוי, ועשיתי מזה “מטעמים” במאמר מיוחד כתוב רוסית. באופן זה נזהר גם המבקר לגעת במכתבי שהייתי שולח להצפירה, וזה הוקיר את ערכי בעיני החז“ס. ולכן כאשר העתירו על החז”ס בטענות ובתרעומות על שהוא נותן אותי להציג לראוה את “יקירי” ירושלם, היה הזקן אובד עצות: הגן עלי ועל השקפותי בענין זה, אבל יחד עם זה פחד להרגיז עוד את האוזים. והוא הודיע, שלא יוסיף עוד תת מקום בעתונו לכל הפולמוס הזה. אנכי לא התרעמתי על זה, כי בינתים הדבר נעשה, והקנאים בירושלם הרפו מפינס ופחדו להוסיף לרדוף אותו. כי באמת עשו דברי את אשר שלחתים. וגבאי הכוללים ברוסיא הזהירו אה ממוניהם בירושלם על הדבר הזה. לבד זה, מצאתי לטוב לפני הענין ולתועלתו להעביר את מקום הפולמוס אל ה“ראסוויעט”, והייתי מפרסם בו מאמרים בצורת “מכתבים מפלשתינא”. אנכי, כאמור, לא התרעמתי על החז“ס, אבל החז”ס היה מתנצל ומוסיף להתנצל במכתביו אלי על כי סגר את דלתי “הצפירה” בעד ההתקפה על מנהיגי ירושלם. וכאשר בחורף הבא אחריו החלו להופיע חוברות הירחון “ווסחוד”, ובהשקפה הספרותית של החוברת הראשונה תקפו את עורך “הצפירה” על אשר נרתע מפני קנאי ירושלם, אז חשד הזקן סלונימסקי בי, כי אנכי הכותב את הדברים האלה. כותב ההשקפות היה חותם את עצמו “מבקר”, ותחת הכנוי הזה הסתתר המשורר י"ל גורדון.

בכלל הייתי בקרב חבורתנו, חבורת הסופרים העברים הכותבים רוסית, לכלי שרת בשעה שהיה צורך בדבר לפנות אל חקוראים עברית בענינים ספרותיים או צבוריים. במקרים כאלה היו שמים עיניהם בי, כי אנכי אצא בדפוס לסדר ולהכין את דעת־הקהל בשפתנו העברית. תפקידי זה הביא אותי בפולמוס, שלפעמים נגמר באופן די חריף.

הנה בעת ההיא קבלו על עצמם צעירי הסופרים לתרגם את “דברי ימי היהודים” של הפרופ' גרץ בעריכתו של הד“ר הרכבי. כדי שלא לבוא בסבך התקופה של כתבי־הקודש ובקרת המקרא וגם לעבור על תקופת לידת הנצרות, – שני הענינים שהצינזוריה הרוסית בזמן ההוא לא היתה נותנת לפרסם, – התחילו את התרגום, אם לא יטעני זכרוני, מן החלק החמישי. והנה נודע הדבר בקהל, כי יש מתחרה בעבודת התרגום, – אחד חאשקעס מכין גם הוא לדפוס תרגום של הספר “דברי ימי היהודים”. זה היה טפוס כלו שלילי. גם את שמו הנכון לא ידעו, כי היה קורא לעצמו גם דנציג, גם חאשקעס. הוא פרסם איזו מחברת שירים, במחילה, שבהם הראה חוסר כל כשרון. מלבד זה היו נמוסיו למטה מכל בקורת. היה נודד בערים, עובר מבית לבית בערים הגדולות ו”חבוריו" בידו. מציע את סחורתו לכל קונה. הוא לא ידע לכתוב רוסית, וגם גרמנית לא שמע, ואת מלאכת התרגום מסר לידי נערים ונערות המבקשות עבודת תרגום באשר ימצאו, ויחלק בין המתרגמים האלה גליונות גליונות מן הספר לתרגמו. מובן, כי תרגום כזה אינו שוה פרוטה. ואולם גדולה היתה אז בקרב הצבור השאיפה לספריו של פרופ' גרץ ברוסית, וגם תרגום מגֹאל זה היה יכול למצוא לו קוראים, והיה אולי דוחק את רגלי התרגום הטוב, שאליו התכוננו צעירי הסופרים. ולכן מלאו חברי במערכת ה“ראסוויעט” את ידי להכריז על “הסחורה”, שרבי חאשקעס עומד להוציא אל השוק ולהודיע בקהל את “טיבה”. מלאתי את הדבר הזה במאמר מיוחד בהצפירה על דבר “תולדות היהודים” מיסודם של צעירנו הסופרים תחת פקודתו של המומחה הד“ר הרכבי, וספרתי בגנותו של חאשקעס. אבל גם חאשקעס נסה למצוא לו מליץ יושר בין הסופרים העברים, כי על כן הלא “מחבר” גם הוא. והיה לי פולמוס עם הסופר איו”ב ממינסק, שהכריח אותי “לגמור את ההלל” על חאשקעס ועל ספריו ודרכיו. מענין הדבר, כי תרגומו של חאשקעס גם הוא יצא לאור. דרכו בקדש היה, להקדיש את ספריו לאנשים שונים, שלא היו כלל מן המפורסמים, איזה עורך־דין, רופא או מהנדס, – מי אשר הזיל איזו עשרת רובלים מכיסו ויתן להמחבר, הוא היה מקדיש אותו הספר לאנשים שונים, מבלי שידעו האנשים כי ספר זה כבר הוקדש לאחרים. היה מדפיס גליון ההקדשה לבד והיה שם אותו על אותם הספרים, שהיה מביא להנדיב, וכל אחד מהם חשב, כי כל ההוצאה מוקדשה לכבודו. מספר אקזמפלרים כאלה עם הקדשות שונות לאנשים שונים הובאו אל המערכת, ואני נקוטותי בפני על סופר עברי כזה במשפחת הסופרים. ומובן הדבר, כי מחבר כזה יצא מתחת עטי ברסוק אברים, אפילו המתון והנוח סלונימסקי נתן לי מקום רחב ידים לגמור את חשבונותי עם סופר אשר כזה.

היו לי דין ודברים גם עם אפרים דיינארד, שהיה אז קורא לעצמו בשם “הנוסע”, כי היה עובר ממקום למקום בדרום רוסיא, ביחוד בחצי האי קרים. הוא כתב מחברת גם על אודות אב“ן רש”ף, המלומד הידוע לקראים, אברהם פירקוביץ. דיינארד פרסם ספר “משא קרים”, ומפני שהתהלך עם הקראים גנב את לב ראש חכמיהם להאמין בו, והוא נתן את הסכמתו על הספר, מבלי אשר קראהו כלו בכתב־יד. ומה השתומם ראש הקראים לראות בספר הנדפס דברים בוטים כמדקרות חרב על הקראים ועל כל הקדוש להם. מלבד זה היה דיינארד לפעמים מפיץ ידיעות בעתוני דרום רוסיא על בטול הזכיות המיוחדות, שנתנה הממשלה הרוסית לבני מקרא. ריח שנטאז' היה נודף מדרכיו והליכותיו, ואנכי דנתי את הספר “משא קרים” לא לטובה באחד מאמרי בהצפירה. מר דיינארד מהר להלוך אימים על סלונימסקי, כי ילשין על עתונו וכי יחרימו גם אותו כמו שהלשין על “הקול” של רודקינסאהן. אבל גם דיינארד נבעת, כאשר העברתי את הפולמוס נגדו אל העתון “ראסוויעט”. מני אז שם יד לפה וחדל, ולבסוף עקר את רגליו מרוסיא ויצא לאמריקא.

איש ריב ואיש מדון לא הייתי וגם אינני היום הזה. אבל את השקר ואת המרמה ואת הצביעות לא יכולתי כלכל.


 

כה. סביבתו של אבא    🔗

באתי לפטרבורג בכונה תחלה להיות לעזר לאבי במסחרו. משלח יד אבי היה, ביחוד ובעיקר, בכסף וזהב בחתיכות, ואם היינו קונים כלי כסף וזהב היינו שוברים אותם ומוסרים את השברים להתוך ולזקוק כדי שיצאו טהורים, אם כסף או זהב, והיינו מוכרים את החתיכות לבתי המלאכה של הצורפים, תמיד בהקפה, בלי זמנים קבועים לתשלום, ועפ"י הרוב גם בלי שטרי־חוב רשמיים. את בעלי המלאכה ידע אבא והכיר מזמן, ואת רבים מהם עוד מזמן היותם פועלים אצל אחרים, והיה מאמין ובקבלותיהם הפשוטות. ביחוד היינו קונים כל מיני מטבעות כסף חדשות וישנות, והיינו מתיכים גם את אלה לזהב או לכסף. את המטבעות היינו קונים מאת החלפנים הרבים אשר בעיר הבירה, ביחוד בשדרת החנויות, הנקראת שדרת הבנק, הנמשכת מרחוב הגן הגדול עד בית הבנק הממלכתי. כמעט כל החלפנים בעת ההיא, בסוף שנות השבעים למאה העברה, היו מן “הסריסים”, כת דתית רוסית, שהיו מסורסים, לקיים מה שכתוב בברית החדשה: אם אחד מאבריך מסית אותך לדבר עבירה, יד או רגל או אבר אחר, אז תקצוץ את האבר ההוא ולא תחטא. הם היו, כמובן, חשוכי בנים, והיו אומנים לבן להם את אחד הילדים אשר עלתה בידם לסרס אותו, והוא היה יורש אותם. בהם היו עשירים מופלגים, והיו עוסקים בחלפנות. הכת הזו הייתה אסורה מטעם הממשלה, אבל הודות לעשרם המופלג ולטהרת מדותיהם, ישבו להם במנוחה וסחרו את מסחרם בעיר הבירה.

היחסים בין אבא ובין הסוחרים הרוסים מכיריו היו ידידותיים, ובטחונם בישרו ואמונתו של אבי היה רב מאד, ובזכותו של אבא האמינו גם בי. סחורה לסכומים גדולים היו נותנים לאבא או לי, מבלי כל פתקא או קבלה, ויש שלא היו אפילו רושמים אצלם בפנקסיהם, ורק כותבים לזכרון על הטבלא של לוח השנה. לפעמים היו מזהירים אותי ואומרים, שבאם לא אשלם בזמן הקבוע אזי ימסרו את דיני לאבא שלי. מעולם לא הרגשתי ביחסים שלהם אלינו כל שנאה דתית או גזעית, והיו בהם גם כאלה שלא ידעו אל נכון מה זה יהדות, וחשבו את היהדות לכתה דתית נוצרית. אבי היה רגיל להתפלל מנחה באחת החנויות הגדולות של החלפנים בשדרת הבנק, ופעם אחת אמר לי אחד מבעלי החנויות, שעסקיו התגדלו עד כדי בנק בזעיר אנפין. והיה לו חדר מפנימה לחנותו, ששם היה נוהג אבא להתפלל תפלת המנחה: “הנה אבא שלך, כפי הנראה, התפקר קצת. הוא עמד בתפלה כרבע שעה, ואף פעם לא הצטלב”… רובם לא ידעו יהודים אחרים מבלעדינו, והיו בטוחים כי אבא הוא ראש וקצין לכל היהודים היושבים בעיר הבירה. מדרגת השכלתם וידיעות העולם היתה צרה ומעטה מאד, עתונים היו מקבלים רק ידיעות המשטרה, מפני שהכריחו אותם לחתום על העתון המשטרי הזה, וגם אותו לא היו קוראים כמעט, אם כי המלחמה עם תורכיה היתה בארץ ואך זה נגמרה, והקונגרס הברליני סדר את חוזה השלום. כל דעות “נפסדות” בפוליטיקה לא ידעו להלכה, אבל למעשה שנאו תכלית שנאה את הממשלה ואת סדריה, ושמחו בגלוי לקראת כל התנקשות שהצליחה. ובעיני ראיתי, כשהביאו את הטלגרמה כי נפל באחת התגרות הפרינץ ליכטנברג, בן אחותו של המלך אלכסנדר השני, מהר בעל החנות וישם פניו אל התמונה הקדושה אשר בפנה, והצטלב ויאמר: ברוך ה', נבל אחד פחות מן המשפחה הזאת.

אותם היחסים הטובים, הטבעים בין אדם למשנהו באשר בני אדם המה, ראיתי בין אבא ובין הפינים, בני פינלנד שגרו בפטרבורג והיו להם בתי מלאכה בכסף ובזהב. האמון והבטחון בין אבא וביניהם היה גדול בלי צל של חשדנות. היינו מוכרים להם מטילי כסף וזהב, והיו מאמינים לנו גם בנוגע למשקל המטילים, גם בנוגע לבחינות של הכסף והזהב. כל שטרי חוב לא היינו לוקחים מהם, ונאמנים היינו על הרשום אצלנו, ובמשך השנים האחדות שהייתי עובד במסחר עם אבי, לא היו לנו סכסוכים עמהם. זה היה תמיד מפליא אותי, שחונכתי בסביבה כלה יהודית, וכל איש נכרי היה חשוד בעיני על הגזל ועל כל מעשי עול, ביחוד בנוגע ליהודים. בערי התחום בולט, וכמעט אפשר לומר דוקר ההבדל בין יהודי לאינו יהודי. עשרות שנים ישבנו בשכנות עם בני נכר, חצר על יד חצר, ואף פעם לא בקר איש את בית שכנו, ואין צריך לאמר שלא השתתפו איש בשמחת רעהו או באבלו. שני עולמות היו שלא קרב זה אל זה, ובהכרח נעשו כמו צוררים זה לזה, אם כי לא היה גם על מה לצרור. ומה נפלאים וחדשים היו בעיני היחסים אשר פגשתי בסביבתי החדשה בעיר הבירה. יחסים בריאים, טבעיים, ואדם לאדם משנהו אינו זאב ערבות, אם כי בני עמים שונים הנם. והייתי מבלה שעות שלמות עם הסוחרים ובעלי המלאכה, הרוסים הטהורים, למדתי ארחם ומהלך מחשבותיהם והשקפות עולמם, וחיים חדשים לא ידעתים נגלו לפני מתוך השיחות ומתוך היחסים עמהם.

סביבה יהודית הייתי כמעט חסר לגמרי. את קומץ האנשים מכירינו, מבין האנשים שהיו לנו עסקים לפעמים עמהם או שהיינו מתפללים בבית תפלה אחד, לא יכולתי להתהלך, לא מצאתי כל נקודות־מגע ביני וביניהם, ובבתיהם לא היינו מבקרים. אבא מדד את האנשים מכיריו על פי תורתם או על פי יחוסם. בני תורה היו מעטים מאד בין תושבי פטרבורג אז, ואם אביו או זקנו של מי שהוא מן הגבירים לא נחשב במיוחסים בשקלוב או במוהילוב, אזי ערכו היה מך בעיני אבי, אם כי עשה האיש עושר. בכלל, פרקי היוחסין של ערי התחום בליטא ורוסיא הלבנה היו הולכים ונמשכים גם בעיר הבירה, בחיי היהודים שם. ואבא היה מתרחק מן העשירים, והיה מקרב מאד את האנשים הפשוטים, החיים חיי טהרה וצניעות, חיים שאין בהם דרך שוא וניצוצות כזב, שיש בהם מן המדות הטובות של אחינו, כמו הכנסת אורחים והשתתפות בצרת רעהו בלב תמים. בסביבה זו היה מרגיש אבא את עצמו נוח וטוב, בתים אלה היה מבקר לעתים קרובות, וגם אותי היה מביא אל תוך המשפחות האלה. בחסידות לא התנהג אבי, אבל נפשו היתה חב"דית, עממית, הוד שבתפארת, וביתו של יהודי עני שסדר לו לפרנסתו מאפיה (“בכל אופן כבר מובטחה המשפחה מרעבון לחם ומאימת הקור בחורף” – היה אומר אבא) היה חביב עליו מאד. כמו כן היה מבקר ברצון ביתו של אומן אחד, עושה גדילים, יליד וילנא. האיש ואשתו היו שניהם צעירים ומשלח ידם הצליח, ולבסוף גם עשו עושר. והיו האנשים פשוטים וטובים, וביתם היה פתוח לרוחה לכל הצעירים המתלמדים בני וילנא או קובנה, שלחנם ערוך תמיד לפני באי ביתם, וידיהם לא קפצו מתמוך בידי הזקוקים לעזרה. ואבא היה למשפחה ההיא לאב ולפטרון, היה סנדק לבנם, והיה מברך את ילדיהם בערב יום הכפורים, והיה משתתף בכל שמחותיהם. היינו מבקרים בבית הזה, אפילו אוכלים שם לפעמים בערב, ויש אשר אבא בעצמו היה יושב אל השלחן בשעה שהיינו משחקים שמה בקלפים בלילות החורף, ומן המשחקים ניהנים ממנו עצה ותושיה.

מה היה היחס הכולל ביני ובין האנשים האלה – איני יכול לכוין בדיוק. במובן האינטלקטואלי לא היו יכולים אלה לשמש בשבילי מקורות לידיעות ולכל מושכלות, שהייתי חסר אותן מאד. את אלה הייתי צריך לחפש במקומות אחרים, בסביבה אחרת, ביחוד מעל הספרים שהייתי קורא ולומד. אבל הן איש חי אנכי, ואני זקוק לחברה חיה, ואת זו לא מצאתי בחברת “המשכילים”, המלומדים השונים. מבקר הייתי, למשל, בביתו של המשורר י“ל גורדון, גם הציגני לפני אשתו, ואולי – איני זוכר – גם לפני בנותיו, וכן התודעתי אל עוד בתים אחדים מקרב משפחות המלומדים, אבל בן־בית לא הייתי אצלם מעולם. סדרי החיים וכל הגזרה והבניה שלהם היו שונים תכלית שנוי מאלה, שאנכי חונכתי בהם, שאני הכרתי אותם לחיי־משפחה, חיי־בית של יהודים. זרים ומוזרים יותר מדאי היו לי חייהם של סביבת המשכילים, אשר מעמד בתיהם ומאכל שלחנם וכל הרוח השורר אצלם היו משל עם הארץ וברוחו, ולא ברוח “תחום המושב”. אשתו של רוזנפלד עורך ה”ראסוויעט", העתון אשר הרים את דגל הלאומיות וגם היה אחר כך לפה לישוב ארץ ישראל – והיא מולדת בית וינגירוב – והיא שאלה אותי פעם לתומה: מתי יחול הפסח אצלכם? אותנו, את היהודים הרגילים, יהודי כל השנה – חשבה לעם אחר, כי הלא הם המלומדים, פרשו מעלינו והתחברו אל חיי עם הארץ, וסגלו להם גם את חגיהם ומועדיהם, וחיינו אנו נעשו זרים להם.

אינני בטוח אם יחוש ואם יבין הקורא את השורות האלה שאני רושם בזה לזכרון. הייתי אז בעולם של תהו. התהלכתי על פני תחומים. טבורי נשאר מחובר אל חיי עמי, כפי אשר גודלתי על ברכיו, כפי אשר הכרתי אותם. וכל חפץ לא היה בי להחליפם באחרים. אבל יחד עם זה שאפתי בכל כח אל סביבת אנשים אחרים המוכשרים להגיה אור על מחשכי, ואשר בהופעתם אני רואה כוכבים מאירים. וגם את דרכי אני הכבושה חפצתי לשמור. התלבטתי… ויש אשר התנכרתי לאנשים סביבי, אבל לא התרחקתי מהם. הם ענינו אותי מאד, כי הלא ידעתי את מעלותיהם, כבדתי את ידיעותיהם הרבות, שאנכי הייתי חסר אותן, וגם ידעתי והכרתי, כי לאלה העתיד, אלה הם האנשים אשר יוציאו למרחב את “שאלת היהודים”, אלה הם אשר ילחמו את מלחמת עמי, אשר ידרשו ויודעים לדרוש בגאון את זכיותינו. ומה ששיך לי, הנה אני השתעשעתי עם הספרים, עם החומר הספרותי הרב אשר נגלה לי באוצרות הספרייה הפומבית של הממשלה. שם בליתי זמני.


 

כו. יובל החז"ס. התגלות דובנוב    🔗

היה סוף חשון. ערב. גשמי סתיו מטרידים בבירת הצפון. באולם הקריאה הגדול אשר בספריה נעים מאד לשבת. השלחנות רחבים, ובכל זאת רק כסאות אחדים סביבם, למען לא יפריעו היושבים אל השלחן איש את רעהו בעבודתו. לפני ערמה גדולה של ספרים, שמהם אני בורר ידיעות ומספרים בנוגע למקצוע אחד, שהיה מענין אותי מאד בעת ההיא – היהודים עובדי האדמה ברוסיא. אני רושם קטעים מספרים ומעתונים ישנים, חומר ולבנים לעבודה ספרותית. חבילות חבילות של ספרים ועתונים הביאו לי המשרתים מן הנמצאים באולם הקריאה וגם מן המחלקות, גל גדול לפני על השלחן וגם על הרצפה. באולם נוח מאד לעבוד. דממה דקה שוררת שם. חרש ישמע קול הצעדים על המרבדים הרכים, המכסים את פני כל הרצפה. כל אחד שקוע בספריו, ואין איש מפריע את השני. הוצאתי מן המחלקות גם את כרכי העתון “אלגמינה צייטונג דעס יודענטהומס” משנות הארבעים, מן התקופה אשר נוסדו המושבות החקלאיות בשביל אחינו ברוסיא החדשה. “תעודה בישראל” של רבי יצחק־בר לוינזון גם הוא אצלי. אני מחפש בספר המלים הגיאוגרפי של סמיונוב, אני קורא את הרפורטים של האופיצרים מן המטה הראשי, שהטילה הממשלה עליהם תפקיד לכתוב את ארץ הדרום ברוסיא. לפני גם כרכים של המלון הגדול, האנציקלופדיה “ערש וגרובר”. אני עבדתי כבר שעות אחדות. באולם אור יקרות, אור הגז, ובחוץ חושך וגשם, ואין חפץ לעזוב את האולם טרם תגיע השעה הקבועה, שעת הסגירה. אני עיף, העינים קצת כהות, והידים עיפות לכתיבה. אני מדפדף, מהפך את העלים באחד מכרכי הלקסיקון הגדול הגרמני, ואני מוצא במקרה את הערך “סלונימסקי”, “חיים־זליג”. הלא זהו הרידקטור שלי, עורך “הצפירה” שאני סופרה מפטרבורנ, וביני וכין הרחז"ס יחסים קרובים, חליפת מכתבים תמיד. קראתי את הערך כלו, וראיתי כי הוא נולד בחדש אדר 1810, ובכן בחורף זה ההולך ובא לקראתנו תמלאנה לו שבעים שנה. הלקסיקון הגרמני מהלל את סלונימסקי, קובע את מקומו בעולם המלומדים. לחיים־זליג סלונימסקי, יהודי מבית המדרש הישן, שלא בקר אוניברסיטאות, שם ושארית בין חכמי העמים. למה איפוא לא נתהלל בו אנחנו בני עמנו, למה לא נרים אותו על נס, לא נתפאר בו בפני הצעירים החדשים מבני עמנו? ונצנץ בי הרעיון לעשות זכרון לסלונימסקי ביום מלאת לו שבעים שנה.

התחלקתי במחשבה זו עם רעי ש“ז לוריא, שכמעט לא היה יום שלא היינו נפגשים יחד. שאיפותינו והשקפותינו הלאומיות עלו כמעט תמיד בקנה אחד, וגם רעי זה מצא את הרעיון טוב. אם בכלל לא היה חפץ, לא היתה מחשבה אשר כחדנו איש מעל רעהו, הנה דבר היובל לאדם כחז”ס מהרתי להודיע לרעי זה, שהיה מומחה למתימתיקה, ואחיו הקטן, יוסף לוריא, היה בקי בחשבונות העבּור של הלוח העברי, ביסודותיהם המתימתיים. החלטנו לכתוב את תולדות החז“ס ברוסית, למען תת פרסום לחכם עמנו זה בין הצעירים, הקוראים רק רוסית, ואת שם החכם המלומד היהודי אולי גם לא שמעו. את העבודה חלקנו בינינו באופן זה: עלי לאסוף את החומר הספרותי העברי מן המקורות ומאת האנשים אשר נדע כי הם יוכלו להיות לעזר לנו; ולוריא יעבד את החומר הזה באופן ספרותי־מדעי, יכתוב את הביוגרפיה המפורטת. תיכף נגשתי אל המלאכה. כתבתי להחז”ס בעצמו, ובקשתי מידו לתת לנו את כל הנמצא בידו וגם להראות לנו את המקורות, אשר מהם נוכל לשאוב את כל הנחוץ לעבודת תולדותיו. הגדתי את דבר מחשבתנו זאת גם להד“ר א. א. הרכבי, אשר הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, ואשר הוא היה נמצא תמיד בחפץ לב לכל צעיר המבקש דעת בדברי ימי ישראל ובתולדות חכמיו. הד”ר הרכבי מהר לברך את המחשבה הזאת הטובה, הורה לפני את הדרך להוציאה אל הפועל, ויקרא לפני את שמות האנשים מסופרי ישראל, שלפי דעתו יהיו נכונים לקחת חלק בחג היובל של החז“ס. הד”ר הרכבי חשב, כי בדעתנו להוציא קובץ ספרותי לכבוד בעל היובל. בראש האנשים מנה לפני הד“ר הרכבי את הרש”י פין, שבלעדו (כה הגיד לי הד"ר הרכבי) כל עבודה ספרותית במקצוע תולדות החכמים בארצנו אי אפשרית.

וכן עשיתי. הראשון אשר נענה לי היה – החז“ס בעצמו. הוא שמח מאד לקראת המחשבה, ביחוד כאשר הודעתי לו, כי את העבודה הספרותית ברוסית לוקח עליו סטודנט צעיר בעל כשרונות מצוינים כלוריא, והוא הודיע לנו כי נכון הוא לתת על ידנו את החומר הנחוץ. עצתו היתה אלי לפנות אל הד”ר י“ל קאנטאר, וגם שלח לי את הכתבת שלו בברלין, במקום שישב אז הד”ר קאנטאר. תשובתו של זה האחרון באה אלי לא מברלין, רק מווילנא, ובאחור ומן. הד“ר קנטור הלך אז לעיר מולדתו וילנא להתיצב שם על הבחירות לרב מטעם הממשלה, אך לא נבחר אז מפני המתחרה בו, הד”ר גורדון, שהיו לו צדדים מקרוביו, תקיפי הקהלה בווילנא. הד“ר קאנטאר הודיעני כי נכון הוא בכל לב להשתתף אתנו בעבודת הביוגרפיה של החז”ס, והיתה עצתו אלינו כי אפנה אל הגברת סלונימסקי, אשת הרחז“ס ובת החכם הנודע הרא”י שטרן, המלומד הידוע בין יהודי פולין, אשה חכמה ויודעת לשון וספר, כי היא תכתוב את תולדות אישה. נוכחתי, כי חומר לביוגרפיה לא יחסר לנו, והחלטתי לבוא בדברים עם עורך השבועון “ראסוויעט” כי יתנו מקום לעבודה זו בעתון החביב עלינו. בבקר אחד באתי אל מיכאל קולישר לביתו הפרטי, ונכנסתי אל חדר עבודתו, שאור היום חדר אליו רק דרך חלון צדדי אחד. בלי כל הקדמות הודעתיו את המחשבה בדבר היובל של חז"ס, וכי חפצי הוא כי יהיה עתונו לנו לפה אל הקהל בדבר הזה, וכי יפרסם את החומר הביוגרפי שאני אומר לאסוף ממקורות שונים. קולישר עוד לא הספיק להשיב אותי דבר, והנה מעל הספה, מעמקי החדר האפל למחצה, התרומם איש גבה קומה, שבראשונה גם לא ראיתיו ולא הרגשתי בישותו בחדר, ויגש אל השלחן ויאמר אלי:

– ומתי אתה אומר לחוג את יובלו של מנדלקרן?

עוד היה חדש אז ענין טטרבונר, את המכשול אשר נתן מנדלקרן במרמה ובפחזות שאין לה סליחה לפני צדרבוים, בשנאתו הפרטית את בעל “המליץ” (עיין פרק ט"ז) ושמו של מנדלקרן היה מנואץ ולחרפה בפי כלנו. ומה קצפתי בקום איש בלתי נודע לי להשוות את שם חז"ס ולדמות אליו את מנדלקרן. עיני רבו ברקים. ואולם קולישר מהר ויקרא לפני את שם האיש הזה:

– זהו שלום־יעקב אברמוביץ.

– אברמוביץ? “האבות והבנים”?

– כן, אברמוביץ “די קליאטשע”.

ומפי נעתקו מלים. אנכי אמרתי בלבבי, כי איש “מכל השנה” נגדי, ונכון הייתי למלא פניו קלון על אשר נועז להוריד בפני כבוד החז“ס. אבל הנה לפני סופר עברי מן הגדולים, ומה אני בפניו? דברי לעו, ויצאתי מאת קולישר, מבלי להוסיף דבר עוד בענין זה. אחר כן נודע לי, כי בהיות החז”ס מפקח בית הספר לרבנים בזיטומיר היו לו שם חכוכים עם מפלגת המשכילים הקיצונים, שבהם היו הקולישרים, הבינשטוקים, הבקסטים וגם ש“י אברמוביץ עמהם. נוכחתי, כי אין לי להוסיף ולדבר עוד בדבר היובל של חז”ס עם עורך “הראסוויעט”. בחורף ההוא, חורף תר“ס, בא לנצח על השבועון השני “רוסקי יעווריי” הד”ר ל. קאנטאר, והחלטנו לעשות את העתון הרוסי־עברי הזה לנו לפה בענין יובל החז“ס, וגם להדפיס בו את הביוגרפיה שעלתה במחשבה לפנינו. היא היתה צריכה להכתב גם רוסית גם עברית, וכל העבודה של הכתיבה היתה צריכה להימסר לידי ש”ז לוריא, שהיה בקי ומומחה במקצוע החשבון וקביעת העתים. באמת, כתב החז“ס בעצמו את הביוגרפיה ביהודית־אשכנזית, והיה שולח לי פרק פרק, ואנכי הייתי מוסר את החומר הזה לש”ז לוריא, שהיה מעבּד את החומר הזה בסגנונו ובתת לו צורה ספרותית הגונה. ויצא לנו מאמר גדול ומפורט תחת השם: “חיים־זליג סלונימסקי בתור סופר ומלומד”.

בעברית לא כתבנו אז דבר. העתונות העברית הצטמצמה אז בשבועונים אחדים דלי הכמות ודלי האיכות. היה מקום בירחון “השחר” למאמר מפורט ע“ד סלונימסקי, אבל חוברות “השחר” היו תמיד יוצאות באחור זמן מרובה, ופני החיים לא נראו בו. היה יוצא אז הירחון של גוטלובר – “הבקר אור”, אבל הירחון הזה נוסד לכתחלה ע”י עורכו כדי להתחרות ב“השחר”, ומן החוברת הראשונה יצא העורך למלחמת מצוה נגד סמולנסקין. ואנחנו, תלמידי סמולנסקין ומוקירי עבודתו, התרחקנו מן “הבקר אור”. בכלל לא הבינו אז הסופרים העברים לכתוב על סופר בעודנו חי, וכל מסה ספרותית טרם נכתבה אז. בגליונות “הצפירה” משנת תר“ס תמצאו מכתבים – אדריסאות – שעלתה בידנו לערוך אז ולסדר לכבוד חתן היובל. אני והד”ר ל. קנטור היינו המשתדלים הראשיים בדבר הזה. כתבנו את נוסח האדריסאות, ומצאנו את החותמים עליהם. את המכתב של הסופרים העבריים כתב האר"ז־צדרבוים, בעצם ידו בכתב אשורית, והמשכיל ליאון רוזנטהל, שהיה אז חבר הועד לחברת “מרבי השכלה”, שלח לסלונימסקי גם איזו מנחה. גם תלגרמה שלחנו ברוסית, ובזה תם החג. צעירים היינו, דלי מעש, וקולנו בצבור המשכילים בעיר הבירה היה חלש, ולא יכולנו, גם לא נסינו לעורר את הצבור העברי לחוג בהדר את יום מלאת השבעים לאחד מחכמי הדור.

עם מערכת השבועון השני “רוסקי יעווריי” לא היו לנו כל יחסים. אמנם הייתי מבקר בביתו של צבי הכהן רבינוביץ, וגם את שותפו אליעזר ברמן ידעתי, אבל את שניהם לא יכולתי להכיר ולראות בתור עורכים של עתון עברי בשפת רוסיא. הראשון רבינוביץ, לא ידע רוסית כמעט כלל, אם כי היה מלומד עברי, ידע גם את שאלותינו בארץ וגם כתב בהגיון ובסגנון ספרותי את דבריו בעברית וכמדומני גם בגרמנית. השני, ברמן, היה מורה ומנהל בית הספר של הקהלה העברית, אבל סופר לא היה מעולם, ואת הרשיון להוציא עתון השיג מפני שהיה האיש נאמן בעיני המשטרה והיה טהור במובן הפוליטי. סופרים ברוסית לא היו שניהם, ואת העתון ערכו אנשים שונים מבאי ביתם, אנשים של מקרה, בלתי מתאימים וגם בלתי רצויים לתפקיד של עורך עתון רוסי לעברים. איזה פלטיאל, מומר שנשא משרה במשטרה, איזה סופר־נודד שיגארין, רוסי טהור, – גם מאלה נלקחו לפעמים לערוך גליונות השבועון. ומה לי, צעיר שואף למלה חדשה, הקוראת לקרבות מול עושקי זכיותנו, המחכה לתרועת שופר גדול “כל שטן לא יסתמנו”, – מה לי אל המליצות של כל ימות השנה אשר בעתון הזה, ומה לי אל האנשים אשר במערכת הלזו? אמנם היו בגליונות הראשונים דברים רבים מאת ל. ליוואנדא, שהעניק לעתון הזה גם מספוריו, וגם ביתר המחלקות עבד בתמידות ובכשרון; ואולם בודד היה הסופר הזה, וגליונות ה“ראסוויעט” המלאים חיים וכשרון ספרותי מן המעולים החשיכו את “הרוסקי יעווריי”, וליוואנדא בעצמו נוכח, שלא יוכל העתון הזה להחזיק מעמד ולהתחרות עם ה“ראסוויעט”. ויהי דבר ליוואנדא אל רבינוביץ וברמן, כי יזמינו את הד“ר ל. קאנטאר, שנשאר בווילנא אחרי שנפל בבחירות לרב, בלא כלום, להיות עורך העתון שלהם, רבינוביץ־ברמן מלאו אחרי עצת ליוואנדא, ובסוף 1879 בא הד”ר קנטור ויקח בידו את עריכת השבועון.

לי היו הרבה נקודות־מגע אל הד“ר קנטור. עורכי הראסוויעט ועוזריו הראשיים היו כלם מבני דרום רוסיא, בעת אשר קנטור היה וילנאי, בן צפונית־מערבית כמוני. הד”ר קנטור היה סופר עברי וגם כתב ב“השחר” (“נחום בן עוזר הציוסקי”) דברי סטירה. ענין סלונימסקי, חג היובל אשר החלטנו לחוג, היה משותף לשנינו, וכמו שהזכרתי בפרק הקודם, באתי עמו בענין זה בחליפת מכתבים. בביתו מצאתי סביבה יהודית, חיים עבריים, מכרים ברוחי, – מה שלא היה לי בבתי אנשי “הראסוויעט”, שהיו יותר רוסים משהיו יהודים, שגם בעיניהם הייתי בודאי נטע זר, איזה “יהודי אדמוני” מעבר לסמבטיון. בעונג הייתי מבלה ערבים בביתו של הד“ר קנטור, אם בשיחה עליזה יהודית, או על פני טבלא של השח, ושם התודעתי גם אל הד”ר ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי), שהחל את עבודתו הספרותית ברוסית, או היינו הולכים יחד לביתו של צבי רבינוביץ, המקום שהיה כעין בית ועד לכל המשכילים העברים. אחד את שנינו גם יחסנו השלילי להאר"ז, וגם לכל הסופרים העברים הבטלנים, “מושכי בעט סופר” חסרי הכשרון וידיעות העולם והחיים.

ובחורף ההוא החלו להתקבץ לעיר הבירה צעירים מערי השדה, אשר באו לשם העתונים החדשים ותחת דגליהם. כל אשר הרגיש בעצמו כשרון לעבודה ספרותית השתדל לבוא לפטרבורג. הסתדר על יד מערכת “הראסוויעט” גרשון־בן־גרשון לפשיץ. עטו היה חד, ואת חיי היהודים ידע היטב, בהיותו יליד וילנא, בן הרחובות של ערי התחום, ובשפה הרוסית שלט, וגם גרמנית ידע. הוא היה זמן־מה גם תלמיד ביה“ס לרבנים בזיטומיר, ולכן ידע את הבינשטוקים ואת הבאקשטים, והם אשר נתנו לו עבודה במערכת “הראסוויעט”, שהיתה תחת השפעתם. עברית ידע לא־הרבה, אם כי באפס עבודה, תרגם גם את סדור התפלה הוצאת אלאפין, ותרגם בשגיאות גסות, מבלי דעתו אל נכון את פירושן של המלות העבריות. אבל היה לו לג”ב"ג, כשרון סטירי, וכתב בקלות, ולא היה טוב ממנו לשלוח אצבע ולידות אבן במי שהוא. – באו צעירים, אשר פגרו מלהכנס לבתי הספר התיכוניים, והם רצו להתיצב לבחינות לקבל תעודת־בגרות. בערי השדה היו מחמירים עם צעירים כאלה, בעת אשר בבתי־הספר שבעיר הבירה לא היו הבוחנים מדקדקים הרבה. את זכות הישיבה בפטרבורג היו מסדרים איך שהוא, קצת בהיתר והרבה באיסור, – ברשיונו של שוטר החצר בעצמו ובכבודו, והשלטונות של בתי הספר לא היו משגיחים בזה, אם להעומד להבחן יש רשיון לשבת או אין. הסביבה בערי השדה היתה אז מחניקה מאד, ביחוד לצעירי המשכילים היהודים שהריחו בכל התנועות החפשיות, החברתיות והפוליטיות, שהעולם ברוסיא היה מלא מהן לאחרי גמר המלחמה בין רוסיא ותורכיה. וקשים היו החיים גם מבית גם מחוץ. התרחב התהום שבין האבות ובין הבנים, האחרונים לא בחרו עוד בכל סדרי החיים הדתיים של הוריהם, ובחוץ היו הצעירים העברים המשכילים חדורים כלם דעות חפשיות במובן החברה והמדיני, קראו והגו בספרות אסורה, שהיתה כבר אז גם בשפה העברית, וכל צעיר וצעירה היו חשודים בעיני המשטרה.

בעת ההיא בא לפטרבורג צעיר אחד מעיר מסטיסלב פלך מוהליב מולדתי, ושמו זאב דובּנוב. הוא הביא לי מכתב מאת הרב מטעם בעיר מוהליב, יעקב־מרדכי כהן, שאשתו היתה מולדת מסטיסלב. צעירים כאלה, שבאו ומכתבי המלצה אלי, לא היו חזונות נפרצים, ולא שמתי לב הרבה. עבר איזה זמן, ואלי בא אחיו הקטן ממנו, שמעון דובנוב. את שם המשפחה, משפחת דובנוב, שמעתי, וגם ידעתי כי יש במסטיסלב רבי בן־ציון דובנוב, אדם גדול בתורה. לאן הלך זאב דובנוב, לא ידעתי, אך זה הצעיר, שמעון, היה יוצא ונכנס אלי, והתודענו היטב. הוא ישב מקודם בסמולינסק, התכונן אל בחינת־בגרות, ולבסוף בא לעיר הבירה להבחן, באחת הגמנסיות פה, הצעיר עשה עלי רושם בשקידתו המרובה, בצניעותו ובכל דרכיו הישרים. חקרתי למצבו החמרי, והנה הוא דחוק, אבל קשה היה לי למצוא דרך לתמוך בו. לו היה סטודנט, כי אז הנקל היה לי לסדרו מקופת התלמידים שע“י חברת “מרבי השכלה”, שהיתה אז תחת הנהלתו של הד”ר הרכבי מכירי ומיודעי. מאת קופת התמיכה של הקהלה לא חפץ הצעיר לקבל דבר, ורק בעבודה חשקה נפשו. באיזו עבודה? הוי אומר: עבודה ספרותית. ושאלתי את מכירי אם הוא מוכשר לכך. במקום תשובה, הביא לי כתב־יד, ספור, שאם לא יטעני זכרוני קרא לו כותבו “בדרך קוצים”. קראתי את כתב־היד, והנה הספור היה בעיני בוסר, אבל השפה הרוסית שבה נכתב היתה טובה עד מאד. ראיתי לפני כשרון, המבטיח הרבה. עד מהרה נקרה לפני עבודה אחת קטנה בשבילו. אחד החילים המשוחררים, חיט שנתעשר, הקדיש בבית הכנסת של החילים “נר תמיד” לזכרה של הקיסרית, אשתו של אלכסנדר השני. בשעת החגיגה בבית התפלה דרש המגיד של ביהכנ“ס, והפקידים והשרים שהוזמנו אל החגיגה חפצו לדעת תוכן הדרשה. הנדבן הביא אלי את הדרשה לתרגם אותה רוסית, ואני מסרתי את העבודה להצעיר דובנוב לעשותה. הוא מלא אותה בכשרון ובא על שכרו מאת המנדב. נוכחתי גם הפעם, כי כשרון פורה לפני. במערכת “הראסוויעט” קשה היה לי להשיג בשבילו עבודה, יען כי עליה סבו סופרים רבים, ממכיריהם של קולישר, רוזנפלד, בינשטוק ובהרב, ולכל מחלקה ומקצוע היו למערכת זו מומחים משלה. תחת זה היה ה”רוסקי יעווריי" חסר סופרים, ועל הד“ר קנטור היה למלא כמעט את הגליון כלו, בכתבו גם מאמרים ראשיים, גם מאמרי בקרת והשקפות. הצעתי למר דובנוב, כי יכתוב מכתב מעיר מסטיסלב מולדתו, ואני אמסרנו למערכת ה”רוסקי יעווריי" לפרסמו ויקבל שכרו. אבל אני זה תשעה חדשים ממסטיסלב – אמר לי דובנוב – ואיך אכתוב על חיי הקהלה שם? – אי משום הא – הרגעתי את מיודעי הצעיר – אל תשים לב. הנה אני לא הייתי מעודי לא בקובנה ולא בוויטבסק, ובגליון ה“ראסוויעט” האחרון נתפרסמו שני מכתבים משתי הערים האלה, ואת שניהם אני כתבתי. וגם בדבר העיר מסטיסלב אגדך דברים כוללים: בעיר רבה העזובה, נערי התלמוד־תורה הולכים ערומים ויחפים; בית המרחץ נוטה לנפול, והמדרגות במקוה רעועות; גג בית הכנסת רקוב, וכולי. ועליך לכתוב את כל זה ולעורר את הצבור כי יתקן מה שאפשר. כך כותבים – אמרתי לו. והמכתב נדפס בה“רוסקי יעווריי”. זו היתה המלה הנדפסת הראשונה של שמעון דובנוב.

את הבחינות בגמנסיה לא עבר. כמדומני, שהוא נפל דוקא בחבורו ברוסית, – זה בעל הסגנון הרוסי המצוין! ממש כמו שקרה לפני שנתים לש“ז לוריא, שגם הוא היה סופר מצוין ברוסית. דובנוב לא הוסיף עוד לנסות להבחן, והתמסר אז לעבודה ספרותית, הוא כתב אז את מחקרו הראשון: “מומנטים אחדים בתולדות התפתחותה של המחשבה העברית”. את מחקרו זה כתב בשביל ה”ראסוויעט“, כדי לתת אותו מן הגליון הראשון של שנת 1881. ואולם לאחר שהמאמר היה מוכן והבאתי אותו אל העורך, רוזנפלד, חזר בו ההוא מלהדפיסו. נמוקו היה, אחרי אשר התחיל מראשית השנה אדולף לנדוי להוציא ירחון, את “הואסחוד”, אין עוד מקום למאמרים גדולים בגליונות של שבועון. אחרי הרפתקאות שונות והשתדליות, ראה המאמר אור בגליונות “רוסקי יעוורי”, בהרבה המשכים, ללא שביעת־רצון של העורך הד”ר קנטור, אשר החל לפרסמו מבלי דעת כי ימשך כל כך הרבה, ומאמרים בהמשכים רבים אינם רצויים בשבועון. אבל העבודה הספרותית הזאת נתנה כבר אותותיה כי לנו דבר עם כשרון פורח המבטיח הרבה.


 

כז. עוד יובל    🔗

“אי ספרא – לא סייפא”, והעבודה הספרותית שלי התחילה להפריע באופן מוחשי את עבודתי במסחרנו. לאט לאט נמשכתי אחרי העבודה הספרותית, שדרשה ממני קריאה מרובה ועיון בספרים. הן כל חנוך שיטתי בבתי־הספר הייתי חסר, וגם הידיעות האלמנטריות חסרו לי בכל המקצועות המדעיים, שבלעדיהם לא ימצא סופר את ידיו ואת רגליו, בפרט סופר בשפה חיה. בעברית עוד אפשר היה אז, בימים הטובים של המליצה, להסתפק במשפטים כוללים, לקוחים בהשאלה מאת אחרים, מבלי אשר יבין, במחילה, כותבם את אשר הוא מעלה על הכתב. ואולם אנכי השתדלתי להכנס אל הסופרים ברוסית, וצריך הייתי למלא עד כמה שאפשר את החסר בחנוכי ע“י קריאה בשקידה, למוד ועיון, כדי שלא ירגישו העורכים את הלקויים שבי. עוד זאת: הפובליציסטיקה לא תתואר בלי עבודה צבורית, והייתי מוכרח להתקרב אל העסקנות הצבורית, למען אדע את כל הנעשה וארגיש את דופק החיים הצבוריים בעיר הבירה. והיה עלי להתודע אל החוגים השונים, ביחוד ממעלה החברה היהודית ואנשי ההשפעה. כל זה לוקח זמן, וזה היה על חשבון עבודתי במסחר. אבי לא הפריע בעדי ואדרבא, הוא שמח לראות אותי מתהלך עם המפורסמים בעיר הבירה, אדירי ישראל וראשי חכמיו, בפרט שגם לכתחלה לא רצה אבי בכל עזרתי המסחרית לו, ואשר לא בעבודה זו ראה “תכלית” לפני. סוחרים פעוטים, בלי שם ובלי פירמה ובלי זכויות־סוחר, היו בפטרבורג לגיונות, ולא יכלה להיות לאבי שאיפה לראות גם אותי בעתיד כאחד מהם, תחת אשר סופר צעיר, אשר לו יד ושם בין “הגדולים”, מקובל בחברה המעולה, – עתידו נכון לקראתו. ובאמת כבר היו לי מהלכים בבתים אחדים, שהם במדרגה יותר גבוהה מן המתפללים בסמטא המלקובית וגם בבית התפלה לסוחרים, ואבי היה שבע־רצון. הנה הוא רואה אותי מוזמן לישיבות ולאספות, וגם לאספות שבבית מספר 17 בשדרות הרוכבים (ביתו של הברון גינצבורג), “כל בכל” אני עם בני ורשבסקי, מכירים ומיודעים לי בבנק לדיסקונסו, ואפילו מאת אברהם ז”ק בעצמו אנכי מקבל מכתבים. הלא דבר הוא!…

וכידוע סופרי עתונים נכנסים למקומות, שאין מלומדים גמורים יכולים לפעמים להכנס. בעת ההיא נראה באופק העסקנות הצבורית העברית בפטרבורג צעיר סופר אחד, משולם פייבל ג“ץ. הוא היה סופר בעתונים גרמניים, גם כן של היהודים, ביחוד בשבועון של פיליפזון “אלגמינה צייטונג דם יודנטהומס”. קודם בואו לעיר הבירה כבר שמע שעורי מדע באוניברסיטה בדורפט, וגם בפטרבורג למד באוניברסיטה. גץ תפס מקום חשוב במעלה החברה העברית, היה, כמה שאומרים, מקובל בסלונים של היהודים, בן בית אצל המשכילים והעשירים. לעתונאי בשפה של חו”ל קבלת־פנים מיוחדה נודעת לו ב“חלונות הגבוהים”. גץ היה יליד ליטא, בן העירה ראסין, שרבים מן המשכילים המפורסמים, המשכילים העברים, מוצאם מקרבה. גץ עורר תנועת הצבור, היה מעורר את הצעירים לעבודה, רכש לו חברים גם בין הנוצרים. כידוע, היה גץ קרוב אל הפילוסוף הרוסי ולדימיר סולוביוב, שהיה גץ המורה שלו לשפה העברית באחרית ימיו של סולוביוב. גץ היה אחד מן העסקנים ליצירת עתונים צבוריים ברוסית, בעברית, וביהודית, ובכלל היה יוצא ונכנס לתוכם של הענינים הצבוריים אז, והמשורר יל“ג, שלשונו היתה חדה והיה אוהב לזרוק חצים בעסקנים, קרא לו “כף המבשלים”. במדרגה יותר נמוכה ממנו הייתי אנכי, שלא רדפתי מעולם להתיצב במקום גדולים. מחסידי חב”ד הנני, ואחת ממדותיו הוא “בטול היש”, בפרט שמעולם לא הייתי זקוק לחסדי גבירים, וגם יכולתי להשתתף בפרוטתי בשעת צורך צבורי. וגם כמות השכלתי היתה לא רבה. אבל גם אנכי, לפי הערך, הייתי מן הפעילים בעסקי צבור שונים, ואם היה צורך בדבר להשפיע דרך העתונות העברית, היו משתמשים בי, ביחוד כשאי אפשר היה להשען על האר"ז.

באחד הערבים שבתי הביתה, ויאמר לי אבי, כי היום בקר אותי איש זקן אחד כבר פעמים, והאיש זקן וחלש וחש בעיניו, ובתו מלוה אותו ולו הדרת פנים, והוא הבטיח לו, כי בשובי הביתה אני אלך לבקר אותו. אבא מסר לי את הכרטיס של האיש ומקום מעונו בפטרבורג. זה היה המשורר א. ב. גוטלובר. אני כבר שמעתי, כי הוא בא לעיר הבירה, בכונה תחלה לסדר לעצמו את יום מלאת לו שבעים שנה בחורף ההוא. גוטלובר היה זקוק לתמיכה כספית, והוא היה בטוח כי בעיר הבירה יאספו על נקלה סכום הגון בשבילו. את פטרבורג ידע, אבל בבואו עתה ראה לפניו עולם חדש. הענינים הצבוריים אינם עוד בידי “נביאי ההשכלה”, שגוטלובר היה מזקני החבורה שלהם, כי אם בידי אחרים, החונים כדור גם על מבצר ההשכלה – על חברת “מרבי השכלה”. צפרים חדשות, זמירות חדשות, – והנביאים ירדו מעל הבמה. גוטלובר שם פניו אל צדרבוים, והוא גם קבל עליו את הדבר, ויבקר עמו פקידים אחדים מוזרת ההשכלה, וגם אל המניסטר גרף דלינוב פנו. ואולם צדרבוים ידע, כי בלי עזרת הצעירים לא תעשינה ידיו תושיה, וגוטלובר לא היה אז חביב עלינו, בגלל הפולמוס הלא־ישר שלו נגד סמולנסקין. וצדרבוים התנה עם גוטלובר תנאי, כי יחדל להוציא את הירחון שלו “הבקר אור”, ואז ישתדל לסדר את חג היובל.

גוטלובר פנה אל הד“ר הרכבי, ויספר לו את תנאי האר”ז. הרכבי באר לגוטלובר, שאין הדבר תלוי בצדרבוים וכי מפתחות דעת הקהל נמצאים עתה בידים אחרות, בידי הסופרים הצעירים, ויתן לו עצתו, כי יפנה, בין יתר האנשים, גם אלי. במוצאי השבת הקרוב קרא הד“ר הרכבי אספה קטנה באחד החדרים שעל יד בית הכנסת, שהיה אז בבית שכור על פני הגשר המצרי, בדבר יסוד ספריה צבורית. צדרבוים לא נקרא אל האספה. בסוף הישיבה הודיע הד”ר הרכבי, כי לפטרבורג בא גוטלובר, וכי צריכים לסדר לו חגיגה לרגלי יובלו השבעים. באותו מעמד בחרו בשני אנשים משתי המערכות לערוך את הקול הקורא בדבר הזה, ד“ר ל. כצנלסון מצד ה”רוסקי יעווריי" ומרק ורשבסקי מצד ה“ראסוויעט”. בגליונות הבאים פרסמו שני העתונים את הקול הקורא בנוסחא אחת, ורק בה“ראסוויעט” השמיטו את המלה “כבוד” מן המשפט: “והוא עודנו עומד על משמרת הכבוד”. חסידו של סמולנסקין הייתי, ולא יכולתי לסלוח לגוטלובר את הפולמוס שלו נגד “השחר” ועורכו. כבוד והערצה לא הרגישו גם עורכי ה“רוסקי יעווריי”, ד“ר קנטור וצבי רבינוביץ, לבעל היובל; ואולם הם נכנסו בעובי הקורה של היובל “לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן”, מפני התנגדותם אז לצדרבוים. בעת ההיא התעורר בין ה”רוסקי יעווריי" ובין “המליץ” פולמוס חריף מאד בענין אחד. מן הבצה המזוהמה שלא נתיבשה מעולם ברוסיא, שנאת היהודים, צמח עוד הפעם אופוליט ליוטוסטנסקי, זה שהיה מפיץ ברבים את “עלילת הדם”. ליוטוסטנסקי השתדל או להתאזרח בפטרבורג, קבל מתנה מאת יורש העצר, שמלך אחר כך בשם אלכסנדר השלישי, וגם סדר תערוכה פומבית של קדשי בני ישראל, הצטלם מעוטף בטלית ותפילין, ועורר תעמולה לזרוע שנאה נגד היהודים. אז מצא צדרבוים לנחוץ לקרוא את ליוטוסטנסקי לוכוח פומבי בעניני דת ישראל. כונתו היתה להראות לעיני חבר חכמים, כי ליוטוסטנסקי הוא בור ואינו יודע אפילו קרוא עברית. וצדרבוים פנה במכתב גלוי, ודוקא בעתון הצורר לישראל “העת החדשה”, ויקרא את השונא לקבוע זמן ומקום להתוכח בכל העלילות שהוא שם על עמנו.

הטכסיס הזה של צדרבוים היה לא לרצון לעסקנים וסופרים אז, מטעמים שונים. ביחוד, לא היה צדרבוים האיש, אשר יצא למלחמה פומבית, מלחמת הלשון. כונתו של צדרבוים היתה רצויה, גם חשב להפיל את ליוטוסטנסקי באותה המהמורה, שנפל בה אחד משונאי ישראל במדינת פולין על ידי החכם הרא“י שטרן. בעת הוכוח לפני חכמי האקדמיא הפולנית פתח שטרן מסכת אחת מן התלמוד ויציע לפני בר פלוגתיה לקרוא בה; וצורר היהודים, שלא ידע אפילו קרוא עברית, ואך קרא בספרי הצוררים משנות הבינים, היה לשחוק. אותו הדבר התכוין צדרבוים לעשות לליוטוסטנסקי, שגם הוא היה בור ועם הארץ. ואולם לא לכבוד היה לעם ישראל, כי בעיר הבירה יצא להתוכח בפומבי איש, שאינו יודע לדבר רוסית כן, וגם כל ענין הוכוח היה לא לרצון לדעת הקהל. מה שהיו חכמי עמנו מוכרחים לעשות בימי הבינים, כשהמושלים הקטולים היו מצוים עליהם ללכת להתוכח עם נזיריהם, אין עלינו לעשות זאת מרצון. והתעורר פולמוס בענין זה נגד צדרבוים. ה”ראסוויעט" היה מוכרח לבלי להתערב בענין הזה, מפני שהעתון הזה הלא היה אז נקרא על שמו של צדרבוים, שהוא היה עורכו־מקוראו. אבל ה“רוסקי יעווריי” לא כחד תחת לשונו את כל התנגדותו לעורך “המליץ”, האומר לעשות צעד בלתי רצוי על דעת עצמו. וגם מצבו של ה“רוסקי יעווריי” לא היה נעים ביותר, באשר לא יכול היה לגלות את הטעם העקרי – חסרון ידיעתו של צדרבוים בשפה הרוסית, יען וביען כי גם העורך־המקורא של העתון ההוא, צבי רבינוביץ, גם הוא היה “צולע” על לשונו הרוסית.

וגוטלובר הוציא תועלת מן הסכסוך הספרותי הזה. לפנינו תאר גוטלובר את הדבר, שהנה צדרבוים מתנגד לחוג את חג יובלו מפני שגם הוא עורך ירחון עברי, ורואה בו מתחרה. הד“ר הרכבי כמו תמך בגוטלובר, והוא קרא באחד ממוצאי השבת אספה באחד החדרים, שהיו על יד בית הכנסת. הנאספים היו מעטים, כלנו מן העוזרים של שני השבועונים הרוסים. נקראה האספה בענין יסוד ספריה צבורית, ובסוף הישיבה הודיע לנו הד”ר הרכבי ע“ד גוטלובר וחג יובלו, וקבע את היום (כמדומני בשמיני לאוקטובר) ומקום החגיגה – בדירתו של הרכבי. ערכנו “קול קורא” להדפיסו בשני העתונים, ואני תרגמתי אותו גם לעברית בשביל העתונים העבריים. אך “החג” יצא עלוב מאד. הסופרים העברים מקרב הנאספים לא היו מחסידי גוטלובר. וגם בעל הבית בעצמו, הד”ר הרכבי, אחר לבוא הביתה בערב ההוא, וכל התרוממות הרוח לא היתה.


 

כח. החיים הצבוריים    🔗

חיי ביתנו בפטרבורג לא השתנו כמעט במאומה מן החיים שהיו לנו במוהילוב מולדתנו. ואני, אחד מבני הבית, המשכתי גם אני את החיים האלה. סדר היום של אבא היה קבוע: לאחר תפלת הבקר בבית התפלה היה סר הביתה לשעה קלה לטעום מארוחת הבקר, והיה יוצא לעבודת מסחרו כמעט עד הערב. בשובו הביתה ואחרי אכלו, היה שונה את פרקיו בתלמוד. משנתו היתה מסודרת, ולפעמים הייתי גם אני ברצון נטפל אליו, והיינו לומדים ביחד. באותו הבית שישבנו בו דרו עוד משפחות אחדות של יהודים, ובהם משפחת ר' צבי קרלין ומשפחת ר' מיכאל ליפשיץ. הראשון היה עסקן צבורי חשוב בין הסוחרים העברים, והשני היה, מלבד זה, גם בר אורין ומוקיר חכמים. לבנו היחיד, מר משה ליפשיץ, הביא מורה־חבר, צעיר בעל כשרונות טובים, יצחק ראטנר שמו. ובימי השבת היו האנשים האלה מתאספים לביתנו, או לפעמים היינו גם אנחנו הולכים לדירתו של לפשיץ, ועל כוס תה־כשר (שהיינו לוקחים מבתי־התה של הנכרים) היו מפלפלים בהלכה ובדברי תורה שונים,– אותם החיים הפטריארכלים שהיו בתחום המושב. אבא היה מקרב את כל הבא לביתנו בסבר פנים יפות, והיה שמח לקראת אורחים ומזמין אותם לאכול אתנו לחם, ביחוד בימי שבת ומועד, ואף כי אל הסדרים בפסח. וכשם שהיה מקבל בשמחה את אורחיו הוא, אנשים כגילו ומסביבתו, כן היה חולק כבוד גם לאורחי אני, מן המשכילים והתלמידים מכירי ומיודעי. ביחוד היה נוטה חבה לרעי ש“ז לוריא, באשר ידיד וחבר היה גם לאביו של זה. ש”ז לוריא היה בן־בית אצלנו, וכאחים ורעים ישבנו כל הזמן שעשינו יחד בעיר הבירה. ויש אשר היינו מלגלגים על אחד האורחים של אבי, איזה מלמד־בטלן שהיה נגרר אחרי אבי ובא לביתנו, ואז היה גם אבי משתדל למצוא בדומה לזה בין “המשכילים”, המחברים הבטלנים שהיו באים אלי, והיה אבא משיב לנו אה החרפה. זכורני, שהיה בעת ההיא ממבקרי ביתנו חסיד שוטה אחד, עני בן־טובים וטפש מהודר. היה “ממיוחסי” שקלוב, ובתור שכזה היה יוצא ונכנס בביתנו, מוזג לו כוס יי“ש וקונח במה שמוצא בארון המזון, ותמיד פיו מלא תוכחות לנו, לי ולהסטודנטים חברי, על שאין אנו מניחין תפילין… דרבנו ת”ם, ואין אנו דואגין לסדר ערובין בעיר המלוכה, ואין אנו בקיאין בקביעא דירחא לכוין בדיוק את יום י“ט כסליו, יום שחרורו של הרב הזקן ממאסרו, שזהו אצלו ראשון לכל חגי השנה. אנו, כמובן, היינו מלגלגין על הטפש הזה. ואולם, כשהיה בא לבקר אותנו יח”ס מז“ח והיה משמיע את דברי חכמתו והשכלתו הוא, היה אבא מתנקם בנו. זהו – היה אבא מתגרה בנו – “נטע פענעס” (שמו של החסיד הטפש) שלכם”…

בשבתות ובמועדים, כמו שאמרתי, הייתי הולך להתפלל, ולא אל “ההיכל” של הנאורים. כי אם אל בית התפלה של החיטים במקום שאבא היה מתפלל, ולא הרגשתי את עצמי מעולם שוכן בתוך “טומאות”. אדרבא, דוקא בין ההמון הזה היתה לי לפעמים מה שקורין עלית נשמה, ביחוד בימי החגים וימים הנוראים. בשמחת־תורה התהוללתי עם כל המתפללים, עם כל המון המרקדים לפני התורה, וגם הייתי הולך עם הקהל לבקר בתים של חסידים בגלופין. פעם אחת אכלנו ארוחת הצהרים בשמחת תורה בבית הגבאי של בית תפלתנו והארכנו בסעודה בזמירות ונגונים. והנה פתאום נכנס שמש בית התפלה ויספר להמסובים על דבר מקרה לא טהור, אשר קרה בבית התפלה. נשברו קופסאות הצדקה ונגנבו הכספים מתוכן. בודאי עשה זה אחד משוערי החצר, שהרגיש בדבר כי אין איש בבית התפלה. השמש הודיע להמשטרה, שבאה ועשתה חפוש בבית התפלה, והנה נמצא חיל יהודי שוכב נרדם תחת אחד הספסלים. העירו אותו והובילוהו אל המשמר, כי חשדו בו שהוא הגנב. זה היה חיל צעיר, שרקד אתנו לפני התורה, קדש על היי"ש ושתה יותר מרביעית, ובאשר שתה נפל ונרדם. החטא הוא גדול יותר מדאי – מעילה בכסף קדשים – ובעיר הבירה היה אז – אחרי הנפץ בהיכל החורף – מצב מלחמה, והחשוד צפוי לעונש חמור.

עד מהרה התעוררו המסובים ויחליטו להציל את החשוד מן הרעה הצפויה לו. השתדלן היותר פעיל במקרים כאלה היה רבי ישראל השוחט, מכירו הטוב של פקיד המשטרה בחלק העיר שלנו. השמש כבר היה אצלו, אבל היום יום חג, ורבי ישראל השוחט הלך אל המשתה אל פרידליאנד, – הרחק, באי־וסילי. היום היה יום הששי, ועוד מעט ירד היום, וצריכים יהיו לקדש את יום השבת. החליטו שלא יטעמו מאומה עד שישמעו קידושא דוקא מפי החיל החשוד הנמצא במאסר. בחוץ היה גשם סתיו, וזוגות שנים יצאו לחפש את ישראל השוחט או דרכים אחרים לשחרר את החיל. כבר היתה השעה השמינית בלילה, כאשר נשמעו מעל המדרגות זמירות החסידים, ונפתחה הדלת לרוחה, ועל כפים הביאו את החיל והעמידוהו על השלחן, ויתנו כוס יין על ידו לקדש להוציא את המסובים ידי חובתם. ורבתה השמחה.

כך המשיכו להם יהודי תחום המושב את חייהם בעיר הבירה, ובעת ההיא שאני עומד בה, בסוף שנות השבעים למאה העברה, חפצו החוגים האלה גם להשתתף שתוף פעילי בחיי הקהלה העברית בפטרבורג ובכל מוסדותיה. רבים מן היהודים בני הדור הישן התאזרחו והתבססו בעיר, ישיבתם בעיר הבירה היתה קבע, עשו עושר ואמידות, ולא חפצו לותר על זכיותיהם האזרחיות בתור חברי הועדה. המשורר י“ל גורדון, מזכיר העדה והחולש על עניניה, זה שהיה למפלצת בעיני חרדי העדה, וגם לא נתן להם דריסת הרגל בכל אשר לה, – זה כבר לא היה במשרד הקהלה. כי אחרי שהשיבו אותו מגלותו מפלך אולונצק, לא נועזו גם מעריציו היותר מסורים לו להשיבו אל משרתו בועד העדה וגם בחברת “מרבי השכלה”. את מקומו לקחו אנשים נוחים, כמו הד”ר הרכבי וישראל לוי, ובני עדת החרדים התפרצו אל הקהלה לתפוס שמה את מקומם. כפי התקנות, כל מי שהייתה לו זכות־הישיבה בפטרבורג והיה משלם לקופת העדה עשרים וחמשה רובל לשנה תרומת חבר היתה לו הזכות גם להשתתף בבחירות, לבחור ולהבחר. בימי שלטונו של גורדון נמנעו מקהל החרדים להרשם לחברי העדה, ואת התשלומין של כ“ה רובל חשבו כזורק אבן למרקוליס, כי הלא הכסף היה יוצא לצרכי העדה, כלומר ההיכל והרב מטעם וכדומה מן הדברים, שבעיני החרדים מוטב שלא היו משהיו. עם גורדון פחדו לבוא בריב ובמגע ומשא, מפני שהיה בעל דבר קשה, בכלל, לא מצא לו לעולם סגנון מתאים במשאו ומתנו עם החרדים; “המשכיל” שבו היה בולט בו ודוחף מעל פניו את אחיו אלה. עתה היתה להם הרוחה, ובאחת האספות הכלליות של העדה הופיעו החרדים בהמוניהם. על סדר היום היו בחירות להעדה, והמתפללים מביהכנ”ס של הסוחרים והחיטים והחילים ומבית התפלה אשר בחלק “החולות” התאגדו ויבחרו אל הועד אנשים כרצונם. זאת היתה הפתעה בשביל חברי העדה הרגילים מקרב העשירים והאינטליגנציה הכרוכה ותלויה בהם. לאחרי שנודעו תוצאות הבחירות, ואחרי שנוכחו כי בני הדור הישן ידעו היטב להתאגד ולהתארגן, התגעשו החפשים מאד, ואחד מן בני האינטליגנציה לא עצר ברוחו, וידבר אל מחנה החרדים קשות, ויאים עליהם כי לא ישקטו וישיבו מלחמה שערה.

– ומה תעשו לנו? – שאל אחד.

– לא נחשה. נכתוב על זה בעתונים – ענה האיש, והוא עתונאי.

– ואנחנו – ענה מן החרדים – גם אנו יודעים מה לעשות.

– ומה תעשו? – שאל הסופר, וכלו סוער.

– אנחנו לא נקרא…

ואיומיו של העתונאי אבדו את כל עוקצם.

זה היה בסוף השבעים למאה שעברה, כאשר הרגש הלאומי התעורר, ההכרה הלאומית החלה לחדור אל הלבבות. רכשנו לנו בגרות ידועה, שעל ידה הרגשנו את עצמנו לבני אומה ראויה לשמה מבלי כל תנאים של השכלה חיצונית בנוסח אירופא. הכירו וידעו, כי יהודים “מכל השנה”, בלי דיפלומים בכיס ואפילו בלי זכיות בעיני החק,– כי גם אלה הם בני האומה, היכולה לשאת בגאון את ראשה, ואינם זקוקים כלל להיות מדרס להבועטים בהם. נוכחו כי הרצון הלאומי העברי אינו מתבטא ואינו מתגשם בהליכותיה של האינטלגנציה היהודית, שעד כה כל מעשיה היה להתכחש אל מקור מחצבתה. התעורר העם, אולי מבלי שהכיר בזה באופן מוחשי, והגיע זמנו להשליך מעליו את האפוטרופסות של אלה, שלא דרכיהם דרכיו ושלא היתה להם כל זכות לפקח עליו. התעוררו בעת ההיא גם בניו הטובים, ורבים רבים מהם אמרו בפיהם ובלבבם: נתנה ראשים עלינו ונשובה “הביתה”… ובהתעוררות זו הרגישו גם האבות. הרגישו, כי היתה רוח אחרת, נשבו רוחות אחרות. מלחמת הבלקנים עוררה את כל רוסיא, והיהודים בתור חלק היותר מתרגש שברוסיא, התעוררו יותר עמוק. היהודים כלם, בשדרותיהם השונות. והמאורעות של ראשית השמונים מצאו כבר את היהודים נכונים למלחמה בעד קיומם.


 

כט. נפתולי הראסוויעט    🔗

המצב החמרי של השבועון “ראסוויעט” הלך הלוך ורע מיום אל יום. העורך היה מקבל משכרת הגונה, ארבע מאות רובל לחדש, מה שהיה אמנם לא הרבה בשביל סופר כמיכאל קולישער, אבל הרבה בשביל תקציבו של שבועון, הנשען על תמיכה. סוף־סוף נלאה גם התומך, העשיר אברהם ז“ק, להרים את תרומותיו, ולאחרי שהוציא יותר מעשרים אלף רובל לטובת העתון חדל ממנו ופסק את תמיכתו. רוששו את העתון, ביחוד המדפיסים. העתון השני, “רוסקי יעווריי” היה נדפס בדפוסם של העורכים־המול”ים, והרויחו ממלאכת הדפוס, תחת אשר העתון “ראסוויעט” היה נדפס בראשונה בדפוסו של צדרבוים, שקבל במיטב מחיר ההדפסה. צדרבוים דרש במפגיע, כי את העתון ידפיסו אצלו, יען כי הוא היה המו“ל המקרא של העתון, ובאמתלא זו קשר את העתון אל בית דפוסו, וחשבונות העבודה היו מרובים. לאחרי שהשיגו בהר”ב ורוזנפלד את הרשיון, כי הם יהיו העורכים והמולי“ם, עברו אמנם לבית־הדפוס של א. לנדוי; אבל גם זה האחרון קבל מחירים גדולים בעד העבודה. לבסוף, כשנתרוקנה הקופה, והעתון עבר להיות קנינו הפרטי של רוזנפלד, עברה גם הדפסת העתון לבית־דפוסו של הד”ר האן, והוצאות העתון הוקטנו בהרבה. אותו הדבר, אותו ההבדל הגדול בין שני השבועונים היה בנוגע לשכר הסופרים. להעתון “רוסקי יעווריי” לא היה כמעט עורך, עד אשר בא הד“ר קנטור לעיר הבירה. גם הד”ר קנטור הסתפק במשכורת לא־גדולה, והוא היה ממלא את העתון בכל־מכל־כל. את המחלקה “בחוץ־לארץ” היה כותב בן המו“ל, וסילי ברמן, שאך זה גמר את הגמנסיה, ועזרתו של זה לא עלתה למערכת בלא־כלום. בשאלות משפטיות היה המומחה אברהם יבגיניביץ קויפמאן, שהיה אז תלמיד שומע חפשי, וקבל בעד עבודתו פרוטות. סופרי ערי השדה כמעט לא באו על שכרם מאת המערכת, כי האברכים בערי ליטא ורוסיא הלבנה היו שמחים לראות כתבותיהם בדפוס. השבועון “ראסוויעט” להפך, היה צריך לשלם במיטב לכל סופריו, שהיו מן המובהקים ומן המומחים. רוזנפלד בעצמו היה מספיק בקושי לכתוב את המחלקה “בחוץ־לארץ”, ואת המאמרים הראשיים נחוץ היה להזמין כל שבוע ושבוע מאת סופרים מן הצד. גם “ההשקפה הפנימית” של הסופר “גרשון־בן־גרשון” היתה עולה להמערכת בסכום הגון. וכמעט לא היתה שורה בגליון שלא שלמה המערכת מחירה. אנכי הייתי סופר מתחיל ברוסיה, ובכלל לא מן הגדולים, וגם לא הייתי זקוק לפרנסה ספרותית, ובכל זאת קצבו גם לי שבע קופיקות שכר סופרים לכל שורה. ובשביל זה, אך עבר העתון להיות קנינו הפרטי של רוזנפלד, השתדלנו למעט בהוצאותיו של העתון למען יוכל להתקיים. בהר”ב נתן את סוף ספורו “נאקיפ ויעקא” חנם, ומארק ורשבסקי, סופר צעיר ובן כשרון, קבל על עצמו את מחלקת ספרות היפה בעתון בלי שום משכורת.

זה היה בחורף 1880. מערכת ה“ראסוויט” היתה כבר בשני חדרים בדירתו הפרטית של רוזנפלד. העוזרים התמידיים היינו שנינו, גרשון־בן־גרשון ואני. הימים קרבו לחנוכה, והתגעגענו אל הלביבות ואל שחוק הקלפים. מתוך שיחה עם הגברת רוזנפלד נודע לנו, כי באחד מימי החנוכה יום הולדת בנה היחיד, ילד בן שבע חביבנו. דרשנו בכל תוקף כי תתן לנו לביבות בחנוכה, והחלט כי באחד הלילות יסדרו נשף במערכת לכל הסופרים העוזרים.

וכן היה. הוזמנו אל הנשף כעשרים איש, מאלה שהשתתפו בעתון. היו גם הגיסים, שמעון וינגירוב ולודויג סלונימסקי (בן החז"ס). גברת רוזנפלד היתה מולדת וינגירוב, ושמעון וינגירוב היה בן דודה. הוא היה כותב את ההשקפות הפוליטיות בכל שבוע בעתון הראסוויט, ויש שהיה מתקן גם את שגיאות הסגנון של העוזרים. סלונימסקי היה כותב, וגם זה במקרה ולעתים רתוקות מאד, מאמר ראשי. היה גם הד"ר הרכבי. מארק ורשבסקי היה קורא (מדקלם בלע"ז) מצוין. והוא קרא לפני האורחים את אחד “המכתבים אל הדודה” של שצדרין־סלטיקוב, שהיו הולכים ונדפסים אז. באותו מעמד הוציא ורשבסקי מכיסו שיר אחד ויקרא אותו באזני הנאספים. כמה שאמרתי, היה מארק ורשבסקי אמן הדקלום. והודות לקריאתו השפיע השיר על כלנו. השיר נתקבל במערכת ונמסר לורשבסקי, המפקח על מחלקת הספרות היפה. ורשבסקי פנה במכתב אל המשורר, לדעת מי הוא ומה מעשהו. נתקבלה תשובה, כי הוא בן אכר מן היהודים עובדי־האדמה בפלך חרסון. גמר את בית הספר העממי במושבה מולדתו, וכי הוא עתה לבלר במשרדו של הרב מטעם של המושבות בחרסון, ומשכורתו היא ששה רובל לחודש. שמו: שמעון שמואל פרוג…

כל הנאספים הסכימו ונוכחו, כי לפנינו כשרון משורר, והחליטו להוציא אותו ממשרד הרב החרסוני ולהביאו לפטרבורג. באותו מעמד השפיעו על הד"ר הרכבי שהיה בזמן ההוא חבר־מזכיר של הועד להרבות השכלה (תיכף לאחרי מאסרו של י“ל גורדון קבל הד”ר הרכבי את המזכירות עליו באופן זמני), והוא הבטיח לתת להמשורר הצעיר עבודה במשרד הועד במשכורת של חמשה־עשר רובל לחודש, בפרט שכתב־ידו של הצעיר היה יפה מאד. אספתי מבין הקרואים אל הנשף ארבעים ושנים רובל, ואת הסך הזה העברנו ממחרת היום לחרסון, ופרוג בא לפטרבורג. מארק ורשבסקי גם סדר לפרוג את זכות הישיבה בעיר הבירה, ברשמו אותו למשרת ביתו, כי לפי החק היתה הרשות לבעלי זכיות, כלומר לאלה שגמרו את האוניברסיטה, לקחת להם מבני אמונתם גם משרת לביתם.

בעת ההיא נכנסו אל מערכת ה“ראסוויעט” ועבדו שם כמעט בקביעות חברי ורע ילדותי שלמה־זלמן לוריא זכרו ברוך וההיסטוריון מר שמעון דובנוב יבדל לחיים ארוכים. ש“ז לוריא היה סופר מהיר, ולא היה נושא, אשר לא היה יכול לכתוב על אודותיו. ה”יהודים" במערכת הראסוויט, אלה שידעו עברית ועוד לא נקרעו מעל החיים העבריים, היו אז גרשון־בן־גרשון ליפשיץ ואנכי. ג“ב”ג היה סופר מהיר ברוסית, וכשרון ליצני מספר היה לו, והיה יליד תחום המושב ואת תנאי החיים שם ידע היטב, אבל בידיעותיו בשפה העברית היה צולע, קצת עם־הארץ, במחילה. לא אחת נכשלה בידיעותיו גם מערכת ה“ראסוויט”. פעם אחת ערבב את “ערוך השלם”, כשיצא החלק הראשון של קהוט, בספר “שלחן ערוך”, ותקפו בגללו את “מלומדי הראסוויט” בעתונות הרוסית הכללית. את מכתביו למר ל. קליאצקא, שהיה מיועד להיות חותנו, הייתי אני כותב לו והוא היה מעתיקם. את המשפט: “עריכת נר לבן ישי” תרגם בסדור הרוסי הוצאת אלאפין: מאור ארוך… ה“יהודי” השני במערכת הייתי אנכי, אבל סגנוני בשפה הרוסית היה אז עוד בוסר, כי רק ברבות הימים הסתגלתי אל השפה הספרותית, והייתי זקוק לתקונים. ולכן היה ש“ז לוריא עוזר רצוי עד מאד. לא היה כמוהו לכתוב מאמרים ראשיים לרגלי כל מקרה, לשאת משא וחזון על כל נושא. – שמעון דובנוב עבד במערכת, כלומר: היה מתרגם בשביל הגליונות מן העתונים היהודים, הגרמנים והצרפתים, ידיעות מחיי אחינו בחו”ל. את שני אלה, לוריא ודובנוב, קרבתי אני אל המערכת, שבראשונה הביטו שם לא בעין־רצון על ה“ליטאים”, באשר כל עוזריה וסופריה היו מבני דרום רוסיא. בהמשך הזמן שכל דובנוב את ידו לחבר מן הידיעות הבודדות על חיי אחינו בחו"ל הרצאה מפורטת לרגלי איזה מאורע, ואז היה יוצא לנו מאמר, שהיה תופס מקום ההשקפה התדירה בגליון. זה היה נוח להמערכת וגם נוח להעוזר, כי שכר הסופרים בעד מאמר היה הרבה גדול מן השכר, שהיו מקבלים המתרגמים.

בעת ההיא הופיע במערכת ה“ראסוויט” צעיר אחד, גם הוא יליד פלכנו, פלך מוהילב, היה צעיר גבה־הקומה, חבוש צילינדר גבוה, והביא לנו חבילות כתביו. העורך הפנה אותו אלי, אנכי לקחתי מידו את כתביו, ומסרתי אותם לדובנוב לתהות על קנקנם. הצעיר היה – ש“י איש הורויץ. ממחרת בא אלי דובנוב והגיד לי, כי זהו קרובו, נכד אחי זקנו. דובנוב תקן לדפוס את אחד הכתבים, ומר הורויץ התחיל לבקר במערכת. כאשר אמרתי, התיחס העורך תמיד קצת בשלילה אל הצעירים הליטאים, תחת אשר אנכי גוננתי עליהם. והנה קרא לי מר רוזנפלד, ויתן על ידי מכתב שבא לידו מלייפציג, מאת מר ויליאם צייטלין. צייטלין זה הוציא אז את החלק הראשון מספרו “הביבליאוגרפיה של הספרות החדשה לאחרי הרמבמ”ן”, ושלח ספר אחד גם אל המערכת. מחבר הספר קבל מכתב, כתוב על נייר מערכת “הראסוויעט”, שבו מודיעים לו כי ספרו נתקבל ומברכים אותו בתור מחבר, ומהללים את ספרו. ומה התפלא המחבר לראות באחד גליונות הראסוויט בקרת שלילית על ספרו. ושולח מר צייטלין את גוף מכתבה “של המערכת”, כמו שחשב, ועליו חתום – ש"י הורויץ. צריך להוסיף, שהורויץ היה יליד אוברוביצ', עירה סמוכה להומל, עיר מולדתו של צייטלין.

–הנה “הליטאים” שלך – אמר לי רוזנפלד בתוכחה. בפרט כי כותב מאמר־הבקרת השלילי, הייתי אנכי…


 

ל. בעירה הקטנה    🔗

באמצע החורף, בסוף ינואר, החלטתי לנסוע למולדתי, למוהליב. בדרך היה עלי להעצר ימים אחדים במינסק לבקר את אחי, שישב אז בעיר ההיא. סמיון וינגירוב בקש אותי לבקר את הוריו במינסק, במקום שאביו היה המנהל הראשי של הבנק המסחרי. וינגירוב אמר לי שגם בקשה לו אלי: להשפיע על אמו שתתן לו הרשיון להמיר את דתו… מצא לו שתדלן טוב!… אמו זו, בתו של רבי יודל אפשטיין מבריסק דליטא, היא אשר כתבה אחר כן את “זכרונות הסבתא”, היא פאולינה וינגירובה. בהמשך הזמן המיר סמיון אפאנאסיעוויץ את דתו גם מבלי שאלת פי האם ואמרה הן. גם גיסו, לודויג סלונימסקי, היה גם אז כבר מתבולל קיצוני. זוכר אני, שבשיחה אחת השתדל לבאר לי, כי אך טוב לעולם כי יטמעו היהודים הגרמנים בתוך העם הגרמני. תערובת הדם הלוחם של היהודים והדם הקר של בני הטיאוטנים – הסביר לי סלונימסקי, – תצמיח לעולם שלנו גזע של עם חדש, שתהיה ברכתו מרובה, רב יותר מן הגזע השמי הטהור, שכנגדו יצאו אז למלחמה וילהלם מארר, הכהן שטקר ונסיך הברזל, ביסמרק בעצמו, מגן להם. את התורה הזאת נסה סלונימסקי לשום גם לפני קוראי הראסוויט באחד המאמרים הראשיים. וינגירוב וסלונימסקי היו ידועים לא רק בתור מתבוללים קיצוניים, אך גם סלבינופילים, וכאשר התיצב הגיניראל צ’רניאיעוו בראש העמים הסלאווים במלחמתם על חופשתם עם הטורקים באמצע שנות השבעים, מסר את עריכת עתונו “רוסקי מיר” ליד סלונימסקי, להמשיך את הטפתו לרעיון הכל־סלבי.

במינסק עשיתי ימים אחדים. מצאתי שם את סמולנסקין. מוקירי סמולנסקין בפטרבורג החליטו לתת לו את היכלת להוציא את כל ספריו, והוא סדר לו תכנית גדולה להוצאה זו בהרבה כרכים. בעיר הבירה עצמה קבלו עליהם אה הדבר רבי משה ברלין, אחד המשכילים מדורו של הד“ר לילינטהל, ושהיה נכבד ונשוא פנים בעדתו, והשני לו יעקב רוזנפלד, עורך “הראסוויט”. הוצאה זו צריכה היתה להציל את סמולנסקין מן המצוקה החמרית הגדולה, שהיה נתון בתוכה, ביחוד לאחרי האסון אשר הביא עליו הזקן גוטלובר, בהלשינו על “התועה בדרכי החיים” לפני הנציב בווארשוי, שנתן פקודה להחרים את כל ההוצאה של הספר בן ארבעת הכרכים הזה. במרכזים אחדים של ערי השדה, כמו וילנא, קיוב, אודיסא וכדומה, היה על סמולנסקין בעצמו לבקר לשם תעמולה להוצאת ספריו. התעמולה הזו לא היתה יכולה לקבל פרסום, מפני שלסמולנסקין, שהיה נתין מדינה אחרת, לא היתה גם זכות הישיבה ברוסיא. ובשביל זה בקר בכל מקום בואו רק את האנשים היחידים, אשר ידע כי הם פחות או יותר ידעו את שמו, ולא ישיבו אותו ריקם מלפניהם. ואחד מהם היה גם אפאנאסי וינגירוב, והוא אשר הודיעני, כי סמולנסקין נמצא בעת ההיא במינסק. עם הזקן וינגירוב היה לי איזה חשבון ספרותי קטן. לפני איזה זמן קודם לכן חפצה עדת ישראל במינסק להביא אליה את רבי יצחק אלחנן מקובנה לרב עליה, אך הוא דרש מאת עדת מינסק ששת אלפים רובל “להוצאות הדרך”. וינגירוב, שכל הצורך ברבנות היה מופרך אצלו, הרים על נס את הדרישה הזאת של הרב, ויתאר “במכתב אל הראסוויט” בצבעים שחורים את הרב הזה, את ה”בטלן הזקן“, שבכל זאת יצרו גדול לסדר לו מסע־מלכים מקובנה עד מינסק, שיעלה בסכום נורא של ששת אלפים רובל. אנכי הבנתי, כי אין פה דרישה ל”הוצאות הדרך", רק – תשלום חובות, שהרב חייב בקובנה בעד הסכומים שהוציא לצרכי צבור שונים, והעמדתי את וינגירוב על טעותו, והוכחתיו על קלות הדעת, שהרשה לו ביחס אל אדם טהור וישר כרבי יצחק־אלחנן. ובעת ההיא בראשית 1881, התחלתי לפרסם בהראסוויעט את תרגום הספור “קבורת חמור”, ואת התרגום הייתי מכין פרקים פרקים בשביל כל גליון. ומפני שבמקרה לא באו בגליונות האחרונים פרקי תרגומי, לכן חשב וינגרוב, כי מפחד אנכי להמשיך את התרגום, והוא הציע לפני כי יעשה הוא את הדבר אם ירא וחרד אני מפני “הקהל”, וגם למערכת “הראסוויעט” כתב את הדברים האלה. הרגעתי אותו, כי ההפסקות בהדפסת התרגום אך מקרה הן.

ימים אחדים עשיתי במינסק, ובשבוע “החלב” הזמין אותנו, אותי ואת סמולנסקין, וינגירוב לסעודת לביבות, כי שמח מאד על כל מנהגי הרוסים, ומעמד ביתו היה כלו רוסי.

זאת היתה לי הפעם האחרונה לראות את סמולנסקין. בראשון למארץ נרצח אלכסנדר השני, ואחר כך התחילו הפרעות ביהודים בערי הנגב, ודבר הוצאת ספרי סמולנסקין נשכח ולא נזכר, כי הגיעה על אחינו ברוסיא שעת החירום, ודאגותינו הגדולות והרבות השכיחו אותנו את ישותו של הסופר ואת מצוקתו.

ממינסק נסעתי ישר לא אל עיר מולדתי, כי אם אל העיירה פרופויסק אשר במחוז מוהליב לשם בקור בבית רבי נטע פבזנר, גואלי מעבודת הצבא.

יליד כרך אנכי, עיר פלך, וכאשר עזבתי את עיר מולדתי יצאתי לפטרבורג, עיר הבירה. על אודות העירות הקטנות כמעט לא היה לי מושג, ומה שהיה לי היה מוזר ולא נכון. בני העירה הקטנה היו תמיד בעיני כבני כפר, שלא ראו את העולם הנאור ומלואו, נמוסי הישוב זרים להם והתמימות והבטלנות קודמות לידיעותיהם את העולם. כך תארתי לעצמי את חייהם, את סחרם ואת עסקיהם. ומה נפלאתי לראות לפני, בבואי אל העירה פרופויסק, אנשים סוחרים בעלי צורה, היודעים פרק בהויות העולם, אנשים שמושגיהם רחבים ואינם חסרים מעוף צבורי, והמשתדלים לרכז סביבם את כל הטוב והנוח מן החיים עד כמה שידם מגעת. הימים ימי קץ השבעים וראשית השמונים למאה העברה, ובני העירה הריחו כבר בריח “ההשכלה”, מורות הובאו לבתי האמידים, וישנם גם כאלה החושבים מחשבות לשלוח את בניהם ואת בנותיהם לעיר הפלך להכניסם לבתי הספר. ישנו בעירה ראש ישיבה, אבל הישיבה בעצמה כבר איננה, חדלה זה שנים אחדות. “ההשכלה” תקפה גם את הרב דמתא, שהוא אחד מילידי העירה, כמעט מי שהיה אברך משכיל, שלא התכונן ולא חונך להיות רב, ואך להמשיך את שלשלת משפחתו הרבנית קבל עליו את המשרה הזו. עירה קטנה, – ואין אנשיה חרדים על המצוות ועל מנהגי הדת, דשים בעקביהם דינים ומנהגים, ומתירים לעצמם הרבה דברים כבני כרך ויותר. משחק הקלפים נפוץ מאד, ולא המשחקים הנהוגים ברחוב היהודים מקדמת דנא, כמו עקא וכדומה, רק שחוק פרפירנט וגם ווינט, ולא רק בחנוכה ובליל חורף, באקראי ולעתים רחוקות, אך בכל הלילות לרבות הימים, ימות כל השנה.

חדשים היו בעיני היחסים בין היהודים ובין הנוצרים בעירה זו, יחסים שלא ידעתי כמותם בעיר מולדתי, עיר הפלך, ובעירה קטנה זו היו בעיני נפלאים מאד. עם האכרים תושבי העירה היו יחסים ידידותיים ומלאי אמונה ובטחון, עד כי היו מן הסוחרים היהודים שהשתמשו בשמותיהם של האכרים לרכוש להם נכסי דלא ניידי, מה שהיה אסור ליהודים כפי החוקים ששררו אז. ואולם עוד יותר הפליאו אותי היחסים הטובים, שהיו בין האמידים מן הנוצרים ובין היהודים ראשי העיירה. האינטיליגנציה הנכרית היתה בעירה: שני הכומרים, המושל (פריסטב), הרופא, הרוקח ומנהל משק האחוזה, וגם היה סוחר אחד נוצרי, סוכן בית מסחר גדול בעיר רוסית, סוחר בקנבוס, והיו האנשים מבקרים תמיד בבתי הסוחרים היהודים, ואלה האחרונים היו באים לבתי הראשונים, ולפעמים קרובות היו מתיעצים יחד על עסקי העירה הכלליים. את הרחוקים האלה היה מקרב כמעט תמיד משחק הקלפים, ולשם זה היו מבקרים איש בבית רעהו. ואולם זה כבר מראה על היחסים ההדדיים שבין אנשי שתי הדתות. והדברים הגיעו לידי כך, שגם בעניני העדה העברית של העירה, אפילו בענינים יהודים טהורים, היו הנוצרים משתתפים ככל בני הקהלה. הנה היתה בעירה זו מחלוקת גדולה בשל מנוי רב חדש לאחרי פטירתו של הרב. רבו בענין זה בחזקה שני הצדדים, וכנהוג במקרים אלה, הובא גם רב בתמיכתו של הצד המתנגד, ולא חסרו כל הסממנים של מריבת עדה, כמו לשון הרע, ורכילות, וקלקול שדוכים וכמעט הגיעו לידי מלשינות. והנה נכנס בעובי הקורה ראש משפחת בינקינדורף, אשר לה היתה שייכת כל הסביבה, וגם העירה פרופויסק היתה נחלת אחותו, והוא היה גם ראש האצילים במחוזו. סרגיי בינקינדורף קרא אליו את ראשי הלוחמים של שני הצדדים, שלאו אורייתא הוה קא מרתחא בכולם, בשניהם, ואשר גם האדון סרגיי ידע את זה, והוא עשה שלום ביניהם, ושלחו לשלום את הרב החדש שהביאו ממרחקים להתחרות בהרב יליד העירה, ונצחה משפחת הרבנות המקומית.

אנשי העירה היו כמעט כלם סוחרי יער, השולחים רפסודות אל ערי הדרום במורד הדניפר. סוחרי יער הם בכלל לא אנשי קטנות, וביחוד אנשי העירה הזאת הצטיינו בהרחבת הנפש ובאהבתם את החיים. רוב חדשי הקיץ היו ראשי המשפחות מבלים בערי המורד, החל מקיוב וכלה בחרסון, ויש אשר עסקיהם הביאו אותם עד אודיסא, האנשים ראו עולם ומלואו, והסתגלו אלי חיים שאין בהם מן הקמצנות וההתכוצות של היהדות הליטאית, שדנים בפרוטה כמו במאה, ושומרים על מנהג קל כבחמור. את העירה הזאת תארתי בספורי “בסבכי היער”, ואיני רואה צורך להוסיף קוים על פניה בזכרונותי אלה.

בפרופויסק בליתי כמעט כל ימי האביב ההוא, גם את חג הפסח עשיתי בעירה זו, ואך לימים אחדים סרתי למוהליב עיר מולדתי. והדבר מובן. בפרופויסק מצאתי את גורלי: את האשה אשר הוכיח לי אלהים, חברתי ואשת בריתי עד היום הזה.


 

לא. סערות תימן    🔗

היה יום אביב ואני ישנתי שנת־בקר מתוקה. אל חדרי נכנס בן־דודתי, חיים גבאי, תלמיד המחלקה האחרונה של הגמנסיה, ויעירני ויגד לי כי אתמול נרצח המלך אלכסנדר השני. מהרתי לקום ויצאתי אל רחוב העיר. זה היה בעיר מולדתי. ראיתי פלוגות צבא ופקידי ממשלה הולכים ופניהם מועדות אל הכנסיה הגדולה אשר בעיר. שמתי גם אני את פעמי אל המקום ההוא ונכנסתי עם הקהל אל הכנסיה. עד מהרה בא גם ראש הכהנים, אשר קרא באזני הנאספים את התלגרמה מעיר הבירה. והשביע את הנאספים להיות נאמנים להמלך החדש, אלכסנדר השלישי.

רצח המלך לא עשה כל רושם מיוחד בעיר. התושבים העקריים, הנוצרים, קבלו את המאורע הזה כחלוף־גברא רגיל. התהלכה מסורה, כי מימי פטר הגדול לא מת אחד מן הרומנובים כמות כל האדם, וגם סופו של זה, של אלכסנדר השני, כאחד מבית המלכות הרשע הזה. עלי, להפך, עשה המאורע המבהיל הזה רושם גדול. בתקופה האחרונה לא חדלו התנקשיות בחיי רבי המלוכה והמלך בעצמו, ורצח זה שהצליח הוכיח לי, כי ידי החושבים על דבר מהפכה מדינית עשו תושיה. אל מהפכה מדינית חכינו כלנו כאל מלקוש, והיינו בטוחים כי המהפכה תביא בכנפיה רק טוב לנו היהודים ותשנה את מצבנו האזרחי ברוסיא לטוב. לאחרי הקונגרס הברליני אבדה לנו כל תקוה מאת ממשלת אלכסנדר השני, ועינינו היו נשואות רק אל שנוי מדיני, אלי שיטת ממלכה חדשה, אל קונסטיטוציה, אשר לא תתואר בלי חופש אזרחי לכל אדם, בלי הבדל דת וגזע. ואם מצאה יד המורדים להגות מן המסלה אל התקונים המדיניים את אבן־הנגף הראשונה, את אלכסנדר השני, אזי – כך היה מהלך המחשבה אז – לא תאחר עוד השיטה החדשה, הקונסטיטוציה, להתכונן בארץ רוסיא, ואנחנו היהודים, נגאל מכל חקים מגבילים את זכיותינו.

החלטתי למהר את שובי לפטרבורג. את הפסח עשיתי בבית ארוסתי בפרופויסק, ואחר החג נסעתי משם למחוז חפצי, לעיר הבירה. בדרך, בעיר רוגוטשוב, לקחה אזני על דבר הפוגרום ביהודים באחת מערי דרום רוסיא. במינסק הראה לי וינגירוב את העתונים הבאים מגרמניא, המדברים בפרטיות על רוסיא הנמצאת במצב של מרד. ובבואי לפטרבורג ראיתי כי הסביבה המדינית והצבורית מלאה אבק שרפה… במצב זה, מובן הדבר מאליו, שלא היה לי כל חפץ וכל יכולת רוחנית לשוב גם אל עניני מסחרו של אבי. ואך שבתי לפטרבורג נכנסתי תיכף אל מערכת “הראסוויעט” והשקעתי את עצמי כלי אל התחום הספרותי והעבודה הצבורית בעת ההיא. המערכת הציעה לפני משרת מזכיר, ומבלי כל פקפוק קבלתי את ההצעה.

הפוגרום הראשון קרה ביליסבטגרד בימי הפסחא, ט“ו וט”ז לאפריל 1881. אמרתי: קרה, כי בעיר הנזכרת לא היו כל סבות מיוחדות, אשר בגללן אפשר היה לפרעות להתפרץ. זו היתה אחת מערי הדרום, שהיהודים תושביהן היו קרובים אל שכניהם הרוסים, קרובים אל הטמיעה הרבה יותר מן היהודים יושבי פולין וליטא, ואפילו חבלי אוקריינה הקרובה. מעטים מאד היו בעיר ההיא חרדים קיצוניים, חסידים ויהודים טפוסיים, אשר עליהם אפשר היה לאמר, כי כצנינים הם בעיני עם הארץ. כל סבה מיוחדת לא היתה לשנאה בין עמים, ולכן אפשר היה לחשוב, גם רצינו להאמין ברגע הראשון, כי המאורע העגום הזה בא במקרה, כאחד מאסונות הטבע, שאין יודעים את מקורו ואת סבתו. אבל עד מהרה נוכחנו, כי אין מאורע יליסבטגרד דבר שבמקרה. ממחרת יום הפוגרום בעיר ההיא באו הפרעות בעיר האלטא, פלך אנניוב, ובעוד שבוע ימים התחילו שלשת ימי הפוגרמים בעיר קיוב, באותה העיר הגדולה, שלא חסרו בקרבה חיל צבא רגלים ופרשים, והנקל היה בידי השלטונות להשקיט את המהומות בראשיתן. החודש מאי שלאחרי התחלת הפרעות היה מצוין בסדר פרעות ביהודים בכל ערי הדרום, ואפילו באודיסא הגדולה. “סדר” פרעות לא חדל בקיץ ההוא. אשתו של רוזינפלד, עורך ה“ראסוויעט”, היתה ילידת הדרום, ובערים רבות מתוך החבל ההוא היו לה קרובים ובני משפחה; ומפני שהיתה הגב' רוזינפלד אשה ידועת חולי, לכן סדרנו, כי את הטלגרמות בשביל המערכת יביאו לא אל המערכת כי אם אל ביתי, ולא לילה אחד נהפך לי לשנת נדודים ובשורות איוב… התושבים היהודים היו הלומי אסון ולא מצאו ידיהם ורגליהם, לא ידעו מה לעשות. יהודי ערי השדה מהרו להודיע את אשר קרם לפטרבורג, לעיר הבירה, אל הברון גינצבורג… שם, בתוך התחום המושב היהודי, היו בטוחים, האמינו עוד, כי אך יודע דבר הפוגרום בפטרבורג, אזי תרעיש פטרבורג זו עולם ומלואו, והברון גינצבורג לא יחשה ולא יתן דמי להמיניסטר, יזמין אותו למשפט, ותיכף תנתן פקודה לתלות על העץ את ההמן מאוביהוב או מסמילא ויעשו שפטים בכל השלטונות, שהיה בידם למנוע בעד הפרעות ולא עשו. ביחוד היו תושבי העירות ההרוסות בטוחים, כי אם אך יודיעו את כל אשר הרעו ועשו אויביהם בהם, אזי ימהר הברון שלהם להעביר להם את אוצרות הכסף אשר בפטרבורג למלא את מחסוריהם אשר חסרו בגלל היותם יהודים. וטלגרמות לא חסרו…

אבל פטרבורג לא חלה ולא רעדה. גדולה ורחבה היא רוסיא המדינה, זעזועים בקרבה לא מעטים, ומי ישים לב אם יקרו “אי־סדרים”, כמו שנקראו הפרעות ביהודים בשמם הרשמי, באחדים מן הפלכים והמחוזות. בפרט לאחרי רצח מלך ברחוב עיר הבירה. פטרבורג הכללית נכונה היתה לעבור לסדר־היום הרגיל, כפי הטרמינולוגיה של האספות והישיבות, מבלי תשומת לב מיוחדה אל הפרעות בנגב רוסיא. ואולם, ראוי להרשם, כי גם פטרבורג “שלנו”, היהודית, גם היא חשבה בלבה להתאפק ולא להתרגש למראה ולמשמע כל הנעשה בערי הדרום ביהודים. מובן, שאני מתכון אל “פני” היהדות הפטרבורגית אז, אל שדרות גן־הרוכבים. הברון נפתלי הירץ גינצבורג אמנם קרא אליו לאספה את אחדים מעשירי הקהלה, אבל מתוך רשימת הנדבות שהרימו בעת ההיא יכול היה הצבור להוכח, כי לא היה לפניהם איזה ענין יוצא מן הרגיל. הגדול בעשירי פטרבורג אז, זה שהחל בעת ההיא להצטין בסכומי נדבות גדולים, שמואל פוליאקוב, רשם אלף רובלים, ואברהם ז"ק, זה שהזיל מכיסו את כל ההוצאות למשפט קוטאיס והשבועון “ראסוויעט” עלה לו יותר מעשרים אלף רובל, הרים נדבתו לטובת נגועי הפרעות חמש מאות רובל, כסכום שנדב איזה סרסור בורסאי, אפילו לא־יהודי, היוני סקאראמאנקא… נכרת ובולטת לעין היתה השאיפה של עשירי היהודים בפטרבורג לבלי להרים קול זועות לרגלי “המקרים” באחדות מערי הנגב, ובשום אופן לא רצו אדירי עמנו להאמין, כי לנו עסק עם שיטת־שלטון חדשה נגד כל היהודים ברוסיא, נגד כל ישראל בארץ. האדירים שלנו היו בהחלט נגד כל תעמולה של רעש ומהומה והפגנה אצל המלוכה. רמזו לאנשיהם להתראות עם מי שצריך להתראות, רק בשקט ובלי קולי־קולות, כמנהגם המכוער של גוברין יהודאין…

ואולם כבר נמצאו בעת ההיא בעיר הבירה אנשים מישראל שלא היו יכולים להשאר שקטים ושלוים למראה האסון הגדול שנשפך על העם בשצף קצף. אלה היו אנשי מערכת ה“ראסוויט”, אשר להם נודעו כל פרטי הפרעות. והפרטים היו כאלה, שבלתי אפשר היה שלא לראות את ידי השלטונות בעצמם בכל הנעשה ביהודים. מתוך הידיעות הרבות והנכונות, שהביאו לנו סופרי המערכת בערי הנגב, יצאה לנו התמונה ברורה ובהירה לכל מוראיה. יד שלטת נצחה על כל מעשי הפרעות, ונכונים היו דברי ההמון אז, כי ישנה “פקודה” מגבוה מעל גבוה, צו מאת המלך להכות את היהודים ולפרוע בהם פרעות. מן השלטונות היו אשר סדרו את להקות היחפים והפורעים, המשטרה והצבא הממונה על הבטחון הצבורי לא הפריעו בעד מעשי הפרעות, ורוח קטב ופרצים התהלך בארץ לזעזע את קיומם של האוכלסים היהודים בכל מושבותיהם. את כל אלה ידעה מערכת “הראסוויט”. וגם זאת ידעה, כי לא בודדה היא בשדה הצבור העברי. במשך התקופה האחרונה אצרה היהדות הרוסית כח חדש ורענן – בני הנעורים העברים. והנוער הזה, שחונך על דעת והשכלה ועל השקפות־עולם חדשות ואחרות מאבותיו, לא הכיר, לא חפץ בשום אופן להכיר לא בזכותם של האדירים להיות השליטים בעמנו, ואף לא בכשרונם ובידיעותיהם. שלטון הגבירים בעניני הצבור העברי, מורשת “הקהל” תנצב"ה, היה לנו, הצעירים העברים וחניכי ההשכלה, למורת רוח. הן אנחנו הכרנו אותם, את האלופים האלה. הנה זה האדיר פוליאקוב הלא הניא את צדרבוים ואת הפרופיסור חבולסון לבלי השתדל בדבר עלילת הדם בקוטאיס, באמרו להם: מה לנו וליהודי קוטאיס הרחוקה? והן העשיר מלכיאל, – האם לא התחייב בכתב, כי אם תמסור הממשלה את הקבלנות לו, אזי לא יקבל לעסקו זה פקידים מבני עמו? והאם רבים הם היהודים הניהנים מעסקיו הרבים של פוליאקוב? או האם התחשב ורשבסקי בכל המעשים אשר עשה בימי מלחמת רוסיא־תורכיה, המלחמה הבלקנית, אולי יגרום בהם חלול השם של עם ישראל? וגם זאת ידענו, כי כל ההבטחות הטובות, שהגבירים שלנו מפרנסים אותנו בהן, הן מאפס ותהו. או שהם משקרים במזיד להוליך שולל את דעת הקהל, או שהמבטיחים משקרים להם בהבטחותיהם על שוא. הן את דעת רבי הממשלה הרוסית שמענו מפיהם בפירוש בימי הקונגרס הברליני לפני שנים אחדות, בשנת 1878, וברור היה לנו איפוא, כי לא מאת ממשלה כזו יושע יהודה בארצה ויוכל לשכון תחת שלטונה לבטח.

לא. בידי האדירים, שהתעטרו מעצמם בכתרי המלוכה של גבאי כלל ישראל, אי אפשר היה להניח את גורל העם בעת צרה כזו. אין להם מונופולין על העם העברי, ודבר שאינו צריך להאמר, כי אין “גבאות” זו עוברת בירושה. הנשיאות על העם נקנית בשכם נוטה לשאת כל טורח ומשא וריב, במסירות נפש על צרכי העם, בקרבנות מחים לטובתו לרוחתו לישועתו, ולא בזכות אבות.

והתעוררו הצעירים המשכילים.


 

לב. אגודת סתר    🔗

עבודתי במערכת בעת ההיא היתה מלאת רוגז־עצבים. כבן עשרים וארבע הייתי, בעל מזג חם, בלי כל נסיון צבורי, בפרט בעניני הכלל והאומה, – והנה אני נמצא בתוך תוכה של הקלחת הרותחת והרועשת, בתוך עיר הבירה, ומזכיר המערכת של השבועון הצבורי, שנעשה מרכז כל העבודה הלאומית! כאל מזכיר המערכת היו באות אלי ראשונה הידיעות והשמועות והבשורות, התאניה והאניה, הזועות והצעקות, כל אשר מלא אז את רחובות היהודים ברוסיא. אל המערכת היו באים מן המשכילים ומן הצעירים המתלמדים, מתנים את צרות לבם ואת מכאובי הנפש, מביאים קטעים מן המכתבים הפרטיים אשר להם, עובדות ומעשים שאי אפשר לפרסמם, את כל התלאה המוצאת את אחינו בכל רחבי המדינה הגדולה. נדכה ושחוח הייתי שב הביתה מן המערכת, אבל יש אשר המשרת היה מביא אלי גם לביתי ידיעות ותלגרמות, ויש אשר גם בלילה היו מעירים אותי, אם הצינזור פסל מאמר זה או אחר, ועלי לדאג תיכף ומיד לחומר ספרותי אחר למלא את המקומות החלקים. רוזינפלד, העורך, היה אדם חלוש־לב, יותר משהיה עורך העתון היה עורך־דין בבית המשפט, עברית לא ידע כלל, וגם את היהודים ברוסיא הכיר אך מעט, בהיותו יליד גליציה, ולרוסיא בא כבר בהיותו עלם. בעבודתו העתונאית היה רגיל לעבודה שקטה ונוחה בירחונים הרוסים, עבודה מחודש לחודש, ולא עבודה בשבועון, שבאמת כל ימות השבוע אתה צריך לדאוג לו. והיה לדאוג גם בשביל החומר הספרותי, וגם בשביל החומר הכספי, לכלכל את העתון בהוצאותיו. הדאגה הזאת האחרונה היתה מוטלת כלה על שכם אשתו, הגב' רוזינפלד, שהיא היתה הגזברית של המערכת, וחלק הגון מן הדאגות האלה היו עלי, כי על כן הלא בן סוחר הייתי, וגם סוחרי הנייר ידעו את שם אבי, ואני הייתי הולך ולוקח נייר בהקפה, או משלם לבעל הדפוס מן הכספים שהשגתי, מכספים פרטיים שאינם שייכים אל המערכת. הפרעות היו כולן בערי הדרום, במקום שהיו רוב החותמים של ה“ראסוויט”, והמצב החמרי במקומות אלה התרועע מאד כמובן, ובגלל זה היו הולכים ורעים עניני המערכת. הגזברית מרת רוזינפלד ראתה צורך בדבר להכנס אל עניני המערכת בעובי הקורה, ולאם לאט נמשכה גם אל השאלות העיוניות של העתון, בהיותה אשה משכלת ונבונת־דעת. ולא פעם התחשבנו עם דעותיה והשקפותיה, והיא גם השפיעה על עוזרי המערכת הקבועים לגשת אל עבודה מעשית, אל פעולה ממשית, אל איזה אקט צבורי בימים הרעים והנוראים ההם.

נמצאו מן האנטליגנציה היהודית, הספרותית בעיקר, אשר נסו לדבר אל אלופי אחינו בעיר הבירה ולעורר אותם ולהעירם על המצב. אבל – כל פעולה לא נראתה. השלוחים היו יוצאים מן המערכת נרגזים ומלאי מרץ ואומץ לב, הולכים לדבר קשות עם הגבירים, על מה ולמה לקחו להם את השלטון בעניני הכלל ומאומה אין הם עושים להיטיב את המצב ולעצור את מגפת הפוגרומים; ואולם היו שבים אלינו נוחים ושקטים, חמתם על הגבירים כמו שככה, ורוחם הרעה כמו סרה מעליהם. נראים היו הדברים, כי האולמים הנהדרים של ארמנות האלופים, רהיטי הזהב וכל ההוד וההדר אשר מסביבם, – כל זה היה משפיע על השליחים להפנות גם את לבבם אל הגבירים ולסלוח להם את אדישותם. אפילו בקהלת ישראל המקומית, הפטרבורגית, לא ראינו כל תנועת צבור, כל אספה, לדון בה על המצב הכללי של היהדות הרוסית, אשר תהום נורא נפתח לרגליה, ואין תומך ואין חולה ואין דואג.

וביום בהיר אחד נמצאו חולים ודואגים. ביום הששי לפנות ערב, בשביעי לחודש מאי, קבלו הרבה מנכבדי היהודים בפטרבורג, משכילים ואמידים נשואי פנים בעדה, מכתבים ע"י הפוסטה, שבהם מודיעים להם פקודה לבוא ביום הראשון הקרוב, בעשר בבקר, אל בית הברון גינצבורג, היודע כבר גם את שמות המוזמנים וגם לשם מה האספה נקראת. אלה מן המוזמנים, שהיו ידועים לתקיפים בדעתם ולבועטים בדעת הקהל, קבלו מכתבים בסגנון חריף, שבאם לא יבואו אל האספה יתחרטו באחרונה… הברון גינזבורג קבל גם הוא מכתב בצירוף רשימת האנשים המוזמנים לביתו, המכתבים האלה נכתבו ונחתמו בשם “האגודה” ולא פורש מי היא האגודה. במכתבה אל הברון פקדה “האגודה” עליו לקבל אל ביתו את כל המוזמנים, ולהציע לפני האספה לקבל החלטות אלו:

א) לסדר אוסף נדבות לטובת נגועי הפרעות, ואת הנדבות לאסוף לא רק מאת יהודי פטרבורג, אך גם מכל ארץ רוסיא וגם ממדינות חו"ל;

ב) להשתדל כי תבוא לפני המלך מלאכות יהודית, ואשר תספר לפניו את כל התלאה אשר מצאה את אחינו בארץ מלכותו, ולבקש ממנו לתת ליהודים זכיות אזרח ולבטל את כל החקים המגבילים;

ג) כי מאת הקהלה הפטרבורגית תצא הזמנה לקרוא לאספה רבתי את ראשי הקהלות ונכבדי העם בערי המדינה, כדי לדון יחד על המצב של היהודים ברוסיא ולמצוא עצות לתקונו.

וביום הראשון בבקר באו כל המוזמנים לבית הברון גינצבורג אל השעה הקבועה. איש לא סרב לבוא. אלה היו האנשים, הידועים בעיר בהשכלתם, בעשרם או בעסקנותם הצבורית. הוזמנו אל האספה מכל השדרות. “הגדולים” אולי בושו להודות, כי הם באו אל האספה מפני ההזמנות של איזו אגודה חשאית בלתי ידועה, אבל באמת, כמובן, רק ההזמנה אספה אותם. שמואל פוליאקוב, שגם הוא קבל מאת האגודה מכתב, שאם לא יבוא אל האספה אזי תתיצב האגודה אליו ביחסי־אויב, הודיע את הדבר אל המשטרה. בעיר המלוכה היה אז, לאחרי מאורע הראשון במארץ, מצב מצור, והמשטרה היתה חציה צבאית; ועל יד המבוא לבית הברון גינצבורג נצבו הרבה קציני צבא מאת המשטרה, שהראו באצבע על המתאספים: הנה הבאים בפקודת האגודה הנסתרת… והברון קבל את המוזמנים ויקרא לפניהם את מכתב האגודה, והנאספים בלעו את המוסר המר שהטיפו להם, לראשי העם ומשכיליו, והסכימו לכל ההצעות של האגודה. סדרו קבוץ נדבות בין עשירי העיר, והנדבות היו בסכומים גדולים, וגם קראו לנדבות מחוץ לעיר הבירה. באותו מעמד בחרו מלאכות, שעליה לבקש ראיון אצל המלך. כמו כן החלט לאסוף אספה גדולה מתוך עסקני ערי השדה לדון על דבר המצב.

מי היתה “האגודה” ומי היו חבריה? באמת לא היתה כל אגודה, וכלה לא היתה ולא נבראה. שלשה צעירים ראו צורך השעה ועשו מעשה קונדסים, ויצאה האגודה. שנים מהם, שלמה זלמן לוריא ושמעון־שמואל פרוג כבר הלכו לעולמם, והשלישי עודנו חי וכותב את הרשימות האלה. אנחנו שלשתנו היינו עוזרים במערכת ה“ראסוויט”, יום יום היינו קרובים אל המעשים “הנוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום” בערי השדה, ובאין איש החלטנו אנו לעורר את הקהל משנתו. שמנו סתר פנים לנו, למען הפחיד את הנרדמים ולהשמיע אותם קול המון רב מאורגן, קול כחות רבים חזקים ומסודרים. לעבודתנו היו נחוצים שלשה דברים: היקטוגרף להכין מספר גדול של העתקות, כתב־יד בהיר לערוך את המכתבים ומקום למלא את העבודה הזאת. את ההיקטוגרף, שאי אפשר היה לקנותו בלי רשיון מיוחד מאת המשטרה, השגתי אנכי מאת שארי, ל. וארהפטיג, שהיה מוכר־ספרים בבריסק דליטא ונמצא אז בפטרבורג. לפרוג היה כתב־יד יפה עד מאד, והוא ערך את האוריגינאל של המכתבים. לש"ז לוריא, שהיה סטודנט והיתה לו זכות הישיבה בפטרבורג (מה שלא היתה לא לי ולא לפרוג) היה חדר מיוחד בסמטת־הנגרים, ושם סדרנו את העבודה. הדפסנו את המכתבים, ושלשתנו נפרדנו להוריד את המכתבים אל ארגזי הדואר בעיר.

אל האספה נקראו גם מאנשינו, למען נדע אחר כן מכל הנעשה שם. היו שם, למשל, הד“ר ל. קנטור ומארק ורשבסקי, שהיה עוזר תמידי במערכת הראסוויט. הד”ר ל. קנטור היה אדם חביב לנו, ואם כי היינו אנחנו כעוזרי הראסוויט, בכל זאת היינו יותר קרובים ברוח אל הד"ר קנטור, והיינו מבאי ביתו תמיד. ומאלה נודע לנו מהלך האספה והרוח אשר שרר בתוכה. ונוכחנו כי קלענו אל המטרה. באספה הוברר המצב ונודע הדבר, כי באמת גברה הרעה בערי השדה. כי גם במקומות שלא היו פרעות השתנה המצב האזרחי לרעה, וכי הולך ובוקע לו דרך רעיון חדש כמעט, רעיון היציאה מן הארץ, וגם נמצאו אידיאולוגים לרעיון זה. דעה זו היתה הנפסדה ביותר בעיני אלופי עיר הבירה, מחשבה זרה שאסור להעלותה על הדעת. הן מיום אל יום, מתקופה לתקופה, הלעיטו הגבירים את המון בית ישראל בהבטחות, כי הנה עוד מעט, עוד מעט ויתנו זכיות אזרח מלאות; כי כבר נכנסו בשיחה עם שר זה ובאו בהסכמה עם שר אחר, וכי כבר הגישו התזכיר הנחוץ, וכדומה. וגם למדו את בני ישראל להדגיש ולהוסיף להדגיש את נתינותנו הנאמנה למלך ולארץ, וכי בנים אנחנו להם ככל עמי המדינה. והנה פתאום – לצאת מן הארץ! כלומר: לכפור בכל האמרות היפות, להכחיש את כל הפזמונים היפים, שלא ירדו מעל הלשון עשרות שנים! כמעט אפשר לאמר, שיותר מכפי שהטילו פחד על גדולי עמנו בעיר הבירה אז הפרעות והמצוקות אשר מצאו את אחינו ברוסיא בעת ההיא, פחדו ראשי־עם אלה מפני רעיון היציאה מרוסיא. בעיניהם היתה ההגירה – פשיטת רגל גמורה של היהודים ברוסיא, מפלצת שהוליכה עליהם אימים ימים רבים. ועין בעין נוכחו, כי עליהם לקחת את מצב הענינים בידיהם, ויהי מה.


 

לג. תלאות על תלאות    🔗

המכונה הצבורית עובדת בכבדות ובעצלתים, בעת שהמאורעות בקיץ ההוא באו תכופים, רץ אחרי רץ. אחרי הפוגרומים התחילה פרשת השרפות, וכמו “במקרה” אחזה האש ותבער אך ורק בערי היהודים, בתחום המושב. עלו על המוקד הערים הגדולות: אוגוסטובה, בּבּרויסק, ויטבסק, פינסק, פוניבוז', סלונים ועוד המון עירות קטנות. בקיץ ההוא נשרפה כמעט כליל העיר מינסק הגדולה. כל זה הרס את המצב החמרי של האוכלוסים היהודים עד היסוד. ועוד יותר נורא היה המצב הנפשי. כי הלא כלנו ראינו ונוכחנו, כי דרך אחד גם לפוגרומים, גם להשרפות: ידים נעלמות, שהשלטונות תומכים בהם, בכל השערוריות האלה. הפרעות והבעֵרות, זו היתה שיטה, שהביאו השלטונות לידי גלוי בהומל בשנת 1906, ואולם ראשית שיטה זו עוד מוצאה מימי הקיץ של 1881. במצב כזה, מי הם אשר יחכו עד אשר יקיצו האלופים בפטרבורג משנתם ויואילו ברוב טובם לקרוא אספה. והתעוררו בערי השדה להתאסף ולבקש עצות על דעת עצמם, ומעיר קיוב באה מלאכות מיוחדת לעיר הבירה. חברי המלאכות היו: אליעזר ברודסקי, העורך־דין א. גולדנויזר, והסוחרים העסקנים אברהם קופרניק, ביינוש כצנלסון וש. פיכטנהולץ. המלאכות הזו התיצבה לפני אחד הנסיכים הגדולים, שהיתה בידם המלצה אליו, וגם נתקבלו אל המיניסטר לעניני פנים הארץ.

אני פניתי אז אל מר א. קופרניק בשם מערכת ה“ראסוויט”, והוא קרא לפני באותו מעמד, במקום תשובה על שאלותי, את מכתבו לבנו, העורך־דין המפורסם בזמנו, ל. קופרניק. אחר כן הביא אותי מחדרו אל האולם, במקום אשר נמצאו יתר חברי המלאכות, וגם הברון גינצבורג בא בשעה זו לבקר אותם. בעיני אלופי פטרבורג לא מצא הדבר חן, כי הופיעו יהודים מערי המדינה להשתדל בעניני כלל ישראל, שזה לא מעסקיהם. תרעומות דקות מן הדקות עברו בין הברון גינצבורג ובין חברי המלאכות בכל זמן השיחה, שהייתי נוכח בה. כאמור, אני באתי אליהם בשם העתון ודרשתי פרטים לפרסמם בדפוס. ואולם לזה היה נחוץ רשיון הנסיך הגדול, וברודסקי הציע לפני כי אלך למושב הנסיך, כמדומני, לעיר פבלובסק הקרובה, והוא יתן על ידי מכתב לשר החצר לקבל את הרשיון לפרסם את פרטי הראיון. אנכי הסכמתי ללכת רק בתנאי, כי ה“ראסוויט” יפרסם את הפרטים ראשונה, וממנו יבואו הדברים ליתר העתונים. לדבר הזה לא הסכים ברודסקי, ואנכי נמנעתי מלכת, למרות הפצרותיו של ברודסקי. העתון שלנו היה יוצא ברביעי בשבת; באופן זה היה נכבד בשביל המערכת שלנו להיות המקור הראשון של הידיעה, ולא לשאוב את הפרטים ממקורות שקדמו לו.

וגם המלאכות הזאת, הקיובית, הכריחה את הגבירים בפטרבורג למהר לקרוא את האספה ולבלי לדחות עוד את ההחלטה, שהטילה עליהם האגודה הנסתרה. ובסוף הקיץ נקראה האספה. המזמינים היו הברון גינצבורג ושמואל פוליאקוב. כל אחד ואחד כתב לבדו מכתבים לערי השדה, אל האנשים הידועים להם, לבוא אל האספה. כל בחירות לא היו, לא בפטרבורג ולא בערי השדה. נקראו “מקורבים”, אנשי־שלומם של המזמינים, אלה שבמקומותיהם־הם, ממלאים שם תפקידים של גינצבורג־פוליאקוב בזעיר אנפין, בחינת “יפתח בדורו כשמואל בדורו”. ומפני שבפטרבורג עצמה היו גינצבורג ופוליאקוב שני מחנות, שתי שיטות, שני צדדים מתחרים קצת ביניהם, לכן טבע הענין מחיב, שגם המוזמנים לאספה נפלגו לשנים, בית שמאי ובית הלל, בית גינצבורג ובית פוליאקוב. הבדל השיטות התבטא בזה, שאנשי בית גינצבורג העמידו את אושר היהודים, את פתרון שאלת היהודים ברוסיא, על “ההשכלה”, בעת שאנשי החוג השני היו משתדלים בעד הפצת המלאכה בין האוכלוסים היהודים. למעשה, הטיפו הראשונים להתחבר אל החברה “מרבי השכלה בישראל” והאחרונים השתדלו להגדיל את סכומי “הקרן לבעלי המלאכה” מיסודו של פוליאקוב אז. אנחנו, עתונאי עיר הבירה, הלא ידענו את כל הנעשה “מאחורי הפרגוד”, את כל “עבודתם” של השתדלנים, המזכירים וכל השרפים משני הצדדים, להשפיע על הצירים הנאספים כי יחנו על דגליהם. בעלי “ההשכלה” השתדלו להוכיח, כי הנה המלומדים רוכשים להם כמעט כל זכיות־אזרח, ואם אך ירב מספרם בקרב היהודים ומחוסרי השכלה יהיו מועט דמינכר, אזי הממשלה תהיה מוכרחה להרחיב את הזכיות על כל אוכלסי היהודים. אבל פוליאקוב יסד אז את הקרן לבעלי המלאכה ולעובדי אדמה, ומפני שבעלי־המלאכה היו מקבלים זכות הישיבה מחוץ לערי תחום המושב, לכן היתה מטרת הקרן לתמוך בידי האומנים, הרוצים לצאת מערי התחום אל ערי רוסיא הפנימית. באופן זה חשבה “הקרן” להפיץ את היהודים מחוץ לתחום המושב, ובזה תבוא תשועה גם להאומנים היוצאים, גם להנשארים. הצד השוה שבשניהם – להשתיק את היציאה מן הארץ, להכריז ולהודיע כי אין היהודים רוצים ואינם צריכים לעזוב את ארץ רוסיה, שהיא ארצנו ואנו נתינים נאמנים לה ולמלכה עד עולם, עד טפת הדם האחרונה…

והיהדות הרוסית טפטפה בקיץ ההוא את דמה התמצית. אחרי הפוגרומים באו השרפות המסודרות, ואחרי כן המשפטים נגד הפורעים, שגם הם, המשפטים האלה, נתנו אותותם עד כמה יש לנו לחכות לימים טובים מאת הממשלה הרשעה. הקטיגור הצבאי בקיוב, הגינירל סטרילניקוב, זה שתפקידו היה ללמד חובה על הנמסרים למשפט בעד מעשי שוד ורצח ביהודים, יצא בנאום סניגוריא, ויאמר בפירוש, כי אל ליהודים לשכוח, כי הם אך שכנים בארץ, אך גרים זרים, ואין להם זכות לדרוש מאת אדוני הארץ, האזרחים העקריים, יחס שוה אליהם. אם אין היחסים של הבעלים מוצאים חן בעיני השכנים, ילכו להם האחרונים לאן שהם רוצים, יפנו את מקומותיהם. דברים כאלה מפי קטיגור ראשי, פקיד ממשלתי, היו בנין־אב לכל המשפטים, שעוררו השלטונות נגד “מפריעי הסדר”, נגד שודדים בצהרים. והעתונות הרוסית הצוררת לישראל, והעתון “העת החדשה” על כלה הפיצה תעמולה גדולה נגד היהודים, והשנאה לישראל הכתה גלים בים החיים הצבוריים, הלוך והתפשט בין שדרות השלטון. אמנם, המיניסטר לעניני־פנים, הגרף איגנטוב, אמר לחברי המלאכות הקיובית, שאין הממשלה המרכזית חיה מפיהם של קטיגורים שונים, וכי לא העתונות מביעה את דעות הממשלה והשקפותיה על שאלת היהודים; אבל המון בית ישראל, בחושו הטבעי הבריא, הרגיש את המצב כמו, ראה את העננים הכבדים המתקבצים מעל לראשו, והוא הסיק את המסקנות ההגיוניות – החל לצאת מן הארץ בהמון. עד כמה שהשתדלו אלופי עיר הבירה וחבל נביאיהם לבאר להצירים הנאספים, כי כל ההגירה ההולכת ומתפשטת עתה בין האוכלוסים היהודים היא פרי הפחדים, שמוליכים העתונים היהודים, כלומר סופרי “הראסוויט”, על ההמון; ושבאמת אין כל הגירה, ורק יחידים נוסעים לחו“ל, וכי אין כל סבה לפחוד מפני העתיד; כי להיפך, יש ויש דברי הבטחות מאת “גדולי המדינה” להיטיב את המצב של היהודים, וכי גם הגישו “תזכיר” ע”ד זכות מלאה – כל זה שמעו הצירים והקשיבו בכבוד ובנמוס, אבל היציאה נתגברה ותהי למנוסה. ערי הגבול מלאו יהודים יוצאים מרוסיא, בורחים מערי מושבותיהם, והנעשה אז בברודי ובלבוב משך עליו את עיני גדולי בני עמנו בפריז ובלונדון, וגם את עיני הממשלות במערב אירופא.

והמציאות המרה לא אחרה להוכיח, כי נכונים דברי קדמונינו: הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם. חברי האספה גמרו את “עבודתם” בפטרבורג וחזרו להם לבתיהם, ואולם בעת שהם עוד ישבו באספותיהם בעיר הבירה, ושמעו ברצון את הבטחות האלופים,– יצאה מאת הממשלה פקודה אל כל שרי הפלך להושיב בפלכיהם ועדים לדון על שאלת היהודים. ולא חנם קרא ההמון לזה “גזרת הועדים”. כפי החוזר של הממשלה המרכזית, היה על ועדי המקום לדון ולחות דעה, במה ועד כמה מזיקים היהודים ברוסיא ליתר התושבים, באיזו אמצעים צריכה הממשלה להשתמש להגן על התושבים העקריים מפני היהודים לבל ינצלו אותם. ושרי הפלכים ידעו לקרוא בין השיטין של החוזר הזה, והבינו כי התשובות צריכות להיות שליליות, שטנה על היהודים והצעות של הגבלות חדשות. אמנם, אל תוך כל ועד פלכי הזמינו גם חבר אחד או שנים מבין היהודים; אבל יתר החברים היו כלם מבין שונאי ישראל, והתשובות נתקבלו ברוח, שהיה שליט אז בספירות העליונות בפטרבורג. ממוהליב עיר מולדתי הבהילו אז את רעי שלמה זלמן לוריא, והוא ערך תזכיר מיוחד בשאלת היהודים בנוגע לפלך מוהילוב, ואנחנו עזרנו לו בכל החומר אשר מצאה ידנו בנוגע לשאלות שונות. מלשכתו של הברון גינצבורג נשלחו חבילות של חומר כלכלי והיסטורי לכל החברים היהודים בועדי הפלכים, ומליצי עמנו בכל ערי השדה עמלו להכין ולסדר תזכירים נגד כל האשמות והפשעים אשר טפלו עליהם. ואחדים משרי הפלך, בשלחם את החלטות הועדים לעיר הבירה, צרפו גם את התזכירים של חברי הועדה מן היהודים. ואולם – הועדים נענו לאשר קראו להם מעיר הבירה, החכמים הבינו את אשר רמזו להם מגבוה,– ואת מה שצריך היה להוכיח הוכיחו…


 

לד. הדור של התחיה    🔗

בקיץ ההוא הזמנתי את ארוסתי לבוא אלינו לפטרבורג. אנכי חשבתי, לפי מהלך הענינים, כי תעודתי בחיים הקרובים הבאים עלי היא הספרות ובה אתעסק והיא תהי גם מטה לחמי, ואת ביתי אכונן בפטרבורג. בשביל זה קראתי לחברתי בחיים העתידים לבוא ולראות ולהכיר את התנאים, שעל פיהם יהיה עלינו לבנות את ביתנו. חפצתי, כי תכיר את הורי וגם הם יכירו וידעו את זו, שהוכחתי להם לבת. עוד באביב נודע לי, כי באשדות הדניפר, בחרסון, פשט את הרגל אחד הסוחרים הגדולים מסוחרי היער והוא אכל הון רבים, ובתוכם גם סכום הגון של המיועד להיות חותני. המאורע הזה עוד הוסיף אומץ להחלטתי לסדר את חיי העתידים בפטרבורג ולא לשוב לערי תחום המושב. וזה היה אחד מן הנמוקים, שבשבילם החלטתי, בשובי לפטרבורג, לקבל את הצעת מערכת “הראסוויט” ולקחת עלי משרת מזכיר במשכורת חדשית קבועה, תחת אשר עד כה הייתי מקבל שכר סופרים לשורות.

להנאות את ארוסתי הרבה לא יכולתי. עלמה צעירה בת עירה קטנה באה אל ארוסה לעיר הבירה, – אבל כמעט בודדה היה עליה לשבת כל היום. מתשע בבקר עד שלש היה עלי לשבת במשרד המערכת, וכל הענינים הכספיים, המשרדיים וגם הספרותיים היו על ידי. הימים ימי קיץ, והעורך ומשפחתו יצאו לגור במשכן־קיץ, כמו שנהוג בפטרבורג, וגם רבים מבין העוזרים הקבועים נפזרו להם, ולולא דובנוב, שהיה מוציא חומר הרבה מתוך העתונים הרוסים הכלליים, שהרבו בעת ההיא להקדיש הרבה לעניני היהודים,– לא היינו יכולים למלא את המוטל עלינו. אך לעת ערב הייתי שב הביתה עיף ויגע, ואז היינו נוסעים אני וארוסתי ואחותי הצעירה לאחד מקומות הטיול אשר בסביבה. בקיץ ההוא בא גם אברהם גולדפדן, יוצר התיאטרון היהודי, הוא ולהקת משחקיו לעיר הבירה, וימצא לו בימה לחזיונותיו באחד הגנים אשר מחוץ לעיר, כמדומני, על האי הקריסטובי; הלכנו גם אנחנו אני וארוסתי לראות במחזה, ונפגשתי שם עם הסופר ג. בהרב, שבא גם הוא עם נות ביתו הנכרית, שלאחרי התנצרותו נשאה לאשה כדת, לבקר את החזיון, שהיה אז הופעה חדשה ברחוב היהודים. והנה גם במקום הזה של טיולים ומנוחה אחרי עמל היום לא נפטרתי מאותן השיחות, שהיו עניני כל היום במערכת וחוצה לה. בהרב היה אז כלו על צדו של פוליאקוב, ונגד בית הברון גינצבורג. מערכת ה“ראסוויט” היתה מתנגדת אל האפוטרופסות של האלופים בכלל, ואולם הרבה יותר אמון נתננו לבית גינצבורג, אשר באהבתם לעם ישראל ובישרם לא הטלנו כל ספק. והאמונה הזאת בבית גינצבורג היתה הרגשתו הפנימית של כל העם, של המון בית ישראל, שהתיחס אל הבית הזה בכבוד, בהערצה ובאמון, תחת אשר אל בית פוליאקוב, ביחוד הפטרבורגי, לא שעה ולא פנה בתלונותיו ובנגעי לבבו ולא הכיר אותו לראש ולמנהיג. הדבר הזה היה מרגיז מאד את שמואל פוליאקוב, עד שלבסוף היה מוכרח להכנע ולהתרפס לפני הברון גינצבורג, כי יפרוש גם הוא את כנפיו על “קרן לבעלי מלאכה ולעובדי אדמה” שיסד פוליאקוב. והסופר בהרב לא הניח גם את הזדמנותו עמדי בגן הקריסטובי ובבימה היהודית להשפיע עלי ולהטות את לבבי אחרי פוליאקוב, הנכון ליסד גם מושבות חקלאיות ליהודי רוסיא. “לרגלי “ההשכלה” – טען בהרב – רחק לב ההמון מעל יתר אחיו, ונוצר תהום בין הנאורים ובין האוכלוסים, ועם ישראל היה לשתי מחנות צוררות, בעת שהאומנות והחקלאות מושגים מובנים וקרובים ללבות ההמון, וגם הזכיות האזרחיות נתונות לעוסקיהם”.

מן המשפחות, שלא יצאו לגור במשכנות הקיץ, היתה גם משפחת הד“ר קנטור, שהייתי מבקר אותה לפעמים קרובות. סוף סוף קרוב היה קנטור אלי ברוחו, והאינטרסים הלאומיים היו לנו יותר משותפים, מאשר עם עורך הראסוויט ורבים מעוזריו מתוך הסביבה של המשכילים. אף פעם לא בקרתי בקור משפחתי אפילו בבית העורך בעצמו, אם כי שנים שלמות עבדנו יחד. השפה העברית, הספרות העברית וכל עניניה, החיים המסורתיים של היהודים בתחום המושב שהנהו עצם מעצמיהם ובשר מבשרם – כל זה אחד אותנו, דבּק אותנו עם הד”ר קנטור. היינו מתכנסים לביתו אני, ש“ז לוריא, ואיטינסקי, גרשון־בן־גרשון, הד”ר ל. כצנלסון (בוקי בן יגלי), שגם לא ידענו מקודם כי יודע הוא לכתוב עברית, באשר את עבודתו הספרותית התחיל ברוסית. היינו מתאספים, משחקים בשחמט, מבלים ערבים בשיחות בטלות, ומתוך הבטלות עוברים לספרותיות, לצבוריות, ומתחילים וכוחים בלתי פוסקים, ונעזבת הטבלא עם פסלי השח, ומצטננים ספלי התה, עד אשר יזכרו האנשים כי השעה מאוחרת, ועת לתת מנוחה לגברת הבית. ובחצר ההיא עצמה, רחוב הישמעאלי מספר שבעה, היה גם בית הדפוס של השבועון “רוסקי יעווריי”, גם היתה דירתו הפרטית של מר ברמן, אחד העורכים המקוראים של השבועון, ובנו וסילי, שכבר היה לתלמיד המחלקה הראשונה של האוניברסיטה, היה כותב בקביעות את ההשקפות־חוץ בשבועון שלהם, וכבר היה מתאבק בעפר רגלי הסופרים, ועסקנותם היתה חביבה עליו. הלא זהו וסילי ברמן מחמדנו, שהיה חביב על כלנו בתקופת חובבי־ציון ואשר התאבלנו כלנו על מותו בלי־עת בשחפת ירושה לו מאביו… כבר נראו אז בסוף הקיץ ראשי שני הזרמים של תנועת ההגירה: מי לאמריקה ומי לפלשתינה. כבר נשמעו אז חרש צעדי התנועה הלאומית בין צעירי אחינו, קול חרישי המתהלך לרוח התחיה. כבר שאפו רבים מבני הנעורים, כעבדים השואפים צל, אל החופש הלאומי, ועיניהם תעו לבקש ראש, אשר יורם את הדרך לשוב “הביתה”. נוסדו בינינו חוגים, קבוצות, אגודות. עוד היינו תועים בחשך, עוד היו כל מעשינו תהו, אך רוח אלהים, רוח מבקשי תחיה, תוססה בנו… לשוא תחפשו את עקבות הרוח הזאת בעתונים העברים של התקופה ההיא, ימי הקיץ ההוא. “הצפירה” היתה מוכרחה לפרסם ידיעות מזוקקות שבעתים ע"י הצינזורה בוארשוי, והיה החומר הזה שדוף קדים ולא הבליט אף במעט את מצב הרוחות אז. ובעל “המליץ” היה בעת ההיא, ככל זקני דור “ההשכלה”, כאדם שנטרפו ספינותיו, ובשום אופן לא יכלו להחליט, כי שגו ברואה, וכי הממשלה התיצבה על דרך שנאה להיהודים ברוסיא. הזקנים שבדור ההוא אבדו דרך, ואנחנו, צעירי העם, חפשנו, בקשנו, שאפנו, תעינו אז, עד שמצאנו את הדרך העולה ציונה…

ומה קשים היו חבלי הלידה של רעיון התחיה, ומה איומה היתה ההתלבטות! השאלה הגדולה והנוראה “לאן”? אם לאמריקה או לארץ ישראל, לא נתנה דמי לכל לב, היתה ענין הענינים לכל עסקני הצבור. בראשית הסתיו הלכו לעריהם פרוג ודובנוב למלא את חובתם לצבא, כי מלאו להם עשרים ואחת שנה. ובשובם אלינו לפטרבורג הביאו אל המערכת איש איש מחזון רוחו, את אשר קלטו בפלכי מולדתם. ההגירה בכלל התפשטה כבר באותה המדה, שגם העורים ראו ונוכחו, כי מן הנמנע להשקיטה ולהצר צעדיה, ואף כי להעמידה. היהודים מרוסיא יצאו בחפזון ובמנוסה, וכל איש לב בקרבנו ראה צורך לאומי בלתי נדחה לסדר את מסעי המחנות, למנות ועדים שיסדרו את הגלות החדשה, שהביאו על עמנו המאורעות, ולא יתעה העם בשבעה דרכים לאין מוצא. אבל לא היה איש, אשר יגיה אור על מחשכי החיים ההם. בסוף הקיץ, בחודש אלול תרמ"א, שבו להם לבתיהם צירי האספה שנקראה מאת גינצבורג־פוליאקוב, ואם כי בשבתם באספה בפטרבורג הסכימו בהרכנת־ראש לדברי האלופים, כי הכל נמצא במשטר ובסדר, וכי על דבר הגירה “אסור לדבר”; ואולם הן ישועות ונחמות לא הביאו בפיהם לאחיהם הנאנחים והנדכאים בערי תחום המושב.

בעת ההיא, בראשית החורף תרמ“ב, כבר התבהרו השטחים של שני הזרמים בשאלת היציאה. הדרום היה בעד אמריקה, ואך בערי התחום אשר בצפונית מערבית רוסיא נשמעו קולות חלושים בעד ארץ־ישראל. קרל נטר פרסם אזהרה בשם ועד “כל ישראל חברים” בפריז, לבל יהינו היוצאים מרוסיה לשום פניהם אל פלשתינא, לבל תראינה עינינו גלות שלישית מארץ אבות. בחו”ל נטה “המגיד” לצד ההגירה לארץ ישראל, ואולם גם הוא היה מהסס לאחרי שבאו אליו מכתבים מאת הסופרים העברים שבדרום רוסיא, ביחוד מאת יהל“ל, הנוטים להטות את זרם ההגירה לעבר האטלנטי. מבלי דעת אל נכון את מצב הרוחות שברוסיא, פנה הר”ד גורדון אלי במכתב, ויבקש ממני להעמידו בקרן אורה, על מה ומדוע נפלגו הדעות בין אנשי הדרום ובין עסקני ליטא ורוסיא הלבנה בדבר מקום ההגירה. דעתי אני היתה כי אנשי הדרום, שלפי הערך הם תושבים חדשים במקומותיהם, ביחוד ברוסיא החדשה ובפלכי אשדות הדניפר, אבדו להם הרבה מרגשותיהם הלאומיים העמוקים, מן המסורת הלאומית הקלוטה בתוך הדם, וראש וראשונה לפניהם שאלה החיים החמריים, שאלת הלחם, ומכיון שאין ספק כי שאלת הקיום החמרי נפתרת יותר על נקלה באמריקה, לכן הם שמים את פניהם לארצות הברית. אחרת היא הרוח, השוררת ביהודי ליטא וזאמוט. המסורת הלאומית הכתה ביניהם שרשים עמוקים, ולחייהם גם במקום גלותם כבר הספיקו במשך דורות רבים לתת צורה לאומית, וחייהם הם חיי עם, ואם גזרה מן השמים, כי ינטשו מעל אדמת מושבותם, אזי היו שואפים אלי מקום, בארץ שיוכלו לבנות את החיים הלאומיים היקרים בעיניהם על יסוד יותר בטוח, בארץ שכל תנאיה מתאימים לחיים לאומיים מוצקים, בארץ שכל החי, הדומם, הצומח וגם השמים ממעל והאויר על האדמה ישתתפו כלם יחד לעזרנו לחדש את יפי העם העברי כקדם. את כל זה בארתי לרבי דוד גורדון, והוא שמח מאד על דברי.


 

לה. ז. ד. ליבונטין    🔗

אפשר מאד, כי את הפרק הזה יכירנו מקום אחר, והנני כמו שב שנים אחדות אחורנית, והוא יהיה כעין “פסקא באמצע פסוק”. אבל אין שלשלת המאורעות של חיי אדם נמשכת בקו ישר, סובבים סובבים הולכים החיים, ואין בהם מוקדם ומאוחר.

כבר הזכרתי פעמים אחדות אה שמו של זלמן־דוד ליבונטין, אשר ארש לו את בת דודי, ואשר בבואי לעיר גורקי ישבתי בבית הוריו והיה לי לחבר ורע (פרק ה). אחרי חתונתו התישב בבית הורי אשתו, זאת אומרת בחצרנו, חצר הסבא שלי. שרטוטים רבים מצורתה הרוחנית של החצר ההיא תארתי בפרקים שונים בספרי “כבר”. זו היתה חצר סגורה ומסוגרת במובן הרוחני, אין יוצא ואין בא לכל רוחות חדשות, ועל המסורת שמרו במאד מאד. אנכי הייתי אולי הראשון אשר אמר לפרוץ לו גדר ולצאת אל המרחב, ואולם זרועות ברזל לא היו לי, והבודד בשדה לא יאסור מלחמה. הקטנים בשנים ממני הן לא יכלו להיות בעזרתי, והגדולים מהם רבים היו נגדי. והנה כמעט בהיסח הדעת נמצא לי בסביבתי בחצר בית אבותי, אדם קרוב לרוחי ולכל שאיפותי, והאיש נתקרב אלי גם קרבת משפחה, ויהי כאחד מילידי החצר, כאחד מאתנו. אמרתי: בהיסח הדעת, כי הלא דודי החסיד השיא את בתו לצעיר בר אורין, בן של הורים חסידים, וגם לא עלה על לבו, כי האיש שנתן לו את בתו התחמץ קצת, והוא כמוני, כלומר: כאחד מן הבחורים, הטעונים בדיקה בדעותיהם. אך עובדה היא, שהאברך הצעיר הזה כבר יודע רוסית, היה גם מקוראי “המליץ”, שיצא קודם לזה באודיסא, נתפס להשכלה ולכל דעותיה הנפסדות… ואנחנו שנינו התקשרנו קשר אמיץ.

זלמן־דוד לא היה גדול ממני לא בשנים, לא בתורה ולא בהשכלה. אבל מעלות יתרות, בכל זאת, היו לו עלי. הוא היה “אברך”, בעל־הבית’ל במבטא ההמון, אדם נשוי, בעת שאנכי הייתי “בחור”, רוק, עלם צעיר, ואם כי, כמו שאמרתי, בני גיל אחד היינו, וגם הייתי גדול ממנו בשלשה חדשים, אבל, לפי המובנים בעת ההיא בחוגנו, זכיותיו של בעל־אשה הרבה יותר רחבות מאשר לעלם, לרוק, שהוא כאחד הנערים. אחרי מדותיו והליכותיו של אברך אינם בודקים, בעת שבחורים צעירים זקוקים לשמירה, ולא יפול עליהם צל ביום שידובר בהם “נכבדות”. גם מצבו הכלכלי של אברך יותר טוב, והיה זלמן־דוד יותר מסוגל למעשים רבים, שהיו קשים עלי. לי היו אחים ואחיות גדולים ממני בביתנו, ולכן לא היה לי חדר מיוחד בדירתנו, אם כי היתה די רחבה; ולרעי האברך היה, כמובן, חדר מיוחד, ואפילו דירה מיוחדת הקציע האב הזקן בחצרנו לזוג הצעיר, לחתן בתו הבכירה. כל ספר שאני מביא לביתנו ידים רבות ממשמשות בו, בודקים אותו, ואחי הגדול גם יודע לבקר בין טוב לרע, בין ספר “ממש” ובין ספרים חיצונים, תחת אשר זלמן־דוד חפשי בביתו ועושה שם כרצונו ואין מהרהר אחריו. וגם שאלת הכסף, הנחוץ לרכישת ספרים משלנו,– לאו מילתא זוטרתא היא. אנכי הייתי יכול לרכוש לי ספרי מליצה רק בערמה, בגנבת דעת. הייתי לוקח מאת מוכר הספרים היושב בחצרנו על חשבון הסבא ורושם בפנקס במקום “הצופה לבית ישראל” של ארטר – איזה ספר של.שאלות ותשובות". מאת הורי הייתי מקבל דמי־כיס לצרכי חול, אך לא לקנית ספרים: "ספרים הרבה בארונות הגדולים בבית, ולמה לך עוד? ". אבל זלמן־דוד הלא אברך הוא, נדוניא שמורה לו, ובידו להוציא כחפצו.

אך גם רעי היה זקוק לי. אל לשכוח, כי הוא בא לגור אלינו, ועליו עוד להתאזרח בחצרנו, והן לא על נקלה יהיה הזר לאזרח לכל חקותיו ומשפטיו. אני – נכד הסבא, בן בנו, יליד החצר, “נסיך הדם”, כמו שהיה קורא לי לץ החצר, משה ביחובסקי, ואך טוב היה להצעיר החדש, הבא אל משפחתנו, כי אחד ממנה יהיה צלו על יד ימינו ויורה לו תמיד את המעשה אשר יעשה ואשר יחדל. אפשר מאד, כי גם ערכי כשאני לעצמי היה מרום בעיני חברי החדש, אחר שאני כבר “נסיתי את הנוצה” בעת ההיא, פרסמתי דברים בדפוס, והיחס של “הקורא הנכבד” אלי לא היה חסר כבוד וקצת הערצה. וגם אני הוקרתי ברעי מעשיות ידועה, מה שלא היתה בי. אביו של ליבונטין נשא משרות אצל האדיר פוליאקוב קרובו, והמשפחה גרה שנים אחדות בערי רוסיא הפנימית, וזלמן־דוד זה ידע וראה גם את מוסקבה הבירה, ראה והכיר “עולם ומלואו”, – תחת אשר אני עוד טרם ראיתי אפילו את מסלת הברזל, ויהי בעיני כאיש אשר ידע את העולם ואת נסיונותיו הרבים והשונים, שהיו זרים לי.

ורוח אחת לבשה את שנינו להביא שטף חיים חדשים אל המים השקטים בחצרנו, בסביבותינו. שבע כבשות לא הצבנו, בין בתרים לא עברנו וברית מלח לא כרתנו, אבל אחוה ורעות קשרו אותנו יחד. אני הייתי איש עצתו להאיר דרכו באשר יכולתי, וגם הוא שש לקראת הצלחותי, גאולתי מעבודת הצבא ונסיונותי בספרות שהצליחו.

ובעזבי את חצר אבותי ואת מולדתי, בסתיו תרל"ח, ללכת אל אבי לפטרבורג לבקש לי מעמד לחיי העתידים, יצא גם זלמן־דוד לשחר לטרף ולעשות לביתו. שנות ארוחתו על שלחן הורי אשתו כלו, והוא שלח את ידו במסחרים שונים. ההצלחה לא האירה לו פנים בעסקיו השונים. אבל עוז רוח לו, והוא האמין בכחותיו, וינסה את כשרונותיו בכה ובכה, וגם אל מערכות המלחמה הבלקנית שהיתה אז נסה ללכת, אך שב על עקבו בלא כלום. וכנהוג, לא ארכו הימים ומכל הון הנדוניא נשאר אך מעט, או כלה כלו. בעת ההיא היה במוסקבה, ושם החליט לשמוע שעורים בתורת הנהלת הספרים, וירכש לו את התורה הזאת, ויחליט לעשותה קרדום לחפור בה ולמטה לחמו. ביתו ומשפחתו נשארו במוהילוב, בחצרנו המשפחתית, והוא נדד לערי הדרום, במקום שהמסחר והתעשיה היו יותר מפותחים מאשר ברוסיא הלבנה, וימצא לו משרה לפי ידיעותיו וכשרונותיו.

ובכל הימים הרבים ההם לא פסקה חליפת־מכתבים בינינו. איש איש מאתנו ידע תמיד מכל העובר על רעהו, וביחוד היינו משותפים בכל הענינים הלאומיים, שהיו מנסרים בתקופה ההיא בלי הרף בעולמנו. העתונים הרוסים לעניני היהודים הביאו זרמי חיים חדשים, שנהיו למקורות מחשבות לא שערון להצעירים המשכילים האמונים עלי ההכרה הלאומית. כזה היה ליבונטין, הקורא הותיק של “השחר” ושל ליליענבלום. התעמולה לשאיפות לאומיות, לתנועת התחיה הלאומית, קבלה בעיני הצעירים המשכילים ברק מיוחד, מלא הוד והדר לאחרי שפנו לה מקום העתונים שלנו בשפה הרוסית. אם סמולנסקין כתב בשעתו, לפני כששים שנה, שאין לנו להתביש בתקותנו הלאומית כי עוד ישוב עם ישראל לתחיה, הלא מכאן ראיה, כי היתה בושה כזו בלבות המאמינים, ולא העלו אותה על דל שפתם. והנה שמחו הצעירים הלאומיים לראות, כי בפטרבורג, בעיר הבירה, ובעתונם של ראשי האינטלגנציה העברית, כהני הטמיעה,– כי שם הורם והונף הדגל העברי הלאומי. ומשנה שמחה שמח ליבונטין לראות בין הצבא הלאומי החדש את רעו הטוב, את האיש אשר יחד ינקו את שדי הספרות העברית, ושאיפותיהם הלאומיות התפתחו ועלו בקנה אחד. הקורא כבר יודע, כי בתקופה ההיא החלפתי את עטי העברי וכתבתי את אשר בלבי רוסית, וזה עוד הגדיל את ערכי בעיני חברי.

זה היה בראשית החורף תרמ“ב. תנועת היציאה הקיפה כבר את כל “תחום המושב” אשר ליהודים ברוסיא, וגם עקבות התנועה לשיבת בנים לגבולם, התנועה הפלשתינאית, נכרים היו במקומות רבים. זלמן־דוד ליבונטין נשא אז משרה בבית־מסחר הגון בקרימנצוג. והנה קבלתי ממנו מכתב, המודיע לי כי הוא החליט לצרף את מחשבת היציאה לארץ ישראל למעשה, כי הוא עוזב את משרתו והולך לארץ ישראל… לא האמנתי, מפני כי ידעתי כי אשתו והוריה וכל הסביבה יתנגדו לזה. גם אני נסיתי להניא את לב חברי מן הצעד הזה. אנכי הייתי אמנם בין המטיפים להגירה לארץ ישראל, והתנגדתי בכל לב ליציאה לאמריקה. זו האחרונה היתה בעיני כגלות חדשה, כמקום להתבוללות, כמו שהתבוללו היהודים במערב אירופא, תחת אשר לא”י אנו שבים ע"מ לשוב לתחיתנו. ואולם ההטפה שלי היתה מכוונת אל ההמונים, אל הנושא הנעלם אשר ידעתי לכנותו בשם, אבל את פניו לא ראיתי – אל העם. כי גם אנכי הנני חלק מן הנושא הנעלם הזה, מן העם, וכי גם אני זקוק לאותה התרופה הכללית, ששמה עליה לארץ אבות, – זה לא עלה על לבי, או, לכל היותר, זה עוד לא בא לידי גלוי והכרה מוחשית. אמנם היתה הצעה וגם הסכמה ביני ובין אחדים מחברי (ברמן, פרוג, ש"ז לוריא) ללכת לתור את הארץ,– לתור אותה בשביל אחרים. והנה – האדם הקרוב אלי מאד, קרבת משפחה וקרבת מחשבות ושאיפות – הולך להגשים בפועל את המחשבה, לקיים בעצמו את אשר אנו מטיפים לאחרים.

ועד שאני כותב אליו, והוא עונה לי – והנה אחד המכתבים בא לידי מחרקוב, ועוד שבוע, ועוד שבוע, והמכתב בא מארץ ישראל… נסיעה זו קדמה קצת לתנועת ביל"ו, וליבונטין גם לא ידע דבר על אודותיה. אין יודע דרך התנועה. מאשר לא נדע יבוא הרוח ויגע באחד המיתרים הנסתרים במערכי הלב של בני האדם, ויש אשר נגדו תתפרץ רוח אחרת, רוח מתנגדת, ויתעורר שאון, והמו לבבות רבים, והיתה לתנועה מקיפה. נפלה הברה בקרימנצוג, ונביא שקר הופיע מיליסביטגרד, והתעורר הרוח הלאומי בלבות אחדים, מתי מספר, והקיף הרוח עיר ומתים, והגיע עד חרקוב, ונוסדה אגודה גם שם, – וזלמן דוד ליבונטין יצא במלאכות לארץ ישראל, ואת ברכתו ליום חתונתי קבלתי ממרחקים. עוד הרבה־הרבה פעמים נפגש שנינו בדרכי חיינו.


 

לו. יובל יל"ג    🔗

למן היום אשר שב המשורר יל"ג מגלותו מאולונצק המדינה נעשו היחסים בינו וביני חיוביים כלם. קודם, כשהיה גורדון מזכיר הקהלה ומזכיר החברה “מרבי השכלה”, ומפתחות שני המוסדות הצבוריים האלה היו תחת ידו, הייתי בהכרח בא עמו לפעמים גם בנגודים. לי היה צורך לעתים קרובות להשתדל אצלו לטובת זה או אחר, ומפני שאין אדם יוצא מאת עסקן צבורי וחצי תאותו בידו, לכן היה לי גם לדבר קשות אל גורדון, בפרט שלא היה אדם נוח לדורשיו. ואולם בשובו לפטרבורג לאחרי שסבל גלות ומאסר על לא פשע בכפיו, ושב לעיר הבירה אך לא למשרותיו, והיה חסר כל השפעה, וגם מקורות חייו דללו וחרבו,– היה האיש בעינינו יקר ולא מנענו ממנו כל כבוד. היה לפנינו לא פקיד וגבאי צדקה קשה־הלב, רק יהודה ליב גורדון ראש המשוררים העברים אז, גורדון המשכיל והמלומד, גורדון הסופר בעל הכשרון הבלתי שכיח, גורדון הפקח ואיש־שיחה מענין ולוקח לב. והייתי מבקר אותו בדירתו ברחוב הניקוליבי, היינו משוחחים על הענינים הספרותיים, ושיחתו היתה נעימה עלי ותמיד מענינת.

כך ישבנו לנו באחד הימים בראשית החורף. ישבנו שנינו בביתו, בחדר עבודתו שלא היה מרווח ביותר. האח לפנינו מבוערת, ועל כרכב האח נצבים הפסלים “חריף” ו“בקי” מעשי ידי אנטוקולסקי. נתגלגלה השיחה על וילנא, עלו זכרונות קדומים, והנה ספר לי המשורר, כי עוד מעט, כמדומני בכ“א כסליו הקרוב, תמלאינה לו חמשים שנה. אין אני מן האוהבים את החגים, שבודים להם האנשים מלבם מן הששים לקראת סדור חגיגות, ובכל זאת שמרתי את הדבר בלבי. היתה אז תקופה כזו, שאנחנו זקוקים היינו לכל דבר, אפילו למקרים מלאכותיים, אם אפשר לומר כך, כדי להדגיש ולהבליט את ערך היהדות והסופרים העברים, ולתתם עליונים בחיינו. כמו זרים נחשבו סגולותינו בעיני דור ההשכלה, ועלינו היתה איפוא אז החובה להתהלל ולהרים על נס את כל אשר ברך ה' את עמנו ואת ספרותנו. לאחרי זמן מועט הביא מר פ. גץ את הידיעה אל מערכת הראסוויט, כי בקרוב יוחג חצי היובל למיום שיצא הספר “אהבת דוד ומיכל”, ספר השירים הראשון שפרסם י”ל גורדון. שנים אחדות לאחרי זה, כאשר יצאו “כל שירי יל”ג“, קרא הר”ש דובנוב לגורדון בשם ניקרסוב העברי. ההשואה, לפי דעתי, לא היתה נכונה, כי לא הרי ניקרסוב כהרי גורדון. אבל זה רק מראה, כי גדולה היתה התשוקה בלב כלנו למצא גם מתוך הסופרים והמשוררים העברים משורר, אשר רוחו יהיה המבוע, כפי מבטאו של ביליק, לכל ההרהורים הכבושים של טובי המשכילים, לכל הזרמים השוטפים ברחוב היהודים, ואשר לא נבוש בו על פני חוץ. וי“ל גורדון היה מתאים מאד אל המטרה, אל האידיאל שצירנו לפנינו. רודה היה יל”ג גם בשפות אירופא אחדות, לא היתה בו כלום מהבטלנות של חובשי בית המדרש, שרבים־רבים מסופרינו ומשוררינו בעת ההיא היו מצוינים בה, והיה באמת משורר בחסד עליון. ושמחנו לקראת המקרה של היובל להשתמש בו.

עורך הראסוויט הסכים על ידי לשתף את העתון בחגיגה ספרותית זו. בשרנו את דבר החגיגה שבועות אחדים קודם, ואנכי כתבתי הערות אחדות בענין זה בכרוניקה. פרוג הכין שיר מיוחד לכבוד הגליון, אשר יצא בשבוע החג, הזמַנו תמונת המשורר, ואל התמונה נתַנו הערכה ספרותית. את זו האחרונה צריכים היו לכתוב או דובנוב, או ש“ז לוריא. ואולם דובנוב עוד טרם שב לפטרבורג מנסיעתו למולדתו בענין חובת עבודת הצבא, וגם לוריא היה במוהילוב לרגלי התזכיר לועדת־הפלך בשאלת היהודים. חכינו לשובם של אחד משני אלה, ורק בימים האחרונים, באין אחר, כתבתי אנכי את ההערכה הספרותית לתמונתו של המשורר. זכורני, שכתבתי את המאמר בחפזון גדול, מבלי שהיה לפני כמעט כל חומר, ואך עפ”י רשימתו של הד“ר ויליאם צייטלין בספרו הביבליאוגרפי לספרות העברית. המאמר יצא קלוש וחלש, נכתב “כדי שלא להוציא את הנייר חלק”, אבל כבר רכשתי לי בעת ההיא את הנוסח הנחוץ, והעורך, אשר עברית לא ידע וכל מושג על דבר ערכו הספרותי של בעל היובל בפרט ושל השירה העברית בכלל לא היה לו, נתן למאמרי מקום סביב התמונה, בראש הגליון. את עצם החגיגה קבעו ליום 29 לאוקטובר. כמובן, איש לא ידע את היום, שבו ראה אור הספר לפני עשרים וחמש שנה, ואת היום האמור קבע רוזינפלד, עורך הראסוויט, באחת ההערות שכתבתי בגליון שקדם ליום החג. רוזינפלד היה עורך־דין, והוא בדק ומצא שביום ההוא אין לו כל עבודה ומשפטים בבתי המשפש, והלך וקבע את היום הפנוי ההוא ליום החגיגה. היתה בקביעה וו גם כונה מיוחדת. השבועון השני “רוסקי יעווריי”, היה יוצא ברביעי בשבוע והראסוויט בחמישי בשבוע. דחינו את יום צאת הגליון ליום הששי, ובאופן זה יכול היה העתון שלנו להקדים את המתחרה בו בידיעות מפורטות ע”ד פרטי החגיגה כמעט בשבוע שלם.

בבקר יום החגיגה באו קבוצות קבוצות לביתו של חתן היובל לברך אותו. ובערב היה המשתה בבית האכל של חרנס, בית־האכל הכשר והיותר מסודר בעיר הבירה. אני ופרוג היינו בין המסדרים, ומיד ליד עברה אגרת כתובה הדר לכבוד המשורר ומשפחתו. המשורר, במקום תשובה על הנאומים הרבים, קרא שיר באידית, ששמו היה, כמדומני, “לייבצקה דער בעל לשון”, מזכרונות ילדותו, כאשר אך החל לנסות כחו במליצה ושיר. כאמור, נאומים לא חסרו, והמשתה נמשך עד שעה מאוחרת בלילה. ממחרת נאספנו אל המערכת. כלנו עיפים ויגעים מליל הנדודים שעבר עלינו, ואיש מאתנו, מעוזרי המערכת, לא חפץ ולא יכול ללכת ולערוך בשביל העתון את פרשת החגיגה. האחד הטיל על השני את העבודה לכתוב את פרשת הערב ואת תוכן הדרשות. האדון העורך מאיץ בנו, כי על כן הלא העתון צריך לצאת היום לאור, וכמו שספרתי הלא בכונה דחינו את יום צאתו. פתאם נשמע קול הפעמון במבוא חבית, ואל חדר המערכת נכנס – ש"ז לוריא. הוא אך עתה שב ממוהליב, ויסר אל המערכת. “הנה הוא – קראתי – ישב ויכתוב את פרשת החגיגה”.

– אבל הלא זה עתה באתי, ובסעודה לא השתתפתי, אמר לוריא.

– אין דבר – אמרתי לו – זה לא כלום. שבה וכתוב. 

וש“ז לוריא דרש סעודת בקר, וישב ויכתוב את דבר החג לכל פרטיו. את תוכן הדרשות כתב על פי הדברים אשר הגדנו לו אנחנו, ואת אשר שכחנו או לא שמענו חבר לוריא משלו, וישם בפי האנשים דרשות מתאימות להשקפותיהם, שהיו פחות או יותר ידועות לנו, באשר גם האנשים היו ידועים לנו. מר פ. גץ נאם בגרמנית, ולא הצטין בכשרון הדבור, ואנו היינו בשעת נאומו בחדר הסמוך, ולא ידענו כלום מה נאם. ואולם זמן קצר קודם לזה פרסם מר גץ מאמר מקיף על דבר האתיקה, ולכן רשם לוריא בהרצאת הנאומים, כי מר גץ הדגיש בנאומו את הצד האתיקה שבשירי י”ל גורדון. גץ בא אחר כן אל המערכת וטען שלא היו דברים מעולם, ולא זה הוא החזון אשר יצא בנאומו; ואולם אנחנו שלחנו אותו אל – ש"ז לוריא.

וצריך אני להוסיף, כי היובל הזה, החגיגה שסדרנו ליל“ג, היה פרי יחס לבבי אל השירה העברית וגם, בפעם הזאת, אל המשורר. אה החגיגה סדרו אנשים, שהתיחסו בהערצה אל הכשרון הבלתי מצוי, שחפצו לגרום ליל”ג שעה של קורת רוח. אנכי יודע את הטכניקה של חרושת היובלים השונים, שעל־פי הרוב חתני היובל הם גם המעוררים והמזכירים את אנשי סביבם על “היום הגדול” הקרב לבוא, יוצרים, במחילה, בעצמם את התעמולה הנחוצה… ואולם בנידון דידן, במה שנוגע ליובלו של גורדון, היה כל החג הפתעה בשבילו. הוא גם נסה לחרחר קצת את אחד מן המשתתפים, שבעצמו לא ידע עברית ואת ערכו של המשורר לא הכיר, על מה ולמה סדרו את השאון הזה. הרגשנו צורך נפשי לתת איזה פצוי לאיש, אשר לפני שנים אחדות סבל נוראות על לא פשע בכפיו, על חפצו לשמור על כבודה של החברה “מרבי השכלה”, לבל יחולל שמה ע"י איש נקלה, שהתפרץ אל תוכה. הוא היה קרבן, חטאת הקהל, והצבור העברי אז בפטרבורג הרגיש, כי עליו החובה לכפר את פניו בחגיגת כבוד.

היחסים ביני ובין יל"ג היו חיוביים אך לידי ידידות ולבביות לא הגיעו לעולם. וכמדומני, כי כאלה לא היו להמשורר עם שום איש, ביחוד מאלה שהכירו אותו פנים אל פנים. ישנם אנשים, שאתה מכבד אותם מרחוק, ואם אתה נפגש עמו מקרוב, אזי אתה נעשה לאוהבו, והוא לידידך, אתם מתקשרים איש אל רעהו כמעט קרבת משפחה; כזה היה, למשל, סמולנסקין. ואולם ישנם, להיפך, טפוסים כאלה, שאתה חובב אותם, שואף להודע אליהם, להתקרב אליהם כל הימים שלא ידעת אותם פנים בפנים; אבל כל־כך הרבה חוחים צצים פה ושם על ענפי השושנים, כל־כך רבו הנימים הבלתי נעימים, שאתה מרגיש בקרבתך אל האנשים האלה, הדוחים אותך, המעכבים אותך על דרך התקרבותך אליהם. ומאלה היה גורדון. היה שש להרעימך להטיל בפניך מומים בכשרונות האנשים החביבים עליך, ואף את אחד מן הסופרים החכמים והמשוררים בני גילו לא אהב. הוא הרגיש את עצמו מרום ונשא על כלם, ולא הכיר בערכם ובפעולתם, והיה מבטלם בלבו ובפיו ומדגיש תמיד את המגרעות, שמבלעדיהן אין שלם אלא אחד. זה האיש גורדון היה כשרון בלי מצוי, ידיעותיו היו רבות וכלליות, ומשרתו – מזכיר קהלת ישראל בעיר הבירה ומזכיר־מנהל עניני החברה להרבות השכלה ביהודי רוסיא – נתנה בידו מפתחות להשפעה כבירה. ויכול היה האיש הזה לתפוס לו מקום תמונה מרכזית בחיים הצבוריים בזמנו,– אבל, לדאבוננו הגדול, חסרו לו אותן המדות, המקרבות את האדם לבריות, וממדותיהם של תלמידי חכמים סגל לו את לחישות השרף, עקיצת העקרב וכויות הגחלת, ולכן גם אנשי שלומו רחקו ממנו. שנים צדדים לכל מטבע – זהו האדם.


 

לז. דבר אל בני ישראל ויסעו    🔗

גם החגיגה הספרותית הזו, גם כל מאורע ומאורע בחיי אחינו אז בארץ, באו, כמים עלי טחנה, להגביר ולהאדיר את שטף התנועה הלאומית בקרב בני הנעורים אז. כבר היה לנו בעת ההיא חוג לא־קטן מתוך הצעירים, כבר הסתדרנו לאגודה אחת, שהרימה את דגל התחייה הלאומית. לא בקול ענות גבורה, לא הרבינו שאון, והיינו מתאספים עשרה, חמשה־עשר איש, ודנים על צפונותינו, אבל ההכרה הלאומית היתה חזקה בקרבנו. מאנשי “רוסקי־יעוורי” נלוו אלינו וסילי ברמן, צעיר מלא אש קודש, והוא הביא אל חוגנו כחות צעירים רעננים מן התלמידים והתלמידות של בתי מדרש הגבוהים חבריו. זוכר אני את אלגא סימקין (גברת נמירובסקי, ביקטרינסלב) ואת ברטה פלקסר אחותו של הסופר פלקסר־ואלינסקי, את יאנושפאלסקי, ועוד רבים,– איה הם עכשיו?.. גם ולדימיר איבנוביטש, כלומר זאב בן יונה טיומקין, היה מבני חוגנו. קראנו לאגודתנו “אחות ציון”. עלי היתה העבודה רבה מאד: עבודת המזכירות במערכת, עבודה בקרב החברים, שהייתה עלי יתר מאשר על אחרים. כי רובם היו עמוסים דאגת הפרנסה, בעת שלחמי ומימי היו בטוחים בבית הורי. באתי בחליפת מכתבים עם סמולנסקין, עם הר“ד גורדון, ואנחנו נהיינו החצוצרה למסע המחנה לארץ ישראל… בחורף ההוא, חורף תרמ”ב, חדלה ההגירה, היציאה מארץ רוסיא, להיות לשאלה ותהי לעובדה, חדלה ההלכה ותהי למעשה.

ובעת ההיא בא הד“ר יצחק ארשאנסקי לפטרבורג. יצחק ארשאנסקי, אחיו של אליהו ארשאנסקי, – זה גבריאל ריסר של היהודים הרוסים – היה בתוך הצירים שהשתתפו באספת העסקנים בחודש אלול תרמ”א, האספה שדברתי עליה באחד הפרקים הקודמים. היה שלוח אל האספה מקהלת ישראל ביקטרינסלב. האספה בחרה בו לחבר המלאכות, שנשלחה אז אל הגרף איגנטיוב וכתב בקשה בידה על שם הקיסר. אחר כן הזמין המיניסטר אליו את ארשאנסקי, וימסור לו את התשובה, ובאותו מעמד בקש ממנו לערוך לפניו תזכיר והרצאה על שאלת היהודים ברוסיא. ביום השבת, בששה עשר ליאנואר, התיצב ארשאנסקי לפני הגרף איגנטיוב וימסור לידו את ההרצאה על מצב היהודים ברוסיא. ויותר מה שהיה כתוב על הנייר הוסיף הד“ר ארשאנסקי בפיו לאיש שיחתו, ויתאר את מצבם של היהודים התועים ואובדי עצות. היהודים חושבים את עצמם לאזרחי רוסיא, נושאים הם בעול כל חובותיה, והנה אין הממשלה מגינה עליהם ועושקת את זכיותיהם האזרחיות. המיניסטר ענה, שאין ליהודים להתאונן לפני הממשלה, אחרי שלהם מגנים אחרים מבלעדיה, וכל גדולי ועשירי היהודים בחו”ל עומדים להצילם ולהגן עליהם מידי הממשלה ומכל רודפיהם. על עקיצה זו ענה הד“ר ארשאנסקי, כי אמנם נוכחים היהודים בחו”ל לדעת, בהכירם מקרוב אה יהודי רוסיא היוצאים ממולדתם ובאים אליהם, כי גם היהודים האלה הם כנים, טובים וישרים, ואך עול עושה הממשלה הרוסית, היוצרת בשביל אזרחים טובים אלה חוקים מגבילים ורודפת אזרחים כמו אלה. המיניסטר אמר, שאין איש ברוסיא רודף את היהודים, וכי את מחוללי הפרעות מסרו למשפט. ויאמר לו הד“ר ארשאנסקי: לו התחוללו הפרעות נגד אחרים, כי אז היו המשפטים קשים; והממשלה היתה אוחזת באמצעים אחרים נגד הפרעות שלא תקרינה כאלה. אז אמר המניסטר בהתגלות לב, שאין הנדון דומה לראיה: אתם, היהודים, זרים בארצנו, ואין הזר רשאי לדרוש זכיות שוות עם בעל הבית. אנחנו, הרוסים, אדוני הארץ, ואתם אך לגור אצלנו באתם, ועליכם להסתפק במה שאנו נותנים לכם. אם לא טוב בעיניכם, – לכו לכם באשר תמצאו דירה חדשה… והוסיף המיניסטר וידבר דברים ברורים אל הד”ר ארשאנסקי, כי גבולות המערב פתוחים לפני היהודים היוצאים מרוסיא, והם רשאים לצאת את הארץ, רק שלא יעזבו בארץ אחריהם את הזקנים והחלשים, ושישלמו קודם צאתם את חובותיהם להממשלה; כי תחום־המושב ישאר בתקפו גם להבא, ואל הפלכים בפנים רוסיא לא יתנו להיהודים לבוא; כי אם תמצא הממשלה איזו קרקעות שוממות במקומות רחוקים ובודדים, אז אולי תאות הממשלה לתת שם אדמה למושבות חקלאיות להיהודים, אם לא תמצא בזה נזק לתושבים אחרים. והגרף איגנטיוב אמר בפירוש, כי הרשות ליהודים, מבלי שים לב אל החק הכללי האוסר תעמולה לטובת היציאה מן הארץ, לסדר להם ועדים ליציאה, אם אך יגישו בקשה אודות זה אל השלטונות, וגם הוסיף כי כל יהודי, היוצא מרוסיא, לא יוכל לשוב אליה עולמית.

הד“ר ארשאנסקי מהר לפרסם את שיחתו עם המיניסטר, ובהוספה מיוחדת להראסוויעט נדפסו כל דברי השיחה שחור על גבי לבן. זו היתה פצצה מרעישה מאד. המצב נעשה ברור. אם עין השלטון רעה ביהודים, אזי כל הגנה לא תהיה לנו, הפרעות לא תחדלנה, ואולי גם היא בעצמה תסדר אותן. הנה היו בחורף ההוא פרעות בוארשוי, העיר הפולנית, ומחוללי הפרעות היו קצפים, בני רוסיא הגדולה, שבאו לשם כך לוארשוי, ואין יודע מי שלחם, ואין יודע לאן נעלמו אחרי כן… עין בעין נוכחו היהודים, כי הממשלה הרשעה חפצה להפטר מיהודי רוסיא ויהי מה, ומי ידין עם אגרוף כי גבר, עם זרוע עריצים. אמנם, הצדק על צדנו, הצדק האוביקטיבי, וזכות אחת לנו על אזרחות ברוסיא כמו לכל תושביה. הזכות לנו – כה טענו אז המשכילים והסופרים – לצאת מרוסיא ברצוננו וגם לשוב אליה ברצוננו; אבל מה יוסיפו ומה יועילו דברי היושר והמוסר והצדק, אם לנו עסק עם שודדים, עם שלטון עריץ ועושק, האומר לנו מפורש: טולו וצאו כל עוד נפשכם בכם. הדוקטור ארשאנסקי היה מעוזרי ה”ראסוויעט" בהוסדו בתרל“ט, ואך בא עכשיו לפטרבורג נכנס אל המערכת לעבוד בה ולהטיף ליסוד הועדים לעניני היציאה. יום יום הייתי יושב עמו, עוזר לו בעבודתו, וראיתי את מסירות נפשו לגורל עמו. אותו שמו אל מול פני המלחמה החזקה לא רק הגבירים, שהשיחה עם המיניסטר שנתפרסמה הכחישה את כל הבטחותיהם ודבריהם, כי הכל הולך למישרים, אך גם העתון “ואסחאד” חרף קצת את ארשאנסקי, ההולך להתיצב ואיש לא שלחו, ומפרסם שיחות בהוספות מיוחדות ומתעטר בעטרת שתדלן של כלל ישראל. העתון האחר “רוסקי יעבריי” היה תמיד שופרם של אדירי היהודים בעיר הבירה, והיה מביע את השקפותיהם של אלה, או אשר ימצא חן בעיניהם. והד”ר ארשאנסקי היה בודד במועדו.

ואולם בודד לא היה. עמו היה העם, המון בני ישראל. אוכלוסי היהודים ברוסיא הבינו היטב את
דברי המיניסטר להד“ר ארשאנסקי, ידעו לקרוא גם בין השיטין, והוציאו את המסקנות המעשיות. היציאה מן הארץ התגברה ותהי לשטף כביר, אשר זרם לכל ערי הגבול. השאלה: לאן, אם לאמיריקה או לארץ ישראל, היתה ענין לסופרים, שאלה עיונית, אקדימית; החיים ידעו אך אחת: – לצאת מתוך הארץ, לברוח לאן אשר תשאינה העינים, כל עוד נשאר מתום. עמו היתה האינטלגנציה העברית, שלא חשבה להסתיר את המצב מעיני האוכלוסים ולכחד את האמת המרה תחת הלשון. והשבועון “ראסוויט”, כלי מבטאם של המשכילים, פתח את שעריו לרוחה לפני הד”ר ארשאנסקי ולכל אלה שמחשבותיהם כמחשבותיו. היציאה בחפזון, מהומת המנוסה – זה היה אסון חדש על ההמון, תוספת לפורעניות, פוגרום עצמי, ועל ראשי העם ודבּריו היתה החובה לקדם את פני הרעה הזאת. היתה נחיצות הכרחית לקחת את ענין היציאה בידים יודעות סדר וארגון, כלומר ליסד ועדים מיוחדים לעניני הגלות הגדולה, שהטיל הגורל על עמנו ברוסיא. והוכרחו גם האדירים, עסקני כלל ישראל בפטרבורג, להודות כי באה העת לקרוא אספה גדולה מאת ראשי כל פנות העם לדון על המצב הנורא, שהיינו נתונים בו. וגם זאת הבינו, כי האספה הזאת, השניה, אינה יכולה להיות דומה לזו שקדמה לה באחרית הקיץ העבר, אספת מקורבים ותמימי־דעים של הגבירים; כי את האספה הזו, אספת עסקני הצבור כדי לדון על ענין חיוני בשביל כל היהדות הרוסית, צריך להזמין לא איזה גביר או אדיר, אך אישיות צבורית רשמית. יהי זה אפילו הד"ר דרבּקין, שהיה אז הרב־מטעם בעיר הבירה, והיה נודע לאיש ישר מאד ונאמן לעניני עמו. סדור עניני היציאה וארגונם היה מן ההכרחיות הראשונות, למען לא יהרסו האנשים את מעמדם החמרי בצאתם בבהלה ובחפזון, ולא יבאו אל הארצות האחרות דלים ואביונים, ולא יסגרו לפניהם את השערים גם שם, כמו שכבר החלו או לעשות, לבשתנו ולחרפתנו, מדינות אחדות.

בראשית פברואר פנה הד“ר דראבקין בבקשה אל מיניסטר הפנים, להרשות ליהודים לקרוא לעיר הבירה אספת ראשי העסקנים מערי השדה לדון על מצב היהודים ברוסיא. הד”ר דראבקין לא כחד תחת לשונו, כי את האספה החליטו היהודים לקרוא לרגלי השיחה, שפרסם הד“ר ארשאנסקי בהוספה להשבועון “ראסוויעט”, ושאפשר כי הממשלה נכונה לאשר יסוד איזה “ועד הגירה”. ואם הראסווייט פרסם דבר כזה – כתב הד”ר דראבקין – בודאי ברשות פרסם, ובא על זה בודאי הסכם של המיניסטר, ובכן נכונה הממשלה לותר על החק, האוסר דברים כאלה בנוגע לנתיני המדינה, ולא תענוש את היהודים היוצאים מרוסיא. “אין מלים בפינו – כתב הד”ר המבקש – להביע את כל הצער המוסרי, שגרמה לנו הידיעה הזאת ופרסומה“, ובשם כל ישראל חוה הד”ר דראבקין את דעתו, כי היהודי האומר בשם אחיו, כי נכונים הם לעזוב את רוסיא, הוא מחלל כבוד עמו. ואולם כדי לברר את המצב, ואם נכונים הדברים שפרסם הד“ר ארשאנסקי, ואם באמת הבין הוא את הדברים כהויתם, הוא מבקש מאת המיניסטר להרשות לו לקרוא לאספה את עסקני היהדות בערי המדינה, למען ידונו הם על כל השאלות, שעורר אותן הד”ר ארשאנסקי בשיחתו עם המיניסטר.

והתכוננו אל אספה חדשה.


 

לח. הצום וזעקתו    🔗

לאספת עסקנים זו השניה, שעוד אתעכב על רבים מפרטיה, קדם חזיון צבורי אחד, שאני מוצא צורך להזכירו ולהדגיש את ערכו, שהיה לו בתקופה שאנו עומדים בה. בחיי הצבור ישנם חזיונות, אשר כשהם לעצמם אין להם ערך מיוחד, ואם מרבים להשתמש בהם אזי הם מתמעכים ומפסידים את כל משקלם, ואולם אם החזיון מופיע בשעה הרצויה ובתנאים המתאימים, אזי הוא נעשה לגורם חזק, מתרומם לפעמים למאורע כמעט היסטורי.

ולמדרגה כזו הגיע תענית צבור, שקבעו אז בכל קהלות ישראל ברוסיא ביום העשירי בשבט. אין אני יודע מי קבע את התענית, מאת מי יצא הרעיון להכריזו. קרוב לודאי, כי אך נודע בקהל דבר השיחה של איגנטיוב עם ארשאנסקי והיהודים הבינו תיכף את פירושם של הדברים לכל עמקם, אזי בקעה הצעקה: משמים רחמו עלינו, וקראו צום צבורי, וקדשו עצרה, ויצאה הפגנת־עם נהדרה ונאדרה. ביום אחד, בשני בשבוע, בעשירי בשבט, ביום 18 ליאנואר, קבלו וקימו עליהם כל בני ישראל בכל ארץ רוסיא הגדולה לצום ולענות נפשותיהם, ולא היתה קריה בכל מושבות היהודים שלא השתתפו בצום ההוא בהתלהבות מיוחדה. כל החנונים ובעלי המלאכה הפסיקו מעבודתם, סגרו את חנויותיהם, משרדיהם ובתי העבודה, ובתי התפלה היו מלאים צאן אדם מהבקר. התפללו סליחות של ערב ראש־השנה, קראו בתורה “ויחל” והפטירו בנביא “דרשו” כנהוג בכל תעניות־צבור, ולב הקהל היה נגרש כים. ולא היה הצום הזה דומה כלל לצומות הקבועים בלוח השנה. מעטים הצמים בתענית־אסתר או צום־גדליהו, וישנם, בעונותינו, עברינים המתירים להם לאכול אפילו בתשעה באב. והמשכילים שבדור הלא שכחו בכלל את התאריכים העבריים ואת הצומות שבלוח שלנו. אחרת היה הצום הצבורי של עשירי בשבט תרמ"ב, שעל אודותיו אני מספר. אותו שמרו לעשות כל בני ישראל, והמשכילים שבקרבנו דקדקו בשמירתו עוד יותר מהיהודים הרגילים.

ומחזה בלתי נשכח נראה בבית־הכנסת הכורלי שבפטרבורג. מן הבקר היה מלא אנשים פה לפה. היהודים פקידי הממשלה בבגדי השרד שלהם, רופאי הצבא היהודים, המהנדסים, היוריסטים, המון גדול סטודנטים יהודים, כל הגבירים האדירים, משכילי־העם – איש לא נעדר. איש לא ידע, מי הוא אשר קבע את התענית, אבל איש לא הרשה לעצמו לעבור על הצום הזה לבלי להשתתף בו. להיפך: כמו הרגישו כלם, כי אך זאת היא הסגולה הנחוצה עתה, ברגע זה, וכי אך בזה יקל ללב ישראל הכואב, כי יבאו כלם ביום הזה ובשעה זו, כלם יחד, למחות מחאה גדולה נגד רודפי האומה ומציקיה הרבים. תפלה חמה וזכה כזו, שהתפללו הנאספים ביום ההוא, לא ראו כתלי בית הכנסת לנאורים אפילו ביום הכפורים, וכאשר נגש הד"ר דראבקין אל העמוד, ויחל לבאר את פרשת הצום, פרץ באולם ההיכל קול בכי ויהי לתאניה ואניה, אשר כמוה לא נראתה… הן כל ידעו את המצב, הן כל חדשות לא גלה המטיף, הן יום יום קראו ושמעו ודברו על אודות המאורעות אשר מצאונו; ואולם, אך הזכיר הרב את ענות עמנו ואחת אל אחת את כל תלאותינו, ירדה מועקה על לבות הנאספים ויגדל הלחץ בלב, ותמלאינה העינים דם, וזרמי דמעות חמות התפרצו. וגם הרב הדורש לא יכול להתאפק, ויכס את פניו בכפות ידיו ויבך כילד קטן…

זה נמשך אך רגעים אחדים, אבל יקרים הרגעים האלה ועולים בערכם על שנים שלמות. אלה הם הרגעים, שבהם נוצרת אחדות־עם, מתעוררת ושבה לתחיה הנשמה הלאומית, נברא העם… ואחרי הצום הגדול הזה, אחרי הרגעים הגדולים שעברו על האנשים בבית הכנסת, הבינו כלם, כל היהודים, כי הפרעות וכל האסונות אשר באו, נגעו לא רק בקרבנות הפורעים, לא ביהודים של ערי הדרום בלבד, כי אם בכלנו, כי החרב של ההרס והאבדון נטויה על כל בית ישראל. שכול ואלמון היו מנת חלקם של השוכנים בארמנותיהם בעיר הבירה, ונדדה מנוחת הלב מאת כל השלוים והשקטים בעמנו. ובא ברגעים האלה הרוח בלב כל יהודי לצאת לעזרת אחיו, לעזרתו הוא. והרגישו אחרי הצום כל המשכילים והשבעים, כי יש כח בישראל, אשר הוא יגבר על רכב ברזל ואגרוף ברזל – אחדות שמו של הכח הזה. ונכון היה ביום ההוא כל אדם מישראל לקחת חלק בצרות עמו, לעזור לאחיו ברב או במעט, בכל אשר יוכל. והרגש הזה היה השליט על כלנו בכל ימי החורף ההוא. לא דברי מליצה היו דברי המשורר י"ל גורדון אז:

אם גזר האל כי עוד נחזיק פלך,

בנערינו ובזקנינו נלך.

כי זה היה רגש משותף אז לכל בני ישראל ברוסיא והמשורר שמעון־שמואל פרוג כתב חרוזי זהב, אשר ירדו עמוק־עמוק אל הנפש, הרעישו את לבותינו עד היסוד. יותר מארבעים שנה עברו מאז נכתבו החרוזים, וגם בשעתם לא למדתים על פה, אבל מי ישכח את הקריאה:

והמטה נכון, והרגלים לא בצקו, –

עמי, למה אתה עומד עלי דרך?

ראה, לא בּודד הנך.

כלנו בניך הולכים אחריך.

והוא הצהיל קולו ואמר:

שא את נפשי אל תכלת המרחק,

במקום זהב המדבּר למרחב משתרע,

ורחבּו כרחב יגוני אל־קץ,

כמדת מצוקותי בלי מוצא.

והפסוק: “דבּר אל בני ישראל ויסעו”, היה נשא על שפת כל לשון, היה לראש לשירים ולמאמרים רבים. בעת ההיא גבר הרצון בלב רבים לדאוג לעשות לעם העברי, גבר הרעיון על אודות הבית, “בית אם”, כמבטאו של יל"ג, “בית לאומי” כמו שאומרים היום – גבר הרעיון החדש־הישן על דבר תחית ארץ ישראל בשביל עם ישראל… בכל אופן היציאה מן הארץ היתה לסיסמא, והשאלה היתה רק: לאָן? אם לאמריקא או לפלשתינה.

מן העוזרים הקבועים במערכת הראסוויט היו ש“ז לוריא ואנכי פלשתינאים, וש. דובנוב היה מתנגדנו. העורך בעצמו, רוזינפלד, היה בעד הגירה בכללה, אבל מבלי לקבוע את שם הארץ החדשה. הוא ידע שפות זרות אחדות באופן מצוין, והיה נכון לצדד אפילו בעד השיבה לארץ ספרד, כמו שהציע אז אחד מגדולי ספרד בלונדון. את העורך אפשר היה לנו לכבוש בעד ארץ ישראל. אבל ש. דובנוב היה קנאי ונאמן לדעותיו. ענין זה נהיה כמעט לסלע המחלוקת ביני ובין דובנוב, לרגלי מאורע קטן אחד, וזה הדבר: אנכי הייתי מחבר בשביל העתון “מכתבים מארץ ישראל” שהיו חתומים תמיד בשתי אותיות נ. ס., סופי תיבות של שמי האירופי ושם משפחתי. ש. דובנוב היה ממציא את החומר הספרותי למחלקת חו”ל בעתון, ופעם אחת נמאסו עליו, כפי הנראה, עניני שטקר והאנטישמיות, ומסר למערכת “מכתב מירושלם”, חתום גם כן בשתי אותיות לטיניות מ. ס., ראשי תיבות של שמו ושם אביו. דובנוב היה, כאמור, מן העוזרים הקבועים, אל עבודתו מתיחס ברצינות, לא היה זקוק לתקונים, ואת החומר היו שולחים אל הדפוס עובר לקריאתו. ונכנס “המכתב מירושלים” אל הגליון שיצא כרגיל ביום הששי, ממחרת, בשבת בבקר, התפרץ אלי ש“ז לוריא, ויקרא אלי: “מה זה, האם יצאת מדעתך?” – ומה קרה? שאלתי, – “איך “מה קרה”, – הנה ב”מכתבך” מירושלים" אתה הופך את הקערה על פיה, מתנגד להגירה לארץ ישראל!" – לא כתבתי כל מכתב – אמרתי – איזה מכתב? – הוציאו את הגליון, והנה זה ממש, ידי דובנוב, שלא היה דרכו לכחד תחת לשונו את דעותיו.

ואולם עד מהרה קרה מקרה וכבשנו את מבצר הראסווייט כבוש גמור ומוחלט. בתור מזכיר המערכת, הייתי פותח את הפוסתה ומחלק את החומר לבעלי המקצועות השונים לקרוא את המאמרים ולערכם לדפוס. והנה נתקבל מאמר מאת מ. ל. ליליענבלום. קראתי אותו כלו. אולם המערכת היה נשען על חדרי, ואני קמתי ועודני על סף האולם הודעתי כי יש מאמר מאת ליליענבלום בשאלת היום – שאלת “לאן”? חדר המערכת היה גדול ורחב ידים, ישבו וקראו עתונים אחדים מן העוזרים, ובהם גם ש"ז לוריא ודובנוב.

– נו?… – שאל לוריא, בקרצו בעיניו לעומתי.

– בעד אמריקא – אמרתי.

– מאת סופר ישר לב כמו ליליענבלום אי אפשר היה לחכות אחרת – השמיע דובנוב.

אז הוצאתי את הכתב־יד. זה היה המאמר “שאלת היהודים הכללית ופלשתינה”, זה המאמר, שנדפס בשני גליונות זה אחר זה, וחזר העתון “וילענסקי ויעסטניק”, שהשתתף בו ליבנדה, ופרסם אותו כלו, ואחרי כן הוציאו אותו בחוברת מיוחדה במהדורות אחדות. המאמר הזה, הופעתו של ליליענבלום בשאלה זו, האילן הגדול אשר צמח לנו בהיסח הדעת – כל זה הכריע את הכף לטובת ארץ ישראל, ומאז נעשה השבועון ראסוויעט לפה לכל שאלת פלשתינה, לכל ענין התחיה הלאומית.


 

לט. אספת יהודי גלות    🔗

בתוך החיים הצבוריים הרותחים האלה חייתי בתקופה ההיא גם את חיי אני הפרטיים. הם ומאורעותיהם, גליהם ומשבריהם היו מנת כוסי ולחם חקי יום יום, ואני כמעט רבצתי תחת כובד חיים כאלה. משלחן הכתיבה אל המערכת, מן המערכת אל הדפוס, מן הדפוס אל הישיבות שבהן אחרנו בנשפים, וכוחים סוערים תמיד, כל ידיעה יותר מרגיזה מחברתה, – וזה בלי הרף במשך ימים, שבועות, ירחים… גבור לא הייתי מעודי, החנוך העברי לא הוסיף עוז ועצמה, והקלחת הצבורית הרותחת החלישה אותי מאד. פני נפלו, התכלת נהיתה מתחת לעיני, ויש אשר כחותי עזבו אותי, ואותות לא לטובה נראו בי. ובערב אחד ואני יושב בבית הד"ר קנטור, והנה הכריחו אותי הרופאים קנטור וקצנלסון (בוקי בן יגלי) כי אתן את עצמי להם לבדוק אותי. הם מששוני ודפקוני ובדקוני, ויצוו עלי להביא תמורה בכל סדרי חיי, לעזוב את עיר הבירה ולנוח מנוחה שלמה של שנים־שלשה ירחים. על פקודתם זו עמדו בכל תוקף. ואז קראתי לאבי ארוסתי לבוא לפטרבורג, והחלטנו לקבוע את יום החתונה לסוף החורף, ואצא את עיר הבירה לתקופת האביב, ואהיה נקי ופנוי מעבודה חדשים אחדים ושב ונח לי.

וכך היה הדבר, ויצאתי בראשית אדר מפטרבורג, כמובן, על מנת לשוב תיכף אחר הפסח לעבודתי ולמשמרתי במערכת. באופן זה שמרתי על כל החוטים, שקשרו אותי אל החיים הצבוריים והספרותיים בעיר הבירה, נשארתי בתוך תוכם של הענינים שמלאו אז את חלל הויתנו ובמהלכם התמידי, וחליפת־מכתבים לא חדלה כל הזמן ביני ובין אנשי שלומי. בפועל לא הייתי בפטרבורג, ואולם בכח המשכתי את החיים ההומים הקודמים על כל טרדותיהם ודאגותיהם, ולבי ונפשי היו ערים לכל הנעשה שם, בכור הצבור העברי בעיר הבירה. ואני ידעתי את דבר האספה השניה המתכוננת, שעל אודותיה דברנו ואותה דרשנו בכל תוקף, ואם כי בזמן האספה וגם בתקופת ההכנות אליה לא ישבתי בפטרבורג, אבל ידעתי את כל הפרטים המענינים שלה ומסביבה, ואותם אני רושם לזכרון.

המיניסטר, גרף איגנטיוב, אמר להד“ר דרבקין שאין הוא רוצה לתת רשיון רשמי לקרוא אספת עסקנים, ואולם הממשלה לא תפריע בעד העסקנים להתאסף ולדון על המצב, ואחר כן להגיש אליו את בקשותיה ואת החלטותיה. הרב דרבקין מסר את הדברים להברון גינצבורג וביום השלישי נקראה לביתו ישיבה, שבה השתתפו: הרב דרבקין, פרופ. באקשט, עמנואל בנק, אברהם ורשבסקי, יעקב הלפרין, ברון דוד גינצבורג, עמנואל לוין, צבי הכהן רבינוביץ, ליאון רוזנטל ומאיר פרידלאנד. כל אלה מגדולי העדה העברית בפטרבורג, וגם מערי השדה נקראו ובאו: גדליהו בכרך וד”ר הרמן כהן מקובנה, זאב כהן מויטבסק, בינוש כצנלסון, ומאיר לוין מקיוב, אליעזר פוליאקוב ממוסקבה, והרב מטעם צבי שפירא ומרדכי שפוליאנסקי מיליסבטגרד. ואלה החליטו להזמין אספה יותר גדולה, כפי רשימת האנשים אשר חברו בעצמם, מבלי להציע לאנשי ערי השדה לבחור צירים מקרבם. גם אלה, כחברי האספה הראשונה באלול העבר, היו אנשים ידועי שם, ואלה שהיו ידועים להברון גינצבורג או לאנשי עצתו ל“נגידים מפורסמים” בכלל, וראוים להיות מוזמנים לאספה רבתי. אצלי רשומים שמות כלם: ד“ר רוטנברג מברדיטשוב, יהושע שטיינברג ואליהו־אליעזר גרודננסקי מווילנא, זאב כהן מויטבסק, חיים לוריא מדינבורג, בנימין אשכנזי מגרודנא, יואכים הורביץ מיקטרינסלב, הרב שפירא ומרדכי שפוליאנסקי מיליסבטגרד, רבי יצחק אלחנן וברנרד מאנוסביטש מקובנה, ד”ר יוסף לונץ וזאב רפפורט ממינסק, ישראל רטנר ושלמה שמרלינג ממוהליב, אליעזר פוליאקוב והעו“ד שיקביטש ממוסקבה, תיאודור אייזנשטיין והנוטריון גבריאל הורביץ מפולטבה, הרב־מטעם סגל, בוריס גינצבורג וגריגורי ערנברג מחרקוב, הרבנים־מטעם בלומנפלד ופיסקר מחרסון ויצחק בלבנוב ויעקב ברוק מטשרניגוב. כלם עשרים וששה איש. ואליהם נלוו עוד תשע עשרה איש מעסקני עיר הבירה: פרופ. באקשט, עמנואל בנק, משה ברלין, אברהם ורשבסקי, יעקב הלפרין, ברון גינצבורג, ד”ר דרבקין, אברהם ז"ק, ארקדי קויפמן, בינוש כצנלסון, הרבנים רבי זלמן לנדא ורבי יצחק אלשוואנגר, שמואל פוליאקוב, צבי הכהן רבינוביץ, אדולף רובינשטיין, ליאון רוזנטל והאחים מאיר וליב פרידלנד.

כל המוזמנים האלה קבלו עוד מקודם, מלבד מכתבי הזמנה, חתומים בידי הברון גינצבורג העתקות התזכיר שהגיש הד“ר דרבקין אל הגרף איננטיוב. מאת המוזמנים לא דרשו, כי יקראו במקומותיהם אספות להתיעץ איש איש במחוזו על השאלות, העומדות על הפרק, ורק כתבו להם כי יביאו עמהם מספרים וידיעות בנוגע למצב הכלכלי של היהודים, אם ישנם כאלה בידיהם. מהעתקת התזכיר של הד”ר דרבקין יכלו המוזמנים להבין את חות דעתם של “אנשי פטרבורג” על אודות היציאה. וכבוא הקרואים לאספה בעיר הבירה כבר מצאו תכנית מוכנה וסדר היום כזה:

א) הסבות, שבגללן היתה בין היהודים ברוסיא תנועת ההגירה;

ב) אם הממשלה וראשי הקהלות לא יתערבו בכל עניני היציאה,– האם תחלש התנועה הזו, או תתגבר?

ג) באיזו אמצעים יאחזו היהודים והממשלה להחליש את התנועה הזו?

ד) מה הם המראות בחיי היהודים המטילים חשד בעיני שונאינו כי יש בקרבנו “קהל” והסתדריות נסתרות?

על מדוכה זו ישבו הנאספים מתשעה לאפריל עד עשרים ושבעה בו, והיו בכל האספה הזו מן המגוחך ומן העגום. בישיבתם הראשונה החליטו, כי האספה תהיה סגורה, ושלא יתנו לאנשים מן הצד להשתתף בה, מלבד אלה שהאספה תמצא אותם למועילים. “אנשים מן הצד” – זאת אומרת: סופרי העתונים, עוזרי המערכות של העתונים ליהודים. כאלה היו בפטרבורג ארבע: המליץ, הראסוויט, רוסקי יעבריי, ואסחאד. כפי חלילם של “הגבירים” רקד אז הרוסקי יעבריי לבד, ואל יתר העתונים היה היחס שלילי. הראסווייט היה פסול מעיקרו, כי הן הוא אשר בלבל את כל העולם, בפרסמו את השיחה של הד“ר ארשאנסקי. אדולף לנדוי, עורך הואסחאד, לא היה מעולם בין הרצים לפני מרכבות האדירים. ובנוגע לצדרבוים, עורך המליץ, הלא היה ידוע, שאין האיש הזה מקבל מרות עליו לעולם, כותב ורושם ככל העולה על רוחו, אינו שואל באורים ותומים ואינו נמלך בסנהדרין, וקוראי האספה רצו להפטר ממנו. כנגד החלטה כזו, מובן הדבר, מחאו כל העתונים האלה, מלבד הרוסקי יעבריי. זה העתון היה בכלל לא בן מחאה נגד דעתם והחלטתם של הגדולים; מלבד זה לא היה גם מעונין בהחלטה זו, אחר שעורכו, צבי הכהן רבינוביץ, השתתף באספה בתור ציר מעיר דינאבורג, כביכול. החלטה זו, להסתיר את האספה מעין רואים, לא נתנה כבוד ותהלה לכל האספה ולכל החלטותיה, נטלה ממנה את האמון של הצבור, והעתונות ודעת הקהל הניעו אחריה ראש. והמשורר יהל”ל פרסם אז בהמליץ מאמר חריף בשם “יכירו וידעו”, וימלא קלון את פני כל האספה, ראשיה ועסקניה. וצדרבוים לא הסתפק בזה, ובמכתבים פרטיים אל הד"ר דרבקין ואל הברון גינצבורג דרש בכל תוקף, בשם אלפי קוראיו של שני העחונים שהוא מוציא (מלבד “המליץ” היה עורך אז עתון גם באידיש) כי יפתחו לפניו דלתי האספה. והמחאה הזאת הועילה קצת, נתנו רשות לצדרבוים להיות נוכח בישיבה אחת – רק בישיבה אחת – ובזכותו הזמינו לישיבה גם את יתר העורכים.

אני מוצא לחובה לעצמי להתעכב על פרטי האספה ההיא, מפני שלא השאירה אחריה רשומים ניכרים בספרותנו העתית של הזמן ההוא. עסקני האספה השתדלו, כפי שנוכחו הקוראים, לסוך בעד קרני אור, בעד פרסום של הנעשה באולם, ואם בזמן מן הזמנים, יגלו הפרוטוקולים של הישיבות, ימצאו בודאי רק רמזים והחלטות וכל צבעי החיים של האספה יחורו. חובתי היא איפוא, לפי דעתי, להעלות מתהום זכרונותי את הפרטים השמורים אצלי, למען יכירו וידעו איזו הדרכים עשו ראשינו ועסקנינו את אספותיהם בימים הטובים שעברו. ומאליה באה ההשואה של האספות ההן אל האספות הכלליות, הצבוריות, שהנהיגו אחרי כן “חובבי ציון”, ואחריהם הציונים בקונגרסים. אך הבל הוא לברוח מפני הפרסום, מפני העם, שהוא בעצמו לא רק הנושא של האספות, אך גם המשתתף, המכריע, על ראשי העם ללמד אותו ולחנכו, כי הוא יהיה היוצר של הויתו, כי הוא ולא אחר יהיה הנפח לרַקֵעַ את אשרו ואת גורלו. ובאמת גדולה זו כפרו עסקני הדור ההוא שאנו עומדים בו. תמיד שכנו להם בערפל, סתרים סביב להם, סודי סודות, ויפחדו מאד מפני האורות, שאך הם מבהרים ומבררים את המצב, שאך הם מפרים את המחשבה, בוראים מצב־רוח ומעודדים לתקוות. אורות, – הנה קורא אליהם המשורר:

פרו ורבו, אורים, בלבבי

זעזעו את נימיו–וחיו

ובבת אחת כל קרבי

שירה חדשה יהמיו.

ומאספת־חשך בלי היקף של עם לא תצא מעולם “שירה חדשה”…


 

מ. האספה השניה    🔗

יהודי־גלות היו ראשי האספה ההיא, יהודי־גלות בכל יצורם, בהשקפת־עולמם ובהלך־מחשבותיהם, יהודי־גלות, אם כי היו בהם – ואולי מפני שהיו – רמי המעלה וחשובי המדינה, איש איש במקומו. ולא יכלו האנשים האלה להתרומם ממעל למצבם.

הישיבה הראשונה, ביום ה' ר“ח אייר, היתה מוקדשת רק לסדריה הפנימיים של האספה, וביום המחרת, אך נפתחה הישיבה, והנה הודיע פוליאקוב, כי נקרא מאת הגרף איגנטיוב, והוא הודיע לו, כי נכונה הממשלה לתת להיהודים מקומות לשבת במחוז היאקטיפה, זה המחוז אשר כבשו הרוסים בטורקיסטאן. הידיעה הזו עשתה רושם על כל הנאספים. הנה, מצד אחד, הודיע המיניסטר להד”ר ארשאנסקי כי גבולות תחום־המושב לא יוסרו, ומצד השני – הממשלה נותנת ליהודים קרקעות חנם ומקומות מושב חדשים. זה מוכיח מצד אחד, כי ההגבלות בפלכי רוסיא תשארנה בכל תקפן ועין הממשלה על היהודים רעה כמו שהיתה; ומהצד השני – אין הממשלה מגרשת את היהודים מרוסיא, – אדרבה: נותנת להם שטחי אדמה חדשים במדינה, רק – בריחוק מקום קצת… את השאלה הזו מסרו להועדה, שנבחרה לדון בכל הענינים, הנוגעים אל הסעיף השלישי מסדר היום, כלומר: בדבר האמצעים, שעל היהודים והממשלה לאחוז, כדי להחליש את תנועת היציאה. נמצאו כאלה, שהיו בטוחים, כי היהודים השדודים ברוסיא ילכו אחרי משאות שוא של הממשלה ויבחרו בגלות חדשה תחת השלטון הרשע של הממלכה הרשעה הזאת. על דבר אמצעים אחרים, אמצעי הגנה־עצמית, אמצעי מחאה־גדולה, – לא נועזו גם לחשוב. הנסיונות של הפוגרומים, הקישינובי, הזיטומירי וההומלי, הוכיחו לנו, כי ישנם וישנם גם אמצעים אחרים. הזעקה הגדולה שהקיפה את כל העולם התרבותי אחרי הפוגרום בקישנוב, החרידה אפילו את פליבה, את פליבה הנורא, אשר לא חת מפני כל, והוא נסה להשפיע בדרך אהבים על הד"ר הרצל, לבל יעלו את ענין הפוגרום הקישינובי על שלחן הקונגרס הציוני. ההגנה־העצמית בעת הפוגרומים בזיטומיר ובהומל גם היא הראתה, כי עוד לא פסו האמצעים להתיצב נגד הפרעות, והממשלה היתה מוכרחת לצאת בגלוי יד אחת עם הפורעים, ונראתה חרפתה לעין כל העולם התרבותי. ואלה, המחאות וההגנה העצמית, היו גם כן אמצעים בפני הפוגרומים. הן ההגנה העצמית של היהודים היתה לבית־ספר לרבים מן האוכלוסים להתכונן בתוכו למעשי מרד נגד השלטונות, והממשלה הבינה את ערכה של זו, ונלחמה נגדה עם היהודים, אבל יחד עם זה, היתה מוכרחה, מימות הפוגרום בהומל, לחדול משיטת הפוגרומים. האיומים על השלטונות ברוסיא, האיומים מצד היהודים, אם היו נאמרים בסגנון חריף של הכרת ערך עצמם, לא היו מחוסרים תועלת.

אבל הפסיכולוגיה הגלותית לחשה באזניהם של חברי האספה דברי הכנעה, ובעיקר דברים של פטריוטיות רוסית, וחפצו לכבוש את הממשלה בהביעם לפניה את רגשי נתינותם הנאמנה לצר הצורר ולשריו מושלי השקר. “כל־כך גדולה אהבתנו לרוסיא, עד כי חביבים עלינו כל היסורים בקרבה” – זו היתה הנעימה השלטת בדבריהם ובהשתדליותיהם.

הישיבה השניה, במוצאי השבת, נפסקה באמצע. קרה אסון, ואחד הצירים, רבי שלמה שמרלינג ממוהילוב־דניפר, בחום לבו בדברו על מצב אחיו, נפל והשבץ אחזהו ונפח נפשו וימת. זה היה יהודי פשוט, חסיד חבד"י, שמעולם לא היה בסוד “גדולים” מבני אחיו, וככל יתר היהודים מערי השדה האמין תמיד, כי אחים לנו בעיר המלוכה, והשרים והאדירים היהודים ידם רב להם להגן על עמנו מכל צרה ופגעים; והנה השתתף בישיבה, וכרגע נוכח את כל דלותם הנפשית של אלה, שעליהם להיות צל על ישראל, ופקע הלב החלש והתפלץ… שבוע ימים לא היתה כל ישיבה, וכאשר התאספו הצירים לישיבתם השלישית הציעה הועדה לחקר ענין ההגירה, שאלות אלו:

אם טוב ליהודים לבקש מאת הממשלה כי תתמוך בענין היציאה, ביסדה ועדים מיוחדים להגירה? על שאלה זו ענו שלשים וארבעה צירים בשלילה. ורק חמשה נתנו תשובה חיובית.

השאלה השניה היתה: אם טוב וכשר הדבר להודיע לממשלה, כי סבות הפרעות מונחות רק בזכיות האזרחיות המגבילות את היהודים במדינה, וכי העצה היעוצה להפסיק את הפרעות – לתת להיהודים זכיות שוות עם יתר התושבים?

מובן, כי על השאלה הזו ענו כלם בחיוב.

ואולם לידי “חוצפה” כזו אמנם הגיעו רק להלכה, אבל למעשה, החליטו לבקש מאת הממשלה כי תצוה על פקידיה לבל יחמירו יותר מדאי בהוצאה אל הפועל את החקים המגבילים הקימים, ביחוד בנוגע לזכות הישיבה, לבל יחוקקו גזרות חדשות על היהודים, ויכחישו את השמועות על דבר הגזרות שהממשלה מתכוננת להוציא. וכפי הנראה, לא האמינה האספה ההיא בעצמה בערכה ובהשפעתה על הממשלה, ולכן החליטה בישיבה ההיא להשתדל, כי גם חברות אחרות וקבוצות־אזרחים שונות גם הן תשתדלנה אצל הממשלה ברוח ההחלטה הנזכרת. לא היתה להנאספים כל אמונה ביחוד בשר הפנים, באינגטיוב, שהיה מקודם דיפלומט, ציר רוסיה בקושטא. דובר שקרים מטבעו, גם על פי משרתו, ועוד בבירת התורכים,– שקרן כפול שלשה. ובשביל זה החליטה האספה בישיבתה הרביעית, כי מלבד התזכיר לשר הפנים יגישו תזכירים לכל המיניסטרים, ונבחרו מלאכיות מיוחדות מבין הצירים אל כל מיניסטר ומיניסטר להשתדל אצל כל אחד ואחד. באספה זו החליטו לבקש רשיון מאת הממשלה ליסד ועד לקבוץ נדבות לטובת נגועי הפרעות. הנדבות היו נשלחות אל מערכות העתונים, ומשם היו הסכומים עוברים לבית המשרד של הברון גינצבורג, אבל כל ועד רשמי לענין זה לא היה. הממשלה לא הסכימה לתת את הרשיון, ולא אשרה את הועד. הן הפוליטיקה שלה היתה להכחיש את דבר הפרעות, וכי כל שוד ובזה לא נעשו; היו רק איזו “אי־סדרים”, שהמשטרה הפסיקה אותם. מן השיטה הזו לא הרפתה הממשלה הרוסית גם לאחרי עשרים וחמש שנה, כשסדרה את הפרעות ביהודים בזמן “תנועת החופש”, בחורף תרס“ו, גם אז לא הרשתה לסדר ועדי עזרה לנגועי הפרעות, ומעשי העזרה נסדרו ע”י חברות הצדקה בקהלות היהודים.

היו עוד ישיבות אחדות, שבהן עברו הנאספים על טופס הבקשה על שם הקיסר. את הבקשה חבר אברהם ז“ק, ונכתבה בקצת תקיפות, ונאמרו בה קשט אמרי אמת על דבר מצב היהודים ברוסיא. האספה בקשה מאת הממשלה, ראשית, לתת ליהודים שווי זכיות, ושנית, להוציא חק, שבאם תהיינה פרעות ביהודים, אזי על תושבי המקום ששם נהיו הפרעות לשלם להשדודים את נזקם. חק בדומה לזה שורר במדינת פרוסיא מכבר, וגם הממשלה הרוסית קבעה אחרי כן חק כזה להגן על בעלי האחוזות מפרעות האכרים. כמובן, הממשלה לא נענתה אז לשתי הבקשות האלה. תפלה לאלהים עושה מחצה, אבל אצל ממשלה רשעה אינה עושה כלום. היא משתמשת רק בכח, ונושאת פנים לכח מתנגד, – יהי הכח הזה חמרי או מוסרי, הגנה־עצמית מסודרת ומזוינת, או מחאות פומביות מרעישות, ידים של עשו או הקול של יעקב. מאת הממשלה הרוסית בזמן ההוא אפשר היה לקבל איזו זכיות גם בדרך שלישית – בכסף, במתת שוחד הגון לשרים בעלי השפעה גדולה. בזמן האספה ההיא נקרא הברון גינצבורג אל אחד מרמי המעלה, והלה שאל אותו אם אמת הדבר, כי במשרדו של הברון מונח מיליון רובל לתתו לאיש, אשר ישיג זכיות־אזרחים ליהודים. לאסוננו, פנה השר בשאלתו אל הברון גינצבורג, ולא אל פוליאקוב או איש אחר מאנשי המעשה. איש המעשה היה מבין את הכונה הנכונה של דברים כמו אלה, היה עומד עם איש שיחתו על המקח, היו באים סוף־סוף לעמק שוה – והיה נעשה “העסק”, והיהודים היו מקבלים את הזכיות. אחרת היתה, כאשר פנה השר אל הברון גינצבורג. הלה נפחד כלו ונרעש: הנה מעלילים על היהודים את עלילת ה”קהל“, כי יש בינינו אורגן עולמי, אשר לו כספים מיוחדים לקנות זכיות ליהודים, וכי חושדים גם אותו, את הברון, כי ידו נכונה עם ההסתדרות החשאית של כל ישראל, וכי הוא גם סוכנה הכספי. הברון גינצבורג הכחיש בכל חם נפשו את הדבר ואת העלילה, שמעלילים על היהודים. ובשובו אל האספה נתקבלה החלטה להכריז באופן חגיגי, שאין ליהודים “קהל”, ושלשת הרבנים: רבי יצחק אלחנן, רבי זלמן לנדוי ורבי יצחק אלשוואנגר, ערכו את ה”מודעא רבא“, וצבי הכהן רבינוביץ ויהושע שטיינברג קבלו עליהם לחבר תזכיר מיוחד בדבר ה”קהל", ולא יוסיף עוד צלו של זה להוליך אימים על הממשלה.

מובן, שכל העמל הזה, שעמלו הרבנים הטובים והעסקנים הישרים, היה ללא תועלת. “המאמין לא יחוש”, ואף אם כל רבנינו ועסקנינו ישבעו בשם ה' אלהי ישראל שבע ביום, כי אין כל “קהל” ואין אורגן לאומי מרכזי, אשר עסקי כלל האומה עליו ובידיו,– לא יאמינו הגוים. “עלי לא תשפיעו – אמר הגרף איגנטיוב אז לחברי המלאכות – לי בעצמי עירות אחדות, ואני יודע כי “קהל” ישנו”. ואמר לו אחד מחברי המלאכות, מר יעקב ברוק (אביהם של העסקן הרופא אברהם ברוק והמורשה הציוני ד“ר צבי ברוק ז”ל) שמן הנמנע גם להוכיח אפסותו של דבר שאינו. ואיגנטיוב וכל צוררי ישראל בכל מקום שהם נשארו ונשארים לעולם באמונתם, כי יש ויש “קהל”, הסתדרות לאומית כללית, אספת “זקני ציון”, כתה יהודית המשתמשת בדם נוצרים, וכאלה. מודעות רבות של רבנים, הכרזות חגיגיות, הוכחות מחקריות – כל זה לא יועיל, “שבועתנא לא שבועות”, ולא לכבוד אומתנו הישראלית השתדלותנו, הן אז בפטרבורג והן לאחר עשרים שנה בלמברג, להטריח את ראשי הדת ולהשביע אותם בנקיטת חפצי קודש על חטא שלא חטאנו. ואולי באמת גדול עוננו בזה שלא חטאנו, שלא יצרנו ללאום ישראל הסתדרות כללית, אשר יהיו בידה כלי שרת להגן על עם ישראל הגדול ככל ארצות פזורו וגם – לקבץ אותו לנקבציו. הה, מי יתן, מי יתן והיה לנו “קהל” כזה, הסתדרות כזאת!…

אבל כזה לא היה לנו. והיתה אספה של עסקנים, נבחרי אדירינו בעיר הבירה. היתה אספה של יהודים טובים וישרים, אשר לבם היה כואב לצרות אחיהם, אבל את צרת העם, את מכאוביה הרבים של האומה הישראלית בתור חטיבה אחת – את זה לא הבינו, לא הרגישו, כי הלא את ההכרה הלאומית חסרים היו יהודי הגלות, ואת אשר זרעו בבכי קצרו בדמעה – את החקים “הזמניים”, ברוסיא שלשים וחמש שנה, משלישי למאי 1882 עד שנת 1917, שהפכה את כל המדינה הענקית הזאת על סדריה ועל שריה ומושליה ותמגר לארץ גם את כסא המלך אשר בה…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!