רקע
מרדכי בן הלל הכהן
עולמי ־ כרך ב

 

א. החתונה והמחותנים    🔗

״דרכו של איש לחזור אחרי אשה“, ואולי מפני זה מקובל הדבר במקומותינו, כי החתונה צריכה להיות במקום מושבה של הכלה. ואולם זה היה בלתי נוח בשבילנו. העירה פרופויסק מולדת הכלה היתה רחוקה ממוהילוב עיר מולדתי רק כשבעים וויערסט, ואז היה על אבא לסור למוהילוב, להתראות עם בני משפחתו, אחיו ואחיותיו וכל אשר להם. בקור זה היה דורש זמן של ימים ושבועות, מה שלא הרשו לו עסקיו בפטרבורג. היתה עוד סבה, אשר בגללה נמנע אבא ללכת אל עיר מולדתו. למן בקורו האחרון במוהילוב הובאו שם לקברות הוריו, אמו ואביו, והעיר היתה בעיניו כמצבת הקברים השנים האלה, אשר לזכרם רעדה נפשו תמיד… הן הוא לא שת ידו על העינים היקרות, לא על פניו נפחו הנפשות הטהורות בצאתן, ולא אליו דברו את דבריהם האחרונים. והוא הלא כהן הוא, וגם על הקברים לא יוכל להשתטח. ולכן החלט, כי את חג החתונה יחגו בתחנת מסלת הברזל הקרובה לעירה מולדת הכלה, – בעירה ז’לובין, הקרובה לעיר המחוז רוגוצ’וב. לעירה ז’לובין זו ישנה, אם אפשר לומר כך, מסורת בדבר מקום קבוע לחתונות. בעירה זו היתה לפנים “החתונה הגדולה” של שני האראלים שהתחתנו, הרב הזקן בעל ספר ה”תניא" והרב רבי לוי מברדיצ’וב. על הכבודה הגדולה של החתונה ההיא התהלכו אגדות: תחום־שבת במרחק הסביבה נשמעו קולות המנגנים הרבים, שבאו והוזמנו לכבוד המחותנים; בכל הכפרים מסביב לא נשארו אוזים ובראוזים וכל מיני עופות טהורים, עד שהיה בשנה ההיא דוחק לכפרות בערב יום כפור; מספר הביצים, שנטרפו מפני טפות־דם שנמצאו בהן, עלה למאות; מי הבארות הספיקו בקושי לנטילת ידים לסעודות שלא חדלו בכל שבעת ימי המשתה, ונס היה מן השמים שנהר דניפר עובר דרך העירה. וגם ברכו הצדיקים המחותנים את העירה, שלא תשלוט בה דליקה, והברכה הזאת אמנם נתקימה בעירה עד – עד השרפה האחרונה…

וגם לחג חתונתי לא מעטה היתה התכונה. בעת ההיא חטב אבי ארוסתי ביערות במחוז רוגוצ’וב, וגם בעירה זו ידעו את שמו, והכירו אותו רבים מנטורי קרתא, אפילו ראשי פקידי השלטון. זו היתה לחותני הבת הבכירה, בתו הראשונה להשיאה, והמחותנים מצד החתן הם מעיר הבירה, והיה איפוא צורך בדבר להראות להם קצת עושר ורוב גדלו. הוזמנה להקת מנגנים מן המובחרות, הובא מלצר כמעט מעיר מינסק, ומעיר מינסק זו בא לפאר את החתונה, לא פחות ולא יותר, אליקום צונזר, אליקום בדחן בעצמו, שהיה לוקח מאה רובל בשכרו. אליקום בדחן בא אל החתונה בלי כל תנאי על אודות שכרו, כי במקרה ידע את אנשי העירה מולדת ארוסתי, ידע את ידידותם ואת פזרונם; וכאשר הודיעו לו על דבר החתונה, וכי החתן הוא מפטרבורג ומצעירי הסופרים, נענה הבדחן המפורסם תכף, ובא ליום המיועד עוד מבעוד יום. חותני, כאמור, היה טירון, וגם אבא שלי לא ידע את התפאורה והמנהגים ולא חבב אותם, ולכן מסרו שני המחותנים את כל דבר הסדר לידים האמונות של אליקום בדחן, והוא היה המוציא והמביא והמנצח על כל התהלוכה וסדר המחולות, וימלא את התפקיד שלו כיד ד' הטובה עליו. הוא שש על התפקיד החשוב שנפל בחלקו להיות כמו מחותן משני הצדדים, נכנס בעובי הקורה של תפקידו, נכנס קצת יותר מדאי,– ונכוה מעט מגחלתי אני.

וזח הדבר. כשהביאו אותי השושבינין בלוית התזמורת אל חצר בית הכנסת אל תחת החופה, והשושבינין וכלי הזמר חזרו להם להביא את הכלה, נגש אלי הבדחן וידרוש ממני, כי אבטיח לו על דברתי לסדר אחר החתונה, לכשנבוא למקום מושב נוטריון, תוספת כתובה רשמית. לפי היחסים שהיו ביני ובין אבי הכלה, הבנתי כרגע, כי איש לא שלחו לדבר אלי את הדברים האלה, ואך הוא מדעת עצמו עושה זאת להֵרָאות כאיש מעשי, היודע להבטיח כל חפץ במועדו. ותקף אותי יצר הלץ שבקרבי, ועניתי ואמרתי לו, כי לא אמלא את הדרישה הזאת. הבדחן לא חכה לתשובה שלילית, ולכן הוסיף להפציר בי למלא את הדבר, שעלי לעשותו. אמרתי לו, כי אעשה את הדבר רק בתנאי אחד. אליקום כבר התחרט בלבבו על שנכנס בתחום בלתי נוח, ומי יודע איזה תנאי אדרוש. וישאל אותי בזהירות רבה: אולי ימצא חן בעיני, ואגלה את אזניו על התנאי. “אם החותן יקבל עליו את הוצאות הנוטריון” – עניתי בצחוק.

– ואת הרגע הזה, בעמדך תחת חופתך, מצאת מתאים לחמוד לך לצון – אמר לי צונזר כלו משתומם.

– למען תדע גם אתה את מקומך ובמה שהורשית – אמרתי לו, וברגע זה קרבו השושבינין עם הכלה.

פעמים אחדות נפגשנו אחר כן אני ואליקום, ותמיד זכר לי את השחוק אשר שחקתי עליו ברגע הרציני ההוא.

מבני העירה ז’לובין היו שטופים בגנבה. המקצוע שלהם היה גנבת סוסים, והיו מהללים את סוסיהם של עגלוני ז’לובין בהרבה מעלות, וביחוד שהיו עולים תמיד לבעליהם “בזול”, במשיכה… אבל היו בקרב בני נעוריהם מומחים גם לכל מיני משיכה. והנה, למראה הכבודה הרבה של החתונה, שהביאו לעירתם מעיר הבירה, ושגם המחותנים מצד השני באו והופיעו במרכבות תפארה, – למראה חתונה כזו התאוו אחדים מעויליהם תאוה לשלוח יד ולגנוב את כל המטעמים שהכין המלצר המומחה לסעודת החופה. ובליל התקדש הארוחה נכנסו בחורי ז’לובין, ויבאו בהחבא לעזרת הנשים ויסעדו את לבבם בכל המגדנות והמטעמים. אמנם איש מן המחותנים לא גוע חלילה ברעב, ועד מהרה נמצאו גם דגים אחרים, גם עופות נשחטו, ולא חסרה הסעודה דבר; אך חרפה שברה לב השלטון במשטרה, כי כזאת נהיתה בעירה שלהם, וכי זו היתה קבלת הפנים למחותנים מפטרבורג… ונגלו עקבות הגנבים, ועליהם היה להקיא את אשר בלעו בשבתם בבית האסורים, וזוכר אני כי קודם הפסח הקרוב היה על חותני לנסוע ולעורר השתדלות לפַתֵּח את אסוריהם.

ממשפחתי במוהילוב לא בא אף אחד הדודים או הדודות לכבד את חג חתונתי. הם ידעו, כי אין אבי נותן ערך לכל הסלסול של זבחי משפחה אלה, וההזמנות ששלח להם היו רק מפני הנמוס, לצאת ידי חובה מוסכמה. ואולם מצד הכלה באו אורחים בהמון, דודים ובני דודים, הם ונשותיהם, ונם הרב של העירה, בן משפחתם, הופיע עמהם. הרב היה חוטר הגאוה של המשפחה, עטרת תפארתה. הוא היה הנצר האחרון של שלשלת הרבנים, שנמשכה דורות אחדים. בימי נעוריו היה סוחר בפשתן ובקנבוס, סוחר חי ועליז כאחד מבני פרופויסק העליזה והשובבה קצת, ולא התכונן לרשת את כסא הרבנות, כסא אבותיו. אך כאשר הלך לעולמו אביו הרב, דרשה משפחתו, משפחת “המגידים”, כמו שקראו לה גם הנוצרים שבעירה, כי לא יְוַתֵּר על זכות הרבנות, וכי את עניני המסחר ימסור לגיסו; והוא נסע לקובנה, עיר חרושת הרבנים בימי רבי יצחק אלחנן, ישב שם ירחים אחדים, ושב לעירתו מוכתר ומוסמך. הדבר לא עבר בלי מחלוקת בתוך העדה, כנהוג, כי אין לך עירה בלי שתי משפחות תקיפות המתחרות זו בזו, והצד המתנגד הביא, גם כן כנהוג, רב אחר להתחרות בו. להב המחלוקת בגלל הרב עלה “מרומים”, קלקלו שידוכים, ירדו איש לחיי אחיו, ועוד מעט היו מגיעים גם לידי מלשינות. אבל בעוד מועד התפכחו משכרונם, ויפטרו את הרב שהביאו וישלחוהו לשלום, ואשרו את זכותו של בן הרב לרשת את כסא “המגידים”…

בא אל החתונה אחיה הגדול של החותנת, הדוד פסח, עשיר המשפחה, היושב ראשונה בעירה, וזורק מרה בכל אזרחיה היהודים ולא־יהודים, מתהלך כאח ורע עם בעלי האחוזות של הסביבה בכלל ועם ראש האצילים בינקינדורף, “סרגיי שלנו”, בפרט. הוא מעולם לא הקדים שלום לשום איש, ועל ברכת אחרים ענה בשפה רפה, והיה זהיר להוכיחו פן יצטט לך את ראשית הפסוק השני משירי שלמה… הוא היה צריך לדעת חשבון מעשיך, מאין אתה בא ולאן אתה הולך, אבל אין אתה רשאי לשאול את פיו כלום. מפני אני נזהר קצת, כי הלא על כן בן פטרבורג אנכי, ומי יודע אולי אעז פנים.

שלישי לשנים הראשונים, אם לא במעלה אך בהשפעה על הענינים שבתוך המשפחה, היה איטשה־בר, “כף המבשלים” של קדרת העירה. אין לך זבח משפחה: ברית, תנאים, בר־מצוה או חתונה בלעדיו, ולא רק שהוא נוכח, אך גם מחליט, מכריע, מחלק את הכבודים איש איש לפי ערכו, וברגע האחרון הוא המוציא את מטפחתו האדומה ונותן להצדדים לשם “קבלת קנין” אגב סודר. וכאשר התרעמו עליו פעם שמהר לסדר את “הקנין” טרם שהספיקו עוד לשמוע מפי המדוברת אם החתן מוצא חן בעיניה, ענה איטשה־בר ואמר: אין בכך כלום, וכשם שאני מכניס לחופה, כן אסדר ביניהם גט, אם יהיה צורך בדבר. הוא היה מדבר אל כלם בלשון “אתה”, והיו מתלחשים, כי באין זר בינו ובין הרב היה קורא אפילו להרב בשמו הפרטי בלי תוספת התואר רבי.

את כל הקהל הזה אני ידעתי עוד מאשתקד, כאשר בליתי בעירה זו בזמן האירוסין שבועות אחדים, הכרתי רבים מהם, וכל הסביבה לא היתה זרה לי. המצב הכלכלי הטוב של רוב בני העירה הביא אותם לידי קלות ראש וזלזול בנוגע להרבה מן המצוות המעשיות, והתקשטו בפרחים של “עץ הדעת”, מבלי שטעמו את פריו. סביבה כזו נעימה לאיש הרוצה לנוח, לאיש צעיר כמוני הבא להתענג בירח הדבש אשר לו לאחרי חתונתו. ברצון עזבתי לזמן מה את הענינים, שהטרידו אותי בעולמי בפטרבורג וימתחו את עצבי יומם ולילה, ונכנסתי לעולם של משחקים ומחולות ומושב לצים ושיחות בדיחות. עוד מעט והגיעו ימי האביב, והעירה פרופויסק סוחרת היער היתה מלאה המון סוחרים ותשואות הרפסודות, וכל החיים בעירה בעת ההיא היו צוהלים ושמחים ואני בתוכם.


 

ב. קנוניא בין ההורים    🔗

את פטרבורג יצאתי בראשית אדר תרמ"ב על מנת להיות נקי לביתי החָדש חדשי האביב, ובדעתי היה לשוב תכף אחר הפסח לעיר הבירה ולהמשיך את עבודתי במערכת הראסווייט. לתכלית זו מסרתי קודם צאתי את הפספורט שלי לרוזנפלד, עורך הראסווייט, למען ירשום אותי בכתב התושבים בעיר וירכוש בשבילי זכות־ישיבה בתור משרת ביתו. כפי החק, היתה הזכות לכל יהודי שגמר את האוניברסיטה לקחת לו למשרת את אחד מבני עמו, ובזכות זו השתמשו אז רבים, ובהם גם המשורר פרוג. כל הימים שהייתי רַוָק וישבתי בבית הורי, יכולתי להסתדר גם בלי זכות־ישיבה, מה שאי אפשר לאדם בעל משפחה, המחויב לקחת לו דירה לעצמו ולהֵרָשם בתוך הדַיָרים. התכוננתי לשוב לעבודתי, וכבר הייתי בטוח כי על הספרות אתפרנס. ואולם האדם יחשב דרכו, והאלהים יכונן מצעדי גבר אחרת. בימי הפסח חלתה אשתי, וכאשר קמה מחָליה גם אז אי אפשר היה לי להביא את האשה הצעירה עודנה חלשה לעונת הקיץ לפטרבורג, בעת שכל תושביה בתוכה משתדלים לצאת את העיר לנאות שדה ויער. עיר מולדת אשתי בנויה על רמה, אשר לרגליה אשדות נחל פְרוניה משתפך אל הנהר הגדול, נהר סאָזש, ויערות אורן סביב לה, ואך חבל יהיה לעבור מן המקום הנחמד הזה אל העיר הגדולה, המשתרעת על פני הבצות והאגמים בסביבות לשון הים הפֿיני, ביחוד לימי הקיץ. מצב זה הביא אותי במבוכה, ועלי היה לדחות את צאתנו לפטרבורג אני ואשתי. לבדי, כמובן, לא חפצתי לנסוע, ורעיון שכזה גם לא עלה על לבי. באופן זמני מלא את מקומי במערכת אברהם בן שבתי טננבוים. הוא אך באביב ההוא גמר, או עמד לגמור את חק למודיו באינסטיטוט המהנדסים לסלילת דרכים, כל עבודה טרם היתה לו, צעיר אוהב עבודה ומוכשר לה, מסור בכל לב לרעיון הפלשתינאי. טננבוים היה מודיעני במכתבים מפורטים מכל הנעשה והמתהוה במערכת, ושם חכו לשובי פטרבורגה במהרה בקרוב. ואולם…

קרוב לודאי, שבדבר עתידי היתה כעין קנוניא בין ההורים שלי ובין הורי אשתי, ושניהם התכונו להגות אותי מן המסלה, אשר עליה התכוננתי בעתיד. גם הורי אני, גם הורי אשתי לא חפצו, כי אבחר לי את הספרות למשלח ידי. בתור “השלמה”, ענין של הצטיינות, נתן אבי חשיבות לעבודתי הספרותית העברית והרוסית, ושמח על נסיונותי הספרותיים שעלו, על “הגדולים” שנעשיתי קרוב להם לרגלי הספרות, שגם העסקנות הצבורית היתה כרוכה אחריה. את עובדיה מנחילה הספרות כבוד, ובכבודי התכבד אבי. אבל בשום אופן לא טוב היה הדבר בעיני הורי, כי הספרות תהיה לי, לא לבד עטרה להתגדל בה, אך גם קרדום לחפור בו. סוחר היה אבי, ומעבודתי עמו במסחרו, בשנים הראשונות לבואי פטרבורגה, קודם שנסחפתי עם הזרם הספרותי, נוכח אבי כי אין אני חסר את הכשרונות הנחוצים לעניני מסחר. ובכן לא רצה להשלים עם הרעיון, כי אעזוב את מקורות המסחר, הנותנים חיים ופרנסה וגם עושר לכשיצלחו העסקים, ואלך לנוע על המערכות והעתונים והספרים, שהם עסק בשביל חובשי בית המדרש וסתם מבלי עולם, לפי השקפתו, אבל לא מהם מפרנסים משפחה.

גם עצם הישיבה בפטרבורג לא השביעה רצון את הורי. קשה מאד היתה הישיבה לאיש יהודי, שהיה מוכרח בכל שנה ושנה לדאוג לחדש את זכות ישיבתו, והזכות הזו היתה לו תמיד תלויה מנגד, כי הלא היא היתה תמיד חסרה יסוד חקי, היתה תמיד מזויפת מיסודה. אתה רשום בתור בעל מלאכה, בעת שבאמת אינך אומן כלל; משרת בית, – והוא אדון לעצמו; בא־כח של סוחר, שאין לו שום מגע־ומשא אליו. וכל זה מכביד עליך כנטל החול, והדאגה מטרידה אותך תמיד, ואתה תלוי בחִנו ובחסדו של האדון שוער חחצר. וגרסה מאד נפש הורי, כי אני לא אשוב לפטרבורג לחיות את החיים הטורדים האלה, וכי אשאר לי בפלך מולדתי, ואבחר לי את מסחר היער משלח יד חותני, זה המסחר רב הענפים ומלא תשואות וקומבינציות חלקלקות ועקלקלות, המתאימות מאד לצעיר חי וקל התנועה כמוני אז, ואשר כחו עמו לשחות בים החיים.

אותן ההשקפות על הספרות, בתור מקור לפרנסה, היו בלי כל ספק גם להורי אשתי, אזרחי עירה קטנה. ואל זה צריכים להוסיף עוד נמוקים אחרים. הורי אשתי היו, לפי הערך, צעירים לימים, וזאת היתה להם הבת הראשונה שהשיאוה לאיש. חותני גדול ממני רק בשלש עשרה שנה. כשרונותיו המסחריים היו טובים, בעצם התפתחותם, ולמסחר היער נראו אופקים רחבים. נשקף עתיד מזהיר בזמן הקרוב. זה היה בראשית שנות השמונים למאה העברה, בעת שהתעשיה ההררית בדרום רוסיא, ביחוד במקוה הנחל דוניץ, החלה להתפתח, ומסלות ברול חדשות עמדו להִבָּנות. והכשרון המסחרי הרגיש כי נכונים ימים גדולים, רבי התנועה והפעולה. והרגיש גם הכשרון הזה את החסר לו: אמצעי תרבות, מעוף שלא הנחילו אביו הסוחר הפעוט, השכלה אירופית. וידע חותני והכיר, כי הכח הצעיר והרענן, אשר יתוסף עליו ועל נסיונותיו ועל ידיעותיו במסחר היער, יגביר ויאדיר נם את מצבו הוא המסחרי, שהתמוטט אז, ובוא יבוא התור ותצמחנה כנפים לזה, אשר נהיה לבן לו. וחזקה גם בלב הורי אשתי ההחלטה להשפיע עלי עד כמה שאפשר, לבלי לעזוב את ביתם, לבלתי תת אותי לשוב אל פטרבורג ואל הספרות, שגם לא הבינו באיזה אופן דבר כזה של בטלנות יכול להיות “עסק”, מקור של פרנסה ומעמד בחיים.

והנה בא המקרה, רגיל במסחר, אבל בלתי רגיל היה בעיני. לאשה אחת, מטרוניתא, נשארה בירושה חלקת אדמה גדולה, כלה מכוסה יער צומח. השטח היה די גדול, כאלף ושלש מאות דיסיאטינות. החלקה נמצאה בין הדניפר ובין הנהר דְרוֹט, במקום שהנהר הולך להשתפך אל הדניפר, זאת אומרת: על יד עיר המחוז רוגוצ’וב. גבולה של החלקה היה במרחק שבעה וירסט מתחום העיר. האפטרופוס של בעלת החלקה היה נשיא בית המשפט, אחד ממכיריו הטובים של חותני. הוא בא אל ביתנו בפרופויסק, והציע לפני חותני לקנות את החלקה, האדמה והיער אשר עליה לצמיתות בתנאים נוחים מאד ובמחיר לא יקר. חותני גמר את הקניה, וגם האדון המוכר, שהתודע אלי, גם חותני הציעו לפני להיות שותף בקניה זו. זאת היתה קניה באמת מוצלחת, בזול מאד, בפחות מעשרה רובל הדיסיאטינה, (שמונה גרושים הדונם במספרים בארץ ישראל) ובתשלומין לשיעורין. בהצעה זו היה הרבה לקרב את לבבי אליה. אני – יליד עיר גדולה, עיר פלך, וממנה עברתי לשבת בכרך עוד יותר גדול, בעיר הבירה. מלוא עולמי מילדותי היו חצר גדורה, חדרים סגורים, וכל מרחב של שדה ויער ואשדות מים רבים לא ידעתי, לא היו ברשותי מעולם. והנה משחק לפני עתיד של כל החמודות האלה, של יערות גדולים, של שדות־אחו, של נהרות, והדברים האלה יהיו שלי, ברשותי, קנין עצמי. הרגש האחרון הזה, רגש הרכוש של נכסי דלא ניידי, היה עוד חדש עמדי, מעולם לא טעמתיו. זהו רגש של אדם, השואף כי יהיה יְקוּם לרגליו, כי יחוש קרקע תחתיו. ביחוד הקרקע, האדמה. הן רכישת אדמה מחוץ לעיר היתה אסורה לנו היהודים לפי החקים ברוסיא, ואף כי שטחים גדולים של שדות, יערות, אגמים – אחוזה שלמה. ואת זה מציעים לפני, והחיים הקרובים יהיו חיים של תנועה בסוסים, בסירות, של נסיעות לקיוב, לערי מורד הדניפר; פגישות עם אנשים חדשים, מצבים חדשים; חיים מלאים אינטרסים של אלפי רובלים, סבכי מסחר ועקלקלותיו השונות. האמנם לא אבכר את כל הנעימות האלה, הקוראות אותי אליהן, על פני הישיבה בפטרבורג בלי זכות? הלשוב ולהִשָקע עד צואר בענינים הפעוטים של המערכת, בתוך הדאגות לגליון הקרוב, בהשתדלות להרבות מספר השורות, ואפילו בוכוחים מרגיזים ובלתי פוסקים על השאלות המטרידות אותנו, הסופרים העסקנים, כל הימים?!

והידיעות שקבלתי מפטרבורג גם הן לא היו טובות. המחלוקת בשאלת האמיגרציה יצאה ללהב, ושני השבועונים הרוסים אשר לנו נצבו זה מול זה כשני חשיפי עזים והסופר ל. ליבנדה, עמוד התוך של הרוסקי יעבריי, עבר אל הראסווייט. אבל המצב החמרי של העתון הולך ורע מיום ליום. כל תמיכה לא היה מקבל, וגם לא היה מאת מי לקבל, אחרי שהאדירים היו במתנגדי ההגירה, וערי הדרום, במקום שהיו רוב חותמי הראסווייט, התרוששו לרגלי הפרעות. מכתבי רוזנפלד והגברת אלי היו מלאים תאניה ותנואות על קהל הקוראים. "בקושי נאספו אצלנו – כתבה אלי הגב' רוזנפלד – אלף בלתי מלא של חותמים, והסופרים העוזרים, וגם ליבנדה בתוכם, עומדים על המקח בעד כל שורה ושורה כמו “עֵז הם מוכרים”. ועד לעניני היציאה, וביחוד לענין ההגירה לארץ ישראל, מן הנמנע היה ליסד, ורוזנפלד התכונן לנסוע לקושטא, מה שעשה באמת אחרי כן. – בחוג רֵעַי גם שם היו חליפות לא לטובה. קודם צאתי מעיר הבירה התנינו שלשתנו: אני ופרוג וברמן, כי בקיץ הקרוב נסע יחד לארץ ישראל. לי לא חסרו כספים להוצאות הדרך, לואסילי ברמן היו מאה רובל, שקבל במתנה מאת הוריו לאחר שגמר את הגימנסיה באות זהב, ולפרוג הבטיחו ממערכות הראסווייט והוסחוד להקדים לו מִפרָעה על שכר עבודתו את הסכום הנחוץ לו למסעו. והנה אביו של ברמן, אליעזר ברמן, חלה מחלה אנושה, המערכות נתדלדלו ואין להם כספים מיותרים לשם צרכיהם ואף כי למפרעות. ופרוג כתב לי, שכנראה עלינו יהיה לבוא לארץ ישראל רק “בגלגול מחִלות”… ומכל המכתבים שמעתי בת־קול של אנחות, של מצב־רוח אנוש וספוג יסורים, מצוקות נפשות מתלבטות, כנפים מקשקשות וכח לעוף אין… ופה נשקף לפני מעבר לעולם חדש, עולם בלתי נודע לי עוד, אבל רואה אנכי אותו סביבי, והוא מלא המון תשואות, הומה חיים סואנים ועליזים.

כזה היה מצב נפשי בעת ההיא. זו היתה הפסיחולוגיה של הרגע המכריע. והוטל הגורל: סוחר או סופר. – ויצא סוחר…


 

ג. הדים, הדים    🔗

חדשי האביב, הממלאים את העירה סוחרת היער חיים סואנים, חלפו להם. הרפסודות עזבו את נמל פרופויסק ללכת לשוט למורד הדניפר, ואחרי הרפסודות הלכו להם גם בעליהם הסוחרים, שהתארחו בעירה שלנו שבועות מספר, סדרו את עניניהם המסחריים, ויבלו בה את הימים ואת הערבים גם בשיחות רעים, במשחקים בקלפים ובכל הבלי העולם הזה. עוד מעט ובאו הידיעות, כי הרפסודות מתקרבות אל קיוב, ויצאו לדרכם גם הסוחרים בני העירה. פרופויסק נתרוקנה מאורחיה העקריים, הסוחרים ופקידיהם הרבים, ונשארו רק הצעירים מבני החנונים המעטים והאברכים הסמוכים עוד על שלחנות חותניהם ועסקים משלהם אין להם עוד, וגם אני בתוכם. הרופא והרוקח שבעירה היו לא־יהודים, והמשכילים הרשמיים מתוך היהודים היו החובש והרב מטעם, שאומנתו היתה מדידת אדמה. ההשכלה של האברכים הצעירים, בני העירה וחתניה, לא עלתה למעלה מן הדבור והקריאה ברוסית לא בלי שגיאות. כל בית־ספר לא היה בעירה, וגם מורים פרטיים לא היו, ועשיריה הזמינו לבתיהם מורות או מורים מן החוץ, שגרו אצלם ויחנכו את הבנות והקנו להן ידיעות ראשונות, יסודיות בשפות, במוסיקה, להכשירן ליום שידובר בהן “נכבדות”. כל חיים צבוריים לא היו, גם ספריה לא היתה, ואך מבעלי בתים יחידים היו שקבלו עתונים זולים. גם הפוסתה היתה באה רק פעמים אחדות בשבוע. מלבד הרחיצות בנהר, כמובן במקומות גלויים ובלי כל סוכות להתפשט ולהתלבש, אין כל תענוג וגדול השעמום מאד.

ונורא היה השעמום ביחוד בשבילי, שהורגלתי בשנים האחרונות לחיים מלאים הופעות חדשות לבקרים, לצעיר כמוני שהיה חי בעולם מלא אינטרסים צבוריים, לאומיים, כלליים, שקוע בין גלי עתונים רבים. זכורני, שפעם חלה במערכת העוזר, שתפקידו היה לעבור על העתונים הכלליים ולסמן בעפרון את המקומות, ששאלת היהודים תכנם, והיה מקבל חמשה עשר רובל לחודש שכר עבודתו זו; ואז לקחתי עלי גם את העבודה הזו, למען לא יסבול העוזר החולה, והייתי קורא כששים עתונים ביום. והנה עכשיו אני יושב בטל ושומם, באין מה למלא את השעות הפנויות, באין עם מי לבלות את הזמן. להפטר מן השעמום לכל הפחות בשעות קבועות ביום, התחלתי לבקר את בית התפלה בבקר ואת בית הרב בערבים. בבקר היה הרב מגיד שעור בתלמוד בבית התפלה, ובין מנחה למעריב היו בביתו שעורים באגדה, מדרש ומשניות, ויש שהתענינתי אז בשעורים האלה. לעבודה תרבותית כל שהיא בעירה בשבילי לא היתה הקרקע מסוגלה, ונסיוני הראשון ליסד חדר קריאה ומועדון קטן לצעירי העירה הביא אותי בסבך עם איטשה־בר. ונכנסה בדבר בעטיו של זה החותנת, ועוד מעט והיה הדבר נעשה “למאורע”, וחדלתי מזה. כל עסקנות שם היתה פעוטה בעיני לעומת השטחים הרחבים, שבהם הורגלתי בעיר הבירה, ואל “משכילי” העירה, שהשקפת עולמם זרת על זרת והשכלת־מה להם, לא הרגשתי יחס מקשר אותי אליהם. וּבִכַּרְתִּי על המונם את האברך חתן הרב. זה היה בן ישיבה על פי חנוכו, בטלן קצת מטבעו, ומצבו היה עלוב בין האברכים העליזים, אשר שחקו על הליכותיו ועל תלבשתו ועל זקנו שלא נעשה ועל כל חוסר נמוסיו וגרעונות השכלתו. תהיתי אני על קנקנו של זה, והנה מצאתי כי רבות ידיעותיו בתלמוד, קרא את ספרות ימי הבינים (הכוזרי, מורה נבוכים, וכדומה), יודע לכתוב עברית לא־רע. בלבי אני הלא ידעתי את הערך “הגדול” אשר להאברכים השוחקים על משבתיו, שכל השכלתם היא ידיעה משובשת בדקדוק השפה הרוסית, קריאה מובנה לחצאין באיזה ספר רוסי, עשון פפירוסה בשבת בצנעא, דהירה־קפיצה בצאתם במחולות עם הנשים. לכל אלה היה חתן הרב “לא יצלח” גמור; אבל ידעתי להוקיר את יושר לבבו ואת צניעותו, וביחוד את ידיעותיו בתלמוד. והצעתי לפניו כי נלמוד יחד אחת המסכתות, ושמחתי להוכח כי עוד לא שכחתי תלמודי. החותנת, כמובן, שמחה מאד על זה, ואל משתה הַתֵּה היו מגישים לנו תופינים ומרקחות משופרא דשופרי, ויש שהיינו מטילים שעות בגני הסביבה לאכול מפירותיהם ולשוחח על דא ועל הא.

ומאת המאורעות הגדולים בעולמנו כמו רוחקתי. כבר הזכרתי את מכתבי טננבוים, ממלא מקומי במערכת, אלי. אחדים ממכתבים אלה נתפרסמו בספר התעודות לתולדות חבת ציון בעריכת מר א. דרוינוב. בקיץ ההוא יצאו גם ההגבלות, שהיו ידועות בשם “חקים זמניים” מחודש מאי 1882, שחקק הצורר גרף איגנטיוב. בתוך חללה של העירה הקטנה והשוקטה שישבתי בה נשמע הד המאורעות האלה שֵמע חלש מאד, ובנוגע לההגבלות החדשות, שבמקרים שונים נגעו לעניניהם של סוחרים רבים, הנה הרגיע את רוחם האופטימיזמוס היהודי, שהנסיון הורה ולמד את אחינו באיזו דרכים עוברים על הגבלות בזכיות. וכפי שראה הקורא בפרק הקודם, לא עכבו אותנו “החקים הזמניים” מלרכוש לנו אחוזה גדולה של אלף ושלש מאות דיסיאטינות בערך, ונם המוכר גם הקונים מצאו להם את המסלולים הנסתרים ואת הצורות הרשמיות לאשר ולקים את המקנה הזה. חקי הגבלה נתונים מאת השלטון כדי לעבור עליהם,– זאת התורה אשר למדו היהודים בארצות גלותם מדור דור, וגם חקי מאי כמוהם.

ובעולם היהודי הגדול לא חדל גלגל ההגירה לנסר, וענין ישוב ארץ ישראל התבהר והתרחב, ומיום ליום כבש לו שטחים ושכבות מבין האוכלסים היהודים ברוסיא. בחרקוב ובמוסקבה התעוררה תנועה לאומית כבירה בקרב הנוער העברי, תלמידי בתי מדרש העליונים, שקראו לחבריהם קול גדול: “בית יעקב לכו ונלכה”, – ביל“ו. אל תחת הדגל הזה, דגל ביל”ו, התקבצו מאות אחדות צעירים, ועשרות מהם גם עזבו את למודיהם טרם גמרו את חוקם. ויפליגו באניות מאודיסא ופניהם אל הארץ, לארצנו… מהם גם נשארו בקושטא לנהל משא־ומתן בדבר עתידו הקרוב של הישוב ארץ־הישראלי, בדבר עתידה הרחוק של התקוה הגדולה… על שפתים נשאו ורחפו באויר השמות: אליפנט, קזליט, החכם־בשי הקושטאי, ובארץ ישראל– קריגר, נבון, ויניציאני, יוסף פיינברג, ליבונטין שלנו. לבי בקרבי דפק לכל הנעשה והנשמע, מעי המו לכל התנועה הזאת המתפתחת ואני מחוצה לה, אינני נושא בכל טרחה ומשאה. ובעת ההיא בא אלי מכתב מאת מר משה קמיונסקי, בן עירי וכמעט בן גילי, הגדול ממני בשנתים לערך. משה קמיונסקי זה עבר כמעט אותה הדרך של ההתפתחות הרוחנית שעברתי בה גם אנכי, עבר את שערי הטומאה והטהרה שהיה על כל צעיר עברי לעבור בתקופה ההיא. ועוד יתרה בו. אביו היה מן היושבים בקיוב בקביעות, לא היה אסור אל המסורה החנוטה בשלשלאות כמוני, ועוד בימי בחרותו בקר את הערים הגדולות במערב אירופא. הצד השוה שבנו, שהיינו שנינו מושפעים מן הספרות העברית, וסמולנסקין היה לנו לנביא, למורה דרך. הוא גם הלך אל מקום המורה, ויעשה חדשים רבים בווינה, וכאשר פרסמתי את מכתבי הראשון ב“השחר”, וכדי להסתיר את מוצאו של מכתבי רשמתי את מקום כתיבתו “ווינה”, תקן העורך ורשם “פראג”, שלא יחשדו במשה קמיונסקי, שהוא הכותב את המכתבים החצופים האלה. לבו של קמיונסקי היה ער תמיד לכל תנועה מדינית, צבורית או לאומית, והיה זמן שגם אנשי “האמת”, הירחון העברי לסוציאליות, היו משפיעים עליו, בפרט בני עירנו: אליעזר צוקרמן, משה אהרן אהרנזוהן ומוריהם וחבריהם. לקמיונסקי ישנה חבה יתרה אל הספרות העברית ואל סופריה, וגם הוא נסה לפרסם דברים בדפוס. קמיונסקי עקב באהבה את תנועת הצעירים אחיו בענין ההכרה הלאומית וישוב ארץ ישראל, עקב ושמר גם את צעדי הספרותיים אני, בן עירו וחבר ילדותו. בקיץ תרמ"ב, בתקופה שאני עומד בה, נכנס קמיונסקי עמדי בחליפה מכתבים, ולבסוף הציע לפני, כי אנחנו שנינו נממש את משאת נפשנו, ואנו ומשפחותינו נקום ונעזוב את המולדת־הגולה ונעבור לארץ ישראל לחיות בתוכה.

מן הדברים שנודעו לי מתוך מכתבי קמיונסקי אלי נוכחתי, שאין עלית שנינו לארץ ישראל יכולה להיות שוה בקנה אחד. בן עירי זה ידע, כי גם אנכי ממשפחת אמידים, ועוד נשאתי לי לאשה את בת אחד סוחרי יער, והכסף הנחוץ לבנות חיים חדשים בארץ חדשה בודאי יש לי. ומה שנוגע לו, לקמיונסקי, הנה מצבו החמרי היה בעת ההיא מצוין, והונו עלה להרבה עשרות אלפים רובלים. ובהיותו ידידי הטוב ונדיב לב מטבעו, הודיעני כי יחד נלך וכיס אחד יהיה לשנינו שם. ואולם אני הלא ידעתי, כי חברי טועה מאד בכל הנונע למצבי הכספי. כל הוני בעת ההיא הגיע בקושי לסכום של איזו אלפים, ואת הכסף הזה לא אוכל להעמיד במקום סכנה, להקדישו לנסיונות, שקרוב לודאי כי לא יצליחו. עוד יותר רחוק היה מלבי להטיל את עצמי על שכם חברי הטוב. לא מעיסה שכזו נאפיתי. אני תמיד מאמין גדול בכחותי, כי אני אוכל לשאת ולסבול את זולתי, וחלילה לי להיות למעמסה על מי שהוא. – מלבד זה, הנה כבר התקשרתי עם חותני בקנית האדמה והיער מאת המטרוניתא, והאופקים לא־ידעתים שבו אותי שבי. ומי יודע, אולי מתחת לסף ההכרה טמונים היו שרשים קלים של התקוה, כי עוד יבוא יום והנסיון של האחוזה על יד רוגוצ’וב על שפת נהר הדרוט יהיה לי לראשית תורת המשק החקלאי לכשאזכה לבנות את ביתי בארץ ישראל…

ודחיתי בהחלט את הצעת קמיונסקי, וגם הוא הגיע רק עד קושטא, ומשם שב לרוסיה עד היום הזה.


 

ד. חיים חדשים    🔗

באחד הימים מחדשי הקיץ האחרונים הלכתי מפרופויסק לרוגוצ’וב להתנחל על האדמה והיער אשר קנינו ולהאחז בם. כל בית־מושב וכל בנין לא היו על הקרקע, ואך כלה יער צומח, ועלי היה לבחר מקום לבנות שם את כל הדרוש לשבתי אני ואשתי הצעירה ובשביל הפקידים אשר יעשו עמדי בעבודת היער. בניתי לי בית קטן, אשר פרוזדור ומטבח חלקו אותו לשנים: החצי לי והחצי בשביל הפקידים. גדרתי חצר גדולה, בניתי בתוכה אורוה לסוסים, רפת לפרות ויתר הבנינים הנחוצים למשקי ולעבודת היער. צויתי על כל מלאכת הבנין, ואני ישבתי במלון בעיר, ברוגוצ’וב.

החיים ברוגוצ’וב היו עוד יותר משעממים מאשר בפרופויסק. העיר כלה חסידים, ומצבם החמרי היה לא רע. שתי הסבות האלה הקפיאו את התושבים על שמריהם, וכל תנועה צבורית לא זעזעה אותם, כל רוח לא חדר אליהם. בהשכלה עברית או כללית לא היו חשודים, וגם הגלים הסוערים של הפרעות וההגירה כמעט לא הגיעו לחוף חייהם. אנכי – יליד מוהילוב, עיר הפלך, בן משפחה ידועה, ואל העיר באתי לשכון ביער הקרוב אליה, כלומר: להיות נושא משפיע ומועיל בסביבתו, ויכלתי איפוא להתודע אל הבתים ואל משפחות הטובים ביושביה. אבל כמעט בכלם לא מצאתי כל חפץ, וזרים ומוזרים היו לי המה, דרכיהם והשקפותיהם. התודעתי רק אל בית תומרקין, שבינו וביני היו איזו נקודות מגע של חתון, וגם שם הבית הזה היה מפורסם לטוב בפלכנו. ראש הבית, רבי דן, היה אחד מאבירי הרועים של החסידות הליובוויצית, ועוד הצדיק רבי מנדל בעצמו מנה אותו לגבאי ראשי של כולל חב“ד בארץ ישראל. אדם נכבד ונשוא פנים, סוחר אמיד ומעורב עם הבריות, ואותי קבל בסבר פנים יפות. גולת הכותרת של הבית היתה בתו היחידה, שרה בת דן, שנישאה אחרי כן להסופר ש”י הלוי איש הורוויץ. זו היתה אחת הצעירות, ששנות השבעים למאה העברה התפארו בהן. עודנה עלמה צעירה, כמעט ילדה, השיאוה הוריה לאיש, אך עד מהרה נקעה נפשה ממנו והתגרשה, ויצאה לחפשי, והתמכרה ללמודים, ותלך גם לחו"ל, ותדע שפות אירופה, ותהי משכלת במובן הטוב של המלה הזאת. חברתה היתה נעימה ומועילה. אצלה היה אפשר למצוא את הספר האחרון המענין אותך, עמה אפשר היה לשוחח על השאלות, שהטרידו אותנו, שהיו אז שיחתנו כל הימים. בית תומרקין היה המראה המרכזי בתוך המסגרת העגומה וחסרת הצבע של החיים ברוגוצ’וב בימים ההם. מובן, כי לא חסרו גם בעיר זו חסרי־לב ורקי־מוח, כי אין בצה אשר שגבה מהם; אבל כאלה שנאה נפשי תמיד, ולא אלה אשר יקחו את לבבי.

לראשית החורף היתה החוה הקטנה בנויה וגמורה. הפקידים העושים עמדי ביער דאגו לכל הצרכים הנחוצים, הזמינו רהיטים וגם קנו פרות שתים, זוג סוסים, ואחד משומרי היער הביא גם כלבה אל החצר החדשה. זה לא היה כלב־חצר רגיל ופשוט, כי אם כלב־ציד, ובמקרה מן המהודרים, ועד מהרה נתפרסם בסביבה בתור אחד הכלבים שריח אפם מפותח מאד. מן הפקידים בעיר המחוזית, שלא השיגה ידם להחזיק כלבי־ציד משלהם, היו פונים אלי בבקשות להשאיל להם את הכלבה בצאתם לצוד ציד. והאמינו לי, כי הודות לכלב התיחסו מן הפקידים בכבוד גם אלי, יחס כמו אל אדם הגון, אשר ידע והבין לרכוש לו כלבה טובה כזו. מצד המשטרה המקומית והשלטון לא פגשתי שום התנגדות ומכשול לבנין החוה והתישבותי בתוכה, מבלי שום לב אל חקי ההגבלה שנתפרסמו בקיץ ההוא, “חוקי מאי”, שעל פיהם אסור ליהודים להתישב מחוץ לתחומי הערים והעירות. השלטונות בערי השדה היו מביטים על הוצאת כל חק חדש לא כעל דבר, שזה חובה עליהם להגשימו בחיים, כי אם על פוליטיקה הנחוצה “שם”, בספירות העליונות, ושהורשו בפוליטיקה זו “הם”, השלטונות הגבוהים, אבל אין זה עסקם של פקידים מקומיים. הם, פקידי המקום בעת ההיא, עוד טרם היו חדורים איזו הכרת פוליטית, לא היו קוראים עתונים כמעט, מלבד “ידיעות הפלך”, והגלים הזידונים של השנאה לישראל עוד טרם הגיעו אליהם. האנטישמיות ברוסיה ירדה תמיד ממעלה למטה, מפטרבורג אל ערי המדינה, אם כי מחוקקי האון אשר בממלכת הצַרים השתדלו תמיד להוכיח ההיפך. כל אבן נגף מצד השלטונות לא מצאתי על דרכי, וכוננתי את החוה, וגם קראתי אותה רשמית בשם משפחת חותני, פבזנירובקה, זה שמה הרשמי בכתב ספרי האחוזות עד היום הזה.

ובחוה סדרתי לי את חיי אני, והסדרים היו חדשים לגמרי, אשר כאלה לא ידעתי לא במוהילוב מולדתי ולא בפטרבורג הבירה. פשטתי מעלי את בגדי העיר ולבשתי בגדים אחרים. קסיאן העגלון נתן לי את השעורים הראשונים ברתימת סוס לעגלה, ולא על נקלה למדתי את התורה הזאת. וקובליצקי, זקן שומרי היער, למד אותי לעשות דרכי בסבכי היער ולבלי לתעות בו, להציב לי ציונים את החורשות השונות ולדעת אותן בשמותיהן, את הגבעות ואת הקרחות אשר בעבי היער, ושעות שלמות הייתי מתהלך ביער, וזליבקה, הכלבה הנאמנה, שומרת צעדי. רק את הרובה שנאתי, או אולי פחדתי ממנו, והייתי הולך לבדי ביער, ובידי שוט או מקל. את החוה בניתי על גבעה, בין הדרך ובין נהר דרוט, יורדת וגולשת ישר אל הנהר. לא רחוק, במעלה הנהר, השתרעו שדות אחו ואגמים לא גדולים. פה היו מקומות טובים להשליך חכה ולפרוש רשתות, ובחפץ לב ומבלי כל שכר הייתי מרשה להדיגים לעשות פה את מלאכתם, והייתי סוקר את עבודתם ומשתתף בה. את התורה לשוט בסירות למדתי עוד בימות הקיץ בשבתי בפטרבורג במימי ניֶבה, ואת החסר לי בתורה הזאת מלאתי בקיץ הראשון במימי פרופויסק, וגם פה היו לי סירות שיט לעבודת היער, והשתמשתי בהן לתענוגי. משפחתי היתה אני ואשתי והפקידים האחדים, כלנו סמוכים על שלחן אחד, והשלחן היה מלא דשן, לא חסרנו דבר מכל אשר היה בחנויות המכלת אשר ברוגוצ’וב. לפעמים קרובות היו באים אלינו אורחים מתוך העיר לשם בקורים, עוברים ושבים היו סרים אלינו, וקרובים התארחו אצלנו. וכדי שלא נצטרך לשלוח רצים להביא בשר מן העיר, הזקוק גם לאמצעי זהירות מיוחדים אם השליח הוא בן נכר (חותם בתוך חותם) ולמען יהיה לנו תמיד בשר ככל אות נפשנו, בפרט כשאורחים באים פתאום, – למדתי את תורת שחיטת־עופות. את המלאכה הזאת למד אותי השוחט מפרופויסק. בימי למודי היו הנשים מביאות לי עופות לרוב, כי במקום התרנגולת שהטרפתי היתה האשה לוקחת לה מן הלול של החותנת אחרת ככל אשר בחרה, יותר טובה ויותר שמנה. את הדינים השייכים לשחיטת עופות עברתי על נקלה, והרב אמנם פקפק קצת לסמוך את ידיו עלי, גם חפץ להתנות עמדי שלא אוסיף לצאת במחולות הארבע, קדריל בלע“ז; אבל לאחר שאני הודעתי לו, כי יודע אני את עיר החרושת לכל “כלי הקודש”, וגם את רבי יצחק־אלחנן בעצמו אני מכיר, ואם יסרב הוא אלך ואביא לי תעודת־קבלה מן “המקור”, אז לא סרב עוד. ולהוי ידוע לכם, קוראים, כי אני הנני שוחט עופות “מדופלם”, והרב רבי אליקום גץ ז”ל העיד עלי, כתוב וחתום מפורש שחור על גבי לבן, כי אני הנני “בקי בפרטי הדינים עפ”י פסקי השו“ע והאחרונים”.

בחדשים הראשונים של החורף ההוא, החורף הראשון לשבתי בנאות יער, פשטתי מעלי את הרוחניות כלה. מגפים גבוהים, עד למעלה מארכובותי, על רגלי, לבשתי פרוה־שוידית כלה עור, כל צוארונים ועניבות הסירותי מעלי, ויש אשר גם את שעון הזהב, מתנת מערכת הראסווייט, לא שמתי עלי. בחיצוניותי הייתי כלי גשמיות, כפרי, איש יער, ועקבות פטרבורג כמעט נמחו. ואותה התמורה גם בפנימיותי. את ספרי עוד טרם העברתי אל החוה, עתונים לא באו אלי. את העתונים הכלליים שבעתי בימי שבתי בפטרבורג, וחפצי היה לשכוח אותם לזמן־מה. “המליץ” וגם “הצפירה” היו נגדנו, נגד המטיפים לישוב ארץ ישראל. צדרבוים עוד קוה להגשמת “ישוב יהודי רוסיה ברוסיה”, וסלונימסקי סבל תחת הלחץ הכפול: מצד אחד הצנזורה הורשאית עשתה שמות בגליונות “הצפירה”, ומהצד השני היו תמיד עיניו נשואות ואזניו נטויות אל האדירים בפטרבורג. וכאשר חדל הראסווייט להופיע, ואת הרוסקי יעבריי לא אהבתי – נפסק הקשר האחרון ביני ובין

העולם היהודי מחוצה לי. עבודת היער היתה חדשה לי, והפקידים היו מורי, ולא תמיד רק להועיל לי, כי אם גם לעצמם. ובעבודה זו, שהיתה חדשה ומענינת מאד בשבילי, כמעט שכחתי את כל הענינים, שהם ורק הם היו חיי רוחי ונשמת אפי במשך השנים האחרונות.

אך המצב הזה לא האריך ימים. לא יכול היה להאריך ולהמשך זמן רב.


 

ה. החוה. ש"י הורויץ    🔗

מכנף ארץ ישראל זמירות לא שמענו. בסוף הקיץ העבר אמנם עלתה בידי זלמן־דוד ליסד מושבה, אשר קראו לה “ראשון לציון”, אבל, כפי הידיעות השונות שהגיעו אלי, הדברים שם היו יגעים מאד. ביחוד בלתי מזהירים כלל הענינים של זלמן־דוד בעצמו, שהיו הוא וגורלו קרובים אל לבי מאד. רבו מכאוביו, צרות לו מכל צד, ואפילו, ואולי ביחוד, מצד האנשים משלנו, כמו הרי“מ פינס וכדומה. הרי”מ פינס לא נמנע לחשוד בז. ד. ליבונטין, לא פחות ולא יותר, ביחסים קרובים אל המיסיון. חשדים כאלה היו אז רגילים בירושלם, ועוד בתקופה קודמת לזו חשד ל. א. פרנקל באחדים משלומי אמוני ישראל, כמו רבי יעקב הלוי ספיר, בחטאת המסיון. סאת סבלנותו של ליבונטין הולכת ונמלאת, געגועים התעוררו בו לביתו ולמשפחתו ברוסיה, וישנן שמועות כי שוב ישוב בקרוב… העבודה ביער מלאה תשואות וענין, אבל הן טירון גמור אנכי, ובקושי אני יודע להבדיל בין אורן ובין אשוח, ובכל המינים הרבים והשונים של יער־שחור לא אוכל למצוא את ידי ואת רגלי. וקשה היה עלי להשלים עם המציאות, כי עלי לבקש תורה מאת המשולחים, אנשים פשוטים ועמי־הארץ, ולהתלמד אצלם בכל הנוגע לפרטי העבודה הן ביער והן על חופי הנהר. תורה זו נקנית בנסיונות של שנים רבות, ואנכי נכשלתי בשנוני וקפחתי גם מעשי כאשר חפצתי להשתמש בפועל בידיעות הבוסר אשר לי.

ובעת ההיא, בסוף החורף, נתוסף ברוגוצ’וב עוד צעיר אחד מבני מחני ודגלי. ש“י איש הורוויץ נשא לו לאשה את שרה תומרקין והתישב בבית חותנו ברוגוצ’וב. אנכי ידעתיו עוד בבאו לפני שנתים לבקר את פטרבורג נכנס ויוצא בין הסופרים, שאר בשרו של שמעון דובנוב. ליום חתונתי אשתקד בא גם הוא מעירתו אוברוביצי לז’לובין ובין הקרואים אל חתונתו הוא הייתי מוזמן גם אנכי, מצד משפחת תומרקין, שנעשיתי ידיד ביתם. מקום החתונה נקבע באחד הכפרים בין אוברוביצי ובין רוגצ’וב. זה היה לי בפעם הראשונה לראות ולהשתתף בחתונה בכפר, ובזכרוני שמורים רשמים אחדים. מצד החתן באו אורחים רבים, כי אם החתן היתה מולדת בית הייליגמן מרובה באוכלוסיה, וכתריסר דודים ודודות של החתן באו. והתעוררו תרעומות בגלל עלבונות והעדר הכבוד מצד המחותנים למוזמניהם בסדור המחולות הראשונים והיסבה אל שלחן הסעודה ומי בוצע ראשון, איש איש לא לפי ערכו וכבודו לדעת הנעלבים והנעלבות. וקטנטנות אלו נעשות למאורעות בזמן החתונה. והיתה גם תגרה קלה בדבר הנוסחא של תוספת הכתובה. אבי הכלה הזמין נוסח הכתובה אצל אחד העשירים בן עירו, שהיה מקפיד עם חתניו לוקחי בנותיו לקבל על עצמם התחיבויות שונות במקרה מות או גירושין וכדומה. קודם שהובילו את החתן לחופה הציעו לפניו לחתום על נוסח כתובה זה. והנה אך קרא אביו של ש”י הורוויץ את הנוסח, דחה אותו בשתי ידיו באמרו כי הנכנסים לחופה מתכונים לבנות בנין עדי עד, ואינם חוששים לתקלות של מיתה וגט פטורין וכל מיני פורעניות חלילה, וכי זו היא נוסחא של תוכחה ולא של ברית נשואין. ואם כי אני הוזמנתי מצד הכלה, אבל הן החתן היה מכירי וחבר לעט, וגם נקודות חתון לא חסרו בין משפחתו ובין משפחת אשתי, לכן הייתי כמו מחותן משני הצדדים, מבלי להיות מחותן כלל. והייתי צופה ומביט מרחוק את “המאורעות” לכל קטנותם.

ש“י הורוויץ הספיק במשך השנים האחרונות, מאז ראיתיו בפטרבורג, לקנות שלמות: למד שפות אירופיות, גם התכונן לתרגם יחד עם אשתו מצרפתית אה ספרו של ד”ר ישראל רבינוביץ מפריז ע“ד התלמוד. היה במוסקבה, ושם התודע אל חוגי הצעירים הלאומיים והשתתף בחברתם, בתנועתם לישוב ארץ ישראל. ישיבתו של זה ברוגוצ’וב, קרוב למקום מושבי אני, השפיעה עלי לפכח אותי משכרון היער, להזכירני את חיי אני הצבוריים והספרותיים שעזבתי אותם לפני שנה אחת. ואם כי לא יכולתי עוד לשוב כֻלי אל החיים ההם, אבל געגועים אליהם התעוררו בי, והם בקשו להם דרכים לצאת החוצה. ואז בא אלי החפץ לערוך עלי גליון את החיים ההומים, שאנכי הייתי עד להם בשנים האחרונות ושהיו כבר אחרי צאתי. ונפלא הדבר: מלאתי את חפצי לא בשפה הרוסית, שבה חייתי את התקופה האחרונה, ושגם כל מאורעותיה השתקפו ועברו עלינו בשפת המדינה,.כי אם דוקא בעברית. על געגועי אל החיים שעברו, שנפרדתי מהם, נתוספו גם געגועים אל השפה העברית שנתרחקתי ממנה, ונסיתי לכתוב את זכרונות המאורעות, ואת מערכת הראסווייט בחרתי לי לנקודת מוצא, למרום הפסגה שממנו השקפתי על המעשים שעברו עלינו. לא האמנתי כבר בכחי, אם תספיק לי ידיעתי בשפתנו לבטא כהוגן את מחשבותי, ושלחתי את כתב־היד לסמולנסקין ושאלתי את פיו אם הענין עלה בידי. סמולנסקין מהר להודיעני כי שפתי העברית לא נתקלקלה הרבה, ויעורר אותי להוסיף לעבוד, והזכרונות ששלחתי אליו מצאו חן בעיניו, והוא יפרסם אותם ב”השחר". זה היה מאמרי שקראתי לו “הנסתרות והנגלות”, והוא החל לראות אור בהשחר, החל ולא נגמר. הצנזורה אסרה את הפרקים הראשונים, וסמולנסקין היה מוכרח לשוב ולהדפיס חוברת חדשה בשביל החותמים ברוסיה.

לרגלי מאמרי זה חדש סמולנסקין את חליפת המכתבים בינינו, שנפסקה בשנים האחרונות. מצבו החמרי של סמולנסקין הלך הלוך ורע. לרגלי החרם שהחרים השלטון בוארשוי את כל ההוצאה החדשה של ספר “התועה בדרכי החיים”, נשאר בעל חוב להמדפיס סכום הגון, שלא השיגה ידו לשלם. ואם כי לאחר כן הצליח הדבר והצנזורה הראשית בפטרבורג הסירה את החרם; אבל בינתים קרו הפוגרומים, ומכירת ספר עברי נתדלדלה. גם המחשבה הטובה שעלתה בפטרבורג בחוג חובבי שפתנו להוציא את כל ספרי סמולנסקין בעשרים כרכים לא יכלה להתגשם, ורבי משה ברלין ומר יעקב רוזנפלד, שלידם נמסר הדבר, נערו את כפיהם מעבודה זו לאחרי שפרצו הפוגרומים. אין אומרים שירה ואין דואגין לספרות בשעה שכל עם היהודים טובע בים צרות. מצבו של סמולנסקין היה מיואש, המאורעות ברוסיה מולדתו הממו אותו, וגם מחלתו נתנה אותותיה לא לטובה. ומפני כי דלל וחרב מקור מחיתו – מכירת ספריו – לכן החליט לחכור לו את בית הדפוס של בראֵג, שהיה מקודם מנהלו, ובקש לו לתכלית זו שותף בעל הון ברוסיה. היה לו בזה משא־ומתן עם משה קמיונסקי, וסמולנסקין כתב גם אלי בענין זה. ש“י הורוויץ ראה בידי את מכתביו של סמולנסקין, ויבקש ממני להציע אותו בתור שותף לעסק זה, הקשור עם ספרים ועניני חכמה. כתבתי לסמולנסקין והבאתי את שני הצדדים בקשר מכתבים. לא ארכו הימים, ובאחת מחוברות “השחר” נתפרסם גם מאמר מאת ש”י הורוויץ. לאחר זמן פנה אלי סמולנסקין בתרעומות על הורוויץ, כי הלה הפסיק את המשא־ומתן בדבר השותפות, וגם חדל להשיב לו על מכתביו…

בכלל מציאותו של מר הורוויץ, אדם מעולם הספרות, בקרבתי לא נתנה לי לשכוח את אותם החיים, שבהם ראיתי חזות הכל טרם שנכנסתי לעולם היערות ומסחרם. זהו – בכלל. ואולם פרטי חיי נמשכו גם אז בתוך האינטרסים של פבזנירובקה, ועבודת היער לקחה את כלי תחת שלטונה. התישבתי איתן בחוה שלי. גם הבאתי אלי את ארון ספרי ואת שלחן עבודתי, שהעברתי אלי מפטרבורג והמשמש אצלי עד היום הזה. חדרי ביתי הפשוט, שגם כתליו לא סדו בסיד, קבלו אורחים תמיד, ושובע שמחות הייתי אני וביתי. לחג הפסח באו אלינו מפרופויסק הורי אשתי ויתר ילדיהם, וגם אחי חותני ומשפחתו באו מאחד היערות אשר גרו שם לעשות את הפסח אתנו. כל המשפחות הסתדרו בשני חדרים, הגברים בחדר אחד והנשים בחדר אחד. וחציר יבש שטוח על הרצפה היה למשכב במקום המטות שלא הספיקו לכלם, והשמחה היתה רבה במעוני. מן היער מכרנו עצי הסקה להפליג לקיוב ואדנים למסלת הברזל, וקושרי העצים לרפסודות ומנסרי האדנים היו כלם פועלים יהודים, שהתישבו על קרחת השדה בין היער ובין החוה. הם ישבו בסוכות, ושם בשלו את אשר בשלו, טמנו את החמין בשבת, ושם התאספו להתפלל בצבור, ומן הסוכות היו עולים קולות מתפללים וסופרים את העומר, ולא סלסול אחד בזמירות לשבת למדתי מהם.

ובעבר הנהר ממול החוה ישבו אכרים בכפריהם, והם באו אלי לבקש מרעה לבקרם ביער שלנו. מן האכרים היו בעושי המלאכה ביערותינו, ואנכי בתור שכן טוב מלאתי את הקיץ, וערב ובוקר היו עוברות בסירות נשי האכרים ובנותיהם את הנהר, ובאות לחלוב את הפרות. והתודענו אל האכרים ואל תנאי חייהם, ואשתי אשר ידעה את בחורי הכפרים מן העובדים ביער וגם את הבחורות הכירה, נסתה את כחה בשדכנות. ויש אשר היה בא אלי אחד מנכבדי האכרים לבקש אותי להיות לשושבין לבנו, בהיותו בטוח כי אבי הבתולה לא ישיב ריקם את פני שושבין נכבד כמוני, ויתן את בתו לאשה לבנו. והיה המחותן נעלב מאד, אם אנכי דוחה את בקשתו ואיני הולך עמו. ויש שהייתי נכנס גם בעובי הקורה של הענינים, ואת שומר היער שלי. בחור שליאכטי יפה־השפם וקל הדעת, הוכחתי כי יקח לו לאשה את בת הרועה, שהוא מתנה אהבים עמה; והוא שמע בקול תוכחתי, והצעירה ואמה באו ותפולנה לרגלי להודות לי, כי הצלתי את כבודה ואת כבוד משפחתה בכפר.

ובית החוה הומה תמיד. סוחרים, סרסורים, מעבירי רפסודות, קושרי עצים, מנסרי אדנים, עושי אופנים, וידידים ומכרים מבני רוגוצ’וב. וסתם עוברים ושבים, היודעים כי החוה הקטנה הזאת, הקרובה אל הדרך, היא אחוזת יהודים, ובה ימצא מקום ללון וסעודה בלתי רזה, וגם נדבת כסף להמקבל. לא היו חיים של הוד ותפארת, אך, ברוך השם, חיים שלא היו בהם בושה וכלמה.


 

ו. הָלוך ונָסוע    🔗

ככה עברו עלי כשתים־שלש שנים. במשך הזמן ההוא הייתי יוצא והולך אל הערים הקרובות לרגלי ענינים שונים, כפי שהיה העסק דורש. בקרתי את הומל בימי השוק שם לשם מסחר וקנין, את מוהילוב עיר הפלך בשביל עניני השלטונות ומקורות הכסף, גם את קיוב העיר, ששמה הבאתי עצים למכירה. הולך לימים מספר ושב הביתה, אל החוה, ורק בקיוב הייתי עושה שבועות, חודש. ואם כי הייתי טרוד בעסקים, שלשמם הלכתי אל הערים הנזכרות, אבל העורק הצבורי שבקרבי לא נתן דמי לי, ולכל מקום שהייתי בא הייתי פונה לבקש לי אנשים “מבני מיני”, תמימי דעים ושאיפות עמדי, אשר ידעתי כי חברתם תנעם לי, ובחוגם אתבונן אל החיים אשר שם.

הומל היתה אז, לפני ארבעים שנה, כמעט שוממה מכל השכלה עברית, מכל הכרה לאומית. יושביה כמעט כלם חסידים ועשיריה בקרבה היו תקיפים בדעתם, גסים בהליכות עולמם. העיר הזאת יושבת על הגבול בין אוקרינה ובין ליטא, ולא היה בה לא מאהבת התורה והתלמוד שבליטא, ולא מן המדות הטובות, כמו הכנסת אורחים ואהבה חסד, שנשתבחו בהן בני אוקרינה. העשיר בהומל כלו היה אומר: פנו לי דרך, כי אני ואפסי עוד. ושמעתי אגדות כעין אלה. בתו של חיט לבשה שמלה של משי. ושלחו ראשי הקהל ותפרו על גב השמלה מטלית בצורת מספרים, והכריחו את הבת לצאת בשמלה זו בחוץ, למען ידע הקהל כי זו היא בת חיט. – אחד העשירים פגש בשוק בעל־מלאכה נושא דג לכבוד השבת, והדג היה גדול וטוב שלפי דעת העשיר היה בזה בזבוז ממון, שאין בעל מלאכה רשאי לפי דעתו להרשות לעצמו. עמד ונטל מאת האומן את הדג וסטר לו בזנבו על פניו והלך לו. – פעם אחת חל בהומל יום השוק ממחרת הפסח. והנה אשה עניה, שהיתה מתפרנסת ממכירת תופינים לאכרים, הכינה את השאור לאפית התופינים באחרון של פסח, והרגישה שכנתה בזה ונודע הדבר. שלחו ראשי העדה והוציאו את האשה מביתה, תלו על צוארה את המשאֶרת והעבירוה ברחוב העיר והתוף עובר לפניה: ככה יעשה למי שאינו זהיר בחמץ בפסח. – ככל הדברים האלה קרו בימים הקרובים שעברו כשהיתה יד “הקהל” תקיפה למסור אנשים לצבא וגם לגרש מתוך העיר. אבל מדות גסות אינן חולפות כליל עד מהרה, וכשהן עוברות לדורות הבאים הן רק פושטות צורתן ולובשות אחרות, יותר נאות. וכאשר בקרתי אני את הומל לפני כארבעים שנה עוד היתה בתוכה הצבוריות העברית, וביחוד ההכרה הלאומית, לקויות מאד. הביבליוגרף של הספרות העברית שלאחר מנדלזון, זאב בר“י צייטלין, ד”ר ויליאם צייטלין, בן העיר הומל, יצא אותה מזמן וקבע ישיבתו בלייפציג. הרב־מטעם אז, הוא גם מורה הדת בפרוגימנסיה שם, חנך את בנו יחידו לשמד, והחסידות עצור עצרה בעד כל השכלה עברית. אך אחד מצאתי בעיר ההיא, אשר הכרתיו עוד בפטרבורג. שמו היה שלמה צייטלין, נצר ממשפחת הצייטלינים, שאחד מבניה היה “השר” רבי יהושע צייטלין, וחתנו פרץ שהתנצר העמיד דורות של פקידים שרי מעלה ברוסיא. שלמה צייטלין היה משכיל עברי טפוסי, אוהב השכלה, חובב שפת עבר, מפיץ ספרים, סוכן לעתונים שלא על מנת לקבל פרס, מסור לרעיון ישוב ארץ ישראל. ועל צבאו חונים אברכים ומלמדים שנתפשו קצת להשכלה ולרעיונות החדשים של התחיה, – המה אשר היו אחר כן הראשונים להרשם לחברים באגודת “חובבי ציון”, הם גם היו “השוקלים” הנאמנים והזריזים לאחר הקונגרס הבזילאי הראשון. ולכבוד “אורח נכבד” כמוני, מי שהיה סופר פטרבורגי, אסף צייטלין לבית אחד האמידים שבין החובבים את כל חניכיו, למען אראה ואפקוד את “הלגיונות” אשר לנו במקום הזה.

מוהילוב העיר הן מולדתי היא, והימים האחדים שהייתי בא לשם היו מספיקים לי בקושי לבקר את בתי בני משפחתי הרבים בתוכה. תחת זה כמעט לא מצאתי בקרבה מכל בני גילי וחברי שחרותי וימי בחרותי אף איש. נפזרו להם כלם אנה ואנה. מי שהלך ללמוד ולהשתלם, מי שנשא לו אשה ויצא את העיר, מי שנשכח מלבי או שכחני. הנני יוצא אל רחוב העיר, זאת העיר אשר בה נולדתי, גודלתי וחונכתי, ידעתי כל אבן וכל פנה, וכל ראש כלב ידע והכיר אותי; וכשהייתי יוצא לטייל בערבים על המדרכות ברחוב הגן הגדול היו אורחות שלמות של צעירים וצעירות נמשכות אחרי כצל. והנה עתה אחרי שש־שבע שנים, כמו בן עיר נכריה אני מתהלך ברחובות העיר, זר אני לכל העוברים וכמו בודד אני צועד לאטי, ואין מכיר אותי…

אבל תנועה לאומית לא חסרה גם מוהילוב. קלה וחלשה אמנם, אבל הנצנים של התנועה נראו, היו. בנו של רבי מאיר בלקינד, הסטודנט ישראל, התחבר אל ביל“ו, וביתו של רבי מאיר נעשה בית ועד לתנועת הישוב ארץ־הישראלי. הצעיר דב גיסין, זה שגמר אה הגמנסיה בהצטיינות והוא לומד־גומר את תורת המשפטים באוניברסיטה במוסקבה, מביא למוהילוב מעיר הבירה בשורות תחיה, מאת האגודה “בני ציון” של סטודנטים, ריאליסטים, וגם אנשים בעלי צורה. ושב למוהילוב גם זלמן־דוב ליבונטין. הוא שב מארץ ישראל לבקר את ביתו, שב קצת מיואש, וכנפיו קצוצות… הוא הלך לפריז להֵראות את פני “הנדיב הידוע”, והלכה גם אמו אתו, כדי לשמור עליו שלא ישוב חלילה לפלשתינה. בפריז מכר להנדיב את חלקת אדמתו בראשון לציון. והנדיב עמד אתו על המקח ושלם לו רק מה שעלתה הקרקע לו. ליבונטין שב למוהילוב, והעביר אליו את חנות הארג של חותנתו בכסף אשר לקח מחיר אחוזתו בארץ ישראל. והוא יושב בחנותו, סוחר ומוכר, – אבל “עד כמה שלא תלעיט את הזאב, הוא לא יחדל לשאת עיניו אל היער” – אומר הפתגם הרוסי. ליבונטין בחנותו, – ועיניו ולבו בארץ ישראל, והתחיה “שם” מחשבותיו כל היום. וגם, בתור מקור פרנסה, רחוקה היתה החנות מהשביעו לחם. אבל העיקר – הגעגועים. ים זועף הם החיים יום־יום, אינם נותנים לומר שירה. הפיות בבית מתרבים ואומרים: הב, הב. הפעוטים זקוקים לחנוך. זמני הפרעון של שטרי־חוב מגיעים. הפדיון בחנות אינו בשפע, ודאגות וטרדות אינן חסרות. ועל הערפל הזה מגיה תמיד אור “המזרח”, השחר הפרוש על הררי ציון, זיק התקוה הגדולה, המכתב החי הנושא ידיעות מהתם, מארץ־אבות… וכל השיח והשיג בביתו של ליבונטין ובסביבתו הם תמיד – ארץ־ישראל, מעשי הנדיב, המושבות, הידיעות מאודיסה מליליענבלום, מוארשוי מאת שאול־פנחס רבינוביץ, מאמר ב”המליץ“, ידיעה ב”המגיד". ונוצר חוג, שהוא חי רק את החיים הלאומיים, שולל את הגלות ומציאותה, ובחוג הזה שמחים תמיד לקראת בואי למוהילוב, מקבלים את פני כפני אח וחבר לשאיפות משותפות.

ולקיוב הייתי בא, כאשר אמרתי, לעשות בה שבועות, חודש ויותר. עלי היה לפרוק את הרפסודות, לִמְשות מן המים את העצים ולסדרם על החוף, למכור את הסחורה ולמסור אותה, לגמור חשבונות, לקבל שטרי־חוב, – פרשת המסחר, שאינה נגמרת על נקלה. הישיבה בקיוב ליהודים היתה מותרת רק בחלקי עיר ידועים. ודוקא אותם החלקים לא היו נאותים לי, לא מתאימים לתנאי עסקי; והתישבתי בחלק פודול, ובעלת המלון, רוסית טהורה, כבר דאגה לסדר את זכות ישיבתי במלונה.

ובין פרשה לפרשה בסדר עסקי היו לי די שעות בטלה, והשתדלתי למלא אותן. מן המלון שבו ישבתי הייתי קרוב אל הטחנה הגדולה של ברודסקי, זאת אומרת – אל המשורר יהל“ל, שהיה גזבר במשרד הטחנה. יהל”ל היה מקודם מורה בביתו של ישראל ברודסקי אבי המשפחה, כשהיה עוד תושב זלטופול העירה הקטנה. ישראל ברודסקי התחתן עם הרב החרד הילדסהיימר מברלין, והרב היה כותב למחותנו מכתבים מלאים חדושי תורה, ועל המחותן הזלטופולי היה לענות לו ולהשיב לו כרוחו ובסגנונו פלפולא דאוריתא, – ויהל“ל היה ממלא את העבודה הזאת. והבן, אליעזר ברודסקי, נתן ליהל”ל משרה במשרד הטחנה שלו בקיוב, והתפרנס ממשרתו לא בצמצום. – את קרבתו של יהל“ל בקשתי ביום הראשון לבואי קיובה. יהל”ל בתור משורר היה נחשב אז, בראשית שנות השמונים, השני במעלה לי“ל גורדון. בכל אופן, יתר המשוררים בני הדור ההוא היו בעינינו רק חרזנים, וכל חסד עליון לא מצאנו בהם ובשיריהם. גם מהשפעתו של גוטלובר השתחררנו, בשגם בכלל אבד הזקן הזה את כל חנו בעינינו. יתרה היתה אז לשירי יהל”ל – הרעיון הסוציאלי, שהיה קובע אותו תוכן לשיריו. שירת “ההשכלה”, שראש נביאיה היה יל“ג, כבר נתיתמה אז, אבדה את כל עוזה וכחה, בעת אשר משנת הסוציאליות היתה כבר רווחת ברחוב היהודים. ואם כי השירים “כשרון המעשה”, ואפילו “עבד עבדים” היו חסרים את מיטב הצבעים, אבל בתקופה ההיא מספיקים היו הצורה, המשקל ומספר התנועות והחרוזים לקרוא להם שירים ולחבבם על הקהל. בשיר “עבד עבדים” מצאו הקוראים רמזי חוצפה נגד ברודסקי, – וזה לבד קשר כתרים לכותבו. התודעתי אל יהל”ל, ועד מהרה התקרבנו. גם יהל“ל הוא יותר סופר ממשורר, סופר לוחם ופולמסן, פובליציסט בלע”ז, ונקודות־מגע בינינו. חוג מכיריו בקיוב היה די צר. מלבד שהיה האיש עסוק כל היום במשמרת פקודתו במשרד הטחנה, ובערבים היה יושב בית, הנה האתמוספירה הספרותית בקיוב אז לא היתה טהורה, שקצו אותה “מושכי בשבט סופר”, אברכים מטפוסי “הסופרים” השורצים בבצות צבוריות שעל יד קהלה גדולה, קרוב למערכת עברית או במסדרונות של הסתדריות לאומיות. לפנים היו רבים כאלה בין “סופרי” גליציה. גם בני מינם בקיוב אז בחרו להם אכסניה על יד מערכת עתון שבועי בגליציה, כמדומני “עברי אנכי” היה שמו. אל הבצה הזו לא קרב יהל“ל כל ימיו, וגם אותי הזהיר מגשת אליה, ובעל “המפתח”, שישב בקביעות בקיוב, הלך לו לעולמו, ואני גם את פניו לא ראיתי מעולם. אנכי ויהל”ל היינו מתראים לעתים קרובות, ויש שהיינו מרשים לעצמנו אפילו לבלות ערב בשחוק “הבכורה”, פריפירנס בלע"ז. את התורה הזו, משחק בקלפים, למדתי בפרופויסק בקיץ הראשון לאחר שהחלטתי לצאת לעולם המסחר; סוחר־יער הגון לא יצויר בלעדי ידיעה נכונה בפריפירנס. היינו מצרפים לזמון, בתור יד שלישית, את דובזביץ, אחד המחברים, שהוסיף לאיוב על צרותיו אה פירושו לספר הזה. מובן, שעיקר שיחתנו היו תמיד עניני הספרות, כלומר: הצבוריות העברית ושאלותיה הטורדות.

אבל – עוד אשוב אל קיוב בכלל ואל יהל"ל בפרט.


 

ז. החוה נמכרת    🔗

אדמת פבזנירובקה היתה כלה יער, ומלבד שדות־אָחו אחדים על יד הנהר, שהיו צומחים חציר ושחת, לא היו בכל השטח הזה נקודות אחיזה למשק חקלאי. כל שדות מזרע לא היו לנו מלבד גנת ירק וכדומה למשק הבית. ולכן אך בֵראנו את היער והוצאנו ממנו את כל האילנות הגדולים ואת כל הראוי לסחורה, היה עלינו למכור את האדמה לאכרי הכפרים סביב, השוכנים על גבולותיה. בעת ההיא סדרה הממשלה בנק אפותיקאי לאכרים כדי לתמוך בהם לקנות קרקעות, והבנק היה נותן לקוני האדמה בהלואה לזמנים ארוכים וברבית קטנה את כל מחירה, מבלי שהיו האכרים הקונים מכניסים משלהם כלום. הממשלה פטרה קניות כאלה אפילו מן המכס בעד העברת הרכוש ואשור כתבי המקנה. על האכרים היה אך להודיע למנהל הבנק בעיר הפלך על דבר הסכמתם עם המוכר ולבקש לקצוב הלואה, ולצרף אל הבקשה שבעה רובל וחצי לכל קניה שהיא. חלקנו את אדמת פבזנירובקה בין הכפרים, לכל כפר וכפר החלקה הקרובה לגבוליו. ומכרנו להם את האדמה, וקבלנו מן הבנק את מחירה במזומנים. זכורני, כי אכרי כפר אחד רכשו להם מידנו יותר משמונה מאות דיסיאטינות (כעשרת אלפים דונם), וכאשר באנו, אני וראשי הכפר, צירי הקונים, אל הבנק לגמור את המקנה, לא היה בידי הצירים אפילו הסך הקטן של שבעה רובל וחצי; וכדי שלא לעכב את הענין, נתתי מכיסי את הסכום הזה. את החוה ואת הבנינים וכמאתים דיסיאטינות סביב מכרתי לאיש פרטי. ואם כי את הכל מכרנו בזול, בכל זאת ראינו ברכה בכל העסק הזה, ואת פבזנירובקה אני זוכר בזכרון טוב. אמנם בעבודת היער עצמו נכשלנו לא אחת. אני הגבר טירון הייתי, ולא אחת שגיתי. נכשלנו גם בקונים בלתי מהוגנים, בקבלנים לשיוט הרפסודות. אלה האחרונים היו רובם בני אוקרינה, ילידי העירה ראַדול, כלם נוכלים ורמאים או שכּורים, – ביחוד שכורים. וגם המחירים בערי מורד הדניפר לא היו מזהירים בשתי השנים האלה. לאחרי כל אלה, הביאה פבזנירובקה רוחים הגונים, יצאנו מן המצר שהיינו בו קודם שקנינו אותה, ורָוח לנו, ואני וביתי שבנו לפרופויסק.

אז קנינו את חצר־קזימיר, אחוזה גדולה, יותר מאלף ושבע מאות דיסיאטינות שטחה. אחוזה ממש, עם שדות־מזרע טובים, שדות־אָחו מצוינים, ובחצרה בנינים רבים, בתים לשבת ורפתים וארוות, ובית־גורן. האחוזה היתה אך כעשרים ויערסט מפרופויסק, על יד דרך המלכה יקטרינה, והנהר הגדול סאָזש, שאניות קיטור הולכות בו, עובר דרך אדמתה. את פרטי הקניה וכל השתלשלותיה הרציתי בארוכה בספורי “בסבכי היער”, שהאמת המעשית רבה בו על השירה הדמיונית, ואולי תשע הידות מכל האמור בספורי ההוא הן דברים כהויתם. הפרטים מענינים, אבל מרובים. גופא דעובדא הכי הוה, ואספר בקצור נמרץ את המאורע הזה.

חצר קזימיר היתה אחת האחוזות הטובות, שלאחרי מרד הפולנים בשנת 1863 היו השלטונות מחרימים אותן ולוקחים אותן מאת בעליהן בגלל שלא הכניסו במועדם את המסים המיוחדים, קונטריבוציה בלע"ז, שהיו מטילים על האצילים הפולנים. האחוזה הוצאה למכירה פומבית, ואותה רכש לו אחד האצילים, קוטשבסקי שמו, אציל פולני גם הוא. ומפני שלאחרי המרד אסור היה לפולנים לרכוש אחוזות בפלכי צפונית־מערבית, לכן נקנתה האחוזה קזימיר על שם־מקורא, על שם משרתו, וסילי איליניץ שמו, עירוני רוסי. מובן, כי זה לא היה סוד, כלם וגם השלטונות ידעו כי השם משאל הוא, וכי בעל האחוזה הוא האציל קוטשבסקי. ואף אמנם האציל היה השליט לבדו באחוזה זו, היה משכיר את חלקי הכנסותיה לטוב בעיניו, מוכר את יערותיה, אוכל את פרי האחוזה, והמשרת איליניץ, הבעל המקורא, לא ידע עמו מאומה, לא התערב כלום. בעל האחוזה נתן את חצר קזימיר במשכנתא להבנק האפותיקאי הוילנאי, שבאמת נוסד בכונה תחלה אחרי המרד לתמוך בידי האצילים הפולנים לבל ינָשלו מאחוזותיהם במערב רוסיא. ליתר בטחון היו בידי קוטשבסקי תעודות ושוברות ושטרי חוב מאת איליניץ המשרת, ולא יוכל הבעל המקורא להשתמש בזכיותיו הרשמיות, לכשיתקוף אותו יצרו הרע לשקר באמונתו ולחללה.

ומאת קוטשבסקי זה קנינו את היער באחוזת קזימיר. ביד האציל המוכר היה כתב־אמנה מאת המשרת, יפוי־כח למכור ולהשכיר ולמשכן ולתת במתנה ולעשות באחוזה ובכל חלקיה כטוב בעיניו, ובכח האמנה מכר לנו את היער, והנוטריון אִשֵׁר את החוזה כדת. מחירו היה כעשרים אלף רובל, שכמחציתו שלמנו תיכף במזומנים, ואת הנותר עלינו היה לשלם בחורף הקרוב בימי השוק בהומל. את העסק הזה קנינו בשותפות עם אחד הסוחרים מידידינו הטובים, למען לא יכבדו עלינו תנאי התשלומין בזמנם. קנינו את היער ונגשנו אל העבודה, הדורשת סכומים הגונים לשכירת פועלים וחוטבים ועגלונים ולכל הכבודה בעסקים כמו אלה. לימי השוק בהומל, בראשית החודש יאנואר, באנו אנחנו כלנו – חותני, אני, השותף שלנו – לסחור ולמכור, ובא גם האדון קוטשבסקי לקבל מאתנו את התשלום הנוסף, סכום די הגון, כעשרת אלפים רובל ויותר. אנו יושבים בהומל, עושים כה וכה, – והנה קבלנו מאת הנוטריון בהומל הודעה, כי בטל האדון המקורא, וסילי איליניץ, את כתב האמנה ויפוי־הכח אשר נתן בשעתו להאציל קוטשבסקי, וכי את הכסף שעלינו לשלם עכשיו הוא דורש להכניסו לידו ממש, או למוסד פלוני אלמוני לזכותו הוא, לפקודתו של וסילי איליניץ. ובעת ובעונה אחת הודיעה המשטרה ההומלית את האציל קושבסקי כי מהיום והלאה חדל להיות בא כחו של העירוני וסילי איליניץ, ועליו להתחייב בכתב, שלא יוסיף עוד לקבל כספים ולעשות איזה מעשה שהוא בדבר אחוזת קזימיר קנינה של וסילי איליניץ…

כהלומי רעם היינו כלנו. מובן שאת הכסף כפי החוזה לא שלמנו עתה לקוטשבסקי, והלז גם לא דרש כזאת מאתנו. הן זכותו פקעה. ואולם נוצר מצב מסובך מאד. אמנם קוטשבסקי לא היה מיואש, כי בידו היו, מלבד כתב האמנה שנתבטל עתה, עוד הרבה חוזים ושוברות ושטרי־חוב חתומים כלם בידי וסיליץ, שבכחם היה לאל ידו לבוא עם משרתו בעקיפין ולהכביד אכפו על הנבל, מפיר הברית, כי יקיא את אשר בלע; אבל מנוחתו נרגזה. קשה היה מצבנו אנו, קוני היער. הן אנחנו התקשרנו בקנית היער עם קוטשבסקי, אציל הגון ובטוח, ועל סמך זה הסכמנו, כדרך התגרים, למקומות־תורפה אחדים בחווה שבינינו, מה שלא היינו עושים עם איזה מאן־דהוא, עם משרת עירוני. ואין לך חוזה שאי אפשר למצוא בו מקום לסכסוכים, וכלל וכלל לא היינו מרוצים להחליף את קוטשבסקי בוסילי. לבד זה, הנה עתה תתלקח מלחמה בין קוטשבסקי ובין וסילי, ובהכרח עלינו להמצא בין המתאבקים, בין הסדן ובין הפטיש. הן קוטשבסקי מכר לנו את היער, אבל באופן רשמי בתור בא כחו של וסילי, מבלי כל אחריות פרטית בעד מלוי תנאי החוזה על עצמו; ועתה יבוא קוטשבסקי או אנשים אחרים מגירא דיליה ויערערו על המכירה, על זכיותיו של וסילי, ונמצאים אנחנו סובלים.

ובמבוכה זו החלטנו כלנו, גם אנחנו גם קוטשבסקי, ללכת למוהילוב, עיר הפלך, ששם נמצא גם וסילי ושני בניו, לבלרים במשרדי הממשלה, שבודאי ידם בכל המעל הזה והם אשר הורו לאביהם לעשות את הנבלה לאדוניו אשר האמין בו ובישרו. במוהילוב מצא לו קוטשבסקי עוזרים רבים מבין ידידיו האדונים, ובהם גם מראשי פקידי הממשלה. היטב חרה להאצילים על אשר העיז העירוני להשלות את נפש אחד מבני מעמדם, והם אשר יצאו חוצץ לעזרת קוטשבסקי נגד וסילי, והוא נלחץ להכנע. השתדלנו גם אנחנו בדבר הזה להשפיע על העירוני כי יכיר את מקומו ולא ידון עם התקיף ממנו. שקלו לו סכום כסף הגון, והוא חדש את יפוי הכח לקוטשבסקי ושבה אליו זכותו לקבל מאתנו את התשלום מחיר היער, אבל כל המאורע הזה, שהרתיח את מצולת האצילים במוהילוב, השפיע על קוטשבסקי, והוא החליט להפטר מאחוזת קזימיר, ולא יוסיף עוד לראות את פני משרתו. הגאוה האצילית לא יכלה להשלים עם מצב, שהוא משולל איזו זכיות, ואשר בגלל זאת יכול עירוני נבזה להסתולל בו. ולמה לו באמת אחוזת־קזימיר זו, שכמותה ויותר טובות ממנה יכול הוא לרכוש בכל רוסיא הגדולה, חוץ מחבל הצפוני־מערבי, כאות נפשו ועל שמו? אך מה שנוח בשביל קוטשבסקי לא רצוי היה כלל בשבילנו, קוני היער. לפנינו היתה נשקפה פרספקטיבה לחיות קשורים ותלויים באדון חדש של האחוזה, אשר מי יודע אותו ואת רוחו ואת דרכיו. והחלטתו של קוטשבסקי למכור את האחוזה ויהי מה הביאה אותנו במבוכה. והנה הציע האדון לפנינו, כי אנחנו נהיה קוני האחוזה קזימיר. בהצעה זו היה מוצא טוב מכל המצר, כי אז היינו נעשים חפשים לעשות ביער כטוב בעינינו. אל החק, האוסר ליהודים לרכוש אחוזה, לא שמו לב, כי הלא גם קוטשבסקי שליט בקנינו באסור ולא בהיתר. אך הסוחר, שהשתתף עמנו בעסק היער, דחה בשתי ידים את ההצעה; בשום אופן לא הסכים להכניס את ראשו הבריא בקנית אחוזה, עסק שהוא כלו מלא חתחתים ומכשולים, מצודות וחרמים לאדם מישראל, שאפילו הישיבה מחוץ לתחומי הערים אסורה לו, ואף כי לרכוש לו אחוזה. זה היה סוחר אמיד, אדם אוהב מנוחה, מתרחק מן הסכנה והדומה לה, והוא, השותף, בא אלינו בהצעה נגדית: הוא קונה מאתנו, מחותני וממני, את חלקנו בעסק יער־קזימיר, נכון לשלם לנו בעד החלק ריוח הגון, וכי את האחוזה מאת קוטשבסקי נקנה אנחנו לעצמנו, לנו לבדנו. באופן זה, גם השותף בעל היער יהיה בטוח באדון אחוזה נאמן וידוע לו (אנחנו), וגם אנו נבוא על שכר חלקנו ביער ונרכוש לנו את האחוזה הטובה. קוטשבסקי שמח מאד על הצעתו זו, והודיע כי נכון הוא להנחות רבות ולתנאים טובים ונוחים, אם אנו נהיה הקונים. אותנו עודדו גם האצילים מקורביו, גם ראש האצילים של המחוז בעצמו, והוא גם חזק את ידנו לבל נפחד מפני תנואות המשטרה וכי הוא יגן עלינו מפני מחפשי חטאים. תנאי המכר היו טובים ונוחים באמת. מחיר האחוזה כלה היה חמשים אלף רובל. טול מזה עשרים אלף מחיר היער; חמשת אלפים הסכים השותף לתת לנו ריוח בעד חלקנו; ט"ו אלף היה החוב להבנק האפותיקאי בווילנא, – בסך־הכל ארבעים אלף, ואת עשרת האלפים הנותרים הסכים קוטשבסקי לקבל מאתנו בתשלומים לזמנים שונים. והחלטנו אני וחותני לעשות את העסק הזה וקימנו את דבר המקנה. שום ספר־מקנה רשמי חדש לא סדרנו ולא אשרנו במשרדי הממשלה. האחוזה קזימיר נשארה רשומה על שם וסילי איליניץ כמו שהיתה, ורק את הבטוחות השונות, השוברות את זכיותיו של האדון המקורא, כמו חוזים לחכירה, משכנתאות וכדומה, סדרנו על שם אכר אחד, אָסיפ סורין שמו. אָסיפ זה למד לחתום את שמו, והיה חתן אחד האכרים האמידים ובעל־גוף בעירה פרופויסק, ושכר טרחותיו קבענו לו ששים רובל לשנה, וידענו שהוא יהיה נאמן לנו ועלינו. אנחנו שנינו, אני וחותני, חלקנו בינינו את התפקידים: אחד מאתנו היה מיופה־כחו של וסילי, והשני היה בא־כחו של אסיפ סורין.

אלה הן העקלקלות, שבהן עברתי ובאתי להיות בעל אחוזה. פרק מיוחד, תקופה, חדשה בחיי. הוי, כמה הרפתקאות עברו עלי בתקופה זו!..


 

ח. בעלי אחוזה    🔗

אדמת האחוזה קזימירובה היתה אמנם מן הטובות אשר בסביבה, ושדות־אָחו ושדות־דשא מצוינים היו בתוכה; אבל לא באדמה לבדה יהולל משק חקלאי, כי אם בידים העובדות, בסדרים טובים ובשיטת העבודה. וכל אלה היו גרועים מאד. קוטשבסקי לא נהל את המשק באחוזה זו בעצמו; היא היתה רחוקה מאחוזת נחלתו שם ביתו, וגם היתה במחוז אחר. האחוזה היתה חכורה לאיש יהודי, אשר, יותר מאשר שם לב אל פרטי המשק וסדריו, היו כל מעיניו באדון האחוזה להנאותו, להמצא לפקודתו ולהרויח על ידו. בדבר הטבת המשק והשבחת השיטה איש לא דאג. השבחה זו דרשה סכומי כסף לא־קטנים, ואותם לא היה יכול החוכר היהודי להשקיע, לו אף היו בידו. הן החכירה היא בלתי־חוקית, אסורה ליהודי, וכלה תלויה בחסד האדון, מצד אחד, וביחס הטוב של פקידי המשטרה, מצד שני, ואין אדם מניח מעותיו על קרן הצבי. וגם לקוטשבסקי, אדון האחוזה, לא היה גם כסף מיותר, גם רצון חזק להשביח את האחוזה, שכל קניתה היתה במקרה וגם על שם משאל. האדון היה מסתפק בסכום, שהיהודי החוכר היה מכניס לו פעמים בשנה, והסכום היה מספיק פחות או יותר לתשלומים בבנק האפותיקאי, ההוצאות הרגילות, כמו מסים וכדומה. וקרן שמורה היתה לו באחוזה בצורת יער צומח, שהוא יכול להוציא למכירה, וגם מקום־ציד היה לו ולמכיריו, – ודי והותר בשבילו.

ומובן הדבר, שאנחנו לא יכולנו להסתפק במה שהסתפק האדון קוטשבסקי. היער כבר איננו, נמכר, ועלינו לעשות את האחוזה עצמה מקור פרנסתנו. הן הסכמנו לחדול מהיות עוד סוחרי יער, ובאחוזה קזימירובה השקענו את כל האמצעים שהיו ברשותנו, ועלינו איפוא להוציא לחם מן האחוזה, לעשות את המשק החקלאי למשלח ידנו ולהקריב לעסק החדש הזה את כל אוצרות המרץ שהיו לנו. ונתתי את לבי ללמוד את המקצוע החדש הזה מפי אנשים וספרים. זכורני, שבעת ההיא קראתי הרבה בשאלות חקלאיות, וביחוד נמצאתי תחת השפעתם של כתבי הפרופיסור אֵנגלגרט. במצבם של שנינו מצאתי נקודות דומות אחדות. לרגלי מקרים שונים היה הפרופ. אנגלגרט מוכרח לעזוב את הקתדרא שלו וגם את עיר הבירה בראשית שנות השבעים למאה העברה, והוא התישב על חלקת אדמתו בפלך סמולנסקי, והוא נגש אל החקלאות, מבלי אשר נהל משק מעודו, נתנסה בכמה נסיונות והצליח. והנה גם אני,– ספרים, עתונים, עסקנות צבורית היו כלם מאחרי… עתה לפני קרקע, שעלי להשביחה, להרבות לה זבל. האידיאל של כל משק חקלאי הוא, לכל הפחות, כי שוב ישוב אל האדמה כל אשר הוציאה, תקבל את תבואתה בחזרה בצורת זבל. לתכלית זו נחוץ להרבות מספר הבקר באחוזה, וכי לא יוציאו מגבולות האחוזה את פרי אדמתה. מלבד זה, הנה זרע הדגן והשעורה ושבולת־שועל מכניס אך מעט, והיה הצורך הנחוץ לזרוע תפוחי־אדמה בכמות גדולה, שהכנסתם מרובה.

ראינו ונוכחנו, שעלינו לעבור אנחנו ובתינו לקזימירובה, להתישב בחצר האחוזה, להפטר מן החוכר ולקחת את המשק אל תחת ידנו ולהביאו למדרגה הנאותה.

ולא קל היה הדבר הזה לעשותו. הבנינים בחצר היו הרוסים למחצה, ובנינים נחוצים אחרים היו חסרים לגמרי. הבית הגדול והמרוח, “בית האדון” היה עזוב מאד. היהודי החוכר הסתפק בשנים־שלשה חדרים, ואת החדרים הנשארים הפך לדיר לעגלים, לול לעופות, למחסנים, ועלינו לתקנם ולהשיב להם כבוד חדרים לשבת בם. חסרו רפתים טובות, ועוד בנינים רבים, שבלעדיהם מן הנמנע לנהל משק מסודר. בית־גורן היה, אבל מכונת־דישה לא היתה. וחסר היה העיקר – בית משרפות־ספירט, שהוא עצם הקבורת של המשק. תפוחי־אדמה יגדילו בהרבה את ההכנסה, אבל עליך הלא לעבד אותם בבית משרפות יין, ואז יכניסו התפוחים מחיר טוב, וגם תוכל להאכיל מספר גדול של בקר, והפרות תתנה חלב בשפע, והשורים יגדלו בשר, והעיקר – תוכל לזבל את השדות כאות נפשך, ואז יגדל האסיף של כל תבואותינו. ואם בית משרפות יי"ש באחוזה, אזי אפשר לא רק להרבות בזרע תפוחי־אדמה במשק גופא, אך גם לקנות תפוחי־אדמה וגם דגן מן החוץ, מאותן האחוזות הקרובות, שבעליהן לא חפצו או לא השיגו ידם לבנות להם בתים למשרפות יין.

בית משרפות יין הוא, כאמור, עצם הקבורת של החקלאות. אבל באליה זו ישנם שני קוצים. זהו עסק, הדורש סכומים הגונים גם לבנינים וגם להנהלתו. הבנין והמכונות עולים בהרבה אלפים רובלים, וסכומים גדולים צריכים להשקיע בהנהלת העסק. אחרי האסיף בעל המשק מוכר את תבואותיו ורָוח לו, אבל מי אשר לו במשק בית משרפות יין מוכרח לשמור על תבואותיו לעבדם במשך השנה, ועוד עליו להתקשר עם אחרים לקנות מהם תבואות לצרכי בית המשרפות. סכומים די הגונים נחוצים גם למקנה שורים, שפטומם הוא המקצוע היותר חשוב בכל עסק בית המשרפות. נחוץ איפוא גם הון יסודי, גם הון חוזר לכל העסק הזה. וישנו עוד קוץ אחד, יותר דוקר. הספירט ומכירתו מונופולין של הממשלה הם, ואין לך פרצה יותר רחבה ויותר מושכת את מבריחי מכס, כמו בית משרפות היין. המכס היה בעת ההיא פי עשרה מכפי שויו, והיצר היה תוקף מאד את בעלי המשרפות להבריחו, והיו מומחים מיוחדים להברחה זו, והיו רבים שנתעשרו ממנה. ולכן השתדלה הממשלה להרבות בשמירה ובשומרים ובפקידים, והיתה עושה סיגים וגדרים, בונה חֵל וחומה על כל המכונות, ולא היה מספר לכל מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, והעובר היה נענש ונקנס. נוצר בהכרח מצב כזה, שכל פקיד ממשלתי היה מחויב להביט על כל אדון אחוזה, שבית משרפות לו במשקו, כמו על גנב, המבריח על המכס, וכל מה שהשתדל אדון האחוזה להיטיב את יחסיו אל הפקידים, היה יותר חשוד בעיניהם. לרגלי מצב זה, רבים מבעלי אחוזה השומרים על כבודם התרחקו ולא בנו להם באחוזותיהם בתים למשרפות יין. בכל האחוזות הרבות והגדולות של, למשל, הנסיך פַסקביטש, הגרף טשרינשוב־קרוגליקוב ואפילו האדון בינקינדורף לא היו בתי־משרפות, כדי שלא יצטרכו לחנם ולחסדם של פקידי המונופולין ולהשתעשע עמהם.

אבל אנחנו הן לא היינו אדונים גדולים, ואפילו אדונים קטנים לא היינו. יהודים סוחרים, הצריכים לצוד דגים במקומות מתאימים, ועלינו היה לבנות את בית היין, ויהי מה. את הכספים הנחוצים לנו השגנו. מעבר לנהר סאָזש, על צדו השמאלי השתרע היער, וממעל לו, על יד אחד הכפרים, היתה טחנת־מים, השייכת גם היא לאחוזתנו. גם הטחנה וגם האדמה סביבה היו רחוקים מרחק חמש־שש ויארסט מבית המשק, חצר האחוזה ומרכזה, וגם הנהר מפריד בינינו. וכלל הוא בכל משק חקלאי, שהשדות הרחוקים הרבה מן המרכז שלו, וגם אין ביניהם חבור־דרכים קבוע ומסודר (עבר הנהר), אזי אין שוה להמשק המרכזי לטפל בו. מכרנו איפוא את טחנת־המים והאדמה סביבה, וגם שדה־אחו אחד בעבר הנהר מכרנו, ובכסף שקבלנו מחיר החלקים האלה נגשנו לבנין בית משרפות יין. עצים וקורות וקרשים לכל הבנינים הנחוצים הבאנו מן החורשות, שעוד נשארו לנו גם לאחרי מכירת היער, ואת תרשים הבנין ואת תכניתו ערכתי אני בעצמי, כפי הרשומים שמצאתי בספרים ועל פי הוראת יהודי מומחה, שאומנתו לנהל בתי משרפות. מעשי החרש והמסגר וכל הנגרות והתנורים נעשו בידי יהודים, וחדשים רבים, כל תקופת הבנין, מלאו פועלים יהודים את חצר האחוזה, וכל שבת היינו מתפללים בצבור של שנים־שלשה מנינים, וקזימירובה התפרסמה בסביבה למקום הכנסת אורחים ומנוחה לעוברי דרך. גם בעבר הנהר הימני, קרובים אל החצר, היו שלשה כפרים, שהיו שייכים אל אחוזתנו, ובהם ישבו יהודים שחכרו מאתנו את מקורות ההכנסה: טחנת־מים, מעבר על פני הנהר, פונדק,– ואלה, כמובן, היו באי־ביתנו תמיד, מצטרפים למנין, שבעים רצון כי ברך ה' אותם באדונים יהודים, וחדל כל צורך בקידה והשתחויות ובהסרת כובע, ואל ביתם אפשר להיכנס בהרחבה ובפשטות ובלי בקשת רשות. שמחו האנשים האלה לקראת כל החדשות, שאנו מכניסים אל המשק, שבאופנים בלתי אמצעים החדשות הללו מבטיחות פרנסה גם ליהודים השכנים שלנו, יבָנה בית משרפות יין, ויהיה צורך גם בקנית שורים ובמכירתם; תגדל המחלבה בחצר האחוזה; יצטרכו לקנות דגן וגם תפוחי אדמה מאת האחוזות הקרובות; ימכרו את היין, תוצרת בית המשרפות. כל מקצוע ומקצוע מאלה הוא עסק לעצמו, ענין של קנין ומכירה או חכירה, – ועם יהודים סוחרים כמונו אפשר תמיד לבוא “לעסק שוה”, להתקשר, להרויח על ידם.

ובכן יצאנו משפחת חותני ומשפחתי אני מפרופויסק, והחלפנו חיי עירה בחיים חדשים, חיי בעלי אחוזה. התמורה הזו היתה החלטית, כי חותני מכר גם את ביתו וחצרו בעירה, הבית אשר בנה ועמל בו לפארו. לא חשבנו לשוב עוד אל העירה לעולם. גם האלפים האחדים, שלקחנו מחיר הבית, לא היו מיותרים אז בשבילנו. התישבנו בקזימירובה מושב איתן, נגשנו אל הבנינים, זרענו כששים דיסיאטינות (יותר משבע מאות דונמים) תפוחי־אדמה, ונצחנו על כל המלאכה. הבאנו מורה להילדים של חותני, העברתי את אוצר ספרי, והחדר שהיה מרבץ לעגלים נהיה עתה לחדר עבודתי, כלול ביפיו ומסודר ברהיטים מתאימים, וחלונות קרועים לו אל גן הפרי הגדול היורד עד שפת הנהר. הסתדרנו בכל, וכבשנו לנו את הדרך העולה לחיים חקלאים.


 

ט. יעקב רוזנפלד    🔗

באחד הימים היה עלי לבקר את העיר מינסק. היה לפני ענין אחד, מן הנותר במסחר היער מלפני שנים אחדות. אצל אחד המלוים ברבית במינסק נכה חותני שטרות, שקבל מאת סוחר יער ידוע בחרסון, והסוחר פשט את הרגל והשטרות לא נפרעו, ועלינו היה לסדר את התשלומין כפי ערבותנו. הענין היה קצת מסובך, כי בשעתו לקח המלוה את ערבות חותני רק מפני “אם לא יועיל – לא יזיק”, כי הסוחר החרסוני היה מפורסם לבטוח, ולשטרותיו היו מהלכים בשוק הכספים במינסק. אך מכיון שבעל השטר אינו פורע, ומצבנו אנו הוטב, לכן ראינו צורך בדבר, בתור סוחרים המכבדים את חתימתם, לסדר את החוב הזה, שכאמור חותני ערב בעדו. והלכתי אני למינסק לגמור את הענין הזה ולסדרו. הלכתי אני, יען כי וינגירוב, מנהל הבנק המסחרי במינסק, היה מכרי ובשעת הצורך יוכל להיות לעזר לי בעצה טובה, וגם אח היה לי במינסק ועוד מכרים אחדים בעיר ההיא.

והנה נודע לי כי במינסק התישב בקביעות, והוא נמצא עתה בעיר – יעקב בן ליב רוזנפלד, מי שהיה עורך השבועון “ראסווייט”, אשר הייתי בעוזריו ובסופריו הראשונים והמובהקים, ובשנים האחרונות גם מזכיר המערכת, יד ימינו של רוזנפלד. ידיעה זו היתה בשבילי הפתעה ששמחתני מאד, כמו יד נעלמה נגעה בגעגועים טמירים, והם התעוררו בי בכל כח. הנה האיש שעליו השתדלנו להשפיע, כי הוא ועתונו יהיו לפה “לכל ההרהורים, הכבושים בהרבה לבבות כחלומות לא־ברורים” (ביאליק), ואחרי צאתי מפטרבורג החזיק מעמד רק עד צאת שנת 1882. הנה פה, במינסק, יושב האיש, אשר מפיו אשמע את כל אשר עבר על התנועה, שהיתה משאת נפשי מאז בגרה הכרתי הלאומית, זו התנועה שהיא נתנה תוכן ורעיון לכל חיי, ואשר איזו יד נעלמה קרעה אותי מעליה ותשליכני הלאה, אל סבכי יערות ואל שדות תפוחי־אדמה… ואני ידעתי, כי הלך רוזנפלד במלאכות מי־שהוא לקושטא, לבירת המדינה שגם ארץ ישראל נמצאת בגבוליה, וגם שמעתי בקצה אזני, זעיר שם זעיר שם, כי היה לרוזנפלד שיג ושיח בערים שונות ברוסיא, כי נעשו על ידו נסיונות לארגן את הכחות הבודדים והאובדים של הפלשתינאים. אבל כל דבר ברור לא ידעתי. הן התרחקתי מכל אלה. עתה אודע הכל, עתה תמָלא אזני לשמוע את כל אשר עבר על התנועה, שנם אנכי הייתי בין מטפחיה ומרביה, ואשר לא חדלה להיות כוכב דרכי אף רגע.

היה זמן בין השמשות, ומצאתי את רוזנפלד בחדרו שקוע בדמדומי ערב. הוא ישב במינסק לבדו, באין משפחתו עמו. לקראתי שמח מאד. יעקב רוזנפלד היה יליד ברודי, ובהיותו כבן ט“ו נתיתם מאביו ועבר עם אמו לגור בברדיטשוב, במקום שמשפחת הלפרין העשירה היתה קרובה למשפחתו. עמד בבחינות וגמר את הגמנסיה, ואחר כן את האוניברסיטה במחלקת המשפטים. היה האדם ישר ברוחו ואציל בכל הליכותיו. הוא ידע את השפות האירופיות הראשיות, ועל סגנונו הרוסי, היה שפוך חן מיוחד. בשנים שקדמו להראסווייט היה רוזנפלד מן הסופרים הקבועים של הירחון הרוסי החשוב “דיעלאָ” בעריכתו של בלאגוסוויטלוב, והיה אחד מקבוצת הסופרים בעלי הכשרון, שעבדו תחת פקודת הפרופ. קארש בראשית שנות השבעים בהעתון “ספ”ב ויעדימוסטי”, שהאקדמיה למדעים היתה בעליו ומוסרת אותו בחכירה. זו היתה קבוצת פובליציסטים, שהמצוינים שבה, אדולף לנדוי ויוסף נוטוביץ מקרבנו, וסובורין ובורינין ממשנאינו, עבדו בתוכה ונתחנכו בה, קבלו בה את בגרותם הספרותית. עברית לא ידע רוזנפלד כלל, ואם תמצאו על אחד ממכתבי הברכה לסופרים ולעסקנים את חתימתו של רוזנפלד, תדעו שזו היא או מעשי ידי אני או של פרוג, כי הוא לא ידע צורת אות עברית. אשתו היתח מולדת בית וינגירוב, אחת המשפחות המיוחסות, אך מתבוללת בהחלט, ורבים מהם גם את דתם המירו. שמעון וינגירוב, וגיסו, בעל אחותו, לודויג סלונימסקי, בנו של חיים־זליג, היו לא רק בני טמיעה, כי אם גם נביאים של כל־סלביות. והנה מסביבה שכזו יצרנו את רוזנפלד, להיות נושא הדגל של רעיון לאומיותנו, של תחיתנו!.. והאיש – ישר ונאמן, פטפוט של ריקניות שנאה נפשו, והשקפות־עולמו היו רחבות, ושאף אל פעולות ואל ארגון הכחות, כדי לגשת אל נסיון להגשים מה שאפשר מן השאיפות הלאומיות.

וכאמור, שמח רוזנפלד להיפגש עמדי לאחרי שעברו שתים־שלש שנים מאז עזבתי את פטרבורג. אנכי רוחקתי מעניני הכלל לאחר שנשביתי לבין אינטרסים פרטיים, עברתי למחנה הסוחרים, ורוזנפלד – הוא רוחק בזרוע. מקדשו חרב. נתערערה הבמה הספרותית, נסגר העתון “ראסווייט”, וגם הנסיונות הצבוריים שלו לא הצליחו. ושמח רוזנפלד לקראתי, לשפוך בחיקי את שיחו, את מכאובי לבבו החלש, שבאמת לא עצר כח לדפוק ובקרוב נתפקע. הוא סח לי את כל הפרטים הרבים של נסיונותיו, והתחיה הלאומית היתה כבר אז בעיניו כדבר שלאחר יאוש… צוררי “הראסווייט” בין אדירינו בעיר הבירה היו רבים, ואולם התעוררה התנועה במוסקבה, בין הצעירים שם, “בני ציון” קראו לעצמם. בהסכם עמהם יצא לארגן את הכחות, שבהם אפשר יהיה להחל בעבודת התחיה בארץ ישראל. ומפני שלא חפץ רוזנפלד לרמות את מי שהוא, לא את אחרים ולא את עצמו, לכן החליט ללכת לקושטא, להוכח בבירת תורכיה עד כמה אפשר לקוות מאת הממשלה בעת ההיא, כי תעזור לנו להתישב בארץ ישראל. רוזנפלד עשה בקושטא כשני ירחים. בעת ההיא השתדלו לפני השלטון בקושטא בדבר ישוב א“י ע”י יהודים שני עסקנים שונים, שניהם לא מבני ישראל. גם החברה “כל ישראל חברים”, שכבר יסדה במזרח הקרוב בתי־ספר וגם היה לה ביה“ס “מקוה ישראל” בארץ ישראל, הזהירה את הגולים היהודים לבל יהינו לשום פניהם לפלשתינא. עוררו את האליאנס לאזהרה זו אולי רגשות הטמיעה, המפחדים מפני ההדגשה היתרה של הלאומיות שבענין זה, ובודאי גם ההתנגדות של אילי הכסף ברוסיא אל רעיון ישוב א”י לא נשארה בלי השפעה על אחיהם בפריז. והשתדלנים העקריים לפני “השער הגבוה” בקושטא בדבר עניננו היו, איפוא, שני נוצרים, אנגליים – אליפאנט וקזַלֶט. הראשון חלם על דבר תחית ארץ הגלעד, והשני, איש בריטי, שעל פי צואה מאביו חפץ לעשות טובה לעם ישראל, אמר ליסד מושבות בארץ ישראל ולבנות מסלות ברזל בין המושבות ולהשיב את בני עמנו לגבולם.

השתדלות שני הבריטים עלתה בתֹהו. כבוש מצרים על ידי האנגלים קלקל אז את היחסים בין תורכיה ובין בריטניה, ועין השולטן היתה לרעה בכל השתדלות, היוצאת ממקור בריטי. אבל מכל אשר ראה וחקר ודרש רוזנפלד בשני החדשים שישב בקושטא נוכח, כי יש ויש להשפיע בבירה זו לטובת הרעיון של הישוב העברי בארץ ישראל, וכי הרבה דרכים ושלוחים להשיג את המטרה. ומזוין בכל הידיעות הנחוצות שב רוזנפלד לרוסיה, ואמר לגשת אל העבודה העקרית, – אל ארגון כחותינו אנו בגולה, לעת־עתה ברוסיה. את ערי ליטא הגדולות, מינסק, וילנא ועוד, בקר בדרכו לקושטא, ועתה בשובו התעכב במרכזי אוכלסי היהודים בדרום רוסיא. באודיסה התודע אל הד“ר ליאון פינסקר, והוא היה הראשון אשר הכיר בצורך הגדול של ארגון הכחות. אבל את הכחות האלה צריכים היו למצוא, להוציא מתחת ערמות האפר את הגחלים הלוחשות, להעלות את ניצוצות האור. ולזה לא היה רוזנפלד מסוגל. הוא התאונן לפני, כי בכל המקומות ראה לפניו או משכילים בטלנים, או גימנזיסטים בני חמש־עשרה, – “והאם אלה הם הכחות, אשר בהם ננצח?” – שאל אותי ושאל את נפשו הוא. הן אף את העתון “ראסווייט”, האורגן היחידי שהטיף לרעיון התחיה, לא יכלו הכחות הדלים האלה להחזיק. רוזנפלד לא ידע לא את השפה העברית, וגם את היהודים ידע אך מעט; בחינת תינוק שנשבה לבין העכו”ם. את החבוי והטמון בתחתית נשמתו של עם ישראל לא הרגיש, לא יכול היה להרגיש. והוא האמין כי טעה, כי הטעוהו. אין תנועת תחיה, אין עם הרוצה בתחיה, אין עם…

ובאין נחת בשיחותינו אלה, עברנו לשיחה פרטית, בדבר הענינים הפרטיים של כל אחד משנינו, עניני המשפחה, החיים הפרוזאיים. רוזנפלד היה עורך־דין מושבע, אך פרנסתו היתה בעיקרה על הספרות, עריכת העתון. נואם לא היה, ומשפטים פליליים לא היו לו כלל. עריכת הראסווייט, ביחוד בזמן האחרון לא לפי רוח האדירים, קפחה מאד את הכנסותיו המשפטיות, וכאשר חדל גם העתון להופיע מחוסר חותמים בכמות מספיקה היה זקוק לפרנסה. אז עבר למינסק, במקום שוינגירוב דוד אשתו היה המנהל של הבנק המסחרי, וגם המסלה ליבוי־רומני היתה בעת ההיא תחת פקודתו של אברהם ז"ק, העסקן הכספי הידוע, גיסו של אותו וינגירוב. וינגירוב וביתו היה כלו טמיעה, ואל רוזנפלד התיחס כאל אדם שנתפש לפלשתינאות ושב “בתשובה”, חדל מן “השטות” הזו, אבל עודנו “חשוד” בעיניו קצת. אנשי העיר מינסק היו זרים בעיני רוזנפלד והתנכר אליהם. הוא עוד ידע קצת את יהודי הדרום, אבל הליטאים היו מופלאים ממנו והתרחק מהם. בכלל היה אז רוזנפלד כאיש, שאינו יודע אם הוא חייב להסובבים אותו, או הם חייבים לו. בודד היה בעיר שישב בה, והיחידים מן “הבטלנים” שנמצאו בעיר ההיא, והם ידעו את שמו ואת פעולות עתונו ונסו להתקרב אליו, היו בעיניו כמזכירי עון… וגם משפחתו לא היתה עמו, ובשבתי אצלו ראיתי בעיניו את השעמום אוכל אותו, את היאוש הרובץ כאבן מעמסה על הלב החלש…

ובאחד הימים באה אלי השמועה הרעה, כי יעקב רוזנפילד מת פתאום במינסק משבץ הלב, ומעי המו לו מאד…


 

י. “מאחורי הפרגוד”    🔗

באחד מבקורי התדירים, לרגלי עסקים שונים, בקיוב, שפך לפני יהל“ל את מרי שיחו על צדרבוים, עורך “המליץ”. הנה הוא, יהל”ל, עובד את עבודת העתון זה שנים רבות מבלי כל שכר סופרים, והנה זה ירחים רבים שיצא ספרו “נס לגוים”, תרגום הספור “טנקרד” של לורד ביקונספילד, וב“המליץ” לא באה עוד כל בקרת על הספר הזה, לא הופיעה כל ידיעה על דבר צאתו לאור, ואפילו למודעה פשוטה ורגילה אין מקום בעתון הזה. ויהל“ל הוא משורר, כלומר איש נרגש ועצבני כלו, והוא נכון לראות בזה חתירות תחתיו על ידי מקנאיו ושונאיו בקיוב, שגם צדרבוים שת ידו עמהם. השתדלתי להרגיעו, כי אין זה כי אם מקרה, שלא נמצא סופר אשר יכתוב משפט על ספרו; ובנוגע למודעות, – זהו דבר שבממון, ואם יעירו את אזנו של צדרבוים על זה, אזי יתקן את המעֻות. אמנם, הזקן היה נתפס קצת על הפרוטה, אבל ידע גם להזהר ולותר. באותו מעמד כתבתי דברים אחדים כעין מכתב אל יהל”ל, ויעצתיו לשלוח את שורותי אל עורך “המליץ”. לבד זה קבלתי עלי לכתוב מאמר בקרת מפורט על הספר, ולשלוח את מאמרי אל “המליץ”. וכאשר דברתי כן היה. צדרבוים ידע, כי היה לי יסוד לחשוד בו במקום שיש בו דררא דממונא, והוא השתדל תמיד להוציא מלבי את החשד הזה; ואך בא לפניו מכתבי אל יהל"ל מהר להדפיס בגליונות רבים את המודעה, וכאשר שלחתי אני אליו מאמר על דבר הספר (“הנה אחרית גוים” היה שם המאמר) נתן לו מקום בפיליטונים, מבלי להחמיצו, והודה לי עליו.

ויהל“ל ידע, כי מאמרי “מאחורי הפרגוד”, זה שהחל לראות אור בחוברות “השחר” תחת השם “הנסתרות והנגלות” והבקרה אסרה את פרקיו הראשונים, וסמולנסקין היה נאלץ לשוב ולהדפיס מחדש את חוברות ירחונו, – כי מאמרי זה עמדי בכתובים, ואיני מוצא לו מקום מפני הצנזורה. ותהי עצת יהל”ל, כי אתן את כתב־היד על ידו, והוא ישתדל אצל הצנזורה הקיובית להרשותו לדפוס. המבקר לספרים עברים בקיוב היה אז המלומד והסופר צבי בַרַ“ץ, ואנחנו קוינו כי נשיג את הרשיון. עברו ירחים אחדים וקבלתי את המחברת, ורשות נתונה להדפיסה, אבל כל־כך הרבה המבקר למחוק בה, עד כי לא יכולתי למצוא כל חפץ ברשיונו. אנכי רשמתי את המאורעות של הפוגרומים בשנת תרמ”א־ב, ואת ראשית ההכרה הלאומית בקרב הצעירים ברוסיא, – ואל הצנזורים היתה פקודה להשכיח את המאורעות האלה ולבלי להזכירם בדפוס ובגלל זה היה המבקר מוכרח להעביר קוים אדומים על עמודים שלמים ממחברתי, שיצאה רסוקת אברים כלה, וכל נשמתה פרחה לה. ויצר לי מאד על עבודתי זו לדון אותה לגניזה. אנכי כתבתי את דברי ההם בעודני תחת הרושם החי של העובדות, שאנכי הייתי עֵד להם, וכל מגמתי היתה לשום בספרותנו לזכרון, עד כמה שידי מגעת, את הסביבה הצבורית של המאורעות, בעת שהשלטונות חפצו דוקא להשכיח את זה ולטשטש את הצורה של העובדות ותוצאותיהן. ובצער היה עלי להטמין באחת המגרות בשולחני את כתב־היד הזה.

המקום היחידי, שבו היה יכול מאמרי לראות אור אז, היה “המליץ”. עורכו, המנוח צדרבוים, היה מומחה להלחם אל הצנזורה. מלבד שהיה הצנזור העברי כמעט תמיד מקבל ממנו שוחד, אם בצורת הלואות על מנת שלא להחזיר או, פשוט, משכורת חדשית קבועה, הנה היו הצנזורים, בתור פקידים, מפחדים ממנו. הזקן צדרבוים היה הולך אל השרים רמי המעלה, אל המיניסטר ולפעמים אפילו גם אל פובידונוסציב בעצמו, שהשפעתו בימי אלכסנדר השלישי היתה מכרעת, ובפיו תלונות על הפקידים הקטנים, הצנזורים, הנועזים ללמד אותו, עורך שלשת עתונים ושמסירותו המדינית היא למעלה מכל ספק וחשד, – מלמדים אותו מה מותר לפרסם ומה אסור. לרגלי תלונות אלה היו מוכרחים הפקידים־הצנזורים להצטדק, כלומר: לערוך בכתב הרצאות ולהגיש תרגומים מן המאמרים שאסרו לפרסם, ולהכנס בפולמוס משרדי עם צדרבוים, הנתמך בעזרתו של פקיד עליון. ובשביל זה היו הצנזורים מקילים בעריכת “המליץ” הרבה. ועוד דבר. המבקר מערי השדה: וילנא, ורשוי, קיוב או אודיסא, היה מפחד תמיד מפני הבקרת העליונה בפטרבורג פן תנזוף בו, בעת שהמבקר הפטרבורגי היה הפוסק האחרון ואין אחרי מעשיו מערער. באופן זה הייתי יכול לפרסם את מאמרי ב“המליץ”, אבל זה לא היה נוח לי. “המליץ” היה יוצא בעת ההיא רק פעמים בשבוע. ועל מאמרי היה להדפס בהמשכים רבים, מה שהיה מחליש את הרושם הכללי של הרצאתי. זה – ראשית. ושנית, מפני טעמים רבים לא היה רצוי לי מר צדרבוים בתור עורך למאמרי זה. אנכי הייתי אחד מצבא המלחמה של השבועון “ראסווייט”, ובתור שכזה הייתי בלוחמים עם “האלופים” בעיר הבירה. ומובן הדבר, כי בבואי להרצות את דברי הימים של התקופה, שעליה מאמרי דן, אני נשפט עם הגבירים ועם כל אילי הזהב ושם אותם אל מול פני המלחמה החזקה. בהיותי סופר צעיר ואשר דמו לוהט בעורקיו וגם אשר נער מעל רגליו את אבק העסקנות הצבורית ויהי לבעל אחוזה באיזו פנה נדחת – הרעמתי ברקים על ראשי עמנו בעיר הבירה, ואבני ברד לא קמצתי. אבל עורך “המליץ”, היושב בתוך עיר הבירה ועסקניה הצבוריים, היה יותר אחראי בעד הדברים, המתפרסמים בעתונו, וגם, אם מעט אם הרבה, היה קשור אל העסקנים, תלוי בהם לפעמים. ובתנאים אלה פחדתי, פן תהיה לי עט העורך למכשול, בפרט שהיה צדרבוים מובהק “לתקן” את מאמרי סופריו ולשום בפיהם את הדברים שהוא, העורך, חפץ בהם למרות רוח הסופרים.

ידע על מציאות מאמרי בכתב־יד, בין יתר האנשים, גם הסופר אברהם־שלום פרידברג (הר־שלום). זה היה בשנת תרמ“ה והר־שלום היה העוזר הראשי במערכת “המליץ”, ממלא מקומו של המשורר י. ל. גורדון שעזב את המערכת. הר־שלום ידע נם את הסבות, שבגללן אני נמנע לפרסם את מאמרי ב”המליץ“, ביחוד את הסבה השניה – פן יקלקל העורך ויקפח את מאמרי בהשמטותיו ובתקוניו. והנה הודיעני מר פרידברג, כי עתה רצויה השעה, כי יקבל צדרבוים את מאמרי על פי התנאים שלי, היינו שידפיסנו כמו שהוא, מבלי שיסובבנו בהערות, כמו שהיה האר”ז נוהג לעשות למאמרי סופריו. היתה שעה רצויה, כי נפלו דברים אז בין צדרבוים ובין אלופי עמנו, ונכון עורך “המליץ” לקרוא לי להיות גבור לאפו. וכן היה. צדרבוים פנה אלי במכתב מלא תהלות וידידות, ואנכי שלחתי לו את מאמרי, שקראתי לו שם חדש “מאחורי הפרגוד”, והוא נתן לו מקום רחב־ידים בחלק הפיליטונים, וגם הבטיח לתת לי מספר נוסחאות בחוברת מיוחדה. לא ארכו השבועות, והנה בא אלי מכתב מאת צדרבוים, כי נאבדו בדפוס עלים אחדים מכתב־ידי, והוא מבקש אותי למלא את החסר. כל העתקה לא היתה בידי, ומרוב הימים מאז כתבתי את דברי שכחתי גם את סדר הרצאתי ולא ידעתי איך לאחה את הקרע שנעשה. עודני משתדל לזכור את הנשכח, והנה הודיעני מר פרידברג, כי לפי השערתו לא נאבדו העלים בדפוס, ורק צדרבוים בכונה הסתיר אותם, כי הוא מתאנה בכלל להדפסת המאמר. בשעה שהתרגז על הגבירים הסכים לפרסם את מאמרי, אבל עכשיו נתפיס ושב אפו מהם, והוא מוצא תנואות כדי להמתיק את המרורות שבדברי. נזכרתי, כי הפרק הנאבד דן את שני הבתים הראשיים אז בפטרבורג, את בית גינצבורג ואת בית פוליאקוב. לא קראתי בשמותיהם, ואולם הכנויים שנתתי להם, “אלוף לוטן” להראשון (זכר לעסקי היי"ש, מקור העושר של בית גינצבורג) “ואלוף שובל” להשני (זכר לשבילי מסלות הברזל שמבנינן נתעשר פוליאקוב), היו בולטים דים, וצדרבוים לא רצה לפרסמם, פחד. התעוררה חליפת־מכתבים ביני ובין הזקן, שהשתדל להמליץ לפני על מעשי האדירים, ביחוד על הברון גינצבורג. אבל גם לא רצה צדרבוים להפסיד את חנו בעיני הסופרים הצעירים, וסוף סוף נתן לי ידים לדבר את דברי, מבלי להזכיר שמות אנשים פרטיים, כמובן.

מאמרי ההוא נולד, כפי הנראה, במזל רע. באחד הפרקים נגעתי כמעט כלאחר יד במשורר י“ל גורדון והשמעתי משפט, שהמשורר מזלזל בערכה של ההכרה הלאומית ותקות תחיתנו. “גורדון האנגלי (לורד בירון) משורר נפלאות על תחית ישראל, וגורדון העברי ממלא שחוק פיו על “תקות ההבל” אשר לעמו”. והנה דברי אלה העירו עלי חמתו של המשורר קונסטנטין שפירא. כידוע, היה שפירא מומר, אבל הוא חפץ שלא יכירו בהתנצרותו, וכי הקהל יעריך אותו כיהודי לאומי דוקא, והיה חסר לגמרי הטקט הנחוץ, לבלי להתערב בענינים התלוים ברגשות לבביים ואציליים של הלאומיות העברית, שהוא בגד בה ויעזבנה. שפירא בחר לו דרך כסל להתפרץ אל תוך ענינינו הלאומיים הפנימיים, ובחוצפה שאין דוגמתה דרש פעם מאת רבי שמואל מוהליבר לפטר את ש. פ. רבינוביץ (שפ"ר) ממשרת מזכיר הלשכה הוארשאית של “חובבי ציון”, מפני שמצא פגמים בלאומיותו של שפ”ר. זה היה איש חולה־רוח, ומוסר כליות ונוחם בלתי נסתר אכלו אותו תמיד. ביתו בפטרבורג היה מקלט לכל היהודים שהתנצרו, אצלו היו מתאספים להזכיר בגעגועים את עמם שעזבו ואח מנהגי החיים שאחריהם, אוכלים פשטידא ויתר מאכלי יהודים בימי חגיהם, והיו בביתו של שפירא הרבה מן האורות ומן הצללים. בכלל, היה זה איש אומלל מאד, כפי שאנכי ידעתי. והנה הוא יצא להגן על כבוד יל“ג, אשר “חללתי” בדברי. שפירא חשב, כי יש לו עסק עם אברך כפרי, מחזיק בית מרזח, כי על כן מקום שבתי היה אז באחוזה קזימיר, והוא שפך עלי קיתון של חרפות וגדופים בפיליטון מיוחד וגם בחוברת מיוחדה. לרגלי יחסיו של שפירא אל הצנזור, שהיה גם הוא יהודי מומר, מוכרח היה צדרבוים לתת מקום ב”המליץ" להתנפלותו של שפירא עלי.

על הפיליטון של שפירא עניתי כהלכה, והוכחתי את צדקת משפטי והערָכָתי את המשורר יל“ג, ואולם החוברת המיוחדה, שהפיץ שפירא בקהל, היתה כלה בלתי ספרותית, שאינה בגדר פולמוס. אמנם, יהל”ל ושפ“ר עוררו אותי לבלי לעבור בשתיקה על המחברת, וגם קוו כי עתה תשוב חרפה שבעתים אל חיק האיש הזה, הנותן את לבו כאחד הלאומיים העברים בעת שהוא נושא צלב על חזהו; הן ידעו מכירי הסופרים אותי, שיודע אני גם לעלוב את העולבים אותי על לא־דבר, וחצים באשפתי לא יחסרו לי. ואולם אנכי ידעתי את האיש ואת מצב רוחו ונפשו הנהלאה, – וסלחתי לו. לא סלחתי ליל”ג, שבראשונה הצהיל פנים למגנו זה, וכתבתי לו, כי ישמח לו באנשים כשפירא והם ישמחו בו. אבל עד מהרה הכיר המשורר את עותתו, הכיר בין אוהב לאויב, ואל זאב קפלן מחותנו כתב, כי ישמרנו ה' מאוהבים כשפירא ומאויבים כמוני אין הוא זקוק להצלה.


 

יא. צדרבוים    🔗

“אין חבין לאדם שלא בפניו”, ואנכי הרשיתי לעצמי בפרק הקודם להרצות את הדברים באופן כזה, שנופלים צללים על תמונתו של צדרבוים. ועל כן מוצא אני חובה לעצמי לתת בזה מקום לאחד ממכתבי הסופר והעסקן הזה, למען ידעו גם הקוראים שלי את התנאים הקשים, שבהם היה על עורך “המליץ” לעבוד את עבודתו, ואז ישיבו לו את צדקתו.

ואלה דברי מכתבו אלי לכל פרטיו ודקדוקיו:

יום ו' א“ח שבועות (10 מאי) תרמ”ה

ידידי היקר ורב תושיה מ. מרדכי כהן.

צדקת. אלף פעמים צדקת ממני בהתרגזך עלי על אשר לא אספתי מאמרך “מאחורי הפרגוד”, ויותר מזה – כי לא עניתיך על מכתביך הרבים אף מפני הכבוד, כי לך יאה, ולא על דרשך ממני לדעת אם יבוא מאמרך בדפוס או לא. וגם לא השיבותיו לך, אשר הוא עשק משפט וגזל יגיע רֵעַ. אודה ולא אבוש, כי אין שום התנצלות נגד עול ומעל כזה, ועוד לעומת איש מודע ומכיר וסופר מהיר. וביותר אחרי אשר ידעתי, כי נשרשו בלבך איזו דעות קדומות נגדי לחשוד אותי במה שאין בי, כי חומד ממון אני, וכל מעשי אך בחשבון, ועוד כאלה. ועלי היה איפוא, להשתמש בשעת הכושר למשוך אותך אחרי כיון שהושטת ידך לי. את כל זאת ידעתי ולא נכחד פשעי ממני, ולך איפוא הצדקה להתאנף בי. אבל באחת לא תצדק אם תאמין, כי לאשר נקלות בעיני לא השיבותיך דבר, ואני הנני נשבע לך בכל היקר לי, כי הוא להפך: רק לאשר יקרת בעיני נכבדת, נתאחרה תשובתי עד כה. ולאות כי מאמרך עם כל מכתביך מאז ועד היום מונחים לפני להיות נכונים לעיני להזכירני לענות לך לא ע“י פ”ב (פרידברג) או פראזער, רק בעצם ידי, לדאבון נפשי, לא אתה האחד אשר מרוב חביבותי לו תאחר תשובתי אליו עד בוש, עד אשר חרפה לי לדבר בו, ואקנה לי בזה מתנגדים ומערערים חנם ובצדק. רבה מאד העבודה עלי מן הבקר אור עד הנשף, וע"כ אדחה כתיבת מכתבים מיום ליום. תקותי כי בעוד מחר אוכל להאציל מועד לכתוב מכתבים,– והנה תכבד העבודה עלי ביום המחרת עוד יותר, או מונעים אחרים יבאו להפריעני, וכה אדחה הדבר מיום ליום, עד אשר יעברו ירחים, ולא מלאתי חובתי. –

בעת בוא מאמרך, בשובי מקאטאויץ, נחוץ היה לי למלאות את אשר החסרתי בשני השבועות ולהחיש הוצאת המאסף בעתו, אשר כבר הוחל סידור מאמריו ולא נגמרו, ועלי היה לקרוא ההגהה פעמים, מלבד הגהת “המליץ”, כי המגיה שלי לא מצא עת לעבור על המאמרים האלה, וכן היה לי לכתוב מאמר להמאסף, מלבד המאמרים בהמליץ, ועוד ענינים חשובים אשר גזלו ממני כמה שעות ביום, ובין יתר הדברים, דבר הרשיון לחברת ישוב א“י, אשר עמלתי להושיב ועד מד' אנשים (ראזענטהל, הרכבי, לעווינסאהן ואני) לסדר תקנות, ובהסכמתם הלכתי להועץ בפאבעדאנאסצעוו ובהנסיך קאנטאקוזין, גרף ספיראנסקי, למען דעת איך יביטו על התנועה הזאת מגבוה. וביותר דרש הענין הזה עמלי בירחי החורף, עד לפני חג הפסח, ואחרי כן – עד היום אשר השגתי הרשיון על הזשורנאל “מצפה”. כי מרגאלין המומר (אשר הסירותיו מהיות מבקר את העלים היוצאים על ידי, לאשר לא יכולתי נשוא עוד את העמל אשר הרבה לי, אחרי אשר מצץ את דמי (תרתי משמע) ונשאר חייב לי בעד ספרו 1162.68 רו"כ), אחרי אשר זה שלש שנים לא עמד מהביא דבתו רעה על “המליץ” ו”היוד פ“ב” לפני המפקחים על עסקי הדפוס והאבערפראקוראר של הסינאד ולפני שר המלחמה ושר האוצרות ולא עלתה בידו להשחיתני, שלח דלטוריא לשני הנציבים באדעססא ובקיוב. הראשון בא בכבודו ובעצמו בהיותו פה לראש המפקחים על עסקי הדפוס להתאונן מר על שני מה“ע היוצאים על ידי, כי תוכנם רע ומזיק והראה על שני מאמרים. וכאשר דרש הראש וישיבהו אמרים, כי אין במאמרים האלה שום דבר מתנגד לחוקי הבקרת, השתתף עם דרענטלן, וישלחו דבריהם להגאסוד. פוליציי עם העתקה ממאמר יהל”ל אודות האגודה אשר יסדו בקיוב. למקרא המאמר הזה נתמלא השר חמה ויזעף על הצנזור, ויקרא גם לי וישחרני מוסר. אך אני הצלחתי להוכיח לו, כי התורגמן עשה בעקבה, ויתן מובן אחר לכמה מקומות, והוכחתי לו זאת בראיות מהעתקת ספרי הקודש של הסינוד ומאוצר השרשים של שטיינברג. אולם אם הרגעתי אה נפש השר ההוא, והוא שלח מענה הצנזור, שהתאים לדברי, אל הגאסו“ד פוליציי, ידעתי, כי סגן שר הפנים ארשזעווסקי, השונא יהודים תכלית שנאה ויבקש תואנות להנקם מהם, מתלחש להשען על דברת שני הנציבים, המחליטים כי “המליץ” גם ה”יוד פ“ב” משחיתים ומחבלים ודורשים נגד המלכות ודתיה, ולבוא בהצעה לפני הראש וראשון לסגור אה מה“ע גם שניהם ולא יפתחו לעולם. נקל להבין כי בימים האלה לא יכבד עליו לבצע חפצו, ומה גם אחרי אשר שר הפנים טלסטאי חלה את חליו, ולבסוף עזב את משמרתו לזמן, ויצא מזה ופקודתו נחלקה לשני סגניו, אשר כל אחד מהם יבוא לפני המלך בהצעותיו, וארשזעווסקי עם דורנאווא הם אש ומים, שלא יוכלו להשתמש בערבוביא, והיה אם אפנה לַשני, אעלה עלי עוד יותר זעם הראשון. ולפנות אליו ישר, יתקצף עוד יותר למראה פני יהודי, ולהרבות עליו רעים ג”כ אי אפשר, כי אנשי מעלה בזוהו בלבם ובני גילו יגילו אם ימצאו תואנה להסיתו בי.

חליתי את פני פאבעדאנאסצעוו, אשר הבטיחני להתראות פנים עם שני הסגנים ולהגיד להם, כי נועצתי בו ולא עשיתי בענין ישוב א“י מאומה בלי הסכמתו. אך לאחרונה החלטתי ללכת להדירקטור של הדיפארטאמענט של הגאסו”ד פאליציי, השר דורנאווא, ואספר לו את כל ונוכחת, וירא צדקת פעלי. וירגיעני, כי לא יוסיף לקבל דלטוריות נגדי. ואוכל לשבת בהשקט ובטחה. וכאשר ספרתי זאת להשר פעאקטיסטאוו, השר המפקח על עסקי הדפוס, היתה זאת לו לרצון. ולמען הראות להדלטור כי דבריו לא יעשו שרש להחליש אמון הממשלה בי ובמה"ע היוצאים על ידי, ונהפוך הוא כי תכיר מזה ביתר שאת כשרוני ואמון רוחי, הבטיחני להציע לפני שר הפנים דורנאווא לתת לי רשיון להוציא זשורנאל “מצפה”.

אחרי הדברים והאמת האלה תבין, כי לא בזדון לב ולא בשביל שנקלית בעיני לא השיבותי לך דבר, רק מקוצר רוח ומעבודה קשה ומחוסר עת. והנה בדבר מאמרך כבר הגיד לך ידידנו פ“ב, כי בעת בואו לא היה עוד מקום לו, כי גדול הוא מאד. אך אשר אמרת עם מכתבך מן 10 אפריל, כי הסבה שלא הדפסתיו היא מפני כי שמה בקרת גם את פעולתי – שגית מאד. מעולם לא יראתי מפני הבקרת, אם לאשר האמת יקר לי מכבודי ומאהבת עצמי, או, פשוט, בחשבון, מדעתי כי יוכל המשיג להביא בקרתו במ”ע אחר או בחוברת מיוחדה, ואז לא אוכל לענות במקום הנזיפה, ואהיה מוכרח להשמיע באזני קוראי את אשר דברו עלי סרה במקום אחר ולהשיב עליהם, ובכל זאת תשארנה כל ההשגות כאמתיות בעיני אלה אשר לא יקראו את תשובתי ב“המליץ”. ואם מצאתי להשיב עליהן ולהצטדק – עשיתי זאת, ואם לא – הודיתי עלי משוגתי. ולמה זה איפוא יגרע מאמרך מאחרים. ועלי להגיד לך באמונה, כי דבריך בנידון השתתפותי עם הסופרים והתנאים שהתנו בינינו והשנוים שנעשו בהם (כונתו אל התנאים בדבר הוצאת השבועון “ראסוויט”) אינם מכונים אל האמת, ואין ספק כי שמעת את הדברים מצד אחר, ואותי לא שמעת ולא נודעו לך פרטי הענינים. אי לזאת אמרתי לכתוב לך בעצמי ולהציע לפניך אחת משתי אלה: אם לעבור על היחס שהיה ביני ובין הסופרים האלה בשתיקה, או לתת לי לתקן איזו שגיאות, אשר אוכל להעיד עלי עדים כשרים ונאמנים, כי לא היה כן, כי למה אתנך להשמיע דברים שלא כאמתתן ולבוא בהערה להוכיח ההפך ולהרחיב אמרים לגלות פשעי חיים ומתים.

ואני כבר החלטתי למלא חפצך האחרון לתת מאמרך בפוליטון, והנני מסכים עמך כי שם מקומו, והקוראים יתענגו עליו כן בגלל ענינו המושך את הלב, וכן בגלל צחות לשונך. אך האמינה לי, כי לא למען כבודי אחלה פניך לשנות לפי האמת את התנאים והסכסוכים ביני ובין הסופרים, רק למען האמת. ואתה תחזה כי לא אכסה על משוגותי במקום שנעשו. זאת חפצתי לכתוב לך, ולא הספיקה לי השעה עד היום, אשר בחרתי לכתוב לך תחלה, טרם אעשה מלאכתי ל“המליץ” אשר יצא ביום ד' הבע"ל. אקוה, כי דברי הנאמרים באמת ובתמים יוכיחו לך, כי אין סבה אחרת לשתיקתי עד כה רק חוסר עת וגעגועים רבים, וכי באמת ובתמים אני אוקירך ואכבדך.

אם תענני תיכף על מכתבי זה, יחל מאמרך תיכף לצאת בהפיליטון. ואם תאבה להשיג ממנו חוברות מיוחדות, הודיעני ואעשה חפצך.

גם הואיל לשים לב למכתבי הגלוי מעבר לדף, והיה כנוח עליך רוח הספרתי ותוכל לפנות מעסקיך, הואיל להכין מה ל“המצפה”. בקרוב אקוה להדפיס את תוכן (פראיעקט) התקנות לישוב א“י עם הבקשה ומכתב גלוי, למען יהיה לאות כי לא נעשה דבר בלי רשיון המלכות. אשלח לך גם עקזמפ', מדעתי כי גם אתה בחובבי ציון בתמים, עד כי חשדת אותי, כי לבי איננו תמים עם הרעיון הזה…”

עד כמה אופי המכתב הזה גם בשביל האדם כותבו, גם בשביל כל תנאי העורך בימים ההם ובעת ההיא!…


 

יב. מכתבי לבנדה    🔗

ופרשת מאמרי “מאחורי הפרגוד” עוד טרם נגמרה. מאת הסופר ליב בן יוסף לֶיבַנדה קבלתי את המכתבים האלה, שאני מתרגם אותם מרוסית.

"וילנא, 7 אוגוסט 18851 .

"אני עוקב בעיון גדול את מאמרך היפה “מאחורי הפרגוד”. אם כי אני יושב בעיר־שדה, אך בכל זאת פחות או יותר ידועים היו לי נכלי הפטריוטים שלנו. ואני מוצא, כי אתה מעריך את הנכלים האלה, וכן את יתר ההופעות של חיינו הצבוריים בשנים האחרונות, די נכון ובלי משא פנים. ובגלל זה הפליאו אותי מאד הדברים האלה במאמרך: “וה' ליבנדה הלא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים ולהתאמץ להרוס אל קדש הקדשים – אל זכות אזרח ברוסיה, אף אם יהיה עלינו לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי ארץ”. כי אני עמדתי איתן בעד הרוסיפיקציה של היהודים, היושבים ברוסיה – זה ידוע לכל. אני גם עכשיו בעד יסוד זה, שהוא אינו בא בשום נגוד לא רק עם היהדות, כי אם גם עם הרעיון הפלשתינאי. אבל כי תגיענה שאיפותי הרוסיפיקטוריות עד כדי “זחילה” לפני האזרחיות הרוסית, – את הדבר הזה לא יוכל, כמדומני, להגיד כל מי שמכיר אף מעט את אשר הטפתי והוכחתי בכל ימי חיי. גם בתקופת ההתלהבות והרדיפה אחרי התרבות הרוסית, הרוסי שבקרבי לא הסתיר אצלי את היהודי, ואיש לא הצטער יותר ממני על אשר משלנו הגדישו את הסאה, המליחו יתר על המדה באופן בלתי רצוי כלל. האם אינם רואים בכל עבודותי הספרותיות, הגדולות והקטנות, כי כל חבתי תמיד היתה לשיטתנו הישנה, ההיסטורית, הלאומית, אשר אך בה לבדה אני רואה אה רעיון ההויה של עמנו? ולכן שוגים כלם (ובתוכם גם אתה, גם המנוח סמולנסקין) בחשבם, כי רק הודות למאורעות האחרונים שניתי את פני ונעשיתי לאומי. זוהי – אי־הבנה גדולה, המיוסדת על ידיעה שטחית בכל הנוגע להנמוקים העקריים של עבודתי הספרותית. האידיאל שלי היה, הוה ואקוה כי יהיה תמיד – עברי משכיל, מלומד, פרוגרסיבי, וברוסיה במדה ידועה רוסי, “יהודי”, ולא אדם בלי בסיס, חסר אופי, בלי צבע, בודד ונבדל, שרגלו האחת במחנה זה ורגלו השניה במחנה אחר, ואשר בשתי ידיו הוא אוחז בזנב עגל הזהב, שלו לבדו הוא נותן ערך רציני,

“ואם אתה, לכשתגמור את מאמרך, תמצא לנכון לרכך את המבטא, שאולי לא בכונה פלטה אותו עטך, אזי תקבע בזה את האמת על מקומה הנכון, וגם אני אודך מאד”.

מכתב שני. "וילנא 25 אוג' 1885.

“גם מראש נפלא היה בעיני הנגוד שבין המבטא: – “ולא איש כמֹהו יסיר את הרוח הלאומי השורר בקרב ב”י בליטא” ובין המבטא: “ולעלות כזוחלי ארץ”, ולא יכולתי לדעת פתרון החלום הזה. ואולם אחרי שאתה אומר, כי המבטא האחרון אינו מדבר לא בי ולא באנשים תמימי רעים עמדי, הנה הטעות יצאה לרגלי אי זהירותך בסגנון הרצאתך, ואין לי כל תרעומה עליך.

"ומדי דברי בטעות זו, אדברה גם על עוד אחת. אתה ועוד סופרים אחרים קוראים אותי “אחד המיוחד שבין נביאי ההתבוללות”. עד כמה שאני זוכר, הן אין בכל כתבי, הן בספורים והן במאמרים, אפילו המלה “התבוללות”, אסימילציה. המלה הזו והמובנים הקשורים עכשיו עם זאת המלה – חדשים הם בחיינו, ואני גם לא יכולתי להטיף בעדם. פחות מזה, – בספורי “עת לוהטת”, אשר בו הטפתי לרוסיפיקציה,– ראה: “רוסיפֿיקציה” ולא אסימילציה – יש מקום כזה. כשהגרף טינשינסקי אומר אל סַרין:

– ומה אם גם הרוסים ידחו אתכם?

– אז… אז נדע מה לנו לעשות – ענה סַרין בהדגשה רבה.

"זוכר אני, כי ברגע שכתבתי את השורות האלה ברק במוחי בפעם הראשונה הרעיון על לאומיותנו באותו המובן שאנו מבינים את המושג הזה בימינו אלה.

“וגם עם המנוח סמולנסקין יצאה לי אי־הבנה, אם זה באמת רק אי־הבנה ולא שכחה מצדו. אני נפגשתי עם אי־הבנה זו לא רק בקטע ממאמרך, אך גם במכתבו אל יהל”ל, שנתפרסם לפני חדשים אחדים ב“המגיד”. הענין הוא, כי בשיחתנו גם לא נגענו ברעיון הלאומי, וכל דברינו היו כמעט רק על אודות הספרות העברית. אני אמרתי לו, כי הוא והסופרים ההולכים בדרכיו השלימו אותי עם הספרות העברית שזמן ידוע התקררתי אליה לרגלי חוסר התוכן ומפני שהסופרים העברים היו רק רודפים אחרי הסגנון המליצי, “שפה ברורה”. אבל כאשר ראיתי כי הוא ועוזריו השליכו את המליצה חסרת פרי, ומשתדלים להשמיע דבר־מה, שבתי להתענין בספרות העברית ואני עוקב אחריה, וזה הכל, ולו נראה משום מה, כי הוא השיב אותי אל דרך האמת.

“האם קורא אתה את ה”וסחוד“? האם קראת את הפיליטונים שלי ואת המאמרים הראשיים, החתומים באות W? הפיליטונים והמאמרים האלה כלל אינם לרצון להאדון לנדוי, מפני שאינם כלל מתאימים להכרה שלו, אם בכלל ישנה כזו אצלו; אבל הוא מפרסם אותם, מפני שנחוץ לו שמי. אני כותב עתה מאמר מפורט על אודות “אסימילציה”. מסופקני אם ידפיסנו אפילו בשביל שמי, מפני שהוא מתנגד כבר יותר מדי אל הנטיות של עתונו. ולכן האם יכול אני לחשוב, כי לעת הצורך תקבל על עצמך את תרגומו, כדי להדפיסו ב”המליץ" או ב“המצפה”? את זה יכול למלא גם ה' פרידברג, אבל הן עמוס הוא עבודה בעניניה הקבועים של המערכת.

“ועל אודות רוזנפלד המלחת יותר מדי. רחם נא, הן הוא בינונית–זהב בכל המובנים, שאך שחוק הוא לדבר על אודות עבודת־תבונה מצדו, ויהודי היה תמיד כמו. כל נושא, שעוד טרם קבל את הטבילה הקדושה אך אם קודם או מאוחר לא ינצל ממנה…”

מכתב שלישי. וילנא, 15 אקטובר 1885.

בכל נפשי אני מודה לך על שורותיך החמות על אודותי בגליון 75 “המליץ”, השורות המשיבות לי קצת את צדקתי. לו הכרת אותי פנים בפנים, כי אז ידעת עד כמה זרה לי אהבת כבוד ותהלה, זרה לי גם לפי טבעי וגם לפי השקפת־עולמי. אבל, בכל זאת, הנה אינני חסר רגש כל כך, והנה אני עובד זה כ“ה שנים, נענה כמעט לכל ההופעות של חיינו הצבוריים והעממיים, נענה לא במליצות אך במחשבה וברגש,– ואינני יודע עד היום את השפעת דברי על המוחות והלבבות של הצבור היהודי. אמת הדבר שקוראים אותי, אבל הן קוראים את כל המחברים, ואנכי מאמין כי רוב הקוראים אפילו מבין המשכילים אינם יודעים להבדיל ביני ובין בהרב, בין בהרב ובין ל. בינשטוק והדומים לו, שבמקרה ואולי פעם בחיים התפרצו לפרסם איזה דבר הדומה לספרות. באמונה זו החזיק אותי יותר המאמר, שהתפרסם ב”הוסחוד" “עבודת הספרות הספורית ברוסית־עברית”. המחבר משליך אל קופה אחת את כל כותבי ספורים, וגם אותי בתוכם “עם כל הנערים”, והוא אומר כי בכל הספרות הספורית אין אף חבור אחד שאפשר לאמר עליו אפילו בקושי שהוא אמנותי, שאין אף טפוס חי אחד, וכל הנפשות הפועלות מדברות בשפה אחת, וזהו אצלי, למן “דיפו” עד הספור ההיסטורי הנדפס עכשיו, אין אף טפוס אחד וכל האנשים הפועלים מדברים בשפה אחת. ומה הם, לאחרי זה, בכלל הטפוסים הספרותיים? הלא תסכים, כי זה עלבון מאד ולא־צדק ואני מדגיש את העלבון הזה עוד יותר, כי הלא בכל עַנְוָתי יודע אני ערכם של כשרוני הקטן ושל עבודתי, יודע אני – לרגלי הרגש המפותח בקרבי אל היופי וגם להשכלתי הספרותית במדה מספיקה שקבלתי. אני מתיחס אל יצירותי הספרותיות באוביקטיביות גמורה. והנה, נשען על האוביקטיביות הזאת אני בבטחה אומר, כי לכל הפחות חצי הנפשות הפועלות בספורי, בציורי וברומנים שלי, הם טפוסים לקוחים מן החיים, מתוך המציאות, והם מדברים ופועלים כמו שהיו מדברים ופועלים בחיים. הם אינם מפורסמים, עוברים עליהם או אין משערים אותם כלל, מפני שאף פעם לא בררו אותם, לא האירו אותם כמה שצריך, ובלי בירור ובאין הארה לא היו מתפרסמים אפילו הטפוסים של גוגול, טורגניוב ושצדרין.

הנה מדוע אני כותב באופן יחסי מעט, ולא באותה המהירות שאני מסוגל לה. כל מה שקראת ושאתה קורא משלי הוא היוצא ראשונה מתחת עטי בלי כל תקון קל וכל־שהוא. וזהו מפני שבשעה שאני כותב אני בטוח כי, אליבא דאמת, אין כל קוראים, או ישנם קוראים שאינם מבינים, אינם מוכשרים להעריך את הטוב ואת היפה, – למי זה לעמול ולהעביד את מוחי? כידוע, המתימטיקן יכול להתעסק בחשבונותיו ובהצעותיו גם על אי שומם, אבל לאמן נחוץ קהל מבין, המוחא כפים, המעריך אותו, התומך בו, – בלעדי זה כשרונו ישן שנתו או פועל בעצלתים. אין מזמר משכיל אשר ינגן לפני אולם ריק, ואנכי לא הייתי כותב כלל, אך… “בעבור חושי בי”. אנכי כותב באמת בשביל עצמי: כדי להקל מעל ראשי את המחשבות הלוחצות אותו ולהסיר מעל הלב את רגשותי הרועשים".

תשובתך לה' שפירא טובה. הגנתו הזריזה על יל“ג היתה אי־טקטית ולא צודקת. אבל עוד יותר אי־טקטית וגם מנוולת היתה הגנתו של פרישמן על יל”ג ב“האסיף” החדש. בהגנה זו ניכרת ידו של ה' גורדון בעצמו, ששלם למבקרו מאה שערים.

והנה המכתב הרביעי. וילנא, 19 נובמבר, 1885.

“תודתי מעמקי נפשי על שכבדתני בחוברותיך. אני קראתי אותן עוד הפעם, וקבלתי רושם יותר מלא מאשר בעת קראתי את הדברים בהמשכים. טוב ביחוד מה שאתה “אומר ועושה”: אתה כותב על דבר עבודת אדמה, ואתה עוסק בעבודת האדמה. לו היו בקרבנו רבים כאלה, שהדבור והמעשה מתאחדים אצלם, כי אז, יוכל היות, לא היה מצבנו כה עגום. לצערנו אנו קלי הדבור וכבדי הפעולה, והיוצא מזה – תחום של מליצה בפרוזה ובשיר, ואפס של פרי. עד מתי יהיה כזה אצלנו? הכתוב מדבר גם בנוגע לישוב ארץ ישראל, אשר מטיפיו רבים, אך עסקן אף לא אחד”.

ואני רוצה להוסיף על שורת המכתבים האלה עוד דברים אחדים, מה שמסר לי ידידי מר י"ל גולדברג, שהיה קרוב מאד אל המנוח לֶיבנדה בשנות חייו האחרונות. כאשר התגברה על הסופר מחלתו, מחלת הרוח, ולא רצה לראות פני איש, וגם אל הפרופיסורים לפטרבורג לא יכול מר גולדברג להביאו רק באמתלא, שזוהי נסיעה לארץ ישראל, – אז שרף הסופר בחמת רוחו את כתביו ואת המכתבים הרבים אשר היו אצלו. לפליטה השאיר אך מכתבים מספר. ובהם גם – את מכתבי אני אליו.


 

יג. יובל המאה למונטיפיורי    🔗

הפועלים, העוסקים בקיוב בפריקת רפסודות, היו תמיד מתוך הריקים והפוחזים הרבים שהיו ממלאים את העיר הקדושה ההיא, והידועים ונקראים גם בפי העם גם בספרות בשם “יחפים”. כל עבודה קשה ונמבזה נעשית על ידי היחפים. עיר עיר ומצויניה, וקיוב העיר היתה “מהוללה” בלהקות יחפיה, המשוטטים בודדים או בצבור על פני חוף הדניפר, ובלילות היו מסתתרים בין עצי “גן המלך” אשר בעיר, לנים תחת כפת השמים מאחורי כל גדר ובין שדרות הקרשים ועצי הסנה. ביחוד טובים היחפים לעבודה בימי הסתָיו, כשהגשמים טורדים והעבודה במשקע הדניפר קשה עד מאד, וכל פועל רגיל שומר נפשו מתרחק ממנה. אז יוציא אשר על המלאכה את “אבן השואבת”, את הטפה המרה, ולמראה בקבוקי יין־שרף יתקבצו היחפים בלהקותיהם, ויגשו אל העבודה, ועד הברכים יעמדו במים הקרים, וימשו את העצים מן המים אל החוף לסדרם בשדרות. בימי הסתו העבודה צריכה להיות תכופה, פן יגיח החורף טרם נמשו העצים, ואז הסחורה הנשארת האחוזה בקרח היא כמו עדי אובד, כי גם אם תצילנה באביב הבא הנה השמירה וההוצאות יאכלוה בכל פה. ולכן שומר עניניו מפקח בעצמו על העבודה הזו.

ולנו היו בסתיו ההוא רפסודות של עצי הסקה בקיוב, ועשיתי בשנה ההיא בקיוב את ימי חג הסוכות האחרונים ואחריהם כל ימי חודש חשון תרמ"ה. הישיבה בקיוב בעת ההיא לא שפרה עלי כלל וכלל. שכחתי שמחת החג הצוהל, “זמן שמחתנו”, בעיר הזרה והנכריה, וגם בעבודתי לא היה הרבה מן הנחת. לא קל הדבר בימי גשם וסגריר למצוא פועלים במספר מספיק אפילו בין היחפים, ומאחריך נשקף החורף שלא יבוא פתאום. ואתה זורק מרה בפקידים, חושד אותם ברשלנות, מרוגז עצבים תמיד, ואין נחת… והנה ביום בהיר אחד בשרני הפקיד, כי עלתה בידו לכלות את כל פריקת העצים ביום אחד. זה היה במקרה. היה יום חג, יום אידם, וגם היחפים לא חפצו לצאת אל העבודה, לעשות את חגם חול. הרפסודות עמדו במים, עגנו אל החוף, אשר קרובים לו היו הקסרקטין של הצבא, ולגיון חופרי־מחִלות שוכן שם. לרגלי יום האיד היו החופרים חפשים מעבודתם, והנה הצליח בידי הפקיד להטות את לב החילים לקבל עליהם את עבודת הפריקה בשכר טוב, וכל הלגיון כלו נגש אל העבודה, וביום אחד כלו את מעשיהם. ברכתי את ה' על אשר נתן חגים וזמנים גם לשאינם בני ברית ולא אסר עליהם את המלאכה, ומצב רוחי הוטב, וכנוח עלי הרוח הטוב באתי בין מכירים וגם התודעתי אל אנשים חדשים והעורק החברותי שבקרבי התעורר.

זה היה בראשית חשון. בשלשה עשר בו מלאו מאה שנה לרבי משה מונטיפיורי, אשר אותו עשו לסמל כל הנוהים אחרי הרעיון הלאומי והמטיפים אז לישוב ארץ ישראל. גם בקהלת ישראל בקיוב היו לא מעטים משלנו, והפרופ' מקס מנדלשטם בראשם. התכוננו לחוג את היום הזה באופן מיוחד, בצורה עברית טפוסית – בסיום ספר־תורה לשמו של גבור היום. לסדר את כל התכונה ליום החג התכונן ועד מיוחד מתוך העסקנים הצעירים בראשותו של הד"ר הנדלמן, ואני בתוך חברי הועד. כל מטרתנו היתה להשתמש בחג הזה לשם תעמולה רחבה לטובת הרעיון הלאומי ולאסוף כספים לצרכי ישוב ארץ ישראל. כבר נקנתה בעת ההיא אדמת “גדרה”, ועסקני “חובבי ציון” זקוקים היו לכספים. אבל ביחוד היתה מטרתנו לעשות פרסום לרעיון הלאומי בין השדרות הרחבות של היהודים תושבי קיוב, בראש ובעיקר בקרב האינטלגנציה העברית, ועד כמה שאפשר השתדלנו להדגיש את המומנטים הלאומיים בכל החגיגה, שאליה אנו מתכוננים. בפעם הראשונה גלינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, ורבים רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו. קלענו עניבות וסרטים. וקבענו מטבעות ברונזה, כסף וזהב ותמונת מונטיפיורי עליהן, וכל התכונה היתה רבה. כל דאגתנו היתה רק בדבר הרשיון, אם יתנו השלטונות לנו לסדר את החגיגה בפרסום. עין השלטון היתה תמיד רעה ביהודים בקיוב, והועד פנה ימינה ושמאלה להשיג רשיון למעשהו, בדקו את הקרקע, והנה נוכחנו כי גם שם כבודו של מונטיפיורי לא יועיל. להיפך: ענין של חגיגה בקיוב לכבוד איזה אנגלי, יהודי בריטי– תרתי לריעותא – היה כלו מוקשה בעיני השלטון העליון בקיוב, ובלי פטרבורג ומיניסטר לעניני חוץ לא היינו יכולים לקבל כל רשיון. ותהי הצעתי אני, כי נסדר את כל החגיגה מבלי שאלת פי השלטונות הגבוהים וכי תבוא המשטרה ותגרש את ההמון היהודי החוגג לכבוד מונטיפיורי, והיה הדבר הזה עצמו להפגנה גדולה ומרעישה, וידע גם העולם הגדול, בהודע לו העובדא, מה הם התנאים של חיי היהודים ברוסיה הקדושה. הצעתי נתקבלה אמנם, אבל כדי שלא נכשל החלטנו למצוא מקום לא־פומבי, שאפשר יהיה לסדר את החגיגה בלי הרשיון של השלטון העליון ואך בהסכמה בלתי רשמית של המשטרה המקומית, של אותו חלק העיר שבו תהי החגיגה. בית כזה נמצא לנו – בבית התמחוי היהודי אשר בשכונה הפודולית, מאחורי התעלה. בית גדול ואולמים מרֻוחים בו, ושם קבענו את מקום סיום התורה.

בכל אחד מחלקי העיר היו יהודים, אשר ידעו את הדרכים אל המשטרה שבאותו חלק, וידעו לסדר את הענינים הנוגעים לזכות הישיבה ויתר עסקי יהודים. קראנו לישיבת ועד החגיגה “מומחה” כזה לעניני המשטרה בחלק פודול, מכירו ומיודעו של שר המשטרה שם ומסרנו לו לבוא בדברים עמו, לספר לו את ענין החגיגה ויכפר את פניו במנחה ולא יפריעו בעדנו. האיש שב אלינו ובידו בשורה, כי סדר את הענין עם האדון שר המשטרה על צד היותר טוב, ואת אשר גם לא חכינו. שר המשטרה לא אבה לקחת כל מנחה וכל כסף כפורים, ואך בקש מאת היהודי דבר אחד: – כי יתנו גם לו “אות” אחת בעת סיום התורה כמו שנותנים לכל המשתתפים בחגיגות אלה… הוא דרש מאת השתדלן כי יבטיחנו בהן צדקו ובתקיעת־כף, כי ימלאו את בקשתו ואות אחת בספר־התורה תכתב על שמו…

והחגיגה עברה בסדר וכפי התכנית שסדרנו מראש. ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא, מנו אותי לגזבר הנשף, ואך נאספו סכומים אצל הסדרנים השונים מהרתי להריק את קופותיהם ולשום בכיסי, פן תתפרץ המשטרה פתאום ותחרים את הכספים. אך כל דבר לא קרה, והחגיגה הביאה איזו אלפים רובלים לטובת “חובבי ציון”, וגם השפעת התעמולה הייתה רבה.

ושנים רבות אחרי זה, וקרה לי המקרה לרדת באנית־קטור העושה דרכה על נהר סאָזש בין הומל ובין פרופויסק. אניות אלה הן של יהודים, הפקידים והגזברים יהודים, וגם מטבח כשר במזנון שעל האניה. האנשים במקומות אלה ידעו אותי, ופִנו בשבילי תא מיוחד, המעולה שבאניה, תא מרווח המיוחד לאלה שאינם מעשנים. בין הנוסעים היה בעל־אחוזה אחד, שהתודע אלי וקרא לפני בשמו: מיכאילוב. משעמם היה לשבת לבדי בתא האניה, ולכן הזמנתי אלי את בעל־האחוזה, אחרי שנודע לי מפיו כי שנינו נוסעים לעיר אחת במעלה הנהר, במקום שמכירים רבים משותפים לשנינו. דברנו ושוחחנו על דא ועל הא, נגשנו גם אל שאלת היהודים, והנה גלה לי איש שיחי, כי גם הוא ממקור ישראל. בן־שבע היה כשנלקח אל הצבא. זה היה בחול המועד סוכות, והוא הלך מבית־הכנסת וארבעת המינים בידו, ותפשו אותו החטפנים והוליכו אותו למקום שהוליכו. כשנתים היה בקיוב בבית־ספר לילדי החילים, ושם למדוהו קרוא וכתוב. כאשר גדל קצת שלחוהו אל אחד הכפרים ברוסיה הדרומית, ויתנוהו על יד אחד האכרים לחנכו בכל עבודה בבית ובשדה. האכר היה עני מאד, והנער רעב ללחם, רעב ממש, ולמלא רעבונו למד את ידיו לכתוב תפלות בכתב הסלבים, והיה משיג פרוסת לחם או צנון במחיר כתביו. אכרי הכפר ידעו אמנם שהוא יהודון, אבל איש לא הכריח אותו להתנצר, אם כי מוטל היה על האכר מחנכו להשפיע עליו ברוח הנצרות ולהעבירו לדתו. אבל אכרי הכפר היו כלם עניים, וכל דאגתם היתה לחמם לפיהם כל היום. עברו עוד שנים אחדות, והעבירו אותו לכפר אחר, יותר גדול, כפר־מושב, שגם כנסיה בנויה בתוכה. בכפר ההוא היה גם בית־ספר שבו היה מכינים את החילים הצעירים לזמן צאתם לעבודת־הצבא בפועל, אל הלגיון ואל תחת הנשק. גם בכפר הזה מסרו אותו לבית אכר להאכילו ולחנכו בכל עבודה, מלבד השעורים והלמודים בבית־הספר. במשך השנים שכח את כל יהדותו, נשכחה ממנו אפילו השפה היהודית. לא ידע אפילו את שם עיר מולדתו, – הכל נשכח ממנו. מורה בית־הספר שם עינו לטובה על הצעיר הזה ויקרב אליו את חניכו, שהיה כבר כבן חמש־עשרה שנה. היה רגע, והאופיציר המורה גלה את אזנו כי הוא יהודי שהתנצר, ויתן עצתו גם לו לעשות כמהו, והוא היה לו לאב־טבילה, ויקרא את שם משפחתו מיכאילוב.

אל הצבא נכנס כבר בתור פרבוסלבי טהור, והודות להנהגתו ולידיעותיו קרוא וכתוב וראשית החשבון עלה מעלה במדרגת עבודתו. במשך הזמן נבחן ויהי לקצין, וישא לו לאשה את בת אחד הקצינים, רוסי־אשכנזי. כאשר נהיה לאופיציר שם לבו לחקור על מוצאו, ומן התעודות אשר במטה הראשי נודע לו, כי הוא יליד עירה קטנה באוקרינה. וישאל למשפחתו ולהוריו. אמו מתה תיכף אחרי הלקחו אל הצבא, וגם אביו מת ברבות הימים, והוא תמך בסכומי כסף הגונים את אחדים מבני משפחתו. אחרי מרד הפולנים בשנת 1863 התפטר מעבודת הצבא, ונכנס לעבודה במשטרה באחד המחוזים אשר בפלך קיוב. שם התודע ולמד להכיר את היהודים בני עמו לפנים, ואחר כן, ברבות הימים, עלה למעלת שר השוטרים בחלק העיר קיוב. מכל זכרונות ילדותו נשארה בזכרונו המנגינה ושלש המלים הראשונות של הזמר “יום זה מכובד”, ואת זה הוא זוכר גם עתה, ומבלי התאפק השמיע באזני את המנגינה ושלש המלים.

– אבל – הוסיף איש שיחי, ופניו נהרו – באחד הימים בהיותי בקיוב, הכניסו היהודים ספר־תורה לכבוד רב אחד מאנגליה, והם פנו אלי לתת רשיון לסדר את החגיגה הזו. מאה רובלים הציעו לפני. את המנחה דחיתי, אבל בספר־התורה הזה כתבו אות אחת על שמי, אם תהיה בקיוב, תוכל לשאול את מנדלשטם. הוא יודע אותי.


 

יד. התעללות    🔗

בנין בית משרפות היין הלך ונגמר. עוד ממלאים את האחוזה, את כל בתיה, הפועלים הרבים: הנגרים, חרשי ברזל והעושים בנחושת לגמור את העבודה הרבה. כל בעלי המלאכה, יהודים מן העירות הקרובות, ממלאים את החצר שאון כל היום, מסדרים להם “מנינים” להתפלל בצבור, ובימי השבת חצר האחוזה נראתה כמו עירה קטנטנה. מנהל המשק הכללי הוא גם כן יהודי, יודע פרק בחקלאות, ובימים הנוראים עובר גם לפני התיבה. נבנו רפתים גדולות למאה וחמשים שורים, מלבד הרפת הגדולה שבשביל הפרות החולבות, שהיתה באחוזה מקודם. את תפוחי האדמה כבר חפרו והוציאו מן השדות והביאו אותם החצרה, במקום אשר שמו מהם ערֵמות ערמות, כמו חרוטים, ויכסו עליהם תבן וישימו עפר מלמעלה, ובמרכז הערֵמה העמידו אגודת מקלות אחוזה בקש, למען ישָמרו התפוחים כל החורף ולא ירקבו, אם ירצה השם

הבנין של בית המשרפות נגמר, אך חסר עוד העיקר. כדי לשמור על כמות הספירט, שבית היין מוציא בכל יום, מעמידים השלטונות שעל מכס היין מכונת בקרת מיוחדת, שתפקידה למדוד את הספירט העובר דרך המכונה, והמדידה נרשמת מאליה, ולפי הרשימות גובים את המכס. מכונה זו טעונה שמירה מיוחדת, ובשעה שמעמידים אותה בבית המשרפות פקידי המכס משגיחים בעינא פקיחא על כל המלאכה, החל מהנחת אבני היסוד תחתיה עד גמר העמדתה על מקומה. את היסוד בונים במלט ולא בסיד פשוט, ועין הפקידים צופיה, כי לא יהיה כל סדק בבנין היסוד, ותקנות מיוחדות קבועות לזה. והנה כבר הודענו לבית הפקידות של מכס היין על דבר גמר הבנין, ודרשנו לא פעם כי יבואו הפקידים להעמיד את מכונת־הבקורת על מקומה, למען נוכל לגשת אל העבודה, אבל משרד המכס אינו ממהר לשלוח את פקידיו, דוחה אותנו משבוע לשבוע. בינתיים כבר בא החורף, והנה מתלאה: תפוחי האדמה הולכים ונרקבים… הרגשנו כי יש אשר אֵד עולה מבין אגודות המקלות אשר במרכזי הערמות. כפי הנראה ירד הגשם על תפוחי־האדמה בעת שנערמו לערמות, ומנהל המשק כסה אותם עפר בעודם רטובים, ויבוא הרקבון באחדים מהם והרקב מתדבק באחרים. מוכרחים אנחנו לחפור ולפרק את כל הערמות ולהעביר את התפוחים אל מרתף מיוחד, שמהרנו לבנות. ואולם העיקר, כי יתחיל בית המשרפות בעבודה, ואז נספיק להציל את התפוחים. בית המשרפות אוכל כאלף פוד ליום, ולו אך יעמידו את מכונת־הבקרת ותחל העבודה, אז נְעַבֵּד את התפוחים וחסל.

בבֹקר עבות אחד בא הפקיד להעמיד את המכונה. הופיע ראש המשרד המחוזי בעצמו ובכבודו. זה היה פקיד דיקן, ילד הנפות הבלטיות, אשכנזי קר ומדוד. היה הדבר ביום הששי בשבוע. היה בוקר, והוא נגש לעבודת היסוד. הבנאי היה אברמיל בר־תנורא, יהודי כבן חמשים, אומן מובהק בכל בנין בלבנים. כל בנין היסוד הוא קטן, כאמה רחבו וכאמתים ארכו וכאמה בגובה. פוד מלט או גם פחות מזה היה מספיק לבנין פעוט כזה, ואולם אנכי צויתי והביאו מן העיר חבית מלט שלמה, חמשה פוד משקלה. אברמיל נגש אל הבנין, והפקיד יושב על ידו, בוחן ובודק את כל לבֵנה ולבֵנה שהוא משקיע בבנין. הפקיד הביא עמו פלס־מים קטן, ואחרי שהיה הבנאי שם את הלבנה ומדביקה במלט על מקומה, היה הפקיד מניח את פלס המים עליה לבדוק אם היא הונחה ישר. והנה הפקיד פוסל כל לבנה ולבנה, שאברמיל מניח: לא כהוגן… ויש שהיה נותן להבנאי להניח שורה שלמה של לבנים, ואחר כן הוא מניח את פלס המים אל מקום זה או זה ומשמיע כי כל השורה לא נכונה, ומצוה לסתור את כל הבנין ולהוציא את הלבנים ולבנות שורה אחרת מחדש. המלט שכבר היה בבנין לא יצלח עוד, וצריכים למלט אחר,– ואני שמח כי הכינותי מלט די והותר.

העבודה נמשכת שעות… התחילו בבקר, והנה כבר הגיע שעת הצהרים. הביאו את ארוחת הצהרים אל מקום היסוד, כי בנין זה נפסל בהפסק ובהעלמה מן העין. טעם איזה דבר גם אברמיל, והמשיך את העבודה. היום יום ששי בשבת, וימי החורף קצרים. הבנין נמשך, אך כמעט שאינו מתקדם. אברמיל בונה, והפקיד מצוה לסתור. נסה הבנאי להוכיח את יושר עבודתו, אבל הפקיד גער בו, וגם שם פניו אלי כי לא ארשה להבנאי להכנס בויכוחים עמו. מובן, כי גם אני הייתי נוכח כל היום, לא זזתי ממקום העבודה. היום הולך ויורד, השמש פונה מערבה… גם תֵה הביאו אל מקום הבנין בשביל הפקיד ובשבילי, והעבודה – כשואב מים בכברה. בונים וסותרים… המלט מן החבית כמעט שכלה כֻלו. היהודים הפועלים, הנגרים וחרשי הברזל והנחושת, כבר חדלו מעבודתם, הלכו אל המרחץ אשר לנו בחדר וגם שבו ומתכוננים לקבל את שבת מלכתא. רק אברמיל ממשיך את העבודה הסיזיפית, מבלי דבר דבר. העלו מנורה על יד העבודה. מאחד החדרים הנשענים אל אולם בית המשרפות, במקום שהפקיד ואנכי והבנאי נמצאים, נשמעו קולות המתפללים, המקבלים שבת. מעל היציע הסובב מתחת לתקרה את האולם קרא יצחק הנגר, ויאמר:

– אברמיל, כבר קדש היום – שבת!.. – אך הבנאי לא עזב את כף הסידים מידו, ואך רטן:

– לעינַי דם יהודים נשפך, ובכגון דא אין לפני שבת.

כל הדבר נודע בכל החצר. באו לראות “במחזה” גם הפועלים החקלאים שלנו, האכרים, ובהם גם העגלון של הפקיד “העושה” בבנין היסוד. העגלון היה אכר רוסי טהור, מפלך קורסק או אוריול, צעיר גמיש וזריז ועגיל כסף בתנוך אזנו. קודם שנשכר להיות עגלון התעסק בכפרו במלאכת הבנאות, בונה בלבנים. הוא לא יכול לראות בתעלולי הפקיד אדוניו, ויגש אל בנין היסוד ויקח מיד אברמיל את כף הסידים, ומבלי בקש רשות מאת אדוניו החל בעבודה. הפקיד אך הגיש את פלס המים אל הלבנים, והנה דחה העגלון את יד אדוניו, ויאמר לו כי את הדבר הזה יטמין בכיסו, וכי ידו ועינו רגילות בעבודה, והשדרות תצאנה ישרות ונכונות מבלי פלס המים. כפי הנראה, נמאס הדבר סוף סוף גם על הפקיד, והוא נשמע לעגלונו. לא עברה שעה אחת, ובנין היסוד נגמר, ובמקום המלט שלא הספיק כבר, התיר העגלון לעצמו לתת תערובת סיד בבנין, והפקיד לא מחה. הוצאתי שטר בן־שלשה ונתתי להעגלון הזריז, ועזבתי את בית המשרפות והלכתי הביתה. שתים־עשרה שעות עמדתי עטוף באדרתי על יד הבנין, דמי רתח בקרבי כל הזמן, אך משלתי ברוחי, ונצחתי את הפקיד, ופרשת הבנין נגמרה.

במשך יום השבת סדר הפקיד את כל התעודות, המאשרות את בית המשרפות ומכשירות אותו להחל בעבודה. בערב נקראתי אל הפקיד למען נסדר את חשבון הסכומים, שהוצאתי ביחוד על כל הסיגים, המבטיחים את מעשה הספירט מהברחת המכס, כל הכסויים והצפויים על הצנורות, שבהם עובר הספירט עד צאתו דרך מכונת־הבקורת. לפי החק, בעל בית המשרפות עושה את הבטוחות האלה, אבל פקידות המכס משלמת לו את הסכומים שהוציא על זה. הגשתי אל הפקיד, והוא גם הראש המחוזי, את החשבון המפורט, ועל כל סכום וסכום הוא עומד עליו ומפחיתו. הוא מפחית, ואני על כל הפחתה והפחתה מרכין בראשי, מסכים ואומר: טוב. אז העיר אותי הפקיד, ויאמר לי כי הזכות בידי לבלי להסכים להפחתותיו ולהגיש את חשבוני אל הפקידות הפלכית.

– לא – אמרתי להדובר בי – איך אשתמש בזכות זו, בעת שאנחנו, בעלי בית המשרפות, בידכם וברצונכם להרע ולהיטיב. הנה – הוספתי –אני אתאונן, ואשור בית־היין ידָחה זמן מה, ואצלי תפוחי־אדמה הולכים ונרקבים, וכל יום יביא לי נזק כפלים מן הסכום, אשר אולי יוסיפו לי בפקידות הפלך. זהו המצב…

ודברי היו קשים, מלאים מרורות, אם כי השתדלתי להתאפק. הפקיד הבין לרוחי, ויאמר:

– שמע נא ואגדך. אנחנו יוצאים מתוך שתי הנחות: אחת, שאך טפשות היא לבנות בית־משרפות יין, בעת שפקידי המכס הם מחויבים, – כן, מחויבים – לראות את בעל האחוזה הזה כראות את הגנב, החותר תמיד לעבור על המכס. הנחה שניה, אנחנו יודעים אתכם, מכירים אתכם היטב, שאין אתם כלל וכלל מן הטפשים. ובכן?.. עלינו לחוד חידה, מה זה ועל מה זה אתם הפקחים הולכים לעשות מעשה כסילים כזה. והנה גם את זאת אנו יודעים, כי לעולם לא תספיק לנו חכמתנו למצוא את החידה הסתומה הזו, לדעת את פתרון המעשה אשר אתם עושים. חכמים אתם ממנו שבעתים. ולכן, אין לפנינו דרך אחרת, רק להרבות במכשולים חוקיים על דרככם, – ואת זה אנחנו עושים…– גמר הפקיד.

ואתם תאמינו לי, כי בעת כתבי את השורות האלה, כארבעים שנה אחרי המאורעות האלה, לבי הולם פעם כמעט כיום שבו עברו עלי. אני רואה לפני את אברמיל בר־תנורא, עומד על מקומו והסנור המלוכלך עליו, וכף הסידים בידו, בונה וסותר מבלי אשר יתרגש לדברי הפקיד ופקודותיו האכזריות. לנגד עינַי – הפקיד, היושב לו במנוחה על הכסא, ובקור־רוח של תלין רגיל או טבח הוא פוקד על הבנאי לסתור את אשר עמל בו, ואף עורק אחד מנימי פניו לא ירעד למצוקות קרבנו. והנה העגלון הזריז, השם לבנה אחרי לבנה בתוך בנין היסוד, מבטל באחת מעיניו את דעת אדוניו, דוחה במנוחה שלמה את פלס המים, ובגרַציה מיוחדת של אמן מומחה הוא מַשוה את שורת הלבנים, טח אותם במלט מעורב סיד, וממלא את לבי שמחה. התמונה כלה חיה לפני, והגלים אשר הכו בקרבי אז, ביום המעשה, הומים בדמי לבבי גם ברגע זה…


 

טו. החיים באחוזה    🔗

המעבר מחיי העירה אל החיים באחוזה לא היה קשה ביותר בשביל משפחתנו. ילדי חותני עוד היו זקוקים להתלמד, אבל הן גם בעירה לא היו בתי־ספר, ומורה פרטי הבאנו גם אל האחוזה. הפוסתה היתה באה אל העירה פעמים בשבוע, ומפני שהיו נוסעים מן החצר אל העירה, מהלך עשרים ויערסט, לעתים קרובות מאד, לכן היינו גם מקבלים תדיר את הפוסטה שלנו. חצר האחוזה היתה על יד הדרך, ועוברי אורח לא עברו על פני אחוזה, שבעליה הם יהודים, ויסורו אלינו למצוא מנוחה ומקום ללון ולא ידעו מחסור. ומה שנוגע לגואלינו וקרובינו ומכירינו הטובים מן הסוחרים, הנה אלה היו באים להתארח אצלנו ולבלות את הזמן יום, יומים ויותר. הן הבית מרווח, השלחן אינו חסר, ששים פרות חולבות במשק, וכל העוף למינהו בלולים, ואני השוחט בחצר, ומשפחתנו שמחה תמיד להכניס אורחים, ולמה לא יבקרו אותנו? ובאים אורחים טובים, ומביאים עמהם סדרי־קלפים, ועורכים את השלחן הירוק, ואחרי המשחקים אוכלים ארוחת־ערב שמנה, ולביבות בחמאה כנפשך שבעך, וגזרי־עור־אוזים מטוגנים שמורים במזנון, ובמרתף־היין הלא החביות מלאות תמיד… אין אנשים מישראל שותים לשכרה, אבל מיץ הדובדבנים מהול בספירט מושך את הלב, וכוסות התה מחממות, ושיחת רעים של אורחים הגונים נמשכת בנחת.

אזכרה ערב אחד, ואלינו סר אחד מן הסוחרים ללון, והוא בן העירה מולדת חותני וחותנתי, חבר ילדותם ושחרותם. וכל הערב שוחחו בנעימות ויזכרו את ימי עלומיהם. בני שמונה עשרה נשאו להם נשים מבנות העירה, ואחרי חתונתם נסעו האברכים השנים לולוזין ללמוד תורה. הוריהם אמנם לא דרשו את זאת מהם, אבל זה היה אז, לפני כששים שנה, מן הנמוס הטוב, כי יהיו אברכים צעירים גולים למקום תורה לזמן ידוע. האברכים שלנו זאת היתה להם הפעם הראשונה ללכת בדרך “רחוקה”, מפלך מולדתם לפלך אחר, ואבדו בדרך את אחת המזודות שלהם, שבה היה גם כספם שמור. בושו הנוסעים להודיע לביתם את אשר קרם, ובבואם לולוזין סבלו קצת רעב, וחודש ימים כלכלו את נפשם בלחם וחמאה. והנה זכר חותני והזכיר לאיש שיחו, כי גם החמאה היתה תמיד חסרה, כי הנער המשרת היה אוכל אותה לעתים קרובות. “אוי לך, טפש” – קרא חברו של חותני – “לא הנער המשרת היה אוכל את החמאה, ורק – אנכי… אני הייתי מורח את החמאה על הלחם, ואך את הפרוסה הייתי מהפך והחמאה למטה; ואתה, טפש, היית חושב כי אנכי אוכל לחם לבדו בלי כלום. רמיתיך, חביבי!..” ומלאו פיותינו שחוק, והתולים וספורים וזכרונות לא חסרו.

ויש שהיינו שומעים קולות צוחקים מחדר הפקידים. שמה התקבצו כל “אנשי” האחוזה: הפקידים, החלבן, המשגיח על השורים, המורה, בעלי־המלאכה אשר בחצר, ועמהם יושב ר' אברמיל בר־תנורא. הלז כמעט התישב בחצר, כי הוא עושה לבנים; וסדר אצלנו מלבנה, ובלילות החורף הארוכים הוא יושב ומספר את ספוריו “מפי העם” על “שנים עשר גזלנים”, על אוצרות, ועל אליהו הנביא. ומספר אברמיל בשקט ובסגנון מיוחד, וההומור הבריא העממי מדגדג ומעורר צחוק. הנה המעשה בשני אחים אחד עשיר ואחד עני. בערב שבת אחד נכנס זקן עני עם חשכה לביתו של העני, ותקבל אותו בעלת הבית בסבר פנים יפות ותזמינהו לעשות בביתם את השבת. במוצאי השבת נפרד מהם הזקן ויברך את האשה, כי ישלח לה ה' “את הברכה בראשונה למלאכה”. האשה הסירה מעל השלחן את מנורות הנחושת, והנה עוד מנורות נחושת על השלחן, הסירה גם את אלה, והנה עוד מנורות, – מנורות ומנורות הרבה מאד עד אשר עיפה, וחדלה ונגמרו המנורות. והבינה האשה, כי זה לא היה עני זקן פשוט, כי אם – אליהו הנביא. והתעשר העני. ונודע הדבר לאשת האח העשיר, ובערב שבת השני צפתה על יד ביתה, אולי תפגוש את העני הזקן ותזמין אותו לביתה היא. הזקן העני בא, והאשה העשירה הזמינה אותו אליהם, והוא עשה את השבת ההיא עמהם. בצאת השבת ברך האיש העני גם את האשה הזאת, כי תשלוט ברכה בראשונה למלאכה. ומפני כי האשה כבר ידעה את אחרית הברכה ההיא וכי עליה תהיה עבודה רבה כל הלילה, לכן מצאה לטוב לפניה להתכונן לעבודתה, ותצא להסך את רגליה. והנה היא שבה הביתה, ועוד הפעם מרגישה צורך בדבר, יוצאת ושבה, ועוד הפעם היא מוכרחה לצאת, וכך כל הלילה, לקיים מה שברך אותה אליהו הנביא… ומתפרץ הצחוק מפיות כל המסובים, ומבקשים מאת ר' אברמיל כי יוסיף לספר. ומוציא המורה את כנורו, ועושה במיתרו את פלאי סלסוליו, כפי שקבל מאת המנגן בעירתו, ראש חבורת כלי־הזמר שם, ואשר הודות לראש זה ישנה לחבורת כלי־הזמר חזקה על חתונות בכל העירות סביב. ונשמעים מן החצר קולות המנגינה העצובה בשעה שמושיבין את הכלה, ופתאום עוברים אל הנגון הצוהל של המחולות הראשונים, והערב עובר על האנשים בנעימים.

ובשבתות ובימים טובים קבעו בביתנו מקום לתפלה בצבור, והכפריים הקרובים באים להצטרף למנין, ומנהל המשק, יוסף־בנימין, עובר לפני התבה ומתפלל נם בימים הנוראים ואייזיקל בנו עוזר על ידו. ביחוד רבתה השמחה בחצר בחגי האסיף, “זמן שמחתנו”. היהודים היושבים בכפרים שלנו מברכים את ה', כי האדונים הם “משלהם”, יהודים כמותם, אין “פריץ” שליט עליהם, ואל החצר נכנסים קוממיות, ובבית פנימה, בתוך “החדרים”, אין צורך להסיר את הכובע, ואין צורך לשרת את האדון ולהשיג למענו הלואות, ואדרבא – יכולים הם, הכפריים, לקבל “גמילות חסד” בשעתא דחיקא. וביום החג מתפרץ אל בתינו הכפרי אברמיל ממיחיובקה, שהוא כבר בגלופין, חובש את הצילינדר שלי, מוציא מן הארון יין ומטעמים מבלי כל נטילת רשות, והולך לו והצילינדר שלי עדי אובד עד היום הזה. והכפרי רבי יודא מהלינקה נכנס לבוש בגדי אכר, גוי ממש, מדבר גוית, ומתגלש על פני השטיח באולם האורחים שלנו, ואין פוצה פה נגדו. והם מזמינים גם אותנו לכפריהם, סוחבים אותנו כמעט באונס, ואנכי והמנהל והמורה והילדים הנגררים אחרינו כלנו הולכים ובאים אל הכפרי, נכנסים לתוך הפונדקי הקטן שלו, טועמים אצלו מאשר הכינה עקרת הבית לחג והאכרים סביב מביטים ומתבוננים ומבינים: הנה בני עם־אחד הם, יהודים כלם, ושמים אל לבם…

ולימי הפסח באים אלינו לבקש “קמחא דפסחא”. באים עסקני העדה מתוך העירות השונות, הקרובות אל האחוזה. אמנם, נחשבים אנחנו על תושבי העירה פרופויסק, אבל עוד עירות גובלות את האחוזה, וישנן גם הקרובות יותר אלינו מפרופויסק. ונצרכים אינן חסרות העירות הקטנות האלה, וגבאי הצדקה שבתוכן מביאים בחשבון את אדוני האחוזה שבתחומן, את היהודים שאינם קופצים את ידיהם וריקם לא ישלחו את הפונים אליהם. הן מלבד הרובלים המזומנים, אפשר לקבל בחצר האחוזה תפוחי־אדמה, סלק חמוץ, ואם תדע להשפיע על גברת הבית ותעורר את לבה, אזי גם קדרה מלאה שומן־אוזים כשר לפסח תוציא מן החצר הזו, שבעליה יהודים.

וה' ברך אותי, והשמחה במעוני: אשתי ילדה לי בן. כחודש ימים עמד הכן הסוס המהיר בעל הרעמה הלבנה, הסוס השוטף במרוצתו, כדי להבהיל את המילדת לעת הצורך. ולבסוף הביאו את המילדת מן העירה כעשרה ימים קודם, והכל עבר בשעה טובה ובמזל־טוב, ורבה־ רבה היתה התכונה לברית המילה. אוי לה לחותנתי לעזוב את היולדת ליום תמים, ואוי לה להשען על אחרים להביא מן העירה את הכבודה הנחוצה. ומי לידה יתקע כי לא ישכח השליח לקנות חרדל, והקרואים אל הברית יהיו מוכרחים לאכול את הבשר בקשואים חמוצים; או כי לא ישיגו זַפְרן, ואיך תשא עיניה אל האורחים, והמרק שלה לא יהיה כעין הזהב. והלוך ושוב נסעו הפקידים והמשרתים אל העירה כל שמונת הימים, והביאו לכבוד הברית את כל הטוב אשר מצאו בחנויות העירה. והמוזמנים מן העירה באו עוד ביום השביעי, באו גם בני המשפחות, גם מכלי־הקודש שבעירה. אלה האחרונים קראו את פרקיהם הקבועים לכל “ליל שמורים”, והראשונים הסתדרו קבוצות מסביב לשלחנות ירוקים, כי על כן בני פרופויסק היו שטופים תמיד במשחק הקלפים. כל בניני החצר היו מלאים מטות, והקרואים לעשרות לא חסרו דבר. וביום המחרת, יום השמיני, התפללו בצבור. והשלחנות היו מלאים דשן. ודבר שאינו צריך לאמר, כי הוזמנו אל הברית גם כל אנשי הישוב מסביב, גם מעבר הנהר באו הכפריים, ומבני המשפחה היו גם כאלה, שלא מהרו לעזוב את חצר האחוזה ונשארו אצלנו עד שלישי למילה. האם חמאה אין בכדים, או אוזים מפוטמים אינם יושבים בלול, או יד החותנת עיפה לבשל?

אלה וכאלה היו החיים באחוזה. ואל תחשבו כי כל הימים עברו עלינו בטובה. ידענו נם תלאות רבות. עוד יבאו פרקים, אשר מהם יראה הקורא, כי גם צרות ומצוקות מצאונו. אבל זו כֹחו של היהודי להסתגל אל תנאי החיים באשר הם שם ולהוציא את כל המתוק מן העז אשר בהם. מוזרים היו לנו, ילידי העיר מדור דור, החיים באחוזה, חיי כפר וחקלאות שלא ידענו מעולם, מוזרים וקשים עד מאד; אבל השתדלנו להסתגל אליהם, ליהנות מהם ולהנאות גם את זולתנו בהם. וכשם שמברכים על המצוקות, כך עלי לרשום את הזכרונות הטובים של החיים ההם ולברך עליהם.


 

טז. האדון הפריסטב    🔗

בעת ההיא היה שר פלך מוהילוב דימבוביצקי. הוא היה כל ימי משרתו שליט לבדו ואין בלתו, תקיף במעמדו, ואף האריך ימים בשלטונו בפלכנו כעשרים שנה, – מקרה בלתי רגיל, שיעמוד שר־פלך על משמרתו ימים רבים כאלה. ויש שהיה מתערב גם בעניני משפט, ואם כי פקידי בתי המשפט לא היו תלוים בו, בכל זאת פחדו ממנו. אוהב ישראל בודאי לא היה, ובימי שלטונו הרבו לגרש את היהודים מן הכפרים ומן האחוזות, ותחת זה השתדל לעזור לאכרים לרכוש את אדמת בעלי האחוזה, ובימיו הרבו האכרים להגדיל את שטח אדמתם אשר קנו מאת האדונים השונים, ביחוד מאת האדונים בני פולין. לאט לאט נכנסה ההכרה בלבות האכרים, כי שר הפלך הזה דואג להם, וכי אצלו ימצאו תמיד אזנים קשובות, בפרט בשעה שהם מתאוננים על אדונים פולנים או על יהודים.

באחד הימים סר אלינו ללון נִצָב גליל העיר, מושל המשטרה המקומי, ברוסית פריסטב. בבקר קרא אליו שוטרי הסביבה, ואחר כן באו גם זקני הכפרים אשר סביבותינו. השוטרים וזקני הכפר הלכו ושבו, באו והלכו, ואנשי הבית נוכחו כי הנצב המושל מתכונן לאיזה דבר, נותן פקודות והוראות לאנשיו. לא חותני ולא אנכי לא היינו בבית, ואך הנשים ויתר בני הבית לבדם. והנה נודע מפי האכרים, כי המושל בא בכונה לגרש מן הכפרים שבסביבה את היהודים היושבים שם, אותם ואת משפחותיהם, ולתכלית זו הזעיק את השוטרים שלו ואת זקני הכפרים, כי ימלאו את פקודתו ויכינו עגלות לשאת בהן את האנשים המגורשים ואת כל אשר להם עד העירה הקרובה. המוֹשל שכן באחד החדרים, שהיה מוכן תמיד בשביל האורחים הסרים אלינו, ואל החדר הזה קרא אליו את אנשיו ושם נתן לפניהם את הוראותיו להוציא אל הפועל את הפקודות.

אך נודעה לאשתי המטרה, שבשבילה בא אלינו הפקיד המושל, ותבער כאש חמתה. ותלך אשתי ותבוא אל חדר האורח ותדבר עמו קשות. ותאמר לו דברים ברורים, כי הן הוא יודע כי משפחתנו התישבה בחצר האחוזה באיסור גמור, לאחרי צאת חוקי־מאי, האוסרים על היהודים להתישב מחוץ לגבולות הערים. ועוד יותר מזה: אנו קנינו את האחוזה, רכשנו אותה שלא כחוק. והיהודים הכפריים יושבים במקומותיהם בהיתר, יושבים מלפני שנים רבות, אך אין תעודות רשמיות בידיהם להוכיח את זכותם. ועוד זאת: הכפריים האלה הם אנשים עניים, אין מקום אשר יאספם, ועליו גם לדאוג להביא עגלות בשבילם, תחת אשר אנחנו בתים לנו בעירה, וסוסים ועגלות בחצרנו משלנו, ובלי כל עמל יוכל להוציא אותנו מן החצר. ואולם – הוסיפה אשתי, ודבריה היו מרים – בנו אין אתה מעיז לנגוע, מפני שיודע אתה, כי רצוים אנחנו לגבוה ממך, וידך לא תשיגנו, ואתה חפץ להראות את כֹחך בחלשים האלה, באלה הכפריים העניים. והנה אם לא תבוש ולא תכלם לעשות את הדבר הזה, אחת אני דורשת ממך, כי הבית הזה לא יהיה מקום הרשע. צוה לרתום את סוסיך ולך לך לאשר תלך, ואת השוטרים ואת יתר אנשיך תרחיק מעל חצר אחוזתנו".

והדברים הנמרצים האלה עשו את אשר חפצה אשתי. הפקיד עזב את הבית, ואת פקודותיו לגרש את היהודים הכפריים השיב. הן פחד, פן גם המגורשים יתאוננו עליו, על מה ולמה הוא עושה פדות בין בעלי האחוזה האמידים היושבים באיסור ודאי, וביניהם שבאמת יכולים הם להוכיח בעדים, כי התישבו בכפריהם מכבר, קודם שיצא החוק האוסר. באותו הערב שב חותני הביתה, ונודע לו את אשר קרה ואשר מלאה אשתי קלון את פני פקיד המשטרה. ממחרת באתי גם אני לביתי, ואני הן יודע את נפש אשתי, שאין היא אשה אשר תשלוט ברוחה בעלות חמתה, ולא בחרה לה מלין בדברה אל הפקיד ותעלבהו קשה. עתה בודאי לא ישקוט הנעלב וינקום את נקמתו ממנו. ולכן החליט חותני להקדים את פני הנצב ולנסוע לעיר המחוז, ביחוב, ולתקן שם את הקלקלה. חותני בא לביחוב, בקר את שר המחוז מכירו, ספר את המאורע לפני ראש האצילים במחוז, שהוא היה מָגִננו הטוב תמיד, ובערב ההוא היתה במועדון העירוני מסבה על יד השלחן הירוק, ובין יתר הבדיחות התלוצצו גם על פקיד המשטרה, הנצב שלנו, וראש האצילים יעץ לשר המחוז, כי ימצא איזו עבודה בשביל נציביו, ולא יוסיפו לשעות בדברי הבלים ולקומם אכרים נגד יהודים, היושבים שקטים ושלוים בכפרים. ובעוד שבוע, כאשר באו כל נציבי המחוז להתיצב לפני שר המחוז ולתת לפניו דין וחשבון על כל הנעשה במחוז, פנה השר אל אחד הנציבים ויבקש אותו לאמר בשמו שלום לחותני, וכי אם חמאה טובה לו, אזי בקשתו אליו כי ישלחו לו חבית קטנה. בדבריו אלה פנה השר לא אל הנציב, שאחוזתנו בגלילו, כי אם אל נציב אחר, הנציב מפרופויסק. הנציב שלנו התפלא על זה, אבל חבריו פתרו לו את הדבר: בודאי אין הוא יודע להתהלך עם היושבים באחוזת קזימירובה… והבין האדון הנציב, ש“שפת הפקידים” אינה זרה לו, כי עם אנשי קזימירובה צריכים להתנהג בזהירות, והבקורים שלו אל הכפרים של סביבותיו קבלו אופי אחר, ויהודי הישוב בכפרים שלנו ישבו להם על מקומותיהם, והמשטרה לא החרידה אותם. ידעו כי “החצר” מגן להם.

יחסינו אל האכרים בסביבה היו נורמליים, יחסים של שכנים טובים. הם היו זקוקים למקומות מרעה משל האחוזה, לעצי הסקה ביערות שלנו, לחציר יבש משדות האחו הרבים שהיו לנו. על כל הדברים האלה היינו באים לעמק שוה, מבלי להצטרך לחוזים שבכתב ואף כי לאשורים רשמיים. שני הצדדים שמרו למלא אחרי הדברים שהותנו. עם אחדים מן האדונים השכנים היו להאכרים דין ודברים תמיד, ואחד מהם, סליזיקוב, היה ידוע לאיש תככים תמיד, וגם היה מפחד מפני האכרים פן יהרגוהו. וביערות האחוזה השוכנת על גבולנו חטב סוחר־יער מאוקרינה, ופקידו היה נשפט עם האכרים תמיד, על כל עץ שנגנב ועל כל אילן שנחטב שלא ברשות, ומשרד שופט השלום היה עסוק תמיד במשפטים לאין מספר בתביעות ותלונות על האכרים. אנחנו, להפך, לא התעשקנו עם האכרים שלנו, והם ידעו כי אנשים נוחים אנחנו, ואת צרכיהם יקבלו בהיתר, ואת הזכות לרעות ואת העצים ואת החציר היינו נותנים להם במחיר העבודה בשדה או בבית המשרפות, וכל ריבות דברים לא היו בינינו. ומצבם החמרי של האכרים הוטב הרבה בשנים אשר ישבנו בקזימירובה, כי על כן פתחנו עבודה אינטנסיבית בכל האחוזה, והעבודה היתה דיה לרבים מתוך האכרים. וכטוב להם התחילו האכרים לחשוב מחשבות להגדיל את שטחי אחוזת אדמתם, וגדולה היתה תאותם לרכוש להם משדות אחוזתנו. הן תחת ידנו קבל כל המשק צורה חדשה ופניהם הרעים של השדות בימי האדון הפולני או החוכר היהודי לא היו להם עוד. זבלנו את השדות, נקינו את שדות האחו, הכנסנו מכונה דישה, היטבנו והרחבנו את גן הפירות, ושדות הקנבוס שעל יד חצר האחוזה הבטיחו יבול טוב והשביחו את האדמה. מראה כל אלה מעורר את הקנאה, והאכרים עובדי אדמה מדור דור חמדו להם מאד את האחוזה לרכוש אותה מידנו. הן הם ראו ונוכחו, כי אנחנו אנשים סוחרים ולא חקלאים, ואין אנו בהולים על הרבה דברים, שהאדונים האמתיים, אלה שקוראים להם “פריצים”, היו נכונים ליהרג עליהם, ואנו מְוַתרים. ומתוך הנחה זו באו האכרים לידי מסקנא, כי תחת לחץ ידוע ואם ימצאו תמיכה מאת מי שהוא, אזי יוכלו לרכוש את האחוזה מידנו. שני התנאים האלה הם הכרחיים: הלחץ עלינו כדי שנסכים למכור, והתמיכה נחוצה, שבלעדיה מאין יקחו את הכספים לשלם מחיר האדמה.

ופנו האנשים אל השלטונות. בחושם הטבעי הרגישו האכרים, כי אין הנצב טוב אלינו, ואולי גם לקחה אזנם איזו דברים מה שקרה להפקיד בביתנו, שיצא מאתנו בחרי אף. אבל פקיד המשטרה הזה הניע בידיו, ולא הוא אשר יוכל לעזור להאכרים להגיע למטרתם. שלחו מלאכים אל עיר המחוז. שם גערו בהם, כי הנה גם את המסים, שעליהם להכניס לתשלומי חובם בעד האדמה, שקבלו אחרי חופשם מאת בעלי האחוזות, אין הם משלמים בדיוק, ועל המשטרה לגבות מהם בחוזק יד ובכל אמצעי כפיה. למה להם עוד אדמה נוספת, בעת שאין הם מעבדים כראוי נם את חלקיהם אשר להם. התנועה בקרב האכרים אל אדמת בעלי האחוזות היחה נחשבת בעיני השלטונות לבלתי רצויה, כראשית תנועת מרד נגד המשטר הקיים, ומעוררי תנועה זו היו טעונים בדיקה, שמא הם מסטרא דאחרא במובן הפוליטי. והצירים שבו אל הכפרים כלעומת שיצאו. ומובן, כי אנחנו ידענו תמיד מן ההשתדלות הזאת ומכל מעשי השליחים של האכרים. ישיבות המועצה של האכרים הן אצל הפונדקי היהודי, היושב בכפר, שהוא גם מקוה להיות הסרסור בין האכרים ובין המוכרים, בינינו. סוף־סוף גם היהודי הפונדקי, שכל שאיפתו תמיד לעזוב את הכפר ולהתישב בעירה, במקום שהיהודי יכול לחיות ככל אחיו היהודים, לשבות את השבת ולחוג את החגים וגם לסגור את עיניו בעת צאת נפשו בקרב בני עמו, – היהודי הזה לא יכול היה להאמין, כי הנה אנשים כמונו, בעלים בעמם ותושבים נכבדים בעירה, עזבו את משכנות כבודם בעיר, ויצאו לגור בודדים בחצר אחוזה. והיו היהודים הפשוטים האלה בטוחים, כי לא יארכו הימים, וימאסו חיי השדה עלינו, וברצון נמכור את האדמה לאשר יאתה לו, – להאכרים.

גם מבין האכרים עצמם היו באים לספר לנו על כל הצעדים, שאנשי הכפרים עושים לנשל אותנו מעל אדמתנו. בכל כפר ישנם עסקני צבור מן האכרים, המשתדלים תמיד לאחוז את החבל בשני ראשיו, ערומים כשועלים, ראשונים לכל מחאות ותופסים בזה את “העולם” בלבם, ואחר כן הם גם הראשונים להסכמה. אליבא דאמת, הם סרסורים לכל דבר הנעשה והנגמר בכפר, וגם הם קוו כי יהיו אנשי־בינים לעת אשר נמכור את האחוזה לבני כפריהם. וכי אנחנו נמכור את האחוזה, – בזה היו בטוחים בלי כל פקפוק. “האם כאלה ינהלו אחוזה ויחזיקו משק? מסים לוקחים במדה זעומה, עונשים אינם שמים, למשפט אינם תובעים, ופועליהם אינם עמלים. סוחרים הם. סוחרים נולדו וסוחרים ימותו. ויהי להם המסחר, ולנו האדמה”. והיו “העסקנים” האלה באים אלינו, נכנסים בשיחה, ובזהירות רבה מגלים לנו את מחשבות האכרים ואת שיחתם וארחותיהם לקנות מידנו את אדמת האחוזה.

ואנחנו נטינו אזן לכל הדברים האלה. צריכים לעמוד על המשמר. אל תבוז לכל דבר. כי אין לך דבר שאין לו שעה. ועל משכבנו בלילות חשבנו…


 

יז. פגעים ומרעין בישין    🔗

החיים ים זועף, והרבה סערות למקום להטילן אל תוך הים הזה. וגם על אניתנו אנו קמו נחשולים לא מעטים. מת עלי הילד הנולד לנו בקזימירובה, וילך אחרי אחותו שגם היא האריכה אך כחודש ימים. ואם גדולה היא ברכת אלהים: “פרו ורבו”, הנה הקללה: “ומלאו את הארץ” ממלאה את החיים מרורות ודאגה. לאחרי חלוֹתה באביב הראשון לחתונתנו הלכת אשתי לקרים ושבה הביתה חולה בקדחת, שתקפה אותה בסביבות ילטה העיר. אולי סמי המרפא הרבים אשר בלעה מזיקים את העובר במעיה? ואולי היא זקוקה להשגחת רופאים מומחים בחדשי הריונה האחרונים, בפרט שהמילדות בעירות הקטנות מומחיותן מוטלת בספק. על דברת חותנתי אין מילדת יותר טובה מהזקנה מרת אסתר, החיה בפרופויסק, והיא גם ישבה בחצר אחוזתנו שבועים קודם ושבועים אחר הלידה; אבל הרבה דברים היו, שחותנתי האמינה בהם, ואנכי, וגם אשתי כחשנו בהם. ולכן ראינו צורך בדבר להביא את אשתי למוהילוב עיר הפלך, כי תעשה שם את חדשי ההריון האחרונים עד אחרי לדתה.

וחלה אחי אשתי הקטן. הילד היה חי ופזיז, שעשועי כל בני הבית. בן שש היה, וכבר נראו כשרונותיו הטובים. בן זקונים היה להוריו, בר נדריה של האם, וחמודות לכלנו. והנה הוא בוכה בלילות, מתאונן מרה… פנו אל הרופאים, שבדקו ומששו אותו, והנה מצאו כי חולה הנער בכף ירכו, דלקת שם. אין יודעים את הסבה, אשר עוררה את המחלה. הילד היה חי ושובב, היה מסתובב על יד הסוסים בחצר, מטפס על העצים ועל כל גג, ואולי בעט בו אחד הסוסים, או נפל ממקום גבוה, ולאיש לא הגיד, והנה הוא חלה.. נסעו לעיר הפלך, ומשם לקיוב, מקיוב לאודיסה, אל אגמי קויאלניק שבסביבתה. והולכים גם ההורים עם הילד, והימים מלאים דאגה לאין קץ…

וגם אסון קרה. הנסיעות לעיר המחוז ולעיר הפלך הלכו ונעשו תכופות ולפעמים קרובות. הסתבכו גם הענינים הכספיים שלנו. לבנין בית המשרפות באחוזה הוצאנו, כנהוג יתר על התקציב שקבענו לנו מראש על פי אומדנא, וההכנסות של המשק היו פחות מכפי שאנו חשבנו מראש, והמאזן הכללי הביא גרעונות, בעת שההוצאות הכלליות בבית נתרבו. והנה באחת הנסיעות למוהילוב, בעוד עשרים ויארסט לבוא העירה, השתוללו הסוסים הטובים שלנו ובמרוצתם השליכו מתוך עגלת החורף את חותני, והוא נפל ארצה ונשברה רגלו. העגלון היה עסוק לעצור בעד הסוסים בשטפם, וגם לא הרגיש את אשר קרה מאחריו לאדוניו. עבר זמן מה והרגיש העגלון בדבר. ובשובו מצא את חותני שוכב על יד ערמת שלג. קרוב אל המקום ההוא חטבו ביער, ואנשי המשרד של סוחר היער מהרו ויבאו ויקחו את החולה ויוליכוהו למוהילוב, ששם טפלו בו הרופאים כשני חדשים.

כל הדברים האלה חתרו חתירה עמוקה תחת חיינו החדשים, אשר בחרנו לנו. הסוחר אינו מפחד מפני מקרים, תחת אשר על המשק החקלאי הם באים כשואה. הסוחר פונה כה וכה, ואם היום הוא מפסיד, הנה מחר ירויח, ומוצא מן המבוכה תמיד נכון לפניו, בעת שהמשק החקלאי נהרס לרגלי הוצאות שלא נראו מראש. ביחוד מסחר היער, המסחר שידענו היטב את כל מוצאיו ומבואיו,– האם ידמה וישוה אליו המשק, שאנו עסוקים בו, שכלו תלוי ברחמי שמים ובחסדם של פקידי המחוז, ושחשבונותיו פרוטות והכנסותיו שקולות ומדודות. ולכן החלטנו שלא מחכמה עושים אנחנו שאנו מזניחים את מסחר היער, והיה גם המסחר הזה נוסף לנו על המשק החצרי באחוזה. יערות סביב לנו, ואנו יכולים לשלוח גם במסחר את ידנו. נחוצים לזה אמצעים כספיים, שהיינו חסרים אז, ואולם את אלה אפשר להשיג אם נעביר את המשכנתא, שאחוזת קזימירובה נתונה בה, מהבנק האפותיקאי שבוילנא להבנק המוסקובי לאפותיקאות, ואז נקבל סכום הגון חדש נוסף על המשכנתא. הבנק האפותיקאי בוילנא נוסד בכונה תחלה לתמוך בידי אדוני האחוזות הפולנים בפלכי צפונית־מערבית לבל יצטרכו למכור את אחוזותיהם לזרים. ולכן, אך עברה אחוזת קזימירובה אלינו, אל היהודים, לחץ אותנו הבנק הוילנאי בכל מקרה, שהיה לנו לפנות אליו. אחרת היתה הפוליטיקה של הבנק המוסקובי. הוא לא שם פדות בין גזע ולאום, ומפני שבראש המועצה של הבנק ההוא ישב אליעזר פוליאקוב, היה נוח ליהודים לעשות את עסקיו במוסד הקרדיטי הזה. פקידי הבנק המוסקובי ומנהליו ידעו, כי יש אשר על הבנק להקל על היהודי כל מה שאפשר מפני שהוא יהודי, ולהסיר מעל דרכו את המכשולים הרבים, שהניחו החקים המגבילים את זכיותיו לא בצדק.

ועוררנו את ההשתדלות להוציא את המשכנתא מן הבנק הוילנאי ולהעבירה למוסקבה. בא אלינו המעריך, וימים אחדים עשיתי עמו להראות לו את כל האחוזה, את יערותיה, שדותיה, אגמיה וכל טובה. ההערכה עלתה יפה, והבנק הסכים לתת לנו הלואה בסך עשרים ושמונה אלף רובלים, תחת אשר בוילנא היינו חיבים רק כשנים עשר אלף, וסכום ההפרש, כששה עשר אלף, היה מביא לנו הרוחה גם לשלם את החובות וגם להיות הון יסודי למסחר היער. הוצאתי מבית המשפט הגלילי ומאת הנטריון הראשי את התעודות, שהחצר וכל האחוזה נעשו אפותיקי לבנק המוסקובי, לאחרי שנשלם את הסכום המגיע לבנק הוילנאי, ובתעודות בידי באתי למוסקבה. בבנק שם נודע לי, כי לא קל הדבר להוציא אל הפועל את דבר ההלואה, וכי בעלי אחוזה אחדים, ובהם אחד ממכירי, ראש האצילים במחוז הומל, עושים במוסקבה זה כחודש ימים ויותר, ונפגשים במשרד הבנק שם במעצורים שונים, ועוד ההלואה רחוקה מהם. פרספקטיבה זו לא היתה רצויה לי מפני הרבה טעמים. ראשית, הלא יהודי אנכי, ורשות הישיבה בעיר הקדושה מוסקבה לא היתה לי, ואם עוד אפשר להסתדר לזמן־מה, אבל לא לשבועות ולחדשים. שנית, הכסף היה נחוץ לנו, והימים ימי חורף, ואפשר לקנות סחורת יער, אפשר להתקשר במסחרים. שלישית, – בינינו לבין עצמנו – רצוי היה לי, כי פקידי הבנק לא ירבו לחטט בתעודות של האחוזה שלנו. היו איזו ערעורים על גבולות מצד אחר השכנים, משפט שלא הוברר עוד; לא עקול מפורש, אך סירכא, שיותר טוב בשבילנו כי לא ירגישו בה.

למוסקבה באתי ימים אחדים קודם שמתחילים ימי מאכלי החלב לרוסים, ואז יסגר גם משרד הבנק לימים אחדים. הגשתי את התעודות ופניתי אל המנהל הראשי בבקשה, כי יצוה לגמור את עניני בלי דחויים עוד. המנהל היה הנסיך טרובצקוי, איש רוסי רחב הנפש, וגליתי לפניו את הנמוק הראשון, כי הנה אין אני יכול לשבת במוסקבה ולחכות, באשר אין לי זכות ישיבה בעיר הזאת. “תחכה בעיר טְבֶיר”– אמר לי המנהל – “גם בטביר אסור” – אמרתי – “לך לך לסמולנסק ותחכה שם” – יעץ לי הנסיך. –“גם סמולינסק היא מחוץ לתחום המושב” –אמרתי. “ובאיזה מקום מותר לכם לשבת?”– שאל הנסיך, כמשתתף במצבי. – מותר – מניתי – בשקלוב, בברדיטשוב…"

המנהל קרב אליו את תיק התעודות שלי, ויצלצל ויצו על המשרת לקרוא אליו את הפקיד, שהעריך את אחוזתנו. ואותי שאל ויבקש כי אומר לו בהתגלות לב: למי האחוזה. אנכי אמרתי לו, כי האחוזה היא שלנו, מקנת כספנו, קנויה על שם משאל. נכנס הפקיד המעריך, שבקר ותר את האחוזה, והמנהל מסר לו את התיק ויבקש ממנו, כי הוא ישתדל לעבור על זה בזמן היותר מהיר. “שים נא אל לבך – אמר הנסיך, בשומו את פניו אל פקידו – לו אין רשות לגור במוסקבה. פראות!… אולי תקח את התיק הביתה ותסדר זה בערב” – אמר המנהל כמבקש.

הפקיד המעריך היה מכרי. הן הוא עשה ימים אחדים אצלנו בחצר האחוזה, צדנו יחד דגים, אכל ושתה עמנו, והלגימא והקלפים מקרבים את לבות בני האדם. באותו הערב בקרתיו בביתו, וקבלני בסבר פנים יפות, ובשעה קלה סדרנו את עניני ואת כל החשבונות על צד היותר טוב. ממחרת היום, ערב ימי הפגרה, באתי אל הבנק, והמנהל אשר את דבר ההלואה, ופקודה נתנה להקופה לתת לי את שטרי־הערבון, אחרי שאכסה, כמובן, את החוב הזקוף על האחוזה בבנק הוילנאי. עלי היה אפוא לקנות שטרי־ערבון של הבנק הוילנאי בסכום שנים־עשר אלף רובל ולמכור את שטרי־הערבון שאני מקבל מאת הבנק המוסקובי בסך עשרים ושמונה אלף, – עסק של קניה ומכירה בסך הכל של ארבעים אלף. וכבר סבבו עלי סרסורים לצודני בחרמם. ואולם אנכי פניתי אל מכרי עוד מפטרבורג, אל רבי קלמן־זאב ויסוצקי, והוא הלך עמדי אל הבורסה, וסדרתי את הקניה ואת המכירה, ולא עברו עלי שלשת ימים במוסקבה, ועזבתי את העיר וצרור הכסף בידי.

כל הדבר הזה הצליח מאד בידי באופן שלא פללנו, ובשרתי את דבר ההצלחה בטלגרמה, ובקשתי כי ישלחו לקראתי למוהילוב את הסוסים שלנו לקחת אותי משם הביתה. במוהילוב לא מצאתי את הסוסים. חשבתי, אך מקרה הוא זה, עוד טרם הספיקה הטלגרמה שלי לבוא לידי אנשי החצר. הטלגרף היה עד פרופויסק, במקום שהיתה תחנת הפוסתה והטלגרף שלנו. לא התעכבתי הרבה במוהילוב, ומהרתי לנסוע לפרופויסק. ומה גדול תמהוני, כי גם בפרופויסק לא מצאתי את הסוסים שלנו מחכים לי. מה זה, מה קרה שם? הימים ימי חורף. הדרכים כוסו בשלגים, והמסלה צרה לעבור בה זוג סוסים, ומוכרחים לרתום אותם לאורך, אחד אחרי השני. צויתי להביא סוסים מן הפוסתה, ואם כי הדבר היה כבר בלילה והאנשים הניאו אותי מעשות דרכי בערמות שלג באישון לילה, אך אנכי החלטתי לבלי להתעכב ולנסוע הביתה, אל חצר האחוזה. קודם צאתי מבית הזקן, אבי חותני, לעלות בעגלה, נזכר הזקן שבע־הימים, ויאמר לי: הנה מונחת אצלי טלגרמה בשביל קזימירובה; תמסור אותה בחצר לבעליה. לקחתי את הטלגרמה, והנה זו היא אשר שלחתי אני ממוסקבה לבשר את אשר הצליח בידי, וכי ישלחו סוסים לקראתי… שבע־הימים לא אהב את הפזיזות ואת הטלגרמות, וגם את הטלגרמה שלי הניח בספרו “חק לישראל” לעת מצוא…

היה כבר אחרי חצות הלילה כאשר כלבי החצר שלנו הרימו קול שאון למראה סוסים זרים באים דרך השער החצרה, ותיכף שקטו לאחרי שהכירו אותי יוצא מן העגלה. בבית העלו נר, וחותני יצא מחדרו לקראתי. ידענו את כל המעצורים, המעכבים בבנק המוסקובי למתן ההלואות, ואך ראה אותי חותני שב הביתה, החליט כי עתה ריקם שבתי, ולכן שאל אותי: למתי עלי יהיה ללכת למוסקבה עוד הפעם. ומה גדלה שמחתו בהודע לו, כי דבר ההלואה כבר נעשה, והכסף בידי. יודע האיש הזה לשלוט ברוחו, ולא יכיר אותותיו בהצלחתו או באסונו חלילה; ואולם הפעם היה נפעם ונרגש מרוב שמחתו בו.

ולא ארכו הימים, ונכנסנו בעסקי יער אחדים. שאפנו רוח, אוירה של סביבתנו הרגילה.


 

יח. שובי אל הספרות    🔗

את הסופר שפ“ר, שאול פנחס רבינוביץ, ידעתי כבר, וגם הוא ידע את שמי. בזמן הפרעות ביהודים בורשוי שלח שפ”ר מכתבים מן העיר אל “הראסוויעט” שנתפרסמו בחתימת Пееръ. הסגנון הרוסי היה בוסר, והמכתבים היו אולי נפסלים, אבל אנכי הייתי מזכיר המערכת וידעתי, כי שפ“ר הוא העוזר הראשי של “הצפירה” ולידיעותיו יש ערך, וכל מכתביו תוקנו ונתפרסמו, והיינו מחליפים מכתבים בינינו. בקיץ תרמ”ד, כאשר היתה התנועה רבה ברוסיא לסדר את עניני ארץ ישראל ואשר למטרה זו נקראה ועידת העסקנים בקטוביץ בחשון תרמ“ה, נסה שפ”ר במכתביו אלי למשוך אותי אל התנועה ואל ועידת קטוביץ. אבל אנכי חציתי בתקופה ההיא עד צואר בתוך עסקי הפרטיים, שהיו די מסובכים וחדשים לי, וכמעט לא נעניתי אל הכותבים אלי בעניני הכלל, שפרשתי את עצמי מהם.

התעוררתי בסוף החורף ההוא, כאשר באה אלי הידיעה על דבר מותו של פרץ סמולנסקין. לבי לבי היה על החלל הגדול הזה, ומעי המו מאד. בספר “זכרונותי הנשכחים” רשמתי איזה הדרך באה אלי הבשורה הרעה, שהרעישה אותי עד היסוד. ביחוד הרגיז אותי הדבר, כי הנה מורי ומאורי זה הלך הלוך למות זה כשנתים, ואני גם לא ידעתי דבר על אודותיו. וכאשר כבר קרה האסון, והסופר העברי הגדול הלך לעולמו, הנה עברו שבועות ומעיני הקהל העברי נעלם דבר מותו, והעתון “המליץ”, כלי המבטא של הספרות העברית בזמן ההוא ושל דעת־הקהל העברית – זקוק היה לשאוב את הבשורה הרעה הזאת מאת העתון הכללי בוינא, מאת ה“נייע פרייע פרעססע”! האם לא גדולה החרפה?! הנה זה ארבעים שנה למן היום אשר הלך סמולנסקין בדרך כל הארץ, והלא עוד גם היום לא מעטים בקרבנו האנשים היודעים מה היה האיש הזה לספרותנו, להכרתנו הלאומית, לכל תחיתנו. ואז – הלא היה סמולנסקין הראשון בספרות ההשכלה, שהרים למעלה ובכבוד את דגל התחיה הלאומית. והרשומים של ספריו ומאמריו ודבריו כאש היו עוד נכרים ובולטים ברוח בני התקופה ההיא. והנה האיש הזה מת, עטו, חרב גאותו וכלי נשקו, נשבר – ואין מודיע, ואין קורא לאבל, בלי ספוד, בלי מקונן!.. ובאיזה עמוד אחרון של גליון “המליץ” מאוחר מביאים את הבשורה הנוראה הזו, כאחת הידיעות הרגילות. ולא ידעה נפשי על מה להצטער יותר: אם על מות הסופר החביב והנערץ, או על השפלה של הספרות העברית, הירידה המוסרית של האינטליגנציה שלנו. והן אנכי הלא הייתי קרוב גם אל הספרות העברית, גם אל הקבוצה האומרת בלבבה כי הולכת היא קדימה. הן לו היתה לנו אז באמת ספרות, כי אז היו כהניה צריכים לכסות דמעה את כל מזבחותיהם ולקרוא למקוננים באשר הם שם לספוד לסמולנסקין ולבכותו. וכזאת לא נהיתה.

לא! נקוטיתי בפני על ספרות אשר כזאת. ובעת ההיא, באמצע שנות השמונים למאה העברה, כבר נראו נצני כשרונות, שהבטיחו את אשר נתנו לספרותנו אחרי כן, זלמן אפשטיין, טביוב, ראובן בריינין, ובין עוזרי “השחר” הלא היו אנשים, שהיו יכולים לעמוד בהיכל כל ספרות. כבר נראה אז בכל ברקיו הכשרון של דוד פרישמן, והד“ר ל. קנטור בעתון “היום” שיסד העלה ניצוצות רבים, ו”האמריסתיקה" הבטלנית והשדופה גועה את יומה. ואני ידעתי, כי סמולנסקין, שהיה שש לקראת כל עבודה ספרותית ראויה לשמה, היה בודאי מאסף לאט לאט אל תחת דגלו את הכחות הרעננים האלה, והיה נותן להם ידים לפתח את כשרונותיהם ולשום את הספרות העברית תחלה. והנה סמולנסקין איננו, וגם הבמה הספרותית אשר יצר, הירחון “השחר”, מתערערת, מוּסרת. אחיו, ליאון סמולנסקין, אך גמר את השנה, את הדפסת ההמשכים שנשארו במערכת, אבל לא הוא האיש אשר ימשיך את חוט הזהב של פרץ סמולנסקין. והנה נשארה הספרות בלי במה, ונתיתמה ספרותנו כפלים גם מסמולנסקין גם מירחונו!..

ובעת ההיא קבלתי מכתב מאת שפ“ר מוארשוי, ובו הוא מודיעני כי נגש להוציא קובץ ספרותי שנתי בשם “כנסת ישראל”, ומציע לפני לכתוב מאמר על אודות סמולנסקין. טרדותי בעסקי האחוזה ובכל עניני הבית והמסחר היו רבות, ובכל זאת קבלתי את הצעתו של שפ”ר בחפץ לב. חפצי היה אדיר להאיר את צורתו של סמולנסקין על פי ספריו, לתת לפני קהלנו את תמציתם של הרעיונות החדשים, שבעל “השחר” השתדל להקנות לקוראיו, ויחד עם זה לקבוע את הקוים הבולטים של תקופת עבודתו הספרותית. עבודה כזו אשר שמתי אז לפני היתה כמעט חדשה בספרות העברית בימים ההם. מלבד “עולם התהו” של ליליענבלום, אינני יודע מסה ספרותית מעין זו שעלה בדעתי אז לכתוב, – “פרץ סמולנסקין, זמנו וספריו”. נגשתי אל המלאכה, והמאמר אשר כתבתי הקיף רק את הספרים “עם עולם”, “עת לטעת” וכדומה, המחקרים הספרותיים של הסופר. השתדלתי להרצות לפני הקוראים את עקרי ההשקפות של הספרים האלה, לבטא את הדברים בשפה יותר ברורה, ולהציל את הקורא מן האריכות ומן הקפיצות לצדדין, שהיה סמולנסקין רגיל בדרכי הרצאתו. ואולם זה היה רק חלק מן העבודה, שלפי דעתי ראויה היתה וגם צריכה להֵעָשות. נכבד מאד היה בשבילי להאיר אור על הטפוסים הרבים, אשר הוציא סמולנסקין בספוריו הרבים. פרקי בקורת אלה היתה ספרותנו חסרה אז כלל, ומלבד המאמר “עולם התהו” של ליליענבלום שהזכרתי אינני זוכר אף מאמר־בקרת אחד, שהתעסק בנתוחן של הנפשות הפועלות בספרות הספורית. עוד בחייו של סמולנסקין נסה לעשות זאת הסופר המבקר אורי קובנר, אבל הוא כתב את מאמרו רוסית, ובשפה העברית עברו עד היום על גבורי ספוריו של סמולנסקין מבלי לבאר את האורות והצללים שביצוריו אלה. החלק הראשון של מאמרי התרחב ותפס גליונות אחדים של דפוס, והחלטתי שלא עלי המלאכה לגמור; יבֹאו אחרים וימלאו את שהחסרתי. שפ"ר הבטיח אמנם את קוראיו, כי בקובץ השני של “כנסת ישראל” יבֹאו ממני הדברים גם על אודות הספורים, והבטיח את זה בשמי; ואולם אליבא דאמת, לא היתה לו רשות לעשות זאת, כי אנכי לא קבלתי עלי את העבודה הזאת, בפרט שהבקרת הספרותית אינה מן המקצועות שלי. אנכי רק התפללתי, כי המלאכה תֵעָשה.

התעכבתי אולי יותר מדאי על האפיזודה הזו קלת הערך. ואולם זה היה בשנת תרמ“ו, כאשר שבתי ונכנסתי לעולם המסחר, והתמדתי לבקר את הערים ויושביהן, וצלם החקלאי החל להטשטש מעל פני. אני יושב שבועות שלמים בקיוב, מתראה ונפגש עם אנשים, הקרובים אל הצבוריות הלאומית וגם אל עניני הספרות העברית, העברית־רוסית. – לעתים תכופות אני בא לעיר הפלך שלנו, למוהילוב מולדתי, ושם אני מיסב בשיחות בלי קץ עם זלמן־דוד ליבונתין על אותם הענינים, שהם חזיוני רוחי וחלומות נפשי, – הארץ וישובה וכל המתרחש מסביב השאלה הגדולה, היחידה. ולוקחת אזני על אודות אנשים חדשים בעיר מולדתי, הנספחים על לגיוננו, וגם מצעירי בני משפחתי כאלה, שאנחנו והשקפותינו חדלו להיות זרים להם. ומקרב בני הנעורים נמצאים גדיים, שעוד טרם צמחו קרניהם, אבל נותנים אותות, כי יצלחו לעבודת הלאום. קוראים בשם נחמן סירקין, נכדו של זלמן מאירוביטש. מהללים את הצעיר הזה, אשר ידעתיו נער, ילד,– והנה הוא תופס מקום ומשפיע. שב ממוסקבה דוד גיסין, והוא עורך־דין בעיר, ואשתו היא בת משפחה אמידה ומשפיעה, ונמצא גם הוא הולך ונעשה כח פועל גם בשביל הרעיון הלאומי. – בקרתי את מוסקבה. אך ימים אחדים עשיתי בה, אבל כאשר נודע לי, כי צעירי התלמידים אשר שם מתגודדים תחת דגל “בני ציון”, ובהם גם מבני עירי וגם כמעט חניכי, יחיאל־יוסף, אחיו של זלמן־דוד ליבונתין, – סרתי לראות את אספתם ההומיה, והמון רגשות חמים שטפוני. הנה, האנשים האלה ממשיכים, וביתר שאת, את אשר החלונו אנו לפני שנים אחדות בפטרבורג. והנה בתוכם בן־עירי יעקב בן ישעיהו מזא”ה, נכדו של רבי זימל חפץ, אשר בית תפלתו במוהילוב היה מרכז ומקלט לכל החוקרים החפשים. מזא"ה הוא גם כותב עברית יפה, חבר לי לעט, והוא בין הפועלים הפעילים. היוצא מכל זה, כי הארץ אינה חדלה לסוב, הרעיון הלאומי שלח שרשיו למעמקי העם. והוא מתקדם מזרחה ומערבה, צפונה ונגבה, ואך אני לבדי התכנסתי כקפוד לתוך קליפתי, התרחקתי אל שדות תפוחי־האדמה ושמתי כל מעיני בבית משרפות היין ובכל אגפיו.

ובכל עוז שבו והתעוררו בקרבי הגעגועים אל הספר העברי, ביחוד אל העט, אל הכתיבה. גם מכתבי לֶיבנדה דפקו על לבי. הנה סופר בעל כשרון מצוין כליבנדה נותן ערך לכתיבתי, מתחשב עם מאמרי, נכנס בחליפת מכתבים עמדי. למה איפוא לא אמשיך את העבודה הספרותית? הנה שבתי להיות סוחר, אדם שעליו להתערב עם הבריות, להפגש עם החיים הצבוריים ולקחת חלק בהם. מן הנסיונות המסחריים החדשים שעשיתי אז ראיתי ונוכחתי, כי לא על ההכנסות של אחוזה קזימירובה אחיה, וכי עלי לשלוח במסחר את ידי, ולתכלית זו עלי יהיה גם לעקור דירתי מחצר האחוזה ולעבור לשבת בעיר. ואף אמנם כבר התכוננתי בעת ההיא אל הצעד הזה, וגם בניתי לי דירה בפרופויסק העירה, בחצר הזקן של אשתי. הקרירה החקלאית שלי הלכה ונגמרת,– ושמחתי על הצעתו של שפ"ר, והתמסרתי לכתוב את המאמר על אודות סמולנסקין. נשבו עלי רוחות ישנות, שהזכירוני את הימים בפטרבורג, שבזמנם העיקו עלי, אבל געגועי אליהם גדלו כל מה שהתרחקו ועברו ממני. הן גם היום, לאחרי הרבה עשרות שנים, יש אשר נפשי הומה לזכרם. ומתי לא ינעם לאזננו קול השירה הבלתי נשכחת, שירת הנוער?!.


 

יט. מקרה    🔗

האדם עבד נרצע להרגליו השונים בחייו, וקשה לו להנזר מהם. וגם אנכי כאחד האדם. מנעורי עד היום הזה הורגלתי, בין יתר ההרגלים, כי יהיה אצלי בחדר עבודתי הכל פתוח, וכמעט אינני משתמש במנעולים ובמפתחות. ארונות ספרַי פתוחים תמיד, ואם הם סגורים אזי המפתחות נעוצים בחורי המנעולים. גם מְגֵרות שלחני אינן סגורות, או המפתחות מונחים על פני השלחן. אולי זו קלות דעת, או אפשר מפני שאין אני מטיל חשד של גנבה על איש, אלא אם נתפס הלז בגנבתו. אבל כך הוא הרגלי מנעורי, – אולי לא לשבחי.

והנה קרה לי מקרה כזה. בשבתי באחוזתנו ואני הייתי אז המנצח על המשק, עברו תחת ידי סכומי כסף הגונים, שהיו שמורים אצלי באחת המגרות בשלחן עבודתי. היו באים אלי מפקידות הכפר הסמוך לפרוט שטרות, הייתי מקבץ כספים לתשלומי מכס היין לסוף החודש, והסכומים היו לפעמים לא קטנים. בבקר אחד הוצאתי את הכסף ונוכחתי, כי חסר לי שטר בן מאה רובל. כנהוג אצלי, מפתחות שלחני היו מונחים על פני השלחן. שאלתי את אשתי, אם הוציאה היא מן הכסף את הסך החסר, ותען בשלילה. חקרתי את יתר בני הבית, אם כי איש לא הרשה לעצמו לחדור לתוך מגרות שלחני, והנה גם מהם אין אשר עשה את הדבר. ואולם בני הבית גלו את אזני, כי את הכסף בלי ספק לקחה הנערה הרוסית מינקת בתי הילדה. אשתי ילדה במוהילוב והרופאים אסרו עליה להיניק, ונלקחה הנערה, אשר ילדה לזנונים, ואת ולדה מסרה לבית אסופים, והיא באה להיות מינקת לילדתי בחצרנו. אנשי הבית כבר הרגישו כי המינקת הזאת חשודה על הגנבה, אך העלימו עד עתה את הדבר מאתנו, אחרי שקשה לגרש מינקת מן הבית. אבל כל הימים שהיתה גונבת סכומים קטנים החרישו; אך עתה הם מוצאים חובה וצורך בדבר לספר לפנינו, כי היא ולא אחר גנבה את הכסף הנאבד. העובדות לא השאירו ספק בדבר, ואנחנו אימנו על הנערה, וגם צויתי לשלוח להביא את השוטר מן העירה הסמוכה, וגם להשיג מינקת אחרת במקומה. הדבר הצליח. והנערה יצאה הגנה, ותוציא מבין אחד השיחים את השטר, ותבוא ותפול על פניה לפני אשתי והשיבה את הגנבה.

המאורע הזה היה לשיחה בפי כל באי הבית כל היום. פקידי המכס הנוצרים שהיו בביתנו התלוצצו ויאמרו, כי אך סכלות עשתה הנערה, שלא אמרה כי את הכסף קבלה מידי במתנה, כי הנערה היתה כלל לא מכוערת, ולו היו הם בעליה, כי אז היו שוקלים על ידה סכום כזה מחיר אהבתה. הלצות ובדיחות ואניקדוטות ממולחות לא חסרו. לפנות ערב סר לביתנו ללון אחד מעיר רוגוטצ’וב, שידע והכיר אותי בשבתי בפיבונירובקה בסביבת העיר ההיא. האיש היה סוכן לחברת אחריות מאש, והנה היה עליו לסדר עניניו באחת האחוזות הקרובות אלינו, והוא בחר לסור ללון בביתנו, בחצר של יהודי מכרו. דבר הגנבה נמשך להיות שיחת המסובים גם בשעת ארוחת הערב ולאחריה. ממחרת בבקר, כשהתכונן האיש ללכת לדרכו, פנה אלי בהצעה, כי אבטיח באחריות מאש את בניני האחוזה, את משרפות היין ואת הרפתים ואת כל הבתים והמחסנים. ואתם ידעתם את כחם של הסוכנים, את כל הנמוקים שהם מוצאים להשפיע על שומעי דבריהם. “הנה – אמר אלי הסוכן – הן מאה רובלים נמצאו לך אתמול, שבודאי התיאשת מהם. הוסף נא עליהם עוד מאתים, ותהיה בטוח משרפת אש אם תאחז באחד הבנינים”. וידע הסוכן, כי מתכונן אנכי בקיץ הזה לנסוע לערי הדרום לרגלי סחר היער, ולכן הוסיף להזהיר אותי, כי לא טוב הדבר שאני עושה, בעזבי את החצר על בניניה הרבים על ידי נשים וילדים שלא ידעו אולי להזהר. והרגיש הסוכן, כי דבריו נכנסים אל לבי, וימהר ויוציא מנרתיקו את הטופסים המוכנים אצלו תמיד, ואנכי הסכמתי וחתמתי על התעודות המתאימות, ונתתי על ידו שלש מאות רובל, וההבטחה באחריות מאש נעשתה. ונעשה הדבר כמעט בלי חפץ, מבלי יכולת להפטר מן הסוכן המציק והַמַלאה.

לאחר זמן קצר יצאתי למסעי לערי מורד הדניפר. כחודש ימים עשיתי בקיוב עד שגמרתי את עבודתי שם, ולנסוע הלאה לרדת אחרי הרפסודות לצ’ירקאס ולקרימינצ’וג. ימים אחדים קודם שיצאתי מקיוב באו לידי שני מכתבים. האחד מאת הסוכן לאחריות, שבו הוא מודיעני כי הסוכנות הראשית בוילנא אינה מסכימה לאשר את הערכת הבנינים באחוזה, כמו שהעריך הוא אותם, והביאה שנויים שונים ברשימת ההערכה. הוא מבקש אותי כי אסכים לההערכה כפי התקונים שעשתה הסוכנות הראשית, והוא מצרף אל מכתבו טופסים חדשים לחתום עליהם. המכתב השני היה מאת אשתי. היא כותבת אלי, כי מנהל המשק מבקש כסף להוצאות האחוזה, כי כבר התחיל קציר השחת, ואיזו מאות רובלים נחוצים. בקיוב לא היה לי כל כסף, ולכן נזכרתי במבטא התלמודי: “חדא מתורצת בחבירתא”, והחלטתי למלא את דרישת אשתי בזה שאכתוב אל סוכן האחריות כי ישיב את שלש המאות שנתתי לו תשלום ההבטחה באחריות, ואת הכסף ישלח ישר לאשתי. הן מראש הסכמתי על כל מעשה האחריות רק תחת השפעת הסוכן באותו רגע; עתה הודעתי לו, כי איני מסכים לשנויים, וכל ההבטחה בטלה.

עברו כשני ירחים. הייתי הולך ונוסע, עובר מעיר לעיר, עולה ויורד באניות הקיטור על פני הדניפר לגמור את החשבונות, לקבל את השטרות מידי הקונים (כסף מזומן לא היו נוהגים לשלם בעד סחורת־יער), עד כי סוף־סוף גמרתי את מעשי בערי הנגב, והנני נכון לשוב לביתי. העסקים עלו לי יפה. ובעת ההיא התרפא גיסי, הנער החביב, באודיסה במי הלימן שם, ואמו מטפלת בו. קל אנכי מעודי לכל מסע, ולכן החלטתי לנסוע מקרימנצוג וללכת לאודיסה לבקר את גיסי החולה ואת חותנתי היושבת עמו, לעשות אצלם יום־יומים. וכן עשיתי. בצאתי מאודיסה באו אלי שלש טלגרמות. מביתי מטלגרפים, כי אמהר לשוב הביתה, ומקיוב ומקרימנצוג מטלגרפים לי אותם הדברים, שנתקבלו שם בשבילי על ידי הטליגרף. חשבתי, כי בודאי עומדים לקנות יער חדש, וחותני קורא לי להחליט בדבר. בענינים כמו אלה אין מטלגרפים פרטים, כי כבוד המסחר הסתר דבר, ואין בטחון גם בטלגרמות ובפקידי הטלגרף. יצאתי במסע המהיר מאודיסה לקיוב, ומשם עד זלובין ברכבת, והמשכתי את דרכי בסוסי פוסתה. מאחת התחנות של הפוסתה עלי היה לסור מדרך המלך, הכביש, הצדה דרך מסלות המובילות אל אחוזתנו, ומשגיח התחנה נתן לי סוסים להביאני אל מחוז חפצי. הסביבה ידעה היטב אותנו, את קזימירובה ואת בעליה, ומשגיח התחנה וכל עגלוניו התיחסו אלינו כאל שכנים, הידועים לטובה, ויתנו לי את הסוסים היותר טובים, ואת סֶבְקה, העגלון הזריז, הושיב על הדוכן למהר את מסעו. אנכי הייתי אץ מאד, נרגז ונרעש. זה לי כשלשה חדשים מאז עזבתי את הבית, ושני ימים ושני לילות האחרונים אנכי בדרך, עיף ויגע, וכל עצמותי אומרות, שואפות אל קני האהוב, לעלות ולבוא ולהגיע ולראות את ביתי, את הפנים החמודות אשר לי שם…

הסוסים הטובים רצים וסַבְקה נוהג בהם בשוט מורם ואנכי מאיץ בעגלון למהר, למהר… הרגעים כשעות בעיני. והנה כבר עברנו את הכפר האחרון. עוד מעט. ומתוך המסלה ההולכת ופונה אל דרך המלך אוכל לראות מרחוק את גגות הבנינים אשר לנו בחצר. לרגעים אני מתרומם מעל מושבי, מתיצב קוממיות, אך עוד טרם נראו. העגלה מתקרבת, עוד כעשרה רגעים,– ואיני רואה את הגגות. סבלנותי כשלה, ואני שואל את העגלון: למה זה אין בניני החצר נראים לנו?

– אבל הלא כלם נשרפו בשבוע העבר – אמר העגלון.

כמו רעם הממני. למה עשיתי כדבר הזה, למה הרעותי לבטל את האחריות מאש אחרי שכבר עשיתיה?… למה לא הסכמתי אל השנוים הקלים והקטנים שהציעה הסוכנות הראשית לפני? והאם קשה היה לי להשיג בקיוב שלש מאות רובלים ולשלוח אותם הביתה, מבלי לקחת את הסכום הזה בחזרה מאת הסוכן? והאם המשק בחצר היה באמת מתעכב ופוגש מעצורים, אף אם לא הייתי שולח את הסכום הקטן הזה? הוי, מה גרמתי בקלות דעתי!.. כברק עברו בראשי כל המחשבות האלה, והנה העגלה כבר נכנסה אל שביל החצר – בבית נשמע צלצולי פעמון העגלה, ואנשי הבית יצאו כלם אל היציע לפגוש אותי, ואחות אשתי הנערה רצה לקראתי ובתי הילדה על זרועותיה. לתמהוני הגדול ראיתי כרגע, כי הפנים צוהלים והאנשים פוגשים אותי בשמחה. מה זה?.. למה הם שמחים לקראתי, תחת להתרעם עלי?..

והנה הפתרון. סוכן האחריות, לאחר שקבל את מכתבי לבטל את ההבטחה ולהחזיר את הכסף, הודיע את הדבר אל הסוכנות הראשית. ומבלי שהיה להסוכנים רצון מיוחד לותר על ההבטחה, הסכימו לההערכה הראשונה, ואשרו את ההבטחה, ושלחו את התעודה הנהוגה אלי, כפי הכתבת שלי, בפרופויסק, מנהל הפוסתה בפרופויסק ידע, כי אני אינני בבית, ולכן עכב את הפוסתה שלי שבאחריות עד שובי הביתה; וכאשר הודעתי בתלגרמה לביתי, כי הנני יוצא לדרכי, אז שלח אלי את כל המכתבים שהיו שמורים אצלו בשבילי, ובהם גם התעודה מאת חברת האחריות, שכל הבנינים שלנו מובטחים מאש, ונודע עוד קודם לבואי לבני הבית, כי הבנינים מובטחים והנזק איננו גדול.

בבנינים שלחו אש אכרי הכפרים שכנינו. לאחרי שהשתדלותם אצל מושלים שונים להכריח אותנו למכור להם את האחוזה נכשלה, פנו אל שר הפלך. הלה שלח אותם אל מנהל הבנק החקלאי לאכרים. מנהל הבנק שאל אותם לפרטי האחוזה, וכאשר נודע לו, כי באחוזה משק חקלאי מסודר היטב ובית משרפות יין בנוי שם ורפתים לשורים עם כל המכשירים הרבים למשק מיוחד, ענה המנהל ואמר להם, שאין להם כל צורך באחוזה כזו. האכרים – אמר המנהל – זקוקים לאדמה, לקרקע, לשדות־אחו, ולא למכשירים חקלאים, ביחוד לבית משרפות יין, שאין קהל אכרים יכול לנהל אותו. האכרים שבו לכפריהם, אך בלי מפח נפש. את דברי מנהל הבנק בארו לעצמם באופן כזה, שיש צורך בדבר “להפטר” מן הבנינים של החצר, העומדים להם למכשול על דרך הקניה, וכמו רמזו להם את הדרך הנכונה להפטר.

ונפטרו…


 

כ. אודיסה    🔗

דרך אגב הזכרתי בפרק הקודם, כי בקרתי את גיסי הנער החולה באודיסה, שהתרפא באגמי הקויאלניק על יד העיר ההיא. והקורא אל נא ישכח, כי זאת היא – אודיסה, אשר שם ישב משה־ליב ליליענבלום, שלא היה איש בין הקרובים אל ספרותנו אשר לא העריץ אותו. ומובן הדבר, כי מהרתי ללכת ולהתודע אליו. זה לא היה ליליענבלום המטיף לתקונים בדת, הנלחם עם הרבנים בדבר טריפת הריאה סם “תרתי לריעותא”, ליליענבלום של “חטאות נעורים”, אפילו לא זה הלוחם בעד זכיות היהודים, זכיותיהם האזרחיות, במדינת רוסיה, במאמריו בהעתון “הקול”. את כל אלה כמעט שכחנו, וגם ליליענבלום בעצמו העביר קו על פעולתו הספרותית בעבר. ואנחנו ראינו את גדלו של ליליענבלום דוקא בזה, שהשליך מאחריו את עברו הספרותי, הודה לא בוש, כי לא מזה תבוא תשועת ישראל. ותחת אשר זקני הסופרים של דור ההשכלה, וגם י"ל גורדון עמהם, היו לבותיהם מהססים ועודם ממשיכים להשתחוות לפני הבמות אשר בנו להם, הנה ליליענבלום היה היחידי שהודה, כי “לא זו הדרך”.

אנכי הלכתי לחפש את ליליענבלום, שהוא היה אז בעיני “כל אודיסה”, ידעתי, כי בעיר ההיא יושב אחד מסופרי “השחר” הקבועים, דוד כהנא; כבר יצא אז הספר של הד“ר פינסקר, וידעתי כי זהו בנו של ר' שמחה פינסקר, בעל “לקוטי קדמוניות”; היה בעיר ההיא “אלימלך איש נעמי”, שהיה שולח מכתבים ל”הצפירה“. אבל הראשון היה בעיני כאחד מן החוקרים, שאין שאלות ההוה מענינות אותם, השני – פינסקר – כותב לועזית, ואנשים כאלה שבעתי הרבה בפטרבורג, ואל בעלי המליצה הכותבים מעריהם בעתונים לא שמתי לב מעולם. אבל – ליליענבלום!… הן לא יכולתי אפילו לתאר לעצמי, כי אהיה באודיסה ולא אלך להתודע אל האיש הזה. והלכתי. בדירתו, באיזו סמטא, קרובה אל אחד השוקים, לא מצאתי אותו, והלכתי אל משרד “חברה קדישא” ושם מצאתיו. ומה מוזר היה הדבר בעיני, כי הנה האיש הזה, היחיד והמיוחד בין סופרינו אז המטיף להכרתנו הלאומית, האיש אשר עטו מלא הגיון חי ובריא, וכלו תחיה,– האיש הזה קובר מתים, מנהל את המשרד של הקבורה!… ובאיזו אור מזהיר יכול הייתי לתאר לפני את זו העיר אודיסה, שלא נמצאו בה אנשים, אשר יכלו לסדר את ליליענבלום במשרה אחרת, בעבודת צבור אחרת, מבלעדי משרד של חברה קדישא. וראיתי את ליליענבלום “על האבנים”, על משמרתו, נותן פקודות לשמשי גחש”א, מחלק את המתים לדרגות לפי הסכומים, שקרוביהם משלמים לקופת המשרד, נותן פתקאות אל הקברנים, – סוחר במתים… רבונו של עולם, – זהו משלח ידו של איש, הנופח בדבריו נשמת חיים באפנו, באפו של עם גוסס!

ליליענבלום ידע את שמי וגם את עבודתי במערכת הראסוויט, את חלקי הקטן בעבודת צעירינו בפטרבורג לעורר את ההכרה הלאומית. עוד לפני הרבה שנים, כאשר נגשתי לתרגם את “קבורת חמור” של סמולנסקין לרוסית והחלותי לפרסם את התרגום בשבועון ה“ראסוויעט” כתב אלי ליליענבלום בענין זה, והעיר את אזני על התקלה, שאפשר כי תבוא על ידי פרסום ספור זה ברוסית, כי לא אשכח שעוד ברפמן חי, והוא לא יתעצל להרים על נס את “משפט המות” על פי גזרת “הקהל”. גם אני כתבתי לליליענבלום מפטרבורג, והודעתיו על אודות הרושם הכביר, שעשה מאמרו הראשון בדבר ארץ ישראל על חוגי המערכת שלנו, וברכתי אותו על הנצחון הזה. ובבואי עתה אליו להתראות עמו, להתיצב לפניו, שאלתי אותו על הנעשה באודיסה בנוגע לרעיון הישוב, אחרי כי זו העיר היא השער לארץ אבותינו ודרכה צריכים העולים לעבור. זה היה, כמדומני, אחרי אספת קטוביץ או קרוב לזמן הזה, ואודיסה כבר תפסה לה מקום בעבודת הרעיון הישובי. ליליענבלום הזמין אותי בערב היום ההוא לישיבת האגודה המקומית של “חובבי ציון”, שהיתה בביתו של המנוח ברב“ש. זו היתה ישיבה כאחת הישיבות בערי השדה אז. נכנסו בעלי־בתים בעלי צורה, סוחרים עשירים פחות או יותר, נקראו מכתב אחד או שנים מארץ ישראל, נשמעו ידיעות מאיזו עירות שבסביבות אודיסה, שגם שם התעוררו הלבבות לטובת “הרעיון”. עמדו יותר משישבו. כל סדר מיוחד לישיבה לא היה, ופרטי־כל מאן דבר שמיה. השתמשתי במסבה זו של סוחרים להודע על אדות הכשרון האשראי של אחדים מסוחרי יער באודיסה, וכשנכנסתי בשיחה מסחרית זו עם ברב”ש, נהיתה השיחה יותר חיה ומענינת מאשר בענינים שעמדו על הפרק בישיבת האגודה. גם ברב“ש לא נמנע מלהשתמש בי בדבר אחד הסוחרים, היושב בקביעות באודיסה, ועושה עסקי־יער בקיוב, וחקר מפי פרטים בנידון זה. ליליענבלום הרגיש תיכף בכל הערך של נקודות המגע אשר ביני ובין אנשי שיחי, ועוד באותו הערב השתדל להשתמש ביחסים אלה לטובת איש אחד. אני הייתי כבר במסדרון של דירת ברב”ש, ולילענבלום הציג לפני צעיר אחד, ויקרא בשמו: ברדיטשבסקי, מיכה יוסף. “הוא בר אורין – אמר לילענבלום בהציגו אותו – אם כי הוא חושב את עצמו ללמדן גדול. אני מבקש אותך, אולי תוכל להשפיע על ברב”ש, כי תהיה היכולת לצעיר זה ללכת לחו“ל להשתלם. לברב”ש ישנם קשרים בחו“ל, ואם אתה תמליץ עליו לא ימנע מעשות את הדבר הזה”.

נסיעותי המסחריות לאודיסה נעשו יותר תכופות, ועת היתה לי להתבונן אל העיר, בנוגע לערכה הצבורי והלאומי. אודיסה היתה חטיבה בפני עצמה, השתדלה להשתחרר מתחת השפעתה של פטרבורג, והדבר היה עולה בידה. ליטא היתה כרוכה אחרי פטרבורג, אחרי אלופינו בתוכה. ליטא, שאני מדבר עליה, איננה מובן גיאוגרפי, שטח אדמה ידוע ומוגבל, רק מובן צבורי־לאומי, שהוא כולל גם את וארשוי הפולנית. היהודים במקומות האלה הטו את אזניהם תמיד לכל הנעשה והנשמע בפטרבורג להשָמע לכל הפקודות וההוראות היוצאות משם, ובכל מעשיהם כמו היו שואלים לנפשם: מה יאמרו הבריות, השוכנות מרומים בעיר הבירה? לוילנא ואגפיה לא היה רצון משלהם, רגשות עצמיים, והתנועעו לכל הרוחות, שנשבו עליהם מן הספירות העליונות, “מתמן”. קיוב אמנם הראתה לפעמים סימני בגרות, השתדלה להֵראות כעומדת ברשות עצמה,– אבל לא תמיד עלה הדבר בידה, ודי היה למכתב מאת הברון גינצבורג ליַשֵן את המרץ העֵר, להכניע את הלבבות לבל יתפרצו, ותקיפותו הגדולה של ברודסקי התנדפה כעשן. מי שקרא את שירו של יהל“ל “עבד עבדים” יודה, כי המשורר תפס את הקו האופי של עריצות בתוך עבדות. סח לי פעם אחת יהל”ל, שכאשר הוא רואה את אדוניו אליעזר ברודסקי מתקצף וגוער במנהל הטחנה, ועל התנצלותו של זה הוא מתריס: "בלי כל התנצלות! ", אזי הוא בטוח, כי ברודסקי זה שב עכשיו מאת שר הפלך או הנציב, ואשר גם השר קרא אל ברודסקי בנזיפה אותה הקריאה הגוערת: “בלי כל התנצלות!” היהדות הקיובית נשמעה תמיד לכל גערה מפטרבורג.

אחרת היתה אודיסה. אולי “הברודיים”, מיסדי הקהלה העברית בעיר זו, הטביעו עליה חותם מיוחד, אלה בני ברודי שקדמו ותפסו להם ערך צבורי־יהודי עוד טרם שצמחה הקהלת הפטרבורגית ואלופים לא היו בקרבה. הן עוד לפני מאה שנה יסדו בני ברודי באודיסה בית־ספר מסודר, והשפעתם היתה כל־כך גדולה עד כי גם הממשלה הרוסית תמכה במוסד החנוך הזה, שבראשו עמד בצלאל שטרן. לא רבים בודאי יודעים, כי עוד לפני תשעים שנה נוסד בעיר הזאת גם בית־ספר לבנות, ומיסדיו לא פחדו מפני מחאות החרדים בזמן ההוא. ואודיסא לא ותרה על המסורת שלה לבלי להכנע למרכז עיר הבירה. גם העתון ליהודים ברוסית של יוסף רבינוביץ והעתון הצבורי “המליץ” נוסדו באודיסה. וגם בשנת 1881, כאשר נתכו הפוגרומים ברוסיה על היהודים, וצורך היה להגיש תזכיר אל הממשלה המרכזית על המצב, הזמינו לפטרבורג את מנשה מרגליות מאודיסה, ולא מסרו את עריכת התזכיר למומחי פטרבורג. ואודיסה זו תפסה מקום ראשון גם בנוגע לרעיון ישוב ארץ ישראל, מקום מיוחד, מבלי להתחשב עם דעתם של אלופינו בעיר הבירה. אלה האחרונים לא הפריעו בעד התעמולה של “חובבי ציון”, לא הפריעו מפני שלא יכולו, אך גם לא התחברו אל התעמולה, לא השתתפו בענין הלאומי הזה אף בפרוטה. וכאשר הרגישו “החובבים” בערי השדה צורך באִשור רשמי משל השלטון לתעמולה, הנה היו אלופי פטרבורג המתנגדים היותר תקיפים לבקשת רשיון זה מאת הממשלה. אדירי פטרבורג השפיעו אז גם על רבי שמואל מוהליבר, כי יסכים גם הוא לבל יפנו לבקש רשיון מאת הממשלה לתעמולת הרעיון של הישוב. ואולם בני אודיסה היו מן הראשונים שלא חפצו להסתתר ולהסתיר מעיני השלטונות את חבתם לציון, וקוממיות דרשו מאת הממשלה אשור החברה לטובת ישוב ארץ ישראל. ושיחתי הראשונה עם לילענבלום ועם יתר חברי הועד של אגודתם היתה בדבר הרשיון, באיזו דרכים להשיג את זה.

אנשי אודיסה כבר נסו בזה אל השלטון המקומי, ברם, שר העיר אמר להמשתדלים דברים כמתלהמים: “היהודים רוצים לצאת מן הארץ, – צאתכם לשלום. לכו לכם לאשר תחפצו, אך לא לארץ ישראל: פלשתינה היא ארץ נוצרית”. וכאשר ספר לי ליליענבלום אה הדברים ואת מצב הענינים מבלי רשיון, אז אמרתי לו מפורש, כי אך בידי צדרבוים לבדו להשיג את הרשיון, ודוקא מאת השלטון המרכזי. אנכי ידעתי את כחו של צדרבוים, את הדרכים שבהם הוא יכול להשפיע, ובארתי זאת לליליענבלום. לתכלית זו נדברנו בינינו, כי אני אערוך מכתב, כתוב אל ליליענבלום, שבו אדגיש את הדבר, עד כמה מוכרחת היא השתדלותו של צדרבוים בענין שלפנינו, למען עודד ועורר את הזקן לזה. באותו מעמד בהיותי באודיסה, כתבתי את המכתב, וליליענבלום שלח אותו אל צדרבוים. מכתב־קנוניא זה עשה את פעולתו על צדרבוים, והוא עשה בלהטיו, והצליח. הזקן צדרבוים ספר לי אחר כן, כי הוא מסר את המפתח לידי הגנב: כדי לערוך את הצעת התקנות לחברת ישוב ארץ ישראל פנה בבקשה למלא את העבודה הזאת – לא פחות ולא יותר – אל…פובידונוסצב. זה האיש היה אבי אבות השנאה ליהודים, אבל זה היה פובידונוסצב, ובימי ממשלת חניכו אלכסנדר השלישי, – ואיש מן השלטונות הגבוהים לא נועז להתנגד להצעת תקנות, שנכתבה בידי פובידונוסצב.

ליליענבלום זכר לי תמיד את העצה הטובה אשר יעצתיו להשפיע על צדרבוים, וגם בזכרונותיו על אודות “דרך לעבור גולים”, כמדומני לא שכח לרשום אה הדבר הזה. אני הכרתי היטב את המצב שלנו בעת ההיא, וידעתי כי רק בידי צדרבוים להשיג את אשור החברה, שבלעדיו לא יוכלו “חובבי ציון” באודיסה להתקיים. בוילנא, בוארשוי וביתר מרכזי היהודים כל־כך היו אחינו רגילים לחיות את חייהם הצבוריים בלי רשיונות השלטונות ומבלי שאלת פיהם, עד כי הרמנא ורשותא היו חזיונות בלתי רגילים, כמעט אי־נורמליים. נבנו בתי־כנסיות, נוסדו ישיבות ותלמודי־תורה, התקימו חברות ואגודות, – וכל זה היה נעשה מבלי כל רשיונות של השלטון. ואולם אודיסה, כמו שאמרתי, היתה חטיבה לעצמה, דעתה היתה תקיפה וידה רמה, – ושם הרשיון הרשמי היה הכח הַמְחַיה והַמְהַוה, ובלעדיו לא היתה חברת “חובבי ציון” מתקימת ופועלת.


 

כא. בוילנא    🔗

אני מקוה, שהקורא זוכר כי את האחוזה קזימירובה, שקנינו בשעתה מאת קוטשבסקי, השארנו על שמו של אותו העירוני וַסילי איליניץ, שהאחוזה היתה קודם על שמו. חותני, מר פבזנר, קבל ממנו יפוי־כח והרשאה למכור ולמשכן ולהחכיר כפי ראות עיניו ולהיות בא־כחו בכל הנוגע לאחוזה זו. והקורא צריך לזכור,– אחרי שקבל על עצמו לקרוא את הזכרונות האלה – כי במקום קוטשבסקי, בא אָסיפ סורין. קוטשבסקי היה אמנם פולני, אך נוצרי, ולכן לא היתה לו רשות לרכוש אחוזה ולקנותה, אבל לקחתה במשכנתא ולחכור אותה היה מותר לו, תחת אשר לנו, היהודים, היתה אסורה גם החכירה גם כל מיני משכנתא. ובשביל זה לקחנו את האכר אסיפ סורין, חתנו של אחד האכרים בעלי־גוף בעירתנו, למדנו אותו לחתום שמו ברוסית, וסדרנו את כל החוזים לחכירה ולמשכנתא על שמו, והוא נתן יפוי־כח והרשאה על שמי. וכך היינו שנינו, חותני ואני, מיופי־הכח הן של בעל־האחוזה והן של בעל החכירה והמשכנתא, מבלי שיהיה צורך מיוחד לפנות אל שני “האדונים” בענין האחוזה קזימירובה לכל דבר. תרי אפי, ומנין אחד…

את האחריות מאש סדרתי אני, בא־כחו של החוכר, שהוא אחראי, לפי החוזה של החכירה, בעד שלמותם של הבנינים. אחרי השרפה הלכתי לוילנא, אל מקום הסוכנות הראשית, לסדר את עניני האחריות, והנה – עוד הפעם איליניץ!. אזנו של זה לקחה על דבר השרפה באחוזה וכי הבנינים היו מובטחים באחריות, וכי אנו עומדים לקבל סכום הגון של ששה־שבעה אלפים רובלים, והתלקח בו התיאבון אל הסכומים הנחמדים האלה. הפעם הזאת לא בטל את יפוי־הכח למי־שהוא, ורק הודיע לחברת האחריות שהוא מעקל ומעכב את תשלום כסף האחריות להחוכר שלו, לאסיפ סורין, עד אשר ישוב ויבנה מחדש את כל הבנינים שנשרפו. ידע איליניץ והבין, שאת הבנינים הנשרפים לא נבנה שוב, ראשית, מפני שבנינם יעלה כפלים מסכום האחריות, ושנית, מפני שאין עוד צורך בהם, אחרי שאת האחוזה ימכרו לאכרי הכפרים שהבנינים מיותרים להם ומציאותם של אלה הפריעה בעד המכירה. והבין העירוני הערום, כי בודאי נבוא אליו ונכפר את פניו בחלק הגון מסכום האחריות למען יסיר את העקול. איך שהוא, והסוכנות הראשית בוילנא שלחה את כל הענין אל המשרד הראשי של החברה לפטרבורג. ושם יחליטו דבר אם לשלם להחוכר את כסף האחריות מבלי שים לב אל המכשול אשר שם בעל האחוזה, איליניץ.

זו היתה לי הפעם הראשונה לבקר את וילנא, “ירושלם שבליטא”, כמו שקורין לה. אף מכר אחד לא היה לי בעיר הגדולה ההיא, וגם לא היה לי כל חפץ להודע אל “חכמי” וילנא, כלומר אל כותבי מליצות וחורזי חרוזים שבתוכה, שכאלה לא יחסרו בה תמיד. חפצתי להתודע אל שנים, אל ליבנדה ואל רש“י פין. בבית הפקודות נתנו לי את מקומות מושבותם, ובקורי הראשון היה בית ליבנדה. זה היה קודם הצהרים. צלצלתי בפעמון הדלת, וכאשר נפתחה הדלת ראיתי לפני איש כבן ארבעים, שלא התגלח למשעי, בגדו הקצר לא נקי ביותר, ומראהו כאיש אשר אך זה קם משנתו, או כאיש שלא סר יינו מעליו. פנים כאלה תפגוש לפעמים במסדרונות של רוקים, פנים של משרת, שאין מוראו של אדוניו עליו. המשרת הזה – לי היה ברור, כי משרת הבית עומד לפני – הביט עלי בעינים תועות, שפתיו נעו כמבקש איזה דבר, ואנכי התפלאתי על מה ולמה אין האיש הזה ממלא את חובתו ואינו פושט את מעילי מעלי, אינו לוקח את המעיל מידי לתלותו. הוצאתי את כרטיסי ומסרתי על יד האיש העומד עלי להגישו אל האדון ליבנדה. “המשרת” לא זז ממקומו, ואת הכרטיס קרא בעיון בעינים סגורות למחצה, – מעשי משרת, שלבו גס באדוניו ובמבקריו. שלחתי עין זעם אל פני האיש, ופקדתי עליו כי יודיע לאדוניו את דבר בואי. אבל עתה נוכחתי, כי האיש רועד, ותיכף נזכרתי בדבר ששמעתי לפני הרבה שנים מפי הד”ר קנטור על ליבנדה, כי חולה האיש, ויש אשר תתקפנו מחלת־רוח קשה, מחלת פחד מפני אנשים. כרגע מצאתי את עצמי, והבנתי כי לפני עומד הוא, ליבנדה בעצמו ובחולשתו. מבלי לפנות אליו עוד נכנסתי אל החדר השני, חדר ארוך ומרֻוח, והוא נכנס אחרי. אנכי החלותי להתהלך בחדר, כאיש עיף ושואף רוח קצת, ובזה נתתי לאדון הבית לשוב לאט לאט למנוחתו. האופן הזה עלה בידי והרגעתי אותו, גם בקש אותי לשבת. הוא נזכר בשמי ובחליפת המכתבים שהיו בינינו, ונכנס עמדי בשיחה. אבל אז בא התור לי להיות נרעש ונרגש למראה אדם חולה במחלת־רוח, למראה חורבן והרס של נשמה גדולה. מעל פניו עוד טרם סרו הזעזועים, שהרעישו את נפשו לפני רבע שעה, ואם כי דבריו אלי היו כבר כאחד האדם, אבל אנכי לא על נקלה השתחררתי מהשפעת המראה, שזה עכשיו עבר לפני. איש רך הלבב אני, ולא אוכל לראות ביסורי נפש; ואני בורח מפניהם. איני עוצר כח גם לקרוא מחזות כאלה, ואף כי לראות בצערם ובפרכוסיהם של אנשים חיים, וקל־וחומר אם האנשים האלה המתאבקים עם נפשותיהם קרובים לי, יקרים לי. בקיץ תרפ“א הייתי בברלין, ובני לויתי בעיר הגדולה ההיא היו ידידַי הסופרים פרישמן זכרונו לברכה וש”י עגנון יבדל לחיים. בין יתר האנשים חפצתי לבקר גם את מיכה־יוסף ברדיטשבסקי. והנה נודע לי, כי יש אשר תתקפנו רוח רעה, ואז נוח לו שלא יבקרו אותו מכיריו. אך שמעתי את הדברים האלה, ונזכרתי בבקורי אצל ליבנדה, וסר מעלי כל חפץ ללכת ולבקש את ברדיטשבסקי.

ובעבר הנהר ישב בביתו המרֻוח רבי שמואל־יוסף פין. הבקור הזה היה לי שלומים על הצער, שגרמו לי הרגעים בחברת ליבנדה. מעל התמונה הנהדרה של הרש“י פין נשבו עלי רוחות חיים, הרוחות הטובות, שאליהן שאפתי תמיד. זה היה אחד מחכמי ישראל, בלי הכחל והסרק של “המשכילים”, בלי הגהוץ והפרכוס של “השקרים המוסכמים”. בבקשה לזכור, כי סוף־סוף, למרות היותי צעיר לימים ומצאתי לי את הדרכים להתהלך בין האינטלגנציה בעיר פטרבורג, – הייתי חניך ה”חדר" ומגודל מנעורי בסביבה של יהודים פשוטים וטובים, וכי את הסביבה ההיא אהבתי תמיד, והיא חביבה עלי גם היום, אם כי למדתי להסתגל, בשעה שיש צורך בדבר, גם אל זה, שהגרמנים קוראים “צירליך – מנירליך”. שנאתי ושונא אני את הבטלנות, את הפראות, אבל אוהב אני בכל לב את הטבעיות, את מתינות הדעת, את חוט החסד שעל פני היהודי המאירים מחכמה. וזה היה פין. איש מדעי, מלא וגדוש במקצועו, מתמיד ושקדן גם לעת זקנה, אבל מבלי שעליך להיות נכוה מחופתו ולא הטיל עליך אימה בידענותו, ולא בכה על צוארך שאין הוא מספיק למלא את עבודתו המדעית. היה אז גם גבאי של “צדקה גדולה”, כלומר: אחד מראשי העדה בעיר וילנא, אם לא הראש של הקהלה הגדולה הזאת, ובכל זאת מצא לו מועד לעבודה מדעית גדולה – “האוצר” – וגם לעסקנות לאומית כללית. ומלאכת “האוצר” היא עבודה שלמה, שאין בה קש וגבבא המרובה מאד “בחרושת” המלון הירושלמי, ומבלי ארובות העשן המרקיעות לשחקים של החרושת ההיא. משנתו של פין היתה תמיד קב ונקי, וצנוע היה גם בעבודתו הלאומית, עבודת ישוב ארץ ישראל.

שמואל־יוסף פין היה מאחרוני הענקים, אשר נולדו לעמנו בליטא בראשית התנועה הגדולה אשר הקיפה את אחינו ברוסיא בראשית מלכותו של ניקולי הראשון, זה המלך אשר אמר להפוך את קערת נתיניו היהודים על פיה ביד חזקה ובזרוע נטויה. גלים גדולים הכו אז בלב העם העברי ברוסיא, אשיות חייהם החמריים והרוחניים התנועעו, ועלינו היה, אם באונס או ברצון, לתת לחיינו פנים חדשות. בתקופות כאלה יולדו על ברכי העם ענקים, אנשי מדע וכבירי רוח, אנשים אשר משכמם ומעלה יגבהו מעל ההמונים, ויש אשר הענקים האלה ישאו לבדם את הטֹרח ואת כל המשא, הכרוכים לרגלי כל תנועת־עם, ועל כתפיהם ירבץ העול הקשה כלו. ולהם תהיה אז המלחמה מפנים ומאחור, מבית ומחוץ, הם היו בעד “ההשכלה”, אבל הוקירו מאד את המסורת העממית; הם היו בעד “עבודת האדמה”, אבל נגד האכרות, נגד העבדות; הם היו בעד העבודה בצבא, אבל דרשו אזרחיות שלמה, בלי כל הגבלות. ובשעת הרת עולם של תנועה כזו יש אשר יצמחו מתחתיהם אנשי־לב וכיונק יעלו מארץ ציה, מבלי דעת איזה הדרך נִשָא גרעין אל אחד הנקיקים אשר בסלעי יהודה או אל אחת הגבעות במשכנות ישראל, והגרעין יגדל ויצמח כתפארת אדם המעלה, והתעיף עיניך, והנה ענקים עולים מן הארץ… ואלה שומרים על התנועה, שלא תגרוף רפש וזוהמה אל תוך זרמי החיים, הם גם שומרי חומות העם, המבצרים שהוא בוטח בהם מפני שונאיו. זה היה רש"י פין לתנועת “ההשכלה”, ואת יתר כחותיו לעת זקנתו הקדיש לתנועה החדשה, תנועת ישוב ארץ ישראל.

בהמשך זכרונותי אלה עוד יהיה עלי לשוב אל התמונה הנהדרה הזאת. אך לא אוכל להתאפק, מבלי למסור את הרושם הראשון שקבלתי בבקורי הראשון אצל פין. אך התודענו, והנה שנינו כמו נפגשנו מזמן, כאנשים היודעים איש את אחיו. אל אישיות כזו של פין התגעגעתי, וגם הוא, כפי הנראה, שבעה נפשו את צעירי המשכילים, שהלֵח היהודי נס מהם וריחה של המסורת נמר, וקבל את פני כאח מודע וקרוב, הזמין אותי אל סעודתו. הראני את חצרו הגדולה ואת בנין בית־הנסורת בתוכה, דבר עמדי על ענינים שונים, ונם אני הרשיתי לעצמי הערות, שהייתי כובשן בנוגע לאחרים. התאהבתי בו, והרגשתי כי גם הוא אוהב אותי, ומי שאוהב הוא גם סולח.

ועל התמונה הנהדרה של הרש"י פין עוד אתעכב בפרקים שיבאו. הוא לא נערך בספרותנו לכל שעור קומתו, וגם לא נספד כהלכה אפילו בשעתו.


 

כב. המשטרה בפטרבורג    🔗

מצב הדברים דרש, כי אל המשרד הראשי של חברת האחריות בפטרבורג יסע חותני, מר פבזנר, ביחד עם החוכר המקוֹרא, אסיפ סורין. “החוכר” היה צריך לבוא אל המשרד לדרוש מאת החברה את תשלום כסף האחריות למרות העקול מצד “אדון האחוזה”, ואם יהיה צורך בדבר, אזי יבוא חותני, בא־כחו של “האדון”, ויתן את הסכמתו לזה. מן הצד החוקי הטהור היינו אנחנו, אני וחותני, יכולים לנסוע לשם ענין זה; ואולם, כדי שלא לעורר במשרד החברה כל חשד של קנוניא, נסע חותני “והחוכר” בעצמו עמו, אסיפ סורין זה היה אמנם אכר, אבל לא היה חקלאי מעודו. אכר עירוני, לבוש בגדי עיר, ומלאכתו היתה לצייר איקונין. בן־אדם כזה היה יכול להראות כחוכר ממש, ואפשר היה ללמדו את תורת תביעותיו ולשום בפיו את הדברים, שעליו לדבר במשרד הראשי של חברת האחריות.

הם באו לפטרבורג ביום ששי בבקר ויסורו אל אחד המלונים וימסרו את תעודות־המסע, וילכו להם לענינם. “החוכר” הרצה לפני מנהלי החברה את תביעתו, וגם הודיע כי בא־כחו של אדון־האחוזה פה. המנהלים אמרו, כי ישאלו את פי עורך־הדין של החברה, וכי מחר יבוא נא החוכר עם בא־כחו של בעל האחוזה, וכפי חות־דעתו של עורך־הדין יחליטו. אחרי הצהרים שבו אל המלון, והנה שוטר מחכה וקורא לחותני אל מחלקת המשטרה. לשליח כזה אין מסרבין, וכאשר הובא חותני אל המחלקה, נזף בו ראש המחלקה על אשר בא לעיר הבירה מבלי שתהיה לו הזכות, באשר הוא יהודי, לשבת בה, וכי עליו תיכף, עם הרכבת היוצאת בערב, לעזוב את העיר. “הלא שבת הערב, – אמר חותני – ואת השבת לא אחלל אפילו אם ישקלו על ידי אלף רובלים”־

“אם כן – ענה ראש המחלקה בבדיחה – תסע בעד אלף וחמש מאות…” אמר, והלך לו, וחותני נשאר במשרד המשטרה. עליו היה להשאר שם עד שעת צאת הרכבת, ואז יביאהו שוטר אל התחנה, יושיבהו בעגלה של הרכבת, וחסל.

השעה אחרי הצהרים, וחותני יושב לו במשרד המשטרה, מחכה לאשר יעשה לו, וחושב מחשבות איזה הדרך להנצל מן הפח הזה, אשר לא חכה לו. במשרד המשטרה נשאר רק פקיד התור, היושב ומחכה למקרים שיבאו לפניו. ואמנם הובאו אנשים שונים אל המשטרה: שנים שהכו זה אה זה, גנב־כיס ועוד עברינים שונים. חותני יושב, מתהלך בחדר, סוקר את הנעשה. מנסה לצאת גם אל המסדרון. איש לא כהה בו. ירד מעל המדרגות, יצא אל החצר… אין רודף אחריו, אין קורא לו לשוב… יצא דרך השער, ועל המרכבה הראשונה שעברה על פני השער עלה, ויצו על העגלון לנסוע… ורחוב־הגנות הגדול בפטרבורג הומה מאדם ומעגלות, והוא צוה על העגלון לנסוע אל אחד הרחובות הרחוקים, במקום אשר היה לו אחד מקרוביו, ויבוא אל ביתו. הוא ספר לקרובו את אשר קרהו, ויבקש אותו להודיע לבן־לויתו האכר־החוכר, כי מחר בשעה הקבועה יבוא אל משרד חברת האחריות, ושם יפגש עמו ויעשו את מעשיהם.

לפנות ערב, כשהגיעה שעת הרכבת לצאת, נזכרו במשרד המחלקה על דבר היהודי, שעליהם לשלחו מן העיר, אך הוא איננו, וגם במלון לא מצאוהו. חקרו ודרשו את האכר שישב עמו בחדר אחד, וגם בפיו לא מצאו דבר: נמלטה הצפור ואיננה… חותני לן בליל שבת בבית קרובו, וממחרת סדר את הענין במשרד חברת האחריות, גם הואיל חותני לתת את הסכמתו בתור בא כחו של בעל האחוזה, כי ישלמו את כסף האחריות לידי “החוכר”, לאחרי שהתחייב הלז לבנות מחדש את הבנינים הנשרפים, ואת כתב־התחיבותו לקח בידו מאת “החוכר” לעיני מנהל החברה לאחריות, וכפי הנוסח שערך עורך־הדין. הכל שריר וקיים… ובמוצאי השבת נסעו שניהם מפטרבורג, ויבאו ביום הראשון בבקר לוילנא, במקום אשר עליהם לקבל את כסף האחריות מאת הסוכנות הראשית. בוילנא נשאר רק אסיפ סורין לבדו, כי הלא הוא החוכר, ועליו לקבל את הכסף. חותני פחד להשאר בעיר ההיא, באין בידו כל תעודת־מסע, שנשארה במחלקת המשטרה בפטרבורג. הוא נתן לאסיפ את כל ההוראות לקבלת הכסף ולשמירתם בדרך עד הביאו אותו אלינו לקזימירובה, וגם רשם לו נוסח טלגרמה להודיענו תיכף לקבלתו את הכסף, וחותני אחז את דרכו הלאה לשוב הביתה.

ביום השני לפנות ערב בא חותני לקזימירובה, ויספר לנו את כל פרשת מסעו, את אשר עבר עליו בפטרבורג, ולא יכול אפילו לראות את פני הורי, שקבעו להם דירתם בכפר־המלך על יד פטרבורג, ואיזה הדרך סדר את הענין במשרד החברה לאחריות. ויספר לנו, כי את קבלת הכסף מסר לאסיפ, שנשאר בוילנא לתכלית זו. לפי חשבונו, הטלגרמה צריכה היתה כבר לבוא היום מוילנא, אך היא לא באה גם בלילה ההוא. ממחרת, ביום השלישי, שלחנו ציר מיוחד העירה, פרש, להביא את הטלגרמה. כל היום חכה הציר, ובלילה שב ריקם: אין כל טלגרמה… גם היום הרביעי עבר עלינו, ואין הטלגרמה מוילנא, ואין גם אסיפ בעצמו, שלפי חשבוננו היה סיפק בידו לבוא אלינו. מה זה?.. האמנם קרה אסון חדש, אשר לא פללנו ולא עלה על דעתנו?.. האמנם מעל אסיפ בנו, ויקח לו את הכסף אשר קבל בשבילנו?.. הדבר אפשר. הן אסיפ זה הוא ערירי, אין לו ילדים; אל חותנו, האכר החקלאי היושב על אדמתו בפרופויסק, אין לו כל יחס מיוחד, באשר אסיפ זה אינו חקלאי, ואומנותו לצייר איקונין היא תמיד מחוץ לפלכנו; אפילו משפט אין אנו יכולים לעורר נגדו, כי הלא באופן רשמי – לאסיפ הכסף הזה, ואין דינו כמועל בכסף זרים. מה זה איפוא עשה חותני בקלות־דעת שאין לה סליחה?.. נבוכים מאד היינו כל היום הרביעי, ואל פרופויסק שלחנו רץ אחרי רץ לדעת, אולי ישנה טלגרמה, אולי יגונב אלינו איזה דבר מבית האכר, מאת אשתו של אסיפ סורין. ענני עופרת כסו את לבבנו, ואת לב חותני יותר מכלנו.

וביום החמישי בבקר הופיע אסיפ, והתפאר לפני גיסי העלם בצרור הכסף אשר הראה לו. הראה את הכסף לפני מנהל המשק של החצר, התהלל לפני הפועלים בכמות האלפים הנמצאים בידו, כי על כן רבה אמונתנו בו, מה שלא היו מאמינים לאחר, מה שזולתו לא היה זוכה לזה, ולאחרי שהשתבח והתפאר דיו, הכניס את הכסף אל הבית פנימה וימסור לנו ביחד עם נוסח הטלגרמה, שערך לו חותני. על השאלה: למה לא שלח את הטלגרמה, – הרצה באריכות על הרמאות והפקעת שערים, שבני כרכים להוטים בזה, וחפצו לצוד גם אותו בחרמם, אך לא עלתה בידם – בקצרה: הוא הביא את הטלגרמה למשרד הטלגרף בוילנא, ודרשו ממנו חמשים וחמש קופיקות. הוא הציע להם חצי רובל, ולא נענו לו. אזי החליט לשלוח את הטלגרמה מן התחנה. בתוך העיר – חשב – הוצאות הטלגרף מרובות: שכר־דירה, פקידים מיוחדים, הוצאות כרך וכו', מה שאין כן בתחנת מסלת הברזל. ודחה את משלוח הטלגרמה עד מחר, לכשילך למסלת הברזל. והנה – גם שם דורשים אותו המחיר, חמשים וחמש קופיקות! והחליט לשלוח ממינסק, מחצי הדרך, ואז יהיה גם מחיר המשלוח, לפי חשבונו, החצי. אבל, כמו יד אחת עשו ביניהם כל האנשים העסוקים בטיליגרף, וגם במינסק לא חפצו להוריד אף פרוטה מאותו המחיר, שדרשו ממנו בוילנא. ומובן הדבר, שלא הוא האיש אשר יתן להם ללכת שובב ולמלא את משאלות לבם ולצוד אותו בנכליהם. “ולא שלחתיה!”..

בכל האפיזודה הזו אין מן החדוש כלל. רדיפות על יהודים בפטרבורג היו מעשים בכל יום, והמצב התרבותי של האכרים ברוסיא אולי לא נשתנה הרבה ממה שהיה לפני ארבעים שנה גם עתה. כותב הרשימות האלה שם לו למטרה לתאר את ההַוָי, את התנאים שבהם היה עלינו לכלכל את החיים שלנו בימים ההם ובעת ההיא. כל החיים ההם היו יותר מעשה־נסים, מאשר תנאים נורמליים. וכמו שעלה ביד חותני להמלט ממשרד המחלקה ולסדר ממחרת היום את עניניו, כך יכולים היו לשלחו בלילה ההוא, ואולי לתפשו ולהעבירו אחר כן לעירו בדרך אסירי המלך. והאם לא נס הוא, שלא מעל האכר בשליחותו ולא שם בכליו את הכסף הרב שהיה בידו משלנו. הן לא היה זקוק אפילו לברוח למדינת הים, להסתר מפנינו, אחרי אשר באופן חוקי היה הכסף שלו, ובידו היה לבלי לתת אותו לנו. אלה לא היו חיים רגילים, כי אם סבך של מכשולים ומעצורים ואבני נגף, ואשר רק בתחבולות רבות תפלס לך דרך בו. ואתם תאמינו לי, כי לא אחת אמרתי אני בלבי: טובים היו הימים הראשונים, ימי שבתי בפטרבורג וחיי בסביבה הצבורית והספרותית, מכל השאון והמבוכות אשר לי במשק האחוזה ומכל התהפוכות והעקלקלות, שעלי תמיד להסתבך בהן. מה נתנו לי הוד היערות ומרחב השדות ומשקע האגמים וצללי העצים בגן הפרי וכל יתר חמודות האחוזה, אם תמיד ראשי עלי כגלגל, הטרדות יסובבוני יומם וגם בלילה לא ינוח הלב, וכל פעמון מצלצל של עגלת פקיד יחרידך! מה הוא העונג, אשר השביעתני זו הקזימירובה, האחוזה הזאת, שבה השקעתי מרץ וכחות לאין סוף?.. ורבו הגעגועים אל הימים שעברו, וחפצתי מאד לראות עוד הפעם את המקומות, שבהם היו לי לפעמים רגעים של עלית־נשמה, שבהם התרומם רוחי למעלה, אל מקום שאין שם חשבונות של כספים וזמני פרעון, אל עולם האצילות.

ולחג הסוכות תרמ"ז הלכתי אני ואשתי לבקר את בית הורי בעיר המלוכה.


 

כג. בכפר־המלך בפטרבורג    🔗

לא היו ימים רעים ליהודים ברוסיה כימי ממשלת אלכסנדר השלישי. זה היה מלך שליט לבדו ואשר האמין באמת, כי ממרום נמשח למלוך, כי על כן אחיו הגדול, יורש העצר, מת על פניו. והוא האמין באמת, כי עליו לעצור בעמו ובעד כל תנועה נגד שלטון־יחיד, והאמין בדברי האומרים לו, כי נספה אביו, על חשבו מחשבות להקל את עול השלטון. והיה האיש הזה בלתי מחונך כהוגן, מוגבל מאד בידיעות יסודיות, אדוק באמונת הבלים, ואת היהודים, “אויבי הנצרות”, שנא תכלית שנאה. זו לא היתה שנאת ניקולי הראשון, אשר חשב מחשבות גדולות לשנות את חייהם של נתיניו היהודים, בבנותו למענם בתי־ספר וביסדו להם מושבות חקלאיות, כדי לקרב אותם אל עם הארץ, למען יתבוללו בתוכו והיו לעם רוסי אחד, וגם את אמונת הרוסים יקבלו עליהם. שנאתו של אלכסנדר השלישי ליהודים היתה אורגנית, בלי כל חשבונות מדיניים, אך שנאה טבעית לעם שנוא עליו באשר הוא לא־עמו, באשר הם מאמינים באל אחר, זו השנאה הפראית, אשר באה אל קרבו מילדותו, מפי מינקתו, אומניו ומחנכיו. ניקולי הראשון לא רצה, כי יצאו היהודים מגבולות מדינתו, ועיקר מטרתם של החקים אשר חקק ליהודים, לכל הפחות כפי שהוא תאר אותם לעצמו, היה לעשות את היהודים לאזרחים מועילים במדינה; אלכסנדר זה השלישי, להפך, הצר את צעדי היהודים בכל אשר יכול, כדי להכריח אותם לצאת את הארץ, כדי להריק את רוסיה הקדושה מנתיניה היהודים. קשה ומן הנמנע היה בסוף המאה התשע־עשרה להוציא חק כמו שהוציא פרדיננד הספרדי בסוף המאה החמש־עשרה; ואולם אפשר היה, ונעשו נסיונות להשיג את המטרה הקדושה הזאת ע“י חקים בל יחיו היהודים בהם, ע”י פוגרומים, הרג ואבדן רכושם. ואמנם מראשית מלכותו של אלכסנדר השלישי התחילה יציאת היהודים מרוסיה בהמון, והשלטון תמך בתנועה זו בכל האמצעים באופן ישר ומן הצד.

מפני התנאים הקשים של זכות־הישיבה ליהודים בפטרבורג עברו הורי לגור בכפר־המלך שעל־יד עיר הבירה. “כפר־המלך”, מפני שבימות הקיץ ישבה שם משפחת הצארים. את הקהלה היהודית בעיר קטנה זו יסד אחד, שהיה קבלן אצל הצבא, והתעשר. היה נודע בשמו: שמעון צארסקער, כלומר תושב כפר־המלך. הוא הביא לביתו מלמד לבניו, וגם סדר “מנין” לתפלה. התהלכה אגדה, שפעם אחת נקרה המלמד של בית שמעון צארסקר לגן הארמון ויבחר לו את אחד הספסלים לשבת ולנוח. והנה נגש אליו אלכסנדר השני, וישאל אותו לשמו ולמשפחתו. המלמד לא ידע מי הוא השואל אותו. על השאלה ענה, שהוא “ממשפחת צארסקער”, שברוסית פירושם של הדברים: ממשפחת הצאר. בינתים נגשו שלישי המלך ויאמר להם אלכסנדר השני: אדוני, ברכוני נא, הנה לפניכם קרוב חדש ממשפחתי. – העיר הזו אינה נמצאת תחת שלטונו של שר־העיר, והשלטונות שם לא דקדקו ביותר. רחוקה היא מעיר הבירה כמהלך שעה, ואבא, שעסקיו כלם היו בפטרבורג, היה צריך ללכת ולשוב יום יום. טורח לא מעט בשביל איש למעלה מששים. צריך להוסיף, כי בקוריו בפטרבורג נם הם לא היו חוקיים, וביד כל שוטר היה להעמידו ולשאול לזכיותיו, ובתחנה של המסלה הוארשאית היו מעשים בכל יום שהשוטרים מעכבים את היהודים הבאים ושואלים לזכות ביאתם לעיר המלוכה. אבל היהודים מלומדים להשען על הנסים, והמלאך הממונה על הפרנסה דוחק, ואחינו ואבי בתוכם היו מסכנים את נפשותיהם יום־יום במשך שנים, והיו מתגוררים בסביבות פטרבורג כדי לסחור את העיר ההיא. מפני הזהירות לא הלכנו לפטרבורג דרך התחנה הוארשאית וסרנו לכפר־חמלך מן התחנה שקדמה לעיר הבירה.

כעבור ימים אחדים לשבתי בבית הורי לא יכולתי להתאפק, והלכתי לפטרבורג לדבר את אחדים ממכרי שם. מן החיים ההומים “שלנו”, של סביבת הצעירים ושל התעוררות הרעיון הלאומי,– לא מצאתי כמעט כל זכר. גדיים נעשו תישים, וכל חברי נפזרו לכל המקומות אשר אספו אותם, וגם אלה הנשארים בעיר הבירה כמו שכחו את חלומות נעוריהם. כמוני כמוהם. גלי החיים עלו ושטפו ויתגברו על חזיונות ושאיפות להסתירן ולהעלות עליהן שכבות של ענינים אחרים, של צרכים שונים. מי אשר נהיה לעורך־דין, מי אשר נעשה לפקיד ממשלתי או צבורי, מי אשר נדחה לאיזו פנה רחוקה מן המרכז, והיה מבינינו גם כזה, שהמיר את הכל, גם את הדת, במחיר קתדרא… הלא זה שאול בן יוסף ואיטינסקי, חתנו של אליעזר ברמן, שותפו של צבי רבינוביץ בדפוס ובהוצאות השבועון “רוסקי יעבריי”. הוי, מי האמין זאת על ואיטינסקי, היהודי מארץ היהודים בקרבנו, בתוך הסטודנטים העברים! מאנשי שלומנו, מן החבריא שהיתה לנו מצאתי “על המשמר” את וסילי ברמן, אשר אותו חמדנו כלנו, ואשר עוד בצעירותו, אך ירד מעל ספסל הגמנסיה נתן אותותיו להיות סופר בעל כשרון ועסקן נאמן לרעיון הלאומי בכלל ולענין ישוב הארץ בפרט. גם הוא נעשה לעורך־דין, עוזרו של הנסיך אורוסוב, שהיה מפורסם בשעתו, אבל ברמן המשיך את עבודתו הלאומית גם בעטו וגם בעסקנותו. מכל אנשי החיל אשר היו לנו במערכת “הראסווייט” לא מצאתי כמעט איש, – הנשארים, כמו גרשון בן גרשון, פרוג ועוד עברו אל לנדוי, אל ה“ואסחוד”, ומר שמעון דובנוב נהיה לעמוד התיכון של הירחון הזה. מחנה הצעירים “הפלשתינאים” נהיה שומם, כמו אבד זכר לכל המוננו.

אבל תחת זאת מצאתי חדשה נכבדה, שכבר ידעתי על מציאותה, זהו העתון “היום”, העתון הראשון היומי בעברית, שיצר אז הד“ר ל. קנטור, ויהי העתון הראשון בשפתנו, אשר שם לו למטרה לתת לקוראיו את החיים הכלליים, החברותיים והמדיניים, ולהוציא את כל הקהל הקורא עברית מתוך החוג הצר של הענינים העבריים. העתונים “המגיד”, “המליץ”, “הצפירה” וגם “הלבנון” היו מפרנסים את קוראיהם רק בידיעות מתוך האינטרסים הקרובים ללבבם, חוג וחוג לפי טעמו והשקפת־עולמו, הן בסגנון והרצאות המאורעות והן בנוגע לבחירת הענינים. בשביל דברים כאלה היה מספיק גליון אחד לשבוע, וידיעות העולם היה על הקוראים העברים לשאוב ממקורות אחרים, מעתונים לועזים. והנה בא הד”ר קנטור ויסד את עתונו דוקא על בסיס חדש, – להיות עתון רגיל כאחד העתונים של כל שפה חיה. הוא קרא לעבודה זו סופרים בני כשרון, כמו פרישמן, בוקי בן יגלי (ד“ר י”ל קצנלסון) ועוד, ויביא המון חיים חדשים אל השפה העברית ואל השקפות הקוראים העברים. את פרישמן לא ידעתי פנים בפנים עד אז, אבל קנטור וקצנלסון היו מכירַי מכבר, מימי “הרוסקי יעבריי” בעריכתו של קנטור. את כחו וכשרונו של קנטור ידענו מן הפיליטונים שלו אפילו ב“השחר” (“נחום בן עוזר הציוסקי”), אך בוקי בן יגלי היה בשבילי הפתעה. הוא כתב רוסית יפה, ואך קנטור השיב אותו אל העברית, – ואיזו עברית! הפיליטונים שלו “מקרית רעב”, והמאמרים המדעיים “משנת יהודה הרופא”, “רמ”ח אברים" נכתבו בשפה עשירה ורעננה, עברית טהורה ובלי מליצות. העורך בעצמו כתב פיליטונים תחת השמות “מנחם־אב”, “עוקץ”, ועוד, והשיב לשפתנו גם את מנדלי הסבא. אני ידעתי כי קנטור ופרישמן ומנדלי לא יצאו לעולם בצבאות הלוחמים למען ציון ולא הם אשר יטיפו לרעיון ישוב ארץ ישראל, וגם ידעתי את לעגם המר לכל שאיפותינו הלאומיות; אבל הלא גם השפה העברית יקרה לי, והתפתחותו של הקנין הלאומי הזה חביבה עלי עד מאד. ובעבודת המערכת של “היום” ראיתי נצחון גדול של שפתנו, נסיון, שהייתי בטוח כי יצליח, לעשות את שפתנו כשפה חיה, שפת שמוש לכל חפצי יום יום. והדבר הזה השפיע גם על עורכי “המליץ” ו“הצפירה” כי יעשו את שבועוניהם לעתונים יומיים.

את י“ל גורדון לא בקרתי. להמשורר הגדול הזה ובכל ידיעותיו הרבות היתה חולשה מיוחדת אל כל בזוי נפש שהתרפס לפניו ורקד כנגדו וכרע ברך לפניו. הן גם יח”ס מז“ח היה ממקורביו. אל כל איש השופט על דעת עצמו, וביחוד מי שמטיל ספק באמתותיו שהיה הוא, יל”ג, משמיע – לא היה המשורר נוח לעולם. מה שנוגע לי, הנה רחוק הייתי תמיד מלהשתחוות לפני מי־שהוא, ואם כי הוקרתי עד מאד את כשרונו המצוין של יל“ג, אבל הכרתי גם את דרכיו הקשים בהתהלכו עם בני איש. תפקידו בענין הבקרת הזעומה של קונסטנטין שפירא, וביחוד הבקרת של פרישמן ב”האסיף" נגד ליליענבלום, על שאנחנו שנינו הטלנו ספק ברגשותיו הלאומיים של המשורר,– תפקידו של יל“ג בכל זה נתן מקום לחשדים… לא טובים היו בעיני גם דרכיו של יל”ג עם צדרבוים. הוא מצץ את דמו של האר"ז בשני המובנים, היה באמת “מזיק ברשות הניזק”, והתל בו כהתל באנוש נקלה. ומפני שאין דרכי להסתיר את אשר בלבי, והמשורר בשיחתו בודאי יביאני לידי התגלות לב, לכן החלטתי לבלי לבקר אותו בהיותי בפטרבורג.

בזרועות פתוחות קבל אותי הזקן צדרבוים. הזמין אותי אל שלחנו, הלכנו לטיל, וימלא את אזני בספורי־מעשיות ממסתרי עיר הבירה ומסודות המערכת. ואני, ששבילי היחסים בעיר הבירה נהירין לי, הבנתי את ערך האיש הזה, ונתחזקה בלבי ההכרה, כי אך הוא היחידי, שבידו יצלח להשיג את הרשיון הרשמי לעבודת “חובבי ציון” ברוסיה. טילנו לפנות ערב, ועברנו על פני מבוא הכבוד של אחד הבתים הנהדרים. הרגשתי כי בן־לויתי מפנה את לבו אל מול הבית הזה, והנה מן הַבִּיאָה קול מברך את צדרבוים. עמדנו על מקומנו, והנה שומר הסף של הבית לפנינו, וצדרבוים נכנם עמו בשיחה כמעט ידידותית. הוא שאל למעשי אדוניו בשעה זו, והמשרת הזמין אותו לעלות אל אדוניו, לשתות עמו כוס תֵה. “הגינירל יושב בחדר עבודתו וקורא עתונים – אמר המשרת,– והוא ישמח מאד לקראת כבודו. צַוֵה נא, ואעלה ואודיע את הוד מעלתו על אודות כבודו”. – פה יושב פובידונוסצב – אמר לי צדרבוים – וכל משרתי הבית יודעים אותי. אני נותן להם בעין יפה.– ועד מהרה ירד מן המדרגות המשרת, ויפתח לרוחה את הדלת, ויאמר: – “אנא, מבקש מאד!”

לצדרבוים היה תמיד תרמיל מלא ספורים על אודות כהנים גדולים של הדת הפרבוסלבית, שהיו לו מהלכים עמהם באודיסה ובמקומות שונים. ופובידונוסצב, הפרוקורור העליון של הסינוד הקדוש ברוסיה, היה מתענין מאד בכל הענינים האלה, והיה נוטה אזן לשמוע שיחותיו ואגדותיו, ומסבתו של יהודי זקן זה, פקח ועורך שלשה עתונים ליהודים, היתה תמיד רצויה לו. והאר"ז ידע גם הוא להשתמש ביחסים הידידותיים האלה עם הקרוב למלכות ורב ההשפעה לטובת עניני צבור שונים. להוראותיו ואפילו לרמזיו של פובידונוסצב היו נשמעים לא רק פקידים גבוהים, כי אם גם שרי מעלה.


 

כד. לקראת המסחר, בהומל    🔗

עוד בשובי ממוסקבה עם צרור הכסף, שקבלתי שם בתור משכנתא נוספת, הרים לי חותני מן הכסף הזה סכום הגון לפי הערך, עד לחשבון בינינו בדבר השותפות בעסקים, ויתן על ידי לסחור, לעשות עסקים לעצמי. המשכנתא במוסקבה הֵקילה עלינו הרבה את מכירת האחוזה להאכרים, כי הקונים יכולים לקבל עליהם את החוב האפותיקאי של הבנק, ועליהם להוסיף במזומן או בבטוחות אחרות רק את הנותר. נוכחתי, כי לא תרבינה השנים, ועלינו יהיה לצאת מאת האחוזה, ועלי ועל ביתי לרדת מעל השלחן המשותף אשר לי ולחותני יחד, ולבנות לי ביתי לבדי. סכום הכסף שהיה בידי, כאלפַים רובלים, היה מצער – לפי השערתי אז – להיות יסוד לעסקי יערות, וכבר חשבתי מחשבות להשתמש בהצעה אחת של משרה הגונה שהציעו לפני. ואולם חקירה קצרה בתולדות סוחרי היער בחוגי הוכיחה לי, כי כל אלה הסוחרים הגדולים, חוטבי יערות ושולחי רפסודות, התחילו את עסקיהם בסכומים לא יותר גדולים, ואולי עוד פחותים מכפי אשר בידי אני. וכך יצאתי לסחור, “לשחר לטרף”, כלשון המליצים, וראיתי ברכה בעסקי, וכעבור שנה ושנתים נעשה חותני שותף לי בעסקי היערות.

באחד הימים נפגשתי בפרופויסק עם איש יהודי אחד, שבא אל העירה לקנות כמות הגונה של קורות עץ בפקודת שולחו, והשולח היה קונה מוזר, בלתי רגיל. זה היה מנהל המשק של אחוזת הומל, נחלת הנסיך פסקביץ! אמרתי: מוזר, מפני שבנחלת פסקביץ באחוזת הומל היה שטח רחב ידים של יערות, שטח של יותר משבעים אלף דיסיאטין, שלא רבים כמהו היו גם ברוסיה לאנשים פרטיים. והנה עד כמה מוזר היה הדבר לשמוע מפי היהודי, שהוא שולח לקנות קורות בשביל אחוזת הומל, זו האחוזה הגדולה המוכרת בכל שנה חלקי־יער גדולים! והקונה – אין כמהו, אחרי שקונה כזה איננו זקוק להקפה, ומשלם כסף מזומן מחיר הסחורה טבין ותקילין, מה שבלתי רגיל כלל במסחר היער. מפי היהודי הזה נודעו לי קצת מתולדות מנהל המשק שולחו, ואיזה הדרך בא אליו היהודי לשלחו לקנות בשביל משק הומל סחורות יער. האדון המנהל הוא פולני עפ"י מולדתו, אך קבל עליו את הדת הפרובוסלבית. למד רפואה, אך לא אהב את מקצועו ויקבל משרת שופט השלום באחת מערי המחוז, ויקח לו למזכיר יהודי צעיר שהתמחה בהנהלת סדרי בית המשפט. בתור פרובוסלבי, השאיל השופט את שמו לפולני אחד לרכוש אחוזה על שמו. הדבר הזה נודע, והוא היה מוכרח לעזוב את מקומו ומשרתו בתור שופט, ויקחהו הנסיך פסקביץ להיות מנהל המשק באחוזת הומל. והאחוזה ההיא גדולה ומרובת הגַוָנים ובה גם בית חרושת לנייר, ושטח יערותיה, כאמור, יותר משבעים אלף דיסיאטין, ולכל מקצוע ומקצוע במשק הגדול הזה מנהלים מיוחדים, בלתי תלויים זה בזה. במשק העיר הומל היה גם בית נסירת עצים, ולו היתה פקידות מיוחדת, עם חשבונות מיוחדים. בית הנסירה היה קונה עצים מאת פקידות היערות של הנסיך פסקביץ, ואת הקרשים היה מוכר להמשקים השונים בחצרותיהם של הנסיך פסקביץ, ואין פקידות אחת מְוַתרת להשניה אף פרוטה, ומנהלים חשבונות של הכנסה והוצאה, אם כי כל המשקים כלם הם של איש אחד, – של הנסיך פסקביץ, של בעל כיס אחד להקונים ולהמוכרים יחד.

והנה נפלה מחלוקת וחלוקי־דעות בין מנהל המשק בעיר הומל ובין מנהל היערות, ולא הסכים בית הנסירה לשלם למנהל היערות את המחיר שדרש בעד קורות העצים. וישלח מנהל המשק את מי שהיה מזכירו במשפט השלום אל פרופויסק, עיר היערות במעלה נהר סאָז׳, לקנות קורות־עצים בשביל בית הנסירה בהומל. המקחים שהציע היו לא רעים, והתנאים היו טובים עד מאד – כסף מזומן, ומכרנו לו כמות הגונה של סחורה. ולבד המקחים השוים והתשלום במזומנים עלתה לנו יפה גם מסירת הסחורה לבעליה. מסירתה של סחורה מאת המוכר אל הקונה, – זוהי פרק מיוחד בעסקי יער, פרק של תנואות ונכיונות מצד הקונה, שזה דרכו תמיד לאמר: רע, רע, ומבקש תחבולות ועלילות על הסחורה הנמסרת לו. פקידי בית הנסירה בהומל, שאבותיהם לא עמדו על הר סיני, לא ידעו את כל “החכמה” של תחבולות ותנואות ומענות, וקבלו מאתנו את הסחורה, והחשבון עלה יפה בלי נכיון כל שהוא. כיון שכך, הצעתי למנהל המשק לקנות מידנו עוד סחורה. בשעת המשא־והמתן נודע לנו מפי המנהל, כי בית הנסירה כשהוא לעצמו, שלפי ההשערה המסחרית צריך היה להביא פרי טוב לבעליו, מלבד שאינו מכניס עוד מביא הפסד של איזו אלפים רובל בשנה. הפלא ופלא. אבל המשק של הנסיך סגל לו סדרי מסחר כאלה, שרק תוצאות שליליות היה בית הנסירה מוכרח להביא. מפקח היערות היה קוצב מחירים גדולים למנהל בית הנסירה, ולעומתו “הקונים”, כלומר החוות והמשקים של האחוזה, היו משלמים לבית הנסירה מקחים נמוכים. קונים אחרים, מבלעדי המשקים של האחוזה, כמעט לא היו, ואיש לא חזר אחרי קונים מן החוץ. באופן זה עבד בית הנסירה אך חדשים מספר, אך כדי למלא אה הצורך של המשקים שלהם בקרשים, בעת שכל הפקידות של בית הנסירה, המכונאים והמשגיחים ואנשי המשרד, היתה של אנשים העומדים במשרותיהם שנה תמימה. סדרי “מסחר” של נסיך… והצענו לפני מנהל האחוזה, כי ימסור לנו את בית הנסירה בחכירה, ואז יפָטר מכל הפסד, ועוד נשלם לו שכר חכירה שנים־שלשת אלפים רובל בשנה. מובן, שהוא הסכים, ובית הנסירה של פסקביץ בעיר הומל קם לנו לחכירה.

זה היה כשנה לפני הליקוידציה של האחוזה קזימירובה, שמכרנו את כל קרקעותיה לאכרי הכפרים, אשר גבלו את אדמתנו. חותני ומשפחתו עוד נשארו לגור בחצר האחוזה, ואני וביתי עברתי לשבת בהומל. על יד בית הנסירה היתה גם דירה בשביל המנהל, ואותה לקחתי לי לשבתי בה. בית הנסירה היה על שפת הנהר בשכונה, שכמעט כל תושביה היו רוסים בני האמונה־הישנה, רחוק קצת ממרכז העיר, מקום מושבם של היהודים. העיר הומל היתה אז בראשית התפתחותה. גובלת אותה אוקרינה מזה, פולֶסיה מזה, ונחשבה גם על רוסיה הלבנה. תחנה מרכזית בתוכה לשתי מסלות ברזל, הקשורות עם רשת המסלות של כל המדינה, ובנהר הגדול סאָזש עוברות אניות קיטור עד אשדות הדניפר. כל מי שיודע בטיב מסחר יבין, כי בית הנסירה יכול להביא את תוצרת עבודתו לכל שוקי הדרום, לחופי ים השחור וגם, אם יהיה חשבון בדבר, עד הים הבלטי. בית נסירה בהומל אינו וקוק לחכות אל “הקונים” של המשקים, אינו תלוי גם בקונים המקומיים של בוני בתים; אלה הן רק פרפראות למסחר. הומל המחוברת במסלת ברזל אל אודיסה, אל נובורוסיסק, אל ריגא – היא כאחת מן הערים האלה, רק בתוספת קבועה של שכר ההובלה, ובאופן כזה קונים לא יחסרו לה לעולם. ובית הנסירה לא יחסר גם חומר גלמי לתוצרתו, קורות עצים, כי על כן הלא עומד הוא על שפת הנהר סאָזש, ובמעלה הנהר הזה יערות רבים על גדותיו ועל גדות הנחלים הרבים השוטפים אליו, וגם אחוזת הומל עצמה ושבעים האלף דיסיאטין יער אשר לה,– גם מהם נקח לעבודת בית הנסירה. ואנו נבוא לידי הסכמה ועמק שוה עם מנהל היערות. התנאים האוביקטיביים של המסחר הם רצויים ומתאימים, ואך תהיינה הידים חרוצות. ואנכי נגשתי אל העבודה במרץ.

ונשבו עלי רוחות חדשות־ישנות, רוחות עיר מושב… אינני עוד כפרי, בעל־אחוזה שכל עולמו בחצרו ובסביבה החקלאית ואנשי הכפרים סביבי, כי אם שבתי להיות בן כרך כמו שהייתי, כמו שחונכתי והתפתחתי. הומל היא עיר לא־קטנה, והיתה הנחלה בפלך מוהילוב, ובתנועת סחרה וחייה הכלכליים עוד עברה את העיר הפלכית. ברם, חיים צבוריים עוד טרם היו אז בהומל. עוד המשפחות האחדות, שחשבו את עצמן למיוחסות, שומרות על המסורת שלהן לעשות בעניני העדה העברית כטוב בעיניהם, ומהם נרגזים לקראת כל כחות־צבור חדשים, ההורסים לבוא אל מוסדות הקהלה. היו בעיר שנים־שלשה רופאים יהודים, והם ראשי “המשכילים” בעדה, ואלה מצאו חובה לנפשם ליסד “בית תפלה כורַלי”, – כמו שיאות למשכילים שמאומה לא למדו ומאומה לא שכחו, וכל צורך אחר מבלעדי “טהרת הקודש” לא מצאו בשביל קהלתם. היה לעדה גם “רב מטעם”, אותו הטפוס שהזכרתיו ברשימתי על בקורי הראשון בהומל לפני חמש־שש שנים. בר־נש זה היה גם “מורה דת־אל” בבתי־הספר של הממשלה, פרוגמנסיות לילדים ולילדות. העיר כלה כמעט חסידית, ולה רב זקן ושבע־ימים ושני לו אחד “נכד”, לא חכם גדול וגם לא טפש קטן. וקרבת משפחה לו אל אחדים מתקיפי הקהל. נדחים ונחבאים אל הכלים משכילים עברים אחדים, דמות דיוקנו של “הקורא הנכבד”, אשר בביתם תמצאו עתון עברי, ספרי מליצה, תמונת מונטיפיורי, וגם מפת ארץ־ישראל בתוכם. הוא גם שמע על דבר הרעיון של ישוב ארץ ישראל, בתוכם ובראשם מר שלמה צייטלין, מכירי מכבר הימים. הוא יסד גם אגודת “חובבי ציון” בעיר ולה חותמת עגולה ומגן־דוד במרכזה. הוא מזכיר האגודה, ולראשה נבחר חנוני אחד, תמים־דעים עם הרעיון הפלשתינאי. ונודע בקהל, כי אזרח חדש בא להתישב בהומל, ואשר בידו בית הנסירה של הנסיך פסקביץ', כלומר: לא קטלא קניא באגמא, וכגון דא סמוכו לנא ומקרבין לאדם שכמותו. ושלמה צייטלין בודאי שעשה לי פרסום בחוגו, והתקרבו בעלי מליצה וחובבי ציון אלי, ויהיו אנשי שלומי. הביאו אותי לאט לאט במסתרי הקהלה ובעניניה המסובכים, נדברו על כל תקלה ונועצו עמדי על תקנות וסדרים חדשים. משכוני ונמשכתי. האדם מדיני בטבעו ובקרבי העורק הצבורי חי וער תמיד, בפרט בימי נעורי, ביחוד לאחרי הפסקה ארוכה של בדידות בימי שבתי בחצר האחוזה. עמוס הייתי עבודה רבה, ועסק גדול וחדש היה על ידי, וגם דירתי היתה קבועה הרחק מטבור העיר; אבל גם געגועי אל הצבור העברי היו חזקים, ובכל לב חפצתי לחדש את ימי כקדם. וחדשתי אותם.

נשבו עלי רוחות העיר, רוחות חדשות־ישנות…


 

כה. העסקים מתגדלים ומתרחבים    🔗

מטבעי אינני אדם לחצאין, לשליש ולרביע, ואם אחד הדברים לוקח את לבבי, אזי אני נמסר לו כֻלי, בכל כחותי הגופניים והנפשיים, הוגה בו יומם וגם על משכבי בלילות. והיה גם בית־הנסירה בהומל כאחד מן הענינים האלה. ראיתי לפני כר נרחב לעסקים, שהם יקשרו אותי עם פקידות מסלות־הברזל ועם החרושת ההררית אשר בדרום רוסיה. זה לא משק חקלאי צר, שעניניו אינם יוצאים מגבולות האחוזה ומעבר לשדותיה ויעריה, כי אם מלוא כל הארץ תהי עבודתי, מהיערות אשר בבצות פולֶסיה עד גדות ים השחור והררי קוקז. תהי תנועה, תהיה התחרות בין הצפון ובין הדרום, בין מקוה הדניפר ובין הוולגה, הנהר הגדול אשר ברוסיה הפנימית, תהיינה קומבינציות וצירופים של תעריפים שונים,– ומקום היה לנפש חיה כמוני בעצם שנות השלשים לימי חיי לרדוף אחרי חיים כאלה ולהתמסר אליהם. כל עצמותי אמרו בעת ההיא מרץ, וכפי הנראה הרגישו בזה גם אחרים. בראשית הקיץ הראשון לקחתי את עסק בית־הנסירה בידי, בא להומל הנסיך פסקביץ בעצמו, ובאחד הימים בא לראות במעשי חוכרי בית־הנסירה שלו, וימצא אותי בחצר הקרפף מנצח על המלאכה. הוא ראה מטעינים קרשים בעגלות לשלחם לתחנת מסלת הברזל, ועל שאלתו הגדתי לו, כי אנו שולחים את הסחורה מחוץ להומל, ויהי הדבר בעיניו לפלא. ועוד יותר התפלא, כאשר הגדתי לו, כי אנו מלאים תקוות טובות בנוגע להעסק הזה בכלל, וכי לא אל הפדיון של העיר אנו נושאים עין. הנסיך היה רגיל לשמוע מפי החוכרים והלקוחות שלו תלונות ותנואות לעורר רחמיו עליהם, והנה לפניו חוכרים המהללים את החכירה ושבעים רצון ומתפארים בעסק החכירה שלקחו ממנו. ועוד באותו היום צוה על המנהל הראשי, כי ילך אלי וימסור לי את שביעת־רצונו של “הוד־אורו” מן החוכרים של בית־הנסירה, ואם יהיה דבר לנו אליו, אזי ימלאנו.

והעסקים לא אֵחרו להתרחב ולהתגדל, ועד מהרה התקשרנו בפקידות של מסלת הברזל ליבוי־רומני, ועלי היה לבקר לעתים קרובות בעיר מינסק, במקום שהיה המשרד הראשי של המסלה ההיא. בעת ההיא היו כמעט כל ההזמנות של המסלה בידי בית־המסחר פוליאק־ווייסברם, והשליט במחלקת החמרים של פקידות המסלה היה סירקין, המנוח יהושע בר“י סירקין. גם פוליאק־ווייסברם, גם פקידיהם הרבים, ובכלל תושבי העיר מינסק התחשבו על קהל המשכילים העברים, יודעי לשון וספר, קרובים ברוחם אל תנועה עברית, לאומית. גם מאלה שעשו עושר, ויאהבו את החיים, ויבלו לילות במשחק הקלפים, ויתהדרו על פני חוץ כבני אירופא, – גם מאלה לא התנכרו לעמם ולשפתו, ועניני היהדות העולמית היו קרובים ללבם. כבר היתה במינסק כעין מסורת של השכלה עברית. סוף־סוף אפילו וינגירוב, הדירקטור של הבנק המסחרי במינסק, אבי הטמיעה ואשר בנו ובתו התנצרו,– גם זה היה על פי חנוכו משכיל עברי, יודע עברית. והשליט על מחלקת החמרים במשרד המסלה, הר”י סירקין הנזכר, הלא היה גם סופר עברי מצוין, אשר לא רבים ידעו כמהו לסגל להם סגנון טהור וגם רענן. ובמצב זה טבעי היה הדבר, כי ימצאו להם בעיר ההיא הֵד כל הקולות של התנועה הלאומית, של רעיון הישוב שהיה מנסר כבר ברחובות היהודים. תלמידי הגמנסיה הלאומיים כבר נהיו לסטודנטים, והתלמידים הביאו מפטרבורג וממוסקבה דעות חדשות, רעיונות לאומיים, הכרה־עצמית אחרת. נוצרה תנועה בעיר נהיו קשרים עם וילנא, עם וארשוי, עם ביאליסטוק, גם עם אודיסה, ואני, בבואי אל מינסק נודעתי אל רבים מן החוגים הלאומיים, ומאליו התחדש בקרבי הרגש הצבורי־הלאומי.

והעסקים הביאו אותי לפעמים גם עד אודיסה, – אודיסה של ליליענבלום, שאותו הייתי מבקר ביום הראשון לבואי אל העיר הזאת. מפי ליליענבלום היו נודעים לי כל הפרטים של התנועה לישוב א“י, שהיו יותר מרגיזים מאשר מענינים. היתה שרשרת בלתי נפסקת של חתירות תחת הישוב, שתחילתן “ממקום קדוש” היו, מאת יקירי קרתא קדישא, עוברות דרך “מחזיקי הדת” בקובנה ואגפיה, ומוצאן היה בפטרבורג, ופֶה היה להן פרידלנד־קצנלסון. מלבד זה לא היה נחת גם בבית פנימה. ביאליסטוק לא נתנה מנוח, ואת הרב מוהליבר קשה היה להביא לתוך משמעת. פתאום הוא מתפרץ ועושה שבת לעצמו. קָץ הד”ר ל. פינסקר בנשיאותו מפני הסכסוכים והנרגנות, והוא מתפטר וחוזר ומקבל את הנשיאות. דברים עתיקים, אבל בשעתם היו מרגיזים מאד והיו שוללים כל רצון וכל יכולת לעבודה פוריה.

פעם אחת אמר לי ליליענבלום, כי יביאני אל איש אחד, אשר אך בשנים האחרונות התישב באודיסא, והוא הלל את האיש ויאמר לי, כי ראוי ורצוי הדבר כי אתודע אליו. "אדם מענין – אמר – ומה שמו? “אשר גינצברג” – ענני. הוא ובית אביו התישבו אך לפני איזה זמן באודיסה. באו מפלך קיוב, במקום שהיו אריסים של אחוזה גדולה. גם אביו, רבי ישעיה גינצברג, תופס מקום חשוב ונראה “בבית־המדרש הגדול”, בחוג הסוחרים החרדים באודיסה. ליליענבלום לא היה איש דברים, ולא תאר לי בצבעים את האיש, אשר אליו הוליכני; ברם ידעתי, כי לא ליליענבלום האיש, שיטריח את עצמו ואת אחר בבקור סתם, שאין לו ערך מיוחד. ואם אני בא עכשיו, אחרי עבור עשרות שנים, לחטט ולנקר בזכרוני את הרשומים של הבקור הראשון ההוא אצל האיש, שכל־כך קנה לו שם בספרותנו, – אין אני מוצא כמעט דבר. אולי מפני שכבר עד העת ההיא הייתי רגיל אצל אנשים בעלי צורה, שעמהם נפגשתי בימי שבתי בעיר הבירה; וגם הפעם ראיתי לפני איש הגון, מבלי להרגיש כתמים וצללים, אך נם נוגה ואורות לא ירדו עלי. אדם הגון,– ולא יותר. זכורני, כי בדרך בצאתנו ממנו ספר לי ליליענבלום, כי השפעתו של איש זה גדולה על חוג אנשים שונים, וכי הוא מטיף ליסוד אגודה מיוחדת מבין הקרובים אליו. “אני – אמר לי ליליענבלום – לא באתי בסוד כל הדברים, שהונחו ביסוד האגודה; ואולם יודע אני איש אחד, שגם נכון הוא לחדול מלעשן, כדי שתמצא ידו לשלם את המס הנחוץ, שתקנות האגודה קבעו אותו. אנכי – הוסיף איש שיחי ־ לא הייתי מוכשר להביא קרבן כזה”.

ואם כי, כמו שאמרתי, כל רושם חזק לא עשה עלי האיש הזה, אך, בכל זאת, לא עבר עלי אחרי כן אף בקור אחד באודיסה, שלא דרשתי לשכנו של אחד־העם, שלא התראיתי עמו. אז עוד טרם היה “אחד־העם”, לא יצא עוד אל שדה הספרות, והיה אך – אשר גינצברג, אבל נוחה היתה חברתו, ולא הייתי מוַתֵר עליה.

בעצם ובעיקר נשארתי כל ימי התקופה הקצרה ההיא בחוגם הצר של עסקי מסחרי, ואל הצבור ועניניו, אפילו עניני העדה בעיר מושבי החדשה, – לא היתה דעתי פנויה. נקודות־מגע ביני ובין הסוחרים בעירי היו קלושות מאד, ובאין קרבת נפש לא השתדלתי להתודע אליהם. זכורני, כאשר ילדה אשתי בן, אז הזמנתי אל “הברית” אנשים רשמיים, את הרב ואת הרב־מטעם וצרפתי למנין גם את הרופא, ומאנשי העיר כמעט לא ידעתי איש. התנכרתי אל בני העיר הזאת, שהמסורת הצבורית שלה לא היתה חביבה עלי, לא היה לה במה לקרב את לבבי אליהם. נמצאו אמנם אנשים טובים, שהשתדלו לעשות לי קצת פרסום על חשבון העבר שלי בעיר מולדתי מוהילוב וביחוד מתקופת פטרבורג. בסוף הקיץ, כאשר התחילו הימים “הנוראים” והחגים ממשמשים ובאים, נודע לי כי באחד הבתים בטבור העיר ישנו גם בית־כורלי, בית־תפלה למשכילים, וששני הרופאים היהודים בעיר הם גבאיו, והגבאים הזמינו גם אותי להמנות על המתפללים שם. וגם הסכמתי לדבר הזה, נצטרפתי אל המתפללים, ולפעמים גם דרשתי אצלם מעל הבמה לרגלי מקרים אחדים. אבל – אחר כל אלה – לא היו ולא נוצרו כל יחסים נפשיים אל אזרחי העיר ואף אל “משכיליה” ואף אל גבאי בית התפלה הכורלי, כביכול. אחד הגבאים הביא את ילדיו אל אגן הטבילה, וגם הוא התנצר בסוף ימיו, וגם בימי יהדותו הוא ושל חבריו,– איזו הן נקודות המגע בין האנשים האלה וביני, איש יהודי חדור רוח לאומי לכל מעמקי נשמתו?!

וגם העסקים לא הרשו לי להפנות את לבי לעניני צבור והכלל. העבודה התגדלה והתרחבה מיום ליום. העסק של בית הנסירה עלה מעלה מעלה. עבדנו יומם ולילה, בשני משמרות פועלים, בתי המלאכה של מסלת הברזל ליבו־רומני היו על יד תחנת הומל, וטבעי הדבר כי לאט לאט אנו נעשינו הקבלנים הראשיים של המסלה ההיא, שקנתה מאתנו הרבה חמרי־עץ. לא ארכו הימים, וגם עם הפקידות הראשית של המסלה הפולֶיסית התקשרנו, וקבלנו עלינו להספיק חמרי־עץ גם בשביל בתי־העבודה אשר היו לה אז בפינסק. אמנם גם חותני עבר להומל והתישב בתוכה, לאחר שגמר את חשבונותיו עם האכרים, שרכשו להם את האחוזה קזימירובה, וההנהלה הראשית של העסקים עברו אל הידים האמונות והמנוסות של חותני; אך היחסים וכל המשא־ומתן עם פקידות מסלות הברזל היו עלי, ונסיעות תכופות ותדירות היו לי למינסק ולוילנא. כרטיסי־נסיעה שנתיים היו נתונים לי חנם מאת פקידות המסלות, ויש שהייתי נוסע לוילנא גם פעמים בשבוע לרגלי העסקים שגדלו ורבו והצליחו. ובמצב כזה אין הלב פנוי לעבודה שבלב, לענינים המתהוים בעולם המחשבה הלאומית, לתנועות השאיפות הלאומיות. אין השכינה שורה מתוך טרדות המסחר, שאין לו בעולמו דבר מלבד שטרות וחוזים וזמני־פרעון, רפסודות וקרשים והתחרות עם קבלנים אחרים. ושכחתי את הצבור ועניניו, הסחתי את דעתי מכל הגיוני לפנים, מחשבותי ואמונתי בתחית העם והארץ, וכי היו ימים ואהבתי לאחוז בעט וידעתי לשום פה למערכי לבבי.

אך גם המצב הזה לא נמשך לעולם. באו ונקרו בחיי חליפות ותמורות, וסוף־סוף נהייתי את אשר הייתי. על כרחו האדם חי, על כרחו הוא מרגיש.


 

כו. אסוני, שובי אל הצבוריות    🔗

לא ריקם באתי לעיר הומל להתישב בתוכה. הבאתי עמדי שתי אבני שוהם ־ את בתי הילדה אשר ילדה לי אשתי במוהילוב, ואת בני יעקב־שמואל יאריך ד' ימיו הוא וביתו בארץ ישראל. הילד שנולד לי בהומל לא האריך ימים, וששוני בחיים היו שני הילדים, שנשארו לי אחרי שכבר קברתי שלשה… אלה השנים היו אישוני עיני, ונפשי היתה קשורה בנפשותם. אוהב אנכי בכלל את הילדים, יודע אני את רוחם, שיחם והגיגם, וחביבה עלי חברתם תמיד. אוהב אני את שאונם והמונם במשחקיהם, אזני בוחנת תמיד את פטפוטיהם, ולמרות זקנתי אבחר בחפץ לב לשחק עם הפעוטים ואבכר את סביבתם על הבאים בשנים. מכירי היודעים את חולשתי אל הילדים, אומרים תמיד, כי בי הלך לאבדון כשרון מלמד דרדקי או רופא ילדים, כי אין לך ילד “פרא”, אשר לא אוכל לו, אשר לא אמצא דרכים להסתגל אל משובותיו. לא תאריך לי השעה בשבתי בגן־ילדים, ואם אני עובר על פני בית־ספר בשעות ההפסקות, אזי יש אשר לא אוכל לזוז משם, לא תשבע עיני לראות בילדים המשחקים. ואם החיים ופגעיהם ידכאוני, טרדות רבות ודאגות יסובבוני, עצבי ירגזון והרוח הרעה תנוח עלי, ־ אז אמצא מנוס לי מפני מצוקת נפשי בחדר הילדים הפעוטים, ואלה אשר ישיבו לי את מנוחתי בשחקם, בעיניהם הצוחקות, בשיחם והגיגם. ומה נעים היה לי, אחרי ימות עמל וטרדה בבית הנסירה, בקרפף ובמשרד העסק, לבלות הערבים על יד שתי המטות הקטנות של הילדה והילד, הילדה בת שלש והבן בן שנה וחצי!…

והנה… קרוב לבית מגורי פרצה בערה, והילדה נשארה בחוץ שעות אחדות, ובלילה אחזה השעול. בבקר בא הרופא, והנה – אסכרה… נסיובא, תרופה למחלה זו עוד טרם הייתה אז. משחו הרופאים בסממנים בגרון הילדה, אך המחלה לא רפתה. מומחה לנתוחים לא היה בעיר ולא היה מן הרופאים אשר יעשה את הנתוח בגרון. עין בעין ראיתי את חמדתי הולכת למות, המחלה הארורה הקשה מכל מחלות ילדים, אסכרה זו, גוזלת מזרועותי את אוצרי היקר, ואין אומר השב. נכון הייתי לתת את נפשי כופר נפשה, אבל המות ידע גם הוא לבחור בטוב, – וגרון בתי נסתם והיא נחנקה ותמת… אל הקבר הפתוח הורדתי את הגויה הקטנה ועם נשיקתי האחרונה לה נפחתי גם חלק מנשמתי, חלק מחיי, מכל הויתי..,

ותדוד השלוה מנפשי, והתהלכתי קודר. בקיץ ההוא ילדה לי אשתי בת, אבל לא יכולתי לשוב למנוחתי. חסרתי טובה, חסר הייתי בחיים איזו נקודת־משען. ואז בא ראשונה בלבי החפץ לעזוב את הארץ ולצאת לארץ ישראל. והרעיון הזה מלא לאט לאט את נפשי נחומים על האסון אשר קרני, ומחשבותי על הנסיעה לארץ ישראל מלאו את לבי. גליתי את מחשבתי לאשתי וגם היא לא הניאה אותי מזה, בודאי מפני שגם היא נוכחה עד כמה הרעיון הזה מרגיע אותי קצת. אך מרגוע נסתר ממני. כריתי לבתי קבר קרוב אל המבוא לחצר הקברות למען אוכל, בתור כהן, לבוא ולתַנות לה, ובקורי במקום הזה נעשו תכופים. הקימותי מצבה על הקבר וכתבתי על לוח השיש את החרוזים האלה:

חלום נעים הוריך חָזיו:

גנה יפה, טללי אורות סביבה.

בַּתָּוך, מקום רב־תלמים יִרְוָיו,

דרך כל ירק, פלסה לה נתיבה

השושנה. ותיף, שלש שנים גדֵלָה.–

כשושנה, הה, נָבְלָה קָמֵלָה.

אך יגוני כִרסם את עצבי ויהרסם. השתדלתי להפיג אה צערי, הייתי בא בין אנשים, אך גם סוד עליזים לא השפיע עלי לטובה, ויש אשר דוקא שאון הקהל הרב הרגיז את סדר עצבי.

זכורני: בקיץ ההוא בא לעירנו הידעוני פלדמן. בתקופה שאני עומד בה היו שואלים אל הידעונים והחברה “העליונה” היתה שטופה בספיריטיזמוס. אפילו בחצר המלכות היו ידעונים, מגידי מחשבות איש ויודעי מסתרי לב. זה האיש פלדמן התפרסם בעת ההיא כאחד הידעונים ובאחד ערבי הקיץ הופיע על הבמה בעירנו להראות אותותיו ומופתיו. באתי גם אנכי אל התיאטרון לראות במחזה. הוא הראה כחו ליַשֵן אנשים ונשים ולהרכיב להם את רצונו, והאוביקטים מלאו את כל פקודותיו. האכיל צעירה אחת אבקת כינין, ויצו עליה כי יהיה הכינין בפיה מתוק מסוכר; קרא מחשבות, מצא חפצים נחבאים, ועוד מופתים בדומה להם. בשעת אחת ההפסקות נדברו בחדר המזנון על אודות הלהטים האלה, והתיחסתי אליהם בספקות, באי־אמון, וגם חשדתי קצת אם אין קנוניא בין בעל המופת ובין האוביקטים שלו… והנה נגמרה ההפסקה והתחיל החזיון שנית. פלדמן הסתובב לשם מה בין שורות הרואים במחזה, עבר גם על פני. הרגשתי בקרבי לאות, עיפות, נטיה לתרדמה. שעת הערב לא היתה עוד מאוחרת, אבל הרגשתי כי על עפעפי קופצת שֵנה… זוכר אני: מקומי היה בשורה השניה, הכסא הראשון על יד המעבר. על הכסא מלפני, בשורה הראשונה, ישב שר הז’נדרמריה. הרגשתי עיפות רבה, עד כי נשענתי בראשי על היושב מלפני, ומיד נפל ארצה הכובע. התעוררתי, והנה משמאלי, במעבר, נוסף עוד כסא ועליו יושב אחד ממכירי הרופאים, שגם הוא היה באולם. החלטתי לקום ולעזוב את החזיון וללכת לי הביתה. קמתי ממקומי, צעדתי שתים־שלש פסיעות עד הגעתי אל השורה החמישית. התעכבתי קצת על ידה, נדחפתי אל אחד הכסאות, שעליו ישבה גברת אחת, שנדחפה ממקומה. ישבתי רגע על מקומה, ותיכף קמתי ויצאתי החוצה, וקראתי לאחד העגלונים להביאני הביתה, אם כי על יד המבוא חכה לי עגלוני וסוסי.

ממחרת – “ותהום כל העיר”. הדבר היה כך. מסרו לפלדמן את הספקות שעוררתי בשעת ההפסקה, והוא בא והפיל עלי תרדמה, ויאמר לעשות אותי לאביקט של להטיו ונפלאותיו. אולם באולם היו מכרים רבים, אשר ידעו כי חלש־עצבים אנכי, ולכן מהר אחד הרופאים לקחת לו מקום על ידי, ובפלדמן התרו לבל ישתמש בי, וכי ירפה ממני. והוא אשר צוה עלי להתעורר משנתי, לקום ולגשת עד השורה החמישית, לדחוף מן הכסא את הגברת ולשבת רגע אחד על מקומה, ואחרי כן לצאת מן האולם ולקרוא לעגלון ולנסוע הביתה. ומה רב היה הפרסום אשר קבל פלדמן בעירנו על פי המופת הזה, בהיות האוביקט שלו איש למעלה מכל פקפוק של חשד.

הרגיעו אותי סוף־סוף העסקים, הנסיעות התכופות לרגליהם. בית הנסירה התפתח והוספנו מכונות־נסירה וגם מנוע יותר חזק העמדנו, והמסחר דרש ממני מרץ בלתי חדל, שהשכיח מלבבי לאט לאט את האסון אשר קרני. הימים ימי קיץ ועלי היה לבקר גם את הנמלים במעלה הנהרות, במקומות שהעצים מוכנים בשבילנו, וגם – ביחוד – במינסק ובוילנא במשרדי ההנהלה של מסלות הברזל. כרטיס־נסיעה היה לי לכל ימות השנה, כרטיס־חנם, בתוֹר קבלן, ויש שהיה עלי לבקר את הערים הנזכרות גם פעמים אחדות בשבוע. התראיתי עם אנשים, ומהם גם עסקני צבור תמימי־דעים, ונודעתי מכל הנעשה והנשמע בעולמנו, עולם “חובבי ציון”. אל הענינים האלה הטיתי עכשיו את אוני ביתר שאת, כי לא שבתי ממחשבתי על דבר מסע לארץ ישראל. בקיץ ההוא התראיתי בוילנא עם צדרבוים, אשר במקרה נפגשנו שמה. פעם נעתרתי לבקשתו של הרש“י פין ללכת לדרוזקניק להתראות שם עם הרב רבי שמואל מוהליבר ולקבוע מקום וזמן לישיבה מיוחדת בעניני חבת ציון. את הרש”י פין הייתי מבקר בכל פעם, שהייתי בא לווילנא, אם אך הזמן היה מרשה לי לעשות זאת.

ובעת ההיא היה לי מה לשמוע מפי הרשי“ף ומפי האנשים הסובבים אותו בנוגע לעניני חבת ציון. גם ועידת דרוזקניק וכל התקונים, אשר השתדלו אנשי צורה ואנשי מעשה להביא בפעולות הועדים של “חובבי ציון”– לא הועילו להעמיד את הענין על בסיס נכון. זו היתה עגלה שנרתמו לתוכה עוף ודג וסרטן, והד”ר ל. פינסקר, שעליו היה למשוך ולנהל את העגלה ההיא, הסיר מעליו את התפקיד הזה. מהרבנים נמצאו אשר כמו נסחפו עם זרם הרעיון הלאומי, אבל גם מהם היו כאלה, שגם הרב ר' שמואל מוהליבר לא היה די בטוח בעיניהם מצד הכשרות; ולא קל היה הדבר להשלים גם עם תנואותיו של הרש“מ בעצמו. את חיי הנשיא מררו מכל צד, ובסוף הקיץ הודיע בהחלט את התפטרותו, ולוילנא נקראה ועידה של באי־כח האגודות. זה היה במחצית השניה של חודש אב. אנכי לא ידעתי דבר על הועידה ונקריתי לוילנא לרגלי עסקי, וסרתי לבקר את הרש”י פין. מבלי לשאול את פי שלח הרשי“ף מכתב אל אגודת חובבי ציון בהומל והציע לפניהם כי יבחרו בי להיות צירם בועידה. ממחרת קבלתי תלגרמה מביתי, שלא אמהר לשוב הביתה ולחכות בוילנא למכתב נחוץ. המכתב בא, – וזה היה יפוי־כח מאת אגודת הומל בשבילי לועידת צירי “חובבי ציון”, ורק אז נודע לי, כי מאת פין היה הדבר אל בני עירי לבחוֹר בי. נשארתי לשבות בוילנא ואחת הסעודות אכלתי על שלחנו של הרשי”ף. הוא הראה לי את נכותו,– את הערכין של “אוצרו”, שהיה כותב אותם לילה לילה אל טבלאות שרד, ובבקר היה בא מזכירו ומעתיק אותם אל הניר. זכורני: הוא הראה לי את המלה “קשט”, שהוא באר אותה כמו “קשת”, והביא ראיה לדבריו ממקום נחבא אחד בירושלמי. העזתי פנים ושאלתיו: מאין ואיזה הדרך מצא את המלה במקום נדח בתלמוד ירושלמי? ועל זה ענני הזקן חמודות: “חביבי, אם מניחים, אזי מוצאים. מאז מלאו לי ט”ו שנה ועד היום לא עליתי על מטתי קודם שתים אחרי חצות הלילה ולא בקרתי מעודי חזיונות ולא הוצאתי נשפים לבטלה. ואני מוצא מה שהנחתי…"

ונאמרו הדברים בלי התהדרות, וראיתי לפני זקן שקנה חכמה בכל שעור קומתו.


 

כז. אספת וילנא    🔗

את פרשת הועידה הוילנאית עלי לבאר כעין חומר לתולדות תנועתנו הלאומית, ועלי להתעכב עליה.

מחוללי תנועת התחיה בתקופתה הראשונה, המתחילה ברוסיא מראשית שנות הארבעים למספרנו, היו מתוך “המשכילים”, ביחוד מקרב צעירי האינטלגנציה העברית. “בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו”, קרא המשורר יל“ג, בראותו את תלמידי בתי־מדרש הגבוהים ויתר צעירי ההשכלה קושרים כתרים לקונם, לקדשי עמם ולרעיון תחיתנו. עובדה היא, שראש המדברים והמעוררים לישוב ארץ ישראל אחרי הפרעות ביהודי רוסיא בשנת תרמ”א, – היה השבועון “ראזסוויט”, עתון בשפת רוסיא, עתוֹנה של האינטלגנציה היהודית, זו שהיתה שואבת את כל ידיעותיה על היהודים ועל היהדות דרך צנורות השפה הרוסית. ליליענבלום, ולפעמים גם שפ“ר, היו זקוקים לכתוב ולפרסם את דבריהם בשאלות תחיתנו בשפה הנכרית, כי ביחוד היו דבריהם כלפי הקהל הקורא רוסית. הן “המשכילים” העברים, הזקנים שבהם, כמו גוטלבר, ואפילו עורכי “הצפירה” וגם “המליץ” לא מהרו לתת את ידיהם אל החובבים את תנועת התחיה, ואפילו עם יהל”ל היה עלי להכנס בפולמוס.

ועוד יותר מאשר “המשכילים” העברים, עמדו מרחוק לתנועה הלאומית החרדים. גם אלה מהם, שראו בענין ישוב ארץ ישראל את האפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ, מבית מדרשם של רבי הירש קלישר ורבי אליהו מגרידיץ. – גם אלה לא היו נוטים להשתתף עם הצעירים, האומרים “לדחוק את הקץ ולעלות בחומה”. אנחנו כלנו היינו חשודים בעיניהם, ולא על חנם: הן לפי דרכי חיינו לא היו יכולים לראות אותנו כראות בעלי־תשובה באמת; הן מלבד “הרעיון”, הלא נשארו הצעירים “הפלשתינאים”, כמו שנקראנו אז, רחוקים מחיי עמנו והשקפותיו ככל בני הטמיעה. הן היהדות החרדית אינה יודעת יהדות “לשיעורין”, וגם עתה לא תוכל להשלים עם פריקת עול מצוות אפילו של בוני הארץ הכי־מסורים לה, ואף כי אז, כשהיה אך “רעיון”. הן גם לאחר שכבר נוסדו והתקימו המושבות הראשונות בארץ ישראל היה על המנוח הקדוש מר אברהם־יעקב סלוצקי לחזור ולאסוף היתר של “מאה רבנים” לעלובה זו, לחבת ציון המעשית, כדי שלא יוסיפו החרדים להתנגד אל התנועה החדשה הזאת.

מתוך כלל החרדים היו יוצאים. מקרב גדולי הרבנים אז נמצאו אחדים, אשר נתנו ידם אל הרעיון של ישוב ארץ ישראל במובנו הלאומי, כמעט מראשית הופעתה של התנועה. אחד המיוחד שבהם, רבי שמואל מוהליבר, ידע את התנועה הגדולה הזאת בכל היקפה, לכל עמקה ותוצאותיה, לכל דרכיה ההיסטוריות. הכיר הרב הגדול הזה וידע, כי מטרת התנועה ושאיפתה – תחיה, תחית העם והארץ, תחית הרוח והרגש של עם ישראל על אדמת ישראל, שלילת הגלות לכל מראותיה וחיוב הגאולה השלמה. היו אמנם עוד שנים מאנשי השם שבין הרבנים ברוסיא, אשר נתנו אז את ידם אל תנועת הישוב: רבי יצחק־אלחנן ספקטור ורבי נפתלי־צבי יהודה ברלין. ואולם הראשון לא היה מעולם פועל אקטיבי, ובתוך הסביבה הקובנית היו משפיעים מטפוסו של יעקב הלוי לפשיץ ואנשי “מחזיקי הדת”, שהיה הרב מקובנה תפוס אצלם, והם הרחיקו אותו מהשתתף בעבודה זו. הרב ברלין, הנצי“ב, היה מסור לתנועה החדשה הזו בכל לבו הטהור, אך היה תמיד “עמוס בעבודה”, כמו שהיה רגיל לחתום, עבודת הישיבה הגדולה בולוזין אכלה את כל עתותיו, ובשביל זה התרחק מעבודה צבורית כללית עולמית, כמו שהיתה מוכרחת, על פי טבעה, להיות תנועת חבת־ציון. רבי שמואל מוהליבר, להפך, לא אהב מעולם להיות נחבא רק בד' אמות של תורה. הוא ראה את העולם וידע להתהלך עם החיים. בהיותו יליד עירה ליטאית נתקבל בכל זאת לרב ואב”ד בקהלה גדולה שבפולין, בראדום העיר, היה נואם מעל הבמה וגם פרסם בעתונים מאמרי פולמוס, והיה מסופריו הקבועים של “הלבנון”. בעניני חו"צ היה עובד אקטיבי. נסע לפטרבורג, וגם ללונדון ולפריז, והיה אחד מן המיוחדים, אשר עשו לנו את הנפש הגדולה, את נפש בנימין בן יעקב, את הברון ראטהשילד, שכלנו מתפללים לאורך ימיו. רבי שמואל היה גם מן המשתתפים באספת קטוביץ, ונהיה לעמוד התיכון, שכל היהדות החרדית המשתתפת בחבת ציון נשענה עליו, והבטיח להחרדים את היסוד הדתי בכל התנועה החדשה הזאת.

אבל אם שדרות החרדים דאגו להיסוד הדתי, הנה נאורי העם וצעיריו שאפו אל עבודה לאומית מקיפה, שאין רבנים מוכשרים למלאותה. מנהיגם של הנאורים היה הד"ר ל. פינסקר וליליענבלום נביאו. פינסקר הבטיח את הסדרים האירופיים, את האינטלקטואליות של התנועה. הצעירים והנאורים לא חפצו, לא חשבו ללכת “לקנוסה”, ואך אל האור, אל המרחב. אמנם, הכירו הנאורים בצורך למשוך אל התנועה את ההמונים, את השדרות הרחבות של היהדות ובגלל זה השתדלו העסקנים למשוך אל זרם התנועה את הרבנים, בתקוה כי אלה ישפיעו על הקהל להטותו אל תחת דגל התחיה; אבל חלילה היה להם למסור את הענין הלאומי היקר בידי הבטלנים, שאינם יודעים פרק בסדרי תנועת עם, ורק סעיפי “שלחן הערוך” נר לרגליהם. והרבנים, שנענו להתנועה, שאפו דוקא להתיצב בראש הענין, לקחת בידיהם את רסן ההנהגה, באמתלא למען הגן על טהרתה של התנועה.

באופן זה לא חדלה כל הזמן התנגשות תמידית בין “האראלים והמצוקים”, מלחמה בעד השלטון על הענינים. במקרים כמו אלה, אין הלב מגלה לפה את המחשבות, ואל שדה המלחמה מוציאים נמוקים שונים, וגם משתמשים בתכסיסים שונים, לא תמיד טהורים. נרחב הכר לכל מחרחרי ריב ופוליטיקנים, ובקיץ תרמ“ט “הצליח” הדבר להביא את הד”ר פינסקר לידי התפטרות, ונקראה הועידה לוילנא להחליט על דבר גורלה של ההנהגה בעתיד. אנכי הייתי רחוק מכל הענין, מכל התהפוכות ומסתרי ספיחי המדון, ואל האספה באתי כאחד מן “הקרואים והולכים לתומם”. לא ידעתי לא חילק ולא בילק, לא את שאיפות העסקנים באודיסה ובוארשוי, ולא את החתירות היוצאות מביאליסטוק. הייתי בטוח, כי מתאספים ראשי חובבי ציון ומזמינים את צירי האגודות השונות בערים ובעירות לתת לפניהם דין וחשבון מהנעשה וכי ידונו על המעשים שעליהם לעשות. בערב האספה נזדמנו למלון שלי הצירים ממינסק, הר“י סירקין ותלמיד האוניברסיטה שאול גינצבורג, רבי איסר־בר ואלף מקובנה וליליענבלום, ועבדנו סדר־היום לאספה, והציעו לפני כי אהיה אנכי המזכיר, ואת הרש”י פין נבחר ליושב־ראש. הישיבה הראשונה נקבעה במלון, שבו שכן הגר“ש מוהליבר. לשעה הקבועה נתאספנו כלנו אל המקום המיועד, והנה על הספה בראש השלחן התישבו להם שני הזקנים, הרב מוהליבר והרש”י פין, והציע הר“י סירקין כי הרב יהיה נשיא הכבוד, ומנהל האספה יהיה הרשי”ף. הרב נעלב ואמר, כי הוא יודע תורת ההנהלה יותר מאחרים. הגרש“מ הביא עמו שני אנשים מביאליסטוק: את ר' יעקב בכרך ואת ר' יצחק־אייזיק בן־טובים. קרוב אל מושב הזקנים יחד לו הר”י בכרך מקום על יד שלחן מיוחד, ומפני שהוא היה מזכירו הפרטי של הגרש"מ, ובהיות שאיש לא הציע בחירת מזכיר לאספה, אחרי שיצאה אי־נעימות קצת בבחירת יושב־ראש, לכן לא רשמתי אני דבר, ולא מלאתי את תפקידו של מזכיר. ומה השתוממנו לראות אחרי גמר האספה, כי גם בכרך לא רשם כלום מכל אשר דברו, נשאו ונתנו בעת האספה.

בכלל נוצרה תיכף, בישיבה הראשונה, אתמוספירה בלתי טהורה בנוגע ליחסים שבין העסקנים. ליליענבלום הביא עמו תכנית לעבודה, ובמקום פינסקר שהתפטר בהחלט הציעה אודיסא את ר' אברהם גרינברג לראש. אל האספה באו צירים אשר לא עלה על דעתם כי צריך ואפשר להעביר את מקום המרכז מאודיסא למקום אחר. סירקין, ולדימיר טיומקין, פלעקסר, אנכי, אפילו ואלף מקובנה ולונץ מריגא – כל אלה היו אנשים, שהסכימו לעבוד עבודת הרעיון עם החרדים, אבל לא תחת מרותם ושלטונם של אלה. ומה מוזר היה בעינינו, כאשר ראינו את הגר“ש ועושי רצונו משתדלים, לא פחות ולא יותר, לקבוע את המרכז בביאליסטוק. הגיונם היה כך: הנה כל זכותה של אודיסא היתה בגלל הד”ר ל. פינסקר השוכן בתוכה; ובהיות שהד“ר פינסקר התפטר, הרי אין עוד כל צורך בעיר זו, וצריכים להעביר את המרכז לאותו המקום, ששם נמצאת התמונה היותר משפיעה של התנועה – הרב מוהליבר. זאת אומרת: להסב את גלגל התנועה אחורנית, להכניסה אל תוך אינטרסים של בהמ”ד, לעשותה לאחד המקצועות של בית־דינו של רב, בעת שכל שאיפתנו היתה להגדילה ולהרחיבה ולעשותה לתנועת־עם, להשקפת־עולם. וכבר בישיבה הראשונה נוכחנו, עד כמה קשה יהיה לאנשי תרבות לעבוד עם אלה, שהבטלנות נעשתה להם לטבע שני, שלא נתחנכו על הסדרים הרגילים. הגרש"מ לא חפץ לדעת כל סדר־היום של האספה, לא ידע את הסדרים האלמנטריים של ישיבות פומביות, מזכירו לא נהל כל פרוטוקול, המשתתפים בישיבה נכנסו אחד לדברי חבירו, עד כי סוף־סוף ראינו צורך בדבר להוציא את מושכות האספה מידי הרב כדי שלא תתנון. ביחוד עשינו את זאת, באשר ראינו כי אנשי הרב נכונים לשום אל מול פני המלחמה החזקה את ליליענבלום. האנשים הטובים האלה לא יכלו להשלים עם הרעיון, כי הכי פעיל בענין ישוב ארץ ישראל הוא – ליליענבלום, בעל “ארחות התלמוד”, מחבר “קהל רפאים”, זה אשר היה בזמנו מגור לכל הרבנים והחרדים, זה אשר דרש תקונים בדת, ויהי סמל השאיפות לחיים חדשים ומחודשים. חטאים של בעל “חטאות נעורים” אינם נשכחים על נקלה. הרבנים והעסקנים החרדים נשארו בדמותם ובצלמם של אלה, שהיו בעיר וילקומיר עשרים שנה קודם אספת וילנא. הם ושמריהם עמהם לעולם.


 

כח. החלטתי לבקר בארץ ישראל    🔗

הישיבה השניה היתה בביתו של הרש“י פין. העתירו עלי החברים, ואני קבלתי עלי את המזכירות, והשתדלתי להביא את כל האספה אל תחת סדרים קבועים. לא נתתי להתפרץ מתוך הסדרים האלה אפילו את היו”ר בעצמו, את הגרש“מ. זה היה תפקיד קשה עד מאד. כל הזכרה להנרש”מ אל הסדר, אל סדר־היום, אל השאלה שאנו עומדים בה, שאין לערבבה בשאלות אחרות,– כל זה מצדי היה נראה להגרש“מ כחוצפה, כעזות פנים של צעיר הקופץ מול גדול וטוב ממנו. אבל רוב המשתתפים אשרו את מעשי ויעודדוני לשמור על הסדרים באספה. לאט לאט יצא, שאת האספה כמו אני נהלתי, אחרי שאני רשמתי את החפצים לדבר, ואני הכרזתי על תורם כי הגיע, ומפני שהאנשים המנומסים באספה, והרש”י פין בראשם, נכנעו תיכף אל הסדרים, היה גם על הגרש"מ להשמע אל הלמות העפרון מעל שלחן המזכירות,

יתר הישיבות היו בביתו המרווח של אחד החובבים המקומיים. מר ישעיהו ב“ק, אחיו הגדול של ב”ק הידוע מסיעת הקדאי“ם ברוסיא בתקופת תנועת השחרור בארץ ההיא בשנות 1905־6. מר ב”ק היה במקרים רבים גם המפשר בין הסיעות המתנגחות. וחומר להתנגשות היה די והותר. כל הזמן שהנאספים דנו על השאלות הרגילות, על הדו“ח של מעשי הלשכה האודיסיאית, על הועידה הקודמת בעיר דרוזקניק, ואם כי הטענות והמענות היו חריפות לפעמים,– בכל זאת עוד עברו הדברים בשקט. ליליענבלום בתשובותיו הברורות סתר את הקטיגוריא מצד החרדים, ואת העקיצות הניח בלי תשובה. ואולם לאחרונה עלתה השאלה, שאלת השאלות, יתד הועידה: מי בראש ההנהגה? ונקרא מכתבו של הד”ר פינסקר ע"ד התפטרותו, והצעתו לבחר במקומו את ר' אברהם גרינברג. שעות רבות דברו והתוכחו על דבר אפן ההנהגה. מצד אחד עמדנו אנחנו על דרישתנו לשמור על אפיה הלאמי של תנועתנו וכי מקום המרכז ישאר באודיסא, במקום שנהיה בטוחים גם בסדרים נאותים ושלא יזרקו על כל התנועה “מי מקוה”; אבל גם הרבנים מצדם הם שאפו לקחת אל תחת ידם את הענין הגדול הזה, הלוקח לבבות ומושך אחריו המונים. היו רבים אשר אתנו מאשר עם הרבנים. גם נואמים בעלי כשרון מקרב הצעירים יצאו להגן על עמדתנו, ומר זאב לונץ מריגא דבר תוכחות מול הרבנים וקרא להם, כי גם הם צריכים לותר על דרכיהם, כמו שאנחנו מותרים הרבה הרבה מכל הרגלינו לטובת הרעיון, וכי גם החרדים צריכים ומחויבים להביא קרבן ולהתפשר עם המשכילים, השבים אל עמם ואל תקותו הגדולה. “הנה – אמרו אחדים מהנאספים – הלא באנו לעיין בכל השאלה הזאת, במי לבחור. הבה איפוא נגש אל הבחירות”.

בתור מזכיר פזרתי על השלחנות גליונות נייר, והודעתי כי אנו נגשים לבחירות. “אם כן – אמר הגרש”מ, ויקם ממקומו – איני רוצה כלל", והוא עזב את הנאספים, ויצא מן האולם. מבוכה קמה בקרב הצירים. למראה הרב היוצא מתוך האולם נרגזתי ונרעשתי מאד, ובכל כחי הורדתי את אגרופי על השלחן לפני, וקראתי בקול אל היושבים באספה:

– השארו על מקומכם! הוא ישוב אלינו! – והצירים נכנעו לקול פקודתי, ואיש מהם לא עזב את מקומו.

– הישיבה נמשכת – הודעתי, והרש“י פין, שנשאר גם הוא על מקומו בראש השלחן, היה נכון להמשיך את רשימת המתוכחים. אנכי מסרתי ברגע זה את המזכירות לליליענבלום, ובקשתי רשות הדבור, והצעתי הפסקה לרבע שעה. ההצעה נתקבלה, ויצאנו אל יתר החדרים. שם חכה גם הגרש”מ, אשר את הבית לא עזב. באותו מעמד ספר לנו שפ“ר, כי אותו הדבר היה גם באספת קטוביץ; גם שם נסה הגרש”מ להטיל את מרותו על הנאספים בזה שהוא יצא מאולם האספה, אבל אחר כך התפיס ושב. נסה הרב לדבר קצת קשות בשומו פניו אלי, אך “מצא החרמש את האבן”, ויחדל. “צעיר שובב” – בודאי חשב בלבבו, ומוטב שלא להתוכח עמו. וכאשר אמרתי כן היה: אך נגמרה ההפסקה, והצירים התחילו לשוב אל האולם, שב גם הגרש“מ אל מקומו. ר' איסר־בר ואלף הגיש לי נוסחא של הצעה מפשרת, והראיתיה לסירקין ולליליענבלום, ואותה מצאנו לאפשר לקבלה. הלשכה הראשית נשארת באודיסא, וגרינברג הוא נשיאה, והרש”י פין והגרש“מ חברים לו. על הנייר זכיות שוות לשלשתם, אבל למעשה הלא ידענו, כי הכֹח בידי הלשכה הראשית, והיא הנותנת כוון לכל מהלך הענינים. מכל המשא־והמתן ומהלך הענינים בזמן האספה הוברר לנו: א) שהגרש”מ אמנם שואף מאד להיות שליט על עניני חבת ציון ולהיות מנהל התנועה, אבל אסור היה למלא את שאיפתו זו. סביבו אין אנשים הגונים ומוכשרים לעבודה לאומית גדולה; כלם או בטלנים מטפוסו של יעקב בכרך, או נרגנים ומחרחרי ריב, כאלה הסובבים בקובנה את בית דינו של רבי יצחק־אלחנן, או – לאחרונה – אנשים פעוטים ותמימים, עפר תחוח, שמהם קשה לעשות לבנים לבנין, ואף כי שיהיו הם הבונים. העת ההיא היתה “עת לבנות”, התנועה לרעיון הישוב גמלה, ועל ראשיה היה להוציאה למרחב, מחוץ לכתלי הלשכות ו“אהלי משה”, ואין זו עבודה לביאליסטוק ולהרב החונה בק“קה. ב) שהגרש”מ הוא אדם ישר, ואל רעיון הישוב הוא מסור בכל לב באמת, והרעיון והצלחתו חביבים עליו יותר משאיפתו לשלטון, והשתתפותו מועילה. והוא גם מפותח עד כדי להבין, מצד אחד, שלא באפס יד יוכל להכריע את הצעירים החדשים ומצד השני – הכיר בכל הערך הגדול של השתתפותם של הכחות הרעננים בתנועה. למשל: באספה הוילנאית “התגלה” בפעם הראשונה זאב טיומקין. ואם כי בודאי לא הבין הרב הרבה מכל הנאומים שלו, אבל המבטא המלא עוז, הלהבות שהיה חוצב בדבריו, הקסימו גם את הרב, והוא הבין כי הנה האנשים, אשר ימשכו המונים אחריהם.

ומדי דברי באספה הוילנאית אני רוצה לרשום עוד דברים אחדים.

דבר האספה התפרסם אז ורבים הביטו עליה כעל הופעה בחיינו הצבוריים־הלאומיים, שראויה לתשומת־לב מיוחדה. הבחורים מקרב משכילי הישיבות שתו סביב לאולם האספה, ובצמאון תפשו את הנעשה שם. זכורני, כי מקובנא באו ברגל אחדים ובהם המנוח אריה ליב הורוויץ, זה שעבר אחר כן לארץ ישראל ובנה בה את ביתו. מחזה כזה ראיתי שמונה שנים אחרי כן, בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזיליאה. גם אל הקונגרס באו סטודנטים ברגל מהיידלברג ומיתר הערים, ששם היו מתלמדים צעירי המשכילים, אשר הביאו את חבתם לציון אולי מתוך הישיבות בליטא.

האספה הוילנאית, באחת מישיבותיה, שלחה אותי ואת טיומקין לברך את הסופר קלמן שולמן, שחגג אז את יום מלאת לו שבעים שנה. טיומקין נאם לפניו כיד הדברנות הטובה עליו וגם מסר לבעל היובל סכום כסף, שהביא מעיר מושבו. ואני,– אני ישבתי ושתקתי. כל ענין “היובל” היה מופרך אצלי. לא מפני שבעת ההיא כבר־כבר השתחררתי מן ההשפעה של המליצה התנכי“ת, אך מפני שלפי הידיעות שבידי הקדימו את החג כשנתים. בשנה ההיא מלאו לרש”י פין שבעים שנה, ומוקיריו קראו נדבות לצורך צבורי, ונאסף סכום הגון. אז באו ידידיו של קלמן שולמן ולמדו קל־וחומר: ומה הרשי"ף, שאינו זקוק לתמיכה ושקוראיו הם אנשי מדע – נאסף לכבודו סכום כזה, הנה קלמן שולמן שקוראיו רבים וגם יכריזו על מצבו החמרי הדחוק, על אחת כמה וכמה שירבו מתנדבים להרים תרומה. אלא מאי – עוד טרם מלאו לו שבעים שנה; אבל כשם שאפשר לדחות כך מותר להקדים שנתים…

וכאשר נגמרה האספה ועזבתי את וילנא, נגמרה ההחלטה בלבי לעשות את מסעי לארץ ישראל ויהי מה. עין בעין ראיתי ונוכחתי, כי אך חטא ופשע מצד אנשים, הנושאים את נפשם להיות ראשים ומנהיגים של התנועה, ואיש מהם לא ראה את הארץ. מכל הנאספים בוילנא שדנו ארוכות ורחבות על הישוב ועל שאלותיו לא היה אף אחד אשר בקר את ארץ ישראל בכלל ואת המושבות בפרט. גם עכשיו אני אומר, כי לא לפינסקר ולגרינברג ולברבש, ואפילו למשה ליב ליליענבלום לא היתה רשות מוסרית להיות שופטים בעניני הישוב, שאותו לא ראו בעיניהם. ביום האחרון לאספת וילנא בא אל הועידה ר' אליהו קופלמן, שאך זה עתה שב מארץ ישראל, וכמה שמחו האנשים לקראתו, ואיך צדו מפיו אילו ידיעות על דבר הנעשה שם. נוכחתי, כי האנשים מגששים בחושך, והם אומרים להיות מורי דרך, והם מחליטים מה לאנשי עקרון לעשות וממה יחדלו, והם דנים את בני ביל"ו אשר בגדרה, והם מוציאים משפט בדבר הריבות אשר בין הפקידות של הנדיב ובין האכרים. בושתי לראות אנשים, אשר שבילי הישוב נהירין להם כשבילי דרקיעא או כשבילי דנהרדעא,– שאין להם כל מושג מהנעשה, ובשום אופן לא חפצתי להיות כאחד מהם – ונוכחתי עוד, כי לנו עסק עם גרעין בריא, כי הענין יצא מגבולות הרעיון המפשט. ושהישוב החדש בארץ ישראל אינו משאת־נפש, כי אם עובדה, דבר שבממש. הן אני עתונאי מנוסה, יצקתי מים על ידי עורכים בעיר הבירה, ומי כמֹני יודע כמה מעטים האחוזים של אמת בכל “המאמריסתיקה”, כמו שיקרא לזה פרישמן, של הכתבנים שלנו. ולא האמנתי אמונה שלמה במציאותן של המושבות ובהתישבותם של חלוצינו אז על הקרקע. ואם האמונה השלמה לא היתה בי,– איזו הדרך אוכל להרכיבה לאחרים. אבל מכל אשר לקחה אזני בועידת וילנא הוברר לי והאמנתי, כי אמת נכון הדבר, ובארץ תקותנו הולך ונוצר זה, אשר אליו חכינו, אליו התפללנו, והדבר הזה קורא בכח ובהדר לכל איש לבוא לעזרתו, לקחת חלק בו, והנוי והנצח לכל אשר ישתתפו בו.

שבתי הביתה והתכוננתי אל הנסיעה. ואך כלו ימי חג האסיף יצאתי לאודיסא, ובראש־חדש חשון תר"ן עליתי על האניה.


 

כט. הנסיעה    🔗

את תכנית מסעי ערכתי לי בעזרתו של זלמן־דוד ליבונטין רעי. בכונה תחלה לשם זה הלכתי למוהילב, ושם סדר לי ליבונטין את פרשת המסע לכל פרטיו. סדרתי לי רשימה מפורטת של שאלות רבות שהייתי רוצה לברר אותן לי בהיותי בארץ ישראל ובבקרי את המושבות. למה אכחד, והלא “חובב ציון” הייתי ובכן רק הנעשה בארץ ישראל בשמונה־תשע השנים האחרונות היה לפני, וכל דברינו ושיחותינו היו המושבות ותושביהן. כך, לפחות, חשבו אנשי סביבי, ואולי גם אנכי. אחר כן, כבואי אל הארץ, היתה רוח אחרת עמדי. מתחת לסף המחשבה וההכרה יצאו רגשות אחרים, והמושבות והיושבים בהן פנו מקום להם, לאלה הרגשות אשר שפכו ממשלתם עלי. אבל – זה לא מעניני עתה, ולא אפריע את הסדר.

את הרשימה שסדרתי לי שלחתי אל הרש“י פין, והוא אִשר אותה ויברך אותי על דרכי, וישלח ברכתו גם לאשתי, וידבר אליה טובות, ויעודד את רוחה לבל תדאג לי. באודיסא קניתי בבתי מסחר הספרים כל אשר מצאתי בנוגע לארץ ישראל, אבל כמעט כלום לא היה אז לא בעברית ולא ברוסית. בשפה הרוסית מצאתי איזו ספרים הוצאת החברה הפרבוסלבית, אבל את אשר בקשה נפשי לא מצאתי בהם. באניה רכשתי לי מקום במחלקה השלישית, כי הכרטיסים למחלקות הראשונה והשניה היו בצירוף המזון, שלא השתמשתי בו. אבל גם במחלקה השלישית סדרתי לי את מקומי כיאות, שטחתי לי עליו מזרון שקניתי באודיסא, שמתי סדין ושמיכה וכר מראשותי, וטרם צאתי לדרכי עשיתי לי ארגז מיוחד, ומכסהו מלמעלה בהיפתחו היה כעין שלחן לכתיבה. מטבעי אינני מפונק ויכול אני להסתגל אל כל מצב, והרגשתי את עצמי לא־רע על מקומי במחלקה נמוכה זו, החסרה באמת כל נוחיות. הן אנשים למאות באניה זו משתמשים במחלקה השלישית, ואך יחידים ועשרות נוסעים להם במחלקות העליונות. ונזכרתי את המסעות בים לפני שנים־שלשה דורות באניות תורן, מסעות שהיו נמשכים חדשים שלמים והאניות היו משחק לגלי הים בשעת סערה, ובכל זאת היו יהודים הולכים לארץ ישראל. – זו אמנם היתה לי הפעם הראשונה ללכת ארחות ימים, וגם אמרו לי כי בחדשי האסיף הים סוער לפעמים קרובות, אבל אנכי החלטתי לבלי לפחוד מפני כל זה, וגם אחד הרופאים בהומל נתן על ידי סממנים שונים נגד מחלת הים. האניה היתה רוסית, ותיכף התודעתי אל אחדים מן הנוסעים, ובים השחור הרגשתי את עצמי על האניה כמו בסביבה רוסית, סביבה רגילה בשבילי. ביחוד התקרבנו עם שנים רוסים, אחד שכני במחלקה השלישית והשני מן המחלקה הראשונה. הראשון היה פעם בארץ ישראל, וגם ידע לדבר ערבית. הוא היה בן אחד הקולוניסטים הגרמנים בפנים רוסיא, באחד מפלכי הואלגא, וקרוביו היו מ”בני ההיכל", מאלה אשר התישבו בארץ ישראל ויסדו להם שם מושבות. הוא למד אותי קצת ערבית בדרך. השני היה צעיר רוסי, בן סוחרים, שאך זה ירש את מסחר אביו, ובהיותו “מבקש אלהים” ונוטה להזיה ולמיסטיקה, הלך אל הארץ הקדושה, בתקוה כי שם יעור עליו הרוח מן הקבר הקדוש. הגרמני והרוסי היו שני הפכים בדעותיהם בעניני דת ואמונה, והיו שניהם מתוכחים לפני, ועלי היה להמתיק את הליצנות הגסה של הראשון וגם לעורר ספקות קלות באמונתו הפשוטה של השני.

אך עברנו את ים השחור ונכנסנו אל המפרץ הקושטאי – נשבה עלי רוח אחרת. כשני ימים עשינו בבירת תורכיה. האניה הרוסית עוד היתה בעיני כחלק מאדמת רוסיא, ואך על אדמת קושטא הרגשתי ארץ נכריה, “חוץ לארץ” מולדתי, מעבר לגבול. הרגש הזה היה אז חדש עמדי, כי זו היתה לי הפעם הראשונה לצאת מגבול המדינה וחוצה. בקושטא עלו על האניה נוסעים חדשים, בהם גם יהודים ההולכים לארץ ישראל. התודעתי אל אחד, שהוא כבר היה בארץ ישראל, ולא רק היה סתם, כי אם גם השתתף בבנין הישוב החדש. זה – ר' משה־דוד שוב, אחד ממיסדי “ראש פנה”. זהו אוצר בלום בשבילי. יהודי חביב, מן הטפוס הטוב של “הקורא הנכבד”, חדור כלו הרעיון הלאומי לכל עמקו. בין יהודי רומניה ויהודי רוסיא אין כמעט הבדל בולט, ההבדל פחות מאשר בין היהודי הליטאי והיהודי הפולני. מפי בן־לויתי זה שמעתי גם שירים עברים חדשים, אלה השירים שאינם נכתבים ונקראים, אינם נחשבים על הספרות, כי אם מזמרים אותם, – שירים באמת. שעות שלמות אנו יושבים ומבלים את ימי הנסיעה בשיחות על אודות כל המענין אותי בארץ, שאליה אנכי נוסע, נושא את נפשי. – ועל האניה גם טפוסים אחרים, אשר את שמעם שמעתי הרבה, אבל לא ראיתים. אני קורא בספר עברי, ועל ידי מתהלך אדם כבן שלשים, ואני רואה בחוש כי שואף הוא להכנס בשיחה עמדי. הלז לא התאפק לאחרונה והתחיל לדבר אלי “בלשון הקודש”,– אז עוד לא קראנו לה “עברית”. לא את הכל הבנתי תיכף, – מבטאו היה זר לאזני, – ושאלתי אה הדובר אלי לשמו, והנה, זה יהודי ספרדי, בן קושטא, נוסע מצרימה. סוחר צעיר, נוסע במחלקה השניה. החל מקושטא היו מוכרים כרטיסים למחלקות העליונות גם בלי מזונות, אחרי שגם המושלמים אינם אוכלים לחם עם הנוצרים. גם היהודי הספרדי מתפרנס מן הצידה לדרך אשר בצקלונו, ויש שאנו מצטרפים לסעודה אחת. הוא מבקר את מצרים לעתים קרובות, אך לארץ ישראל לא סר אף פעם. מכל התנועה הלאומית אין לו כל מושג, ועל דבר יסוד המושבות לא שמע. הוא היה בטוח, כי אנכי נוסע ארצה ישראל לשם עסק ומסחר, ולא האמין לשמוע כי עושה אני מסע של טיול.

יתר התחנות שבהן עמדה אניתי לא השאירו בלבי כל זכרון מיוחד. אפילו איזמיר, שבה ירדתי וסרנו לבית־אכל יהודי, לא לקחה את לבבי, אם כי הנמל והרחוב לכל אורך הנמל והסביבה יפים עד מאד. אין לי בינה יתרה במראות הטבע, ולא להזין את עיני במחזות מצוינים אני הולך. גם המאכלים המזרחיים בתערובת שמן מרובה לא נעמו לחכי. רק היין האיזמירי שמח את לבבי, וממנו לקחתי עמדי גם אל האניה.

אחרת היתה אך באנו מצרימה, לאלכסנדריה. מצרים הן היא מן החומש, מצרים היא כמעט שלנו, נזכרת אולי יותר מירושלם בכל קידוש בתפלה, נזכרת שש־מאות שבע־מאות פעם בתנ"ך שלנו. וגם אלכסנדריה של מצרים, – זוהי שקלוב – וילנא – אמסטרדם – לבוב – פראג ביחד. אף רגע לא חפצתי להשאר על האניה, וירדתי העירה יחד עם בני לויתי: היהודי הספרדי ושני הרוסים שהיו באניה עוד מאודיסא. אך עזבנו את הנמל ובאנו העירה, לקחנו עגלה ללכת בה לתור את העיר. הספרדי קרא אליו נער ספרדי מן המשוטטים ברחוב העיר, והוא היה לנו לפה אל העגלון. צוינו גם לנער לעלות על דוכן העגלון, ונסענו לבקר את עתיקות העיר. כל מתורגמן לא היה לנו, ואך העגלון היה מוסר להנער הספרדי במצרית, הלז היה מתרגם שפניולית להסוחר הספרדי, זה היה מתרגם לי בעברית, ואני הייתי מבאר להרוסים בשפתם. והיו מתגלגלות ארבע השפות בין היושבים בעגלה, ובלי כל ספק הפסיד התרגום לא מעט.

ומארץ מצרים הדרך הולך, כמובן, לארץ ישראל. ביום האחרון הזה שכחתי את כל מכירי מבני לויתי באניה, והייתי נרעש מאד. ביחוד ארך לי הלילה האחרון. התהלכתי על ספון האניה, ולא ידעתי מה. בהליכותי הגעתי בכל פעם אל ראש האניה, כמעט נתליתי על העוגן התלוי על ראשה, מחפצי להתקרב יותר ויותר אל מחוז חפצי, אלי ארץ חפצי בה… לא אחת החלטתי ללכת לישון על משכבי, גם שחקתי בלבבי פנימה על התרגשותי, אבל שכבתי וקמתי חליפות. באפלת הלילה חפשתי את שפת הים, את האדמה, את אדמת ישראל… ואת אשר בקשתי מצאתי סוף־סוף כאשר האיר הבקר, ואני נגשתי אל חוף יפו.

על האניה עלו הספנים אך כאשר גדל היום. אחדים מן המלחים הערבים היו לבושים חולצות, ועליהן ממול החזה היו שזורות כתובות של מלונים שונים. על אחת החולצות קראתי כתובת באידיש: “איך בין פון ליפא קאמיניץ”, ואני שמתי עיני עליו. ז. ד. ליבונטין רשם לי את שם בעל המלון הזה, ולכן פניתי אליו. עד מהרה נטפל אל הערבי יהודי צעיר, הוא בנו הגדול של קאמיניץ. על האניה השתויתי עמו בדבר המחיר של האש"ל (א’כילה, ש’תיה, ל’ינה) בשלשת המקומות: יפו, ירושלם וחברון. המחיר היה ארבעה פרנק ליום. מסרתי על ידו את חפצי, והוא סדר עד מהרה את דבר הסירה, וגם בבית המכס כמעט לא עכבוני. מלון קאמיניץ היה אז במושבה הגרמנית־אמריקאית, בבתי העץ שם של הברון אוסטינוב, ואת כל העיר עברנו ברגל. כל כרכרה עוד טרם היתה אז, כמדומני, ביפו. במלון קראתי בשם ז. ד. ליבונטין ששלח אותי אליהם, והמלצה זו עשתה רושם. פִנו לי חדר מסודר, והתרחצתי והתלבשתי,– והנני בארץ ישראל…

והקורא יאמין לי, כי לא אוכל לבטא בדברים את הרגשות השונים אשר תקפוני אז. הן ראה, לפי השערתי, קוראי במקומות שונים של הרשימות האלה, כי יש אשר אזכור בדיוק את הרשמים של מאורע זה או אחר, אפילו של אלה שעברו עלי לפני הרבה עשרות שנים, קודם למסעי לארץ ישראל. את המאורעות האלה ורשמיהם אני זוכר ויכול אני לתארם. אך לא אוכל לתאר את הרגשות אשר תקפוני בדָרכי בפעם הראשונה על אדמת ישראל. יקדה האדמה תחת כפות רגלי. האם אלה הם השמים אשר על ראשי? ומה הם הצללים הגדולים הנראים ממרחק כהרים, והם באמת הרים! ומה זה, – האמנם אני באמת בארץ ישראל? אולי אנכי חולם חלום… אבל, הלא אמרתי ברור, כי לא ידעתי אז וגם לא אדע היום פשר וסדר הרגשות אשר סערו בלבבי.

הבה נגילה: הנני בארץ ישראל. לבבי רחב, אך לא פחד…


 

ל. הרשמים הראשונים    🔗

בקורי הראשון היה אצל ר' מיכל פינס, שהיה אז המורשה של “חובבי ציון” ודירתו היתה ביפו, בשכונת נוה־שלום. פינס הלא היה מכירי מאז, עוד ממוהילוב עיר מולדתי, שגם פינס עשה בתוכה קודם שיצא הוא וביתו לארץ ישראל. ואולי גם זוכר הקורא, כי בסוף שנות השבעים נלחמתי עם אנשי ירושלם את מלחמתו של פינס. נתקבלתי כאורח הגון, ואשתו, בת עירי, שמחה לקראתי, לשמוע מפי על כל בני משפחתה במוהילוב מולדתנו ובהומל עיר מושבי. פינס כבר ידע כי אנכי השתתפתי בועידת החובבים בוילנא וכי הייתי מזכירה, וגם נודעו לו היחסים הטובים אשר לי ולראשי הועד בוילנא ובאודיסא. ובשביל זה אולי הביט אלי ה' פינס כאל אורח, שמהראוי לטפל בו קצת ולהנאהו. פינס הציע לפני ללכת עמדי אל המושבות לבקר אותן, ונדברנו לעשות את דרכנו ממחרת היום.

את תיורנו התחלנו, כמובן, מראשון־לציון. גדולה היתה תשוקתי לראות את המושבה הזו, מעשי ידיו של זלמן־דוד רעי. הלא את שתי אזני זמזם ליבונטין בספוריו על אודות המושבה, על כל אשר עבר עליו ועל חבריו בשעת הוסדה ולאחר זה, וחפצתי לראות את נושא החזיונות האלה. את “מקוה ישראל” בדרך מיפו ראיתי אתמול, ובבקר יום השני באנו לראשון. העגלה עמדה על יד המרקחת, שהיתה, כמדומני, באותו המקום שהיא כעת, ובאנו בשעה שהרופא היה מקבל שם את החולים מן המושבה ומן הסביבה. פינס היה איש ידוע, ונכנסנו לרוָחה אל המרקחת פנימה. הוא הציגני לפני הרופא, ויקרא בשמו: ד“ר מזיא. כאשר קרא פינס את שמי אל הרופא, לא התאפק האחרון, וישאלני: “מוטקה?” זה הוא שמי וכנויי בימי ילדותי, וכרגע הבנתי, כי הרופא הדובר אלי הוא בן עיר מולדתי, ועוד יותר – יודע אותי כשעוד הייתי ילד. תיכף נזכרתי, כי היתה בעירי משפחת מזיא, ואחד מבניה, בחור בעל כשרונות טובים, נתפס להשכלה, ויצא לחו”ל. ידעתי גם את שמו הפרטי, – אהרן־מאיר. "האם אתה אהרן־מאיר? " – שאלתי גם אני. – כן – ענני הרופא, ועד מהרה כבש את רוחו ויחדל לדבר, וישם פניו אל החולים המחכים לו. הוא אך מצא לו רגע לאמר לי, כי אבקר אותו בביתו. נוכחתי כרגע, כי אין האיש רוצה בהתגלות פנים ולב בפני אנשים זרים מבלעדי. הימים היו ימי תקופת הפקידות הצרפתית במושבה.

השיחה הקצרה ביני ובין הרופא היתה לפלא בעיני פינס. הד“ר מזיא בא אל המושבה להיות רופאה, שלוח מפאריז, ובתור שכזה היה אחד מחבר הפקידים “הצרפתים” אשר שפכו את שלטונם על האכרים. במושבה היו שתי דרגות: הפקידות ואגפיה – עליונה, שלטת, משפיעה, ולעומתם נמצאו בשפל האכרים, הנכנעים, הנתמכים, המושפעים. “ולא קרב זה אל זה”, וכמו שלא יכלו האכרים להרוס ולעלות, כן לא היה מן הנמוס בשביל חברי הפקידות לרדת אל האכרים למטה ממה שהורשה. וגם הד”ר מזיא היה וצריך להיות – מַזיֶא, ההדגשה מלרע, רופא פריזאי, ואינו רשאי להיות איזה “אהרן־מאיר”, ששם משפחתו נוטריקון: מ’ז’רע י’שראל א’יסרלין. ואפשר לחבר הפקידות להתודע אל תַיר סוחר או סופר וגם סתם עסקן, אבל לא אל איזה “מוטקה”… ברגע הראשון לא יכל היה האיש לשלוט ברוחו ולא התאפק, אבל עד מהרה השתדל לעצור ברוחו. – ספרתי לפינס את אשר ידעתי על אודות האיש הזה מימי בחרותו, אשר למד תורה בישיבות ליטא, והשיאוהו אשה שם. ובחצרו של רבי שמריהו לוריא, חותנו של פינס, טעם הבחור בפעם הראשונה מעץ הדעת, וילמוד רוסית וגרמנית, ויתאבק בעפר רגליהם של המשכילים בעיר מולדתו. תולדותיו של הד“ר מזי”א היו חדשים בעיני פינס ובעיני יתר בני המושבה.

בראשון־לציון מצאתי את מרדכי ליובמן מעיר גורקי, פלך מוהילוב מולדתי, זה שהיה חברי בשעה שהתכוננתי להכנס לביה"ס למודדים בעיר ההיא. הוא בא לארץ ישראל בתור מודד־אדמה, ויהי אחר־כן למפקח על בתי־הספר במושבות הפקידות. התודע אלי הזקן ליבונטין, קרובו של זלמן־דוד, זה אשר הזיל את הסכומים הראשונים לקנית הקרקע בראשון־לציון. הוא היה חשוך־בנים, ולא חדל לדבר על דבר טבלא של שיש שמהראוי לקבוע בבית הכנסת או במקום צבורי אחר זכר־עולמים לשמו, והתאונן לפני על מישהו, שהבטיח לו לעשות זאת ואינו שומר לעשות ולהניח את רוחו. שלמה המלך עלה בחכמתו על האיש הזה…

עוד באותו היום יצאנו עם פינס לגדרה. שם מצאתי את שאהבה נפשי, – את הזקן רבי מאיר בלקינד, מכירי ומיודעי ממוהילוב, זה אשר תארתיו באחד הפרקים (ח') בספר הראשון. סוניה בתו, אשר ידעתיה עודנה ילדה קטנה, כבר התכוננה ללכת לאירופא ללמוד תורת הרפואה. התודעתי אל ליוליק־ישראל פיינברג, ששמו היה מהולל בפי כל כאחד האמיצים בבני בי“לו. הוא נשא לו לאשה את פניה בלקינד. הוא לא היה חביב על פינס, ובתור מורשה של “חובבי ציון” דרש פינס כי יעזוב את גדרה, שהיתה שייכת לחוב”צ. פיינברג היה בעיני פינס גס יותר מדאי, אכר ככל האכרים, תחת אשר פינס חפץ לראות את האכר היהודי ופניו כעין צורבא מרבנן ההולך אחרי המחרשה. היה מעשה, ואחד השכנים שאל מאת ליוליק פיינברג אופן בשביל עגלתו להשתמש בו, שאל ולא השיב למועד אשר אמר. נכנס פיינברג לחצרו של השכן וראה את האופן מתגלגל בחצר תחת השמש. כעס על שכנו ויקח שוט ויך את השכן אחת ושתים על שזלזל באופן שלו. ויחר הדבר מאד לפינס: מעשה גוי, הרמת יד על חבירו. וכאשר ספר לי פינס את הדברים, נתתי צדק לפעלו של פיינברג, וגם אמרתי: סימן הוא זה, שנעשה אכר באמת, אכר היודע לשמור על רכושו ומתנקם בנוגע בו באופן בלתי אמצעי. לא קרא את שכנו למשפט או למלחמת־שנים, ואך לקח שוט והורידו על ראש הפושע ברכוש אחר. אבל לפינס קשה היה להשלים עם העובדא, כי במושבה של “חובבי ציון”, של אנשי ביל"ו, ימצאו בעלי אגרופין ואנשי זרוע ומתגוששים. הן פינס רצה לראות אותם כבני עליה, כפרחי התחיה, ועליהם להיות אברכי משי וזהב טהור, כלם אוכלים חולין בטהרה. אפילו למקרא העדה לישיבות הועד הנהיג פינס בגדרה שלו לתקוע בשופר, ותהי להם קרן של איל במקום הפעמון הנהוג בכל המושבות.

לעת ערב באנו אני ופינס עקרונה. בשנה ההיא היתה המושבה כלה רועשת, כי נכנסה בדין ודברים עם הפקידות של הברון. בני עקרון היו כפריים מסביבות רוזינאי פלך הוראדנא שבליטא, ונטורי קרתא דירושלים השפיעו עליהם כי לא יעבדו בשביעית וכי ידרשו מאת הפקידות תמיכה מיוחדת לשנה זו. וכאשר סרבה הפקידות למלא את הדרישה הזאת, תבעו האכרים אותה לדין־תורה אל הבד“צ בירושלם. הפקידות פסחה על שני הסעיפים: מצד אחד לא הכירה בזכותה של דרישת האכרים וגם ראתה אותם כמבלי עולם וכנרפים, הנכונים להבטל מעבודה לרגלי כל אמתלא, אבל מצד השני הססו לבלי לציית להזמנה לדין־תורה. העקרונים היו בטוחים, מלבד זה, כי “חובבי ציון” ברוסיא יתמכו בהם, ואף אם תסרב הפקידות אז תבוא עזרתם מאת חובבי ציון. ואף אמנם נסה הגרש”מ, שהוא היה השתדלן הראשי אצל הברון, להושיב את יוצאי סביבת רוזינאי על אדמת עקרון, לעורר בועידת וילנא את שאלת עקרון וריבה עם הפקידות בדבר ענין השמטה, אבל הועידה לא נענתה להרב מוהליבר והסירה את השאלה מעל הפרק. אנשי עקרון נכנסו תיכף לבקורי בדברים עמדי על אודות ענינם עם הפקידות, אבל אנכי הודעתי להם, כי לא כשופט וכעסקן באתי אל הארץ, ואך כאחד מן התירים, וגם הבינו כי לא אני האיש אשר יצא בצבאותיהם…

לפינס, שהיה מנהל עניני גדרה, היו ענינים במושבה, והוא שב אליה מעקרון, ואנכי נסעתי שוב לראשון־לציון, במקום אשר בליתי הערב וגם לנתי אצל הד“ר מזי”א. הוא ספר לי קצת מקורותיו בחו“ל אחרי עזבו את רוסיא מולדתו. במדינת שוייץ למד תורת ההנדסה, ובמשך שנות למודו החיה את נפשו, בין יתר הדברים, בהשתתפו במקהלת משוררים בתיאטרון. לאחר שגמר את חוק למודו בתור מהנדס ראה ונוכח, שאין המקצוע הזה מתאים לו, ויבחר לו את תורת הרפואה. בתור רופא עבד אצל אחד הפרופסורים בפריז, והוא גלה לפטרונו זה את חפצו ללכת לארץ ישראל. הפרופסור הצרפתי התפלא בראשונה על החפץ הזה, ואולם כאשר באר לו מזי”א את ענין ההתעוררות הלאומית וגם ספר לו על מעשי הברון אדמונד וכל פעולותיו בארץ, הבין הצרפתי לרֵעו, וגם היה לו לפה אל הברון והוא נשלח לראשון להיות רופא המושבה.

כל הערב ההוא בליתי בנעימות. צעירי ראשון התכוננו לקראת חזיון להציגו במושבה, והד“ר מזי”א בתור יודע נגן חבר זמירות בשביל החרוזים מעל הבמה, ובוריס אוסוביצקי, אחיו של מי שהיה פקיד, נגן בכנור. בין הצעירים היו: דב ליובמן, שעוד טרם נשא אז את אשתו, אחות מרדכי ליובמן. ישבה בתוכנו הסופרת, שהיתה חותמת בשם “נפ”ש“, נחמה פיינשטיין, כלומר: הג' פוחצ’בסקי היום. כלם התכוננו אל הצגת החזיון, וישבנו ושתינו תה תחת ענפי עץ התות על יד בית הרופא. המנגינה של החרוזים היתה מתאימה, וגם ממחרת היום, כאשר הלכתי אני והד”ר מזי"א בעגלת־רכב לפתח־תקוה חזרנו לא פעם על החרוזים עם המנגינה:

חִצְבוּ, חִצְבוּ בֶהָרִים,

חִצְבוּ וּבְקוֹל רִנָּה

גֹלוּ אֲבָנִים, יְקָרִים, –

הָאֶבֶן לְרֹאשׁ פִּנָּה.

ושלשים ושבע השנים לא השכיחו אותי לא את החרוזים, ואף לא את המנגינה.

וגם לכפר יהוד סרתי. הלכתי לראות את רבי מרדכי־גימפל יפה, אשר ישב שם. הוא היה קצת חולה ומצאתי אותו שוכב במטה. כאשר נגשתי אליו, אמר לי: איני רוצה לשאול אותך על דבר רשומיך ואך תן לי את פנקסך אשר אתך. “לבא לפומא לא גליא”, אבל סופר לעטו מגלה את הכל…

ודרך פתח־תקוה שבתי ליפו.


 

לא. אני נוסע ירושלימה    🔗

השכונה “נוה־שלום” ביפו החלה אז להבנות, ורק כחמשה או כעשרה בתים היו פזורים על המגרש הגדול, ובאחד מן הבתים גר פינס ומשפחתו. כל העדה האשכנזית ביפו לא היתה עוד מרובה באוכלסין, ועמודי התוך שלה היו שלשה אנשים, ששמם היה “חיים”: חיים שמרלינג, חיים בקר, חיים גדליה. הזקנים היו מספרים, כי היו ימים והיו האשכנזים מיפו הולכים לימים הנוראים ולחג הסוכות לחברון רוכבים על גמלים, מפני שלא היה ביפו העיר מנין יהודים אשכנזים. ספרדים היו, ובהם משפחות אחדות תפסו מקום חשוב, ומויאל היה גם קונסול בריטי בראשית הישוב החדש. מבלעדי פינס לא היה בית אשר היה בשבילי ענין לבקר בו, להתודע אל אנשיו, אם כי להלכה ענינו אותי מאד אחינו הספרדים; הן המה, אשר אבותיהם קדשו את שם אלהי ישראל, הם העדים החיים של הגאון הלאומי אשר היה לבני עמנו בחצי האי של הפירינאים. ראיתי בפעם הראשונה את האחים האלה בקושטא ובאיזמיר, אבל באנשים שנפגשתי עמהם במקומות האלה לא מצאתי עקבות החזיון אשר רחף לפני דמיוני, ולכן גם פה, בארץ ישראל, לא שאפתי לבקש קרבתם. אך סביבה חצי־ספרדית היתה לי. יום השבת והימים האחדים שלאחרי השבת עד לכתי ירושלימה בליתי אצל פינס. הרי"מ פינס השיא את בתו הבכירה לספרדי, וגם חתנו השני, רבי דוד ילין, הוא בן אשה ספרדיה. בתו הקטנה, מרגלית, היתה אז כבר ארוסה למר מיוחס. את מרגלית ידעתי עוד בילדותה, והתענינתי להכיר את הספרדי הצעיר ארוסה, שהיה יוצא ונכנס לבית המיועד להיות חותנו. מוזר היה בעיני לשמוע את הצעירה פינס מדברת עם חתנה שפניולית, – אות ומופת כי ההשפעה הספרדית תקעה לה יתד בבית אביה.

ובכן, במשך פחות משבוע הספקתי כמעט לראות את “כל יהודה”, את המושבות החקלאיות שנוסדו על ידי הישוב החדש. ביפו עצמה לא היה בשבילי מה לראות, אל מה להתבונן. כל מוסדות צבור טרם היו בעיר ההיא, ולו גם היו – האם אלה יקחו את לבבי, האם בשבילם חרדתי לבוא? הלכתי לראות את החיים החדשים אשר יצרו בארץ ישראל האנשים, שהיו תמימי דעים ונאמנים לרעיון הלאומי, אשר כמוני חלמו את חלום התחיה. בתכנית הענינים שהכינותי לי קודם נסיעתי, ברשימת השאלות, שאת פתרונן קויתי למצוא במסעי זה, לא היה מקום אף לירושלם. זו העיר היתה בעיני כלנו מקום העבר, מצבת זכרון לכל אשר היה לנו בשכבר הימים, נושא זכרונות בלתי נשכחים, הסמל הנשאר לתפארת עמנו בימי קדם, וכל תקוה לא שמנו בה להחיותה, לשומה תפקיד בחיינו החדשים, העתידים, ההולכים ומתהוים. והן לא להשתטח על קברות אבות באתי לארץ ישראל, ועם כל ההוד והתפארת שאני משַוה לכל קדמוניות עמנו, הנה אני בא היום, במסעי זה, לדרוש אל החיים, ולא אל המתים,– ומה לי ירושלם?… כך בקירוב היה מהלך מחשבותי, בהתכונני אל נסיעתי בעודני בבית, על אדמת נכר. ואולם אך דרכו רגלי על אדמת ישראל ואך נראו לנגד עיני, עיני בשר, הרי יהודה, ואני ידעתי כי שם, על מרומיהם ובתוך הערפל המכסה את ראשיהם, ספונה טמונה קבוצת גלים וחורבות ובנינים, ששמם הכולל הוא “ירושלם”, – לא ידעתי שלו בנפשי ומנוחה נסתרה מלבבי. הרגשתי כל הימים האלה אותו הרגש, התוקף אותנו בכל עוז ברגעים האחרונים בשובנו הביתה, אל בית אם אוהבת, אל חיק משפחה אהובה, בקרבך אליהם לאחרי פרידה ממושכת. בעמקי הלב נמצאים נימים חבויים, והם קפצו במסתרים והתעוררו והעירו אותי, וממקום לא אדע בא הרוח להכות על הנימים האלה ולשיר באזני כל היום: ירושלם, ירושלם…

וממחרת השבת יצאתי בעגלה לירושלם. העגלון היה ערבי ובן־לויתי בעגלה היה גרמני, אחד מ“בני ההיכל”. התחנה הראשונה, לפנות ערב, היתה ברמלה, במלון הגרמני. שמחתי גם על בן לויתי בעגלה גם על בעל המלון, שעם שניהם יכולתי לשוחח, תחת אשר את הערבית לא שמעתי. שם העיר רמלה היה חדש בעיני, אבל שמעתי כי הנה קרובה לה העיר לוד, הידועה לכלנו בשמה, וגם ידעתי כי בעיר ההיא נמצא בית הבד לזקוק השמן מיסודו של מכירי ישראל נימצוביץ, ואשר יוסף פינברג היה בעת ההיא מנהלו או בעליו. נכנסתי בשיחה עם בעל המלון הגרמני בדבר בית הבד, ועודינו מדברים והנה פיינברג האמור בא, הוא ובנו הילד רוכבים על החמור. לא ידעתי את האיש בפניו וגם הוא לא הכירני, אבל חבר ורע לעבודה היה לזלמן־דוד ליבונטין, אשר מסר לי למצוא אותו ולברכו בשמו. וגם הוא ידע את שמי מפי זלמן־דוד. כבר היה לילה, והעגלון אץ בנוּ להמשיך את דרכנו, וגם פיינברג ובנו הלכו לדרכם ללוד, ונדברנו בינינו כי בשובי מירושלם אסור אליו לבית הבד אשר בלוד. –

בחצות הלילה באנו ל“שער העמק”, המבוא אל ההרים, הרי יהודה. גם הסוסים גם הנוסעים היו עיפים, והתחנה קבלה אותנו. מלבדנו מצאנו שם עוד עגלות משא וגמלים, ומקום לאנשים ולבהמה היה “חאן”, בנין שלא יכולתי להכריע אם זה בשביל סוסים או בשביל בני אדם. העגלונים והמחמרים שכבו להם באשר מצאו, ואני והגרמני ישבנו לנו על דרגשים נמוכים וקטנים וגמאנו מן הקהוה השחורה שהגישו לפנינו לאור עששית קטנה, ואם כי היינו עיפים מאד, אך בחלנו להשתרע ולתת שנת לעפעפינו. ומה שמחנו כאשר התעורר סוף־סוף העגלון וירתום את סוסיו ועלינו על העגלה, אשר שרכה את דרכה במעלה ההרים, המתפתל לו בתוך העמק. הנסיעה בתוך העמק ארכה כשלש שעות, וכאשר הגענו קרוב אל המנזר, השולט על הסביבה, אור לנו שם. בן לויתי הגרמני הסב את פני להביט אל המראה הנשקף מן המקום הזה אל פני הים. הנה התרחקנו מים יפו מהלך עשר שעות, ולאור היום הוא נשקף לנו כלו, ולעינינו רחבת הים ורצועת הרי החול שעל שפתו כמו קרובים ונראים לנו היטב. עוד מעט והדרך יורדת אל אבו־גוש, הכפר שעל אדמתו הולכת ונבנית עתה המושבה קרית־ענבים. בתים רבים של הכפר בנוים על צלעות ההרים מלמעלה, כמו נתלו על מדרגותיהם. אנכי אך ראיתי עד היום את השפלה ואת עמק השרון, ומראה הבנינים על ההרים חדש בעיני ועושה רושם עלי. הנה אני יודע כי “ירושלם הרים סביב לה”, והאמנם אלה הם ההרים, הסובבים את העיר, אשר אליה נפשי נשואה בשעה זו?… ומשתוקק אני לדעת, אם גם בתי ירושלם נדמו אל הבתים שאני רואה אותם עתה במקום הזה.

במורד העגלה ממהרת ללכת, אבל עוד הפעם על הסוסים לעלות בהר, לטפס. הר קאסטל נראה ממרחק גבוה מאד, ואני מתפלא איזה הדרך נעלה עליו או נָסוב אותו. אין כל ספק, כי גדולה חכמת המהנדסים הצרפתים, אשר סללו את הכביש הזה ויפלסו נתיב בין ההרים הגבנונים האלה. והנה אך עלינו, התרוממנו למעלה, – וכבר אנו יורדים, והכביש מתפתל כנחש עקלתון או כשלשלת, הדרך לקולוניא, זו מוצא. מרחוק נראה לי המון בנינים חבוים בין ההרים משמאל, ואני האמנתי כי רואה אני קצה ירושלם. אבל בן לויתי הבין למחשבתי, והוא קרא לפני: “עין כרם”, כפר קרוב לירושלם. השם העברי צלצל באזני כמנגינת ימי הילדות בלתי נשכחה, והרגשתי עוד יותר ויותר את הקורבה לירושלם. בקולוניא, זו “מוצא”, לא היה מאומה שענין אותי; הן הישוב החדש התאחז במקום הזה רק כעבור שנים מספר אחרי כן. ובכלל השעה האחרונה הייתי כֻלי תפוש במחזה, שאני הולך ועוד מעט תתגלה לפני, – ירושלם. עיני הביטו אך לנוכח, וכמו נעוצות היו בתוך המרחק אשר לפני. הכביש המתפתל ומטפס בצלע ההר מימין והעמק משמאלי כמו לא היה קץ לו, ואנכי הייתי נרגש מאד על העגלון, שאינו מאיץ בסוסיו העולים בכבדות במעלה הדרך. מפני צער בעלי חיים לא אמרתי דבר להעגלון, וגם לדבר אליו לא ידעתי, אבל כל עצמותי אמרו: נרגז האיש מאד, וכפי הנראה בן־לויתי הגרמני הרגיש בדבר. וכאשר עלינו סוף־סוף והדרך עברה בתוך בתים ובנינים של ירושלם, אמר לי הגרמני, אולי כדי לפייס אותי ולהפיג את רגשנותי:

– כל הבנינים האלה של יהודים הם. “מחנה יהודה” שמה של שכונה זו. ליהודים בירושלים הרבה שכונות חדשות, שנבנו מחוץ לעיר העתיקה.

ונאמרו הדברים בשקט, במנוחה גרמנית, מבלי אשר יכולתי לדעת, אם הוא מתיחס בחיוב או בשלילה אל הופעה זו שלפנינו. אבל כבר לא שמתי לב אל הדובר בי, ושתי עיני תעו לעברי הרחוב. בקשתי איזה דבר… האמנם? הבאמת זאת היא העיר, קבוצת בתי אבן אלה, בתים בנוים ככל הבתים של “כל השנה”, – האם זאת היא ירושלם, ולנגד עיני משתרע נושא חזיונותי “מעולם ועד העולם”, מן עולם הילדות הקדומה עד עולם העמידה וההכרה?…

והעגלון הסב את סוסיו אל החצר הגדולה והנטועה עצים ושדרות בה, במקום שהיה אז המלון של ליפא קמניץ. זו החצר היתה מקנת כסף אחד הכוללים, כמדומני כולל ואהלין, וגם היום החצר שייכת לכולל זה. ליפא קאמניץ היה הראשון אשר סדר בארץ ישראל מלונות יהודים הגונים, והוא דאג גם לחיצוניותו של בית מלונו. לאחרי שעבר המלון לבית אחר, החזיק בחצר הזו אחד הרביים, יוצא ירך אחת הדינסטיות של צדיקי אוקרינה, והיום נמצא באחד הבנינים של החצר ההיא משרד הרבנות הראשית. ומובן, כי לא חסידי הצדיק ולא שמשי משרד הרבנות ידאגו לחצר ולבניניה ואף כי לעצים הנטועים בתוכה. הכל עושה עתה רושם של עזובה. אבל אז, בראשית תר"ן, נעים היה לי לראות בירושלם, במקום שחשבתי שעלי יהיה להתגולל באכסניא מזוהמת, והנה לפני מלון נהדר, מסודר כהוגן, ובתוך חצר, שמראה גן היה לה.


 

לב. בירושלם    🔗

ולי היה אז בירושלם דוד־זקן, אחיהן של שתי הסבתאות שלי, מצד אבי ומצד אמי. הדוד הזקן הזה היה אחד הנימים בלתי הנראים, אשר קשר אותי, שנמשך מימי ילדותי אל ירושלם. עודני נער, והדוד הזקן הזה בא לעיר מולדתי להפרד מבני המשפחה לפני עלותו לארץ־ישראל. הוא היה רב בעירה פיטריקוב אשר במדינת פוליסיה, ולעת זקנתו מסר את כסא הרבנות לבנו יחידו, והוא עם בתו הילדה עלה ירושלימה. אל משפחתנו בא להפרד ולסדר לעצמו “מעמד”, תמיכה קבועה מאת בני המשפחה, וזוכר אני, כי גם אני ואחי הגדולים הגשנו מרכושנו מנחה לדודנו ההולך ארצה ישראל, – משניות עם “תפארת ישראל” מכורכים יפה מן הספרייה אשר היתה מקנת כספנו. וכאשר אך באתי לירושלם, הודעתי את הדוד הזקן על דבר בואי והזמנתי אותו אל המלון. מובן, כי שמחנו איש לקראת רעהו, ומה שמח הזקן לשמוע מפי נכד אחיותיו, כי המקום הראשון שאני רוצה ללכת אליו ומבקש אני אותו כי יוליכני שמה – כותל המערבי. לא טובות היו השמועות, שהגיעו לאזני זקני ירושלם גם אז על אודות האנשים החדשים העולים ארצה ישראל, וזכר הדוד הזקן שהיו מרננים גם אחרי זלמן־דוד, חתן בת אחותו, בשעתו, – ושש לבו של הרב הזקן לראות צעיר אחר מבני משפחתו נרגש ומתעורר ושואף אל הכותל, שארית מחמדינו… הלכנו, וכל הדרך לא־הקצרה מן המלון עד מקום הכותל הייתי נרגש וסוער כלי. לא ידעה נפשי את המראה אשר יקום לפני עוד מעט, אך כמו הרגשתי, והנה עוד רגע ואראה בעיני קבר קדומים נפתח, ועל רגליו יתיצב לפני אחד הקדמונים, אחד הגבורים מעולם עמי, ועין בעין אחזהו…

לא אשוב לספר פה את כל אשר עבר עלי במקום הנורא ההוא, על יד כתלנו. בזמנו תארתי את מצב רוחי אז, כאשר כתבתי את רשומי “על אדמת ישראל”. הקדשתי לזה פרק מיוחד. הרשמים האלה היו עמוקים, איתנים, אשר לא ישובו פעמים. למן היום ההוא בקרתי את הכותל פעמים אין־מספר, ונפשי שוקטה כמעט, ואף אם יתרוממו גלים בקרבי אז עד מהרה ישלָיו. לא תקום פעמים סערת נפש כזו, שהתחוללה בקרבי אז, בפעם הראשונה. דודי הרב עמד מרחוק, הביט דומם אל הפלצות והשבץ, אשר כמו אחזוני, וגם כאשר קמתי מהתנפל לפני הכותל ונפרדתי מאבני קודש אלה ללכת, לא הרבה שיחה עמדי. הוא אך אמר:

– הוי, מה רבו הדמעות שנשפכו במקום הזה!..

ולא הוספתי לצאת מבית מלוני, ובדד נשארתי בחדרי כל היום ההוא.

ממחרת בבֹקר הלכתי לבקר את בן־יהודה. אליו היה לי יחס של חבר לעט, של סופר “השחר”, של בעל “שאלה נכבדה”, המאמר הראשון בספרותנו העברית, שבו העמדה שאלת התחיה הלאומית בכל היקפה, במובנה המדיני המלא. דירתו היתה אז בשכונת “אבן־ישראל”, לא רחוק מבית המלון של קמניץ בעת ההיא. נכנסתי אל החצר ושאלתי את פי הילדים ששחקו בחצר לדירת האיש שאני מבקש. ילד כבן שש או שבע, חי ופזיז, נענה לי בעברית. זו היתה לי הפעם הראשונה לשמוע שפה עברית, חיה וטבעית, ומפי ילד קטן. הוא אמר לי, כי הם יושבים בקומה העליונה, ואולם אבא איננו כעת בבית. הלך אל הדפוס – אמר. הילד לא הרפה ממני, ויעלני אל דירתם. נפגשתי עם גברת הבית, הוצאתי את כרטיסי, והיא שאלה אותי אם אני מן המנויים על “האור”. גם המלה “מנוי” במקום “חותם” שאנו רגילים בה, היתה חדשה בעיני. על זרועותיה היתה ילדה כבת שתים בוכה ונרגזת, ואני, שאיני יכול לסבול דמעות ילדים ואני מומחה להשקיטם, השתדלתי להרגיע את הילדה. פטפוטיה גם היא היו בעברית. כל זה היה אז לפלא בעיני בחדושו, שלא ראיתי כמהו. גם האישה גם הילדים הפליאו אותי מאד. אמנם אז כבר היתה בירושלם חברת “שפה ברורה”, וגם במקומות אחדים ברוסיא נוסדו בדמותה כצלמה, והיו כאלה אשר נסו לדבר עברית. אבל – אלה היו או מפטפטים או דוברי מליצות, המדברים בשפת הספר והכתב ולא בשפת החיים. ובכלל, אלה היו אנשים גדולים בשנים וגברים כלם. והנה לפני אשה בת־מוסקבה, חניכת בתי הספר הרוסים, ואשר בנעוריה בית אביה חלמה חלומות עולם, חלומות האנושיות כלה, וזכר עמה כמעט נמחה מעל לבה. והעלמה היתה למורה לבחור־עני, וגם נהנית מרוח הדעות הכלליות עליו. אבל תלמידה גדל, וגם היתה עמו רוח אחרת, רוח תחית עמו ולאומו הוא, והרוח הזאת צנפה גם את המורה, העלמה המשכלת, ויהי התלמיד לבעל נעוריה, ויקח אותה אחריו לארץ ישראל, ויחליטו לבנות את הבית העברי הראשון בארץ העברים. דבורה, אשתו הראשונה של אליעזר בן־יהודה, היתה האם הראשונה בתקופת תחיתנו אשר דברה אל ילדיה עברית מראשית ארשת שפתם, מיום פטפוטם הראשון. והרושם הזה של האם וילדיה הקטנים, ביחוד ימימה הילדה בת שנתים אז, – הטביע בלבי אז את האמונה, כי אמנם יש ויש יכולת להחיות את שפתנו העתיקה ולשומה בפי עמנו.

בינתים שב הביתה גם האדון, אליעזר בן־יהודה. הוא ידע את שמי, וגם ידעו כבר אנ“ש בירושלם כי באתי לארץ ישראל ואני תר את המושבות. הן בעת ההיא, בראשית שנת תר”ן, היה חזון התירים העברים יקר בארץ, וסופר עברי בתור תיר – חזון בלתי נפרץ. בן־יהודה ידע גם על אודות הועידה של חובבי ציון בוילנא, וכי אנכי הייתי מזכיר הועידה. גם הוא, כמו אחדים במושבות, חשב כי שֻלחתי לארץ ישראל ודברים בפי מאת הועידה. גם במושבות, גם עם יתר האנשים, עלי היה להכחיש את הדבר, אם כי לא האמינו האנשים, כי איש לא שלחני, וקצת גם מוזר היה הדבר בעיניהם לראות איש בא “פתאום” לתור, לבקר את הארץ. דבר בקורי זה נהיה למאורע קטן בחוגי אנשים “משלנו”, ואנכי התודעתי אל בני הסביבה הקטנה אשר כלנו חלום אחד היה לנו, – חלום התחיה. דוד ילין, מלבד שהיה חתנו של הרי“מ פינס, היה כבר שולח מכתבים אל “המליץ”, שהיה חותם אותם בשם “מן המודיעים”, והיו אז לנס בסגנונם הצרוף. רבי אברהם־משה לונץ כבר הוציא קובצים “ירושלם”, ואת שמו ידעתי עוד מימות “השחר”, וגם ידעתי את ערכו הגדול של האיש הזה, שכבר אבד לו אז אור עיניו, והוא מאיר עיני אחרים בהרבה חקירות בנוגע לארץ ישראל. הרי”ד פרומקין, בעל “החבצלת”, היה כבר אז במחנה אחר, יותר קרוב אל החרדים, אבל הלא זה היה בעל “החבצלת”, שהיה הראשון במוציאי עתון עברי בירושלם, שהיה גם בסופרי “השחר” בעלום שמו, ואשר לי היו אליו עוד יחסים אחדים מאותו הזמן, שהייתי מפרסם מאמרים על אודות עניני ירושלם עוד בסוף שנות השבעים. ונוספו צעירים: יוסף מיוחס מן הספרדים, יליד ירושלם, ואברהם סולומיאק מן הצעירים הרוסים בני ביל"ו, והוא עבר ירושלמה, עובד במשרד הקונסול הרוסי. והיו או כבר “גדיים”, צעירים משכילים שהתאבקו בעפר רגלי הזקנים: צעיר ספרדי – יעקב מאיר, אחד מן “הזוג” של הרבנות הראשית היום, אליהו הלוי ספיר, נכדו של בעל “אבן ספיר”, ועוד אחדים. ישנה איפוא בעיר הקודש ירושלם חבריא לא גדולה, אך טובה, משל אנשי שלומנו. אליעזר בן־יהודה הוביל אותי אל בית־הספרים, הספריה שיסדו אז המשכילים ושהיא היתה הגרעין להספריה הלאומית הגדולה אשר יש לנו בירושלם עכשיו. זה היה – ארון ספרים בחדר אחד בשכונת “אבן ישראל”, אבל כבר סגלו להם אז גם אנשינו את המדה הירושלמית להכריז בקולי קולות על כל תנועה קטנה ועל דגש קל. והצדק אתם: ירושלם צריכה להגלות אל עם ישראל בקולות וברקים למען ישמע העם ויתעורר ולא ישכח את חובתו לעיר קדשו.

מלבד בית הספרים הפעוט הזה כמעט לא היה אז בעיר כל מוסד מודרני, שהיה ענין בו בשבילי לבקר אותו. היה כבר ביה"ס על שמה של אולינה רוטהשילד, וגם אותו בקרתי.

את יום השבת קבענו לטיול סביב העיר. השתתפו: ילין, בן־ יהודה, סולומיאק, מיוחס, והרא"מ לונץ בראש כלנו. הוא, הָעִוֵּר, היה גם מורה הדרך. משער יפו ירדנו עד הברכה הגדולה, ונטינו שמאלה, לגי־בן־הנום, ועברנו את כל נחל קדרון. לונץ הורה לנו כל דבר ודבר על פני הדרך אשר עברנו, הכניסנו אל המחצבות העתיקות ובאר לנו את אופן החצוב בימים קדמונים, עד אשר באנו אל באר־איוב, הוא עין רוגל. הראו לי את ברֵכת המלך, את הברכה התחתונה, ובאנו אל ברכת השלח, היא הברכה העליונה, שאליה יוצאים מי הגיחון. ירדתי אל מערת הסלע, ששם המעין העמוק, זה המעין אשר על ידו נמשח שלמה בן דוד למלך על ישראל. לא התעצלתי וירדתי ממבוא המעין אל הפרוזדור, אשר מתחת לתקרה, ומשם עוד מעלות צרות אל ברכת מים. המשכנו את דרכנו והראו לי את מצבת זכריה הכהן והנביא, אשר לפי ההגדה שלמו כופר רב בעד דמו שנשפך בחצר בית ד', את קברות משפחת הכהנים לבית חֵזיר והגענו עד יד אבשלום. זה היה הזכרון העברי האחרון, ומשם כבר התחילה מסורת זרה, מסורת נוצרים: גת שמנא ועצי זית עתיקים, שהנוצרים מיחסים אותם לדברי ימי דתם, שאין אני מוצא בכל אלה שום ענין.

ואני, בבואי מארץ, שאין בה כמעט שום מסורת עתיקה, שאינה שומרת זכרונות קדומים, שזה רק מאות שנים אחדות מאז יצרה כתב אזרחי, שדברי ימיה הם עוד בלתי מסודרים כראוי, – מה גדלתי בעיני לראות את עצמי בירושלם, לראות בעיני בשר את העדים הקימים והנמצאים לנגדי על כל אשר עבר על עמי הגדול, לדרוך בכפות רגלי ולמשש באצבעות ידי את ההוָי של אבותי הקדמונים. הנה המעין אשר ממנו שתו אבות אבותי, אלה הן האבנים אשר הם חצבו, הם סתתו, הם שמו אותן על מקומן, אלה הם השמים אשר תחתם התהלכו. ובכל ישותי הרגשתי את החוטים, הנמשכים מן הדורות הקדומים האלה אלי, אל עצמי ובשרי, מבלי כל הפסק, מבלי אשר ינתקו החוטים האלה אף במקום אחד. ראיתי את עצמי, והנה אני ממשיך את חיי האבות הגדולים, אשר השאירו לנו חיים עד העולם, ואיך אפשר לבלי להמשיכם. ומה גדול האסון להפסיקם, לנתק חלילה את חוטי הזהב האלה, אשר ראשיתם מימות עולם ואחריתם מי ישורנה…


 

לג. אל הגליל לא הלכתי    🔗

במלון קמיניץ ישבו בעת ההיא אורחים לא הרבה. ראשית החורף, ואין עוד תירים בארץ. היו כעשרה בריטים־נוצרים, אני ועוד צעיר אחד, שהיה מורה בעיר ודר בקביעות במלון, וגם היה המורה של בת בעל המלון. הצעיר גם נשא אחרי כן את תלמידתו לאשה. זהו – אפרים כהן, שהיה מנהל בתי הספר של “עזרה” הגרמנית, ונתפרסם לרעה בימי “מלחמת השפות”, ביחוד במלשינותו על העסקנים הלאומיים לפני השלטונות התורכיים בזמן המלחמה העולמית. במלון היה משעמם לשבת, והייתי מבלה את הזמן בחברת אנשי הספרות והתחיה הלאומית, שהיו בין משכילי העיר.

יחסים מיוחדים היו לי אל הרי“ד פרומקין. שנינו היינו בני כולל אחד, כולל חב”ד. מובן, שגם החסידות בכלל והחבד“יות בפרט של שנינו, שלי ושל פרומקין, יכולים הייתם לקנות בפחות משוה פרוטה. ונם אל הכולל ועניניו שייכותי איננה גדולה ביותר. ואולם בעת ההיא היתה תסיסה מיוחדת בכולל חב”ד ברוסיא. משפטים וסכסוכים היו אז לבני הכולל בארץ ישראל עם הגבאי הראשי של הכולל הזה, עם רבי דן תומרקין. מקדמת דנא, היתה משפחת שניאורסון, משפחת הרבי, מקבלת חלק הגון, כארבעים אחוזים מכספי הכולל. למשפחת הרב היתה תביעה כספית אל הכולל. היתה פעם שנת בצורת, ואבי המשפחה, רבי מנדל בעל “צמח־צדק”, הלוה לקופת הכולל סכום כסף הגון לכלכל את צרכיו. אבל רבו הימים וכמות האחוזים גדלה למעלה מסכום “החוב”, שגם ביסודו הטילו ספק. מלבד זה, הנה רבים מבני המשפחה הקדושה נעשו חולין, ואחדים מהם גם למטה ממדרגה זו, – יצאו לתרבות של “השכלה”, רחמנא לצלן. יורשים כמו אלה יכולים היו לבלי להחזיק בחלקם בכספי הכולל. הרבי מקאפוסט ויתר על “זכותו” מרצונו הטוב, ומר פרומקין היה לפה אל עניי הכולל בירושלם ותבע את עלבונם מידי הגבאי הראשי ומאת בני המשפחה “זרעא קדישא”. ושמח הרי"ד פרומקין לקראת בואי ירושלימה, והכניס אותי לפני ולפנים של הענין הזה, בתקותו כי אני ברוסיא אשפיע על הענינים.

מר פרומקין קבל עליו להראותני את המוסדות בעיר העתיקה, ביחוד את עמודי התוך שלה, את הרב רבי שמואל סלנט ואת החכם־בשי אז, רבי יעקב־שאול אלישר, – יש"א ברכה היה חותם. אינני להוט להתקרב אל הראשות האזרחית ואל הראשות הקדושה שלנו, וגם ידעתי, כי קטנם של אחדים מרבני הגולה גדלה בתורה ובמדות ממתניהם של “הראשונים לציון” וכל הרבנים “הגאונים” השופכים ממשלתם בערי ארץ ישראל; ובכלל, הן לא לראות את אלה באתי. אבל מפני השעמום הסכמתי להצעת בן לויתי לבקר גם את שני הרבנים האלה. רבי שמואל לא השאיר עלי כל רושם מיוחד. אדם פקח, שהתרגל אל חברת אנשים מכל הסוגים ומשתדל לתפוס אותם בלב. נכונה אצלו גם הלצה מתאימה מתובלה באיזה “פשטיל” לא חריף ביותר. אינו עושה חנף, אבל מקבל את האדם בסבר פנים יפות, אם כי מרגיש אתה, שהדבר מעושה קצת. ראיתי לפני איש, היודע להתהלך עם הבריות, עסקן בקהלתו וכוכבי־לכת רבים סביבו, והוא מושפע מהם, אבל עד כמה שחפשתי למצוא איזו רשומים מן התוארים הרגילים “גאון”, “צדיק” וכדומה שהיו מכתירים את האיש הזה, – ולא מצאתי. בנוגע ללמדנותו ספרו לי אז, שהשר משה מונטיפיורי, שאליו נודע הרב סלנט בקושטא בלכתו בפעם הראשונה לארץ ישראל, סמך את ידיו עליו לגדול בתורה, והמון העם יצר לו את אגדותיו על הרב. “סמיכות” כזו ערכה לא רב, כמובן, בשערי התורה. ואמנם לא השאיר הרב סלנט אחריו שום ספר באיזה מקצוע תורני, וגם לא היה כלל מומחה בדברים שבכתב. אבל היה האיש עסקן פקח, תקיף לכשרצה, והוא ידע להחזיק את מושכות הקהלה האשכנזית בירושלם וגם לקשר את כל הכוללים לגוש אחד. בימיו התחשבו השלטונות התורכיים עם הקהלה האשכנזית בירושלם, אם כי באופן רשמי הספרדים לבדם היו הקהלה העברית בירושלם. עובדא היא, שבארמון המושל היו מקבלים את פני הרב סלנט באותו הטקס הרשמי כמו את החכם־בשי.

לביתו של הרב אלישר באנו לפנות ערב, לעת המנחה. התפללו אצלו בצבור, כמדומני, לרגלי איזה מקרה, ואולי היה אצלו מנין קבוע. את הרב הזה השתוקקתי לראות, כדי לקבל מושג ברור מה זה חכם־בשי. הן רבנים מטעם הממשלה היו לנו ברוסיא, והמשרה הזו היתה בעינינו כלה שלילית. את הרבנים “מטעם” ראינו תמיד כספחת, שהדביקו השלטונות בגופה של הקהלה ולא רוחנו. ידענו אמנם כי הרבנים שלנו היו חסרי תרבות, אבל ידענו כי טהורים האנשים האלה וכבדנו אותם באמת ובתמים. ובכן, תורה ומעשים טובים אך בלי תרבות – מצד אחד, ותרבות שלטונית בלי תורה ומעשים טובים – מצד שני, תחת אשר את החכם־בשי תארתי לפני כעין התמזגות של התורה והתרבות בתמונה אחת. לפני עיני רוחי דחפה תמונת נשיא בישראל בימים קדמונים, בתקופת נהרדעא ופומבדיתא, כי על כן נתנה הממשלה התורכית הרמנא ורשותא וכח שלטון מעט להחכם־בשי, וגם אצטלא מיוחדת וגלימה שזורה זהב ותכריך בוץ היתה מלבישה אותם וגם שוטרים־שמשים היתה נותנת להם. וצריכים להודות, כי מקרב אחינו הספרדים יש אשר תחזינה עיניך מראה הוד של טפוס יהודי קדמון –

שֶׁדְמוּת לָהֶם כַּאֲלוּפֵי קֶדֶם, זִקְנֵי עֶלְיוֹן,

ועושים עליך רושם, ואתה מתפאר כי עוד נשארה לפליטה גדולה הגדלות המזרחית של עם יהודה מאז. גם החכם־בשי אלישר היה גבה הקומה וזקן ארוך לו. מר פרומקין הציגני לפניו, וכפי הנראה דבר באזניו בשבחי. הרב הזמין אותי לחדרו המיוחד ויברך אותי. הוא אמר לי, כי זה החדר הוא – “ישיבה”, שמחזיקה הוא נדיב אחד מלונדון. התפלאתי לראות ישיבה בחדר קטן, שאך אנשים אחדים יכיל, ושאלתיו: מי הם הלומדים בישיבה זו? על זה קבלתי תשובה, שהיתה מוזרה מאד בעיני: ישיבה – זאת אומרת שהוא היושב בה ולומד, ומבלעדיו אין איש…

יצאתי מאת החכם־בשי, ואת אשר בקשה נפשי לא מצאתי… החזון אשר אליו נשאתי את נפשי היה עוד ממני והלאה… רב, פחות או יותר בן תורה – מומחיותי אני במקצוע זה אינה רבה ביותר; אדם בעל נמוס – כאלה שנים עשר בכל תריסר. אבל עלית נשמה לא הרגשתי בנוכחותו. ואל תשכחו כי איש חב"די אנכי, ואנשים קדושים עוד טרם ראיתי.

סרתי לביתו של פרומקין בעיר העתיקה. נחתי מעט, והוא העלה אותי לבית הכנסת מיסודו של ניסן בק, וראיתי משם את הר הבית ומקום המקדש. הבעתי את חפצי לבקר את המקום הנפלא הזה. הרי“ד פרומקין אמר לי, כי הן הדבר אסור מן הדין, שאינן עולין להר הבית מפני שאנו כלנו בחזקת טמאי מתים. עניתי ואמרתי לו: הן נחלקו בדבר זה הרמב”ם והראב“ד, ואולם הלכה כהרמב”ם. והנה בכל מקום נכון אני להתנהג כדברי הרמב“ם, ובדבר הזה שרי לי להישען על הראב”ד. מר פרומקין הבין את הרוח הקל אשר נשב מעל דברי, ויאמר לי: מבין אני, כי איש תרבותי הבא אל הארץ לא יוכל לבלי לבקר אה המקום הזה, שאין שני לו בעולם. ואולם הנה אתה סופר עברי, ראשון לסופרים שבאו לבקר את הארץ, והאנשים פה שומרים את צעדיך. עוד חיים קנאים, הזוכרים ולא שכחו את מלחמתך נגדם בימי הרדיפות אחרי פינס. והיה אם תבקר את מקום המקדש, אז אולי ימצאו מקום להתגדר בו ויריעו עליך, ותגרום לנו, מכיריך ואחיך־לעט, צער ועלבון. הן גם את מונטיפיורי אמרו להחרים על בקורו בהר הבית. בבקשה, אל נא תעשה לנו את הדבר הזה.

ומלאתי את הבקשה, ואת הר הבית לא בקרתי.

ובאין עוד דבר בירושלם סדרתי לי תכנית נסיעתי הלאה בארץ, אל השומרון והגליל. עגלות וכבישים טרם היו אז במקומות האלה, ועלי היה אז לעשות את הדרך ברכיבה על סוס או פרד או גמל. בין ירושלם והמקומות, שעלי היה לנסוע שם, היו שיירות מצויות, ועלי היה להתחבר אל אחת השיירות. אופן נסיעה כזו היה חדש בעיני, ואנכי השתדלתי לאסוף את הידיעות הנחוצות לדרך זו, שנראתה אלי קצת בחזקת סכנה. מעולם לא היה חלקי בין מבקשי מאורעות, וגם לא היה לי חשק מיוחד להאריך את ימי מסעי זה יותר מדאי. גם בלאו הכי לקחה ממני ירושלם כעשרה ימים במקום שנים־שלשה שלפי תכניתי הראשונה חשבתי להקדיש לעירנו הראשה. והנה נודע לי, כי בארץ עוברת עתה מחלה חדשה. מארץ הודו התפרצה בעת ההיא מחלת האינפלואנציה ותנח בכל חופי הים התיכון, ובארץ חלו בה רבים. רעי ומיודעי בירושלם יעצוני לבלי לנסוע עתה הגלילה, כי שם היתה המחלה אז נפוצה, והישוב במקומות האלה עוד היה אז חסר הדברים ההכרחיים של חיי תרבות. החלטתי לשמוע בקולם, ושבתי ליפו וירדתי באניה רוסית לשוב לארצי ולמקומי. באניה שכרתי לי במחיר עשרה רובל חדר מיוחד מאת אחד הפקידים ויום יום הייתי כותב את רשומי מסעי פרק אחר פרק. את הפרק האחרון כתבתי בבית התחנה בניקוליוב, כשאני מחכה למועד צאת הרכבת, ומשם שלחתי את כתב־היד למערכת “המליץ”, הלא היא מחברתי “על אדמת ישראל”, שנדפסה בהמשכים רבים ב“המליץ”, ושעל אודותה בשר העורך את חותמיו עובר להדפסתה. בכוונה שלחתי את המחברת עוד מן הדרך, כי ידעתי כי בשובי לביתי יטרידוני עסקי מסחרי, ועלי יהיה למלא את אשר החסרתי בימי מסעי, ולא אוכל עוד לפנות אל כל אשר ראיתי בארץ ישראל ואשר הרגשתי ורשומיה עלי. את התחלת ההדפסה דחה העורך לגליון הראשון של שנת 1890, כי על כן הלא היה מסעי ראשון לסופר עברי בימים ההם.


 

לד. חיי המשפחה    🔗

הנסיעה לארץ ישראל עלתה לי בערך ארבע מאות רובלים, לא הרבה לפי מצבי החמרי אז, והמסע בכללו השביעני עונג. הנה ראיתי בעיני את נושא המחשבות והשאיפות הממלאות אותי, ולא עוד אשא משא וחזון על דברים שלא ידעתי ככל המון הסופרים וה“חובבים” בימים ההם. הביתה שַבתי בכחות חדשים, באתי שלום ומצאתי את בני הילד גדל ועוד מעט ויהיה בן שלש, ואחותו התינוקת, הילדה שושנה, פורחת כשושנה, וגם אשתי שבעת־רצון כי שמרתי לשוב למועד אשר אמרתי. כל המסע הזה, הלך ושוב, לקח ממני רק חמשים יום, – ומה רבים הרשמים אשר רכשתי לי! וגם העסקים הולכים ועולים, מתרבים ומצליחים, ואנו חושבים מחשבות להעמיד עוד מכונת־נסירה ולהאדיר את כֹח המניע. עד מהרה נכנסתי אל תוכם של העסקים, ואנו עושים חיל.

ובעניניה של המשפחה, שנלויתי עליה, היה לי תפקיד מיוחד במינו. אני הייתי המבין המומחה לחתנים בשביל בנות המשפחה. כבר היתה בימים ההם רוח אחרת עם הבנות הבוגרות, שדרשו להן חתנים משכילים, “משכילים” ממש, יודעי שפות ומדעים, והיו כאלה שבכל תוקף רצו דוקא ב“דוקטורים” – רופאים, מהנדסים, עורכי־דין. ובשביל לרכוש “סחורה” כזו נחוץ גם איש מתאים, היודע איך להתהלך, איזה הדרך להתקרב אל סוג אנשים כאלה, שרק אחרי בחינות רבות ושקלא וטריא ומחשבות רבות הסכימו ההורים להביאם אל תוך משפחתם. סתם “מבינים”, של כל ימות השנה, כמו איטשה־בר שלנו, שהיה החותך לכל השידוכים במשפחה, ושמטפחתו האדומה “קנתה” הרבה אברכים אגב־סודר, – לטפוסים כמו אלה חדל להיות אורח בעניני שדוכים, אני – ענין אחר לגמרי. אמנם אינני דוקטור, אבל זכות פטרבורג מסעיתי. הן ארבע־חמש שנים הייתי תושב עיר הבירה, התאבקתי בעפר רגליהם של המשכילים בה"א הידיעה, והתואר “סופר” הוא כמו דוקטור, ועוד למעלה הימנו, כי לא כל דוקטור יכול להיות סופר. הבנות היו נותנות אמון במבינותי, וגם ההורים היו מפצירים בי ללכת לתהות על קנקנם של המדוברים. בעיני ההורים הייתי בודאי נאמן ומומחה, כי הלא איש סוחר הנני ובין אבין את אשר לפני.

היה עוד דבר אחד, שעשה אותי למומחה לאסוף ידיעות על אודות הצעירים, שהשדכנים “מדברים בהם נכבדות”, כפי סגנונם המליצי. בעת ההיא כבר היו בערים רבות אגודות של “חובבי ציון”, וראשי העסקנים כמעט כלם הכירו איש את רעהו, ונכונים היו תמיד בכל לב לשרת איש את אחיו בכל אשר יוכלו, גם בענינים פרטיים. אינני יודע את פולטבה, את חרקוב, את וילנא. אבל אני יודע את השמות שימשליביטש, דייכס, גולדברג, והם יודעים גם את שמי. ואם אני פונה אליהם, או מי מהם פונה אלי בעניני מסחר או משפחה, אזי התשובות תבאנה, והן ברורות ומדויקות, ואפשר לסמוך עליהן. איש איש מאתנו ראה את האחרים תמימי־דעים ברעיון הלאומי ואחים לציון כמו אחים ממש, ובעד כל כופר לא יכחש ולא יכזב, ועד כמה שידו מגעת יחקור וידרוש על אודות הענין, שעל אודותיו פונים אליו אנשי בריתו. לא רק בני המשפחה, כי גם מכירַי הסוחרים היו פונים אלי להוָדע על דא ועל הא. ואני פותח את רשימת האגודות של “חובבי ציון”, קורא מי הוא המורשה של הועד באותו מקום, וכותב אליו, ותשובתו הנכונה לא תאחר לבוא. אמיץ היה הקשר וישרים היו היחסים בינינו, חובבי ציון הראשונים.

בשובי מארץ ישראל השיא חותני את בתו השניה. בהיותה חניכת העירה והאחוזה, הסתפקה גם היא כאחותה הבכירה בצעיר לא־דוקטור. שמו היה נחום־הלל קופיליוביץ. בן משפחה תורנית ואמידה, צעיר בעל כשרונות טובים, שנתפס בימי נעוריו להשכלה. ברח מבית אביו לוילנא, והיה מגיד שם לפני בחורים שכמותו שעורים בדקדוק. נסה פעם בחייו את הנוצה, ובאחד מגליונות “המליץ” נדפס מאמר, חתום “קנה”, שהוא הסתתר תחת המלה הזאת. עתה נהיה לסוחר־יער, קבלן בפקידות מסלת־הברזל “ליבוי רומני”, אחד הלקוחות הטובים של בית הבאנק והמסחר “פוליאק–וויסברם” במינסק. יהושע בר"י סירקין היה בעת ההיא, כמו שהזכרתי, נשיא המחלקה של החמרים הנחוצים לפקידות המסלה הגדולה ההיא, וממנו קבלתי את כל הידיעות למצבו החמרי ולאפיו המוסרי והתרבותי של המדובר, המיועד להיות גיסי. הה, לבי לבי על אחי זה שהסרטן אכל את כליותיו במשך שנים רבות, וכשנה לפני המלחמה העולמית הלך לעולמו בלא־עת. לא נבא אז הלב, כי יבוא אסון והצעירה תשאר אלמנה ושבעה ילדים עליה. הלב נבא עתידות טובים ומשמחים, ואת החתונה חגגנו ברוב פאר והדר, ברוב טוב, כיד העשירים. כבר נראו בחגיגת החתונה הזאת תערובת מתאימה ומזיגה יפה של המסורה העתיקה עם התרבות החדשה. “זמירות” במוצאי־השבת קודם יום החתונה וסעודות לעניי העיר ומתנות לאביונים ונדבות הגונות לצרכי צבור, ויחד עם זה לא חסרו נשפי חשק ומחולות, שבהן השתתפו גם קרואים מאנשי המעלה שבבני הנכר אשר בעיר. לבית מסחרנו הלא היו קשרים עם משרד הנסיך ועם פקידות מסלות הברזל, וגם ראשי השלטון הוזמנו ובאו. ודבר שאין צריך לומר, כי מבני המשפחה אשר בפרופויסק המולדת ומן העירות שבסביבה באו הסולת והשמן, והשמחה היה במעוננו בכל תקפה.

וכאשר נתפרסם מאמרי על אודות מסעי לארץ ישראל, וגליון גליון של “המליץ” הביא פרקים חדשים, שיצאו גם בחוברת מיוחדה, והמבקר בירחון הרוסי “וסחוד” הלל אותה, – נהייתי כמו מומחה, בחוגים ידועים, לעניני ישוב ארץ ישראל. היו ממטירים עלי במכתבים שאלות משאלות שונות, שבהן היו טפשיות וגם בלתי־מעשיות, ואם באונס או ברצון – היה צורך בדבר להשיב עליהן. בעת ההיא, בימי החורף ההוא, כבר עמד הרשיון הממשלתי ליסוד חברה לישוב ארץ־ישראל מאחורי כתלנו. העכוב האחרון, אסור הכניסה ליהודים לארץ אבותיהם, שהממשלה התורקית בטלה אותו באופן רשמי – הוסר גם הוא, וצדרבוים עורר את כל כחו ומרצו הרב, והרשיון נתקבל. בין אחד־עשר האנשים, שאותם בשר ליליענבלום בתלגרמות מיוחדות את בשורת הרשיון, נמניתי גם אנכי. הרגשנו כלנו, כי רק עתה מתחילה העבודה, כי רק עתה תהי לנו יכולת לפתח תעמולה רבה בדבר הרעיון הלאומי הגדול, רעיון התחיה, שהוא נותן הגיון ומפיח נשמה בכל עבודת הישוב בארץ ישראל. ורבים מקרבנו ידעו, כי לפנים מן הקלעים ישנם חלוקי־דעות גדולים בנוגע להעבודה בעתיד, לרוח העבודה, לדרך החיים שלה. היו כבר “בני משה”, ולא רק באודיסא, והם שאפו לקחת את הענינים של החברה, העתידה להוסד, אל תחת השפעתם. ידענו, כי מעתה יֵרֶב מספר חובבי ציון, כי המוני היהודים ברוסיא אז נתנו ערך גדול יותר מדאי להרשיון הרשמי. הן גם “הצפירה”, העתון העברי שעמד עד כה מרחוק, ואפילו השבועון הרוסי “וסחוד”, שהיה כצר לרעיון ישוב א"י, – גם אלה שנו את פניהם לאחר שנתקבל הרשיון. ובמצב כזה היו העסקנים הראשיים מעונינים מאד, כי האספה הכללית, שעליה יהיה ליסד את החברה המאושרת, תעבור בהצלחה ותתוה גם את הקוים הכוללים של פעולות “חובבי ציון”, הן בארץ ישראל והן בגולה, בסניפי החברה אשר אמרנו ליסד בערים רבות ברוסיה.

ואדם משפיע, תמונה מרכזית, לא היה אז בתוכנו. בחורף ההוא הלך לעולמו הרש“י פין, זה הזקן שקנה תורה וחכמה, ואשר הוא הציל את הועידה הוילנאית, שהיתה בסוף תרמ”ט. בחכמת לבו התהלך האיש הזה בשביל הזהב, בין דרך האש ובין דרך השלג, ויהי למופת גם להצעירים אשר אש תמיד יוקדת בם, גם להישישים והזקנים, שדמם בעורקיהם הולך ומתקרר ויש אשר הקור והקרח נראים גם על אהבתם לעמם. זקנה ובחרות התאחדו בקרבו, – לא זאת הזקנה שטעמה פג וריחה נמר, עיניה קמו והלֵחַ נס הלך לו; ולא הבחרות הזאת, שאנו רואים לפעמים גם באחדים מזקני סופרינו, העושים מעשי־נערות ואוחזים גם לעת זקנה בחטאות־נעורים… רבי שמואל יוסף פין היה איש חי. כזקן היתה דעתו מיושבת עליו אבל ידע והבין את רגשות הצעירים, את הרגשות החביבים, המוליכים לקראת קרב את צעירינו ללחום מלחמת עמם. פין לא שכח את הרגשות, אשר, בעוד היותו גם הוא צעיר, התרוצצו גם בקרבו, בעת שגם על מצחו עוד שכן טל ילדות, אותם הרגשות שבגללם בעלי זקנה היו מרעימים פנים למולנו, והוא היה מוקיר אותם מאד מאד. רכב ישראל בוילנא היה האיש, וכל הענינים הצבוריים הנכבדים היו נחתכים על פיו. ולו חכמו עסקני כל עדה ללמוד אל דרכי האיש הזה בעבודתו הצבורית. איש טוב לב היה מטבעו, וחבה יתרה היה מראה לעניי עם וידע לנחמם ולקנות אה לבם לאהבה אותו בשעה שקצרה ידו להושיעם די צרכם. עיני ראו זאת פעמים רבות. ואת העבודה הצבורית בעדתו ובכלל ישראל היה ממלא “בין גברא לגברא”, כי לא פסקה מעולם עבודתו הספרותית־המדעית.

והנה האיש הזה, שהיה יכול להשקיט את הרוחות, איננו, ואדם אין בכל העסקנים השונים אשר ישלוט על הרוחות. והגיעו שמועות ממוסקבה, כי בני הנעורים אשר שם מהם כבר אחדים גדלו, גמרו את חק למודיהם בבתי מדרשם, ויצאו אל שדה העסקנות. בועידת וילנא לא היה מהם איש, אבל עתה כשהדבר נעשה רשמי, ואפשר יהיה לעבוד בפומבי, הם מתכוננים לבוא אל האספה המיסדת באודיסא, ואין יודע איזה רוח יביאו בכנפיהם. ליליענבלום היה נרגז מאד. לא פחד מפני סיעתו של הרב מוהליבר, אבל רעה היתה עינו באנשי “בני משה”. ליליענבלום שאף, כי אל הועד הראשון של החברה המאושרת יכנסו בעלי ההשפעה ומן העשירים שבאודיסא, מבלי לבדוק בטליתיהם של אלה, בדעותיהם על דבר רעיון התחיה. הוא היה בטוח, כי רק אחרי אלה ימשך המון “החובבים”, המכבדים את אנשי השם. אל תורת “בני משה” הביט ליליענבלום כמו אל “חסידות”, תנועה אוירית בלתי־מעשית, דברים שבלב, שאינם מצטרפים לידי מעשה. ליליענבלום השתדל בכל האמצעים שבידו להשפיע על אנשי ליטא, או על הקרובים במחשבותיהם אל אנשי המעשה הליטאים, כי הם ישתתפו באספה ויכריעו את הכף נגד ההוזים והחולמים, נגד “החסידים” החדשים, נגד “הכהנים” כמו שקרא להם. אותי הזמין לבוא בלי ישונה2, ובודאי לא בלי השפעתו קבלתי תלגרמה מקיוב בחתימות אחדות, שמהן ידעתי את שמותיהם של “שלום־עליכם” ושל הבנקיר אשכנזי, לבלי להמנע מבוא אל האספה. ממינסק בא יהושע בר"י סירקין בקרון־רכבת מיוחד שהיה משתמש בו בתור מנהל מחלקה, סר להומל לביתי, והבטחתי לו כי בוא אבוא.


 

לח. האספה באודיסה    🔗

בדרך, בין קיוב ואודיסה, נודע לי כי ברכבת שאני נוסע בה נמצא גם רבי שמואל מוהליבר, ההולך גם הוא אל האספה לאודיסא. עברתי אל הקרון שהוא ישב בו, לדבר על הענין אשר לפנינו. מצב רוחו היה מרומם. הוא שמח מאד לקראת הרשיון, הפותח אפקים גדולים לעבודה בכל רחבי המדינה. כל הדרך נדברנו על כל המראות בארץ ישראל, ספרתי לו על שיחתי עם אנשי המושבה עקרון, שהגרש"מ היה פטרון להם ושתדלנם לפני הנדיב. עכשיו התיחס אלי הרב באופן אחר לגמרי מאשר התיחס אלי בוילנא באספה של הקיץ העבר, באשר בין שתי הפגישות האלו הפריד בקורי בארץ ישראל. והוא הודיע לי, כי הולך הוא הפעם באמת לא לשם האספה הכללית, כי אם – לארץ ישראל ומאודיסא יפליג באניה להתם.

ואולם הרב מוהליבר נשאר לשבת באודיסה כל הימים של הועידות הרבות, שקדמו לאספה הכללית הרשמית. הוא אמנם לא ישב אתנו בועידות, לא השתתף בהן בנוכחותו, אבל רוחו רחפה עליהן, ואנשי־בינים היו מתהלכים מאולמי הועידות אל משכן הרב במלונו, הלוך ושוב, להשפיע על ההחלטות וגם על בחירות חברי הועד, העומד להוָסד ולהבחר באספה הרשמית. לאודיסא לא הביא הרב מוהליבר את יעקב בכרך, ורק בא בלוית הד“ר יוסף חזנוביץ, מיסד הספריה הלאומית. מלבד זה, הנה גם הצירים ממוסקבה, חברי “בני ציון”, מ. מ. אוסישקין ויעקב בן ישעיהו מזא”ה, קבלו מאת שולחיהם פקודה להכנע ולהשמע להוראותיו של הרב מביאליסטוק.

תפקידן של הועידות המוקדמות היה להכין את כל אשר יכינו בשביל האספה הכללית הרשמית: את ההחלטות, את סדר־היום, את הבחירות, – ביחוד את הבחירות. בועידות המוקדמות השתתפו כארבעים צירים, שנשלחו מאת האגודות למקומותיהן. בועידות אלה היה מקומה של אודיסא כאחד מיתר המקומות. ואולם באספה הכללית הרשמית זכות ההשתתפות לא לאגודות, שאין ספר התקנות יודע כאלה, ורק לחברים, שספר התקנות מכיר בהם אם המה ממלאים את חובותיהם ונותן להם את זכיותיהם. באספה כללית זו אנו, מורשי האגודות, המופיעים בתוכה רק בתור חברים, – אנו, קולותינו ודעותינו נהיה בטלים בתוך המון החברים תושבי אודיסא העיר, תחת אשר בועידה המוקדמת, הבלתי רשמית, היתה זכות־דעה אחת לכל אגודה ואגודה, ואגודת אודיסא כאחת מהן, בשביל זה נכבד היה לסדר את הכל בועידות המוקדמות, כדי שנבוא אל האספה הכללית הרשמית בחזית אחת של החלטות וסדרים ובחירות.

אבל החזית האחת הזו לא נוצרה על נקלה בועידות המוקדמות. היו מקומות שונים מיוחסים ובעלי־השפעה, שלפי המסורה בהנהלת עניני “חובבי ציון” היו הם בעלי־הדעה בענינים שעמדו על הפרק. למשל: ביאליסטוק, וילנה, ורשה, מוסקבה. במקומות האלה ישבו האנשים שהם היו המשפיעים העקריים של התנועה, וזכותם של אלה הגנה על המקומות, שהם כשלעצמם לא היה להם כל יתרון על ערים אחרות. אודיסה לבדה היתה מרכז טבעי לכל העבודה, בשבתה על הנמל, שדרך בו יוצאים העולים לארץ ישראל. והנה, לפי התקנות, נעשתה אודיסה זו גם למרכז רשמי, ויתר המקומות הם רק נקודות שמסביב המרכז, נקודות שוות. ועם זה לא חפצו הנקודות המיוחסות להשלים. ורשה נתבטלה עוד מקודם, וילנה ירדה מעל הפרק, אחר שהרשי"ף מת, אבל ביאליסטוק ומוסקבה לא חפצו לוותר על זכות־הדעה בהנהלת העסקים, והשתדלו להשיג בשבילם ערך מכריע בשאלות רבות, כמו שהיה הדבר נוהג אחרי אספת קטוביץ. ונגד זה היה עלינו להלחם בכל תוקף.

ספר התקנות, שאת אשורו מאת הממשלה השגנו בקושי רב, איננו יודע כל סניף וכל לשכה, והועד באודיסה עם משרדו שם הוא – הועד, ולא אחר, וכל דיצנטרליזציה שהיא מעמידה בסכנה את אשר הצלחנו להשיג, ואסור היה לנו אז לברוא דבר מחוץ לתקנות המאושרות. וצריך אני להגיד את האמת: הגרש“מ היה הראשון, שהבין את הענין כמו, והוא צוה לאנשיו לבלי לעמוד על דרישה זו בנוגע לביאליסטוק. אבל לא כל־כך קל היה להכריע את צירי מוסקבה. מ’ אוסישקין כבר גמר אז את חק למודו באינסטיטוט, ובאספה מחוץ למוסקבה השתתף בפעם הראשונה. בחוג חבריו היה כעין ילד מפונק, שהכל מחול לו, מה שקורין הצרפתיםenfant terrible. למוסקבה היתה זכות מיוחדת, כי באגודתה היה הנדיב ר' ק”ז ויסוצקי, שהיה נותן וחוזר ונותן, וגם התנדב עוד לפני זה ונסע לבקר את המושבות. עם אוסישקין קשה היה להשתוות, להשפיע עליו כי יוותר על דרישות נמנעות. “המטה הראשי” של הצירים האורחים מבני חוץ לאודיסה היה אז המלון “פריז” באודיסה, ואנחנו מלאנו שאון את החדרים ואת המסדרונות עוד משעות הבקר. וסילי ברמן, הציר מאגודת פטרבורג, שבודאי לא ראה תפילין מימיו, היה קורא לאוסישקין, שהיה נושא־ונותן עמנו עוד טרם הספיק לחלוץ תפיליו, “מהנדס ברצועות”. בישיבות הועידות לא היה אוסישקין מרבה לנאום; את התפקיד הזה שם על חברו, יותר מוכשר ממנו בכֹח הדבור – על ראשו של יעקב מזא“ה. עקשנותם של צירי מוסקבה היתה מרגזת אותנו מאד. זכורני: הישיבה היתה בדירתו הפרטית של הד”ר פינסקר, ואני עמדתי על ידו בפתח החדר השני. הוא פנה אלי, ויאמר: “אולי תאמר להם, כי יחדלו”. שלחתי פתקא קטנה אל מזא“ה בזו הלשון: עד מתי תטהר את השרץ בק”ן טעמים? מזא"ה החזיר לי תיכף את הפתקא, בהוסיפו “הָסֵר מעלי את הנגע”, כלומר את אוסישקין, העומד עליו להכריחו לדרוש את שהוא דורש, ללא צדק ולפעמים גם בניגוד להאינטרסים של החברה שאנו באים לכוננה.

וסלע המחלוקת היו הבחירות אל הועד. כאשר אמרתי, דרש ליליענבלום בכל תוקף כי אל הועד יבחרו אילי אודיסא, משמנה ומסלתה, למען ישיתו חברי הועד הוד והדר על החברה, והוא נתן לפנינו רשימה של גדולי העיר, שלפי ידיעותיו הם קרובים אל הרעיון וגם יבאו אל האספה הכללית הרשמית. באמת, היו “גדולי” אודיסא מפורסמים עפ“י הרוב, רק בנפות הדרום, ושם השפעתם היתה גם נגמרת; מחוץ לגבולות הדרום, ביחוד בליטא ובפולין, לא ידעו את השמות האלה. אבל ליליענבלום טען, ובצדק, כי אחר שעלינו לבחור, כפי התקנות, רק מאת תושבי אודיסה, הלא עלינו להכניס אל הועד את המעולים שבתוכה. ואולם בין ה”חובבים" בכלל ואודיסא בפרט כבר היה אז הזרם החדש “בני משה”, אשר התהלך במסתרים וידע לשפוך השפעתו על חוגים רבים. וראשי “בני משה” ראו את תפקידם לשמור על הרוח הטהור בכל עבודה צבורית ולאומית, ביחוד על הדרכים, שבהם צריך להתפתח הישוב החדש בארץ ישראל. וכמובן, שלא יכלו לבלי להשתדל להכניס אל תוך הועד, העומד להבחר, גם מקרב אנשיהם למען תהיה השפעתם מובטחה בעניני הועד לחובבי ציון. המועמדים של “בני משה” היו: אשר גינצברג, יעקב ליוברסקי ויהושע אייזנשטט. אל אשר גינצברג (אחד־העם) הסכמנו כלנו, וגם ליליענבלום. למרות התנגדותו של לל“ב בשאלות ספרותיות רבות אל שיטתו של אחד־העם, היה תמיד ממכבדיו הגדולים, וכבר הזכרתי שהוא גם הביא אותי לתוך מחיצתו של אחד־העם. מלבד זה רבי ישעיה גינצברג, אביו של אחה”ע, היה מנכבדי הסוחרים באודיסא, מאנשי “המזרח” של בית־המדרש הגדול, ובנו היחיד משתתף עמו במסחרו, וכתר שם־טוב על ראשו. אל כגון זה הסכים גם ליליענבלום. יעקב ליוברסקי היה הסוחר הצעיר, שחתם ראשונה על כתב הבקשה בדבר הרשיון, והוא אשר על שמו הכניסו את סכום הערבון, חמשת אלפים רובל, שהממשלה דרשה מאת המיסדים את החברה, פן יצטרכו עולי ארץ ישראל לשוב לרוסיא. ואולם בכל תוקף, בעקשנות יתרה התנגד ליליענבלום אל בחירתו של אייזנשטט לתוך הועד. איך אפשר – טען ליליענבלום, והיה נרגש עד מאד – כי איזה עירוני מפלך מינסק, שאין איש יודע ומכיר אותו, שאך עתה הוא בא לגור באודיסא, – כי איש מחוסר־ערך כזה יחלק את הכבוד עם גדולי אודיסא ועשיריה להיות חבר בועד. אבל גם “בני משה” היו צודקים בעמדם על הדרישה לבחור באייזנשטט. הן בכל חברי הועד וסגניו ואף פקידיו לא היה אף איש אחד, שראה ובקר אף פעם את ארץ ישראל, את הארץ, שעליה להיות נושא כל הענינים והפעולות של החברה. ובשביל זה השתדלו “בני משה” ודרשו בכל תוקף להכניס לכל הפחות את אייזנשטט, האחד שבקר בארץ ישראל והיתה לו השקפה ידועה על הנעשה ושצריך להֵעשות שם. המורשים, הנשמעים לפקודותיו של הרב מוהליבר, היו בעד בחירתו של ברזילי. הגרש"מ, – זה ידוע – היה נוטה חסד ואהבה לאגודת “בני משה”, והיו מתלחשים שהיה גם חבר האגודה הזו, אם כי לא באופן רשמי, כי לא מלא אחרי הדרישות הפורמליות של שבועת חבר וכדומה.

עמדתו של ליליענבלום היתה עקשנית עד מאד, ולפעמים קבלה צורה בלתי־פרלמנטרית. התנגד בגלוי אל החלטות הרוב. הגיעו לפעמים הדברים לידי כך, שנמצאו אחדים שדרשו להרחיק את לל“ב מהיות מזכיר בהועד. תביעות כאלו יצאו מתוך אותם החוגים, שנהלו נגד ליליענבלום מלחמה בקיץ העבר באספת וילנא, – אלה החוגים, שאת ליליענבלום החדש לא למדו ואת ליליענבלום הישן, מי שדרש “תקונים בדת” ושפך קיתון של רותחין על הרבנים, לא שכחו. אבל ליליענבלום כבר נצב אז בכל שעור קומתו, ואלה אשר נגד שאיפתם נלחם, “בני משה”, היו הראשונים אשר דחו בשאט נפש כל מחשבה זרה נגד ליליענבלום, עמוד האור של כל עבודת הועד, שאנו יוצרים, זה האיש שהוא היה הנותן מרוחו גם על הד”ר ל. פינסקר, ואשר רוחו היה המבוע, – אם נשתמש במבטאיו של ח. נ. ביאליק – גם להרהורי כל חברי הועד בשאלות הישוב. זכורני, איך התרגש וסילי ברמן, שהיה חביב כלנו ומזכיר הועידות המוקדמות, לשמוע התרזות נגד ליליענבלום. צעיר פטרבורגי זה התיחס בשלילה גם אל קבוצת הגרש“מ, וגם את ב”מ לא ידע ולא חפץ לדעת; אבל אסור היה למי שהוא לנגוע בליליענבלום.


 

לו. צירי האספה וצעיריה    🔗

צירים היינו כלנו יחד כארבעים איש, וכדי שלא נבטל בעת האספה הכללית הרשמית בתוך המון החברים בני אודיסא, שכח כל אחד ואחד מהם יפה ככחו של כל ציר מקרבנו, החלטנו לאחוז, על כל מקרה שלא יבוא, באמצעים מעשיים. ראשית, התחייבנו כלנו להיות בעת האספה הרשמית בדעה אחת הן על השאלות והן בנוגע לבחירות, מבלי שום לב אם נשארנו במעוט בעת הועידה המוקדמת. כלנו צריכים שם להיות חזית מאוחדת. באופן זה, אפילו מי שקבל בועידה מעט דעות היה כבר מובטח באספה הרשמית בכל הדעות של הצירים. שנית, אנחנו נשענו על הפסיחולוגיה של אספה המונית, והתכוננו לזה. את רשימת המועמדים שלנו קבענו בדפוס, ופזרנו את הרשימה הזו בכל האולם, על השלחנות ועל הכסאות ועל החלונות. הרוב הגדול של המועמדים הלא היו אנשים ידועים באודיסא, והם הלא בודאי יעברו דרך הקלפי ויבחרו. מן הנאספים יש אשר ימחקו אחד או שנים, ובמקומם ירשום את עצמו ואת מכרו. ובאופן זה יבחרו גם המועמדים האחרים שלנו, ורק במספר דעות פחות. שלישית, קבענו מראש את הנשיאות של האספה, ועל הצירים היה להציע לנשיא ולמזכיר את האנשים שמנינו אותם, ועליהם היתה החובה להמצא על יד שלחן הנשיאות, ולבלי לסרב אל הבחירות. וכך היה ממש כמו שחשבנו. התאספו כמאה וששים איש, ובשעה הקבועה קרא מר יעקב ליוברסקי את פקודת מושל העיר, שבה הוא מודיע כי החברה נתאשרה וכסף הערבון נתקבל, והוא הכריז על חוקיותה של האספה, והציע לבחור נשיא ומזכיר. אנחנו הצירים, שהתפזרנו בכל פנות האולם, קראנו בקול: מנשה מרגליות! וסילי ברמן! וכמובן, שאיש לא התנגד, ועוד בטרם פצה מי שהוא את פיו, וכבר ישבו להם מרגליות וברמן על יד שלחן הנשיאות, והאספה נפתחה. סדר האספה עבר כמו מנגינה מסודרה על פי תויה, וכל המועמדים של הועידה המוקדמת נבחרו. השתתפו מאה וששים ושנים איש, ואפילו אייזנשטט, שאיש לא ידע אותו באודיסא, קבל יותר ממאה קולות. הכל עבר באופן שרצינו בו.

הרב מוהליבר נשאר כל הזמן לבדו, מבלי להשתתף עמנו בועידות וגם אל האספה המיסדת, הרשמית, לא בא. מסביב לאודיסה – אומר ההמון – הגיהנם בוער, והאספות עם הצרמוניות האירופיות והנאומים ברוסית, ובכלל כל צלמו של הצבור האודיסאי, – לא היה אז מתאים ומקביל אל עמדתו של רב וגאון בישראל, סמל המסורת המקובלה של “אספות” יהודים. הן בכל המורשים של האגודות “חובבי ציון” לא היה אף רב אחד. אבל ממחרת האספה בא הרב מוהליבר לביתו הנהדר של ר' אברהם גרינברג להראות את פני הנאספים, וגם לא מנע מאתנו את העונג להצטלם עמנו יחד, בתנאי שלא יצטלמו בגלוי ראש. התמונה הזו היא עתה יקרת־המציאות, כי ברוסיה האבידו אותה הבולשביקים, והיא נמצאת בביתי כהיום הזה. העתקתיה בשביל הקובץ “ספר שמואל” הוצאת “המזרחי” בירושלם.

כל הזמן שישבנו באודיסה בועידות ובאספות היינו אנחנו: הר“י סירקין, שלום־עליכם, משה קמיונסקי, וסילי ברמן ואנכי – גוש אחד, יחד הצבענו, יחד בלינו את הזמן גם מחוץ לישיבות. תמיד היינו על צדו של ליליענבלום, ושמרנו לבל יחדרו “מי־מקוה” אל פעולות הועד החדש, תחת אשר בני־מוסקבה היו מצווים ועומדים לפקודתה של ביאליסטוק. אוסישקין היה מוזר לנו גם ברוחו, גם בהנהגתו; הן הוא גם לא הצטלם עם אנשי האספה. אבל קרוב מאד אלי היה חברו, יעקב מזא”ה (ראשי תיבות: מזרע אהרן הכהן). הוא היה יליד עירי, יליד מוהילוב־דניפר, ואף בני רחוב אחד, רחוב שקלוב, היינו. אביו היה בן אחת המשפחות הנכבדות מפלך מינסק, ואבי־אמו היה רבי זימל חפץ, שבביתו התחנך הנער והוא גם נתן מרוחו עליו. רבי זימל חפץ היה טפוס מיוחד ומצוין בזמנו. בחצרו הגדולה, כמו בחצרו של הסבא שלי, היה מקום מיוחד לתפלה, מנין קבוע, וזה היה בית התפלה היחידי אז בעיר, שרוב מתפלליו, ביחוד הנכבדים שבהם, אנשי המזרח ודגל הזהב, היו תפוסים לחקירה, מדרגה שקדמה להשכלה. רבי זימל בעצמו היה נחשב על החקרנים. בין המתפללים שם היה הרב רבי חיים ברלין, בן הרב דמתא, שירש גם את כסא אביו, – וגם הוא היה חקרן, כמעט “משכיל”. אלה היו אנשים, שהרשו לעצמם לדרוש במופלא ולהראות פנים בתורה שלא כפי הרגיל. זכורני, כי בבית התפלה ההוא הנהיגו פעם לקרוא לתורה ראשון לא את הכהן, כי אם את מי שגדול במעלות, ובגלל הדבר הזה הכריזו הכהנים שם “שביתה” בימי החג ולא עלו לדוכן; ובאו מקהל המתפללים וגם הרב בתוכם לבית התפלה שלנו להתברך מאת כהנינו. מבית התפלה של זימל חפץ יצאו “המשכילים”, וגם התלמידים הראשונים שנכנסו אל הגמנסיה, וגם – הקורא היחידי בעירנו של הירחון הסוציאליסטי “האמת” היה מקרב האברכים של בית התפלה ההוא. יעקב מזא“ה עזב את עיר מולדתו עודנו נער, וילך לעיר קערטש אשר בקרים, ששם תפס דודו, אחי אמו, מקום חשוב. דודו זה, משה חפץ, חנך את בן אחותו היתום, ויכניסהו לבית הספר התיכוני בעיר מגורו. ובהיות הדוד גם הוא מן “המשכילים” העברים, הוסיף להמשיך על חניכו את ההשפעה הטובה של הזקן, והקנה למזא”ה הצעיר ידיעות הגונות בספרות העברית, הישנה והחדשה גם יחד. עוד בהיותו תלמיד ביה“ס התיכוני נסה הצעיר את כחו בכתיבה, ומאמריו ב”המליץ" היו מן המעולים. לאחר שגמר את ביה“ס ויבוא למוסקבה ונכנס למחלקת המשפטים של האוניברסיטה, מצא בעיר ההיא בין צעירי התלמידים שם את הרעיון הלאומי תוסס, והוא היה אחד ממיסדי האגודה “בני ציון” שם, – האגודה, שממנה יצאו עסקנים אחדים של השורה הראשונה בציונות. קובץ מאמריו של מזא”ה “אלו הן האשמות”, שנדפסו ב“המליץ”, יצא בחוברת מיוחדת והשאיר רושם. לקראת הופעתו של מזא“ה שמח מאד גם המשורר י”ל גורדון, שהעריך גם את כשרונו הספרותי, כלומר את סגנונו העברי, גם את אישיותו.

יעקב מזא“ה היה צעיר ממני בחמש שנים. ובכל פעם שבא לידי לבקר את מוסקבה היינו מתראים פנים. כשבא אל הועידה האודיסאית היה סגן עורך דין,– זה היה תוארו. ממחרת האספה הרשמית, לפנות ערב, בקש אותי מזא”ה ללכת עמו לשוח קצת. באנו עד גן העיר, הנשקף על פני הים, וישבנו אל אחד השלחנות, לשוחח על כוס תה. מן השיחה הוברר לי, כי אין לפניו תקוות גדולות להסתדר בתור עורך־דין, למרות כשרונו בתור נואם. ליהודים במוסקבה אין כמעט ענינים פליליים, וגם במשפטים אזרחיים המקורות הבטוחים כבר נתפסו על ידי עורכי־דין זקנים, ועליו, על עורך־דין צעיר, לחפש אחרי משפטים חדשים, שגם אותם הוא מוכרח, על פי החק, לנהל תחת חסותו של פטרון. רמזים אחדים הספיקו לי להבין, שאין הוא רואה לפניו עתידו בעבודת עורך־דין. אז נצנץ בי הרעיון – רבנות, רבנות מטעם. ובאודיסא. כסא הרבנות בעיר ההיא היה אז פנוי, אחרי מותו הפתאומי של ח“י גורלנד, והצעתי את הרעיון לאיש שיחי. מזא”ה אמר לי, כי אין בחפצו להתחרות עם מנשה מרגליות. לפי הידיעות שלו, גם עסקיו החמרים של עורך־דין זקן ומנוסה זה אינם מצוינים, ולכן אולי בדעתו של מ. מרגליות להתיצב על הבחירות לרב מטעם. עניתי ואמרתי לו, כי אנכי אדבר עם מרגליות היודע ומכיר אותי עוד מימי ה“ראזווייט”, מראשית שנות השמונים, ואדע דבר ברור.

ממחרת בבקר סרתי אל מרגליות ומסרתי לו את כל השיחה שלנו עם מזא“ה. הוא, ראשית, הודיע לי בהחלט, שבשום אופן לא יתיצב על הבחירות ולא יקבל את המשרה הזו, לו גם יציעו אותה לו, בהיותו שונא את הרבנות הרשמית תמיד. ובמה שנוגע למזא”ה, הלל את רעיוני מאד, והוסיף כי הוא יעזור בדבר הזה עד כמה שידו מגעת, וגם יתראה עם הבנקיר חַרִי, שהוא החותך לכל עניני הצבור באודיסה, להגן על מועמדתו של מזא“ה. ותהי עצתי למזא”ה לקרוא בבית־הכנסת הברודי הרצאה פומבית או דרשה למבחן, כדי להכין את הקרקע ואת דעת הקהל לבחירות הבאות. ועוד באותו ערב התראיתי עם מ. מרגליות, והוא מסר לי שהענין עומד להתקבל. גם את הצעתי בדבר הדרשה הפומבית מצא מרגליות לנכונה, כי לההמונים באודיסא השפעה גדולה, ונואם בעל כשרון כמזא"ה בודאי יתפוש את העם בלבו. נחוצה לזה הסכמת גבאי בית־הכנסת ורשיון של סגן הרב. אבל את זה יסדר הוא, מרגליות, על נקלה.

ובאחד הימים הקרובים יצא דבר הדרשה אל הפועל. לי היתה נסיעה תכופה ליקטרינוסלב, ואני יצאתי מאודיסא ואת הדרשה לא שמעתי. אבל הנאום, כמובן, הצליח ועשה רושם גדול על השומעים הרבים, ועתוני המקום הרבו להלל את הנואם הצעיר, ומועמדתו לרבנות באודיסא נהיתה לשיחת הקהל, והוא היה בודאי נבחר למשרה זו. ואולם בשובו לביתו למוסקבה ראו עסקני הצבור שם טוב לעצמם להשתמש ברעיון זה בשביל הקהלה היהודית במוסקבה. הם מהרו לבחר בו, והיה פארה ועטרת גאותה עד יומו האחרון. הוא היה נואם בחסד עליון.

ביום השלישי אחרי האספה הכללית הרשמית נפרדתי מעל חברי לשוב לביתי, ועלי היה לסור, כאשר אמרתי, ליקטרינוסלב. ואוסישקין אמר לי: שמע נא, אתה הולך ליקטרינוסלב. מציעים לפני “נכבדות” את בתו של שמריה פאליי, סוחר־יער. אתה בודאי מכיר אותו?

– סרגיי פַבלוביטש? – שאלתי.

– איזה “סרגיי”! – קרא בהתרגשות – שמריה פאליי.

– כן – אמרתי – אדם נכבד. מהנדס. שטרותיו הם היותר טובים.

ולא ארכו הימים וקבלתי כרטיס בשורה: מנחם אוסישקין ואסתר פאליי – מאורשים.

מזל־טוב!


 

לז. נפתולי משפחה    🔗

בקיץ ההוא יצאה אש ותאכל את העירה פרופויסק, מולדת אשתי, הימים ימי מרקחת של פרי האדמה והעץ, ואשה אחת לא נזהרה בתנור ובכירַים, ואחזה אש באחד הבתים, ונשרף חלק נדול מהעירה על בתיה הגדולים ועל בתי מדרשיה. הגברים סוחרי היער, היו בערי מורד הדניפר לרגלי מסחרם, ועקרות־הבית היו במקומות הרפואה מחוץ לעיר וגם מחוץ לארץ, ובשובם אל העירה מולדתם החליטו רבים מבני משפחת אשתי לבלי לשוב ולבנות את בתיהם, ולעקור דירתם ולבוא ולהתישב בהומל. רבים מהם גדלו ועשו עושר מעט, כנפים צמחו להם, וצר נעשה להם המקום לשבת בעירה קטנה, רחוקה ממסלת ברזל, ואין בה בתי־ספר לחנוך ילדיהם. והומל הולכת ונעשה עיר מלאה תשואות מסחר, קשורה אל העולם במסלות ברזל ובאניות קטור, והלא בעיר ההיא כבר ישבנו אנחנו, עצמם ובשרם, ובעיר התאזרחנו איתן, וכעשר משפחות עברו ביום בהיר אחד להומל, ויקחו להם בתים ויתישבו בתוכנו. הנה כי כן גדלה ורבתה משפחתנו בהומל, ולא עוד בודדים היינו בקצה העיר בשכונת בני האמונה הישנה, מקום שעמד בית־הנסירה שלנו. ביחוד הרגשנו בזה בימי החגים בחודש האסיף. אלה היו החגים הראשונים, אשר נזכרנו בימים הטובים שהיו לנו בעירתנו הקטנה, בתוך סביבה כלה בני משפחה, דודים ודודות, גואלים וקרובים.

ולסביבת המשפחה היו גם צדדי חיוב, גם – שלילה. כל מאורע בחיי הפרט קבל צורה משפחתית, והימים עברו בין סכסוך ובין שלום. ועל סכסוך אחד, שנגע בי מאד, אני רוצה להתעכב ברשימותי אלה.

הקורא יודע, כי כל עניני מסחרנו, חכירת בית־הנסירה, חטיבת היערות, קבלנות להמציא עצים לבית־החרושת לנייר, וכולי וכולי – היו אצלנו בשותפות עם חותני. כל חוזה וכל קשר לא היה בינינו מעולם, וגם אחרי הליקוידיציה של היער פֶבזנירובקה ושל אחוזת קזימירובה לא התחשבנו. העסקים בתקופת הומל וגם התנאים בינינו נקבעו על פי הדבור בינינו – לחצאין. בבית הנסירה היה לאחד הפקידים חמשה־עשר אחוז בעסק, והיו שמונים וחמשה האחוזים הנותרים לשנינו, לי ולחותני, שוה בשוה. אותו הדבר ביערות, במקום שהיו לנו שותפים אחרים. מעסק הספקת עצי הסקה לביהח"ר לנייר נתַנו חלק, 15 אחוז, לגיסי קופליוביץ, כעין תמיכה משפחתית לו, מבלי שיתעסק עמנו במסחר זה כלום. כל סכסוך לא פרץ בתוכנו, וכל אי־הבנה טרם היתה. והנה בבקר עבות אחד, ביום חורף, אני נכנס כדרכי אל משרד העסק, ומצאתי פתאום כמו מהפכה במשרד. כל טופסי הנייר והמעטפות והפנקסים, שהיתה עליהם הפירמא המשותפת “פבזנר וכהן”, נחלפו באחרים, שאין עליהם כל זכר לשמי… ראיתי את הפקידים במשרד נבוכים, אבל לא שאלתי אותם לסבת התמורה הזו, מפני שהבנתי שאין ידם במעל הזה. הנגע נראה בראש הבית, אבל ידעתי את האיש, ומראה הנגע אינו יכול להיות עמוק. אנשי רכיל שלחו מדנים, שלא יכו שרשים. בודאי גם יד החותנת בדבר הזה, הפקידים מבני משפחתה שִסו אותה בי.

עזבתי את המשרד מבלי דבר דבר, ושבתי הביתה, אשתי היתה אמנם אז בהריונה, אבל לכחד ממנה את אשר קרה לא יכולתי. לא ארכו השעות, ואל ביתי סר חותני. הוא נסה להכנס עמדי בדברים, כמו שלא קרה כל דבר יוצא מן הרגיל, אבל הדבר לא עלה לו. אנכי הטעמתי לו את כל ערך מעשה שנעשה, ואת המסקנות שאני מוציא מזה. על שאלתו: מה חפצי? עניתי ואמרתי לו, כי לא אתן לו לעשות דין לעצמו, ואני דורש כי נמסור את הענין למשפט של קרובים, שקראתי בשמות. הוא נסה להתרגז ויצא מן הבית, אבל עד מהרה שב והסכים לדרישתי.

לפני זה וגם לאחרי זה לא קרה בינינו כדומה לזה מעולם. כל חיינו, הרבה עשרות שנים שותפים היינו בעסקים, ואף סכסוך קל שבקלים לא היה לנו. ואת הפסיחולוגיה של המקרה ההוא אני מבאר לי, מתאים אל הסכסוך שנפל בין החותן וחתנו ההיסטוריים, בין יעקב ולבן. יעקב מצא שלש סבות, אשר בגללן חפץ להפרד מעל חותנו. ראשית, “לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה”,– אלה היו דברי בני לבן. לבן בעצמו לא אמר דברים כמו אלה, כי הוא הלא ידע שהכל נעשה בחשבון מדויק, “ברחל בתו הקטנה”, “עקודים נקודים וברודים”. אבל בני לבן, הסביבה, זכרה, כי יעקב הלז בא הנה במקלו. ועתה לו שתי מחנות ועבודה רבה, – ומאין לקח את כל אלה, אם לא מאת לבן. אנכי מבית הורי, מפטרבורג, הבאתי סכום לא גדול, חייתי חיים טובים כעשר שנים, ועשיתי לי הון של עשרות אלפים רובלים,– מאין לי ההון הזה, אם לא מאשר לחותני?! החותן בעצמו לא אמר כדברים האלה. הוא ידע, כי אל העסקים הטובים, כמו פבזנירובקה וקזימירובה, נגש הוא בעצמו, כשהיה לו גרעון תלוי מאחריו, וכי מאת שני העסקים הנזכרים, שהביאו רוחים הגונים, יצאתי אנכי רק באותו ההון היסודי, שבו נכנסתי אל העסקים בתור שותף. ולכן, שונה אני, הוא, החותן, לא יכול היה לאמר וגם לא אמר כלום. אבל – “בני לבן”, הסביבה של הפקידים מבני משפחתו התלחשה תמיד, ונוצרה אתמוספירה, שבה הרשה החותן לעצמו לעשות מה שעשה. שנית, “וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום”, – עננים קלים עוברים. היחסים נעשים זרים ומוזרים קצת, אם כי בידים לא תתפוש מאומה. יעקב בגר, גדל, ויחסו אל חותנו השתנה קצת, ונשתנו היחסים גם מן הצד שכנגד. בן שלשים וחמש הייתי כבר, רכשתי לי את הנסיונות המסחריים, ובהרבה דברים עליו, על החותן, לקחת תורה מפי, לבחור בדרכי אני. ואנכי גדלתי, אינני מוצא צורך להמלך בחותני, עושה ומחליט על דעת עצמי. הכל טוב ויפה, ואיני עובר על רצונו, – אבל הוא מרגיש כי כבר נעשיתי נשר, ואדון אני לעצמי. ואם אני רוצה לנסוע לארץ ישראל – אני נוסע, ואם קרוא אני אל אספה באודיסא – אני משתתף, ואני תופס מקום, וישנם חוגים שאין אני חתנו, כי אם להפך, הוא חותני. וזה מביא לידי שנוי ידוע בתוך היחסים ההדדיים, שהכתוב גם הוא אינו תופס אותם ורק אומר, שאין הפנים “כתמול שלשום”. – שלישית, – “ה' אמר ליעקב: שוב לארץ אבותיך ולמולדתך” – באים הרגעים, שבהם המצפון הפנימי מתעורר באדם ומעורר אותו לזכור את בית אביו ומשפחתו הוא. הצעיר אנכי בבית אבי, וסגלתי לי את התרבות ואת ההכשרה למלחמת החיים יותר מכל אחי ואחיותי. וה' ברך את עמלי, וירב את מסחרי, והרחיב את גבולות עסקי. בעסקינו וביערותינו עבדו בעת ההיא פקידים לעשרות, וכמעט כלם היו ממשפחת אשתי, ואף אחד לא ממשפחתי אני. וכמובן, היו בין המשולחים גם לא־יצלחים, ומאנשי משפחת החותנת היו גם כאלה, שהחושד בהם אינו לוקה בגופו. ושאלתי את נפשי: האם לא למחיה שֻלחתי להחיות גם את הזקוקים לפרנסה מבית אבי?

והנמוק האחרון הזה לא נעלם מאת הצד שכנגד. אנכי לא מצאתי כל צורך להסתיר את יחסי השלילי אל אלה מן הפקידים,– והם מבני משפחת החותנת, – שכשרונותיהם ומדת ישרם היו מוטלים אצלי בספק. אנכי נסיתי פעם לספח אל העבודה באחד היערות את בן אחי, צעיר זריז ופקח, ומן הפקידים הישנים השתדלו להכשילו בכל אשר יכלו. אל כל זה הושם לב משני הצדדים, ונרקמה תחבולה לגדע את קרני ולהפסיק את השפעתי על העסקים וסדריהם. לא היתה בזה מחשבה רעה מצד חותני לעשקני ולנשל אותי מחלקי בשותפות; במועצת חדר־המטות החליטו רק, שיש צורך בדבר להסר את העטרה מעל ראשי ולהשפילני לידי מדרגת שותף מחוסר־קול, שותף כלפי פנים אך לא כלפי־חוץ, שותף שאין לו רשות לקבל פקידים ולפטרם,– ביחוד פחדו מפני הזכות לפטר פקידים, כמובן.

ובאחד הימים הקרובים היה המשפט ביני ובין חותני לפני אותו הקרוב ש. הֶלר, שאני בחרתי בו לשופט בינינו. אהבתי את חותני, וצר היה לי מאד לראותו בקלקלתו, במצב עלוב לפני השופט, אשר תפש עד מהרה את החוטים, הנמשכים מחדרי המשרד עד חדר המטות של החותנת. והשופט ידע להעריך כראוי את המקום, שתפשתי אני בהתפתחות העסקים ואת ערכם ומקומם של איזו מלחכי פינכא ואוחזים בסינורה של החותנת קרובתם. ידע והבין ומוכרח היה להודות בכל אלה גם החותן, – ואני אשר לא יכולתי לראות בתור נתבע, נשפט, את האיש אשר כאָב צעיר וכאח גדול הוא לי עד היום הזה, אמרתי לחותני, כי אנכי מצרף גם אותו להיות השופט ביני ובינו.

מובן, כי את כל זכיותי החזירו לי. השופט כתב חוזה של שותפות ביני ובין חותני, ויתן לפנינו את החוזה ויצו עלינו לבוא על החתום, מבלי לקרוא מראש את התנאים שכתב. וכך עשינו. ומאז לא קרה בינינו שום סכסוך, וגם אחר כן לא השתדלתי מעולם למַצות את עומק הזכיות, שהיו לי לפי החוזה, ואם היה חותני מתקשר בחוזים ונושא ונותן, קונה ומוכר בשמו לבדו, – לא הייתי מוחה נגד זה, וגם עלבון לא הייתי רואה בזה. לכל אב ישנה חולשה של אַדנות ובעלות ביחס לבניו אפילו כשהם גדולים, ואפילו כשהם גדולים ממנו באילו מדות אחרות: בעושר, בכבוד, בדעת העולם, בשם טוב.

והתעכבתי על מקרה זה בחיי לא רק מפני הַהֲוָי שבכל המאורע הזה וצדדיו המענינים מפאת תורת־הנפש, אלא גם מפני טעם אחר. זכורני, כי התנועה הראשונה של מהלך מחשבותי ברגע ההוא, שמצאתי במשרדנו ושמי איננו על הטופסים ועל המעטפות ועל גבי הפנקסים, – התנועה הבלתי אמצעית אחרי מאורע זה היתה בלבי: לעקור את דירתי ולעבור לארץ ישראל!… אלך לי אל הארץ, ושם אבנה לבדי את ביתי. למה לא עשיתי כדבר הזה, והתכחשתי ללבבי ולשאיפותי ולכל חלומותי הנסתרים? והגלים האלה, אשר הכה אז בלבבי המאורע שספרתי בפרק הזה, לא שככו, לא שקטו, ואם כי קול המונם נדמה, אבל תמיד היו נכונים להתעורר בכל תוקף. ומי יודע, אולי הד גלים אלה העירו ועוררו אותי, חמש עשרה שנה אחרי זה, לצאת ולבנות את ביתי בארץ אבות…


 

לח. גלים זידונים    🔗

מלכותו של אלכסנדר השלישי התחילה בפוגרומים ביהודים, שוד ובזה, הרג והרס לעין השמש; ואולם גזל משפט וגזרות ומתן חוקים בל יחיו בהם היה מנת חלקם של היהודים ברוסיא כל ימי ממלכתו של הצר הצורר הזה. זה היה אדם גס ועקש, בלתי חֻנך מילדותו להיות מלך, מאמין בכל תִפלות, ואת עם ישראל שנא שנאה אורגנית, כי הלא זהו הגוי אשר צלב את משיחו. פובידונוסצב היה לו לכהן ולנביא. ובימיו נקבעה השנאה ליהודים בתור שיטה ממלכתית בארץ רוסיה. השיטה היתה להרע ולהציק ליהודים בכל דרכי חייהם, למרר להם את החיים במדינה עד כמה שאפשר, לעשות להם את חייהם לבלתי אפשריים. לנגד עיני פובידונוסצב וחבריו נשקפה אחרית היהודים ברוסיה להכרית, כמו שהיו מקוים, באופן כזה: שליש האוכלוסים היהודים יצאו מן הארץ, השליש יגועו מפרעות וממצוקות, והשליש האחרון יתבולל בעם הארץ בהמירו את דתו. ואל מטרה זו כוננו שרי המדינה את יחסיהם אל היהודים בפקודותיהם ובהוראותיהם ובכל מעשיהם.

והשיטה הזו, שיטת השנאה ליהודים, הלכה והתפתחה, ובשנים האחרונות של מלכות אלכסנדר השלישי התבטאה במקומות שונים ברחבי המדינה בצורות שונות, שלפעמים הזכירו ליהודים את ימי החושך של שנות הבינים. דרשו מאת היהודים לפַנות מקומות לרוסים, ביחוד לפקידים, בעגלות הטְרַם, באולמי החזיון, בצדי הדרכים וכדומה, ובפלך מוהילוב שלנו כמעט נגזרה על היהודים להסיר את הכובע בהפגשם עם פקידי הממשלה. וסגן הקטיגור בעיר המחוז מסטיסלב נסה לאיים על היהודים במלקות, אם יעזו לא למלא אחרי הפקודה הזאת. הדגשתי את המלה “כמעט”, מפני שהפקודה, כפי הנראה היתה חשאית או רק עלתה במחשבה. איומיו של סגן הקטיגור האמור נודעו אז להסופר שמעון דובנוב, ההיסטוריון שלנו, שהיה גר אז בעיר מולדתו, והוא לא אחר לתת להם פרסום בדפוס. הצבור היהודי התעורר, כי עין בעין ראה את השאיפה של צורריו מכל עברים להשפילו ולהוריד לעפר כבוד ישראל. דל כחנו נגד זרוע עריצים, ואגרופנו מה הוא לעומת יד חמושה, אבל על כבודנו לא נמחול לעולם ולא נִתֵּן אותו לחללו. והנה מכתבו של דובנוב בדבר איומיו של הקטיגור, המכתב שנדפס ב“הוסחוד” השבועי, שב ונתפרסם בעתונים הכלליים, וזה הקטיגור היה בנו של עורך העתון הממשלתי, והוא הלא קטיגור, שתפקידו לשמור על החֹק ועל הצדק. גם העתון “העת החדשה”, ראש צוררינו, תמה על דברי הקטיגור ממסטיסלב, שהגדיש את הסאה. באודיסה עלה על לב האוכלוסים היהודים לחדול מהשתמש בעגלות הטרַם העירוני כדי שלא להתנגש ולהפגע בעגלות עם האדונים הפקידים ולפַנות להם את מקומותיהם. והטרם היה שייך לחברה של מניות מחו"ל, והדברים עברו את הגבול, וחרפת שונאינו נגלתה באירופה, ויהי הדבר לענין לאספות מחאה נגד הברבריות הרוסית.

וגם בהומל עיר מושבי סודרה מחאה באופן מיוחד, מאת הרב הזקן דמתא יצאה פקודה אל התושבים היהודים, שימנעו את עצמם מלבקר תיאטרון וכל מקומות־חזיון פומביים, כדי שלא להיפגש עם השלטונות במקומות האלה. אחינו נשמעו להפקודה ההיא, והנה תיכף לאחריה נתרוקן המועדון המקומי ממבקריו היהודים, והתיאטרון העירוני בגן העיר אסף לחזיונותיו איזו עשרות אנשים במקום המאות, וחדלו המשחקים. מחולל המחאה האופית הזאת היה גיסי נחום־הלל קופיליוביץ. זה היה צעיר בעל רגש, שכבוד עמו היה יקר לו מאד, והוא גם היה בהומל המורשה לחברת “חובבי ציון” האודיסאית. הוא עורר את הרב להוציא את הפקודה, שנדבקה בכל בתי התפלה בעיר, והאוכלוסים קבלו אותה לקיים עליהם. כמובן, הרגישו השלטונות המקומיים בכל המחאה הצבורית הזאת, שקבלה אופי של “שביתה” מיוחדת במינה. חקרו ודרשו והנה נודע להשלטון כי ידו של חתנו של פבזנר בדבר הזה. את “חתנו” של פבזנר בתור עסקן צבורי ידע שר המחוז אותי, והוא לא אחר להזמין אותי אליו ולשחרני מוסר על מעשי. אנכי בכונה לא גלותי את “האשמה” מעלי ולא שמתיה על ראש גיסי. הלז היה צעיר טירון בעסקנות צבורית, תחת אשר אותי ידע שר־המחוז בתור אדם, שיש לו גם קצת שייכות אל הספרות, ועם כזה מתחשבים לפעמים גם אנשי השלטון. מלבד זה, הנה שר המחוז היה מכירי מכבר, מלפני כחמש עשרה שנה, כי הוא היה שר המחוז במוהילוב מולדתי, בעת שנקראתי למלא חובת הצבא, ועל ידו עברו כל ההרפתקאות שלי בעת ההיא. שר־המחוז – שמו היה ילֶנסקי – נכנס עמדי בשיחה ידידותית על המאורע של “השביתה”, ויאמר כי לא יוכל להסתיר את הדבר הזה מאת שר הפלך, ומי יודע מה יקרֵני בעד העון הזה. “הנה – אמר שר המחוז – אתם אומרים תמיד שאין לכם “קהל”, השופך ממשלה עליכם. והנה המקרה הזה מוכיח, שיש ויש לכם ארגון לאומי תקיף ושליט. הן בכל שבת ומועד שלכם לא יספיקו לי עשרות שוטרים לשמור על הסדר מסביב לקרקוס מפני הנערים השובבים שלכם, המתפרצים לראות במחזה. והנה עתה אך יצאה פקודה מאת הרב, איזה סמרטוט זקן שכלו אינו שוה פרוטה, – וכמו נעלמו ואין זכר לכל האספסוף, ובטלו החזיונות מעל במות התיאטרון, ואולמי הקלוב ריקים. איה, איפוא מסתתרת היד הנעלמה, הפוקדת על כל אלה?!..”

מובן, ששר המחוז לא כתב כל מרוֹרות עלי לשר הפלך – הן אנשים ידידים היינו – אך ההתרגשות היתה רבה מאד בקרב הצבור היהודי. התהלכו שמועות על אודות גזרות רבות, המתרגשות לבוא עלינו, והדברים הגיעו אז ללונדון, גם עד הפרלמנט הבריטי. לפעמים נסתה הממשלה הרוסית גם להכחיש את השמועות, כדי שלא לקלקל את היחסים הפיננסיים של הממשלה. סוף סוף גמלה הרעה, והממשלה נטתה את מטה הזדון על עם עברתה. גרוש היהודים ממוסקבה היה גולת הכותרת של ממשלת אלכסנדר השלישי. גדולה היתה הרעה גם בכמות, גם באיכות, בכל תנאיה. סרגיי אחיו נתמנה למושל כללי של הבירה הישנה, וקודם בואו נתנה פקודה “לטהר” את מוסקבה מן היהודים. ולא מצאו שעה יותר מוכשרת מיום הראשון לחג הפסח… אלפי משפחות נהרסו, כי לסדר את עסקיהם נתנה ליהודים ארכה של ימים, באופן היותר טוב – שבועות אחדים. “הנחות” אלה נעשו לסוחרים, שזכות ישיבתם במוסקבה עד העת ההיא היתה חוקית בלי פקפוק; ומה שנוגע לאלה הסוגים שזכויותיהם לא היו כל־כך מבוססות, כמו בעלי־מלאכה וסוחרים פעוטים – עם אלה מִצו כל חומר הדין, התנפלו על משכנותיהם ויסחבום לבתי כלאים, ויגרשום מן העיר בלי חמלה. הגרוש הזה נעשה באכזריות רבה, ותמונות הזועה לא נשכחו ימים רבים. את היהודים גרשו אל “תחום המושב”, ובפטרבורג שמרו מאד לבל יחדרו חלילה פליטי מוסקבה אל עיר הבירה. וגם פה בפטרבורג התכוננו לגירוש כללי של היהודים, ורק בגלל המשא־ומתן עם מקורות הכסף באירופא בדבר הלואה ממשלתית מוכרחים היו לדחות את הדבר.

והד הגלים הזידונים של השנאה ליהודים בחוגי השלטון הגיע לכל מושבות היהודים ברוסיא, ועוד הפעם התגברה בכל תוקף תנועת היציאה מן הארץ. קרוב להומל, בעיר סטארודוב, היה פוגרום ביהודים, ומשפט הפורעים התברר בעיר הומל, והשופטים פטרו את ראשי מחוללי הפרעות כמעט בלא כלום. התהלכו שמועות בין התושבים “העקריים”, כי עוד מעט ויגרשו את היהודים מכל המדינה. וגם דרכי המסחר נשבתו בעת ההיא. יבול נפות הדרום היה רע בשנה ההיא, ואשיות התעשיה בגליל מוסקבה התמוטטו לרגלי הגירוש, ונקודת הכובד של תעשית הארג החלה להתרכז בלודז, ותקופת המעבר ממרכז למרכז הולידה, כנהוג, משבר כלכלי. והתעוררו באביב ההוא במקומות רבים ליסד אגודות לקנות קרקעות בארץ ישראל. התנועה הזו היתה חזקה בקרב בני משפחתנו בהומל. האנשים אך זה מקרוב עברו להומל, לאחר שנשרפה העירה מולדתם, ועוד טרם הספיקו להתאזרח בתוך העיר החדשה באיתן. ילידי עירה קטנה היו קרובים יותר אל הטבע ואל חמודותיה, ולא רחוקים היו מן השאיפה לרכוש להם נחלת שדה וגן ולהאחז בארץ חדשה־ישנה. אמצעים כספיים לא חסרו, והדמיון תאר להם בארץ ישראל עתיד של חיים טובים, חיים שאין בהם ערמה תמידית של ההעברה על החקים המגבילים את היהודים בכל דרכי חייהם, חיים חדשים ומלאים זוהר. וגם במוהילוב מולדתי נוסדה אגודה לרכישת אחוזת נחלה בארץ ישראל. מיסדי האגודה שם היו ז. ד. ליבונטין והעורך־דין דב גיסין, ואנכי נקראתי למוהילוב בעניני האגודה והתחברתי אליה. ושמועות הגיעו לאזנינו על דבר יסוד אגודות לרכישת אחוזות בערים רבות, ומסביבותינו פנו אלינו אנשים שונים בבקשה לצרף גם אותם אל אחת האגודות אשר יסדנו, מי לאגודת מוהילוב, ומי לאגודת משפחתנו בהומל.

אלי הביטו כאל מומחה לאותו דבר, כי הלא על כן הייתי כבר בארץ ישראל. נקראתי נם למינסק, במקום שהיה הועד המרכזי של “אגודת האלף”, זו ההצעה הדמיונית, שעלתה אז במחשבה של אחד מבעלי הגימטריאות במינסק רבתי. הר"י סירקין הנכבד מאד סמך ידו על ההצעה, ויהי גם ראש האגודה, – וזה היה מספיק לרבים לתת את ידם אליה. אנכי לא כחדתי תחת לשוני את כל ההוכחות השליליות של הצעה ילדותית זו, – ואת התרומה של חבר האגודה שלמתי במלואה… ואגודת מוהליב בחרה בי לחבר הועד שלה, והמשפחה בהומל דרשה ממני בכל תוקף, כי אנכי אהיה הציר של אגודתם וכי אני אלך לארץ ישראל במלאכותם לרכוש את הקרקע שם למענם. קבלתי את המלאכות עלי בתנאי כי אלי ילוה עוד אחד מבני המשפחה, ותיכף אחר הפסח יצאנו, אני וחתן דודי שמריהו ברלין, לאודיסא ומשם לארץ ישראל. כל דברי מסעי השני הזה כתובים ומפורטים במאמרי “נחלה מבוהלת” והחפץ לדעת את הפרטים המענינים ההם יקראם במקומם.


 

לט. מסעי השני לארץ ישראל    🔗

ממחרת היום שבאתי ליפו בא באניה צרפתית ויסר גם הוא למלון קמניץ צעיר אחד, ושמו מאיר דיזנהוף. הוא עשה רושם של איש חי ומלא מרץ. יליד בסרביה, עבד בתור מתנדב בצבא הרוסי, והיה לבלר הלגיון. אחר כן הלך לצרפת וילמד שם תורת הכימיה, ואל הארץ בא בפקודת “הנדיב”, הברון אדמונד רוטשילד, ליסד בארץ ישראל בית חרושת לבקבוקי זכוכית. הוא אך סר אל המלון והתודענו וישאל אותי איזו הדרך ל“מקוה ישראל”. אמרתי לו, והנה בעוד שעות אחדות שב, וכבר קנה לו סוס, וגם מצא לו נער ערבי לשמור על סוסו. לעת ערב כבר ידע מלים אחדות בערבית, ובחוצות יפו הרגיש את עצמו כתושב. השפה הצרפתית היתה שפת הפקידות של הברון ושפת פקידי הממשלה הערבים, ודיזנהוף בא ושולט בשפה ההיא, ונבדל בזה לטוב על “ראש אִל כֻל יהוּד”, על זאב תיומקין, ראש הועד הפועל של “חובבי ציון” אז, שלא ידע לדבר צרפתית. דיזנהוף לא נח ולא שקט, יום יום היה רוכב על סוסו בסביבות יפו, עובר והולך לו לבדו, מאסף דוגמאות של חול בשביל חרושת הזכוכית שהוא אומר לכונן. דעתו תקיפה עליו, בידעו כי קופת הברון מאחוריו, ומתהלך לו קוממיות עם פקידי הממשלה ולשתדלנותו של חיים בֶקר אינו נזקק כלל. “אם יהיה צורך בדבר – אמר לי פעם – שאהיה קַימקַם, אזי אמלא את המקום הזה, אם אך יצוה הברון”, מלבד הרי“מ פינס, שהיה הגזבר בההנהלה הפלשתינאית, והרי”א בן־טובים, מנהל הספרים, סובבו את זאב תיומקין, ראש הועד, אנשים אחדים, שהיו מוזרים בדרכיהם ובהליכותיהם. תיומקין אך העמיד פנים כעומד ברשות עצמו, אבל באמת רחוק היה האיש מהיות תקיף בדעתו, והיה כלו תחת השפעתם של כוכבי־לכת בלתי מזהירים. אין כל ספק, כי היו האנשים ישרים עד מאד, ואל רעיון “חובבי ציון” היו מסורים בלב ונפש. די לי לקרוא בשמות את יהושע ברזילי, את אריה־ליב הורביץ, את פרנקפלד, את מיכל היילפרין. כלם אידיאליסטים, אך הוזים חולמים, ואוי אוי לספינת ראש־הועד, אם אלה היו קברניטיה. ומפני שתיומקין בעצמו גודל וחונך מחוץ למסורת היהודית ולכל מנהגי עמנו והשקפות־עולמו, ובארץ ישראל הלא בודאי שהיה צריך לראות את עצמו כתינוק שנשבה לסביבה זו, – היה “המנהיג” הזה נהוג בידי אחרים, ביחוד בידי אלה שהזכרתי. תיומקין אינו יודע עברית, ואולי גם את חתימתו בשפתנו “זאב תיומקין” למד אך בבאו ליפו, וכותב המכתבים בעברית היה אריה־ליב הורביץ. זה היה יהודי מארץ היהודים, צעיר קנאי לעמו ולכל קדשיו ולזכרונותיו הקדומים. ראיתיו בפעם הראשונה בועידת וילנה. הוא היה בחור ישיבה בקובנה. ואל ועידת וילנה בא רגלי, הלוך על יד פסי מסלת הברזל. מובן, שהוא לא היה ציר, אבל באספות השתתף כאחד הצירים, נאם ודבר ומחה, מבלי התחשב עם הגדולים והזקנים ועם החלטות שנתקבלו. והוא נשא לו אשה ועבר לארץ ישראל, ולילדיו קרא שמות נשכחים מתוך כתבי הקדש, כמו: שאר־ישוב, רוממתי־עזר וכדומה. אש־קדש יקדה תמיד בקרבו, והוא שאף לראות בעיניו את עמו מולך בכפה, והמציאות ומסבות העולם כאין היו בעיניו. וזה היה האיש, שהיה שולח מכתבים אל הגולה הגדולה, שבהם היו תשובות מעשיות על השאלות המעשיות, מכתבים לעשרות בכל יום, וראש הועד זאב תיומקין מאשר את התשובות בחתימתו!…– ברזילי, יהושע אייזנשטט, היה אחד העמודים, שאגודת “בני משה” נשענה עליהם, והיה חבר הועד האודיסאי. אם היה כבר אז תיומקין אח לבני משה או טרם היה, – אבל לאייזנשטט היתה השפעה גדולה על תיומקין ועל כל מעשיו. וברזילי הבלתי־נשכח הלא היה כלו “איש הרוח”, שהיה שולל את המציאות עד יומו העגום האחרון; ואפילו את ההבדלים בין הדיביט והקרדיט, הן בענינים כספיים והן בענינים צבוריים, לא חפץ לדעת מעולם. – מיכל היילפרין בא אז אל הארץ והוא מלא הזיות כלו. את חתונתו חגג דוקא על יד הכותל המערבי, ומפה לאוזן גלה תכניות צבאיות, שעל דעתו של ז’בוטינסקי לא תעלינה לעולם, תכניות צבאיות ללכוד את ארץ ישראל מידי התוגר. את כל האמצעים הכספיים שהיו לו הזיל לכל מה שדרשו ממנו, ואת ביתו הוא לא בנה. והיו עוד כאלה, כמו קונסטנטינובסקי, זאב פרנקפלד, שבלי כל ספק מקומם הנכון היה אצל רופא חולי־הרוח, ואת לבם נתנו כיועצים לראש ועד הפועל ביפו.

ואמנם יחד עם זה נוכחתי, כי תיומקין עוטה הוד והדר והוא חביב על כלם. היהודים האשכנזים, רובם מרוסיא, ראו בו אחד מאחיהם והוא לא זרק בהם מרה ככל אנשי הפקידות, אלה בני אָלזס שהשתדלו בכל כחם להתראות כצרפתים גמורים דוקא. והיהודים הספרדים, וגם הערבים המעטים שהיה להם עסק עם הועד הפועל, התיחסו אליו בכל האמון והכבוד. לא היתה לו עמהם, עם הספרדים ועם הערבים, שום לשון משותפת, כי הלא לא ידע לדבר לא עברית ולא ערבית, אבל הם הרגישו כי ישר האיש, פיו ולבו שוים, ־ ודוקא אלה, הרגילים תמיד לדבר בלב ולב, התיחסו בכבוד אל האיש ההולך נכחה. ונפלא הדבר כי גם הפקידות הצרפתית, שישבה מרומים והביטה מגבוה על כל אשר מסביב, לא נועזה לבטל את היש של זה האיש תיומקין, אם כי לא ידע לדבר צרפתית. הבנקיר ולירו סח לי, שבעדת הספרדים בירושלם נפלגו בענין צבורי אחד, ושני הצדדים הסכימו ברצון למסור את הענין למשפט… לתיומקין, שבו האמינו שלא ישא פנים ולא יסלף משפט. תיומקין ידע לתת למשרד ועד הפועל סדרים מתוקנים, ואך פתח את המשרד שלו היה ראשית מעשהו להודיע רשמי גם להקונסול הרוסי, גם להשלטון המקומי על מציאותו של המשרד. ובארץ ישראל, במקום שכל רשמיות לא היתה אז לכל עניני הצבור שלנו, וכל מעשי מוסדותיו היו בצנעא, “בסתר המדרגה”, הפומביות והרשמיות עושות רושם, והמשרד ותיומקין היו לנס. אפילו על הערבים היה זה משפיע, ופעם אחת נפלו דברים בין הפקידות של פתח־תקוה ובין השיך אבו־רַבח, וסדר תיומקין את הענין.

מלון קמניץ היה אז בשכונה האמריקאית־גרמנית, באחד הבתים של הברון אוסטינוב, שהיה חתנו של האַלל. זו היתה שכונת “בני ההיכל”, וקן המיסיון. גם האלל בעצמו היה יהודי שהתנצר, ושם גרו עוד אחדים מן המסיתים. אלה השתדלו מאד לצוד דגים במי העליה הגדולה אז, אולי יצלח בידם להעלות נשמות אובדות מבני ישראל. גם בקנית ארטוף היו המסיתים המתחילים או הגורמים, – בכל אופן השתתפו בצערם של היהודים בני בולגריה, שהיו מיסדי המושבה ארטוף. בשבע עינים הביטו אחרי הצירים השונים, שבאו אז אל הארץ. אולי יעלו את מי מהם בחכה. בשכונה ההיא היתה ברכת מים גדולה, שהיינו מתרחצים בה יום יום. בבקר אחד נכנסנו להתרחץ אני ומזא“ה, ומצאנו שם גרמני אחד מתלבש. כשפשטנו את בגדינו והוא הרגיש בנו שאין אנו לובשים טלית־קטן, ומבלי דעת, כפי הנראה, שסבירא לנו כמאן־דאמר שציצית חובת מנא ולא חובת גברא, נכנס אתנו בדברים, דברי שלום ואמת שלו. הודיע לנו את שמחתו, כי הנה באו ונתקימו דברי הנביא: “והיה השרון לנוה צאן”, והביע את בטחונו, כי בודאי יבאו ויגיעו כל יעודי הנביאים, ולאט לאט נגש “אל הענין”, וכי אנחנו הצעירים, בודאי נהיה הראשונים להכיר את “בן האלהים” למשיח וגואל האנושיות… אנחנו כבר מתרחצים, שוחים ומשתובבים במי הברכה, והמסית מדבר וממשיך את הטפתו לנו, ממלא את “חובתו”. סוף סוף פקעה הסבלנות של מזא”ה, ויאמר לי: שמע נא, שלח אותו אל…, וממעמקי השפה הרוסית הוציא חירוף וגידוף כזה, שכפי הנראה הגרמני שלנו, שהוא אמנם היה יהודי פולני שהתנצר, גם הוא הבינו או הרגיש בגסותו, ויעזוב אותנו וילך לו באפס תקוה להביאנו לאורחא דמהימנותא…

האניות הביאו לחופי יפו טפוסים מטפוסים שונים. תנועת העליה לארץ ישראל היתה רווחת ברחוב היהודים, ובאו צירים גם מאת חילים משוחררים מפטרבורג, מאת סוחרים ביקטרינוסלב, יהודים כורמים מחבל בסרביה באו לתור את הארץ. היו, כמובן, גם בניו של “מנחם־מנדל” הסוחר ומוכר ביקנה“ז, אבל גם אידיאליסטים מסורים לרעיון הגאולה לא חסרו. עמדי היה ציר של אגודת מוהילוב, הלל קורובקוב מעיר מסטיסלב, שהתנועה הלאומית היתה חיי רוחו כל הימים, ואת בנו הבכור לאחר שנעשה בר־מצוה גנב מביתו ומאשתו, ויביאהו לארץ ישראל לחנכו לאכר ב”מקוה ישראל". הדרישה לקרקעות הולידה, כנהוג, המון סרסורים, שלנגד עיניהם היו “עסקים” ומעשי־ספסרות רגילים; אבל גם יהושע חנקין כבר החל אז לחלום את החלום הגדול על דבר גאולת השטחים אשר בעמק יזרעאל, זה החלום אשר זכה לראותו הולך ומתנשם… וצריכים להודות ויהיו נא הדברים רשומים לזכרון, כי הועד הפועל של תיומקין ראה צורך בדבר להלחם נגד הספסרות בקרקעות והסרסורים, ונסה לקחת אל תחת השגחתו את דבר קנית הקרקעות, וכל החוזים בעסקים אלה נעשו בבית הועד והכספים נמסרו מידי הקונים לקופת הועד. אמנם זה לא הציל את הקונים, וכמעט כל הסכומים הרבים, לפי ערך הזמן ההוא, שהשקיעו אז הקונים ודמי הקדימה אשר השלישו בידי ועד הפועל של תיומקין, – כל הכספים הללו ירדו לטמיון ואבדו. ואולם אי אפשר להטיל את כל האשמה על ראש הועד הפועל של אז. המשבר בא אז על כל העליה לרגלי הגזרה שגזרו בקיץ ההוא על הכניסה לארץ. לא נתנו לאניות להוריד יהודים אל הנמל. ועינינו ראו וכלו, איך היה על תיומקין להמתיק סוד עם חיים בקר בדבר הנזמים והעגילים, שהיה עליהם להגיש מנחה לאשתו של מושל העיר, או לשאת ולתת בדבר כמות השוחד לתתו לפקיד הנמל, וכדומה מן המחזות שאנו היינו רגילים להם בארצות גלותנו. לרגלי זה חזרו רבים מן הצירים מן הקניות שקנו, מפני שלא היו בטוחים כי יתנו לשולחיהם לבוא ולהאחז באדמה שקנו בשבילם, ולא קימו את החוזים שהתקשרו בהם. אז הפסידו הקונים את דמי הקדימה שהשלישו בידי הועד הפועל, אבל גם אנשי־הבינים, המוכרים הסרסורים, התרוששו גם הם, כי הלא גם הם היו קשורים בחוזים עם אדוני הקרקעות ונתנו על ידיהם סכומים הגונים, שהפסידו. הגיעה “שעת חירום”, שהפילה למהמורות את כלנו, גם את – ראש הועד הפועל, את תיומקין, שעוד בקיץ ההוא יצא מן הארץ ולא שב אליה עד היום.

מ.ב.ה. הכהן, זאב תיומקין, יעקב מאז“ה, בשנת תרנ”א, ביפו


 

מ. דממה דקה    🔗

במשך הקיץ ההוא נתרוקנה יפו מן הצירים הרבים שמלאו אותה. העליה הגדולה השאירה אחריה אך מעטים. הרוב הגדול של הקניות לא נתקיימו, ואלה אשר קנו בהחלט לעצמם או לשולחיהם, גם הם לא מהרו להתנחל ולהתישב בארץ. כל אלה הידועים והנקראים בשפת המושבות “מתנחלי חוץ”, שכאלה רבים בחידרה, ברחובות ובעין־זיתים, – כמעט כלם הם מאלה שרכשו להם חלקות אדמה בשנה ההיא, שנת תרנ“א, שנת הבהלה. ולמען האמת ההיסטורית צריכים לאשר את העובדה, שהבהלה אחזה את רוב העולים ואת הצירים לא רק מפני איסור הכניסה אל הארץ, כי אם גם מפני טעמים אחרים. השנים הקרובות, שבאו אחרי העליה בבהלה, הביאו בלבות היהודים ברוסיא תקוות לטובה,– לא מאת השלטונות, שלא חדלו להמשיך את הלחץ ביהודים; בא המרגוע לרגלי המצב הכלכלי, שהוטב. מגורשי מוסקבה עברו לפולין, במקום שפתחו את חרושת הארג ויתר סוגי התעשיה, והם יצרו להם שוקים, שמקודם השתמשו בתוצרת רוסיא הפנימית. היציאה מרוסיא למערב אירופא ולעבר לים המעיטה את ההתחרות בערי תחום המושב והקלה גם את מלחמת החיים שם. בדרום רוסיא היו יבולים טובים, והשנים היו שנות משא־ומתן, וסוחרי־היער ראו ברכה מרובה במשלח ידם. בשבתי לרגלי עסקי בקיץ תרנ”ב בערי מורד הדניפר, ביחוד ביקטרינוסלב, נוכחתי כי כל אלה ממיודעי ובני משפחתי, שהיו חברים לאגודת ההתנחלות, ואשר במלאכותם הלכתי לארץ ישראל,– הסיחו את דעתם מכל הענין הזה. לא רק ענין מסחרי, אף גם משחק הקלפים, שבו מבלים את הזמן, לוקח יותר את לבם, ובעל המלון שלנו ביקטרינוסלב הציע לפני להרשם בתור חבר לאגודתנו בתנאי, שהוא יקבל במושבה אשר ניסד את המונופולין למכירת קלפים… ובאגודה השניה שלי, אגודת מוהילוב, גם שם עמלו לשוא ליבונטין וגיסין לעורר את הלבבות. העשירים בתוך חברי האגודה היו הראשונים במעל לסתור את האגודה ולהרסה. הלכתי למוהילוב פעמים אחדות, נסיתי להגן על הענין, – אבל לשוא. לא אכשר דרא, ואנשים אשר למאות אלפים רובלים עלה הונם נרתעו אחור, ולא חפצו להשקיע איזה אלף רובל להשתתף בגאולת הארץ, גאולת עצמם.. ובאמת, הם ובניהם אבדו בארץ נכריה לעולם…

וגם עלי היתה עבודה רבה, עבודה פרטית, משפחתית, כוס הגירוש עברה גם על הורי, גם על שני גיסַי לוקחי אחיותי. הם היו תושבי פטרבורג, והשלטונות שם החלו לעשות כמעשי מוסקבה, “לטהר” את העיר מן היהודים, וגם הם היו בתוך הגולים. לקראת בוא הורי אלי להומל שמחתי מאד. לפני זה קרה בפטרבורג מקרה אחד, שהיה ממלא את לבבי תמיד דאגה לגורל אבי. על אחת האניות הקטנות, העושות דרכן במימי פטרבורג, נחלש איש זקן אחד ויגוע וימת. איש לא ידע מי הוא, והמשטרה החזיקה את המת שני ימים ותקברהו בקברות הנוצרים. עברו ימים אחדים, והנה הודיע להמשטרה אחד המשרתים, כי לפני ארבעה־חמשה ימים יצא אדוניו מן הבית, ולא שב. החקירה והדרישה הוכיחה, לפי התמונות שבבית הנעלם ולפי הצלומים שעשתה המשטרה, כי המת באניה הוא הוא האדון, שהמשרת מחפש אחריו, והוברר שמו – ליב מנדלשטם, המלומד היהודי הנודע אריה למטה־השקדים, אחד מנביאי השכלת היהודים ברוסיא. ולולא הודעת המשרת כי אז לא בא אפילו לקבר ישראל. ומאז קרה המאורע הזה לא ידעתי שלו בנפשי. אנכי הלא ידעתי את נענועי ונדנודי אבי בחוצות פטרבורג, במקום שעליו להתחכם תמיד לבל תמצאנה אותו תנואות המשטרה הבודקת בזכיות הישיבה של היהודים. האיש היה באחרית שנות הששים, מסגף את נפשו תמיד, לפעמים קרובות יושב בתענית, זהיר אפילו בפת פלטר, – והוא מתהלך ותועה ברחובות העיר ההומיה והגדולה, ומי יודע אם לא יחלש באחד המקומות, ולא יקרנו כמקרה מנדלשטם… ומה שמחתי לקראת בוא אבי, הוא ואמי, אלי להומל, במקום שאין דאגות של זכות ישיבה, והסביבה יהודית כלה, ואפילו קרובה היא אל מוהילוב מולדתו! מפי אבי נודע לי, כי כל הונו שהיה לו בעסקיו בפטרבורג אבד לו. הוא היה מוכר מטילי כסף וזהב בהקפה לאומנים, ועל פי הרוב אפילו בלי שטרות. הן כמעט את כל האומנים האלה ידע והכיר מנערותם, בעוד היו שוליאות אצל בעליהם, ואך בעזרתו הסתדרו ויסדו להם בתי־מלאכה. והנה נתכה גם עליו גזרת הגירוש. ביום אחד הוציא החוצה את כל רהיטי הבית הטובים, ויתנם אל הראשון שעבר על פניו ובמחיר אשר נתן, ואת פנקסי חשבונותיו ואת שטרי החוב שהיו שמורים בידו קרע והאביד, מבלי להשאיר זכר. הן הוא ידע, שלא ישוב עוד אל העיר ההיא, ואל בתי־משפט ואל עורכי־דין לא יפנה לתבוע את חובותיו, ולכן – כאשר אבד לו מסחרו ומקור פרנסתו, כן יאבדו כל סכומי החובות, וכמו יצאה אש ותאכל את כל אשר לו, ולא יהיו הפנקסים ושטרי החובות לזורעי מלח על פצעיו… ידי מצאה רב לכלכל את שיבת הורי בכבוד, ואך באו ושכרתי להם בית מרווח בקרבת ביתי, ועל יד אמי נתתי פקודה אל משרד מסחרנו לתת לה כפי אשר תדרוש, כפנקס שהיה ביד אשתי, מבלי לבוא עמה בחשבונות. ולא ארכו הימים, ועל הורי אלה נפל הגורל למלא תפקיד חשוב מאד. אחי הגדול נתאלמן, וילדים קטנים היו תלויים עליו, והוא בעצמו שחר לטרף במרחקים, ואיש לא היה לגדל את הילדים ולחנכם. משפחת אחי ישבה בביאליסטוק, ואנכי הלכתי אל העיר ההיא, ולקחתי את הילדים, והבאתי אותם להומל, ומסרתי את המשפחה על ידי הורי, שהם טפלו בהם ויהיו להם לאב ולאם. אבי לא האריך ימים, וימת במגפת החלי־רע בשנת תרנ"ג, ואמי נשארה לאם לילדי בנה עוד כחמש־עשרה שנה, עד יומה האחרון.

והעסקים הלכו והתגדלו והתרחבו. את בית הנסירה הגדלנו פי ארבעה. לא הסתפקנו במכונת המניע, שהיה לנו מאת המחכירים, וקנינו בכספנו מניע גדול וחזק, והעמדנו מכונות־נסירה חדשות, וגם מכרנו כמות גדולה של קרשי־חבית לבתי החרושת של מלט בנובורוסיסק. קניות החומר הגלמי, היערות לחטוב בהם וקורות עץ לנסרם, היו כמעט בידי חותני, ועלי היו הנסיעות למקומות המכירה, וכמעט שבוע אחד לא עבר עלי שלא אצטרך לנסוע לאחד המקומות, ולפעמים גם למרחקים, עד נובורוסיסק. לוילנא יש שהייתי נוסע אפילו פעמים בשבוע אחד. בעיר ההיא כבר הכרתי את כל אנשי שלומנו, ובביתו של ר' יצחק־ליב גולדברג היתה לי תמיד חברה וסביבה שאהבה נפשי, הייתי נמצא בתוך האינטרסים הלאומיים, שהם לא חדלו להאיר את מחשכי הנשמה היהודית שבקרבי. בוילנא, בביתו של רעי י“ל גולדברג, נפגשתי עם רע ילדותי, שחרותי ובחרותי, עם ש”ז לוריא, אשר לא התראינו מאז יצאתי את פטרבורג. מן המקצוע של מהנדס לסלילת דרכים, שבחר לו וגמר את חקו בלמודים אלה, לא בנה את ביתו, והוא הלך ועמד על המבחן בחקי המשפטים ועבר את הבחינות. אבל גם במקצוע זה לא הסתדר. באחת האספות החפשיות לשאלה כלכלית הצטיין בהגנתו על הענין של אחריות החיים, וחברה אמריקנית אחת, “עקויטבל” שמה, הזמינה אותו להיות מנהל משרדה בפטרבורג. אבל רב־הכשרון ומרובה־הידיעות הזה לא היה מוכשר להחזיק סדרים, שבלעדיהם לא יצויר משרד, ועליו היה לעזוב גם את העבודה הזאת, ואנכי מצאתיו בוילנא. הצטלמנו שלשתנו, אני והוא וגולדברג, לזכרון. ובגעגועים זכרנו את הימים הראשונים לתנועת הרעיון הלאומי, את הימים הרועשים והסואנים בפטרבורג במערכת הראסוויעט, את חלומותינו על הנסיעה לארץ ישראל, על תחית עמנו וספרותו. הלא זאת היא וילנא, מקום הספרות העברית החדשה לפנים,– ועתה העיר הזאת התרוקנה, ואין בתוכה אף אישיות אחת, אשר יתפוס מקום, איזה מקום שהוא בספרות העברית…

ו“אחרי הרעש קול דממה דקה”. שאון התנועה הגדולה לישוב ארץ ישראל חדל כלו, הצירים שהלכו לקנות נחלאות שבו על עקבם בלא כלום, כספי־הקדימה שהשלישו בידי הועד הפועל ביפו כלם הלכו לטמיון, תיומקין שב לרוסיא ואל מקומו ליפו לא שב. והעיקר הוא: כמו יד נעלמה שתה קציר לכל התנועה הגדולה, סתמה איזה גולל על השאיפה לרכוש נחלת שדה בארץ ישראל. גם אלה, שכספם אבד להם בענין הקניות בארץ ישראל כמעט שתקו, לא מיחו ולא התרגשו, כמעט עברו בשתיקה על הנעשה להם. אם מפני שעפ"י הרוב האנשים היו אמידים, והפסד של איזו מאות רובלים במה נחשב בעיניהם, או מפני שבעומק מצפונם אולי הרגישו, שעוד מבתחלה לא היה לבבם שלם עם הרעיון הלאומי, ואין הם רוצים כלל וכלל לעזוב את מקום שבתם בארצות הגולה ולהעתיק את משכנם לארץ ישראל. בכל אופן, תרעומות רבות לא היו על הצירים מאת שולחיהם, שאולי גם אמרו בלבם: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. מאת בני אגודתי חזיתי: אף פעם לא הזכירו לי את המלאכות שלא עלתה ואת הכסף שהפסדנו.

גלגלי התנועה לישוב הארץ ולגאולת האדמה כמו חדלו לנסר בעולמנו בשנים האלה, ראשית שנות התשעים למאה שעברה. הישוב ועניניו כמו הוסרו מעל הפרק, וכל שאלה רצינית לא התעוררה בקהל “החובבים”. עלובות היו ישיבות הועד האודיסאי, שבהן היו יושבים אנשים של צורה ודנים על דבר רפת בגדרה, על דברים פעוטים, שבהם ואך בהם התבטאה פעולת הועד, ואשר בקטנות אלו הצטמצמו גם עניני הישוב. מי שבא על מקומו של תיומקין לעמוד בראש הועד הפועל, המנוח בינשטוק, היה טפוס של פקיד דיקן, פקיד הממלא רק את הפקודות של הגבוה ממנו, פקיד מחוסר כל מעוף וכל איניציאטיבה משלו, – ממש ההפך ממה שהיה תיומקין. בינשטוק היה “פרנס לפי דורו”, אדם שָלֵו, שקול ומדוד, אחרי שתקופת “שטורם אונד דראַנג” היתה כבר מאחריו. זוכר אני, כשהיינו נפגשים, מתאספים – אנחנו, תמימי־דעים, אחים לרעיון הלאומי, בני משאת־נפש אחת – היינו מדברים על דא ועל הא, אבל על הישוב ועניניו היינו עוברים בשתיקה. ואילו ענינים, ענינים חיוניים, ממשיים, עקריים היו בתקופה ההיא, עוֹנת־המות של הישוב! לחוגים אחדים היה מאסר בן־יהודה, לרגלי המלשינות, למאורע. אבל זה היה בעינינו, ובאמת אך מאורע ירושלמי, שהוסיף עוד קו עגום אל התמונה הישנה המעציבה. שערוריה אחת פחות או תועבה אחת יותר– אחת היא. אבל הישוב במלא היקפו ומובנו הגדול, החזון הנהדר אשר את תארו נשאנו בלבנו, התחיה הלאומית,– עקבות כל אלה כמו נמחו בתקופה ההיא…

העקבות נודעו. הם לא נמחו. רעיון התחיה מצא לו שטחים אחרים; ובהם התעסק ויך שרשים, ויצמח, ויגדל. ועל השטחים החדשים ועל העבודה בהם – בחלק הבא.



  1. במקור כתוב “1985”. הערת פב"י.  ↩

  2. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49247 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!