רקע
פסח גינזבורג
רגינה אשכנזי

 

א.    🔗

כלום אמר לנסות את כחי בדברי־ספרות, ואני איני אלא תייר משוטט בארץ? כלום יש בידי ליצור יופי חדש שלא ראתה עוד עין העולם? רעי הסופר אומר, שאין יוצרים אלא אם כן חיים מראש ועוברים מרחק ידוע מאותם החיים. מאותם החיים! כאילו אין החיים דבר אחד שנמשך מיום הלידה ועד יום המות, וכאילו אפשר לעמוד מעבר לחיים או להתרומם מעל להם ולהשקיף עליהם בעין הנשר… אינני מבין את רעי הסופר. אני הנני אדם פשוט ומהלך בשתי רגלי בתוך החיים והנני רושם את אשר אני חי בה בשעה שאני חי, בלי פרספקטיבה. ואם יופי הארמוני אין כאן, אמת הארמונית תהיה כאן בלי ספק. כי בהוה הזה אני חי את עברי והורה את עתידי ואין הבדל בין שלשתם כי כולם מתרחשים עתה, לפני עיני.

לא, אין אני משתדל ליצור. אני בא רק לרשום דברים קטנים וגדולים שיש בהם חשיבות בשבילי ובשביל אחים־תירים כמוני, שפגשתי בדרכי ושאני מרגיש עונג מיוחד לשתפם בחיי. כי אמנם שותפים הם לחיי, ואלמלא הם דוקא שפגשתי בדרכי, מי יודע אם לא היו חיי מקבלים צורה אחרת לגמרי משקבלו עד כה. ואני אומר כי יהיו דברי חשובים גם בשביל אחי־התירים משום שהנני בטוח שיש לי גם לי חלק בחייהם הם. אנשים אחים אנחנו.

ויהי מי שיקרא את הדברים ואנחנו לא ידענו איש את אחיהו, ואף על פי כן יפרכס לבו לקריאת הדברים, הלא רק במקרה לא נפגשנו ולא הכרנו איש את אחיו עד היום הזה. הלא הוא אחד מאלה שהמה לבי אליהם בלילות אשר ומכאוב ולא ידעתי הנתיב אל אהלם.


 

ב.    🔗

בשעה שהנני כותב את הדברים הללו הנני נמצא על אחד האיים היותר גדולים ומיושבים שבעולם. בני האי מתיחסים אלי בנמוס אף כי בחשד. יהודי אנכי, ואף על פי שלא כולם יודעים להכיר את תוי־הפנים מיד, הנה מרגישים הם בלבם, שהנני זר להם ועולמם לא עולמי – ובני האי לא למדו עוד להכיר את אחיהם בזר. תיתי להם על שהם סובלים אותי, אדם בן בלי ארץ.

ואולם בנות האי טובות הן בכללן מאבותיהן הערלים. חברי הסופר אומר שהאשה מחבבת את הזר דוקא. אולי בלבה, ברגשה, אבל לא במחשבתה. מקרה קטן שאירע לי בראשית בואי אל האי ישמש לי הוכחה על כך.

בבית־קפה גדול בקשתי לי מקום לשבת. השעה היתה שעת ערב, עת הסגר בתי־המסחר, ובית־הקפה היה מלא מפה לפה. לסוף מצאתי לי כסא אחד סמוך לכסאה של נערה צעירה מבנות הארץ. בקשתי רשות ממנה לשבה על ידה וקבלתי, בצירוף בת־צחוק והערה אינטימית:

– אילו בא לפני רגע כי אז היה רואה סרוח על כסא זה בר־נש שגמר את ארוחתו עוד לפני חצי שעה; והלז ראה שעשרות אנשים אחרים מבקשים להם כסאות!

היא עקמה את שפתיה והוסיפה:

– הלא יבין שהלז היה יהודי.

השיבותי לה שלא הבינותי זאת, אלא שבמקרה הייתי אני עצמי יהודי. היא התאדמה ונבוכה קצת והתחילה מגמגמת דבר מה בבקשת סליחה.

גמרתי שתית הקפה שלי ויצאנו יחד. שוחחנו שעה קלה ואחר כך הזמנתיה לביתי. היא תמהה רגע, אבל נשמעה לי והלכה, וצלב זהבה לא חצץ בינינו. שמה היה אולינה. היא היתה צנועה ורכה, אף כי לא נבונה ביותר, ולמחרת הבקר החליטה, שהיהודים הם באמת העם הנבחר.

בנות האי טובות הן ונותנות ענין לימים הארוכים שעוד עלי לשהות כאן,


 

ג.    🔗

חברי הסופר איננו מחבב אותי, ועוד לי אחד, המנגן ישראלי, שאף שונא אותי תכלית שנאה. אכן חטאתי מאד כי הרגזתי את מנוחתם הצינית והכבדה בהופעתי קלת הדעת. אוהבים הם לנקר ולחטט באצבע רשלנית בנגעי העולם ולאמר: כי זה כל העולם ואינו כדאי לתשומת־לבנו. ואני אומר: אם אין העולם כדאי, קנו חבל ותלו בו את עצמכם, ואם חיים אתם – חיו. שניהם גדולים ממני לימים ובעלי־עצבים ושנוא עליהם כל אדם בריא וצעיר. רבונו של עולם, לי נדמה, שכשאבוא בימים, אהיה מודה לך על כל הטוב שנתת לי בעולמי, על עלומי עצמם שהם האושר היותר גדול, כשם שאני מודה לך עתה בעלומי על ילדותי הרחוקה. הן לא אשנא ילדים מעתה, שנתרחקתי מגבול ילדותי – ולמה אין חברי יכולים להתיחס ברגש אבהי אלי? יש לי רגעים שהייתי יכול להתרפק עליהם כבן ולספר להם את ספקותי ולשאול עצה מפיהם, ואולם מדרכם של רוקים זקנים שהם רוצים להראות צעירים משהנם, ותפקידו של אב עלבון הוא בשבילם.

חברי הסופר, המנגן ישראלי – כמה היו שונים שניהם ממה שהנם, אילו נשאו להם נשים והולידו בנים!

לשאת אשה… כלום לא הגיעה אף שעתי לבנות בית בישראל?

הגברת שטרויס איננה נותנת לי מנוחה. מה יהא בסופו של בחור כמותך? הנה אתה נותן חילך לבנות הערלים ומתי תעשה לביתך? או שמא אתה רוצה לדמות לישראלי המנגן?

הגברת שטרויס היא אשה גלוית־לב ודורשת טובתי. מכירה בחולשותי ואולם היא מוצאת בי אף מעלות טובות, כנראה. היא יודעת שהנני יהודי לאומי וכלום אין אף היא משלמת את השקל הציוני מדי שנה? בנותיה מתחנכות בבית־ספר עברי ויודעות נגן על הפסנתר. בעלה הוא יהודי סוחר וטרוד בעסקיו, ועל כן היא משגחת על חנוך הבנות. הכל הגברת שטרויס מספרת לי בערבוביא.

אינני יודע בדיוק מספרן של הבנות המשכילות. ואולם הגברת שטרויס אשה פקחית היא בלי ספק, וכדאי לעמוד על המשמר.


 

ד.    🔗

בסאלון של ה“חותנת” אני רואה את רובי מכרי. חברי הסופר, המנגן ישראלי, הגברת שטרויס ובנותיה, המורה כהן ועוד בחורים ובתולות, שבאין פרוטה בכיסם או בהיות בתי האוכל סגורים בסבת חג, הרי הם עושים חסד עם ה“חותנת” ובאים לטעום מפתה. ולא הרי הפת כהרי הספות הרכות והשלחנות הקטנים והמחוטבים, שאם תרצה, הנך מתפרקד על הספה ומעלה רגליך על השלחן ואין מוחה בידך. החותנת, אלמנה עשירה וצעירה, שכלום אין לה בעולמה אלא עשות טוב, מי שם לב אליה? היא שמחה לפעמים – ברבות מספר האורחים – אם נותנים אף לה מקום לשבת, וכוס תה.

הארי שבחבורה הוא, כמובן, חברי הסופר, או כמו שאסתר שטרויס קוראה לו: המשורר. רוצה היא, כנראה, להזכיר לנאספים את השיר הקלוש שכתב הלז לשמה באחד הימים. הגברת שטרויס, חובבת הספרות העברית, צפתה אותו שיר מסגרת אמנותית באמת ותלתהו על כותל המזרח של ביתה לכבוד ולתפארת. העבודה, שראויה היתה אסתר החביבה לשיר יפה מזה: אחת צמותיה הרי היא ראויה לכך! אולם חברי הסופר סח לי פעם, ששירו זה היחיד נכתב ברגע של חולשה על כוס תה ועל פי הזמנתה של הגברת שטרויס. “ומה שצפתה אותו כמסגרת הן לא לכבודי עשתה זאת – הוסיף בציניות המיוחדת לו – מעלה היא לגבי שידוך לעתיד לבוא”.

ואולם משהוא שומע את קולה הצלול של אסתר שטרויס: “דעתו של המשורר מה היא?” – ה“משורר” מחליק את שערותיו הארוכות, מחבק את צוארה של השואלת שאינה רואה בהנהגתו כל עון, ומחוה את דעתו על הענין הנידון בנעימה של מומחה, היודע כי אין מה לדעת בעולם זה.

– וכלנו נמות, רבותי, ואין הצלה. ועד יום מותנו נשאר שוטים ולבנו טפש מהבין חידת החיים. הוי, אסתר! הנה אני מחבק עתה את צוארך וקור עובר בבשרי. (ברגע זה יש לראות את כתפיו של חברי הסופר מרעידות). שלדך אני מחבק, כלום לא כן? אל תביטי בי באותה בת הצחוק הילדותית. עליך לזכור, שאני כבר הייתי צעיר בימי, ואני יודע ערכן של בנות הצחוק הללו לאחר… אלא מאי? פחדנים אנו מהודות! ופתאם חברי קופץ ממקומו ומפרש בידיו – הלא ברגע זה שאני מדבר, המות בא וקרב אלי!

בני החבורה רואים חובה לעצמם לקבל פנים קודרים בשעה שהמשורר רואה את המות בעיני רוחו. הגברת שטרויס נאנחת מקרב לבה:

– אהה, כי נכונים הדברים. נכונים עד תמם.

ואולם אסתר אינה שמה לבה לדברים. יודעת היא, שתהיה שלד קר באחד הימים ואף על פי כן, –

היא גוחנת אלי ולוחשת:

– הנצא אל הגנה לרגע? בואה ותספר לי על דבר ה“גויה” האחרונה שלך, משומד שכמותך!


 

ה.    🔗

מה שאסתר מתענינת לשמוע דבר ה“גויה” האחרונה שלי מהנה אותי ביותר. ואולם משאנו יוצאים אל הגנה נשכח נצחוני החדש עם התענינותה של אסתר. אויר הגנה החריף מוציא אותי מן האי הזה ומעבירני לארץ רחוקה, מקום שם יעמדו אותם הריחות החריפים מדי קיץ, מספרים על אשה צעירה שעברה בשבילי פרדס עם מזרקה של בשמים בידה, ותזה על ימי הקיץ ותפריחם בלבבי. באותה ארץ עדיין יעמדו ריחות חריפים ומתוקים. כאדי־שמש יעמדו, שקופים ורכים.

אסתר החביבה, תני ואקרא לך רגינה הערב הזה: רגינה אשכנזי. עצמי את עיני, רגינה: עתה אנחנו שטים ומעופפים – טוס–ס–ס! רק רגע אחד של הזיה והרי אנחנו שוב אצל השלחן הקטן, שאצלו ישבנו שעות ארוכות עמך, רגינה, עת אחר בעלך שבת על הקלפים המבהיקים. רק רגע אחד של מעוף הדמיון – ואז נרד לעולם המציאות ההוא, שאין בחלומות כמוהו למשוש גונים. והארץ חורת, ונגהות הצפון משכימים לפתחה, ומשקים אותה גונים. בארץ ההיא הלא נולדת, רגינה, בת מזרח בירכתי צפון, לשם נדח אביך היהודי הגולה, ושם הולידך. ביום חבלתך אמך נשבר הקרח בארץ גלותך ומתוכו צצה על פניך מזיגת פלאים של שמש רחוקה ויוקדת ונגהות הציר העגומים. ולבך, זה הלב הקטן כמדת אגרופך הקמוץ והנחמד, מכיל שני עולמות ולא צר להם. קו המשוה והציר שניהם שוכנים בשלוה עליך וקרבך.

ואולם כי יבוא יום פקודה, חביבה, וכי ישאלו בעלי הרשימות מחר: הלצפון את או למזרח? אז יקפא לבך על נקודה אחת, מיראה לזוז הנה או הנה, ולא תדעי לבחור – כי לשניהם את, יהודיה צפונית, לעולם!

למה באתי, הצועני, אל ארצך הקטנה, ולמה דפקתי באשנבי ממלכתך המוגפים? מנוחתך היתה כה שלמה ושני היסודות הזרים התמזגו כה יפה בנפשך כבפניך?

אין זאת כי התקנא שר של מזרח בשר הצפון על קרבתך, וישלחני במזל מאדים לקרוא לך, להתוות לך את הדרך אליו ולהשיב לו את הגזלה, גזלת מאות בשנים.

הלא ידע שר של מזרח, כי שמרו נגהות הצפון את עריסת ילדותך, רגינה? על כן רק עוררתיך – ואת שליחותי לא מלאתי.


 

ו.    🔗

משאני חוזר עם אסתר אל הסאלון, ה“חותנת” הטובה מאימת על שנינו באצבע, הגברת שטרויס מתבוננת באסתר בשים לב ויתר הנאספים מחיכים בנחת פקחית, כאומרים: ידענו, ידענו את הטיולים הללו! חברי הסופר מוצא לו כאן מקום לחזור על “הבל הבלים” שלו ולהעיר על העלומים התמימים שמוצאים את כל העורבים ורודי־גפים. כמעט שהייתי יכול להשבע שישראלי היושב זעום־גבות בזוית שואל את המורה הכחוש כהן, אם לא החצופים הם שכובשים את העולם? ואולי איננו שואל כזאת במקרה. אסתר לוחשת לי בצחוק:

– הלואי שהיתה מחצית אמת בחשדים אלה שהם חושדים אותנו. הא?

לי אחת היא, אם יש אמת בחשדי מכרינו ואם מוגזמים הם. עדיין לא בררתי לי כמו כן אם כדאי שיהיו החשדים נכונים. אותי מענין הדבר לראות כיצד בנינים הגיוניים של בני אדם נבנים. פעמים הייתי נוטה לחשב כי בכונה הם טועים, כדי להטעות את בעלי־הדברים; אלא שאינני מאמין כי באו מכרי – כלם, מלבד הגברת שטרויס – לידי מדרגה כזו בתורת־הנפש. רובם הם חושבים באמת ובתמים, שהננו זווג מתאים – אסתר ואנכי. בחיי, שאילו שאלוני בתור עומד מן הצד את דעתי בענין זה הייתי אף אני מוצאו מתאים מאד. אולם מכיון שאין אני עומד מן הצד, הנני נותן להם לבנות בכח ההגיון ואנכי מחריש, ואם אני מתרחק לפעמים מאסתר הנעימה באמת, הריני מתכון להתעות בזה את אמה הפקחית דוקא ולהכריחה לבנות את קורי־העכביש שלה מחדש.

אולם, כעכביש הזה, הגברת שטרויס בטוחה, שסופה לנצח. ואני מהרהר: ניחא! אף אילו תנצח, לא אראה בזה את מפלתי: סוף סוף אשא לי אשה – ורגינה היא אשת איש! מאידך גיסא אסתר היא נערה יפה וטובה, וזרועותיה חמות בלי ספק. והיא שומעת בשים לב כל כך מה שאני מספר לה על ארץ הצפון הרחוקה ועל רגינה.

ישראלי מתחיל לפרוט כלאחר יד דבר חשאי ועגום על הפסנתר. “לשם עליזה” של ביטהובן. אילו ידע אדם זה השונא אותי כמה הוא מהנני במזמור קטן זה, בודאי שהיה מחליפו באחר. – הלא הוא המזמור, שנסתה רגינה לשוא ללמדני את פרוטו על פסנתרה העגום־עגום תמיד! בשבילו פסלה את שתי אזני, “שלא תצלחנה למאום”…

אותו המזמור, ורק לא אותן האצבעות הארוכות והדקות, אצבעותיה הורודות של רגינה.

– אסתר! התלמדיני לפרוט נעימה זו על הפסנתר?

– בעונג רב תעשה אסתר זאת! – עונה הגברת שטרויס.

אסתר סוקרת את אמה בתוכחה קלה, אולם היא מניעה בראשה לאות הסכמה. 


 

ז.    🔗

הנני מתבונן אל הלוח היומי התלוי על הכותל ומשתדל לזכור דבר מה. אחד הימים הקרובים מצוין אצלי בעפרון אדם. על שם מה?

אסתר מזכירתני בזהירות רצינית:

– יום הולדתו של הילד – ילדה של רגינה?

– ילדו של האדון אשכנזי, מתכונת את לאמר! – עונה אני לה בחום עד ארגיעה. – כן, ילדה של רגינה, פעוט זה שבא לרשת את מקומי!

– ולמי הוא דומה בתוי־פניו? – שואלה אסתר למען נחמני.

– הן קראתי לך דברי רגינה במכתבה, שהוא דומה אלי. אולם זה מוזר בעיני מאד.

אסתר מסבה עיניה לעבר אחר ושואלה:

– כלום הנך בטוח שהילד – המ – לא ילדך? סליחה, אני מתכונת לאמר…

יצורים מוזרים הם בני־האדם. מעולם לא יאמינו בטוב! אפילו אסתר זו הנבונה אינה יכולה לתפוס איך זה אדם אוהב אשת־איש שאוהבת אותו אף היא, ואיננו חוטא עמה. וראו אף ראו: הילד דומה אלי בתוי פניו, כלום אין זה סימן מובהק?

אני מחליט לשאול מאת המורה כהן את דעתו בענין זה. הוא בקי בתלמוד ויש אומרים שקבל אף סמיכה להוראה באחת הישיבות שבפולין, אלא שהוא מכחיש את הדבר בכל תוקף. מתבייש כנראה בשם “בחור־ישיבה” שקשור באצטלא זו. מילא, יהי אלהים עמו; העיקר הוא שיפתור את שאלתי מנקודת השקפתו של תלמודי.

– הולד כלום בהכרח שתהיה צורתו זו של אביו או של אמו, אדוני כהן? אני מתכון לדעתו של התלמוד?

מר כהן נרתע מתחלה מפני שאלתי המוזרה ופניו הרזים מתאדמים לרגע, אולם מה שאינני דורש את דעתו הפרטית מרגיע אותו מיד והוא נהנה על שבאתי אליו בתור מומחה. הוא אוחז קצה סנטרו בידו, ומצחו מתקמט; נראה שהוא גולל ומדפדף במחו את המסכתות העבות, ומתקשה למצוא את מבוקשו.

– תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם. הקב"ה ואביו ואמו… ועוד שנינו במקום אחר: ברא כרעיה דאבוהו – פירושו בלי ספק, שהבן דומה לאביו… כן. ועוד בנוגע למעשה אבימלך ושרה, נאמר, להסיר לעז האפיקורסים: דומה קלסתר פניו של יצחק לזה של אברהם. משמע מכל אלה, שהבן צריך לדמות לאביו או לאמו!

מצחו של מר כהן מתבהר, אולם בעוד רגע הוא מתקדר שוב:

– אכן יש יוצאים מן הכלל – אגדתא…

– כן, בבקשה, מר כהן, ספר!

– מעשה במלך הערביים ששאל את ר' עקיבא: אני שחור ואשתי שחורה וילדה בן לבן – אהרגנה, שזנתה תחתי? אמר לו: צורות ביתך שחורות או לבנות? אמר לו: לבנות. אמר לו: נתנה עיניה בצורות הלבנות וילדה כמותן…אולם זוהי רק אגדה, כמובן.

מעשה זה מניח את דעתי יותר, ואני מוסיף:

– מי הוא איפוא אביהו של הולד הלבן? מלך הערביים או אותן הצורות?

מר כהן נבהל שוב:

– מה שייך? כלום צורות יכולות להוליד? מובן, שהבעל…

אני אוחז בדשי מעילו של המורה העלוב:

– רק עוד שאלה אחת, מר כהן. כלום אפשר עוד, שהולד תהיינה לו שתי דמויות, האחת שהאב הבעל ואנשים מן החוץ רואים, והיא דמות דיוקנו הנכונה של הבעל או אשתו; והשנית, זו שהאם עצמה רואה ואין אחרים אתה – יען כי היא רוצה לראותה כך? 

מר כהן אינו יודע איך להתיחס אל השאלה האחרונה והוא מחליט לבסוף שיש בה כונת עלבון בשבילו. הוא מקבל פתאום פני קפוד המתכנס למחטיו וקוטע את השיחה במימרא קצרה:

– התלמוד אינו עוסק בכגון דא.


 

ח.    🔗

אסתר פגשתני ברחוב עם אולינה. התנגשות כזאת מעולם לא עלתה על דעתי! שתיהן נבוכו, ואולם אולינה היתה הראשונה שהושיטה יד לאסתר ובאמון המיוחד לה מדי פגשה אנשים חדשים הביעה את שמחתה לדעת ידידה שלי ועבריה ביחוד! אסתר הפתיעתני בהנהגתה הקרירה. היא סקרה את אולינה העלובה מכף רגל ועד ראש באחת מאותן הסקירות, שמעולם לא תדע הלשבט או לחסד הן, ולא אמרה דבר במשך רגעים אחדים, שבהם היתה אולינה מצפצפת באזני כצפור על כל דבר שבא לקראתה. לסוף הפסיקתה אסתר בתנועה רגזנית, ובשאלה פתאמית למולי:

– אינך יודע, מה ישראלי רוצה ממני?

– אותו המנגן? כלום מה הוא עושה לך?

– זו הפעם השניה, ששלח לי פרחים. פעמים במשך שני שבועות.

אולינה תופשת ידיה בגיל ואומרת שלא מחכמה:

– זכריות בודאי?

– שושנים, – עונה אסתר בקרירות הקודמת ופונה מיד אלי – למה הוא שולחן?

אני רוצה להגיד לה, שישראלי אולי שולח אותן השושנים בשבילי אנכי, כדי להרגיזני. ואולם היא הן לא תבין זאת. מוטב שאתראה עם ישראלי בעצמו ואמר לו, שהדבר איננו ממרר אותי.

– אל נא, אסתר! כלום סבורה את, שזקן זה עוד יש בו אהבה?

אסתר אינה עונה במשך רגעים אחדים. לאחר איזו פסיעות היא סוקרת שוב את אולינה ופולטת בדרך כלל:

– אף על פי כן מעלה יתירה להם לבחורים ה– הבלתי־צעירים, ששקולים הם בדעתם יותר מרעיהם הצעירים. אינם רצים אחרי כל… כל…

מה זה היה לנערה החביבה? אולינה מתבוננת בי גם בה חליפות ואינה יודעת איך שתתיחס אל מכרתה החדשה. הנני מנסה להסב את השיחה לענין אחר ואולם מכיון שהנערות גם שתיהן נשתתקו נסיוני עולה בתהו.

אולינה זוכרת פתאם, שיש לה לראות את אחת מחברותיה, והדבר תכוף מאד. היא נפרדת משנינו והולכת לה, – המעשה המחוכם הראשון שעשתה הנערה הטובה מיום הכרתיה בבית־הקפה. אז הנני שואל את אסתר אם לא ידעה מקודם, שהיו לי מכרות מלבדה, ולמה כל הרוגז.

– אבל אני חשבתי – בטוחה הייתי! – שאותן המכרות שלך מכוערות הן – ופרוצות. וזו היא כה נעימה! –

אל אלהים, במה אברכך על שלא עשיתני אשה?


 

ט.    🔗

הטוב לגבר מן האשה?

בחדר אורחים גדול בבית אדם עשיר, ששמו אשכנזי, האשה יושבת על פסנתרה העגום־עגום תמיד ומנגנת. מחלפות ראשה השחורות נעות־זעות לפי נעימת המנגינה הקודרת. היא מסבה את ראשה רגע מן הפסנתר לצד הדלת.

– השעה עברה, והוא איננו!

כשהיא מחזירה את ראשה אל הפסנתר, האדון אשכנזי נכנס ואומר בקול רם: 

– הנה באתי, יונתי! – וכשהוא רואה אותה מרעדת, הוא מוסיף:

– כלום הפתעתיך, יקירה? הקדמתי לסגור את בית־המסחר היום.

הוא מנשק לה על מצחה:

– כאילו אמר לי לבי, שאת מתגעגעה עלי!

האשה אינה משיבה דבר, הוא הופך את תוי הנגינה המונחים לפניה ואומר בפהוק:

– מתנה חדשה מאת מורה הנגינה? כן, ועם כתובת טפשית, כנהוג. מה ברצונו עוד?

– הן יודע אתה, מה ברצונו של מנגן, – עונה האשה בבת־צחוק קפואה, – אהבה ברצונו.

– הה – הה! אכן כל המנגנים דרכם לההרג על אשה חמודה… אולם אל נא באפך,– הוא ממהר להרגיע את אשתו המזדקפת,– כלום מה?

– אתה שוכח, שהוא אוהב אותי, את אשתך!

– ומה בכך? כלום איכפת לי, אם צפורי מוצאת חן אף בעיני גברים אחרים?

– ואם גברים אחרים מוצאים חן אף בעיני “צפורך”?

הבעל מושך בכתפיו:

– המ… מוצאים חן? אינני חושב שיכולים הם להחסיר לי מה ממך?

האשת הודקת שפתיה והיא נרגזת מאד על שאין בעלה חושש לה. הוא רוצה לחבקה אבל היא משתמטת בחרון.

– גש הלאה, ביש־מזל!

הוא מוריד את ידיו ואומר בטוב־לב:

– אכן חרה אפך באמת! מילא, אני אלך אל חדרי להחליף בגדי – עד שתשובי למנוחתך.

הוא יוצא. אשתו נופלת על כסא וסופקה כפיה:

– אל אלהים! כמה נשתנה! – או נשתניתי אני?

נשמע צלצול הפעמון. היא קמה במהירות ורצה אל המראה הגדולה. עתה הוא בא בודאי! היא ממהרת ויושבת על יד הפסנתר ומתחילה לנגן את המנגינה הקודמת מאמצעיתה. היא אינה מפסיקה אותה אף בשעה שהשפחה מכניסה את המנגן אל החדר. על ברכתו היא עונה בבת־צחוק נכלמת:

– כפי שהוא רואה, הריני מנגנת שוב על פי מחברתו… אולם ישב נא! פה, על ידי.

המנגן יושב, כשפניו מזהירים משמחה, והוא מודה לה על דבריה הטובים ועל שהמחברת מוצאת חן בעיניה.

– הוא מודה לי? כלום למה יודה לי, אדוני? – שואלת היא כמתפלאה; ואולם היא משנה קולה מיד והיא אומרת ברוך, ועיניה מתעננות:

– הבאמת הוא נהנה על שתוי־נגינתו מוצאים חן בעיני?

הוא סוקרה בתמהון. הלא היא יודעת, שחבר את התוים האלה לשמה? היא מביטה אל אצבעותיה:

– כן, הוא מורה טוב מאד והוא מכין בשביל תלמידותיו מן המובחר… יודע הוא, אני מתגאה כל כך בזה שהנני נמנית בין תלמידותיו… השמח הוא לפחות עד כדי כך – היא מראה על קצה אצבעה – בלמדו אותי?

פניו של מורה־הנגינה מתקדרים:

– למה היא שואלת כזאת, גברתי?

– הלא צריכה תלמידה להתענין בדעתו של מורה על אדותיה! – עונה היא בחיוך,

– גברתי, למה אינה יכולה להיות ישרה?

– כלום אינני ישרה? אדם רע! הלא זה עתה אמרתי לו, כמה אני מתענינת בדעתו… מה עוד הוא רוצה, אדוני המורה? 

מורה הנגינה מניע בידו כמתיאש:

– לא כלום… בשקר נולדות…

האשה מזדעזעת וסוקרת אותו בעיניה הגדולות:

– כלום מה הוא מתכון לאמר?

המנגן קם ממקומו.

– אני מתכון לאמר… אני חושב… אבל אינך בטוח מעולם במה שאתה חושב על דבר אשה. – כנחש־שדה זה, שמחליף את עורו מדי אביב…

האשה מתאדמת מאד. היא נגשת אליו ותופשת את ידו.

– יסלח נא לי, אדוני המורה. אני יודעת מאד, שאיני אלא אשה. הוא גבר, וחזק כל כך – כלום אוכל אחרת?

– לא. היא אינה יכולה אחרת. האשה החלשה! כן, יש להביא את המשחק לידי גמר.

– לא! – אומרת האשה בהחלט וקרבה אליו עד כדי נגיעת ראשיהם זה בזה. צלצל הפעמון מרחיקם שוב, ושניהם מביטים אל הדלת במבט תועה. היא מתנערת ורצה לפתוח.

– ידידכם הבטלן! – אומר האדם השמן והעליז שמופיע בפתח כשהוא מנענע בראשו לכל העברים. – שלום, הגברת! שלום, אדוני המנגן! אני כה שמח לראות את שניכם… הם! והאדון אשכנזי היכן הוא?

– אדוני יסלח לי, – אומרת הגברת – הנה בעלי מחליף בגדיו, ואולי נפלה עליו תרדמה בשעת מעשה.

היא יוצאת לקרוא לו, כי באו אורחים. הבטלן השמן מחיך:

– כך כך, אדוני המנגן! כמו שנאמר: ונפשו גחלים תלהט?

מורה הנגינה מתעורר:

– כלום מי אמר לו… רצוני לאמר, מה אמר מר?

– לא כלום. דגים מפרפרים במכמרות.

– אינני מבין, – אומר המנגן בפזור הנפש. 

– יראה נא בראי את עיניו שעזבתן הבינה – אז יבין.

הבטלן היה בא אל הבית הזה מדי יום ומתבונן בחולשותיהם של בני אדם.


 

י.    🔗

בעוד אני הוזה בארץ אחת שבצפון ורואה את נגהות הציר בחלומות נשף, ישראלי עושה את בקוריו בבית שטרויס מנהג יום־יומי ומוציא את רבי משכרתו על פרחים ושוקולדה. עניבתו הגדולה והשחורה, זו שהעידה, ביחד עם מעיל הקטיפה צבוע הטבק, על שיכותו לסוג האמנים, הקרבה על מזבח טעמה של הגברת שטרויס והוא עונד עתה לצוארו עניבה ששגונית עם פריפה של זהב כזו של האדון שטרויס. הגברת שטרויס מוצאת אותו עתה ג׳נטלמן גמור והיא מקוה עוד רק שיום יבא והחליף אף את מעיל הקטיפה שלו באחר. מי יתן והיה! אף בעיני אין מעילו זה מוצא חן.

ואסתר? אין ספק שהיא נוטלת את חלקה בכל התמורות הללו. ישראלי שונא אותי וידידתי רוצה ליסרני – כלום ישמשו שני גורמים אלו בשליחות שדכנית? אילו היה ישראלי אוהב את אסתר באמת ובן גילה יותר, כי אז שמחתי על שהוא מחזר אחריה, ואולם אני נכון כמעט להשבע, שלא אסתר מטרתו, אלא דוקא אנכי, שהוא רוצה להקניטני, לרדת לחיי. הוא רוצה לנחל נצחון חשוב אחד עלי, הצעיר והעז ממנו, אז ירוח לו. האתן לו נצחון זה בלי האבק עמו?

נשק אחד חזק יש לו לישראלי – והוא כח נגינתו, שאין לה דמיון ושרקם בה כל מרי חייו, עלבון שנים ארכות: כשהוא יושב על יד הפסנתר כל העינים פונות לאותה זוית וכל האזנים קשובות רק לו, רק לו. בבית שטרויס יש פסנתר יקר ומובחר, שרק פסנתרה של ה“חותנת” העשירה שלנו יכול להדמות אליו ביפי צליליו, וישראלי מחולל נפלאות בשניהם ומוליך אותי שבי בקסמיו כמו שהוא מוליך את כל השאר.

הכנופיא שבבית ה“חותנת” כבר עמדה על מצב הענינים החדש ומתענינת כמובן לראות איך יפול דבר. מעוטם, וחברי הסופר בכלל זה, היו שמחים לראות במפלתי והם מכונים עקיצות שונות על חשבוני למפרע, ואולם הרוב הוא על צדי והם מכונים עקיצותיהם כלפי הצד שכנגד – הכל ברמזים ורמזי רמזים, “כדי שלא להתערב בענינים פרטיים”. האחת שנסתה דבר אלי בענין זה בגלוי היתה ה“חותנת” החנוּנה. היא דחקתני לקרן זוית ואמרה ברצינות של סבתא קפדנית:

– שמע נא, בחור, הידעת שאסתר היא נערה מצוינה ואין רבות כמותה?

– בודאי ידעתי, יקירה. ברחוב היהודים היא כמעט היחידה.

– כן. ואולם עד שאתה מהלך וצד זבובים, היא נשמטת והולכת מידיך!

– “מהר, מהר, אל תאחר, שמא יקדמך אחר” – כאמור בשיר העם, יקירה!

ה“חותנת” בוחנה אותי בעיניה:

– ולא איכפת לך אם תבחר אסתר בישראלי?

– אם כה תעשה, משמע שטוב הוא לה ממני.

– הנני יודעת שעצביך הם כעבותות העגלה, – מנסה ה“חותנת” עוד דבר אחרון אלי, – אולם בחייך, כלום אינך אוהב את הנערה?

– לא, חביבה, כי אהבתי אחרת.


 

יא.    🔗

מאימתי היה הדבר? מן הרגע הראשון בו ראיתיה? לא. כשראיתיה בפעם הראשונה בבית בעלה כמעט שלא שמתי לבי אליה, שתי עינים סקרניות היו לה ובהן התגנבה אל לבי לרגעים; אולם לבי היה שוקט, והייתי נושא ונותן עם האדון אשכנזי במנוחה שלמה בדבר העבודה הנדרשת מאתו לעורר את היהדות הנרדמת בארץ. אני רק עובר אורח הייתי ואולם הוא, ראש הקהלה המקומית, היה יכול לפעול הרבה, הוא הקשיב בשים לב והערותיו הראו הבנה בענין ופקחות מסחרית של יהודי: מחו הסדרני כבר היה עסוק בהכנת תכניות שונות, עד שנמצאתי למד ממנו.

– אולם אתה, אדוני, צריך לעמוד לימיננו בדברים שבעיון… אתה מבין, אנחנו פה הננו “גויים” גמורים!

אשתו הביטה אליו בתוכחה ותבעה:

– “גויים”! כלום לא הכל כשר בביתנו?

ואז עמדתי בפעם הראשונה על הכשרות שבבית, שהושרתה מעיניה הרכות.

היא קראה את בעלה הצדה ולחשה דבר מה באזנו. הוא חכך ידיו מרוב הנאה ופנה אלי:

– הנה מחשבה נפלאה עלתה בלב אשתי. ה“ימים הנוראים” ממשמשים ובאים – ובתי אוכל כשרים אין בעירנו; הלא תסעד אתנו ארוחות הצהרים במשך ימי החג?


* * *

כן. הימים היו לי ימי חג, שלא ידעתי כמותם מאז עזבתי את בית־הורי. ואחרי כל ארוחה היו אורחים באים לבלות שעה קלה בשיחה בטלה ולשון הרע. אולם האדון אשכנזי היה עוזב את אוצרו היקר למאכל לעיניהם התאותניות והולך לחדרו לנום שנת הצהרים. הוא היה כה בטוח באהבת אשתו הנחמדה.

– יספר נא מר מן הארצות הגדולות שעבר בהן!

ואני מספר מכל אשר ראיתי ושמעתי. האורחים והאורחות שומעים ומתפלאים בקול, ורק רגינה תאזין אלמת ועיניה קבועות בנקודה אחת שבזוית. 

אז ראיתי שהיא אינה דומה לכלם, שהיא אחרת. כלום אפשר שתהיינה עינים כשרות כאלו לאחת מאותן הגבירות הרגשניות, המבקשות להן תמיד ענינים חדשים לשמח את נפשותיהן עיפות־העושר? – ובעלה היה נוהג להרדם מדי צהרים, ואינו חושש למאומה; הוא היה אדם ישר ובוטח.

ערב היה במוצאי החגים, ואני יושב באכסניה שלי פזור נפש ומשורר בערבוביא קטעי שירים של כל העמים שבעולם ומהרהר לסירוגין בדבר הכשרות והטהרה בביתו של אשכנזי.

מי זה מנקש בדלת? – המשרת מושיט לי פתקא בעד הסדק שבפתח; רשימה בעט עופרת: “היא ואחותה הבכירה לבדן בבית. בעליהן הלכו לאספת הקהלה, ואחותה שזה רק עתה באה מן העיר הסמוכה אף היא מתענינת לשמוע מספורי מסעותי ועל דבר העם העברי…” פזור האותיות ושלש הנקודות הן שלה, של רגינה אשכנזי, החתומה באותיות זעירות בקצה הפתקא.

כלום היא מתכונת ללגלג עלי? רוצה היא בודאי להראות לאחותה את טפוס האדם המשונה שנתגלגל ובא למדינתם – אדם שרוצה לעקור את כל היהודים העשירים מארץ טובה זו ולהעבירם אל בין אַסיתים…

– בבקשה, בן אדם, אכלת ושבעת בביתי הכשר, תהיה נא לנו טובת הנאה אף ממך עתה. בוא ודרש לפנינו…

החלטתי שלא ללכת, ושמחתי על שעברו החגים. עתה אני פטור מאכול עוד בבית אותם העשירים הגנדרנים! לתת יתר תקף להחלטתי פשטתי את מעילי והתפרקדתי על הספה המעוכה. לאחר שעה קלה התלבשתי שוב והלכתי לבית האדון אשכנזי, נאמן להפילוסופיה העתיקה של “כאשר אבדתי אבדתי”.


 

יב.    🔗

וילונות של קטיפה שחורה מתבדרים. מבין קפלי הקטיפה עולות עינים טלולות של בת ישראל, נרות שבת מברכים אח העולם בשלום. הוילונות שבים למקומם ברעד קפלים.

רנינה אשכנזי קראה לי; אשת האיש שרע לי ועשה אך חסד עמדי, בקשה שאבוא לפזר את יגון בדידותה עם הערב, – כלום אשיב את פני אשת ידידי ריקם?

הרחובות ריקים מאדם, רוח קרה שנשבה מאוצר הסתיו הבריחה את הטילים כלם. אחד הוא מלבדי בחוץ, זקן כרסתני וקטן־קומה שנטפל ונגרר אחרי מאיזו זוית, כשהוא מלחש באזני כאח וכרע מימים רבים; ואמנם נדמה לי, שראיתיהו בזמן מן הזמנים קודם. קולו הצרוד מנסר:

– האדון אשכנזי הוא עשיר מאד, ואולם הוא אוהב תנומות בצהרים; וכאשר תפול עליו תרדמה, אשתו הצעירה והשבעה מבקשת לה ענין לענות בו, מעין תבלין לחייה העשירים –

– כלך לך, זקן! היא אינה שבעה כלל. בעלה אמנם עשיר הוא, אולם אשה טובה וצנועה היא, ונרות שבת דולקים בעיניה.

– ותבלין זה, – מוסיף הזקן האשמאי, מבלי שים לב לדברי, – הוא להתגרות בגברים צעירים, המרומים שבעתים ולא יחכמו. עד יקום בעלה משנתו, – כי אז הלא אין לה צורך עוד במשחק.

– אם לי אתה מתכון, זקן, רק לחנם טרחת, אכן צדקת באמרך, שרומיתי שבעתים, – ואני מתופף פתאם על כתפו של הזקן בשמחה, – סוף סוף הלא טוב לאדם שירמוהו, – שבעים ושבע פעמים, לכשתרצה. אכן אני כבר חכמתי, לצערי!

הזקן האשמאי קורץ בעיניו; הוא מסופק בנסיוני מאד, ואולם אין אני רוצה להתקוטט עמו. בקרן הרחוב, שבו דרה רגינה, הוא עומד פתאם ואומר:

– אתה עולה באותן המדרגות, שהייתי אני עולה בהן לפני ימים רבים־רבים מאד. מוטב, הנך אדם צעיר, עלה והצלח. אני אחכה בקרן זוית זו עד צאתך.

אנכי מצטער על הזקן העלוב, ואולם משנפתחה דלת הבית ביד רגינה, פורחת דמותו הכפופה ומסתלקת. רגינה נוטלת את ידי ומציגתני לפני אחותה הבכירה. אף זו כנראה היתה יפה בנערותה, טרם ששמנה ועבתה. ואולם רגינה עד אין ערוך יפה היא ממנה. רגינה אינה יודעת זאת ומתחטאת לפני אחותה כילדה לפני אמה, וברגע הראשון אני מדמה לראות במבטה של האחות הבכירה אהבת אם ורחמים רבים לילדתה הקטנה. היא בוחנת אותי בעיניה ואומרת בהטעמה קלה:

– אחותי אינה פוסקת מדבר אדותיך; אני יודעת אותה: היא אשה קלת־דעת מאין כמותה ואינה נשמעת לא לבעלה ולא לאחותה היחידה. אולם לך אולי תשמע, לכשתורנה את הדרך הטובה.

הגברת החביבה צדקה מאד: רגינה צריכה ללכת בדרך הטוב. ואולם הגברת לא בררה, כיצד הבינה היא מושג ישן זה של הטוב?

לכשיצאתי באותו הערב מאת פני הגבירות ובעליהן, שהספיקו לשוב בין כך מן האספה, עדיין היה ידידי הזקן מחכה לי בקרן הרחוב. התפלאתי על סבלנותו, כי היתה השעה מאוחרת מאד, ואולם הוא הניע בידו ואמר:

– בין כך ובין כך שנתי נודדת בלילות, וטוב לי לראות כיצר אנשים אחרים עולים ויורדים באותן המדרגות.


 

יג.    🔗

מיום שעמדתי על דעתי, הייתי מבקש לעשות טוב לבני אדם; משום חשבון פשוט שעשיתי ומצאתי: יפגש איזה הלך, שנושע על ידי, את אחי הסובל, והושיעו אף הוא. ואולם יש תנאים שבהם איני יודע לאן אפנה ואם לא ירבה הרע שאני מביא מן הטוב שאעשה.

הנה חוג קטן של בני אדם: חברי הסופר, המנגן ישראלי, אסתר ואולינה. והרי אני רוצה בטובת כלם ואיני יכול להוציא רצוני לפעולות. כדי לשמח נפש חברי הסופר עלי לפנות את הדרך לפני ישראלי, וישראלי לא יהנה מחייו עד שלא “יגזול” ממני את אסתר הטובה. ואולם אסתר אינה אוהבת את ישראלי ומתנפחת עלי על שאני מטייל עם אולינה, קטנה זו שאין לה בעולמה לא מנגנים ולא סלונים, אלא עבודה בלתי פוסקת, יום־יומית ונשיקות תייר שהיום הוא כאן ומחר באספמיא… בארץ צפון רחוקה הרבה זוג צעיר לעשות טוב וחסד עם אותו התייר – הגמלם כמעשיהם? עד היום הזה אני מתחבט בשאלה זו. ואולם נפשי יודעת מאד, שלאדם אחד לא גמלתי טובה, ואני האיש.

האדון אשכנזי משכים לקום כדי לפתוח את בית מסחרו ועל כן הוא הולך לישון בשעה מוקדמת – אלא אם כן באים חבריו לשחק אתו בקלפים, ואז אינו ישן כלל. רגינה ואנכי מאחרים שבת בין כך ובין כך מדי ערב וערב. מאימתי התחלתי לבקר בית זה מדי יום? – האדון אשכנזי אומר בגלוי־לבו הרגיל, שאם במקרה אינני בא באיזה יום, אנכי חסר לו. כי מעת שבאתי, אשתו מתירה לו גם לישון בשעה מוקדמת, גם לשחק באוקי עד אור הבוקר… ישרנותו מאלצת אותו להוסיף:

– אכן לא נאה לנצל אותך באופן כזה, ואולם הרי שכרך בצדך, שאתה מאבד את עתותיך על אשה נחמדה ומלומדת כאשתי?

מרוב אהבה לאשתו, האדון אשכנזי מוכן לעזוב את שלחן הקלפים לרגע על מנת לעבור אל שלחננו ולנשק לרגינה המתאדמת. אולם בני החבורה מוחים בקול רם:

– תן לילדים לשחק שם, אין לאבד זמן!

והאדון אשכנזי מוחה פיו באי־רצון. שטרות הניר מרשרשים שוב על השלחן, ואנו השנים שבים לשיחתנו השקטה. זה מזמן, שחדלתי אני מספר לרגינה בדבר מסעותי ואני בוחר לשמוע אה ספוריה, זכרונות מימי ילדותה.

הימים האלה אינם רחוקים עוד ממנה, והיא זוכרת עוד את כל הזיותיה ו“שטויותיה”, כל אשר השתובבה בבית הספר עם הנערים בני גילה והתעתועים שהיתה עורכת בשביל מוריה. איך שהיתה עוברת לפני החלונות המלוטשים של בית מסחר בעלה, והוא עוד זר לה אז לגמרי, ואיך שנכנסה פעם לקנות שם חריט כסף ואשכנזי הצעיר השהה אותה כשעה שלמה לפני קמטרו. אז באה אל מטת אחותה הבכירה והתלחשה אתה שעה ארוכה על ההוד וההדר בבית־מסחרם של אשכנזי ושותפו.

– שטיה קטנה הייתי כל ימי. הן מעת שנשאתי לבעלי, לא באתי עוד אל בית־מסחרו! אולי נבקר מחר את אשכנזי יחד בבית־המסחר? נערוך לו הפתעה קטנה!

והיא מוחאה כף בעליצות.


 

יד.    🔗

ימי החרף חולפים כסדרם, ואולם את בית־מסחרו של האדון אשכנזי עוד לא בקרנו. רגינה עסוקה כל כך בנעלי־שלגה הארוכות שהיא מחליקה בהם בהרים שמחוץ לעיר, ואני מוכרח ללוותה שמה יום יום. אני מוכרח לנעול זוג נעלי שלג כאלה גם לרגלי העלובות, שלא הורגלו בהן – והרי הן נמעדות וכושלות לרגעים. ואולם אני מתנחם בזה, שאף בני הצפון עצמם אינם יכולים להתחרות עם רגינה במרוצת נעלי שלג. את כלם היא משאירה מאחריה כבכרה פראית, ומה אני, גר וזר בארץ, כי אחזיק אחריה? אני נותן לה לטוס ככל אות נפשה – יודע אני שתשוב אלי סוף סוף, כשהיא מנדנדה את כל גופי מתוך משובה ילדותית ועיניה מתיזות רסיסי שלג – ואני עומד ותוהה: הזאת היא בת ישראל, הדוהרת בשלגי הצפון כבת ויקינגים מאז ומעולם – או ראה החרמון דוגמתה בימים מקדם? רגינה דוחפת אותי בידה הרכה וצוחקת צחוק מאושר, כשאני נופל מנגיעה זו ומתגלגל בשלג הטהור, טהור – כמעט כמוה.

– ראה נא ראה את נעלי שלגך מפרכסות באויר! מיד אפשר להכיר שהנך זר לשלגינו. מילא, קום על רגליך, יהודי, ועזור לי לחלוץ את נעלי שלי!

לחלוץ את נעלי השלג מרגליה הזעירות של רגינה – כלום יש מי שיודע דבר נעים מזה?

אכן אני יודע.

זוג נעלי מחול יש לה לרגינה, קטנות בלי ספק מנעלי רמוצה שבאגדה, ולהן כפתורי מרגליות, כפתור כפתור לנעל. ותחול הברכה על ראשי האמהות היהודיות שבעיר, רחמניות בנות רחמניות, שעורכות כמעט בכל שבועים נשף־מחולות לטובת עניי העיר!

ברוך יהיה אף מנהג נאה זה שבארץ, שעל הקולרים להנעיל את הגבירות נעלי מחולן!

פעמי רגינה כה יפו בנעלי מחולה, וכשהיא מחוללת, דומני שכל הזוגות רואים בה, ואינם נראים; אינם במציאות כלל…

היודע האדון אשכנזי העשיר, כמה הוא עשיר?

הנה הוא יושב באחת הזויות עם עוד סוחרים ומסיח בשוק־הכספים האמריקאי. בשוק־הכספים האמריקאי! אדוני הסוחר אשכנזי, כמדומני שלמרות עשרך ויושר לבך ואפילו למרות היותך ציוני טוב ונאמן, אין אתה שוה באשתך הכשרה והסוערת מבלי דעת שהיא סוערת. –

מחול רודף מחול בנשף צועד לאט. ככל אשר יקרב הנשף אל קצו, כן יגדל הסער בנפש הזוגות ובמעגלות. זקנים וצעירים התלכדו יחד בעגול קסמים אחד, עגול עלומים מלא נגינה וגונים. משי שמלותיהן של העלמות רועש־רועש ועיניהן לוהטות ומפתות, ומבטיחות עולמות אושר. יש בהן יפות, יש בהן צעירות ורכות, ואולם רק אחת היא באולם שנושאת את האשר בחבה, אבל עיניה שלוות בתוך הסערה הזאת, ואינן משיבות על השאלה המתלבטת וחרדה בקצה שפתותי. כבת המלך היא מרחפת בין שרותיה; השרות יפות הן, ואולם אין הן משמשות אלא מסגרת לדמותה של בת המלך המרקדת!

הנשף מגיע אל קצו ואנו הולכים הביתה שלשתנו: האדון אשכנזי ואשתו ואנכי. אני מלום עד שער ביתם, כשאני מתפלא על שויון נפשו הגמור של האדון אשכנזי אל אשתו. רגינה לוחצת את ידי ומודה לי “בעד הערב”: כך הוא מנהג המקום. עתה שניהם הולכים לישון, ואני חוזר על עקבי בדרך העולה אל ביתי. בקרן הרחוב אני נתקל בידידי הזקן. הוא אומר חרש:

– הם שכבו עתה לישון. המקנא אתה לה לאשת האיש?

כל דמי מרתיח.

– אם אינך יכול לדבר בסגנון אחר, אדוני, מוטב לך שלא תבוא בדרכי עוד!

הזקן האשמאי מחיך.


 

טו.    🔗

האדון אשכנזי שמח מאד – אם כי תמה לא פחות – כשבאתי בבקר קר אחד אל לשכתו בבית־המסחר.

– כבוד כזה, כבוד כזה! ועתה אוכל להראות לך, מה שפעלו יהודים כאן. תראה בית־מסחר שנפתח בחדר קטן אחד לפני איזו שנים, ושהתפשט עתה על פני שלשה בתי־חומה גדולים!

אינני זוכר מה שדבר האדון אשכנזי באזני כל אותו הזמן שהיה מוליכני על פני המחלקות השונות של בית־מסחרו. דבר היה לי אליו וכה קשה היה לפתוח בו. 

– בבקשה ממך, מר אשכנזי… הדבר חשוב לי מאד… – התחלתי מגמגם לסוף.

– מה היא? – ענה האדון אשכנזי בתמהון. רק עתה שם לבו לזה, שלא הייתי מקשיב להרצאתו.

– בבקשה… אסר עלי את הכניסה אל ביתך! – מחיך אני, כאילו אין בקשתי מוזרה כלל.

עיניו נפקחו לרוחה – עד כדי צאת מחוריהן.

– אתה יצאת מדעתך, ידידי!

ופתאם פרץ בצחוק אדיר שכמוהו לא שמעתי עוד מאתו. האמנם היתה בקשתי משונה כל כך, – או טחו עיני הסוחר הפקח הזה מראות נכוחה?

הוא שאף רוח אחרי צחקו והניח את ידו על שכמי.

– יקירי, לצון כזה לא חמד עמי איש זה מזמן! אכן עלי להודות, שלא חשבתיך ללץ כזה עד היום, ואני השוטה דמיתי מתחלה, שאַתה מדבר ברצינות… משמע, שאתה יודע את הבקשה שיש לי מאתך?

– אתה יש לך בקשה ממני?

– כן, חביבי, והבקשה היא נמרצה, ואסור לך להשיב פנינו ריקם. כי זה הוא אף רצונה של אשתי בלי ספק.

האדון אשכנזי משלב ידו בידי ומוליכני מזוית אחת אל השנית, כשהוא מפרש את דבריו. הוא מתכונן לנסיעתו השנתית לאמריקה שהוא עומד עמה בקשרי מסחר אמיצים ועושה שם שלשה חדשים מימים ימימה… נסיעה רחוקה ומסוכנה בימים אלה ביחוד, ואשתו אינה פוסקת מדאג לו מדי נסעו לשם, געגועיה עוברים כל גבול והיא נעשית בעלת מרה שחורה, עד שאינו יכול להכירה, כשהוא חוזר. ועתה כלום אין הבקשה ברורה; כיון שנמצא לו ידיד נאמן כמוני, החליט להפקיד בידי את שלום אשתו הצעירה, – עלי לדאג לכך, שלא תשתעמם ושלא תבוא לידי יאוש. 

אני מתבונן אל פני הדובר בי: אם לא דבר בליעל יצוק בו? כלום אין ברצונו לנסותני ואת רגינה גם יחד? אולם פניו ישרים ועיניו טובות ולאות כמו תמיד. רבונו של עולם, היכן הנני? בעלה של רגינה מוסר אותה לי לפקדון – למשך שלשה חדשים תמימים! לי, השומר את צעדיה, המנעילה וחולץ מרגליה הזעירות נעלי שלגה ומחולה! לי, לאיש שאני בעצמי אינני מאמין לו, והמסמיק מדי עזבי את שניהם לבדם! לי –

אני מרגיש בגל אדום שפורץ ושוטף את פני.

– מר אשכנזי, כלום אי אפשר לך בשום אופן לדחות את דבר נסיעתך?… אתה בעצמך אמרת, שהדבר יפעל לרעה על אשתך.

האדון אשכנזי מניע בידו באי־רצון.

– לדחות אי אפשר, קיומו של בית־מסחרי תלוי בנסיעותי הללו, והלא אתה יודע את מאמר האמריקני: “עבודה קודמת לתענוג”! לא, ידידי, כל טענותיך לא תועלנה לך כמלוא נימא.

– אבל, מר אשכנזי…

– אותי לא תדחה בקש, יקירי; אני נוסע בשבוע הבא ואתה מבטיחני לעשות ככל אשר בקשתי מאתך. שאם לא –

– אם לא?

האדון אשכנזי סוקרני בערמה:

– אז אשלח בך את רגינה. עוד לא היה איש בעולם הזה, שהשיב פניה ריקם.

רגינה… תהי נפשי כפרתה של אחת מעיני רגינה!


 

טז.    🔗

רגינה קוראת לי בערבים את מכתבי בעלה הכותב אליה בכל יום בעת הראשונה. ספינתו עדין אינה רחוקה מחפי הארץ וכשהיא נפגשת עם ספינות אחרות השטות אל מולדתן – הרי יש הזדמנות לשלח ברכת־שלום אל אשתו האהובה. כך האדון אשכנזי כותב בפירוש, והוא דורש בשלומי בחבה ומבקש מאתי שוב ושוב לשים עין על אשתו הגלמודה. אחר כך, משאין עוד אפשרות לשלוח מכתבים, הוא משתמש בכבל־ים.

ערב אחד ורגינה קוראת את כבל־הים האחרון של בעלה, אזני נאטמות, עיני מתעננות, ואני נושק לה.

היא מזדקפת מלוא קומתה – בת המלך הגאה! – ומודדת אותי במבט מלא חרון. אז היא צונחת אל הכסא ונמשכת אלי ברטט חם ותובע:

– אתה… גם אתה?

נשיקתה היתה ארוכה וסובאת כעלוקה. עיני חשכו משכרון־עדנים. אז עלו אלי תמונות אמי ואחותי הצעירה מן הערפל.

– רגינה, לי יש אם, שאין דמיון לאהבתה בארץ, ואחות, אותה אהבתי מכל העלמות שבארץ… אולם, רגינה החמודה, תני ואשיר לך שיר הדירה. אותו שמעתי מפי העם בעירה יהודית שברוסיה,

רגינה מקשיבה רב קשב, היא מתענינת כל כך בשירי־עם יהודיים! –


* * *

הַךְ וָהָךְ! הַךְ וָהָךְ!

צְלִיל פַּטִּיש־זָהָב.

אֲחוֹתִּי הִיא שֶׁדָּפְקָה

בְחַדְרֵי לֵבָב.


הַךְ וָהָךְ! דֶּלֶת פְּתַח, –

דִּירָתִי הֵן זוֹ!

מִי שָׁם? – בִּתְמִיָּה תִקְרָא –

מִי הֵעִיז כַּאן בּוֹא!


דֶּלֶת־לֵב תִּפְתַּח אֲזַי,

עַל הַסַּף תִּקְפָּא:

תּוֹךְ הַחֶדֶר תֵּרֶא הִיא

פְּנֵי יַלְדָּה זָרָה.


שְׁתֵּי עֵינַיִם תֵּרֶא הִיא,

לָה מִתְחַנְּנוֹתּ,

שְׁתֵּי זְרֹעוֹתּ בְּרֶטֶט־חֵן

לִקְרָאתָהּ שְׁלוּחוֹתּ,


רְאֵה, שְׁכֵנָה נוֹסָפָה – דְּבַר־

סֵתֶר לַאֲחוֹתִּי

בְחֶדֶר־לֵב עִמִּי, תֵּדַע

שׁוּב לֹא בוֹדֶדֶת הִיא –


אָז תְּאַיֵּם עָלַי בְּאֶצְבַּע

וּבִּשְׂחוֹק תָּגִיל:

הוֹ, גַנָּב, אַף שְׁתַּיִם כֵּן

הַדִּירָה תָּכִיל!


* * *

– האחות שבשיר זה היא טובת לב מאין כמוה, – אומרת רגינה מתוך הרהורים. – אנכי אולי לא הייתי סובלת עוד אחת באותה דירה.


 

יז.    🔗

– אדוני הצעיר נחפז מאד. כל כך למה?

שוב אותו הזקן! כלום אין להפטר ממשלחת זו? אני הולך הלאה מבלי שים לב אליו ועושה את עצמי כאילו לא שמעתי את דבריו כלל.

הוא משיגני בפסיעותיו הקטנות והמהירות ומוסיף לזמזם באזני:

– אל בית אשכנזי, כמובן. כלום יש מי שאיננו יודע זאת? כל בני העיר יודעים!

– מה הם יודעים?

– שאתה מבקר את רגינה מדי ערב, ושאין בעלה בבית: הוא נסע לאמריקה. 

– כן, ולפני נסיעתו בקש מאתי לבקרה בתכיפות.

– ואף על פי כן… בני העיר מוצאים טעם אחר לבקוריך שאלמלא כן לא הוקירו כל מלחכי הפנכא את רגליהם מבית מלא כל טוב.

אכן צדק הזקן הפעם! בימים האחרונים כמעט שלא ראיתי ידיד או ידידה בבית רגינה. היא בעצמה לא עמדה עוד על הופעה מוזרה זו, – האעיר אני את אזנה על כך?

– לא כדאי, – הוא אומר, כקורא את מחשבותי, – לך בכל אופן, לא יצא כל הפסד מן המצב כמו שהוא. והיא לא תראה זאת מעצמה, אף אילו תגיע הזוהמא עד כתלי ביתה.

– כי טהורה היא! – קורא אני בגאון.

הזקן מעקם שפתיו.

– כלום תוכל לבאר לי מה זאת טהרה, אדוני הצעיר? או שמא סובר אתה, שהיא טהורה יותר ברשות בעלה עת אותך היא אוהבת? ומאידך גיסא, – הוא משפיל את קולו, – בינינו לבין עצמנו, הן נטלת רשות לעצמך ללטף את לחיה, לנשק לה לפרקים?

אני שותק, ואולם הוא ממשיך בודאות:

– ובכן, מוכרח אתה להודות שעלית במסלת עקלתון זו של… נא, מה שבני אדם קוראים חטא. והלך תלך כה הלאה עד אשר… – כאן הוא שם ידו הרועדת על שכמי ולוחש באזני: – אני מקנא בך, מקנא מאד. אף אני הייתי עולה באותן המדרגות – ואולם לא איסתעיא מילתא. אתה יש לך הזדמנות נפלאה כזאת. היא אוהבת אותך. – לא, אך לחנם תשתדל להוכיח אחרת, אני יודע אותה. היא לבדה, אוהבת וסוערה, ובעלה רחוק. בחיי, אני מקנא בך!

אני מרגיש כאילו הזקן יורק בפני בכל מלה שהוא אומר. אני רוצה לתפשו בערפו ולהשליכו כנצר נתעב מעבר לגדר שבקרן הסימטא. ואולם משאני מתבונן בו קצפי עובר ונשאר רק גועל הנפש עם רגש חמלה. הוא אדם זקן ועלוב, ואמלל מאין כמוהו. כלום אין לו בעולמו אלא נבול פיהו והרהוריו הרעים. המות יטול אותו בקרוב, – ואני למה תהא ידי בו?…

הזקן משנה טעמו ומתחיל לדבר רכות, הוא יודע, שאני חושב אותו לאדם רע, ואולם אני טועה. מוזר יהיה הדבר בעיני, ואולם הוא רוצה בטובת רגינה ועל כן הוא מדבר את כל הדברים האלה אלי. הוא ראה הרבה בחייו והוא מעיד בי, שלא איטיב לרגינה בצדקתי המופרזה. היא אשה צעירה ובעלת הזיות, ובעלה – סוחר ביום ואוהב תנומות בין הערבים. אשה כזאת עלובה היא וחסרה דבר מה, חסרה…

– שמע נא, זקן, – אני מפסיקו פתאם – כלום יהודי אתה?

– זוהי שאלה מוזרה מאד ושלא מן הענין, – מתעלב הזקן.

– כי אילו היית יהודי, כי אז ידעת מה היא בת ישראל ואשת איש… אשת רע!

הזקן סוקרני סקירה חדה ומהירה:

– ובת ישראל זו, ואשת איש זו, נותנת לך לנשקה, משיבה לך נשיקות, אה? זה מותר, זה יפה, אה! אי לך, יוסף הצדיק, חה־חה!

הוא מפגר מלכת ונשאר מאחרי כשהוא מוסיף לצחוק. צחוקו כה נורא בסימטא האפלה.


 

יח.    🔗

יוסף הצדיק, – חה־חה!

שעת חצות עברה זה כבר והעששית עודנה זולפת את אורה הירוק על השלחן הקטן. מחוץ נשמעים בהכאות הפטיש צעדיו הכבדים של השומר,– כי מי אחר יהיה מהלך בשעה מאוחרת כזו ברחוב? כל העיר נרדמה, ורק אנו שנינו ערים – איש ואשה שזרקתם יד הגורל איש לקראת רעותו. רגינה חציה שוכבת וחציה יושבת על הספה הרכה ואני חציי מיושב וחציי מעומד על הכסא הסמוך.

– השעה מאוחרת כל כך, עלי ללכת! – קם אנכי לבסוף ושולח ידי אל מגבעתי שבזוית.

היא קופצת במהירות ותופשת את המגבעת, אז היא שבה אל הספה ומחביאה את המגבעת תחתיה.

– לא!

אני נוטל את ידה:

– רגינה, עתה היא השעה השניה, ומה יאמרו לך השכנים?

– כלום מה יש להם לשכנים לאמר? שב נא פה עוד, שנתי תדד כל הלילה.

– את אינך מבינה, רגינה. אינך מבינה כלום. אני… אני עובר אורח, ובקרוב אסע מפה, ואולם את –

היא מתנערה:

– מי זה אמר, שאתה נוסע מפה? מי נועז לאמר זאת מבלי שאל את פי תחלה?

– ואולם, רגינה!…

היא מצביעה בצווי אל קצה הספה:

– שב על ידי, כרגע!

אני יושב, כשאינני מעלים את רגשי תמהוני, אז היא צוחקת ומחבקת את שתי ידי:

– ראה, עד כמה הנך נשמע לי – ועל כן אהבתיך. ועתה יש לי חשבון גדול לברר אתך: ההנך מבטיח שלא תפריע?

– כלום ברירה אחרת יש בידי? כמובן אני נכנע לפקודתה של רגינה.

– אם כן, שמע. בארץ קטנה זו שלנו היתה נערה אחת גדלה בלא חשבונות ובלא דרישות יתרות, – עד שנשאה לאיש גם כן בלא חשבונות ובלא דרישות יתרות. כך חיתה מספר שנים וכך בודאי שהיתה מזדקנת ונאספת אל עמיה בלי חשבונות ובלי דרישות יתרות. ואולם גרם מזלה, שיבוא אדם מארצות רחוקות במסלתה השלוה וילחש באזנה על הדר אותן הארצות שלא ראתה מעולם וימשוך את לבה למרחקים ההם. אולם משכלה האיש את מלאכתו זו וראה את מנוחת האשה גזולה ומסלתה השלוה עולה עשבים, אז שם את ילקוטו על שכמו ויצא לדרכו – ואת האשה עזב לבדה, עם בעלה הטוב לבדה. דינו של אדם כזה מה הוא: חירות או התלות? אתה, שהנך אדם ישר ושופט צדק, עתה אמור!

אני צוחק ואולם בטיחותי עזבתני.

– רגינה היקרה, הן תודי שאי אפשר לו לדבר להמשך עת רבה עוד. כבר עתה הרחקנו ללכת, וישמור אלהים את שנינו ממה שעוד אפשר בעתיד… אסור לי להשאר כאן. אסור…

– אין דבר שאסור למי שאוהב!– קוראת רגינה בעינים מבשרות־סער ונמשכת אלי בכל גופה המרתת והתובע – אני אוהבת, אוהבת… הכל מותר!

ידי המחבקות את זרועותיה רועדות, ואולם אני אוזר שארית כחותי לשמור על המחיצה הדקה הקימת עוד בינינו.

– רגינה! זאת היא תרמית – את אשת איש אחר – איש שאוהב אותך ומידו לך כל התפארת הזאת, העושר הזה, כל…

היא נלחצת אלי יותר ויותר:

– אינני רוצה לדעת כלום. אינני יודעת כלום, יקיר, חנון, א–הוב–!

עיניה נסגרות. בשרה המתפתל לפני כה חם ומגרה… קול צחוק שטני עולה באזני: “יוסף הצדיק – חה־חה!” – ערפל מציף את החדר כלו, ואני קם ומתנודד כלי מחמדת־עולם איומה…

אז נשמע כקול נפץ סמוך לנו ושנינו קופצים בבהלה מן הספה. בעלטה השוררת אין לראות כלום מלבד עיני רגינה הבוערות כגחלים.

– מה זאת? הדפק מי שהוא בדלת?

עיני נפקחות לרוחה ואני מביט לעבר הדלת. אז אני תופש את יד רנינה ברעדה.

– מה לך, יקירי?

– רגינה, שם אמי עומדת מעבר לדלת. – היא אשר דפקה עתה!

– מה אתה סח? הלא אמך בקצה הארץ! – מזכירתני רגינה ויושבת על הספה. רגלה נתקלת בדבר מה, וקול נפץ חדש נשמע. אז צוחקת רגינה מתוך עצבנות: – חה־חה! הלא זאת העששית הירוקה שנשברה. נבהלנו על לא דבר!

היא תרה בעלטה אחרי ידי שוב, ואולם אני קם בהחלט.

– לאן? – היא שואלת כתמהון ורגז גם יחד.

– אמי קראה לי, רגינה. – אני נושק לה ויוצא את הבית.


 

יט.    🔗

זה היום הרביעי, שלא ראיתי את רגינה, ולבי נתון בצבת־היגון. האשה העדינה היא לבדה ואין איש שישמרנה ממרה־שחורה, אולם אין בי כח ללכת אליה, הנני ירא להרגיז את מנוחתה הנפשית, ואני רומס באכזריות את רגשי לבבי אנכי, המתכוצים רגע ועולים שוב ביתר עוז וכאב – אליה, אל רגינה החלשה והסוערת. וכל השומע יצחק לי: הן כרי רטוב בבקר מדמע הלילה; אולם אני עומד על דם נעורי כאדם זר, כמי שאין הדבר נוגע לו כלל. ובבית אחד ברחוב שהנני יודע את צבעי כל גדרותיו, אשת ידידי לבדה יושבת – ומהרהרת בדברים מוזרים כל היום הארוך וכל הלילה האין־סופי. רגינה היקרה!

עוד יום אחד עובר, גם משנהו, כמה ארוכים נעשו הימים בארץ הצפון! אני כותב מכתבים – לאבותי, לאחותי ולנערה אחת שהקימותי לה מצבת בלבבי זה כבר. ולכלם אני כותב על דבר אדי־השמש הרובצים לפתחה של ארץ הצפון, ולא ידע איש אם היה היגון אביהם או הולידם ששון עולם… ולכלם אני כותב על דבר שני מכרים טובים שיש לי בארץ זו, איש ואשתו, ציונים נאמנים, והאשה היא בת ישראל כשרה, ויודעת להכין מטעמים ערבים, שעל כן נעשיתי אחד מבאי ביתם התכופים. ונסיעתי מכאן? זו הרי היא נדחית מפני סבות בלתי צפויות פעם אחרי פעם.

כתיבת המכתבים מיגעה אותי מיד. אני מרגיש צורך הולך וגדול לדבר אל מי שהוא, פה אל פה, בדבר רגינה. החוצה! כי אל חדרי אין איש בא, ואינני מזמין איש.

קומה כפופה זו למי היא? אכן זה מכרי הזקן, חי נפשי! הוא צועד לפני ואינו רואה אותי, ואולם אני ממהר להשיגו ומניח ידי על שכמו בשמחה מקרב לב.

– שלום עליך, מתושלח! כה נעים לי לראותך. מה חדש יש בעולמך?

הזקן נפתע. הוא סוקר אותי ומניד בראשו:

– בעולמנו אין כל חדש. ואולם בעולמו של אדוני הצעיר יש רב, בלי ספק. – הראית את הגברת אשכנזי אתמול?

אני נכון לחבק את הזקן המנוּול ולנשק לו על לחייו הנובלות. ואולם אני מתבייש להגיד, שלא ראיתיה זה מזמן. – מזמן כה ארוך!

– הגברת אשכנזי – אתמול לא ראיתיה, במקרה. הראית אתה אותה – אולי ברחוב?

– כן, זה הבקר ראיתיה. האין אתה סובר, שפניה נשתנו הרבה בעת האחרונה? יפיה אינו לה עוד… אתה בודאי שכבר עמדת על כך.

– אנכי? לא! האמנם נשתנתה?

– הכל אומרים, שנשתנתה, ואולם דאגה כזאת שראיתי הבקר לא שכנה על פניה מעולם!

– דאגה? כך־כך… ובכן אין אצלך כל חדש? תסלח לי, זקן, עלי למהר.

– כה פתאם…

– אל בית הגברת אשכנזי, כמובן,– עונה אני לו כמחקה את האמרה התלויה לו על שפתותיו. ואולם אמת בפי: אני ממהר אל השער הידוע לי כל כך, ומושך בחוט הפעמון.

רגינה אינה בביתה. היא יצאה בבוקר, ולשפחה לא הגידה דבר.

שדות השלג שמחוץ לעיר היו מלאים אדם, ואולם רגינה לא היתה אף שם. את נעלי־שלגה הארוכות זנחה זה מזמן ותשכחם.


 

כ.    🔗

יום ויום, ערב וערב אני בא כקדם לבית רגינה: בשעה השמינית אני בא ואחרי חצות אני יוצא. למה אנו מתקוטטים כמעט מדי ערב ומתעלבים על לא סבה, ולמה אנו מפייסים זה את זו לבסוף, – על מנת לריב ולעלוב זה את זו גם למחר? פני רגינה חורים מאד, ואולם את קלסתר פני אינני רואה אלא בעיניה המועבות ובהן אין להכיר את צבעם. בודאי שאף פני נפלו, כי סובל אני לא פחות מרגינה, – בעדי ובעדה גם יחד.


 

כא.    🔗

מהאדון אשכנזי נתקבל לבסוף כבל־ים המבשר את בואו. רגינה מתכוננת לקבל את פניו בבשורה איומה. אחרי כמה לילות נדודים החליטה בדבר. אדם עלוב! היעמד לבו בו לשמעה?

בלילות הנדודים האלה אני מתהפך על משכבי ורואה ספינה מתקרבת אל חפי הארץ. בספינה זו אדם טוב ומיטיב עף אל אשת נעוריו והוא מחרף את המלחים בלבו על הרשלנות, שבה הם מטפסים על סולמי־היתרים. ואולי הוא מתנמנם על המכסה ואינו רואה את החוף המתגלה מבעד הערפל?


 

כב.    🔗

מכתבי ימצא את השלגים נמסים בארץ ששם אחותי הצעירה מטילת עם כתר החלומות על ראשה, כי הנה האביב בא בצעדים מתונים ובטוחים, ומרכך את הארץ בלטיפות רוחות.

אחותי היקרה!

התזכרי? בימי ילדותנו הרחוקה היינו רצים שנינו יחפי רגל וכתנות הפסים לבשרנו, בשלוליות הרבות שנקוו וחנו בשדרות כפרנו. היינו רצים ומקשיבים לשכשוך המים הקל מתחת לרגלינו, מביטים זה בעיני זו וצוחקים חרש צחוק נהרה. כי אז הבינונו שפת הבעבועים הקטנים והיינו חרדים לגורלם, שמא יכם השרב וחרבו ואינם. והימים החמים היו רבים והשלוליות חרבו זו אחר זו, עד בוא גשם נדבות שנית וצצו הבעבועים חברינו כמו מן האדמה ונשקו את רגלינו היחפות באהבה בלתי־נשכחה, וחדשנו את בריתנו אתם – ויהי לנו צחוק נהרה ימים רבים.

הגורל הפרידנו, אחותי, ואולם שפת השלוליות החרישית לא שכחתי במשך כל ימי נדודי ועל מרצפות האבן של הכרכים הגדולים, החרבים תמיד כמדבר, בקשתי אותן לשוא. עד שאהבתי את הנערה הראשונה שאהבתי… אז קמה שפת הבעבועים לתחיה במרומי קרת ועל כל מדרך כף רגל רקדו פזיזים לפני עיני. ואתך יחד הייתי מרקד בשלוליות קלות.

וכאשר בא הקץ לאשרי והנערה הנחמדה מתה לי, באה תקופת בצרת בחיי. ואלהים מנה לי נערה שניה, ושלישית אחריה – אלהינו רב החסד יודע, כי את כלן אהבתי באמת ובלב תמים! – ושוב קמה שפת השלוליות לתחיה, ושוב היינו מרקדים בהן, את ואני, כי אותך, אחותי, הייתי מבקש בעיני כל נערה שאהבתי באשר אהבתיה. וכקדם היה לבי חרד בכל שעת בצרת על בעבועיו הקלים והנדפים כחלום בקר.

אהה! תקופת בצרת ארוכה היתה לי בחמש השנים האחרונות, יקירה, וכמעט שאמרתי, הנה חרב מעיני ולא יקר אהבה עוד לעולם. רעיון זה היה כה נורא ומחריד את לבבי: כי מה הם החיים בלי מקור החיים! – ויאוש אכזרי היה אוכלני… אחות יקרה, גשם נדבות לבסוף הנה נשלח לי שוב, – אולי בפעם האחרונה. כן, אני בטוח שלא יבוא עוד אחרי הפעם הזאת. ואמצא את אשרי – מצאתיו בידי אחר שקדמני בתוקף הגורל: והנה אשרי הכסוף לפני עיני, אך מרום הוא מנגדי; ובאויר שטות מלים אכזריות ונצחיות, אשר נאמרו למשה על גבול ארצו הקדושה: כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא… – לא תבוא אל הארץ שנתת את חייך בעבור מצאה!

רגינה – הלא כתבתי לך על אודותה בכל אחד ממכתבי הקודמים – נתונה לאחר בתוקף הגורל. אכן בעבותות האהבה לא היתה קשורה לו לאדם ישר זה מעולם, ואף לא ידעה מה הן עבותות אלה. אני רק הרגזתי את מנוחתה הפטלית במה שבאתי בדרכה; אך באהבתי אליך, אחות, נשבעתי כי לא בזדון עשיתי זאת: לא הרגשתי בסוף מתחלת יחוסינו הידידותיים. ואולם כל הימים – מעת שנודעו לי הרהורי לבי – התאמצתי לשמור עליה כשמור על אחות, עד כי עשיתי את חיי אני לגיהנם. כי הנה עתה גדלת, ואהבת גם את בחייך, ותוכלי לשוות בנפשך את מצוקות נפשי – בשבת שלשה ירחים תמימים, כמעט מדי ערב, עד האשמורה השלישית, עם אשה אהובה ואוהבה, אשה יפה ופורחת, וסוערה ותובעת במבט אלם שאחטא, אחטא ואשלחנה אחר כך שאולה! ישנם גברים החושבים את עצמם לחכמים ונבונים, שהיו חושבים אותי לשוטה ולמשוגע, או שלא היו מאמינים לי כלל – ואולם אני לא יכולתי – לא יכולתי לשלח נפש אהובה לגיהנם עולמי בגלל שעה אחת בגן עדן! ואם היו לי שעות חולשה כי אז נראיתן אתן לי, אמא ואת, מבעד הערפל, ואשוך בשרי בשני עד זוב דם, ואולם פקודתכן שמרה רוחי.

וכי תשאלי: אם כה אהבתם זה את זו, למה לא נתפרדה מאישה ולא נשאה לך? כי בעלה הלא הוא אדם ישר, והיה מסכים לשניכם אילו ידע הכל? כן, שאלות אלו צודקות מאד. לא אנסה לאמר, שהיה זה רגש היושר שהתקומם בי נגד העול שהייתי עושה לידידי הטוב והמיטיב, כי סוף סוף היה הרגש האחר אליה חזק בי הרבה מכל רגשות היושר שבעולם. לא אמר גם כן, ששאלת העתיד, שאלת העושר וקניניו מאין ימצא עמדי לאשה מפונקה זאת, שלא ידעה מחסור בחייה אף פעם – ששאלות כאלו השפיעו על החלטתי, אף על פי שהטרידוני מנוחה. כשאני משקיף עתה, אחרי שעברו ימי המצוקות ההם ואחרי ששב בעלה של רגינה מנסיעתו המסוכנה, – כפי שהגדתי לך במכתבי הקודם היתה זו מסוכנה בכל המובנים – על העבר הקרוב הזה, הריני רואה שתי חומות ברזל שנצבו נגדי כצר. האחת היתה הטהרה, טהרתה של בת ישראל, שנרעפה ללבבי מדי ברך אמנו על נרות השבת, ושנינו, ילדי שדה אדמונים, שומרים את ניד שפתיה הקדוש. טהרה זו היא ששמרה אותי מן התרמית הנוראה, שהיו אלפי שטנים לוחשים באזני בכל יום ובכל שעה מעת שהכרתי באהבת רגינה האהובה והיקרה. – אילו ראית, אחות, את רגינה בברכה על נרות השבת, כי אז ידעת מה אצילי וצנוע הוא יפיה, כי אז ידעת עד כמה אהבתיה!

והמחיצה השניה…

את הראשונה עוד אפשר היה להרוס, אם כי במחיר קרבנות רבים ועצומים. באחד הימים החליטה רגינה לגלות לפני בעלה הכל כשיחזור לביתו. ואולם שבוע אחר שבוע עבר מעת שחזר בעלה, ואת סודה לא גלתה לו. לא היה בה העוז! עד בוא אותו היום המר ונתגלתה לה המחיצה השניה – ואז ידעה שנקבר סוד־אהבתה עמוק בלבה ולא יגולה עוד לעולם.

דבר מה פרכס פתאם תחת בשרה הצעיר והפחידה. ואז ספרה לי בפנים מסמיקות על רגש נפלא, הראשון לה בחייה, רגש עונג אין קץ מהול במורא מסתורי וצפיה לעתיד. ואז נשקה לי – בפעם האחרונה – ותפרוץ בבכי מוכנעת, לאמר: אבדה כל תקוה…

אחותי היקרה! ומה עוד אכתוב לך?


 

כג.    🔗

ה“חותנת” הרחמניה שלחה שליח מיוחד לקרא לי, כי זאת היתה הפעם הראשונה שמנעתי רגלי מביתה במשך זמן רב כל כך, ולבה האמהי התחיל לדאג לשלומי. כשבאתי לסלון המואר שלה נתקבלתי בתרועות צוהלות מאת כל בני החבורה, וידידים כשונאים הברידו עלי שאלות מכל העברים.

– מה היה לך? איפה היית? אן נעלמת כל העת, תכשיט שכמותך? – וחברי הסופר מוסיף כיד הבדיחות הטובה עליו: אנחנו כלנו פה חשבנו, שברחת עם בתו של איזה מיליונר והרי אתם חיים בעושר ובכבוד באחד מבתי־האסורים…

– אנחנו דאגנו לך מאד, – אומרת לי אסתר בלשון רבים – ולולא חשדנו שמאסת בנו ובחברתנו, כי אז באנו זה כבר לבקרך במעונך. או שבאמת לא היית בעיר כל הזמן הזה?

אני מעלה בדעתי לגלות לפניהם שזה עתה חזרתי ממדינה רחוקה מאד, שהלכתי לשם לבקר זוג צעיר אחד, מידידי היותר יקרים – ואולם בו ברגע אני שם לבי להנהגתה המוזרה של אסתר ביחסה אל ישראלי. היא שולחת אליו מבטים שואלים מדי רגע – ואם אינני טועה, – לא, אינני טועה! – הרי הוא משקיף עלי מגבוה וכאילו הוא חומל עלי! ה“חותנת” הרואה הכל ממהרת להוציאני מן המצר: 

– אכן יש איזו חדשות בעולמנו, שלא עוד הודענוך. – והיא נוטלת את זרועי ויוצאת אתי בנחת אל גנת הבית, שם היא קוטפת פרח מאחת הערוגות ותוחבת בדש מעילי: – זה נתון לך על כי אורח אתה. המ – הן באמת דמינו, שהלכה אחרי אותה… אולינה. – כך שמה, כמדומני?

–?!

– כן, אל תתמה שאני יודעת הכל. ובכן, כך דמינו כלנו; אסתר העלובה – היא היתה בטוחה בכך. וישראלי…

– שלח שדכן אל הגברת שטרויס?

– ובכן, אתה יודע את החדשה? – תמהה ה“חותנת” התמימה. – אכן שדכן לא שלח, כי בעצמו הציע ישראלי… כך מוסרים בלחישה.

– ומה אמרה הנערה, אסתר בעצמה?

– עד כמה שידוע לי, הדבר אינו רשמי עוד; ואולי דרשה אסתר ארכא זאת מאבותיה. ואולם הגברת שטרויס מספרת לכל בסוד שכבר הזמינה מגדנות מאת האופה וכרטיסים מאת המדפיס. בודאי תקבל הזמנה אף אתה.

– תודה רבה! – אני אומר ונגש אל חלון הבית הפתוח: – אסתר, צאי נא הנה!

– בשם אלהים, ידידי, למה קראת לאסתר! הן ישראלי שם – אתה גורם לה אי־נעימות…

– אסתר! – קורא אני עוד פעם במלוא גרוני.

ה“חותנת” הנפחדה אוספת את קפלי שמלתה:

– כמדומני, שמוטב לי יותר להיות בבית – להשגיח על אורחי שם. והנה גם אסתר!

פני אסתר, שהוארו רגע באור הנברשות השופע בעד החלון, היו אדומים כדם. מן הבית עלו צלילי הפסנתר: המצאתה של ה“חותנת”, כנראה – להעסיק את ישראלי בנגינה… אכן שלא בטובתי עשתה זאת הפעם. אנו מקשיבים רגעים אחדים לצלילים הכבירים הנגרים מתחת אצבעות המנגן ופיותינו פעורים מבלי דבר דבר. אז אני תופש את יד אסתר ולוחצה בחזקה:

– איך העזת את, איך העזת להסכים לנבלה כזאת? הלא הוא זקן מאביך!

ישראלי איננו זקן מאביה של אסתר, ואולם המטרה מכשירה בעיני את האמצעים, ואני מוסיף לצעוק:

– והלא הוא אינו אוהב אותך, שטיה שכמותך! כלום אינך רואה, שבגללי הוא מכרכר סביבך כל העת!

– אבל אף אתה אינך אוהבני, – מתחננת אסתר, – אתה יוצא תמיד עם אותה – אולינה! ואמא אינה נותנת לי מנוח בדאגתה התדירה לתכליתי, והיא סוברת שזהו שדוך הגון מאד.

אמך סוברת כך? ישראלי מוצא חן בעיניה – לפתע פתאם?

ברגע זה מתבררים לי הדברים שאמרה ה“חותנת” זה עתה בדבר הארכא וההזמנות הנדפסות ואי־הרשמיות שבכל הענין.

– חה־חה! אמך ערומה כנחש, אסתר! הלא היא ולא את, שדוחה אה דבר התשובה הרשמית לישראלי?

– כן, – עונה אסתר בתמהון. – ואולם מה בכך?

– היא רצתה לעוררני – ועוררתני! היכן היא הזקנה עתה, אסתר, היכן אפשר למצאה?

– בביתה, – עונה אסתר בתמהון גדל והולך. – למה לך?

– תני לי ידך, אנו הולכים לבית אמך תכף ומיד!

מן הסלון של החותנת הוסיפו להנשא צלילי נגינתו המקסימה של ישראלי.


 

כד.    🔗

הנצחון עלה לי בנקל, ואחרת לא יכלה היות, מכיון שלא שמש ישראלי מעולם מטרה אלא אמצעי בידי הגברת שטרויס – אמצעי שהיה נעשה מטרה אילו הוחטאה המטרה עצמה. ואולם המטרה הושגה, ובנצחוני על ישראלי נוצחתי בידי הגברת שטרויס.

ישראלי נסע לאחת מערי החף – להתרחץ, וחברי הסופר נלוה לו. בחבורה הקטנה שנשארה לנו אין איפוא כל מקום לחכוכים וכולם מקבלים תענוג מארוסתי הפורחת וממני, ועושים את שנינו מרכו הסלון ומרכז לתשומת לבם השלמה והגמורה. אני מלא את אהבתי לאסתר ושומר את כל צעדיה, ואפילו הגברת שטרויס נתחבבה עלי מעתה בשביל בתה, ואני מבקש מאתה ללמד לאסתר את ברכת הנרות. כי בית יהודי אבנה לי, במלוא מובן המלים, והילדים בהם יברכנו האל (אסתר מסמיקה כולה לדברי, ככלה ממש) יזכרו את יום השבת לקדשו באהבה כמוני היום ולהנחילו לבניהם אחריהם כאוצר משפחתי יקר, מורשת אבות מדור דור. לבי אף בו שבת שוררת – לנדודי בא הקץ ואנכי בא לאט לאט אל המנוחה.

בערבים אני מספר לאסתר את כל אשר עבר עלי בעולם – דמיון נפלא שהחזיר לי מציאות של ימים עברו, והיא מזכירה לי מעשה ששמעה בילדותה בדבר עולם הדמיון.

–… והוא בא אל האשף הזקן שבמערה מחוץ לעיר ומתחנן לפניו שירשה לו להיות תלמידו. האשף מחייך ואומר שיבחנהו יום אחד, ואם יעמוד בבחינה, יתקבל בתור תלמיד. אך הבחינה היא תעיה במשך חצי שעה בעולם הדמיון. ובמחצית השעה הזאת האיש חי את כל חייו… וכשהאשף משיב אותו לעולם המציאות, אין האיש רוצה בקסמיו עוד…

– כן, ואולם אין ההשואה נכונה, אסתר יקירה. אַת היודעת, עד כמה עולם דמיון זה שלי עדיין הוא מציאות בשבילי, כמה קרוב הוא עוד ומכאיב …

אסתר מלטפת את שערי ברחמי אשה הבאים מתוך הבנת אהבה. וככה נגרים ימים שקטים ורוויי נחמה כגלי נחל, נושאים ברכת אתמול לזרע מחר אדמוני … אהבתי לאסתר מזדככה והולכת מיום ליום כיין המשומר והנאמן. אהבתי אינה עולה בלשונות אש מלחכות, ואולם היא כנר התמיד המהבהב צנוע ולא יכבה. ואני רואה לפני ימים באים, אביבים ובצירים, קיצים וחרפים ללא סער וללא סופה – כימים הרכים בגני ה“פריץ” הזקן בנגב רוסיה – עם צליל פעמונים קטנים ומשק משוטים מחוץ לאחוזה החולמת מדי בוא הנכדים והנכדות מן הערים הקרובות. ובבית המוקף תרזות כל הכתלים מכוסים תמונות אנשים וציורי נוף, שה“פריץ” הזקן מראה לאורחיו מדי בואם; את האנשים האלה כולם פגש ואת המקומות האלה כולם עבר בשכבר הימים, ובאחד המקומות האלה פגש את חברת חייו, העומדת על ידו מעוטרת שיבה ובולעת בצמא את דבריו, אף כי נושנים הם מאד, והיא שומעתם מדי בוא האורחים…

אסתר מבקרה אותי עתה בכל יום בביתי ועושה סדרים בכל חפצי, שלא היה להם מעולם ברק כזה שהיא נותנת להם במגע ידה. היא מסדרת מחדש נם את התמונות באלבומי, מכניסה בו מדי בואה תמונות נוף חדשות שקנתה לי למתנה, ומוזר איך שכל התמונות מארץ הצפון נעלמות זו אחר זו מעליו בתת מקום לאחרות. אני איני מוחה בידה ובלבי הריני מברך אותה על שהיא רוצה להשכיחני את העבר – ואני מצטער רק על שהיא עמלה לשוא: כי בלבי נקבע עוד אלבום אחד ותמונותיו החיות של זה לא בנקל תנתקנה מעליו. אסתר מבערת את ה“חמץ” מעט מעט ואולם בהתמדה וזהירות דקה, שלא להעליב את זכרונות עברי – ואני מוקירה עוד יותר על כך. היא תהיה רעיה טובה ונאמנה. – וסער לא יבוא עוד בחיי. נוגים־שקטים יהיו ימי חיי, נוגים־ענוגים יהיו…


 

כה.    🔗

בתיאטרון העירוני הגדול משחקת זה מזמן להקה נודדת של מנגנים מפורסמים. במאטיני של יום השבת היה התיאטרון מלא מפה לפה אנשים ונשים שבאו לשמוע את “כרמן” והגברת שטרויס ואסתר מחאו כף בלי הרף מרוב התפעלות ומהנאה יתרה. אינני יודע מדוע: אם מפני שבכלל אינני מבין הרבה בנגינה (כך שמעתי פעם מישראלי – ויש יסוד להאמין לו בכך) ואם משום פזור הנפש, – אני לא נטלתי חלק כל שהוא במצהלות הגבירות והייתי מוחא כף רק לאחר נגיעת יד אסתר במרפקי, ואף זו שלא בזמנה, לאחר שפסקו מחיאות הכפים האחרות באולם. אסתר גוחנת אלי באנטראקט האחרון ושואלת בהשתתפות של חבה:

– מהרהר ברגינה?

אני לוחץ ידה בתודה.

– כן. אני מתחיל לדאוג לשלומה, אסתר. היא לא כתבה זה מזמן, ובמכתבה האחרון נשמעה נעימה קובלת… והמכתב שכתבתי לה לפני חודש ימים – היא לא השיבה עוד עליו!

– אמנם כן, אתה ספרת לה בדבר ארושינו? אני חוששת שלא תשיב כלל… – הלא אף היא אינה אלא אשה!

עם גמר החזיון אני מלוה את אסתר ואמה לביתן. אנו שותים תה של בין ערבים עם אבותיה ואי אלה אורחים, שבאו לפנינו. כעבור שעה קלה אני מבקש סליחת כולם והולך לביתי. אסתר מלותני.

– אני לא אתן לך לשקוע בהרהורים, ואף לא על דבר רגינה! כל הערב תשהה אתי, אם תרצה ואם לא תרצה.

– ברוכה תהיי לי, אסתר, על חסדך; אני הייתי סובל הרבה הערב, אילו לא באת עמדי.

אני פותח אה דלת חדרי לפני אסתר ועוזב אותה לרגע; צריך להגיד לבעלת הבית, שתכין סעודה קלה בשבילנו. אולם עוד טרם אני יורד במעלות, אני שומע קול צעדים קלים ממהרים אחרי, וקולה המצלצל של אסתר מבשר ברעד ששון:

– עמוד! חכה! כאן מכתב על השלחן – מארץ הצפון…

אני עולה אליה במרוצה ובדלוג שלבים:

– היכן?

היא מוסרת לי את האגרת במעטפה קטנה ולבנה, שאני קורעה במהירות קדחתנית. שריד ריחות ניחוח רחוקים מכה על נחירי וצובת את לבי. אני פותח את המכתב וממהר לקראו – ואני שם לב אל התמונה הפוטוגרפית הנשמטת ונופלת מתוכו על השטיח, רק אחרי שאסתר מרימה אותה ומתבוננת בה, ובפני חליפות. אולם המכתב ארוך ומלא ענין ועדין אין לי פנאי לראות את הפוטוגרפיה. רגינה מברכת אותי לארושי ומקוה שארושתי טובה ממנה ותהיה נאמנה לי כל ימי חיי, וששנינו נהיה מאושרים באמת באהבתנו איש את רעותו…

אני שוכח שאסתר בחדר עמי ואני מגיש את המכתב אל שפתי. אז אני זוכר את ארושתי ומביט אליה בבקשת מחילה. אסתר לא ראתה כלום.

עיניה לטושות אל התמונה שהיא מוסיפה להחזיק בידה, ותמהונה גדל מרגע לרגע.

– רבונו של עולם! – היא פונה אלי פתאם בעינים לא טובות. – כלום לא אמרת לי אתה, שלא הצטלמת בילדותך אף פעם?

– לא, בכפר מולדתי אין ילדי האכרים נוהגים להצטלם הרבה; ובילדותי אני כמעט שלא הצטלמו כלל.

– האמנם כן? ומי הוא איפוא זה המצולם בתמונה הנוכחית?

היא תוחבת את הפוטוגרפיה ישר אל אפי:

– הן לא תוסיף להפיח כזבים מעתה ולאמר שאין אלה תוי פניך?

– אולם, אסתר היקרה שלי, – אני אומר וצוחק לאחר שאני מעיף עיני על התמונה, תמונת ילד כרסתני ואדמוני – איך זה יעלה בדעתך שתמונה מימי ילדותי תגיע אלי מארץ הצפון?… ואולם חכי רגע… – ואני שב ומוסיף לקרא במכתבה של רגינה:

– בודאי, הלא זו היא תמונתו של הילד! חה־חה…

– ילדו של האדון אשכנזי, כלום לא כן? – אומרת אסתר באי־אמון גלוי ועיניה רבות ברקים: – ילדו של האדון אשכנזי ודומה בכל תוי פניו לאדון אחר, העומד ומתמם כאן לפני… לחבר חיי העתידים, שאני מאמינה לו בכל! דייני!

והיא רצה מן החדר בקצפה; דלת חדרי נסגרת אחריה ברעש. בחדר משתררת דממה כה כבדה, בדממת חרבוני קיץ טרם סער. אני נוטל את תמונתו של הילד אשכנזי בידי ונגש אל הראי, שעל ידו הנני שוהה שעה ארוכה ומשתדל לפתור שאלה מסובכה וטורדת:

מלך הערביאים או הצורות הלבנות שבביתו? 


 

כו.    🔗

אסתר בקשה סליחתי על העלבון שעלבתני. ואולם לא באשר השיבה את חשדה; היא בטוחה עוד כיום הזה, ששקרתי לה כדבר הילד. ואולם הגברת שטרויס בררה לה כנראה, שחזיונות כאלה אינם יקרים בעולם ושאין להזכיר לבחורים את חטאות נעוריהם מכיון שהם חוזרים בתשובה. אותם הדברים הגידה הגברת שטרויס אף לי – בדרך כלל – והדגישה ביחוד את המלים האחרונות, בדבר החזרה בתשובה. אף היא מאמינה שיש לי ילד בארץ הצפון…

ולמה לא יאמינו בני אדם בכך? התמונה הקטנה מרחיקה את כל הספקות. אינה דומה שמיעה לראיה,– ואסתר, שהיתה שמחה תמיד להזכירני דברי רגינה על דמיון הילד אלי, התחילה אויבת אותו הילד מכיון שראתה את תמונתו ואת הדמיון עצמו. השמועה עוררה את מחה ואולם הראיה זעזעה את לבה, שאינו יודע רסן בכאבו. אכן אני סלחתי לאסתר, אם כי לא היה צורך בכך: כי לא נעלבתי כלל ולבי מלא המון רגשות אחרים עד אפס מקום לקטנות כמו התמרמרות על נערה צעירה – וטובה לי כל כך.

למה לא יאמינו בני אדם בכך, אם אני בעצמי מתחיל להאמין שהילד הוא ילדי? מי יודע, אולי באמת צריך היה מלך הערביאים להרוג את מלכתו, כי נולד לה בן מן הצורות הלבנות שבארמונו? מי הוא שאומר, כי המלך הוא האב – כלום רבי עקיבא? מי יודע, אולי חמל רבי עקיבא על המלכה העלובה, ששנאה את מלכה ולא יכלה להוליד כמותו – כמו שהיה חומל על רגינה הצנועה, אילו הכירה… רבי עקיבא היה בעל זקן ארוך ומתולתל ומבטו מלא רחמים וסליחה לעולם כלו, וגם למעניו!

הילד הוא יוצא חלציו של איזה אדון אשכנזי, ואולם כל זה הוא רק מקרה, מקרה לא טהור, ואני הוא שהולדתיהו – את בני הרתה רגינה באהבה! הלחנם טבע אלהים את תוי־פני בדמות הזעירה הזאת?

ראשי עלי כגלגל. צרופי מחשבות משונים מוליכים אותי שולל, מקוממים אותי נגד העולם כלו ונדריו המקובלים, נוסכים בי רוח מרד אף נגד חקי הטבע העולמיים, שקשה לי לישבם עתה בפני העובדא המוזרה; כי לפי חקי הטבע האדון אשכנזי הוא אבי הילד ולא אנכי… לא אנכי! לפי חקי הטבע רק הגוף יכול להפרות דור חדש ולא הרוח… לא הרוח, שמתקים לעולם בעוד הגוף נאכל רמה!

אולם מי גדר את חקי הטבע האלה? הטבע אינה מדברת בשפת בני אדם ואינה מגלה מרזיה לבני האדם אלא טפח, בעוד היא מכסה שבעה טפחים. בני אדם גאיוניים, כמה בטוחים אתם בגדרים שגדרתם! אכן פלא הוא, תאמרו בראותכם דבר יוצא מן הכלל. ואולם אותו יוצא מן הכלל, הלא יש לו חוק מיוחד שלו?

על טענותי אין מי שישיב בחדרי הריק. כתליו־כתמיו השחורים צופים בי דומם, עד תסגור תרדמה את שמורות עיני הלאות ואז אראה חלומות מוזרים וילד קטן, כרסתני ושמן, מתרפק עלי ומושכני בקצה מעילי:

– אבא.


 

כז. בספינת הקיטור “גליצר”.    🔗

כי ישבתי לכתוב לך עתה, אסתר, לאחר ה“בריחה” – בודאי כך אתם כלכם שם קוראים למעשה הנמהר שעשיתי בלכת אחרי לבי – אין אני כותב כדי להצטדק, או כדי לגול איזו אשמה מעלי. כי לא אשמתי ואין לי על מה להצטדק לפניך, ביחוד לפניך, היודעת כל מה שעבר עלי מעת הכרתיך ומעת ארשתיך לי ועד השבוע האחרון. אכן ישנם דברים יסודיים, דברים פשוטים כל כך ומנקרים את העין, ואף על פי כן אין בני אדם רואים אותם או שהם עוצמים עיניהם מראותם, עד בוא קטסטרופה, וקול הנפץ מעירם. הלא כל כך פשוט היה הדבר, שלעולם לא יכולנו להדבק יחדו, כי לאחרת הייתי כל ימי וכל שעותי וכל רגעי, לאחרת, לרגינה, זו שאני נשא אליה בארחות ימים למרות עיני העולם הפקח ולמרות ההגיון הישר, הצוחק ולועג לי בקול רם. הגברת אשכנזי לא תהיה לי עוד לעולם, ואולם אני מוכרח לשוב ולראותה – אותה ואת ילדה, שבארח פלא קרא גם לו השם אשכנזי תחת השם שלי. כאן נפלה טעות גדולה ונוראה, אסתר, כי הילד גזול הוא מעמדי. שנה אחר שנה שהתה רגינה עם בעלה ולא היה לה ולד, ולאחר שבאתי…!

אולם ככל מה שתוסיפי לעין במכתבי תחשבי יותר ויותר שצדקת בחשדך בי – תאמרי שוב, שחטאתי ושחטאה רגינה. אני מבטיחך איפוא באמונתי – האמיני לי זאת הפעם האחרונה, אסתר, שטהורה היא רגינה מכל הנשים והנערות שפגשתי בימי, ואמי היחידה היא מבאי ביתה!…

ואולם הילד הוא ילדי! ואליו ואל הורתו הנני נשא על כנפי קיטור, ודבר לא יעצרני בדרכי.

אסתר היקרה, אנא הביני את הדברים, שאם לא את, איך יבינו האחרים, אמך, אביך וכל הידידים שרכשתי לי באי מגוריכם, והם היו כה רחוקים ממני? אני כה דואג לשלומך, עד כי הייתי נכון לקצץ אחת מאצבעותי, לחלות לימים רבים, אילו יכולתי להיטיב לך בזאת, לעשות אותך מאושרה. האושר שבקשת באהבתי היה מקסם שוא, כי לא יכולתי לתתו לך, לא יכולתי להשכינך במקום שהאחרת היתה שוכנת בכל עת ובכל שעה, ביודעים ובלי יודעים. ועתה אב הנני ואשרי הפרטי כה מיותר הוא בעיני, ואילו יכולת להיות בתי, אחות בנה של רגינה, כי אז אמצתיך לי כבת והייתי מבקש את בן זוגך, את נושא אשרך האמתי, יחד עמך. הלא תסלחי לי: כה קטנה את בעיני, מעת שנעשיתי בעל משפחה, ואולם לא פחות חביבה את לי על כן…


* * * *

אני קורא את הדברים שכתבתי אל אסתר – והנה היא לא תבין אותם! היא תראה את המכתב לגברת שטרויס, אמה הפקחית, ולאדון שטרויס עם שרשרת הזהב הכבדה על חזהו. שניהם יחליפו מבטים וינידו במו ראשם:

– שר–ל–טן!

אני קורע את המכתב לגזרים קטנים ומשליכם הימה. בני־שחף לבנים טסים אל השלל, אולם הם שבים ועולים השמימה בצריחה של תקוה נכזבה: גזרי לב אדם אלה לא נתנו לאכלה.

לונדון, תרע"ט.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!