הפתיחה התוריית המרחבית: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, והאדם בה, האדם הכל־יקומי, הכל־עולמי – פתיחה זאת הועדה והועמדה להיות התוך, הפנימיות, הנשמה של כל ההמשך וההילוך כולו. ואף פרשת אברהם: “לך לך… אל הארץ… ואעשך לגוי גדול”, והפרשיות שאחריה על ישראל ועל כל המצוות, החוקים והמשפטים – תוך־תוכן, תעודתן ותכליתן כולן היא להיות התרגום והפירוש לפרשת הראשית והאדם שבה – הפירוש החי להגשמה ולמימוש בחיים.

אולם בתאונת האסון התולדיי נשתבשו עלינו הדברים וסדרם של הדברים עד כדי העמדת השאלה:

“לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”החודש הזה לכם“. ולמה התחיל מבראשית ברא?…”

תאונת השברון והתפנית החדה לקרן הזוית, למיצר…

והתיקון – עלינו הוא עתה! התיקון של החזרת העטרה, עטרת כל תורת דת משה וישראל לאשר היא בעיצומה, מפתיחתה. לא “זאת תורת הישראלי, תורת היהודי”, כי אם זאת תורת האדם! והיא על כן הושמה, והיא שומה על ישראל ועל בני־ישראל לדורותם, יען בה, באורחותיה ובציוויה יילך היהודי, יילך כל ההולך ויעל להיות האדם! האדם “כשם שעלה במחשבה”, האדם המכהן בעבודה־ביצירה במקדש הכל־יקומי, הכל־עולמי האחד־האלוהי שבפרשת הראשית – – –

ו“החזרת העטרה”, עטרת תורת ישראל הזאת כאן, במרחבנו ובעצמאותנו – החזרתה זו לתוך כל ההכרות, הרגשות והתפיסות שלנו, הוא הוא הרנסנס שלנו –

הרנסנס התוריי־הדתי, הישראלי־האנושי־העולמי!