הקדמה    🔗

ספר הזכרונות הנוכחי פותח בימי ילדותי ומסתיים בעליתי לארץ ישראל. מתואר בו עולם מלא: העיירות הליטאיות, וילנה עיר המשכילים והלמדנים; פטרבורג על עסקניה ומלומדיה; המאבק המדיני הרב לחרות ולזכויות; הפרלמנט הרוסי, המיניסטרים הצוררים ואחדים מחסידי אומות העולם; המשפטים הגדולים, הסניגורים היהודים והנוצרים; העתונות הרוסית והיהודית; סופרים וחכמים; התנועה הציונית; מלחמת העולם הראשונה; המהפכה הרוסית הגדולה; המהגרים מרוסיה באירופה המערבית, הקונגרסים הציונים.

אין זה ספר דברי הימים, אלא פרשת כל מה שעבר עלי, יחסים אישיים, הסתכלויות וגם חלקי אני הקטן בכל מה שהתרחש לעיני בתקופות מתקופות שונות.

התאמצתי למנוע את ה“אני” שלי בזכרונותי אולם לצערי אי אפשר היה לעשות זאת בשלמות. אבל השתדלתי לתת סקירה על התמונה הכללית של דברי ימי הדור כפי שהבינותי אותם. אמנם לא תמיד ראיתי את הנולד.

אני מקוה, שהקורא שאישיותי איננה מעניינת אותו ועיניו רק לדברי הימים ימצא ענין בכל האישים שאני מתאר. יסלח הקורא אם יקרא משהו גם על תולדותי עד כמה שהדבר דרוש להסברת העובדות כפי שראיתי אותן. מי שמספר על המתרחש בעולם יספר על כרחו גם משהו על עצמו. לפיכך עלי לפתוח בכמה פרטים מתולדותי.

אני מודה בזה לידידי מר ברוך קרוא, שערך את סגנון הספר וטרח לבדוק פרטים ביוגראפיים וביבליוגראפיים, מובאות וכדומה.

תשרי תשי"ח

בן ציון כץ

 

פרק ראשון: עיר מולדתי דויג    🔗

אני פותח בעיירה הליטאית הקטנה שבה נולדתי. על ליטא היהודית שאינה קיימת עוד נכתבו הרבה ספרים ותאורים, אבל על העיירות הקטנות שבה נכתב מעט. אחרוני בניהם של אנשי העיירות ניספו בימי היטלר, ואלה שיצאו מן העיירות במשך עשרות השנים, אם לאמריקה, אם לארץ ישראל ואם לארצות אחרות, נעקרו מהווי העיירה וליורשיהם אין מושג כיצד חיו אבות אבותיהם בעיירות ליטא. לפיכך כדאי לתת כאן תאור קצר של העיירות ההן, למען הבנים יורשי העיירה שאולי מספרם גדול יותר ממספר אבותיהם.

בירת ליטא – ווילנה – שנקראה ירושלים דליטא, נתפתחה בכמה בחינות, ואילו העיירות הקטנות פיגרו בהתפתחותן. בכל זאת כבר היו שם, בשנות השמונים למאה שעברה, בתי־ספר שתלמידיהם למדו אחר־כך בגימנסיות שבווילנה. החיים בעיירות התנהלו בעצלתים, ההווי לא נשתנה, כמעט, במאה שנים. היו עיירות קטנות והיו קטנטנות, וגם בהן היו רבנים ושוחטים וחזנים וחברה קדישא וחברת תהילים וכדומה. עתונים יהודים יומיים לא היו קיימים באותם ימים, אך כבר נתקיימו שבועונים, בעברית ובאידיש. בפטרבורג היה יוצא ה“פאלקסבלאט”, והיתה עתונות עברית שיצאה בוינה בעריכת פרץ סמולנסקין. על העיירות לא נכתב כמעט כלום בעתונים אלה. אם נזדמן לעיירה, במקרה, אחד משכיל שהיה כותב מכתבים לעתונים, היה מתאר גם את חיי העיירה, אבל לא היו מקרים רבים כאלה. במחוז טרוקי, פלך וילנה, עברו פעם כמה משכילים, אחד מהם ביקר בעיירה אולקניקי והשני בעיירת מולדתי דויג, והם תארו את העיירות על משטר חייהן ועל הטיפוסים השונים שבהן. אחד פרסם את דבריו בירחון “השחר” והשני בשבועון “המביט” (שניהם בעריכת פרץ סמולנסקין). אלה לא היו סתם כתבות אלא ספרות יפה למחצה, יצירה ספרותית מיוחדת במינה – תאור החיים. תושבי העיירות לא ידעו שמתארים אותם, אבל בימים ההם יכול היה כל קורא להבין למי נתכוונו. כשקראתי לאחר זמן רב את תאור העיירה שלי, הכרתי את כל השמות. אשה אחת, למשל, נקראה בתאור “חיה רעה”, ושמה היה חיה שרה, טיפוס ידוע בעיירתנו. גם נזכרתי בדברים ששמעתי בימי ילדותי על התאבדות שהסעירה את כל העיירה. אבל הפיליטונים הבודדים בעתונות לא מסרו תמונה שלמה של העיירה.

כאמור עלי לכתוב משהו גם על עצמי. לא אבוא בכתב יוחסין, אבל עלי לספר כיצד יצאתי מן העיירה לעולם.

אבי היה רב בעיירה דויג ארבעים־וחמש שנים. אבי־אבי היה ראש ישיבה בוילנה, בישיבת ראמיילס. אילו פללתי בנעורי שאכתוב פעם זכרונות, הייתי משוחח הרבה עם סבא שלי בתקופה שהייתי משכיל והוא היה יכול לספר לי הרבה. פעם כשהיה זקן מופלג וקיבל ספר ישן בצירוף מכתב כמתנת הפרופיסור חבולסון שהיה מומר, התפלאתי מה לו ולמומר וכיצד יכול המומר לשלוח לו מתנה. על כך סיפר לי, שמומר זה הציל יהודים כשהעלילו עליהם שהם רצחו ילד נוצרי והשתמשו בדמו למצות, והמומר הזה זכה לשבח אפילו מפי רבנים וצדיקים.

סבא היה גם דרשן והיה מספיד אישים חשובים, והוא הספיד גם את אמו של חבולסון שזכתה לבן שהציל יהודים בימי אסון. על הדרשה הזאת כתבו לפרופיסור חבולסון בפטרבורג והוא שלח לסבא מכתב תודה וספר למזכרת.

סבא סיפר לי שהפרופיסור דניאל חבולסון היה חברו בנעוריו ושמו היה יושקה. שניהם למדו בוילנה בבית המדרש שמעבר לנהר. סבא היה קשיש ממנו בשנה וחצי. שם סבא היה שמואל איסר והיה נקרא איסרקה חריף. אולם גם יושקה היה בעל־כשרונות. פעם תפסו סבא שהוא מחזיק מתחת לגמרא ספר שירים מאת רמח“ל. סבא לא שמע מעולם שם רמח”ל והתחיל גוער בחברו: “יושקה, שקץ שכמותך, מה היה לך שאתה קורא ספרים אסורים?” על כך ענה לו יושקה: “אילו ידעת טעם הספר הזה היית קורא בו יומם ולילה”. אולם סבא לא נרגע, הרים קול צעקה וסופו של יושקה שגירשו אותו מבית־המדרש. הוא נמלט ברגל לברסלאו בגרמניה. לא שמעו עליו אלא שהמיר את דתו ושמו לא יוסף אלא דניאל ושהציל הרבה יהודים בספרי הסניגוריה שלו נגד עלילת הדם. אני כבר הייתי בימים ההם בקי בכל הש“ס, אבל לא שמעתי מעולם שיש סופר בשם רמח”ל ושספריו אסורים, ושיש בפטרבורג פרופיסור חבולסון, מומר המציל יהודים.

לאחר זמן, כשנזדמנתי עם פרופיסור חבולסון בפטרבורג ונתקרבנו (על כך אספר בפרקים הבאים), סיפרתי לו מה ששמעתי עליו מפי סבא. הוא נזכר בדברים והתפלא שנפגש דוקא עם נכדו של אותו חבר שגרם לכך שיגורש מבית המדרש ויהיה לפרופיסור.

מכיון שסבא היה קשיש מפרופיסור חבולסון בשנה וחצי. יכולתי לקבוע שסבא נולד בשנת 1817. בשנים שלמד ביחד עם יושקה בבית המדרש בוילנה היו בוילנה משכילים רבים כגון מרדכי אהרון גינצבורג, אד“ם הכהן ועוד. בהיותו בן י”ח השיאו לו בת למדן גדול בעיירת מולדתי דויג. אחרי החתונה נסע לוולין ללמד תלמוד לנערים גדולים והיה בא כל שנה לזמן קצר לבקר את אשתו. במשך שנים אחדות צבר קצת כסף ונתפס להשכלה. בימים ההם הופיע ספרו של ריב“ל “תעודה בישראל” המטיף ליהודים שיעסקו בחקלאות ולא יחיו מפרנסות אויר וסבא החליט לחכור מידי קרוב אחד אחוזה קטנה ולעסוק בה בחקלאות. אבי עדיין תינוק היה בימים ההם, אבל זכר את החיים בכפר ששם עסק סבא בחקלאות. סבתא היתה מספרת בחרדה שהם ברחו מן הכפר כל עוד נפשם בהם. כך בא סבא לוילנה ונעשה שם, כאמור, ראש ישיבה ודרשן. הוא הרחיק מעצמו את כל רעיונות ההשכלה. בימים שעדיין היה קורא ספרי השכלה, חיבר ספר דקדוק עברי קטן, אבל לא הדפיס אותו. כתב־היד נשרף בדליקה גדולה שפרצה בעיירתנו. נשרף עוד ספר שלו שנכתב במליצה יפה בשם “זכרון מעשה נסים”, סיפור על נס שקרה במשפחה. קראתי את הספר והתפלאתי. זהו סיפור משונה על אבי בהיותו בן י”ט. זה עתה נשא אשה וישב בעיירה ליטאית במשפחת חסידים. אמנם סבא היה כרוך אחרי הגאון מוילנה שנלחם בחסידות, אבל הדברים ארעו בתקופה שלאחר המאבק. לאבי כבר היתה סמיכות לרבנות והוא היה סועד על שולחן חותנו עד שיקבל משרה. הוא היה לומד יומם ולילה. פעם אחת הבהיל אותו אדם אחד בשעה שהיה שקוע בלימוד והוא חלה במחלת־רוח. חדל לדבר ולאכול והיה כמת. העבירו אותו לוילנה ופנו לטובי הרופאים ואיש לא מצא לו תרופה. עברו כארבעה חדשים. סבא מספר על כל הרופאים בוילנה, בתוכם גדול הרופאים היהודים טראכטנברג שהיה עשיר גדול. ביקור אצל רופא זה עלה בחמש קופיקות, והוא סכום גדול בימים ההם, אבל כשהיה נוסע במרכבתו לבעל אחוזה פולני חולה היה מקבל פי ארבעה. והיה בוילנה פרופיסור זקן ושמו אבוכט, פולני, שהיה מרצה באקדמיה הרפואית בוילנה. הוא היה לוקח דמי ביקור שלושה רובלים שלמים, זאת אומרת פי 15 מאשר המחיר היקר ביותר של הרופא היהודי. סבא היה עני, אבל כשהיה מדובר בבריאות, לא שמו לב לכסף והזמינו את הפרופיסור הפולני, אלא שגם הוא לא יכול להועיל. סבא גר בוילנה ברחוב היהודי בקומה החמישית. היה זה הבית הגדול היחיד בעיר. פעם אחת בימי חג השבועות הזמינו את הפרופיסור הפולני בערב וכשבא וראה שהחלונות פתוחים' אמר לסבא שידאגו שהחלונות יהיו סגורים. נהגו כך זמן מה אבל כשגדל החום פתחו את החלונות. אף על פי שאבי היה שוכב בעינים עצומות ובפה סגור היה סבא נכנס מזמן לזמן לראות מה הוא עושה. פעם אחת בלילה נכנס לחדר ולא מצא אותו: אבי קפץ מן הקומה החמישית. סבא בירך מיד ברכת “ברוך דיין אמת” כי לא היה ספק בלבו שאבי מת. אבל כשירד ראה שאנשים מרימים את אבי והנה התחיל מדבר ומבקש שיעלו אותו למעלה. ומאז הבריא לגמרי תוך 3–4 שבועות. יום הנס היה ג' תמוז ובמשך שנים היה סבא מכנס מניין באותו לילה, בשלוש אחרי חצות, והיו שותים לחיים. לאחר 45 שנות ישיבתו בוילנה עבר סבא לגור בעיירתנו, ליד ביתנו, ואני הייתי נוהג באותו לילה ללכת ולהזמין מכרים שיבואו למנין. סיפרתי על המקרה הזה לרופאים בפטרבורג והם אמרו, שמבחינה רפואית אפשרית רפואה כזאת על ידי הלם, אבל מעולם לא ראו ולא קראו על מקרה כזה.

כשמלאו לאבי 21 שנה נעשה רב בעיירה דויג ששם היה אבי־אמו ידוע כתלמיד־חכם גדול.

 

פרק שני: היהודים והיהדות בליטא    🔗

בשנת 1898 נתפרסם מאמר שלי “יהודים ויהדות בליטא” בירחון “השילוח” בעריכת אחד־העם, בשנה הראשונה לצאתו. זה היה מאמרי הפובליציסטי הגדול הראשון וכמדומני היה זה המאמר המפורט הראשון על ליטא בעתונותנו. כתבתי את המאמר כשהייתי עדיין בליטא וחקרתי היטב את המצב בערים ובעיירות. אבל היתה זאת סקירה כללית ללא פרטים וללא חוויות אישיות והסתכלויות מימי ילדותי. כיום אין ליטא היהודית קיימת, אבל היא חיה בזכרוני, ותמונות רבות עומדות לנגד עיני. כל הפרטים כאילו חקוקים בזכרוני, ויש בהם עניין היסטורי להכרת התפתחות היהדות בימים ההם.

כשהייתי בן שמונה כבר למדתי הרבה תלמוד והייתי מקשה קושיות חריפות. בעיירות הסביבה קראו לי “העילוי מדויג” אולם הייתי ילד ככל הילדים ואהבתי לשמוע סיפורים מפי יהודים זקנים, ביחוד בליל־שבת בחורף ליד תנור חם בבית־המדרש. לעתים היתה מנורת הנפט בביתנו מעלה עשן בליל שבת והיו קוראים את הגוי־של־שבת לכבות אותה. אבי היה קפדן ומצא שאסור לבקש את הגוי לשוב ולהדליק את המנורה. הייתי שמח על מקרים כאלה ורץ לבית־המדרש לשמוע סיפורים מפי השמש הזקן. הוא היה מספר מיני סיפורים על שדים ורוחות, אבל סיפר גם על מעשים שהיו.

הוא זכר את הימים שבהם היו בעלי האחוזות הפולנים בסביבה השליטים והיו מלקים סתם לשם הנאתם את האיכרים ונשיהם. היהודים היו מפחדים לבוא אל הכפר, ואלה שהיו נקלעים לשם היו סופגים מלקות מידו של בעל האחוזה. אולם היהודים היו זקוקים לפרנסה ולפיכך היו מסתכנים ללכת לכפרים והתרגלו לכך. השמש הזקן סיפר מה גדולה היתה השמחה ליהודים כש“הקיסר הטוב” אלכסנדר השני שיחרר בשנת 1861 את האיכרים. מעכשיו אסור היה לבעלי האחוזות להלקות את האיכרים וממילא סר הפחד גם מן היהודים.

פעם סיפר אבי סיפור דומה על עסקנים יהודים בוילנה. וביניהם אחד שאבי קרא לו יודקה אופאטוב, שקשרו מלחמה על הגרף טישקוויץ בעל העיירה לאנדבורובה. גרו שם גם משפחות יהודיות, ופעם נתאווה בעל האחוזה להלקות גם צעירות יהודיות. אמר ועשה והלקה שמונה נשים, ואחרי כן הוכרחו לנשק את רגליו כפי שהיו נוהגות נשי האיכרים. כשנודע הדבר בוילנה קמה סערה. הדבר היה נגד החוק משום שהיהודים לא היו משועבדים לו כאיכרים. אבל הגרף היו לו קשרים אמיצים עם השלטון הרוסי. הדבר היה אחרי המרד הפולני בשנת 1863. הוחלט לבוא בתלונה על הגרף ולהגיע עד פטרבורג, משום שהיה בדבר משום עלבון כבוד האשה. הגרף נבהל והציע סכום ניכר כפיצוי ובלבד שישתקו. אף הבטיח לתת לנפגעים דירות בבתיו בוילנה. כשנודע הדבר לעסקן אופאטוב טען שאסור לתת לגרף המנוול שיצא ידי חובתו במתן כסף שיש לו למכביר. השמש סיפר לי שיהודים רבים לא הסכימו לדעת העסקן. סוף דבר נתרצו המשפחות הנפגעות לקבל סכום גדול ויצאו מן העיירה. אופאטוב כעס על כך מאד. גם אבי. סיפר לי על אופאטוב, שהיה עם־הארץ, מפשוטי־עם, ואף־על־פי שנתעשר לא התיחסו אליו בכבוד. הוא היה תורם תרומות גדולות יותר מכל הגבירים הותיקים והצליח לשדך את בניו ובנותיו עם יחסנים גדולים. אחד מגדולי היחסנים בוילנה היה ר' חיים נחמן פרנס, גביר לשעבר, שירד מנכסיו. אופאטוב שאף לקחת את בנו של פרנס חתן לבתו. מכיוון שמצבו של פרנס היה בכל רע הסכים לשידוך. כן הקים אופאטוב בית כנסת גדול ותמך ברבנים ובלמדנים. אחרי מותו – סיפר אבא – קרה אסון שאחת מבנותיו נישאה לאחד העושה פסלים מגבס; הכוונה היתה לפסל היהודי הגדול מ. אנטוקולסקי.

כל זה סיפר אבי כשהייתי בן שמונה, במסיבה של בעלי־בתים אחדים שבאו אלינו במוצאי שבת לשתות תה. רושם רב עשה עלי אופאטוב שלא רצה להסכים שהגרף יצא ידי חובתו בכסף. העזתי לומר שהעסקנים שהסכימו היו טפשים, אבל אמרו לי: “אתה ילד קטן, מה אתה מבין”.

סיפרו סיפור דומה על יהודי אחד שגר בעיירה לא רחוקה ועכשיו יש לו בוילנה בית משלו והוא גם בעל מלון, וכל הבאים מדויג מתארחים אצלו. לשעבר היה בעל עגלה. פעם אחת נתקלה עגלתו במרכבה של בעל אחוזה. בעל האחוזה עצר את העגלה וקרא לשני איכרים שיביאו רצועות וילקו את בעל העגלה באמצע הדרך. כשבא לוילנה פנה לקהילה וניתן לו עורך דין שהגיש תלונה. בעל האחוזה הוכרח להתפייס אתו ונתן לו אלף וחמש מאות רובל והענין נשתכח, ובכסף זה קנה בעל העגלה בית גדול בוילנה והתקין מלון והרויח יפה. היו מספרים בדיחה בשמו: “אמנם המלקות הן פרנסה טובה אבל אי אפשר לשבת עליהן”.

לאחר שחרור האיכרים חדלו בעלי האחוזות להיות יחסנים, אבל כשהיו באים לעיירה ונושאים ונותנים עם היהודים היו יהודים מנשקים את ידיהם. כשראיתי זאת עורר בי הדבר גועל נפש. בכפרים היו האיכרים, הצמיתים והמולקים לשעבר, מתחצפים לעתים קרובות נגד בעלי האחוזות שהיו פולנים בעוד שהאיכרים היו ליטאים.

לא רחוק מן העיירה שלנו היה בעל אחוזה שהיה נקרא מלך זוטא. היו לו צמיתים רבים ואדמה רבה. אשתו היתה סדיסטית והיתה אוהבת להלקות בידיה, ביחוד בחורים צעירים ויפים. היתה מצווה להפשיטם, משכיבה אותם ומלקה. תאווה זו עברה בירושה לאחד מבניה שירש אחוזה גדולה. משרתיו היו תופסים איכר ומביאים אליו שילקה אותו להנאתו. האיכרים היו פונים לראש המשטרה במחוז אבל הוא היה מקבל שוחד מבעל האחוזה ולעתים היה גם האיכר המולקה מקבל פיצוי. יהודים היו נמנעים מלעבור בגבולו. אבל נמצא יהודי אחד צעיר ויפה ומשכיל שנכשל. הוא גמר בית ספר רוסי והיה מדבר היטב רוסית. הוא היה סוחר ביערות בממדים קטנים. היה חוכר חלקת יער, חוטב עצים ומוכר. היה לו ליד היער בית שגר בו. לא היה נשוי והיו מרננים אחריו שיש לו עוזרת נוצרית צעירה ויפה. אבל הוא לא שם לב ובכלל חי רחוק מן היהודים. פעם רצה לחכור חלקת־יער מאת אותו בעל אחוזה סאדיסטי. לא עלתה על דעתו שיהודי יולקה. אולם טעה. בעל האחוזה דוקא נהנה מן המציאה שיהודי נפל לידיו והלקה אותו לעיני אהובתו. הדבר עשם רושם כבד בסביבה. אי אפשר היה לפנות לבית המשפט משום שלא היו עדים, שהרי משרתיו של בעל האחוזה לא יעידו עדות אמת. הצעיר היהודי לא נח ולא שקט וזמם לנקום. סמוך לעיירה היתה מושבה קטנה של מתיישבים מרוסיה התיכונה והבריות היו מפחדים מן הגברתנים האלה. מה עשה הצעיר. שכר אחדים מהם שיארבו לבעל האחוזה כשיעבור עם אהובתו בלילה, יחטפו אותו ויביאו אותו לבית הצעיר ביער. שם יקשרו את ידיו של העגלון, יפשטו בגדי בעל האחוזה וילקו אותו לעיני אהובתו. וכך הווה. לאחר־מעשה התירו את ידי העגלון ונתנו לו להביא את בעל האחוזה הביתה, שותת דם. היו שחששו שהדבר יגרום לצרות גדולות אבל בעל האחוזה התבייש והשתיק את הענין. בכל זאת נודע הדבר לכל, גם ליהודים וגם לנוצרים. היתה זאת סנסציה גדולה שיהודי לקח נקם. זוכר אני ששמחתי מאד על כך וסלחתי לו שהוא מקל במצוות.

לאחר שחרור האיכרים לא העניקו להם שוויון זכויות גמור וקבעו להם חוקים מיוחדים. היה להם בית־דין מיוחד. היו בוחרים זקן האיכרים ודיין־האיכרים. בית הדין של האיכרים היה זכאי לדון בעבירות קטנות כגון גניבות וכדומה ולפסוק 25 מלקות גם לגברים וגם לנשים. אולם בזמן הראשון היה זקן האיכרים מתנהג כבעל האחוזה בשעתו ועל כל דבר קל היה מלקה איכרים ונשיהם. לאט לאט נשתנה הדבר. לבלרים יהודים היו כותבים בקשות בשם האיכרים שנידונו למלקות לבית־הדין לערעורים ששם ישבו גם יודעי משפט. לעתים קרובות היה בית־הדין לערעורים משנה את פסקי־הדין של בית־דין האיכרים.

פעם אחת באה נוצריה לאבי הרב והביאה לו תרנגולת במתנה כדי שיתפלל בעדה. דנו אותה למלקות בבית הדין לאיכרים והיא הגישה ערעור לבית הדין לערעורים והיא רוצה שאבי יתפלל בעדה שפסק הדין יבוטל, כי אם יקויים יהיה לה הדבר לבזיון וגם לכאב. אבי לא קיבל את התרנגולת אבל בירך אותה שתיפטר מהעונש. כיוון ששוחררה באמת היתה בטוחה שתפילת אבי הועילה, ובאה שוב במתנות ורצתה לנשק ידי אבי אבל הוא לא קיבל לא את המתנות ולא את הנשיקות.

בינתיים יצא חוק האוסר מלקות גם לאכרים. עונש מלקות נשאר רק לחיילים וזהו שגרם לראשית הגירת היהודים מרוסיה לאמריקה. בעיירתנו היה חייט אחד עני שגוייס לצבא. פעם איחר לבוא בזמן, נמסר למשפט והילקוהו ללא רחם והוא ברח. הוא בא לעיירה אבל לאשרו לא היה רשום באותה עיירה וחיפשו אותו בעיירה אחרת. הוא התחבא וכל בני עיירתנו פחדו שמא ימצאו אותו. אספו כסף שיוכל לצאת לאנגליה משום שההוצאות לאנגליה עולות הרבה פחות מאשר לאמריקה. לבסוף הגיע ללונדון והשתקע בשכונה היהודית אואייצ’פל.

מאז היו דואגים בהגיע תור העמידה לצבא למצוא כסף לנסוע לאמריקה. ההגירה הראשונה היתה של רווקים ללא משפחות.

 

פרק שלישי: נצני ההשכלה    🔗

בן שמונה יצאתי מן ה“חדר” שלמדתי בו שמונה עונות או “זמנים”. היו לי בסך הכל שני מלמדים: מפי האחד למדתי אלף־בית וקריאה וראשית חומש, במשך שנה וחצי, ויתר השנתיים וחצי למדתי תנ"ך ותלמוד. בסך הכל הייתי בחדר ארבע שנים.

במאמרי הנזכר ב“השילוח” על יהודים ויהדות בליטא דנתי גם בשאלת החינוך והחדר. בכל הערים והעיירות בליטא היו קיימים בימים ההם חדרים לפי המתכונת הישנה שלא נבדלו הרבה מן החדר שלי.

המשכילים בפטרבורג דנו בימים ההם כיצד לשנות את החדרים ולסגלם לרוח הזמן. הממשלה הצארית החליטה למסור את שאלת החדרים למיניסטריון ההשכלה ולקבוע למלמדים דרגת השכלה כחובה. דבר זה הטיל אימה על הרבנים ונערכו כמה כינוסים בשאלה זאת בהשתתפות הרב דקובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור, הרב ר' ישראל מסאלאנט וגם עסקנים עשירים אדוקים כגון ליב פרידלנד, בייניש כצנלסון ואחרים. מזמן לזמן היו מתכנסים הכינוסים הללו ולא פסקו מלדאוג כיצד להציל את החדר שלא יוכנסו בו שינויים, שהמלמד הרוצה לפתוח חדר לא יהיה זקוק לדרגת השכלה כחובה, ושלא ילמדו חלילה רוסית בחדר.

בעיירות עצמן שמעו על הדיון בשאלת החדרים ולא נבהלו ביותר. בעיירות הגדולות יותר, שבהן היו בודדים מנויים על השבועון העברי “הצפירה”, ידעו שבפטרבורג דנים בחוגים הגבוהים על החדר. אצלנו בעיירה היה רק אחד, עשיר ומשכיל, שהיה מקבל טופס “הצפירה” מעיירה אחרת אבל לא נתן לאיש לקרוא את העתון אלא מספר מזמן לזמן בבית הכנסת מה מתרחש בעולם. על ענין החדר לא סיפר לאיש ואף אני לא ידעתי על כך. רק אחר כך כשהתחלתי לקרוא עתונים עברים ידעתי גם על הדיון בשאלה זו. בשנת 1886 פרסם הסופר העברי הצעיר דוד פרישמן מאמר בעתון העברי היומי הראשון “היום” בפטרבורג בשם “בחדרי אל תגעו”. מספרים שהרב הגדול והאדם הגדול ר' אליהו חיים מייזל, הרב דלודז', נשק לפרישמן הצעיר בעבור מאמרו. כעבור עשר שנים היתה שוב שמחה ברחוב היהודי כשהצליחה ההשתדלות של העסקנים היהודים למען החדר. דוקא בימי הצאר הצורר אלכסנדר השלישי פורסם חוק שאין מלמד זקוק לדרגת השכלה כללית וכל מי שמשלם רובל בעד רשיון מקבל אותו. בעיירות לא היו משלמים אפילו את הרובל. נשארו אותם החדרים כמו בימים שלמדתי בחדר וכך היה גם לאחר זמן כשכתבתי את המאמר על ליטא.

כשהייתי בן תשע ולא ידעתי מן הנעשה בעולם שוחחתי פעם עם אבי על החדר וטענתי שאין הכל כשורה.

כבר סיפרתי שבימים ההם היה בכל העיירה רק אחד קורא עתון והיו יודעים חדשות מפי עוברים ושבים ומפי הנוסעים לוילנה לקנות סחורה. בבית אבי היו מתאספים במוצאי שבת למדנים אחדים לשוחח בדברי תורה ובמילי דעלמא. שיחות מיוחדות היו נהוגות כשאבי היה חוזר מוילנה. אבי־היה נוסע פעמים אחדות בשנה לאביו, שהיה כמסופר ראש ישיבה שם, ושוהה אצלו כשבוע. שם היה נפגש עם אנשים, בתוכם עם חבריו לשעבר ללימודים. פעם נדהם כשנודע לו שחבר אחד ללימודיו עזב את וילנה ונעשה לרופא ומתנהג שלא כדרך היהודים. הייתי יושב בפינה ומאזין לשיחות.

פעם שמעתי שיחה כזאת. אבא סיפר שהוא מתפלא שלא שמענו בקול הגאון מוילנה שאמר, כי יש לקיים דברי חכמינו: בן חמש למקרא ובן עשר למשנה, ותלמוד יש ללמד רק למי שרוצים להמשיך את לימודיהם, ואילו אצלנו לומדים תנ"ך רק זמן קצר ומיד עוברים ללמוד גמרא. אמנם, הוסיף, הגאון מוילנה היה אדם גדול וגם חכמים גדולים אחרים אמרו כמוהו, אבל מנהג הוא ואין לשנות.

עלי, שהייתי ילד, עשו הדברים רושם רב. בשנתיים הראשונות למדתי תורה ונביאים ראשונים ונהניתי מן הסיפורים היפים. בכל שבת הייתי חוזר וקורא הכל בעצמי וידעתי הכל בעל פה. בן חמש התחלתי ללמוד את ישעיהו אבל לא הבינותי הרבה משום שגם רבי לא הבין. אחרי כן התחלתי ללמוד רק תלמוד וקצת מספרי תרי עשר בתנ"ך אבל יותר נהניתי מן המשנה ששם מדובר על שור שנגח את הפרה, דבר שהיה מובן לי יותר מאשר פסוקי תרי עשר.

כששמעתי את סיפורו של אבא על הגאון מוילנה שאלתי מי היה הגאון מוילנה וענה לי שהוא היה הלמדן הגדול ביותר והצדיק הגדול ביותר שלא היה כמוהו בימיו ובודאי לא בימינו. חזרתי ושאלתי: למה אין מקיימים את דבריו? ועל כך לא קבלתי תשובה. לאחר זמן נודע לי כי בימי ילדותו של אבא, כשסבא רצה להיות חקלאי, לימד את אבי ממש כמצוות הגאון מוילנה ואף לימד אותו דקדוק בהשפעת המשכילים. אולם כשעבר לוילנה נעשה ראש ישיבה ועזב את רעיונות ההשכלה, שינה את סדר הלימודים ולימד לאבא רק גמרא.

בבית אבא היו ארונות רבים של ספרים, כמעט כולם ספרי קודש, גדולי־מידות. אהבתי לדפדף בספרים והתענינתי גם בשערים. יותר קל היה לקרוא את הספרים בעלי תבנית קטנה. נפל לידי ספר בשם “עליות אליהו” מוקדש לגאון מוילנה. הספר היה חדש ומחברו היה אחד ששמו יהושע לוין. חשבתי שבודאי הכיר אותו סבא. הספר עניין אותי מאד ולא זה בלבד שקראתיו אלא ממש למדתיו. לאחר סיפורי התנ“ך, שהיו חביבים עלי, נתחבבו עלי גם הסיפורים על הגאון מוילנה. בהנאה ובהערצה קראתי את הסיפור כי הגאון מוילנה בהיותו בן י”ג התחיל ליצור גולם ועוד מעט והשלים את מלאכתו, אלא פתאום גילו לו מן השמים שלא יסיים. על כך שמעתי עוד לפני־כן מפי זקנים בבית־המדרש. אחד סיפר גם על הגולם מפראג שנעשה על ידי גאון מפורסם (הוא מהר"ל), אבל המעשה בילד בן י"ג בוילנה שכמעט יצר גולם נראה לי מופלא ביותר. בספר נדפס גם מכתב מאת שלמה מיימון למשה מנדלסון בברלין. את שני השמות ראיתי אז בפעם הראשונה ואת המכתב לא הבינותי כולו, רק את סופו. שם מסופר שמיימון נכשל בשיחתו עם הגאון מוילנה ועל כך הביאו אותו לחדר מיוחד ליד בית הכנסת והלקו אותו ואחרי כן העמידו אותו בפינה וכל מי שבא להתפלל היה יורק בפניו עד שנתהוותה שלולית שלמה. ועוד מסופר שם שהגאון מוילנה ערך גלות, זאת אומרת יצא לנוד למקומות שאין מכירים אותו. כשבא לברלין יצאו לקראתו כל היהודים וחילקו לו כבוד. שאלו הפרופיסורים מי הוא ואי זה הוא שהעם חפץ ביקרו? ענו לו שזהו גאון הבקי בכל שבע חכמות. ביקש פרופיסור לאסטרונומיה לדבר אתו. הוא אמר שיש לו שאלה שכל המלומדים אינם יודעים לפתור אותה. בא הפרופיסור עם מתורגמן ושוחח עם הגאון באותה שאלה. ענה הגאון בכתב בעברית והמתורגמן תירגם לפרופיסור בגרמנית ונפתרו כל השאלות. אמר הפרופיסור למתורגמן שאין זה אדם רגיל אלא מלאך אלהים וסיפר לכל המלומדים את הסיפור. נתכנסו כל הסטודנטים והפרופיסורים והביעו תודה לגאון שגילה סוד שהם לא מצאוהו, אבל הגאון לא רצה בכבוד ויצא את העיר.

סיפור זה מצא חן בעיני וסיפרתי לאבי שקראתיו בספר, ושאלתי מדוע אין לומדים אצלנו את כל החכמות שלמד הגאון. אבי לא יכול לתת לי תשובה ברורה ורק אמר: לכשתגדל אולי תדע גם אתה. לכשתדע את כל התלמוד וספרים רבים תהיה רשאי ללמוד גם דברים אחרים, אבל לפי שעה עליך ללמוד תורה.

בכל זאת נתעורר בי חשק לדעת גם אסטרונומיה, ומפי הגביר המשכיל שמעתי שעורך “הצפירה” חיים זליג סלונימסקי הוא אסטרונום היודע את כל הכוכבים.

לאחר זמן מה התרחש ליקוי־חמה. הדבר היה בשנת 1888. התחילו כולם מדברים על חכמת האסטרונומיה. על ליקוי החמה כתבו מראש והממשלה הודיעה כי ביום פלוני בשעה ובדקה פלונית יהיה ליקוי חמה, אבל לא כולם האמינו. בבתי הכנסיות של הנוצרים קראו את ההודעה באזני האיכרים. הדבר היה לשיחת הכל והיו גם התערבויות. ב“הצפירה” נתפרסמו הרבה מאמרים מאת העורך, חכם התכונה חיים זליג סלונימסקי שכתב גם הוא שליקוי החמה יהיה בדיוק ביום פלוני ובשעה פלונית, אבל לא הכל האמינו. אמרתי לאבי שגם הגאון מוילנה היה חכם־תכונה ויש להאמין לתוכנים. אבי טען שבספרים הקדושים כתוב שליקוי חמה בא מחמת עבירה, כעונש, ואיך אפשר לדעת מראש מתי יבוא.

ליקוי החמה חל בבוקר השכם. כל בני העיירה השכימו לקום, יהודים ונוצרים. אבא הלך להתפלל ואמר שכל זה עניין של שטות. אבל בדיוק כשאמר בתפילה “המאיר לארץ ולדרים עליה” נעשה חושך כאילו ירד לילה. הוא נבהל אבל מיד התאושש ורץ הביתה ורשם בשער של ספר באיזו שעה ובאיזו דקה היה הדבר. ניצחתי.

 

פרק רביעי: המצב הסוציאלי    🔗

המצב הכלכלי בליטא היהודית, בימי ילדותי, היה קשה מאוד. יהודים התפרנסו ממש מפרוטות. בעתונות העברית של הימים ההם יש כמה רשימות קצרות על כך. הסופר וחובב ציון הידוע משה לייב לילינבלום תאר תמונה איומה של אותה דלות. הוא חי בליטא בעיירה וילקומיר בראשית שנות הששים. כן מספר על הימים ההם עורך העתון העברי הידוע “המליץ” אלכסנדר צדרבוים (ארז), ששוחח עם צורר היהודים הרוסי פובידונוסצב שעמד בראש הסינוד הקדוש, וטען שהנוצרים צריכים להתגונן מבחינה כלכלית מפני היהודים משום שיהודי יכול לחיות בפרוטות אחדות ליום והנוצרים אינם יכולים לעשות כן, ולפיכך עולים היהודים על הנוצרים ועושים הון. דברים אלה לא היו נכונים אולם נכון הוא שגם האכרים הנוצרים בליטא חיו חיי דלות, אלא שצרכיהם היו מועטים משל היהודים שהיו משלמים גם שכר לימוד בעד ילדיהם והיו מלובשים קצת יותר טוב מן האכרים. אולם הנוצרים היו מבזבזים את כספם ליי"ש. השכרות היתה אצלם מחלת־דורות והיהודים היו שרים שיר־עם, שתורגם על ידי ביאליק לעברית:

אוי לעשו גוי!

כוסו חייו,

לשתות חייב

כי על כן הוא גוי.

יהודי היה שותה יי"ש רק בפורים, בשמחת־תורה, בברית מילה, בסעודת־ארוסין, בחתונה או בסעודה של מצווה כגון סיום מסכת בתלמוד. היו גם בין היהודים שיכורים אבל נדירים מאוד, ביחוד משום שבליטא היו חסידים מועטים. האכר בליטא, כיוון ששוחרר משעבוד בעלי האחוזות הביע את שמחתו בשתייה, ביחוד בימי ראשון ובשבת כשהיה בא לכפר הגדול או לעיירה, לבית התפילה. מן השתייה היו מתפרנסים כמה מוזגים יהודים. אכרים רבים היו שותים בהקפה. המוזג הכיר את לקוחותיו. אולם פונדק כזה היה פרנסה קשה והמוזגים חיו בדחקות. היו גם חנוונים יהודים אבל הם הרוויחו מעט. הלקוחות היהודים היו מעטים במספר והרוב היו האכרים מן הסביבה, שהיו ממעטים לקנות.

כמעט כל בעלי המלאכה היו יהודים אבל האכרים היו משתמשים מעט מאוד בעבודה יהודית. היו קונים נעלים, בגדים וכדומה. בערים הגדולות היו חנויות גדולות של אריגים ובעליהן היו מקבלים אשראי מאת בתי החרושת בלודז'. סוכנים רבים היו נוסעים מעיירה לעיירה ומפתחים את מסחר האריגים. לא כל העסקים הצליחו, היו הרבה פשיטות רגל. היו גם רוכלים יהודים שהיו חוזרים מכפר לכפר ומוכרים סחורה בזול. כל השבוע היו סובבים ולשבת היו באים הביתה. היו גם חייטים שהיו עוברים בכפרים כל השבוע עד השבת.

בעיירת לידתי היו יהודים דייגים. העיירה עמדה על שפת אגמים שהיו שייכים לממשלה והיא היתה מחכירה אותם לגביר של העיירה. את הדגה היו שולחים בעגלות לווילנה, ארוזים בקרח. הדייגים היו מתחילים את עבודתם בלילה. בשכר עבודת לילה, במשך שבוע, היה הדייג מקבל רובל וחצי. בכסף זה, לערך דולאר לשבוע, היתה חיה משפחה יהודית ועוד משלמת שכר למוד בעד הילד. כשגדלתי התחלתי להתענין כיצד חיה משפחה בשני רובל לשבוע. היו מסבירים לי כך: פוד (כעשרים קילו) של קמח שיפון היה עולה ששים קופיקות. מקמח זה היו אופים שלושים קילו לחם. כשהאשה היתה אופה בעצמה היה עולה לה הלחם לכל השבוע ששים קופיקות. תפוחי אדמה היו עולים 15 קופיקות לפוד, ביחד עם מצרכים אחרים לשבת היה כל האוכל במשך השבוע עולה רובל אחד. והרובל השני שימש להוצאות אחרות: נעל, בגד, שכר־לימוד. הדלות היתה כמובן גדולה אבל לא היו מתלוננים, אם היה המינימום הזה של שני רובל. אולם כששמעו בעיירה שבאמריקה מקבל פועל שני דולאר ליום זאת אומרת ארבעה רובל, לא יכול איש בעיירה לשקוט. כל אחד השתדל ללוות כסף ברבית כדי לנסוע לאמריקה. היו נוסעים במחלקה הרביעית של האניה. בסיפון התחתון. הברחת הגבול היתה עולה שלושה רובל. היו אנשים מיוחדים שעסקו בהברחת נפשות. יהודי שבא לאמריקה, כעבור שלושה־ארבעה חדשים היה מקבל עבודה או נעשה רוכל, והתחיל לשלוח כסף הביתה. היו מתקבלות המחאות על דולארים לתשלום בבנק בווילנה. מעשרים הדולארים הראשונים היתה האשה מתחילה לפרוע את חוב הנסיעה באניה. לאחר ששולמו החובות היתה המשפחה חיה חיי עושר. היו מספרים כי בעל המרוויח באמריקה שני דולארים ליום מוציא על עצמו דולאר אחד, חצי דולאר הוא חוסך כדי שיוכל אחר כך לקבל את בני ביתו וחצי דולאר שולח למשפחתו. גם הנוער שלא רצה לעבוד בצבא הצארי היה נוסע לאמריקה ושולח כסף להורים. בעל העגלה שהיה נוסע בכל שבוע לווילנה להביא סחורות לחנוונים היה לוקח אתו ההמחאות ומביא כסף. היו מצפים לבואו והוא היה מחלק בשמחה לכל אחד את כספו. היה זה יום חג בעיירה.

משנה לשנה הלך וגדל מספר הנוסעים לאמריקה. והעיירות היו מתפרנסות בעיקר מן הכספים הללו. התחילו להתלבש יותר טוב, הרוויחו החנוונים והחייטים והסנדלרים. שוב לא היו תלויים באכר. וכשאסרה הממשלה על היהודים למכור יי“ש והוכרז על מונופולין ממשלתי בממכר היי”ש לא היה הדבר בחינת גזירה קשה כמו שהיה עלול להיות לפני שהתחילו לקבל כסף מאמריקה. אולם ההורים לא הרשו לבחורות לנסוע לבדן לאמריקה. לא היה להן מה לעשות בעיירה, אבל לא היתה להן ברירה. היו משיאים אותן ואחרי החתונה היו הבעלים יוצאים תחילה ואחר כך מביאים לאמריקה גם את הנשים והילדים.

בן תשע חדלתי ללכת לחדר. למדתי מעתה רק מפי אבי הרב, אבל לא בשעה קבועה, פעם ביום ופעם בערב. היה לי פנאי רב והייתי יוצא ונכנס לבית המדרש ומשוחח עם הבחורים “הפרושים”. הם היו באים כל שנה אחרי סוכות מן העיירות בסביבה ללמוד בבית המדרש. הגבאים היו מזמינים בשבילם “ימים” אצל בעלי הבתים, זאת אומרת שכל בחור היה סועד בכל יום אצל בעל־בית אחר. השתדלו גם להזמין מקומות לינה בבתים מרווחים. על פי רוב היו הבחורים נושאים נשים בעיירה. כל בעל בית בינוני שהיתה לו בת היה חוסך מפרנסתו הדלה נדוניה לבת. עיקר הנדוניה היה שהזוג הצעיר היה סמוך זמן־מה על שולחן החותן ואחר כך מקבל כרטיס נסיעה לאמריקה. אם נולד בינתיים ילד, היו הורי הבת מחזיקים את הבת והילד עד שהבעל הצעיר יתחיל להרוויח ולשלוח כסף לבני משפחתו. כך היו נוהגים לגבי הבת הראשונה. בשביל הבת השניה ובעלה היה החתן הראשון שולח כרטיס נסיעה משפחתי וכך יצא חלק גדול של ליטא היהודית לאמריקה, אולי רוב הנוער של העיירות. כשהייתי עדיין קטן מאוד זוכר אני שהיו בכיות ויללות כשקם איש ונסע לאמריקה והשאיר לפי שעה את האשה והילדים. לאחר עשרות שנים היו אלה מעשים בכל יום והיו מקרים שאדם צבר באמריקה כמה מאות דולארים והיה בא בעצמו לעיירתו לקחת את אשתו וילדיו. אנשים כאלה היו נכנסים לאבי הרב והוא היה שואל על כל אחד ממכריו שעזבו את העיירה, אם הוא שומר שבת שם באמריקה ואיננו מגלח חלילה את זקנו. כשהיה האיש מספר לאבי שפלוני או אלמוני כבר מגלח את הזקן אבל עדיין הוא מתפלל בשבת ובחג בבית הכנסת, לא היה אבי מאמין בשום אופן והיה אומר בכעס: “לא ייתכן, הרי למדו ויודעים שאסור, כיצד הם עוברים איפוא על איסור הגילוח”. בילדותי היה הדבר עושה עלי רושם, האמנתי לדברי המספרים וחשבתי שאמריקה היא ארץ טריפה והצטערתי מאוד שנוסעים לארץ כזאת.

כשנתלקטו הרבה מבני העיירה באמריקה נדרשו הבחורות שבעיירה ללמוד לכתוב לועזית שתוכלנה לכתוב כתובת באנגלית. הילדות לא היו הולכות לחדר ולא היה קיים בשבילן בית ספר. פעם אחת בא פרוש־לשעבר שהחליט להיות מורה וללמד את הבחורות ביחוד שתדענה לכתוב אידיש וגם כתובת באנגלית. הוא היה המשכיל הראשון בעיירה והביא אתו גם ספרי השכלה. היה אצלו גם כרך הירחון “השחר” בעריכת פרץ סמולנסקין. המורה היה בן העיירה אולקניקי. שם חי עוד משכיל אחד, אברהם צוקרמן, שנתפרסם אחרי כן כמו“ל בווארשה, ובאותו כרך “השחר” תאר את עיירתו אולקניקי ולגלג על חברה קדישא שבה. נתגלגל הכרך לאולקניקי, והמורה הביא אותו אלינו. הוא שיבח מאוד את הספר, אבל אני לא רציתי לעיין בו. אף על פי שכבר סיימתי כמה מסכתות בש”ס לא הבינותי שפת ספרי ההשכלה המליצית. גם סבור הייתי שאסור להסתכל בספרים כאלה. אחר כך בא לעיירתנו אדם אחד שגמר בית ספר עממי רוסי בוילנה וידע קצת רוסית וחשבון. הוא רצה ללמד אותי אבל לא רציתי ללמוד רוסית, שהרי זו שפת גויים, אולם חשבון רציתי ללמוד. אבי פסק, שכל אחד צריך לדעת חשבון. היה גם בעיירה למדן אחד שאמרו עליו שהוא יודע אפילו אלגברה וגיאומטריה, ושלמד חכמות אלה מתוך ספר שחיבר הגאון מווילנה. אבי אמר, כי אמנם יש ספר כזה מאת הגאון ושמו “איל משולש”, אבל לא כל אדם מבין את הכתוב בו. הוא אמר לי: “כשתסיים את כל הש”ס ותדע אותו על בוריו מותר יהיה לך ללמוד בספר זה". לפי שעה הרשה לי ללמוד סתם חשבון. נהניתי מאוד מן הלימוד אבל הדבר לא נמשך זמן רב. את כל תורתו של מורי בחשבון למדתי בזמן קצר.

אחרי זה לא היה לי מה ללמוד חוץ מתלמוד. למדתי מפי אבי עד היותי בר־מצווה. אותה שנה סיימתי את כל הש“ס וידעתי אותו “על הדף”. לסעודת בר־מצווה שלי נתכנסו הלמדנים של העיירה, כל אחד הביא אתו מסכת ושאל באיזה דף נמצאות מלים פלוניות. לא נכשלתי, אף על פי שהש”ס מכיל שלושת אלפים עמודים. הדבר היה לפלא וסיפרו על כך בכמה עיירות וגם בוילנה. לא עברו ימים מועטים ואבי החל לקבל מכתבים על שידוכים עם כלות עשירות. ביניהם מכתב אחד מרומניה. אבי סיפר לי זאת ואני רק צחקתי.

 

פרק חמישי: ביקורי הראשון בווילנה    🔗

כשהתחלתי לקרוא את “הצפירה” בא לעיירה סבא, אבי אבי, שהיה גר בווילנה. הוא הביא אתו ספריה מורכבת מכמה ספרי דרוש. עד הימים ההם הכרתי רק ספרי התלמוד וחידושי תורה. בספרי הדרוש מצאתי תמונות מן החיים, על העוול והעושק הנעשה לעניים. זאת היתה הפובליציסטיקה של הדור והיה בה משום שירה, לא אותה יבושת שבהלכה ובפלפול.

לעיירה היו באים מגידים לדרוש דרשות. היו מאספים בשבילם קצת כסף והיו נוסעים הלאה. אבל אלה לא היו הדרשנים מלפנים. לא היה בהם ניצוץ דרישת הצדק כפי שמצאתי בספרי הדרוש. אלה היו מגידים לשם פרנסה ולא היה הקהל רץ לשמוע את דרשותיהם. אולם היו מספרים על שני מגידים בעלי השפעה: המגיד מקלם והמגיד מרומשיץ, לפי העיירות שמהם יצאו.

המגיד מקלם היה מטיף מוסר על בחורים ובחורות המטיילים יחד ובכלל על עוברי העבירות ועל העונשין שהם צפויים עליהם בעולם הבא. לא שמעתי את דרשותיו אבל בעיירה היו מספרים עליו הרבה. היו אומרים שהעיירה קטנה מכדי לשלם לו דמי דרשותיו. לעומת זאת היו מספרים על המגיד מרומשיץ שהוא מדבר דברי חרות, שהוא מספר על הרמב"ם כרופא וכפילוסוף וטוען שההשכלה איננה דבר אסור. אותו לא רצו לשמוע בעיירות הקטנות וגם לא היו משלמים דמי דרשותיו. עוד שמעתי על מגיד ששמו דיינוב, הדורש רק בערים הגדולות ואומר שהיהודים צריכים ללמוד רוסית וללמוד השכלה חוץ מתורה. רציתי מאוד לשמוע מגיד כזה אבל הוא לא היה בא לעיירתנו.

בכלל היה מספר המגידים פוחת והולך. אולי משום היציאה לאמריקה. גם קם נוער שלא אהב לשמוע מוסר, שבחורים לא יטיילו עם בחורות. אבל לא פסקתי מלקרוא בספרי הדרוש ותמיד הייתי מוצא בהם משהו חדש על דרכי החיים.

רציתי לכתוב אבל לא ידעתי לשון ולא יכולתי לשלב את המשפטים. לסבא שלי היו הרבה ספרים שכתב בעצמו, ליקוטים מספרי דרוש. הוא היה מגיד בקלויז הישן בווילנה וגם היה ראש ישיבה. היה לו סגנון טוב. בנעוריו חיבר ספר בדקדוק עברי. כשבא אלינו היה זקן אבל עדיין לימד אותי איך לכתוב עברית. ניסיתי לכתוב מאמרים ולשלוח אותם ל“הצפירה” השבועית לוורשה. הייתי בן ט"ו, ולא קיבלתי תשובה. הבינותי שבודאי אין המאמרים שלי ראויים לדפוס. בכל זאת לא פסקתי מלכתוב. עסקתי בספרות הרבנית. היו אצלנו הרבה ספרי שאלות ותשובות, בהם היו שאלות רבות בדיני ממונות שהיו מפנים אל רבנים גדולים. מצאתי בספרים אלה הרבה תמונות מן החיים והם ענינו אותי מאוד. לאחר זמן השתמשתי בהם למטרות של כתיבת היסטוריה. הכסף הראשון שהרווחתי היה פרס בסך מאות אחדות של רובלים על חומר היסטורי הנמצא באותם הספרים שקראתי בימי ילדותי.

בהיותי בן חמש־עשרה בא שינוי רב בעיירה. התחילו לבנות את מסילת הברזל וכביש עד גבול גרמניה. בכל ליטא היו מעט מאוד כבישים ותחנות רכבת. הקו הראשי היה פטרבורג–ווארשה. מן העיירות היו נוסעים בעגלות־סוסים עד תחנות־הרכבת. כשהגיעו לרכבת היו יהודים רבים נוסעים בה, בהסכמתו של הכרטיסן, ללא כרטיסים בתשלום קטן. כשהתחלתי לכתוב מאמרים ב“הצפירה” (אותם המאמרים שלא נדפסו) כתבתי גם מאמר נלהב נגד נסיעה זו בגניבה וראיתי בה חילול השם. כשסיפרתי למכרים שכתבתי מאמר כזה התנפלו עלי: הא כיצד, הרי זו מלשינות. הייתי אומר שיש לומר את האמת ואם אנשים עושים עוול מצווה לפרסם כדי שלא יוסיפו לעבור עבירה. טענותי לא הועילו.

כשהתחילו לבנות את תחנת הרכבת לא הרחק מאתנו וגם לסלול כביש באו לעיירתנו פנים חדשות, דוברי רוסית, שהיו מסתכלים בנו, בבני־העיירה, מלמעלה למטה. המסילה והכביש ניבנו על ידי הממשלה, אבל הקבלנים היו יהודים שתפסו בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה מקום חשוב בסלילת דרכים. הגדול שבהם היו שמואל פוליאקוב, שעוד ידובר עליו. היו גם קבלנים קטנים ממנו כגון האחים פרידלנד בדווינסק, זקס ואחרים. הם היו מוסרים את העבודה לקבלני משנה, גם הם יהודים. באו ביניהם משכילים אחדים והביאו אתם ספרים עברים חדשים, בתוכם את ספרי השנה “האסיף” בעריכת נחום סוקולוב ו“כנסת ישראל” בעריכת שאול פנחס רבינוביץ, הוא שפ"ר, מתרגם ההיסטוריה של גרץ לעברית. בין הקבלנים היה גם אחד שהיה לשעבר רב באורנבורג ברוסיה המזרחית. הוא צבר קצת כסף, עזב את הרבנות ונעשה קבלן. אצלו מצאתי את הספרים. לא הכל הבינותי והיו מאמרים שקראתי אותם כמה פעמים. ביחוד התענינתי במאמרו של זאב יעבץ המספר על מנדלזון ותקופת ההשכלה. הוא התיחס בשלילה למנדלזון, אבל אותי ענין לדעת מה אומר מנדלזון. בין הספרים בספרית סבא מצאתי ספר בשם “ירושלים” מאת משה מנדלזון שתורגם מגרמנית לעברית על ידי א. ב. גוטלובר. היה זה ספר ההשכלה היחיד בספריו. הוא הסתיר אותו מפני אבל אני מצאתיו וקראתי אותו כמה פעמים בענין רב. ביחוד התענינתי לקרוא שמנדלזון היה שומר את כל דיני ישראל ורבנים גדולים העריכו אותו. ובכן הרי זה ספר כשר ועם זה מענין. ימים רבים לא פסקתי מלחשוב עליו. בינתיים כבר יכולתי לקבל סמיכות לרבנות אבל לא היה נאה לרבנים לתת סמיכות לנער בן חמש־עשרה. בכל זאת הירשה לי אבי לפסוק כשלא היה בבית. את הסמיכות לרבנות קיבלתי לאחר זמן במקום אחר.

פעם אחת, בין ראש־השנה ויום־הכפורים, שלח אותי אבי לווילנה לקנות אתרוגים לכל העיירה. נסעתי לווילנה בעגלה. רציתי לראות עיר גדולה. אמנם כבר הייתי שם פעם, בעודני ילד קטן. בן חמש־עשרה כבר נחשבתי למבוגר. מוכר האתרוגים היה ר' חיים ברלין, אחי ראש ישיבת וולוז’ין הגאון ר' נפתלי צבי ברלין. (הנצי"ב). כשבאתי אליו לקנות אתרוגים נמצא אחיו הגאון אצלו. הוא היה איש שיבה. הכל התיחסו אליו בכבוד מיוחד. מישהו אמר לו עלי שאני בחור יודע־תורה. התחיל לדבר אתי בעניני תורה. ואמרתי בנוגע לענין אחד שדבריו לא צדקו והסתמכתי על הגאון המפורסם ר' יהונתן אייבשיץ. בבית אחיו של ראש הישיבה לא היה הספר שהסתמכתי עליו. אמר לי הנצי“ב: “אתה מפטפט, דברים שאמרת אינם באותו ספר”. אמרתי לו: “כשישוב כבוד תורתו הביתה ימצא את הספר, יואיל לעיין בעמוד פלוני ויראה שצדקתי”. אנשים שעמדו מסביב ראו בי מחוצף. כשבאתי הביתה לא סיפרתי על כך לאבי. יומיים אחרי יום הכפורים בא מכתב על פי הכתובת של אבי ערוך אלי. לתמהוני הגדול מצאתי שהמכתב הוא מהנצי”ב בכבודו ובעצמו והוא כותב שבבואו בערב יום כפורים הביתה מצא את הספר המדובר, עיין בו וראה כי “צדקת והנני מבקש ממך מחילה ומקווה שתמחל לי שפגעתי בכבודך”.

המכתב עשה עלי רושם רב: רב ישיש מבקש מחילה מנער בן חמש־עשרה. כשהראיתי את המכתב לאחרים יעצו לי לנסוע לוולוז’ין, עיר הנצי"ב אבל החלטתי לא לנסוע. לבי נמשך כבר ללימודים אחרים ולשפות.

 

פרק ששי: אני מפרסם מאמרים ב“הצפירה”    🔗

בימים ההם התחילה להופיע בווארשה סידרת מכתבים למתלמדים מעצמם לרוסית ולגרמנית. המחבר היה הסופר העברי ניימאנוביץ' (“הנץ”) שהיה כותב בכל שבוע ב“הצפירה”. נעשיתי מנוי על מכתביו והחלפתי אתו אגרות. רציתי מאוד לפרסם מאמרים אבל כפי שסיפרתי לא היו מאמרי נדפסים ב“הצפירה”. רק פעם אחת, כשעדיין לא מלאו לי שש־עשרה בא גליון “הצפירה” לעיירה הסמוכה אוראן, ששם היה הדואר, ובגליון נדפס מכתב גלוי אלי מאת עורך העתון חיים זליג סלונימסקי המפורסם, והוא פונה אלי בתואר “החכם המפואר בן־ציון כ”ץ, בן הרב דק“ק דויג”. הדבר עשה רושם רב: עורך “הצפירה” כותב לנער וקורא לו בתוארים כאלה. במכתב הגלוי שנדפס בשני גליונות הוא מביא חלק ממאמרי ועונה עליו. מאז התחיל קשר בכתב ביני ובין סלונימסקי. הוא הדפיס מאמרים אחדים שלי, שאמנם לא היה להם ערך רב. פרסמתי גם רשימות על ארץ־ישראל וארגנטינה לרגל הפולמוס שהתנהל בימים ההם, לאן לנסוע. את כל ידיעותי שאבתי כמובן מן העתון ומקצת ספרי השכלה שהגיעו לידי. כבר למדתי קצת רוסית ובעזרת המלון הרוסי־עברי של יהושע שטינברג התחלתי לקרוא ספרים רוסיים שמצאתי אצל הרב לשעבר מאורנבורג, שנעשה קבלן לסלילת כבישים. כמעט כל מלה צריך הייתי לחפש במילון, ונתקשיתי מאד בדבר.

פעם קראתי בספר עברי בענין מדעי הטבע, והמדובר היה על מידות החום של רתיחת מים וכדומה. ידוע שנקודת הרתיחה של שמן גבוהה מזו של מים. החלטתי לפנות במכתב גלוי ב“הצפירה” לכל רבני העולם שיש לשנות דין בשולחן ערוך. שם נאמר שאם שמים כף חלב בסיר בשר בכלי חם הרי יש בזה משום איסור בשר וחלב, אבל אם יוצקים את התבשיל לכלי שני הרי הוא כשר משום שהחום איננו כל כך גדול. אולם עכשיו כשאפשר לקבוע על ידי מדחום את מידת החום הנכונה ייתכן שיש לשנות את הדין. המכתב נדפס והעורך הוסיף הערה שהרבנים ישימו לב לדברים רק כשיש בהם משום חומרה, אבל לא כשיש בהם משום קולה. בימים ההם ביקר אצלנו רב מעיירה קרובה וסיפר מעשה בשאלה שנתעוררה על שור שבריאתו היתה סירכה והרב פסק טריפה. פנה אליו הקצב ואמר: “רבי, יש לי עוד שאלה, אם עלי ללכת להתלות או להתעוור. קניתי את השור לא בכספי וההפסד הוא יותר מעשרה רובל, מלבד מה שאין לי כסף לשבת. אם לא אשלם את החוב שוב לא יתן לי בהקפה”. הרב סיפר שבא במבוכה: איננו יכול להכשיר אבל שמא ואולי. הסיפור עשה עלי רושם עז והתחלתי לחפש בספרות הרבנים טעמים להקל. מצאתי שעניין מסויים שהוא בכל מקום טריפה נחשב בוולוז’ין כשר משום ששם חי גאון גדול והוא היה מקל. התחלתי להתווכח עם אבי שיש להנהיג גם אצלנו נוהג וולוז’ין. אבי הרהר זמן רב ולבסוף פסק הלכה כוולוז’ין. אבי היה ידוע כצדיק והתחשבו בדבריו, אבל אני לא הסתפקתי בזה. התחלתי לחקור במקורות רבניים בספרית סבא ומצאתי כי לפני שנים לא התירו ליהודים בכמה מקומות להחזיק אטליזים ובתי מטבחיים לבהמות גסות. השוחט היהודי היה שוחט בבית מטבחיים נוצרי ובוחר את הבהמות הכשרות. בימים ההם לא היה ספק בדבר מה כשר ומה טריפה מפני שכל ספק נחשב לטריפה. אבל היו גם ערים בספרד ובטורקיה ששם לא היו הגויים אוכלים שחיטה יהודית משום שלפי מנהגי הגויים היו שוחטים את הבהמות כשמגמת פניהם לעיר־הקודש מכה, ושם היו הרבנים הגדולים מכשירים את הכל מפני שהטריפה היתה כרוכה בהפסד מרובה. פניתי במאמר ב“הצפירה” לכל הרבנים שנתכנסו לאספה וידונו בשאלה מחדש תוך התחשבות עם גדולי הרבנים בדורות הקודמים, שלא לגרום נזק לישראל. המאמר עשה רושם רב. לא יכלו להאשים אותי שאני אפיקורס משום שהסתמכתי על רבנים גדולים והבאתי את המקורות. בכל זאת התחילו להביט עלי בעין לא יפה. רק כשבאתי לווילנה התיחסו אלי המשכילים יפה.

 

פרק שביעי: אני מפרסם מאמרים ב“המליץ”    🔗

את המאמר על הצורך בדיון על קוּלוֹת בענין כּשר וטריפה, על סמך מקורות תלמודיים, פירסמתי בשנת 1893 בהיותי בן שבע־עשרה. לאחר פרסום המאמר עברתי לווילנה ועיינתי שם חצי שנה בספרים וחיברתי ספר שנדפס לאחר שנה וחצי ושלחתי אותו לרבנים מפורסמים. רבים מהם ענו לי. הגאון הידוע ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק כתב לי שהדברים שאני כותב בספר ראויים היו שייאמרו על ידי גאון כדי שתהיה להם השפעה. בהקדמה לספרי כתבתי שהדבר יהיה חשוב בייחוד בארץ־ישראל בעוד עשרות שנים כשתהיה שם אוכלוסיה יהודית גדולה ולא יהיה למי למכור את בשר הטריפה. במשך השנים שכחתי את כל הענין והייתי שקוע בעניינים אחרים ולא עלה על דעתי שאשוב ואטפל בשאלות אלה לאחר שהתרחקתי מהעולם הרבני. אבל כששאלת הבשר החריפה בארץ־ישראל התעניין הרב הכולל של ארץ־ישראל הרב הרצוג בספרי שנכתב לפני יותר מששים שנה ואמר לי שקיבל את הספר מן הספריה הלאומית בירושלים והתחשב בו.

כשבאתי לווילנה לאחר פרסום מאמרי לרבנים התיחסו אלי משכילי ווילנה בכבוד רב. הכרתי כמעט את כל משכילי העיר ושוחחתי אתם הרבה במשך השנים.

תקופת 1893–1897 נחשבת בדברי ימי רוסיה כתקופת־מעבר. בימים ההם התפתחו הציונות מזה וה“בונד” מזה. בווילנה הורגשו היטב סימני התפתחות זאת. דוקא בספרות לא נשארו עקבות התקופה הקצרה הזו. יש בספרות העברית תמונות החיים מן התקופה שקדמה לה ב־20 או 30 שנה, בספרי פרץ סמולנסקין, ראובן אשר ברוידס, משה לייב ליליינבלום. משה לייב ליליינבלום היה ראשון ללוחמים. ברוידס תאר ברומנים שלו “הדת והחיים” ו“שתי הקצוות” את המאבק בין האדוקים וההשכלה. ליליינבלום היה אחד הגבורים ברומן של ברוידס. אבל על התקופה שבה חייתי אני בליטא בנעורי אין תיאור, לא בצורה בלטריסטית ולא בצורת זכרונות.

כשהתקרבתי לגיל י"ח קמה דאגת עבודת הצבא. השאלה ענינה את כל הנוער היהודי וגם את כל האוכלוסיה. ידעתי מילדותי שיהודים בורחים לאמריקה כדי לא לעבוד בצבא הצארי. ידוע היה, כי בצבא עונשים על כל עבירה קלה. והעיקר, שמוכרחים לאכול טריפות. היה חוק ממשלתי שאם בן יהודי איננו מתייצב לצבא חייבים ההורים לשלם קנס שלוש מאות רוּבּל. היה זה סכום גדול, ביחוד לדלת העם. אם היתה לאיש בּקתה קטנה היו מוכרים אותה בפומבי לתשלום החוב. אולם שום יהודי לא היה קונה בית כזה, שנמכר בעבור קנס. ואפילו נוצרים בני העיירה לא היו קונים. היה אחד האכרים קונה למראית־עין בסכום קטן, ובעל הבית היה נשאר לגור. הילדים שבאמריקה היו מחזירים אחרי־כן את הסכום הקטן. היו מקרים שההורים היו מוכרים את ביתם למראית עין לפני גיל הצבא כדי שלא יהיה ממה לקחת קנס. בערים הגדולות היו יותר צעירים יהודים שהיו הולכים לצבא. העשירים היו שולחים את הבנים לבתי ספר גבוהים ועל ידי כך היו פטורים מן הצבא. העתונות הרוסית והעברית בשנות השמונים דנה הרבה בבעיית היהודים בעבודת הצבא. עורך השבועון “רוסקי ייווריי” (היהודי הרוסי) צבי הירש רבינוביץ לא חדל להוכיח במספרים, שלפי האחוזים אין היהודים משתמטים יותר מעמים אחרים, אבל העתונים האנטישמיים לא חדלו מלטעון שהיהודים משתמטים.

כשהועמדה השאלה לפני, באופן אישי, סבור הייתי שאסור להשתמט והייתי חוכך בדעתי, אם להבחן ליד גימנסיה ואחר כך להתקבל לאוניברסיטה ולהפטר מעבודת הצבא. רבים בעלי כשרונות פחותים משלי עשו זאת. אבל לא רציתי לעזוב את עבודתי בחכמת ישראל ולא היה לי חשק להבחן בלימודים שאינם מעניינים אותי. בכל זאת זקוק הייתי לאיזו תעודה שהיא וכשהתחלתי לטפל בדבר הוברר ששמי ושם אבי מסולפים בספרי המחוז ולא יכולתי לקבל שום תעודה על שמי. מעשה שהיה כך היה: בעיירת מולדתי לא היה רב מטעם הרושם את הנולדים. היה לבלר שהיה רושם באידיש ובסוף כל שנה היה נוסע לעיר המחוז, נותן לתרגם לרוסית ולרשום בספרי המחוז. שם אבי היה אברהם צבי הכהן ואותי קראו בן־ציון פישל על שם סבא ששמו היה פישל. המתרגם רשם פישל כשם משפחה. ונמצא שאחד ושמו אברהם צבי פישל בן היה לו ושמו בן־ציון. אבי בכלל היה רשום בעיירה אחרת. יצא שאני בן בלי תעודה. אבי הוכרח לנסוע לעיירה ששם נרשם והסביר ששם בנו נרשם לא כנכון. לפי החוקים צריך היה לשוּם את גילי שמא אני כבר בן 21. המעשה צריך היה להיעשות בעיר ווילקומיר. שם היה רופא צבאי יהודי ושמו קצנלבויגן, שהיה קפדן בבדיקה לעבודת הצבא, והיה נקי כפיים ולא לקח שוחד, כפי שהיה נהוג ברוסיה, והוא בנו של אחד מגדולי המשכילים בווילנה, חיים לייב, שהיה מורה לתלמוד בבית המדרש הממשלתי לרבנים בווילנה. עד גיל 14 למד יחד עם אבי בבית המדרש. כשבא אבי במקרה לווילקומיר נפגש עם הרופא חברו־לשעבר שעדיין ידע לדבר היטב אידיש. אבי סיפר לרופא שיש לו בן היודע את הש"ס בעל פה. אמר הרופא: “חבל שאיננו לומד מדעים”. על ענין שרות הצבא לא דיבר דבר. לאחר זמן כשבאתי להיבדק הבין כי אני הוא זה. הייתי מאד רזה וגבוה וקצר ראי. הוא העריך אותי כבן 21 ומצא שאיני כשר לשרות. כך שוחררתי. רק חרה לי שלפי התעודות הנני קשיש בשלוש שנים משהנני למעשה.

עכשיו קמה לפני השאלה: מה יהיה להבא? מהי הדרך שאבוֹר לי? האם ללמוד ולעמוד לבחינה ברוסיה או לצאת לחו"ל. רבים יעצו לי לנסוע לברלין, כי שם יש אפשרות להכנס לאוניברסיטה בהמלצות ללא בחינות. אבל לא רציתי לעזוב את רוסיה. החלטתי על כל פנים לא להיות לרב, וגם לא היו מקבלים אותי מחמת מאמרי החפשיים. אחרים יעצו לי להבחן ולהיות רב־מטעם. הרבנים מטעם הממשלה לא היו חביבים על האוכלוסיה היהודית. הקהל ראה בהם מין ספּחת. בימים ההם נדונה שאלת הרבנים־מטעם בעתונות העברית ומועטים היו מגיני המוסד הזה. בווילנה כיהן הרב־מטעם מינור שלא היה חביב על הקהילה. סיפרו לי כי כשיצאו הבוגרים הראשונים מבית־המדרש הממשלתי למורים, הזכאים להיות רבנים־מטעם, בחרו בווילנה תחילה במלומד יהושע שטיינברג. אבל הקהילה לא היתה מרוצה ממנו, ובבחירות השניות חיפשו דווקא מועמד שידיעתו בספרות העברית מועטה ביותר, ומוטב שיהיה עם־הארץ גמור. כן סיפרו על גרודנו ששם נבחר רב־מטעם שהוא גמגמן. כשבא להתייצב לפני שר הפלך שלח־השר אחרי כן לקרוא את נציגי הקהילה ושאל אותם: “למה בחרתם דווקא בגמגמן?” ענו הנציגים: “חיפשנו אילם ולא מצאנו, לפיכך בחרנו בגמגמן”. בדיחה זאת מוכיחה שהיהודים ראו ברבנות־מטעם מין גזירה. רב צריך להיות ירא־שמים ובקי בתלמוד אבל לא מי שסיים בית ספר רוסי ויודע מן התלמוד מעט או לא כלום ואיננו ירא־שמים כלל. אבל אם נגזרה גזירה, צריך לבחור דוקא מועמד שלא יוכל לראות את עצמו כרב ממש. היו גם יוצאים מן הכלל. היו ברוסיה רבנים־מטעם שהיו עסקנים ציבוריים ממש, וחביבים על הקהילות.

החלטתי שלא לבחור בדרך זו. העדפתי להיות סופר ולעסוק במדע ובדברי ימי ישראל, אף על פי שידעתי שתהיה זאת פרנסה קשה ואולי לא תהיה פרנסה כלל.

בשנת 1894 פרסמתי מאמרים פובליציסטיים אחדים אף על פי שהייתי רחוק מן החיים. אותה שנה נתקבל ברוסיה חוק המונופולין הממשלתי ליי“ש מיסודו של הגרף וויטה. היו שאמרו שזוהי תקנה מתוך שנאה לישראל משום שיהודים רבים נתפרנסו ממכירת יי”ש. בכל הפלכים שבהט התגוררו יהודים היו כמעט כל בתי־המרזח בידי היהודים. בתזכיר שהגיש וויטה לקיסר אלכסנדר השלישי על הנהגת המונופולין נמנה גם הנימוק ליטול מאת היהודים פרנסתם. אבל למעשה התקין וויטה את המונופולין כדי לשפר את הכנסות האוצר. כשהוא לעצמו לא היה שונא ישראל אבל הוא ידע שהקיסר הוא צורר יהודים וניצל גם נימוק זה. על כל פנים היה הדבר אסון ליהודים. כתבתי ב“המליץ” שכבר נתקבל בעיירתנו, שישתדלו אצל הממשלה שיינתן ליהודים קרקע, ושיש להרבות בחקלאים יהודים משום שחלק גדול מן היהודים יהיו נטולי פרנסה, ומאחר שדבר זה יהיה לרעת המדינה כולה ייתכן שהממשלה תסכים לתת קרקע ליהודים. לא הייתי בקי במצב הכלכלי של המדינה ולא היו בידי שום מספרים. אבל “המליץ” שיצא בפטרבורג עיר הבירה פרסם את מאמרי כמאמר ראשי. דבר זה נתן לי אומץ ופרסמתי מאמר שני, שוב ב“המליץ” אחרי מות אלכסנדר השלישי בשנת 1894. כל העתונים היהודיים הספידו את הקיסר ושיבחו אותו שהיה מלך השלום משום שבימיו לא היתה מלחמה בארץ. ובאמת שונא היה מלחמה. מספרים כי בהיותו יורש עצר, בימי מלחמת רוסיה וטורקיה בשנות 1877–1878, כשהיה בחזית וראה את פגעי המלחמה החליט לפעול שלא תפרוץ מלחמה. הוא כרת ברית עם צרפת שהיא רפובליקה ובלבד שתמנע מלחמה. כתבתי מאמר שיש לשנות לזכר הקיסר המנוח את תפילת “הנותן תשועה” שבה כתוב כי הקיסר “ידבר עמים תחת רגליו” והצעתי שימחקו את המלים הללו ויחברו תפילה חדשה שבה תובע רק משאלה לשלום, שיתמו מלחמות מן הארץ. גם מאמר זה נתפרסם. עם זאת ידעתי שבימי מלכותו ירדו גזירות על ישראל. אסור היה ליהודים לגור בכפרים, ובבתי הספר הממשלתיים הונהגה קצבת אחוזים ליהודים.

 

פרק שמיני: מעשה ביהודי קתולי    🔗

בבית שבו גרתי בהיותי בווילנה היה מונח על השולחן גליון של העתון העברי היומי “הצפירה”. כבר שמעתי את שם העתון לפני כן, אבל מעולם לא החזקתי ביד עתון עברי. נסיתי לקרוא ולא הבינותי מלה. היה שם מאמר מלא מליצות על אחד ושמו ביסמארק. התביישתי: כולם קוראים ומבינים ואני, שסיימתי את כל הש"ס, אינני מבין כלום. החלטתי כי בבואי הביתה אחתום על “הצפירה” בהשתתפות אנשים אחרים. ידעתי שצריך לשלם 2 רובל לרבע שנה ואם נהיה 5 שותפים נשלם כל אחד 40 קופיקות. כשבאתי הביתה מצאתי בעיירה את בנו של רבי לשעבר מפולטאבה שהביא אתו ספרים עבריים, בתוכם “דברי ימי עולם” מאת קלמן שולמן (בתרגום מגרמנית) וכן הרומן “מסתרי פריז” מאת אויז’ן סי (שגם הוא תורגם לעברית מן התרגום הגרמני). שאלתי אם הספרים אמנם ספרי כפירה הם, ואמרו לי ששולמן הוא יהודי המתפלל בכל שבת בבית הכנסת וכל האדוקים קוראים את ספריו. לא קשה היה לי להבין את ספריו וזו היתה היכרותי הראשונה עם העולם הגדול.

אחר זמן סיפר לי ד“ר כצנלסון כי בהיותו נער בן ט”ו, קרא בפעם הראשונה ב“הצפירה” מאמר על הטלגרף, ודבר זה פקח את עיניו. לפני כן, בראותו את עמודי הטלגרף, היה מתפלא כיצד אפשר לשלוח ידיעות מקצה העולם ועד קצהו, ולא יכול היה להירגע. וכשראה בעתון “הצפירה” שמישהו הביאו מוארשה לבוברויסק, מאמר בכותרת “טלגרף”, לא יכול היה לאכול ולשתות שלושה ימים ורק קרא את המאמר כדי להבין היטב את סוד הטלגרף. משהו דומה היה גם אתי, כשקבלתי בפעם הראשונה בעיירתי את “הצפירה” ואני בן י“ד. דוקא הטלגרף כבר לא ענין אותי וכבר לא היו מאמרים על כך ב”הצפירה“, אבל כל המכתבים מהעיירות שנדפסו ב”הצפירה" עשו עלי רושם רב. מהם הבינותי שהעיירה שלי אינה כשורה. במכתבים היו דברי ביקורת על הסדרים בעיירות. השוויתי את הדברים למצב בעיירה שלנו ונתפתח בי חוש פובליציסטי.

מעשה אחד שקרה בעיירה לא נתן לי מנוח. היה בעיירה יהודי זקן שקראו לו “קתולי”. הוא היה הולך בכל השנה להתפלל לבית הכנסת והיה אדוק ככל היהודים. את השם “קתולי” נתנו לו בנעוריו כשעדיין היה קיים ראש־הקהל בעיירה. ה“קתולי” היה קמצן ולא רצה לתת כלום לצרכי הקהילה. סיפרו עליו שהוא היחיד שהלקו אותו בעיירה. פקיד מטעם הממשלה היה ממנה באותם הימים ראש־קהל מבין היהודים ומי שלא ציית לראש־הקהל זכאי היה ראש הקהל להלקותו. בימי הקיסר אלכסנדר השני בטל משטר זה ושוב לא היה ראש־קהל. אולם הזקנים זכרו את המקרה והיו מספרים עליו.

מכיון שה“קתולי” היה כאמור קמצן, צבר קצת כסף והיה מלווה ברבית בתשלומים שבועיים. הרבית היתה גבוהה מאוד ובמשך הזמן עשה הון אבל לא חדל לחיות בקמצנות ולא נתן כסף לצרכי ציבור. היתה לו משפחה, ילדים וחתנים, ובעיירה הסתכלו בהם בעין רעה. היו סכסוכים בינו ובין הלווים, והיו מרננים אחריו שהוא מלשין. לפעמים היה אפילו מתפאר ואומר: “אם לא תשלם לי את החוב אלשין שבנך שוחרר מעבודת הצבא שלא כהלכה”.

בשנת 1875 פורסם חוק עבודת־הצבא החל גם על האוכלוסיה היהודית. אבל רוב הצעירים לא היו רשומים בפנקסים בגיל הנכון, ונמצאו כמה שתדלנים שהיו משחררים את הצעירים על ידי שרשמו אותם בעיירה אחרת כבנים יחידים הפטורים מעבודת הצבא. שחרור כזה היה עולה מ־50 עד 100 רובל. היהודים ידעו זאת ולא דיברו על כך, אבל ה“קתולי” היה מזכיר את הדבר לבעלי חובו.

נמצאו בעיירה אנשים אחדים שהשתדלו להפטר מן האיש. לפי החוק זכאים היו התושבים להחליט שפלוני מזיק לאוכלוסיה ולדרוש שישלחו אותו לפלך רחוק ואפילו לסיביריה. אבל במה דברים אמורים? אם האיש כבר עבר עבירה שבעדה נכלא במאסר. פעם אחת בא ה“קתולי” לאבי בלילה באיזה ענין. היה לו אמון גמור באבי. אבל חבורה חיכתה לו ליד ביתנו וכשיצא הוליכו אותו לרחוב אחר ליד בית בוער והקימו צעקה שהוא המצית ונתפס בשעת מעשה. הוזעקה המשטרה והוא נאסר והדבר נמסר למשפט. ה“קתולי” העמיד לעד את אבי ואני זוכר שבמשך חצי שנה היה בביתנו מצב־רוח של אבלות. אבא לא אכל ולא שתה ולא ידע מה לעשות. אמנם לא ראה מה עשה ומה לא עשה ה“קתולי” כשיצא מן הבית, אבל הוא ידע את עצם הענין. חוקר המשפט הרוסי בא אלינו ביחד עם מתורגמן. הוא שחרר את אבי משבועה מכיוון שהוא רב אבל הכריח אותו להעיד. אבי לא יכול היה להעיד עדות שקר ואילו סיפר את האמת היו אוסרים את כל אלה שסיפרו שתפסו את ה“קתולי” בהצתה. חצי שנה חשב על כך ולבסוף מצא דרך להסביר לחוקר המשפט שה“קתולי” איננו אשם ושזוהי עלילה, אבל לא האשים גם את המעלילים. הענין חוסל, ה“קתולי” שוחרר ושוב אי־אפשר היה לגרש אותו מן העיירה. הוא הוסיף לבוא לבית־הכנסת כאילו לא קרה דבר.

חלוקת השלטון היתה כך: בעיר הפּלך ווילנה ישב שר הפלך ובערי המחוז ישב שר המחוז ובעיירות היה מפקח המשטרה ובעיירות הקטנטנות היה רק שוטר. תושבי העיירה היו מתפשרים עם השוטר. הוא היה מקבל מתנת־יד והכל בא על מקומו בשלום. פעם אחת פרצה בהלה בעיירה. נודע שבא שוטר מומר המדבר היטב אידיש. כשבא לעיירה פרצה שריפה ונשרף בית־המרחץ. את המרחץ היו מסיקים פעמיים בשבוע, ביום חמישי וביום ששי. ביום חמישי בשעה שתים־עשרה היה הבּלן מכריז בלב העיירה: “נשים, למרחץ” וביום הששי בשתים־עשרה היה מכריז “גברים, למרחץ”. פעם אחת פרצה שריפה בבית המרחץ; הגג שהיה עשוי קש התלקח וכל המרחץ נשרף. מיד הגיש השוטר תביעה במשפט נגד גבאי העיירה שהם אחראים לקנין הקהל, והמשפט החליט שעליהם לשלם קנס 50 רובל. העיירה פחדה מפני השוטר הזה מפני שהבין, כאמור, אידיש, ויכול לדעת הכל. היו מוכנים לאסוף סכום כסף ולשחד את הממונים עליו כדי להפטר ממנו, אבל הדבר היה קשה ביותר. פעם אחת מצאו בו חטא ששחרר בשוחד נאשם בגניבה, אבל הכומר של העיירה הגן עליו. במשך הזמן התרגלו אליו והוא היה נכנס לבתי היהודים לאכול פשטידה בשבת. היו מספרים שהוא התחיל לבקר בבתים שיש שם בחורות ולשוחח אתן בידידות באידיש. והעיירה שבה למנוחתה.

כעבור זמן־מה נודע שהוריו רוצים להחזירו ליהדות. נמצא שדכן שמצא ליד וילנה בחורה יהודיה שהתאהבה בנוצרי ורצתה להינשא לו, אבל משידוך זה לא יצא כלום והנערה היתה אומללה. הבטיחו הורי השוטר המוּמר סכום כסף לבנם אם ישא את הבחורה הזאת ויהגר אתה לאמריקה. מעשים כהנה וכהנה קרו בעיירה שהיו ראויים לקולמוס של מספר.

 

פרק תשיעי: נסיעתי הראשונה לפטרבורג    🔗

במשך ארבע שנים, משנת 1893 עד שנת 1897 שהיתי במקומות שונים, בייחוד בוילנה, חזרתי לזמן קצר לעיירה שלי והייתי גם בפטרבורג. כאמור, רציתי להיות סופר. ידעתי שמצב הסופרים הוא בכל רע. הכרתי בוילנה את הסופרים הזקנים שחיו שם כל ימיהם, ללא פרנסה בכבוד וברווח. אבל לא ראיתי לפני דרך אחרת.

באותו זמן פורסם בכל העתונים היהודיים; שחברת “מפיצי השכלה” הכריזה על פרס של 400 רובל לספר שיהיה בו חומר לדברי ימי היהודים ברוסיה ובפולין מתוך השאלות־והתשובות הרבניות. שמחתי מאד להכרזה זאת. הייתי בקי היטב בכל הספרים הללו. חוץ מזה היתה בוילנה ספריה גדולה, ספרית סטראשון שבה היו כל הספרים הדרושים. התחלתי מיד לעבוד בכיוון זה. בינתיים הכרתי אדם אחד שרצה להיות מו“ל. שמו היה צוקרמן ואביו היה ידוע כמפיץ ספרי השכלה, בתוכם הירחון “השחר” בעריכת פרץ סמולנסקין. צוקרמן זה הוציא גם ספר בעברית, אוסף מאמרים על בריאות העם שפורסמו לפני כן ב”הצפירה" מאת ד“ר פרנקל. המחבר לא דרש שכר סופרים ועוד הוסיף למו”ל וצוקרמן הרויח יפה.

צוקרמן השתדל להוציא עוד ספרים וכששמע בחברה שאני עומד לפרסם ספר בענין הטריפות ולדרוש מהרבנים הקלות, הציע לי שיוציא את ספרי לאור ובשכר זה יתן לי מאה טפסים חינם. נגשתי איפוא לעבוד על שני ספרים: בשביל הפרס ובענין טריפות. במשך חדשים אחדים, שבהם עבדתי יומם ולילה סיימתי את שניהם. אחרי כן התחלתי ללמוד רוסית וגרמנית.

הדפסת ספרי על טריפות לא נמשכה זמן רב אבל הספר בתולדות היהודים ברוסיה לא יצא מן הדפוס כל כך מהר. שלחתי אותו לפטרבורג לחברת “מפיצי השכלה” וצריך היה לעבור זמן עד שהמומחים יחליטו אם הספר ראוי לפרס. המומחים היו ד“ר אברהם אליהו הרכבי וד”ר י. ל. קצנלסון. חייתי בינתיים מהלוואות על חשבון הפרס.

ספרי הראשון בתוכן רבני נתקבל יפה מאוד. את מאה הטפסים שקיבלתי שלחתי לכמה רבנים ומלומדים גם מחוץ לרוסיה. רבים סבורים היו שאני עדיין חי בעולם הרבני ופנו אלי כמו לרב גדול. חלק מן התשובות החשובות פירסמתי בחוברת מיוחדת.

אותה שעה התעניינתי גם בהתקפות האנטישמיות על התלמוד שפורסמו בכמה ארצות וגם ברוסיה. החלטתי לכתוב ספר מיוחד על התלמוד בשם המליצי “אור נוגה על שמי התלמוד”. שלחתי גם את הספר הזה למאה מלומדים וקבלתי מכתבי תשבחות, בתוכם מאת משה לייב לילינבלום, ד“ר הרכבי, ד”ר קצנלסון וכן ד“ר אברהם ברלינר, פרופסור בבית המדרש לרבנים בברלין, שכתב לי אפילו שהוא עומד לתרגם את ספרי לגרמנית. ד”ר כצנלסון כתב לי כי בהיותו בוינה נפגש עם ד“ר בלוך הידוע מן המאבק שלו נגד האנטישמי רולינג, ובלוך אמר לו שהוא מוצא ענין רב בספרי. אבל מאת אחד־העם קבלתי מכתב של נזיפה. הוא כתב לי שספרי הוא מחוצף. כבדתי מאוד את אחד העם וקראתי את מאמריו ב”פרדס" והצטערתי מאוד על כך.

שלחתי את שני הספרים לועד “מפיצי השכלה” בהצעה שיקנו ממני את חמישים האכסמפלרים שנשארו בידי, להפיצם בספריות כנהוג. על כך קבלתי תשובה מאת הבּרון דוד גינצבורג, חבר הועד, שכל חברי הועד מכירים בחשיבות הספר והוחלט לקנות ממני את כל הספרים והם שולחים לי את הכסף מיד. קבלתי מכתב גם מאת פרופ' דניאל חבולסון שהוא רואה מן הספר כי אני למדן ובקרוב אקבל הצעה מסויימת ממנו ומן הברון גינצבורג.

בימים ההם חל יובל חמישים שנות פעולתו המדעית של חבולסון. בפטרבורג הוחג היובל ברוב פאר. הברון גינצבורג כתב מאמר גדול ובמסיבת היובל הודיע הברון גינצבורג, כי יש לו בספריתו כתב יד של התלמוד הירושלמי, וכדאי לפרסם את כתב־היד בצירוף פירוש. הברון והפרופ' חבולסון התייעצו מי יוכל לכתוב את הפירוש וחבולסון אמר, שלדעתו אני ראוי לחבר את הפירוש. לא עברו ימים מועטים – והוא פנה גם אלי בהצעה כזאת. היו לי פקפוקים מפני שאינני בקי ביותר דווקא בירושלמי. עניתי שעלי להתיישב בדבר. קבלתי תשובה שישלחו לי כסף לבוא לפטרבורג וישלחו לי גם רשיון ישיבה. שמחתי מאוד וקבלתי את ההצעה. רציתי לראות את עיר הבירה. בחלק מן הכסף שקבלתי צריך הייתי לקנות מלבושים. בעיירה ובוילנה לא חשוב היה כיצד הייתי מלובש אבל פטרבורג אינה מלתא זוטרתא. במכתב שקבלתי מחבולסון נאמר, כי מיד לבואי אפנה לשלטון העיר ואגיד שאני אותו האיש שהברון גינצבורג ביקש בשבילו רשיון ישיבה זמני לעבודה מדעית.

בפעם הראשונה בחיי נסעתי לילה וחצי ברכבת. כשהתקרבתי לפטרבורג ראיתי אנשים אחרים לגמרי שלא ראיתי כמותם לא בעיירה ולא בוילנה. בפעם הראשונה ראיתי תחנת רכבת גדולה ועגלונים רבים. פניתי מיד לשלטון העיר, ולפי מראיתי ודיבורי הרוסי הרצוץ לא נתנו לי לגשת לפקיד הראשי טורצ’אנינוב, אבל בכל זאת הגעתי אליו, קצת בחוצפה מכיון שידעתי שיש לי מגן. הפקיד הסתכל בי בתמיהה. הזהו המלומד שבשבילו השתדל הברון גינצבורג? אבל העבירו אותי לפקיד אחר ששאל אותי כל מיני שאלות, היכן אני גר וכדומה. את הרשיון לא היו מוסרים ליד אלא שולחים לבית המלון או לדירת האיש. אמרתי שאינני יודע עדיין היכן אגור. כשאקבל את הרשיון אחפש לי מלון, אבל הפקיד אמר שעלי למסור קודם את הכתובת.

לא ידעתי שום שם של מלון. לא העזתי לומר שאני גר אצל הברון גינצבורג או חבולסון. החלטתי למסור את הכתובת של קצנלסון, שאתו החלפתי הרבה מכתבים והוא התעניין מאוד בספרי. השארתי את החפצים בתחנת הרכבת וחשבתי שקצנלסון יתן לי עצה באיזה מלון לגור, כמובן מלון לא יקר, ואחרי כן אאסוף את חפצי מן הרכבת.

כשבאתי לקצנלסון לא מצאתיו בבית. אשתו קבלה אותי בברכת ברוך הבא. עוד לפני כן צלצלתי משלטון העיר לדירת קצלנסון ומיד בא שוטר להודיע שיבוא אליהם אחד ושמו כץ ומותר לו לגור אצלם. מסופק אני אם היתה מאושרת מבואו של הקרתני המדבר רוסית רצוצה, אך בינתיים בא ד"ר קצנלסון עצמו והוא שמח מאוד לבואי.

 

פרק עשירי: חבולסון, מומר אוהב ישראל    🔗

בהיותי בפטרבורג הבירה נדמתה לי העיר בימים הראשונים גדולה ומשונה ביותר. לא הייתי רגיל לצעוד על גבי מדרגות מרופדות שטיח לבן וליד כל דלת עומד שומר. בקרתי אצל הברון דוד גינצבורג ואצל הפרופיסור חבולסון לרגל העבודה שהוצעה לי. הברון קיבל אותי בספר פנים יפות. הוא ראה שאני מדבר רוסית רצוצה והשתדל לדבר אתי בביטוי ברור וגם השתמש בפסוקים עבריים כדי שאבין את הדברים על בוריים. הוא היה בקי גם בספרות העברית החדשה. בביקורי הראשון אצלו הראה לי בירחון יהודי גרמני בקורת לטובה על ספרי בדבר התלמוד שהזכרתי למעלה. כן הראה לי כתב יד של תלמוד ירושלמי שאמר לפרסם לכבוד היובל של פרופסור חבולסון.

חבולסון, בביקורי אצלו, דיבר אתי לא רוסית אלא גרמנית קרובה לאידיש. אף על פי שהיה פרופיסור באוניברסיטה רוסית לא ידע לדבר היטב רוסית. בזמן הראשון היו הביקורים שלי אצלו רשמיים בלבד. שאלתי אם נכון הוא מה שסיפר לי סבא שהם למדו יחד בבית מדרש ושהוא נתפש בקריאת ספר של רמח"ל. הוא הרהר רגע ואמר שהדבר נכון אבל לא רצה לדבר על הימים ההם ורק הצטמצם בעבודתו ובספריתו הגדולה.

על חבולסון שמעתי לפני כן מאת תלמידו באוניברסיטה יעקב ישראלסון, אחד האישים המעניינים ביותר שפגשתי בחיי. הוא סיפר לי שכל הספרים הרוסיים מאת פרופיסור חבולסון נגד האנטישמיים הרוסים, המלאים הוכחות שאין היהודים משתמשים בדם למצות, נכתבו על ידי חבולסון בגרמנית ותורגמו לרוסית. כן ידעתי שבשנת 1864 נכנס חבולסון כחבר לועד החברה “מפיצי השכלה”. מתוך הפרוטוקולים של ישיבות החברה נודע לי שדוקא חבולסון המומר השתדל יותר מיתר חברי הועד שיתמכו בעתון באידיש “קול מבשר” שיצא באודיסה בעריכת עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים. הוא רק דרש ששפת העתון תהיה יותר קרובה לגרמנית, וכך היתה גם שפת הדיבור שלו.

התפלאתי שיהודי מומר מתעניין כל כך בשאלות יהודיות אבל לא התעמקתי בדבר. אחרי כן כשבאתי לביתו של ד"ר יהודה לייב כצנלסון נפגשתי שם עם אנשים רבים, שכצנלסון אמר לי עליהם בחשאי, פלוני ואלמוני הם מומרים. פעם אחת בבית כצנלסון, כטוב לב המסובים בשתית תה, אמר אחד מהם: “אמנם מומר אני אבל עשיתי זאת רק כדי שאוכל לזרוק מביתי את כל הצלמים שלא יכולתי לסבול אותם”. חשבתי שהוא אומר זאת בצחוק, אבל הוא סיפר דברים כהווייתם. מעשה שהיה כך היה: “סבא שלי היה רב וכמובן לא עלה על דעתי שאהיה מומר. אבל כשנתפרסמו הגזירות על ילדי ישראל שלא יתקבלו לבתי ספר תיכוניים ולבתי ספר גבוהים אלא לפי קצבת אחוזים ורק מוכשרים ביותר יוכלו להכנס, החלטתי שאין לי רשות להתאכזר לבני והטבלתי אותם לנצרות. לאחר זמן קצר באו אלי פקידי הכמורה ואמרו לי כי מכיוון שבביתי מתחנך ילד נוצרי יש לחנך אותו כראוי. הם היו מביאים לי כל פעם צלם חדש והחדר היה מלא צלמים נוצריים. לא יכולתי לסבול זאת. מה עשיתי? טבלתי עצמי לנצרות ומעכשיו אני נוצרי כשר ואין עלי השגחה וזרקתי את כל הצלמים מחדר הילדים ואין פוצה פה ומצפצף”. כפי שנודע לי אחר כך היתה סיבת ההתנצרות של פרופסור חבולסון גם כן הטבלת הילדים שקדמה, אבל על כך אספר להלן בפרשה מיוחדת על חבולסון.

הצטערתי מאד על המקרים המרובים של מומרות בפטרבורג. ד"ר כצנלסון היה אומר לי: “אני מבין היטב לרוחך ואף אני כואב על כך, אבל כאן בפטרבורג אי אפשר להחמיר כל כך לגבי מומרים כמו בעיירה”.

בזמן הקצר ששהיתי בפטרבורג הייתי נכנס למערכת “המליץ”, העתון היומי העברי. שם ישב תמיד יהודי בגיל העמידה והיה מדבר אידיש בעוד כולם מסביב מדברים רוסית. ראיתי כי הכל מתיחסים אליו בדרך ארץ. פעם לחש העורך לאוזני שדובר אידיש זה הוא מומר והוא הצנזור של העתון ובו תלוי כל העתון. אם יחמיר לא יצא העתון. הצנזור הקודם, שאף הוא היה מומר, גרם להם צרות אבל הצנזור הזה נוח לעתון.

שאלתי את ד“ר כצנלסון: מה טיבו של זה המומר הצנזור המדבר דוקא אידיש והדומה גם בחיצוניותו ליהודי מהדור הישן. על כך סיפר לי ד”ר כצנלסון סיפור נאה:

אותו מומר מוצאו מן החסידים ועד היום, למרות היותו נוצרי, הריהו חסיד נלהב. יש לו אשה ובת, שתיהן אדוקות. “אני מכיר אותם יפה – אמר ד”ר כצנלסון – כולם מתרפאים אצלי. פעם אחת ביקרתי אצלם כשהוא כבר היה מומר, אבל האשה עדיין היתה יהודיה. היא היתה חולה ואמרתי לה שתשכב במיטה שלושה ימים. אמרה לי: אדוני הרופא, הרי העוזרת הגוֹיה תטריף לי את כל הכלים. אינני יכולה להגיד לה שאצלי המטבח כשר ואני קונה מאכלים כשרים. אינני יכולה לשכב שלושה ימים". במשך הזמן שלח החסיד המומר את אשתו ובתו לשווייצריה והוא עצמו חי בחדר בדד והיה אוכל רק כשר במסעדה יהודית.

לא רציתי לבוא בשיחה עם חסיד מומר זה. אבל איש אחד ושמו דאן סיפר לי מדוע המיר האיש את דתו. בימים ההם עדיין לא היו עורכים חיפושים בבתים אחרי יהודים מחוסרי זכות ישיבה. אם מצאו במקרה יהודי כזה היו מטילים קנס 500 רובלים על מי שנתן לו מקלט, ואת הנתפס היו מושיבים ברכבת וקובעים בדרכון שלו חותמת, שאסור לו לגור מחוץ לתחום המושב היהודי. אבל שנים אחדות לפני בואי לפטרבורג היה שר עיר קפדן ובימיו היו עורכים חיפושים בבתי היהודים. הצנזור המומר האמור, ששמו היה ישראל לנדאו, כבר היה כבן 50. הוא היה חסיד חב"ד והיה מתפרנס מעבודה כעוזר לצנזור הקודם זוסמן, אף הוא מומר, שהיה שיכור והיה מוסר את העבודה ללנדאו. השאלה היתה היכן ללון. לילות שלמים היה מטייל ברחובות מחוסר מקום לינה. ברחובות לא היו בודקים מי יהודי ומי לא. עם שחר היה בא לאחד ממכיריו, רופא, וישן אצלו חצי יום ואחרי הצהרים היה עובד. הוא לא יכול לסבול זאת ימים רבים והחליט להתנצר. מאז חדל לבוא למכירו הרופא לישון. פעם נפגש עם הרופא והלה שאל אותו: “ר' ישראל, מדוע אין אתה נכנס אצלנו”. ענה לנדאו: “עכשיו אינני זקוק לישון אצלך”. שאל הרופא “למה”, ענה לו החסיד “נעשיתי לנוצרי”. אמר לו הרופא “אתה צוחק”, ענה לנדאו “באמונת התורה שהתנצרתי”.

בשיחתי עם ד“ר כצנלסון שאלתי מה היה טיבו של הצנזור הקודם זוסמן משום ששנה לפני כן, כשהייתי במקרה בעיירתי דויג, קבלתי מכתב רשום חתום מ. זוסמן ובו נאמר שאין הכותב יכול להגיד מיהו אבל יש לו שאלה אלי: בביתו של הברון גינצבורג מצא את ספרי על התלמוד שבו אני מגן בדברי הגיון על מאמרים שונים בתלמוד, והוא מבקש ממני שאסביר לו מאמר מסויים ברמב”ם ושאענה לו על פי הכתובת של הבארון גינצבורג. המכתב נכתב בעברית יפה. היה לי ליל נדודים והרהרתי מה לענות לו. המאמר ברמב“ם היה באמת לא נעים. גם אבי הרהר כיצד לענות. אילו היו בוחנים את העניין בחינה היסטורית, לפי זמן כתיבת הדברים, לא היו מתקשים כל־כך להסבירו. אבל לא היתה לי השכלה היסטורית מספיקה, שאוכל להסביר את הדבר. עניתי, אבל תשובה בלתי נכונה. התענינתי כיצד בא אדם זה לבארון גינצבורג, ולא רציתי לשאול את הבארון עצמו. סיפר לי ד”ר כצנלסון שהוא מכיר היטב את האיש זוסמן, שהיה לשעבר למדן ואחר כך למד חכמות ולא סיים. הוא הפך לסלאבופיל ובימי המלחמה בין רוסיה וטורקיה הלך לסרביה, הכיר שם אשה סרבית והתנצר. כשחזר לפטרבורג השיגו לו הסלאבופילים משרה בצנזורה. הוא נתמנה לצנזור הראשי לספרים ולעתונים העבריים ברוסיה, אבל היה כאמור שיכור וסופו שפיטרו אותו. הבארון גינזבורג חשש שיעבור למחנה האנטישמיים ויספק להם מימרות שונות בתלמוד על היחסים לאומות העולם. לפיכך תמך בו הבארון גינצבורג שלא יגרום נזק. גם את השאלה בנוגע למימרה ברמב"ם שאל משום שנתפרנס ממימרות כאלה. בפטרבורג שוב לא ראיתי אותו.

כצנלסון סיפר לי גם בשיחותינו על משומדים את הטרגדיה של הסופר העברי שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים). היה למנדלי בן יחיד, מאד חרוץ, יודע דת ודין, משורר בעל כשרון ברוסית. פרסם קובץ שלם של שירים בעלי תוכן לאומי יהודי שהתחרה בשירתו של המשורר פרוג. אותו הצעיר אברמוביץ התאהב בבתו של גנראל רוסי והיא הרתה ממנו. לפי החוק אסור היה ליהודי לשאת נוצריה לאשה אלא אם כן התנצר. כשנודע הדבר למנדלי בא לפטרבורג לשוחח עם בנו. על הבן עבר מאבק קשה. לא קל היה לו להתנצר עד שבאה האשה למנדלי וכרעה לרגליו וביקשה שירשה לבן להתנצר. היא טענה מתוך בכי, שכל היהודים מבקרים אצל המומר חבולסון. אך מנדלי התעקש והתנגד. בסופו של דבר התנצר הבן.

בביקורי הראשון בפטרבורג שהיתי שם קרוב לחדשיים. זו הפעם הראשונה בחיי הייתי בתיאטרון. כשהייתי בוילנה לא הלכתי לתיאטרון משום שעדיין לא יצאתי מתוך העולם הרבני. בפטרבורג השפיעה עלי אשה אחת שאלך ל“מאריאנסקי תיאטר”. שם הציגו אופירה ובאלט. המחזה הראשון שראיתי בימי חיי היתה האופירה “רוסאלקה” (בת הים) של דראגומיז’סקי. בשום אופן לא יכולתי להבין כיצד מתהלכות נשים בעירום כזה. רציתי לכתוב, שלפי המוסר היהודי אסור הדבר. חשבתי ששוב לא אלך לעולם לתיאטרון. סיפרתי לכצנלסון את זאת והוא צחק ואמר: “אף אני הייתי כמוך, הייתי שקוע בעולם החסידים, אבל אתה הרי כבר הורגלת בוילנה לחברת משכילים”. עניתי לו: “אתה לא היית מעולם רב ואילו אני הוריתי הוראות לאיסור והיתר”. אמר לי: “אתה עוד תרחיק לכת”. לאחר מאבק פנימי הלכתי בכל זאת לראות את האופירה “דימון” מאת אנטון רובינשטיין. אמנם שם לא היו ריקודי עירום כמו ב“רוסאלקה”, אבל אף אופירה זו לא הלמה לרב לשעבר.

 

פרק אחד עשר: חכמי ווילנה    🔗

בשנות 1895–1898 הייתי מבקר בוילנה, בפטרבורג, בקובנה ובדויג. בעיקר חשובה היתה לי העיר וילנה משום ששם היתה הספרייה של סטראשון ובה ספרים יקרי המציאות ביותר.

ביקרתי בוילנה בביתו של הרב־מטעם שלמה זלמן מינור, שגורש ממוסקבה לאחר שהיה שם רב. גירש אותו אחי הקיסר סרגיי, שהיה המושל העליון במוסקבה, על שמינור העז לא לציית לו. לפני שנתמנה סרגיי למושל קיבלה קהילת היהודים במוסקבה רשיון להקים שם בית כנסת. כשכבר היה הבנין גמור חרה לו למושל שבית הכנסת יפה כל כך. שלח להגיד לרב־מטעם שיהפכו את הבנין לבית חולים יהודי או למוסד אחר, אבל לא לבית כנסת. לא שמע הרב בקולו ונתן פקודה לסיים בנין בית הכנסת. על כך ניתן צו הממשלה לסגור את בית הכנסת ולגרש את הרב־מטעם מתחום המושב. מינור בחר את וילנה, שבה גמר את בית המדרש לרבנים מטעם הממשלה.

כשסיים את בית המדרש לרבנים היה מתחילה רב־מטעם במינסק והצטיין שם. הוא היה בעל אופי וחם מזג. נתפרסם ספר שלו ברוסית המכיל את דרשותיו. הוא גם כתב מאמרים ב“המליץ”. הוא התפלמס עם אחד ושמו משה רוזנסון איש וילנה (עליו אכתוב לחוד), שהטיף לשלום בין היהדות והנצרות ופרסם על כך ספרים רבים שהפיץ אותם חינם. רוזנסון לא היה מיסיונר. היה עשיר מאד ועשה מה שעשה מתוך הכרה בלבד. הרב מינור טען שדעות אלה מזיקות לנוער והתווכח במאמריו עם רוזנסון. קראתי את המאמרים בספריה והחלטתי לבקר בביתו.

בבית מינור דיברו רוסית ואני הייתי מעוניין להתרגל בדיבור רוסי. הדבר עלה לי בקושי משום שעד גיל י"ט לא דיברתי שום מלה ברוסית. רושם רב עשתה עלי אשתו של מינור, אחת הנשים החכמות ביותר שהכרתי בימים ההם. כששמעה שאני רב לשעבר ומתעניין בספרות התיחסה אלי בענין רב והיתה מספרת לי על החיים בוילנה בימי בית הספר הממשלתי למורים יהודים שנוסד 1844 ונסגר בשנות הששים. סיפרה לי גם על חברי מינור באותו בית ספר לרבנים. היא הכירה היטב את יהושע שטיינברג שהיה צנזור לספרים עבריים בוילנה. הוא היה מלומד גדול, הרבה יותר ממינור, אבל לאחר השיחות עם גברת מינור ניטלה ממני ההתעניינות להכיר את שטיינברג. ביקרתי אצלו רק לאחר כמה שנים כשערכתי את העתון היומי “הזמן” בוילנה.

שטיינברג היה רב־מטעם ראשון בוילנה, וכאמור התאכזבו ממנו. גברת מינור סיפרה לי שגם מבעלה לא היו מרוצים כשהיה רב־מטעם במינסק, אבל לא משום מעשים בלתי מוסריים אלא משום שלא יכול היה למלא בקשות היהודים מכמה טעמים. הוא היה קפדן כלפי החוק, אולי יותר מדי, אף על פי שבסוף הוא בעצמו לא ציית לשלטון משום שלדעתו היתה פקודת הממשלה בלתי חוקית: יש ליהודים הזכות לבנות בתי תפילה כמו בני כל יתר הדתות והוא היה מוכן למסור את נפשו על כך.

מינור היה מורה עברית לסופר הרוסי המפורסם לב טולסטוי. טולסטוי התעניין לעת זקנה בשאלות דת וביחוד בברית החדשה ורצה גם לקרוא את התנ"ך במקורו העברי. במוסקבה הכיר את מינור והתחיל ללמוד מפיו עברית. התעניינתי ביחסי מינור וטולסטוי ושאלתי אותו איך התייחס טולסטוי ליהודים וליהדות, אבל הוא היה ממעט בדיבורים על כך. הוא לא אהב את הפילוסופיה של טולסטוי לגבי היהדות והנצרות.

בני מינור, המהפכן אוסיפ מינור ובנו השני, דוצנט באוניברסיטה במוסקבה, העריכו את טולסטוי מאד. כשהיה אוסיפ מינור בבית אביו בשעת שיחתנו על טולסטוי אמר לי: “אל תדבר עם אבא על טולסטוי”. כשגורש הרב מינור ממוסקבה ועבר לוילנה גורש גם בנו אוסיפ מרוסיה המרכזית לוילנה על פעולה מהפכנית. עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטה של מוסקבה נצטרף למפלגת הסוציאליסטים המהפכניים. ישב זמן מה במאסר ואחר כך הוגלה לסיביריה. שם התקשר עם אשה שרוחה כרוחו והיא ילדה לו ילדים. לאחר זמן נשלח לוילנה ושם עסק במתן שיעורים. כמעט בכל יום היה בא לאביו הרב, לעתים גם עם אשתו וילדיו. גברת מינור ידעה שכלתה היא נוצריה ושהזוג אינו נשוי כדת וכדין אבל לרב עצמו אמרו שהיא יהודיה ושהם נשואים בחופה וקידושין. האב והבן היו שני עולמות נפרדים. השיחות עם הבן ענינו אותי יותר מאשר השיחות עם האב.

גם הבן השני, הדוצנט של האוניברסיטה במוסקבה, היה בא לביקור בבית אביו. הייתי פעם עד־שמיעה לשיחה בין שני האחים. הדוצנט היה פסיכיאטר מפורסם ולאחר זמן נתמנה לפרופיסור באוניברסיטה של מוסקבה. הוא אמר לאחיו, שכל העסקנים המדיניים הם חולי רוח. אוסיפ צחק אבל הפסיכיאטר עמד על דעתו. נפגשתי עם שניהם לאחר שנים רבות כשאוסיפ מינור היה ראש עירית מוסקבה (בשנת 1917) והפרופיסור עדיין היה מתנגד למהפכה.

במשך חדשים הייתי בא לבית מינור כמעט מדי יום ביומו ושוחחתי רבות עם אשת הרב ולפעמים גם עם הבן אוסיפ ואשתו. עם האב דיברתי לעתים רחוקות. הוא היה מתנגד קיצוני לציונות. הוא טען שהנוצרים יצרו את רעיון הציונות משום שלפי הברית החדשה כבר בא המשיח ואין להם ליהודים אלא לחזור לארץ־ישראל ושם יתגלה ישו החדש. בזמן הראשון השתדלתי להוכיח לו שהוא מדבר דברים דמיוניים משום שהנוצרים אינם תומכים בציונות. אבל דוקא בימים ההם בא לוילנה כומר אחד שאמרו עליו כי הוא מורה לקיסרית הרוסית. היה לו תנ"ך אתו ועל פיו הוכיח שהיהודים צריכים לחזור לארץ־ישראל. מינור לא ראה אותו ורק שמע עליו והיה אומר: “הרי כבר אמרתי לך”.

מינור, שהתפלמס עם רוזנסון ב“המליץ”, שנא את הדוברים ליהודים בשם הנצרות. פעם אמר לי: “הנה, רוזנסון מדבר על שלום בין היהדות והנצרות, הוא חסיד הנצרות אף על פי שהוא עשיר גדול והונו בא לו מן הרבית. הוא מתעלם מן הנאמר בברית החדשה שלעשיר אי אפשר לבוא בגן עדן”. כן אמר לי: “לא אהבתי את הנצרות של טולסטוי שהיה בעצמו עשיר והטיף אהבה לעניים”.

ההיפך הגמור מן הרב מינור היה משה רוזנסון, הנזכר למעלה, שמינור נלחם בו. כשהייתי בוילנה כבר היה רוזנסון זקן ולא היתה לו שום השפעה. אבל התעניינתי בו משום ששמעתי עליו שהוא שם לו למטרה לשים שלום בין שלוש הדתות: היהודית, הפראבוסלאבית והקאתולית.

אביו היה רב בנעוריו. אחרי כן למד באקדמיה הפולנית לרפואה בוילנה, נעשה רופא והיתה לו עבודה רבה. מכיוון שהיה בקי בעברית מינתה אותו הממשלה שיהיה צנזור לספרים עבריים. כצנזור היה תומך במשכילים. רוזנסון הבן לא היתה לו השכלה גבוהה אבל הוא ידע לשונות רבות והיה גם בקי ביהדות. הוא למד את ספרות הרבנים המתקנים הראשונים בגרמניה ורצה להנהיג תיקונים בדת גם ביהדות הרוסית, אלא שהרחיק ללכת מרבני הרפורמה.

בספר הראשון שפרסם, בעברית, בשם “שלום אחים” (1870) פנה לעולם הנוצרי שיעשה שלום עם היהודי והביא מימרות רבות מספרים עבריים שהיהודים הוגים חיבה לנוצרים וכל מה שכתוב בעתונות האנטישמית שקר הוא. הספר תורגם גם לרוסית (1876). היהודים לא מיחו נגד הספר. בספריו הבאים הטיף לרעיון דת מאוחדת של יהדות, נצרות ואיסלם. ספריו מלאים מימרות מן הזוהר וספרי קבלה אחרים. משורר הדור יהודה ליב גורדון הכיר היטב את רוזנסון וקרא לו משוגע לדבר אחד.

נגד ספרי רוזנסון מיחו הרב מינור הנ"ל וגם הסופר משה ליב לילינבלום. לילינבלום פרסם מאמר גדול נגד ספרו של רוזנסון והוכיח שהמימרות שהוא מביא מתוך ספרים עבריים אין להם שחר. כשקרא רוזנסון את הביקורת של לילינבלום שלח לו למתנה 25 רובלים על שמצא ענין לכתוב ביקורת על ספרו. לילינבלום החזיר את הכסף מיד, ברוגז. גם הרב מינור טען, שבית הדפוס של ראם המדפיס ספרי קודש אסור היה לו להדפיס ספרי רוזנסון. ואמנם הפסיק בית הדפוס ראם להדפיס את הספרים והוא מצא דפוסים בוורשה ואחר גם בגאליציה שפרסמו את ספריו.

באחד מספריו יצא במחאה נגד החלטת אספת רבנים בפטרבורג להשתדל לפני הממשלה שיתקינו למען החיילים היהודים מטבח כשר. הוא טען שכל מה שהוא עושה וכותב הוא רק למען אהבת ישראל. לעת זקנה פרסם מין שולחן ערוך ליהודים והשמיט את מצוות המילה. אבל איש לא שם לב אליו מפני שידעו שהוא משוגע לדבר אחד.

בשעה שהייתי בוילנה היה בעל 12 בתים אבל חי חיי צנע ותיכנן לצוות את רכושו למוסדות של דתות שונות. בוילנה סיפרו כי כשבא לגבאי הקהילה סולץ לקנות לעצמו מקום קבורה הלך ביחד עם הגבאי לבחור את המקום. כשדרש סולץ ממנו סכום גדול, טען רוזנסון: “בעד מקום קטן כזה אתה דורש סכום כל כך גדול” וסולץ ענה לו: “אני מוכן לחפור קבר שתשכב שם מיד ואתנהו לך חינם”.

הוא חיבר נוסח של מצבה לעצמו ובו רשומות כל תולדותיו. מסופר שם בין היתר, כי שנה וחצי אחרי חתונתו מתה אשתו ונשארה תינוקת. הוא החליט שלא לשאת אשה שניה אלא להקדיש את כוחותיו לעשיית שלום בין הדתות. אבל המצבה לא נתקבלה והציבו אותה מאחורי הגדר.

היתה לו בת עדינה והיא סבלה הרבה. פעמיים נישאה ופעמיים נתגרשה. היא היתה עושה צדקות. הצוואה של אביה לעשיית שלום בין דתות לא אושרה על ידי הממשלה וכל ההון הגדול עבר לרשות הבת והיא השתמשה בו למען מוסדות רפואה. בזכות צדקתה שכח הקהל את חטאות אביה ואפילו בבית החולים היהודי “משמרת חולים” היתה תלויה תמונת האב.

כשבקרתי את רוזנסון היה כאמור זקן מאד. הוא סיפר לי שציווה את ספריתו הגדולה לחברת מפיצי השכלה. גם יריבו הרב מינור הוריש את ספריתו לחברה זו. ואחרי מותם נמסרו שתי הספריות באמת לחברה ועל ידי כך הפכה הספריה לאחת הגדולות והחשובות במדינה.

 

פרק שנים עשר: האלמנה והאחים ראם    🔗

בוילנה התעניינתי גם בבית הדפוס של ראם. בית הדפוס של ראם היה הותיק ביותר בליטא מלפני 200 שנה. הוא נוסד בגרודנו ואחר כך עבר לוילנה. הדפוס היה שייך לפירמה “האלמנה והאחים ראם”. על האלמנה דבורה ראם התהלכו אגדות. היא היתה אשה פכחית ורבת פעלים. כן היתה מיוחסת, ממשפחת הרכבי, וכשהיה המלומד ד“ר אברהם אליהו הרכבי בא מפטרבורג לוילנה היה מתארח בדירתה. חכמי וילנה היו באים לבקרו ובשיחות תלמידי החכמים השתתפה גם האלמנה דבורה. הכרתי אותה כשאמרתי להדפיס ספר, לפני שמצאתי את המו”ל צוקרמן. ראיתי שהיא מבינה בעניני דפוס. אמנם סירבה להדפיס את ספרי על חשבון הדפוס משום שהספר הוא קטן ואינו כדאי לדפוס גדול כזה. הדפוס היה מדפיס ש“ס באלפי גליונות וספרים גדולים. היא סיפרה לי, שהדפסת ש”ס נמשכת זמן רב. כן אמרה לי, שעל תולדות הדפוס יכול לספר לי המגיה שמואל פייגנזון, המכונה שפן הסופר. אמנם כבר חדל לעבוד בדפוס ויש לו חנות גדולה לאריגים, אבל בנעוריו עבד בהוצאת ראם והכין לדפוס הרבה סידורי תפילה, מחזורים, פירושים מפירושים שונים וכן תרגומים לאידיש. הוא גם שעבד בהכנת הש"ס הגדול.

כשהכרתי את פייגנזון, סוחר האריגים, קיבל אותי בסבר פנים יפות. הוא סיפר לי הרבה על המשכילים של הדור הקודם וכן על פעולתו בדפוס. היתה לו חליפת מכתבים עם חכמי ישראל בחו“ל, בתוכם עובדי הספריה של הותיקן וכן הספריה בקמברידג', בענייו מציאתם של כתבי יד. הוא סיפר לי, שבספרית דפוס ראם נמצא ש”ס שלם שהיה לשעבר קנינו של הרב הידוע במאה השמונה עשרה ר' יעקב עמדן, שהכניס לכל הש“ס סימני פיסוק: פסיקים, סימני שאלה, וכן ניקד את כל המקומות הקשים. ש”ס זה נמצא עכשיו בספריה הלאומית בירושלים.

הוא סיפר לי גם על שביתת הסדרים הראשונה בדפוס ראם. הדבר בא כשהומצאה השיטה של עשיית אמהות דפוס והדפוס של ראם התחיל להנהיג הדפסה כזאת. מיד נתכנסו הפועלים והחליטו לשבות משום שעל ידי המטריצות יפסידו את פרנסתם. לפני כן היו מדפיסים בכל חצי שנה או שנה סידורים ומחזורים לכל העולם, אבל כשיש מטריצות מספיק להדפיס פעם אחת ואחר כך אין צורך בסידור מחדש. הובטח לפועלים שיתנו להם עבודה אחרת והוחלט להזמין רומנים באידיש. הסופרים יכתבו בכל שבוע או בכל חודש קונטרס או ספר חדש ותהיה עבודה לפועלים. כך נוצרה ברוסיה ספרות הרומנים העממיים באידיש. מחבר רומן כגון אייזיק מאיר דיק, שייקוויץ (שמ"ר), בלוישטיין, היה מקבל ארבעה רובלים לשבוע. בדפוס ראם נדפס גם הסיפור של מנדלי מוכר ספרים “אדם זוטא”, שלא תורגם על ידו לעברית.

פייגנזון סיפר לי כיצד הוגשמה המהדורה הגדולה של הש“ס, שנדפס בכמה מיני אותיות ועלה בממון מרובה. נוסדו בכל תחום המושב סוכנויות, שהיו מאספות מינויים לתשלומים שבועיים במשך שנים. אפילו בעיירות קטנות כמו בעיירת מולדתי היו עד 20 מנויים. בזמן הראשון כבר היו 40 אלף מנויים. אחרי כן, בימי הפוגרומים בשנות השמונים וההגירה לאמריקה, ירד מספר המנויים ולא כולם שילמו את השיעורים השבועיים. היו מנויים שבעצמם לא ידעו תלמוד וקנו את הש”ס רק לשם קישוט. היו אבות לבנות שקנו את הש"ס כנדוניה לעתיד לחתן יודע תורה.

בבית פייגנזון הכרתי גם את בנותיו. הן לא התעניינו בעניינים יהודיים, ובני חברתם היו צעירים סוציאליסטיים ובונדאים. בתו של אחד מראשי הבונדאים, קרמר, היתה חרוצה ומשכילה ורצתה להשפיע עלי שאצטרף לחוגם. היא נתנה לי לקרוא ספרים בתולדות המהפכה הצרפתית, בתוכם גם ספרים שנדפסו במחתרת. היו לי גם ויכוחים עם בני הנוער הסוציאליסטי. אבל לא אני השפעתי עליהם ולא הם השפיעו עלי. הויכוחים התנהלו בצורה ידידותית. הם עדיין לא נלחמו בציונות, שהיתה בראשיתה, ולא התייחסו אליה ברצינות. עיקר המאבק היה בעולם הבורגני. כן לא היה עדיין ניכר מאבק בין הבונדאים והסוציאל־דמוקרטים. לבונד עדיין לא היתה תוכנית לאומית. עיקר פעולתו של הבונד היתה להפיץ מדעים יסודיים בין המוני הפועלים, ולכך הסכימו גם הסוציאל דמוקרטים. אמנם גם החוגים היהודיים הלאומיים לא התנגדו להפצת דעת בין הפועלים. אבל לבסוף הבינו שהמגמה היא הפצת סוציאליזם ואנטי־לאומיות. מה שלא הרשתה הצנזורה הפיצו בעל פה. לאחר זמן, אחרי הקונגרס הציוני הראשון, כבר הורגש המאבק בין הבונד והציונות. רוב הנוער, גם בבתי הלאומיים כמו בבית פייגנזון, היו אוהדים לבונד. ההורים הלאומיים לא התעניינו בחינוך הנוער. רק האדוקים, שלא נתנו לבניהם ללמוד בגימנסיה כדי שלא יכתבו בשבת, עמדו על שלהם, אולם גם שם היו יוצאים מן הכלל. מלחמת האבות והבנים התפשטה בכל החוגים.

בכל התעניינותי בסופרים ובנוער לא שכחתי את אנשי הדת, שהייתי קשור אתם מאז. בוילנה היתה מסורת דתית וחלק גדול של יהודי וילנה היה אדוק. למדו הרבה תלמוד. אמנם לא היתה כאן אישיות דתית גדולה כמו הרב דקובנא ר' יצחק אלחנן או כמו הרב דביאליסטוק ר' שמואל מוהליבר. בכלל לא היה בוילנה רב לאחר המחלוקת בימי הגאון מוילנה בנוגע לרב ר' שמואל. פעם רצו להזמין את הרב דפוזן ר' עקיבא אייגר, גאון מפורסם, אבל הוא לא רצה לבוא. בעולם הרבני בוילנה היה ידוע רב אחד ושמו ר' אבא, חכם ובעל אופי. הוא היה היחיד בין גדולי הרבנים שנתן הסכמה לספרו של הסופר המשכיל היהודי ר' יצחק בר לוינסון “תעודה בישראל” שבו הטיף כי היהודים יעסקו בחקלאות וילמדו מלאכה ורוסית. בוילנה היה בימים ההם מגיד עירוני בשם ר' וולוולה. המשכילים הותיקים התנגדו לו משום שהספיד את אחד מגדולי סופרי המשכילים מרדכי אהרן גינצבורג וההספד עורר רוגז בין המשכילים. המשורר הידוע של ההשכלה אדם הכהן לבנזון פרסם ספר מיוחד נגד המגיד. המשכילים בכלל לא חיבבו את המגידים, ולמגידים גם לא היתה השפעה גדולה על ההמונים. היה בוילנה מגיד אחד שהכרתי בילדותי ר' יעקב יוסף, שהיה אחרי כן רב בניו־יורק וגם אותו לא הזכירו לטוב. בימי היה מקובל מורה הוראה ר' שלמה, שהיה מכיר טוב של אבי משום שאחיו הבכור ר' צאלא נתן לאבי סמיכות לרבנות. הוא שקיבל בכבוד גדול את ד"ר הרצל כשעבר את וילנה. על יתר הדיינים לא היתה בוילנה דעה טובה משום שאחד מחשובי הדיינים פשט את הרגל וברח עם הפקדונות. בוילנה היו מתלוצצים עליו: “ברח דיין אמת”.

אולם בוילנה היתה בימים ההם אישיות טהורה, שמועטים ידעו על אודותיה. זה היה ר' הניך. צעיר היה אבל כבר היה תלמיד־חכם גדול. חריף מוח, והיה מפורסם בוילנה יותר מן הדיינים ומורי ההוראות. אביו של הניך היה משכיל אדוק. הוא חיבר ספר קטן המכיל ויכוח עם החוקר אייזיק הירש ווייס, מחבר “דור דור ודורשיו” לתולדות תורה שבעל פה, וראש בית המדרש לרבנים בווינה. בין המשכילים עשה ספרו של ווייס רושם עז אבל האדוקים לא היו מרוצים ממנו ויש שהתקיפו אותו. הפולמוס של אבי הניך היה מתון וגם בנו התיחס בנימוס ליריבים. היו לי אתו כמה שיחות. פעם דברנו על המגיד החדש בוילנה והוא אמר לי שאיננו הולך לשמוע לדרשותיו. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה שהמגיד שקוע יותר מדי בעולם הזה. השמש של המגיד סיפר לו שהמגיד עסוק יותר מדי באכילה, ועם אדם העוסק יותר מדי באכילה אין הוא, הניך, רוצה לבוא בדברים. וילנה, אמר, יש לה עדיין מסורת הגאון מוילנה שהיה ממעט לאכול. אמרתי לו שלדעתי זהו דבר טפל ולא כדאי לדבר על כך אבל הוא טען שכל דבר יש לו ערך. בימי לא תפס הניך שום משרת דיין אבל אחרי כן היה אחד הרבנים החשובים. הוא נספּה בימי הנאצים.

 

פרק שלושה עשר: משכילי העבר    🔗

בוילנה היו חוץ מן המשכילים והסופרים העבריים גם משכילים לשעבר שאיש לא הכיר אותם ושלא תפסו שום מקום בחיי היהודים, אבל כדאי לרשום אותם בזכרון.

בוילנה היו משכילים יהודיים עוד בימים שלפני פתיחת בית־המדרש לרבנים. לפני מאה שנה ויותר. בעולם ידועים רק אחדים כגון מרדכי אהרון גינצבורג, אדם הכהן ובנו מיכל, אבל היו עוד משכילים שלמדו לשונות, ידעו רוסית וגרמנית ופולנית והיו קוראים את ספרות חכמת ישראל בגרמנית. המשכילים היו מעבירים את הספרים מאיש לאיש. בבית המדרש לרבנים היו מורים בקיאים בתלמוד כגון ר' חיים ליב כצנלנבוגן, שלמד בוילנה בבית המדרש ביחד עם אבי. לבנו לימד תלמוד עד גיל בר מצוה ואחרי כן נתן לו השכלה כללית. זה הבן שהיה אחרי כן לרופא והוא שיחרר אותי משרות הצבא. מסביב לבית המדרש הממשלתי למורים היו חוגים שונים. האדוקים שנאו את בית המדרש והמשכילים חיבבו אותו. אחד מגומרי בית המדרש הממשלתי, ליבאנדה, מילא תפקיד רב לא רק בין היהודים אלא גם בין הפולנים והרוסים. לפני מרד הפולנים בשנת 1863 פרסם רומן רוסית על היחסים בין היהודים והפולנים והרוסים וקרא לרומן “עידנא דריתחא”. כשאני הייתי בוילנה, כמה שנים אחרי מותו, עדיין דיברו עליו. היו רבים שהכירו אותו. סיפרו עליו שהיה מתבולל ועורך העתון הרוסי היומי הראשון בוילנה. עם זאת הגן על תביעות היהודים ולאחר הפרעות של שנת 1881 היה אחד מעמודי התווך של חובבי ציון. כשחלה בשנת 1878 ואמרו להעביר אותו לבית חולים לפטרבורג לא רצה, אבל כשאמרו לו שמובילים אותו לארץ־ישראל הסכים.

בוילנה דיברו הרבה גם על שמואל יוסף פין. כשבאתי לוילנה, כבר לא היה בחיים, אבל היו מרבים להזכירו. זמן קצר לפני מותו חגגו את יובלו וכשמת לא נמצא איש תמורתו. הוא היה ההיסטוריון של וילנה, וספרו “קריה נאמנה” על וילנה יש לו ערך עד היום. הוא היה עורך ראשון של הירחון העברי “הכרמל”, שהיה יוצא בצירוף תוספת ברוסית. הירחון היה מפרסם מאמרים ורומנים מתורגמים על חיי היהודים בגרמניה. פין נצטרף לתנועת חיבת ציון. האדוקים לא התנגדו לפין משום שביתו התנהל על טהרת הכשרות. קרה לו אסון שבתו היחידה התנצרה מכיוון שהתאהבה בנוצרי מפשוטי עם. היה לו בן יחיד, רופא, שהיה אחד הנאמנים בין חובבי ציון. נפגשתי אתו כמה פעמים וראיתי את מסירותו. הוא היה רווק והיה עוסק גם בעניינים אחרים של הקהילה. הוא מסר את הספריה הגדולה של אביו לספרית סטראשון.

על אברהם דוד משה סטראשון, שהיה גם הוא משכיל ומלומד, עדיין דיברו בוילנה בימי אף על פי שעברו הרבה שנים מיום מותו. מצבת זכרון חשובה היתה הספריה על שמו.

בימי היותי בוילנה כבר לא היו אישים משכילים גדולים אבל היו רבים שנודע שמם. לא היה להם מועדון והיו מתכנסים בכל שבת בבוקר אחרי התפילה אצל אחד מהם, חיים ליב מארקון. הוא היה מקורב לפין בשעתו וכשחדל פין לערוך את “הכרמל” היה הוא הממשיך. הוא לא היה עשיר אבל היה נותן צדקה ביד רחבה. הייתי נכנס גם אני אליו מזמן לזמן בשבת בבוקר. בין המתכנסים שם, היה אחד שעורר בלבי רחמנות והוא מזקני המשכילים, יהושע מזח. בנעוריו היה מו"ל של קובצים עבריים. סיפרו שהיה בימים ההם גבה קומה ויפה תואר. לעת זקנה היה מוזנח והסתופף בפינה בבית מארקון. אהבתי לשוחח אתו והוא סיפר לי הרבה על אלכסנדר צדרבוים ויהודה ליב גורדון.

במרכזים היהודים הגדולים ברוסיה היתה הממשלה מחזיקה יהודי מלומד, שהיה נספח להנהלת בתי הספר ואחראי לפני הממשלה. בוילנה היה הנציג שמואל יוסף פין. אחרי מותו בא במקומו המלומד היהודי מפטרבורג פייבל גץ. הוא גמר באוניברסיטה של פטרבורג את המחלקה היהודית־ערבית. עוד בהיותו סטודנט היה עסקן, ועוד אשוב אליו. הוא היה דתי מאד. כשבא לוילנה נשא לאשה את בת ליבוי, אף היא דתית. היה זה הפקיד הממשלתי האדוק היחיד בוילנה. הוא פרסם ספר שחתם עליו בשם בדוי, מאיר בק, על הדת בבית הספר, ועל כך נתעורר פולמוס ב“המליץ”, שבו השתתף העתונאי שמואל רוזנפלד. הוא היה לבוש מדים ככל פקידי הממשלה. לא השתדלתי להכיר אותו אבל במקרה ביקר אצלי. בימים ההם היו לי כמה ויכוחים עם הנוער בוילנה על התלמוד. רבים קראו חוברות שונות נגד התלמוד, שנאמר בהן שזה ספר אסיאתי וחבל שעדיין יש צעירים העוסקים בו. רבים, שידעו שאני תלמודי, היו שואלים אותי: “האם אתה עדיין מגן על התלמוד”? והייתי עונה: “אין לכם רשות לדבר על התלמוד מפני שאין אתם מבינים אותו. יש לשים אל לב שהתלמוד נתחבר לפני יותר מאלף שנה ויש בו כמה מאמרי מוסר היכולים להיות למופת עד היום”. פרסמתי מאמר ב“השילוח”, “שיחה במסילת הברזל”, ותארתי בו חלק מהויכוחים שהיו לי על התלמוד. מדובר בתלמוד גם על שאלת הפועלים, על שאלת הנשים ושאלות סוציאליות אחרות. הבאתי ראיות שאין לנו מה להתבייש בתלמוד.

זמן קצר לאחר שנתקבלה חוברת “השילוח” בוילנה נכנס אלי פקיד לבוש מדים. התפלאתי מאד מה לזה בביתי והוא הציג את עצמו: פייבל גץ, ואמר מיד: “באתי להודות לך על מאמרך ואשתדל שיתורגם, חקרתי מיהו המחבר ומצאתי את כתבתך ובאתי להביע לך את תודתי”. עניתי לו שהמאמר איננו חשוב ושלדעתי יש לחבר ספר שלם על התלמוד. צריך גם לתרגם אותו לרוסית. אמר לי: “אדרבה, כתוב, הרי אתה תלמודי”. עניתי לו שעדיין אינני בקי כל כך ברוסית כדי לתרגם את המונחים המשפטיים של התלמוד. הוא אמר שעלי לכתוב את הספר בעברית. עשיתי זאת, אבל לא מצאתי מתרגם טוב והספר לא הופיע.

בימים ההם נתקבל בוילנה ספרו של מוריץ לאצארוס בגרמנית “מוסר היהדות”. הספר נשלח אלי בידי המחבר בצירוף מכתב חתום על ידי אשת המחבר נאידה רות לאצארוס, נוצריה שהתגיירה ונישאה ללאצארוס כשהיה זקן. נזכרתי שלפני זמן שלחתי למלומדים שונים ובתוכם גם ללאצארוס את ספרי על התלמוד. הכרתי את השם לאצארוס ממאמרו של הסופר העברי ראובן בריינין, שכתב כי לאצארוס מתעניין במוסר היהודי. קשה היה לי לקרוא את הספר בגרמנית. לתמהוני מצאתי בסוף הספר מאמר שלם על ספרי ובו ויכוח אתי. שמחתי מאד שפרופיסור יהודי בברלין מזכיר את ספרי אף על פי שהוא מתווכח אתי. הרגשתי שעלי לענות לו ולהוכיח את צדקתי אבל לא ידעתי איך לכתוב אליו. נודע לי שבוילנה יושב ד"ר שלזינגר מלאטביה היודע גרמנית ועברית. כתבתי תשובה והוא תירגם אותה לגרמנית ושלח אותה לעתון מדעי יהודי בגרמניה, תוספת לשבועון “אידישע פרעסע”. כשנדפס מכתבי שלחתי אותו גם לפרופיסור לאצארוס אבל לא קבלתי תשובה. הדבר חרה לי מאד. הראיתי את תשובתי למלומדים שונים וכולם אמרו שאני צדקתי ולא לאצארוס. היתה לי נחמה במכתב שקבלתי מאת המלומד היהודי הגרמני המפורסם אברהם ברלינר, פרופיסור בבית המדרש לרבנים של הילדסהיימר. התשובה היתה בעברית ובו ניתן שבח לספרי ואף הובטח לי לתרגם אותו לגרמנית. בימים ההם היתה בגרמניה הסתה אנטישמית נגד התלמוד והשולחן־ערוך. ציפיתי לתרגום ספרי, אבל לצערי לא נתקיים הדבר.

כן שמחתי לקבל מכתב מד“ר יהודה ליב כצנלסון מפטרבורג שסיפר לי כי היה בוינה ונפגש עם ד”ר בלוך עורך השבועון “יודישע וואכענשריפט” וחבר הפרלמנט האוסטרי, יריבו של האנטישמי רולינג. בלוך אמר לכצנלסון שימסור לי תודה ששלחתי לו את ספרו ושהוא מוצא בו חומר למאבק באנטישמיות.

 

פרק ארבעה עשר: פטרבורג היהודית    🔗

עד כאן תיארתי את ליטא ואת אישיה בשנות 1895–1898. עכשיו אספר על פטרבורג, שהיתה בימים ההם מרכזה של רוסיה. אמנם האוכלוסיה היהודית בעיר הבירה לא היתה גדולה לגבי המרכזים היהודים הגדולים כגון וורשה, אודיסה, וילנה ואחרים. פטרבורג היתה מחוץ לתחום המושב של היהודים. מותר היה לגור בה רק לבני החיילים המשוחררים מצבא הקיסר ניקולאי הראשון, ששירתו 25 שנים שלמות וכן לסוחרים מסוג א' ולגומרי אוניברסיטאות, לרבות רופאי שיניים ורוקחים. סוחרים מסוג א' לא יכלו להרשם בפטרבורג אם לא היו לפני כן סוחרים מסוג א' בתחום המושב. לסוחרים בעלי זכות ישיבה מחוץ לתחום היתה רשות גם לקנות בתים. אלה היו יהודים עשירים. אחרי כן הותר לשבת בפטרבורג גם לבעלי מלאכה. לאחר שהביאו תעודת לשכת בעלי מלאכה מן העיר בתחום המושב שהם רשומים שם. תעודה כזאת קיבל בעל מלאכה רק לאחר שהיה רשום שלוש שנים. מובן מאליו שרבים שלא היו כלל בעלי מלאכה הציגו תעודות כאלה. אחרים, שנמצאו מחוץ לתחום המושב, היו פותחים בית מלאכה קטן. בעל מלאכה כזה היה זכאי לקחת לו שוליה, אבל רשמית צריך היה לעבוד בעצמו. יש שהמשטרה היתה לוקחת שוחד ומעלימה עין.

מכל הסוגים הנ"ל היתה מורכבת פטרבורג היהודית. האוניברסיטה נתנה לסטודנטים היהודים זכות לגור בפטרבורג, אבל היתה קיצבה למספר הסטודנטים היהודים ולפיכך היה מספרם מועט. סטודנטיות היו באחוז עוד יותר קטן משום שנשים בכלל לא נתקבלו לאוניברסיטה והיה קיים מכון רפואי מיוחד לנשים ושם היתה קיצבה זעומה מאד לסטודנטיות יהודיות. רק לקורסים למיילדות קיבלו בחורות יהודיות גם בדרגת השכלה נמוכה, ודוקא הקורסים הללו זיכו בזכות ישיבה.

מכיון שלא היתה לי תעודת בגרות לא יכולתי להרשם כסטודנט. באוניברסיטאות של אירופה המערבית יכולים בעלי השכלה שאין להם תעודה להרשם כשומעים חפשיים; ברוסיה לא היה קיים מושג של שומעים חפשיים, אבל בתקנות האוניברסיטה בפטרבורג נאמר שבמקרים יוצאים מן הכלל יכולים מלומדים בעלי ספרים מדעיים להיות שומעים חפשיים. למעשה לא היה שום שומע חופשי כזה באוניברסיטה. אני הייתי היחיד. הפרופיסור המומר דניאל חבולסון הגיש תזכיר לאוניברסיטה, כי בן ציון כץ חיבר כמה ספרים בעלי ערך מדעי והוא ראוי להיות שומע חפשי בעל זכויות שוות לכל הסטודנטים. רשמית נרשמתי למחלקת מדעי המזרח ששם קרא חבולסון הרצאות במדור לספרות יהודית וערבית. הוא היה קורא בפני הסטודנטים את “מורה נבוכים” של הרמב"ם, שנכתב בערבית ותורגם לעברית. בעצם צריך היה לקרוא את הספר במקור הערבי אבל כל הסטודנטים ידעו מעט מאד ערבית ויותר עברית, לפיכך קרא בתרגום העברי. השומעים היו כמעט כולם יהודים. בשעה שאני ביקרתי בהרצאות היו ארבעה יהודים: מארקון, נופך, באבקוב ואני, וסטודנט אחד רוסי נוצרי. את ההסברות נתן הפרופיסור חבולסון ברוסית מאד גרועה. לעתים קרובות היה שואל מפי הסטודנטים מה שם הדבר ברוסית. שפתו היתה גרמנית ועל פי רוב היה עובר לגרמנית. ההרצאות שלו לא ענינו אותי הרבה והייתי שומע אותו רק לעתים רחוקות לצאת ידי חובה. ביחוד שמעתי הרצאות במשפט ובדברי ימי רוסיה והעולם.

באוניברסיטה הכרתי את הסטודנט הרוסי ואת שאיפותיו בתקופה שלפני המהפכה הרוסית. הכרתי את זרמי הנוער הרוסי הליברלי. הסטודנט הרוסי היה בימים ההם או קיצוני או ליברלי ולא הרגשתי שום אנטישמיות.

בשנים הראשונות למגורי בפטרבורג הייתי יוצא ונכנס בשלושה בתים. הבית הראשון היה של הבארון דוד גינצבורג, שהתעניין מאד בחכמת ישראל. הבית השני היה של ד"ר י. ל. כצנלסון שהחלפתי אתו מכתבים עוד בהיותי בעיירה. הבית השלישי היה של פרופ' חבולסון שהיתה לו ספריה גדולה מאד ויש שהייתי מבקר בביתו יום יום. הוא היה נותן לי ברצון כל ספר שהייתי זקוק לו. לא היה אצלו ספרן. ולמרות היותו בגיל למעלה משמונים, היה בעצמו מחפש ומוצא כל ספר.

התעניינתי מאד בתולדותיו. ידעתי שהוא אחד מגדולי המלומדים בחכמת ישראל. לקראת יובל החמישים לפעולתו המדעית פרסמו הבארון דוד גינצבורג והפרופיסור פאוול קוקובצב כרוז לחוג את היובל והגדירו אותו כראשון למלומדים לחכמת ישראל ברוסיה. ראיתי בזה הפרזה אבל על כל פנים ידעתי שהוא אחד מגדולי החכמים במדע זה. הוא היה מספר לי על רבו בחכמת ישראל בברסלוי אברהם גייגר. למעלה סיפרתי את סיפור סבא שלי כיצד גורש חבולסון הצעיר מבית המדרש בוילנה כשנתפס בקריאת ספר מאת רמח"ל. כל זה הגביר את סקרנותי לדעת כל תולדותיו. הכירו אותו היטב רק שנים – הבארון דוד גינצבורג והמאגיסטר יעקב ישראלסון, מלומד ואדם מעניין. ישראלסון תרגם מגרמנית לרוסית את כל ספרי חבולסון שבהם הוכיח שאין היהודים משתמשים בדם נוצרים למצוֹת כפי שמעלילים עליהם.

ואלה תולדות חבולסון לפי סיפורי שני האישים האלה. לאחר שגורש מבית המדרש בוילנה הלך ברגל עד ברסלוי בגרמניה המזרחית. כשהגיע לשם שמע שהרב אברהם גייגר, הידוע כאחד מראשי מתקני הדת, הוא גם למדן גדול ומבין אידיש. בא אליו קרוע ובלוי וסיפר לו באידיש פשוטה שגורש מבית המדרש בוילנה מחמת שקרא ספר של רמח"ל והוא רוצה ללמוד גרמנית וללמוד בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה. בעיני גייגר נראה הבחור משונה אבל כשהתחיל לשוחח אתו ראה שהוא בקי בתלמוד והוא בעל כשרונות. מצא לנכון לתמוך בו. בימים ההם היה בברסלוי יהודי וילנאי שהיה שמש בבית הכנסת. שלח גייגר את חבולסון הצעיר לשמש שיגור אצלו והוא, גייגר, יתמוך בו, אלא שקודם כל על חבולסון ללמוד גרמנית. לשמש היתה בת צעירה שידעה היטב גרמנית והיא לימדה את השפה לחבולסון. הוא למד עד מהרה לקרוא ולכתוב ורק לדבר למד באיחור זמן. גייגר תמך בו עד שהכניס אותו לאוניברסיטה ולאחר שנים אחדות הוכתר בתואר דוקטור וחיבר ספר שעשה רושם על אנשי המדע. הוא נשא לאשה את בת השמש שמפיה למד גרמנית. לא היה לו מה לעשות בגרמניה משום שכדי להיות רב בגרמניה צריך היה לדבר גרמנית הרבה יותר טוב. לא היתה לו גם תקוה כבן חוץ לארץ להיות למרצה באוניברסיטה גרמנית. אבל דוקא ברוסיה חיפשה הממשלה יהודים מלומדים. הדבר היה בימי ניקולאי הראשון כשעמדה על הפרק תכנית לפתוח בתי מדרש ממשלתיים לרבנים וגם בתי ספר יסודיים ללמד ליהודים רוסית והשכלה. מיניסטר החינוך היה אובארוב והוא פנה לגייגר בברסלוי שישלח לו אישיות מתאימה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה. גייגר ענה שיש לו יהודי רוסי מתאים ושמו יוסף חבולסון. הזמין המיניסטר את חבולסון לפטרבורג ונתן לו משרת יועץ מדעי לענינים יהודיים ליד מיניסטריון החינוך. על כך הוכרז בעתון הממשלה הרשמי. התחיל חבולסון ללמוד רוסית אבל התקשה בדיבור, אלא שבממשלה הרוסית הצארית עבדו הרבה גרמנים שדיברו גרמנית יותר מרוסית. חבולסון הגן במשרתו על היהודים. בימים ההם נמצאו משכילים שנלחמו נגד שפת הדיבור של יהודי רוסיה, אידיש. צנזור יהודי אחד הגיש תזכיר למיניסטריון הפנים שיש לאסור להדפיס ספרים ועתונים באידיש. לשם אישור פקודה כזאת היה צורך בהסכמת מיניסטריון החינוך. חבולסון הציל את המצב על ידי שהוכיח שאידיש נחוצה ליהודים שעדיין אינם יודעי רוסית ויש להדפיס בשבילם גם דברי דפוס בלשון זאת. הוא ניצח והאיסור לא יצא לפועל. לאחר זמן, כשהתחיל לצאת באודסה העתון הראשון באידיש ברוסיה, “קול מבשר”, בעריכת אלכסנדר צדרבוים, הציע חבולסון למיניסטריון ההשכלה לתמוך בעתון תמיכה כספית משום שזהו מפעל מועיל. לא כל המשכילים היהודים הסכימו לכך אבל דעתו ניצחה.

חבולסון כפקיד יהודי גבוה בממשלה היה מקובל על השרים ולא היה לו צורך להמיר את דתו. אבל קרה מקרה כשנולד בנו הראשון אורסט (שהיה אחרי כן פיזיקאי מפורסם) היה לו שפך דם אחרי המילה וכפסע היה בינו ובין המוות. כשנולד הבן השני לא הרשתה אשתו של חבולסון, בתו של השמש מברסלוי, בשום אופן למול אותו. לפי החוקים בימים ההם אי אפשר היה לרשום ילד ללא דת, והקהילה היהודית סירבה לרשום אותו כיהודי מכיוון שלא נימול. לא היתה ברירה אלא לטבול את הילד לנצרות. כך נהגו גם בבן השלישי. בימי הצארים היו הכמרים משגיחים בשבע עיניים על ילדים יהודיים שהוטבלו על ידי ההורים לנצרות, ובסופו של דבר היו ההורים גם הם מתנצרים כדי להפטר מן ההשגחה. אשתו של חבולסון היתה בכלל מתבוללת למרות היותה בת שמש בית־כנסת והיא שהשפיעה עליו שגם הוא יתנצר.

בזמן הראשון אחרי ההתנצרות הרגיש עצמו חבולסון בכל רע. בינתיים היה לפרופיסור ונקרא בשם דניאל. הוא הרצה שיעורים בדקדוק השפה העברית באקדמיה הקאתולית בפטרבורג.

כשהעלילו על יהודי סאראטוב עלילת דם וגם בחוגי הממשלה התחילו להאמין שהיהודים זקוקים לדם למצות של פסח, פנו העסקנים היהודים ובראשם הבארון גינצבורג לחבולסון שיכתוב ספר מקיף ויוכיח את שקרות העלילה. חבולסון כתב ספר כזה ומכיון שהיה פרופיסור באקדמיה קאתולית השפיע הספר. על ידי כך נתקבל גם על דעת החברה היהודית. לסדר של פסח היה מוזמן לשולחנו של הבארון הוראצי גינצבורג, אבל אשתו לא היתה באה לעולם. ביובל החמישים לפעולתו המדעית השתתפה כל החברה הפטרבורגית היהודית בחגיגות.

 

פרק חמשה עשר: ביקורי בביאליסטוק ובקובנה    🔗

לפני שעזבתי את ליטא לזמן ארוך, ביקרתי בביאליסטוק ובקובנה. בביאליסטוק ישב בימים ההם על כס הרבנות ר' שמואל מוהליבר. שמעתי עליו רבות. ידעתי מן הדו"ח הרשמי של מפיצי השכלה, כי בהיות ר' שמואל רב בראדום התעניין הרבה בשאלת הרבנים בפולין. סבור היה שכל רב צריך שתהיה לו השכלה כללית יסודית והוא צריך לדעת רוסית, אבל אין לדרוש ממנו השכלה רוסית תיכונה או גבוהה. בפולין היה קיים חוק מיוחד לרבנים שלא כמו ברוסיה. שם לא היו שני מיני רבנים, רב דתי ורב־מטעם שמוכרח היה להיות בעל תעודה של שש מחלקות גימנסיה. בפולין היה רק רב אחד בכל עיר והממשלה הכירה בו. שמעתי גם על ר' שמואל מוהליבר כי לאחר הפוגרום היהודי בוורשה בסוף שנת 1881 השתתף הרבה בעזרה לסובלים ודרש שהיהודים יעברו לחקלאות. אולם עד מהרה הבין שהיהודים יוכלו לעסוק בחקלאות רק בארץ־ישראל. הוא השתתף בועדי ההגירה, נסע לשם זה ללבוב, ללונדון ואחר כך לפריז לברון רוטשילד. הוא היה עמוד התווך של חיבת ציון בין האדוקים. את נכדו היחיד היתום שלח ללמוד חקלאות למען ישתקע אחרי כן בארץ ישראל.

רציתי להכיר אותו ולשוחח אתו על ספרי בדבר טריפות, שבו הצעתי אסיפת רבנים מיוחדת לבעיה זו. כשבאתי אליו קיבל אותי בסבר פנים יפות ואמר לי: “קראתי את ספרך אבל עלי לקרוא אותו פעם שניה. אני אודיע לך את דעתי בידי המזכיר שלי יצחק ניסנבוים”

לאחר זמן קבלתי מכתב מאת הרב, כתוב בידי ניסנבוים, שקרא את הספר ומצא שדברי מתאימים לגאון מישראל וראויים להאמר על ידי גאון גדול כדי שישפיעו. מצאתי את המכתב נדפס בין מכתבי גאונים אחרים לאחר 40 שנה כשכמעט שכחתי ספר כזה. לאחר זמן כשבאתי לארץ ישראל הרגשתי שיש לספר ערך מעשי משום ששאלת בשר הטריפה היא אקטואלית דוקא בישראל.

את מזכירו של ר' שמואל מוהליבר, יצחק ניסנבוים, הכרתי מילדותי לא אישית אלא בכתב. פעם כתבתי מכתב לסבא שלי ושאלתי אותו שאלה קשה בגמרא. סבא מסר את המכתב לתלמידו יצחק ניסנבוים שהיה קשיש ממני בשש־שבע שנים. ניסנבוים הראה את השאלה לרבנים גדולים ואף הם לא מצאו תשובה וניסנבוים הודיע לי על כך. ניסנבוים מספר בזכרונותיו מעשה זה שרבנים גדולים לא מצאו תשובה לשאלה ששאל נער שנקרא “העילוי מדויג”.

ביקרתי גם בקובנה. הגאון המפורסם ר' יצחק אלחנן ספקטור כבר לא היה בחיים. במקומו ישב על כסא הרבנות בנו הירש. הצטערתי מאד שלא זכיתי להכיר את הרב הגדול, שהיתה לו השפעה עצומה על יהודי כל רוסיה. בקובנה נודעו לי עליו פרטים רבים שמהם הבינותי למה נתחבב על כל היהודים אפילו שאינם דתיים. הוא היה כמעט הרב המפורסם הראשון בליטא שלא היה קנאי. המשכילים בכל המדינה כיבדו אותו מאד. הוא עשה רבות למען הנצרכים. כשפרצה שריפה באחת העיירות היו פונים אליו והוא היה פונה אל הרב ד“ר רילף בסמל שהיו לו קשרים עם יהודי גרמניה והיה מגייס תמיכה. ידעו גם שהבארון הוראצי גינצבורג מפטרבורג מכבד אותו מאד. כן סיפרו שלאחר הפרעות בשנת 1881 פנה לעסקנים יהודים בחו”ל שישפיעו על חצר המלכות ברוסיה להפסיק את הפרעות. סיפרו שהדבר נעשה על ידי קשרים עם עסקנים יהודים בלונדון ובדניה, משום שהקיסרית הרוסית היתה בת מלך דניה.

הכרתי בקובנה את מזכירו של ר' יצחק אלחנן, יעקב ליפשיץ, שידע לכתוב והיה קנאי גדול. אצלו היו העתקות מן התעודות ששלח ר' יצחק אלחנן לחו“ל אחרי הפרעות. התעודות נדפסו לאחר זמן. כשהיה הבארון הוראצי גינצבורג נוסע לחו”ל דרך קובנה היה מודיע מראש לרב וזה היה נוסע אתו כמה תחנות עד הגבול כדי שיוכלו לדבר בדרך על ענייני כלל ישראל.

ר' יצחק אלחנן היה ידוע כרב הנוטה להקל בשאלת עגונות. הוא היה גם אחד הרבנים המועטים שהתירו לאיכרים יהודים בארץ ישראל לעבוד בשנת השמיטה. רבנים אחרים לא נרתעו מלהרוס את הישוב היהודי בארץ ישראל על ידי הקפדה על שמיטה. שני הרבנים ר' שמואל מוהליבר ור' יצחק אלחנן מצאו היתר לפי הדין והצילו את החקלאות בארץ.

היו בקובנה שני מרכזי תורה: ישיבה אחת ללומדי מוסר בסלובודקה, פרבר העיר, וישיבה אחת בבית הרב. את מרכז המוסר הקים ר' ישראל מסאלאנט, גאון וצדיק שלא תפס מעולם ברבנות. סבור היה שלא די בתלמוד־תורה לפי הפלפול להחזיק את היהדות אלא צריך גם ללמוד מוסר ומידות. ר' יצחק אלחנן התנגד לכך, אמנם לא נלחם נגד בעלי המוסר בגלוי אבל יסד קרן מיוחדת לבחורים המתכוננים להיות רבנים והיה תומך את המוכשרים שבהם. ביניהם היה חיים צ’רנוביץ, שנתפרסם אחר כך בשם רב צעיר, מלומד ומיסד הישיבה הגדולה באודיסה. צ’רנוביץ כבר נתפס בימים ההם להשכלה אבל עמד ראשו ורובו בעולם היהדות. הוא התבלט כמספידו של ר' יצחק אלחנן. הוא לא היה כרוך אחרי בנו ויורשו של ר' יצחק אלחנן. הכרתי את בנו של ר' יצחק אלחנן בקובנה ומצאתי בו אדם בקי ביהדות. לילדיו נתן השכלה כללית. סיפרו עליו כי לאחר פרעות 1881 השתתף הרבה בעזרה לסובלים ונסע לקיוב כדי לקבוע את מעשי התועבה שעשו הפורעים ביהודים.

נמצאה נסיכה ושמה נוביקובה, שהכחישה בעתונות האנגלית את כל הידיעות שנתפרסמו בעולם על הפרעות ביהודים. בנו של הרב מקובנה נסע לקיוב ואסף את כל העובדות באישור השלטונות. בן זה היה אחרי כן רב במיטאו בלאטביה ואחרי כן מגיד בוילנה. ליפשיץ לא היה מזכירו של הבן כמו שהיה מזכירו של האב. הוא עמד בראש הארגון החשאי למלחמה בהשכלה ובחיבת ציון.

כבר בהיותי בעיירה נודע לי שקיים ארגון כזה. כתבתי מאמר ב“הצפירה” לא ברוח הקנאים, וסלונימסקי שיבח את המאמר. לאחר זמן קצר קיבלתי מכתב מקובנה בצירוף גזרי עתון מצוייר ועליהם תמונת שתי בחורות וכתובת בעברית, שסלונימסקי שולח לי את הדבר למתנה וששתי הבחורות רבות ביניהן בגללי. הדבר היה לי בלתי מובן בהחלט, קרעתי את הגזרים ולא יכולתי להרגע זמן רב. עד שסיפרו לי שקיימת בקובנה “לשכה שחורה” הרודפת את המשכילים. כשבאתי לקובנה נזכרתי בדבר ורציתי לקבוע מי עומד בראש הארגון ואמרו לי: יעקב ליפשיץ.

יעקב ליפשיץ השתדל להלחם בכל העסקנים בפטרבורג שתיכננו לפתוח בית מדרש חדש לרבנים בוילנה שילמדו בו יותר דת מאשר בבית המדרש הקודם. מתנגדי בית המדרש התחילו לאסוף אמצעים למלחמה ברעיון זה ונמצאו גבירים קנאים שתמכו בהם. גם ר' יצחק אלחנן התנגד לבית המדרש החדש אבל לא ניהל מלחמה.

קובנה הצטיינה מיתר ערי ליטא בשני עסקניה איסר בר וולף וד"ר פיינברג. בוילנה היו עשירים יותר גדולים מאשר בקובנה אבל היו חסרים השכלה ורוח עסקנות. וולף היה גם גביר, גם עסקן וגם משכיל עברי ואפילו כתב שירים. כשנודע לו שאני בקובנה השתדל להפגש אתי והיו לנו שיחות מעניינות על אברהם מאפו. נזכרתי בדבר בימי המהפכה הרוסית בשנת 1917 כשהיה במוסקבה והביא לי שיר לכבוד המהפכה לפרסמו בעתון “העם”.

לפני שהשתקעתי בפטרבורג ביקרתי שוב בוילנה. הפעם הורגשה תגבורת התנועה הציונית. הדבר היה בשנת 1898, שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון. נפגשתי עם אישיות מעניינת, מיכאל הלפרין, אישיות אגדית. הוא היה נכד הגאון המפורסם – מלבי"ם. אמו נישאה לגביר זקן בוילנה, שמת כשמיכאל היה תינוק. גם היא לא האריכה ימים ומיכאל ירש הון רב. כמה שנים עסק בעבודה סוציאלית. הוא יסד בתי חרושת לגרביים לפועלות יהודיות. הוא היה סוציאליסט לפי כיוונו ורצה להקדיש את כל ההון לשם המטרה הזאת.

לאחר פרעות שנת 1881 החליט לעלות את כל הונו לארץ ישראל. הוא היה ממיסדי המושבה נס ציונה והשקיע בה את כל כספו. בשנת 1893 חזר לוילנה עני ומחוסר כל. היה מרויח את לחמו מכתיבת כתבות. לציוני הידוע יצחק גולדברג היתה נציגות בית מסחר ליינות בצרפת “סאן רפאל” וצריך היה לאסוף כתבות מכל רוסיה לשם פרסומת. בעד 1,000 כתבות היה גולדברג משלם לו שלושה רובל. זוכר אני כי כשמת ר' שמואל מוהליבר פגשתי את הלפרין והוא בכה שהוא רוצה לנסוע להלויה ואין לו שבעת הרובלים להוצאות הדרך. לא היה לי משלי, אבל לוויתי שבעה רובלים ונתתי לו.

 

פרק ששה עשר: מומרים בפטרבורג    🔗

באחד הפרקים הקודמים כתבתי על מכת השמד בפטרבורג שנתקלתי בה מיד לבואי שמה. לאחר שהשתקעתי שם יכולתי להבין את הבעיה על בוריה משום שנפגשתי עם כמה משומדים והכרתי את הסיבות שהביאו אותם לכך. כבר כתבתי בפרטות על חבולסון. מקומו בחברה היהודית בפטרבורג גרם לכך, שבעיר הבירה התיחסו למומרים בפחות שנאה מאשר בערים אחרות ברוסיה. לאחר שרמזו בעתונות לחבולסון שלא יתערב בענינים יהודיים פנימיים מכיוון שהוא מומר, התחלתי להוקיר רגלי מביתו אבל מזמן לזמן באתי אליו לקחת ספרים ובביקורי היה משוחח אתי בבעיות יהודיות. הוא היה קורא בענין רב ב“השילוח” את סיפורו של מנדלי מוכר ספרים “בעמק הבכא” והתפעל ממש. הוא אמר שהוא מבין את הספר יותר ממני משום שהוא זוכר את הימים המתוארים. הוא היה משוחח אתי גם על ציונות. לאחר שפורסם ספרו של ד“ר הרצל בגרמנית “יודנשטאט” (מדינת היהודים) אמר לי פעם ברוגז “כשתקום מדינת ישראל יתמנה שר מיוחד למקוואות”. אמרתי לו שד”ר הרצל כותב בפירוש שיש להפריד את הדת מן המדינה כמו באמריקה ובצרפת. חוץ מזה הרי יש גם ברוסיה בעצם שר המקוואות, הלא הוא ראש הסינוד הקדוש העוסק בענינים דומים בכנסיה הנוצרית. הוא נעלב, אבל עבר על הדברים בשתיקה.

לעת זיקנה הורגש שחרה לו שהוא מומר. אחרי מות אשתו, גר בבית אחד מבניו שאשתו היתה מומרת. בנו הבכור, הפרופיסור, התאהב בגרמניה נוצריה ודבר זה הרגיז את האב; הוא השתדל ששני הבנים האחרים יתחתנו עם נשים מגזע יהודי. שתי הכלות היו מלאטביה ולפיכך כמעט שלא דיברו בביתו רוסית אלא גרמנית. אתי היה מדבר כמעט אידיש. לעתים קרובות נכמרו רחמי עליו אף על פי שחי חיי שפע.

נפגשתי כמה פעמים עם מומרים שהסתירו את נצרותם. בפעם הראשונה היה הדבר ביום הכיפורים בבית כנסת. לידי עמד אדם שהחזיק מחזור ולא דלג על שום מלה. בשעת ההפסקה סיפר לי שהיה לפני שנה אורח בקונגרס הציוני הראשון ודיבר בהתפעלות רבה על הרצל ועל הציונות. כל היום ישב בבית הכנסת ואחר כך שאל אותי היכן כאן מסעדה יהודית בסביבה. הוא אמר לי גם את שמו והראיתי לו מסעדה. הוא הודה לי ונפרדנו. סיפרתי על כך למכר ואמרתי שאותו האיש עשה עלי רושם משונה. כששמע מכרי את שם המשפחה, בורדס, סיפר לי מעשה זה:

אחרי פרעות שנת 1881 נוסד בפטרבורג חוג צעירים לדיון בבעיות הלאומיות והציונות. רוב בני החוג היו סטודנטים וגם משכילים צעירים אחרים. הסטודנטים היו לעתים שואלים זה את זה כיצד יסתדרו בענין זכות ישיבה. היו כמה דרכים. יש מהם שהיו רשומים כבעלי מלאכה ויש שהיו רשומים כמשרתים אצל עורכי־דין או רופאים, שהיו זכאים להחזיק שני משרתים יהודים. בורדס הצעיר לא היה נותן על כך תשובה ברורה ונתעורר חשד נגדו. שלח אחד הסטודנטים כרטיס דואר כפול לתשובה למחלקת המודיעין של הדואר ועל הטופס היה גם סעיף על הדת ושאל מהי דתו של בורדס. התשובה היתה: נוצרי פראבוסלבי. באחד הנשפים כשנשא בורדס נאום נלהב על הלאומיות הניחו על שולחנו את הכרטיס. מיד הלך משם ולא יסף לבוא. נודע שהוא עתונאי ועובד בעתון רוסי יומי גדול. סבורים היו שהתנצר כדי שתהיה לו זכות ישיבה.

נפגשתי פעם עם אדם אחד שהיה נקרא סגל. הוא סיפר לי על רבו ר' נחום מגרודנא שהיה צדיק ידוע. בפטרבורג היה חלק של רחוב שנקרא בשם בתי סגל. התענינתי בדבר כיצד יש לו לתלמידו של ר' נחום חלק שלם מרחוב בפטרבורג. חשבתי שאולי זה סגל אחר, אבל סיפרו לי שזהו אותו סגל ויש לו דרכון פרוטסטנטי. בפינלנד היה כומר אחד שהיה מוכר ליהודים תעודות שהם פרוטסטנטים. רבים השתמשו בזה. הם טענו שאין זה כלל שמד שהרי לא נטבלו לנצרות. סגל היה מזמין ביום כיפור מקום במנין וקנה את הזכות לפתוח בשעת נעילה את ארון הקודש. כיבוד זה עלה בכסף רב. כשאשתו עמדה ללדת היתה נוסעת לפינלנד כדי למול את ילדה אם יוולד זכר, כי למומרים אסור היה למול את בניהם. פעם אחת, כשבא הסופר שלום עליכם לפטרבורג, הזמין אותו סגל לקרוא בביתו מסיפוריו. הוא היה מעלים את נצרותו אבל לא יכול היה להצפין אותה. בעת ובעונה אחת היה תורם סכומים למוסדות נוצרים ומקבל מכתבי תודה ואף אותות הצטיינות. היו עוד אחרים בעלי תעודות נצרות מפינלנד ואף הם החזיקו את הדבר בסוד. באוניברסיטה היו הסטודנטים היהודים רואים בשנאה סטודנטים מומרים נסתרים כאלה. פעם נזדמנתי עם סטודנט שהיה מתהלך עם סטודנטית אחת שנראתה כרוסיה בעוד שהיו לו פני יהודיים בולטים. חשבתי שהוא מומר. פעם אמרה לי האשה שאילו היה מתנצר היתה עוזבת אותו מפני שנבזות היא לסחור בעקרונות אפילו לשם אהבה. היא היתה בת כומר והוא היה בחור ישיבה. כשהתאהב בה הודיעה לו שבשום אופן לא יתנצר אלא יחיו יחדיו ויחכו עד שתבוא מהפכה ברוסיה ומותר יהיה ליהודי לשאת נוצריה לאשה בלי שיתנצר.

פעם אחת מצאתי בספרית האקדמיה, במדור העברי, כומר רוסי שדיבר עם הספרן אידיש טובה. התפלאתי מאד ונכנסתי אתו בשיחה. הוא השתמש במלים מן התלמוד כלמדן ממש. היו קוראים לו אבא סלפיאן. התענינתי לדעת כיצד הופך יהודי למדן לכומר רוסי וסיפרו לי את הסיפור הבא:

בנעוריו היה בחור ישיבה מן המוכשרים ביותר. פעם בא יהודי כפרי לראש הישיבה וביקש להמליץ לו על בחור טוב לבתו. הוא נותן נדוניה רבה. ראש הישיבה בחר בסלפיאן. נשא את הבחורה לאשה. החותנת היתה אדוקה מאד והיא השגיחה אחריו והרגישה שאיננו שומר את הדינים ודרשה שיתגרש מבתה. הוא קיבל דמי גירושין, סכום הגון, וחי חיי הפקר בכרך. כשאזל הכסף נפגש עם מיסיונר שחיפש יהודי למדן. סלפיאן התנצר והתחיל לפעול כמיסיונר בין היהודים. כשראה שאיננו מצליח לנצר יהודים רבים, לא היתה לו ברירה אלא להיות לכומר. הוא היה הכומר היחיד בפטרבורג שידע היטב תורה.

משומד מסוג אחר לגמרי בפטרבורג – משומד בעל לב יהודי חם – היה המשורר העברי קונסטנטין אבא שפירא. נפגשתי אתו בספריה העברית של חברת “מפיצי השכלה”. הוא ידע את שמי ממאמרי ב“המליץ” וב“השילוח” והזמין אותי לבקרו. הוא אמר שאני יכול לבוא גם למצלמה שלו והוא יצלם אותי.

הוא היה הצלם של חצר המלכות. שיריו בעלי אופי לאומי, כתובים בכשרון פיוטי, פורסמו בקובצים עבריים שונים. הכרתי היטב את השירים והתפלאתי כיצד יכול מומר לכתוב שירים לאומיים כאלה. ידעתי גם שהוא תמך בכספו בספרות העברית. הוא שנתן את אלף הרובלים הראשונים לעתון העברי היומי הראשון “היום” בעריכת ד"ר י. ל. קאנטור ואחרי כן הוסיף לתמוך בעתון.

כשנכנסתי אצלו הראה לי ספר שהדפיס בשם “סדום”, פואמה מוקדשת למשפט דרייפוס בלשון מליצה וחידות. הוא סיפר לי כי בהיותו צלם בחצר המלכות נודע לו שכל ענין משפט דרייפוס בא מחמת הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי. כשכרת ברית עם צרפת נגד גרמניה דרש רשימת הקצינים הראשיים במטה הצרפתי וכשראה שם גרמני, דרייפוס, שאל: מה פירוש? אמרו לו שזה יהודי צרפתי ששמו כך. יהודי? זעם הצאר, והצרפתים הבינו שיש לסלק קצין זה.

זהו קוטב הפואמה. אמנם הדברים היו כתובים כאמור במליצה שלא כל אחד היה מבין אותה, אבל לא היה בטוח שהפשר לא יוודע.

בביתו הסתובבה אשה ולא ידעתי אם היא יהודיה או נוצריה. בשיחותינו היה מדבר הרבה נגד הכנסיה הרוסית. הוא אמר שאיננו ישן בלילות מפחד שיגלו אותו לסיביריה מחמת התנגדותו לכנסיה. הוא הראה לי כתב יד של ספר נגד ישו הנוצרי בצורת פואמה היסטורית. הוא אמר לי שהוא מתכונן לעלות לארץ־ישראל ושם ידפיס את הפואמה. יש לו כסף מספיק לכך.

הדבר היה ביום א' והוא עמד לצאת מן המדינה ביום ה‘. אמרתי להכנס אליו ביום ד’ להפרד ולהצטלם. אבל לצערי קראתי ביום ג' בבוקר ב“המליץ” שמת מיתה חטופה ולא זכה לחזור ליהדות בארץ ישראל ולהדפיס את הפואמה. כתב היד הלך אחרי כן לאיבוד.

שמעתי שעל שמו נשארו בבנק 40 אלף רובל. הכסף נמסר לבנו, נוצרי, שהאב לא אהבו. סיפרו לי גם למה התנצר. היתה לו אהובה נוצריה והיא ילדה לו בן. פעם אחת כשהיה במעון קיץ בכפר חלה וחשב שהוא הולך למות. הוא רצה שבנו שנולד באופן בלתי חוקי יירש את כספו. בכפר לא היה נוטריון ולא היה יכול לכתוב צוואה. לא היתה ברירה אלא לקרוא לכומר ולהתנצר ולרשום את הילד כבנו. לאחר שהבריא רחש שנאה לאשה ולבן אבל הדבר היה אבוד משום שברוסיה הצארית אסור היה למומר לחזור ליהדות. הוא לא חי בצוותא עם האשה ורק היה נותן לה כסף להחזקת הילד. לארץ ישראל אמר לצאת עם כספו, אבל לא הספיק.

בין המשכילים היהודים בפטרבורג היה רווח יחס של שנאה למומרים. שמעתי פעם שיחה בין אשה משכילה, לא דתית ואף לא לאומית ביותר, עם אליעזר בן־יהודה, שבא בימים ההם מירושלים לפטרבורג בענין מימון המילון העברי הגדול שלו. הוא נסע מפטרבורג למקום המרגוע טריאוקי בפינלנד למשפחת הרופא ד"ר קצנלסון וגם אני הייתי שם.

אמר בן־יהודה לגברת קצנלסון, שהיתה גם היא רופאה:

– עלי ללכת לארוחת הצהרים לפרופ' וויטינסקי המתגורר אף הוא כאן.

פתאום אני שומע צעקה: “אתה, מחכמי ארץ ישראל, הולך לאכול ארוחת צהרים בבית מומר?”

נבהל בן־יהודה מקול צעקתה של גברת קצנלסון וענה:

– וויטינסקי היה מורי לרוסית בדווינסק.

והיא בשלה:

– אין זו סיבה מספקת. וויטינסקי הוא פושע. הוא התנצר כדי להצליח בחיים. לשעבר היה ציוני ולאחר שגמר את המכון הטכני בפטרבורג בהצטיינות, התנצר כדי להיות לפרופיסור. אַל תסלח לו זאת. אסור שתהיה לך דריסת רגל בביתו.

בן יהודה לא שמע לדבריה. אבל אני שמחתי שהאשה דיברה בתוקף כזה נגד מומרים ויהודים הסולחים להם.

 

פרק שבעה עשר: בין י. ל. גורדון וצדרבוים    🔗

חייתי בפטרבורג כדרך שחיו שם כל הסטודנטים העניים. לפני כן היו סטודנטים מוצאים עבודה במתן שעורים בבתי עשירים. מי שידע היטב עברית הרוויח הרבה. אבל הסיכויים הללו הלכו ופחתו. רוב הסטודנטים גרו בסמטאות והיו משלמים מעשרה עד 15 רובל לחודש דמי חדר. על פי רוב היו שנים גרים בחדר אחד. האוכל במטבחים מיוחדים לסטודנטים היה זול. חסיד עשיר אחד הקים גם מטבח כשר לסטודנטים וכך ניזונו הנצרכים שביניהם. שכר לימוד באוניברסיטה היתה משלמת “חברת מפיצי השכלה”. כן היתה משלמת שכר לימוד לסטודנטיות שהיו לומדות בקורסים על שם בסטוז’ב. היתה קופה מיוחדת בהשגחת נשים יהודיות שדאגו להשכלה גבוהה לצעירות יהודיות.

אני התפרנסתי מאיסוף חומר היסטורי ממקורות עבריים לועד מפיצי השכלה. כן קבלתי פרס גדול על ספרי לחקר התלמוד. קבלתי גם שכר סופרים על ספרי ההיסטורי הראשון מהוצאת ספרים “אחיאסף” בוורשה, שהוציאה את ספרי לפי המלצת אחד העם. התגוררתי בחדר קטן ואכלתי במטבח היהודי הזול.

בפטרבורג היתה קיימת “חברה היסטורית אתנוגרפית”, שעסקה באיסוף חומר יהודי לא ממקורות עבריים אלא מספרים ישנים ברוסית ובפולנית שנמצאו בספריה הקיסרית הפומבית. חברה זאת פרסמה ברוסית את הכרך הגדול בשם “רשומות וכתובות”. לכבוד הוצאת הספר ערכה החברה מסיבה גדולה. מכיוון שעסקתי באיסוף חומר ממקורות עבריים קבלתי גם אני הזמנה. בימים ההם נהוג היה לערוך את המסיבות בצורת סעודה וכל מוזמן צריך היה לשלם שלושה רובלים, וזה היה סכום גדול בשבילי בימים ההם. בכל זאת הייתי מרוצה שהיתה לי האפשרות להפגש עם אישים חשובים העוסקים באיסוף חומר לדברי ימי היהודים ברוסיה, בפולין ובליטא.

זו הפעם הראשונה זכיתי להשתתף במסיבת אישים חשובים רבים. הוגשו יינות ותבשילים מתבשילים שונים. בפעם הראשונה טעמתי יין “כרמל”. רבים מן הנאספים התענינו בי משום ששמעו שאני בא מעיירה, שהייתי שייך לעולם הרבני ושאני לומד באוניברסיטה וכותב ספרים הזוכים לפרס. שתו אתי לחיים ואני לא הייתי רגיל לכך והרגשתי עצמי רע.

הייתי מבקר בביתו של עורך הדין המפורסם מקסים ווינאבר. בביתו היו מתכנסים מלומדים אחדים, שהיו עוסקים בחקר דברי ימי ישראל. הוא היה מקבל את כולם בסבר פנים יפות. לאחר הישיבות היו מזמינים את האורחים לשולחן ועליו מיני שימורים, לשון מעושנת ומעדנים. אחד הנאספים, שידע כי השתייכתי לעולם הרבני, אמר לי: “אצל ווינאבר יכול אתה לאכול הכל, המטבח שלו כשר למהדרין”. אשתו של ווינאבר היתה ממשפחת רבנים.

בבתי המשכילים היהודים בפטרבורג היה מספר המטבחים הכשרים מועט, להוציא אחדים מבתי עשירים ובתוכם בית הבארון גינצבורג. היו מספרים שבביתו של הבארון מתקבלת בכל יום חבילה מוילנה ובה בשר כשר. כן ידוע היה שיש בביתו מבשלת יהודיה זקנה המקפידה על הכשרות. בבתי עשירים אדוקים אחרים היתה בעיה קשה כיצד להשיג מבשלת יהודיה טובה משום שזכות הישיבה בפטרבורג היתה רק לבנות החיילים המשוחררים מימי ניקולאי הראשון. מבשלת כשרה היתה מקבלת משכורת גבוהה.

בפגישות בבית ווינאבר הכרתי סופרים רבים, רובם כותבי רוסית. עשה עלי רושם טוב המבקר הספרותי של ירחון רוסי גדול, ארקאדי גורגנפלד. הוא ידע מעט מאד מספרות ישראל. פעם כששוחחנו על הספרות הישראלית סיפרתי לו על התפתחות הספרות העברית והוספתי שגם הספרות בז’ארגון (כך קראו בימים ההם לאידיש) מתפתחת והולכת שיסע אותי ואמר: “לא, אין ז’ארגון. השפה שהיהודים מדברים בה איננה גרועה מהולנדית שאף היא תערובת שפות אחרות. שפה שבה מדברים מיליונים הרי היא שפה”. מפי משכילים יהודים לא שמעתי בימים ההם דברים כאלה והדברים השפיעו עלי, ובשנים הבאות הגנתי במאמרי על אידיש בפני המזלזלים בה.

הכרתי בבית ווינאבר גם את ד"ר יוליוס ברוצקוס שהיה קשיש ממני בשלוש או ארבע שנים והיה עובד כמזכיר בירחון הרוסי ליהודים “ווסחוד”.

בפטרבורג ישבו בימים ההם הרבה עסקנים יהודים שזכרו את מאורעות עשרות השנים האחרונות והיו מספרים דברים חשובים מאד לדברי ימי העם. מכיוון שהייתי מעוניין בדברי הימים, החלטתי לבקר בבתיהם של אנשים אלה ולקבל מהם את הידיעות החשובות. ענינו אותי שני אנשים שמתו לפני שנים אחדות, טרם באתי לפטרבורג. אלה היו משורר ההשכלה יהודה ליב גורדון ועורך “המליץ” השבועי והיומי אלכסנדר צדרבוים. והשתדלתי להפגש עם אנשים שהכירו אותם מקרוב, בתוכם עם בנו של צדרבוים שמסר את ספרית אביו לחברת “מפיצי השכלה” ששם עבדתי. בספרית צדרבוים היה אוסף עשיר של כתבי העת בדורו. בנו של צדרבוים היה לפני כן בקונסטנטינופול בירת טורקיה ועבד בשגרירות הרוסית בשעה שהשגריר היה הרוזן איגנאטייב. הוא היה אביו של העסקן הסוציאליסטי הרוסי הידוע מארטוב־צדרבוים.

אין לכתוב על י. ל. גורדון בלי להזכיר את צדרבוים ולהיפך, אף על פי שהיו שונים זה מזה כמו אש ומים. כשבאתי לפטרבורג יצא לאור הקובץ האחרון של שירי גורדון. שירת גורדון היתה מאד חשובת בעיני אבל עוד בהיותי בעיירה רגזתי על גורדון שכתב מאמר ב“הצפירה” נגד צדרבוים. המאמר היה כתוב בצורה שאינה אומרת כבוד. המשורר הגדול השתמש במלים גסות. צדרבוים פנה לצנזורה הראשית בפטרבורג וזו אסרה לפרסם המשך המאמר. לאחר שהופסק הפולמוס ב“הצפירה” פורסמה חוברת מיוחדת נגד צדרבוים ודבר זה עשת עלי רושם קשה.

על גורדון סיפרו לי הרבה ד“ר י. ל. קצנלסון והמשורר שמעון פרוג שהכירו אותו היטב. בשנת 1878, כשנתיים לפני רצח אלכסנדר השני, נתקבלה בממשלה מלשינות על י. ל. גורדון שיש לו שייכות למהפכנים. עד היום לא נודע מי היו המלשינים. בימים ההם היתה בפטרבורג מחלוקת בגלל רב. החסידים רצו למנות רב חסידי ושמו לונדון. המשכילים, וגורדון בראשם, רצו למנות את הרב אולשוואנגר שהיה משכיל. סבורים שמצדדי הרב לונדון הם שהלשינו. על כל פנים הוגלה גורדון ללא משפט. אחיו של גורדון היה פקיד גבוה בסנאט הרוסי ובהשתדלותו שוחרר גורדון אחר גלות של י”ב שנים. כשחזר לפטרבורג היו משרותיו הקודמות בקהילה ובחברת “מפיצי השכלה” תפוסות והוא נשאר מחוסר עבודה. הוא פנה בטענות לשנים מידידיו למה לא שמרו על המשרות בשבילו. אלה היו ליאון רוזנטל וד"ר אברהם אליהו הרכבי. הוא לא רצה לסלוח להם וכתב שני שירים, אחד נגד הרכבי שנדפס בחייו בשם “הרקב לבית יהודה” ושני שנדפס אחרי מותו ונקרא בשם “עמק שושנים”. בשמות שני השירים מרומזים שמות הנתקפים.

בפטרבורג נמצאה חבורת עסקנים שהבינו כי נעשה עוול לגורדון שלא החזירו לו את משרותיו והם יסדו ועד “חובבי שפת עבר”, שאסף את כל שירי גורדון ופרסם אותם בשתי מהדורות, אחת מהודרת ואחת פשוטה. נערכה חגיגה גדולה לכבוד חצי יובל פעולתו הספרותית, שהחלה בפרסום הפואמה הראשונה שלו “אהבת דוד ומיכל”. דבר זה עודד קצת את רוחו אבל לא נתן לו פרנסה. הוא התחיל לעבוד הרבה ברוסית ובעברית. ברוסית עבד בקביעות בירחון “ווסחוד” כמבקר. בעת ובעונה אחת היה עורך בלתי־רשמי של “המליץ” וכתב שם פיליטונים מצויינים.

בימים ההם פרסם את השיר הראשון אחרי הפרעות. שוב לא היה כל כך חובב רוסיה כמקודם, אבל לא הפך לחובב ציון. הוא דרש יציאת היהודים מרוסיה לארץ חפשית שיהיו חייהם בטוחים בה. הוא קיווה שבעולם הגדול יהיה חופש. את השיר הקדיש לבת ישראל שקרא לה בת יעקב, “אשר עינה אותה בן חמור”. שמות אלה בחר מחמת הצנזורה והכוונה היתה כמובן לפרעות ברוסיה.

במקום שהוגלה לשם ישב כאמור שתים עשרה שנים. שם היתה שעתו פנוייה לכתוב, אבל מצבו החומרי לא היה קל. כשנעשה לעורך “המליץ” הוטב מצבו אבל קשה היה לו לעבוד במחיצתו של צדרבוים. אחרי כן התחיל לעבוד באנציקלופדיה הרוסית הכללית ברוקהויז־עפרון. בשנת 1886, כשהתחיל קאנטור להוציא את העתון העברי היומי הראשון “היום”, הוכרח גם “המליץ” ליהפך לעתון יומי וצדרבוים נזקק שוב לגורדון. ואמנם הכניס גורדון לעתון רוח אחרת ומשך אליו כוחות ספרותיים. “המליץ” ניצח את “היום” והאריך ימים אחריו. בגורדון לא פגע איש מפני כבודו ורק כש“היום” עמד להסגר פורסם בעתון שיר חתום בשם בדוי שפגע בגורדון. לפני כן פרסם גורדון שיר בשם “שורש נשמתי” (מאין לוקח) ובאותו שיר ב“היום” ניתנה התשובה ששורש הנשמה הוא המטבע. השיר נתחבר על ידי פרישמן, שהיה עוזר קבוע ב“היום”. קאנטור לא ידע שפרישמן חיבר שיר כזה. רבים התרעמו על הפגיעה בכבוד המשורר הגדול. לאחר מותו של גורדון נתפרסם שיר שלו שהיה בו משום נקמה. קאנטור פרסם שנים אחדות לפני כן מאמר ברוסית בירחון מיוחד לעניני היהדות וכתב שאחרי יהודה הלוי לא קם משורר עברי כגורדון, וגורדון שחשב את קאנטור אחראי לעלבון שנגרם לו כותב בשירו שאותו איש שגמר עליו את ההלל סופו שהתנפל עליו. אמנם השיר כתוב בלשון סתומה ויתכן שכתב את השיר לעצמו ולא היה מדפיס אותו, אבל אחרי מותו פורסם.

כאמור לא היה גורדון חובב ציון אף על פי שעבד בבטאונם של חובבי ציון “המליץ”. גורדון פחד שבארץ ישראל תשתלט הקנאות הדתית. הוא כתב במאמר, שהרשה להדפיס רק אחרי מותו, שהוא רואה בחלומו שיתכן כי תקום מדינה יהודית ויהיה שר שירצה להנהיג את ה“שולחן ערוך”. המאמר נכתב תשע שנים לפני שקם הרצל, ורק מועטים חלמו על מדינה יהודית.

כשבאתי לפטרבורג היה שם אחד מוילנה ושמו מושביצקי שבא לשאת ולתת עם בנו של גורדון על רכישת זכות פרסום שירי גורדון. הוא שילם לבן ארבעת אלפים רובל. היה זה בימים ההם סכום גדול. הבן מסר למושביצקי את כל כתבי היד שהיו בידו, לרבות הארכיון שהיו בו קרוב לאלפיים מכתבים. נשאתי ונתתי עם עסקנים בפטרבורג על רכישת הארכיון מידי מושביצקי אבל לא נמצאו קופצים. נודע לי שבנו של גורדון היה מומר. אחרי מות גורדון התנצר גם אחיו שעבד בסנאט, כדי להשיג דרגה.

 

פרק שמונה עשר: צדרבוים ו“המליץ”    🔗

על צדרבוים שמעתי הרבה בפטרבורג. היו אחדים שדיברו עליו רעות, אולם מפי אנשים שהכירו אותו היטב שמעתי עובדות המוכיחות שהוא היה אחד האישים המענינים ביותר למרות חסרונותיו.

בסוף שנות השמונים הצליח צדרבוים לקבל מן הממשלה הרוסית רשיון למגבית למען ארץ ישראל, זאת אומרת לקיים חברת “חובבי ציון”, ואלמלא זאת, מי יודע אם היתה קמה לאחר־זמן התנועה הציונית הגדולה ברוסיה. בימים ההם, ימי הריאקציה ברוסיה, לא האמין איש שאפשר לקבל רשיון לאסוף כספים להתישבות יהודי רוסיה בארץ ישראל. היו קיימות יותר מ־200 אגודות סתרים שאספו כסף למען ארץ ישראל וצדרבוים קיבל על עצמו את התפקיד להשיג רשיון לפעולה גלויה. היו לו קשיים עם פקידים גבוהים אחדים. כשהגיש בקשה ראשונה לרשיון נתקל בסירוב. הלך אל מיניסטר ההשכלה דליאנוב והפציר בו שידבר על הענין עם מיניסטר הפנים. סגן מיניסטר הפנים היה אותה שעה פלהווה ובו היה תלוי הרבה. השיג צדרבוים המלצה גם אליו. הוא פנה אל המיניסטר לשעבר איגנאטייב ואף הוא הבטיח לו לסייע. הוא הלך לכל העסקנים היהודים, בתוכם לבארון גינצבורג ולפוליאקוב, שיחתמו על בקשה למתן רשיון לחברה והם סירבו. אפילו ד“ר ליאון פינסקר ומשה לייב לילינבלום באודיסה, ראשי המדברים בתנועת חובבי ציון, לא תמכו בבקשה מפני שלא האמינו בהצלחתה. צדרבוים כבר היה בן 70, בכל זאת לא נח ולא שקט ודפק על דלתות כל המיניסטריונים. וכעבור שנה של שתדלנות השיג סוף סוף את הרשיון. כנראה סייע בידו סגן המיניסטר פלהווה, הוא שלאחר 13 שנים ביקר אצלו ד”ר הרצל. לפלהווה היתה שאיפה אחת: להפחית את מספר היהודים ברוסיה, ולפיכך נתן לצדרבוים את הרשיון. הוא חשב שחברת “חובבי ציון” תשפיע על כך שהיהודים יעזבו את רוסיה. כך גרם צדרבוים לתנועה חוקית גדולה למען עליה לארץ ישראל וכשהופיע הרצל בתכניתו המדינית כבר מצא ברוסיה קהל גדול המאמין ברעיון הציוני.

תולדותיו של צדרבוים מענינות מאד. מוצאו מפולין מן העיר זאמושץ, עיר מפורסמת בדברי ימי ההשכלה. דור לפני הולדתו של צדרבוים חי בזאמושץ אחד מגדולי הלמדנים, שהיה גם מתמטיקן וחוקר הטבע, ישראל זאמושץ. הוא יצא לברלין והיה שם חבירו של משה מנדלסזון. צדרבוים לא למד בנעוריו בישיבה אלא למד חייטות, משום שהמשכילים שאפו ללמוד מלאכה. כשגדל יצא לאודיסה ופתח בשותפות עם איש אחר חנות לממכר בגדים מוכנים והוא בעצמו השגיח על העבודה. אולם אדיר חפצו היה להפיץ השכלה והוא היה הראשון שהוציא בראשית שנות הששים שבועון עברי ברוסיה בשם “המליץ”, ולאחר זמן מה גם שבועון ראשון בעולם באידיש בשם “קול מבשר”.

הרעיון להוציא עתון באידיש נבע מאת הצאר הרוסי אלכסנדר השני. אחרי מלחמת קרים, בשנות החמישים למאה התשע עשרה, הגיש סופר יהודי רוסי יוסף רבינוביץ בקשה לרשיון להוציא עתון ברוסית מוקדש ליהודים בשם “ראזסוויט” (השחר). לפי הנוהל צריך היה להגיש בקשה למיניסטר ההשכלה וזה היה פונה לצאר. כך עשה המיניסטר בבקשתו של רבינוביץ, והצאר רשם צו: “מוטב עתון ליהודים באידיש, שפת דיבורם”. אולם רבינוביץ לא רצה להוציא עתון באידיש אלא דוקא ברוסית וסוף סוף קיבל רשיון להוציא שבועון רוסי באודיסה. מפקח האזור הדרומי בעניני השכלה פרופיסור פירוגוב, שהיה אוהב ישראל, חיפש אדם שיקבל על עצמו להוציא עתון ליהודים באידיש והדבר נמסר לצדרבוים שהיה ידוע בחוגי הפקידות הרוסית הגבוהה.

נוסף לכך קרה מקרה זה. פעם התרחץ צדרבוים בים של אודיסה ותוך כדי שחיה שמע אשה צועקת ברוסית “הצילו”. הוא הצליח לתפוס אותה בשערותיה ולגרור אותה לחוף, וכך הציל את חייה. הוא הביא אותה לאָהלה והיא ביקשה אותו לחכות עד שתתלבש ואחרי כן לקחה אותו במרכבתה לביתה. בעלה היה אחד מגדולי הפקידים. מאז היו לו קשרים להשיג כל חפצו בחוגים הגבוהים. גם פירוגוב ידע עליו והציע לו להוציא בצד עתונו העברי “המליץ” גם עתון באידיש והוא “קול מבשר”.

בעברית כבר היה קיים שבועון “המגיד”, שיצא אמנם לא ברוסיה אלא בעיירה הגרמנית ליק על גבול רוסיה ונועד ליהודי רוסיה. עתון זה התחיל לצאת מיד אחרי מלחמת קרים, אולם תפקידו לא היה להפיץ השכלה בין היהודים ולשנות את אורח החיים. שני התפקידים הללו נטל על עצמו “המליץ”. ועתון באידיש היה בכלל חידוש. בעתון זה השתתף גם הסופר שנתפרסם אחרי כן בשם מנדלי מוכר ספרים, הוא ש. י. אברמוביץ.

את השם מנדלי נתן לו צדרבוים. אברמוביץ חתם את סיפוריו בכתב יד בשם “סנדרל מוכר סופרים”. ומכיוון ששמו של צדרבוים היה אלכסנדר, הוא סנדר, חשש שיחשבו כי הוא הכותב ושינה את השם למנדלי, וכך נשאר השם להבא.

צדרבוים הוציא את העתונים באודיסה שנים אחדות עד שהורע מצבם והוכרח להפסיקם. הוא החליט להעביר אותם לפטרבורג. לשם כך נסע מעיר לעיר לאסוף מנויים. העסקנים המקומיים קיבלו אותו בסבר פנים יפות וערכו לו מסיבות, אבל לא יכלו לשאת את דברי ההתרברבות שלו על קשריו עם הפקידים הגבוהים ועל שתדלנותו לטובת היהודים. בכל זאת הצליח להעביר את העתון לפטרבורג והוא נתפרסם גם שם כשתדלן. הוא לא סירב לשום איש שפנה אליו בבקשה להשתדל למענו.

הרבה סיפר לי על צדרבוים המעמד של “המליץ” קנורינג. בנו של צדרבוים גר קודם לכן בקונסטנטינופול, ועבד במשרדו של השגריר הרוסי איגנאטייב. אשתו של צדרבוים הצעיר היתה יפהפיה והשגריר התידד אתה וריננו אחריהם. על כל פנים קירב השגריר את פקידו צדרבוים. כשחזר לפטרבורג ונתמנה למיניסטר הפנים היה צדרבוים הזקן, בהמלצת בנו, מבקר אצל המיניסטר ומשתדל בענינים יהודיים. צדרבוים ידע, כי מצבו הכלכלי של המיניסטר הוא בכל רע. הוא היה חייב יותר ממיליון רובל. אחרי הפרעות הציע המיניסטר לצדרבוים שידבר עם העסקנים היהודים שיתנו לו סכום של מיליון וחצי או שני מיליון רובל והוא מצדו ישפיע על הקיסר אלכסנדר השלישי לא רק להפסיק את הפרעות אלא גם לבטל את הגזירות על היהודים. צדרבוים אף רמז על ההצעה בעתונו, אך כפי שאספר להלן, לא יצא הדבר לפועל.

לצדרבוים היו באים יהודים רבים להשתדל בענינים שונים. היו באים גם סטודנטים שרצו להתקבל לאוניברסיטה וצדרבוים היה פונה לטובתם למיניסטר ההשכלה דליאנוב. פעם בא אל המיניסטר לבקשו שיקבל לאוניברסיטה שני סטודנטים יהודים למעלה מן הקצבה. ענה לו המיניסטר שיותר מאחד לא יוכל לקבל. והוא ביקש מאת צדרבוים לומר לו את מי הוא מעדיף. ענה צדרבוים שאיננו יכול לבחור: “ידי תכאב אם תחתוך איזו אצבע שהיא, כל האצבעות שוות”. כשמוע הדברים האלה קיבל המיניסטר את שני הסטודנטים. צדרבוים לא קיבל משום איש כסף דמי שתדלנותו. כשבא אליו פעם יהודי עשיר מאודיסה והציע לו 500 רובל דמי השתדלות, גירש אותו מעליו.

צדרבוים העריך מאד סופרים עבריים. למשורר יהודה ליב גורדון שילם משכורת ביד רחבה. הוא עצמו חי בדחקות אבל היה לו בית פתוח, גורדון היה לעתים קרובות מעליב אותו ושם אותו ללעג ולקלס, אבל העתון “המליץ” היה יקר בעיני צדרבוים מכל דבר אחר והיה מוכן לסבול את הכל בשביל העתון. אפילו כשכתב גורדון עליו ב“הצפירה” והעליב אותו מאד, היה מוכן לסלוח לו ולמסור לו שוב את העריכה לאחר שד"ר קאנטור, שערך את העתון אחרי שהלך גורדון, נתמנה לרב מטעם בליבוי.

לפני מותו חיפש צדרבוים איש שיוכל לקבל לידיו את העתון. הוא רצה מאד שיקבל אותו ד“ר י. ל. קצנלסון. היה עולה אליו לקומה הרביעית ומתחנן לפניו: “הצילה אותי, אינני יכול למות בלי לדעת מה יהיה סופו של העתון”. אבל ד”ר קצנלסון ידע שאם יהיה עורך יצטרך לעזוב את הרפואה המפרנסת אותו בכבוד, ואף על פי שרצה להיות עורך לא יכול היה לעשות זאת בשל משפחתו.

 

פרק תשעה עשר: בית גינצבורג    🔗

בעיירתי שמעתי על הבארון גינצבורג ועל פוליאקוב עוד לפני שידעתי קרוא. סיפרו עליהם שהם מיליונרים גדולים ושרים מבקרים בבתיהם. כשקבלתי בעיירתי מכתב מאת הבארון דוד גינצבורג היתה כל העיירה כמרקחה. “מילתא זוטרתא” – בארון גינצבורג כותב מכתב לבחור בעיירה. לימים כשבאתי לפטרבורג ונתקרבתי למלומד הצעיר בארון דוד גינצבורג, התענינתי מאד בתולדות המשפחה והשפעתה הרבה על יהדות רוסיה.

בביתו של הבארון דוד גינצבורג היה ארכיון שירש מאביו ובו היה חומר רב על היהדות הרוסית. אחרי מלחמת קרים, כשעלה על כסא המלכות ברוסיה אלכסנדר השני, נעשו שינויים ליברליים במדינה וניגשו גם לפתרון שאלת היהודים. אותה שעה היו ברוסיה מיניסטרים ליברליים. בועדה לשאלת היהודים הציע הגראף סטרוגאנוב, שתפס מקום חשוב בשלטון, לבטל לגמרי את תחום המושב ליהודים ולתת ליהודים רשות לגור בכל רחבי רוסיה, לרבות ערי הבירה פטרבורג ומוסקבה. מיניסטר הפנים לאנסקי הגיש תזכיר לקיסר, שיש לתת ליהודים את כל הזכויות האזרחיות, אלא שהקיסר לא הסכים לכך. בימים ההם כבר היו משכילים ועסקנים יהודים, שהיתה להם דריסת רגל במשרדים העליונים. היתה דעת קהל רוסית, והקיסר היה לעתים קרובות משנה את דעתו בלחץ החברה. אולם כפי שסיפרו לא השתדל יוזל גינצבורג הזקן כל כך שיהודים יוכלו לבוא לפטרבורג. חששו שיתלקטו יותר מדי יהודים מן העיירות ובתוכם יסודות שלא יגדילו את כבוד ישראל. ביחוד פחדו מפני יהודים ללא מקצוע. לפיכך השתדלו מצד היהודים רק למען בעלי השכלה גבוהה, סוחרים גדולים ובעלי מלאכה. בשנות השבעים כבר באה הריאקציה ושוב אי אפשר היה לדבר על ביטול תחום־המושב.

את התואר בארון כבר קיבל גינצבורג הזקן. הוא היה ראש מיסדי חברת מפיצי השכלה בשנת 1863. בשנת 1874 העניק הנסיך הגדול של הסן, אחי הקיסרית מריה אלכסנדרובה, ליוזל גינצבורג את התואר בארון. הצאר הרוסי אישר את התואר והוא נרשם בספר אצילי רוסיה וכך קיבל את כל הזכויות והתואר עבר למשפחתו לדורות. בנו הוראצי קיבל השכלה מעולה, למד לשונות וידע גם היטב עברית. הוא גר שנים רבות בפריז ושם היתה לו ספריה גדולה. אצלו שימש כספרן אחד מגדולי חכמי ישראל במאה ה־19, שניאור זקש, והוא רכש לספריה כתבי יד קדומים עוד מלפני תקופת הרמב"ם. ספריה זאת הועברה אחר כך לפטרבורג והיתה גרעין הספריה הגדולה של הבארון דוד גינצבורג המלומד.

בארון גינצבורג הראשון יסד בנק בפטרבורג וסניף בפריז. את הנהלת הבנק מסר לבנו הוראצי. הוראצי עסק גם בעניני הציבור. הוא היה נדבן גדול. הוא יסד בית ספר למלאכה על שם יורש העצר הרוסי, כן יסד בית חולים בפטרבורג, מכון ארכיאולוגי ועוד. הממשלה הרוסית העניקה לו את התואר יועץ סתרים בפועל. ביתו היה פתוח למשכילים הרוסים. הסופר הרוסי המפורסם טורגנייב היה יוצא ונכנס בביתו גם בפריז וגם בפטרבורג, ואתו כמה סופרים רוסיים אחרים.

בשנים האחרונות לחיי הקיסר אלכסנדר השני. טיפל הבארון גם בענינים יהודיים. הוא השתדל להקים בפטרבורג בית כנסת מפואר, אבל לא קיבל רשיון מפני שהקיסר מצא, שאסור להרשות ליהודים לבנות בעיר הבירה בית כנסת מפואר. דוקא אלכסנדר השלישי נתן רשיון לבית הכנסת.

בשנים האחרונות של אלכסנדר השני כבר הורגש מצד החברה הרוסית יחס רע ליהודים. אמנם יהודים ציפו, שהמיניסטר החדש הליברלי לוריס־מליקוב יתן ליהודים זכויות שוות, אבל האנטישמיים הרגישו שהרוח נושבת בכיוון הריאקציה. בימים ההם היתה עלילת הדם בקוטאיס (קוקז) והיה צורך באמצעים מרובים כדי לשלוח עורכי־דין לבית המשפט. ביניהם נתפרסם עורך הדין הרוסי אלכסנדרוב. הבארון גינצבורג השתדל שהמלומד המומר חבולסון יכתוב ספר שני נגד עלילת הדם להפיצו בין ההמונים הרוסיים.

כשנרצח אלכסנדר השני הצטערו היהודים מאד אף על פי שהיה שונא ישראל. הבארון גינצבורג ידע שהוא הפריע להקל את מצב היהודים לפי הצעות המיניסטרים, וגם אסר על היהודים לרכוש קרקע בכמה פלכים. בכל זאת הזמין הבארון גינצבורג אצל הפסל היהודי אנטוקולסקי אנדרטה של אלכסנדר השני בשיעור קומה טבעי על־מנת להעמיד אותה בבית הכנסת החדש שעמד להבנות בפטרבורג. אחר כך הוברר שהאנדרטה גדולה מדי בשביל המקום והיא נמסרה לאקדמיה לאמנות. הקהילה היהודית בפטרבורג ובארון גינצבורג בראשה, שידעו שהצאר היה שונא ישראל, רשמה בעברית על קברו את הפסוק “רוח אפנו משיח ה' נלכד בשחיתותם” (איכה ד' כ') וראשי התיבות של הפסוק הם רומאנוב. הדבר נעשה לפי יזמת המשורר יהודה ליב גורדון.

הבארון גינזבורג היה נוהג לתת הלוואות גדולות שלא על מנת להחזיר לפקידים רוסיים גבוהים ולסופרים רוסיים. גם טורגנייב היה מקבל הלוואות כאלה ובכל זאת לא רצה לחתום על מחאה נגד הפרעות ברוסיה.

אחרי הפרעות היה צורך נמרץ בפעילות יהודית והיהודים תלו תקוות בעסקנים גינצבורג ופוליאקוב. כפי שמסופר בפרק הקודם הציע צדרבוים, שהיה קרוב לאיגנאטייב, שגינצבורג ופוליאקוב ישיגו סכום גדול לשחד את איגנאטייב. כשבאו הבארון גינצבורג ופוליאקוב לאיגנאטייב לדבר על המצב אמר להם איגנאטייב: “מה פירוש השמועות המשונות שהיהודים מאספים למעני מיליון וחצי רובל?” מיד ענה הבארון גינצבורג: “שקר הדבר, איש לא חשב על כך”. כשיצאו שניהם מעל פני המיניסטר אמר פוליאקוב לגינצבורג: “כוונת שאלתו היתה לתת לו את הסכום, ולדעתי צריך לתת לו. המצב הוא כזה שאין עצה אחרת”. על כך אמר גינצבורג: “לא אתן יד לדבר”. בערי השדה פשטה השמועה שאיגנאטייב דורש כסף ויהודים התחילו לערוך מגביות אבל מכיוון שהבארון גינצבורג התנגד לא יצא הדבר לפועל. סופו של איגנאטייב שפשט את הרגל אבל היהודים לא נושעו. היהודים לא היו מרוצים מעמדתו של גינצבורג. התוצאה היתה שאיגנאטייב לא זה בלבד שלא הפסיק את הפרעות אלא גזר גזרות חדשות הידועות כחוקים “הארעיים” של 3 במאי שנת 1822 שאסור ליהודים לגור בכפרים ואסור אפילו להחכיר להם קרקע בתחום המושב, אפילו לאלה שיש להם זכות ישיבה בכל רוסיה.

גינצבורג השתדל הרבה לפני המיניסטרים שלאחר איגנאטייב, אבל הרבה לא יכול היה להשיג. כל אלה שאכלו ושתו ולקחו הלוואות אצל הבארון עשו בשביל היהודים רק קטנות. בינתיים הורע גם מצבו החמרי של גינצבורג והבנק שלו פשט את הרגל. אמנם פרע את כל החובות, ואפילו ברבית, אבל הדבר נמשך ימים רבים. במשך הזמן הוטב מצבו שוב. היו לו הרבה מניות של מכרות הזהב בסיביריה. המניות היו עוברות לסוחר בבורסה. היה זמן שהן עלו בהרבה. בימים ההם היה נותן סכומים גם למטרות ספרותיות. פעם אחת בא אליו המו“ל של הירחון היהודי־הרוסי “ווסחוד” ואמר לו שהפסיד הרבה כסף וכששאל אותו הבארון כמה, אמר ארבעת אלפים רובל. ניגש הבארון אל הקופה ונתן לו מיד את כל הסכום. וכן, כשעמד ד”ר קנטור להוציא את העתון העברי היומי הראשון “היום” נתן לו גינזבורג מיד אלף רובל. פעם אחת סיפר לו ידידו ד"ר קצנלסון, שאני התחלתי לכתוב ספר על התלמוד והשולחן ערוך על מנת לתרגם את הספר אחרי כן לרוסית, כדי שתדע החברה הרוסית את האמת על היהדות. גינצבורג רצה לתת סכום מסויים למטרה זו, אבל בינתיים שוב ירדו המניות וקצנלסון לא רצה לקחת ממנו את הכסף. את הספר כתבתי, אבל התרגום שנעשה בידי אחר לא היה מוצלח והענין לא יצא לפועל. על כל פנים גילה גינצבורג בענין זה רצון טוב.

בחוגים היהודים בפטרבורג היו מספרים סיפורים רבים על הבארון גינצבורג, ביחוד על תפארת ביתו והכשרות של השולחן למהדרין. על שולחנו היו אוכלים רבי המלוכה, בתוכם מיניסטרים. היה יוצא ונכנס אצלו אחד גראף שובאלוב, שהיה נוהג לאכול לקינוח סעודה גבינה. מכיוון שמטבחו של הבארון גינצבורג היה כשר, היו העוזרות מסלקות אחרי הסעודה את כל כלי הבשר ומעמידות כלי חלב.

הבארון גינצבורג נתאלמן בגיל 46. היו לו שמונה בנים ושלוש בנות. היו מספרים שהוא מיודד עם בתו של אחד מגדולי הליברלים הרוסים, סטאסולביץ, עורך הירחון המפורסם “ווסטניק ייברופי”.

 

פרק עשרים: בית פוליאקוב    🔗

מילדותי שמעתי את שני השמות גינצבורג ופוליאקוב כרוכים יחדיו, כשני המיליונרים הגדולים בין היהודים ברוסיה. כשבאתי לפטרבורג מילאה משפחת הבארון גינצבורג תפקיד רב, ואילו על פוליאקוב כמעט שלא דיברו. ראש המשפחה שמואל כבר לא היה בחיים ובנו דניאל, שירש מאביו עושר רב, לא הופיע בשמי החברה היהודית. אביו מת בן 52 ודניאל היה צעיר וכשקיבל את הירושה בילה את זמנו רק בתענוגות ולא התעניין בבעיות החברה. הוא נשא אשה יפה וחי בחו“ל בערי מרגוע. מפי ד”ר קצנלסון שמעתי על פעולת אביו והוא יעץ לי לפנות בענין זה לפרופ' באקסט שהיה קרוב לפוליאקוב והוא גם יו"ר הקרן לתמיכת בעלי מלאכה וחקלאים יהודים מיסודו של פוליאקוב. רציתי גם לשמוע דעות על פוליאקוב מפי יריביו ושוחחתי עם רבים.

בעצם היה פוליאקוב המיליונר היהודי הגדול ביותר ברוסיה. היה הבדל גדול בין גינצבורג ובין פוליאקוב. גינצבורג היה בעל השכלה וידע לשונות רבות וגם יהדות, ואילו פוליאקוב לא למד הרבה בנעוריו. הוא נולד בעיירה דוברובנה פלך מוהילב, שהיתה ידועה בבית חרושת של טליתות. אבל הוא היה בעל כשרונות והצטיין בסלילת מסילות ברזל ברוסיה. כשנתעשר נתיידד עם פקידים רוסיים גבוהים והיו מקבלים ממנו כספים רבים ועל ידי כך עלה לגדולה. לא היה קל לשחד פקידים גבוהים, אבל הוא הצליח בזה. לא היה מרוצה משיטתו של הבארון גינצבורג שלא לתת שוחד, ורק לתת הלוואות.

פרופ' באקסט סיפר לי מעשה ברב שבא לפטרבורג להשתדל לטובת היהודים בכפרים. אחרי הגזרה של איגנאטייב על יהודי הכפרים רחפה גזירת גירוש על כמה משפחות. גינצבורג לא התעניין במקרים בודדים. אילו היה פונה אל מיניסטר הפנים היה המיניסטר חוקר ושר הפלך היה עונה שהכל נעשה לפי החוק. לפיכך פנה הרב לפוליאקוב. כעבור שבוע נודע לפוליאקוב מי הוא חותנו של שר הפלך – סנאטור זקן. שלח לו מתנה הגונה וכך גרם שהיהודים לא גורשו מן הכפרים. אולם הוא ביקש שלא יוודע דבר השתדלותו, כאילו התבייש במתן שוחד למען היהודים. הוא היה ביישן גם בענינים אחרים: היה דתי והיה מתפלל כל יום בטלית ותפילין, אבל בחשאי. פעם נסע לברלין ביחד עם פרופיסור באקסט והם גרו בשני חדרים סמוכים. בשש בבוקר שמע באקסט מישהו מתפלל בהתלהבות. נכנס לחדר הסמוך וראה את פוליאקוב מתפלל בטלית ותפילין. היה לו גם מטבח כשר אבל לא רצה שידעו זאת. ההיפך היה הבארון גינצבורג, שהיו סועדים על שולחנו שרי פלך ורבי המלוכה וידעו שמטבחו כשר.

גינצבורג ופוליאקוב לא אהבו זה את זה. פוליאקוב יסד כאמור קרן לתמיכת בעלי מלאכה. הוא היה מחותנו של הבארון הירש, שרצה גם הוא לתת כספים למען יהודי רוסיה. ואמנם היה צורך רב בקרן. בכל תחום המושב היו בעלי המלאכה היהודים חיים חיים קשים מחמת ההתחרות. מחוץ לתחום הרוויחו יפה ומטרת הקרן היתה להעביר את בעלי המלאכה היהודים אל מחוץ לתחום, שכידוע היתה להם שם זכות ישיבה. לשם כך היה צורך בכספים רבים והקרן לא הספיקה. חסר היה גם כסף לרכישת מכונות לבעלי המלאכה בעיירות. אחרי מות הבארון הירש נקבעו לפי צוואתו סכומים גדולים למען יהודי רוסיה.

בשנת 1882, כששלח פוליאקוב תזכיר למיניסטר הפנים איגנאטייב, עשה הדבר רושם רב על האוכלוסיה היהודית במדינה. פוליאקוב לא התייעץ עם שום איש בנוגע לתזכיר. הוא התמרמר על הבארון גינצבורג שאינו מתיעץ אתו בדברים שונים ושלח את התזכיר על אחריותו. בתזכיר נאמרו דברי תשבחות לממשלה הרוסית ואפילו לצורר איגנאטייב. בתזכיר הותוותה תכנית ברורה, כי 3–4 מיליון היהודים ברוסיה יתבוללו בין הרוסים ויהיו אזרחים מועילים. הוצע להלחם במלמדים ובחדר של היהודים, ולמסור את 300 אלף ילדי ישראל לבתי ספר מיוחדים, ששם ילמדו גם מלאכה. הלימודים היהודים גם הם יהיו ברוסית. פוליאקוב כתב בתזכיר שהוא יודע כי פתיחת בתי ספר רבים ללמוד מלאכה עולה בכסף רב אבל הסכומים יימצאו אם הממשלה תתמוך בדבר. הוא קיווה שמחותנו הבארון הירש ינדב סכומים גדולים לצורך זה. את זאת לא כתב בתזכיר אבל הקהל היהודי הבין. בתזכיר דובר גם על רבנים. פוליאקוב הציע להקים ליד בית המדרש הממשלתי למורים יהודים בוילנה מחלקה ללימודי דת כדי להכשיר רבנים.

העתון העברי “המליץ” קיבל העתק התזכיר ופרסם אותו. ההצעה לאסור את החדרים פגעה מאוד בכל היהדות הדתית. במשך שנים השתדלו עסקנים יהודים להשיג עמדה חוקית לחדר ופתאום בא פוליאקוב ומציע בתי ספר ליהודים ברוסית. גם כל סגנון ההתרפסות לאיגנאטייב ומגמת ההתבוללות לא היו לפי רוח הזמן אחרי הפרעות, כשהיהודים היו מרוגזים מאד. רק חבורות קטנות נטו לתכניתו של פוליאקוב. פוליאקוב פתח בינתיים על חשבונו בית ספר למלאכה בדווינסק. אילו מצא הד להצעתו בין היהודים היה פותח עוד בתי ספר כאלה, אבל האוכלוסיה היהודית ברוסיה אמרה לו: “לא מעוקצך ולא מדובשך”.

פוליאקוב הוכתר בתואר הרשמי “יועץ סתרים”, תואר יותר גבוה מתוארו של הבארון גינצבורג “יועץ המדינה בפועל”. פוליאקוב קיבל את התואר בשכר הרחבת מסילת הברזל ברוסיה. הוא קיבל גם זכיון לתחבורת קרונות סוסים על פסים בכל רוסיה, ובזה הרוויח הרבה כסף. רשמית היתה זאת חברת מניות, אבל רוב המניות היו שלו. הוא מסר מניות אחדות גם למוסדות יהודים ולעסקנים יהודים מידידיו. גם לפרופ' באקסט היו כמה מניות וכל זמן שלא קמה החשמלית נחשב לעשיר גדול. פוליאקוב מת עוד לפני שהונהגה החשמלית. הוא מת מיתה חטופה. סיפרו שהתרגש מאד למותו של אברהם וורשבסקי ידידו. וורשבסקי נמצא במצב חמרי רע לאחר שהפסיד הון רב וביקש מפוליאקוב הלוואה. פוליאקוב סרב לו וכשמת וורשבסקי השפיע הדבר לרעה על פוליאקוב.

מותו של פוליאקוב עורר בכמה חוגים צער רב מפני שקיוו שיוסיף לתת סכומים גדולים לטובת בעלי המלאכה. להלוויתו בא גם הגאון ר' יצחק אלחנן, הרב דקובנא. הוא התעלם מכך ששבע שנים לפני כן הציע פוליאקוב לממשלה לבטל את החדר היהודי וליסד בית מדרש ממשלתי לרבנים, דבר שר' יצחק אלחנן נלחם נגדו מאד. ר' יצחק אלחנן כאילו מחל לפוליאקוב את התבוללותו וקרא לו בהספדו שר וגדול בישראל. הוא התחיל את הספדו בפסוק מספר שמואל: “ושמואל מת”. הוא סיפר שפנה כמה וכמה פעמים לפוליאקוב בענינים הנוגעים לכלל ישראל והוא עשה תמיד מה שביקש. כנראה היו אלה השתדלויות בענינים קטנים שגינצבורג לא רצה לטפל בהם, ובענינים כאלה היה ר' יצחק אלחנן פונה לפוליאקוב. מספרים שר' יצחק אלחנן בכה ליד הקבר בדמעות שליש.

ידוע גם שפוליאקוב השיג שהממשלה תנהיג הוראת דת ישראל גם בגימנסיות היהודיות. היהדות הדתית ברוסיה לא היתה דעתה נוחה מזה, אבל ההמונים ראו בזה הישג.

לפוליאקוב היו שני אחים, שתפסו אף הם מקום בחיי רוסיה. אחד בטאגאנרוג והשני במוסקבה, הוא אלעזר פוליאקוב שהיתה לו אשה בת משפחה רבנית ולפיכך היה הבית אדוק.

 

פרק עשרים ואחד: בוקי בן יגלי    🔗

בשנים הראשונות להיותי בפטרבורג אהבתי מאד את העיר למרות האקלים הקשה שלה. זו היתה העיר השלישית שגרתי בה, אחר עיירת מולדתי ווילנה. בעיירתי היו בסך הכל שני רחובות וגרו בה 120 משפחות יהודיות. רחוב אחד נקרא רחוב הפרות והרחוב השני רחוב העזים. רחוב הפרות היה העשיר, בו גרו בעלי פרות ורחוב העזים היה הרחוב העני, שגריו היו בעלי עזים בלבד. וילנה כבר היתה עיר גדולה וחשבוה לעיר יהודית, הלא היא ירושלים דליטא; לעומת זאת היתה פטרבורג עיר שכולה רוסית. האוכלוסיה היהודית בפטרבורג לא הגיעה אפילו למחצית מספר יהודי וילנה וגם היתה מפוזרת בחלקי העיר השונים וברחוב לא היה סימן ליהדות. אבל היהודים כאן היו אחרים. לא הורגשה כאן הדלות של המוני היהודים בוילנה. הסמטאות המלוכלכות בוילנה היו עושות עלי רושם קשה. גם למשכילי וילנה וסופריה לא נתקשרתי, ואילו בפטרבורג נתידדתי עם סופריה ומשכיליה ועסקניה. הרגשתי עצמי בפטרבורג כאיש אחר. מצאתי שם משפחות שהייתי יוצא ונכנס אצלן כבן בית. יהודי פטרבורג הצטיינו כמו הרוסים בהכנסת אורחים בעין יפה. דווקא משום שהיהודים לא הרגישו עצמם בפטרבורג כמו בבית היו מרוצים כשהיה בא אליהם אדם שאפשר לדבר אתו כדבר איש אל רעהו.

כמעט בכל יום הייתי נכנס לביתו של ד“ר י. ל. קצנלסון. הוא היה קשיש ממני בשלושים שנה ויכול היה להיות אבי ולעתים התייחס אלי באמת כאב לבנו. היה נותן לי עצות וגם נמלך אתי בעניני ספרות ותלמוד. גם בבית אבי, כשהיה אבא לומד עד אחרי חצות, היה מבקש אותי כשגדלתי שאשב לידו עד שעה מאוחרת לשם שיחה. וכשביקש אותי ד”ר קצנלסון שאבוא אליו אחרי חצות הלילה לשוחח אתו בענין התלמוד נזכרתי בשנות בחרותי. אבל כאן היה צד אחר בדבר. מעשה שהיה כך היה.

קצנלסון גמר חוק למודיו כרופא, באקדמיה הצבאית בפטרבורג ושימש כרופא בצבא הרוסי בימי מלחמת רוסיה וטורקיה (1877). לאחר המלחמה רצה לקבל משרת רופא באחד מבתי החולים הגדולים בפטרבורג אבל לשם כך זקוק היה לתואר אזרחי ד"ר לרפואה. לקבלת התואר היה צריך לכתוב דיסרטציה על נושא רפואי, והוא בחר בנושא “אנטומיה לפי התלמוד”. הוא זכר קצת תלמוד מנעוריו וחזר לתלמודו, והדיסרטציה שלו הצליחה. הוא קיבל את התואר ונתמנה לרופא בבית חולים גדול. אחרי כן התעניין בכל שאלות התלמוד למטרה מדעית והיה מתיעץ אתי בענינים אלה. עד שתים־עשרה בלילה היה עסוק בעבודה רפואית. חוליו היו רק יהודים והאוכלוסיה היהודית היתה פזורה כאמור בחלקי העיר השונים והוא היה חוזר הביתה בחצות־הלילה ועוסק עד שתים בתלמוד. לעתים קרובות הייתי שוהה אצלו כל אותן השעות. יש שהייתי מלווה אותו ביום במסעיו לחולים ומשוחח אתו בדרך. כשהיה נכנס לחולה הייתי מחכה בחוץ בכרכרה. במזג אויר טוב הייתי מטייל ומכיר על ידי כך את כל העיר הגדולה.

קצנלסון היה מדבר אתי על הצורך להקים בית מדרש גבוה למדעי היהדות ברוסיה. לקצנלסון היו שני ידידים שהסכימו לו בשאלה זאת והם נלחמו נגד הבארון הוראצי גינצבורג שהתנגד לכך שועד “מפיצי השכלה” יקבל על עצמו את היזמה לבקש מאת הממשלה רשיון למוסד כזה. הידידים היו פרופ' באקסט הנזכר למעלה ויועץ הסתרים יעקב הלפרין. קצנלסון יעץ לי להכיר אותם. הוא צלצל אליהם וביקש מהם לקבל אותי.

ביקורי הראשון היה אצל פרופ' נוח באקסט, ברוסית ניקולאי באקסט. הוא היה רווק. לאחר שגמר את בית המדרש הממשלתי לרבנים בז’יטומיר נבחן בלאטינית וביוונית ונכנס לאוניברסיטה בפטרבורג. אחרי כן התמחה בפיסיאולוגיה, כתב חיבור במקצוע זה ונתמנה לפרופ' באקדמיה הרפואית הצבאית במחלקה לנשים. דוקא באקדמיה זאת היתה מחלקה מיוחדת לסטודנטיות, לפני מתן זכויות לנשים ללמוד באוניברסיטאות. הרופאות הרוסיות הראשונות יצאו מאותה אקדמיה. באקדמיה היה עוד פרופסור יהודי ושמו ציון, שאחר כך התנצר וחי בפריז. מבאקסט ניטלה משרת פרופיסור לאחר שנסגרה המחלקה לנשים באקדמיה. הוא נתמנה לחבר ועד התרבות ליד מיניסטריון ההשכלה. היו לו ידידים רבים בין המלומדים ברוסיה. הוא התענין מאד בשאלת ההשכלה ליהודים והיה פעיל בועד “מפיצי השכלה”. השתתף גם בועידות העסקנים היהודים והרבנים שהיו מתכנסות בפטרבורג אחרי פרעות שנת 1882.

הוא סיפר לי רבות על הרבנים ששוחח אתם, ביחוד על שלושת גדולי רבני הדור: ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, ר' יוסי בר סולובייציק מבריסק ור' אליהו חיים מייזל מלודז‘. ר’ יצחק אלחנן נחשב כרב ליברלי ואילו יתר השניים היו קנאים. באקסט היה דוקא משבח את גדולתם של שני הרבנים הקנאים. הוא היה אומר: “אינני אוהב אנשים חנפנים המדברים אחד בפה ואחד בלב. סולובייציק ומייזל אמרו כל מה שבלבם”. את ר' אליהו חיים מלודז' העריך מאד כאדם.

הוא סיפר לי שפעם נתן מכתב המלצה לרופאה רוסית שלמדה באקדמיה וקיבלה משרה ממשלתית בלודז‘. היא זקוקה היתה לפנות לר’ אליהו חיים רב העיר בענין מן הענינים. רופאה זאת כתבה לפרופ' באקסט שהרב הוא אישיות יוצאת מן הכלל. הוא היה מזמין אותה לסדר של פסח והיא נוכחה לדעת שהוא מסור בכל לבו לדלת העם.

באקסט ידע את כל החסרונות של בתי הספר הממשלתיים ליהודים שמנהליהם היו נוצרים. הוא צידד בזכות פתיחת בית מדרש חדש לרבנים שהמורים בו יהיו אנשי דת ושילמדו בו פילוסופיה יהודית, והוא כעס על הפרופיסור חבולסון המתנגד לכך. הוא כתב ב“ווסחוד” (ירחון רוסי ליהודים) בחתימת שם בדוי: “היתה לי אשה שאהבתיה מאד ואנחנו נפרדנו. לא יכולתי לשכוח אותה ותמיד התענינתי בה, אבל מעולם לא העזתי להתערב בחייה הפנימיים”. היה זה רמז לחבולסון המומר המתעניין בעניני היהודים. באקסט היה מדבר על המומרים בזעם. הוא אמר שהרבנים יכולים להתיחס למומר איך שהם רוצים מאחר שאין חשש שהם יושפעו מהם. בחוגים שלהם מיותר להטיף נגד שמד. אולם בין יהודים שגמרו אוניברסיטאות סכנה היא הסובלנות לגבי משומדים. מניעת השמד עולה במאמצים, לפיכך אין לסלוח לאלה המתיחסים למשומדים באדישות.

באקסט היה תלמיד מובהק לרבו בבית המדרש לרבנים בז’יטומיר ר' מרדכי סוכוסטאוור, אחד מגדולי המלומדים היהודים בדורו, יליד גאליציה. הוא היה מתלמידיו של החוקר ר' נחמן קרוכמל. כשנודע בימים ההם בז’יטומיר שחבולסון כתב ספר נגד עלילת הדם שלחו לו כל מורי בית המדרש מכתב תודה. היחיד שלא חתם על המכתב היה סוכוסטאוור שטען ש“אסור להודות לאדם שעזב את היהודים בימים קשים כדי לחיות חיים טובים”.

התווכחתי עם באקסט הרבה על הציונות. הדבר היה אחרי הקונגרס הציוני הראשון כשנורדוי היה מראשי המדברים. באקסט התנגד לספרו של נורדוי “פאראדוכסים” וספרים אחרים שפרסם לפני היותו לציוני. הוא סיפר לי דבר משונה שקשה להאמין בו והוא שהפרוקורור העליון של הסינוד הקדוש בפטרבורג, הצורר הידוע פובידונוסצב, העריך את ספרי נורדוי שפורסמו בגרמנית לפני היות נורדאו לציוני והיה אפילו כותב מכתבים לנורדאו. פעם נפגש עם נורדאו בעיר מרגוע בחו"ל והציע לו לבוא לביקור לפטרבורג. נורדאו אמר לו שכיהודי אזרח בלתי רוסי אסור לו לבוא לרוסיה אפילו לשעח קלה. אמר לו פובידונוסצב: “היה בטוח שתקבל את הרשיון”. ואמנם ביקר נורדאו ברוסיה וכתב על כך בספרו “מן הקרמל ועד אלהמברה”.

 

פרק עשרים ושנים: פולמוס על בית מדרש לרבנים    🔗

בבתי המדרש לרבנים בוילנה ובז’יטומיר בשנות השבעים למאה התשע־עשרה, היו המנהלים לא־יהודים. רבנים אמיתיים לא יכלו לצאת מבתי מדרש כאלה. לימודי חכמת ישראל בבתי המדרש היו בשפל המדרגה. התלמידים היו בעיקר חברי ישיבה ולמדו קצת רוסית ולא יכלו להכנס לגימנסיות מחמת הניב הרוסי הגרוע וכן משום שהיו יותר מדי קשישים לכך.

את תולדות בתי המדרש לרבנים תיאר בפרטות המשפטן והעסקן היהודי באודיסה מנשה מרגלית. לי סיפר הרבה על בית המדרש בז’יטומיר ד"ר י. ל. קצנלסון. כשכבר ידע רוסית והיה מוכן להכנס לכיתה הששית של בית המדרש לרבנים, ביקר אצל המלומד היהודי אליעזר צוייפל וסיפר לו שהיה עד כה בחור ישיבה. אמר לו צוייפל: “אַל תחשוב שתלמד בבית המדרש לרבנים יותר תלמוד, הלואי שלא תשכח מה שלמדת”.

לפיכך השתדלו כל אלה שסיימו את בית המדרש לרבנות והיה בהם ניצוץ של יהדות, לפתוח סוג אחר של בית מדרש לרבנים, שבו יתפסו מקום רב הלימודים היהודיים, תלמוד, “שולחן ערוך” ודברי ימי ישראל. האדוקים פחדו מאוד מפני בית מדרש כזה שעלול היה לגרום לכך שצעירים רבים היודעים היטב תלמוד ומעט רוסית ילמדו בבית המדרש וירצו להיות רבנים שלא ברוח האדוקים. כשפנה הברון הצעיר דוד גינצבורג בראשית שנות השמונים, בבקשת רשיון לפתוח בית־מדרש לרבנים בוילנה, מיד נוסד בקובנה ועד חשאי של האדוקים על מנת להלחם נגד התכנית. בראש הועד עמד יעקב ליפשיץ שנתמך על ידי הרב מקובנה ר' יצחק אלחנן, שהיה מאוד מקובל על הברון הוראצי, אביו של דוד גינצבורג, ועדיין חי היה הגאון המפורסם ר' ישראל סלנטר – והוא פנה לברון הוראצי גינצבורג שלא ירשה לפתוח בית מדרש כזה. פרץ מאבק בין המשכילים בפטרבורג, שרובם היה בעד בית מדרש חדש ובין הברון הזקן שהתנגד לו. הבן, דוד גינצבורג, עמד מרחוק. כשבאתי לפטרבורג עדיין היה המאבק נטוש. אבל ר' יצחק אלחנן מת בינתיים והועד הקובנאי נחלש. בשאבל, לא רחוק מקובנה, נוסד ועד חדש בשם “מחזיקי הדת” ואליו נצטרפו שש מאות חברים, רובם רבנים מכל רוסיה. ועד זה נאבק נגד התכנית של בית מדרש חדש לרבנים באמצעים אחרים, על ידי כתבי פלסתר. כשבאתי לפטרבורג בשנת 1896 ראיתי בביתו של ד"ר קצנלסון כתב־פלסתר כזה ובו נזכר גם שמי: “הנער בן־ציון כץ”, שאני אהיה כביכול מורה לתלמוד בבית הספר החדש. מעולם לא דיבר אתי איש על כך. אף על פי שלא הייתי מסרב אילו פנו אלי.

ד“ר קצנלסון סיפר לי, שבפטרבורג נמצא קבלן אחד לשעבר ושמו לייב פרידלנד שהוא עשיר גדול ותומך בחבורת הנאבקים נגד בית המדרש החדש לרבנים. פרידלנד היתה לו שנאה אישית לד”ר קצנלסון משום מעשה שהיה. בנעוריו וגם אחרי כן היה אוהב לאסוף ספרים עבריים יקרי המציאות והוא קיבץ את הספריה העברית הגדולה ביותר ברוסיה, גדולה אפילו מספרית סטראשון בוילנה. היה לו ספרן, אחד מגדולי הביבליוגרפים, שמואל וינר. כשהזדקן פרידלנד רצה ערובה שהספריה לא תפוזר אחרי מותו. בעצתו של וינר נתן אותה במתנה לאקדמיה הרוסית למדעי המזרח בפטרבורג. בשכר זה קיבל רשיון לוינר לגור בפטרבורג כספרן האקדמיה. ההצעה נתקבלה בהשתדלותו של פרופסור חבולסון. ד“ר קצנלסון רגז מאד על כך שספריה כל כך גדולה, בעיר שקשה לחכמי ישראל לגור שם, נמסרה לידי הממשלה הצוררת. במאסף עברי שניתן כהוספה לעתון “המליץ” כתב ד”ר קצנלסון בסגנון אגדה פרסית על אדם שאסף ספרים שבהם באה לידי ביטוי נשמת העם ואחרי כן גנז אותם במקום שאיש לא יכול לגשת אליו. סוף האגדה שהאדם לא יכול למצוא מנוחה לנפשו. הכל הבינו שהנמשל הוא פרידלנד. מאז נאבק פרידלנד נגד כצנלסון וכשנודע לו שכצנלסון הוא בעד בית מדרש חדש לרבנים החליט לתת כסף למאבק נגד בית המדרש.

וינר רצה למשוך גם את חבולסון למאבק נגד בית המדרש לרבנים. חבולסון חיפש בימים ההם ספרים יקרי המציאות ושמח מאוד כשקיבל מכתב מוארשה ששם הציעו לו את הספרים במחיר זול. למעשה היתה כאן קנוניה. הספרים נקנו ביוקר והוצעו לחבולסון בזול כדי לנצל אותו למאבק נגד בית המדרש לרבנים. ובאמת התחיל חבולסון להאבק נגד בית המדרש. הוא טען שממילא לא יצאו רבנים משום בית מדרש לרבנות וכתב על כך ב“המליץ”. על כך ענה ד“ר קצנלסון ב”המליץ" בכמה מאמרים. בין היתר כתב: “מי הרשה לפרופסור חבולסון שיתערב בעניני דת שלנו?” קצנלסון חתם את המאמרים בחתימה לטינית. “פרופיאט דוראן”. חתימה זו היתה בה התקפה על חבולסון המומר, שכן פרופיאט דוראן הוא שמו של פילוסוף יהודי ספרדי ושמו יצחק בן משה הלוי. בימי האינקויזיציה הספרדית התנצר דוראן ביחד עם חברו ומיד אחרי כן אמרו לעלות לארץ־ישראל על מנת לשוב ליהדות. אבל חברו התחרט ולא רצה לעזוב את ספרד. על כך כתב לו פרופיאט־דוראן מכתב בשם “אל תהי כאבותיך”. חבולסון הבין את הרמז שהוא מומר ואין לו להתערב בענינים יהודיים.

אני באתי לחבולסון למחרת פרסום המאמר של כצנלסון וראיתי שפני חבולסון אינם אלי כתמול שלשום ולא הבינותי מה קרה. פתאום פרץ בצעקה: “כשהיתה עלילת דם על היהודים פנו אלי גדולי הרבנים, ואיש לא הזכיר לי שאני מומר, ועתה ידידך קצנלסון קורא לי מומר”. לא ידעתי את כל הענין, לא הספקתי לקרוא את העתון ואילו ידעתי את הדבר לפני כן לא הייתי יועץ לקצנלסון לחתום בשם כזה. לאחר זמן הודה קצנלסון שלא צריך היה לעשות זאת. השתדלתי להוכיח לחבולסון שלא היה לי מושג שקצנלסון כתב את המאמר, אבל הוא לא האמין לי. הוא אמר לי, שעוד יום לפני פרסום המאמר אמר לו וינר ששמע מחברי מערכת “המליץ” שיופיע מאמר כזה. מאותו יום ואילך נשתנו יחסי עם חבולסון בהרבה.

 

פרק עשרים ושלשה: פקידים יהודים בכירים בשלטון הצאר    🔗

בפטרבורג היו בבואי לשם פקידים יהודים, שתפסו מקום חשוב במנגנון הממשלתי. אחדים מהם היה להם תואר שנתן להם את הזכות להרשם בספר האצילים הרוסים. היו רק בודדים שקיבלו תואר לא כפקידים אלא בשכר פעולה חשובה למען הממשלה, כגון הבארון גינצבורג ופוליאקוב. אבל היו גם בעלי תואר שזכו לכך על ידי ששרתו לממשלה 25 שנה. אחד היה יעקב הלפרין, שקיבל תואר יועץ סתרים כפקיד גבוה במיניסטריון המשפט. כולם נתקבלו לעבודה בממשלה בשנות הששים של המאה ה־19, בימי הליברליות הרוסית. אחרי כן, גם בימי אלכסנדר השני, היו רק מקרים בודדים כאלה. בימי אלכסנדר השלישי וניקולאי השני כמעט שלא נתקבל יהודי למשרה ממשלתית אף על פי שלא היה חוק מיוחד כזה.

בין הפקידים הגבוהים היהודים היו אחדים שסיימו את בית המדרש לרבנים ואחרי כן נבחנו ונתקבלו לאוניברסיטה ואחר כך למשרה ממשלתית. הכרתי אחדים מהם. במיניסטריון המשפט היה ידוע השופט יעקב טייטל, שהיה חביב על החברה היהודית ועליו עוד אכתוב מימי ברלין אחרי המהפכה. השני באותו מיניסטריון היה יעקב הלפריו הנ“ל, שגמר את לימודיו בבית המדרש לרבנים בוילנה. ממשלות אלכסנדר השני והשלישי העריכו מאד את מסירותו ויושרו. היה בן להורים עניים בוילנה בעלי מאפיה קטנה. אשתו היתה בתו של ד”ר יצחק פיינברג מקובנה, אחד מגדולי העסקנים שם.

הלפרין נאבק ביחד עם פרופ' באקסט וד“ר קצנלסון להקמת בית מדרש עליון לחכמת ישראל. כצנלסון הציג אותי לפניו ואנחנו נתידדנו. הוא העריך מאד את חכמת ישראל וכל העוסקים בה. על שולחנו מצאתי ספר משניות. הוא לא שכח גירסא דינקותא. שנאתו למשומדים היתה לא פחותה משל באקסט ואולי יותר גדולה. היה לו חבר מבית המדרש לרבנים שלמד יחד אתו גם באוניברסיטה ושמו היה גאסמאן. איש זה התנהג כיהודי דתי והיה אוכל כשר. התפרנס משעורים, על פי רוב בבתים רוסים. כשהתאהבה בו אחת מתלמידותיו התנצר ונשא אותה לאשה. אף הוא נתקבל למיניסטריון המשפטים והגיע לדרגת סגן מיניסטר. הלפרין היה מדבר עליו בשנאה. כשהיו נפגשים היה הלפרין מדבר אתו דוקא אידיש. גאסמאן היה כועס ועונה לו רוסית, אבל הלפרין המשיר לדבר אידיש. הלפרין סיפר לי על השחיתות של המומרים. כשהיה גאסמאן סטודנט עני בפטרבורג ולא היה ביכולתו לשלם שכר לימוד באוניברסיטה היה ועד “מפיצי השכלה” משלם בעדו. כל סטודנט היה חותם התחייבות, כי לאחר שיגמור את לימודיו ויתחיל להרוויח ישלם את החוב, כדי שתתקיים הקופה לתמיכת סטודנטים. גאסמאן לא החזיר את הכסף ולא ענה לתביעות הועד. היו רבים מסרבים כאלה ואותם היו תובעים לדין. הועד החליט לתבוע לדין גם את גאסמאן. את התביעה צריך היה לחתום יו”ר הועד הבארון גינצבורג והוא לא רצה לחתום משום שסירב לטפל במומר בעל משרה גבוהה. הלפרין שהיה גם הוא חבר הועד לא היה מרוצה מעמדתו של הבארון וטען שאין לחוס על מומר.

פעם אחת ראיתי בביתו מעמד כזה. ישבנו ושוחחנו ונכנס אחד פקיד גבוה שבא מסיביריה כדי לדבר עם הלפרין על העברתו לוורשה. היתה לו משרה גבוהה בסיביריה אך מחמת עניני משפחה מוכרח היה לעבור לוורשה. שם עמד לשאת אשה. רציתי ללכת, אבל הלפרין ביקש אותי להשאר ואמר: “אל תלך, אין לנו כאן סודות”. אחרי שיחה ארוכה אמר הלפרין לפקיד באידיש עממית: “יש לדבר אתם בדיוק, ברחל בתך הקטנה”. הפקיד החוויר ונבוך ומיהר ללכת. כשיצא אמר לי הלפרין: “רציתי בכוונה שתשמע. שם משפחתו גורביץ. הוא מומר ויש לו אחות מומרת מנהלת גימנסיה פרטית בפטרבורג. רציתי שתראה איך הוא מתרגש כשאני מזכיר לו שהוא מומר”.

אחרי מות הבארון הוראצי גינצבורג נבחר הלפרין ליו“ר ועד “מפיצי השכלה”. הבארון השתדל שהלפרין יבחר גם לועד יק”א ששם היה גינצבורג יו"ר אבל הלפרין סירב. הוא התנגד ליציאת יהודים מרוסיה. עדיין האמין בימים טובים ליהודי רוסיה. הוא היה אומר שהוא מכיר כמה סנטורים ליברלים רוסים שאינם מרוצים מן המשטר. ביחוד היה משבח את הסנטור קוני שהיה שונא את האנטישמיים. הלפרין היה מתנגד לציונות. התווכחתי אתו הרבה אבל הוא עמד על דעתו.

הפקיד הגבוה היהודי השני, שהייתי נפגש אתו לעתים קרובות, היה סאווי מרגולין שהיתה לו משרה גבוהה במחלקת הביקורת. הוא גמר גימנסיה רוסית ולא למד בבית מדרש לרבנים אבל היה אוהב מאד עברית ועמד בראש חברת “חובבי שפת עבר”. הוא ארגן את חגיגת היובל של המשורר יהודה ליב גורדון וכתב את ההקדמה לספר שיריו שהגישו למחבר ליובלו. הוא היה גם חבר הועד של מפיצי השכלה ודרש שירבו ללמד בבתי הספר עברית וירכשו מאת הסופרים העבריים טפסים רבים של ספריהם להפצה. כן דרש שתוגש בקשה לממשלה להרשות ברוסיה חברת חובבי שפת עבר בכל המדינה. הוא גם היה הראשון שחתם על הבקשה ונבחר ליו“ר ראשון שלה. הוא היה דודה של אשת פרץ סמולנסקין שגר בוינה. כשמת סמולנסקין ונשארה אחריו אלמנה צעירה עם ילדים, ללא פרנסה, לא היה נעים למרגולין לאסוף כסף למען בת אחיו. מרגולין הציע שהאלמנה תהנה מהכנסת הספרים שחיבר בעלה המנוח. הרומנים שלו “התועה בדרכי החיים”, “קבורת חמור” ואחרים נפוצו בהרבה טפסים אבל לא קל היה להשיג את ההכנסות. מרגולין נסע לוילנה ומצא מו”ס ושמו קצנלנבוגן שנתן שבעת אלפים רובל תמורת הזכות להדפיס את ספרי סמולנסקין. בימים ההם היה זה סכום רב אבל מרגולין דאג מה יהיה כשיתם הכסף. כן חשש ששמו של סמולנסקין יישכח.

הייתי יוצא ונכנס בביתו. הוא ואשתו היו אנשים נעימים. כן היו לו בנות נעימות הליכות. הבכירה היתה מהפכנית ודבר זה ציער את מרגולין. הוא היה אומר: “אמנם יש לנו ממשלה רעה, אנטישמית, אבל במהפכות לא נשיג כלום”. לביתו היה נכנס רוסי אחד ששמו היה רודניב, אבל הוא קרא לעצמו בשמו המהפכני באזארוב. היה מקורב ללנין. חיזר אחרי הבת הבכירה ומרגולין הבין שסוף דבר ינשאו. הוא הצטער מאד על כך אבל לא יכול לעשות כלום. מזמן לזמן הייתי מתווכח עם באזארוב ביחוד בשאלת היהודים. הוא היה בטוח שהממשלה הצארית תיפול בקרוב והיהודים יקבלו את כל הזכויות. לא עברו ימים מועטים והבת הלכה באמת אחרי באזארוב. לאחר זמן בימי הבולשביזם מילא תפקיד רב כחברו של לנין.

הבת הצעירה של מרגולין נישאה לנכדו של הבדחן והזמר הידוע בוילנה שייקה פייפר. נכד זה הוא המלחין היהודי הידוע מיכאל גנסין, שביקר גם בארץ ישראל והיה אחרי כן פרופ' בקונסרבטוריה במוסקבה. זוכר אני את שמחתו של מרגולין לסעודת ברית מילה לנכדו מן הבת הצעירה. “כאן נשארה קצת יהדות” אמר לי. אותה שעה כבר היה למרגולין תואר גנראל.

הבית השלישי בפטרבורג שהייתי יוצא ונכנס שם היה אף הוא של פקיד גבוה ושמו בראנדט. הוא עבד באוצר והיה מקורב לשר האוצר הגראף וויטה. את שם אשתו ידעתי מזמן. עוד בעיירתי קראתי ב“הצפירה” מאמר מאת אשה ושמה אסתר בארסקי. בימים ההם היה זה דבר נדיר עד מאד שאשה תכתוב מאמר בעברית. ולא עוד אלא שבמאמר פנתה לבנות ישראל שילמדו עברית ושיווסדו חברות נשים לאומיות. אלה היו ימי יסוד החברה לדיבור עברי “שפה ברורה” באודיסה. הגברת היתה תלמידתו של הסופר והפּדגוג בן־דוד. בראנדט הכיר את אשתו באודיסה. אף הוא היה חובב שפת עבר וחובב ציון. הוא השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. אולם מכיון שהיה פקיד גבוה בממשלה הרוסית, לא יכול היה לרשום את שמו הנכון וחתם בשם אחר. הוא כתב אחרי כן על הציונות בירחון רוסי כללי. כל ימיו היה מראשי המדברים בחוגי הציונים והעברים בפטרבורג. היה זה הבית היחיד בעיר הבירה הרוסית שבו דיברו עברית גם האיש וגם האשה.

בראנדט היה מספר לי על יחסי הגראף וויטה ליהודים. לדעתו היה וויטה רחוק מאנטישמיות אבל קשה היה לו להלך נגד הזרם. וויטה ידע כי בראנדט הוא ציוני ולא הקפיד.

עוד בית נעים היה ביתו של המהנדס טננבוים, פקיד גבוה במיניסטריון הרכבות. הוא גמר גימנסיה ולא בית מדרש לרבנים, אבל היה עברי טוב ועסקן ציבורי יהודי. גם הוא היה חבר ועד “מפיצי השכלה” ותמך בזרם העברי. עבד גם במוסדות צדקה אבל ביחוד היתה אשתו מסורה לעבודה ציבורית כזאת. עסקה בפיקוח על יתומים. לזוג לא היו ילדים. זוכר אני את הטרגדיה במשפחה זאת. הוא ואשתו נסעו פעם למינסק לבית יתומים יהודי ובחרו שם ילדה בת שנה והביאו אותה לפטרבורג ואימצו אותה. מאד מאד טיפלו בה ושכרו לה מורים טובים. אבל לילדה היה אופי מושחת וכשהגיעה לגיל 17 לא יכלה גברת טננבוים לסבול זאת והתאבדה.

היו עוד שני פקידים ממשלתיים, שאחד מהם גמר בשערוריה. זהו המהנדס יצחק איינהורן. היו שלושה אחים איינהורן. הבכור היה תלמידו של הרב ר' ישראל סאלאנטר. הוא היה אדוק והרב אמר שאפשר לשלוח אותו ללמוד רפואה משום שאין ספק שיהיה נאמן לדת ישראל. אבל הרב טעה. בזמן הראשון היה עדיין כותב מאמרים ברוח דתית. אך כשגמר חוק לימודיו ונעשה רופא צבאי התאהב בנוצריה והתנצר. דבר זה עשה רושם קשה על יתר שני האחים. אח שני, שגם הוא היה רופא צבאי, עזב את המשרה וחזר לוילנה ולמד שם בבית המדרש הישן. כשדרשה המשפחה ממנו שישוב לרפואה עבר לעיירה יהודית וולקוביסק והיה שם רופא אדוק. בשבת לא היה כותב רצפטים אלא הולך בעצמו לבית המרקחת. האח השלישי היה אותו המהנדס בפטרבורג. הוא התגאה ביהדותו. פעם אחת בשיחה עם פקיד גבוה ממנו כשחירף אותו הלה במלה הרוסית “ז’יד” סטר על לחייו פעמיים לעיני פקידים. הדבר נמסר לבית המשפט והוא פוטר ממשרתו בלי זכות לקבל משרה אחרת בממשלה. ואז נעשה מורה לעברית. מכיוון שגמר את האוניברסיטה היתה לו זכות הישיבה בעיר הבירה. הייתי נפגש אתו בבית ד"ר קצנלסון. היו לו תכניות להנהיג בעברית את האלף בית הלטיני כדי שיהיה יותר קל ללמוד עברית, והיו לנו ויכוחים רבים על כך.

 

פרק עשרים וארבעה: מלומדים יהודים בפטרבורג    🔗

יהודי מלומד, פקיד גבוה בממשלה הרוסית במשך 25 שנה, היה גם אברהם אליהו הרכבי, ד"ר לשפות המזרח, ספרן הספריה הקיסרית הפומבית הגדולה בפטרבורג שהיתה הגדולה בכל רוסיה. הרכבי היה ממונה על כל הספרים וכתבי היד העבריים בספריה, ובתוכם רוב הכתבים הקראים.

היה ברוסיה מלומד קראי ושמו פירקוביץ, שאסף כתבי יד מכל עולם המזרח, ביחוד ממצרים ומטורקיה. אחרי מותו רכשה הממשלה הרוסית את כתבי היד ולהרכבי נפתח כר נרחב לפעולתו. הרכבי היה תלמיד בית המדרש לרבנים בוילנה והיה ידוע מנעוריו כתלמודי וכידען בחכמת ישראל. עליו סיפרה לי גברת מינור, שבעלה היה אף הוא תלמיד בבית המדרש הרבני. הרכבי לא רצה להיות רב. באוניברסיטה התעניין בשפות המזרח ואחרי כן השתלם באירופה המערבית. לפי זכויותיו במדע צריך היה להיות פרופיסור באוניברסיטה בפטרבורג. אך היו שמנעו בעדו, וכך נתמנה הרכבי רק לספרן המחלקה היהודית בספריה הקיסרית.

גם הרכבי וגם חבולסון היו חברי הועד של מפיצי השכלה. הרכבי התמרמר על כך שהמומר חבולסון הוא חבר בועד יהודי חשוב כל כך אבל לא רצה לוותר בשביל כך על חברותו.

הרכבי עשה דבר גדול במדע. הוא הוכיח שהמלומד הקראי פירקוביץ פרש פירוש מסולף את המצבות שמצא בקרים. פירקוביץ רצה להוכיח שהקראים, שקיבלו זכויות שוות ברוסיה עוד בימי ניקולאי הראשון, ישבו בקרים לפני היות שם יהודים. כן השתדל להוכיח לממשלה הרוסית שלקראים לא היתח שום שייכות לצליבת ישו הנוצרי. הרכבי הוכיח שהיהודים קדמו לקראים בקרים. בכל זאת נשארו הקראים שווי זכויות והיהודים לא קיבלו זכויות מאת הממשלה הצארית.

מחקריו של הרכבי בחכמת ישראל נדפסו בירחון הרוסי היהודי “ווסחוד” ובכתבי עת אחרים גם מחוץ לרוסיה. הוא התענין גם בנושאים שמחוץ ליהדות. כשפסל הפּסל אנטוקולובסקי אנדרטה של המלך הרוסי איואן האיום, שהיה ידוע כאכזר, כתב הרכבי מאמר בשם “נקמה יהודית”. על ידי שאנטוקולסקי גילם באנדרטה את האכזריות של המלך הרשע הקים לו דראון לנצח. “זוהי תשובה למה שעשה איואן ליהודים”: כשכבש איואן את פלוצק ליד ויטבסק שאל אם יש שם יהודים. כשנודע לו שיש בעיר שלוש מאות יהודים פקד להשליך את כולם לנהר דווינה. כך עשו ולא נשאר שם אפילו יהודי אחד.

בימים הראשונים לשבתי בפטרבורג לא ביקרתי הרבה אצל ד"ר הרכבי. הייתי עובד בספריה של חבולסון והוא התיחס אלי יפה. מכיוון שידעתי שיש מחלוקת בינו ובין הרכבי לא רציתי לדבר אתו על כך. כשחדלתי לבקר בבית חבולסון משום שהרגשתי כי אין להתיחס בסובלנות לאדם שעזב את עמו מאיזו סיבה שהיא התחלתי לבקר לעתים יותר קרובות בבית הרכבי.

כשביקרתי בפעם הראשונה בבית הרכבי דיבר אתי הרבה על העוולות של עסקנים יהודים המתחנפים למומר. הוא אפילו הראה לי מאמר בלתי מודפס שלו על חבולסון. הרכבי זכר את ספרי הראשון על התלמוד ששלחתי לו והוא ענה לי בשעתו שהוא רואה את הספר כחשוב. הוא הוסיף לדבר אתי על הספר, אף על פי שאני כבר לא חשבתי על כך. הראה לי הערות שלו לספרו “היהודים והשפות הסלביות”. באותו ספר קבע הרכבי לראשונה כי לפני ארבע מאות שנה בקירוב דיברו היהודים בארצות הסלביות, כגון אוקראינה, רוסיה הלבנה וגליציה המזרחית, רוסית לבנה או אוקראינית, ובפולין פולנית. אידיש התחילו לדבר בארצות אלה כשגברו בגרמניה הגזירות על היהודים והם התחילו לבוא לפולין במספר רב. גם אני קבעתי זאת בספרי “חומר ממקורות יהודיים”, שקיבלתי בעדו פרס “מפיצי השכלה”. אולם ספרי היה מורכב מעובדות יבשות כפי שהן מצויות בשאלות ותשובות של הרבנים, ואילו הרכבי חיזק את הדברים בהסברים שונים. על נושא זה היינו משוחחים לעתים קרובות.

הוא היה מרוצה שהייתי בא לבקרו משום שהיה חי לבדו, נפרד מאשתו. לא הכרתי אותה אבל אנשים שהכירוה סיפרו לי שהיתה יפה מאוד ואהבה את תענוגות החיים ואילו הוא היה שקוע ראשו ורובו במדע. לא הלך מעולם לתיאטרון או לשעשוע אחר. היתה להם בת שהיתה נשואה לאיש במוסקבה, ואף היא נפרדה ממנו. אבל היתה באה לבקר את האם ולא את האב. היתה לו ספריה גדולה והיה נוהג לרשום הערות רבות בשולי הספרים. ההערות היו חשובות מאוד ויש להצטער שהלכו לאיבוד עם הספרים. הרכבי היה אדוק והיה הולך בכל שבת ברגל לבית הכנסת הגדול מביתו הקטן שהיה רחוק מטבורה של העיר. היה הולך כמעט שעה לבית הכנסת ושעה בחזרה. ולא דלג על שום שבת.

בשלוש השנים הראשונות להיותי בפטרבורג הכרתי מלומדים אחרים. הערכתי מאוד את יעקב ישראלסון, שתירגם את ספרי חבולסון מכתב־יד מגרמנית לרוסית. חבולסון השתדל שישראלסון יהיה מרצה במחלקה היהודית־הערבית של האוניברסיטה. ישראלסון היה אהוב על הכל בזכות אופיו וענוותנותו. היה רווק וחי בדחקות. היה כותב סקירות ב“ווסחוד” על העתונות העברית.

בידיעותיו הרבות בתולדות ישראל ובחכמת ישראל יכול היה ליצור מחקרים מקוריים. כשהיו שואלים אותו למה אינו עושה זאת, היה עונה שבכל מדע יש ספקות ואין הוא רוצה לקבוע שום דבר על דעת עצמו. הוא תירגם מיוונית לרוסית את “מלחמות היהודים” לפלאוויוס. אחרי כן נעשה מורה בבית המיליונר היהודי פוליאקוב במוסקבה. הצטערתי מאוד על יציאתו את העיר.

בין מוסמכי המחלקה היהודית־הערבית של האוניברסיטה בפטרבורג, היה גם צעיר החכמים פרפרקוביץ, שקיבל על עצמו לתרגם את כל המשנה לרוסית. לא קיווה לקוראים יהודים אלא לרוסים. הרוסים היו סקרנים לדעת מה מתרחש בין היהודים ובספרותם. הקיסר ניקולאי היה ראשון שהזמין את תרגום מסכת ברכות לגרמנית בתרגומו של אחד ושמו ד“ר פינר. הממשלה הרוסית רצתה לתמוך בתרגום הרוסי בסכום ניכר אבל הדבר לא יצא לפועל. את הוצאת התרגום של פרפרקוביץ קיבלה הוצאת ספרים רוסית. המנויים העיקריים היו כמרים רוסיים. המתרגם פנה למלומדים בפטרבורג הבקיאים בתלמוד שהם יקבעו אם תרגומו הוא נכון וכן יסייעו לו במונחים. הסכמתי להשתתף בעבודה זאת והצלחתי על ידי כך להכיר כמה מחכמי ישראל בפטרבורג יודעי תלמוד. בתוך־כך נזדמנתי עם ד”ר פוגורלסקי שלא עשה עלי רושם נעים משום שהכרתי את שמו ממודעותיו בעתון הרוסי האנטישמי הידוע “נובויה וורמיה”. הוא הרגיש שאני מסתכל בו שלא ברצון ואמר לי שכל פרנסתו היא מאותו עתון משום שהוא רופא מחלות מין ועל ידי העתון שהוא מפרסם בו את מודעותיו הוא מקבל חולים. בין היהודים אין הרבה חולים כאלה. הוא סיפר לי שהוא מחבר ברוסית מחקר על המילה ומוכיח שעל ידי מצוות מילה מועטות בין היהודים מחלות המין. ואמנם פירסם לאחר זמן ספר כזה.

פרפרקוביץ סיים את תרגום כל המשנה בששה כרכים והוא התפרנס מכך. הוא ניסה לתרגם גם גמרא אבל נכשל במסכת הראשונה. הגויים לא יכלו בשום אופן להבין את הפלפול של הגמרא ואילו את המשניות הבינו הכמרים. פרפרקוביץ ניסה גם להקים בית כנסת רפורמי אבל לא הצליח.

בין הסטודנטים הצעירים שסיימו את המחלקה העברית־הערבית באוניברסיטה הפטרבורגית בלטו שנים – יצחק נופך ויצחק דב מרקון. נופך למד בשתי מחלקות: עברית, ערבית וטורקית־פרסית. הוא היה ציוני מביתו במינסק ואביו היה מחובבי ציון הראשונים. הוא התפרנס משעורים בעברית. רצה להשתלם בתלמוד ופנה בענין זה אלי, ואני הכנסתי אותו למדע התלמוד. לאחר שסיים את האוניברסיטה עלה לארץ־ישראל. הוא למד בקונסטנטינופול משפט טורקי והיה לאחר זמן שופט השלום העברי הראשון בתל־אביב.

השני, יצחק דב מרקון, נולד בריבינסק, בטבורה של רוסיה. הוא היה רחוק מן הציונות. מוצא המשפחה היה מוילנה. ידידו היה חיים לייב מרקון, העורך האחרון של הירחון העברי “הכרמל”. יצחק דב מרקון רצה להתמחות כמלומד בחכמת ישראל אף על פי שבנעוריו לא למד תורה וידיעותיו בתלמוד היו מועטות. היו לו הורים עשירים. התידדתי אתו ועזרתי לו בלמודיו בספרות העברית העתיקה. לאחר שנים היה עסקן בפטרבורג וקנה לו ידיעות רבות בספרות העברית של ימי הביניים. הוא נשא לאשה כלה עשירה, את בתו של המיליונר היהודי פוליאקוב, ונתמנה למנהל אחד הבנקים של פוליאקוב בפטרבורג. בשעות הפנאי עבד עבודה מדעית בספריה הפומבית. היה עורך כתב העת העברי לחכמת ישראל בפטרבורג “הקדם”, ומרצה באקדמיה לחכמת ישראל של הבארון גינזבורג. מת אחרי מלחמת העולם השניה בלונדון.

 

פרק עשרים וחמשה: “המליץ” אחרי מות צדרבוים    🔗

לאחר שלוש שנות לימוד באוניברסיטה ועבודה בספריות של פטרבורג, התחלתי להרגיש ריקנות. אמנם למדתי הרבה מספרים ומפי מיטב הפרופסורים הרוסים במשפט ובתולדותיה של רוסיה. אבל כבר הייתי בגיל של למעלה מעשרים וחמש והתחלתי להרהר על עמדה בחיים. לא היה לי ענין במחלקה העברית־הערבית שבה הייתי רשום ולא ראיתי מטרה מעשית בלימודי אלה. ידידים אחדים, אנשי מעשה, יעצו לי להבחן כדי להכנם לאוניברסיטה, אבל לא ראיתי בזה משא־נפש. עם גמירת האוניברסיטה הייתי אמנם מקבל זכות ישיבה בכל רוסיה, אבל כמעט לא היתה אפשרות לחיות כמלומד יהודי. ראיתי את גורלו של יעקב ישראלסון שהיה מלומד והוכרח להיות מורה בבית פוליאקוב. כן ראיתי את גורלו של פייבל גץ, שסיים את המחלקה הערבית וקיבל משרה במשרד החנוך במחוז וילנה. דבר זה לא משך את לבי.

אחרים יעצו לי לצאת לברלין ששם אני יכול להגיע לקתדרה בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל. אבל לא רציתי לעזוב את רוסיה שהיתה מרכז יהדות העולם למרות הממשלה הצוררת ולמרות תחום המושב. לא רציתי לברוח מכלל ישראל.

בהיותי באוניברסיטה ראיתי איך משתנה הלך הרוחות בנוער הרוסי. כשבאתי לא הורגשה עדיין רוח מהפכנית, אבל לאט לאט התחילו הסטודנטים להתארגן ולהביע את מורת רוחם מן המשטר. בשנת 1900 נערכו כמה אספות חשאיות של סטודנטים סוציאל־דמוקרטים וסוציאל־רבולוציונרים. באספות אלה השתתפו הרבה סטודנטיות, ברוסית “קורסיסטיות”. בין הסטודנטים היהודים היו בזמן הראשון מעט מאוד מהפכנים משום שרובם היו בני עשירים. הקורסיסטיות היהודיות השתייכו ברובן לתנועה הסוציאל־דמוקרטית ואילו הסטודנטים הרוסיים היו יותר קרובים לתנועה הסוציאל־רבולוציונרית.

ניסו למשוך גם אותי לאחת המפלגות המהפכניות בטענה שאין יהודי יכול לשקוט ולראות הגבלות ועלבונות לעמו. כבר בהיותי בוילנה היו לי ויכוחים עם הנוער של ה“בונד” אבל לא יכולתי בשום אופן להסכים לתפיסה המרכסיסטית של דברי הימים. הייתי יותר קרוב לסוציאל־רבולוציונרים, אבל לא האמנתי שאפשר לשנות את המשטר על ידי מעשי טרור. ראיתי שלאחר רצח אלכסנדר השני, גברה הריאקציה. חוץ מזה לא הסכמתי מבחינה מוסרית לעקרון של רצח למען מטרות מדיניות. לפיכך לא נצטרפתי לשום מפלגה רוסית.

ידידי מאיר ריבקין יעץ לי להצטרף למפלגתו שהיא סוציאל־רבולוציונרית, אבל קצת אחרת. היה זה איש מענין ביותר. בתחילה היה מורה בבית ספר יהודי בוולוז’ין, אחרי כן הוזמן על ידי מפיצי השכלה לשמש מורה בבית ספר בפטרבורג. אבל נפשו נמשכה לספרות ולא להוראה. הוא כתב ברוסית סיפור גדול מחיי העיירה היהודית ופירסם אותו בכתב־עת רוסי בעריכת הסופר הרוסי הגדול וולדימיר קורולונקו, שבו השתתפו מיטב הסופרים הרוסיים. היה זה מאורע שבאותו הירחון נדפס סיפור מחיי היהודים וריבקין נמנה בין הסופרים הרוסים. אחרי כן פירסם סיפור גדול בתולדות עלילת הדם בווליז' בימי ניקולאי הראשון. הסיפור תורגם גם לעברית. ריבקין זה השתייך למפלגה מדינית רוסית, שבראשה עמד הפובליציסט הרוסי הידוע מיאקוטין. מפלגה זו קיבלה את כל העקרונות של הסוציאל־רבולוציונרים חוץ מעקרון הטרור. משא הנפש של המפלגה היה שכל האכרים הרוסים יקבלו את אדמת בעלי האחוזות והממשלה ללא תמורה.

גם למפלגה זו לא יכולתי להצטרף משום שלא היתה לה שום שייכות ליהודים. אין ספק שאילו היתה מפלגה זו מנצחת היו היהודים ברוסיה מקבלים את כל הזכויות אבל לא ראיתי תקוה שהמפלגה תנצח בקרוב.

נצנץ בי הרעיון שהיהודים צריכים ליצור בעצמם מפלגה כדי להלחם לזכויותיהם. רשמית אי אפשר היה לעשות זאת, אבל למדנו ממפלגות אחרות שאפשר לעבוד במחתרת.

החלטתי שצריך לייסד עתון יהודי שיציב לעצמו את המטרה לא רק לפרסם חדשות, אלא להלחם לזכויות היהודים.

לא קל היה לפתוח ברוסיה עתון חדש במטרה כזאת. שני העתונים העברים ברוסיה שהיו קיימים בימים ההם, “המליץ” ו“הצפירה”, לא ניהלו שום מאבק נגד הממשלה הרוסית כפי שעשה זאת הירחון הרוסי היהודי “ווסחוד”, שבו הובעה ביקורת חרישית נגד הממשלה. העתון טען שהיהודים זכאים לזכויות שוות והוא סבל לעתים קרובות מן הצנזורה. פעם נסגר לחצי שנה מפני שתירגם את ספרו של מנדלי “סוסתי”, שנחשב כסאטירה על הממשלה הרוסית.

חשוב היה שיהיה עתון באידיש משום שעתון כזה היה זוכה לקהל גדול והמאבק היה יותר רחב. אבל בשנת 1900 לא היתה שום אפשרות לקבל רשיון לעתון באידיש. עד אותה שעה התקיימו ברוסיה בזמנים שונים רק שני שבועונים באידיש. האחד “קול מבשר” באודיסה שהתקיים שנים אחדות והשני “יודישעס פאלקסבלאט” שהתחיל להופיע בפטרבורג תודות להשתדלותו של צדרבוים שהיה מכירו של המיניסטר איגנאטייב, ואף עתון זה נסגר לאחר שנים אחדות. מאז אפשר היה להדפיס רק ספרים באידיש אבל לא עתונים. בעברית התירו רק שני עתונים יומיים ולשלישי לא נתנו רשיון. המו"לים של שני העתונים ראו עצמם כבעלי מונופולין ולא השתדלו לשפר את עתוניהם משום שידעו שאין להם לחשוש להתחרות.

החלטתי שאסור להניח את העתונים העבריים בעמדה של מונופולין. אמרתי את זאת למכרים והדברים הגיעו לעורך “המליץ” ליאון רבינוביץ. כשבאתי פעם למערכת “המליץ” לא נתנה לי אשה זקנה להכנס וגערה בי: “אתה בא אלינו ללמוד כיצד להתחרות בנו”.

כדאי לספר את תולדות “המליץ” אחרי מות המייסד אלכסנדר צדרבוים. עוד בימיו עבד במערכת ליאון רבינוביץ, נכדו של רב ידוע, מחבר “פתחי תשובה” שהיה מקובל בכל רוסיה. הוא היה משכיל בעל ידיעות, שלמד בחוץ לארץ. הוא עבד זמן מה בשבועון העברי הראשון “המגיד” בעיירה הפרוסית ליק, על גבול רוסיה. כשבא למוסקבה סבל דחקות והרב מזאה השתדל לשדך אותו עם בת עשירה של חייל ניקולאיי. החייל עבד כסדרן בתיאטרון ונתעשר. הבת היתה יפה אבל מאוד פשוטה. לאחר שנשא אותה לאשה בא לפטרבורג ונכנס כחבר למערכת “המליץ”. כשמת צדרבוים רצו בניו למכור את העתון ונמצא סוחר נייר אלכסנדר רפפורט, ציוני, שקיבל על עצמו לבסס את העתון על בסיס מסחרי. הוא ידע על ליאון רבינוביץ שיש לו במוסקבה חותן עשיר והשפיע עליו שיהיה לשותף בעתון. בשנה הראשונה לאחר השותפות הכניס “המליץ” עשרת אלפים רובל. אבל מיד התחילו סכסוכים בין שני השותפים. כשהגיעו הדברים לחותן העשיר במוסקבה החליט לקנות את כל המפעל ולפצות את השותף. לחותן היתה גם רשות לפתוח בית דפוס מכיון שהיה חייל ניקולאיי בעוד שלרבינוביץ לא היתה זכות כזאת.

בימי משפט דרייפום עלתה תפוצת “הצפירה” על תפוצת “המליץ”. בעיני המנויים בערי השדה מצאו חן המכתבים מפאריס שהובאו ב“הצפירה” על המשפט. המכתבים היו חתומים על ידי שני כתבים, אחד “נפפ” ואחד “בטט”. הקוראים לא ידעו שפירוש החתימות הוא. “נויע פרייע פרעסע” ו“בערלינער טאָגבלאט”. לשני העתונים הגדולים היו סופרים מיוחדים בפריס שהיו מוסרים בטלגרף את כל מהלך המשפט. מוינה לברלין הגיע הדואר תוך שעות אחדות ולמחרת כבר היו העתונים בוארשה וסוקולוב היה מתרגם את המכתבים. “המליץ” בפטרבורג היה מקבל את העתונים באיחור של יממה, לפיכך השתמש רק בידיעות הסוכנות הטלגרפית הרוסית שהיו קצרות. מפני זה ירד “המליץ” ועלתה “הצפירה”. בכל זאת עדיין היה “המליץ” מביא הכנסה טובה.

כל זמן שלא ידע ליאון רבינוביץ שאני מטיף לעתון חדש היה מקבל אותי בסבר פנים יפות, ואפילו קבע לי שכר סופרים של חמש קופיקות לשורה במקום שלוש קופיקות. כששמע את דעתי שיש לפתוח עתון חדש ושאני משתדל בדבר לא גרש אותי. הוא מסר את המלאכה הגסה הזאת לחותנתו והיא שאמרה לי בבואי מה שאמרה.

 

פרק עשרים וששה: פרשת זכות הישיבה של המשורר פרוג    🔗

כשבאתי לידי הכרה שיש צורך בעתון למאבק לזכויות, שוב לא שקטתי ולא נחתי. התחלתי להתענין בכל מיני אפשרויות כיצד לקבל רשיון להוציא עתון חדש ברוסיה. הירחון “השילוח” והשבועון הורשאי “דער יוד” נדפסו בקרקוב. אמנם הורשו לבוא לרוסיה לאחר צנזורה אבל בטאון כזה איננו יכול להלחם בהגבלות רוסיות. עתון הנלחם ליהודים צריך להדפס ברוסיה גופה ודוקא בעיר הבירה כי שם הצנזורה הראשית. ל“ווסחוד” התירו לכתוב גם דברי ביקורת מתונים.

החלטתי להיפגש עם ד"ר שמואל גרוזנברג, שקיבל בימים ההם רשיון להוציא שבועון יהודי ברוסית בשם “בודושצנוסט”. היו שלושה אחים גרוזנברג. הבכור היה שמואל, רופא שלא עסק ברפואה אלא בעתונאות. השני היה אוסקר, עורך הדין המפורסם מימי משפט בייליס, אבל בשנת 1900 עדיין לא היה מפורסם. השלישי היה פילוסוף והרצה על שופנהואר. שמואל ידע עברית ואפילו תלמוד. הוא הכיר את כתבי וקיבל אותי בסבר פנים יפות וביקש להכנס אליו לעתים קרובות משום שהוא זקוק, כעורך שבועון בתוכן יהודי, לעזרתי בעניני ספרות עברית. נתידדנו. הוא סיפר לי הרבה על עתונאות יהודית. הוא היה העורך למעשה של “ווסחוד” במשך כמה שנים אחרי אדולף לנדאו, היה כותב גם מאמרים ראשיים ומפיו נודע לי הרבה על העתונות הרוסית־היהודית הקודמת.

בימים האחרונים לפני מותו של אלכסנדר השני נוסדו ברוסיה שני שבועונים יהודים־רוסים, אחד “רוסקי ייבריי” והשני “ראזסביט”. העורך של “רוסקי ייבריי”, צבי רבינוביץ, היה משכיל ידוע שחיבר ספרים בעברית על חכמות הטבע. רוסית ידע מעט. את המאמרים היה כותב בגרמנית באותיות עבריות, והעורך למעשה, ד"ר י. ל. קנטור, היה מתרגם אותם לרוסית. העתון נתמך על ידי הבארון הוראצי גינצבורג.

גם העתון הרוסי היהודי השני “ראזסביט” לא התקיים אלא על ידי תמיכתו של הבנקאי היהודי זאק. העתון הטיף ליציאה מרוסיה, ביחוד לארץ ישראל. הוא עורר מורת רוח בין העסקנים היהודים הקשישים כשפירסם תוכן שיחה שהיתה להם עם השר איגנאטייב, בה אמר להם השר כי שערי אירופה פתוחים לפניהם. כשנודע לבארון גינצבורג שהעתון מפרסם את השיחה, ביקש שלא לשלוח את העתון למנויים, אבל המערכת לא שמעה בקולו.

שני העתונים חדלו עד מהרה לצאת ואת מקומם תפס “ווסחוד”. גם הוא קיבל תמיכה מהבארון גינצבורג בסך ארבעת אלפים רובל, אבל אחרי כן התקיים על בסיס מסחרי. ה“ווסחוד” יצא גם כירחון וגם כשבועון. בזמן הראשון כבר היו לו כארבעת אלפים מנויים. בימים ההם היה זה עסק טוב.

לנדאו לא היה בעל השכלה גבוהה, אבל הוא השכיל לקרב את מיטב הסופרים. בעתונו עבדו המשורר העברי יהודה לייב גורדון, המספר לוואנדה, המבקר הצעיר, ההיסטוריון לעתיד, שמעון דובנוב, המשורר היהודי ברוסית שמעון פרוג ואחרים. שם פירסמו את מחקריהם גם ד“ר י. ל. קצנלסון ואחרים. כשכתבתי בעברית ספר על התלמוד שאלתי את לנדאו אם ידפיס את הספר בעתונו והוא ענה שאם ד”ר קצנלסון יאשר כי הספר הוא מדעי ידפיס וישלם לי ארבעים רובל לגליון. לצערי לא השגתי מתרגם טוב מעברית לרוסית והספר לא נדפס.

כשנזדקן לנדאו חיפש אפשרות למכור את “ווסחוד”. הוא דרש ארבעים אלף רובל. נמצאה חבורת עסקנים יהודים, ובראשם עורך הדין והעסקן הידוע מקסים וינבר, שרכשו את העתון, אבל הכניסו עוזרים חדשים. הם פיטרו את ד“ר שמואל גרוזנברג והוא השתדל להשיג רשיון לעתון חדש. הרשיון ניתן לו. לעתונו עבר גם המשורר פרוג, שאף הוא פוטר מן ה”ווסחוד". גרוזנברג הוא שהציג אותי בפני פרוג.

היה נעים מאוד לשוחח עם פרוג. כמה פעמים אמרתי לפרוג שאני רוצה לבקר בביתו במקום לשוחח במערכת, אבל הוא לא הזמין אותי. הוא היה עני מאוד וגר בשני חדרים קטנים. לא היה לו נעים לקבל אורחים.

מפי ד“ר קצנלסון נודע לי הרבה גם על פרוג. הוא נולד באחת המושבות היהודיות בפלך חרסון. למד בחדר וידע היטב תנ”ך. גמר גם בית ספר עממי רוסי וידע רוסית היטב. הוא אהב את השירה הרוסית. היה לו כתב יד רוסי יפה להפליא. הוא עבד כמזכיר אצל הרב־מטעם בחרסון. כשהתחיל לצאת “רוסקי ייבריי” שלח את שיריו ברוסית על נושאים יהודיים. כתב ידו היפה משך את תשומת לבה של כל המערכת. כשקראו את השירים גילו בהם כשרון. במערכת עבד בימים ההם גם מרק וורשבסקי, משפטן צעיר. אף הוא מצא שפרוג הוא בעל כשרון והוחלט להזמין אותו לפטרבורג. ורשבסקי כבעל השכלה גבוהה היתה לו רשות להחזיק יהודי כמשרת המקבל על ידי כך זכות ישיבה. באופן זה בא פרוג לפטרבורג. לשם פרנסה ניתנה לו משרה בועד “מפיצי השכלה”. פרוג התחיל לכתוב הרבה ושיריו הצליחו מאוד.

בימים ההם ישב בפטרבורג עוד משורר יהודי ברוסית, בנו של מנדלי מוכר ספרים, מאיר אברמוביץ. הדעות היו מחולקות מי מהם הוא משורר יותר גדול. ערכו ביניהם התחרות: שניהם יכתבו שיר על אגדת נאד הדמעות – כשיתמלא הנאד דמעות ששופכת השכינה על צרות ישראל, תבוא הגאולה. שניהם כתבו את השירים ושניהם נדפסו בעתון. ניצח בהתחרות פרוג. שירו זה תורגם לעברית בשם “כוס הדמעות”.

לפרוג קרה אסון בענין זכות ישיבתו. ורשבסקי, שפרוג היה רשמית המשרת שלו, זקוק היה לדרכון כדי לנסוע למוסקבה. הוא קיבל את הדרכון וראה שהמלים “דת יהודית” כתובות בדיו אדומה. ורשבסקי התרגש מאוד משום שבדיו אדומה היו כותבים ברוסיה רק על פושע, נכנס לשר העיר וצעק: “האם דת ישראל היא פשע”. שר העיר, הצורר גרסר, ענה שכך כותבים לא רק בדרכונו אלא בכל דרכון יהודי. מיד פנה ורשבסקי לסנט. לפי הנוהג צריך היה למסור את התלונה לשר העיר־על מנת שימסור אותה לסנט. התחיל לבדוק את התיק של ורשבסקי ונמצא שיש לורשבסקי משרת יהודי שמעון פרוג וידוע שהוא איננו כלל משרת. מיד ניתן צו לגרש את פרוג מפטרבורג.

פרוג סיפר לי כי כשבא שוטר לגרשו התבייש ואמר לו: “אני יודע שאתה משורר, שיריך נדפסים בירחונים רוסיים, אבל מה אעשה? יש לי אם זקנה ועלי להרויח למחיתי. אני מוכרח למלא חובה בלתי נעימה”.

פרוג סיפר לי כי השוטר שבא לגרשו התבייש ואמר לו: "שר העיר של פטרבורג קרא את השירים האלה והוא לקח ספר והביא מתנה לאשתו של שר העיר. השירים מצאו חן בעיניה וכשסיפר לה שאת המשורר גרשו מפטרבורג ערכה שערוריה לבעלה השר והוא טען: “הרי גרשו משרת ולא משורר”. הוא אמר שלא ידע כי פרוג הוא משורר.

בסופו של דבר הירשו לפרוג שוב לגור בפטרבורג באופן זמני ואחרי כן נתן לו המיניסטר זכות ישיבה של קבע. כשכבר ישב בדירה טובה הייתי מבקר אצלו לעתים קרובות.

 

פרק עשרים ושבעה: אני כותב מכתב למערכת עתון אנטישמי    🔗

כשהתחלתי להתענין בעניני עתונות, נכנסתי גם בעובי הקורה של העתונות הרוסית הכללית. במערכת “בודושצנוסט” מצאתי כמה עתונים יומיים רוסיים, בתוכם גם אנטישמיים, שהרי העתון היהודי צריך להגיב על האנטישמיות. העתון האנטישמי הראשי היה “נובויה וורמיה”. העורך היה אלכסיי סובורין. לשעבר, לפני פרעות שנות השמונים, היה סובורין ליברלי למחצה אבל כשהוברר שהממשלה הרוסית הולכת בשיטה האנטישמית, נעשה העתון האנטישמי מבצר הריאקציה והאנטישמיות. העתון השפיע הרבה על הפקידים הרוסים הבכירים. עובדיו היו בעלי כשרון והצטיין בהם מנשיקוב. מתוך העתון הזה אפשר היה לדעת מה בדעת הממשלה לעשות. לעורך היתה דריסת רגל בבתי השרים והוא ידע מראש מה זוממת הממשלה. יהודים לא היו מנויים על העתון הזה. ברובם היה מנויים על העתון הרוסי “נובוסטי”, שעורכו היה נוטוביץ, בן רב. אשתו ובניו היו מומרים אבל הוא נשאר יהודי. הוא הגן על היהודים ככל האפשר.

בימים ההם קרה בביאליסטוק שנער יהודי נכנם לגן פירות של רופא פולני וקטף תפוחים וברח. רדף אחריו הרופא, תפס אותו וקעקע־על פניו את המלים: “גנב, דיב (גנב בגרמנית), וור (גנב ברוסית)”. הדבר עורר התרגשות גדולה אבל המשטרה לא אסרה את הרופא ולא הגישה תביעה נגדו. על כך עורר “נובוסטי” את דעת הקהל במחאה נמרצת. המיניסטריון הרוסי לא היה מרוצה מן הרעש שעורר נוטוביץ והזהירו אותו שאם ימשיך בזה יסגרו את העתון. יתר העתונים הרוסיים השתיקו את כל הענין.

עתונו של נוטוביץ היה מקובל על היהודים קוראי רוסית בערי השדה. למשכילים הרוסים, שלא היו מרוצים מ“נובויה וורמיה”, לא היה עתון אחר במקומו. זמן מה היה קיים בפטרבורג עתון בשם “סין אוטצ’סטבה”, אחד העתונים הוותיקים ביותר ברוסיה, עתון ליברלי אבל הוא נסגר מנימוקים חמריים. העתון עמד להמכר מחמת חובותיו ואלכסנדר רפפורט היהודי הציוני קנה את כל זכויות העתון תמורת 12 אלף רובל.

רפפורט חשב להזמין אחד העתונאים הרוסיים הליברלים הגדולים שאין הממשלה יכולה למצוא בו פסול ולחדש את העתון. ואמנם הציע לאישור הממשלה עתונאי כזה, אבל הממשלה לא נתנה את האישור. הוא הציע שם שני ושלישי ורביעי ואיש לא אושר. קרה נס ובנו של סובורין, עורך “נובויה וורמיה”, התקוטט עם אביו בעסקי משפחה והחליט לפתוח בעצמו עתון גדול בשם “רוס”. בנו של סובורין הבין שלא יוכל להתחרות עם העתון של אביו אם יהיה העתון באותו כוון, והוכרח לפתוח עתון ליברלי, לא אנטישמי. הוא הזמין סופרים ידועים והעתון הצליח. לאחר זמן השתתף בו גם וולדימיר ז’בוטינסקי. קרה המקרה שהעתון התחיל להדפיס פליטון בשם “האחים אובמנוב” (רמז לשם השושלת הקיסרית רומנוב, אבל “אובמן” ברוסית פירושו מרמה). המחבר היה הסופר הידוע אמפיתאטרוב. הממשלה סגרה את העתון והגלתה את הכותב ושוב נשארו המשכילים הליברלים הרוסים ללא עתון.

לי נזדמן לבקר במערכת “נובויה וורמיה” וכמדומני שאני היהודי היחיד שעשיתי זאת. מעשה שהיה כך היה. במערכת “בודושצ’נוסט” קראתי בעתון “נובויה וורמיה” מאמר על השולחן־ערוך מאת אחד ושמו פיאטקובסקי, עורך עתון אנטישמי. המאמר היה מלא הבאות ומראי מקומות וסעיפים שונים של שולחן־ערוך. פיאטקובסקי סיפר את הדברים בשם הצנזור היהודי מרגולין שהגיש כביכול דין־וחשבון לצנזורה הראשית ובו נכללו תרגומים מלה־במלה מן השולחן ערוך, חלק “חושן משפט”, שנאמר שם שיהודים רשאים לרמות נוצרים, שלא לשלם להם חובות ואפילו להכות אותם באין רואים.

ידעתי שכל זה לא היה ולא נברא, שבדינים המסומנים נאמרו דברים אחרים לגמרי. פניתי לעורך “בודושצ’נוסט” גרוזנברג ואמרתי לו שצריך לעשות משהו ולהוכיח את הפשע שבדבר. אמרתי להביא את “חושן משפט” ולתרגם את כל הסעיפים כמו שהם ולהשוות עם הבדיות של אותו כתבן. אבל מכיון שהקהל הרוסי לא יאמין שהתרגום שלנו הוא הנכון צריך להשיג רשיון מאת מוסמכים רוסיים למהימנות התרגום. מוסמכים כאלה היו בפטרבורג רק שנים: פרופסור פאבל קוקובצב, מלומד ידוע בספרות העברית, ופרופסור טרואיצקי, פרופסור לעברית באקדמיה לכמרים (לאחר זמן היו שניהם מומחים במשפט בייליס).

ישבתי ביחד עם גרוזנברג לתרגם בדיוק את כל הסעיפים שהכותב ב“נובויה וורמיה” הסתמך עליהם. אחרי כן החלטתי כי לפני שאלך לשני הפרופסורים אפנה לפרופסור דניאל חבולסון שהוא יאשר עוד לפני הפרופסורים את התרגום, משום ששני הפרופסורים הנוצרים יודעים היטב שחבולסון יודע עברית יותר טוב מהם. נסעתי לחבולסון למעון הקיץ שלו מחוץ לעיר. הוא התפלא שאני מבקר אצלו פתאום וקיבל אותי בקרירות. סיפרתי לו על הענין והסברתי שיש צורך באישורו. על כך אמר: “למה אין אתה פונה לרב דראבקין?” אמרתי לו: “דראבקין הוא רב יהודי ואתה פרופסור רוסי”. שתק ופנה לכלתו: “כתבי את המלים מפי. התרגום של מר בן ציון כץ בכל הסעיפים הוא נכון”, והוא חתם: פרופסור חבולסון. למחרת הלכתי עם החתימה לפרופסור קוקובצב. והוא אמר: “אמנם דניאל חבולסון הוא רבי אבל עלי לקבוע הכל בעצמי. עלי ללכת לספריה ששם יש מהדורות ללא צנזורה ולהשוות. עליך לחכות שבוע ואחר כך אתן לך את האישור”.

הוא קיים את דברו ונתן הצהרה מפורטת שחקר את הנוסחאות במהדורות שלפני הצנזורה ומצא שהתרגום של בן ציון כץ נכון, רק מלה אחת “עכו”ם" איננה מתאימה למהדורות ללא צנזורה. שם כתוב במקום זה “גוי”' אבל כל יתר התרגום הוא נכון.

למה יש הפרש במלה זאת בין המהדורות ללא צנזורה והמהדורות המצונזרות? הסיבה היא זאת: עכו“ם הוא ראשי תיבות של עובדי כוכבים ומזלות. הנסוח המקורי היה גוי, זאת אומרת בלתי יהודי, אבל הצנזורים היו עמי־ארצות גדולים ובכל מקום שמצאו את המלה גוי מחקו וכתבו עכו”ם. בספר אחד מחק הצנזור בפסוק “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” את המלה גוי ויצא אבסורד “ומי כעמך ישראל עכו”ם אחד בארץ“. היו מקרים שהצנזורים לא הירשו גם את המלה “מין” מפני שסבורים היו שהכוונה לנוצרי וכשנאמר בספר עברי “מיני קטנית” מחק הצנזור את המלה “מיני” וכתב “עכו”ם קטנית”. סיפרתי את הדברים לקוקובצב והעירותי שלא כדאי שיכתוב את הערתו על המלים “עכו”ם" ו“גוי”, אבל הוא ענה שעליו לדייק ואין לכך שום שייכות לתוכן משום שאין עלבון לא במלה “גוי” ולא במלה עכו"ם, שהרי בטקסטים לא כתוב כך ורק הצנזורים הבורים כתבו זאת.

כשהיו בידי שני האישורים של חבולסון וקוקובצב נסעתי לפרופ' טרואיצקי. הוא אמר שעליו להשהות את הדבר בידו כשבוע כדי לבדוק. לבסוף נתן לי גם הוא אישור ואני הדפסתי את הכל בעתון “בודושצ’נוסט” וב“ווסחוד”. אחרי כן התחלתי לבקר במערכות עתונים רוסיים בבקשה שיעתיקו גם הם את התיקונים כדי להוציא מלב הקוראים את העלילה על עם ישראל ודתו.

עורך העתון “נובוסטי” מסר את הדבר מיד לעתונאי הרוסי הידוע אלכסנדר יאאבלונוסקי, שפירסם באמת מאמר כשרוני על הענין, הביא את אישורי הפרופסורים והוקיע את הפשע של העלילה. אולם העתון “נובוסטי” נקרא כרגיל על ידי יהודים ואני רציתי שהקהל הרוסי יקרא גם הוא את התיקון. ביחוד היה חשוב לי שהעתון “רוס”, הנערך על ידי בנו של סובורין, יכתוב על כך. כשבאתי למערכת “רוס” הסבירו לי שהמדור שייך לעתונאי ליאוניד אובולנסקי. נסעתי למעון הקיץ שלו והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות והבטיח לכתוב על הענין. אבל עברו כמה ימים ולא פורסם כלום. נסעתי שוב אליו והוא הראה לי הגהה של מאמרו אבל העורך לא רצה לפרסם את המאמר. בכל זאת בנו של סובורין!

החלטתי לכתוב מאמר ל“נובויה וורמיה” עצמו בדרישה שיכניסו את אישורי הפרופסורים. על סמך חוק הצנזורה הדפיס העתון את מכתבי אבל בהערה, שבודאי יש שני “שולחן ערוך”, שהרי שני התרגומים שונים זה מזה.

לקבוע מבחינה משפטית איזה טקסט הוא נכון אפשר היה על פי החוק הרוסי רק אם אחד ושמו מרגולין, קרוב־משפחה של הצנזור המנוח, יגיש תביעה לבית הדין. היה לו למרגולין בן בפטרבורג, עורך דין, נוצרי מלידה והיתה לו זכות להגיש תביעה. אבל הוא לא רצה שעל ידי התביעה יוודע שמוצאו מיהודים.

אותי ענינה אישיותו של אותו צנזור מרגולין. הוא היה הצנזור המומר הראשון בפטרבורג. בכלל היו שלושה משומדים צנזורים ראשיים; מרגולין, זוסמן, לנדאו. על תולדות המרת שני האחרונים ידענו, אבל על מרגולין לא היה לי שום מושג. לאחר שנים נודע לי הדבר. העתונאי הישראלי דוד זכאי ממערכת “דבר”, המתענין בתכונה, מצא בספר “יסוד עולם” בספריה הלאומית בירושלים כתובת המעידה שהספר שייך למרגולין הצנזור. בשער הספר רשם מרגולין את כל אילן היחס שלו, שהוא בן לגאונים מאביו עד אבי אבי אביו, שלושה דורות, והוא מספר מה הביא אותו לידי המרה. כן נודע לי שהוא התיר את פרסומם של כמה ספרים שהצנזורים בוילנה ובוארשה לא התירום. מן הצד השני ידוע שדוקא מרגולין לא נתן רשיון להדפסת חלק “חושן משפט” של שולחן ערוך, מה שהירשו הצנזורים האחרים.

 

פרק עשרים ושמונה: בית הבארון גינצבורג במצוקה    🔗

כשהתחלתי להתענין בעתונאות חדלתי לבקר בבתי המלומדים היהודים המתענינים בספרות העתיקה. חדלתי לבקר גם בביתו של ד"ר קצנלסון שהייתי כרוך אחריו. הסיבה היתה שנתחדדו היחסים בינו ובין אשתו ובמקום שאין שלום בית לא נעים לבקר. הייתי נפגש אתו אבל לא בדירתו.

היה בית אחד של מלומד, שהייתי מבקר שם לעתים קרובות, וזהו ביתו של הבארון דוד גינצבורג. הוא היה נתון בימים ההם במצב חמרי רעוע. כל משפחת גינצבורג היתה שקועה בימים ההם במצב חמרי רע. ההון הגדול שלהם היה מושקע במניות של מכרות הזהב בסיביריה והמניות ירדו מאוד. מצבו הירוד של בית גינצבורג הורגש בכל פינות החברה היהודית. הבארון הוראצי גינצבורג היה בא תמיד לנשף הסטודנטים, עושה לטובת הסטודנטים היהודים הנצרכים ודואג לשלם בעדם שכר לימוד באוניברסיטה. זה היה הנשף היהודי הגדול ביותר בעיר הבירה. את כוס השמפּניה היו הגבירות מגישות לבארון הוראצי, והוא היה משלם תמורת הכוס חמש מאות רובל. בנו דוד גינצבורג היה נותן 200 רובל. יתר הנדבנים היו נותנים מאה רובל וכדומה. אולם אותה שנה לא באו לנשף לא האב ולא הבן. הייתי אותה שנה בפעם הראשונה בנשף זה והרגשתי מין עצבות. היתה חסרה משפחת גינצבורג. אשתו של דוד נסעה לחוץ לארץ. בפריס ישב אחד מבני הבארון הוראצי שהיה עשיר מאוד ושמו פייר. היו לו חווילות בשויצריה ובמקומות אחרים. בימים הקשים גרה אשתו של דוד גינצבורג אצלו בפריס.

בבית הבארון הוראצי גינצבורג היה המטבח מפואר כמקודם. היו מוזמנים הרבה אורחים והאב היה מזמין גם את הבן דוד אבל לא תמיד היה בא. הוא היה אומר: אפשר לחיות גם בלי ארוחת צהרים, מספיקים ספל קפה ופרוסת לחם בחמאה. ודוקא כשהיה לבדו הייתי מבקר אצלו לעתים קרובות.

פעם אחת מצאתי אותו מלמד את הגוי שומר הבית את סידור התפילה העברי. התפלאתי מה ענין גוי אצל סידור. סיפר לי, שהשומר הוא מבני כת שומרי שבת שהם כידוע אוהבי ישראל ורואים בדת ישראל את הדת האמיתית. גינצבורג היה תמיד לוקח למשרתי ביתו את בני הכת. שומר הבית, שמצאתיו לומד סידור התפילה, לא נתן לו מנוח וטען שאיננו רוצה להתפלל בתרגום רוסי אלא דוקא בסידור עברי.

דוד גינצבורג לא גילה לכל אחד שמצבו קשה. כשהיה זקוק מאוד לכסף לא היה פונה לעשירי העיר בבקשת הלוואה אף על פי שכל אחד היה נותן לו ברצון. פעם פנה לאחד מפקידיו לשעבר בבנק שלו במוסקבה. הרב דמוסקבה מאזה סיפר לי לאחר זמן, שבמוסקבה נחשב האיש לגביר גדול, והוא סיפר לרב, כי כשקיבל פעם מכתב מאת הבארון דוד גינצבורג בבקשת הלוואה של כמה אלפי רובל פרץ בבכי. הוא שלח לו מיד את הכסף אבל לא יכול להרגע שהברון מבקש ממנו הלוואה. לאחר זמן קיבל את הכסף בחזרה לאחר שהמניות של המכרות עלו ומשפחת גינצבורג התעשרה שוב.

פעם אחת קיבלתי מכתב מאת הבארון דוד גינצבורג בבקשה לבקר אצלו. באתי מיד ומצאתי אותו במיטה. הוא סיפר לי למה ביקש אותי לבוא. הוא עוסק בחקר שיריו של לרמונטוב וכותב על כך ספר. זהו לדעתו המשורר הרוסי הגדול היחיד שאין בו אף קורטוב של אנטישמיות. לפני שנה, סיפר לי, כשחגגו את שנת המאה להולדת פושקין פירסם ועד “מפיצי השכלה” ספר לכבוד היובל. דוד פרישמן תירגם מבחר שירי פושקין לעברית לכבוד היובל והועד הציע לדוד גינצבורג לכתוב ביוגרפיה מפורטת של פושקין. הוא הבטיח לכתוב, אבל משניגש לעבודה מצא שפושקין לא אהב את היהודים והוא לא סיים את החיבור. את ההקדמה לספר כתב ד"ר קצנלסון, שעבר בשתיקה על יחס פושקין ליהודים. גינזבורג סיפר לי שחקר גם את המכתבים של לרמונטוב ומצא שם אחד לוי, שללרמונטוב היו יחסים טובים אתו. הוא התענין לדעת מיהו לוי זה. אולי הוא שהשפיע על לרמונטוב? והוא ביקש אותי לחקור במקורות שונים על לוי זה. הוא אמר לי מה הם הספרים שעלי לחפש בהם. יגעתי אבל לא מצאתי.

בימים ההם החליט ועד “מפיצי השכלה” לתת פרס לספר על הגאון מוילנא ומילא ידי דוד גינצבורג לעבד תכנית לספר כזה. הבארון נועץ גם בי בענין זה. הוא פירסם את התכנית אבל לא נמצא מחבר שיקבל על עצמו לכתוב ספר לפי תכנית רחבה כזאת, אף על פי שהפרס של חמש מאות רובל היה גבוה מאוד לפי ערך הכסף בימים ההם. ואמנם עד היום לא הופיע ספר כזה.

חוץ מעבודה מדעית לא עסק דוד גינצבורג בימים ההם בשום עבודה אחרת, לא מדעית ולא ספרותית. הוא הרגיש שבא זמן חדש, לא לפי רוחו. אותה שעה התענין בהשגת עזרה לסופר עברי שנמצא במצוקה והוא נח רוזנבלום, שפירסם ספר שירים עבריים. הוא היה חבר מערכת “המליץ”. אני התענינתי בבר אף על פי שלא היתה לה דריסת רגל במערכת “המליץ”. בינתיים בא לפטרבורג אחד העסקנים הציונים החשובים ברוסיה צבי פרילוצקי (שהיה לאחר זמן עורך העתון היומי באידיש בוארשה “מאָמענט”). הוא היה לפני כן סוחר באריגים בפרילוקי פלך פולטבה. כשהורע מצבו הכלכלי בא לפטרבורג לחפש עבודה ספרותית ונתקבל במערכת “המליץ” ככותב מאמרים ראשיים. “המליץ” היה זקוק לעוזרים משום שסופרים ועתונאים חשובים החרימו אותו על יחסו השלילי לירחון “השילוח” בעריכת אחד העם. “המליץ” אפילו לא קיבל מודעות של “השילוח” וראה בו מתחרה אף על פי שזה היה ירחון ולא עתון יומי. העתון היומי העברי השני בווארשה, “הצפירה”, היה מקבל מודעות על “השילוח”.

פרילוצקי לא חיבב את עורך “המליץ” ליאון רבינוביץ, אבל היה זקוק לעבודה. הייתי נפגש עם פרילוצקי לעתים קרובות ואף התידדנו אבל הוא אמר לי שאסור לדעת שאנחנו ידידים משום שהדבר יזיק לו במערכת. בסוד סיפר לי הכל, והנה מה שסיפר לי בין יתר הדברים. עד כה עבד במערכת המשורר נח רוזנבלום. הוא היה מגיה וגם מתרגם מרוסית ומסגנן. חוץ מזה היה מורה לבני העורך. תמורת כל עבודתו המרובה היה מקבל מאה רובל לחודש. ידידיו השפיעו עליו שידרוש עשרים רובל נוספות והוא עשה זאת והיה בטוח שיקבל, אולם החותנת של העורך לא הסכימה בטענה שאם יתנו לו הוספה ידרשו גם אחרים.

בסופו של דבר פיטרו את רוזנבלום והוא נשאר מחוסר לחם, לו ולמשפחתו. רבים השתדלו בפני עורך “המליץ” שיחזיר אותו לפחות למשכורת הישנה אבל הוא סירב בטענה שעצם דרישת ההוספה היא חוצפה. הוא לקח מגיה אחר וחלק מן עבודתו הקודמת של רוזנבלום הטיל על פרילוצקי. יש שהשתדלו שרוזנבלום יתקבל למורה בבית היתומים היהודי בחסותה של גברת גינצבורג. כן פנו לבארון דוד גינצבורג שיתערב בענין, שסופר עברי לא ימות ברעב. ביקשו ממנו שישפיע על עורך “המליץ” שיחזיר את רוזנבלום לעבודתו. במכתב אלמוני שנשלח לבארון גינצבורג היתה חתימה “הלשכה האדומה” וזה הטיל אימה על הבארון. הוא ידע שכבר יש מפלגה סוציאליסטית יהודית “בונד” בוילנה ובערי השדה, אבל שגם בפטרבורג יהיה דבר כזה לא עלתה על דעתו והוא סירב להתערב בענין. כשנודע לי הדבר הבינותי שזה לא דבר פשוט אלא שמישהו חתם בזדון “הלשכה האדומה” כדי להטיל אימה על הבארון ולהזיק לרוזנבלום. השתדלתי להשפיע על הבארון שלא ישים לב לחתימה אבל דברי לא הועילו. כל כך היה גדול הפחד בפני הצבע האדום. ברבות הימים נודע לי מי כתב את המכתב.

 

פרק עשרים ותשעה: “מפיצי השכלה”    🔗

בימים שירדה משפחת גינצבורג מעשירותה, גברה בפטרבורג הפעולה הציבורית היהודית. לפני כן היו המוסדות היהודים הגדולים נתונים כולם להשפעת הבארון הוראצי. הוא היה נותן סכומים גדולים לתמיכתם. הוא עמד בראש שלושת המוסדות היהודים הגדולים ביותר: “מפיצי השכלה”, יק"א (חברת ההתישבות היהודית) והקהילה בפטרבורג. חברת “מפיצי השכלה” היו לה סניפים באודיסה ובריגה. היא נוסדה בשנת 1863 כשהיתה ברוסיה ממשלה ליברלית. הימים ההם ימי התיקונים הגדולים כשנפתחו ליהודים שערי כל בתי הספר והאוניברסיטאות. היו סטודנטים יהודים רבים והיו זקוקים לתמיכה. “מפיצי השכלה” היתה מוסד חשוב בכל רוסיה. בימים ההם שאפה גם להפיץ את הלשון הרוסית בין המוני היהודים כדי שיקל עליהם להתפרנס. “מפיצי השכלה” עזרו גם לסופרים עברים להפיץ את ספריהם בחכמת הטבע, בדברי ימי עולם וישראל. היו שולחים דרשן משכיל ושמו דיינוב, שיטיף לעם על החשיבות של השכלה ולימוד שפת המדינה. מבין הרבנים נצטרף לחברה רק אחד הוא ר' שמואל מוהליבר, לאחר זמן מראשי תנועת חיבת ציון. הוא כתב מכתב לועד כי “רצוננו להפיץ השכלה בין היהודים הדתיים שהם רוב האוכלוסיה היהודית ויש צורך בבתי ספר מיוחדים ליהודים כדי להפיץ השכלה ברוח היהדות”. בועד היו שני סופרים עברים אברהם דב גוטלובר ומנדלי מוכר ספרים. אחת מפעולות “מפיצי השכלה” היתה לתמוך בבתי ספר עממיים פרטיים. בתי־הספר הממשלתיים לא היו לרוחם של ההמונים מכיון שלא היה בהם זכר ליהדות אף על פי שרשמית היו בהם מורי דת ישראל.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בשנת 1897, גברה ההרגשה הלאומית של ההמונים וקמה דרישה תקיפה שבבתי הספר הפרטיים הנתמכים על ידי “מפיצי השכלה” ילמדו יותר עברית ודברי ימי ישראל ושבכלל תהיה בהם רוח לאומית. את הדרישה העמידו באודיסה אחד העם, ביאליק, דובנוב וחבריהם והיה להם מאבק עם המשכילים מן הסוג הישן כגון מנשה מרגלית וחבריו. בבחירות לועד חדש גברו העברים הלאומיים ודבר זה השפיע גם על החברה בפטרבורג, ציונים רבים נצטרפו לחברה כדי שישפיעו בבחירות החדשות לועד.

כשהגיע התור לבחירת חבר חדש לועד בפטרבורג העמידו האנטי־ציונים את מקסים ווינאבר. אמנם לא היה לגמרי בדעה אחת עם הבארון גינצבורג בענינים מדיניים. הוא התיחס ביתר שלילה לממשלה, אך עדיין לא היה ידוע בימים ההם כעסקן רוסי ליברלי. הוא התענין בלימוד דברי הימים. הציונים התנגדו לו מפני שהיה ידוע כאנטי־ציוני. המועמד הציוני היה ד“ר טובים. הכרתי אותו היטב. הוא היה יליד ליטא. אחיו היה סוחר בלודז' ובנו היה המשורר הפולני הידוע יוליאן טובים. בעוד שהאח בלודז' היה מתבולל היה טובים ציוני נלהב וחינך את בניו בעברית, ואמנם בניו עלו לארץ. ד”ר טובים עבד גם הוא בחברה ההיסטורית האטנוגרפית שבה עבד ווינאבר. הוא תירגם לרוסית את “פנקס ליטא”. עבודה זו היתה קשה מאוד משום שהספר היה כתוב בעברית רבנית מסובכת. טובים הוא גם הראשון שפירסם חוברת בעברית על החשיבות להשתמש באמצעי של ברינג נגד דיפטריה. לא קל היה בימים ההם לכתוב על נושא זה עברית. הוא היה רופא מקובל מאוד ביחוד בין הנוצרים.

באחת האסיפות לקראת בחירת הועד היה ויכוח חריף בין חסידי ווינאבר וחסידי טובים. באותה אספה פרצה גם תקרית בלתי נעימה. שאול גינזבורג, החוקר הידוע של תולדות היהודים ברוסיה, שאף הוא היה ציוני, פגע בכבודו של טובים וטובים סטר על לחיו פעמיים. דבר כזה עוד לא קרה באספה יהודית בפטרבורג. טובים לא נבחר לאחר מעשה זה. הבארון הוראצי גינצבורג לא יכול להרגע כששמע על מעשה כזה באספה יהודית. הוא לא היה מרוצה גם מבחירת ווינאבר משום שווינאבר היה אישיות תקיפה ולא הרכין ראשו בפני היושב ראש הזקן.

הבארון הוראצי היה גם יושב ראש סניף יק“א בפטרבורג. מרכז הארגון היה בפריס וגם לאחר מותו של הבארון הירש, שהוא היה נותן הכספים של החברה. עיקר פעולת החברה כולה היה בפטרבורג לשם תמיכה ביהדות הרוסית העניה. הברון הירש שאף להושיב יהודים על הקרקע בכל מקום שאפשר וביחוד בארגנטינה. בחייו נוסדו שם כמה מושבות שהיו זקוקות לתמיכה אבל אחרי מות הברון הירש לא רצה הבארון גינצבורג להמשיך בהתיישבות מחוץ לרוסיה. הוא ראה עיקר פעולת החברה בתמיכת המעמד הבינוני והמעמד העני בעיירות על ידי יסוד קופות מלווה. בועד יק”א עבד גם ד"ר קצנלסון. הוא היה סבור כי יש לשמור על צוואת הברון הירש ולתמוך רק בחקלאות. הוא טען שהמצב הכלכלי של יהודי רוסיה דורש הגירה וצריך להשתדל שלא יהפכו בארגנטינה לרופאים אלא שיתישבו על הקרקע. לדעותיו הצטרף עורך הדין הידוע פאסובר שהיה מפורסם גם בין הנוצרים וגם מחוץ לרוסיה. רוב הועד היה על צד הבארון גינצבורג, שיש לתת עזרה ביחוד לקופות המלווה בערי השדה אף על פי שבקופות אלה השתתפו גם כמה חברים נוצרים.

בקהילת פטרבורג היה הבארון הוראצי גינצבורג יושב ראש עד שנותיו האחרונות. הוא שקיבל את הרשיון לבנות את בית הכנסת הגדול בפטרבורג. מספר חברי הקהילה לא היה גדול משום שהמס של 25 רובל לשנה היה גבוה ביותר. גינצבורג התנגד להקטין את המס. ההמונים לא היו מרוצים שאין בפטרבורג רב מטעם נבחר בעוד שבכל הערים היה הרב נבחר לארבע שנים ואחרי כן אפשר לבחור אחר. בפטרבורג היה הרב מטעם ממלא מקום של רב במשך כמה שנים משום שלממלא מקום אין צורך בבחירות. דראבקין היה אדם משכיל, ממוסמכי בית המדרש לרבנים בוילנה והוא למד גם בברסלאו, גם באוניברסיטה וגם בבית המדרש לחכמת ישראל. בפטרבורג היה לפני כן רב מטעם אחר שלמד בחוץ לארץ ולא יכול לנאום רוסית. דראבקין ידע לדבר יפה רוסית והוא נתמך על ידי הבארון גינצבורג. הוא היה מייצג גם את עניני דת ישראל בפני הממשלה. השלטונות היו מרוצים ממנו, אבל לא האוכלוסיה היהודית.

פעם קרה מקרה שעורר התרגשות רבה בין המוני היהודים בפטרבורג. במוצאי יום הכפורים ביקרו אצל הרב מטעם, דראבקין, בענין ציבורי, שני סטודנטים יהודיים ישראלסון וגץ, שכבר סיפרתי עליהם. כשנכנסו לדירתו שמעו צעקה וראו יהודי אחד לבוש בגדים דלים וצועק ומתחנן ומגרשים אותו. הוברר שהיהודי בא לרב־מטעם וסיפר בבכי שאין לו מה לאכול אחרי הצום וביקש עזרה. והעוזרת גרשה אותו. הסטודנטים הוליכו את היהודי מיד למסעדה יהודית ואחר כך חזרו לרב והביעו לו בדברים חריפים את התרגשותם שהוא מגרש יהודי הבא במוצאי יום כפורים וטוען שאין לו מה לאכול אחרי הצום. הדבר נודע בעיר והיה למלה.

לאחר שנים בימי תנועת השחרור הרוסית ערכו הסטודנטים היהודים שערוריות נגד רב־מטעם המכהן ללא בחירות והוא הוכרח להתפטר.

בשנים שהייתי בפטרבורג לא היה רב אמיתי בקהילה. היה רק מורה הוראה שהיה פוסק שאלות אבל איש לא חיבב אותו. קמה דרישה לכך שיהיה בפטרבורג רב גדול. אבל ועד הקהילה והבארון גינצבורג לא התחשבו בדרישה זאת. הם טענו שבפטרבורג יש מחלוקת בנוגע לרב בין חסידים ומתנגדים. עד שנת 1800 כיהן כרב ר' יצחק בלאזר, שהיה ידוע בעולם הרבני כתלמידו של הגאון ר' ישראל מסאלאנט והיה אחד ממייסדי תנועת המוסר בקובנה. לאחר זמן מת בארץ־ישראל. הוא חיבר ספר רבני ידוע. משכילי פטרבורג לא היו מחסידיו. פרופ' באקסט הראה לי פעם עמוד שגזר מתוך ספרו של בלאזר שמצא אצל המיליונר היהודי שמואל פוליאקוב. הוא מצא בדף הזה בטלנות נוראה. אמנם בעיני אנשי דת לא נראתה הבטלנות כל כך נוראה כמו בעיני המשכילים.

היו מספרים בדיחות על אותו הרב. פעם בקיץ ישב בצארסקויה סלו, עיר מושבו של הקיסר. קרה מקרה שהרב ישב בגן העיר ועבר הקיסר אלכסנדר השני. התלבושת הרבנית הפנתה אליה את תשומת לב הקיסר והוא ניגש אליו ושאל לשם משפחתו. הרב לא ידע רוסית. הוא רצה לענות לו שהוא גר ב“צארסקוייה”. הקיסר הבין שלשאלתו מה שם משפחתו ענה “צארסקוייה”, זאת אומרת שמשפחתו היא קיסרית.

אמר אלכסנדר: “ובכן יש לי קרוב חדש”. סיפורים כמו אלה באו להדגיש את הגיחוך שבדבר שרב בפטרבורג אינו יודע רוסית. אחר שעלה לארץ ישראל נתחדשה המחלוקת על בחירת רב חדש, ועבר זמן רב ולא נתקבל בפטרבורג רב בעל שם.

 

פרק שלושים: עלילת דם בווילנה    🔗

באמצע שנת 1900 קמה תנועת מהפכנות בין הסטודנטים ברוסיה. התחילו חיפושים ביניהם. נאסרו אספות של סטודנטים. מיניסטר ההשכלה בוגולייפוב פירסם צו לשלוח לצבא סטודנטים מהפכנים. על ידי כך גברה המהפכנות עוד יותר. הייתי נפגש לעתים קרובות עם הנוער המהפכני. בנוער הזה לא היה רמז לאנטישמיות. זוכר אני את ההתרגשות בין הסטודנטים כשהתחיל עורך “נובויה וורמיה” סובורין שהיה גם בעל “תיאטרון זוטא” להציג את המחזה “מבריחי מכס” מאת המומר עפרון ליטווין, מחזה שנכתב בלי כשרון ומלא עלילות על היהודים, דברים שלא היו ולא נבראו. המחזה הוצג בערי השדה אבל כשניסו להציג אותו באודיסה מיחה הנוער על כך וההצגה הוסרה מן הבמה. גם בפטרבורג לא העז שום תיאטרון חוץ מזה של סובורין להציג את המחזה. אבל הנוער לא רצה להרשות את ההצגה גם בתיאטרון זה. המדובר בנוער הרוסי, לא היהודי, וביחוד על הסטודנטיות הרוסיות. הממשלה נקטה באמצעים להגן על ההצגה. זוכר אני סטודנטית אחת רוסית ושמה סמסונובה, שממש מסרה את נפשה שלא להרשות את ההצגה. השוטרים היכו אותה והיא עמדה במרדה עד שנשלחה לבית הסוהר. לאחר זמן קצר שוחררה מפני שהממשלה לא רצתה במשפט ובשערוריה. עם אותה סמסונובה נפגשתי אצל מכרי המורה היהודי ליפשיץ. מעולם לא ראיתי התלהבות כזאת נגד האנטישמיות כמו מצד אותה סטודנטית, והיא לא היתה יחידה.

באמצע פברואר שנת 1901 ירה הסטודנט הרוסי קארפוביץ במיניסטר בוגולייפוב. זו היתה הפעם הראשונה שירו במיניסטר. בוגולייפוב היה מחמיר מאוד שלא לקבל יהודים מחוץ לקצבה לבתי ספר תיכוניים לאוניברסיטה בעוד שבימי מיניסטר ההשכלה דליאנוב נתקבלו הרבה יהודים מחוץ לקצבה. היהודים העריכו את הדבר שמהפכן רוסי רצח את הצורר בוגולייפוב.

בכל זאת לא הוקלו הגזירות אלא אדרבא הוחמרו, ובמקומו של בוגולייפוב נתמנה למיניסטר ההשכלה גנרל ושמו וואנובסקי. הסטודנטים החליטו לערוך הפגנה נגד המיניסטר החדש ליד בית הכניסה הגדול קאזאנסקי. בבית הכניסה היה מקום לאלפי איש. הרבה תיירים היו באים לראות את חפצי האמנות ותמונות הקודש. היה שם קודש הקדשים שלא נתנו להיכנס שם למי שאיננו נוצרי. ד“ר קצנלסון סיפר לי שהוא ביקר גם בקודש הקדשים ביחד עם ד”ר שלמה מנדלקרן, מחבר הקונקורדנציה. כשנשאלו בני איזה דת הם ענה מנדלקרן, שהוא בן דתו של ישו הנוצרי ודבר זה הספיק. אני לא נכנסתי בכלל לבית כניסה, שיש שם פינה האסורה ליהודים.

קל היה לערוך הפגנה ליד כנסיה זאת משום שבמקרה של סכנת מאסר אפשר להימלט לתוך הכנסיה והממשלה לא תעז להיכנס לשם. כמובן שאי אפשר היה לפרסם את מקום ההפגנה אבל הכל ידעו וגם המשטרה ידעה. אינני יודע בבירור אם גם סטודנטים יהודים השתתפו בהפגנה אבל הסטודנטיות היהודיות השתתפו כמעט כולן. היו מכירים שהזמינו אותי להצטרף אבל אני אמרתי להם שלא כדאי למסור את הנפש על כך משום שההפגנה לא תועיל כלום. יבואו קוזקים עם פרגולים והקהל יברח ואפילו לא יכתבו על כך בעתונים. זוכר אני שלאחר ההפגנה שמחו הסטודנטיות היהודיות כי השתתפו בה ויצאו בשלום. נדמה היה להן שעשו מעשה רב.

שלטונו של הגנרל וואנובסקי במיניסטריון החנוך לא ארך הרבה. אחריו נתמנה מיניסטר גרוע ממנו ושמו קאסו מבסרביה, מקום האנטישמים הגדולים ביותר כגון פורישקביץ וקרושבאן, שהכינו אחר זמן את הפוגרום בקישינוב.

דוקא באותם הימים כשגברה האנטישמיות העמקתי לחשוב על הצורך לייסד עתון עברי חדש. ידעתי שיהיה מאבק קשה, שהצנזורה תהיה חמורה, אבל החלטתי שאסור להסתלק מן המאבק. הייתי נוהג לבקר לעתים תכופות במערכת “בודושצ’נוסט” וראיתי את העורך מתרגש תמיד בבואו מאת הצנזור. הצנזור היה מוחק והעורך צריך היה לעמוד על המקח בגלל כל מלה ומלה. הצנזור יילאגין היה שיכור ולעתים קרובות היה מרשה, מתוך שכרות, לפרסם דברים מפוקפקים, אבל לאחר שסר יינו היה מתחרט וגורם צרות כפולות.

העתון לא הצליח מבחינה חמרית, העורך שמואל גרוזנברג הפסיד בו סכום ניכר. קשה היה להתחרות עם העתון הוותיק “ווסחוד” שהיה עשיר והיו לו כספים משום שתמכה בו חברה ובראשה מקסים ווינאבר. הכוון של “בודושצ’נוסט” היה יותר ציוני מהכוון של “ווסחוד” אבל הציונים לא בטחו בו מפני שבעבר, כשהיה גרוזנברג העורך למעשה, נלחם בציונות כשהרצל פירסם את “מדינת היהודים”. בשנה השניה לקיום העתון עזב מזכיר המערכת, המשורר שמעון פרוג, את העתון משום שהעתון לא יכול היה לשלם לו את משכורתו הדלה בסך 75 רובל לחודש. העורך הוצרך להיות בעצמו מזכיר המערכת. גם אני לא קיבלתי ממנו שכר סופרים בעד מאמרי, אך פעם בשבוע הייתי בא אליו בערב לעזור לו. כבכל שבועון ברוסית ליהודים היתה בו כרוניקה מן הנעשה בערי השדה. בכל עיר רוסית גדולה היו עתונים רוסיים כלליים וצריך היה לקרוא את כל העתונים ולחפש בהם ידיעות על יהודים. הייתי עוזר לגרוזנברג בעבודה זאת ויש שהייתי יושב אצלו לילות שלמים.

גרוזנברג סיפר לאחיו אוסקר גרוזנברג שהיה תומך את העתון בכספו, שיש אדם אחד העוזר לו חינם אין כסף. עורך הדין גרוזנברג רצה להכירני. אותה שעה פרץ ענין עלילת הדם בוילנה על החובש דוד בלונדס. וכבר דיברו בחוגים יהודיים על עורך הדין הצעיר גרוזנברג שיש למשוך אותו לפרשת המשפט.

עד אותה העלילה עברו שנים רבות ברוסיה ללא עלילת דם גדולה. היו ידועות עלילות מימי ניקולאי הראשון וביחוד עלילת ווליז' שנמשכה יותר מעשר שנים. אחרי העלילה הזאת אמר ניקולאי הראשון שאין להאמין באמיתות העלילה משום שתמיד באה ההאשמה ממומרים. והוא, הקיסר, יודע שיהודים נוהגים להלשין על אחיהם ואם אינם עושים זאת בעניין זה סימן שהדבר בדוי.

עלילת הדם השניה הגדולה ברוסיה פרצה בסרטוב בימי אלכסנדר השני. גם עלילת קוטאיס בקוקז ארעה בימי אלכסנדר השני. דעת הקהל היהודית היתה מאוד מרוגשת. משפט קוטאיס נמשך שנתיים. המגינים היו שני עורכי־דין: אחד עורך דין רוסי מפורסם, אלכסנדרוב, השני – עורך דין יהודי מומר, קופרניק. אביו של קופרניק היה אחד מראשי המשכילים בקיוב והיה ידידו של המשורר העברי גורדון ומסור לספרות ישראל. הוא לא המיר את דתו מחמת נימוקים חמריים כי בימים ההם היו לעורכי דין יהודים אותן הזכויות שהיו לרוסים. הוא התנצר מפני אהבתו לאשה רוסית. סיפרו שקופרניק שלח לאביו מברק ובו שלוש מלים: “השתכרתי, התנצרתי, התחתנתי”. היהודים לא היו מרוצים שדוקא הוא ניצח במשפט ושיבחו את אלכסנדרוב.

מימי משפט קוטאיס עד משפט וילנה עברו יותר מעשרים שנה. דווקא בימי אלכסנדר השלישי, ימי גזירות רבות על היהודים, לא היתה עלילת דם. הונהגה קצבה לקבלת יהודים לבתי ספר תיכוניים וגבוהים, נאסר על יהודים להיות עורכי־דין, גורשו היהודים ממוסקבה וכדומה. עלילת הדם בוילנה באה לא מידי רוסים אלא מידי פולנים. עלילת וילנה לא היתה דומה לשום עלילת דם בדברי ימי ישראל. תמיד כשמצאו ילד נוצרי או איש או אשה הרוגים היו טוענים שהיהודים הרגו את הילד או האיש כדי למוץ ממנו דם לפסח. ואילו בוילנה קם עד שטען שיהודים משתמשים בדם אדם חי לפסח. בשנת 1900, זמן מה לפני חג הפסח, באישון הלילה, פרצה משרתת נוצריה פולניה ושמה גרודזינסקה מביתו של החובש היהודי בלונדס וצעקה שבעל־הבית חתך את צווארה; היא הספיקה לברוח ועדיין הדם שותת מן הצואר. ואמנם היה חתך עמוק בצוואר. הכניסו אותה לבית חולים פולני וריפאו אותה, החתך לא היה מסוכן, אבל החובש נאסר והתחילה פרשת עלילת דם. לפטרבורג בא בימים ההם עורך הדין היהודי דוד סלונימסקי וסיפר לי בהתרגשות שיש בוילנה חבורה של ישועיים הרוצה להוכיח שהיהודים משתמשים בדם לפסח וחבורה זו היא שאירגנה את העלילה על ידי שחתכו בצוארה של הבחורה כדי להוכיח לכל העולם שהיהודים זקוקים לדם נוצרי לפסח, והרי כאן עדות חיה. לחבורה היישועית נצטרף גם ליברל פולני לשעבר, עורך הדין וורובלבסקי, והוא תבע מבלונדס תשלום כסף על החתך בצוארה של הבחורה.

העסקנים היהודים בפטרבורג אירגנו את ההגנה המשפטית, עורך הדין ווינאבר הציע שאת הסניגוריה יקבל על עצמו עורך הדין הרוסי הפולני המפורסם סטסוביץ, אחד מגדולי עורכי הדין ברוסיה. הוא טען כי מכיוון שוורובלבסקי היה לשעבר עוזרו של סטסוביץ יתייחס אל רבו בכבוד. גרוזנברג עדיין לא היה כל כך ידוע וגם לא היה רשאי להיות עורך דין ורק שימש עוזר לעורך דין רוסי מירונוב. אולם בענינים פליליים היה רשאי כל אדם להגן וגם גרוזנברג היה זכאי להופיע במשפט. לשם כך צריך היה להזמין גם את מעבידו, את מירונוב. עורך הדין היהודי הידוע פאסובר היתה לו השפעה גדולה על דעת הקהל היהודית והוא מצא שסטסוביץ לבדו אינו מספיק וצריך גם עורך דין יהודי והוא הציע את גרוזנברג. וכך הווה. גרוזנברג קיבל את ההגנה מתוך וויתור על שכר ודרש רק שישלמו למעבידו מירונוב. הוא יצא לוילנה כדי לשוחח עם הנאשם בלונדס.

גרוזנברג עצמו היה מתפרנס ממשפטים פליליים ביחוד בקוקז שם היו מתארעות רציחות מחמת קנאת גברים, דווקא עשירים. שלושה־ארבעה משפטים כאלה הספיקו כדי לפרנסו. במשפטים יהודיים ובמשפטים מדיניים הופיע שלא על מנת לקבל פרס.

משפט בלונדס נערך בפני מושבעים, רובם פולנים, והם פסקו שבלונדס עשה את החתך אבל לא בכוונת רצח אלא כדי למוץ קצת דם והוציאו את דינו למאסר שנה וארבעה חדשים. זה היה פסק דין קל. עורך הדין סטאסוביץ אמר שיש סכנה בהגשת ערעור מפני שייתכן שבית הדין הגבוה יוציא פסק דין יותר קשה של עבודת פרך בסיביריה. גרוזנברג לא הסכים לכך. בפטרבורג היה ויכוח בענין זה. ווינאבר היה על צדו של סטאסוביץ אבל גרוזנברג טען כי יש לשאול את בלונדס עצמו.

 

פרק שלושים ואחד: חסידי אומות העולם    🔗

כשהתחלתי לבקר בבית אוסקאר גרוזנברג הרגשתי עצמי שלא כמו בבתי המלומדים היהודים שהייתי מבקר בהם. בביקור הראשון עשתה עלי רושם מיוחד גברת גרוזנברג. הכרתי נשים יפות גם בוילנה. ובפטרבורג היו לי הרבה מכרות בין הסטודנטיות, והיו בתוכן יפות מאוד, אולם היופי של אשת גרוזנברג היה מיוחד במינו. כשהכרתי אותה היתה בת 31, קשישה ממני בחמש שנים. לא לחינם תיאר אותה שלום אש ברומן שלו “פטרבורג” כגיבורה, אם כי בימים ההם כבר היתה אם לבת ארושה. חוץ מיופיה היתה אדם נעים הליכות. כשהכרתי אותה כבר היו לה שני ילדים, וילד אחד מת לפני כן. היא נישאה לגרוזנברג כשהיתה עדיין תלמידת גימנסיה וגרוזנברג היה סטודנט באוניברסיטה של קיוב. הוריה הפריעו מאוד לשידוך עם סטודנט עני המתפרנס מהוראה. היא היתה בת עשירים. את הנדוניה הגדולה שלה שלחו לגרוזנברג לאחר שכבר היה עורך דין מפורסם ולא היה זקוק לזה.

בביתו של גרוזנברג הכרתי כמה עסקנים ציבוריים, יוריסטים ידועים וגם סופרים רוסיים, ובראשם מקסים גורקי.

עד אותו זמן הייתי מכיר נוער רוסי, סטודנטים, ומאנשי השם הרוסים הכרתי רק שנים, שנפגשתי אתם בביתו של הבארון דוד גינצבורג. הראשון שעשה עלי רושם עז היה הפילוסוף, הצדיק, חסיד אומרת העולם וולדימיר סולוביוב. בארון גינצבורג הציג אותי לפניו בבקי בתלמוד. סולוביוב שמח מאוד ואמר: “אני מחפש באמת אדם כזה, הייתי רוצה להכיר את התלמוד שיש לי עליו רק ידיעות מועטות. התחלתי ללמוד קצת תלמוד מפי פייבל גץ והוא סיפר לי על היהדות ועל מוסר היהדות, אבל כל זה הוא מעט, הייתי רוצה להמשיך”. אמרתי לסולוביוב שאני מוכן לשרותו וללמד לו תלמוד במקורו ואהיה מאושר אם אוכל להיות לו להועיל.

סולוביוב לא נח ולא שקט אחרי הפוגרומים ביהודים בשנת

1. הוא חיבר מחאה חריפה נגד הממשלה הצארית ושלח את המחאה לסופר הרוסי הגדול לב טולסטוי, שחתם עליה ראשון ואחריו חתמו עוד אחרים מגדולי הדור. סולוביוב מת בגיל צעיר ולפני מותו דיבר הרבה על היהודים והתפלל בעדם. אחריו לא קמה אישיות כזאת ברוסיה.

בביתו של הבארון גינצבורג הכרתי את אחד מחסידי סולוביוב, הנסיך אלכסיי אובולנסקי, שגם הוא התענין בתלמוד. שוחחתי אתו הרבה על תלמוד ויהדות. חוץ משני האישים הרוסים האלה לא הכרתי עסקנים וסופרים רוסים. רק בביתו של גרוזנברג נזדמנתי עם כמה מהם. החשוב שבין האישים היה מקסים גורקי, שהיה נערץ על הנוער הרוסי.

גורקי יסד הוצאת ספרים בשם “זנאניה” (דעת), מוקדשת לספרות ולמדע. רשמית היתה הוצאת הספרים שייכת לאחד ושמו פיאטניצקי, אבל הכל ידעו שגורקי הוא בעל ההוצאה. ספריו של גורקי היו נפוצים במספר רב ורווחיו נתנו לו אפשרות להחזיק הוצאת ספרים. הוא חי חיים צנועים, היה לבוש בגדים פרולטריים. שוחחנו הרבה על ספרות ישראל וציונות. הוא אמר לי, שהוא מוכן להדפיס קובץ מיוחד של ספורים נבחרים מתורגמים מעברית או מאידיש והוא נושא ונותן בענין זה עם הסופר היהודי שלום עליכם. הוא כבר קיבל כמה תרגומים אבל לא כולם מספקים אותו. הדבר הטוב ביותר שקרא בתרגום הוא סיפורו של ביאליק “אריה בעל גוף”, אבל לדעתו יש לקצר את הסוף.

פעם אחת הוזמנתי לבוא לגרוזנברג לשעה שבה יקרא גורקי סיפור חדש שלו שעדיין לא נדפס. באו יוריסטים וסופרים ועסקנים. לפני הקריאה ישבו ליד שולחן ערוך ונתגלגלה שיחה מדינית. אותו זמן נדפס ב“נובויה וזרמיה” של סובורין מאמר נגד מיכיילובסקי שנקרא בשם “חם”. אשה אחת ושמה וואטסון שהיתה יוצאת ונכנסת אצל גרוזנברג ומקורבת לגברת גרוזנברג טענה, שאסור להשתיק את הדבר ויש למחות. מיכיילובסקי היה אחד מגדולי הסופרים הרוסים הוותיקים, מלוחמי החרות הרוסים בני דורו של הרצן. גורקי התנגד למחאה ואמר לגברת וואטסון: “קחי מקל וחבטי בכותב”. הגברת נעלבה וגורקי הבין שתשובתו לא היתה לרוח החברה והסביר שהוא בכלל נגד מחאות משום שאינן עושות רושם. עם אנשים כחברי מערכת “נובויה וורמיה” יש לדבר רק עם מקל ביד.

גורקי לא קרא בעצמו את סיפורו החדש ובמקומו קרא עורך הדין מירונוב, שהשתתף במשפט בלונדס כמסופר בפרק הקודם. באותו ערב בבית גרוזנברג לא הזכיר איש את משפט בלונדס אף על פי שגרוזנברג לא חדל לחשוב על כך אפילו רגע. הדבר היה זמן קצר לפני שהערעור נידון בסינט. כשנתפזרה החבורה עדיין נשארתי זמן מה אצל גרוזנברג ודיברנו על הערעור. הוא אמר שיודיעני מתי יבוא הדבר לדיון בסינט והוא רוצה שאני אשתתף. באתי אליו בשעה שיצא לסינט ונסענו יחד. בסינט היו כמה יוריסטים שבאו לשמוע את נאומו של גרוזנברג ואת פסק הדין. בידי גרוזנברג כבר היו חוות דעת של שני פרופסורים רוסים גדולים לרפואה פאבלוב ואיבנובסקי שהוכיחו, כי לפי הפרוטוקול מתברר שהחתך בצוארה של הבחורה נעשה ביד זהירה כדי שלא יזיק ואת זאת עשתה או היא עצמה או מישהו אחר בזהירות יתירה. לא ייתכן שבלונדס עשה זאת כדי להוציא דם, שהרי מוכרחים היו להחזיק בה בעזרת עוד גבר. גרוזנברג היה בטוח שאם הערעור יתקבל והדבר יימסר לבית משפט אחר, תתגלה האמת. בסינט דנים רק על הצד הפורמלי ויש צורך באמנות משפטית מיוחדת כדי להוכיח שהמשפט לא נערך כראוי. כידוע הגיש גם הקטיגור ערעור, מפני שלדעתו היה העונש קטן מדי. גרוזנברג השתמש בזה ונשא נאום מזהיר. לאחר התיעצות קצרה של הסינטורים נתקבל הערעור.

כל הימים, מן הערעור ועד למשפט החדש שנערך בוילנה, גם כן בפני מושבעים, היה גרוזנברג עסוק רק בענין זה. הוא לא קיבל שום משפט אחר. במשפט החדש היו רק שני סניגורים, מירונוב וגרוזנברג. אב בית הדין היה לא פולני אלא רוסי, באטורין, חבר העיריה של וילנה. הוא הבין שיש כאן עלילה. לאחר הנאום המזהיר של גרוזנברג ולאחר חקירת שני הפרופסורים השפיע באטורין על יתר המושבעים וכולם פסקו שבלונדס חף מפשע.

גרוזנברג דאג גם לבלונדס לאחר שחרורו. בימי ישיבתו בכלא הפסיד את כל לקוחותיו כחובש ומשפחתו נתדלדלה. גרוזנברג התידד במשך המשפט עם באטורין. ראיתי את באטורין בפטרבורג בבית גרוזנברג, אולם החברה היהודית בפטרבורג התייחסה בקרירות לגרוזנברג אחרי שחרור בלונדס. הכל היו מרוצים, ממש מאושרים, אבל לא ערכו לו שום מסיבה. זוכרני שד"ר קצנלסון אמר לי: “מה אתה אומר לפטרבורג היהודית שלנו? אדם מסר את נפשו, עבד כמעט שנתיים ועשה מעשה רב שלא על מנת לקבל פרס ולבסוף, אחרי הנצחון־הגדול שהוא כל כך חשוב לכל יהודי רוסיה, לא באה אפילו משלחת יהודית להודות לו”. הסיבה האמיתית היתה שמקסים ווינאבר לא התייחס יפה לגרוזנברג. בראשית המשפט דרש שעורך הדין ספאסוביץ יהיה העיקר במשפט. הוא גם התנגד לערעור. לפיכך עבר הענין ללא הפגנת כבוד לגרוזנברג. גרוזנברג נעלב על כך. חשבתי כל הזמן שצריך לעשות משהו כדי לספק את גרוזנברג.

דבר אחד נעשה לכבוד שחרור בלונדס. עורך הדין היהודי הגדול פאסובר הירצה על כך בחברה המשפטית של עיר הבירה. הוא סיפר שעשה מחקר בין מכריו הבלתי יהודים, אנשי השכלה וחברה, ויותר מתשעים אחוזים מהם היו משוכנעים שאמנם רוב האוכלוסיה היהודית אינו משתמש בדם לפסח, אבל סברו שיש כת קטנה העושה זאת.

 

פרק שלושים ושנים: התנקשות לקרט בשר פלך ווילנה    🔗

שנת 1902 תופסת מקום מיוחד בתולדות היהודים ברוסיה. אותה שנה התחיל שלטון מיניסטר הפנים פלווה. לאחר שהמהפכן הרוסי באלמאשוב רצח את מיניסטר הפנים סיפיאגין חיפש הצאר ניקולאי אדם בעל אופי חזק שיוכל להילחם במהפכנים. סיפיאגין היה אדם חלש. לא הוא משל אלא פובידונוסצב, הפרוקורור העליון של הסינוד. הוא היה השליט למעשה במשך יותר מעשרים שנה לאחר רצח אלכסנדר השני. פלווה התחיל את דרכו כמנהל מחלקת המשטרה ועוד בימי איגנאטייב תפס מקום חשוב בשלטון. אחרי כן שימש סגן מיניסטר ולסוף מיניסטר לעניני פינלנד.

כשנתמנה פלווה למיניסטר הפנים הבינו שינקוט באמצעים חמורים לדיכוי תנועת השחרור שהתגברה מיום ליום. כבר הורגשה תנועה עזה בין האכרים נגד בעלי האחוזות, ודווקא בימים הראשונים. לשלטון פלווה גברה תנועה זו. האכרים היו מתקיפים את בעלי האחוזות ותופסים את הקרקע. פלווה נתן צו לשרי הפלכים להנהיג עונשי גוף ולהלקות את האכרים במקרי מרד.

פלווה שימש מנהל מחלקת המשטרה בשנת 1881 בימי הפוגרומים היהודים. כשהגיש מיניסטר הפנים לצאר דין־וחשבון על הפוגרומים רשם הצאר מן הצד: “להלקות בשוטים את הפורעים ואז יחדלו הפרעות”. אלכסנדר השלישי ידע כי בשעה שהיה עדיין יורש עצר פרץ בשנת 1871 פוגרום נגד היהודים באודיסה ושר הפלך הוציא פקודה “להלקות את הפורעים”. הביאו לתוך העיר עגלות ועליהן שוטים, היו פושטים את בגדי הפורעים ומלקים אותם. וכשהתערבה בדבר גברת מן החברה הגבוהה באודיסה וטענה כיצד עושים דבר כזה הפשיטו גם אותה והלקוה.

הדבר עשה רושם בלתי נעים באודיסה ובפטרבורג אבל הועיל. הפוגרום נפסק. בעתונות הרוסית לא סופרו בימים ההם כל הפרטים אבל דוקא בעתון העברי “המגיד”, שיצא בליק, עיירה פרוסית על גבול רוסיה, סיפר כל זאת סופר יהודי בחתימת שם בדוי.

אלכסנדר השלישי חשב איפוא גם הוא, שבמלקות אפשר להפסיק את הפרעות, אולם פלווה, מנהל המחלקה, הגיש דו"ח לצאר כי לפי החוק אסור להלקות אזרחים עירוניים ומותר להלקות רק אכרים, ואולם בפרעות השתתפו דוקא מעמדות עירוניים ובתוכם גם משכילים. עכשיו כשפרצו מהומות נגד בעלי האחוזות ובהן השתתפו אכרים, נתן מיניסטר הפנים החדש צו להשתמש בשוטים והדבר נעשה.

פקודתו של פלווה להלקות את האכרים נתנה הזדמנות לשר פלך וילנה פון־וואהל להשתמש בשוטים נגד בונדאים יהודים שהפגינו בדגלים אדומים באחד במאי. הוא עשה זאת בגסות יתירה. במרכז העיר, בעצם היום, בחצר המשטרה הילקה אסירים מדיניים. דבר כזה עוד לא קרה ברוסיה. לאחר המעשה הביע פלווה את תודתו לשר פלך ווילנה. דבר זה גרם להתנקשותו של הסנדלר היהודי הירש לקרט בפון־וואהל. פון־ואהל רק נפצע קל.

התנקשות זאת של יהודי פשוט, שלא יכול לראות איך מבזים יהודים ומלקים אותם בפרהסיה רק משום שהפגינו בדגלים אדומים, עשתה רושם עז בפטרבורג. אבל נמצאו עסקנים יהודים שהתרגשו על כך, שיהודי העז לירות בשר פלך. בימים ההם עדיין לא ידעו אם לקרט עשה זאת על דעת עצמו או שנשלח על ידי מישהו. לפי הידיעות הראשונות עשה זאת מעצמו. לאחר זמן נתקבלו מברן בשוייצריה, במעטפות סגורות, תיאורים מלאים של כל המעשה בחתימה “בונד”. לקרט נמסר לבית־משפט צבאי ונידון לתליה. הוא נתלה. לקרט היה גיבור עד הסוף. הוא סירב להגיש בקשה לחנינה. כשבא אליו הרב־מטעם לא קיבל את פניו.

פון־וואהל נתמנה אחר־כך סגן מיניסטר. אולם רבים מן המשכילים הרוסים הבינו כי פלווה יגרום באמצעיו החריפים לתגבורת המהפכה וסופו של פלווה יהיה כסופם של המיניסטרים הקודמים בוגולייפוב וסיפיאנין. וכך הווה.

זמן מה לאחר שהועלה לקרט לגרדום הופתעתי לידיעה שבמינסק הותרה ועידה ציונית. התפלאתי מאוד. הכיצד? הציונות היתה בימים ההם ברוסיה טריפה והציונים היו מתכנסים במחתרת. לא יכולתי להבין למה הירשה פלווה בפעם הראשונה ברוסיה ועידה ציונית. עדיין לא ידעתי בימים ההם, אבל לאחר זמן נודע לי שדוקא פלווה סייע בידי צדרבוים, עורך “המליץ”, להשיג רשיון לייסד את הועד האודיסאי של חובבי ציון. פלווה רצה שיצאו מרוסיה הרבה יהודים ככל האפשר. זה היה גם רעיונו של פובידונוסצב ופלווה סבור היה, שועידת מינסק תסייע לכך שהיהודים יעלו במספר גדול לארץ ישראל.

במשך השנתיים שבהן השתדלתי להשיג רשיון לעתון היו מעט בקשות לעתונים חדשים וכמעט לא היתה שום בקשה לעתון באידיש. ודווקא כשנעשה פלווה מיניסטר הפנים בשנת 1902 נתקבלו בקשות רבות לעתונים גם באידיש. שמעתי זאת מפי פקידי לשכת העתונות הממשלתית. אני ביקשתי להרשות לי להוציא עתון פעמיים בשבוע וחוץ מזה ארבעה קבצים בשנה. רציתי לעורר את הרגש הלאומי למאבק לזכויות שוות ליהודים. עתון כזה לא היה עדיין ברוסיה.

על עתון יומי חדש בעברית בשם “הצופה” השתדל אחד ושמו פרידמן. הוא היה מבין ראשוני חובבי ציון בוילנה ואחר כך ישב בקיוב ועבד בתעשית הסוכר. כשנרצח אלכסנדר השני חיבר פרידמן שיר אבל וברכה לקיסר החדש. הוא שלח את שירו לחצר המלכות וכנהוג קיבל מכתב תודה. מכאן ידעה לשכת העתונות, שהמחבר איננו מהפכן והיו לו סיכויים לקבל רשיון להוציא את העתון בוארשה. לשם כך צריך היה רק לתת כאלפיים רובל שוחד לפקידים. לפרידמן לא היה כסף אבל עתון עברי חדש בוארשה נחשב לעסק טוב ונמצאו נותני כסף. היתה עוד בקשה מוארשה להוציא עתון בשתי לשונות בשם אחד “אמת” בעברית ובאידיש. את הכסף צריך היה לתת המו"ל הידוע בעל “תושיה” בן־אביגדור, אבל הבקשה הוגשה בחתימת אחד ושמו גולובוב.

גולובוב היה פעם סטודנט באוניברסיטה של פטרבורג למשפטים. הוא חיבר ספר ברוסית על המשפט היהודי. לו קרה אסון. הוא היה קרובה של הסיה הלפמן, שהשתתפה ברצח אלכסנדר השני. לגולובוב לא היתה שום שייכות למהפכנות אבל הוא כתב להלפמן בעניני משפחה והמכתב נמצא כשנאסרה. על כך נשלח ללא משפט לסיביריה לזמן רב. כשניתנה חנינה כללית שוחרר ובא לורשה, חיפש עבודה ולא מצא. בימים ההם חיפשה הז’נדרמריה אדם היודע אידיש, עברית ורוסית לשם תרגום תעודות שונות והוא קיבל את המשרה. שם הכיר את ראש הז’נדרמריה בפולין הגנרל פולון שהיה קרוב לחצר המלכות. הוא ריחם על גולובוב שסבל על לא עוול בכפיו ורצה לפצות אותו. בוארשה ישב בימים ההם סופר אידיש מ. ספקטור שחלם על עתון יומי באידיש והציע לגולובוב שיפנה לפולון בענין זה. גולובוב שכנע את פולון שעתון באידיש בוארשה יביא תועלת לממשלה אם יהיה נגד המהפכה. פולון הודיע על כך לפטרבורג וביקש להרשות לגולובוב להוציא עתון בוארשה. אבל המיניסטר לא הסכים לכך בשום אופן. הוא טען שאידיש איננה לשון. לאחר שנים אחדות הציע בן־אביגדור לגולובוב להוציא עתון בשתי לשונות והוא יממן אותו.

היתה גם בקשה מאת אלכסנדר רפפורט להוציא עתון יומי באידיש “פריינד”. לרפפורט היתה טענה לממשלה שאסרה עליו, כמסופר באחד הפרקים הקודמים, להוציא עתון ברוסית “סין אוטצסטווא” שהוא קנה במכירה כללית. רפפורט היה ידוע לממשלה כציוני שבביתו נערכות אספות. על פי השכל צריך היה לקבל את הרשיון גולובוב, שהיתה לו המלצת הגנרל פולון ואיננו ציוני, אבל את הרשיון קיבל בכל זאת הציוני רפפורט.

 

פרק שלושים ושלושה: כיצד קיבלתי רשיון ל“הזמן”    🔗

ברוסיה הצארית היה ידוע, שבלי שוחד אין להתקיים, אלא שבעיירה היה מספיק שוחד של רובל או שלושה, בערים מחמשה עד עשרה ובפטרבורג לא היה ידוע מפני שהכל התנהל בחשאי. שאלתי פעם היסטוריון אחד אם יוכל להסביר לי את פרשת מאסרו ושחרורו של ראש תנועת חב"ד החסידית, ר' שניאור זלמן מלאדי. הרב נאסר מחמת הלשנה והיהודים אספו ששים אלף רובל כדי לשחרר אותו ואמנם הוא שוחרר. ההיסטוריון לא מצא שום עקבות של שוחד. ענין הרבי הובא לפני הצאר עצמו, משמע ששוחדו פקידים גבוהים או לפחות אחד מהם, וכיצד כל זה נעשה בסוד? זמן רב לא קיבלתי תשובה לשאלתי אבל במקרה נודע לי כיצד שוחרר הרבי.

יוליוס הסן שעסק בארכיונים בדברים שיש להם נגיעה ביהודים, פירסם רשימת הספרים והחפצים שהממשלה החזירה לר' שניאור זלמן עם שחרורו. בין הדברים היתה מסכת “ברכות” ובמקום שכתוב בו כי למראה מלך צריך לברך “ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם”, נמצא דף נייר עם שיר תהילה לקיסר שנכתב בידי ר' שניאור זלמן. מסתבר שכתב את זאת בשבתו במאסר, תמורת שוחד רב ששולם לפקיד בית הסוהר. הפקיד הירשה לרב לכתוב את השיר ולהניח אותו בתוך המסכת. אחרי כן ניתנה פקודה לערוך חיפוש בכל ספריו ונמצאה דוקא תעודה זאת. השיר נמסר למומר אחד ושמו נווחוביץ, שעבד בסנט וידע היטב עברית. וכשהגישו המיניסטרים תעודה זאת לקיסר והוא ראה שהרבי מתפלל לשלומו, הבין שהקטרוג על הרבי לא היה אלא עלילה ושחרר אותו.

בימים ההם היה הסך ששים אלף רובל גדול מאוד אבל מאז כבר היו בפטרבורג שתדלנים רבים שידעו כיצד נותנים שוחד. בפטרבורג ישבו מאות יהודים בתעודות לא כשרות והיו משלמים משכורת חדשית לפקידי המשטרה. לשחד מיניסטרים או סגנים היה מן הנמנע, אבל היו סרסורים שידעו שמות האהובות של המיניסטרים ושל מנהלי המחלקות ואותן היו מנסים לשחד פעם בהצלחה ופעם בכשלון.

כשהשתדלתי להשיג רשיון לעתון חדש לא הלכתי בדרך מתן שוחד. ראשית לא היה לי כסף ושנית שנאתי את ענין השוחד. לפיכך אמרו לי כי מאמצי להשיג רשיון לעתון נידונו לכשלון מראש.

שוחחתי על כך עם מכירי יעקב הלפרין, סגן המנהל של המחלקה למשפטים בממשלה והוא אמר לי: “ידעתי מכת השוחד. אמנם יש פקידים גדולים אחדים שהם נקיי כפיים אלא שאפשר לפנות אליהם רק על ידי פרוטקציה נקיה”. הוא אמר לי שבמחלקה לעתונות יש פקיד אחד בעל השפעה גדולה והוא רחוק ממקח שוחד. הוא הבטיח לי לשוחח אתו על תכניתי להוציא עתון חדש. כמה פעמים אמר לי מפי אותו מכר שעדיין לא הגיעה השעה. “המיניסטר לא ירשה עכשיו”. בכל זאת לא חדלתי מלהגיש בקשות למרות שהושבו ריקם בכל פעם.

בימי כהונתו של פלהווה כמיניסטר הפנים אמר לי הלפרין יום אחד שאותו פקיד אמר לו כי הגיעה השעה. המיניסטר חשש מפני עתונות מחתרת ובדק ומצא שהסירובים לתת רשיון לעתונות גלויה מחזקים את עתונות המחתרת. אבל הממשלה חקרה בנוגע אלי והוברר שאני גר בחדר קטן ודל, וקשה להרשות לאדם כזה שיהיה גם המו“ל. צריך שהממשלה תהיה בטוחה שהמו”ל לא יפשוט את הרגל בזמן הראשון. לפיכך יועצים לו שאקח לי לשותף אדם שיש לו לפחות דירה נאה, שלא יהיה בולט כמחוסר אמצעים. הוכרחתי לחפש מו"ל על הנייר, וידעתי כי לאחר שאקבל את הרשיון יימצאו חובבי שפת עבר שיספקו את הכסף. חפשתי אדם שיאמין לי כי לאחר שאקבל את הרשיון לא אוציא את העתון עד שיהיה לי הכסף הדרוש. נמצא אדם שהאמין לי והוא היה בעל דירה נאה וגם היה לו תואר “אקדמיקן”. זה היה הצייר מרק יפה, שמת לאחר זמן בניו־יורק.

מרק יפה גמר את האקדמיה לאמנות. הוא קיבל את התואר כשצייר תמונה “יהודי בערב יום הכפורים”. לא היו בימים ההם יהודים רבים בעלי שיעור קומה באמנות. אחרי הפסל הגדול מרק אנטוקולסקי היו שני אמנים יהודים גדולים: אליהו לוויתן ואליהו גינזבורג. לוויתן היה ידוע גם לקהל הרוסי. תמונותיו הוצגו במוזיאון הרוסי הגדול. הוא היה מקורב למספר הרוסי המפורסם צ’כוב. אבל כל האמנים הללו לא היתה להם שייכות לחיי היהודים. ורק שני יהודים קיבלו את התואר “אקדמיקן” על יצירות בנושאים יהודיים. הראשון היה מימון שצייר תמונת התנפלות על יהודים בימי האינקויזיציה בשעת סדר של פסח והשני היה מרק יפה. באקדמיה הרוסית לאמנות לא היתה רוח אנטישמית. נשיא האקדמיה הגרף איוון טולסטוי היה אוהב ישראל.

תמונתו של מרק יפה “ערב יום כפור” נודעה בעולם היהודי על ידי שעורך העתון “המליץ” נתן העתק התמונה כפרס למנויי העתון. התמונה ענינה אותי ואני התוודעתי ליפה. היתה לו סטודיה בפטרבורג והוא גר באחד הרחובות המרכזיים. מבחינה חמרית חי חיים קשים. אשתו היתה נכדה של לייב פרידלנד שצווה את הספריה הגדולה שלו ל“מוזיאון האסיתי” בפטרבורג, ונקראה על שמו “פרידלנדיאנה”. הוא תמך באדוקים במאבקם נגד בית מדרש לרבנים. הוא היה עשיר אבל לא תמך בנכדתו מפני שרגז עליה שנישאה לאמן עני ולא רצה אפילו לראות אותה. יפה ביקש אותי לחפש בין מכרי עשירים המוכנים להזמין אצלו תמונותיהם ואני מצאתי אנשים כאלה. תמורת זאת הסכים להיות על הנייר שותפי למו"לות ושנינו הגשנו בקשה להוציא את העתון בעריכתי.

בסוף 1902 כשהייתי נפגש לעתים קרובות עם עורך הדין אוסקר גרוזנברג עלה בדעתי לארגן ועד שיחוג חג השנה לנצחונו של גרוזנברג במשפט בלונדס. ד“ר י. ל. קצנלסון תמך בתכנית ורכש כמה חברים לדעה. נוסד ועד והוחלט כמנהג אותו הזמן להגיש לגרוזנברג “אדרסה” ולהביע לו את תודת עם ישראל. קצנלסון קיבל על עצמו לנסח את הברכה. סיפרתי על כך ליפה והוא הציע לי שהוא יצייר תמונה שבה יראו את כל תולדות המשפט. בתמונה יראו גם את עורכי הדין גרוזנברג ומירונוב ובתוך התמונה תשובץ הברכה. זו היתה עבודת אמנות גדולה והוא דרש סכום ניכר. הבטחתי לקבל את הסכום מחותמי הברכה. הדבר יצא לפועל ולגרוזנברג נמסרה ה”אדרסה" האמנותית. הוא ביקש לערוך את הטקס בביתו. הועד הסכים לכך והיתה אוירה חגיגית. דירתו של גרוזנברג היתה יותר מדי קטנה ולפיכך מסר ידידו ד"ר קלצ’קו את דירתו בקומה שלמעלה מדירתו של גרוזנברג. הוזמנו מבשלות יהודיות והיתה סעודה מתובלת ביין "כרמל', וננאמו נאומים רבים. חסר היה רק מקסים ווינאבר. רושם גדול עשה נאומו של עורך הדין היינריך סלוזברג.

יפה קיבל תמורת התמונה שלוש מאות רובל. חלק גדול שילמו מכרים מחותמי האדרסה. מה שחסר הוכרחתי בעצמי לשלם. לקחתי לשם כך הלוואה ושלמתי לאט לאט ואיש לא ידע על זאת.

חדשיים לפני כן קבלתי את הרשיון להוציא עתון פעמיים בשבוע ונגשתי לייסד אותו.

 

פרק שלושים וארבעה: אני מרכיב את מערכת “הזמן”    🔗

קראתי לעתון בשם “הזמן”. היום שבו קבלתי את הרשיון להוציא את העתון היה אחד הימים המאושרים בחיי. אמנם יחד אתי קבלו רשיונות להוציא עתונים גם פרידמן, על “הצופה” בווארשה, ורפפורט על “פריינד” באידיש בפטרבורג. הדבר עלה להם בכסף רב בעוד שאני לא שילמתי כלום תמורת הרשיון. ראשית לא היה לי כסף ושנית לא רציתי כאמור לשלם שוחד. הופתע בן־אביגדור המו"ל של “תושיה” בוארשה על שגולובוב לא קיבל את הרשיון לעתון “האמת” בעברית ובאידיש אף על פי שבשבילו השתדל הגנרל פולון.

הסיבה היתה שפלהווה רצה בעתונים העושים תעמולה שהיהודים יצאו מרוסיה והוא חשב שעתון ציוני יעשה זאת. בנוגע לרפפורט ולפרידמן ידעה הממשלה שהם ציונים מסורים. בנוגע אלי ידעו שאני יוצא ונכנס בעתון הציוני “בודושצ’נוסט”. הייתי גם מבקר בנשפים הציונים בבית רפפורט וגם על כך ידעו במשטרה.

מיד לאחר קבלת הרשיון פניתי לעסקנים המסורים לספרות העברית שייסדו ועד להגשמת הוצאת העתון. לא עברו ימים מועטים ונוסד ועד כזה. דנו על השגת כספים וגם על הזמנת אישיות ידועה למערכת. שמי עדיין לא היה מפורסם כסופר. הכירו אותי רק כעובד מדעי אבל לא כעתונאי ועורך. המדובר היה על שני סופרים עבריים: ראובן בריינין או דוד פרישמן.

בנוגע לצד הכספי הוחלט שתווסד מין חברת מניות. נקבע סכום של עשרת אלפים רובל שיש לאסוף אותם מעשרים אנשים, מכל אחד 500 רובל. חשבו למצוא בפטרבורג עצמה עשרה עשירים שיתנו חמשת אלפים רובל והמחצית השניה ימצאו במוסקבה. ידעו שיש שם חובבי שפת עבר עשירים. בנוגע לפרישמן או בריינין הוחלט לשאול כל אחד מה הם התנאים שלהם. בריינין ישב בברלין, פרישמן ישב בוארשה. כתבתי לבריינין וקצנלסון כתב לפרישמן.

בריינין עבד בימים ההם ב“המליץ” ופרישמן עבד כמה שנים לפני כן ב“היום”, העתון העברי היומי הראשון שהופיע בפטרבורג. סיפרתי לבריינין על המצב ומה שאנו דורשים ממנו. הוא ענה מיד שהוא מוכן לכל ויהיה מאושר לעבוד בפטרבורג. יותר נוח לו הדבר מאשר לעבוד בברלין. הוא לא העמיד שום דרישות כספיות מיוחדות. קצנלסון קיבל תשובה מפרישמן שהוא מוכן לבוא בתנאי שיקבל 300 רובל לחודש וערובה לשנה. זה היה סכום גדול. רבים גם סבורים היו שיהיה קשה לעבוד עם פרישמן. פניתי למשורר שמעון פרוג, שהכיר היטב את פרישמן משום שבשנות 1886–1887 גר ביחד עם פרישמן בדירתו של ד“ר קנטור. פרישמן היה עובד אז במערכת “היום”. שאלתי את פרוג כיצד אוכל לעבוד עם פרישמן והוא אמר לי שיהיה קשה מאוד לעבוד אתו והוא גם סיפר לי שקיבל לפני כמה חדשים הזמנה לבוא לוארשה לחתונתו של פרישמן ועל ההזמנה היה כתוב ד”ר פרישמן, ופרוג צחק מפני שידע,שפרישמן איננו דוקטור אבל – אמר פרוג – פרישמן העדיף לקרוא לעצמו דוקטור מפני שהדבר מקובל בוארשה ועושה רושם טוב.

אמרתי לו שהתואר דוקטור של פרישמן בא משום שבספר של הפרופסור הגרמני ליפרט, שפרישמן תירגמו מגרמנית (“תולדות השלמת האדם”) פורסם מכתב של המחבר אל המתרגם ובראש המכתב כתוב “אדוני ד”ר פרישמן". בגרמניה מובן מאליו שמתרגם ספר מדעי הוא דוקטור, וכך נשאר התואר לפרישמן.

כאמור, לא היה קל למלא את דרישותיו של פרישמן משום שלא היה לנו הון רב. בימים ההם שהה בפטרבורג ד"ר שמריהו לוין והוא תמך במועמדותו של בריינין. הוא טען, ששפתו של פרישמן טובה רק לספרות יפה משום שהיא מקראית, ואילו לעתון מתאימה יותר שפתו של בריינין. וחוץ מזה הרי בריינין הוא ציוני בעוד שפרישמן רחוק מציונות. מן הצד השני דרש קצנלסון להזמין דוקא את פרישמן. הוחלט לשמוע דעתם של השותפים במוסקבה. ממילא צריך הייתי לנסוע לשם בעניני כסף.

במוסקבה לא היתה לי זכות ישיבה אפילו ארעית, אבל במחיר 4–5 רובל ליום אפשר היה לגור באופן בלתי חוקי.

ביקורי הראשון היה בביתו של הרב יעקב מזאה. הכרתי אותו מלפני כן וגם שמעתי עליו הרבה. קראתי את מאמריו ב“המליץ” בשם “אלו הן האשמות”. העורך למעשה של “המליץ” בימים ההם היה המשורר יהודה ליב גורדון והוא הילל מאוד את המאמרים. ראיתי מכתבים של גורדון למזאה כשמזאה היה סטודנט למשפטים וגורדון רצה לשדך לו כלה עשירה מפטרבורג. אולם מזאה נשא לאשה דוקא בחורה עניה מן העיר קרץ' בקרים, ששם למד בגימנסיה.

כשבאתי למזאה הרגשתי עצמי מיד כמו בבית. הוא הציגני לפני אשתו שהיתה מאוד חיננית אף על פי שהיתה פשוטת־עם. הוא הזמין אותי לסעוד אצלו בכל יום אבל אני סירבתי. יצאתי ונכנסתי אצלו בכל יום. כשנודע לו לשם מה באתי אמר שיעשה כל מה שיכול. חבל שהנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי כבר זקן ותשוש – הוא היה ודאי מסייע. ויסוצקי היה בימים ההם בן 79. מזאה סיפר לי אגב כמה דברים על ויסוצקי. לאחר חתונתו עסק ויסוצקי בחקלאות בהשפעת ספרו של ריב"ל “תעודה בישראל”. נזכרתי שגם סבא שלי ר' שמואל איסר היה מושפע מאותו ספר וחכר קרקע לעבודה.

לא סבא שלי ולא ויסוצקי לא החזיקו מעמד בחקלאות אלא שסבא שלי נעשה לראש ישיבה והיה כל ימיו עני ואביון ואילו ויסוצקי בא למוסקבה כפקיד בבית מסחר לתה. את התה היה מחלק בעצמו וסופו שנעשה למיליונר. אבל הוא שמר על יהדותו. היה הולך לקסרקטין ומלמד לחיילים חומש ודואג שלא יחללו את השבת. כשנתעשר היה נותן מעשר, עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה. כשהגיע ויסוצקי להון של חצי מיליון רובל הזמין את הרב מזאה לכוס תה ושאל מה עושים בסכום המעשר של חמשים אלף רובל. היה לו רעיון להפקיד את הכסף בבנק בטוח בחוץ לארץ וכעבור חמשים שנה יצטבר על ידי רבית ורבית דרבית סכום גדול שיהיה לתועלת לכל עם ישראל.

מזאה לא ידע מה היה בסופה של התכנית אבל ידע שויסוצקי הקציב סכום של עשרים אלף רובל לאנציקלופדיה “אוצר היהדות” ומסר את הגשמת הדבר לידי אחד־העם. אחד העם מצא שהרעיון הזה אינו ניתן להגשמה ואז נתן לו ויסוצקי סכום קטן להוציא את הירחון “השילוח”. אבל הסכום לא הספיק ובינתיים נזדקן ויסוצקי עד כדי כך שאי אפשר היה לדבר אתו. מזאה אמר לי שלצערו אין לויסוצקי בנים שימשיכו את פעלו אולם יש לו חתנים משכילים יודעי עברית ואחד מהם מתענין בהוצאת ספר. המענין מכל חתניו של ויסוצקי הוא רפאל גוץ וכדאי לדבר אתו. מזאה שאל אותי אם יש לי אתי ספרי שכתבתי על התלמוד. נתתי לו את הספרים והוא שלח אותם מיד לגוץ בבקשה לעיין בהם ואחר כך נבוא אליו לבקרו.

מזאה הציג אותי גם לפני משכילים עשירים אחדים שהסכימו מיד לרכוש מניות בסך 500 רובל כל אחד. ביניהם היה אחד אדוק ושמו זליג פרסיץ. מורה לילדיו היה הסופר הידוע אלעזר אטלס שהתפלמס עם סופרי ההשכלה. כעבור יום צלצל גוץ למזאה וביקש שנבוא. הוא לקח מיד מניה של 500 רובל ואמר שהוא מתענין מעט מאוד בספרות אבל הוא ראה שאני מתענין במדע וזה לדידו העיקר. הוא קווה שבעתון יהיו גם מאמרים מדעיים.

בשיחה עם גוץ סיפר לנו שהוא מאושר שהצליח להציל את בנו המהפכן. היו לו שני בנים סוציאליסטים־רבולוציונרים. הקשיש שבהם תפס מקום חשוב במפלגה. השני עתיד היה למלא תפקיד גדול בימי המהפכה הרוסית בשנת

1. לא תיארתי לעצמי שיהודי אדוק ועשיר ידבר בחיבה כזאת על בן מהפכן. מעשה שהיה כך היה:

הבן נמלט מסיביריה וישב באיטליה. הקיסר ניקולאי עמד לנסוע לאיטליה והבולשת התחילה לחקור אם נמצאים באיטליה מהפכנים, מפחד התנקשות בצאר. הממשלה הרוסית העלילה על בנו של גוץ כדי שאיטליה תסגיר אותו לרוסיה. כשנודע הדבר לאב נסע לאיטליה והשפיע על הסוציאליסטים שם שיתחילו בתעמולה נגד הסגרת גוץ לשלטון הרוסי. הדבר הועיל וגוץ לא הוסגר. הורשה לו לעבור לשוויצריה.

מזאה הציע לי לפנות גם לניידיץ שהיה עדיין צעיר לא עשיר ביותר. לא היה ביכולתו לקחת מניה לעצמו אבל הוא יכול להשפיע על אחרים. נודע לי שניידיץ כתב שירים בנעוריו. הוא לקח חצי מניה והבטיח לפעול אצל אחרים. בעלי המניות במוסקבה ביקשו שניידיץ יהיה נציגם בישיבות ההנהלה בפטרבורג משום שהוא נוסע שמה ממילא לעתים קרובות. שוחחנו בבעית בריינין או פרישמן. משכילי מוסקבה החליטו לטובתו של פרישמן. קבלתי דעתם והזמנתי את פרישמן.

בימים המועטים ששהיתי במוסקבה התקרבתי למזאה. אשתו לא היתה מרוצה שהוא בחר ברבנות. אילו היה עורך דין היה אחד הטובים ברוסיה. סגנונו הרוסי ודברנותו העמידו אותו בשורה הראשונה של הנואמים. הוא היה רשום כעוזר לעורך דין לפני שיצאה הגזירה על עורכי הדין היהודיים. אולם מזאה עצמו היה מרוצה מאוד מעבודתו הציבורית. הוא ראה תועלת בעבודתו למען האוכלוסיה היהודית.

הייתי מידידיו של מזאה שנים רבות עד שנת 1922, שנה וחצי לפני מותו.

 

פרק שלושים וחמשה: סכסוך ביני ובין פרישמן    🔗

כשהוחלט להזמין את פרישמן למערכת “הזמן” שכרתי חדר בשבילו ואשתו באחד הרחובות היפים ביותר של עיר הבירה עם כל הנוחיות במחיר 45 רובל לחודש. רצינו שפרישמן יגור בדירה נוחה. הדבר היה חצי שנה אחרי חתונתו. אשתו היתה יפה וצעירה ממנו בעשרים שנה. היא לא ידעה עברית אבל ידעה היטב רוסית, והרגישה עצמה יפה מאד בפטרבורג. פרישמן קבל זכות ישיבה כסדר בדפוס כביכול. בכלל היו חסרים בפטרבורג סדרים יהודיים וקל היה להשיג זכות ישיבה בשביל סדר אמיתי או מדומה. העתון באידיש “פריינד” החליט לקנות מכונת סידור, מכונת הסידור הראשונה ברוסיה באותיות עבריות, אבל אי אפשר היה לעבוד בה משום שחסרה בה האות ע'. היה צורך להשהות את התחלת הוצאת העתון עד שתתקבל האות החסרה.

שאיפתי היתה שהעתון ילחם בממשלה על יחסה הרע לעם ישראל, שנדרוש זכויות שוות ליהודים. אבל כשניגשנו לעבד את התכנית, ראיתי כי אי אפשר יהיה לעשות זאת לא רק מחמת הצנזורה, אלא מחמת חלוקי הדעות בין חברי המערכת. ד"ר קצנלסון ופרישמן טענו שהשעה אינה כשרה למאבק מדיני משום שהריאקציה היא תקיפה. חשבתי אחרת אבל הייתי במיעוט והתכנית עובדה לפי רוחם של חברי. נאמר שמטרת העתון היא לא להרוויח כסף אלא להפיץ תרבות כללית ועברית. נאמר שיש ברוסיה כחמישה מיליון יהודים ושני העתונים העבריים הקיימים אין להם אלא עשרת אלפים מנויים בעוד שהעם הלאטבי הקטן יש לו 13 עתונים בלשונו.

בחלוקת העבודה ביני ובין פרישמן הוחלט שפרישמן יהיה עורך המדור הספרותי על אחריותו ואסור לי להתערב. לעומת זאת שייך לי המאמר הראשי והחלק הפובליציסטי. בשאלות מסויימות עלי להתיעץ עם ד"ר קצנלסון.

נגשתי לכתוב את המאמר הראשי הראשון בחיי. רציתי לכתוב נגד הממשלה אבל לא יכולתי. חיפשתי נושא למאמר ראשי וקרה נס שהתרחש משהו חדש בחברת “מפיצי השכלה”. חברה זו, שתמכה כל הזמן רק בבתי ספר עממיים, לא תמכה בחדרים ונלחמה בהם. ימים אחדים לפני כן החליט ועד “מפיצי השכלה” שגם החדר הוא בבחינת בית ספר, אמנם בית ספר נמוך, ויש לתמוך גם בו ולהשתדל לשפרו. היתה לי איפוא האפשרות לכתוב מאמר חם על נושא החדר.

פרישמן השתדל להשיג חומר ספרותי. הוא הביא אתו סיפור מאת שלום אש שנכתב במקורו באידיש ותורגם לעברית על ידי חותנו של שלום אש. התרגום היה רע מאוד ופרישמן תירגם את הסיפור מחדש. הוא קיבל גם מאמרי ביקורת מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. הוא ציפה בקוצר רוח לקבל שיר מביאליק. בידי ביאליק לא היה אותה שעה שיר מוכן שיתאים לעתון ופרישמן שלח לו מברק שאי אפשר להוציא את הגליון הראשון ללא שיר משלו. שלח לו ביאליק שיר קטן בלי כותרת. בעצם היה זה חצי שיר, מוקדש לאהבה שהיא האבן היקרה ביותר בנזר האדם. לאחר זמן כשנדפס השיר בקובץ שירי ביאליק נקרא “בת ישראל”. פרישמן עצמו כתב סיפור וד"ר קצנלסון כתב מאמר גדול בשם “הז’ארגון והחדר”. לא הייתי מרוצה מהמלה ז’ארגון אבל פרישמן וקצנלסון עמדו על כך. היה בגליון גם פיליטון מאת הפיליטוניסט העברי המוכשר א. ל. לוינסקי.

הגליון הראשון של “הזמן” עשה רושם רב. הוא פורסם במספר של יותר משלושים אלף טפסים. נמצאה אשת חיל שקיבלה על עצמה לאסוף כתבות שונות וכל שלושים אלף הטפסים נשלחו לפי אותן הכתבות בהצעה להמנות על העתון. נענו קרוב לשלושת אלפים, זאת אומרת עשרה אחוזים, ודבר זה נחשב להצלחה גדולה.

בימים הראשונים כשהתחיל “הזמן” להופיע בפטרבורג היתה מרקחה בעולם הציוני לרגל עלבון שהעליב המנהיג הציוני מאקס נורדאו את אחד־העם. מעשה שהיה כך היה. יצא ספרו של הרצל “אלטנוילאנד” (הוא הספר שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב בשם “תל־אביב”, מה שהשפיע על מתן השם לעיר תל־אביב). הספר הוא אוטופיה על המדינה היהודית שתקום. אחד העם נלחם כידוע בציונות המדינית ופירסם מאמר נגד “אלטנוילאנד” והעמידו מול האוטופיה שכתב כמה שנים לפני כן הפליטוניסט הנ“ל א. ל. לוינסקי בשם “מסע בארץ ישראל בשנת ת”ת”, זאת אומרת לאחר מאה וחמישים שנה. לוינסקי חולם על כך שבארץ־ישראל תהיה אקדמיה עברית ויווצר מלון עברי אקדמי, שיצאו בארץ ששה עתונים יומיים עבריים ואפשר יהיה לטוס מאודיסה לארץ ישראל ב“מגדל פורח באויר” וכן אפשר יהיה לטוס מארץ ישראל לארגנטינה בחמשה ימים, ובחגי ישראל יבואו יהודים מכל העולם לבקר בארץ. הוא דיבר גם על שלום בין היהודים ושכניהם. עדיין לא ציפה לוינסקי כי כעבור 150 שנה תהיה מדינת יהודים שווה למדינות אחרות ודוקא דבר זה מצא חן בעיני אחד העם והוא נלחם באוטופיה המדינית של הרצל.

בגליונות הראשונים של “הזמן” יצא נגד אחד העם ד“ר שמריהו הלוי שכתב, שהוא אמנם תלמיד של אחד העם, אבל הוא מוחה נגד המאבק בתכנית ד”ר הרצל. פורסם עוד מאמר נגד אחד העם. הצטערתי על כך משום שכיבדתי מאוד את אחד העם וראיתי בו את גדול הפובליציסטים והוגי הדעות בישראל אבל לא יכולתי שלא לתת מקום בעתון לד“ר שמריהו הלוי. אותה שעה פורסם בשבועון הציוני הרשמי בגרמנית “די וועלט” בוינה מאמר ביקורת של נורדאו נגד אחד העם ובו עלבון אישי לאחד העם. אחד העם לא יכול היה לעבור על כך בשתיקה. הייתי מאושר כשאחד העם בחר ב”הזמן" כדי לתת בו תשובתו בשם “החטא ועונשו”. בימים ההם יצא בוארשה העתון היומי “הצופה” ואחד העם היה קשור בחבורה שהוציאה את העתון ובכל זאת בחר לא ב“הצופה” אלא ב“הזמן”.

אחרי תשובת אחד העם התחילו מופיעות מחאות נגד אחד העם אבל גם נגד נורדאו שהעליב את אחד העם. הרב מזאה ממוסקבה יצא ב“הזמן” נגד המחאות בכלל והענין היה לנושא השעה.

לא השתתפתי בפולמוס אבל הדבר ענין אותי מאוד. פרישמן צחק על כל הויכוח וכתב סיפור חלמי בשם “חמאה”, בו לגלג על כל הציונות. כשבונים תנור מחמאה ברור שהחמאה נמסה והבית קר. הוא לא פרש שהנמשל הם הציונות וחלומותיה אבל הכל הבינו את הכוונה. בעיני לא מצא הדבר חן אבל לא הייתי זכאי להתערב במדור הסיפורים ולא הפרעתי לו, ובמערכת היה שלום בית.

אבל קרה אסון והשלום בינינו הופר. אמנם לא התערבתי בביקורת ספרותית וכשבא מאמר שיש לו שייכות לספרות הייתי מוסרו לפרישמן. כשהיה הגליון מוכן לגמרי הייתי עובר על כל העתון ומצווה להכניסו לדפוס, משום שהייתי העורך הרשמי היחיד.

פעם אחת נתקבל מאמר מסופר אחד ושמו ח. י. קצנלסון, מבקר ידוע בימים ההם ובו סקירה ספרותית של יבול השנה. ובמאמר נאמר ש“השילוח” עמד להסגר משום שאחד העם עזב את המערכת וקיבל משרה גבוהה בבית המסחר לתה של ויסוצקי, אבל נעשה ניתוח קטן והירחון מוסיף לצאת. כוונתו היתה שבמקום אחד העם יתמנה לעורך ד“ר יוסף קלוזנר. מה עשה פרישמן? הוסיף למלה “ניתוח קטן” בסוגריים: “זאת אומרת ניתחו את המוח והלב”. עיינתי במקור לפני שנמסר העתון לדפוס וראיתי שהדברים נוספו בידי פרישמן. ידעתי שפרישמן רוגז על קלוזנר, הוא נעלב שעריכת “השלוח” נמסרה לקלוזנר ולא לו. מצאתי כי אף על פי שאינני זכאי להתערב בביקורת ספרותית אינני זכאי גם לפרסם את המאמר משום שהחתימה היא לא של פרישמן אלא של קצנלסון ולא היתה הרשות לפרישמן להכניס למאמר של אדם אחר משפט המעליב את קלוזנר. מחקתי את כל המסופר על “השלוח”. למחרת כשקרא פרישמן את המאמר בעתון התרגז מאוד וצעק שאני מפר את החוזה שבו כתוב שאסור לי להתערב ושהוא יתבע אותי לדין ויתבע משכורת לכל השנה ולא יוסיף לעבוד בעתון. עניתי לו שאני מסכים לבוררות. יקבע בית דין של שלושה עתונאים חשובים וביניהם גם משפטן, ומה שיחליטו אקיים. טענתי שעשיתי מה שעשיתי לפי מצפוני משום שאני עורך אחראי. פרישמן לא הוסיף לבוא למערכת במשך ימים אחדים. דרשתי מאת ההנהלה למנות בוררות. נבחרו שלושה אנשים: ד”ר שמואל גרוזנברג, עורך השבועון “בודושצ’נוסט”; ד"ר יוליוס ברוצקוס, מזכיר מערכת “ווסחוד”, והמשפטן והעסקן הידוע מיכאל קולישר. לשלושת האנשים התיחסו הכל באמון. הבוררות נתכנסה והוחלט פה אחד שצדקתי, שבתורת עורך אחראי הייתי זכאי שלא להרשות להעליב סופר מכובד. פרישמן הודיע שלא יעבוד בעתון לעתיד אבל כל זמן שאין אחר במקומו יוסיף לכתוב את מאמריו. למערכת יבוא רק פעם בשבוע. כשיקבל את פיצוייו יעזוב את העיר.

בימים שפרישמן היה עורך מדור הספרות היפה לא חדלתי מלשאול אותו: למה איננו מפרסם שום דבר מקולמוסו של י. ל. פרץ? לא זכיתי לקבל תשובה ברורה. ידעתי שבין פרישמן ופרץ היה ריב. כשפרץ פירסם את ספר שיריו הראשון בעברית, האשים אותו פרישמן בגניבת דברים מהיינה. בכל זאת ידעתי כי כשהיה פרישמן בשנת 1901 עורך השבועון “הדור” פירסם שם פרץ מיטב סיפוריו בעברית. אבל כנראה רבו אחרי כן שוב. לא יכולתי לפנות במישרין לפרץ משום שפרישמן היה עורך לספרות. אבל לאחר שהודיע פרישמן שהוא עוזב את המערכת היתה לי הרשות הגמורה לפנות לפרץ. כתבתי לו מיד והצעתי לו שיכתוב בכל שבוע סיפור או מאמר ופעם בשלושה חדשים סיפור יותר גדול לרבעון “הזמן”. פרץ ענה לי מיד שהוא מתפלא שפרישמן לא פנה אליו בעצמו. הוא חשב שאני כותב לפי דרישת פרישמן. פרץ הציע לי את תנאיו ובתוכם שפרישמן לא ישנה אפילו מלה אחת. יש לו לפרישמן סגנון שלו ולפרץ סגנון שלו. מכיון שהדבר היה כרוך גם בשאלת כסף פניתי להנהלה והוחלט לחכות עד שפרישמן יעזוב את המערכת לגמרי. אבל כעבור חדשיים חלה פרץ ויצא למקום מרפא בחוץ לארץ.

 

פרק שלושים וששה: הפוגרום בקישינוב    🔗

שאיפתי להילחם בעתונים בממשלה הרוסית נתקיימה לצערי עד מהרה. רציתי להלחם נגד הגזירות הישנות, ביחוד נגד גזירת תחום המושב, ולא עלתה על דעתי שיבואו גזירות חדשות וצרות חדשות וצריך יהיה להלחם נגדן.

בחדשים הראשונים לא הייתי צריך להאבק עם הצנזור היהודי לנדאו שכבר כתבתי עליו. ככל שהתקרבתי אליו הפליא אותי יותר. הוא היה גם מומר וגם חסיד נלהב. הוא התפלל יום יום, הקפיד לאכול במסעדה כשרה, וביחוד התפלאתי למסירותו לאדמו“רים. הוא גמר את ההלל על אחד העם משום שהוא ממשפחת צדיקים וסיפר לי שהוא מחליף אתו מכתבים. אמנם היו לאחד העם עסקים עם לנדאו כצנזור. “השלוח”, שהוא היה עורכו, נדפס בברלין ואחרי כן בקרקאו וזקוק היה לצנזורה של צנזור רוסי כדי שיוכל להשלח למנויים ברוסיה. לנדאו היה יועץ לאחד העם לבחור כותרות למאמרים שלא יעוררו רוגז הממשלה. הוא היה מקבל משכורת חדשית קטנה מהוצאת הספרים “אחיאסף” בוארשה שהוציאה את “השלוח”. אשתו ובתו של לנדאו ישבו בשויצריה והוא היה שולח להן בכל חודש כסף לפרנסתן, והחיים בשויצריה לא היו זולים. פעם בשנתיים היה לוקח חופש ממשרתו ונוסע לבקר את אשתו ובתו. המשכורת הממשלתית לא הספיקה לכל ההוצאות הללו, לפיכך היה זקוק להכנסות צדדיות. העתון באידיש “פריינד” היה משלם לו 60 רובל לחודש, “המליץ” ו”אחיאסף" 25 רובלים כל אחד. “הזמן” שילם רק 10 רובלים לחודש אבל לאחר זמן היו לו צרות מ“הזמן” יותר מאשר מכל יתר העתונים והוצאות הספרים גם יחד.

קרה מקרה שבעיר דובוסארי, בקרבת קישינוב בבסרביה, נמצאה אשה נוצריה הרוגה. היא נרצחה מחמת סכסוך משפחה. אבל הדבר היה בפרום חג הפסח, והצוררים בבסרביה רצו לנצל את הדבר לשם עלילת דם. בסרביה היתה בימים ההם קן האנטישמיות. שם הוציא קרושוואן את העתון האנטישמי “בסרבץ”. הוא שהכין לאחר זמן את הפוגרום בקישינוב. שם ישב גם פורישקביץ' אחד הצוררים הגדולים של היהודים ברוסיה. אגב בנעוריו היה פורישקביץ' רחוק מהאנטישמיות. סיפר לי ד"ר יוליוס ברוצקוס שאצלו נשתמר מכתב מאת פורישקביץ' מימי הרעב הגדול ברוסיה כשאסף העתון “ווסחוד” כסף למען האכרים היהודים בבסרביה, ופורישקביץ' נתגלה באותו מכתב כאוהב ישראל. אבל לאחר זמן עבר לאנטישמיות משום שהרגיש שאפשר לעשות מזה עסק טוב.

רק העתון של קרושוואן הפך את הרצח לעלילת דם על היהודים. לא היתה שום חקירה ולא היו שום עקבות שאפשר היה לפרשם כרצח דתי. כתבתי ב“הזמן” מאמר חריף על שהממשלה מתירה הסתה נגד עם ללא כל יסוד. לנדאו לא נתן לי לפרסם את המאמר. הודעתי לו שלא אדפיס את הגליון עד שיתיר את המאמר. העתון נשאר במכונת ההדפסה ואני תרגמתי את המאמר לרוסית ושלחתי אותו לצנזורה הראשית. באתי לשם וטענתי בכל תוקף שמכינים עלילת דם ואוסרים ליהודים אפילו לכתוב נגד העלילה. הצנזור הרוסי הראשי קרא את מאמרי בתרגום רוסי ורשם: “מותר להדפיס”. הוא רק מחק מלים אחדות. בזה נצחתי את לנדאו. הוא הבין שאני אגוז קשה, ואמר לי: “יהיו לי הרבה צרות ממך”.

רצח האשה לא הפך לעלילת דם. נאסר בינתיים רוסי חשוד ברצח. אבל בקישינוב ובסביבה הוכשרו הרוחות נגד היהודים ואחרי הפסח התרחש הפוגרום המפורסם בקישינוב. אף על פי שנשפך הרבה דם יהודי השתיקה הממשלה בימים הראשונים את כל הענין ולא פירסמה אפילו הודעה רשמית. בשני ימי הפוגרום נפלו חללים יותר מאשר בכל שנת הפוגרומים 1881. באותם הפוגרומים היו כמעט רק מעשי שוד, ואילו הפעם היו הרבה מעשי רצח בלווית אכזריות איומה.

הידיעה הראשונה על הפוגרום בקישינוב פורסמה רק ב“הזמן” ובשום עתון אחר, לא רוסי ולא יהודי, לא היתה אפילו מלה אחת. קיבלתי מכתב מאת המורה לעברית פסח אוורבוך על הפוגרום ופירסמתי אותו מיד. שום עתון אחר לא העתיק את הידיעה מ“הזמן” אבל אחרי ימים אחדים פירסמה הממשלה שהיו מהומות בקישינוב לרגל עלבון נוצרים על ידי יהודים במקום־שעשועים עממי, שנפלו חללים אחדים ויש כמה פצועים. לא היו מספרים ברורים. אחרי כן כבר התחילו כל העתונים, גם היהודים, לפרסם פרטים. אבל בשום עתון לא היה מאמר ראשי ולא היתה מחאה נגד הממשלה שהרשתה את הדבר. המאמר הראשי היחיד פורסם ב“הזמן” שטען כי אנו חוזרים לימי הביניים, שבשום מדינה לא היו מעשי אכזריות כאלה, שנרצחו עשרות יהודים, בתוכם נשים וטף, והממשלה לא הפריעה. הצנזור לנדאו לא מנע את פרסום המאמר. כל העתונים היהודים חוץ מ“הזמן” ו“המליץ” שלחו את סופריהם לקישינוב אבל לא יכלו לפרסם את הידיעות. נחום סוקולוב כתב מאמר ב“הצפירה” שיגישו עזרה למשפחות שסבלו. “פריינד” פירסם שיר מפרוג שסיים: “גדול מאד השבר, תנו לילדים לחם ולמתים קבר”.

לא יכולתי לנסוע לקישינוב מפני שהייתי יחיד במערכת “הזמן”. ידעתי שמאודיסה נשלח לקישינוב המשורר חיים נחמן ביאליק, שיחקור וימסור דין וחשבון על מה שקרה. גם ידעתי כי פסח אוורבוך, סופר “הזמן” בקישינוב, מסייע לביאליק בעבודתו ואפשר לסמוך על מכתביו. כעבור זמן מה קיבלתי ידיעה ממוסקבה שלשם יבוא בקרוב מקישינוב ד“ר כהן ברנשטיין והוא ימסור דיו וחשבון על כל מה שהתרחש. החלטתי לנסוע למוסקבה כדי לשמוע באזני את הדין וחשבון. אחרי כן מסרתי את הדברים ב”הזמן" בהשמטת פרטים אחדים על ידי הצנזורה.

לאחר זמן מה נודע מתוך הודעה רוסית רשמית, שסופר “טיימס” הלונדוני היושב בפטרבורג שלח לעתונו בלונדון צילום המכתב ששלח פלווה לשר פלך קישינוב הגנרל פון־ראבן שבוע לפני הפוגרום, כי כשיפרצו מהומות בקישינוב ידע מתי להפסיק אותן בנשק. זאת אומרת שפלווה הכין את הפוגרום. הממשלה הרוסית טענה, שהמכתב לא היה ולא נברא, שהוא מזוייף, והסופר האנגלי נצטווה לעזוב את רוסיה. הקהל האמין דווקא לסופר אבל אסור היה לכתוב על כך. זוכר אני שבימים ההם היו ויכוחים בענין זה. ידעתי שפלווה מסוגל לכל אבל ידעתי גם זאת שפלווה הוא רשע פיקח. הוא היה מנהל מדור המשטרה בממשלה בשלוש שנות הפוגרומים 1881–1884. לא היה עושה שטות כזאת לכתוב מכתב לשר הפלך. מכתב יכול ליפול גם לידיים אחרות. אבל הייתי היחיד בכל החוג שלנו שסבור היה כך. רק לאחר זמן הודיע הנסיך אורוסוב, שהיה שר פלך קישינוב אחרי הפוגרום, שאמנם פלווה הוא רשע גדול אבל איננו שוטה והמכתב הוא מזוייף. אורוסוב היה אוהב ישראל.

הפוגרום בקישינוב גרם לפלווה צרות רבות. אספות המחאה שנערכו בלונדון והמחאות בכל העתונות הליברלית בעולם מררו את חייו. לפיכך רדף את שר הפלך של קישינוב שפוטר. אילו היה חותם על אותו מכתב היה מפחד לרדוף אותו. הפוגרום אורגן על ידי הז’נדרמריה הרוסית. היא ידעה שפלווה הוא שונא ישראל ורצתה לעשות לו נחת רוח. היא הפיצה כרוזים שמותר לבוז את היהודים שלושה ימים. לא ייתכן שפלווה היה עושה דבר כזה.

בהיותי במוסקבה כדי לשמוע את הדו"ח של כהן־ברנשטיין, ביקרתי כמו בכל ביקור שלי במוסקבה את גברת מינור הזקנה, אשתו של הרב־מטעם במוסקבה, שהנסיך הגדול סרגיי גרשו מן העיר. היא היתה אחת הנשים החכמות ביותר שהכרתי. אחרי מות בעלה השתקעה במוסקבה וגרה אצל בתה. היא נתעוורה. שיחה אחת גרמה לי שפרצתי בבכי. היו לה במוסקבה שני בנים. אחד היה מרצה באוניברסיטה המוסקבאית והשני היה מהפכן ידוע ס. ר. הוא נתפס וישב בבית הכלא במוסקוה כבול באזיקים. לאחר מאמצים קיבלה האם רשיון לדבר אתו בבית הכלא מבעד לשבכה. היא לא ראתה אותו ורק שמעה את קרקוש הכבלים ופרצה בבכי ובכתה גם בשעת הסיפור עד שגם אני בכיתי.

בביקורי אצל גברת מינור מצאתי פעמים אחדות אצלה את בנה המרצה. הדבר היה לאחר הפוגרום בקישינוב. מינור היה ידידו של הסופר הרוסי הגדול לב טולסטוי. אביו הרב היה מורה עברית לטולסטוי. גם הבן היה מבקר אצל טולסטוי והוא הציע לי דבר שלא השתמשתי בו והצטערתי על כך ימים רבים. מעשה שהיה כך היה. לאחר הפוגרום בקישינוב נסחו המלומדים והסופרים במוסקבה ובפטרבורג מחאה נגד הממשלה הרוסית והחברה הרוסית על רצח בהמון זה שהוא חרפה לעם הנוצרי, הרוסי ולממשלה. ידוע כי לב טולסטוי לא חתם על המחאה. לא יכולתי להרגע. הייתכן: האיש הדורש צדק ואהבה בין עם ועם, אדם ואדם, לא יחתום על מחאה כזאת? כשנפגשתי עם מינור הצעיר שהכיר את טולסטוי הבעתי את זעמי. אמר לי מינור: “אני מוכן לנסוע אתך מחר לטולסטוי”. אבל היה לי צורך דחוף להיות אותו יום בפטרבורג במערכת וגם לא היה לי רצון לנסוע לטולסטוי לאחר שלא חתם על המחאה. אבל לאחר זמן הסביר טולסטוי למה לא חתם. במחאה נאמר: “חרפת העם הנוצרי” והוא לא הסכים לעלבון הנצרות וניסח מחאה אחרת נגד הממשלה אף היא חריפה, ואמנם המחאה שלו פורסמה לאחר זמן אבל רק בחתימתו. הצטערתי מאד שהחמצתי את ההזדמנות כשניתנה לי הזכות להכיר את טולסטוי אישית ולשוחח אתו על שאלת היהודים וגם על נצרות ויהדות.

הפוגרום בקישינוב הוא הראשון שעבר עלי בבגרותי. הפוגרומים של שנות השמונים ארעו בשעה שעדיין הייתי ילד ויושב בעיירה בליטא. בכל פלך וילנה לא היו פוגרומים ורק שמעו על פוגרומים במרחקים. זכור לי מילדותי שבוילנה היה בימים ההם הגנרל טוטלבן וסיפרו בשמו שאמר כי במיקרה של פוגרום ימית את הפורעים, והיו בטוחים שבסביבת וילנה לא יהיה פוגרום. חקרתי את תקופת שנות השמונים ושוחחתי עם בני הדור והם סיפרו לי השפעת אותם הפוגרומים. אולם הפוגרום בקישינוב היה שונה לגמרי, ועלה על קודמיו באכזריותו ובמספר קרבנותיו.

הפוגרום עשה רושם עז על כל היהודים וגם על הקהל הרוסי הליברלי. אחרי הפוגרומים הראשונים בשנות השמונים אסף רק אוהב ישראל הגדול וולדימיר סולוביוב חתימות סופרים רוסיים על מחאה נגד הפוגרומים, ואילו לאחר הפוגרום בקישינוב חיברו הסופרים והמלומדים הליברלים הרוסים מעצמם מחאה הרבה יותר חריפה מזו של שנות השמונים. בחברה היהודית פעל הפוגרום כרעם ביום בהיר. הפוגרום תופס מקום חשוב בכל דברי ימי ישראל.

שני המשוררים העברים הגדולים, יהודה לייב גורדון וחיים נחמן ביאליק הביעו כל אחד לפי דרכו את דרישת השעה בדברי ימי העם. גורדון פירסם בשנות השמונים שיר קטן בשם “אחותי רוחמה” ובכותרת משנה “לכבוד בת יעקב אשר עינה בן חמור”. בעיני הצנזורה היו הדברים כשרים משום שהשיר התייחס כביכול לסיפור מספר בראשית, אבל הקהל הבין היטב את הרמז. גורדון הטיף להגר לאמריקה: “קומי נלכה, אחותי רוחמה”. ואמנם פרץ בימים ההם זרם של יציאה לאמריקה. ביאליק, משורר תקופת קישינוב, חיבר שירה גדולה שעליה אספר אחר כך. הסיסמה של ביאליק היא לא לברוח אלא להתגונן. ואמנם אחרי הפוגרום בקישינוב היתה היציאה של היהודים מרוסיה פחותה מאשר אחרי הפוגרומים בשנות השמונים.

סיסמת ההתגוננות נתקבלה על דעת כל האוכלוסיה היהודית ברוסיה, גם בחוגי האזרחים וגם בחוגי הסוציאליסטים היהודים. באודיסה חיברו אחד העם, ביאליק, דובנוב, בן־עמי ורבניצקי כרוז על חובת היהודים להתגונן ושלחו את הכרוז למקומות שונים. דבר זה לא היה חוקי ואולי זה מעשה המרי הראשון של אזרחים יהודים שלא התחשבו בחוק ובסכנה של העבירה. ה“בונד” ניגש לארגן חבורות של הגנה עצמית.

הממשלה הצארית נבהלה לא כל כך מפני המחאות היהודיות אלא מן ההשפעה בחוץ לארץ. מיניסטר הפנים פלווה הזמין אליו עסקנים יהודיים ובראשם הבארון גינצבורג. בבית גינצבורג היו נפגשים לעתים קרובות מיניסטרים או מיניסטר לשעבר. שם היה יוצא ונכנס גם מיניסטר הכספים הגראף וויטה שלא היה חביב על פלווה, והיה חותר תחתיו. כשלושה חדשים לפני הפוגרום בקישינוב חגג גינצבורג את יובל השבעים שלו. וויטה בא אליו לברכו ומיניסטרים אחרים שלחו ברכות בכתב. אבל פלווה עבר על היובל בשתיקה. האידיאל של פלווה היה שהיהודים יצאו מרוסיה במספרים גדולים ככל האפשר, ואילו גינצבורג נאבק ברעיון ההגירה.

הבארון גינצבורג לא היה מרוצה שהוזמן לישיבה אצל פלווה. הישיבה היתה סודית ואי אפשר היה לכתוב עליה, אבל בחוגי היהודים ידעו מה שדובר שם. נמצא אדם שמסר למרכז ה“בונד” בשויצריה את תוכן השיחה שהיתה מאוד לא נעימה. ה“בונד” הדפיס כרוז מיוחד ושלח אותו לכמה עסקנים יהודים ובמשך הזמן נודע הדבר גם להמונים. היו הפרזות בדבר אבל בדרך כלל נמסרו הדברים באמיתותם. פלווה אמר שכבוד גדול הוא ליהודים שהוא מזמין אותם לישיבה, הוא דיבר על הנוער היהודי הפועל בתנועה המהפכנית ודרש מאת היהודים להסביר לנוער המסית את ההמונים הרוסים שעליו להיות נאמן למלכות; מן הצד השני אמר שקל לעורר את ההמונים לפוגרומים. המיניסטר סיפר גם שהוא מכין חוק שיקל על מצב דלת העם היהודית. הוא עומד להכריז 101 כפרים בתחום המושב היהודי לעיירות וממילא מותר יהיה ליהודים לגור שם (לפי חוק 3 במאי שנת 1882 אסור היה ליהודים לגור בכפרים גם בתחום המושב). הוא לא סיפר שהוא מכין גם גזירה חדשה ליהודים. לפי החוק היו זכאים יהודים סוחרים בעלי סוג ראשון וכן מוסמכי אוניברסיטאות רוסיות, רופאים ועורכי דין לרכוש נכסי דלא ניידי בכל רוסיה ולפי החוק החדש נאסר הדבר. החוק פגע לא רק בעשירים אלא גם בדלת העם משום שהיהודים שקנו יערות מחוץ לתחום היו מעסיקים גם פקידים יהודים שהתפרנסו מכך.

ההקלה של הפיכת 101 כפרים לעיירות לא היתה חשובה. כל מי שגר בכפר עבר מזמן לעיירות והסתדר שם. היו שיצאו לאמריקה. חוץ מזה לא היתה ליהודים פרנסה בכפרים שהפכו לעיירות משום שבינתיים הונהג המונופולין למכירת יי"ש ואי אפשר היה ליהודים להחזיק פונדקים. ולא היה גם מקום לפתוח שם חנויות משום שהאכרים אינם זקוקים למיני סידקית וכשהיה להם צורך בקניות היו נוסעים לעיירות גדולות.

העתונים היהודית והרוסית פירסמו את החוק ללא הערות, והעתון העברי הוותיק “המליץ” פירסם אפילו מאמר מלא התפעלות מן הטובה שפלווה עושה לעם ישראל. עוד נאמר כי לולא היה הנוער היהודי מתערב בעניני המהפכה היתה הממשלה גומלת לנו יותר טובות. המאמר עשה רושם קשה על הקוראים העברים. לא הרבה ידעו את סיבת המאמר.

מעשה שהיה כך היה: ברוסיה היה קיים בימים ההם רק עתון יומי אחד באידיש, “פריינד”, שהיו לו אחרי הפוגרום בקישינוב יותר משלושים אלף מנויים. עורך “המליץ” ליאון רבינוביץ ראה שעתונו הולך ושוקע ושהעתון מביא הפסד והשתדל לייסד גם הוא עתון באידיש. אבל פלווה לא היה נוטה להרשות עתון חדש באידיש. הוא הצטער על שנתן רשיון ל“פריינד”. המנהל הראשי של העתונות הרוסית הסנטור זווריוב הזמין את עורך “פריינד” שאול גינזבורג ודיבר אתו קשות. הוא אמר לו: העתון שלך הורשה מתוך הנחה שיעשה תעמולה ליציאת היהודים מרוסיה לאמריקה ולארץ ישראל. המיניסטר חשב שהציונים יעשו תעמולה לעליה לארץ ישראל, והנה “פריינד” עוסק רק בענינים רוסיים פנימיים. אין המאמרים לפי רוח הממשלה. לא כתוב כלל שעל היהודים לעזוב את רוסיה. ברוסיה יש כבר יותר מחמישה מיליון יהודים. לפי החוק אסור למיניסטר הפנים לסגור עתון. את זאת יכולים לעשות רק שלושה מיניסטרים ורק מתוך נימוק מסויים, אבל היה כאן רמז שהממשלה תתייחס בקפדנות לעתון והיא כבר תמצא סיבה לסגור אותו. אפשר היה לסגור לשלושה חודשים עתון היוצא בלי צנזורה מוקדמת וכך עשו ל“ווסחוד”, ואילו ה“פריינד” יצא בצנזורה, לפיכך היה קשה לסגור אותו. אבל אפשר היה ליצור לו בן־תחרות על ידי מתן רשיון לעתון שני באידיש. בזה השתמש עורך “המליץ”. לאחר שנדפס מאמרו על הטובה הגדולה שעשתה הממשלה בהפיכת 101 כפרים לעיירות ועל הנוער היהודי המהפכני קיבל עורך “המליץ” רשיון להוציא עתון חדש באידיש “טאָג”.

לא יכולתי להירגע. הבינותי שעורך “המליץ” לא עשה זאת מרצונו. הוא עשה זאת בלחץ חותנו וחותנתו שכבר סיפרתי עליהם. יצאתי ב“הזמן” במאמר מחאה נגד מאמרו של “המליץ” על הנוער היהודי העוסק יותר מדי במהפכנות. הוכחתי שאחוז המהפכנים היהודיים קטן מאוד ואם הוא יותר גדול מאחוז הנוער הרוסי, הרי אשמה בזאת הממשלה שהנהיגה קצבת אחוזים לנוער היהודי להשכלה תיכונה וגבוהה והנוער מוכרח ללמוד בחוץ לארץ ששם יושבים ראשי המהפכנים. הנוער היהודי מתמרמר שאין נותנים לו ללמוד. אם יותן שוויון זכויות ליהודים לא יהיה אחוז המהפכנים היהודים יותר גדול מאחוז המהפכנים הרוסים. הצנזור התיר את המאמר.

כשעזב דוד פרישמן את המערכת חדלה הנהלת “הזמן” להתערב במערכת. היא לא היתה מרוצה מעזיבתו ומסרה לי לנהל את העתון כהבנתי. מן הקרן של עשרת אלפים רובל לא נשאר הרבה אבל לעתון היו שלושת אלפים מנויים. עשיתי חשבון שהעתון יוכל להחזיק את עצמו אבל הייתי זקוק לעוזר והחלטתי להזמין את הסופר שמואל רוזנפלד שישב בשווייצריה ולמד פילוסופיה באוניברסיטה של ברן. שם היתה חבורה של סופרים עבריים שלא גמרו גימנסיה אבל במאמצי הפרופסור היהודי שטיין באוניברסיטת ברן קיבלו אותם כסטודנטים. אחדים מהם נעשו לדוקטורים. שמעתי שרוזנפלד מוכן לעזוב את ברן. הוא היה סופר מנעוריו ועוד בהיותו בחור ישיבה בסלובודקה ליד קובנה, ואחרי כן מורה עברי, כתב מאמרים ב“המליץ”. הזמנתי אותו והוא בא מיד. הוא נרשם כסדר בדפוס ועל סמך זה קיבל זכות ישיבה. מכיון שמצב “הזמן” לא היה כל כך יציב הצעתי לעורך “פריינד” שיזמין אותו לעבוד גם אצלו. וכך הווה.

בימים ההם נדפס בפעם הראשונה ב“הזמן” מאמר על אידיש מאת ד“ר ישראל צינברג. זו הפעם הראשונה כתב סופר בעברית שאידיש היא שפה בעלת ספרות ועתיד ואסור לקרוא לה ז’ארגון. ד”ר קצנלסון לא היה מרוצה מן המאמר והיה לי אתו פולמוס ואני הגינותי על עמדתו של צינברג. שיתוף הפעולה עם רוזנפלד ב“הזמן” נמשך עד שנתעוררה שאלת אוגנדה.

 

פרק שלושים ושבעה: “בעיר ההריגה”    🔗

מיד לאחר הפוגרום בקישינוב שלחו עסקני אודיסה, כאמור למעלה, את ח. נ. ביאליק לקישינוב לחקור את הסובלים ולמסור תמונה נכונה על מה שהתרחש שם. זו הפעם הראשונה שניתנה למשורר משימה ציבורית כל כך קשה. לחקור את הדבר יכולים היו עסקנים, אבל טוב ששלחו את ביאליק, שחיבר אותו קיץ את השירה ההיסטורית הגדולה הידועה מקובץ שיריו בשם “בעיר ההריגה” ומראשיתה נקראה “משא נמירוב”. סופר “הזמן” בקישינוב, המורה פסח אוורבוך, שכתב לנו מן היום הראשון לפוגרום עד למאורעות האחרונים, היה נפגש עם ביאליק בהיותו בקישינוב ונתידד אתו. אוורבוך ליווה את ביאליק לכל המקומות ועזר לו הרבה בחקירה. אוורבוך כתב לי שביאליק מתכונן לכתוב שיר על כל המאורעות אבל הוא מסופק אם אפשר יהיה לפרסם את השיר מחמת הצנזורה. עניתי לו מיד שאעשה כל מה שביכולתי כדי להשפיע על הצנזור שירשה את ההדפסה. אוורבוך כתב לי, שביאליק זקוק מאוד לכסף משום ששולחיו באודיסה נתנו לו מעט מאוד להוצאות והוא ביקש שאשלח לו 25 רובלים מפרעה על שכר הסופרים של השיר. כן כתב לי שביאליק קבע את מחיר השורה לרבע רובל. הסכמתי לכל. שלחתי לו את המפרעה בטלגרף וציפיתי בקוצר רוח לשיר. חליפת המכתבים שלי היתה עם אוורבוך ושאלתי אותו מה מצב השיר. כשביאליק עמד לסיים את השירה כתב לי אוורבוך על תכנה והוסיף, כי ביאליק אומר לקרוא לשיר “משא”. בביקורי אצל הצנזור סיפרתי לו כי ביאליק כותב שירה בשם “משא”. אמרתי לו: “ודאי יהיו קשיים אבל תשים אל לב שהכותב הוא ביאליק ותתחשב בדבר”.

המשומד לנדאו, הצנזור, אמר לי: “אני מבין היטב את דבריך. גם אני מצטער על הפוגרום בקישינוב אבל אני יועץ לקרוא לשירה בשם “משא נמירוב”. נמירוב היא עיר בפודוליה שהושמדה בימי חמלניצקי וכל יהודיה על הנשים והטף נטבחו באכזריות יתירה. הדבר היה ביום כ' סיון שנת ת”ח ואותו יום נקבע לשנים רבות לצום. דיברתי עם הצנזור עוד לפני כ' סיון והוא אמר: “טוב שתזדרז ותדפיס את השירה בגליון “הזמן” ביום כ' סיון”.

הסברתי לו שהשירה גדולה ואי אפשר להדפיס אותה בעתון ושאני עומד לפרסם אותה במאסף ודבר זה לא יוכל להיות אלא אחרי כ' סיון. באנו לידי הסכם שאכתוב בהערה לשם “משא נמירוב” שבאותה עיר נערכה בשנת ת"ח שחיטה גדולה של יהודים.

חכיתי כחדשיים עד שהשירה תתקבל. ביאליק כתב לי שהוא מסופק מאוד אם היא תוכל בכלל להדפס, בכל זאת ביקש אותי לשלוח לו את יתר הכסף, 80 רובל. אם השירה לא תוכל להתפרסם יחזיר לי את הכסף. שלחתי לו את הכסף בטלגרף.

כשקיבלתי את השירה, החלטתי לא להראות אותה לצנזור לפני שתהיה מסודרת בדפוס. כשהוא יראה שהכל מוכן לדפוס אולי יתיחס ביתר רחמנות. בכלל היה מתיחס אלי לא רע אף על פי שהיינו מתדיינים על כל שורה ושורה.

כשהיה הכל מוכן נתתי לו לקרוא את השירה. הכל נראה לו כשר, חוץ מנקודות אחדות, שלדעתו התריס שם ביאליק נגד אלוהים. אין הוא יכול להרשות זאת – אמר הצנזור המומר. – בשביל הממשלה ימצא תמיד תירוץ אבל לא בשביל רבונו של עולם. “אינני צעיר ואצטרך לתת דין וחשבון בעולם הבא. אינני רוצה להפסיד את חלקי בעולם הבא”.

בעיני נראה משונה מאוד כי צנזור בכלל ובפרט צנזור מומר דואג כל כך לעולם הבא, אבל לא יכולתי בשום אופן להשפיע עליו שישנה את החלטתו. החלטתי לשלוח לביאליק את הסידור ולספר לו את המצב, כי אי אפשר להשיג אצל הצנזור שירשה את השורות שיש בהן לפי דעתו עלבון לאלוהים. כתבתי לו: “אם לדעתך אי אפשר לפרסם את השירה בלי אותן השורות אין ברירה. אצטרך לצערי להדפיס משהו אחר במאסף במקום שירך. אבל אם אתה סבור כי מוטב שיודפס השיר בלי אותן השורות הודיעני נא בטלגרף משום שהמאסף עומד לצאת בקרוב”.

מכתב מפטרבורג לאודיסה היה. הולך שלושה 'ימים. אבל ביאליק כבר ידע על הענין לפני קבלת המכתב. המגיה של “הזמן”, שהיו לו הרבה מכרים באודיסה, כתב להם כי בן ציון כץ מפרסם את שירתו של ביאליק בהשמטת שורות אחדות. למחרת משלוח מכתבי עם הסידור של השיר לביאליק קבלתי מברק מאודיסה בחתימת אחד העם ורבניצקי במחאה רבתי כיצד העזתי להשמיט שורות משיר של ביאליק. קבלתי מברק חרופין וגדופין מביאליק עצמו ולמחרת קבלתי מכתב מביאליק שהוא שולח לי בחזרה את כל הכסף והוסיף מלים חריפות. לא התרגזתי משום שידעתי ששלחתי לביאליק מכתב רשום ובו סידור השיר. אחר יום קבלתי מברק מביאליק שידפיסו את השיר כפי ששלחתי לו והוא ביקש ממני סליחה על דבריו החריפים. הוא גם הוסיף שהוא שולח לי עוד מכתב על מנת למסור אותו לצנזור. חכיתי עוד ימים אחדים בהדפסה עד שקיבלתי את מכתבו של ביאליק לצנזור. זה היה באמת מכתב מעשה ידי אמן. אני מצטער מאוד שהמכתב הלך לאבוד בידי הצנזור. בקשתי את לנדאו לתת לי את המכתב למזכרת אבל הוא אמר שאיבד אותו.

כשקרא הצנזור את מכתבו של ביאליק רקע ברגליו: “הוא הצעיר, אף על פי שהוא משורר גדול, מביא לי ראיות מן הזוהר הקדוש, שבו יש ביטויים שהם כביכול גם כן עלבון לקדוש ברוך הוא, אבל אלה אינם עלבונות אלא ביטויי צער וזעם. אני בקי בזוהר. אני לומד אותו יותר ממנו. אני הרשיתי להדפיס את הזוהר מה שלא הרשו הצנזורים הקודמים. היו מביאים את הספר בגניבה מחוץ לארץ. נגד אלוהים אי אפשר לעשות כלום”. אחרי כן מסרתי את השירה לדפוס.

בפטרבורג שהה בימים ההם וולדימיר ז’בוטינסקי. שמע שהולך ונדפס שיר של ביאליק על הפוגרום בקישינוב ובא אלי וביקש לקרוא אתו יחד את השיר. עדיין לא היה יודע עברית על בוריה. קראתי יחד אתו והוא התפעל מאוד מן השיר. לאחר זמן כשכבר שלט בעברית תירגם את השיר לרוסית. ועל ידי כך נודע השיר לקהל הרוסי וגם לקהל היהודי שאינו קורא עברית.

אותה שנה 1903 היא גם שנת ביקורו של תיאודור הרצל בפטרבורג. הוא בא עוד לפני שנדפס השיר. כששמעתי שהרצל בא לפטרבורג ועומד להיפגש עם המיניסטר פלווה, שהאשמנו אותו בהכנת הפוגרום, הצטערתי מאוד. אבל אחרי זמן נוכחתי כי דוקא בזה היתה גדולתו של הרצל. אף על פי שפלווה היה אדם שאסור לתת לו יד היו עניני העם והציונות יותר חשובים בעיני הרצל, והוא חשב שאם תוכל לצמוח מזה טובה אסור לשים לב לכך אם הדבר נעים או אינו נעים.

הרצל בא לפטרבורג בגלל הגזירה של פלווה שאסור לאשר יהודי כרב, ואפילו כגבאי בבית כנסת, אם הוא חשוד בציונות. הרצל החשיב מאוד את הציונות ברוסיה. הוא הכריז על הסיסמה של כיבוש הקהילות, והחוזר של פלווה לאיזורי הפלך הפר את כל התכנית. כעסו של פלווה על הציונות בא מתוך טענה שהציונים מתערבים במדיניות הפנים של רוסיה ואינם מתייחסים ברצינות לרעיון העליה לא"י. הרצל בא להוכיח לפלווה שהתוכנית הציונית בכל זאת תביא לידי עליה. לא הכל היו מרוצים מן הביקור של הרצל אצל פלווה אבל הכל הבינו שהוא עושה זאת לשם משא הנפש הגדול של חייו.

ביקורו של הרצל בפטרבורג היה חג לכל הציונים. הרצל התארח במלון “אירופה” הגדול והיפה ביותר בפטרבורג. הוא תפס שם שני חדרים גדולים. אתו בא לפטרבורג גם ד“ר ניסן קצנלסון מליבוי שהיה המתורגמן שלו. הרצל הזמין אליו את העתונאים היהודיים: משני העתונים היהודיים ברוסית “ווסחוד” ו”בודושצ’נוסט" היו שלושה אנשים – סיוו, ד“ר יוליוס ברוצקוס וד”ר שמואל גרוזנברג (סיוו היה אנטי־ציוני). מן “המליץ”, זקן העתונים העבריים, בא העורך ליאו רבינוביץ. מן ה“פריינד” בא שמואל רוזנפלד ומן “הזמן” באתי אנכי. חוץ מזה הוזמן גם ד“ר י. ל. קצנלסון, שהיה ידוע כמקורב ל”הזמן".

באתי ראשון ומצאתי את הרצל עם ניסן קצנלסון, שתירגם לו את החוזר של פלווה לשרי הפלך. כשבאו יתר העתונאים קיבל אותם הרצל בברכה וביקש להציג לו שאלות והוא יענה, אבל ביקש שלא לפרסם את התשובות. ראשון לשואלים היה סיוו, הוא שאל כיצד אפשר לתת אמון בטורקיה שהיא עומדת ברמה נמוכה מרוסיה. הוא סיפר שלפי הידיעות מצב היהודים בארץ ישראל איננו כל כך טוב ואולי עוד גרוע מאשר ברוסיה. דיבר גם ד“ר קצנלסון. הוא אמר שרעיון מדינת היהודים חשוב מאוד אבל אין תקווה שהדבר יוגשם בארץ ישראל בשלטון טורקי. אולי מוטב לחפש ארץ במדינה אחרת בחסות שלטון חופשי. הרצל התפלמס אתו וטען שאין לייסד מדינה חדשה בלי עבר היסטורי. הוא אמר שיש לפעול מתוך מעוף ולא להתחשב במניעות ארעיות. אחרי תשובתו של הרצל דיבר סיוו שוב נגד טורקיה. כיצד אפשר לנהל אתה מו”מ? הרצל נתרגש מאוד, הוציא את השעון מכיסו ואמר:“בשעון ביד אפשר לקבוע את שעת חלוקת טורקיה, טורקיה היא שאלה ארעית”. כל המסובים תמהו לתשובה. הרצל הוסיף שאין זה לפרסום.

ואמנם כל המסובים שמרו את הדברים בסוד ואיש לא פרסם כלום. הראשון שפירסם את הדברים הייתי אני כעבור שנים כשהדבר לא היה בגדר סוד משום שטורקיה התחילה להתחלק.

 

פרק שלושים ושמונה: מסיבה עם הרצל    🔗

אחרי ימים אחדים נערכה מסיבה לכבוד הרצל במסעדה היהודית הגדולה ביותר בפטרבורג, מסעדת מיכאלביץ בטבורה של העיר. המסיבה נערכה באולם לא גדול. השתתפו בה לא יותר מארבעים איש. הדבר היה בימי הקיץ ורוב אנשי הצבור כבר יצאו כמנהג רוסיה בימים ההם למעונות קיץ או לחוץ לארץ, אבל העסקנים הציונים עזבו את מעונות הקיץ ובאו לראות ולשמוע את הרצל. יושב ראש היה ד"ר טובים, ראש ההסתדרות הציונית בפטרבורג. הוא היה ציוני נלהב. גם בנו ובתו נתחנכו ברוח הציונות. השתתף במסיבה גם פועל אחד, מפועלי ציון, לבוש בגדים פשוטים, שלא היה ביכולתו אפילו לשלם את מחיר הסעודה, שלושה רובלים. הרצל שם אליו לב וכששמע שהוא מפועלי ציון ביקש אותו להכנס לחדר מיוחד ואמר לו שהוא כשהוא לעצמו איננו מתנגד לסוציאליזם אבל רק בתנאי שהדבר יביא תועלת לאוכלוסיה. “לכשיוגשם משא הנפש של הציונות כפי שאני מאמין יהיו בארץ ישראל מפלגות שונות עד השמאל הקיצוני, אבל אני נגד התערבות הציונים בגולה בתנועת הפועלים בארצות מושבותיהם. ליואגר, ראש העיריה של וינה, הטיף גם הוא לסוציאליזם לפני שנבחר ואחרי כן גילה את האנטישמיות שלו. מכאן צריכים ללמוד גם הפועלים היהודיים ברוסיה”.

העסקנים שבמסיבה לא היו מרוצים שהרצל מדבר הרבה עם חבר פועלי־ציון וכשחזר לאולם ברך אותו ד"ר טובים בשם העסקנים הציונים בפטרבורג והרצל ענה לברכה. הוא דיבר גם על הפולמוס עם אחד־העם בענין ספרו “אלטנוילנד”. הוא אמר שאחד־העם איננו מאמין בציונות המדינית ולפיכך נלחם בו מקס נורדאו. בדבריו אמר הרצל שעושים לו עוולה גדולה כשכותבים שהוא נגד הדמוקרטיה. הוא רק מתנגד ליהודים המשתתפים בתנועות זרות בלי להתחשב עם האינטרס היהודי הלאומי.

חלק מן המסובים לא היה מרוצה מדבריו נגד אחד העם וכן ממה שאמר שהוא אינו מתנגד לסוציאליזם.

אותה שנה נתכנס בבזל הקונגרס הששי. כולנו בפטרבורג ציפינו לידיעות מן הקונגרס. סופר “הזמן” בבזל היה חברו של ביאליק י. ח. רבניצקי אבל הוא לא שלח לנו מברקים מפני ש“הזמן” לא היה עתון יומי וגם לא היתה לו אפשרות להוציא כסף רב למברקים. “פריינד” היה מקבל מברקים, אבל לא כל כך הרבה כמו העתונים בוארשה “הצופה” ו“הצפירה”. חוץ מזה נתקבלו המכתבים מבזל לוארשה ביתר מהירות מאשר לפטרבורג. כשנתקבלה הידיעה שהרצל מציע את אוגנדה כ“מקלט לילה” לא יכולתי להרגע משום שבשיחת הרצל עם העתונאים בפטרבורג שמעתי באזני את הרצל מתווכח עם ד“ר קצנלסון שהביע רעיון טריטוריאליסטי. הרצל דיבר בפירוש על הקשר ההיסטורי שבין היהודים לארצם. אולם שמואל רוזנפלד התפעל דוקא מרעיון אוגנדה ומסר לדפוס מאמר של תהילה ושבח לאנגליה על הצעת אוגנדה. אני התנגדתי למאמר ונתתי צו לא לפרסם אותו. על כך עזב רוזנפלד את מערכת “הזמן” ועבר לגמרי ל”פריינד" ושם פירסם מאמרים בעד אוגנדה. אני פירסמתי מאמר ב“הזמן” נגד אוגנדה. כתבתי שהרעיון של התיישבות יהודית מחוץ לארץ ישראל איננו חדש. הבארון הירש אף הוא רצה להושיב חלק גדול של יהדות רוסיה בארגנטינה והיו לו מיליונים לרשותו ולא יצא מן העניו כלום. ארגנטינה ידועה כארץ תרבות יותר מאשר אוגנדה שבאפריקה, ולפיכך אם יש תכנית של התישבות יהודים באוגנדה הרי איו לזה שום שייכות להסתדרות הציונית. קיימת חברת יק"א שהיא יותר עשירה מן ההסתדרות הציונית ואילו להסתדרות הציונית יש מטרה אחרת.

העתונות העברית נתפלגה אותה שעה. “הזמן” ו“הצופה” היו נגד אוגנדה ואילו “המליץ” פירסם מאמרים בעד אוגנדה ו“הצפירה” של סוקולוב נתנה מקום בעתון גם בעד וגם נגד אוגנדה. “פריינד” היה בעד אוגנדה. פולמוס אוגנדה תפס מקום רב בתולדות הציונות.

בעתון הציוני הגרמני “די וועלט” פורסם שהרצל קרא בקונגרס את מכתבו של המיניסטר הרוסי פלווה. הצנזורה ברוסיה הרשתה את הפרסום אבל בלי לפרש בשמו של פלווה. דובר על אישיות ממשלתית חשובה והכל הבינו מי זה. דוקא משום שלא פורש שמו של פלווה יכולתי ב“הזמן” למתוח ביקורת על המכתב להרצל. במכתב נאמר, שאם הציונות תוכיח שהיא מוכשרת להוציא מספר ניכר של יהודים מרוסיה תסייע הממשלה לתכנית.

זאת ידענו גם קודם־לכן כשהרשה פלווה את ועידת הציונים במינסק, אבל טענתי שלא כדאי היה לפרסם מכתב כזה משום טובת היהודים ברוסיה. ידענו היטב שטורקיה אינה נותנת רשות כניסה ליהודים רוסיים ומוכרחים להסתנן. בדרך כזאת לא יוקטן מספר היהודים ברוסיה. הוספתי שכותב המכתב הוא ודאי אנטישמי. היה זה המאמר הראשון בעתונות היהודית נגד המכתב.

באותם הימים חלתה אמי ואני יצאתי לעיירת מולדתי. עברתי את וילנה הלוך ושוב. התענינתי לדעת את מצב רוחם של יהודים בערי השדה אחרי תכנית אוגנדה. בעיירתי התענינו מעט מאד בבעיות הציונות. הנוער יצא לאמריקה והעיירה התפרנסה מן הכספים שהיו מתקבלים מאמריקה לנשי המהגרים והוריהם. העיירה כמעט שלא נשתנתה מימי ילדותי. אולם בוילנה היה ויכוח סוער בין הציונים והבלתי ציונים. נפגשתי עם ידידי לשעבר שהיו נמנים על ה“בונד”. הם דיברו בשנאה רבה על הרצל על שביקר אצל פלווה האשם בפוגרום בקישינוב, ותנועת ה“בונד” גברה בקרב הנוער. לא קל היה לי להסביר את המניעים של הרצל. אני שנאבקתי נגד הרצל בענין מכתבו של פלווה הוכרחתי להגן עליו בשיחותי עם הבונדאים. השתתפתי באספות הציונים שהיו נבוכים מאוד אחרי תכנית אוגנדה. כל הציונים בוילנה היו ממתנגדי אוגנדה. צירי וילנה בקונגרס היו בין אומרי לאו.

כשחזרתי לפטרבורג מצאתי הזמנה מאת המנהל הראשי של לשכת העתונות הסינטור זווריוב, שאבוא מיד לצנזורה הרוסית. נסתבר שמישהו הלשין עלי לרגל מאמר שבו עניתי ל“המליץ” שהאשים את הנוער היהודי בהשתתפות פעילה יותר מדי בתנועת המהפכנים. אמנם המאמר הותר על ידי הצנזורה אבל הצנזור קיבל על כך נזיפה והוזהר שאם יקרה שוב מקרה כזה יפוטר. אולם הרשיון שניתן על ידי הצנזור איננו פוטר אותי. היתה גם הלשנה שניה על שנדפס ב“הזמן” שיר מאת המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני) ובו התנבא שיבואו זמנים אחרים ויהיו שינויים בעולם. לפי פירושו של הצנזור היה זה רמז למהפכה סוציאליסטית.

הוכרחתי להופיע ולתת הסבר על שתי ההלשנות. דיברתי דברים ברורים ואמרתי שלא ציינתי אלא עובדות, שהיהודים המשוללים זכויות נמשכים לתנועה המהפכנית. “תנו להם זכויות שוות ולא יהיו מהפכנים”. בנוגע לשיר אמרתי: “אתם סבורים ששינויים יבואו דוקא על ידי מהפכה ואני חושב ששינויים יכולים לבוא על ידי יחס אנושי ותרבותי”. הסנטור כעס מאוד ואמר שאם הדבר יקרה עוד פעם יציע למיניסטר לסגור את העתון לשמונה חדשים. הבינותי שאין זה אלא איום.

 

פרק שלושים ותשעה: ביקורי בוארשה    🔗

אותו קיץ קבלתי מכתב מאת הסופר והמו“ל בן־אביגדור מוארשה בהצעה להעביר את “הזמן” לוארשה. הוא שמע שמצב העתון שלי איננו מזהיר והוא סבור שבפטרבורג לא יימצא אדם שישקיע בעתון את הסכום הדרוש, שהדפסת עתון עברי מחוץ לתחום המושב עולה ביוקר משום שקשה למצוא סדרים. לעומת זאת, כתב, יש בוארשה בעלי הון המוכנים להשקיע סכומים ניכרים כדי להוציא עתון גדול. אמנם כבר יש בוארשה שני עתונים עבריים “הצפירה” ו”הצופה", אבל שניהם קטנים. יש צורך בעתון גדול שידון בענינים כלליים והוא שואל אותי אם אני מסכים לתכניתו.

בן־אביגדור היה ידוע כבעל תכניות גדולות. היו לו זכויות רבות בספרות העברית. הוא היה המו"ל העברי הגדול הראשון. עוד בנעוריו היה מזכיר “בני משה” בוארשה. הוא הכיר הרבה אנשים קרובים לציונות ולעברית. הוא היה היוזם הראשון של הוצאת הספרים “אחיאסף” בשנת 1893, שבאופן רשמי נוסדה על ידי גלוסקין, סטבסקי ואחד־העם. לפי התקנות צריכה היתה הוצאת הספרים לפרסם רק ספרי יהדות ובן־אביגדור לא הסכים לכך וייסד הוצאת ספרים משלו בשם “תושיה”. כסף משלו לא היה לו, אבל הוא השיג שותף ושמו באלושר מקובנה. אחרי כן יצא השותף מן העסק, ובן־אביגדור נשאר בעליו היחידי. הוא הוציא גם את “ספרי אגורה”, ספריה של ספרים קטנים שכל אחד עולה רק חמש קופיקות, ושם פירסם גם סיפורים משלו. כן פירסם סיפורים מאת סופר אידיש הידוע דוד פינסקי וההיסטוריון של התיאטרון היהודי גורין. כל זה היה חדש לקורא העברי. בן־אביגדור הוא הראשון שפירסם בצורת ספרים את שיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור. הוא הכריז על שיטה של מינוי על “ביבליותיקה”, שבה יצאו הרבה ספרים ובתוכם גם מתורגמים, למשל זכרונות שלמה מיימון ואחרים. הוא הוציא כמה ספרי לימוד שנתפשטו במספרים גדולים וכן גם עתון לילדים בשם “עולם קטן”.

בן־אביגדור לא פסק מלחלום על הוצאת עתון באידיש ובעברית בוארשה אבל כל מאמציו היו לשוא. לפיכך חשב שאם אני אעביר את “הזמן” לוארשה יוסיף עליו גם עתון באידיש.

לי קשה היה לקבל את ההצעה משום שידעתי שהצנזורה בוארשה לא תרשה לי לנהל מאבק בעד שוויון היהודים. השתדלתי להשיג הון פרטי כדי שאוכל להמשיך את העתון בפטרבורג. נכנסתי לחובות עד שהוכרחתי להפסיק את “הזמן” בלי אפשרות לשלם את החובות. החלטתי לנסוע לחודש לוארשה ולראות במקום אם אפשר להוציא שם את עתוני ולהתפשר עם הצנזורה. רציתי דרך אגב לשהות כחודש ימים בכרך יהודי גדול כמו וארשה ולהיפגש עם הסופרים ביחוד עם פרץ שהערכתי אותו מאוד.

וארשה היתה בשבילי באמת עולם אחר. כדי להכיר את היהדות הורשאית צריך היה זמן רב. אבל משהו מחיי המוני היהודים שם ראיתי. בוארשה עדיין לא היתה חבורה מאוגדת של סופרים יהודיים כמו לאחר זמן. היו חוגים מחוגים שונים. היה חוג חברי מערכת “הצפירה”, שבו היה סוקולוב ראש וראשון. אבל בביתו של סוקולוב היו נפגשים גם עם חוגים אחרים, יהודים דוברי פולנית. סוקולוב לא הפסיק את היחסים עם המתבוללים גם לאחר שנעשה ציוני. ביקרתי בבית סוקולוב פעמים אחדות אבל לא הוספתי משום שלא היה נעים לי לשוחח אתו בעוד שחשבתי להוציא עתון שיתחרה עם עתונו.

הייתי יוצא ונכנס בהוצאת הספרים “תושיה”. נפגשתי שם עם סופרים צעירים, בתוכם אברהם רייזין. הם לא היו מרוצים ביותר מבן־אביגדור. טענו שהוא משלם לסופרים רק מעט. ואכן היו ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור ואחרים מקבלים פרוטות. בן־אביגדור היה טוען שהוא מרויח מעט מן הספרים וכל רווחיו הם מספרי הלימוד שנמכרו ברבבות. דברי ספרות הוא מוציא לא לשם רווח אלא לטובת הכלל.

עם פרץ החלפתי מכתבים מזמן, עוד מראשית הוצאת “הזמן” בפטרבורג. הייתי מעריצו. בפטרבורג היו הסופרים היהודים הכותבים רוסית יודעים עליו רק מעט. כשהוחג יובל של פרץ בוארשה נשלח מפטרבורג מברק ברכה ובו שלוש חתימות: ד"ר קצנלסון, ישראל צינברג ואני. טענתי באזני סופרי פטרבורג שאינם מבינים את ערכו של פרץ אבל בפטרבורג קראו מעט מאוד אידיש.

כשביקרתי בפעם הראשונה בבית פרץ בוארשה נתקבלתי בסבר פנים יפות ודיברו אתי רוסית. התפלאתי מאד שפרץ, סופר אידיש, מדבר אתי רוסית, ועניתי לו באידיש. צחק ואמר: “עם אדם הבא מפטרבורג צריך לדבר רוסית”. עם אשתו דיבר פולנית, עם הסופרים הצעירים שהיו באים אליו היה מדבר אידיש.

הוא הודה לי שפירסמתי את “משא נמירוב” והראה לי שהוא עוסק בתרגום השירה לאידיש. הוא התפעל מן השיר. היה נפגש לעתים קרובות עם ביאליק שגר זמן מה בוארשה והיה עורך את המדור לספרות של הירחון “השילוח” שנדפס בקרקוב, בעוד שקלוזנר היה עורך את יתר חלקי הירחון. הוא ידע שביאליק איננו מרוצה מתרגומו. ביאליק אמר לתרגם את השירה בעצמו אבל פרץ אמר לו שהוא רואה מחובתו לתרגם את השיר והדבר גורם לו סיפוק. הוא גם ידע שפרישמן לא התפעל משירו של ביאליק וטען שאין זה אלא עברית יפה, אבל פרץ לא התיחס ברצינות לדעותיו של פרישמן. ידעתי מזמן על ניגוד בין פרישמן ופרץ ובהיותי בוארשה החריף הניגוד. פרץ פירסם פליטון בעתון היומי “הצופה” וקרא לפרישמן “ספק דוקטור”. מעשה שהיה כך היה: פרישמן למד באוניברסיטה של לייפציג ולא השיג תעודת דוקטור אבל אחרים קראו לו דוקטור. הוא מעולם לא חתם את שמו דוקטור פרישמן אבל למען אשתו וחותנו תלה על דלת דירתו שלט ד“ר פרישמן. פרישמן התרגש מאוד על שפרץ העליב אותו ואני אמרתי לפרץ שאילו היה חותם על מאמר ד”ר פרישמן זכאי היה פרץ להתלוצץ על כך אבל לרגל כתובת על הדלת אין נוהגים כך. זוהי התערבות בחייו הפרטיים של סופר. פרץ הודה שצדקתי אבל מה שעבר עבר.

סופרי אידיש היו באים לוארשה כדי לבקר אצל פרץ וסופרים עברים היו באים כדי לבקר אצל פרישמן, אבל ביקרו גם אצל פרץ. פרץ התענין גם במדיניות. לא היה שייך לשום מפלגה, אבל היה לו הלך מחשבה מהפכני. דיברנו הרבה על השפעת מלחמת רוסיה ויפאן על המדיניות. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית תלתה תקווה רבה בתוצאות המלחמה, אולם היהודים ואפילו הסוציאליסטים שביניהם לא תלו בה תקוות רבות. הדבר היה לפני התבוסות הגדולות של רוסיה, לפני שנפלה פורט־ארתור והצי הרוסי הובס ליד צוסימה. דעתי היתה שרוסיה לא תוכל לנצח משום שהתחבורה שלה לקויה. האמנתי שלאחר המלחמה יבוא שינוי במשטר. ידוע היה בדברי ימי רוסיה שלאחר תבוסתה במלחמת קרים, בשנת 1856, בא שינוי גדול לטובה, ואילו לאחר מלחמת רוסיה וטורקיה כשרוסיה כביכול ניצחה, גברה הריאקציה ואמנם אתה גם התנועה המהפכנית.

במשך החודש ששהיתי בוארשה התידדתי מאוד עם פרץ. הוא לא היה מרוצה מעבודתו ב“הצופה” ואמר לי: “אם תצליח לפתוח שוב את “הזמן” אהיה אתך”, אבל אני לא הייתי בטוח שאצליח בכך. אמנם באתי לידי הסכם עם בן־אביגדור שאבדוק את הבעיה ואודיעו תשובה נכונה לאחר שאבוא לפטרבורג. בן־אביגדור לא חדל מלשאול אולי יש אפשרות לקבל רשות גם למהדורה באידיש ולהוציא בעת ובעונה אחת שני עתונים: “הזמן” ו“צייט”. לכך יש כסף מספיק לרבבות. בן־אביגדור טען שאפשר להשיג אדם שיקבל את הרשיון באמצעות שוחד ואני הסברתי לו שאין לשחד את פלווה, וחוץ מזה אני מתנגד למתן שוחד. הוא צחק ואמר שבלי שוחד אין היהודים יכולים להתקיים ברוסיה. דבריו היו נכונים. בכל זאת התרחקתי מכך.

 

פרק ארבעים: אני מבקר אצל פלווה    🔗

כשחזרתי לפטרבורג היו לי חוויות קשות. לא קל היה להגשים את תכניותיו של בן־אביגדור. “הזמן” חדל לצאת ואני קבלתי כמה מכתבי נחמה. אישים חשובים בציבור היהודי הביעו את צערם על שהעתון חדל לצאת. ממוסקבה הבטיחו לי אפילו שישתדלו להשיג תמיכה לעתון שיוכל להתחדש. המנהיג הציוני המפורסם ד"ר יחיאל צ’לנוב כתב לי שהוא רואה בעתון שלי את העתון החשוב ביותר ההולך בדרך הנכונה במאבק הציוני בין חסידי אוגנדה ומתנגדיה. לא ידעתי בימים ההם על המכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר ש. בן־ציון מוארשה לאודיסה, כשהתחיל “הזמן” להופיע בפטרבורג יום יום. לימים נדפס המכתב בקובץ אגרות ביאליק כרך א' והיה לי כהפתעה. עדיין לא הכרתי את ביאליק אישית אף על פי שהחלפתי אתו מכתבים רבים. המכתב של ביאליק נכתב בסוף ינואר 1904 ובו נאמר: “יחי “הזמן”, הבו גודל לכץ, “הזמן” הוא העתון הטהור היחיד אצלנו”.

אבל על שכמי רבצו חובות. אמנם בעלי החובות חיכו בתקוה שאמצא מוצא מן המיצר.

בימים ההם לא היה נעים לי לבקר בבתי מכרים. רק בבית אחד הייתי יוצא ונכנס וזהו ביתו של הבארון דוד גינצבורג. גם מצבו היה קשה. הוא הפסיד יותר ממני, אבל עדיין חי ברחבות בביתו הגדול, שבו היתה גם ספריתו הגדולה והוא לא חדל מלקרוא בכתבי יד עתיקים. בביתו נפגשתי עם מלומדים בלתי יהודים, בתוכם עם הנסיך אלכסיי אובולנסקי, תלמידו של וולדימיר סולוביוב מחסידי אומות העולם. כשנודע לו שסולוביוב רצה ללמוד מפי תלמוד לפני מותו התיחס אלי בכבוד רב. לא פעם הביע אובולנסקי את יחס ההערצה שלו ליהדות, אם הנצרות. היכרותי עם אובולנסקי הביאה תועלת רבה לנוער היהודי הלומד באוניברסיטה. באמצעותו נתקבלו סטודנטים מחוץ לקצבה.

בבית גינצבורג הייתי נפגש גם עם מזכיר הקהילה וינר. הוא נעשה מזכיר הקהילה כשנאסר המשורר יהודה לייב גורדון, המזכיר שלפניו. כשהיה בא וינר היה גינצבורג נכנס אתו לחדר מיוחד. פעם אחת שאלתי את הבארון גינזבורג: האם אתה מדבר עם וינר דברי סוד? הבארון לא ענה לי מיד על השאלה אבל פעם אמר לי: אספר לך אבל אל תגלה. מעשה שהיה כך היה: גינצבורג לא היתה לו גישה למיניסטר פלווה כמו שלאביו הוראצי לא היתה גישה כזאת. שניהם שנאו את פלווה ופלווה שנא אותם. הם לא קוו להשיג ממנו טובות ליהודים. הבארון דוד גינצבורג לא היה מרוצה שהרצל הלך לפלווה וכשהיה מוציא מפיו את השם פלווה היה תמיד מוסיף “ימח שמו וזכרו”. אבל לוינר היה חבר שהיה מקורב לפלווה. הבארון גינצבורג לא היה מעולם נותן סתם שוחד אלא היה נותן הלוואה על מנת שלא להחזיר. דברים כאלה היו נעשים על ידי וינר.

פעם שאלתי את בארון גינצבורג אם הוא יכול לדבר עם וינר בדבר רשיון לעתון בוארשה באידיש. אמרתי לו שפלווה יודע את הענין והוא הרי הראשון שהתיר בכלל עתון יומי באידיש. הבארון הבטיח לדבר על כך עם וינר בשביל שישאל את מכרו המקורב לפלווה אם יש על מה לדבר.

לאחר זמן מה אמר וינר לגינצבורג שמכרו מוכן לדבר עם פלווה אבל הדבר יעלה עשרת אלפים רובל. אמנם פלווה איננו נוהג לקבל שוחד אבל ידידו של פלווה זקוק לכסף והוא יכול להשפיע על פלווה. הבינותי שגם וינר רוצה להרוויח משהו בעסק משום שהסכום עשרת אלפים רובל היה עצום בימים ההם. אמרתי לבארון גינצבורג שיימצא אדם שיתן את עשרת האלפים אבל בתנאי שהכסף יהיה מונח אצל הבארון וכשיבוא הרשיון יימסר הכסף לוינר, ואם לאו יוחזר הכסף לבעליו.

כתבתי מיד על כך לבן־אביגדור והוא ענה לי שיבוא בקרוב עם הסוחר קניגשטיין שיביא אתו עשרת אלפים רובל במזומנים. קניגשטיין יש לו רשות לגור שלושה חדשים בפטרבורג וגם הוא, בן־אביגדור, קיבל יפוי כוח ויוכל לגור בה כחדשיים. נקבע גם בית המלון שבו יתארחו והוא כתב לי שיודיעני בטלגרף את יום יציאתם לדרך.

נפגשתי עם וינר וסיפרתי לו את כל הדבר וכן גם שהיו הלשנות עלי בגלל מאמרי ב“הזמן” ועל הנזיפה שקיבלתי מאת הסנטור זווריוב בענין הנוער היהודי. וינר דיבר עם מכרו והאיש דיבר עם פלווה ונודע לי שפלווה ענה כי הוא מוכן לקבל אותי בשעה מסויימת ושאני אביא אתי תזכיר קצר ואסביר את הדבר גם בעל פה.

בדרך כלל לא היה פלווה מקבל שום אדם פרטי. מכיון שהזמין אותי היה זה סימן שהדבר הוא רציני. חיברתי תזכיר קצר והגשתי בקשה בה הסברתי מה יכול עתון יהודי לעשות בנוגע לנוער. אפשר להשפיע על הנוער רק בדברים של ממש. פלווה קבע לי יום ושעה. זקוק הייתי לשם כך לפראק, שמעולם לא לבשתי. הזמנתי בבית מסחר מיוחד פראק לשעות אחדות. לא הרגשתי עצמי טוב בבגד זה אבל לא היתה לי ברירה. פלווה קיבל אותי בדיוק בשעה שקבע והשיחה נמשכה עשר דקות. הוא ידע על העתון “הזמן” ועל כך שנסגר מחוסר כסף.

לא עברו ימים אחדים ופלווה נרצח. כל רוסיה היתה כמרקחה. פגע בו הסטודנט הרוסי סזונוב. העתונות הליברלית הרוסית פירסמה מאמרים נגד הטירור, אבל כל אחד שמח שרשע זה סולק.

 

פרק ארבעים ואחד: אני מקבל רשיון ל“הזמן” בוילנה    🔗

אחרי רצח מיניסטר הפנים פלווה לא נקבע במקומו מיניסטר חדש. בחצר המלכות היו וויכוחים אם לקבוע למיניסטר איש צבא או ליברל. היו שמועות, שלמיניסטר הפנים יתמנה הנסיך אלכסיי אובולנסקי שהזכרתי אותו בפרק הקודם, שהוא אוהב ישראל. אילו היה אובולנסקי בימים ההם בפטרבורג הייתי שואל אותו. בכלל ידעתי מפיו על הנעשה בחצר המלכות משום שאחיו היה מקורב לחצר. אבל בימי הקיץ עוזבים רוב בני מרום העם את העיר ויוצאים למעונות קיץ וגם הנסיך אובולנסקי היה באחוזתו הרחק מעיר הבירה.

גם הבארון גינצבורג לא היה בפטרבורג ולא היה לי בית להכנס אליו. בכל שנה הייתי גם אני בקיץ מחוץ לעיר אבל אותו קיץ נשארתי בעיר. בן־אביגדור כתב לי שיש לו תכניות שונות והוא מחכה למינוי מיניסטר חדש. יש לו שותפים, המוכנים להוציא את “הזמן” לא בוארשה אלא בוילנה.

פעם בלכתי ברחוב נפגשתי עם מכרי מאז המשורר שמעון פרוג שמאוד הוקרתיו. הוא היה במצב קשה לאחר שעזב את משרתו הדלה בשבועון “בודושצ’נוסט”. הוא חי רק מקובצי השירים האחדים שהוציא המו"ל סירקין בוילנה. בצר לו קיבל משרה בעתון יומי רוסי עממי.

בפטרבורג היו בימים ההם שני עתונים בלתי פוליטיים: “פטרבורגסקאיה גזטה” (עתון פטרבורגי) ו“פטרבורגסקי ליסטוק” (עלון פטרבורגי). הראשון נועד לזעיר־בורגנים שאינם מתענינים במדיניות והיה קצת אנטישמי. העתון השני נועד לפשוטי עם, ביחוד לעגלונים. בו לא היתה אנטישמיות. העורך הכיר את פרוג והציע לו לכתוב בכל שבוע פליטון, קצתו בחרוזים, להמון העם. הוא שילם לו שמונה מאות רובל לחודש. פרוג קיבל את ההצעה והדפיס כל שבוע פליטון בשם “קפטן קוק”. הקוראים היו מרוצים מאוד מן הפליטון. כשנודע הדבר לי ולד"ר קצנלסון ולמכרים אחרים חרה לנו הדבר. קצנלסון טען: “לא הוא האשם אלא החברה היהודית אשמה”. אבל אני נמנעתי מלבוא אליו. ידעתי שהוא גר בדירה נאה וחי חיי רווחה. כשנפגשנו סיפר לי שהוא בא זה עתה ממעון הקיץ וביקש אותי מאוד לבקרו.

נכנסתי אליו. אשתו הרוסית הבלתי חוקית היתה אדם מאוד טוב ואהוד, יקרת המציאות. היה נעים לשבת בחברתם. מחלתי לפרוג את חטאיו והתחלתי להכנס אליו לעתים קרובות והוא היה מספר לי על חיי החברה שהוא מתהלך בה.

פעם סיפר לי שהוא נתון במצב בלתי נעים. עורך העתון “פטרבורגסקי ליסטוק”, סקרובטוב, היה מקבל ששים אלף רובל לשנה. המו"ל היה מרויח רבע מיליון רובל. הכל מן המודעות הקטנות שהיו תופסות עמודים שלמים. העורך היה רווק. הוא היה חי עם השחקנית טנסקאיא, בת 35, יפהפיה. הזוג היה בידידות עם פרוג. העתון היה מדפיס מאמרי שבח על הופעותיה של טנסקאיא בתיאטרון וסקרובטוב ביקש את פרוג שגם הוא יזכיר במדור שלו את אהובתו. בינתיים נודע לסקרובטוב שאהובתו בוגדת בו ויש לה יחסים עם קצין צעיר. הדבר נקבע על ידי סוכן חשאי והעורך החליט להפרד ממנה. במצוקתה באה לפרוג וביקשה ממנו בדמעות על לחיה שישיג אצל סקרובטוב סליחה ומחילה והיא מבטיחה להיות נאמנה מעכשיו. פרוג הלך לסקרובטוב ומסר לו שהיא מוכנה לכרוע ברך לפניו ובלבד שיסלח לה. אבל סקרובטוב התעקש שלא ימחל. התרגזתי מאוד שהמשורר הלאומי פרוג מטפל בדבר כזה. לא אמרתי לו זאת אבל הוא הבין להרגשתי. לפיכך חדל לספר לי מעשיות כאלה מן החברה שבה חי.

אולם פעם אחת סיפר לי דבר שענין אותי. הוא נפגש במערכת העתון עם אדם אחד העובד בממשלה בלשכת העתונות הרוסית והאיש סיפר לו כי אחרי מות פלווה נתקבלו בקשות רבות להוציא עתונים באידיש בערים שונות של תחום המושב. פרוג אמר לי שהוא מכיר היטב את האיש שאליו מופנות כל הבקשות לעתונים והוא יכול להועיל לי לפעמים. שמרתי את הדבר.

בינתיים החליט הצאר למנות במקום פלווה את הנסיך סוויאטופולק־מירסקי, שהיה גנרל־גוברנטור בוילנה. הוא לא נחשב לליברל אבל היה אדם נעים והתיחס באדיבות לבני אדם. היהודים בוילנה לא התאוננו עליו. גם בהיותו לפני כן שר פלך יקטרינוסלב התיחס יפה ליהודים. לאחר זמן קצר קיבלתי מכתב מבן־אביגדור שיש לו שותף עשיר המוכן להשקיע כספים ב“הזמן” בוילנה, אבל רצוי שתהיה גם מהדורה באידיש. כן כתב לי כי כשאגיש בקשה על הוצאת “הזמן” בוילנה אבקש רשיון לעורך שותף י. ב. לבנר, רב־מטעם בלוגנסק, שחיבר קובץ אגדות בעברית שיצא בהוצאת “תושיה” והצליח הרבה לפני שיצא “ספר האגדה” של ביאליק ורבניצקי. סוויאטופולק־מירסקי מכיר אותו בשעה שביקר בלוגאנסק פלך יקטרינוסלב ושמע שם נאום של לבנר. יש איפוא יסוד להניח שהמיניסטר החדש ירשה להוציא מהדורה בוילנה באידיש אם לבנר יהיה שותף לעריכה. בן־אביגדור כתב שדיבר על כך עם שלום עליכם ואף הוא מצא את הדבר כנכון.

לא עברו ימים מועטים ובאו לפטרבורג בן־אביגדור ושלום עליכם. שלום עליכם היה מעונין מאוד בעתון חדש באידיש משום שלא היה מרוצה מ“פריינד”. העתון השני “טאָג” נסגר משום שהיתה עריכתו לקוייה ולא היו לו עוזרים טובים, עד שהיה לצחוק. קרה לו מקרה זה: במברק מן החזית היפאנית נאמר בעתון שירו מתוך בצל. המלה הרוסית “לוק” פירושה גם קשת וגם בצל והמתרגם שלא ידע היטב רוסית ולא היה פיקח ביותר תירגם מה שתרגם. הדבר היה יומיים לפני שנסגר העתון. שלום עליכם היה מעונין שייפתח עתון חדש באידיש.

לבן־אביגדור היה בפטרבורג דוֹד עשיר שהיה מוכן להלוות לבן־אביגדור סכום ניכר להוצאת עתון באידיש. הדוד לא מצא חן בעיני. הוא נתעשר ממתן הלוואות לצעירים בני הורים רוסים עשירים שהיו חותמים על שטרות בסכום גדול פי חמשה מן ההלוואה. את הכסף היה מקבל אחר זמן כשהיו מתחתנים ומקבלים נדוניה גדולה. הם היו משלמים בחשאי ומתביישים להשפט כדי שלא יתגלה שלוו כסף מיהודי בתנאים כאלה.

ראיתי כסף זה כטמא אבל הוא טען: “מה איכפת לך, אם יכלו להתהולל בכספו, יכול הוא לקחת מהם כמה שהוא רוצה”. אני טענתי שהדבר מחריף את האנטישמיות. שלום עליכם צחק לדברי. כשהוא לעצמו היה דודו של בן־אביגדור, ששמו היה הורביץ, בעל מזג טוב. הוא הציע להלוות גם לי כסף לא באותם התנאים שהלווה לצעירים הרוסים העשירים אבל אני סרבתי. לשלום עליכם הלווה 700 רובל ללא רבית ובן־אביגדור החזיר לו את הכסף אחר כך כשקיבל אותו משלום עליכם.

כשהגשתי בקשה על העברת “הזמן” לוילנה בצירוף מהדורה באידיש צריך היה לדעת מתי לפנות למיניסטר. בן־אביגדור הזמין את לבנר לפטרבורג. צריך היה גם לפנות לפקיד הגבוה זאיונצ’קובסקי לשאול מפיו מתי לגשת למיניסטר. הוא דרש 1,500 רובל אם יושג הרשיון. הדוד של בן אביגדור מסר את הכסף לפרוג ופרוג היה המתווך.

הסינטור זבריוב הגיש מצדו תזכיר למיניסטר שירשה להעביר את “הזמן” לוילנה, בצירוף מהדורה באידיש. לפי המוסכם החזיר פרוג את 1,500 הרובלים לדודו של בן אביגדור. שלום עליכם מאוד מאוד התרגש על כך. מצבו היה קשה. דוקא המו“לים של ספריו עשו בימים ההם עסקים טובים. שלום עליכם כתב באותם ימים סיפור קטן “הדוד פיניה והדודה רייזל”, משל ליפאן ולרוסיה. הצנזורה הרשתה את ההדפסה משום שהסאטירה היתה מוסווית אבל הקהל היהודי הבין את הרמז. הספר הקטן נמכר במאות אלפי טפסים והמו”ל לידסקי בוארשה הרויח יפה, אבל לשלום עליכם שילם מעט מן המעט. וכך היה גם בספרים אחרים שלו.

בן־אביגדור נדבר עם פייבל מרגולין, משכיל יהודי מוילנה, חתנו של העשיר הגדול יעקב אליהו ריבקין, על הוצאת העתון בוילנה. מרגולין רצה שהעתון יצא בשתי הלשונות. חוץ מן הצד העסקי שבדבר אהב מרגולין אידיש, ולא דיבר עם שום יהודי רוסית אף על פי שידע היטב רוסית. היתה זאת אישיות מענינת. בסוף ימיו עלה לישראל ומת שם.

בן־אביגדור אמר לי שניפגש במינסק ושם נעשה הסכם על הוצאת “הזמן” בוילנה בקנה מידה אירופי. הוא אמר לי להודיע לכל בעלי החובות שיקבלו את שלהם עד הפרוטה האחרונה. היתה לי זאת אחת החוויות הטובות ביותר בימים הקשים ההם.

 

פרק ארבעים ושנים: אני מבקר במינסק    🔗

לאחר שקבלתי רשיון להעביר את “הזמן” לוילנה נדבר בן־אביגדור עם המו"ל יעקב אליהו ריבקין ועם חתנו פייבל מרגולין להפגש במינסק ולהחליט על הזמנת חברי מערכת, הנהלה ויתר הפרטים. בן־אביגדור היה שותף, אבל כסף לא השקיע.

עד אותה שעה מעולם לא הייתי במינסק והתענינתי להכיר כרך יהודי גדול שהיו בו משכילים רבים והמון פועלים יהודים. מינסק היא כיום העיר הראשית של רוסיה הלבנה, אבל בימים ההם עדיין היה השם רוסיה הלבנה רק מושג גיאוגראפי. העיר היתה יהודית־רוסית ודברו בה אידיש ורוסית. רק בכפרים מסביב למינסק דברו האכרים רוסית לבנה הדומה מאוד לרוסית, והם הבינו היטב כשדיברו אליהם רוסית.

מינסק נחשבה לעיר השניה בגודל אחרי וילנה. גם בוילנה וגם במינסק לא היו רבנים. בוילנה היה במקום רב העיר, מגיד עירוני ובמינסק היה הרב נקרא “גדול”. הסיבה היא היסטורית: בוילנה היתה בימי הגאון אליהו מחלוקת בענין הרב. ובמינסק היה פעם רב שלא חי בשלום עם העיר והוציאו אותו במריצת זבל. לימים נעשה רב במץ שבצרפת והיה ידוע כגאון גדול. אך למן המקרה ההוא ביטלו את התואר רב בעיר.

על מינסק סיפרה לי הגברת מינור, שבעלה היה שם רב־מטעם לפני שנקרא למוסקבה. לאחר זמן היתה מינסק ידועה כמרכז פועלי ציון ו“בונד”. שם התפתחה תנועת זובאטוב של חבורת פועלים יהודים שהחליטו שלא להתערב במדיניות הרוסית הפנימית ורק להגן על עניניהם המקצועיים. מפלגה זו נוסדה על ידי אחד מסוכני הבולשת החשובים ביותר ברוסיה, זובאטוב. הוא היה משוחח עם אסירים בונדאיים ששחרר אותם והם היו סוכני רעיונו. גם בין המשוחררים הכניס מרגלים אחדים. אחד מהם היה שמו קפלינסקי, שנחשב כאחד מגדולי ה“בונד” ולבסוף נתגלה על ידי המהפכן הרוסי בורצב כמרגל.

רציתי לשהות במינסק ימים אחדים כדי להכיר את המשכילים והציונים. אבל לא הצלחתי מפני שהייתי עסוק באותם ימים בעיבוד תכנית העתון ומגמתו. בשום אופן לא הסכמתי לשנות מן הכוון שהלך בו העתון בפטרבורג, אבל קמה שאלת הטריטוריאליזם. ענין אוגנדה לא סר עדיין מסדר היום ודוקא בן־אביגדור ומרגולין היו טריטוריאליסטים נלהבים. לאחר ויכוחים ממושכים הגענו לידי הסכם שיש רשות לשניהם לכתוב מאמרים בכוון טריטוריאליסטי אבל אני זכאי לענות להם מיד בגליון הבא. חתמנו על חוזה. ריבקין הכניס מיד עשרת אלפים רובל ואת עשרת האלפים האחרים הבטיח לתת לאחר זמן.

אליהו ריבקין, השותף העיקרי של העתון, היה בנעוריו מלמד תינוקות. אחר כך קיבל משרה אצל סוחר יערות. כעבור זמן מה חכר בעצמו חלקת יער וכך נתעשר. הוא הכיר פולני אחד ושמו שימאנסקי ועל שמו קנה שטח קרקע מסביב לעיירות היהודיות ששם אסור היה ליהודים לגור. אבל לאחר מאמצים אישרה הממשלה את התכנית להקים שם יישוב יהודי. וריבקין ייסד שם עיירה יהודית בשם אוסיפוביצ’י. מכאן נתעשר ביחוד. הוא היה תלמיד חכם, אהב סופרים ואהב גם כבוד. לפיכך הסכים להשקיע כסף בעתון עברי. הוא ידע שלא ירויח מזה והדבר יעלה לא עשרים אלף רובל אלא כפליים. מאת השותף בן־אביגדור לא דרש כסף. הוא היה שותף של כבוד. גם אני נחשבתי כשותף אף על פי שלא השקעתי פרוטה. חתנו של ריבקין מרגולין, שהיה המנהל, אהב את המו"לות. בעצמו לא כתב כלום אבל התענין מאוד בספרות ובעתונות.

במינסק הכרתי שני אישים מענינים שהיתה להם שייכות לספרות עברית. אחד היה בעל בית מסחר ספרים ושמו היה מאיר הלפרין שחי בדחקות וחיבר ספר על ראשי תיבות בעברית. השני היה חתנו מיכאל רבינוביץ שעבד בעתונות וגם חיבר סיפורים. הוא היה אדם מעניין והיה ידוע בין המלומדים בירושלים, ששם השתקע אחר כך ושם מת.

לפני שיצאתי לפטרבורג לארגן את המחלקה המדינית של העתון הוחלט במינסק כי אף על פי שאני עורך העתון והעתון יצא בוילנה, עלי לשבת יותר בפטרבורג כדי לעמוד על הלך הרוחות הכללי והיהודי בפטרבורג. היה לי בפטרבורג חדר קבוע. את המאמרים הראשיים הייתי צריך לכתוב בפטרבורג ולשלוח אותם בערב בדואר דחוף לוילנה ושם היו מתקבלים בבוקר. הקהל היהודי התענין בכל מה שנעשה בפטרבורג. היתה עידנא דרתחא וכולם ציפו למאורעות. בן אביגדור ומרגולין נסעו לוילנה לארגן דפוס ומערכת והנהלה ולבוא לידי הסכם עם הצנור המלומד יהושע שטיינברג.

כל החובות של “הזמן” הישן שולמו על ידי השותף העשיר והרגשתי עצמי בפטרבורג יותר טוב. שם כבר ידעו שמיניסטר הפנים החדש סוויאטופולק־מירסקי לא הצליח להביא את “האביב” לרוסיה. הוא התפטר ובמקומו בא מיניסטר ימני ושמו בוליגין. כל המדינה לא היתה מרוצה מן המשטר והכל דרשו שינויים. בינתיים נפל המבצר הרוסי במזרח הרחוק פורט־ארתור. היפאנים ניצחו. הרבה רוסים שמחו על כך, קל וחומר היהודים.

זמן מה לפני שנפל פורט ארתור כתב ד"ר י. ל. קנטור מאמר בעתון אידיש “פריינד” וסיפר שבעתון רוסי פורסמו המחירים של מזונות בפורט־ארתור לפני שנפלה. בין היתר נאמר שמחיר ליטרת חזיר היתה שלושה רובלים. וקנטור הוסיף לכך: “מה לחזיר בפורט־ארתור”. הכל הבינו למי הוא מתכוון במלה חזיר. נמצא מי שהלשין על העתון ועל הצנזור אבל מיד נפלה פורט ארתור באמת והממשלה לא רצתה להכנס לענין זה.

ד"ר קצנלסון סיפר לי שבימים ההם היה מרפא את העסקן היהודי פרופסור באקסט. ימי החולה היו ספורים. ימים אחדים לפני שנפלה פורט־ארתור אמר לו הפרופסור: “רוצה אני לחיות רק עד היום שאשמע שפורט־ארתור נפלה, רוצה אני לזכות לראות בנקמה זו”. הוא מת יום לפני שנפלה פורט־ארתור.

כדי לעמוד על הלך הרוחות בחוגים הרוסים הגבוהים ביקרתי אצל מכרי הנסיך אובולנסקי. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ורצה לדבר אתי על נצרות ויהדות ולא על מדיניות. בכל זאת נודע לי מפיו על הנעשה והנשמע בחוגים הגבוהים. הוא היה מקורב למיניסטר האוצר וויטה. בימי פלווה לא היתה לוויטה השפעה, אך אובולנסקי אמר לי שהשפעת וויטה גוברת ולא יעברו ימים מועטים עד שיעלה לשלטון. אובולנסקי חשב שתבוא גם הטבה במצב היהודים. וויטה שימש יושב ראש בכמה ועדות לתיקונים בארץ. אני לא החשבתי את הסיכויים האלה אבל דבר אחד נראה לי כבעל ערך: ההחלטה לתת חרות דתית. אמנם היתה זאת חרות רק למחצה. ליהודים מומרים או לילדים נוצרים מהורים שנולדו יהודים ניתנה רשות לשוב ליהדות, אבל עדיין אסור היה לנוצרים להתגייר. לעומת זאת ניתנה הרשות לפרבוסלבים לעבור לכיתות נוצריות אחרות. הבינותי מיד שמכאן תצמח טובה לכמה ממכרי. היו ביניהם אחדים שחיו עם נשים נוצריות ולא יכלו לשאת אותן לנשים מפני שאסור היה לאשה להתגייר והבעל היהודי הלאומי לא יכול היה לקבל דת אחרת. לאחר התיקון יכלו הנשים הפרבוסלביות לקבל את הדת הקלוויניסטית ולפי הדת הזאת מותרים נשואי תערובת עם יהודים. בחוק זה השתמש גם המשורר העברי שאול טשרניחובסקי. כן חזר ליהדות בנו המומר של מנדלי מוכר ספרים, המשורר הרוסי אברמוביץ. רבניצקי סיפר לי כי כשנודע למנדלי שבנו חזר ליהדות רקד משמחה וקרא: “מאירקה שלי הוא שוב יהודי”. לאחר כן בא הבן אליו לסדר של פסח; במשך כמה שנים לא רצה האב לקבל בביתו את בנו היחיד.

בחוגי הממשלה עדיין האמינו שרוסיה תנצח במלחמה עם יפאן, אבל בחברה היה ברור שמוכרח לבוא מפנה. הליברלים הרוסים ייסדו מפלגה קונסטיטוציונאלית במחתרת והממשלה ידעה על כך ולא רדפה אותם. השתתפתי בעצמי במסיבה שדיברו בה על המצב ונתקבלו החלטות חריפות. במסיבה השתתפו טובי העתונאים הרוסים. התפלאתי שגם הבארון דוד גינצבורג ורעיתו השתתפו במסיבה. לידינו ישבו גם הסופר הרוסי מקסים גורקי והשחקנית אנדרייבה שעדיין לא היתה אשתו החוקית ועוד סופרים ועסקנים ידועים. בהחלטות נדרשו עתונות חפשית, בחירות כלליות ושוויון לכל העמים. על ההחלטות חתמו יותר ממאתיים איש והן נשלחו לכל העתונים. העתונים הליברליים פירסמו את ההחלטות על כל חתימותיהן. הייתי בטוח שהבארון הזקן הוראצי גינצבורג איננו מרוצה מכך שגם בנו חתם על ההחלטות. ידעתי שהחתימה שלי תגרום לקשיים במשא ומתן עם הממשלה על הוצאת מהדורת העתון באידיש. בכל זאת הייתי מרוצה שגם אני יצאתי רשמית נגד המשטר.

ביחוד הייתי מרוצה שקמה בין המשכילים היהודים חבורה גדולה שהתארגנה לדרישת שוויון ליהודים. אמנם כל החברות הליברליות הרוסיות הכניסו להחלטותיהן שוויון לכל ללא הפרש דת ולאומיות, אבל לא הסתפקתי בזה. סבור הייתי שיש להדגיש את הדבר משום שהיהודים מוגבלים בזכויותיהם יותר מאחרים. לשום סוג אחר של האוכלוסיה לא נקבע תחום מושב.

בשעה שישבתי בפטרבורג, ארגנו בן־אביגדור ומרגולין את העתון בוילנה. לא כל דפוס היה מוכשר להדפיס עתון גדול יום יום. הדפוסים היהודים בוילנה היו רגילים להדפיס ספרים שאין צורך להחפז בהם ולא היו מסדרים בלילה. “הזמן” היה העתון הציוני הראשון באותיות עבריות בוילנה. הדפוס הגדול היחיד של האלמנה והאחים ראָם, לא רצה בכלל להדפיס עתון. לא היה זה לפי כבודו. אולם סוף סוף הזמינו סדרים שיעבדו בלילה. בן־אביגדור נשא ונתן עם הצנזור יהושע שטיינברג שכבר היה בגבורות. הוא היה הצנזור של ספרי קודש יהודיים וגם של רומאנים באידיש מאת שמ"ר, בלושטיין ואחרים. על רוב הספרים היה רק מעמיד חותמת והיה מקבל שכרו מחמשה עד עשרה רובלים. להיות צנזור של עתון היתה עבודה יותר קשה אבל הוא היה זקוק לכסף ובן־אביגדור קבע לו משכורת חדשית ניכרת.

שטיינברג היה זקוק לכסף משום שהיתה לו אשה צעירה והיא ילדה לו ילד כשהוא בגיל שלמעלה משבעים. אשתו הראשונה, שמתה בנעוריה, היתה בתו של המשורר הידוע מתקופת ההשכלה אדם הכהן לבנסון. לימים נשא שטיינברג אשה שניה והיא ילדה לו בן ובת. הבן היה מוסיקאי גדול והבת, נדיה, היתה מהפכנית בונדאית. לאחר שמתה גם האשה השניה נשא לעת זקנה אשה מממל בגרמניה. גם בתו המהפכנית היתה בביתו בימים ההם והוא התבייש מפניה להחמיר בצנזורה.

לצאת הגליון הראשון באתי לוילנה. העתון נדפס בתבנית גדולה מכל יתר העתונים העברים בימים ההם. היה זה העתון העברי האירופי הראשון.

 

פרק ארבעים ושלושה: “הזמן” מפרסם ראשון את תכנית החוקה הרוסית    🔗

שום עתון יהודי לא היתה לו מערכת כל כך רחבה כמו “הזמן” בוילנה. שנתיים לפני כן נוסדו שני עתונים יומיים, אחד בעברית בשם “הצופה” בוארשה ואחד באידיש בשם “פריינד” בפטרבורג. שתי המערכות היו צנועות מאוד. אמנם ל“הצופה” היו עוזרים טובים מחוץ למערכת: פרץ, בריינין, ברנפלד ואחרים, שהיו כותבים מזמן לזמן, אבל במערכת עצמה לא היו אלא שנים־שלושה אנשים. ל“פריינד” היתה מערכת קצת יותר גדולה אבל לא כמו ל“הזמן” בוילנה. חוץ ממני עבדו במערכת: י. ח. טאביוב, י. א. טריווש, ש. ל. ציטרון, הלל צייטלין, שמואל צ’רנוביץ, מ. בן־אליעזר וי. ד. ברקוביץ. היה גם עורך מיוחד לספרות י. ברשאדסקי. חוץ מזה היו עוזרים מחוץ למערכת כגון דוד פרישמן ואחרים. הוצאת “הזמן” ניגשה גם להוציא ירחון בעברית, יותר נרחב מן הירחון “השלוח” שנוסד על ידי אחד העם ונערך בימים ההם על ידי קלוזנר. “השלוח” דן רק בענינים יהודיים ואילו הירחון “הזמן” כלל בתכניתו גם ספרות כללית. לעורכו נקבע דוד פרישמן. חוץ מזה הוציא “הזמן” גם עתון לילדים בשם “החיים והטבע” בעריכת י. ב. לבנר.

“הזמן” נתן למנוייו כפרס את תולדות ישראל של גרץ בשבעה כרכים, בתרגומו העברי של שאול פנחס רבינוביץ, במחיר רובל אחד. שמונת אלפים מנויים רכשו את הספר.

בראשית שנת 1905 הופיעו ברוסיה שלושה עתונים עבריים יומיים: “הצפירה”, “הצופה” ו“הזמן” ועתון אחד באידיש “פריינד”. לכל שלושת העתונים העבריים ביחד היו קצת יותר מעשרים אלף מנויים, הרבה פחות מאשר לעתון היחיד באידיש “פריינד”. מספר היהודים ברוסיה היה בימים ההם יותר מחמשה מיליון והרבה מהם ידעו עברית היטב, לפי ההשערה כמה מאות אלפים. אבל הנשים לא ידעו עברית. הן קראו או אידיש או רוסית. על פי רוב היו היהודים המשכילים מנויים על עתון רוסי זול כגון מהדורה שניה של “בירז’וויה ויידומוסטי”. כשהתחיל לצאת “פריינד” באידיש, שאותו יכלו לקרוא גם הבעל וגם האשה, הירבו להמנות עליו. לפיכך היה מספר המנויים על עתונים עברים מועט. המנויים היו ברובם משכילים וציונים וחובבי שפת עבר.

אמנם קוראי העתון העברי היו מרובים ממספר המנויים מפני שכל טופס היה נקרא על ידי רבים. אבל מספר המנויים לא יכול היה לכסות את ההוצאות של עתון גדול כמו “הזמן”, שהיה זקוק לכל הפחות למספר גדול פי שלושה. ההכנסות מן המודעות היו בימים ההם מועטות מאוד. לפיכך היה ריבקין מוכרח לשלוח בכל חודש את דמי הגרעון.

פעם בחודש הייתי בא לוילנה ושוהה שם ימים אחדים. הכרתי את חיי היהודים בתחום המושב, שוילנה היתה אחד ממרכזיו העיקריים, אבל על פי רוב הייתי יושב בפטרבורג. חוץ ממאמרים ראשיים הייתי כותב גם מכתבים מפטרבורג בחתימת “צפוני־מערבי”. הצנזור לא גרם לנו צרות. הוא התענין יותר בדקדוק העברי. אם היתה טעות היה מתקן. כידוע היה מלומד ובלשן, ומלונו המקראי “משפט האורים” חשוב עד היום.

פעם כששלח ז. שניאור סיפור קטן ובו כתב “ערלית” ככינוי למשרתת. גויה, מחק הצנזור את המלה והעיר: “הסופר הוא עם־הארץ, איננו יודע שהמלה ערל פירושה בלתי נימול. אין טעם לכתוב ערלית”.

במערכת היו צוחקים להערותיו אבל התחשבו בידיעותיו ולא רצו לצער אותו. אגב אותו מלומד לא היה מחמיר בעניני צניעות והיה מרשה דברים שלפי דעתי היו פורנוגרפיים.

פעם גרם הדבר לשערוריה. באתי מפטרבורג בערב ונכנסתי למערכת וראיתי על השולחן סיפור בשם “מוות” מאת שניאור. זהו סיפור על אחד העומד להתאבד אבל ביומו האחרון רצה לטעום את הכל והלך לפרוצה. נדפסה כל השיחה שלו עם האשה. עלי עשה הדבר רושם לא נעים. אמנם קראתי ברומנים של זולא ואחרים דברים רחוקים מצניעות, אבל מצאתי שאין לדברים כאלה מקום בעתון יומי עברי. התפלאתי ששטיינברג לא מחק את הדברים. עורך הספרות היה ברשאדסקי אבל כעורך אחראי מחקתי שורות אחדות. למחרת היו לי דין ודברים עם ברשאדסקי שטען שלא הייתי זכאי למחיקה, שכאן לא פורנוגרפיה אלא אמנות. לא כל המערכת היתה על צדי ומוכרח הייתי להתנצל. הסיפור נדפס לאחר זמן בצורת ספר בצירוף השורות שאני מחקתי.

שטיינברג היה מקל מאוד בצנזורה, אבל סוף סוף נכשל גם הוא. כשהייתי בפטרבורג נפגשתי עם עסקנים מדיניים יהודים ולא יהודים. דיברו בימים ההם על תחיקה. כל רוסיה דרשה נציגות. הצאר מסר למיניסטר הפנים בוליגין לעבד תכנית תחיקה, זאת אומרת חוקה־כביכול. הצאר יישאר שליט יחיד. ידעו שיושבת ועדת סתרים ומעבדת חוקה. נודע לי גם ממקור מסויים, שהחוקה כבר עובדה ובקרוב תפורסם. רציתי לקבל את הנוסח. הדבר לא היה קל אבל הצלחתי. נסעתי מיד לוילנה והבאתי אתי מכתב מפטרבורג ובו נאמר שיש כמה תכניות של חוקות ובתוכן גם תכנית זו. ביקרתי אצל שטיינברג, שוחחתי אתו וסיפרתי לו שיש מכתב כזה מפטרבורג ושיש שמועות שאין לבטל אותן. הוא הסתכל בהגהה וחתם שמותר להדפיס. למחרת נדפס המכתב. לא עברו שלושה ימים והעתונים הליברליים הרוסים הגדולים בפטרבורג פירסמו באותיות גדולות: “העתון העברי “הזמן” היוצא בוילנה פירסם את תכנית החוקה הרוסית שעובדה”. מיד נשלחו מברקים לאנגליה, ל“טיימס” ולעתונים אחרים שהעתון “הזמן” פירסם את תכנית החוקה הרוסית שתפורסם בקרוב. גם העתון האנטישמי הרוסי “נובויה וורמיה” פירסם בקיצור את התכנית והוסיף באותיות גדולות: “העתון של הז’ידים יודע ואנחנו לא ידענו”.

למחרת הודיעה הממשלה שהתכנית שנתפרסמה ב“הזמן” אינה נכונה. כעבור יומיים קבלתי הזמנה ללשכת העתונות. המנהל זווריוב שהכיר אותי כבר לא עבד שם. במקומו עבד אחד ושמו בלגארד. הוא קיבל אותי באדיבות ושאל מי נתן לי את התכנית. עניתי לו מיד כי מכיוון שהממשלה הודיעה שהתכנית שנדפסה איננה נכונה משמע שאני טעיתי. מישהו הראה לי תכנית כזאת אבל הרי אינה נכונה ואין להעניש על כשלון. הוא הסתכל בי במבט משונה ואני הבינותי שזוהי התכנית האמיתית אבל לא יכול היה להגיד זאת לאחר הודעת הממשלה. הוא שאל אותי על סמך מה פירסמתי את הדברים כשלא ידעתי אם הם נכונים. עניתי לו שאין חוק שאסור להדפיס הצעות ואין עצה ואין תבונה נגד טעויות. הוא אמר לי כי בכל זאת אקבל נזיפה וגם הצנזור יקבל נזיפה. הצטערתי מאוד על ייסורי הזקן וחששתי שהוא יהיה מעכשיו יותר מחמיר, ואמנם מעכשיו היה שטיינברג מוחק כמה ממאמרי.

שאלת הטריטוריאליזם שחששתי שמא תגרום לסכסוכים במערכת לא היתה כל כך נוראה. שמואל טשרנוביץ שהיה טריטוריאליסט נלהב כל זמן שעבד ב“הצפירה” של סוקולוב בוארשה נצטנן הרבה בבואו לוילנה. עליו השפיע הרבה ברשדסקי שלא היה לא טריטוריאליסט ולא ציוני. הוא האמין באמונה שלמה בליברליות הרוסית. הוא היה מורה עברי וחיבר שני רומנים בעברית “באין מטרה” ו“נגד הזרם” שהצליחו מאוד. אף על פי שכאמור לא היה ציוני היה עברי נלהב. הוא השפיע על הסופרים הצעירים וגם על טשרנוביץ.

טריטוריאליסט נלהב היה במערכת רק הלל צייטלין. הוא הגן על כוון אוגנדה ב“הזמן”. אבל עניתי לו במאמר גדול ובו הסברתי את דעתי. מורגשת ברוסיה תנועה לחרות ולשוויון. אמנם הדבר לא יעלה בקלות ועוד יהיה מאבק עז. אוגנדה איננה פתרון לאומי. כדי לייסד ישוב יהודי גדול באוגנדה יש לעבוד שנים רבות, יותר מאשר כדי לזכות בשוויון, ומשעה שיזכו היהודים בשוויון, ברוסיה ימצאו שהיא טריטוריה יותר טובה מאוגנדה. אם ייבטל תחום המושב יהיה ברוסיה מקום מספיק ליהודים ואיש לא ירצה לנסוע לאוגנדה. מה שאין כן שאלת ארץ ישראל. לא היתה לי רשות לספר מה שאמר לנו הרצל בסוד (כמסופר באחד הפרקים הקודמים), שאפשר לקבוע בשעון ביד את זמן חלוקת טורקיה, אבל חוויתי את דעתי שטורקיה לא תהיה תמיד פראית כמו שהינה. ארץ ישראל היא פתרון לאומי. אין זאת שאלה של ימים ושל שנים ספורות. עלינו להתישב בארץ ולקנות ככל האפשר יותר קרקע ויבוא יום ותשתנה מדיניות העולם ויהיה לנו מרכז לאומי. סיימתי כי ארץ ישראל היא חיי עולם ואילו הטריטוריאליזם איננו אלא חיי שעה.

הייתי בימים ההם קרוב לרעיונו של אחד העם על מרכז רוחני בארץ ישראל.

 

פרק ארבעים וארבעה: החיים הציבוריים היהודיים בוילנה    🔗

ימים אחדים לאחר פרסום מינשר 17 באוקטובר שנת 1905 על מתן “חוקה” לרוסיה, שאחריו פרצו פרעות במאות ערים, דרשתי מפטרבורג מאת המערכת מוילנה שבכל גליון “הזמן” יודפס באותיות גדולות: “ליהודים עדייו אין שווי זכויות”. ודאי יצחקו על כך, אבל הדבר נחוץ. פרסום זה השפיע על כך, שבכל הערים הגדולות שהיו בהן קהילות יהודיות נבחרו צירים לועידה להשגת שוויון זכויות, שנתכנסה בפטרבורג בסוף נובמבר. אחר זמן קצר כשהוברר שאין הממשלה מוצאת את החייבים האמיתיים לפרעות, הצעתי כתובת שניה: “הפורעים עדיין לא נמסרו לדין”. הייתי שולח מפטרבורג בכל יום מאמר ולא התחשבתי בדרישות הצנזורה, אף על פי שלפי החוק החדש אפשר היה למסור אותי למשפט.

לאחר שנתפרסמה פקודת החנינה לפושעים מדיניים כתבתי מאמר שלצערנו לא זכה הירש לקרט לחנינה זו. לפי החנינה שוחרר כל פושע מדיני שהתנקשותו לא גרמה למוות. לקרט רק פצע קל את שר הפלך הוילנאי פון־וואל ובכל זאת הוציאו אותו להורג. הצעתי להעמיד מצבת זכרון במקום ששם תלו את לקרט משום שהוא היה הראשון שהתנקם על חילול כבוד היהודים, ואילו היה הצנזור שטיינברג מגיש מאמר זה לדין היו בודאי תובעים אותי למשפט, אבל הוא לא עשה זאת כשם שלא עשה במאמרים אחרים שלי. כן לא הגיש לדין את כרוז מועצת הפועלים והחיילים שלא לשלם מסים ולדרוש רק מטבעות זהב במקום שטרות כסף. הדברים נדפסו גם בעתונים רוסיים וגם בעתון אידיש “פריינד” ולא עלה על דעת איש שהעתונים יובאו לדין. אולם הממשלה החליטה לתבוע את כל עורכי העתונים לדין וכמה מהם באמת נידונו לשנת מאסר. ניצלו רק שלושה: מילוקוב, עורך “רץ'”; קורולנקו, עורך הירחון “רוסקויה בוגטסטבו” ושאול גינזבורג, עורך ה“פריינד”. את המשפטים שלהם ניהל אוסקר גרוזנברג שהעביר את הדבר לסנט וסחב את המשפט עד הימים הראשונים של הדומה הרוסית, ואז שוחררו כולם. מכיון ששטיינברג לא הגיש את מאמרי לדין ניצלתי גם אני. אילו היה מישהו מלשין על שטיינברג היה הוא בעצמו עומד לדין, אבל איש לא הלשין.

שונה היה גורלו של הצנזור המומר ישראל לנדאו בפטרבורג. כבר סיפרתי שהיה חסיד לובאוויצ’י ומומר רק כלפי חוץ. זמן מה לפני המינשר נפגשתי אתו במסעדה יהודית. הוא ישב בפינה וברך ברכת המזון. הוא סיפר לי שהוא מתכונן לעלות לארץ ישראל. כעבור שלושה שבועות קרה לו אסון. יהודי אחד מפטרבורג הוציא עתון הומוריסטי באידיש בשם “שיייגץ” (החצוף). העורך היה העתונאי הציוני הנודע אברהם אידלסון, עורך “רזסוויט”. בעתון היתה קריקטורה שאפשר היה להכיר בה את ניקולאי השני. מישהו בלשכת העתונות הרגיש בדבר ומיד הוזמן לנדאו ונאמר לו שיימסר למשפט על שהתיר לפרסם את הקריקטורה. מחמת ההתרגשות אחזו השבץ והוא מת מיד. הוא נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי. אחרי מותו שוב לא היו ברוסיה צנזורים מומרים. במקומו של לנדאו נתמנה צנזור יהודי אחד ושמו גרוס, שהיה לשעבר חבר מערכת “המליץ”. הוא היה הצנזור היהודי הראשי האחרון ברוסיה הצארית.

בועידת הקהילות היהודיות להשגת שווי זכויות לא יכולתי להשתתף מפני שמוכרח הייתי להיות בוילנה. הוצאת “הזמן” החליטה לפרסם עתון באידיש בשם “צייט”. העתון של סוקולוב “הצפירה” בוארשה אף הוא התחיל להוציא עתון באידיש “טלגרף”. עוד לפני כן הגיש אחד מה“בונד” הודעה על הוצאת עתון יומי באידיש “וועקער”. לא קל היה לקבל בוילנה דפוס גדול לעתון באידיש. דפוס ראם הסכים ללא חמדה להדפיס את העתון הבונדאי בשכר גדול. היינו איפוא שכנים לעתון הבונדאי. באותו דפוס נדפסו שלושה עתונים: “הזמן”, “צייט”, “וועקער”. חדלו להדפיס סידורים ומחזורים והדפיסו רק עתונים.

מערכת “צייט” היתה מורכבת מסופרים שכתבו גם עברית וגם אידיש. אפילו י. ח. טאביוב שהיה מתנגד עז לאידיש כתב באותו עתון. אלא שחתם בשם “טראַכטער”. הוא היה אחד הסופרים העברים בעלי השכלה רחבה ביותר, ידע לשונות רבות והיה פליטוניסט עברי מצויין. בשביל “צייט” נוסף גם הסופר מ. ספקטור שהיה ידוע כסופר עממי. הוא הרגיש עצמו בודד בין ה“העבראיסטים”.

וילנה נעשתה בימים ההם מרכז לאינטליגנציה יהודית. שם גר בימים ההם ההיסטוריון שמעון דובנוב שהיה מכובד על כל הזרמים. לא היה ציוני והיה מכובד על הציונים, לא היה בונדאי והיה מכובד על בונדאים. התכנית הבונדאית על אוטונומיה יהודית, שבה נחלקו הבונדאים והסוציאל־דמוקרטיה הרוסית, נלקחה בעצם מתורתו של דובנוב. אבל אחרי פרעות שנת 1905 נתרחקו הבונדאים מדובנוב. כעבור חודש לפרעות נשא דובנוב נאום וקרא לעם הרוסי “עמלק”. הנאום היה באמת עז ביותר שהרי היו בעם הרוסי משכילים רבים שנלחמו נגד הפורעים. אבל איש לא יצא נגד דובנוב חוץ מאשר הבונדאים.

בוילנה חי בימים ההם ד"ר שמריהו לוין, מנהיג ציוני ידוע, נואם וסופר בעברית. שימש לפני כן רב־מטעם ביקטרינוסלב ובוילנה היה רק מטיף בבית הכנסת “טהרת הקודש”. הוא היה עסקן ציבורי פעיל. הוא יסד בוילנה את העתון היומי היחיד ברוסית ליהודים בשם “נובאיא זאריא” (השחר החדש). ז’בוטינסקי חשב על עתון כזה אבל לא הצליח.

כן גר בימים ההם בוילנה ד"ר יהודה לייב קנטור, שהיה עורך העתון היומי העברי הראשון “היום” בשנות השמונים. הוא נבחר לרב־מטעם. היה יליד וילנה. לאחר שסיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים בז’יטומיר למד רפואה בברלין ושם השתתף בשבועון העברי “הצפירה”, בעריכת חיים זליג סלונימסקי. סלונימסקי כתב רק מאמרים מדעיים ואילו את המאמרים המדיניים כתב קנטור. כמה שנים היה קנטור רב־מטעם בליבוי.

ביתו של קנטור בוילנה היה מרכז לסופרים צעירים, ציונים ולא ציונים. שם היו נפגשים לייב יפה, שמריה גורליק, ש. ניגר ורבים אחרים. כן הופיע בוילנה בימים ההם אדם חדש, מאוד חשוב ואהוד, הוא רפפורט שנתפרסם בשמו הספרותי ש. אנסקי, מחבר המחזה העברי הראשון ב“הבימה” – “הדיבוק”. הוא היה ידוע כמהפכן ועבד במחיצתו של הסוציאליסט הרוסי לאברוב. אחרי מנשר אוקטובר בא לוילנה ונשא לאשה בת וויטבסק יפהפיה ושמה גלזרמן. הוא היה בן 43 והיא בת 22, אבל היא התאהבה בו.

לוילנה באו גם עסקנים בונדאים, אולגין ואחרים. אני הייתי נגדם אבל היה לי נעים להתווכח אתם. היינו בעלי דעות מדיניות שונות אבל באופן פרטי היינו בידידות.

הימים בוילנה היו מענינים. לעתים קרובות היו נערכים ויכוחים בפומבי בין ציונים ובונדאים. ד"ר יוליוס ברוצקוס שהיה עדיין צעיר היה נושא נאומים ציוניים ומוכיח שאם ינצח הבונד יורע מצב היהודים. בוילנה היו כמה בתי חרושת קטנים שהיו עובדים בשביל השוק הרוסי הפנימי ומייצרים נעליים לילדים, גרביים וכדומה. ברוצקוס אמר שכל שביתה בבתי החרושת האלה עשוייה לגרום נזק להמוני היהודים. לשבות צריכים רק בבתי חרושת גדולים אבל לא בקטנים. הבונדאים היו עונים לו וכנהוג לא שכנע צד אחד את השני.

 

פרק ארבעים וחמשה: ועידת הלסינגפורס    🔗

שנת 1906 עשירה בתולדות תנועת השחרור הרוסית וגם בתולדות היהדות הרוסית. בראשית שנת 1906 חלו הבחירות ל“דוּמה” הרוסית הראשונה. בין היהודים התחילו להתארגן מפלגות. בפטרבורג קמה “החבורה העממית” ובראשה ווינאבר וסלוזברג, שני עורכי הדין הידועים. אליהם נצטרף חלק מן האינטליגנציה הבלתי ציונית. קמה גם חבורת ציונים שלא היתה מרוצה משוויון סתם ודרשה מעין אוטונומיה יהודית. בראשה עמדו שני ציונים צעירים, וולדימיר ז’בוטינסקי ויצחק גרינבוים.

ז’בוטינסקי כבר היה ידוע בחוגים הציונים. הוא השתתף בקונגרס הציוני הששי שבו נידונה שאלת אוגנדה. הוא היה ידוע כעתונאי בעתונות הרוסית באודיסה בשם “אלטלנה”. הוא עמד בראש הנוער הציוני בפטרבורג שנתרכז מסביב לשבועון “ראזסוויט”. הכרתי אותו אישית וכבר הזכרתי שקראתי יחד אתו את שירתו של ביאליק על הפוגרום בקישינוב. היה לי ויכוח אתו בענין המשומדים. מיד לאחר המנשר קמה שאלה: אם אנו מכירים בחרות דתית ואנחנו ככל העמים, כיצד להתייחס למשומדים?

ז’בוטינסקי כתב על כך מאמר ב“ראזסוויט” וטען שמומרים שהתנצרו למען הצלחה בחיים אינם באים בחשבון כבני אדם, פסולים הם. מה שאין כן אם מישהו התנצר מתוך הכרה דתית, אדם כזה יכול להיחשב כיהודי אם הוא מכיר באומה ורוצה להשתייך אליה. אני התנגדתי לו. סבור הייתי כי אם מישהו מתנצר ממש ומקבל את הדת הנוצרית הכרוכה מבחינה היסטורית ברדיפות היהודים אין לקבל אותו כחבר. ז’בוטינסקי לא ענה על כך, אבל דעת הקהל היהודי היתה על צדי.

את יצחק גרינבוים עדיין לא הכרתי בימים ההם אבל שמעתי עליו. קבלתי ממנו מאמר בשביל “הזמן” בסוף שנת 1903, נגד אוגנדה. הוא היה אז סטודנט באוניברסיטה של וארשה. למאמר צורף מכתב המלצה מאת קלוזנר ששיבח מאוד את גרינבוים. עניתי לו: “אמנם המאמר כתוב בכשרון ובמזג חם אבל אינני יכול להדפיס אותו מחמת הדברים החריפים נגד הרצל, אף על פי שגם אני נגד אוגנדה”.

שוב לא שמעתי על גרינבוים עד סוף שנת 1905, כשסיים את הפקולטה למשפטים ונעשה לאחד מראשי העסקנים הציונים הצעירים. הוא היה מיוזמי הועידה הציונית בשנת 1906 בהלסינגפורס, כיום הלסינקי בפינלנד, שעיבדה הצעה לעבודת ההווה ברוסיה והציגה דרישות לממשלת המדינה. בוועידה דרשו לא רק לפתוח בתי ספר להמונים דוברי אידיש כדרישת ה“בונד” אלא גם בתי ספר לעברית. כן דרשו שבבתי המשפט במקומות של אוכלוסיה יהודית יהיו גם שופטים יהודים ושפת המשפט תהיה לא רק אידיש אלא גם עברית.

כשנתפרסם בעתון הדו“ח המלא על ועידת הלסינגפורס סבורים היו כמה ציונים וותיקים שהדרישות מוגזמות. ד”ר קנטור שהיה בימים ההם רב מטעם בוילנה פנה אלי שאצא נגד תכניות דמיוניות כאלה. עניתי לו שאמנם גם אני סבור שהדרישות מוקדמות ושיש קודם כל להלחם לשוויון אזרחי ואחר כך אפשר יהיה להיאבק לדרישות לאומיות מיוחדות, אבל אינני מוצא לאפשר לצאת נגד הדרישות. מותר שיהיו לנו ציונים תופסי מרובה. ד"ר קנטור שאל אותי אם אדפיס מאמר שלו נגד הדרישות הללו ועניתי לו שבודאי יש מקום בעתון לכל דעה חפשית אולם הוא רצה לכתוב לא בשמו אלא בשם בדוי ולא היה לי רצון להדפיס מאמר כזה בשם בדוי. בכל זאת הסכמתי לבסוף אלא שהוא כתב לא מאמר אלא פליטון סאטירי.

בעת ובעונה אחת עם הופעת העתון “די צייט” באידיש בוילנה התחיל לצאת שם גם העתון היומי של ה“בונד” בשם “וועקער” (המעורר). בנוגע לעמדה נגד הממשלה הצארית כמעט שלא היה הפרש בין שני העתונים. הצנזור לא נתן ל“וועקער” לומר יותר משאמר ה“צייט”. הוא לקח שוחד משני העתונים אבל ידע שיש להשגיח יותר על העתון הבונדאי משום שהיתה גם צנזורה מדינית חשאית, וזו חשדה יותר בעתון של ה“בונד”. לא עברו ימים מועטים וה“וועקער” נסגר והעורך נתבע לדין. הוא נמלט לחוץ לארץ והבונד פתח עתון חדש בשם “פאָלקס צייטונג”, שהיה יותר זהיר והתקיים זמן ניכר.

 

פרק ארבעים וששה: הדומה הראשונה    🔗

כשנפתחה הדוּמה הראשונה בשנת 1906 קיבלתי כרטיס כניסה כעתונאי. כשבאתי לארמון החורף לבוש פרק חשבוני לציר הדוּמה. היתה בדיקה חמורה של הכרטיסים והצילומים. כל העתונאים ישבו על היציע למעלה ומכיוון שמספרם היה רב צריכים היו כמה לעמוד. עמדתי ליד סובורין, עורך “נובויה וורמיה”, אנטישמי ידוע, הוא כבר לא היה צעיר. פניו היו מהורהרים וקודרים. סלדתי מלעמוד לידו.

בתוך האולם היו שני אגפים, ימני ושמאלי. מימין ישבו חברי המועצה הממלכתית ובתוכם מיניסטרים לשעבר, כולם נאמני הצאר. משמאל ישבו כל הנבחרים של הדומה הראשונה.

בראש ישב הצאר על כסא המלכות ומשני צדיו ישבו שתי הקיסריות, מימין אמו מריה פיודורבנה ומשמאלו אשתו המלכה אלכסנדרה פיודרובנה. הצאר נאם ואמר שהוא נשאר שליט יחיד. אחרי הנאום נשמעו קריאות הידד ותשואות רק מימין. אנשי השמאל לא הביעו שום רגש ולא הגיבו כלל. אבל בעצם התשואות מצד אחד והשתיקה מן הצד השני הכירו את מצב הרוח של המדינה. במברק שהברקתי כעבור שעות אחדות למערכת “הזמן” כתבתי: “כל חברי מועצת הממלכה ערכו תשואות”. על פי זה הבינו הקוראים שהנבחרים שתקו ובזה הביעו את אי־רצונם.

אחרי קבלת הפנים נסעו כולם ואני בתוכם לארמון הטברי. שם היו מקומות ישיבה לעתונאים וגם הותקנה תחנה למשלוח מברקים ישר משם.

את הישיבה הראשונה פתח פרופסור מורומצב, אחד מגדולי המלומדים והליברלים הרוסים. הוא נאם קצרות והישיבה הראשונה הוקדשה לביטול משפט המוות. כל הנבחרים קראו פה אחד: '“הלאה משפט המוות”.

לאחר שהברקתי ל“הזמן” נסעתי למערכת “פריינד”, ששם נתלקטו נציגי יתר ארבעת העתונאים היהודים לשמוע את הדין וחשבון שלי, מכיוון שהייתי הנציג היחיד של כל העתונות בעברית ובאידיש. הרגשתי עצמי ברע בלבוש פרק בין חברי העתונאים. מערכת “פריינד” צילמה אותי ב“מדים” שלי בלי שהרגשתי בכך. על פי הצלום הזה פורסמה קריקטורה בתוספת ההומוריסטית של “פריינד” שנקראה “בעזים” (מטאטא). בעצמי צחקתי למראיתי בפרק.

לישיבה השניה קיבל כרטיס לפי הסדר חבר מערכת “פריינד”, אבל אני יצגתי גם את העתון הליטאי בוילנה, “וילנאס זינאס” (חיי וילנה). מכל המברקים שלי הייתי שולח העתק גם לעתון הליטאי. על ידי כך יכולתי לבקר בכל ישיבות הדומה הראשונה, 72 ימים. הייתי שם בן בית. שם כתבתי את מכתבי. אכלתי ארוחת בוקר, שתיתי תה.

פעם אחת היתה לי תקרית מגוחכת. סטודנטית אחת ממכרותי ביקשה ממני שאתן לה את כרטיס העתונאי שלי שתוכל לבקר פעם בישיבה. דבר זה היה בגדר האפשרות מפני שבישיבות של אחר הצהרים לא הקפידו ונתנו להכנס לכל מי שהראה כרטיס מרחוק. אבל דוקא אצלה בדקו את הכרטיס והתברר שזהו לא שלה. לעתונאים בפטרבורג היה בית משפט כבוד שלהם ועל חטא כזה אפשר היה לבטל את כרטיסי. יו"ר בית המשפט היה גרוזיני, עורך עתון יומי. הוא התייחס בידידות לנציגי לאומים אחרים. אמרתי במשפטי שנכשלתי, רציתי לתת אפשרות לסטודנטית צעירה ויפה, מכרה שלי, לראות פעם ישיבת הדומה ואני מודה שחטאתי. היושב ראש הגרוזיני אמר: “למען בחורה יפה הייתי גם אני נכשל”. כולם צחקו והמשפט נתבטל. החזיר לי את הכרטיס ומכאן ולהבא הייתי זהיר מאוד.

בפרלמנט הרוסי הראשון היו מיוצגים הליברלים הרוסים המובחרים, ביניהם הנואמים המצויינים רודיצ’ב, פטרונקביץ. חסר היה ראש הקדטים פאוול מילוקוב. וזו סיבת הדבר: בימי הבחירות עמד לדין כעורך שבעתונו פורסם הכרוז של מועצת החיילים והפועלים ולפיכך לא היה זכאי להבחר עד המשפט. במשפט הגן עליו גרוזנברג והוא יצא זכאי. בינתיים נבחר ווינאבר היהודי ומילוקוב היה אומר כי ווינאבר בדומה כאילו היה הוא בדומה.

ציפיתי לנאומו הראשון של וינאבר בדומה, כשישא דברו נגד הממשלה על מעשיה כלפי היהודים. הנאום היה ביום 13 במאי כשבועיים לאחר פתיחת הדומה. ווינאבר נשא נאום האשמה נגד הממשלה הרוסית והמדיניות שלה בנוגע ליהודים. הסתכלתי בפני המיניסטרים שישבו מהורהרים ועשו רושם כמתביישים. היה זה הנאום המזהיר הראשון ששמעתי בנוגע לשאלת היהודים באזני הקהל הרוסי ובפני המיניסטרים האשמים. הנאום עשה רושם עצום. העתונות האנטישמית הזכירה את הנאום אבל ביטלה אותו. לעומת זאת קבעה לו העתונות הדמוקרטית מקום נכבד. האוכלוסיה היהודית ברוסיה היתה מרוצה, שסוף סוף נאמרה לממשלה האמת בפניה. אבל אני לא הייתי מרוצה שלא הוכנסה מיד הצעת חוק על מתן זכויות ליהודים. ב“הזמן” האשמתי את הקדטים שהסתפקו בהחלטה לתת שוויון לכל האזרחים ללא הפרש דת ולאום אבל לא הזכירו בפירוש את היהודים. היהודים היו נתונים במצב מיוחד, שלא כיתר העמים ברוסיה. גם הפולנים והאוקראינים סבלו מהגבלות שנגעו ללשונם, לאומיותם ותרבותם, אבל בשום אופן לא היו מוגבלים כמו היהודים. אפילו הצוענים, לא נאסר עליהם לגור בכל רוסיה. ומכיוון שנקבעו ליהודים חוקים מיוחדים שתפסו ספר בן אלף עמודים היה צורך להדגיש את שאלת היהודים ולבטל את כל הסעיפים שבחוק. לא חדלתי לדרוש ב“הזמן” שיוכנס חוק על זכויות שוות ליהודים.

מספר הנבחרים היהודים בדומה הראשונה היה שנים־עשר, חמשה ציונים ושבעה לא ציונים. שלושת הבלתי ציונים היו חברים למפלגה הרוסית של העמלים (טרודוביקי) שהיתה קרובה לסוציאלרבולוציונרים אבל התנגדה לטרור. שלושה אלה היו ליאון בראמסון מקובנה, צ’רבוננקיס ופרנקל מאוקראינה. ווינאבר, שפטל ויונאס היו חברי המפלגה הקדטית, ואוסטרובסקי מגרודנו היה דמוקרט בלתי מפלגתי.

אוסטרובסקי היה ידוע לקהל היהודי משום מעשה שהיה. היתה הצעה להקים סיעה יהודית. כל הציונים היו בעד ההצעה. התנגד לכך ביחוד אוסטרובסקי והוא סיפר סיפור זה כדי לנמק את התנגדותו. פעם בא יהודי לפטרבורג וישב ליד האנדרטה של אלכסנדר השלישי ואמר לו: “אתה רדפת יהודים וגרשת אותם מפטרבורג והנה אני יושב לידך ויורק עליך, ואשתי שפרינצה אף היא כאן”. המלים האלה “שפרינצה אף היא כאן” התהלכו בכל פטרבורג. קוטב הבדיחה הוא שיהודים כשהם מזדמנים יחד מיד הם מדגישים: הננו כאן. הסוף היה שלא הוקמה סיעה. אילו היתה הדוּמה הראשונה מאריכה ימים, אולי היו הנבחרים היהודים מתאחדים אבל הרי נתקיימה רק זמן קצר.

ימים אחדים לפני שנסגרה הדוּמה פרץ פוגרום בביאליסטוק. בפוגרום היתה אשמה הממשלה. גם פועלים השתתפו אבל הם הומתו על ידי שליחי השלטון. ידוע מפי סגן המיניסטר לשעבר אורוסוב שבמחלקת המשטרה הדפיסו במכונת כתיבה את הכרוזים לפוגרום. אורוסוב היה שר פלך בקישינוב אחרי הפוגרום שם. הוא היה אוהב ישראל. הדומה החליטה לשלוח ועדת חקירה לביאליסטוק. בועדה השתתפו הקדט נאבוקוב והנבחר היהודי יעקובסון מסלונים הסמוכה לביאליסטוק. הממשלה טענה שלדומה אסור לשלוח משלחות חקירה מפני שהיא רק מוסד מחוקק וכשפוזרה הדומה לא היה ערך רשמי לחקירת הועדה.

בימים האחרונים לפני פיזור הדומה כבר ידעו שלא תאריך ימים. היחסים בין הדומה והממשלה היו חריפים מאוד. אני ידעתי יומיים לפני המאורע שהדומה תפוזר. הדבר היה בערב שבת. הברקתי ל“הזמן” כי בעוד יומיים תפוזר הדומה. המברק נדפס במהדורת “הזמן” שיצאה בערב שבת לפנות ערב. רבים התרגשו על כך ולא האמינו אבל במוצאי שבת כבר ידעו בפטרבורג שמחר יפורסם צו הפיזור. מיד יצאתי לוילנה. היה מצב רוח קודר. ידעו שכל הנבחרים יצאו לוויבורג (פינלנד) ושם יפרסמו כרוז. הממשלה הודיעה לשרי הפלך שלא ירשו להדפיס את הכרוז באיזה עתון שהוא, אבל אני החלטתי להדפיס כל כרוז שהוא. ימים אחדים לפני שהוחלט לפזר את הדומה כתבתי במאמרי ב“הזמן” שחובת הנבחרים היא לא רק לקבל החלטות ולשאת נאומים אלא גם לעשות מעשים. אם יסבלו יסבול העם אתם. לפיכך מצאתי שאינני זכאי לקרוא אחרים לסדר ולעמוד בעצמי מן הצד. החלטתי להדפיס את הכרוז גם אם יהיה בלתי חוקי ומה שיקרה לנבחרים יקרה גם לי. אותו יום נתקבל עתון גרמני מקניגסברג ובו נדפס כל הכרוז. מיד בקשתי את שמואל לייב ציטרון לתרגם אותו ולמסור לדפוס. חברי המערכת ביקשו אותי לא לסכן את “הזמן” ואת עצמי ואני עניתי כי כבר יש לנו רשיון מעתון אחר ובנוגע אלי אני מקבל על עצמי את האחריות. והכרוז נדפס ב“הזמן”, העתון הליגאלי היחיד ברוסיה שהדפיס אותו.

 

פרק ארבעים ושבעה: הדומה השניה    🔗

כשנדפם הכרוז הוויבורגי ב“הזמן” לא נודע הדבר מיד למשטרה משום שהיה זה עתון עברי. אילו היה מיניסטר בפטרבורג יודע שבוילנה נדפס הכרוז היה הדבר גורם לשר פלך וילנה בזיון וקצף. מכל רוסיה נתקבלו ידיעות מאת שרי הפלך, ושר פלך וילנה בתוכם, שהכרוז לא נדפס.

הצנזור היהודי שלנו יהושע שטיינברג היה קורא את העתון בין 11 ו־12 בצהרים. כשראה את כרוז וויבורג ב“הזמן” הודיע מיד לבית המשפט. למחרת באו לדפוס לחפש את הגליון שבו נדפם הכרוז כדי להחרימו אבל לא מצאו אפילו טופס אחד. שר הפלך לא רצה שהדבר יתפרסם אבל בית המשפט עשה את שלו. התובע שלח מיד לקרוא אותי, לפי הכתובת של דירתי. אבל אני הייתי אותו זמן בפטרבורג והמשטרה הודיעה שאני עזבתי את דירתי. העתון הוסיף להופיע בחתימת העורך בן ציון כץ, ולא סגרו אותו וגם לא שאלו במערכת איפה העורך.

כעבור שבועיים באתי לוילנה למעון קיץ. לפי החוק הרוסי מעקלים את החפצים של פושע שלא נמצא. מכיון שהמשטרה ידעה את כתובתי שלחה פקיד לעקל את חפצי. הוא בא ושאל איפה גר כץ ואיפה החפצים שלו. הוא נשלח לעקל אותם. הראיתי לו את החדר ובעצמי יצאתי מיד, לקחתי כרכרה ונסעתי לתחנת הרכבת ויצאתי לפטרבורג.

כפי שסיפרו לי אחר כך מסר הפקיד במשטרה שכץ אמנם היה בחדר אבל לא היה לפקיד שום צו לאסור את כץ אלא רק לעקל את חפציו. שר המשטרה סטר לפקיד שתי סטירות לחי ואמר לו שהוא סוס ובזה נגמר הדבר.

החלטתי שלא להופיע בעצמי בבית המשפט ורציתי לראות מה יעשה בית המשפט לנבחרים שחתמו על הכרוז, יותר מארבע מאות האישים החשובים ביותר של המדינה. החלטתי לגור לפי שעה במחתרת. בפטרבורג היה הדבר קל מאוד. שם היו הרבה חדרים שהושכרו במיוחד ליהודים שאסור היה להם בכלל לגור בעיר. חדר כזה עלה ברובל או רובל וחצי יותר מאשר חדר רגיל. בעלי הדירות היו נותנים חלק מהרווח למשטרה וכך היו היהודים בטוחים.

בוילנה קשה היה לגור בבית מלון בלי להרשם אבל מצאתי אפשרות להסתדר גם בוילנה. המשכתי לעבוד את עבודתי ספרותית והפובליציסטית, פרסמתי מאמרים בשמי וחתמתי כעורך. כך היה הסדר ברוסיה.

כעבור זמן קצר בא משבר ב“הזמן”. המו"ל יעקב אליהו ריבקין הפסיד במשך שנתיים תשעים אלף רובל והעתון הוסיף לצאת בגרעון גדול. “הזמן” היה בימים ההם העתון העברי היומי היחיד בעולם ובכל זאת היתה ההוצאה גדולה מן ההכנסות. ריבקין בא לוילנה והביא אתו שוב שלושת אלפים רובל ואמר לחברי המערכת: “הרי לכם עוד שלושת אלפים רובל ותסתדרו. מעתה תוציאו את העתון בעצמכם. ואם אין זה ביכולתכם הריני נותן את שלושת האלפים כפיצוי לחברי המערכת”. לפועלי הדפוס לא היה אחראי, מפני שבעלי הדפוס יכלו להעסיק את הפועלים בהדפסת סידורים ומחזורים.

במערכת “הזמן” לא היתה אחדות דעות בנוגע להתנהגותם במשבר. מקצתם החליטו לקבל פיצויים ומקצתם החליטו להוסיף ולעבוד בעתון, אבל על יסודות אחרים ובתקציב יותר קטן.

חתנו של ריבקין, פייבל מרגולין, החליט לפתוח מסדרה חדשה בדפוס פולני. הוא עשה חשבון שההדפסה תעלה בחצי המחיר ואם לקצץ במספר חברי המערכת תהיה גם ההוצאה קטנה יותר. חברי המערכת הנשארים החליטו לקבל משכורת מוקטנת. יצאו מן מן המערכת כוחות חשובים כגון הלל צייטלין שעקר לורשה, י. ח. טביוב, בן־אליעזר, י. ד. ברקוביץ וגם מזכיר המערכת י. ברשאדסקי. חוץ ממני נשארו עוד 3–4 אנשים: י. א. טריבוש, שמואל טשרנוביץ (ספוג), ש. ל. ציטרון ורפורטר אחד.

את כל התיקונים האלה אי אפשר היה לעשות ביום אחד והיה הכרח להפסיק את העתון לזמן מה. מרגולין קיבל על עצמו לארגן את העתון על יסודות חדשים. דבר זה צריך היה להמשך 3–4 חדשים.

יעקב אליהו ריבקין הכניס בשעתו לעתון 63 אלף רובל. שום עתון עברי לא נוסד בסכום כל כך גדול, אם לשים לב לערך המלא של רובל הזהב בימים ההם.

עם הפסקת “הזמן” נפתח בוארשה עתון יומי עברי קטן בשם “היום” בעריכת י. ח. זגורודסקי. אבל העתון לא האריך ימים. בינתיים נתארגן “הזמן” מחדש והתחיל לצאת בצורתו הקודמת בדפוס חדש בעריכתי.

בימי הפסקת “הזמן” נערך פוגרום ביהודי שידליץ בפולין. הפוגרום היה שונה מכל הפוגרומים האחרים. האוכלוסיה הפולנית של העיר לא השתתפה בו. הפוגרום היה צבאי גרידא. העתונים היהודים בוארשה לא יכלו להגיב על הפוגרום מטעמי צנזורה. השלטון המקומי היה סוגר תיכף ומיד עתון הפוגע בכבוד הצבא הרוסי וכותב את האמת שהצבא ערך פוגרום. הדומה היתה סגורה ואיש לא היה מוחה על כך. רק העתונות הליברלית הרוסית מחתה על הפוגרום אבל לא בצורה מספיקה.

בינתיים התחילו הבחירות לדוּמה השניה. בבחירות השתתפו גם המפלגות השמאליות, הסוציאל־דמוקרטים, הבונד, כל אלה שהחרימו את הבחירות לדומה הראשונה. היסודות האזרחים היהודים עשו תעמולה לבחירות אבל לא כמו בבחירות לדומה הראשונה. בקהל היהודי היתה אדישות. היהודים לא האמינו שתבוא ישועה מנציגות העם. לפיכך נבחרו מעט יהודים לדומה השניה. בפטרבורג לא יכלה המפלגה של הקדטים להעמיד את ווינאבר לפני שנתבע לדין וכן לא יכלו כל 400 נבחרי הדומה הראשונה לעמוד בבחירה. בפטרבורג נבחרו מן הקדטים רק המנהיג מיליוקוב ועסקנים בלתי חשובים. מיליוקוב נבחר משום שלא היה חבר הדומה הראשונה ולא היה פסול מחמת חתימת כרוז ויבורג.

מיליוקוב מילא תפקיד רב גם בדומה הראשונה אבל מאחורי הקלעים. נועצו בו בכל דבר. הממשלה ידעה שהוא ראש המדברים במפלגה. ידעו גם על משא ומתן חשאי בין הגנרל טרפוב, נאמן החצר, ובין מיליוקוב. טרפוב שדיכא את המרידות בסוף שנת 1905, הידוע בפקודתו “אל תקמצו בכדורים”, הבין שמשטר השלטון היחיד לא יוכל להאריך ימים. הוא היה אומר לצאר: “הרי אני עבדך הנאמן ואני מאמין שתוכל למלוך כל חייך אבל אני מרחם על בנך יורש העצר. יש לחשוב עליו. מן ההכרח לבוא לידי הסכם עם המפלגה הקדטית”.

טרפוב אמר לצאר שהוא יודע כי מיליוקוב הוא בעד מלוכה אבל כמו באנגליה. הצאר הסכים שטרפוב ינהל משא ומתן עם מיליוקוב. אבל המשא ומתן נכשל. חוץ ממיליוקוב הצליח להכנס לדומות שלאחר הראשונה גם המנהיג הקדטי פיודור רודיצ’ב. במקרה לא חתם על כרוז ויבורג מפני שהיה אותה שעה באנגליה במשלחת פרלמנטרית. הוא היה אחד מטובי הנואמים ברוסיה, לוחם לזכויות האדם ולזכויות היהודים.

 

פרק ארבעים ושמונה: הדומה השלישית    🔗

ביום 3 ביוני 1907 מתחילה תקופת הריאקציה השניה ברוסיה הצארית. תקופת הריאקציה הראשונה היתה בשנת 1881 לאחר שפוטר המיניסטר לוריס־מליקוב אחרי רצח אלכסנדר השני. חוקת הבחירה החדשה, ביוני שנת 1907, צמצמה את זכויות ההמונים לבחירות ומסרה את השלטון לבעלי האחוזות הגדולות. סטוליפין, שעמד בראש הימין ברוסיה, נעשה ראש המיניסטרים.

היתה לי פעם שיחה עם הנסיך אובולנסקי על סטוליפין שהכיר אותו היטב. הוא אמר לי שסטוליפין איננו שונא ישראל ובהיותו שר פלך גרודנו קיים יחסים טובים עם החברה היהודית. התווכחתי עם אובולנסקי על מפלגת האוקטובריסטים שאינה מכירה בזכויות של עם בן חמשת מיליון נפש ברוסיה, עם “שלדעתכם נתן לכם את המשיח”. הוא השתדל להצטדק ואמר כי באופן אישי איננו מרוצה מכל המפלגות הימניות בנוגע לשאלת היהודים אבל אין לשנות. אי אפשר להגיע מיד לשינוי גדול. ברוסיה אבל הוא מקווה שהדבר יבוא במשך הזמן. כן אמר כי אני טועה בנוגע לאכר ולפועל הרוסי: אם הם יעלו לשלטון יהיו ליהודים צרות יותר גדולות.

לאחר זמן כשבאה המהפכה הבולשביסטית נזכרתי בנבואתו. אחר שיחה ארוכה אתו אמר לי שהוא עומד תמיד לרשותי אם יזדמן לי לבקש על מי שסבל מן החוקים הרוסים. ואמנם ניצלתי את הפרוטקציה שלו למען יהודים מסויימים.

בימי הריאקציה נפגשתי ואפילו התידדתי עם אחד מגדולי האצילים הרוסים. בימי הבחירות לדומה השניה העמיד את המועמדות שלו הרוזן איוואן איוואנוביץ טולסטוי, מי שהיה נשיא האקדמיה לאמנות ברוסיה ושר ההשכלה בממשלת וויטה. הוא הכניס לתכניתו סעיף על “מאבק לשוויון היהודים” מה שמיליוקוב לא עשה בפירוש. שמעתי אחד מנאומי הבחירה שלו. טולסטוי התענין אם יש באספה נציג העתונות היהודית. נודע לו שיש נציג העתון העברי “הזמן”. הוא הזמין אותי לבוא אליו. מכיון שידעתי שהוא אוהב ישראל, באתי אליו אבל אמרתי לו שהיהודים אינם יכולים עכשיו לנהל תעמולה בשבילו משום שידוע שכל היהודים יבחרו במיליוקוב. אנחנו התידדנו והוא היה מזמין אותי לעתים קרובות והציג בפני את בתו ובנו. הוא היה ידידי הקרוב ביותר אפילו בין חברי היהודים משנת 1907 עד יום מותו בשנת 1916.

מערכת הבחירות היהודית לדומה השלישית היתה חלשה לגמרי. ידעו שהדומה תהיה ריאקציונית ומורכבת ברובה משונאי ישראל. חשוב היה לנו כמובן שתהיה אופוזיציה חזקה מפני שהנאומים מתפרסמים וטוב שלא יהיה נאום אנטישמי בלי תשובה. נבחרו בסך הכל שני יהודים. שניהם עורכי דין, פרידמן מפלך קובנה וניסלוביץ מפטרבורג. הם לא היו נואמים גדולים. תלינו את התקווה במיליוקוב וברודיצ’ב. לדומה נבחר גם עורך הדין מאקלאקוב, קדט שהיה לאחר זמן אחד הסניגורים במשפט בייליס. הוא לא התבלט כאוהב ישראל אבל היה נאמן למפלגה שדרשה שוויון לכל האזרחים.

הכרתי אישית רק את מיליוקוב. את רודיצ’ב הכרתי בהזדמנות זאת: בראשית הדומה השלישית הנהיג סטוליפין מין בית דין צבאי שבפקודתו היו מוציאים לפועל עונש מוות תוך יומיים, אפילו על חשודים בלבד. רודיצ’ב נאם נאום עז בדומה נגד בתי משפט כאלה, שבהם מוציאים משפטי מוות על חפים מפשע. הוא אמר: "ההיסטוריה יודעת כי בשנת 1863 בוילנה, לאחר המרד הפולני, הנהיג מוראביוב בתי משפט כאלה, ורבים הוצאו להורג וההיסטוריה קוראת לתליות אלה צוארוני מוראביוב. ועכשיו בודאי יקראו לזה עניבות סטוליפין. כל הנבחרים האוקטובריסטים רצו לקרוע אותו כדג. הוא הוצא לחודש מן הדומה. אך החברה הליברלית הרוסית הביעה לרודיצ’ב את אהדתה. רבים באו לברך אותו ואני באתי בשם מערכת “הזמן”. כשנכנסתי, החזקתי בידי גליון העתון. הוא הציג אותי בפני אשתו וכשראתה בידי. עתון ובו אותיות משונות שאלה: “מה טיב הכתב הזה?” אמרתי שזוהי עברית והיא שאלה: “האם זוהי שפת כתבי קודש? האם מופיע עתון בלשון זאת?” קראתי באזניה הרצאה שלמה על תחיית העברית והיא שמעה בענין רב. אחרי כן כשבא רודיצ’ב לוילנה כדי להרצות היינו מזדמנים לעתים קרובות. הוא היה אוהב ישראל אבל מיעט לנאום בשאלת היהודים.

מחמת הריאקציה במדינה חדלו היהודים להתענין במדיניות ולא האמינו שהישועה קרובה. התחילו להתענין בשאלות יהודיות פנימיות. כך היה בוילנה, כך היה באודיסה וכך היה בפטרבורג. באודיסה נפתחה ישיבה ובה תכנית השכלה יהודית וכללית בהנהלתו של הרב חיים צ’רנוביץ (רב צעיר). בה למדו חוץ מתלמוד גם ידיעות כלליות. היסטוריה ישראלית הרצה ד"ר יוסף קלוזנר, וספרות עברית חיים נחמן ביאליק. בפטרבורג פתח הבארון דוד גינזבורג קורסים לידיעת המזרח. מנעוריו חלם הבארון על בית מדרש לרבנים בוילנה. החלום לא הוגשם. הרב מקובנה ר' יצחק אלחנן ספקטור ביקש את אביו של דוד גינצבורג שלא יתן לבנו להגשים את התכנית. אבל בשנת 1907 החליט הבארון למלא את משאלתו מאז ופתח את הקורס.

בפטרבורג נוסדה הוצאת ספרים להוציא אנציקלופדיה יהודית ברוסית. ההיסטוריון שמעון דובנוב ישב אותו זמן בפטרבורג והוא היה עורך האנציקלופדיה מראשיתה אבל אחר כך עזב את המערכת ובמקומו המשיך את העריכה ד"ר י. ל. קצנלסון. הוא היה אז בן 60 ובכל זאת התחיל ללמוד אנגלית כדי להבין את האנציקלופדיה היהודית האנגלית שיצאה באמריקה. קצנלסון דיבר על לבי שאעזוב את הפוליטיקה ואעסוק במדע היהדות. הוא היה אומר: “היה זמן שהאמנתי שהיהודים יקבלו את כל הזכויות, אבל התיאשנו מכך והתחלנו להתענין בשאלות יהודיות פנימיות. עשה גם אתה כמוני”. אני עניתי לו שלדעתי תעבור הריאקציה ואסור להפסיק מלהלחם לשוויון, אבל נכון שצריך לעסוק גם בספרות היהודית.

בוילנה היתה הריאקציה מורגשת ביותר. העתון הבונדאי חדל מלהתקיים, בונדאים רבים עזבו את וילנה ועברו לוארשה ולפטרבורג. עדייו היו מתפרסמים כרוזים במחתרת אבל ברחוב היהודי כלל לא הכירו את פעולת הבונד והמוני היהודים חדלו לקרוא את העתון “פריינד” שיצא בפטרבורג והיה קיצוני מבחינה מדינית, והתחילו לקרוא את “היינט” שיצא בוארשה. העורך יאצקאן, שהיה מוציא לפני כן עתון בפרוטה “טאָג בלאט”, התחיל להוציא את העתון “היינט” בשתי פרוטות והוא נפוץ הרבה. העתון היה מדפיס רומאנים סנסציוניים. כתבו בו גם הלל צייטלין, דוד פרישמן וסופרים אחרים אבל תפוצת העתון באה דוקא מחמת הרומאנים. גם הקהל הרוסי והיהודים קוראי רוסית חדלו להתענין בספרים פוליטיים. הנושא אהבה חפשית תפס מקום גדול. הרומאן הרוסי “סאנין” מאת ארציבאשב הצליח מאוד בין הסטודנטיות היהודיות, שרק לפני זמן התענינו ביחוד בשאלות מרכסיסטיות.

“הזמן”, שהיה העתון העברי היומי היחיד, כבר התקיים באמצעיו הוא. כבר היה לו קהל של שמונת אלפי מנויים. אמנם זהו מספר קטן לגבי אוכלוסיה יהודית של ארבעה מיליון נפש, שחלק גדול ממנה ידע היטב עברית. אבל התחילו לצאת עתונים יומיים באידיש במחיר זול ואת העתון באידיש יכלה לקרוא גם האשה, לפיכך נשאר רק מספר מצומצם של עברים מסורים שקראו עתון עברי.

השפעת “הזמן” לא היתה גדולה. נוכחתי בכך ממעשה שהיה: פעם באה אשה למערכת וסיפרה בדמעות שהיא באה מעיר גדולה בטבורה של רוסיה, שם היה לבעלה בית מרקחת. יש להם שלושה ילדים. בבית המרקחת היתה בחורה יהודיה צעירה כעוזרת לבעל בית המרקחת. התאהב בעלה בה ורצה לשאת אותה לאשה. האשה דרשה שיבטיח קודם כל את עתיד הילדים ובשום אופן לא הסכימה לגט. נמצא אדם שיעץ לו לנסוע לוארשה ששם יש רבנים כאלה שיעזרו לו להתחתן נגד רצון אשתו. ואמנם נמצא רב כזה שהסתמך על דין מפורש שאם האשה אינה ממלאה את המצוות שהנשים נצטוו עליהן, כגון טבילה במקווה, אפשר לתת לה גט על כרחה. ונמצאו עדים שהיא אינה מקיימת מצוות טבילה. והנה טוענת האשה שהוא בעצמו איננו אדוק והכל איננו אלא אמתלה. פירסמתי מאמר ב“הזמן” בשם “נבלה” נגד רבנים כאלה המסייעים לדבר עבירה, אבל לא היתה למאמר שום השפעה.

 

פרק ארבעים ותשעה: פרשת אזב    🔗

באותן שנים נעשתה וילנה מרכז חשוב לשני כוונים שונים אבל לא אויבים. ה“בונד” נחלש בהרבה משום רדיפות הממשלה. חוששים היו שיש מלשין בין אנשי הבונד אבל מכיוון שכל חברי הועד המרכזי לא נאסרו היו סבורים שהמאסרים בערים אחרות הם מקריים. הציונות אף היא היתה מבחינה רשמית תנועה במחתרת, אך בכל זאת נתקיים בוילנה מרכז ההסתדרות הציונית ברוסיה. לפני כן היה המרכז בפטרבורג, ביחוד בבית רוזוב, שהיה נציג פירמה גדולה של נפט והרויח הרבה והוציא הרבה לציונות. השבועון הציוני ברוסית “רזסוויט” היה נפוץ בהרבה, בכל זאת לא היתה פטרבורג מתאימה לשמש כמרכז הפעולה הציונית. לפיכך החליטו שהעבודה הציונית העיקרית מחוץ לתחום המושב תיעשה במוסקבה בהנהלתו של ד“ר יחיאל צ’לנוב ואילו העבודה בתחום המושב תיעשה בוילנה. בוילנה התחיל לצאת שבועון ציוני באידיש “דאָס אידישע פאָלק” בעריכת ד”ר יוסף לוריא. לאחר שלוריא עלה לארץ ישראל הוחלט להוציא בוילנה שבועון עברי “העולם” כמקביל לעתון השבועי העולמי הציוני “וועלט” בעריכת סוקולוב (העתון יצא בקלן מפני ששם ישב דוד וולפסון).

בוילנה ישבו בימים ההם יצחק גרינבוים, דוב בורוכוב ולייב יפה. אחרי כן נוסף אלתר דרויאנוב. אלה היו העסקנים הציונים הראשיים שבאו משאר ערי רוסיה. בוילנה עצמה ישבו מאז יצחק לייב ובוריס גולדברג. מזמן לזמן היה בא גם שמעון רוזנבוים ממינסק, שהיה מנבחרי הדומה הראשונה, לאחר שישב שלושה חדשים במאסר בסלונים.

המשטרה המקומית הכירה היטב את כל העסקנים אבל לא שמה לב. הממונה על המשטרה באותה שכונה, ששם היה המרכז הציוני, היה מקבל משכורת חדשית מאת יצחק לייב גולדברג. אמנם הוחרם בוילנה לוח ציוני שבו היה מאמר על הקרן הקיימת והמו"ל אף נתבע לדין, אבל המשפט נגמר בקנס של כסף.

מרכז שני לתרבות בוילנה היתה חבורת סופרים שכתבו אידיש ושאפו לפתח תרבות בשפה זו. לוילנה בא לגור בונדאי לשעבר, עשיר, ושמו בוריס קלצקין והוא שם לו למטרה להפיץ ספרות אידיש. פתח דפוס והוצאת ספרים, לא לשם עסק. בוילנה ישבו בימים ההם הסופר א. ווייטר (דיווינישיסקי) שכנוהו בימי הפיכת אוקטובר 1905 “שר המשטרה הוילנאית”. הוא התאכזב מן הבונד וחיבר מחזה בשם “עם שחר” שבו הביע את יאושו. אבל הוא האמין בעם היהודי ובספרות אידיש. הוא גם חלם על התיישבות חקלאית יהודית מסביב לוילנה. הוא חשב ליצור תיאטרון לספרות אידיש, וקירב את המשורר הצעיר דוד איינהורן, בן למשפחה דתית, שאביו היה רופא אדוק בוולקוביסק. כן ישבו בוילנה בימים ההם דניאל צ’ארני ושמריהו גורליק, שניהם מבקרים ידועים, והם ערכו ירחון ספרותי באידיש בהוצאת קלצקין. הוזמן גם הסופר נחום שטיף שהיה ידוע בשמו הספרותי “בעל דמיון” ועבד בשבועון הציוני בפטרבורג ברוסית “רזסוויט”. הוא דיבר אידיש ועסק בספרות אידיש. בוילנה ישב גם הסופר ש. אנסקי עם אשתו היפה. כן גר בוילנה זמן מה המספר ה. ד. נומברג, שהיה ידוע גם כסופר עברי אבל בימים ההם כתב בעיקר אידיש. הוא היה מקורב לשלום אַש. נומברג התקיים בוילנה מכסף שקיבל מאת הנדבן ניידיץ במוסקבה לעריכת קובץ עברי שלא יצא לעולם. כשהיה נומברג מקבל כסף היה קודם כל קונה פרחים לאשתו היפה של אנסקי ולנשים אחרות. הוא בעצמו היה לפעמים רעב ללחם. בוילנה ישב בימים ההם גם ז. קלמנוביץ שתירגם אחרי כן את “דברי ימי עם עולם” לדובנוב לאידיש. הוא תירגם גם מגרמנית את ספרו של אברהם ברלינר על היהודים ברומא. כן חיבר באידיש ספר תולדות היהודים בימי הבית השני לפי ספרו הגדול של שירר בגרמנית. הוא היה נלהב לאידיש. סופו היה שנספה בשואה.

בוילנה ישב גם המספר א. אנכי (אהרונסון) שנתפרסם בספוריו “רבי אבא” שהיה קורא אותם ברבים מעשה־אמן עד שקראו לו לעצמו ר' אבא. ישבו בוילנה גם סופרים כגון פאלק הלפרין וליפמן לוין שכתבו גם עברית וגם אידיש. אבל בעיקר נוצר בימים ההם בוילנה מרכז לספרות אידיש. כבר התחילו חושבים על ארגון תיאטרון ספרותי באידיש ובאמת יצאה מן המאמצים האלה, לאחר זמן, הלהקה הוילנאית הידועה שהציגה קודם כל את המחזות של הירשברייג, שהיה בא לוילנה לעתים קרובות.

באמצע שנת 1908 קיבלו הבונדאים הנשארים מכה קשה: המהפכן הרוסי בורצב גילה את המרגל שעבד בשביל שני הצדדים – אזב. על אזב נכתב הרבה. אציין כאן רק מה שאני ידעתי. לא ראיתי אותו מעולם אבל הכרתי את שותפו בתנועת המהפכה, שהיה אחד הישרים באדם. שמו היה מנדל לוין. אביו היה אחד מגדולי הסוחרים היהודיים, עשיר. היו למנדל לוין שני אחים, אחד מהם יצחק, חימאי ידוע שסיים ביחד עם חיים וייצמן בשווייצריה את הפקולטה לחימיה, אבל עזב את החימיה ועסק בהיסטוריה ובפובליציסטיקה בספרות הרוסית. האח השני היה מהפכן אבל לא פעיל במפלגה, לפי מקצועו מתמטיקן. מנדל היה מהנדס ופעיל במפלגת הס.ר.ים. ביחד עם אזב היו שותפים במשרד רשמי בפטרבורג לעניני טכניקה. פעם נזדמנתי לאותו משרד בענין פרטי. על הדלת היה שלט קטן “משרד של יונה אזב ומנדל לוין”. אזב היה תמיד יוצא למסעיו ומנדל לוין היה יושב במשרד. לאזב היתה אשה הגונה ממוהילב, וגם שני ילדים. הרב מזאה תאר בזכרונותיו איך אזב בא אליו שיערוך לו קדושין עם בת משפחה ידועה ממוהילב שמזאה הכיר היטב. היא היתה באמת אשה חשובה ונאמנה למפלגה. מכיוון שהיא לא חשדה בבעלה שהוא מרגל לא חשדו גם אחרים. ידעו שהוא ארגן את ההתנקשות במיניסטר פלווה ובנסיך הגדול, דודו של הקיסר, סרגיי אלכסנדרוביץ במוסקבה. מי פילל שהוא מרגל ומשרת את הממשלה ומקבל כספים גם מן הממשלה וגם מן המפלגה המהפכנית. מנדל לוין סיפר לי כי פעם כשאזב היה כדרכו בדרך, נתקבלה גלויה מאמו אליו ובה נאמר:

“יונה היקר, אני חולה, שלח לי לפחות עשרה רובל”. מנדל שלח מיד את הכסף. כשבא אזב טען: “המפלגה כל כך עניה, כיצד יכול אני לשלוח כסף לאמי, הרי ידעת שאינני יכול לקחת כספי המפלגה למעני ועלי לחיות חיי צנע וכל רובל נחשב אצלי למטבע”. אמר לו מנדל: “טוב, יהיה הכסף על חשבוני”. היה לו כסף למדי, שהיה בן עשירים. לוין סיפר לי גם שאזב עיבד תכנית לרצוח את ניקולאי. הדבר לא הצליח אבל הוא לא חדל לחשוב על כך.

אחד ושמו באקיי, שעבד במחלקה החשאית של המשטרה הרוסית ואחר כך התפטר, סיפר לבורצב על מרגלים אחדים, בתוכם על אחד ושמו חאווקין, התופס בבולשת מקום חשוב ועל מרגל בונדאי ושמו קפלינסקי. התחיל בורצב לחפש מי זה חאווקין. לפי כמה פעולות שעליהן סיפר לו באקיי נצנץ חשד בלבו של בורצב שחאווקין זה אזב והוא מסר זאת למפלגה. הוכחות ברורות לא היו לו. אזב הכחיש בכל תוקף את ההאשמה, ונמצאו אחדים שגינו את בורצב על חשדיו. אבל נמצא עסקן יהודי, שהיה רחוק מן המהפכנים, והוא סייע לגילוי. שמו היה אלכסנדר ברוידא. הוא היה מחשובי העסקנים היהודים בפטרבורג. לשעבר היה מזכיר “מפיצי ההשכלה”, אחר כך היה ספרן בספריה הממשלתית הפומבית הגדולה בפטרבורג. הוא עבד בצניעות במוסדות יהודים חשובים. דירתו היתה באותו בית ששם גר מנהל המחלקה למשטרה לופוחין, שהיה מנהל המחלקה בימי פלווה והפוגרום בקישינוב. לופוחין לא היה מרוצה מן התכסיסים של פלווה והתפטר, נתמנה לשר פלך אסטוניה ואחר כך עזב לגמרי את הממשלה. הוא היה נפגש עם שכנו ברוידא, שכבר ידע כי אזב חשוד. פעם שאל את לופוחין: “מי זה חאווקין? האין זה אזב?” לופוחין אמר כי נכון הדבר. מיד מסר ברוידא את הדבר למפלגה והוברר שכן הוא. אזב הבין שהמפלגה תחסל אותו ונמלט. הממשלה התקינה לו דרכון לחוץ לארץ. עכשיו נתגלו כל מעשיו של אזב, בזבוזיו לנשים וכיוצא בזה. ידעו שאשתו נקיה מכל מעשי התעתועים שלו. לופוחין נמסר לדין והוא נענש קשה.

בדפוס קלצקין, שבו נדפס גם “הזמן” בעריכתי, עבד כמעמד אחד ושמו קפלינסקי. ידעתי שהוא אחד מעסקני הבונד אבל לא מן הגדולים שבהם. בשנת 1908 ירדה הפעילות של הבונד, אבל קפלינסקי מילא תפקיד רב במחתרת של המפלגה. היה מארגן הדפסת כרוזים והפצתם. כשנתגלה ענין אזב היו מתקבלים במערכת הרבה מברקים. התענינתי מאוד בדבר, והייתי מאחר לשבת בדפוס ודואג שכל המברקים יפורסמו בעתון. כל פעם היה בא אלי המעמד ושואל בהתענינות מיוחדת מה נשמע. התענינות זאת הפליאה אותי. אבל לא היה בלבי שום חשד. רק לאחר זמן הגיעה שמועה במערכת שקפלינסקי ברח בענין לא יפה. חשבתי שזהו ענין של כסף או פשע אבל לאחר יום הוברר הדבר. הוועד המרכזי של הבונד בוילנה קיבל ידיעה שקפלינסקי הוא מרגל. הציעו לו לצאת מיד בלווית חבר מפלגה לשווייצריה כדי לברר שם אם זוהי עלילה או לא. לא רצו להאמין בדבר. הוא הסכים לנסוע ואמר שהוא הולך הביתה להתכונן לדרך אבל ברח לפטרבורג, שם קיבל דרכון בשם אחר ויצא לסאראטוב, עיר שיש בה רק מעט יהודים. אחרי כן העבירו אליו את משפחתו ואיש לא ידע לאן נעלם. רק בשנת 1917 כשנפתחו כל הארכיונים נודע מקום המצאו והוא נאסר. בימי המהפכה הבולשביסטית הוצא להורג.

רושם רב עשה גילוי מעשי־הריגול של קפלינסקי. קפלינסקי היה בנעוריו סגנו של שמש בית הכנסת הגדול בוילנה. זלדוב (נימנסקי) מספר במאמר שפירסם בקובץ אחד כי הכיר אדם שקרא לעצמו לאנגזאם וזה היה קפלינסקי. סיבת ריגולו היא זאת: כשנאסר בפעם הראשונה היה זובטוב או שליחו משוחח בסוד עם הנאסרים ומאיים עליהם שיהיו אסורים שנים ואחר כך יוגלו אם לא ישמעו לעצתו ויעבדו למען הממשלה. הרוב החזיק מעמד ולא נכנע אבל היו גם חלשים שהיו מקבלים את ההצעה. קפלינסקי היה אחד מהם. את הגדולים לא הסגיר אבל מזמן לזמן היה מלשין על עסקן מפלגתי מדרגה שניה או שלישית.

 

פרק חמישים: בשנת 1908 בוילנה    🔗

בשנת 1908 ישבתי יותר בוילנה מאשר בפטרבורג. החיים המדיניים בפטרבורג שוב לא היו מענינים. על כל צעד ושעל הורגשה הריאקציה. התחלתי להתענין בחיים הרגילים של היהודים בוילנה. וילנה היתה העיר הרביעית ברוסיה בין הקהילות היהודיות גדולות. הקהילה הגדולה ביותר היתה וארשה, אחרי כן באו לודז' ואודיסה. בוילנה היתה אוכלוסיה של 80 אלף יהודים, אבל בחיי היהודים תפסה העיר מקום חשוב. וארשה היתה מפולגת: רוב האוכלוסיה היהודית היו חסידים ולא היתה לה שייכות לתרבות החדשה בעברית ובאידיש, ומקצתם היו מתבוללים שדיברו פולנית וראו עצמם כפולנים בני דת משה. החלק הלאומי והציוני היה קטן ולא היה לו עבר כמו שהיה ליהדות וילנה. המרכז התרבותי היהודי בוארשה נוצר על ידי יהודי ליטא שגורשו ממוסקבה בשנת

1. ואילו וילנה היה לה עבר גדול מתקופת ההשכלה.

בוילנה, כבכל הקהילות, היה בית חולים יהודי שנקרא “הקדש”. הבית לא היה כמו בתי החולים בוארשה או באודיסה ולודז'. עבדו בו כמה רופאים אבל איש לא קיבל משכורת ניכרת והם חיו מרפואה פרטית. כן נעזרו החולים היהודים בוילנה במוסד הרפואי הפרטי “משמרת חולים” שקיבל סכום גדול מאת בתו של משה רוזנסון, שכתבתי עליו באחד הפרקים הראשונים. אשה זאת ראויה לתפוס מקום כבוד בתולדות הצדקה בישראל. היתה לי פעם שיחה אתה בעניני עבודה רפואית. אחת ממכרותי שהתמחתה במחלות ילדים בברלין ובשווייצריה מצאה בבואה לוילנה שאין שם מוסד מתאים לרפואת מחלות ילדים. היא ביקשה אותי לשוחח על כך עם הגברת סומורובסקי, היא בתו של רוזנסון. מצאתיה שהיא גרה בחדר קטן ביחד עם חברתה. התענינה מאוד ואמרה לי: “עדיין לא מסרתי את כל ההון שברשותי ל”משמרת חולים“, אבל הכסף איננו שייך לי אף על פי שהוא רשמית ברשותי. הכסף קודש לחולים והם בעליו. מציעים עכשיו לפתוח מחלקה לניתוחים ואינני זכאית להכריע מה יותר חשוב: להציל את ההורים שלא יתיתמו הילדים או לרפא את הילדים. קשה לי להחליט. אתיעץ בדבר ואיך שיחליטו כן יהיה”. הסתכלתי בפני האשה שהיתה גרושה פעמיים ולא היו לה ילדים ולפיכך הקדישה את כל הכסף לחולים.

רופאי “ההקדש” בוילנה תפסו מקום חשוב בחיי הקהילה. הכרתי אחדים מהם. אחד ושמו ד“ר ברשובסקי עסק גם בספרות, פירסם ספרי מדע והתענין בתרבות. היה גם אחד ושמו ד”ר גרשון, עסקן ציוני פעיל. שמעתי כי כשכבשו הנאצים את ליטא התאבדו הוא ואשתו ברעל והניח פתקה שבה נאמר: “אני ראוי לכך, שבהיותי ציוני לא יצאתי מוילנה”.

היו גם ד“ר שאבאד וד”ר ראָם, בן האלמנה דבורה ראָם, בעלת הדפוס המפורסם של האחים והאלמנה ראָם. מענין שבבית החולים היהודי היה רופא פולני נוצרי בעוד שבבית החולים הפולני לא היה שום יהודי.

החיים הדתיים בוילנה פרחו. מכבר היתה קיימת שם ישיבה שנקראה “ראמייליס” (על שם ר' מייליס שהקציב סכום גדול ובית לישיבה). לישיבה היו באים תלמידים מכל הסביבה. סבא שלי ר' שמואל איסר היה ראש הישיבה הזאת 45 שנים. זמן מה לפני התחלת שנת תנועת השחרור הרוסית דרשה הממשלה שילמדו בישיבה גם רוסית ומדעים כלליים. נתמנה למנהל רשמי קלמן טויבר שגמר את בית המדרש לרבנים בוילנה. הוא היה מסור לישיבה והכל היו מרוצים. היה משכיל וותיק והכיר את אברהם מאפו אף החליף אתו מכתבים. בימי המהפכה הרוסית הראשונה בשנת 1905 פחת מספר התלמידים בישיבה, אבל משנת 1908 עלה המספר שוב.

בוילנה נפתחה באותן השנים גם ישיבה יותר גדולה, מין אולפן לבחורים שידעו הרבה תלמוד. הישיבה נקראה על שם ר' חיים עוזר, מחשובי הרבנים בוילנה. הוא תפס מקום בעולם הרבני. היה פיקח וידע לשאת ולתת עם נציגי חוגים שונים בוילנה. בין תלמידיו היה דימאנטשטיין שאחר כך היה ראש היבסקציה היהודית ומקורב ללנין. הוא היה יליד סבז' מפלך וויטבסק, עיר שממנה יצאו “רב צעיר” ואחיו העתונאי שמואל צ’רנוביץ.

אותה שנה היה בוילנה פולמוס בקשר לבחירת הרב מטעם. הרב ד"ר י. ל. קנטור החליט לבוא לריגה ולשמש שם רב מטעם. קנטור היה העורך של העתון היומי העברי הראשון “היום” בפטרבורג. הוא לא היה חביב על הציונים משום שבהיותו עורך “היום” היה נלחם נגד חובבי־ציון. אמנם אחר כך הצטרף לציונות המדינית של הרצל אבל לא נמנה עם העומדים במרכזה. הציונים בוילנה זכרו את שמריהו לוין, שהיה לא רב מטעם אלא דרשן. אבל הוא לא יכול להיות מועמד משום שחתם על כרוז וויבורג. היתה הצעה לבחור את ר' חיים צ’רנוביץ (רב צעיר) שייסד בימים ההם ישיבה מדעית שלו באודיסה. הישיבה לא האריכה ימים אבל טובי תלמידיה נתפרסמו לאחר זמן כמלומדים. כמה מהם עזבו את הישיבה ולמדו בקורסים של הבארון דוד גינצבורג בפטרבורג. צ’רנוביץ היה מסכים לעבור לוילנה ולהיות שם רב מטעם ואף לפתוח בה שוב את הישיבה. אבל האדוקים התנגדו לו וביחוד התנגד לו הרב ר' חיים עוזר. “הזמן” עשה תעמולה לצ’רנוביץ. הכרתי אותו מקובנה שלמד שם.

אמנם לאחר זמן נזדמן לי להתווכח אתו ב“הזמן”, ומעשה שהיה כך היה: בעתוני אודיסה נתפרסמה ידיעה שהרב צ’רנוביץ לא התיר נשואים בין יהודי וקראית שהסכימה לקבל עליה את כל הדינים היהודיים. החוק הרוסי לא התיר לאשה יהודיה להנשא לקראי משום שעל ידי כך תקבל את כל הזכויות אבל לאשה קראית מותר להנשא ליהודי משום שעל ידי כך היא רק מאבדת את זכויותיה. יצאתי במחאה נגד הרב צ’רנוביץ. הוכחתי שהרמב“ם התיר לקבל את הקראים ליהדות וכן התיר לקראיות להנשא ליהודים. פרסמתי ב”הזמן" צילום כתובה מלפני אלף שנה שנמצאה בגניזה בקהיר בין אישיות יהודית דתית ובין קראית.

בענין בחירת הרב ניצח ר' חיים עוזר, ובוילנה נבחר לרב מטעם אחד ושמו רובינשטיין. איש מאתנו לא ידע מיהו ורק ידענו שהיתה לו אשה מופלאה שנחשבה פעם לעילוי. היא היתה בת רב בעיירה בליטא שהיה כותב בזמנו בעתון הדתי “הלבנון”. בתו למדו הרבה למודי היהדות. רובינשטיין עצמו למד לפני כן בישיבה בקובנה. אחרי הנשואין למדו יחד כדי להתכונן לבחינה בגימנסיה. אחרי כן נתקבל גם כסטודנט באוניברסיטה במוסקבה. לפני שנתמנה לרב־מטעם בוילנה היה רב עיר אוקראינית.

בוילנה, עיר שמחציתה פולנים ומחציתה יהודים, לא היו היחסים בין שני העמים ידידותיים ביותר. אמנם גם הפולנים היו נרדפים. אסור היה להם לקנות קרקע, היו הגבלות ללשונם, אבל היהודים סבלו מהגבלות רבות יותר. באשר לממשלה הצארית היו היהודים הפולנים בדעה אחת שיש להלחם בה. התנועה האנטישמית שלאחר עלילת בלונדס בשנת 1901 חלפה. עורך הדין של הבחורה הנוצריה ברודזינסקה שהעלילה על בלונדס נעשה בינתיים ליבראל ואוהב ישראל, אבל בדרך כלל הורגשה איבה. הפולנים טענו שהיהודים מפיצים את התרבות והלשון הרוסית. ובאמת היו משכילי היהודים מדברים רוסית. המועדון הרוסי בוילנה היה ברובו יהודי. בוילנה הופיעו שני עתונים רוסיים ושניהם נועדו ליהודים. גם העובדים במערכות העתונים הרוסים היו כמעט כולם יהודים. לפולנים היו עתונים שלהם שהיו אנטישמיים.

המוני היהודים בעיר דיברו אידיש. הם היו קוראים את העתון היהודי “פריינד” שיצא בפטרבורג. הנסיונות להוציא בוילנה עצמה עתון באידיש לא הצליחו משום שמבחינה גיאוגרפית קרובה וילנה גם לפטרבורג וגם לוארשה ועתון מקומי לא יכול להתחרות בעתוני שתי הערים. אמנם גם העתון הפולני לא יכול להתחרות עם העתונים הפולנים הגדולים מוארשה אבל חיבת הפולנים לפולין ולעיר היתה יותר חזקה מאשר של היהודים לאידיש ולעיר. באידיש הופיע רק שבועון קטן, “וילנער וואָכנבלאט”, שהיה מקומי בלבד.

גם הציונים בוילנה דברו יותר רוסית מאידיש. המשפחה היחידה של משכילים בוילנה שדברה בביתה פולנית היתה משפחת יצחק גרינבוים אף על פי שאשתו היתה ילידת סמולנסק ושפת האם שלה רוסית ואף הוא גמר אוניברסיטה רוסית.

 

פרק חמישים ואחד: אחד העם, דובנוב ומרדכי בן הלל הכהן    🔗

במערכת “הזמן” קרה מקרה מוזר זה: באחד העתונים הרוסים פורסם מעשה בעיר בפלך סובאלק בפולין, שבה עיבד שר המשטרה תכנית כיצד להילחם במהפכנים לכשימרדו. בתכנית היה מתואר מה עלולים המהפכנים לעשות וכיצד יש לתפוס אותם. “הזמן” תירגם את הפרשה מלה במלה מן העתונים הרוסים. הצנזור שטיינברג חשד בנו שאנו רוצים בזה לספר כיצד עושים מהפכה והוא הודיע לבית הדין שבמערכת “הזמן” יש תכנית מוסווית כיצד לעשות מהפכה. לאחר כשלונותיו הקודמים נעשה חששן והוא גם היה קצת עובר ובטל. בית המשפט הפסיק בינתיים את “הזמן” והתחיל לערוך חקירה. בידי המו"ל פ. מרגולין היה תמיד מוכן רשיון חדש לעתון בשם “הד הזמן”, והעתון הוסיף להופיע בשם זה ולא הפסיק אפילו ליום אחד. בעתון נאמר שבית הדין סגר את “הזמן” על פרסום ידיעה חשודה. הממשלה בדקה ומצאה כי המסופר הוא אמת אלא שאותו שר המשטרה נמסר לדין ונענש. על ידי כך נתבטל המשפט נגד “הזמן”, אבל מכיוון שעדיין הייתי בלתי חוקי החליטו שהעתון יוסף לצאת בשם החדש וכעורך יחתום מישהו אחר.

כעבור זמן מה מת הצנזור שטיינברג. הממשלה לא מצאה במקומו צנזור יהודי אחר. היא היתה מעדיפה מומר, אבל גם מומר מתאים לא נמצא. סוף סוף מצאתי קראי יודע עברית. הוא גר בטרוקי הסמוכה לוילנה ששם היתה קהילה שלמה של קראים. לקראים היו ברוסיה הצארית כל הזכויות משום ששכנעו את הממשלה שלא היה להם חלק בצליבת ישו הנוצרי בשעתו, שהרי התנגדו לפרושים. שם הצנזור היה מלצקי. הוא ידע תנ“ך ודקדוק אבל לא הבין היטב שפת עתון עברי יומי ולא היה בקי בספרות העברית. הוא היה מחמיר מאוד ונאמן לממשלה הצארית. קרוב שלו עבד במשרד שר פלך וילנה. אולם המו”ל שלנו מרגולין מצא אמצעי בדוק ומנוסה: היה משלם משכורת חדשית לצנזור החדש כשם שהיה משלם לשטיינברג.

לאחר שמרגולין התחיל לחתום כעורך רשמי צריך הייתי להזהר יותר בכתיבת מאמרי. כל זמן שהייתי עורך אחראי יכולתי לסכן את עצמי אבל אי אפשר היה לסכן איש אחר. מרגולין נדבר עם הצנזור שאם ימצא במאמר שלי משפט העלול לגרום לאי נעימות יראה אותו לו לפני ההדפסה. לא הייתי מרוצה מכך אבל לא יכולתי לעשות כלום. מרגולין לא שינה את מאמרי ולא שינה את הכוון, אבל בשעת סכנה התייעץ עם הצנזור.

הקפדנות של הצנזור הביאה אותו פעם לידי מצב בלתי נעים. מעשה שהיה כך היה: יצא ספר רוסי על המעללים הפיקנטיים של הקיסרית יקטרינה השניה, שכידוע היו לה מאהבים רבים. על הספר היתה חותמת: “הספר הוחרם ואחר כך הותר על ידי בית המשפט ביום פלוני”. היה קיים חוק שמותר לכתוב על כל הקיסרים הקודמים ברוסיה, לפני ניקולאי הראשון. משמע, על יקטרינה השניה מותר. אבל דבר אחד אסור היה לכתוב והוא שהקיסר פאוול לא היה מגזע רומנוב, אלא בן מאחד המאהבים של יקטרינה. ולפיכך הוחרם הספר, אבל במהדורה חדשה הושמט אותו הספור והספר הותר. הקהל אהב לקרוא סיפורים כאלה ו“הזמן” התחיל לפרסם את הספר בהמשכים. הצנזור מלצקי החרים מיד את הגליון והגיש תביעה לבית הדין אף על פי שהספר הרוסי הותר. מלצקי הקראי הכיר טובה ליקטרינה השניה, שנתנה בשעתה לקראים זכויות שוות. אבל כעבור זמן קצר קיבל נזיפה חמורה מן השלטונות שלא היה זכאי להחרים את העתון ולהגיש עליו משפט, שהרי לפי החוק מותר לכתוב הכל על הקיסרים שלפני ניקולאי הראשון. שר פלך וילנה הסדיר את הענין ומלצקי נשאר צנזור אבל פחות קפדן.

בשעה ש“הד הזמן” היה העתון היומי היחיד בעברית, בכל העולם, הוטב מצבו החמרי. המערכת היתה קטנה, לא שילמו משכורות גדולות, ושמונת אלפים המנויים הספיקו לכסות את התקציב. חוץ מ“הזמן” היה קיים ירחון עברי “השלוח” ושבועון ההסתדרות הציונית “העולם”. הקהל הגדול קרא או רוסית או אידיש. אבל קם גם עתון מתחרה ל“הזמן”. בוארשה התחיל להופיע עתון עברי יומי בשם “הבוקר” בעריכת דוד פרישמן. המו“ל היה חותנו. זו היתה ה”נדוניה" של פרישמן. העתוו היה באמת נאה מבחינה ספרותית וסגנונית אבל למרות השם הטוב של פרישמן בעולם העברי כמעט שלא קיפח את “הזמן”. "הבוקר'' התקיים רק חדשים אחדים ופרישמן הפסיד את כל כספו. “הד הזמן” נשאר הבן היחיד של העתונות העברית היומית.

לפטרבורג הייתי בא בימים ההם לעתים רחוקות. סופר “ג’ואיש כרוניקל” הלונדוני בפטרבורג הודיע שראש הממשלה הרוסית סטוליפין מכין הצעה של אי אלה הנחות ליהודים. בתכנית המפלגה האוקטובריסטית היה סעיף שאפשר להקל חוקים אחדים הנוגעים ליהודים, ולהכניס שינויים שלא יגרעו מטובת העם הרוסי. לא דובר על ביטול תחום המושב. הייתי סבור שאסור ליהודים להסתפק בפרורים ועלינו לדרוש שוויון גמור. בשנות 1905–1907 היה העתון באידיש “פריינד” תומך בדעתי אבל בימי הריאקציה התחיל לפקפק אם מותר לוותר אפילו על הנחות קלות. וגם הירחון “השילוח” בעריכת ד“ר יוסף קלוזנר טען שצריך לקבל כל הנחה ולדרוש יותר. נסעתי לפטרבורג לעמוד על מצב רוחם של החוגים היהודים. גם שם היו חילוקי דעות אבל דעת הרוב היתה לא להסתפק בקטנות. השתדלו שמפלגת הקדטים תעבד הצעת חוק לביטול תחום המושב. היו גם אחדים בין האוקטובריסטים שסבורים היו כי דבר זה לא יזיק לעם הרוסי. כשנבחר חומיאקוב ליו”ר הדומה השלישית הימנית בא אליו נציג “הזמן” בבקשת ראיון. לשאלה על תחום המושב ענה חומיאקוב, כי לדעתו יש לבטל אותו. לא זה בלבד שהביטול לא יזיק לעם הרוסי אלא שעל ידי כך תחדל השחיתות של הפקידים הרוסים הלוקחים שוחד על התעלמות מישיבת יהודים מחוץ לתחום. הראיון נדפס גם בעתונים רוסיים וחומיאקוב לא הכחיש את דבריו. לפיכך חשבו רבים שחלק מן האוקטובריסטים יצביע בעד החוק. את עיבוד הצעת החוק הפקידו בידי מאקלאקוב, מן הימין שבמפלגה הקדטית. הצעת החוק הובאה לדוּמה ועמדה לדיון. שני נאומים מענינים נישאו בשעת הדיון, על ידי מיליוקוב ועל ידי מאקלאקוב. הם השתדלו להשפיע במתינותם על הצירים הימנים. הם הוכיחו בעובדות, שהעם הרוסי לא ייפגע על ידי כך. היה גם קוריוז בנאומו של מיליוקוב. הוא אמר שפרוצות יהודיות יש להן זכות ישיבה מחוץ לתחום. נציגי הממשלה הרוסית לא עלה בדעתם לענות למיליוקוב שאין חוק כזה ושזו אגדה שנוצרה על פי סיפור של סופר יהודי שרצה ללגלג על רוסיה.

למרות הנאומים וההוכחות נדחתה הצעת החוק ברוב גדול.

פטרבורג היתה לי כעיר מולדת שניה. שם התפתחתי ושם היו לי ידידים רבים בין המלומדים ובין העסקנים. בימי הריאקציה נוסף בית חדש ששם הייתי נח. זה היה ביתו של הגראף איוואן טולסטוי. בשום בית לא היו מקבלים אותי בשמחה כמו בבית הזה. לפעמים היינו מדברים שעות בשאלת היהודים. לעתים קרובות התפלאתי איזו שייכות יש לי, יליד עיירה בליטא, לגראף רוסי שהיה לו חנוך אחר וחי בתנאים אחרים. הסברתי את הדבר בכך שהוא רואה עצמו אשם בחטאי עמו בנוגע ליהודים. הוא בעצמו היה אומר לי זאת לפעמים. הוא לא היה סולח לסופר הגדול קרובו לב טולסטוי שהתייחס באדישות כלפי העוול הנעשה ליהודים.

הוספתי לבוא ולצאת בביתו של ד"ר קצנלסון. הוא נפרד מאשתו וחי לבדו. בביתו עברתי לעולם אחר שאין בו פוליטיקה. התווכחנו בענינים תלמודיים והוא לא חדל מלהטיף לי מוסר שאשוב לספרות העתיקה.

בפטרבורג היה עוד בית חדש, של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שגר לפני כן בוילנה. בשנת 1906 השיגה החברה ההיסטורית היהודית בשבילו זכות ישיבה בפטרבורג והוא עבר לשם. כשבאתי לפטרבורג טלפנתי אליו. אשתו אמרה לי שהוא איננו בבית אבל היא מבקשת אותי להקדים ולבוא מפני שהיא רוצה לדבר אתי על ענין אחד שלא בנוכחותו. הבינותי שזהו בענין בתם שנשארה בוילנה, שבעלה איננו רוצה לשמוע עליה כלל אבל היא רוצה לשמוע מפי מה שלומה.

היה זה דף עצוב בתולדות היהדות הרוסית. היו שלושה אישים גדולים ושנים מהם אולי הגדולים ביותר, אבל גם השלישי חשוב. אלה שלושת הידידים: אחד־העם, שמעון דובנוב, מרדכי בן הלל הכהן. כמה שנים היו שלושתם מזדמנים במעון הקיץ של מרדכי בן הלל הכהן ליד הומל. לשלושתם קרה אסון אחד: בנותיהם התאהבו בגויים. על בת אחד־העם שנישאה לסופר הרוסי אוסורגין נודע לי אחר כך וכן גם על בתו של מרדכי בן הלל הכהן, אבל על בתו הצעירה של דובנוב ידעתי לפני שנה והיו לי מזה צרות. הכרתי אותה היטב. בחורה נחמדה ומשכילה. בשנות 1905–1906 היתה מהפכנית והתקשרה עם בחור נוצרי עני, לא מענין, ונולדו לה ממנו תאומים. איש לא רצה לעזור לה. רוב החברה היהודית אמרו: “אסור לרחם עליה, תמות עם ילדיה”. אביה לא רצה לשמוע עליה. מצבה היה בכל רע ואני למרות דעת אחרים השתדלתי לתמוך בה שלא תמות ברעב, אף כי נמצאו אנשים שלא הסכימו לי. גם האם היתה שולחת קצת כסף וכך נתקיימה המשפחה האומללה. התפלאתי לאופי העז של דובנוב וליחס האכזרי שלו לאחת הבנות האהובות שלו, אולם הרגש הלאומי שלו גבר על האנושי. אילו הסכים דובנוב היה בעל בתו עובר מן הדת הפראבוסלבית לדת הקאלוויניסטית המרשה נשואים עם אשה יהודיה. כך עשו אחרים. אחד־העם יעץ למרדכי בן־הלל הכהן כשבתו ילדה שני ילדים מאב נוצרי, שחתנו יעבור לקאלוויניזם ואז יוכלו להינשא והילדים יהיו יהודים. אבל דובנוב לא רצה לשמוע גם על כך. בשיחה עם גברת דובנוב הביעה את צערה על היחס האכזרי של בעלה לבת והודתה לי על היחס שלי. דובנוב אולי ידע שאני עוזר לבתו אבל לא דיבר על כד לא דבר ולא חצי דבר. רק לאחר שנה הראה לי מכתב מאחד־העם אליו על אסונם המשותף, שגם בתו הצעירה התקשרה עם העתונאי הרוסי אוסורגין.

 

פרק חמישים ושנים: אני נידון למאסר שנה    🔗

הצעתו של ראש ממשלת הצאר סטוליפין להנהיג הנחות קלות ליהודים נדחתה על ידי הצאר. שנאת הצאר ליהודים גדלה מיום ליום. ישבתי אותו קיץ במעון קיץ בלאנדווארובה במרחק חצי שעה מוילנה. שם גרו בקיץ משפחות עשירות מוילנה. לשעבר היה המקום שייך לגראף טישקיביץ. הייתי פוגש אותו מטייל בראש מורד. מצבו לא היה בטוב. בשעתו היה סבו מלקה להנאתו נשים יהודיות צעירות, מה שעורר סערה בין עסקני היהודים בוילנה. ראיתי איפוא נקם בנכדו. סיפרו לי שאשתו עזבה אותו והוא אומלל. במעון הקיץ היה קשר טלפוני עם וילנה ובכל יום שוחחתי עם המערכת.

רבים התפלאו, שבימי הריאקציה לא קמו ברוסיה טרוריסטים כמו בשנים הקודמות. הסוציאליסטים־רבולוציונרים שנהגו בטרור משנות השבעים, לא השתמשו הפעם באמצעי זה. אבל היתה חבורה קטנה שקראה לעצמה “מכסימליסטים” והם הטילו פצצה לחווילה של סטוליפין ועשו את בתו לבעלת מום. הוא עצמו לא נפגע. אחר כך נתפסה החבורה וכולם ניתלו. לאחר זמן שדדה חבורת מכסימליסטים סכום כסף מן הבנק הממשלתי ולא הצליחו לברוח. גם הם נתפסו וניתלו. היהודים היו מרוצים שבין כל המכסימליסטים הללו לא נימנו יהודים בעוד שבמפלגת הסוציאליסטים־רבולוציונרים היו יהודים, ביניהם העסקן הראשי של המפלגה גרשוני.

יומיים לאחר השוד של הבנק נפגשתי בוילנה עם בנו של ד"ר קצנלסון שעמד לצאת לחוץ לארץ. הוא עזב את העיר פתאום בלי לקחת אפילו מעיל. חשדתי שליציאתו יש שייכות לשוד. אהבתי מאוד את בנו של קצנלסון. הוא נתפרסם בחוגים היהודים מימי היותו תלמיד הכתה השביעית בגימנסיה. נערכה בגימנסיה אזכרה לצאר אלכסנדר השלישי. אחרי הטקס צריכים היו כל התלמידים לכרוע על ברכיהם לפני התמונה הקדושה. והתלמיד היהודי בוריס קצנלסון לא כרע ולא השתחווה משום שזה נגד דת ישראל. מיד הוציאו אותו מן הגימנסיה. רק אחרי כן, במאמצי ידידו של קצנלסון פרופ' באקסט, שהיה פקיד גבוה במיניסטריון ההשכלה, נתקבל לגימנסיה אחרת. הוא סיים את הגימנסיה במדליה של זהב ונכנס לאוניברסיטה. לאחר שסיים את האוניברסיטה עבר למכון הטכנולוגי והוסמך כמהנדס.

הוא למד כל הזמן עברית ונדמה היה שהוא רחוק ממהפכנות. לפיכך קשה היה לי לתאר לעצמי שיש לו שייכות לטרור של המכסימליסטים. השתדלתי בהיותי בפטרבורג להוודע מהי סיבת עזיבתו הפתאומית. מאביו נודע לי שלא היתה לו שום שייכות לשוד אבל הוא היה ידידו של אחד שנתפס ונתלה. הם היו חברים באוניברסיטה והחבר היה יוצא ונכנס בבית ד"ר כצנלסון ובימי סטוליפין מספיק היה שיהודי הוא חבר של מכסימליסט כדי להאשים גם אותו. לפיכך הוכרח לעזוב מיד את רוסיה.

לאחר השוד הזה לא קרה מקרה שמהפכנים רוסיים ישדדו כסף בבנק ממשלתי. רק מקרה אחד קרה. סטאלין הצעיר שדד ברשיונו של המנהיג לנין כסף מבנק ממשלתי כדי שיהיה לו במה לנהל את עבודת המפלגה הבולשביסטית. שום יהודי לא היה מעורב בשוד. רק בחוץ לארץ נאסר היהודי וואלאך־ליטווינוב (לאחר זמן קומיסאר החוץ בממשלה הסובייטית) שהחליף בבנק צרפתי כסף רוסי, ומספרי השטרות התאימו למספרים שהבנק הממשלתי הודיע כי נשדדו.

הממשלה היתה נוהגת לשלוח כסף ממקום למקום ברכבת. הראשונים שהיו מתקיפים רכבת כדי להשיג כסף היו המהפכנים הפולנים בהנהגתו של פילסודסקי, נשיא פולין לאחר זמן. פעם אחת סבלתי ממקרה כזה. נסעתי אותו יום מפטרבורג לוילנה, אמנם לא באותה רכבת שנשדדה. כשבאתי לוילנח לא ידעתי מכל הענין. הדבר היה ביום הששי וכל היום עבדתי במערכת. לא הספיקה לי השעה לנסוע ללאנדווארובה לפני השבת ושכרתי חדר בבית מלון סמוך למערכת. בליל שבת לא נהגו לרשום בפנקסי בתי המלון היהודים את שמות האורחים. בלילה באה פקודה לאסור כל מי שבא באותו יום מפטרבורג. עם שחר באו לבית המלון ואסרו גם אותי. ואני ידעתי שהמשטרה מחפשת אותי מזמן.

כשהביאו אותי למשטרה היתה כל החצר מלאה אסירים, ביניהם הרבה זונות שלא היו רשומות ולא ידעו אם היו ביניהן מי שבאו מפטרבורג אותו יום. הדבר נמשך עד 10 בבוקר. מצאתי אפשרות להודיע לעסקן הציוני יצחק לייב גולדברג שאני במשטרה ושמחפשים אותי מזמן. גולדברג הכיר היטב את ראש המשטרה של הרובע שהיה מקבל ממנו משכורת קבועה כדי שיתעלם מן האספות הציוניות. אותו ראש משטרה ידע גם שמחפשים אותי בגלל עבירות עתונות. אבל גולדברג נתן לו 25 רובל ומיד שיחררו אותי.

כששוחררתי החלטתי לשים קץ למצבי הבלתי חוקי. החלטתי לגשת לתובע הכללי ולבקש ממנו שישחררו אותי תמורת ערבון עד המשפט. טענתי שכל פשעי הוא שפרסמתי את כרוז וויבורג. חותמי הכרוז נידונו למאסר שלושה חדשים והרי חטאי איננו יותר גדול מחטא החותמים. מכיוון שכך מספיק ערבון של 200–300 רובל. אמרתי שאני מוכן לטלפן מיד למערכת ויביאו לו את הכסף. אבל התובע הכללי היה אנטישמי ודרש ערבון של אלפיים רובל. זה היה סכום יותר מדי גדול בשביל מערכת “הזמן” ולא נמצא בוילנה עסקן עשיר שיכניס את הסכום הזה. אסרו אותי והכניסו אותי בבית הסוהר לוקישקי.

היום הראשון של היותי בבית הסוהר היה קשה מאוד. הסוהרים התייחסו לאסירים בגסות יתירה. אבל למחרת כשמכרים שלחו לי כל מיני מזונות ואני נתתי חלק לסוהרים קיבלו על עצמם לעשות את כל העבודות השחורות שהאסירים היו עושים. במחצית השעה של טיול נפגשתי עם אחד המהפכנים היהודים, פועלי־ציון ושמו ויתקין, שעלה אחר־כך לישראל והיה חבר הנהלת הסוכנות וחבר הכנסת, זרובבל. הוא נחשד אז בהשתתפות בפעולה מהפכנית. תוך שיחתנו הפרידו בינינו. כשנכנסתי לתאי מצאתי את רופא בית הכלא, רוסי, שנודע לו כי נאסר עורך עתון עברי. הוא הציג עצמו לפני ואמר שהוא הרופא ומכיוון שהוא סבור שאינני מרגיש עצמי בטוב הוא רוצה להעביר אותי לבית החולים שליד בית הסוהר, ושם ייטב לי בהרבה. התפלאתי מאוד על יחס כזה והודיתי לו והוא מיד העביר אותי. ואמנם שם הרגשתי עצמי הרבה יותר טוב. אפשר היה להתרחץ בכל יום באמבטיה. שם היו שני מהפכנים יהודים וותיקים, בעלי השכלה עליונה. מחצית היום היו משחקים בשח ויתר הזמן היו קוראים ספרים. לבעית היהודים התייחסו בקרירות. עברו יומיים לא קשים. בינתיים נודע לידידי יצחק ניידיץ במוסקבה שאני כלוא ושיש צורך בערבון של אלפיים רובל ומיד שלחם במברק לגולדברג בוילנה להכניסם לבית המשפט. שוחררתי וחכיתי למשפט.

ידעתי שאצטרך לשבת בבית הסוהר אבל לכך הייתי מוכן בשעת פרסום הכרוז. קוויתי שלא יאסרו אותי לזמן ארוך מאשר את חותמי הכרוז. כעבור זמן קצר נקבע יום המשפט. עדיין לא היה לי סניגור וביקשתי לדחות את המשפט. דבר זה לא היה קל אבל הייתי זקוק לניתוח באצבע של רגל. נכנסתי לבית חולים לניתוח ועשיתי חשבון שהדבר יהיה ביום שלפני המשפט. שכבתי בבית החולים ימים אחדים ואמנם המשפט נדחה לפי אישור מבית החולים.

בשעה ששכבתי בבית החולים ארעה המהפכה בטורקיה. קמה ממשלת הטורקים הצעירים. נזכרתי מה שאמר ד"ר הרצל במסיבת העתונאים היהודים בפטרבורג כי “בשעון ביד אפשר לקבוע את חלוקת טורקיה”. חשבתי שהמהפכה בטורקיה היא אתחלתא. הייתי מאושר לרעיון שאם בטורקיה אפשר היה למגר את השולטן הרי ייתכן הדבר גם ברוסיה. שבמשטר החדש אפשר יהיה לכנס את הקונגרס הציוני בירושלים. אמנם לא עלה אז על דעתי שהטורקים הצעירים יתנגדו לציונות. חשבתי וטעיתי לגבי הטורקים הצעירים, אבל לאחר שנים זכיתי באמת להיות בקונגרס ציוני בירושלים.

כעבור שלושה חודשים נערך המשפט. מצאתי סניגור אבל לא הועיל כלום ונגזרה עלי שנה של ישיבה בבית הסוהר. הגשתי ערעור לסינט אף על פי שלא היתה לי תקוה שהסינט ישנה את פסק הדין. בדקתי את כל התעודות שהוגשו לבית הדין ומצאתי שם תעודה מענינת, תשובת הג’נדרמריה בבית המשפט לשאלה לאיזו מפלגה מדינית אני שייך. בתשובה נאמר שאני רשמית חבר מפלגת הפועלים “בונד”. עכשיו הבינותי למה קיבלתי עונש כל כך חמור. היתה זאת סתם עלילה. לא היתה לג’נדרמריה שום עילה לראות אותי כחבר ה“בונד”. החלטתי לחפש מקום להכלא במשך השנה. לפי החוק הרוסי אפשר היה להכלא במקום המגורים אם ארשם שאני גר בעיר פלונית ומודיע לבית המשפט שאני רוצה לשבת בעיר מגורי.

 

פרק חמישים ושלושה: בחרתי לי בית סוהר נוח    🔗

בשעה שהייתי עסוק במשפטי וחפשתי מקום לשבת שם במאסר נערכו ברוסיה שתי ועידות חשובות, שיש להן ערך היסטורי במידת־מה. באחת מהן השתתפתי ועל השניה היו לי רק ידיעות מרחוק והצטערתי מאוד שלא יכולתי להשתתף בה. הועידה הראשונה היתה בקובנה. נתכנסו עסקנים צבוריים יהודים מרוסיה. בועידה לא השתתפו לא ווינאבר ולא גרוזנברג. היתה זאת ועידת עסקנים בינונים ובראשם עמד הנריך סלוזברג. בימים ההם היה רווח מין יאוש בחברה היהודית. לא האמינו שאפשר לחדש משהו חשוב למען היהודים לנוכח הדוּמה השלישית וראש הממשלה החשוך והצאר החשוך עוד ממנו. אבל היה רצון לעשות משהו. שר פלך קובנה נתן לעסקן היהודי איסר בר וולף רשיון לכנס בקובנה ועידה יהודית. האזנתי לכל הנאומים, אבל דבר חדש לא נשמע. לא באה גם שום פניה עזה לממשלה. בכל הישיבות השתתף נציג שר הפלך. בקובנה היתה התעוררות. ראו אנשים חדשים שבאו מרוסיה. בתי המלון היו מלאים.

בימי שהותי בקובנה התקרבתי לד"ר איזידור אלישיב (בעל מחשבות). אמנם הכרתי אותו בהיותו סטודנט לרפואה בחוץ לארץ כשהיה בא לבקר בפטרבורג. הוא היה כותב מאמרי ביקורת בשבועון אידיש “דער יוּד” שיצא בקרקוב. הוא אמר שהוא אמנם לומד רפואה אבל איננו חושב להיות רופא ואדיר חפצו להשתתף בספרות. כשגמר את לימודי הרפואה ונעשה לרופא לא נבחן ברוסיה כדי לקבל זכות לרפא ברוסיה. הוא עבד בעתון “דער וועג” בוארשה ביחד עם י. ל. פרץ. הוא הוכר כמבקר אמת. פרץ ראה בו הבטחה לעתיד גדול. ודאי היה נשאר סופר לולא נפגש עם בחורה יפה מאוד, אחת היפהפיות בוארשה, והוא התאהב בה. לא היתה לה שום שייכות לספרות, והיופי שלה גרם לו צרות רבות. הוא חרד כל הזמן פן תעזוב אותו, והיא דרשה ממנו שיעסוק דוקא ברפואה אבל לשם כך זקוק היה לבחינה רוסית ודבר זה היה בשבילו קשה מאוד משום שזה זמן רב לא עסק ברפואה אלא בספרות בלבד. מכיוון שעמדה על דעתה הלך לבחינות ועמד בהן רק תודות למהפכה הרוסית. סיפרה לי רופאה אחת שנבחנה ביחד אתו באוניברסיטה של חארקוב שחבורה גדולה של סטודנטים יהודים מחוץ לארץ נבחנו אותה שעה. רובם שהיו מוכנים היטב לבחינות דרשו שכל הנבחנים יעמדו בבחינות שהרי כל אחד יש לו תעודת רופא מחוץ לארץ. זו היתה דרישה מהפכנית אבל הפרופסורים נכנעו וכך קיבל בעל מחשבות רשיון לעסוק ברפואה ברוסיה. הוא בחר במקצוע מיוחד את רפואת מחלות העצבים והשתקע בקובנה, עיר מולדתו. אביו היה סוחר גדול והוא גר בדירה טובה של אביו אבל לא היתה לו הצלחה ברפואה. מן הצד השני דרש היופי של אשתו שיחיה ביד רחבה. בימים האחדים שהייתי בקובנה ביקרתי אותו יום יום וראיתי כמה הוא סובל וכובש את סבלו. באותם הימים לא עסק בספרות כלל.

הועידה השניה נתכנסה בפטרבורג בפברואר שנת 1910. זו היתה כנסית הרבנים שנתכנסה על ידי הממשלה. אספות רבנים כאלה היו מתכנסות מזמן לזמן עוד בימי הקיסר ניקולאי הראשון. הסיבה היא כי ממשלת רוסיה נתנה לרבנים זכויות מסויימות בעניני אישות, נשואין וגטין. במשך הזמן היו מצטברות שאלות שונות בהלכות אלה והממשלה היתה זקוקה להחלטת הרבנים. היו גם שאלות דתיות שונות שבהן היתה הממשלה מעונינת לשמוע דעת הרבנים. בכל זאת היו אספות הרבנים נדירות למדי. הממשלה היתה מזמינה מספר גדול של רבנים והם היו בוחרים מקרבם ועד שהיה נושא ונותן עם נציגי הממשלה. בפטרבורג נבחר ועד קטן מורכב מן הרב י. ל. צירלסון, הרב מקישינוב כיו“ר, הרב מבריסק, ד' חיים סולובייצ’יק, הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי מוילנה, מר שמואל פולינקובסקי מאודיסה, ר' מנחם חן הרב של ניז’ין והאדמו”ר של חסידי חב“ד ר' שלום בר שניאורסון ונוסף עליהם עורך הדין משה מזור מקיוב. המתורגמן היה ד”ר מ. ל. קרפס, הרב־מטעם באודיסה.

היו עוד רבנים גדולים כגון ר' מאיר שמחה מדווינסק שצריך היה להיות בועד והיה לו בעולם הרבני ערך הרבה יותר גדול מאשר לרב פולינקובסקי מאודיסה. כן היה הרב יעקב מזאה ממוסקבה יותר מתאים מאשר עורך הדין מזור מקיוב. אבל בעיני הממשלה מצא הוועד חן.

באספות המליאה השתתפו יתר הרבנים. הרב מבריסק ר' חיים סולובייצ’יק לא הבין רוסית כלל ובשבילו וכן בשביל רבנים אחרים תורגמו הפרוטוקולים לעברית, אבל מכיון שר' חיים סולובייצ’יק לא הבין עברית חדשה, היה צורך לתרגם בשבילו דוקא בשפה רבנית המובנת לו. את זאת עשה בשבילו תלמיד האקדמיה של הבארון גינצבורג בפטרבורג, הסופר לעתיד ברוך קרוא, ותרגום זה הבין ר' חיים בריסקר היטב.

חוץ מכל השאלות על גטין ונשואין נידונה גם השאלה החשובה של מוסד הרבנות בכלל. היו ברוסיה שני מיני רבנים: רבנים מטעם הממשלה ורבנים דתיים. בין הרבנים מטעם היו כאלה שלא היתה להם שום שייכות ליהדות. הם היו רק רושמים לידות, נשואין ומיתות. בימי גנוסיה של בית המלכות היו נואמים ברוסית בבית הכנסת במעמד שר הפלך או סגנו. איש לא ראה ברבנים “מטעם” רבנים ממש, אבל הממשלה דרשה תעודת השכלה של גימנסיה כדי לאשר אדם למשרת רב מטעם, ורבנים דתיים כאלה היו מועטים מאוד. לפיכך היו ברוסיה שני מיני רבנים, אבל בפולין, בעשרת הפלכים השייכים לרוסיה, לא היתה רבנות כפולה. היה רק רב דתי ולא דרשו ממנו שום תעודת השכלה כללית אלא בחינה קטנה שהוא מבין רוסית ויכול קצת לדבר בה. בבחינה כזו עמדו הרבנים הפולנים. בועידת פטרבורג המדוברת הוצע להנהיג זאת גם ברוסיה, שיהיה רב אחד הצריך רק לדבר ולהבין רוסית. רוב האספה הסכימו אבל המתנגד הראשי היה האדמו"ר החסידי. סיפרו כי לאחר שנתקבלה החלטה בחיוב ישב שבעה.

בפטרבורג שהו בימים ההם עסקנים רבים מכל רחבי רוסיה, בתוכם גם הבארון דוד גינצבורג, ל. פוליאקוב ואחרים. הצטערתי מאוח שלא יכולתי להשתתף. הייתי עסוק בחיפוש מקום למאסר.

בינתיים בא שינוי בעולם העתונות העברית. העסקנים הציונים בוארשה ובראשם אברהם פודלישבסקי לא יכלו לראות במנוחה שנחום סוקולוב נשאר ללא עתון. והם רצו לחדש את “הצפירה” שחדלה להופיע בשנת 1906. ודאי היו זכאים ואפילו חייבים לחדש את “הצפירה” אבל בכרוז שפירסמו על חידוש “הצפירה” ידו אבן בעתון “הזמן”. הם לא הביאו בחשבון ש“הזמן” החזיק את העתונות העברית יותר משלוש שנים בשעה ששום עתון אחר לא יכול להתקיים, שהוא נאבק קשה ושהמ“ול ריבקין היה היחיד שתרם סכום עצום לעתונות העברית. בשעה ש”בני ציון" במוסקבה, האגודה הציונית הראשונה שנוסדה על ידי ד"ר יחיאל צ’לנוב ומנחם אוסישקין, חגגה יובל מלאות 25 שנה לקיומה קיבלתי מברק מאת ועד האגודה, שצ’לנוב היה נשיאה, ובו כתוב: “הננו מאושרים שהעתון העברי היחיד הוא בידיך”. והנה דוקא כשהורע מצבו של “הזמן” קראתי עקיצות בכרוז חתום על ידי אישים ציונים חשובים. ביחוד פגעה בי חתימתו של אחד העם. כתבתי לו מכתב גלוי והוא הצטדק לא כהלכה. הוא נפגע על ידי מכתבי.

לא חדלתי לחפש מקום למאסר שאוכל שם גם לעבוד בספרות ובמדע. אחד ממכירי הציע לי כמקום מאסר את העיירה גורי־גורקי. היתה זאת עיירה בינונית ובה בית ספר חקלאי ממשלתי. זו היתה עיר מולדתו של הסופר העברי ד"ר חיים דב הורביץ, אחד מעורכי “פריינד”. אמרו לי שבעיר זאת אפשר להסתדר עם מנהל בית־הסוהר. סיפרתי את הדבר לעסקן הציוני הוילנאי בוריס גולדברג שהיה מנהל בית המסחר הגדול לתמרוקים בוילנה “סגל”, אחד מבתי המסחר הגדולים מסוג זה ברוסיה, והוא אמר לי: “אתן לך המלצה לראש העיר של גורקי. יש לנו אתו עסקים גדולים”. וזה דבר העסקים:

בגורקי ישב רוקח אחד, פולני ושמו קאזימיר פודזרסקי. פעם אחת באה אליו אשה שהיו לה הרבה נמשים והיה לה מתכון של פרופסור ידוע במוסקבה כיצד לסלק את הנמשים. הרוקח הכין את המתכון והתענין אם הועיל. נודע לו שבאמת הוסרו הנמשים. הוא שמר סוד והחליט לעשות משחה כזאת ופנה לבית החרושת סגל בוילנה בהצעה כי יש לו אמצעים נגד נמשים. עשו נסיון והוברר שזהו אמצעי טוב ובית המסחר סגל הציע לרוקח לייסד בית חרושת קטן למשחה. המשחה נקראה “קרם קאזימיר”. פורסמו מודעות בכל העתונות הרוסית. בית המסחר עשה עסקים גדולים והרוקח היה מקבל ממנו 6–8 אלפים רובל לשנה רווח נקי. היה זה סכום עצום בימים ההם. הרוקח נתעשר, כל בני השלטון קיבלו ממנו הלוואות גדולות והוא נבחר לראש העיר. אליו נתן לי גולדברג מכתב שאני ידידו ושהוא יסדר אותי כחפצי.

מיד נסעתי אליו לגורקי והוא קיבל אותי יפה ושלח מיד לקרוא את העסקן היהודי המקומי ושמו גינזבורג. גינזבורג היה בעל בנין בית הסוהר והממשלה שכרה ממנו את הבנין בסכום שנתי מסויים. סיפרתי לשניהם שעלי לשבת שנה בכלא ואני רוצה לעשות זאת בעירם. מיד נקרא מנהל בית הסוהר להתיעצות. הוא הסכים לכל מה שאמרו ורק אמר שיש להסדיר את הדבר. יש למצוא בבית הסוהר חדר מתאים משום שכאסיר מדיני עלי לשבת בחדר בודד. נקבע חדר של שומרים שהיה גדול וצריך היה רק לסייד ולשפץ אותו ולהתאימו לישיבתי. כן צריך היה לרהט את החדר.

הוחלט שהמנהל יקבל ממני עשרים רובל לחודש, זאת אומרת המשכורת של ששה רובל לחודש שכל אסיר מדיני מקבל לאחר שריצה את עונשו ונוסף לכך 14 רובל לחודש. המנהל היה מאושר משום שכל משכורתו היתה 40 רובל לחודש. גינזבורג הבטיח לי גם להמציא את כל הספרים שאהיה זקוק להם. ש"ס וספרי קודש אחרים יקח פשוט מבתי המדרש.

שכרתי בינתיים חדר בבית המלון והגשתי את הדרכון שלי לרישום ונסעתי לוילנה להשתדל שיעבירו את כל התעודות שלי לגורקי. הובטח לי לעשות זאת אבל הדבר נמשך בעצלתיים. לבסוף אמרו לי שהתעודות נשלחו לעיר הפלך מוהילב ומשם יועברו לגורקי. נסעתי מיד למוהילב להשתדל שלא יעוכבו שם התעודות. כבר רציתי להפטר מענין המאסר.

 

פרק חמישים וארבעה: אני יושב במאסר בגורי גורקי    🔗

כשנסעתי למוהילב לשם זירוז משלוח התעודות שלי לגורקי כדי שאוכל להתחיל לרצות את עונש המאסר שהוטל עלי התעניינתי גם בחיי העיר. לא הייתי בקי בחיי היהודים ברוסיה הלבנה. הייתי רק פעם אחת במינסק אבל היא היתה יותר עיר ליטאית ואילו מוהילב היתה מרכז רוסיה הלבנה. בערים ובעיירות של הפלך היו הרבה חסידים חב“דיים וגם מרכזים של אדמו”רים כגון לאדי, לובאביץ, קאפוסט ועוד. הפלך הוא על גבול פלך סמולנסק, שהוא כבר מעבר לתחום המושב. רוסיה הלבנה היתה נבדלת בחסידותה מליטא המתנגדית.

מוהילב ידועה כעיר יהודית מלפני 300 שנה. על מוהילב בדורות האחרונים סיפר לי הרבה הרב במוסקבה יעקב מזאה, יליד העיר. בה קמו הסוציאליסטים היהודים הראשונים כגון צוקרמן, גב' שור ואחרים. גברת שור היתה בת אחת המשפחות העשירות ביותר בעיר. היא היתה כמעט האשה הראשונה שנצטרפה למהפכה והיתה ימים רבים בגולת סיביריה. רק לעת זקנה, לאחר המהפכה הבולשביסטית חזרה.

במוהילב היו ידועות שתי משפחות, צוקרמן ולוריא. שמריהו צוקרמן היה עסקן צבורי. הוא מת מיתה חטופה בפטרבורג בראשית שנות השמונים בשעה ששמע באספת עסקנים יהודים שבאו מרחבי רוסיה על צרות היהודים. משפחת לוריא היתה ידועה במלומדים ובסופרים שקמו מקרבה. הראשון שתירגם את שירי היינה לעברית היה שלמה זלמן לוריא ממוהילב, בשנות השמונים. טשרניחובסקי היה אומר שתרגום היינה בידי לוריא הוא אחד התרגומים הטובים ביותר בשירה. משפחת לוריא הצטיינה במשך ארבעה דורות. הראשון היה ר' אהרן לוריא, למדן ועשיר. היו מספרים עליו שבשעה שלמד תלמוד היה משחק בידיו במטבעות זהב של חמשה רובל. בנו קלמן היה אחד הקבלנים היהודים הראשונים שסיפקו הזמנות לממשלה. הוא היה משכיל. בנו, אותו שלמה זלמן, היה מהנדס וידען גדול בעברית. הוא כתב גם בעתונות היהודית הרוסית בשנות הששים. לאחר זמן היה רב־מטעם בקיוב. בנו הוא לוריא־לארין, מעסקני הקומוניסטים, שלא שיחק במטבעות זהב בנות חמשה רובלים כסבא שלו אלא השמיד את כל מערכת מטבע הזהב ברוסיה. היתה לו גם שייכות ליהודים. הוא טיפל בברית המועצות בשאלת היהודים והשתדל למצוא פתרון ליהודים שהוצרכו לעזוב את המסחר לרגל המשטר החדש. הוא עמד בראש החברה “געזערד” למען הפצת חקלאות בין היהודים. באותה שנה 1910 שאני הייתי במוהילב היה ידוע כסוציאל־דמוקראט ונמצא מחוץ לרוסיה.

מוהילב היתה ידועה בעשיריה היהודים. אחדים מהם היו מלווים כספים בריבית לבעלי האחוזות הרוסים. על כך הרעישה העתונות הרוסית עולמות והפריזה בטענות שהיהודים נושכים נשך עד שיצא חוק שאסור לקחת רבית יותר מ־12 אחוזים לשנה, ומי שלוקח יותר נמסר לדין. במוהילב נערכו כמה משפטים כאלה על יהודים והוטלו עליהם עונשים חמורים. אחד העשירים הידועים הוגלה לסיביריה לשנים רבות.

כשהייתי במוהילב כבר לא היה זכר לכל אותם הגבירים אבל סיפרו עליהם סיפורים. קמו בינתיים עסקנים חדשים, ביניהם אחד ושמו ישראל גיסין, משפטן וציוני. משפחת גיסין היתה מראשוני חובבי ציון ומהם השתקעו במושבות היהודיות הראשונות, בפתח תקוה והסביבה, ועד היום תופסת משפחת גיסין מקום בחקלאות הישראלית.

פניתי לישראל גיסין, שהיה עורך דין, שיזרז את שליחת התעודות שלי לגורקי. קשה היה עלי כל יום של חופש, רציתי להפטר מהר ככל האפשר מן העונש. גיסין עשה מה שיכול וכעבור שבועיים נשלחו התעודות שלי לגורקי.

בביתו של גיסין הכרתי את כל העסקנים הציוניים של הפלך, ביניהם את קורבקוב מן העיר אמצ’יסלב (מסטיסלאב), שגנב את ילדיו מן האם ושלח אותם לארץ ישראל שילמדו בבית הספר לחקלאות במקוה ישראל. ואמנם הבן נשאר חקלאי יהודי בארץ ישראל. בימים ההם זה נחשב לדבר מוזר מאוד.

כשבאתי לגורקי היו עובדים עדיין בשיפוץ החדר לישיבתי במאסר. בעיר נמצאה אשה אחת ושמה זייצב. היא היתה הגבירה של העיר, בת משפחה מיוחסת, לנדאו. היא נישאה בת 18 לבן העשיר הידוע מקיוב זייצב. בגיל 30 היו לה שבעה ילדים – שש בנות ובן אחד. בעלה מת והניח אחריו הון רב עד שהמשפחה יכלה לחיות מן הריבית. כל הילדים השתלמו במדעים. שנים לפני זה כשהייתי בפטרבורג וערכתי את “הזמן” באו אלי שתי בחורות, בנות זייצב. הן באו לפטרבורג ללמוד, והן שמעו שאני סידרתי כמה סטודנטיות כמשרתות אצל יהודים שיש להם זכות ישיבה. באמצעותי הכירו את החברה היהודית בפטרבורג והן כתבו לאמן שנמצא אחד ושמו כץ שהציל אותן. היא לא תיארה לעצמה מעולם שתוכל לגמול לי וכששמעה שאותו בן ציון כץ בא לגורקי לשבת במאסר שמחה מאוד להיות הממונה על החדר – לספק כלי מיטה ולבנים, לדאוג לנקיון החדר וכדומה, וגם רצתה לשלוח לי אוכל בכל יום. אבל אני ביקשתי שלא תשלח לי אוכל, מפני שכבר הזמנתי זאת אצל אשה אחת שגרה בקרבת בית הסוהר – במחיר 8 רובל לחודש שלוש ארוחות ליום. בסך הכל עלה הדבר 20 רובל לחודש. מעולם לא אכלתי מאכלים טובים כאלה מאז ועד היום. כמעט בכל יום אכלתי בשר־פרגית. בגורקי עלה מחיר עוף מ־10 עד 15 קופיקות. האשה היתה ממציאה כל פעם מאכלים חדשים. גברת זייצב ביקשה אותי שלפחות בשבת תשלח לי מאכלים מעל שולחנה. במשך שבתי בבית הסוהר נוספו למשקלי 8 קילו.

כאמור נוקה החדר וסויד. כולו היה סגור ויכולתי לקבל ביקורים כל היום. אנשים שונים היו באים אלי לשחק בשחמט אלא שאני בעצמי לא רציתי שיבקרו אצלי יותר מדי. רציתי לעבוד בחיבורי. שלוש־ארבע שעות ביום לא קיבלתי אורחים.

לשם עבודתי זקוק הייתי לש“ס שלם ולכמה ספרים אחרים. לא רציתי להחזיק בבית הסוהר ספריה גדולה אף על פי שמצד המנהל לא היתה מניעה. מצאתי אדם חשוב יודע ספר וביקשתיו כי כשיקבל ממני רשימה איזו מסכת או איזה ספר דרוש לי ישלח לי מיד, ואחר כך אחזיר לו ואבקש ספר אחר. המנהל העמיד לרשותי כל הספרים שהיו דרושים לי, אבל רציתי גם לקרוא ספרים סתם. בבית הגברת זייצב היתה ספריה גדולה של בנה שלמד בחוץ לארץ, על פי רוב ספרי מופת רוסים וגם ספרים מדעיים ברוסית. היה לו “קפיטל” של מרכס ברוסית. עד הימים ההם הכרתי את שיטת קרל מרכס ממקור שני ודוקא בבית הסוהר הצארי הרוסי קראתי את “קפיטל” מאלף ועד תו. זהו אחד הקוריוזים של ימי הצאר. בבית הסוהר קראתי גם בפעם שניה את ספרי המופת הרוסים. בימי שבתי בבית הסוהר מת לב טולסטוי וכתבתי עליו מאמר ב”הזמן".

בכלל כתבתי בימים ההם לעתים קרובות מאמרים ב“הזמן” והייתי חותם ב. כ. ולא היה פוצה פה ומצפצף. הייתי מקבל בבית הסוהר מכתבי תודה על כמה מאמרים. מכתב התודה הראשון היה על מאמרי שבו הגינותי על אידיש. כשהייתי עורך “הזמן” לא באה מעולם התקפה גסה על אידיש, אבל ב“הצפירה” המחודשת נדפס מאמרו של י. ח. טביוב שבו כתב כי מעולם “לא טינף את עטו באידיש”. דבר זה אפילו לא היה נכון מפני ש“הזמן” הוציא גם עתון באידיש “די צייט” ובו כתב טביוב מאמרים בחתימת “א. טראכטער”. אבל לא זה העיקר, כל המאמר היה מגונה. מיהרתי לתת תשובה בשם משונה “הפ־הפ נגד ז’ארגון”. השם המשונה היה לא שלי אלא של סוקולוב. בשעה ש“הזמן” היה העתון העברי היחיד כתב בו גם סוקולוב זמן מה ושם הדפיס מאמר בשם “הפ הפ נגד הז’ארגון”. היה זה מאמר ארוך על ההתקפות על אידיש מצד יהודים ובלתי יהודים. ציטטתי במאמרי את הנקודות העיקריות של מאמר סוקולוב. טענתי שאסור להתקיף שפה שבה מדברים מיליוני יהודים, כמעט שני שלישים של עם ישראל. מכתבי התודה נכתבו על ידי הבראיסטים שלא יכלו לראות את עלבון האידיש. המכתב החם ביותר היה מאת המשורר העברי יהודה קרני, שהלך לאחר זמן לארץ ישראל ומת שם. בארץ ישראל היה אחד מלוחמי העברית, אבל הכיר בחשיבות האידיש.

רבים ממכרי ידעו את כתובתי בגורי גורקי. מובן מאליו שאי אפשר היה לשלוח מכתבים על פי כתובת בית הסוהר. לפיכך היו כותבים על פי הכתובת של אותו עסקן גינזבורג. כאן קיבלתי אפילו מברק באחת אחרי חצות הלילה. נבהלתי כשהעידו אותי בבית הסוהר באישון לילה. מתחילה חשבתי שזוהי הלשנה אבל היה זה מברק לגינזבורג מאת מערכת “הזמן” שהבארון דוד גינזבורג מת ושאשלח מיד מאמר עליו. כשקיבל גינזבורג את המברק לא פתח אותו אבל חשב שבודאי חשוב שאקרא את המברק בלילה משום שמשלוח מברקים בימים ההם לא היה מצוי ביותר. אני זוכר שקמתי, הדלקתי אור וכשראיתי את התוכן חשכו עיני. ידעתי שהבארון גינזבורג חולה אבל לא פיללתי שימות כל כך מהר. לא ישנתי כל הלילה. זכרתי את ימי נעורי בעיירתי כשקיבלתי ממנו את המכתב הראשון. לפני זמן קצר נפגשתי אתו בוילנה כשבא להשיג אמצעים להמשיך את האקדמיה שלו לחכמת ישראל. ידעתי לאחר זמן כי כשהוטב המצב החומרי של הבארון על ידי עלית מניות מכרות הזהב השתדל לקנות מיד את הדפוס הגדול של האלמנה והאחים ראָם כדי להדפיס שם את הירושלמי לפי כתב יד בספריתו. הדבר היה זמן קצר לפני מותו. עם שחר ישבתי לכתוב מאמר על גינזבורג.

 

פרק חמישים וחמישה: מה ששמעתי בהיותי במאסר    🔗

גב' זייצב היתה מבקרת אותי בבית הסוהר בשבת, ביום שלא עבדתי. היתה מביאה מאכלים מיוחדים שהוכנו ביחוד בשבילי והיתה מספרת על חייה. היא היתה אדם מעניין, בעלת אופי. כפי שכתבתי העניקה השכלה לכל ילדיה. אחת מבנותיה סיימה את חוק לימודיה בפקולטה לרפואה בשווייצריה. שם הכירה רופא נוצרי והם נישאו לפי החוק האזרחי. בעלה לא רצה שתתרחק מן המשפחה והיה מוכן להתגייר אבל בתנאי שהמשפחה שלה תקבל אותו, אבל גב' זייצב לא רצתה בשום אופן להסכים שנכד משפחת לנדאו יתחתן עם גוי ואפילו הוא מתגייר. אמרתי לה שאילו היו בת דובנוב או בת אחד העם נישאות לנוצרי המוכן להתגייר ובפרט לאדם בעל השכלה עליונה היו ההורים מאושרים, אבל דברי לא הועילו. בשבילה נחשבה הבת למתה. לעולם לא ענתה על מכתביה והכריזה שאם תבוא הבת משווייצריה לא תתן לה לדרוך על סף הבית.

גב' זייצב היתה מספרת לי על עסקיה. כדי לתת השכלה גבוהה לשבעה ילדים בחוץ לארץ צריך להוציא הרבה כסף. עזבון בעלה היה 40 אלף רובל. כסף זה היתה מלווה לבעלי אחוזות ברבית לא גדולה.

פעם באה אלי וסיפרה שקרה לה עסק ביש. מעשה בבעל אחוזה שנשאר חייב לה כסף. אותו בעל אחוזה היה רווק והיתה לו סוכנת צעירה שילדה לו תינוקת. דבר זה נחשב לחרפה בחברת בעל האחוזה והוא העביר את התינוקת לעיר אחרת בשם אחר וקיים אותה. מזמן לזמן היה גם נוסע לראות אותה ואיש לא ידע שהוא האב. כך עברו 13 שנה. אז נשא אשה שילדה לו בת ומתה בלדתה. הבת גדלה בבית בעל האחוזה ברחבות. בינתיים גדלה הילדה מן הסוכנת והוא הוסיף לבקר אצלה. היא לא ידעה שזה אביה, וחשבה שזה קרוב רחוק. לאחר זמן התאהב בה ונשא אותה לאשה והיא ילדה לו שני ילדים. פעם בשעה מאוחרת בלילה בא הביתה והרג באקדח את האשה ושני הילדים ואת עצמו. נשארה רק הבת של האשה החוקית. היא היתה שם בשעת מעשה אבל הוא לא נגע בה. כשנמצאו ארבעת המתים נודע כל הענין.

אותו בעל אחוזה היה חייב לגב' זייצב סכום גדול. הוא הניח אחריו הון רב ורק בת אחת שלא היתה עדיין בוגרת. בית הדין צריך היה להעמיד אפוטרופוס. גב' זייצב קיבלה לידיה את סידור הענין ומסרה אותו לעורך הדין היהודי גיסין ממוהילב.

לבית הסוהר היו באים אלי אנשים שונים, לא רק מן העיירה, ומספרים לי מעשיות שונות. אילו הייתי מספר יכולתי לכתוב רומן על כל מה ששמעתי. לא הכל זכרתי. רק סיפורים אחדים יוצאים מן הכלל.

בעיירה סיפרו מעשה ביהודי היושב בכפר סמוך ויש לו הון של 100 אלף רובל. אך כשהוא הולך מכפר לכפר הוא חולץ את הנעליים ונושא אותם בידיו כדי שלא יבלו. ליהודי זה היתה בת יחידה והוא רצה להשיא אותה לעילוי ולתת לה נדוניה של 30 אלף רובל ויותר. פעם אחת הביא הביתה עילוי שיראה את הכלה. הבת לא רצתה בחתן. מה עשתה? גנבה מקופת אביה כמה אלפי רובל וברחה לעיר שיש בה בית ספר לרופאי שיניים ללמוד שם. כשגמרה את בית הספר נסעה למוסקבה, שם הכירה סטודנט יוריסט והם התחתנו וישבו במוסקבה. אביה לא רצה לשמוע עליה ואמר שהוא מצווה את כל כספו לישיבות. קרה המקרה בשעה שאני ישבתי בבית הסוהר שהאב חלה והבת באה ממוסקבה לבקרו. בדרך עברה את גורקי ונכנסה אצלי לביקור. היא היתה כבת 35. לאחר שיחתי אתה, וכששמעתי את שמה ומקום מגוריה, נזכרתי כי 19 שנים לפני כן, כשהייתי בן ט"ו ויצא לי שם של עילוי היה אבי מקבל מכתבים מאת שדכנים בהצעת כלות בעלות נדוניה. פעם בא מכתב מאחד הרוצה לתת נדוניה 30 אלף רובל ובלבד שיהיה עילוי. המכתב בא מאותו כפר והיא היתה הכלה. אני כבר הייתי משכיל ולא רציתי שדוך באמצעות שדכן, אבל אבי דיבר על לבי שאסע לראות את הכלה. סוף סוף זהו סכום של 30 אלף רובל ובת יחידה. אבל לא נתתי לאבי לענות למכתב. סיפרתי לה איפוא שלפני 19 שנה הציעו לי אותה לכלה. צחקנו שנינו הרבה.

בשעה שישבתי במאסר, מת באודיסה הפיליטוניסט הטוב שבדור אלחנן לייב לוינסקי. הוא שכתב את האוטופיה המופלאה, “מסע בארץ ישראל בשנת ת”ת", כמין נבואה. היה אחד מחשובי העסקנים. הוא שהקים את הוצאת הספרים “מוריה”, והוא שהדפיס את כל כתבי ביאליק במהדורה מפוארת. היה חביב על הכל.

בימים ההם קם פולמוס עז בעולם העברי. בארץ ישראל נדפס בשבועון “הפועל הצעיר” מאמר מאת הסופר הידוע י. ח. ברנר שבו נאמר כי הברית החדשה גם היא ספר יהודי. קמה המולה ביהדות הרוסית והוועד האודיסאי של חובבי ציון החליט לבטל את התמיכה שהיה נותן ל“הפועל הצעיר”. פורסמו מחאות נגד הוועד האודיסאי שהוא מפריע לחופש הדעות. אבל היו גם מחאות “נגד הסופרים הדנים בבעיות הנצרות”. אחד העם פירסם ב“השילוח” מאמר נגד הסבלנות לנצרות וביחוד יצא הרב ר' חיים צ’רנוביץ (רב צעיר) בשבועון הציוני “העולם” בדברים חריפים נגד מחייבי הנצרות.

לא הסכמתי לא לצד זה ולא לצד זה. פירסמתי כמה מאמרים על הנושא ומתחתי ביקורת על שיטת אחד העם. הוכחתי שכל הדעות הנעלות שטולסטוי מייחס לברית החדשה הן למעשה יהודיות; דעות האיסיים שלפני ישו הנוצרי היו יהודיות ממש. אבל התנגדתי גם לברנר ששכח כי הברית החדשה נוצלה נגד היהודים במשך הדורות ודם יהודי רב נשפך בשם האבנגליון. בספר מדעי אפשר לכתוב ביתר חופש מאשר במאמר פובליציסטי.

בעת ובעונה אחת יצאתי נגד ד"ר ש. ברנפלד בברלין שהאשים את הסופר העברי ש. י. הורביץ, עורך הרבעון “העתיד”, שהוא מקבל תמיכה ממיסיונרים. זו היתה עלילה סתם. הורביץ היה יהודי עשיר שלא היה זקוק לכסף המיסיונרים. היו לו עסקים גדולים ברוסיה והוא יצא לברלין כדי לעסוק בספרות ובמדע. כשנשא בנו, סופר אף הוא, אליהו הורביץ, אשה נוצריה מברלין חדל אביו לדבר אתו. שאל אותו הבן: “הרי אתה בעצמך עוררת בעיית הנצרות?” ענה: “לחשוב אפשר אבל לא לעשות מעשה ולשאת אשה נכריה”.

בשעה שישבתי במאסר, נתכנסה בקיוב ועידת עסקנים עברים שדנה על יסוד הוצאת ספרים עברית גדולה. הועידה נתכנסה ביוזמת העסקנים הלל זלטופולסקי ויצחק ניידיץ. השתתף בה גם הרב מזאה ממוסקבה. ניידיץ הוא מי ששלח בטלגרף ערבות של אלפיים רובל למעני. ביום שנכנסתי לבית הסוהר קיבל את הכסף בחזרה, אבל מסר אותו לצרכים ציוניים. לפני שהלכתי למאסר כתב לי שלא אשים לב לערבות שלו ואם אני רוצה לעזוב את רוסיה אוכל לעשות זאת. כן כתב לי שהוא נכון גם לתת לי הלוואה ניכרת שאוכל להסתדר בחוץ לארץ. עניתי לו שאני מוכן לשבת במאסר גם יותר משנה משום שכל עסקן וסופר מדיני צריך להיות אחראי למעשיו. אין זה נאה לכתוב ולברוח. כן כתבתי לו שאני מצטער שידידנו ד"ר שמריהו לוין לא חזר לרוסיה לשבת שלושה חדשים במאסר לאחר חתימת כרוז וויבורג. אמנם הוא חלוש בגופו אבל בעל אחריות מחוייב לסבול.

גם מן המאסר היתה לי חליפת מכתבים עם ניידיץ. לאחר ועידת קיוב כתב לי שבהשפעת הרב מזאה חתם המיליונר היהודי לב ברודסקי התחייבות על עשרת אלפים רובל לטובת הוצאת הספרים העברית החדשה בשם “התחיה”. ניידיץ עצמו אף הוא חתם על עשרת אלפים רובל, הלל זלטופולסקי חתם על חמשת אלפים רובל והיתר על סכומים מאלף עד שלושת אלפים. בסך הכל נצטבר הון של 50 אלף רובל. קמה השאלה מי יהיה המנהל. הוא שאל מפי עצה. לדעתו טוב היה להעמיד בראש את בן־אביגדור, אבל לבן־אביגדור יש הוצאת ספרים משלו.

כשקיבלתי את המכתב לא יכולתי להרגע. היהודים נחשבים לעם הספר והנה מספרים בשמחה שברודסקי נתן 10 אלפים רובל להוצאת הספרים. ברודסקי היה בעל הון של 40 מיליון, מגדולי החרשתנים של סוכר ברוסיה. הוא ידע עברית ומה ערך לאדם כמוהו בסך 10 אלפים רובל. בכלל היה מצב היהודים ברוסיה מבחינה חומרית טוב מאוד למרות הלחץ המדיני שסבלו ממנו. היהודים העשירים ברוסיה יכולים היו בקלות לספק את מיליון הרובלים שדרש פרישמן לשם חיזוק הספרות העברית. ואמנם זהו הסכום שתרם כעבור שבע שנים נדבן יהודי אחד, הוא שטיבל, לספרות העברית. ולפני שנים אחדות נמצא יהודי בעיירה, ריבקין, שנדב 63 אלף רובל לעתונות העברית ולא עשו מזה רעש. למחרת רציתי לכתוב על כך אבל החלטתי שלא לפרסם מאמר כזה מפני שיוכל לגרום לכך שגם הסכום הקטן לא יינתן. ובאמת לא יצאה לפועל אותה התכנית של הוצאת ספרים.

בין המכתבים שקיבלתי במאסר היח גם מכתבו של שמעון דובנוב מפטרבורג. הוא התאונן על י. ל. פרץ שפגע בו קשה בנאום באספה ליסוד תיאטרון אידיש. פרץ היה שקוע בימים ההם ברעיון יסוד תיאטרון אמנותי באידיש. הוא נסע לשם זה לאודיסה ולפטרבורג. באחת האספות נשא דובנוב נאום ברוסית לטובת תיאטרון באידיש ופרץ התרגש שדובנוב מדבר בנוכחותו רוסית על תיאטרון באידיש. דובנוב ענה לו וקמה תקרית בלתי נעימה. דובנוב טען במכתבו אלי שפרץ רואה עצמו אדמו"ר ואיננו סובל דעות אחרות. דובנוב סבור היה שיש להשתמש ברוסיה בכל שלוש הלשונות: רוסית, אידיש ועברית. הוא התנגד לאוסישקין בעל הסיסמה: רוסית או עברית ורק לא אידיש.

לא הסכמתי לדובנוב. בעצם היה ריב רק בין שתי הלשונות אידיש ועברית. עברית לא יכלה להיות שפת העם אך היתה השפה הלאומית. רוסית היתה רק שפת האינטליגנציה ולא היה מקום להעמיד אותה בצד אידיש ועברית, כרצונו של דובנוב.

בימי שבתי במאסר ארע מאורע עולמי כללי, המצאת 606 על ידי ארליך, תרופה נגד העגבת, שהיתה בה הצלה לאלפי אנשים. גם הצאר הרוסי העניק לארליך מדליה. דבר זה הרגיז אותי מאוד: חודש לפני המצאתו לא היה יכול ארליך לבוא לרוסיה כיהודי והנה הצאר הרוסי….¹

 

פרק חמשים וששה    🔗

אני מצטרף ללשכה חשאית מהפכנית

כששוחררתי מן המאסר חזרתי לוילנה למערכת “הזמן”. הרגשתי שהריאקציה גוברת מיום ליום. הצנזורה נעשית חמורה יותר ויותר. לא הרגשתי זאת בשבתי בבית הסוהר. זמן קצר אחרי כן קרה ברוסיה מעשה רב: יהודי, פרובוקטור, רצח את ראש הממשלה סטוליפין. הדבר התרחש בקיוב כשבא שמה הקיסר לחגיגה דתית. היתה שמירה מעולה והיורה, דימיטרי בוגרוב, הוא שנועד לשמור על הצאר בפני התנקשות. יכול היה לרצוח את הקיסר מפני שעמד קרוב אליו, אבל הוא רצח רק את ראש הממשלה. בוגרוב (בהרב) היה יהודי, גמר את הפקולטה למשפטים, והוא נכדו של המספר היהודי בוגרוב שהתנצר בסוף ימיו. על אותו סופר סיפר לי המשורר שמעון פרוג שהכיר אותו בהיותו יהודי. בשנות ה־70 וה־80 למאה התשע עשרה היו שני מספרים יהודים ידועים ברוסית: ל. לבנדה וגריגורי בוגרוב. עד ראשית הפרעות בשנות ה־70 היו שניהם מתבוללים. בוגרוב היה יותר מוכשר מלבנדה אבל מלא שנאה להווי היהודי. אחרי שנות ה־80 נעשה לבנדה חובב ציון נלהב ונתחבב על הקהל היהודי ובוגרוב היה שנוא. היו לו ילדים מאשה שנפרד ממנה והוא נתמך על ידי בעלת אחוזה רוסית שכיבדה את כשרונו. הוא גר אצלה, אבל לאחר שנות ה־80 כשיצא חוק שאסור ליהודים לגור בכפר, התנצר ונשא לאשה את ידידתו הרוסית. בני אשתו הראשונה, היהודית, נשארו יהודים ואותו נכד דימיטרי שירה בסטולופין היה יהודי. בהיותו סטודנט נצטרף למפלגת הסוציאליסטים הרבולוציונרים וכשגמר חוק לימודיו יכול היה להסתדר ועד היום לא ידוע למה נעשה פרובוקטור. קרה לו מה שקרה למהפכנים אחרים, שבשעת החקירה בבולשת השפיעו עליהם שיעבדו למען הממשלה. וכנראה עשה גם הוא כך אבל לבסוף התנקם בממשלה. בחקירה אמר שלא ידע אם לירות בצאר או לא. אילו רצח את הצאר היתה המדיניות ברוסיה משתנה מפני שיורש העצר אלכסיי היה רק בן שבע והעוצר היה בודאי אחי הקיסר מיכאל שלא היה כל כך ריאקציוני כמו ניקולאי, אבל הוא פחד שאם יהודי ירצח את הצאר יהיו פוגרומים ביהודים. הוא נתלה, אבל האנטישמים הרוסים לא שכחו את פשעו.

זכורני שפעם אחת נידונה בדוּמה הרוסית השאלה על יחסי המסחר עם אמריקה. בכל חוזה מסחרי יש סעיף שאזרחי הארצות החותמות רשאים לעבור דרך חירות מארץ לארץ. אבל כשבא מאמריקה לרוסיה אזרח אמריקני יהודי היו מגרשים אותו. אמריקה דרשה לשנות את החוק בנוגע לאזרחיה ואם לאו תבטל את החוזה. נמצאו צירים אחדים בדוּמה שדרשו לקבל את דרישת אמריקה, אבל מנהיג האוקטובריסטים גוצ’קוב צעק: “אסור לוותר ליהודים האוהדים לבוגרוב”.

באותם הימים הקשים נתבקשתי בטלפון על ידי אחד העסקנים הוילנאים, גיאורגי ראם, שאבוא אליו לשיחה. ראָם היה בן האלמנה דבורה ראָם, בעלת הדפוס המפורסם. הבן גיאורגי לא התעסק בעניני דפוס. הוא היה רופא ונחשב לאחד מטובי המנתחים בעיר. הוא לא התערב בענינים יהודיים, אבל היה עסקן במפלגת הקדטים היהודים. באתי לראָם בערב והוא סיפר לי כי מכיוון שישבתי שנה במאסר הוא יכול לדבר אתי. מכיוון שהריאקציה חזקה – אמר – אי אפשר לעבוד בגלוי נגד הממשלה אבל נוסדות חבורות קטנות שבכל אחת 14 איש. כשנמצאים שבעה אנשים נוסדת החבורה, כשמצטרפים עוד שבעה היא מתחלקת ומכל גרעין נוסדת שוב חבורה חדשה וכן הלאה. אין חבורה יודעת על השניה, רק יושבי הראש יודעים. זוהי מין לשכת בונים חפשיים. הקשר בין הלשכות הוא רק על ידי יושבי הראש, והוא סיפר לי שבלשכות האחרות שישנן נמצאים גם פקידים גבוהים של הממשלה ושל המשפט. הוא רצה להוכיח לי שהמהפכה הבאה תיעשה על ידי הלשכות. בכל המרכזים הגדולים, אמר, כבר יש לשכות נסתרות כאלה. הטלתי ספק בדבר אם אפשר להגיע כך לידי מהפכה. אחרי כן הכניס אותי לחדר אחר וביקשני שאענה לשאלות שונות: על היחס לממשלה, על האוטונומיה למיעוטים, על יחסי עם ועם בארץ, וכן גם על היחס לשאלת הנשים. לא חשבתי הרבה ועניתי לכל השאלות. פתאום נכנסו לחדר אנשים אחדים שעיניהם קשורות ושאלוני אם אני רוצה להצטרף לחבורה. נדהמתי ועניתי כן. קשרו את עיני והציעו לי להשבע כי כל מה שאני שומע ורואה מן הנעשה בחבורה לא אספר על כך אפילו לאשתי כשאתחתן. אמרתי אחריהם את דברי השבועה ואז הסירו את הקישור מעיני וכולנו התנשקנו וקראנו זה לזה אחים. את כל הניירות שכתבנו שרפו מיד. בין האחים החדשים לא היו יהודים. היו שני פולנים, אחד יאן פילסודסקי (אחי נשיא פולין לאחר זמן) והשני אברמוביץ, אבל לא יהודי אלא פולני. ואחד רוסי־לבן לוקביץ, שני ליטאים נוצרים ורוסי אחד פרוזורוב. פעם בשבוע היו נערכות ישיבות סתרים. דובר על אוטונומיה לליטא ולרוסיה הלבנה, וגם דנו בשאלה אם תהיה וילנה שייכת לליטא או לפולין. כיון שהוחלט שוילנה צריכה להיות שייכת לליטא, יצאו שני פולנים מן הלשכה שלנו. האח הרוסי־הלבן היה מדבר בשנאה על רוסיה הצארית כפי שלא שמעתי מעולם מפי יהודי.

לשכות כאלה היו בכל רוסיה והממשלה לא ידעה עליהן. פרופ' מיאקוטין מספר שמצא בארכיון רוסי חשאי תעודות שבפטרבורג נשאל שר פלך קיוב אם הוא יודע על קיום חבורות השואפות במקרה של מלחמה לאחוד האוקראינים הרוסים עם האוקראינים מגליציה, שר הפלך ענה: “אין חבורות כאלה בקיוב”.

הרוסי פרוזורוב היה מהנדס והוא בנה את הבנק הממשלתי בוילנה. זמן מה לפני מלחמת העולם הראשונה קיבל ידיעה להתקין בבנק תנור חשאי שאפשר יהיה לשרוף בו את שטרות הכסף כשתתקבל ידיעה על פלישת הצבא הגרמני.

מזמן לזמן היתה נערכת ועידה ארצית של לשכות הסתרים. כפי שנודע לי לאחר זמן היה יושב ראש כל הלשכות הנסיך וו. אובולנסקי, קרוב של אלכסיי אובולונסקי שכבר כתבתי עליו. מוילנה היה נוסע לועידה ד"ר שאבאד, יושב ראש הלשכה השלישית בוילנה. לפני מותו דיברתי אתו והוא סיפר לי על כך.

המצב ב“הזמן” לאחר שבאתי מן המאסר לא היה כשורה. משמונת אלפי המנויים נשארו פחות מארבעת אלפים. לולא מקרה היה “הזמן” נפסק. וזהו המקרה:

ברוסיה היתה פירמה גדולה למודעות “מטצל”. בעלי המפעל היו גרמנים והיה להם משרד ראשי למודעות בכל העתונים ברוסיה. לרוסים לא היתה יזמה כזאת. המנהל של המפעל היה אחד מומר ושמו אפשטיין. הוא קנה מכומר בפינלנד פתק של שמד. אותו הכומר היה נותן בכסף פתקים כאלה שהרשום בהם נחשב נוצרי בלי שהתנצר באמת. עוזרו של אפשטיין היה היהודי פוליאקוב. המשרד פתח סניף בוילנה ועשה חוזה עם העתונים שבמשך חמש שנים יהיה מדור המודעות שייך ל“מטצל” והעתון יקבל סכום מסויים לחודש. לעתון לא חשוב אם יש מודעות או לא – המפעל משלם בעד המקום שהקדיש העתון למודעות, בכל יום חצי עמוד וביום הששי עמוד שלם. הם עשו חוזה גם עם “הזמן” לשלם בכל חודש אלף רובל. המפעל נכשל בזה, אלא שבפירמה של מיליונים לא היה חשוב אם היה לו נזק לגבי עתון אחד. “הזמן” ניצל על ידי כך ויכול היה להתקיים גם במספר קטן של מנויים. כך נמשך הדבר עד מלחמת העולם הראשונה כשנסגר מפעל “מטצל” ו“הזמן” ממילא חדל להופיע.

אולם ל“הזמן” היו חובות עוד לפני חוזה “מטצל” והוא היה זקוק להלוואה על חשבון ההכנסות מ“מטצל”. את ההלוואה נתן ניידיץ ממוסקבה ונתנזק מן העיסקה, כי עד שקיבל את הכסף בחזרה, לאחר המלחמה, כבר לא היה ערך לרובלים הרוסים. ניידיץ לא הצטער על כך. הוא היה אחד מחסידי “הזמן”.

 

פרק חמשים וששה²: מסיבה לפרץ בביתי    🔗

בשנת 1912 נסתיימו חמש שנות הפרלמנט הריאקציוני הרוסי, הדוּמה. היא היתח עויינת ליהודים, ובפרט לאחר שבוגרוב רצח את סטוליפין, אף על פי שהרוצח היה סוכן הממשלה הצארית. בדומה השלישית ישבו שני נבחרים יהודים, שניהם עורכי דין, פרידמן וניסלוביץ. פרידמן נבחר מליטא, שבה היה רוב האוכלוסיה מנוגד לממשלה. ניסלוביץ נבחר בפטרבורג, בדרך מקרה. שני הנבחרים היהודים נמצאו במצב קשה, שתי כבשות בין זאבים רבים. לא תמיד נתנו להם לדבר, אבל כל מה שאמרו היה בהסכם עם הוועדה היהודית בפטרבורג שבה היו נמלכים. הממשלה השתדלה שלא ייבחרו יהודים לדומה הרביעית. היא היתה מחלקת את האיזורים באופן שאפשר היה לראות מראש שיהודים לא ייבחרו. היהודים היוו שלושה אחוזים מכל האוכלוסיה. לדומה הראשונה נבחרו 12 יהודים שהם באמת 3 אחוזים מתוך 400 הנבחרים. ואילו בדומות השחורות היה רק חצי אחוז, זאת אומרת 2 מתוך 400. חוץ מזה השתדלה הממשלה שלא ייבחר שום נואם יהודי מפורסם, וביחוד שלא ייבחר גרוזנברג. לפי מספר היהודים בוילנה צריך היה בדרך הטבע להיבחר יהודי. לגרוזנברג היתה זכות בחירה בוילנה משום שהיה לו שם בית ויכול היה להבחר, אבל הממשלה חלקה את האיזורים באופן שלא ייבחר יהודי אלא פולני. הממשלה השתמשה בתחבולה נוספת: היא רצתה להגביר את השנאה בין היהודים והפולנים וחילקה בוארשה את האיזורים באופן שהיהודים יוכלו לבחור ביהודי. אילו היתה וארשה בוחרת ביהודי היתה שנאת הפולנים ליהודים מתגברת. היהודים עצמם לא רצו לבחור בוארשה יהודי והציעו לפולנים שייבחר פולני ובלבד שיהיה דמוקרט המודה בזכויות היהודים. פולנים כאלה היו רבים, אבל הפולנים רצו דוקא לבחור בנאציונל־דמוקרט ממפלגת דמובסקי האנטישמית, והיהודים הכריזו שבשום אופן לא יצביעו בעדו. נוצר מצב קשה. בימים ההם הצעתי ב“הזמן”: היהודים יכריזו שאינם מכירים בתחבולות הממשלה המחרחרת ריב בין היהודים והפולנים. לפיכך יסתלקו היהודים בכלל מן ההשתתפות בבחירות ויניחו את הכל לפולנים, שהרי וארשה שייכת להם, וזאת בתנאי שהפולנים יוותרו על וילנה ויתנו ליהודים שם לבחור את מי שהם רוצים. על ידי כך היתה ניתנת סטירת לחי לממשלה והיהודים היו בוחרים בוילנה את גרוזנברג. גרוזנברג בא לוילנה ורצה לראות אם הצעתי תתקבל. יהודי וארשה לא רצו לקבל את ההצעה ורק עסקנים אחדים בוארשה הסכימו לה. ביחוד הגן על הצעתי חתנו של נחום סוקולוב מנדלסון, עסקן לשעבר של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, שחזר מסיביריה ונשא לאשה את מרים בתו הבכירה של סוקולוב, סופרת “טיימס” בפולין. אולם הצעתי לא נתקבלה. גרוזנברג ישב במלון בוילנה והמתין לתוצאות המו"מ. ישבתי ערב שלם בחדרו והרגשתי בצערו משהוברר שבוילנה לא ייבחר יהודי. הוא שאף לומר לעם הרוסי כמה גדול חטאו כלפי עם ישראל. נאום כפי שהוא עמד לנאום בדומה עוד לא נשמע בה. הנאום העז היחיד בשאלת היהודים היה זה של ווינאבר, בדומה הראשונה, אבל לא היתה לו לנואם אותה ההתלהבות שהיתה לגרוזנברג. ווינאבר היה איש ההגיון ודיבר בנחת ואילו גרוזנברג היה חוצב להבות. לפני שנפרדנו ראיתי דמעות בעיניו.

התוצאות של הבחירות בוארשה היו שהיהודים בחרו את הסוציאליסט יגיללו שהכיר בזכויות היהודים. על כך הכריזו הפולנים חרם על היהודים מה שהפריע למסחר היהודי. מוילנה נבחר ריאקציונר פולני.

מיד אחרי הבחירות לדומה הרביעית, כשנבחרו רק שני יהודים, אחד מקובנה פרידמן, ואחד מלודז', ד“ר בומאש, שמעולם לא עסק בפוליטיקה, הבינו הכל שלא יהיה שום שינוי, ששני הנבחרים היהודים ימשיכו להגן על זכויות היהודים אבל ללא הועיל. היהדות הרוסית התחילה להתענין יותר בענינים פנימיים, בתוכם בתיאטרון היהודי שעדיין לא היה קיים. ביחוד טיפל בזה הסופר י. ל. פרץ. כן עסק בזה א. ווייטר, בונדאי לשעבר שנקרא בשנת 1905 “ראש המשטרה של וילנה” משום שהיה מסדיר הפגנות מהפכניות. אחר זמן עזב את הבונד והקדיש עצמו ביחד עם פרץ להקמת תיאטרון ספרותי באידיש, ודווקא אז נאסר. דבר זה היה מגוחך. בהיותו עסקן “בונד” לא נגעו בו, רק זמן רב לאחר שעזב את המפלגה ואפילו חיבר יצירה “עם שחר” שבה הביע את אכזבתו מן המהפכה, עמדו ואסרו אותו. זו היתה פרשה סתומה. ברור היה שאיזה מרגל העליל עליו. ידידיו, בוריס קלצקין בוילנה ומנדל אלקין בבוברויסק, פעלו לשחרורו אבל ללא הועיל. נודע להם שאני מכיר בפטרבורג אישים מסויימים היכולים לעזור בדבר ופנו אלי. אני הכרתי את ווייטר וידעתי שזוהי עלילה. נסעתי לפטרבורג לד”ר קצנלסון שהיה מכרו הקרוב של הגנרל בדולין, מפקד חצר המלכות שהיה חביב על הצאר. מעשה שהיה כך היה: לפני שעלה בדולין לגדולה גר בבית אחד עם ד“ר קצנלסון וקצנלסון היה רופאו. הוא ריפא את אשתו ובניו של הגנרל. הגנרל האמין מאד בקצנלסון וכשנעשה מפקד חצר המלכות היה מוסיף להיפגש אתו ומספר לו אפילו מה שמתרחש בחצר המלכות. היה מתאונן על המלכה אלכסנדרה פיודורובנה שבימי הקרה הגדולה היא מחזיקה את החלונות פתוחים בחדר שבו ישנים הילדים. בת אחת חלתה בדלקת הריאות והמלכה הגרמניה נוהגת כמו שנהגה בגרמניה ששם ישנים בחלונות פתוחים, אבל פטרבורג אינה גרמניה והקור בה הרבה יותר גדול. קצנלסון היה מספר לי שהיה מדבר הרבה עם בדולין על היהודים ומוכיח לו שהיהודים אינם משתמשים בדם לפסח. קצנלסון אמר לו שהוא סיים את בית המדרש לרבנים ובתור רב הוא יודע את דיני ישראל. בדולין אמר שהוא מאמין לו אבל מה לעשות והקיסר מאמין שהיהודים זקוקים לדם לפסח והרי אין הוא יכול להגיד לקיסר שד”ר קצנלסון טוען שאין זה נכון. על כל פנים ידעתי שקצנלסון מקורב לבדולין. אמרתי לקצנלסון שאני יכול להשבע כי ווייטר עכשיו איננו בונדאי ומתנגד לבונד. קצנלסון מסר זאת לבדולין ובדולין מסר את הדבר למחלקת המשטרה. משם ענו לו שיש להם אדם משלהם שמוסר להם ידיעות, ואם יחדלו להאמין לו יצטרכו לפטר אותו ולא ישיגו אחר תמורתו. לפיכך עליהם להתחשב בדבריו. לאחר זמן נאסרו, לפי עלילה דומה, משורר אידיש הצעיר דוד איינהורן וכן המספר באידיש זילברג. עשירי וילנה השתדלו למענם אך ללא הועיל.

באותו הזמן בא לוילנה להרצאה י. ל. פרץ. לא ראיתי אותו משנת 1904 כשהייתי בוארשה. פרץ שמח לפגישה אתי. הוא היה מאוד עצוב. שאלתי לסיבת הדבר ולא ענה אבל אני הבינותי פשר הדבר. הוא שאל אותי מה דעתי על המכתב הגלוי בעתון אידיש “פריינד”. פרץ היה כותב ב“היינט” במדור מיוחד בשם “בפינתי”. עורך העתון יצקאן לא אהב את מאמרי פרץ ואף לא הבין אותם על בוריים אבל רוצה היה שהסופר הגדול ימנה בין התורמים לעתונו. והעתון“פריינד” מצא לנכון לפרסם מכתב גלוי לפרץ בשאלה כיצד הוא משתתף בעתון כ“היינט”. פרץ נמלך אתי אם לחדול לכתוב ב“היינט”. הבינותי שבאמת אין זה הולם את פרץ לכתוב בעתון זה אבל מצאתי שיש להתחשב גם בעובדה שהעתון נפוץ הרבה, שהוא מגיע ליותר מ־10 אלף מנויים ומספר הקוראים הוא בוודאי גדול פי שלושה וארבעה. לפיכך כדאי לכתוב בעתון כזה ולוותר על הכבוד ואין להתחשב במכתב הגלוי ב“פריינד”. ידעתי גם זאת שהמצב החמרי של פרץ איננו מהודר וה“פריינד” איננו יכול לשלם לו אפילו חלק קטן ממה שמשלם “היינט”.

כך הרגעתי את פרץ.

פרץ נשא את נאומו באולם גדול וזכה לתשואות. הקהל היהודי רצה לערוך לו גם קבלת פנים, לשבת בחברתו. רבים מן העשירים הציעו את דירותיהם המרווחות למסיבה כזאת, אבל פרץ סירב. הוא טען שאיננו רוצה לקבל טובה מעשירים יחידים. לבסוף אמר שהוא מוכן ללכת למסיבה שתיערך בביתי. מסרו לי את הדבר ואני מצאתי את התפקיד קשה מפני שהייתי רווק והיה לי רק חדר אחד. בכל זאת אמרתי שאשתדל בדבר ואתן תשובה. בעלת הבית של חדרי היו לה בעיר הרבה קרובים וביקשתי אותה שתמסור לי את כל הדירה לערב אחד. הדבר היה בפורים אחרי הסעודה. שכרתי אדם שיכין הכל למסיבה. צריך הייתי גם לרשיון משום שכמי שהיה אסיר לא הייתי לגמרי כשר בעיני המשטרה, אבל לכבוד פורים קיבלתי רשיון. נערכה מסיבה ל־50–60 איש. השתתפו כל סופרי אידיש ושוחריה. המסיבה נמשכה עד שעה מאוחרת. פנו לפרץ בשאלות והוא ענה. דובר גם על המצב המדיני אבל רק בדרך אגב.

 

פרק חמשים ושבעה: לפני משפט בייליס    🔗

בשנות 1912–1913 נמשך ברוסיה משפט בייליס, עלילת הדם האחרונה בדורותינו. מתחילה לא שמו לב לכל הענין. בקיוב נמצא בקרבת בית החרושת של היהודי זייצב נער נוצרי הרוג, ושמו יושצ’ינסקי. החקירה הראשונה הסיקה שהרצח בוצע על ידי אשה ושמה וורה צ’יביריאק שרצתה להפטר מהנער. כשנודע לאנטישמים שנמצא נער נוצרי הרוג ליד בית חרושת יהודי הפיצו שמועה שהיהודים רצחו אותו לצרכי דם למצות, שהרי הדבר היה סמוך לחג הפסח. הדברים הגיעו לפטרבורג לקיסר ניקולאי עצמו שהאמין בעלילת דם. הקיסר פקד למיניסטר המשפטים שצ’גלוביטוב שיחקור בדבר, והמיניסטר שלח לקיוב חוקר שחקר ודרש ומצא שאין לדבר שום שייכות ליהודים ושיש לחפש בסביבת אותה אשה צ’יביריאק. המיניסטר לא קיבל את התוצאות ושלח חוקר שני שניתן לו צו למצוא יהודים אשמים. ואמנם החקירה השנייה מצאה כי מנדל בייליס נמצא לא רחוק מן המקום שבו נרצח יושצ’ינסקי ויש יסוד לאסור אותו. בייליס נאסר והקיסר קבע סכום כסף להקים כנסיה במקום שנרצח הנער. בימים ההם נפגשתי עם יועץ הסתרים היהודי יעקב הלפרין שהיה סגן מנהל מיניסטריון המשפטים ושאלתי את דעתו על שצ’גלוביטוב. הוא ענה שהמיניסטר יכול להיות גם ליברל וגם אנטישמי לפי משב הרוח. הוא מסוגל לכל. משפט בייליס אישר את דברי הלפרין. זה למעלה מ־30 שנה, מאז עלילת הדם בקוטאיס בקוקז, היה ברוסיה רק עוד מקרה אחד של עלילת דם בשנת 1901 בוילנה, עלילת בלונדס, ומשפט בלונדס לא בא ביזמת הממשלה אלא ביזמת הריאקציונים הפולנים. יש לציין כי בימי הצורר הגדול אלכסנדר השלישי לא היתה שום עלילת דם. כשהיה אלכסנדר השלישי יורש עצר שלח מכתב תודה לכומר הרוסי לוטוססטנסקי על ספרו שבו הוכיח כי היהודים זקוקים לדם לפסח. לפיכך סבורים היו רבים שבימי שלטון הקיסר הזה יהיו עלילות דם, אבל דוקא בימי מלכותו לא היה כדבר הזה. המשפט הרוסי עמד בימים ההם על רמה גבוהה ולא קל היה למשטרה להשפיע על המשפט. מקרה בייליס הוא כמעט המקרה היחיד שבו התערב המיניסטר במהלך המשפט כשהוברר אחרי החקירה הראשונה שאין ליהודים שום שייכות לרצח יושצ’ינסקי.

הממשלה זקוקה היתה למומחה שיוכיח שהיהודים משתמשים בדם לפסח. לא קל היה למצוא מומחה כזה. סוף סוף מצאו כומר ליטאי שהוגלה בשעתו לטשקנט. ידוע היה שהוא פירסם פעם ספר מתורגם מלטינית מלא עלילות על יהודים. שמו היה פראנייטיס. הוא סיים את האקדמיה הקתולית ובקושי ידע לקרוא עברית. ד"ר קנטור הוכיח בשעתו את בורותו של מחבר הספר הלטיני וממילא של המתרגם. אבל הוא נעשה חשוב בעיני האנטישמים. קרה לו מקרה בלתי טהור עם אשה ומכיוון שהיה כומר הוגלה לטשקנט וגם שם פעל ככומר. כשקם משפט בייליס נזכרו בו ועשו אותו מומחה.

ידעתי שפראנייטיס הוא עם־הארץ ואמרתי לרב מזאה שאפשר יהיה להוכיח את בורותו בפומבי.

ימים אחדים לפני המשפט באו אלי למלון בקיוב בשתים בלילה מטעם המשטרה ושאלו לשמי. כשאמרתי את שמי אסרו אותי מיד. סבור הייתי שיש לזה שייכות למשפט משום שאני מרבה לבקר אצל הרב מזאה שהיה מומחה יהודי במשפט, ומתעניין בפראנייטיס. התפלאתי מהיכן יודעת המשטרה את זאת ודרשתי מאת המשטרה תעודות למה הם אוסרים אותי. הראו לי הודעה מאת משטרת וילנה משנת 1906 שאני נאשם לפי סעיף 129 על הסתה למרידה בממשלה, זאת אומרת על שהדפסתי את כרוז צירי הדומה בוויבורג. צחקתי משום שידעתי שהמאסר לא יתקיים שהרי כבר ישבתי במאסר. ולא עוד אלא שבאתי לקיוב בדרכון לחוץ־לארץ שקיבלתי בוילנה כשנסעתי לקונגרס הווינאי, ואילו היתה משטרת וילנה מחפשת אותי לא היתה נותנת לי דרכון לחוץ לארץ, אך ההסבר לא הועיל כלום ונלקחתי למשטרה באישון לילה. לא התפשטתי, ישבתי וחיכיתי. בבוקר הודיעו לי שבודאי ישחררו אותי מיד. בשבתי בחדר המשטרה נהניתי לראות את כשלונם. הביאו למשטרה חבילת עתונים גדולה. אלה היו גליונות העתון האנטישמי המקומי “קיובליאנין”. ידעתי שהו עתון חצי רשמי ועורכו הוא האנטישמי שולגין. בקיוב היו שני עתונים, אחד ליברלי ושמו “קיובסקיא מיסל” והשני “קיובליאנין”. שאלתי שוטר אחד למה הביאו כל כך הרבה עתונים והוא אמר לי שהעתון הוחרם. התענינתי בדבר ונתנו לי לקרוא את הגליון שהוחרם. מיד הבינותי מה קרה. נדפס בו מאמר מאת עורך העתון נגד הממשלה שביימה את המשפט. שולגין שהיה אנטישמי היה בכל זאת אדם ישר. לימים בשנת 1917, היה חבר במשלחת שהודיעה לקיסר שהוא ממוגר מכסאו. במאמר נגד הממשלה כתב שולגין שאין הוא יודע אם יהודים זקוקים לדם לפסח או לא אבל זאת הוא יודע שאין לדבר שום שייכות למנדל בייליס. מובן מאליו שדוקא מאמר נגד הממשלה שנכתב על ידי עורך אנטישמי היה מסוכן לממשלה.

למחרת, הדבר היה בערב יום הכפורים, טלפנתי מן המשטרה להלל זלטופולסקי, שנעצרתי בגלל עבירה שכבר ריציתי את עונשי עליה. הוא אמר לי שידבר עם חותנו מירקין, המכיר את ראש המשטרה בקיוב. ראש המשטרה טילפן למשטרה שיביאו אותי מיד אליו. כשבאתי אליו טענתי: מהו הסדר אצלכם? כיצד אפשר לאסור אותי כשיש לי דרכון חתום על ידי שר פלך וילנה? הוא הבין שהיתה שגיאה ואמר, ששלח מברק לבית המשפט בוילנה. הוא משחרר אותי מיד, אבל עלי להתחייב שלא לצאת מקיוב עד שלא תבוא תשובה מאת בית המשפט בוילנה שריציתי את עונשי. כעבור שלושה ימים נתקבלה תשובה כזאת. בעתוני קיוב נאמר שנאסרתי ושיש לי שייכות למשפט בייליס.

כשהזמינה הממשלה את המומחה הבּור פראנייטיס העמידו סניגורי בייליס חוץ מהרב מזאה עוד שני מומחים רוסיים: פרופ' קוקובצב ופרופ' טרואיצקי. קוקובצב היה תלמידו של הפרופסור המומר חבולסון והיה מומחה לעברית ולארמית. הוא למד גם תלמוד ומשנה. לא היה מעורב בשום שאלה מדינית. הוא היה הגדול בין המלומדים הבלתי יהודים הבקיאים בתלמוד. כפי שסיפרתי באחד הפרקים הקודמים בדק את תרגומי לסעיפים אחדים מן “השולחן ערוך” שפירסמתי כדי להכחיש תרגום בלתי נכון של אנטישמי. היו לי אתו שיחות ארוכות וראיתי שהוא באמת יודע עברית וגם בקי בתלמוד.

המומחה השני היה פרופ' טרואיצקי, מרצה באקדמיה הפרבוסלבית לעברית. גם אתו דיברתי בנוגע לתרגומי. הוא ידע הרבה פחות מקוקובצב. כשהוזמן כמומחה אמר לעורכי־הדין שעליו עוד ללמוד הרבה מפני שלא קל לו להבין תלמוד. ושלחו אליו את המלומד היהודי יעקב ישראלסון שהיה אחד מגדולי חכמי ישראל ברוסיה, אלא שהיה צנוע מאד ולא רצה שידברו עליו. טרואיצקי הסכים שלפני שיסע לקיוב למסור חוות דעתו ילמד עם ישראלסון את הטקסטים הכתובים בשפה מעורבת בעברית וארמית. הדבר נמשך כמה חודשים.

עורכי הדין היו מן הגדולים ברוסיה. אחד קרבצ’בסקי שנחשב לאחד הגדולים מזה שנים. השני מאקלאקוב, העסקן המדיני הידוע שהיה ציר הדומה השלישית. השלישי זארודני, גם הוא אחד עורכי הדין הטובים ביותר ואוהב ישראל. הוא קיבל על עצמו את הסניגוריה בענין עלילת הדם. הוא חקר את כל הספרות על כך בלשונות שהכיר. ביחוד למד את ספרו של חבולסון המוכיח את שקרות העלילה. הסניגור הראשי היה עורך הדין היהודי אוסקר גרוזנברג שטיפל זמן רב לפני המשפט בכל הפרטים. הוא נסע כמה פעמים לקיוב ללמוד את המסמכים. הסניגורים הרוסים קיבלו שכר עבודתם. מאקלאקוב וקרבצבסקי קיבלו 10 אלפים רובל כל אחד, זארודני הרבה פחות ואילו גרוזנברג עבד חינם ולא קיבל אפילו דמי הוצאות.

עורכי הדין של האישום, ז. א. מצד קרובי יושצ’ינסקי ההרוג, היו שמאקוב וזאמיסלובסקי. שמאקוב היה עורך דין במוסקבה וידוע מאז כאנטישמי קיצוני. הוא פירסם לפני כמה שנים ספר מתורגם מגרמנית מאת אנטישמי אחד ושמו אקרט בשם “מאה דיני השולחן הערוך”. נגד זיופי אותו אקרט יצא בגרמניה הרב דוד צבי הופמן והוכיח שהמחבר הוא עם־הארץ וזייפן. אולם כששמאקוב תרגם את ספרו של אקרט לרוסית לא פירסמו היהודים שום תשובה. ראו בו אישיות מזוהמת ולא רצו להכנס בויכוח אתו.

גם זאמיסלובסקי היה ידוע כאנטישמי, אבל לא היה בקי בספרות האנטישמית על עלילת הדם. זה היה המקצוע של שמאקוב. את כל זאת ידעו לפני ראשית המשפט.

 

פרק חמשים ושמונה: משפט בייליס    🔗

עוד לפני שהתחיל משפט בייליס ראיתי אצל הרב מזאה את חוות הדעת שכתב הכומר פראנייטיס – ספר שלם ובו ראיות ומימרות מן התלמוד, שהיהודים זקוקים לדם לפסח. הממשלה פירסמה את הספר בדפוס לפני שפראנייטיס הגיש אותו לבית המשפט כדי שהשופטים המושבעים יכירו את העובדה כביכול שהיהודים זקוקים לדם לפסח.

כשרק הצצתי בספר אמרתי מיד שאין זו חוות דעתו של פראנייטיס אלא של מישהו אחר. ידעתי עוד לפני כן שפראנייטיס הוא עם־הארץ וכאן היו הרבה ציטטות מן תלמוד ומן הספר מתקופת הגאונים “הלכות גדולות”. אמרתי מיד לרב מזאה ולאחרים שזהו תרגום מן הספר הגרמני ששמאקוב פירסם בשעתו. וטענתי כי מכיוון שפראנייטיס הוא עם הארץ אפשר להוכיח את בורותו גם בפני בית המשפט.

הוחלט להתיעץ על כך עם עורך הדין גרוזנברג שגם הוא הזמין מומחים. למחרת מסרו לגרוזנברג את סברתי שחוות הדעת איננה של פראנייטיס ושהיא תרגום ויש לנהל את המשפט בכוון זה ולהוכיח שאין הוא מבין כלום.

גרוזנברג לא קיבל את דעתי. הוא טען כי לא יכול להיות שהמומחה עצמו יקבל על עצמו סיכון כזה וימסור חוות דעת שאינה אלא תרגום. לא הועילו טענותי. הרב מזאה אמר לי שאין הוא יכול להלוך נגד דעתו של גרוזנברג אף על פי שסבור היה שהצדק אתי.

אותה שעה לא עלה על דעתי, שאפשר היה להבריק לד"ר בלוך בוינה, שהיה מומחה במשפט עלילת הדם בטיסהאסלר בהונגריה והפריך את חווות־הדעת של האנטישמי הגרמני רולינג שהיה פרופסור וידע קצת עברית. אילו היו פונים לבלוך ודורשים ממנו שישלח על ידי שליח מיוחד את חוות הדעת של רולינג שנדפסה בגרמנית לא היה פראנייטיס יכול להופיע במשפט כלל ואין לך מפלה גדולה מזו לשמאקוב ולכל המחנה האנטישמי הרוסי, אבל הדבר לא נעשה.

לי ניתן מקום בבית המשפט, כקרובו של בייליס כביכול, ליד עורכי הדין. ביחוד חשוב היה שאשב שם בשעת קריאת חוות הדעת של פראנייטיס. הוא בעצמו צריך היה לקרוא אותה. כששמעתי את קריאתו נשתכנעתי עוד יותר שזהו תרגום מגרמנית. גם לפי ביטוי המלים העבריות המובאות הבינותי שאין זו עבודתו.

רשמתי לעצמי עשר שאלות שעל הסניגורים לשאול אותן מיד אחרי קריאתו. בחוות־דעתו נמנו המקורות שהוא מסתמך עליהם. ביניהם מסכתות חולין, ערובין, יבמות, בבא בתרא, ועוד חמש. השאלות הראשונות שלי היו: מה פירוש המלה חולין, מה פירוש המלה עירובין, מה פירוש יבמות ומה פירוש הלכות גדולות, והשאלה החמישית היתה: באיזו תקופה חיתה בבא בתרא.³) עליו לדעת זאת שהרי הוא מזכיר את שמה, ועוד חמש שאלות כאלה.

הגשתי את השאלות לזקן עורכי הדין קאראבצבסקי והוא אמר לי: “אולי יענה תשובה נכונה, ואז הדבר יעשה רושם רע”. הבטחתי לו שלא יענה תשובה נכונה.

פנו לגרוזנברג ושאלוהו לדעתו וגרוזנברג אמר בכל תוקף: “לא, ודאי למד את הדבר ויש סכנה לשאול אותו”. אולם עורך הדין זארודני אמר, שבאולם נמצא המלומד היהודי ישראלסון. נפנה לישראלסון וכאשר הוא יאמר כן נעשה. הוא יודע בענינים אלה יותר מגרוזנברג. מיד פנו אליו וזארודני שאל אותו האם אפשר לבטוח בבן ציון כץ כשהוא טוען שפראנייטיס לא יענה כהלכה, או שצדק גרוזנברג, הסבור שיענה.

ישראלסון אמר מיד שצדק בן ציון כץ ופראנייטיס לא יוכל לענות. הוחלט לחלק את עשר השאלות ביו עורכי הדין: את חמש הראשונות שאל קאראבצבסקי, ואת חמש האחרונות זארודני.

אחרי הפסקה קם קאראבצסקי ופנה למומחה בשאלה: בחוות־הדעת נמצאת המלה חולין, לשם ההגנה עלי לדעת מה פירוש המלה. מיד קם עורך הדין מן הצד השני, שמאקוב, וצעק: אסור להעמיד מומחים לבחינה. אמר קאראבצבסקי: “אינני בוחן, אני עם־הארץ בעברית, אבל המומחה שכתב את המלה חולין ודאי יודע את הפירוש. הרי לא יכתוב מלה שאינו יודע פירושה”.

כאן התערב וולדרוב אב בית־הדין, והודיע שהסניגור זכאי להעמיד את השאלה. פראנייטיס הוכרח לענות “לא ידעתי”. אחר כך שאל הסניגור פירוש המלים ערובין, יבמות, הלכות גדולות ופראנייטיס ענה לכל שאלה “לא ידעתי”. לבסוף שאל שאלה, שלפי דבריו היא חשובה לו ביותר – מתי חיתה בבא בתרא ומה היתה פעולתה? הוא ענה “לא ידעתי”. התחילו אנשים לצחוק ואני פרצתי בצחוק גדול, שלא יכולתי להתגבר עליו.

בבית המשפט הבינו שאני הוא זה שהלכתי כמה פעמים לעורכי הדין והצעתי להם להעמיד את השאלות. הוציאו אותי מאולם בית הדין. הדבר לא חרה לי. להיפך, ראיתי בכך נצחון גדול ורבים ברכו אותי אחרי כן שהכרעתי את פראנייטיס.

אחרי חוות־הדעת של פראנייטיס מסר חוות־דעתו הרב מזאה, זה היה נאום מזהיר ברוסית נמלצת. הוא דיבר על המוסר היהודי, שלפיו לא ייתכן שהיהודים ישתמשו בדם. הוא גם סיפר תולדות עלילת הדם על היהודים. נאומו עשה רושם טוב על המושבעים המשכילים אבל קשה היה לדעת מה הוא הרושם על האכרים הפשוטים.

אחרי כן מסרו חוות־דעתם הפרופסורים קוקובצב וטרואיצקי שקבעו כי לפי בקיאותם בספרות העברית ברור שעלילת הדם בדויה. הנאום של טרואיצקי עשה יותר רושם משום שהיה לבוש בגלימת כומר כפרופסור האקדמיה של הדת הפרבוסלבית.

אחרי כן העידו נשים רוסיות זקנות, שראו כביכול את בייליס לא הרחק מן הנער יושצ’ינסקי. כאן הצטיין קאראבצבסקי יותר מן האחרים. הוא הוכיח את הסתירות שבעדויות והראה את הסימנים של עדות מלומדה. חקירת העדות על ידי קאראבצבסקי עשתה רושם לטובת בייליס.

עורך הדין זארודני נשא נאום נגד עלילת הדם. ביחוד הדגיש את עם־הארצות של פראנייטיס: “פראנייטיס כתב חוות דעת ארוכה ובה הוכחות מדומות מן התלמוד ומספרים אחרים, שהיהודים זקוקים לדם לפסח. אבל הוא בור ועם הארץ. שאלו אותו מתי חיתה בבא בתרא ולא ידע. גם אני לא ידעתי אבל נודע לי דבר ששני הפרופסורים הרוסים הנוצרים יכולים להעיד עליו, שלא היתה כלל אשה בשם בבא בתרא ושפירוש המלים הוא “שער אחרון”. יש בתלמוד שלשה כרכים על הלכות מסויימות, וזהו הכרך האחרון. אדם שאיננו מבין פירושן של שתי מלים שתינוקות יהודים יודעים אותן והוא מצטט אותן בלי לדעת את פירושן, זייפן הוא”.

הדברים עשו רושם רב על המשכילים. כן עשה רושם רב נאומו של גרוזנברג שאמר שמוסרים את משה רבנו למשפטם של שנים עשר מושבעים, אבל גם זה לא יכול לעשות רושם על האכרים.

בית המשפט הוציא פסק דין, שבייליס איננו אשם והוא שוחרר.

אבל פסק הדין לא ניתן על ידי רוב המושבעים. היו ששה נגד ששה. לפי החוק אין מאשימים אלא כשיש רוב דעות. ששת המאשימים שאמרו שבייליס חייב היו אכרים אוקראינים. רק אכר אחד נצטרף לדעת המשכילים שבייליס איננו אשם. עלי עשה רושם קשה שבסופו של דבר לא הובהר לעולם הגדול שפראנייטיס הוא זייפן. פניתי לוועדה היהודית בקיוב שטיפלה במשפט ואמרתי שאני לוקח עלי את האחריות להאשים רשמית את פראנייטיס בשבועת שוא. אמנם שחררו אותו משבועה מכיוון שהוא כומר, אבל דין עדות כדין שבועה. אני מוכן להוכיח שהעיד עדות־שוא באמרו שקרא בעצמו את הזוהר. כך ענה לשאלת גרוזנברג, ואני יכול להוכיח שאיננו יכול לקרוא אפילו שורה אחת בזוהר.

הודעתי לועדה שאני יכול לקבל עונש קשה אם לא יקבלו את טענותי אבל אני לוקח עלי את כל האחריות. מובטחני שדבר זה יבהיר לכל העולם את הכזב שבעלילת הדם. התובע הכללי יהיה מוכרח לקרוא אותי למשפט ואני אזמין מומחים ואדרוש שפראנייטיס יקרא בפומבי עמוד בספר הזוהר.

הועדה דנה בשאלה והיו אחדים שהסכימו לי. אבל אחרים אמרו שהדבר טעון ישוב הדעת. זארודני היה על צדי. איש לא אמר לאו אבל טענו שהדבר איננו דחוף. בזה עזבתי את קיוב.

בקיוב נהניתי מהיכרות עם וולדימיר קורולנקו הסופר הרוסי והאדם הגדול. הוא בא לקיוב לרגל המשפט ורצה להיות אחד הסניגורים אף על פי שאיננו עורך דין. סבור היה שיוכל להשפיע על האכרים האוקראינים, אבל הוחלט שיש מספר מספיק של סניגורים.

ידעתי את יחסו הטוב של קורולנקו לסופרים יהודים. ידעתי שדאג לסופר יהודי חולה ושמו נאומוב, ידעתי שהדפיס ברצון בירחונו “רוסקוייה בוגאטסטבו” סופרים יהודים כגון מ. ד. ריבקין ואחרים ושאלתי אם יפרסם בירחונו מסה בהמשכים על מוסר התלמוד. הייתי מוכן למסה כזאת. קורולנקו הסכים. לא קל היה לי לכתוב מחקר מדעי ברוסית אבל עשיתי מאמץ והתכוננתי לכך. מלחמת העולם שפרצה כעבור שנה הרסה את התכנית אבל בינתיים היתה לי קורת רוח להכיר אישיות כקורולנקו.

 

פרק חמשים ותשעה: מסעי לארץ ישראל    🔗

שנת 1914 ידועה כשנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אבל הדבר קרה במחצית השניה של השנה. המחצית הראשונה היתה שלוה, ובשבילי אחת השנים הטובות ביותר. אין אני רוצה לכתוב על ענינים אישיים אבל בשביל המאורעות הציבוריים הבאים עלי לספר, שבראשית השנה נשאתי לאשה בחורה שהכרתי עוד לפני כן כסטודנטית בפטרבורג במכון לרפואה, ואחרי כן כרופאה בבית החולים היהודי בוילנה, ד"ר שרה הרכבי (קרובתו של המלומד הרוסי היהודי המפורסם אברהם אליהו הרכבי). החלטתי להשתקע בפטרבורג ולעסוק בעבודה מדעית ולהדפיס את ספרי שכתבתי בהיותי במאסר.

בימים ההם היה יצחק ניידיץ בא לעתים קרובות לפטרבורג לרגל עסקיו והייתי נפגש אתו. הוא רצה לייסד הוצאת ספרים קטנה. היה אחד היוזמים הראשיים בועידת עסקני העברית בקיוב, שהחליטה לייסד הוצאת ספרים גדולה “התחיה”. הוא התחייב להכניס סכום כסף גדול, אבל מן הדבר לא יצא כלום לפי שעה. הוא היה נוהג לשאול אותי מה הם הספרים שאני מוצא לנכון לפרסם. אמרתי לו שכדאי היה לתרגם מחדש מערבית את מיטב ספרי הפילוסופים היהודים בימי הביניים: “הכוזרי” של ר' יהודה הלוי ו“מורה נבוכים” של הרמב“ם ו”חובות הלבבות" של רבנו בחיי אִבּן פקוּדה. התרגומים מלפני מאות שנים אינם מובנים לקוראים עבריים בימינו, והם צריכים לימוד. יש כיום כמה מחכמי ישראל היודעים ערבית ועברית חדשה ויכולים לתרגם מן המקור. ניידיץ הסכים להקדיש לכך סכום כסף ניכר. אבל חכמי ישראל היודעים ערבית ועברית גם יחד נמצאו בימים ההם רק בארץ ישראל, וניידיץ הציע לי לנסוע על הוצאותיו לארץ ישראל כדי לשאת ולתת עם המתרגמים. קיבלתי את ההצעה והחלטתי לנסוע בקרוב. כתבתי לועד חובבי ציון באודיסה שיזמינו בשבילי שני כרטיסי אניה, לי ולאשתי. הוועד עשה חוזה עם חברות האניות שיתנו הנחה גדולה לאותם הנוסעים שהועד ימליץ עליהם, במחיר כרטיס של המחלקה השלישית יוכלו לנסוע במחלקה השניה. הודיעוני שאני יכול לצאת ב־15 במארס. ביום 14 במארס באנו אני ואשתי לאודיסה. לא הספיקה לי השעה להיפגש עם כמה מידידי. הספקתי רק לשוחח עם אוסישקין. את אוסישקין הכרתי מן הקונגרס הציוני בווינה, אבל שם היו לי אתו רק שיחות קצרות. היו ימי מהומה וסכסוכים ולא הספקתי לדבר. כאן באודיסה רציתי להכיר אותו מקרוב ואמנם במשך כל הערב לפני הפלגתי שוחחתי אתו.

זכרתי את מכתביו הקצרים שפירסם בשעתו ב“המליץ” אחרי נסיעתו הראשונה ביחד עם הרב מזאה לארץ ישראל. הוא היה חותם אברהם מנדל אוסישקין. היה איש עממי, אבל לא אהב לדבר אידיש אף על פי שהכיר לשון זו אולי יותר מלשונות אחרות. סבור היה שאידיש מתחרה לעברית וסיסמתו היתה “עברית או רוסית”, ומכיון שאיש לא ידע עדיין לדבר עברית דיברו רוסית. ב“הזמן” נלחמתי הרבה נגד סיסמה זאת, אבל הערכתי אותו מאוד משום שהיה אחד העסקנים הנמרצים שמועטים כמוהו אצלנו. אולי היה אחד מגדולי לוחמי העברית. הוא שחידש את “השילוח” באודיסה לאחר שנסגר. באודיסה פגע פעם בכבודו של מנדלי מוכר ספרים על יחסו המסור לאידיש, וביאליק התקיף את אוסישקין על כך. הדבר גרם ליחסים רעים בין אוסישקין וביאליק. אחרי כן התפייס ביאליק אתו. בשאלת אוגנדה פגע אוסישקין בהרצל והרצל ענה לו קשות בשבועון הציוני “די וועלט” וקרא לו “הסוחר מיקטרינוסלאב”, אף על פי שלמעשה לא היה סוחר. הוא היה מנהל בנק פרטי. אם כי הייתי עקרונית על צד אוסישקין בענין אוגנדה לא יכולתי לסלוח לו את דבריו החריפים נגד הרצל.

בשיחה שהיתה לי עם אוסישקין באודיסה, ראיתי עד כמה הוא מסור לארץ ישראל. הוא דיבר על ארץ ישראל בנימה רכה ביותר, שלא היה בה מן החומרה והקשיות. אוסישקין עשה עלי רושם טוב ביותר ושכחתי אפילו את הויכוח החריף בינינו בשאלת אידיש.

הפלגנו באָניה “אפון” שעגנה בנמלים שונים. הנסיעה נמשכה 14 יום. שלושה ימים עמדה האָניה בקושטא ויום אחד בסלוניקי, בטריפולי, באיזמיר ובביירות. באָניה נסע שוחט יהודי עם אשתו והיה מוכר ארוחות כשרות במחיר חצי רובל. היה לו מדור מיוחד באניה מלא תרנגולות. הארוחות היו מורכבות משני תבשילים: דגים טריים שהיה קונה בכל הזדמנות, ועוף. ארוחת בוקר וערב היו מקבלים במזנון האָניה. היה לנו תא מיוחד במחלקה השניה. כשבאנו לקונסטנטינופול ירדנו לבית מלון יהודי בעיר. שם חיכה לנו המדריך, ובמשך יומיים הראה לנו את כל המקומות ההיסטוריים המענינים שבעיר.

בקושטא נפגשתי עם מי שהיה סטודנט באוניברסיטה בפטרבורג יצחק נופך, שלמד אז בשתי פקולטות: עברית־ערבית וטורקית־פרסית. הוא אמר לי בשעתו שהוא לומד שפות אלה בשביל ארץ ישראל, שהוא עומד לעלות שמה. אשתו ומשפחתו כבר היו בירושלים. ואמנם היה לאחר זמן שופט השלום היהודי הראשון בתל־אביב. ממנו נודע לי על פעילות יהודית בקושטא. הוא הציע לי ללכת אתו לביקור בבתי הספר היהודיים אבל לא היה לי זמן לכך. הוא סיפר לי גם על המצב המדיני ועל יחס המדינאים הטורקים לארץ ישראל, שלא היה חיובי ביותר.

באניה נסע אתנו גם ד“ר ריימיסט, חבר הועד האודיסאי של “חובבי ציון”, שהיה רופא מומחה לחולי רוח. לאחר זמן היה פרופסור באוניברסיטה באודיסה. הוא אמר לי שיש שיטה חדשה לרפא חולי רוח על ידי שמש ואמבטיות של חול. גיסו הוא הרופא הראשון בארץ ישראל ד”ר שרמן.

בסלוניקי קיבל את פנינו נציג הועד האודיסאי, שידע על בואו של ד"ר ריימיסט. בחברתו ביקרנו כל היום בבתי ספר ובמוסדות אחרים בעיר.

סלוניקי על שלטיה באותיות עבריות עשתה רושם של עיר יהודית. היא כבר היתה שייכת ליוון, לאחר המלחמה הבלקנית והיהודים הרגישו שעסקיהם יתקפחו משום שהיוונים מתחרים בהם. בחנויות שביקרתי התאוננו החנוונים היהודים כי סלוניקי כיום איננה טורקיה. בטורקיה היה מצבם הרבה יותר טוב.

לתל־אביב הגענו יומיים לפני חג הפסח. היו שם רק שני פנסיונים יהודים, “סאלאנט” ו“הרצליה”. בחרנו ב“הרצליה” בשביל השם. המחירים היו נמוכים מאוד. תמורת פנסיון מלא ושלוש סעודות ליום, בתוכן פעמיים בשר (בשר כבש לצהרים ובשר בקר לערב) רק 5 פרנק, ז. א. דולאר אחד. בתל־אביב היו בימים ההם רק 300 בתים ובעצם רק שלושה רחובות: יהודה הלוי, נחלת־בנימין, רחוב הרצל וראשית אלנבי. הגימנסיה “הרצליה” כבר היתה בנויה. העתון היומי “חרות” הודיע על בואי וקבלתי ברכות מירושלים.

החלטנו לנסוע לסדר ליל פסח לירושלים. סופרו של “הזמן” ק. ל. סילמן הזמין בשבילנו מקום במלון “קמניץ” והודיעני ששם יתארחו הפסח גם נחום סוקולוב ושלום אַש. הוא גם הזמין בשבילנו דירה לכל ימי החג בבית הספר למוסיקה, שהיה פנוי בימי הפסח. אליעזר בךיהודה וחמדה אשתו הכינו בשבילנו חדר עם כל הנוחיות. בית הספר היה בבית הסמוך לבית בן־יהודה ברחוב החבשים. את הזוג בן־יהודה הכרתי מביקורם בפטרבורג.

סדר ליל פסח היה חגיגי מאוד. היתה תקרית קטנה לרגל נאומו של שלום אַש שהתחיל באידיש. הצטערתי על התקרית, שהרי שלום אַש מעולם לא דיבר עברית ולא היתה שום כוונת זדון בכך שדיבר אידיש. ראיתי בכך אי־סובלנות. אחרי הסדר הבענו אני ואחרים לאַש השתתפות בצערו. בנאומו דיבר בהתפעלות רבה על ארץ ישראל ואמר שרק שתי ערים בעולם מענינות אותו, רומא וירושלים.

הייתי שכנו של בן־יהודה והייתי מבקר אצלו בכל שעה פנויה. דיברתי אתו ארוכות. זכרתי את פגישתנו בטריוקי בפינלנד במעון הקיץ של ד“ר קצנלסון. גב' קצנלסון התקיפה אותו שהוא הולך לסעוד אצל פרופ' וויטינסקי, מורהו הראשון לרוסית בטענה שלא ייתכן כי יהודי ארץ ישראלי יסעד בביתו של משומד. סיפרתי לו עכשיו כי ד”ר קצנלסון כותב מחזה על משפחת וויטינסקי ודבר זה הפליא אותו מאוד.

מעשה שהיה כך היה: בראשית שנות השמונים היה וויטינסקי סטודנט במכון הטכנולוגי והיה חובב ציון, ונמנה על חבורת המשורר שמעון פרוג וציונים אחרים. אבל כשגמר את האוניברסיטה התנצר ונעשה פרופסור במכון. בתו התאהבה דוקא בסטודנט יהודי ציוני, ולפי חוק שנת 1904 יכולים היו מומרים בני יהודים לחזור ליהדות וכך חזרה בתו של וויטינסקי ליהדות. לנשואיה עם הסטודנט היהודי הזמינה את ד"ר קצנלסון, אבל לא את אביה המומר. דבר זה עשה על קצנלסון רושם עז והוא אמר לחבר על נושא זה מחזה. התחיל לכתוב את המחזה אבל לא המשיך מחמת מחלתו. בן־יהודה נהנה מאוד שלפחות בת רבו חזרה ליהדות ולא עוד אלא שנישאה לציוני אבל לא רצה להאריך בשיחה על כך. גם לגברת חמדה אשתו לא היה כל הענין נעים ביותר. היא לא רצתה בכלל לדבר על מומרים מפני שגם אחיה יונס, עורך דין בפטרבורג, היה מומר. ידעתי מזה והצטערתי על כך שדוקא אחיה יונס שהיה אחד הציונים הנלהבים מראשית שנות השמונים המיר את דתו. בשעתו ישב בבית סוהר טורקי על מאמר שכתב בדבר גבורת היהודים בחנוכה.

התווכחתי עם בן־יהודה ארוכות בבעיית אוגנדה. בן־יהודה היה ראשון לראשונים לחיבת ציון בשנות השמונים, עוד לפני פינסקר ולילנבלום. הוא דבר הרבה על חיבת ציון וציונות אבל לאחר הקונגרס הששי בשנת 1903 נעשה חסיד הטריטוריאליות. הוא טען: “אין אתם מכירים את הטורקים, לא ייתכן שבמשטר טורקי נוכל לבנות את הארץ. אנו זקוקים למדינה בארץ חפשית שיש בה מקום למשטר חפשי”. שאלתי אותו: “ומה דעתך בנוגע לעברית. האם במדינה החפשית ידברו כולם עברית?” על כך ענה שהשפה היא העיקר ואם לא ידברו עברית לא תהיה מדינה. בנו של בן יהודה, איתמר בן אב"י, שכבר כתב בימים ההם בעתונים, התנגד לאביו בבעיית אוגנדה. בן־יהודה עצמו הפך שוב לציוני נלהב אחרי הצהרת בלפור.

 

פרק ששים: עם החכמים והסופרים בארץ ישראל    🔗

כפי שכתבתי בפרק הקודם, היתה המטרה הראשית של נסיעתי להזמין תרגומים של ספרי המופת היהודיים שנתחברו בערבית. קל היה המו“מ עם דוד ילין, הסופר והמלומד שידע היטב ערבית וכתב יפה עברית. אמנם דרש 160 רובל (80 דולארים) לגליון דפוס, מחיר גבוה ביותר. אבל אני הסכמתי משום שידעתי שניידיץ יוכל לעמוד במחיר זה. לעומת זה קשה היה לי למצוא מתרגם טוב ל”מורה נבוכים" של הרמב"ם. באתי לבן־יהודה להתייעץ. הוא התנגד לכך שיוציאו כסף רב לתרגום “מורה נבוכים”. הוא אמר: “הדבר החשוב ביותר לספרות העברית ולהיסטוריוגרפיה היהודית הוא לתרגם את כל ספרי יוסף פלאוויוס מיוונית לעברית. בזיון הוא שלכל השפות, לגרמנית, לצרפתית ולאנגלית, כבר תורגמו הספרים ורק לעברית לא”. אמנם ידע שאין מי שיתרגם מיוונית לעברית טובה אבל אין אסון אם התרגום ייעשה מצרפתית משום שדוקא בלשון זו יש תרגום טוב ויש גם מתרגם טוב מצרפתית לעברית, הוא המורה קריצ’בסקי־אזרחי, מראשוני המורים העברים בארץ. בן־יהודה הוסיף: “אני יודע צרפתית ועברית היטב ואני רואה את התרגום הצרפתי כטוב מאוד. אמנם שפת המקור היא יוונית אבל פרופ' דלמן, המלומד הנוצרי הגדול היושב בירושלים, יודע היטב יוונית ומבין גם היטב עברית. ואני ביחד עם דלמן נערוך את התרגום. אני מוכן לעשות זאת אפילו שלא על מנת לקבל פרס וגם דלמן יסכים שלא לקבל פרס”.

הסכמתי לדעתו ופניתי לקריצ’בסקי שדרש רק 40 רובל לגליון, אבל כל ספרי פלאוויוס מכילים קרוב למאה גליונות. הסכמתי לכך והודעתי מיד לבן־יהודה שידבר עם פרופ' דלמן וכשאני אפגש עם ניידיץ אודיע להם מתי לגשת לעבודה.

בנוגע ל“חובת הלבבות” אמר לי בן־יהודה שהאדם הנכון שיוכל לתרגם את הספר הוא פרופ א. ש. יהודה, שהוא כעת פרופסור במדריד והוא הבטיח לכתוב לו.

בימי היותי בירושלים נתגלגלו הדברים, שגב' בן־יהודה נעלבה בדבר שלא הייתי אשם בו כלל. רציתי לנסוע לים המלח. לא היו בימים ההם אוטובוסים. היו רק עגלונים. צריך היה להזמין עגלה מהיום למחר. כשנתלקטו שמונה אנשים היה העגלון מאסף את כולם ונוסע. מכיון שחמדה בן־יהודה רצתה גם כן לנסוע, רשמתי אצל העגלון גם אותה, אבל כשבא לקחת אותי אמר לי שחמדה אינה נוסעת ובמקומה נוסע מישהו אחר. באמצע הדרך גילה לי שהיתל בי. הוא אפילו לא ניגש לביתה של חמדה, “משום שהיא מחרפת ומגדפת אותי תמיד על שאינני מדבר עברית”. היה לי מאוד לא נעים אבל לא יכולתי לשנות את הדבר. אילו ידעתי קודם לא הייתי נוסע. כשחזרתי מים המלח סיפרתי לבן־יהודה את כל הסיפור והוא התרגז מאוד: “למה נסעת”? עניתי: “הרי לא יכולתי לחזור ברגל”. לבסוף הבין שלא היתה לי ברירה.

בביקורי בירושלים הלכתי כמובן אל הכותל המערבי. הלכלוך מסביב עשה עלי רושם נורא ולא יכולתי להרגע. רציתי לבקר גם בהר הבית, שעליו נבנה מסגד עומר. אמנם אין יהודי יכול להכנם ללא פרוטקציה, אבל במקרה התידדה אשתי בירושלים עם המילדת הראשית יצחקי, שהיתה יוצאת ונכנסת בבתים טורקים עשירים ובעזרתה השגנו רשות כניסה לתוך המסגד. יש אומרים שהפסיפס שם הוא מבית המקדש אבל אני מפקפק בכך. על כל פנים הפסיפס הוא מענין ביותר. בצער רב עזבנו את המסגד שהוקם במקום בית המקדש והלכנו לבקר במקומות היסטוריים אחרים בלוית ק. ל. סילמן.

אשתי כרופאה, התענינה בבתי חולים יהודיים. בית החולים הטוב ביותר בימים ההם היה “שערי צדק” בהנהלת ד“ר וולך. בית החולים נוסד על ידי אדוקים גרמנים וצרפתים. וולך קיבל אותנו בסבר פנים יפות אבל בשעת פרידה הושיט את היד לי ולא לאשתי. לא שמעתי מעולם ברוסיה שרופא ואפילו אם הוא אדוק לא יתן יד לאשה. יש אפילו רבנים הנותנים יד לאשה. ראיתי אדיקות פרנקפורטית שאולי היא קיצונית יותר מן הירושלמית. ביקרתי גם אצל הסופר י. ח. ברנר שהיה במקרה בירושלים. הכרנו זה את זה מרחוק. הוא היה כותב גם ב”הזמן“. היה מקבל שכר סופרים קטן מאוד ואף על פי שיכול היה לקבל שכר סופרים יותר גדול ב”הצפירה“, העדיף את “הזמן” שנתן לו יותר חופש. לעתים הייתי מותח ביקורת עליו ביחוד מחמת עמדתו לברית החדשה, אבל הוא ידע שאני כותב מתוך הכרתי העמוקה ולא לשם פולמוס. הוא עסק בימים ההם בתרגום מרוסית לעברית של הרומן “החטא ועונשו” לדוסטויבסקי, אבל לא היה לו מו”ל. הוא דרש רק 8 רובלים לגליון. מצבו של “הזמן” לא היה מזהיר והמו“ל מרגולין פיקפק אם אפשר לפרסם את הספר. לפני שבאתי לירושלים נפגשתי במוסקבה עם סטודנט אחד, מישה ואסקין, וסיפרתי לו שברנר מתרגם את הרומן של דוסטויבסקי ומחפש מו”ל והוא הודיעני שהוא מוכן לשלוח את שכר התרגום ומרגולין יפרסם את הספר. אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. הרומן נדפס אחרי מלחמת העולם הראשונה בהוצאת “שטיבל” וברנר קיבל שכר סופרים הוגן.

יום אחד ביקרנו בפתח תקוה. שם נמצא פנסיון של אחד הקולוניסטים הראשונים גיסין ולידו גן דקלים גבוהים. שם נפגשתי עם הסופר יעקב רבינוביץ שהיה לו פרדס שקדים. יעקב רבינוביץ היה אחד הסופרים המענינים ביותר שהכרתי. הוא היה ישר ביותר. נולד בעיירה וולקוביסק ברוסיה הלבנה. למד בברן ואחרי כן עבד באודיסה בועד האודיסאי למען ארץ ישראל. פירסם סיפורים, פליטונים ומאמרים. כשמתה אמו הוא קיבל ירושה קטנה, עלה לארץ ישראל ונטע את פרדס השקדים. הוא השתתף בדו־השבועון “הפועל הצעיר” שלא שילם שכר סופרים. על ידי רבינוביץ הכרתי את הפרדסן קרול. לפי דברי רבינוביץ היה זה הפרדסן היחיד שהעביד רק פועלים עבריים. אמנם היה לו אב עשיר בקרמנצ’וג ששלח לו הרבה כסף ולפיכך יכול היה לעשות זאת אבל גם רבינוביץ העביד רק פועל עברי. ביתר הפרדסים היו רוב הפועלים ערבים ומיעוטם יהודים.

כשחזרתי לתל אביב נפגשתי עם סופרים אחדים כגון: מרדכי בן־הלל הכהן, יוסף לוריא ואחרים. דברנו על עתון עברי ביפו תל־אביב. כבר היה להם סכום מסויים וקשה היה להם למצוא עורך. שאלו לדעתי על דבר שמואל רוזנפלד שעבד בעתון אידיש “דאָס לעבן” בוארשה ושמעו שהוא רוצה לעזוב את העתון. אמרתי להם שרוזנפלד היה אמנם לשעבר ציוני אבל עכשיו הוא פולקיסט. ענו לי שבארץ יהיה ציוני, העיקר עורך שיהיה בעל אומץ לב. סיפרתי את הדבר ליעקב רבינוביץ שבא גם הוא מפתח תקוה והוא אמר לי: “כל זמן שלא תהיה דעה אחת בשאלת עבודה עברית לא נשתתף בעתון, לא אני ולא רוזנפלד. אצלנו בארץ אין אחדות דעות בענין זה. משה סמילנסקי למשל איננו בעד עבודה עברית”.

תל־אביב עדיין לא מילאה בימים ההם תפקיד גדול בארץ. היא היתה בראשית בנייתה. המרכז היה בירושלים. בתל־אביב היתה רק הגימנסיה “הרצליה”. כל החנויות והמוסדות היו ביפו. הקשר בין תל אביב ויפו היה על ידי דיליז’נס קטן רתום לסוסים. העתון היומי העברי היחיד “חרות” יצא לאור בירושלים. בתל אביב היה קיים רק דו השבועון “הפועל הצעיר” – בטאון פועלים שלא היו סוציאליסטים ולא חגגו את האחד במאי ולא קיבלו את שיטת מרכס על מלחמת מעמדות. הם נלחמו רק על עבודה עברית בעיר ובכפר ועל שיפור מצבם. אמנם בארץ כבר היו סוציאל־דמוקרטים אחדים כגון דוד בן־גוריון, דוד רמז, ברל כצנלסון ואחרים, אבל לא היה להם בטאון קבוע.

עורך “הפועל הצעיר” היה יוסף אהרונוביץ, תלמיד חכם, בעל סגנון עברי, שהיה בעצמו פועל בארץ והכיר את צרכי הפועלים. ביקרתי במערכת. על המדור הספרותי היתה ממונה אשתו הסופרת דבורה ברון. הכרתי אותה עוד מוילנה כשהביאה בשנת 1905 את סיפורה הראשון ל“הזמן” ועדיין לא מלאו לה שמונה עשרה. העורך הספרותי של “הזמן” ברשדסקי אמר מיד שתהיה סופרת בעלת כשרון ואמנם נעשתה במשך הזמן לסופרת הכשרונית הראשונה בספרות העברית.

הימים היו סוף אפריל וראשית מאי ובתל אביב היה חם מאוד ביחוד למי שבא מירכתי צפון. נסעתי ליפו לקנות בגדי קיץ, בחנות יהודית. בארץ ישראל לא היו תופרים בימים ההם חליפות. הכל הובא מווינה ומכיוון שלא היה מכס, נמכר בזול. בחנות בגדים אחת נפגשתי עם מכר טוב, ציוני מוילנה, ושמו ברגר. הוא חיבר ספר, קיצור החומש לילדים, כמין “סיפורי המקרא” של ביאליק ורבניצקי. דפוס האלמנה והאחים ראָם בוילנה קנה את הספר והדפיס אותו. כשנודע הדבר לרבנים עוררו רעש גדול שאסור לקצר את התנ“ך ובית הדפוס השמיד את הספר. הוא חיבר גם קיצור התלמוד והמדרש, ואף זה לא הודפס. בסופו של דבר עלה ליפו ופתח חנות. הוא מת בארץ צעיר והניח בן, עורך דין ושמו בן־ארי. בן אחיו היה ד”ר הרצל ברגר, חבר הכנסת, מעסקני מפא"י.

בחזרה נסענו באָניה האוסטרית לונציה ובדרך ביקרנו בקהיר ובאלכסנדריה. בפעם הראשונה בחיי רכבתי על חמור בדרך לפירמידות במצרים. חזרתי לוילנה באמצע מאי, חדשים אחדים לפני מלחמת העולם הראשונה.

 

פרק ששים ואחד:פרוץ מלחמת העולם הראשונה    🔗

כשחזרתי מארץ ישראל נסעתי לפטרבורג ורציתי להכין שם דירה עד שאשתי תשוב מברלין ששהתה שם בדרך. אמרתי לעסוק בעבודה מדעית וכן בפרסום תרגומים חדשים של הספרות היהודית והערבית וגם לכתוב מאמרים ב“הזמן” בלי לשבת במערכת בוילנה.

בינתיים פניתי לד“ר א. י. הרכבי, לש. דובנוב ולד”ר קצנלסון, שאני עומד לקרוא באזניהם ספר שחיברתי בהיותי בבית הסוהר בגורקי ובו שיטה חדשה בתולדות הבית השני. הם הסכימו לכך אף על פי שעמדו לצאת למעונות קיץ. הם שמעו בתשומת לב והתיחסו ברצינות לשיטתי ואמרו שיש להוסיף ולחקור בדבר. בפטרבורג נפגשתי עם העסקן היהודי אלכסנדר ברוידא והוא אמר לי שהחליטו לקבל את הצעתי להגיש משפט נגד הכומר פאראנייטיס על שבועת שוא במשפט בייליס, כפי שכתבתי באחד הפרקים הקודמים.

בימים ההם הייתי מבקר בביתו של ראש עירית פטרבורג הגראף איוואן טולסטוי. הוא היה מזמין אותי לבוא אליו בכל יום לשתות תה. לא באתי בכל יום, אבל באתי שלוש־ארבע פעמים בשבוע. כשנודע הדבר פנו אלי אנשים שונים בבקשת פרוטקציה. דחיתי את כולם וטענתי, שאינני שתדלן. היה רק יוצא אחד מן הכלל כשפנה אלי זוג אחד בבקשה. האיש היה אחד העסקנים הבונדאים ברוסיה משנת 1905. שמו המפלגתי היה עזרא. אחרי כן עבר לשווייצריה וקרא לעצמו מכבי. שם הכיר בחורה צעירה ויפה, רוזנטל, שגמרה את לימודיה ברפואה. הם התחתנו שם שלא לפי החוקים המקובלים ברוסיה. שם המשפחה האמיתית שלו היה לפסרדאק. כשחזרו לרוסיה נבחנה הגברת רוזנטל וקיבלה תעודת רופאה רוסית. גם הוא קיבל זכות ישיבה בפטרבורג כבעל מלאכה, על שמו האמיתי. כדי שיוכלו לגור ביחד ברוסיה זקוקים היו להתחתן שוב כחוק, אבל רוזנטל היפה לא רצתה בשום אופן בחתונה החדשה כדי שלא תיקרא בשם לפסרדאק, לפיכך גרו כל אחד לבדו. כדי לשנות שם משפחה היה צורך ברשיון משרד הקיסר. הוא הגיש בקשות רבות ותמיד קיבל סירוב. הדבר הפך לזוג לטרגדיה. לא יכולתי לסבול את צערה של האשה היפה, ואמרתי, שאנסה לדבר אל טולסטוי. ואמנם הוא התענין בדבר, אבל אמר לי שהשתדלותו במשרד הקיסר לא תועיל. הוא מוכן לפנות לנסיך אובולנסקי, שהוא שם בעל השפעה. אמרתי לו שבשביל הנסיך אובולנסקי אינני זקוק לתיווכו מפני שאני מכיר אותו היטב. פניתי אל אובולנסקי והוא פרץ בצחוק לשמע השם. אמרתי לו שאין רשות לצחוק מפני ששמות המשפחה ניתנו ליהודים לפני 60 שנה על ידי פקידים רוסיים ומי שלא היה בידו לתת שוחד קיבל שמות משפחה מצחיקים.

אובולנסקי התנצל ומיד עשה מה שעשה ושם המשפחה לפסרדאק הפך לרוזן. לפסרדאק צריך היה להציע למשרד הקיסר 16 שמות והם בחרו ברוזן. אחרי כן התחתן הזוג כחוק ושם המשפחה היה רוזן־רוזנטל.

בשכר השתדלותי הבטיח לי רוזן שאם יוולד לו בן יכבד אותי בסנדקאות. אמרתי לו שאם עסקן בונדאי רואה כיבוד בסנדקאות, הרי זה סימן לשינוי דעות בחוגיהם. לאחר זמן נולד באמת בן והוא הציע לי להיות סנדק אבל אני לא קיבלתי את הדבר.

באמצע יוני קיבלתי מברק מאשתי בברלין שהיא מרגישה עצמה לא טוב, שאבוא לברלין לשבועות אחדים ושנינו נצא למקום מרגוע. כשבאתי לברלין לא היה שום סימן שבעוד חדשיים תפרוץ מלחמת העולם. נסענו בשלווה לאי ריגן ונחנו שם ופתאום קראתי בעתון מברלין כותרת גדולה: “אוּלטימטום לסרביה”. מיד עזבנו את האי וחזרנו לברלין.

קניתי כרטיסים לחזור לוילנה ולהם היה תוקף לשבוע. שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם נכנסתי לועד הפועל הציוני בברלין להפרד מסוקולוב ומצ’לנוב. בתחילה נכנסתי לסוקולוב ואמרתי לו שבאתי להפרד ממנו מפני שעומדת לפרוץ מלחמת עולם ולא אוכל לחזור. הוא ענה לי: “סבור הייתי תמיד שאתה מבין מדיניות והנה אתה מדבר דברים מצחיקים. כיצד תיתכן מלחמת עולם? לפי הטכניקה של היום מצחיק לחשוב, שמלחמה היא בגדר אפשרות. יש ספר של הכלכלן בלוך וממנו ברור שמלחמת עולם לא תיתכן. שלחתי היום לוארשה מאמר ל”הצפירה" – “מלחמה היה לא תהיה”.

השתדלתי להוכיח לו כי הדבר אפשרי למרות הטכניקה מפני שלא הכל הולך לפי ההגיון. אותה שיחה נמשכה שעה וחצי. הוא לא שכנע אותי ואני לא שכנעתי אותו. כשיצאתי מחדרו של סוקולוב נפגשתי מיד עם צ’לנוב וסיפרתי לו על הויכוח עם סוקולוב והוא אמר לי: “מהר סע, אינני יכול לומר לך למה, אבל עצתי שתסע מיד”.

כשבאנו הביתה ארזנו את החפצים וחשבנו לנסוע למחרת, ז. א. בערב שבת ולבוא לוילנה בשבת. אמנם אין זה נעים לבוא לוילנה בשבת עם מזוודות, אבל בסכנת מלחמה אין ברירה. ביום ששי בבוקר עדיין אי אפשר היה לראות מן העתונים, שהמלחמה תפרוץ בעוד יומיים. לפיכך החלטתי לצאת במוצאי שבת. בשבת בבוקר כשחשבתי שמחר אהיה בוילנה יצאתי לטייל בעיר ולראות את מצב הרוח. בשעה שש לפנות ערב באנו לקפה “מונופול” בפרידריכשטראסה בטבור העיר. שם ישבו עתונאים וכתבו טלגרמה אחרי טלגרמה לעתוניהם. שם כבר היה ברור שהמלחמה תפרוץ היום או מחר. פגשתי שם את ליאו מוצקין ועתונאים אחדים שהתייחסו באיבה לרוסיה והם אמרו בשמחה שרוסיה תנחל תבוסה והיהודים יראו בה נקמה על עלילת הדם של משפט בייליס. מוצקין אמר שיש לו ידיעות ממקור בטוח, שגרמניה לא תתקוף מיד את רוסיה, היא רק תתגונן נגדה ותתקוף קודם כל את צרפת ולאחר שתנצח את צרפת, שזהו דבר בטוח, תתקיף בכל כוחותיה את רוסיה. אני אמרתי לו, שלפי דעתי אין הקיסר וילהלם טיפש כל כך שיתן לרוסיה זמן להתכונן. אמנם קשה להלחם בשתי חזיתות אבל רוסיה יותר חזקה מצרפת, ויש קודם כל להתגבר על החזק ואחר כך על החלש. מוצקין צחק לויכוח ואמר: “האסטרטגים הגרמנים מבינים יותר מכם”.

ב־8 בערב כבר היינו ברכבת ההולכת לוילנה. הרכבת היתה צפופה עד אין שיעור. היה לנו לילה קשה. כשהגענו לתחנת אלנשטיין בפרוסיה המזרחית, שתי תחנות מן הגבול הרוסי, קרא אחד מן הרכבת: “רוסים, צאו”. כשיצאנו מן הרכבת זרקו את כל חפצינו אחרינו ונשארנו עומדים בלי לדעת מה יהיה בסופנו. לא שמענו אם כבר הוכרזה מלחמה ולא נוכל לשוב הביתה.

כעבור שעה התחילו תושבי העיירה להביא לנו אוכל ומשקה. עלי להגיד, שהגרמנים התייחסו באנושיות. באו נשים רבות ובכו והם שאלו אותנו אם יבואו קוזאקים. הנשים הצעירות והבחורות פחדו מפני מעשי אונס. הרגעתי אותם שהקוזאקים לא יבואו לאלנשטיין.

באמצע הלילה הגיעה לתחנה רכבת בהמות והכניסו אותנו אליה. נסענו בה שתי יממות. בקרונות לא היו בתי שימוש ובכל תחנה נעצרה הרכבת כדי שאפשר יהיה לצאת. סוף סוף הגענו לשטוטין. שם הכניסו אותנו לבנין גדול של בית מטבחיים לחזירים. על הקרקע היה שטוח קש, ואמרו לנו שכאן נשכב עד מחר. מצאנו שם הרבה אנשים, בתוכם מיניסטר החינוך לשעבר קאסו, אנטישמי ידוע שגרם צרות ליהודים, ביחוד לנוער. ליד כל אחד עמדה מזוודתו וכך שכבנו וישנו במלבושים. בבוקר אי אפשר היה לא לרחוץ ולא לאכול. לאחדים היה כסף גרמני, לאחרים לא היה. אמרו לנו שניסע לזאסניץ ושמה תבוא אָניה ותעביר אותנו לאניה השוודית מלמה. אבל לא לכולם היה כסף לקנות כרטיסים. נמצא שם בעל הפירמה הרוסית הגדולה אליסייב, מיליונר, והוא קנה כרטיסים לכל אלה שלא היה להם כסף. וכך באנו כולנו לזאסניץ. שם ישבנו תחת כיפת השמים ליד שפת הים וחיכינו לאניה. אליסייב ועשירים אחרים הודיעו שיתנו לכל אחד כסף לקנות לחם ודגים מעושנים. דברים אחדים לא היו אפילו תמורת כסף. לפנות ערב באה אָניה וכולנו נכנסנו אליה בלי שדרשו מאתנו כרטיסים. הרגשנו עצמנו באניה כמו בגן עדן. עזבנו את גרמניה. היינו בלב ים.

בנמל מלמה יצא לקראתנו נציג השגרירות הרוסית וניחם אותנו ואמר, שמוכנות רכבות עד שטוקהולם. ברכבת לשטוקהולם נשמנו לרווחה. היו שם ספסלים רחבים, שאפשר היה לישון עליהם. אבל באמצע הלילה התעוררתי מפני שאשה יהודיה מלודז' התחילה לצעוק ששמעה כי לודז' נכבשה על ידי הגרמנים. היא התעלפה ואשתי צריכה היתה לטפל בה. היא סיפרה שכל רכושה בלודז‘. אחר כך הוברר, שהגרמנים עדיין לא תפסו את לודז’.

בבוקר קיבלו אותנו השוודים יפה מאוד ובכל תחנה הביאו לנו שימורים ופירות ומשקאות. נשמעו קריאות “תחי רוסיה”. השוודים היו נייטראלים כל ימי המלחמה, אבל לא אהבו את גרמניה והאשימו אותה בהכרזת המלחמה. יומיים נסענו לשטוקהולם. בשטוקהולם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והודיעו כי מי שאינו יכול לגור במלון יכול לגור בבתים פרטיים. גרנו בדירה יפה מאוד שהציעו לנו בה גם אמבטיה, לבנים ואוכל.

 

פרק ששים ושנים: רוסיה בראשית מלחמת העולם הראשונה    🔗

בשטוקהולם היה ממש יריד של יוצאי גרמניה. באו לשם אנשים מנמלים שונים. בטיילי ברחוב, פגשתי את ד"ר יחיאל צ’לנוב שבא מברלין. הוא שאמר לי בברלין שאסע מיד ואיננו יכול להגיד לי למה. נכנסתי אתו לבית קפה וביקשתי להסביר לי פירוש דבריו אלה בברלין ולמה היה זה סוד. וצ’לנוב סיפר לי את כל סיפור המעשה.

כשנבחר לסגן נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לא עזב את מוסקבה לגמרי, מכיוון שנבחר רק לשנתיים עד הקונגרס הבא. הוא חשב שייתכן כי יצטרך לשוב למוסקבה ומזמן לזמן היה באמת בא לימים אחדים למוסקבה. במוסקבה נבחר על ידי הציבור היהודי כאיש סוד בנוגע לעניני היהודים הרוסים. הוא נמנה על המפלגה הקונסטיטוציונית־דמוקראטית (קדטים). מספר היהודים במוסקבה היה מועט ולא יכלו לבחור ציר משלהם לדוּמה. ולפיכך תמכו בקדטים הרוסים. נבחרו צ’רניקוב ומאקלאקוב שהכריזו כי לכשידעו דברים סודיים הנוגעים לאוכלוסיה היהודית ברוסיה ימסרו זאת לאישיות, שהחברה היהודית תסכים עליה. והוסכם על צ’לנוב. שמונה חדשים לפני המלחמה הראשונה כשבא צ’לנוב מברלין למוסקבה הזמינו אותו מאקלאקוב וצ’רניקוב למסור לו דבר סוד שאסור להודיע על כך ברבים. הסוד הוא שרוסיה עומדת לפני מלחמה. כבר הוחלט להגדיל את זמן השירות בצבא משלוש שנים לארבע שנים. גם צרפת החליטה להאריך את זמן השירות בצבא. הכל מתכוננים למלחמה. הוחלט שלא לוותר לגרמניה. כנראה נודע הדבר מיד לגרמניה. לפי חישובי החוגים הממשלתיים הרוסיים צריכה היתה המלחמה לפרוץ באיחור שנה בשנת 1915 אבל בזמן האחרון כבר הרגיש צ’לנוב בהיותו בברלין, שגרמניה עומדת לעורר את המלחמה בהקדם לפני שרוסיה תהיה מוכנה לגמרי. גרמניה חיכתה רק שהתעלה של קיל תהיה מוכנה כדי שלא תהיה מנותקת מן הים וכשנגמרה התעלה עוררה מיד את המלחמה לפני הזמן שרוסיה חישבה בו. לפני פרוץ המלחמה עדיין היה צ’לנוב קשור להבטחתו שהדבר יישאר בסוד. עכשיו מותר לו לספר.

היינו בשטוקהולם שבוע שלם. יש מאתנו שנשארו באמצע הדרך ללא אמצעים. אבל משטוקהולם היתה אפשרות להבריק לרוסיה ולקבל משם כסף על ידי מברק. כן היו הכנות לייסד ועד עסקנים ציבוריים לסייע לאנשים שבאו לשטוקהולם כדי לנסוע לרוסיה ואינם יכולים בינתיים לקבל כסף מן הבית. אבל עדיין לא היה ועד כזה קיים. שמחנו כולנו לידיעה שרוסיה נותנת אפשרות לנסוע באניה שוודית עד פינלנד ומשם ברכבת עד רוסיה. רבים השתמשו בהזדמנות זאת וביום אחד נתמלאה האניה ורבים הגיעו בדרך כזאת לפטרבורג. בתוכם גם אנחנו.

כשבאנו לפטרבורג בדקה המשטרה הרוסית את כל הדרכונים שלנו. לא הכרנו את המשטרה הרוסית. היא היתה כל כך מנומסת עד שנדמה לנו שאין זאת משטרה כלל. הם הציעו לכל היהודים, אפילו לאלה שלא היתה להם זכות ישיבה בפטרבורג, לשים בדרכונים שלהם חותמת המרשה להם לשבת חודש בפטרבורג עד שיוכלו לחזור הביתה. ולא עוד אלא שהבטיחו להאריך בתום החודש את הרשיון.

כשבאתי לפטרבורג רציתי לדעת מה קרה בזמן שלפני הכרזת המלחמה ובזמן הראשון אחרי ההכרזה. נודע לי שבזמן הראשון, לפני הכרזת המלחמה, התנגדו החוגים הליברלים הרוסים למלחמה, אבל מיד אחרי ההכרזה נעשו כולם פטריוטים ואפילו הנבחרים היהודיים נשאו עם הכרזת המלחמה נאומים פטריוטיים בדוּמה. כשהגענו לפטרבורג קראנו כרוז מאת הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' לפולנים שלאחר המלחמה תקבל פולין אוטונומיה גמורה, אולם על היהודים לא נאמרה מלה. בעת ובעונה אחת נודע בפטרבורג שהמנהיג המדיני של הצבא הגרמני לודנדורף פירסם כרוז ליהודים, שגרמניה היא ארץ חפשית ובה מתייחסים ליהודים בשווה ויש להם שם שוויון בעוד שברוסיה עורכים להם משפטי עלילת דם כגון משפט בייליס.

שמעתי בפטרבורג מחוגים שונים, שביום הראשון למלחמה, לפני שנצטרפה אנגליה, חשבו גם ברוסיה שיפורסם כרוז ליהודים שלאחר המלחמה יותנו להם הנחות. אילו היתה אנגליה נשארת נייטראלית היתה רוסיה חוששת שבאנגליה תיערך תעמולה נגד צמצום זכויות היהודים ברוסיה ועל ידי כך תהיה בעולם טינה נגד רוסיה. רוסיה התחשבה מאוד עם אנגליה ורצתה למנוע זאת. אבל ברגע שאנגליה בעצמה נכנסה למלחמה כבר לא היה לרוסיה מה לחשוש.

בשבועיים שהייתי בפטרבורג, הייתי מנותק ממערכת “הזמן” בוילנה. התחבורה היתה קשה. כשהחלטתי לנסוע לוילנה, לא יכולתי להכנס לרכבת מפני הדחק. וכשנכנסתי לא היה מקום לשבת וקשה היה לעמוד שעות משום שהרכבות התנהלו לאטן. הוכרחתי לקנות כרטיס מחלקה ראשונה שעלה פי שלושה ממחיר המחלקה השלישית. נפגשתי ברכבת עם הרב המפורסם ר' חיים עוזר גרודזנסקי מוילנה. בהיותי בוילנה לא נזדמן לי לדבר אתו באריכות וגם דעותינו היו מאד רחוקות. אבל ידעתי שהוא אחד מאנשי הדת בעלי המרץ והוא בעל אופי. בוילנה לא היה רב ראשי יותר ממאה שנה לרגל מחלוקת בימי הגאון מוילנה. וכך נשאר הדבר כמסורת. בוילנה היו ממנים רק מגיד־העיר במקום רב, והיו רבנים שונים. אבל ר' חיים עוזר, אף על פי שגם הוא לא היה רב ראשי רשמי, היה למעשה רב ראשי. הוא התקין מין ישיבה שקרה לה “קבוץ בחורים”, והתלמידים השתלמו לרבנות. דבר כמו זה נתקיים בקובנה בימי ר' יצחק אלחנן ספקטור. בוילנה היה זה הנסיון הראשון. אמנם הנסיון לא הצליח אבל ר' חיים עוזר השקיע בו מרץ רב, במשך הנסיעה שנמשכה שעות היה הוא היחיד שיכולתי לשוחח אתו וראיתי שהוא בעל מוח ומבין גם במילי דעלמא. הוא רצה לדעת את דעתי על המלחמה, מי ינצח, וחווה גם את דעתו. הוא לא האמין בכוח הרוסי. הוא העריץ מאד את הגרמנים. היה מבלה בגרמניה רק בערי מרגוע אבל הבין אותם היטב, גם את אכזריותם. היה בטוח שהגרמנים יבואו לוילנה ומאד פחד מכך.

כשבאתי לוילנה נודע לי במערכת “הזמן”, כי כל שורה הנדפסת ב“הזמן” מוכרח הצנזור האזרחי להראותה גם לצנזור הצבאי, קצין רוסי, ורק לאחר שהוא חותם “מותר” אפשר להדפיס. מאמר רציני אי אפשר היה בכלל לכתוב. מוכרחים היו לכתוב רק על הגבורות של הצבא הרוסי.

דווקא בימים הראשונים לאחר שבאתי, היה נצחון רוסי. הגנרל רננקאמפף פלש עם שני קורפוסים לפרוסיה המזרחית והגרמנים נסוגו. נזכרתי בנשי אלנשטיין שפחדו שמא יבואו הקוזאקים ויאנסו אותן. הרגעתי אותן שהקוזאקים לא יבואו משום שהרוסים לא יתקיפו, והצטערתי שהרגעתי אותן לשוא. השתתפתי בצער הנשים ששלחו לנו אוכל בשעה שהיינו בתחנת הרכבת כפליטים.

בימים שהרוסים התקדמו לא היה הקצין הצנזור כל כך מחמיר והתיר דברים שונים ולא נטפל לכל מלה. אבל ההתקפה הרוסית לא נמשכה הרבה, ואחרי הנצחונות נחלו הרוסים מפלות גדולות. הגנרל הינדנבורג הכניס את שני הקורפוסים שצעדו בכוון קניגסברג לביצות אגמי מזוביה והצבא לא יכול אפילו להיסוג ואז נעשה הצנזור ממש מטורף מכעס ומחק הכל. הבינותי שהעתון לא יוכל להתקיים בצנזורה כזאת.

בינתיים החליט הקיסר הרוסי ניקולאי, לשנות את שם העיר פטרבורג לפטרוגרד. אמנם את השם פטרבורג קרא לעיר פיוטר הגדול, אבל המלה בורג היא גרמנית והקיסר החליף אותה ב“גראד” הרוסי.

הייתי בטוח שעוד זמן־מה ו“הזמן” ייסגר, או שאצא מוילנה מכיון שאין לעבוד בצנזורה כזאת. העתון חדל לענין אותי וחזרתי לפטרבורג, ששם נשארה אשתי.

כל התכניות שלי מלפני חודש נתבטלו. ביחוד התכניות על ארץ ישראל שצריך היה לתרגם שם לפי תכניתי ספרי מופת של חכמי ישראל מערבית לעברית. לא היה שום קשר לארץ ישראל. חוץ מזה חיכו בפטרבורג כל יום שטורקיה תצא נגד רוסיה ביחד עם גרמניה. רבים סבורים היו שהמלחמה לא תימשך זמן רב, אני לא האמנתי בכך. הייתי בטוח שהמלחמה תימשך הרבה. רוסיה גדולה למדי והצבא יכול להיסוג ולהיסוג. בשום אופן לא האמנתי, שרוסיה תוכל לנצח את גרמניה.

אשתי החליטה לנסוע לשלושה חדשים כרופאה בזמסטבו. הזמסטבו היא הממשלה העצמית של הכפרים, מימי הרפורמות הליברליות ברוסיה. בין היתר עסקה הזמסטבו ברפואה בכפרים. בכל רוסיה היו בתי חולים קטנים או מרפאות בכפרים. בימי הריאקציה של אלכסנדר השלישי לא היו מקבלים נשים יהודיות כרופאים, אבל כשפרצה מלחמת העולם, היה מחסור רב ברופאים משום שרבים גוייסו לצבא והוכרז שיתקבלו גם רופאות יהודיות. כן קיבלו לעבודה רופאים שסיימו בחוץ לארץ ועדיין לא נבחנו ברוסיה. בעתונים הרפואיים הרוסיים היו הרבה מודעות שמחפשים רופאים לכפרים. בין היתר גם מודעה על זמסטבו בפלך וויטבסק, לא רחוק מפטרבורג. אשתי התענינה בעבודה זמנית. היא כתבה שהיא יכולה לקבל עבודה רק לשלושה חדשים וקיבלה הסכמה ומיד יצאה לשם. אף אני נסעתי אתה לשבועיים. רציתי לראות את הכפר הרוסי. הייתי שבוע ללא עתונים. לא התענינתי במה שנעשה בעולם הגדול. היה זה השבוע הראשון בחיי משעה שהתחלתי לעסוק בעתונות. אפילו כשהייתי במאסר כתבתי כמעט בכל יום מאמרים. כאן היה לי זמן רק לחשוב מה יהיה לעתיד במשך המלחמה ואחרי המלחמה.

באותו כפר היתה רק משפחה יהודית אחת שנשארה מן הימים שלפני גזירת איגאנטייב משנת 1882. מותר היה לגור בכפרים רק למשפחות שחיו שם עוד לפני הגזירה. באותו כפר היתה גם בעלת אחוזה. כששמעה שלרופאה של הכפר בא בעלה מפטרוגרד הזמינה את שנינו לביתה בערב. בבית בעלת האחוזה גר קרוב שלה, סטודנט לשעבר, הוא היה קורא עתון אנטישמי מוסקבאי וסיפר בשמחה רבה, שבמוסקבה נערך פוגרום על גרמני. היה במוסקבה איזור ששם היו חנויות גרמניות גדולות והאספסוף הרוסי התנפל עליהן וערך בהן שוד. אני ידעתי טעם של פוגרום ושמחתו של הסטודנט היתה לי לגועל נפש. לא רציתי שוב להפגש אתו. כן סרבתי לקרוא את העתון האנטישמי שרצה לשלוח לי. אבל קשה היה לי גם לחיות בלי עתון והלכתי לפקיד הזמסטבו, שהיה מקבל את “רוסקויה סלובו” ממוסקבה. היה זה העתון הנפוץ ביותר ברוסיה. עתון זה לא נאבק בממשלה הצארית וגם לא היה אנטישמי. היו לו סופרים מיוחדים בלונדון ובפריז, ובבירות אחרות באירופה, ביניהם עתונאים יהודים.

אותו פקיד היה פולני. בכל הפלכים של צפון־מערב, סמוך לפולין, לא היתה הממשלה ממנה פולנים למשרה ממשלתית. אבל וויטבסק היתה רחוקה מגבול פולין ושם היו גם פולנים תופסים משרות ממשלתיות. הפקיד הציע לי לשלוח לי בכל יום את העתון ולפי שיחה אתו הבינותי שאינו פטריוט רוסי גדול אף על פי שנזהר בכל מלה ומלה.

ידעתי את הנעשה בשדה הקרב אבל לא היתה לי אפשרות לדבר על כך עם איש חוץ מאשר עם אשתי. לא כתבתי אפילו שורה, זו הפעם הראשונה משעה שהתחלתי לעסוק בעתונות. ואמנם לא החזקתי מעמד. החלטתי לשוב לפטרוגרד ומשם לנסוע שוב לכפר. אבל הנסיעה היתה קשה מאוד ובלתי נעימה. בתחנת הרכבת ביקשתי את הסבל להכניס את החפצים שלי לתא ממחלקה שניה, אבל לתא שאין בו צבא. שמע זאת קצין צעיר, תפס אותי בצוארי וסחב אותי אל הנוטר הראשי של התחנה וביקש ממנו לאסור אותי משום שהעלבתי את הצבא הרוסי. שאל הנוטר מהו העלבון והקצין סיפר שביקשתי להעמיד את המטען שלי בתא שאין בו קצינים. הנוטר אמר שאין בכך שום עלבון. שחררו אותי אבל לא היה תא ללא קצינים. הוכרחתי לשמוע דיבורים רבים על יהודונים וריגול. שתקתי בעל כרחי ונשמתי לרווחה כשהגעתי לפטרוגרד.

 

פרק ששים ושלשה: אני מקבל רשיון ל“פטרוגראדר טאגבלאט”    🔗

בפטרוגראד לא היתה אוירה של מלחמה. דוקא בימים ההם באו ידיעות על נצחונות רוסיים בגליציה נגד הצבא האוסטרי. לאחר תבוסת רוסיה נגד הגרמנים בפרוסיה המזרחית שוב לא עשתה רוסיה פלישה לגרמניה אלא לאוסטריה, כי צבאה של זו לא היה ממושמע כל כך. הצבא האוסטרי היה מורכב לא מעם אחד אלא מעמים שונים, כגון צ’כים והונגרים, ואלה היו נסוגים מהר. בפטרבורג נתקבלו בחוגים יהודיים ידיעות על חורבן יהודי גליציה. עדיין לא נודעו כל הפרטים אבל לאחר זמן תיאר את הדבר אנסקי כשנשלח שמה על ידי הצלב האדום. הקוזאקים הרוסים חיללו בתי תפילה יהודים ועשו להם חולצות מהקלף של ספרי תורה. המשורר ביאליק ראה פעם בעיניו חולצה כזאת.

העתונות הרוסית גמרה את ההלל על הצבא הרוסי. היא הודיעה שתבוסת צבא רננקאמפף בגרמניה המזרחית היתה אף היא נצחון משום שהצילה את פריז. כשנחלה גרמניה מפלה על גדות הנהר מארן ליד פריז זקפו הרוסים את הנצחון לחשבון הצבא הרוסי, שהקריב את חייליו בכדי שגרמניה תעביר גדודים מצרפת לקניגסברג. למעשה לא היה הדבר כך, כי בשעה שתקפה גרמניה את צרפת הבינה להשאיר חלק מן הצבא להתגוננות נגד הרוסים והינדנבורג הכניס את הצבא הרוסי לאגמי בוץ דוקא בצבא קטן.

נזכרתי מה ששמעתי מפי מוצקין בברלין יום לפני המלחמה, שגרמניה רק תתגונן נגד רוסיה והמלחמה העיקרית תהיה בצרפת. וכך הווה. אבל גרמניה לא הצליחה להגיע לפריז וזו היתה מפלתה הראשונה. ממילא לא יכלה להתקיף את רוסיה במהירות ולא יכלה לשלוח עזרה לאוסטריה בעלת בריתה ובמשך חדשים אחדים הניחה לרוסיה לנצח בגליציה.

מחמת התרוממות הרוח ברוסיה לרגל נצחונותיה על הצבא האוסטרי לא רציתי להפגש לעתים קרובות עם גראף טולסטוי שהייתי בן בית אצלו לפני המלחמה. אמנם הוא קיבל אותי יפה וביקש לבוא אליו כמקודם. אבל ידעתי שהוא בכל אופן פטריוט רוסי ואני רחוק מפטריוטיות כזאת, ולא רציתי לשוחח אתו הרבה על המלחמה. אולם למעשה לא רק טולסטוי היה פטריוט רוסי אלא גם יהודים רבים.

בין העסקנים היהודים בפטרוגראד היו שני כוונים, רוסי וגרמני. אלה שטענו שנצחון גרמני יהיה אסון ליהדות הרוסית תמכו בבטאון אידיש שיצא בוילנה ובו השתתפו סופרים יהודים חשובים כגון נחום שטיף וש. ניגר. אמנם היה להם רעיון נכון, כי בשביל העם היהודי ברוסיה, אוכלוסיה של 6 מיליון נפש, יהיה זה אסון אם גרמניה תנתק את פולין וליטא ולטביה מרוסיה ועל ידי כך יפולג העם היהודי ויחדל מלהיות כוח גדול. ואילו אם רוסיה תנצח והיהדות הרוסית תישמר בשלמותה סוף סוף יתגברו היהודים על הריאקציה הרוסית ומצבם יוטב. ייתכן שצדקו מבחינה הגיונית אבל הרגש התנגד לכך. קשה היה לשכוח לרגע את הרדיפות והעלילות ולחשוב רק על העתיד. היו אנשים שהתרגשו וממש חלו למשמע הנצחונות של הרוסים בחזית האוסטרית. אחד מהם היה ידידי הסופר היהודי הרוסי מ. ד. ריבקין (מחבר הרומן על עלילת הדם בפליז'). הוא היה חולה לב והרופאים אסרו עליו לקרוא עתונים. אבל כשהיה נצחון רוסי היו מצלצלים בפעמוני הכנסיות וצלצול זה קרב את מותו. אני מצדי לא ייחסתי בכלל חשיבות יתרה לנצחונות בחזית האוסטרית. הבינותי שהמלחמה היא עדיין בראשיתה ושאחרי הנצחונות יהיו שוב מפלות.

לאחר שלושה שבועות נסעתי שוב לכפר ששם עבדה אשתי וחכיתי עד תום שלושת החדשים שנוכל לנסוע משם. כעבור חודש עמדה אשתי ללדת. באנו לוילנה, הזמנו מיטה בבית החולים ומשם נסענו לעיר לידה במרחק שעתיים מוילנה, ששם גרו אם אשתי ובני משפחתה.

סיימתי את כל חשבונותי עם “הזמן” ופירסמתי הודעה בעתון שאני עוזב את המערכת ואין לי שום שייכות אליה. לא קל היה לי להפרד מן העתון שייסדתי במאמצים קשים.

בוילנה נפגשתי עם ידידי בלשכה החשאית המהפכנית. מרוצים היו הליטאים והרוסי־הלבן. הם ראו את וילנה כאילו היא בכיסם. בוילנה והסביבה יש מעט מאוד ליטאים. רוב האוכלוסיה הם רוסים־לבנים והבינותי שעוד יהיו מריבות בין הליטאים והרוסים־הלבנים. ובאמת כך הווה. אבל בימים ההם עדיין חשבו שניהם שוילנה לא תהיה שייכת לרוסיה. הרוסי־הלבן לוצקביץ' שנא את רוסיה שנאת נפש והוא הדין בליטאים. ואילו בין היהודים היתה אדישות. הם פחדו מפני הגרמנים ובכלל מפני המלחמה. כמה סוחרים גדולים התכוננו לצאת לפלכים הרחוקים ביחד עם סחורותיהם. הם חששו שהגרמנים יחרימו את הסחורות. אולם המעמד הבינוני לא רצה לזוז מן המקום, יהיה מה שיהיה.

בינתיים לא היה המצב קשה. צרכי אוכל היו יקרים אבל לא ביותר, חוץ מבשר שהיה יקר מאוד. קשי המצב היה רק בכך שהבנקים לא נתנו אשראי. לעומת זאת היה מורטוריום לתשלום חובות, ואיך־שהוא התקיימו.

בעיירות מסביב לוילנה היה המצב קצת יותר גרוע. שם פחדו יותר מפני הגרמנים. היתה סברה שבעיר גדולה אין הגרמני יכול לגרום כל כך הרבה צרות כמו בעיירות הקטנות. כזה היה גם מצב הרוח בעיר לידה, ששם גרה אשתי שלושה חדשים.

העיר לידה היתה ידועה בתחום המושב היהודי ברוסיה בישיבה שייסד בה הרב המפורסם ר' יצחק יעקב ריינס, אחד ממייסדי “מזרחי”. בהיותי בלידה שוחחתי עם הרב, שהיה בגיל גבוה. הכרתי אותו עוד מימי היותי בן שבע־עשרה, כשעדיין חייתי בעולם הרבנות ורק חלמתי על השכלה. בימים ההם חשב שאני אהיה חתנו. היו לי אתו שיחות רבות על המאבק להשכלה בחוגים הדתיים. הוא היה הרב ראשון שתיכנן ישיבה, שבה לימדו גם רוסית ולימודים כלליים והגשים את תכניתו. אבל דרכינו נפרדו משום שאני נמשכתי לעולם הגדול. לא שכחתיו והייתי מרוצה מאוד להפגש אתו לאחר 24 שנה. הוא התעניין מאד בעתיד היהודים אחרי המלחמה. סבור היה שגרמניה חזקה מאד והיא בודאי תנצח יהיה מהרהר: מה יהיה אם תחדור לעיירה היהודית ההשפעה הגרמנית, האם לא תביא את ההשכלה? הוא גם דאג לגורל הרעיון הציוני במקרה של נצחון גרמני.

לפני שהתקרבו הגרמנים לוילנה עזבנו את העיר ועברנו לפטרוגרד ושכרנו דירה. לא היתה לי תכנית כיצד להסתדר. לא ראיתי בשבילי עבודה עתונאית. אמנם היתה אפשרות של עבודה מדעית משום שכל הספריות היו פתוחות, אבל הראש לא היה שקט. דוקא בימים ההם היה הגירוש הגדול של יהודי פלכי קובנה, ריגה וכל לטביה וקורלנדיה. לפי פקודת הגנרל ינושקביץ‘, המפקד הראשי של הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ’, הוטענו יהודים בקרונות רכבת ונשלחו ללא תכנית לרוסיה המרכזית.

אמנם החברה היהודית קיבלה אותם יפה בכל אתר ואתר, אבל לא היתה תכנית היכן לשכן אותם, והרי מדובר היה ברבבות משפחות יהודיות. אמנם לאחר זמן נוסדה חברה גדולה בשם “יקופו” שגייסה אמצעים וארגנה עזרה רבתי. אבל ברגע שנתקבלו הידיעות על הגירוש רפו כל הידיים והיתה ממש אנדרולמוסיה.

אותו זמן באה ידיעה מווארשה שמת הסופר הגדול י. ל. פרץ. רציתי להביע רגשותי ולכתוב מאמר הספד, אבל לא היה לי מקום להדפיס. במהומה הגדולה לא הוספד כהלכה.

אשתי החליטה לנסוע לחדשי הקיץ לאותו כפר שעבדה שם ושעדיין לא היה בו רופא. האקלים של פטרבורג בקיץ איננו טוב לתינוק ואילו בכפר יש יער סמוך. כן יש בכפר הרבה אוכל והיתה גם דירה טובה בשבילה. נסעתי אתה לשם ורציתי לשכוח מה שנעשה בעולם הגדול.

חודש ימים רק חשבתי ולא כתבתי כלום. הייתי קורא מזמן לזמן את העתון “רוסקויה סלובו”. כשקראתי את הידיעה שניקולאי ניקולאייביץ פקד לסגור את כל העתונים היהודיים, גם בעברית וגם באידיש, במקומות הקרובים לחזית, החלטתי לעשות משהו. במקומות הסמוכים לחזית ישבו יותר מ־4 מיליון יהודים. כיצד אפשר שלא תהיה ליהודים האלה אפשרות לקרוא עתון בלשונם? נסעתי מיד לפטרוגרד והחלטתי להגיש הודעה לממשלה, שאני מתחיל להוציא עתון בשם “פטרוגראדר טאָגבלאט” באידיש וכן שבועון עברי בשם “החיים”, שניהם בעריכתי. היה ברור לי שפטרוגרד אינה שייכת לאזור שאסור להדפיס בו עתון יהודי. ואמנם השלטון האזרחי הודיעני שאקבל את הרשיון ואוכל להוציא את העתון וכבר חיפשתי אפשרות כיצד להגשים את הדבר.

חוץ מן הרשיון וחוץ מכוחות עתונאיים יש צורך לשם ייסוד עתון, גם בסכום גדול של כסף ובפרט בפטרוגרד שצריך היה להקים בה דפוס מיוחד. הדפוס של עתון אידיש לשעבר “פריינד” חדל מזמן להתקיים. חוץ מזה חדלו להשתמש במכונות הקודמות והדפיסו רק בליינוטיפ ודוקא מכונות כאלה קשה היה להשיג. לפני כן היו קונים אותן בגרמניה ועכשיו צריך היה להזמין בשוודיה שהיתה נייטראלית והן עלו ביוקר.

אמנם יהודים, בתוכם גם ציונים, הרוויחו בימים ההם כספים גדולים והיו מוכנים ליסוד עתון. החלטתי לפנות לשלושה אנשים: הראשון היה מרקוס זאקס, מן הציונים הראשנים בפטרבורג. הוא סייע לי גם לייסד את “הזמן” לפני 12 שנה. בנו, שהיה בימים ההם תלמיד הגימנסיה במחלקה השמינית, עבד בהנהלת “הזמן” בהתנדבות. הוא היה אחד העסקנים החרוצים באגודת הציונים הצעירים בפטרבורג. אמנם זמן רב לא ראיתי את זאקס מכיון ש“הזמן” עבר לוילנה, אבל שמעתי שהרויח הרבה כסף משום שהיה סוחר בסמי רפואה שהיה מקבל מחוץ לארץ וכשפרצה המלחמה היה לו מלאי גדול והסחורה עלתה פי כמה.

הוא שמח לראותני ואמר לי מיד, שהוא מוכן להשקיע סכום ניכר ויחפש עוד בעלי הון שיעזרו בדבר. כשסיפרתי לו שבנו היה פעם עוזר לי בהנהלה, נאנח מעומק לבו וסיפר לי שבנו הוא עכשיו ידידו של לנין, מנהיג הבולשביקים ועובד בעתון “פרבדה” ונמצא כל הזמן במגע עם לנין. בשבילי היה הדבר הפתעה משום שהכרתי אותו כציוני טוב. זאקס סיפר לי כי כשגמר בנו את הגימנסיה ויצא לשווייצריה ללימוד הכיר שם אחד שנקרא זינובייב. בנו התאהב באחותו של זינובייב ועל ידי כך הכיר את לנין שהשפיע עליו מאוד. זמן קצר לפני המלחמה נתקבל רשיון להוצאת העתון הבולשביסטי “פרבדה”, משום שהמשטרה הצארית רצתה שיהיה עתון כזה. בדוּמה השלישית היה אחד הצירים הפרובוקטור מלינובסקי והמשטרה רצתה להיוודע באמצעותו על הנעשה בין בולשביקים ולפיכך התירה את העתון. בנו של זאקס לא ידע על כך. “בני נאמן ללנין” – אמר לי זאקס – ואין לי שום ברירה. בני היחיד מת בשבילי". זאקס שאל אותי כמה כסף דרוש לי. אמרתי שיש צורך בסכום גדול והוא אמר שחלק גדול יתן ומיד קרא לי בשם עוד שני אנשים שאף הם יעזרו לי. אחד מהם הכרתי היטב.

היה זה סוחר הנפט הגדול חיים כהן, יהודי פשוט מבריסק דליטא בעל דמיון רב. ללא השכלה אבל במרץ רב החליט לסחור בנפט. נסע לבאקו, עיר מעיינות הנפט, מצא שותפים ועשה עסקים גדולים. לבסוף יסד חברת נפט גדולה “פטרול” שהיו לה מעיינות נפט ובשעת המלחמה הגיע ההון שלו ושל בניו עד ליותר מעשרה מיליון רובל. הוא נתן לבניו השכלה יהודית והם היו משכילים יהודיים. הוא עצמו היה יהודי בעל לב חם ויד רחבה ורצה לעשות גדולות.

כשבאתי אליו קיבל אותי בסבר פנים יפות. הוא לא הכיר אותי, אבל שמע עלי מפי הרב מקיוב (לאחר זמן הרב בתל אביב) אהרונסון שהיה מקורב אליו, והרב סיפר לו על פעולתי במשפט בייליס. חיים כהן אמר לי מיד שהוא מוכן לתת סכום ניכר ורוצה שבנו הצעיר דוד כהן יטפל בדבר. כן סיפר לי שכבר נתן סכום ניכר לעתון הרוסי “דיין” היוצא בפטרוגרד. אמנם העורך והמו"לים של העתון הם רוסים אבל בעתון עובדת גם הסופרת הרוסית יקטרינה קוסקובה המגינה על עניני היהודים. נתמך על ידי יהודים. רצו שיהיה עתון רוסי טוב המגן על היהודים. בנוגע לעתון הוא אמר לי: “אם נתנו כסף לעתון רוסי על אחת כמה וכמה צריכים אנחנו לתת כסף לעתון יהודי, ובפרט לאחר שניקולאי ניקולאייביץ סגר את כל העתונים היהודים בערי השדה”.

סיפרתי על מרקוס זאקס ועל הסכום שהוא מכניס והוא אמר שהוא יכניס סכום גדול מזה.

זקוק הייתי כמובן גם לאיש מעשי הבקי במקצוע הנייר הדרוש לעתון. המליצו על הציוני הפעיל הצעיר יצחק עוזרמן, אף הוא בעל יד רחבה, שהיה לו בית חרושת לנייר. גם עוזרמן קיבל אותי בסבר פנים יפות ואמר לי שאף הוא מכניס סכום כסף גדול ויעסוק בהנהלת העתון. עוזרמן זה היה לאחר זמן קונסול פינלנד בתל־אביב.

 

פרק ששים וארבעה: נסגר “פטרוגראדר טאגבלאט”    🔗

בפטרבורג היה בימים ההם הועד המרכזי של הציונות הרוסית שעבר לשם מוילנה עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בועד המרכזי מילאו את התפקידים הראשיים שני אנשים, רוזוב ואידלסון. רוזוב היה איש הכספים, נציג חברת נפט גדולה וקיבל משכורת גבוהה. ביתו היה פתוח לכל הציונים הצעירים והוא היה מסור ביותר לעבודה הציונית. ואילו אידלסון היה המוח של התנועה הציונית. הוא היה עורך הבטאון הציוני “רזסוויט” ומאמריו היו עושים רושם רב. הוא היה ידען בעברית אבל מיעט בכתיבה. בועד הציוני בפטרוגרד היה עוד כוח צעיר, יצחק גרינבוים, שעבד גם בוילנה לפני כן. גרינבוים ישב בשנים האחרונות לפני המלחמה בוארשה ואהב את היהדות הפולנית שהוא היה אחד מבניה ולא רצה לעזוב את וארשה, אבל הוכרח לעשות זאת. הוא שימש עורך דין לבית מסחר גדול של יערות, והיערות היו במרחק מן החזית והוא הוכרח לעזוב את פולין.

לועד הציוני הרוסי נודע מפי מרקוס זאקס, שאני עומד להוציא עתון “פטרוגראדר טאָגבלאט” ואז פנה אלי אידלסון ואמר שלא ייתכן שהעתון היהודי היחיד ברוסיה לא ישפיע על ההסתדרות הציונית. אמנם אין העתון צריך להיות ציוני מובהק, משום שהוא העתון היחיד בארץ, אבל צריך שגם עתונאי ציוני יהיה נציג בו. הוא הציע לי את יצחק גרינבוים. הסכמתי לכך אבל דרשתי שיוסיפו עוד שלישי, דוקא לא־ציוני. זה היה שמואל רוזנפלד, שהיה לפני כן אחד העובדים הראשיים ב“הזמן”. אז היה ציוני טוב אבל לרגל בעיית אוגנדה נפרדו דרכינו, הוא היה בעד אוגנדה ואני נגד. הוא עבר לעתון אידיש “פריינד” ואחרי כן נכנס למפלגת הפולקיסטים, שמייסדה היה שמעון דובנוב. מפלגה זאת לא היתה נגד ארץ ישראל אבל גם לא היתה ציונית. רוזנפלד כתב בכוון זה כל ימי היותו עורך ה“פריינד”, במשך כמה שנים. לא רציתי שהעתון החדש יהיה ציוני טהור, משום שהוא העתון היחיד לכל היהדות הרוסית במקומות שרוסיה איננה כבושה על ידי גרמניה. גרינבוים הסכים להשתתפותו של רוזנפלד אבל דרש לעבד תחילה תכנית לעתון ואם רוזנפלד יסכים לתכנית יוזמן. וכך הורכבה המערכת. גרינבוים קיבל על עצמו להשיג גם חברי מערכת בין הסטודנטים בפטרבורג ואני לקחתי על עצמי ליסד דפוס.

ניגשתי ליסוד הדפוס אחרי הארבעה באוגוסט שנת 1915 כשפורסם חוק ארעי על ביטול תחום המושב ומתן היתר ליהודים לגור בכל רוסיה חוץ מפטרבורג ומוסקבה. כפי שנודע לאחר זמן היה נטוש בממשלה מאבק עז אם לפרסם חוק כזה. אבל שר האוצר שכנע, שמן ההכרח לפרסם את החוק. רוסיה היתה זקוקה להלוואה מחוץ לארץ והארץ היחידה שבאה בחשבון למתן הלוואה היתה אמריקה, ובאמריקה היתה ליהודים השפעה רבה. אמריקה עדיין לא הצטרפה למלחמה נגד גרמניה והיתה נייטראלית. בחברה היהודית באמריקה היה מצב רוח נגד רוסיה מחמת הרדיפות על היהודים, בפרט אחרי הגירושים מפלך קובנה ומלטביה ועלילות הריגול. לולא הודיעה רוסיה על ביטול תחום המושב היה מצב הרוח נגדה עוד יותר חריף. דברי שר האוצר השפיעו והחוק ניתן.

לפי החוק החדש מותר היה לגור עד 30 וויורסט מפטרבורג וממוסקבה. היהודים פליטי פולין, וביחוד פליטי לודז', הלכו למוסקבה ששם היה מפותח ענף האריגים. יהודים רבים הסתדרו בקרבת מקום למוסקבה, במרחק שעה. הם היו באים בבוקר למוסקבה וחוזרים בערב הביתה. אבל רוב היהודים גרו במוסקבה גופה, שעדיין היתה הישיבה אסורה בה, על ידי מתן שוחד למשטרה. המצב כבר לא היה חמור כמו לפני כן מכיוון שמותר היה לגור ליד מוסקבה. לפטרוגרד לא באו הרבה יהודים אף על פי שיכלו להסתדר גם שם, אבל רבים גרו בקולפינו או במקומות אחרים במרחק שלושת רבעי שעה מפטרוגרד.

כשהתחלתי לחפש סדרים יהודים הוברר שאינם בנמצא. בשעה שלא היה שום דפוס יהודי בפטרוגרד עזבו את עיר הבירה והתיישבו בערי השדה, אבל לא במקומות הקרובים לחזית. הם ישבו בויטבסק, למשל, ובמוהילב. בקושי נודע לי היכן הם נמצאים. כשכתבתי להם שנפתח עתון בפטרבורג היו מוכנים לבוא אבל לא לגור מסביב לפטרוגרד, ולגור בפטרוגרד עצמה היה צורך ברשיון מיוחד. סיפרתי לגראף טולסטוי שיש קושי בזכות הישיבה לסדרים יהודים בעיר והוא אמר לי שהשתדלותו לא תועיל הרבה מפני שאיננו אהוב על הממשלה אבל הוא עובד בעניני צבא כראש העיר ביחד עם יושב ראש הדוּמה רודזיאנקו. אמנם רודזיאנקו הוא אוקטובריסט, קצת שונא ישראל, אבל הוא חושב שימלא את בקשתו. מיד כתב מכתב לרודזיאנקו והסביר לו כי מכיוון שהיהודים מפוזרים בכל המדינה ורבים מהם אינם מבינים רוסית חשוב למען המלחמה שיהיה להם עתון בלשונם. עתון כזה עומד להוציא “ידידי בן ציון כץ” ואני מבקשך שתשתדל להשיג רשיון לעשרה סדרים יהודים שיגורו בפטרבורג גופא, שעליהם לעבוד בלילה וללון ביום. טולסטוי היה בטוח שרודזיאנקו ימלא את הבקשה שהרי מה איכפת לה לממשלה אם יגורו בבירה עשרה יהודים או לא. אבל לאחר יומיים קיבל טולסטוי תשובה מרודזיאנקו שלצערו איננו יכול להשיג את הדבר משום שהממשלה אינה מחבבת את היהודים והיא בלי ספק תדחה את בקשתו ולא נוח לו לפנות.

טולסטוי היה בעצמו נרגז מאד אבל לא יכול להועיל. פניתי לנסיך אובולנסקי שיפנה בבקשה בענין זה לסגן המיניסטר וולקונסקי. הוא באמת פנה ואף המליץ עלי שאני מכר טוב שלו והוא סבור שזהו דבר קטן להרשות לעשרה סדרים יהודים לגור בפטרבורג כל זמן שהם עובדים בעתון. וולקונסקי ענה שהמחלקה היהודית איננה ברשותו אלא ברשותו של סגן המיניסטר וולז’ין ויש לפנות אליו. אבל אובולנסקי לא הכיר אותו ולא רצה לפנות אליו. החלטתי ללכת בעצמי לוולז’ין. הוא היה לשעבר שר פלך לובלין והכיר שם הרבה יהודים, והיה ממונה על עניני היהודים במיניסטריון. הוא קיבל אותי יפה ואמר לי שאילו היה מדובר על עתון יומי בלשון אחרת אולי היה מנסה לדבר עם המיניסטר ולקבל רשיון אבל אידיש איננה לשון. הוא מכיר הרבה יהודים בלובלין, עסקנים ומשכילים, והם אמרו לו תמיד שאידיש איננה לשון, זהו ז’ארגון והיהודים צריכים לדבר או רוסית או פולנית. לא כדאי לדבר עם המיניסטר על עתון באידיש. הסברתי לו שאינני נכנס אתו לויכוח בשאלת הלשונות אבל עליו להבין שמאות אלפי אנשים מבינים רק אידיש והשעה שעת חרום והם צריכים לדעת מה נעשה בחזית ומה ערך לדבר אם עשרה יהודים גרים בקולפינו או פטרוגרד. הוא אמר שידון בדבר אבל הבינותי שלא יצא מזה כלום והשתדלתי להסדיר את הסדרים היהודים בצורה אחרת, כפי שהיו נוהגים לפני שיצא חוק המרשה ליהודים לגור סמוך לפטרוגרד.

איך שהוא הסדירו את זכות הישיבה של הסדרים. כן נמצאו בפטרבורג מכונות לינוטיפ אחדות, אבל אי אפשר היה לקבל בשום אופן אותיות עבריות. במאמצים רבים נתקבלו האותיות דרך שוודיה הנייטרלית. סוף סוף הותקנו דפוס ומערכת. תעשיין הנייר עוזרמן שהשתתף בהנהלה הזהיר שיש להכין מלאי של נייר לשנה מפני שאי אפשר לדעת מה יהיו המחירים. ובאמת עשה חוזה עם בית חרושת גדול בפינלנד לשנה שלמה. וכך יצא הגליון הראשון של “פטרוגראדער טאָגבלאט”. היה זה מאורע גדול.

בפטרוגרד היו בימים ההם מעט מאוד כוחות ספרותיים. הם נשארו בוארשה ובמקומות אחרים שנכבשו על ידי הגרמנים. ידעתי שהד"ר קצנלסון מתכונן לכתוב את זכרונותיו בעברית. פניתי אליו שיתן לי פרקים אחדים ואנחנו נתרגם אותם. קצנלסון היה מקובל מאוד בפטרוגרד ובין היהודים ברוסיה בכלל. קצנלסון אמר שהוא מוכן למלא את בקשתי אבל איננו רוצה שיתרגמו אותו. הוא יודע בעצמו אידיש. ובאמת נתן לנו את הפרקים הראשונים בשפה אידיש שופעת. דבר זה עשה רושם רב בין המשכילים היהודים בפטרבורג. בוקי בן יגלי, הידען הגדול של עברית שנלחם נגד אידיש, כותב בעצמו אידיש. רבים פנו אליו בשאלה: כיצד? והוא ענה שהוא איננו מתנגד לאידיש, כי אידיש איננה גרועה מרוסית, הרי הוא כותב רוסית, שבודאי איננה שפה יהודית, ולכן מותר לכתוב גם אידיש. בימים ההם עמדה שאלת אידיש על הפרק בועד מפיצי השכלה שיסדו בתי ספר עממים לפליטים היהודיים בטבורה של רוסיה. היו טוענים שכל הלימודים הכלליים יהיו ברוסית ואילו קצנלסון ורוב החברים דרשו שהלימודים יהיו באידיש. אני זוכר, כי כשנדפס הפרק הראשון של זכרונות קצנלסון באידיש ברך אותי נחום שטיף ברכה לבבית. הוא הבין שקצנלסון עשה זאת בהשפעתי.

לאחר שהעתון כבר היה מסודר והיתה לו גם תפוצה ניכרת וכבר יצא הגליון ה־11, נתקבל צו מאת המפקד הראשי ברינץ־ברויביץ – שהעתון נסגר ואסור להדפיס שום עתון, לא באידיש ולא בעברית. ההסתדרות הציונית עמדה להוציא גם שבועון בעברית “החיים”, וכבר היה לה רשיון לכך. כעורך הוזמן ד"ר משה גליקסון מאודיסה. אבל אחרי צו זה של הצבא נתבטלו כל הרשיונות והוכרז שבכל המקומות הקרובים לחזית אסור להוציא עתון בכתב יהודי.

נתהווה מצב קשה לעוזרי העתון שהוזמנו מערים אחרות. אמנם עמדו לתת להם פיצוי דמי חודש או חדשיים אבל אירע נס ומחיר הנייר עלה באותו חודש פי שניים. מכיון שהיה חוזה לשנה שלמה נצטבר סכום

גדול של כסף והעוזרים קיבלו משכורת לזמן רב ועדייו נשאר כסף להוצאת חוברות.

 

פרק ששים וחמשה: פרשת ראספוטין    🔗

שנת 1916 תופסת מקום רב בדברי ימי רוסיה ואף בדברי ימי היהודים. זו היתה השנה השלמה האחרונה של הצאריזם הרוסי. בעצם באה המפלה במרס 1917, אבל שני החדשים הראשונים של השנה היו חדשי גסיסת הצאריזם. בשנת 1916 עדיין לא ידעו שהתבוסה ממשמשת ובאה. המצב בחזית לא היה מזהיר לאחר שהגרמנים כבשו את כל לטביה ועיר הבירה ריגה. הקיסר ניקולאי סילק את הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאייביץ מן הפיקוד הראשי של הצבא ושלח אותו לקוקאז נגד טורקיה ועל עצמו הכריז כמפקד ראשי של כל הצבא הרוסי. אמנם במטה נמצא הגנרל המפורסם אלכסייב, אבל על החברה הרוסית, גם על החוגים הצבאיים, עשה הדבר רושם רע. איש לא ראה בניקולאי מפקד חרוץ. גם הדומה הרוסית הרביעית שרובה היה ימין שחור, התנגדה לשושלת הצאר. יש מהם שהאשימו את הקיסרית שהיא אינה רוצה במפלתה של גרמניה מפני שהיא בעצמה נסיכה גרמנית. כל צירי הדוּמה הבינו, שמוכרח לבוא שינוי. בדוּמה היה גם גוש מתקדם משותף שבו יצג מיליוקוב את הקדטים וגודקוב את האוקטובריסטים והם עיבדו תכנית זמנית, אבל בתכנית לא דובר על שוויון ליהודים ורק נרמז על הקלות. דבר זה עורר זעם ביהודים, אבל מיליוקוב התנצל שכל זה הוא זמני עד שיבוא שינוי גדול. שני הצירים היהודים פרידמן ובומאש נשארו באופוזיציה.

האופוזיציה במדינה היתה עוד יותר עזה מאשר בדומה. הצבא לא היה מרוצה, וביחוד שררה מרירות בין החיילים הפשוטים. בשנת 1904, כשנולד יורש העצר אלכסיי, ניתן לכבוד המאורע צו לבטל בצבא את עונשי הגוף ז. א. שלא ילקו בשוטים על כל דבר קטן. אבל בשעת המלחמה חידשו את עונש הגוף ובכמה מקומות הילקו חיילים באכזריות. לי סיפר סופר אידיש ז. סגלוביץ, כי כשהיה חייל במוסקבה בשנת 1916 חטא חייל ותיק באיחור. דנו אותו ל־50 מלקות. כל הגדוד נאסף בקסרקטין וגם סגלוביץ היה שם. כולם מוכרחים היו להיות נוכחים. איש לא יכול לשמוע את צעקות החייל הוותיק. כולם שתקו ובעיני רבים נראו דמעות. סגלוביץ אמר כבר אז שהחיילים יקחו נקם. גם אני דיברתי עם חייל אחד שנשפט למוות על דבר קטן. היה זה יהודי ושמו ווייסברג. הדבר היה בהיותי במוסקבה בביתו של הרב מזאה. היתה ישיבה בחדרו ואני חכיתי בחדר אחר. והנה נכנס אדם בלבוש אזרחי, מבוהל ובוכה. הוא סיפר לי שהוא חייל ועבר איזו עבירה משמעתית ודנו אותו למוות. הצילו אותו חיילים אחרים שהעבירו אותו למקום אחר והשיגו בשבילו תלבושת אזרחית. בכסף רב יכול הוא להשיג דרכון זר ויוכל לברוח למנג’וריה ולהנצל ממוות. הוא סיפר לי על הפחד בין החיילים והמרירות שביניהם. נכנסתי מיד להרב מזאה, באמצע הישיבה, וסיפרתי לו את כל הסיפור, שזהו דבר דחוף וצריך להוודע אם הדבר אמת, ואם כן מן ההכרח להציל אותו. נמצאו בישיבה שתי נשים שלקחו על עצמן את הדבר. הוברר שהדבר נכון. הוא באמת ניצל אבל היה זה רק מקרה והרבה ניספּו במקרים כאלה.

הדמות הבולטת בחצר הצאר היה באותם ימים – רספוטין. הוא היה אכר פשוט אבל היתה לו השפעה עצומה על משפחת הקיסר וביחוד על הקיסרית. הוא מילא תפקיד כבר זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם, אבל בימים ההם לא דיברו על כך. העתונות לא יכלה לנגוע בכך אף על פי שכבר לא היתה צנזורה מוקדמת. אסור היה לכתוב על דברים הנוגעים במשפחת הצאר. בראשית מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, אמרו שאילו היה רספוטין בפטרבורג לא היה נותן שיבואו הדברים לידי מלחמה. הוא היה משכנע את הקיסר לקבל את האולטימטום הגרמני. אבל הוא היה בימים ההם בסיביריה. שם ירתה בו אשה, אחת מאהובותיו, והוא נפצע ושכב בבית חולים. בשעת המלחמה הלכה השפעתו וגדלה. הוא היה ממנה מיניסטרים. המיניסטר חבוסטוב נתמנה משום שמצא חן בעיני רספוטין. לרספוטין היו יחסים עם נשים יחסניות. הכל התפלאו מהיכן יש לו השפעה כזאת על נשים ממרום העם. סיפרו בפטרבורג, כי כשרצה חבוסטוב לדעת עד היכן מגיע כוחו של רספוטין שלח לו אשה צעירה ויפה ומיד נתקשר רומן בינה ובין רספוטין. חבוסטוב סיפר את הדבר ברבים ומיד מיגר רספוטין את חבוסטוב ומינה אחר במקומו.

על רספוטין סיפרו שהוא מאהבה של הקיסרית. הדבר הגיע גם לצבא ולא חדלו להאשים את הקיסרית, שהיא גורמת למפלות של הצבא הרוסי, ושהיא מרגלת משום שהיא נסיכה גרמנית. לפיכך זימנו היסודות הימניים ופורישקביץ בראשם את רספוטין לבית הנסיך יוסופוב והרגו אותו שם ואת הפגר זרקו לנהר פונטנקה. המשטרה לא הפריעה. מות רספוטין עורר אבל בבית הצאר וניתן צו לחקור ולענוש את האשמים אבל לא נעשה כלום משום שכל האוכלוסיה והצבא התנגדו למשפחת הצאר.

במשך כל הזמן שאחרי רצח רספוטין לא שמעו בדוּמה הרביעית שום נאום אנטישמי וגם העתונות האנטישמית הרוסית חדלה לכתוב על היהודים. רק בחוזרי המטכ"ל לצבא היה הרבה לעז נגד היהודים. הם נאשמו בריגול והעם הוזהר מפניהם. השלטון הצארי עדיין סבור היה שיציל את נפשו על ידי כך אבל חשב וטעה. העלילות נגד היהודים לא הועילו.

לאחר שנסגר “טאָגבלאט” לא היתה שום מלה יהודית נדפסת בכל רוסיה. שמענו רק שבוארשה יוצאת “הצפירה” פעם בשבוע ובוילנה יוצא עתון יומי באידיש. המו"ל היה פייבל מרגולין שנשאר בכיבוש הגרמני. אבל בכל רוסיה, שבה חיו יותר מארבעה מיליון יהודים, נעלמה המלה היהודית. נסיתי להוציא חוברות בשמות שונים גם בעברית: “העם”, “חיי העם”. נשתיירו מהן שנים־שלושה טפסים בכל העולם. בחוברות השתתפו יצחק גרינבוים, שמואל רוזנפלד, י. א. לייזרוביץ (איזידור לאזר), ר' מרדכי’לה (צ’מריינסקי) ואחרים. הייתי כותב מאמרים ראשיים ביחוד נגד הגוש המתקדם בדומה שבו השתיקו הדמוקרטים את דרישת השוויון ליהודים. גרינבוים כתב זכרונות על פרץ מימי היותו סטודנט. היה גם מאמר מאת שמואל צ’רנוביץ על שלום־עליכם כשהגיעה שמועה מניח יורק שהוא מת.

יום אחד נתקבל מכתב מאודיסה מאת המשורר שמעון פרוג על פי כתבתו של ד"ר קצנלסון ובו שני שירים שכתב בעצמו בעברית. היתה זאת הפתעה משום שעד כה כתב רק רוסית או אידיש. רציתי לפרסם את השירים בחוברת. כתבנו לפרוג וביקשנו ממנו רשות לכך, אבל הוא ענה במברק שלפי שעה לא.

ד"ר קצנלסון בעצמו כתב אגדות יפות נגד המלחמה. הוא ידע מה זאת מלחמה. הוא היה רופא צבאי במלחמת רוסיה וטורקיה בשנת 1877 וראה מתים ופצועים. בקשתי ממנו שיפרסם את האגדות בחוברת אבל הוא ענה שהצנזורה ודאי תטיל על כך עונש חמור. טענתי, שאינני מפחד ושאני רגיל לעונשין אבל הוא אמר שאיננו רוצה לגרום לידי כך.

בינתיים נמשך המאבק בין מפיצי ההשכלה על שפת הלימודים בבתי הספר לפליטים. הועד רצה ששפת הלימוד תהיה אידיש משום שכל הילדים בתחום המושב דיברו בלשון זאת. חוץ מזה היה קשה לייסד בתי ספר בעברית מפני שלא היו מורים במידה מספקת והילדים לא היו מבינים את הלימודים. גם אני תמכתי בדעה זאת וכך באמת הונהג. אבל ד“ר יוסף קלוזנר יצא במאמר חריף נגדי ונגד קצנלסון שהיה יו”ר הועד. בלי להסכים לדעתו של קלוזנר פירסמתי את מאמרו והוספתי הערה שבחוברת הבאה תבוא תשובה. אבל לא באה תשובה משום שיצאה פקודה שאסור גם להדפיס חוברות באידיש ובעברית. בכלל אסורה האות העברית גם בספרים דתיים כמו סידורים ומחזורים. הוכרז שפטרוגראד נחשבת כאילו היא בחזית ואסור להדפיס שום דבר שאין המפקד יכול לקרוא.

לא היתה ברירה אלא להעביר את הדפוסים היהודיים ואת העתונות היהודית למוסקבה שהיא רחוקה מן החזית.

הוחלט שאעבור למוסקבה בעוד 3–4 חדשים. בינתיים הייתי נוסע לעתים קרובות למוסקבה וחוזר לפטרוגרד. הייתי מבקר בפטרוגרד רק בשני בתים, של הגראף טולסטוי ושל הד"ר קצנלסון. הגראף טולסטוי היה חולה. הוא היה מספר לי על פעולתו בחוג קטן במאבק נגד האנטישמיות. הוא היה מראה לי מכתבים של אלמונים המתלוננים עליו שהוא מתערב בשאלה זו. במכתבים אלה קראו לגורקי שהיה מזכיר החבורה, “גוי של שבת”. טולסטוי כתב מאמר קטן נגד האנטישמיות ורצה לפרסם אותו דוקא בעתון רציני “רוסקייה ויידומוסטי”. הוא ביקש ממני לקחת אתי את המאמר למוסקבה. עשיתי כך וכשהייתי במוסקבה ביקשתי את הרב מזאה שהוא ישפיע על ידי מכריו שהעתון ידפיס אותו. ואמנם הבטיחו לו אבל לא הדפיסו. לא רצו להתערב בעניני היהודים. לאחר זמן פורסם המאמר בקובץ שהוציא גורקי נגד האנטישמיות.

טולסטוי מת במחלתו ואני השתתפתי בהלוויה ונכנסתי גם לבית הכנסיה. רק ביקשתי את בנו כי בשעה שכולם יכרעו ברך ירמוז לי ואצא. וכך עשה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשתתפתי בלוויה נוצרית ונכנסתי לכנסיה. טולסטוי היה באמת חסיד אומות העולם. הכרתי רק עוד אחד כמוהו. ידעתי שטולסטוי כתב זכרונות על השנה שבה היה מיניסטר ההשכלה בקבינט של ויטה (1906). כפי שסיפר לי הניח את הספר בתיבה סגורה בספריה הקיסרית הפומבית על מנת שיפרסמו אותו עשר שנים אחרי מותו. דיברתי על כך עם בנו שהיה לאחר זמן פרופסור לספרות יוונית בפטרוגרד. הוא אמר לי שישתדל למלא את רצון אביו, אך בינתיים בא הבולשביזם ונפסק הקשר. רק פעם קיבלתי ממנו ידיעה שהוא מכר את אוצר המטבעות העתיקות של טולסטוי ובכסף זה פתח מטבח למלומדים עניים. יותר לא שמעתי ממנו כלום.

בקרתי גם אצל קצנלסון שהיה חולה וחלוש אף על פי שלא הגיע עדיין לגיל 70. הוא סבל ממחלת כליות. הוא אמר לי שלולא המלחמה היה משתקע ביריחו משום שבביקורו בארץ ישראל לפני מלחמת העולם מצא שיריחו היא המקום הטוב ביותר למחלת כליות. הוא כרופא סבור שביריחו יכול היה לחיות עוד חמש שנים, ואילו כאן הלואי עוד שנתיים. הוא חושב רק על סיום ספריו וביחוד “התלמוד וחכמת הרפואה”, ספר שהיה חביב עליו ביותר. מכיון שעמדתי לעבור למוסקבה עזבתי את דירתי ובהיותי בפטרוגרד לנתי אצלו. הוא גר לבדו, בלי המשפחה. פעם אחת בלילה, בשלוש אחר חצות שמעתי גניחות. נבהלתי. היו אלה גניחות של אדם הסובל יסורים קשים. קמתי ומצאתי אותו יושב מוקף במסכתות תלמודיות וספרי רפואה וכותב וגונח. אמרתי לו: “למה לך לכתוב בשלוש אחר חצות כשיש לך יסורים?” ענה לי: “הזמן קצר. מי יודע כמה עוד אחיה ועלי לסיים. אמנם יש לי יסורים אבל אין ברירה”. התפעלתי מגבורת האיש שהרגיש כי ימיו ספורים.

בפטרוגראד נפגשתי אותה שנה עם מ. אוסישקין שבא משטוקהולם בענין ציוני. אוסישקין גורש מאודיסה בראשית המלחמה וגר במוסקבה. היה אז מאבק נטוש בעולם הציוני בקשר להצעת ז’בוטינסקי שדרש להקים לגיון למלחמה נגד טורקיה על צד בעלות הברית. בין המתנגדים להצעה זאת היה אוסישקין. הוא היה בעד אורינטציה גרמנית. היתה לי אתו שיחה ארוכה. בימים ההם נודעו מפלות של צבא רוסי והוא שמח להן. בנוגע לז’בוטינסקי אמר שאילו היה שופט היה דן את ז’בוטינסקי למוות משום שהמלחמה נגד טורקיה מסכנת את כל התנועה הארץ־ישראלית.

 

פרק ששים וששה: ישוב יהודי גדול במוסקבה    🔗

במוסקבה היה קבוץ יהודי גדול. מוסקבה היתה עיר שיהודים יכלו לחיות ולהרוויח בה, בהיותה מרכז תעשית האריגים. אריגי מוסקבה נמכרו למכביר בתחום המושב היהודי וסוחרים רוסים אהבו את המסחר עם היהודים. אבל הדבר היה לפני שנת 1891. בשנת 1891 היה סרגיי אלכסנדרוביץ, דודו של הקיסר ניקולאי השני, מושל במוסקבה והוא היה צורר יהודים. בהשפעתו נחקק חוק שמוסקבה מיוחדת בין כל ערי רוסיה אפילו מפטרבורג ואסור לבעלי מלאכה יהודים לגור בה. הוא גירש הרבה אלפי משפחות ממוסקבה. חלק גדול מהם השתקעו בלודז' ופיתחו שם את תעשית האריגים. במוסקבה נשארו רק סוחרים יהודים ותיקים בעלי סוג ראשון וכן בני חיילים מימי ניקולאי הראשון. נשארה איפוא גם אחרי הגירוש קהילה קטנה אבל עשירה.

פנים אחרות היו לישוב היהודי במוסקבה בשנת 1916. כשם שבראשית שנות התשעים עברו עסקי האריגים היהודים ממוסקבה ללודז‘, עברו בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים התקרבו ללודז’, כל סוחרי האריגים היהודיים למוסקבה אף על פי שלפי החוק עדיין אסור היה להם לגור שם.

במוסקבה ישב העסקן היהודי יצחק ניידיץ, שהיתה לו השפעה רבה על גדולי השרים בפטרבורג שעסקו בשאלת היהודים. אחד היה סגן המיניסטר וולז’ין הנזכר למעלה והשני היה פוטילוב שהיה בקי בכל החוקים על היהודים. ניידיץ היה משתדל אצל השרים שלא יגרשו יהודים. מעולם לא הבינותי איך השיג זאת. אמנם היה עשיר אבל אינני מאמין שהיה נותן להם הלוואות כפי שהיה נהוג – הלוואות במקום שוחד, כמובן הלוואות שלא על מנת להחזיר. כנראה שלבו של וולז’ין אמר לו, כי יום אחד יצטרך לניידיץ. ואמנם בשנת 1918 היה וולז’ין מהגר עני בפריז וניידיץ היה עשיר ותמך בו.

אותו חלק במוסקבה ששם גרו יהודים, נראה כישוב יהודי. אמרו שמספר היהודים במוסקבה הגיע ל־100 אלף. על כל פנים ברחובות נראו הרבה יהודים משום שדרך היהודים לא לשבת בבית אלא להתרוצץ ברחובות וביחוד במרכז המסחרי.

היהודים עסקו בכל מיני סחורות, על פי רוב באריגים. ברוסיה היה מחסור בסחורות משום שהצבא צרך הרבה והמחירים האמירו מיום ליום. היהודים היו קונים זה מזה חבילות סחורה, לפי רשימה, מבלי לראות את עצם הסחורה והיו מקרים שיהודי היה קונה את סחורתו שמכר לפני שלושה חדשים.

היהודים גם סחרו בבורסה והרויחו הרבה. בין אלה היה העסקן הציוני מוילנה יצחק לייב גולדברג. הוא ידע תמיד מה הן המניות שיעלו. פעם נודע לו כי בעוד 2–3 ימים יוכפל השער של מניות מסויימות. רצה לעשות טובה לצ’לנוב ולאוסישקין. בא אליהם ואמר שאם יש להם עשרת אלפים רובל יכול כל אחד לקנות חבילת מניות בשווי של 25 אלף ולאחר שבועיים יהיה ערך המניות כפליים. צ’לנוב ואוסישקין נתנו את עשרת האלפים, אבל צ’לנוב התחרט מיד. הוא מצא שהדבר אינו מוסרי. רץ בבוקר לגולדברג ואמר שלא יעשה זאת ושהוא רוצה בחזרה את עשרת האלפים שלו. אוסישקין שמע על כך וצחק. סבור היה שאם בכל רוסיה סוחרים הרוסים בבורסה הרי זה חוקי. ואמנם הוציא אוסישקין סכום רב מרוסיה כשעלה לארץ ישראל.

כשנודע בחוגים ציוניים שאני מתכונן להוציא בעברית שבועון בשם “העם”, גרם הדבר לקצת מבוכה. אמנם היה לי רשיון להוציא שני עתונים – עתון יומי באידיש בשם “טלגראף” ועתון שבועי בעברית. במוסקבה היה קשה מאוד להוציא עתון באידיש משום שלא היה דפוס יהודי. אבל בשביל עתון באידיש היה קהל קוראים גדול ולא הסתלקתי מן הרעיון להוציא עתון כזה, ולפי שעה החלטתי להוציא שבועון עברי שבשבילו אפשר היה למצוא דפוס קטן ולא היה צורך בהשקעה גדולה. במוסקבה היו הרבה יהודים עשירים חובבי עברית, שהיו מוכנים להשתתף ביסוד העתון. דיברתי עם אחדים מהם והבטיחו לעזור. אבל פתאום באו אלי יצחק גרינבוים ופודלישבסקי, ציוני ורשאי שעשה הרבה לחידוש “הצפירה” היומית בוארשה, וטענו שהמרכז הציוני ברוסיה ייעלב אם לא ישותף בעתון העברי היחיד. ודרשו ממני שאמסור את העתון לרשות המרכז הציוני ואני אהיה אחד העורכים במשכורת טובה. הדבר לא היה לפי רוחי. רציתי שהעתון יהיה בלתי תלוי. לא חדלו לשלוח אלי משלחות של עסקנים ציונים ידועים, בתוכם ידידי יצחק ניידיץ עד שלבסוף הסכמתי. אספו 15 אלף רובל ואמרו שבשעת הצורך יוסיפו. למערכת צריכים היו להצטרף עוד שנים: ד“ר משה גליקסון וחיים גרינברג. העורך הראשי צריך היה להיות גליקסון, מיופה כוחו של המרכז הציוני, ואם יפרוץ סכסוך ביני לבין גליקסון מחמת עניני מערכת, יכריע ד”ר יחיאל צ’לנוב. את המאמרים הראשיים נכתוב אני, גליקסון וגרינבוים. חיים גרינברג היה חביב בכל החוגים הציוניים. הוא היה אחד מטובי הנואמים וגם הוגה דעות. מבחינה מדינית היה אנטי־סוציאליסט ונמנה עם האגף הימני של הקדטים הרוסיים. הוא היה עדיין צעיר מאוד, פירסם עד כה רק מאמרים אחדים ולא התעניין ביותר במערכת. עם גליקסון לא היו לי כמעט כל סכסוכים חוץ מפעם אחת בשאלה מה צריכה להיות לשון הלימודים בבתי הספר העממיים לפליטים יהודים בערים הרוסיות. סבור הייתי שבבית ספר ארעי אין להנהיג את כל הלימודים בעברית אבל גליקסון דרש דוקא עברית וצ’לנוב היה על צדו. למעשה, למרות דעתם היתה שפת הלימודים אידיש. בתי הספר היו נתונים לרשות הועד הפטרוגרדי של “מפיצי השכלה” שבראשו עמד מ. קריינין.

לא קל היה לייסד את דפוס השבועון. סוף סוף מצאתי דפוס קטן של יעקב בוקשטיין, ציוני צעיר שהיה מסור לעברית והקים את הדפוס במאמצים רבים. בשביל שבועון לא היה צורך במכונת סידור, וסדרי יד נמצאו במוסקבה.

כשיצא הגליון הראשון היתה שמחה גדולה. זו הפעם הראשונה שבמוסקבה יצא עתון עברי. לעתון היתה הצלחה. נדפסו 7 אלפים טפסים וכולם נמכרו מיד. היתה גם דרישה רבה לעתון מערי השדה.

מפטרוגרד הייתי מקבל מכתבים קצרים מאת ידידי הותיק ד“ר י. ל. קצנלסון. התגעגענו זה לזה. הוא היה חולה מאוד ועל ערש דוי כתב את ספרו על התלמוד וחכמת הרפואה וגם את זכרונותיו. אני שעוררתי אותו לכתוב את זכרונותיו. מכיון שהיה חולה ועם זה עסק בריפוי חולים, היתה הכתיבה קשה עליו ואני הצעתי לעסקנים יהודיים מפטרבורג ובראשם הנריק סליוזברג שיזמינו אצלו את זכרונותיו בשכר מסויים ושיחדל מן הריפוי. וכך הווה. לא הספיק לסיים את הזכרונות אבל את הספר על התלמוד סיים בהיותו בן 70. הוא התנגד עקרונית לחגיגת יובלו, אבל הרשה לחוג את יובל השבעים שלו משום שקיווה למצוא על ידי כך מסייעים לפרסום ספרו על התלמוד והרפואה. כשסיים את הספר שלח את כתב היד לד”ר משה אליעזר אייזנשטאט, רבה של פטרוגרד וכתב לו במכתב לווי שהוא חוגג את יובלו רק כדי שהספר יודפס וביקש ממנו להשיג מו“ל. ד”ר אייזנשטאט פנה לסוחר נפט גדול, חיים כהן הנזכר לעיל, אחד מטובי יהודי רוסיה, בעל לב טוב ויד נדיבה, והוא הודיע לאייזנשטאט שהוא לוקח את הדבר על עצמו, יעלה כמה שיעלה. כצנלסון הודיעני על כך בשמחה רבה. אבל קרה אסון וכעבור שבוע מת חיים כהן. כשביקר כצנלסון במשפחת חיים כהן ביקור מנחם־אבלים, אמרו לו בני המשפחה שקיבלו על עצמם לקיים את הצוואה של האב ולהוציא את הספר, אך כעבור שבוע קיבלתי מכתב מבתו של קצנלסון דינה, שאביה מבקש שאבוא אליו משום שהוא מרגיש עצמו רע. עזבתי את כל העבודה ובאתי. שהיתי אצלו שבועיים. ישבתי ליד מטתו. הוא ביקש אותי לדאוג לספר. על עצמו לא חשב אף על פי שסבל יסורים. דקה לפני מותו קרא אותי ואמר שהכל נגמר ומיד הוציא נשמתו.

היתה הלוייה גדולה. נתקבלו הרבה מכתבי תנחומין. דוד פרישמן כתב מאמר חם ב“העם”, שקצנלסון היה היחיד שהיה גדול גם בדעת היהדות וגם במדע הכללי נוסף על היותו משורר. גם אני כתבתי עליו. הצטערתי שלא סיים את זכרונותיו. הוא עמד באמצע שורה. זכרונותיו פורסמו לאחר כמה שנים בצירוף הקדמתי בהוצאת “מוסד ביאליק”.

 

פרק ששים ושבעה: הוצאת שטיבל    🔗

לא עברו ימים מועטים וקם דבר חדש וחשוב שמצאתי לנכון להתמסר לו. והוא – דבר הוצאת עתון יומי באידיש במוסקבה. היה לי רשיון לעתון בשם “טלגראף”. במוסקבה גר נכדו של הרב מקובנה, ר' יצחק אלחנן ספקטור, א. רבינוביץ שהיה ידוע לפני כן בוילנה כנציג בית החרושת ליי“ש שוסטוב. הכל אמרו שאין זה הוגן לנכדו של ר' יצחק אלחנן. הוא חי במוסקבה חיים עשירים וחפשיים. עשה עסקים בבורסה והגיע להון של יותר ממיליון רובל. רחש לבו לעשות דבר גדול והקציב מאה אלף רובל, ואם יהיה צורך עוד 40 אלף, להוציא עתון באידיש. ובאמת היה בכך צורך ברוסיה. היו בה בימים ההם ארבעה מיליון יהודים שלא לחשוב את הנפות הכבושות כגון פולין, ליטא, קורלנד. אמנם עדיין הייתי עסוק בשבועון העברי אבל לא יכולתי להסתלק מדבר כזה והצעתי לרבינוביץ שיבריק בשמי לשמואל רוזנפלד שיבוא למוסקבה בשביל העתון. הוא עשה כך וכעבור ארבעה ימים בא רוזנפלד. שוחחתי אתו על ארגון המערכת. במוסקבה ישבו בימים ההם ד”ר אלישב (בעל מחשבות), וש. אנסקי שכבר כתב הרבה אידיש והכין ספר על חורבן גליציה. הספר התאים להופעה פרקים פרקים בעתון. פניתי גם ליצחק גרינבוים בפטרוגראד ושאלתי אם יוכל לבוא למוסקבה להשתתף במערכת. הוא ענה שאיננו יכול לבוא אבל מוכן לכתוב שנים־שלושה מאמרים בשבוע וגם לארגן חלק המערכת בפטרוגראד.

היתה שאלת הדפוס. מצאתי דפוס רוסי גדול במוסקבה שיכול היה להדפיס עתון יומי, אבל לא היה לו סדר לאותיות עבריות. אפשר היה להביא סדר מפטרוגראד. פניתי מיד לניידיץ שיסע לפטרוגרד, ייפגש עם סגן המיניסטר וולז’ין ועם פוטילוב העומדים בראש המחלקה היהודית ויבקשו רשות בשביל 15 סדרים ועשרה סופרים יהודים לגור במוסקבה. בין העשרה היו ד“ר יוסף קלויזנר מאודיסה, דוד פרישמן, אליזר שטיינמן, דוד ברגלסון ואתרים. ניידיץ קיבל עליו את השליחות ואמר שהוא בטוח שיקבל את הרשיונות משום ששני השרים כבר מרגישים שבאה תקופה חדשה. כעבור שלושה ימים חזר ניידיץ והודיע שקיבל את הרשיונות ואפשר לכתוב לכולם מכתבים שיתכוננו לבוא ולהשתתף גם בשבועון העברי וגם בעתון היומי באידיש. הדבר היה ארבעה ימים לפני פורים בשנת תרע”ז (1917).

בימים האחרונים לפני פורים היה שטיבל בא אלי הביתה פעמיים ביום צוהל ושמח שפרישמן יבוא מאודיסה. הוא הכין בשבילו דירה בת ארבעה חדרים בבית המשותף הגדול ששם שכר גם לעצמו דירה בת 12 חדרים. פרישמן היה לבדו בלי המשפחה. משפחתו נשארה בוארשה הכבושה. בעיני שטיבל היה פרישמן גדול הסופרים. הוא זכר מה שאמר פרישמן בשעת הקונגרס הציוני בוינה בשנת 1913 באסיפת ההסתדרות העברית שאם יקימו קרן של מיליון רובל להוצאת ספרים עבריים תהיה ספרות עברית גדולה ואפשר יהיה לתרגם מיטב ספרות העולם. ושטיבל אמר לי שהמיליון הזה יהיה, הוא הנותן. מנהל לבנק גדול אמר שיש לשטיבל בבנקים באמריקה 3 מיליון דולארים, ואכן יקדיש חצי מיליון דולארים למשא נפשו מנעוריו.

ניידיץ ערך בביתו סעודת פורים כיד מלך. הוא הזמין הרבה אורחים בתוכם היו ש. אנסקי, אשתי ואני. ניידיץ סיפר על ביקורו האחרון בפטרוגראד ועל שיחתו עם נציגי ממשלת רוסיה בשאלת היהודים. הדבר היה שבוע לפני המהפכה הרוסית גדולה. הורגש שמוכרח לבוא שינוי לטובה ליהודים, אבל בכל זאת לא ירשו להם לגור בפטרוגראד ובמוסקבה מפני שאם ירשו להם יבואו כולם לערים אלו. יהודים נמשכים למרכזים גדולים ולא ייתכן שערי הבירה הרוסית יהיו מלאי יהודים. אני חייכתי. לא תיארתי לעצמי שהדבר יבוא בן לילה אבל היה לי ברור שלא ייתכן מפנה מדיני בלי שוויון ליהודים. חשבתי שיהיו הגבלות בזכויות מדיניות אבל זכות ישיבה צריכה להיות לכל אחד בכל מקום ללא יוצא מן הכלל.

ש. אנסקי, שהיה עסקן במפלגת ס. ר., לא רצה להשתתף בשיחה ולהתנבא. הוא רק סיפר שאותו יום היה אצל סטניסלבסקי וקרא באזניו את מחזהו “הדיבוק” ויש תקוה שהוא יתקבל בתיאטרון האמנותי במוסקבה. למחרת בא אלי שטיבל וביקש ממני לנסוע לפטרוגרד ולשכנע את טשרניחובסקי שיתרגם את “איליאדה” ו“אודיסיאה” של הומרוס לעברית. טשרניחובסקי יודע יוונית והוא יוכל לעבוד גם אחרי כן בהוצאת הספרים החדשה. שטיבל מציע לו שיסתלק מן עבודתו הרפואית ויתמסר רק לספרות עברית. הוא שמע שטשרניחובסקי מרויח ברפואה 4 אלפים לשנה והוא מוכן להכניס לבנק עד 60 אלף רובל ערובה למשכורת של 10 שנים.

עדיין לא הכרתי את טשרניחובסקי אף על פי שקראתי את יצירותיו ושמעתי עליו הרבה. טשרניחובסקי גמר בית ספר למסחר ברוסיה ואוניברסיטה בשווייץ ובא לפטרבורג להסתדר כרופא, אבל הדבר היה קשה לו מאוד. ידוע היה מראש שאם יעבוד כרופא בסביבה יהודית לא יצליח. פרסומו כמשורר יקלקל את ה“קאריירה” שלו כרופא. בינתיים התפרנס מעבודות תרגום שהמציאו לו ידידיו. ד“ר קצנלסון שהיה גם עורך האנציקלופדיה היהודית ברוסית מסר לו תרגומים מאנגלית; ד”ר אייגר, אף הוא ציוני טוב וחבר “מפיצי ההשכלה”, היה עורך ירחון רפואי ברוסית ומסר לטשרניחובסקי תרגומים מגרמנית.

כיון שראה טשרניחובסקי שלא יצליח כרופא בסביבה יהודית רצה לפתוח מרפאה בסביבה לא יהודית. גם מראהו החיצוני היה מתאים לסביבה רוסית. היה בעל בלורית, חיתוך דיבורו היה רוסי ממש וגם אשתו לא היתה יהודיה. אבל לשם פתיחת מרפאה דרוש היה לפי החוק הרוסי, שהרופא ישמש קודם ברפואה ארבע שנים. היה מוכרח לפתוח את המרפאה על שם רופא אחר, אבל הציונים הטובים מוקירי שירתו לא הסכימו לקרוא את שמם על המרפאה שאמר ד“ר טשרניחובסקי לפתוח. לבסוף נמצא רופא אחד, ד”ר ווארשוויאק, והסכים שהמרפאה של ד"ר טשרניחובסקי, שהיתה נמצאת בסביבה של רוסים טהורים, תהא על שמו. וכך היה טשרניחובסקי בפטרבורג רופא שלא ריפא אפילו יהודי אחד והרוסים היו חושבים אותו לאחד משלהם.

נסעתי ממוסקבה לפטרבורג בערב שלפני המהפכה הראשונה, ב־26 בפברואר 1917. באתי לפטרבורג בבוקר, כאשר נתחלף השלטון. במשך שלושת הימים הראשונים קשה היה למצוא בפטרבורג עגלון שיסע למקום שהיה גר בו טשרניחובסקי, בשכונה רחוקה ממרכז העיר על יד המרפאה שלו. אולם סוף סוף באתי אליו ומצאתיו כשהוא עסוק בריפוי חולים. רבים חיכו עוד לתורם ואף אני הצטרפתי אל המחכים. כשנכנס לחדר ההמתנה הכיר בי שלא באתי להתרפא וניגש אלי. אמרתי לו מי אני, והוא הכניס אותי לביתו וביקש שאחכה לו עד גמר קבלת החולים, שנמשכה אז יותר משעתיים.

כשנתפנה, עייף ויגע, סיפרתי בלי שהיות יתירות על מטרת בואי אליו והצעתי לו את כל התכנית. הוא הופתע מאד. לא עלה על דעתו מעולם שתבוא הצעה כזאת בזמן מן הזמנים. מבלי לחשוב הרבה ענה לי: “זוהי הצעה מענינת מאד, אבל יהיה מה שיהיה, לא אעזוב את עבודתי כרופא”. אולם הוא נאות להסתלק משתי משרות המעסיקות אותו שעות ביום ויתמסר קמעה קמעה לתרגום ה“איליאדה”, במשך שתים־שלוש שנים יגמור את העבודה הזאת ואחרי כן יגש לתרגום “אודיסיאה”. סיפרתי לו שאנו עומדים להוציא מאסף גדול בשם “התקופה” ושיש בידי כבר חומר משל המנוח ד"ד י. ל. כצנלסון ומשל שמעון דובנוב וביקשתיו שגם הוא ישתתף במאסף זה. הוא אמר לי כי יוכל לתת לי רק את תרגום שירי אנאקריאון, הנמצא תחת ידו, והוסיף, שאינו זקוק לשכר סופרים.

אמרתי לו ששטיבל לא יסכים להדפיס חינם, ובלי רצון קיבל ממני דמי קדימה מאה רובלים. השאר אמרתי שאשלח לו ממוסקבה. בשעת השיחה סיפר לי בקורת רוח מרובה על עבודתו כרופא, שאינה מזקיקה אותו לעזרת חובבי השירה כביכול בפטרבורג, ולתמיכת מכבדיו ומוקיריו הרבים. סיים את שיחתו באמרו, כי לא יעזוב את מקצוע הרפואה בשום פנים.

 

פרק ששים ושמונה: המהפכה הבולשיביסטית והצהרת באלפור    🔗

הקהילות היהודיות ברוסיה ובאוקראינה נתחדשו בימי ממשלת קרנסקי. נערכו בחירות כלליות ובמוסקבה כבר התנהלה מערכת בחירות בין היהודים, ביחוד בין הציונים והבונדאים. הבונדאים היו במיעוט אבל הם נלחמו מלחמה עזה. הלוחם העיקרי מצד הציונים היה הרב מזאה. הבונדאים קיבלו את הסיסמה של הסוציאל־דמוקרטים שלא השתתפו בממשלה, כי יש לעשות שלום עם גרמניה ללא סיפוחים ושילומים.

היה גם מאבק על אופי הקהילות: האם עליהן לעסוק בענינים דתיים או לא. הממשלה הכריזה שהיא מפרידה את הדת מן המדינה. אמנם נשאר פרוקורור של הסנוד הקדוש אבל הוא לא היה כפוף לממשלה. כשכבר הפכו הקהילות היהודיות למין שלטון עצמי טענו רבים, שאין היהודים יכולים להסדיר את הקהילות שלהן בניגוד למוסדות הממלכתיים. בשאלה זו לא היתה אחדות והמאבק היה נטוש. כל זה היה בארבעת החדשים הראשונים עד יולי, לפני עליית כוחו של הבולשביזם. איש לא חשב על כך. אבל ביולי נשתנה המצב. הרגישו בסכנה. הופיע במוסקבה עתון חדש בולשביסטי בשם “סוציאל־דמוקרט”. העתון הראשי “פראבדה” לא היו לו קוראים רבים. הבולשביקים, שהיו רק מיעוט, התחילו לחדור להמונים הגדולים. הסיסמה שלהם היתה “שלום”: החיילים צריכים ללכת הביתה.

הבולשביקים כבשו בפטרוגרד את הארמון של השחקנית קששינסקה והתחילו לערוך שם את אסיפותיהם. ארמון זה היה ממשלתי למחצה; ידועות היו תולדות הארמון. בשעה שניקולאי השני היה עדיין יורש עצר, שנים אחדות לפני נשואיו, חלה במרה שחורה. חיפשו אהובה בשביל ניקולאי הצעיר ומצאו את הרקדנית הפולנית קששינסקה. הוא חי אתה כמה שנים.

כשהגיע הזמן לנשואי ניקולאי עם נסיכה נתנו לרקדנית חצי מיליון רובל ובנו לה ארמון יפה. ידעו איפוא שהארמון נבנה בכסף הצאר, והבולשביקים תפסו את הארמון מיד.

בזמן הראשון היה לנין בעצמו מרצה שם אבל לאחר זמן כשנאסר טרוצקי, וקרנסקי התחיל לנקוט צעדים נגד הבולשביזם, ירד לנין למחתרת. הוא ישב בפינלנד ולא הופיע בפומבי. אילו רצתה ממשלת קרנסקי היתה מוצאת אותו, אבל קרנסקי לא רצה לנקוט באמצעים חריפים נגד לנין. הקדטים לא היו מרוצים מחולשתו זו של קרנסקי. מיליוקוב היה מרצה בימים ההם בפטרוגראד ובמוסקבה על סכנת הבולשביזם. וכששאל אחד מה לעשות בלנין? ענה “לתלות”. אבל קרנסקי היה רחוק מדעה כזאת. כשנאסר טרוצקי בראשית יולי על תעמולתו נגד הממשלה ועל קריאתו לצבא למרוד ולא ללכת למלחמה, דרש הס. ר. היהודי גוץ לשחרר אותו משום שאסור לסוציאליסט לאסור סוציאליסט אחר, ואמנם שוחרר טרוצקי והתעמולה בצבא נתחזקה. מן הצד השני התחילה תנועה אנטישמית בטענה שהבולשביקים הראשיים, שבאו עם לנין דרך גרמניה בקרונות מסוגרים, הם יהודים.

בימי יוני האחרונים לפני שגברה התנועה הבולשביסטית נתכנסה במוסקבה המועצה הגדולה, שבה השתתפו כל המהפכנים הותיקים. נאמו פלכנוב וסוציאל־דמוקרטים אחרים. באסיפה זאת הכריז הנסיך לשעבר, האנרכיסט המהפכני קרופוטקין על רוסיה כרפובליקה. הבולשביקים לא היו מיוצגים. פלכנוב דיבר נגד הבולשביזם ונגד שלום עם גרמניה ואמר שזוהי מדינה ריאקציונית ומסוכנת לרוסיה. הייתי באסיפה ותיארתי אותה בעתון העברי “העם”. עלי עשה נאומו של קרנסקי רושם קשה, משום שהוא חזר כמה וכמה פעמים על המלה “אני”.

בתא העתונאים ישב לידי עסקן ס. ר. לשעבר בורצב, שגילה בשעתו את אזב ופרובוקטורים אחרים. בתום האספה אמרתי לבורצב שאני רוצה לשאול אותו שאלה פרטית. אמרתי לו שאני מעונין באדם אחד שאף הוא היה פרובוקטור והלשין בוילנה על כמה סופרים. בורצב ענה לי בזעם: “אינני מתענין בדברים כאלה. אותי מענין יותר להלחם בבולשביקים ושמותיהם הכוזבים”.

תשובה זאת הרגיזה אותי מאוד, הרגשתי שיש בה ריח אנטישמיות.

קרנסקי כבר נאבק אותה שעה בגלוי בתעמולה הבולשביסטית. נערכו אספות גדולות וקרנסקי התווכח עם קמנייב (רוזנפלד). קמנייב האשים את קרנסקי בהנהגת משפט מוות בצבא על בגידה. קרנסקי התגונן וטען שעדיין לא חתם על שום משפט מוות אף על פי שנתקבל חוק כזה. האספה עשתה רושם קשה בכך, שראש הממשלה מוכרח להתגונן בפני הבולשביקים. הרגישו כי ממשמשת ובאה שעה קשה ובכל זאת לא עלה על הדעת שהבולשביזם יעלה לשלטון בכלל ובמהירות כזאת בפרט.

בשעה שהייתי עסוק בפוליטיקה ומשתתף בכל האספות בפטרוגראד לא עסקתי בהוצאת שטיבל, שהייתי המייסד הראשי שלה. כשלא קיבל דוד פרישמן את הצעתי להוציא ירחון עברי גדול עזבתי את הוצאת הספרים ואילו פרישמן המשיך לפעול בה. הוא נסע עם שטיבל לטשרניחובסקי לפטרוגרד בדבר תרגום הומרוס ותרגומים אחרים שאני התחלתי לטפל בהם. כשנודע לניידיץ שעזבתי את הוצאת שטיבל פנה אלי שאעזור לו לייסד הוצאת הספרים משלו שתיכנן עוד בקיוב בשנת 1910. הוא הזכיר לי גם את העבודה שקיבלתי עלי עם נסיעתי לארץ ישראל בשנת 1914, להוציא בעברית את כל ספרי פלאוויוס וכן את ספרי חכמי ישראל שכתבו ערבית. אמנם עכשיו אנו מנותקים מארץ ישראל וברוסיה אין איש יודע ערבית, אבל המלחמה לא תימשך לעולמים. אמרתי לניידיץ, כי כשתשקוט הארץ ויבוא קץ לבולשביזם אשוב לדבר. אבל עכשיו אין המדיניות נותנת לי מנוחה. ניידיץ צחק ואמר: “אל תפחד מפני הבולשביזם, העולם יישאר עולם”. הוא גם סיפר לי שהוא וזלטופולסקי מאספים כסף לקנות את הספריה הגדולה של הבארון גינצבורג בשביל האוניברסיטה הירושלמית לעתיד. הוא אמר לי, שכבר יש להם חצי מיליון. כן סיפר לי שיצחק לייב גולדברג מוילנה נמצא כעת במוסקבה ורוצה לגייס הון של 5 מיליון רובל לבנות בתים בארץ ישראל אחרי המלחמה בשם “הבונה”. הרבה כסף כבר נאסף. “זאת אומרת – אמר ניידיץ – שאנו חושבים על ארץ ישראל ועל הספרות העברית. חלום הבולשביזם יחלוף”.

קרנסקי הקים קדם־פרלמנט. הכל צריך היה לבוא לידי הכרעה באספה המחוקקת. כבר הוכנה רשימת כל המפלגות. היתה גם רשימה יהודית, אף היא של כל המפלגות. ברשימת ס. ר. היו גם יהודים, בתוכם ש. אנסקי, והוא הדין במפלגה הסוציאל־דמוקרטית. בשביל הרשימה הבולשביסטית הצביעו מבין המפלגות היהודיות רק פועלי־ציון אבל הם היו חבורה קטנה.

קרנסקי הגיש לקדם־פרלמנט תכנית כיצד לכלכל את הדברים עד האסיפה המכוננת. ישיבות הקדם־פרלמנט נמשכו כשבועיים וכל הזמן, כמעט בכל היום, ישבתי שם. שם נמצאו תמיד כל העתונאים הרוסיים. גם ביניהם היה נטוש ויכוח. בין העתונאים היו יהודים אחדים שמילאו תפקיד חשוב, בראשם לבוב (“קלאצקו”) וקוגל שהיה ידוע בחתימתו “הומו־נובוס” (אדם חדש). לבוב כבר קנה לו שם בימי הממשלה הצארית. המיניסטרים התחשבו בו. בעזרתו נתקבלו לאוניברסיטה מאות סטודנטים יהודיים. לבוב היה מאוד חביב על הבריות. הוא היה אדם טוב־לב ורב־ מרץ. אביו היה שדכן ידוע בוילנה. בויכוחים השתתפו גם עתונאים מן האגף הימני של העתונות הרוסית, אבל לא הורגשה אנטישמיות גלויה. מתוך הויכוחים לא היה לי רושם כל שהוא שהבולשביזם עומד לנצח. הכל היו בטוחים שהבולשביקים ייכשלו אם יתקיפו, אך יש לשער שלא יתקיפו. לאחר זמן סיפר טרוצקי בספרו “שנת 1917” שחוץ ממנו ומלנין לא דרשו אפילו קמינייב וזינובייב להתקיף, וסטאלין שתק ולא חיווה דעתו.

חזרתי מפטרוגרד למוסקבה והייתי בטוח שלא יתרחש כלום עד האספה המכוננת שנועדה לינואר. ביום שבו פרץ המרד הבולשביסטי בפטרוגראד וירו על ארמון החורף מתוך אניה בקרונשטאט לא האמנתי שיש ממשות כלשהי למרד. אותו ערב כתבתי מאמר בשביל “העם” שאמנם פרץ מרד בפטרוגראד ויורים על הממשלה הזמנית אבל זה רק מקרה עובר. שעתיים לאחר שסודר המאמר בדפוס באו שני חיילים למערכת וכששאלתי אם יש בידם תעודה הראו לי על רוביהם: זאת התעודה. הם פיזרו את המאמר המסודר ולמחרת לא יצא במוסקבה שום עתון משום שבכל מערכת היה ביקור כזה של חיילים. הופיע רק עתון צבאי של ס. ר. שגם לו היו רובים.

שלושה ימים לא הופיעו העתונים. ישבנו כל הזמן בבית ושמענו יריות מכל הצדדים. חששנו לשכב במיטות ושכבנו על הרצפה. כשחדלו היריות יצאתי ובקושי הגעתי למערכת. שם מצאתי חבילת מברקים על מתן הצהרת בלפור. הדבר נודע מיד בין היהודים. ובחברה היהודית דיברו על הצהרת בלפור יותר מאשר על המהפכה הרוסית. יהודים לא האמינו עדיין שהבולשביזם יתקיים. היו בטוחים שסוף סוף תכריע האספה המכוננת שהרוב בה, כפי שסבורים היו הכל, יהיה לס. ר. אשר תכניתם היתה “האדמה חינם לכל האכרים”. איש לא פילל שהסוציאל־דמוקרטים הרוסים ולנין ילכו נגד האספה המכוננת שתמיד הכריזו עליה. הכל טעו. אשר לא יגורנו בא.

 

פרק ששים ותשעה: “העם” העברי במוסקבה בראשית הבולשביזם    🔗

כשעברו שלושה ימי היריות והבולשביזם ניצח גם בפטרוגראד וגם במוסקבה, עדיין לא נסגרו כל העתונים הרוסיים האזרחיים וכן גם העתונים בלשון אחרת. כן לא נסגרו העתונים הסוציאליסטיים הבלתי־בולשביסטיים. בפטרוגראד הוסיף להופיע “פטרוגראדער טאָגבלאט”, במוסקבה נפסקה ההדפסה במקרה לחודש ימים משום שהביאו מכונות הדפסה חדשות וצריך היה להתקין אותן, ודפוס אחר לאותיות עבריות לא היה במוסקבה.

אותנו ענינה ביותר הצהרת בלפור. באין ברירה פירסמנו גליון מיוחד ברוסית. אני פרסמתי שם מאמר בשם “מה היה אילו הרצל חי” וסיפרתי בפעם הראשונה דבר שהיה בגדר סוד במשך 14 שנה, כי בשנת 1903 כשהרצל ביקר בפטרבורג אמר במסיבת עתונאים שאפשר לקבוע בשעון ביד את שעת חלוקת טורקיה. הצהרת בלפור היתה מכוונת לשעה זאת.

בעצם הימים ההם הדפיסו הרבה שקלים והפיצו אותם. הלך הנפש הציוני גבר. מכיון שלא היתה עתונות השתמשו בנאומים באספות. לאחת האספות הביא ניידיץ את הקונסול האנגלי והוא נתכבד בתשואות. לא עלה על דעת איש, שברוסיה תילחם הממשלה נגד הרעיון הציוני. לנין פירסם צו שכל עם יכול להגדיר את עצמו כרצונו עד כדי הנתקות מרוסיה. הציונים לא חשבו להינתק מרוסיה משום שלאחר קבלת השוויון היו ידידים נאמנים לרוסיה.

ימים אחדים אחרי המהפכה קמה ממשלה בולשביסטית שלנין עמד בראשה, טרוצקי היה מיניסטר החוץ, סטאלין מיניסטר המיעוטים. לאחר ימים אחדים נתמנה לונאצ’רסקי למיניסטר ההשכלה ודזירז’ינסקי למיניסטר הפנים. הופיע עתון סוציאל־דמוקרטי בעל כיוון שמאלי בהשתתפותו של מארטוב. בעתון זה מיחה מארטוב נגד מינוי סטאלין למיניסטר. הוא כתב שאין לו כלום נגד סטאלין אבל אדם שגזל כסף מבנק בימי הממשלה הצארית, אמנם לא לעצמו אלא למען המפלגה, אסור לו להיות מיניסטר בממשלה סוציאליסטית. מארטוב לא נאסר על כך ועתונו לא נסגר. לנין הכיר היטב את מארטוב עוד מימי היותם מהגרים בשווייצריה. הם התווכחו שם לעתים קרובות. לא היתה סכנה שלנין יאסור את מארטוב. בסופו של דבר הרשה לנין למארטוב לעזוב את רוסיה אבל העתון הוסיף לצאת.

כשהותקן הדפוס שלנו חזרנו להוציא את “העם”. כל חברי המערכת עדיין היו במוסקבה, אבל שלושה עורכים לא רצו לקבל על עצמם אחריות ולחתום את שמותיהם. אלה היו ד"ר גליקסון, קליינמן, צ’רנוביץ. אבל אני כבר הייתי רגיל להסתכן מימי הצאר ולא פחדתי והייתי העורך האחראי היחיד של “העם”. יצא גם מוסף ספרותי שעורכו הרשמי היה גליקסון, אבל במוסף לא נידונו שאלות מדיניות.

כתבתי בחרות גמורה נגד הבולשביזם, ללא חרופים וגידופים אבל בנימה עזה. לא עברו ימים מועטים ונוסד הקומיסריון היהודי שבראשו עמד דימנטשטיין שעליו סיפרתי בפרקים הראשונים שלמד בקבוץ של ר' חיים עוזר גרודזנסקי בוילנה. הוא היה פעיל בתנועה הסוציאל־דמוקראטית, הוגלה לסיביריה וגר במקום אחד עם לנין והם התידדו. מיד לאחר המהפכה הבולשביסטית הציע לו לנין להיות קומיסאר יהודי. דימנטשטיין סיפר על ההוראות שנתן לו לנין, שלא יהיה קפדן וימשוך את היהודים לא במקל חובלים, אלא יסביר להם כי הוא מתכוון רק לטובתם.

כשהיה לנין בשווייצריה לא אהב את הבונדאים ואפילו נלחם נגדם באספות. לפיכך היה מרוצה מאוד, שהקומיסאר היהודי הראשון לא היה בונדאי אלא סוציאל־דמוקראט, קרוב לבולשביזם. הקומיסריון היהודי היה גם המשגיח על העתונות היהודית והתיחס יפה מאוד לעתונות. הקומיסריון לא החרים שום גליון של “העם” אף על פי שהיה זכאי לכך. כולנו היינו בידידות עם הקומיסריון היהודי ועם עובדיו. אכלנו אפילו בצוותא במטבח משותף. כולנו עברנו לגור בבית הגדול והיפה של יוסף ושושנה פרסיץ ברחוב פרסצ’יסטנסקה. היה זה בית גדול שפרסיץ קנה עוד בשנת 1917 במיליון רובל מאת מיליונר רוסי ושמו קאנשין. שם היה מקום לכולנו. בחדרים מיוחדים גרו שם בעלי הבית, שם עבד הקומיסריון היהודי ושם היתה גם מערכת “העם”. התקינו מטבח בשביל עובדי המערכת, הסדרים וגם בשביל חברי הקומיסריון היהודי. על גג הבית היה חדר בנוי פח העומד בפני אש, ולשם הכנסנו את הספריה של הבארון גינצבורג שרכשנו מאת האלמנה תמורת מיליון רובל על מנת למסור את הספרים לאוניברסיטה העברית בירושלים בעתיד. עמדו שם 160 תיבות ספרים. הקומיסריון ידע על כך והבטיח לנו שידאגו לכך שהבית לא יוחרם והספרים ישתמרו.

הקומיסריון היהודי פתח אף הוא עתון, שבועון באידיש, בשם “וואָרהייט” תרגום של המלה הרוסית “פראבדה” (אמת). הממשלה הקציבה לעתון סכום זעום והוא לא יכול להופיע בקביעות בכל שבוע. כן חסרו לו משתתפים עד שלבסוף חדל להופיע, ואילו “העם” יצא כסדרו כיתר העתונים הרוסים האזרחיים.

בזמן הראשון אחרי המהפכה הבולשביסטית לא הרגישה החברה היהודית עדיין שום קשיים מיוחדים. אמנם הכל נתיקר בהרבה וקשה היה להשיג לחם ובשר וחמאה אבל בכסף רב אפשר היה להשיג הכל, וכסף עדיין היה בידי האוכלוסיה.

עד שהגיעה צרת סגירת הבנקים, גם הבנק הממשלתי וגם הבנקים הפרטיים. הכסף המזומן אזל וקמה מצוקה גדולה. אבל גם הממשלה לא יכלה לחיות בלי כסף. יצא חוק חדש, שאם הפועלים של בית חרושת או עסק או מערכת יתנו יפוי־כוח לאחד מן המפעל, יוכל להוציא כסף מן הבנק. מאז נעשה יותר קל להשיג כסף. הממשלה הדפיסה הרבה מאוד שטרי כסף. היו מיני כסף שונים: שטרי 40 רובל של קרנסקי וכן שטרי 20 רובל. הממשלה הסובייטית הדפיסה בסכום גדול שטרי אלף. מכונת ההדפסה של כסף בפטרוגראד עבדה יומם ולילה. לא היה מחסור בכסף אבל המחירים עלו מיום ליום, אך בחדשים הראשונים לא הורגשה עדיין מצוקה גדולה.

כשנתכנסה האספה המכוננת פוזרה מיד. קמה ממשלה חדשה שבה היה מיניסטר המשפטים היהודי יצחק שטיינברג, ס. ר. שמאלי, שהיה אגב איש דתי. כשנכנסו הסוציאליסטים השמאליים לממשלה נכנס אחד מהם גם לקומיסריון היהודי. היחס של החברה היהודית לקומיסריון לא היה רע. כל זה בזכות הקומיסאר היהודי דימנטשטיין. הוא לא התערב בעניני בתי ספר. בחוק בתי הספר נאמר שכל 30 הורים יכולים לדרוש בית ספר כאוות־נפשם ובאיזו לשון שהם רוצים. לפיכך יכולים היו להתקיים גם בתי הספר של “תרבות”, שבהם היתה שפת ההוראה עברית. תמיד נמצאו יותר מ־30 הורים שדרשו זאת. בתי ספר כאלה נוסדו בערים הגדולות ברוסיה המרכזית ששם גרו הרבה יהודים.

מאבק נגד בית הספר העברי התחיל מצד בונדאים אחדים, שנדחקו לתוך הקומיסריון היהודי. הם טענו שעברית היא שפה קדומה, בלתי מדוברת, ושפת העם היהודי היא אידיש. דעה זו קיבל גם סגן הקומיסאר העממי להשכלה, פרופ' פוקרובסקי. הוא היה אחד הבולשביקים הנאמנים ביותר. ספריו בדברי ימי רוסיה שהיו מקובלים מאוד בימים ההם נפסלו אחר כך מחמת עמדתו הקיצונית נגד לאומיות בכלל ולאומיות רוסית בפרט. אבל בראשית היתה כל המפלגה הקומוניסטית מתחשבת בדעותיו ועברית נפסלה מפני שהיא לאומנית. הרב מזא"ה השתדל למען העברית בפני הקומיסאר לונאצ’ארסקי והוכיח לו את חשיבות העברית לכל התרבות היהודית. אבל ללונאצ’ארסקי לא היתה דעה מכרעת. המכריע היה פוקרובסקי, ובתי הספר של “תרבות” חדלו להתקיים. אבל רק מיעוטם של היהודים שלחו את ילדיהם לבתי הספר באידיש. הרוב העדיפו את בתי הספר הרוסיים.

ה־ס. ר. השמאליים לא החזיקו מעמד בממשלה. הם לא הסכימו לדעתו של לנין לכרות שלום עם גרמניה לפי דרישותיה של גרמניה בברסט־ליטובסק. הממשלה הגרמנית העמידה לרוסיה תנאים קשים, היא ניתקה את אוקראינה מיתר הארצות. גרמניה התיחסה לרוסיה הבולשביסטית כמו לעם שפל שנוצח במלחמה. עדיין יכלה רוסיה להוסיף ולהלחם. טרוצקי פירסם סיסמה: “לא שלום ולא מלחמה”. ואילו לנין נתן פקודה לחתום. הוא הבין שאם גרמניה תמשיך במלחמה ירד הבולשביזם. מחמת כך יצאו הס. ר. השמאליים מן הממשלה. טרוצקי נעשה קומיסאר צבאי והתחיל לארגן את הצבא האדום.

כתבתי בימים ההם ב“העם”, כי זאת הפעם הראשונה בדברי הימים שאדם שמעולם לא שרת בצבא אפילו לא כחייל פשוט יהיה מיניסטר המלחמה. טרוצקי מינה כמפקד הראשי את הגנרל ברונץ’־ברויביץ', אותו הגנרל שסגר בפטרוגרד את העתונות היהודית כשהיה גנרל בצבא הצארי. אמנם הוא היה אחיו של בולשביק, ידידו של לנין. ידעתי את זאת אבל כתבתי שאין זה מכריע ואדם שרדף את העתונות היהודית אסור לו להיות מפקד צבא סוציאליסטי. הקומיסריון היהודי שהיה מפקח על העתונות היהודית לא העיר כלום על המאמר ולא החרים את הגליון. וכמה דברים הרשה לעצמו “העם” אפילו יותר מן העתונים האזרחיים הרוסיים. הקומיסריון היהודי לא חיפש חטאים בעתוננו. פעם הטיל קנס של 10 אלפים רובל מפני שעברו על צו שבכל גליון של העתון יש להדפיס בעמוד ראשון מודעה ממשלתית. כשמת עורך הדין יעקובסון, הציר היהודי בדוּמה הראשונה, היתה בעתון מודעת אבל בגודל חצי עמוד ולפיכך לא נכנסה המודעה הממשלתית. על כך הוטל עלינו קנס. אמנם 10 אלפים רובל כבר לא היה להם ערך רב אבל לנו היה קשה לשלם. כל העשירים היהודים ממוסקבה ומפטרוגרד עזבו את ברית המועצות ועברו לאוקראינה, ששם עדיין לא היה שלטון בולשביסטי. גרמניה הקימה שם כמנהיג את סקורופאדסקי. הגרמנים לא התערבו בעניני היהודים ונתנו להם לנהל עסקים גדולים, לפתוח בנקים וכדומה. לא פיללו שבקרוב תבוא תבוסה על גרמניה, לפיכך נמשכו לשם הרבה יהודים אמידים. אמנם הם השאירו סכומים הגונים בשביל העתון, אבל ההוצאות עלו למעלה ראש, ו“העם” נסגר. “פטרוגראדער טאָגבלאט” הוסיף להתקיים משום שהמו"לים השאירו לו סכום הגון, אבל גם זה לא נמשך הרבה. לאחר שדורה קפלן התנקשה בלנין, סגרו את כל העתונים האזרחיים בכל לשון שהיא.

 

פרק שבעים: החורף הראשון במוסקבה אחרי המהפכה הבולשביסטית    🔗

דבר אחד היה מצוי אצלנו בשפע והוא יין שמפניה ממדרגה ראשונה, צרפתי ממש. הממשלה הבולשביסטית החרימה הרבה מחסני יין־שמפניה ולא ידעה מה לעשות בו. חילקה אותו לבתי מרקחת ונתנה הוראה לרופאים, שהם יכולים להזמין במשך שלושה חדשים 2 עד 5 בקבוקים. כך נצטברו אצל כל הרופאים בקבוקים רבים של שמפניה. אבל כשם שהיה שפע ביין כך היה מחסור בלחם. כמה פקידים בולשביסטיים גבוהים שהיה להם הרבה סוכר וחמאה היו נותנים ליטרה של חמאה תמורת בקבוק שמפניה או ליטרה וחצי סוכר תמורת בקבוק. אני לא רציתי לעשות עם הבולשביקים עסקים כאלה ושתיתי יין שמפניה רק בסדר ליל פסח בשנת תרע"ט (1919) בשעה שכבר קיבלנו מצה ומאכלים אחרים מאת הקהילה היהודית.

חדשי החורף הראשונים שלאחר המהפכה היו קשים אבל התרגלו לאט לאט ונדמה היה שלא יכול להיות אחרת. התחלתי להתענין בעניני תרבות משום שלא היה לי מה לעשות. התחלתי לתכנן פירסום דו־שבועון. דוקא בפטרוגרד עדיין יצא שבועון יהודי ברוסית בשם “ייברייסקאיא ז’יזן”, ציוני, קטן־מידות. השלטון הבולשביסטי בפטרוגראד דוקא תמך בעתון ובעסקנים ציוניים אחרים. הציונים תיכננו לטעת גינות מסביב לפטרוגראד ולגדל ירקות לעצמם והיו אומרים שהם מכשירים את הציונים לחקלאות בארץ ישראל. בפטרוגראד עדיין לא היתה ייבסקציה והפקידים הרוסים לא התנגדו. לפיכך החלטתי להגיש בקשה שירשו לי להוציא גם במוסקבה דו־שבועון בעברית “הד העם”. במוסקבה היה משרד ממשלתי, שהיה נותן רשיונות לעתונים. בראש המשרד עמד אחד ושמו הימלפרב. פניתי אליו והוא נתן לי טופס לכתוב את הבקשה ושאל אותי מה יהיה כיוון העתון. אמרתי מיד: ציוני. אמר לי לחכות וכעבור חצי שעה או שעה אקבל תשובה. באותו משרד עבד הפייטן הרוסי המפורסם ולרי בריוסוב וכעבור שעה קיבלתי פקודה “לסרב”. חתום בכתב יד יפה “ולרי בריוסוב”. לא שקטתי ופניתי למחר ליו"ר הסובייט המוסקבאי קמינייב. לא קל היה להשיג רשיון להכנס לקרמל. במלון “דרזדן” היתה מחלקה שהיתה נותנת רשיונות לבקר אצל קמינייב. עברו כשתי שעות עד שהגעתי לפקיד הנותן את הרשיונות. סיפרתי לו על מטרת ביקורי והוא נתן לי רשיון. כשנכנסתי לאולם ההמתנה של קמינייב מצאתי הרבה נשים משכילות בפנים עגומות. על שולחנו של המזכיר היתה רשימת כל אלה הרוצים להתקבל אצל קמינייב. ראיתי ברשימה שמות של אצילות שבאו לבקש שלא יגרשו אותן מן הדירות. שאל אותי המזכיר מה רצוני ואמרתי לו שבאתי בענין עתון. לפי פרצופו הכרתי שהוא יהודי. הוא אמר לי שזהו ענין ציבורי וקמינייב יקבל אותי מחוץ לתור. דבר זה לא היה נעים לי לגבי הנשים האומללות שחיכו בתור. אבל המזכיר נכנס לקמינייב ויצא בתשובה, שמיד יקבל אותי. קמינייב אכל ארוחת צהרים וקיבל אותי תוך כדי סעודה. אני זוכר שעל הצלחת היתה מונחת חתיכת בשר־אווז וכרוב. התביישתי שבאתי אליו באמצע הסעודה. דבר כזה לא היה נהוג בימי הצאר במשרדים, אבל הוא אמר לי: “אני מקבל באמצע הסעודה מפני שאין לי זמן אחר”.

התחיל לשוחח על הציונות ועל הכוון של העתון. אמרתי לו: בפטרבורג יוצא עתון ציוני ברוסית. ערכתי עתונים ברוסיה הצארית ונאבקתי נגד הממשלה., פעם אחת אפילו נענשתי בשנה של מאסר ואחרי כן הוצאתי שוב עתון. הייתכן שבשלטון סוציאליסטי חפשי לא אקבל אותה הזכות?

התחיל להתנצל שיש מחסור בנייר. אמרתי לו שהדבר מגוחך. אני עומד להוציא עתון פעמיים בחודש ולהדפיס 3–4 אלפים טפסים ואיזה ערך יש לכמות כזאת של נייר. אמר לי שהוא מצלצל להימלפרב שיתן לי את הרשיון. כעבור שעתיים היה בידי רשיון חתום על ידי אותו ולרי בריוסוב.

מכרים תמהו כיצד יכולתי להשיג רשיון. אבל העתון לא יכול היה לצאת מסיבה אחרת. כל הדפוסים שהיו בהם אותיות עבריות אמרו לי שהם יכולים להדפיס רק מה שהם מוכרחים, ספרי לימוד בולשביסטיים באידיש. אמנם – אמרו לי – יש לך הרשיון, אבל אין אנחנו יכולים להפסיק את העבודה ולהדפיס עתון ציוני. וכך נשאר הרשיון בכיסי והעתון לא יצא.

בסוף שנת 1918 באה התבוסה הגרמנית אבל באוקראינה כבר התחילו הפרעות ביהודים. אי אפשר היה לבוא מאוקראינה לרוסיה. הדרכים היו בחזקת סכנה. כל העסקנים היהודים באוקראינה עזבו אותה מיד כשהגרמנים יצאו. רובם יצאו דרך קרים ואודיסה לאירופה, ביחוד לצרפת. דבר זה היה לפני ראשית מלחמת האזרחים באוקראינה. למוסקבה באה חבורת יהודים ממינסק וביניהם כמה בונדאים ובראשם אשה שקראו לה אסתר. כל ימי הכיבוש הגרמני במינסק היה יוצא שם עתון בונדאי באידיש בעריכתה של אסתר פרומקין. הכרתיה כשהיתה סטודנטית בקורסים הפדגוגיים בפטרבורג. היא פנתה אלי פעמים אחדות שאתן לה חומר מדברי הימים. היא נישאה אחרי כן למהנדס פרומקין שעבד בעתונות הרוסית היהודית. פרומקין מת בגיל צעיר והיא נתמסרה לפעולה בונדאית. היא עבדה בצוותא עם אחד העסקנים הבונדאים יודין־אייזנשטאט. כשהסתדרו פליטי פלך קובנה בימי המלחמה בפלכים הפנימיים של רוסיה היתה אסתר מורה בבית ספר יהודי באסטראחאן. היא התידדה עם רב העיר וילדה לו ילד. כשפרצה המהפכה הרוסית בשנת 1917 נפרדה מן הרב והיתה לאחת העסקניות הראשיות של הבונד ואחרי כן עורכת העתון המפלגתי. כשבאה למוסקבה עם חבורת בונדאים וראתה שה“בונד” אסור ברוסיה הקומוניסטית כמעט כמו הציונות, עיבדה מיד תכנית שכל הבונדאים יכנסו למפלגה הקומוניסטית בשום “קומבונד”.

 

פרק שבעים ואחד: תעלולי הצ’קה    🔗

הצ’קה (ברוסית ראשי תיבות של: הועדה שלא מן המנין) התחילה להתקיים ברוסיה בשעה שעדיין הופיעו כל העתונים האזרחיים. ראש הצ’קה דזרז’ינסקי היה ידוע מן הימים שבהם היה סוציאליסט פולני ונחשב לבעל אופי רך. הוא התיחס בעדינות יתירה לילדים. אבל עונש מוות היה קל בעיניו. הוא נהג בקפדנות ובאכזריות כלפי פקידי הצ’קה כשנתפסו בחטא והיה יורה בהם בידיו. מיד בראשית פעולתו נצטרפו אליו אנשים שפלים. לממשלה הסובייטית לא היתה ברירה, היא לקחה מכל הבא. ודוקא המושחתים ביותר בין הלטבים ואחדים מן היהודים נכנסו כעובדי צ’קה. הממשלה השתדלה לקבל כסף זהב ומטבע חוץ ונתנה יפוי כוח לפקידי הצ’קה לחפש אצל אנשים שהיו להם קודם בנקים או שהיו סוחרים גדולים. הפקידים סחטו כספים מכל מי שידעו שאפשר לסחוט ממנו.

רוסי אחד ידע, שלהלל זלטופולסקי היה לפני כן בנק רוסי־צרפתי והוא תפס את זלטופולסקי ודרש כסף. אותו זמן עדיין היה “העם” יוצא במוסקבה. כשנודע הדבר לצ’רנוביץ־ספוג פנה מיד לדימנטשטיין שהיה בן־עירו סבז' וגר אצלו. דימנטשטיין הקומיסאר היה זכאי ככל קומיסאר לערוך חיפוש אצל כל אדם שהוא חשוד כמתנגד למהפכה. והוא בא לביתו של אותו פקיד ביחד עם נציג המשטרה וראה שבדירתו תלויה תמונת הצאר הרוסי. מיד פקד לכלוא אותו ולשחרר את זלטופולסקי שנאסר. כן ערך חיפוש נוסף בבית הצ’קיסט ומצא שם זהב ומטבע חוץ. למחרת הוצא להורג. גדולה היתה השמחה בבית זלטופולסקי ומיד יצא לאוקראינה.

אותו זמן שמעתי מעשה נורא על משפט מוות לבחורה יהודיה. היה צ’קיסט יהודי אחד מוילנה, אדם מושחת שהיה סוחט הרבה כספים מאנשים עשירים. הוא היה פשוט אומר להם, שאם לא יתנו לו כסף ילשין עליהם שיש להם זהב. הוא גר במשפחה יהודית, אצל אם ובתה. הבת היתה רק בת 17. מאוד יפה. הוא היה מביא מתנות וביתם היה מלא כל טוב. היה לו רומאן עם הבחורה וכנראה ידעה האם על כך. יום אחד, כשישבתי בביתו של הרב מזא“ה, שמעתי זעקה איומה של אשה: “אוי ואבוי לי, הרגו את בתי הצעירה והיפה”. הרב מזא”ה התחיל לחקור אותה מה קרה. מעשה שהיה כך היה: כשתפס השלטון את הצ’קיסט היהודי שגר בביתם שהוא עושק וסוחט אנשים הוציאו אותו מיד להורג. אגב חקירה נודע לשלטון שהיה נוהג לתת מתנות לבחורה ושהיה ביניהם רומאן והוציאו גם אותה להורג. הדבר זעזע אותנו. עדיין לא קרה ברוסיה שיוציאו להורג בחורה צעירה ללא חקירה רק משום שנחשדה ברומאן עם צ’קיסט ושקיבלה ממנו מתנות. מאז הבינותי שאין אדם בטוח בחייו ברוסיה הבולשביסטית.

מספר היהודים הצ’קיסטים בזמן הראשון לא היה גדול. רובם היו לטבים. הם היו עושים מעשים נוראים. הרבה אנשים נפלו ברשתם. היו להם הרבה אהובות יהודיות שנכנעו מפחד. אבל כשהגיעו הדברים לדזירז’ינסקי הרג אחדים מהם בעצם ידיו.

חג הפסח הראשון ברוסיה הבולשביסטית עבר בשלום. עדיין היו ליהודים מצות כל צרכם. נוצרים רבים נתקנאו ביהודים שיש להם “לחם לבן”. מיד בראשית הבולשביזם כבר אזל קמח לבן. היו מקבלים רק לחם שחור שאף הוא לא היה טוב. לפני הפסח פנו יהודים לשלטון שירשו להם לאפות מצות מקמח לבן. הקהילה אמרה שהיא קונה תנור מיוחד לאפיה. כבר היו כרטיסים ללחם, אבל הקהילה הודיעה שהיא תמסור את הכרטיסים לממשלה ובימי הפסח לא יקבלו היהודים לחם. חוץ מזה קיבלו היהודים במוסקבה הרבה מצות מרוסיה הפנימית, שעדיין לא היו בה כרטיסים ואפשר היה לאפות מקמח לבן כמה שרוצים. לא היו עדיין הגבלות דת ליהודים. הרשו אפילו לרב מזא“ה לפתוח בית מרחץ עם מקווה. אמנם הדבר לא הוגשם אבל הרשיון ניתן. הקומיסריון היהודי לא התערב בעניני הקהילה. היו עדיין במוסקבה הרבה יהודים. לבית הרב מזא”ה היו באים רבים לבקש תמיכה ובידו היו סכומים לחלק בין הנצרכים.

פעם אחת נדהמתי כשבא אליו אדם לדרוש סכום כסף כדי להביא לקבורה את הגב' רוזליה פוליאקוב. סיפרו לו שהיא מתה במרתף ביתה הגדול. זו היתה אשתו של לאזאר פוליאקוב, המיליונר והעסקן היהודי במוסקבה. היה להם בית גדול ויפה ובו היה אפילו מקווה מיוחד. המשפחה היתה מאד אדוקה. האשה היתה ממשפחת רבנים ואחיה חיבר ספר תלמודי. מן הצד השני היו באים לביתם גם גנרלים ומיניסטרים. היא היתה תומכת בכסף רב במוסדות דתיים ברוסיה ובירושלים. אביה עשה עסקי בנק גדולים, ומפחד שמא יפשוט בנק אחד את הרגל, כפי שקרה לבנק של הבארון גינצבורג, החזיקה את ההון המיוחד שלה במכסת 7 מיליון רובל שהם 700 אלף לי“ש בבנק של אנגליה. בימי המלחמה כשהפציצו הגרמנים את אנגליה מן האויר, דרשה לשלוח לה את הכסף לבנק ממשלתי רוסי במוסקבה, ומיד עם נצחון הבולשביזם נסגר החשבון שלה והיא הופקרה לרעב. הוציאו אותה מביתה הגדול ושיכנו אותה בפינה נידחת באותו בית, שקודם גר שם אחד ממשרתיה. אבל היא מעולם לא פנתה בענין זה למזא”ה, הוא לא ידע אפילו על כך. גאוותה לא הרשתה לה לבקש תמיכה. היו לה חפצים שונים, בתוכם מזהב, והיתה מוכרת אותם ומתפרנסת איך שהוא. אבל כשמתה לא היו דמי קבורה ובאו למזא“ה. מזא”ה התרגש מאוד ואמר שיקברו אותה במקום כבוד, אם אפשר ליד קבר בעלה, והוא ישלם את ההוצאות.

אמרתי למזא"ה שאני גם כן רוצה לתרום לדבר מצוה זה. נזכרתי שהייתי פעם בביתם במוסקבה לארוחת צהרים כשביקרתי את המלומד ישראלסון שגר בביתם כמחנך הילדים. כשנודע לגב' פוליאקוב מפי ישראלסון שאני תלמודי דרשה שלמען השם אבוא אליהם לארוחת צהרים. שוחחנו אז הרבה והיא סיפרה לי שהיא מעריכה את תלמידי החכמים היהודים. בארוחת הצהרים שרתו אותנו מלצרים מיוחדים. הוזמן לארוחה גם גיסו של הסופר הרוסי הגדול לב טולסטוי, שר פלך לשעבר. הוא סיפר הרבה על טולסטוי.

כעבור זמן־מה, כשנודע ברבים שאפשר להבקיע דרך לאוקראינה הכבושה בידי הגרמנים, ובראשה עומד כביכול סקורופאדסקי, עברו רבים דרך החזית הצבאית של אוקראינה. סבורים היו שישובו בקרוב. עדיין לא האמינו ביציבותו של המשטר הבולשביסטי. מי שהיה להם כסף או אבנים טובות או מטבע חוץ קברו אותם באדמה או הצפינו בקירות. יש שנכשלו משום שמסרו את הדבר לזרים, למומחים. והיו שמסרו את הדבר לצ’קה. בנו של הסופר העברי הידוע י. ח. טביוב, מהנדס, החליט שיסתיר את הזהב והאבנים הטובות במטת ברזל. הזמין מומחה טכנאי והוא מיד הלשין לצ’קה והוציאו את בנו של טביוב להורג בלי משפט. דבר זה דיכא את הסופר הזקן, שעבד בימים ההם בתרגום המלון התלמודי־אנגלי של יאסטרוב. לאחר זמן קצר מת.

אחד הציונים החשובים ברוסיה, מרכוס זקס, סיפר לי כשבא לארץ ישראל, שהוא ושותפו יפה (אחיו של העסקן הציוני ליב יפה) הסתירו בקיר הרבה זהב ואבנים טובות ומטבעות חוץ והאוצר נשאר שם. מכל המשפחה לא נשאר איש ברוסיה. בנו היחיד שהיה מקורב ללנין הוצא להורג באשמת טרוצקיזם, אבל הוא ממילא לא היה נהנה מן הכסף משום שלא ידע. זקס אמר לי שסכומים עצומים הוסתרו בימים ההם בקירות או נקברו באדמה. העבודה היתה נעשית בלילה, לא על ידי זרים.

אותנו, בני בלי כסף, לא ענין הדבר ואנחנו רק הצטערנו כששמענו שפלוני הוצא להורג ללא משפט על גניזת כסף.

התענינתי לדעת מה מתרחש בחוגים הבולשביסטים הגבוהים. מן העתונות אי אפשר היה להחכים וקשה היה למצוא אדם יודע דבר. אבל לבסוף קרה נס ונמצא אחד, אדם בעל מרץ שנצטרף לשלטון מראשיתו ונשאר בכל זאת ציוני נאמן. זה היה אחד ושמו פרידמן, שהוציא לפני כן בורשה עתון ערב באידיש ואחר כך היה עסקן בהוצאת ספרים “תרבות” מטעם פרסיץ בשנים 1916–1917. הוא גם הביא מפטרוגראד למוסקבה את הספריה של הבארון דוד גינצבורג והכניס אותה לבית פרסיץ. פרידמן זה פנה לאחד המנהיגים של השלטון וסיפר לו שהוא מומחה לדפוס ורוצה לעבוד בשלטון החדש. מסרו לו עבודה בהוצאת הספרים הממלכתית. היו מזמינים אותו גם לישיבות הממשלה בקרמל כשמדובר היה על דפוס והוצאת ספרים. הוא היה יושב מן הצד ושומע את כל השיחות וסיפר לי על כך הרבה.

פעם אחת – סיפר לי – היה בממשלה ויכוח חם על מקסים גורקי, שעמד לייסד הוצאת ספרים גדולה על שמו של גז’בין, יהודי פולני שהיה ידידו של גורקי. הוצאת הספרים עמדה להוציא ספרים מספרות העולם ומן המדע בתרגום רוסי. גורקי סבור היה שהעם הרוסי זקוק להשכלה כללית ודרש שהממשלה תסייע להוצאת הספרים. דזרז’ינסקי, ראש הצ’קה, התנגד לכך ולדבריו חשוד אותו גז’בין שעל שמו רוצה גורקי לפתוח את הוצאת הספרים. נגדו נאם בחריפות טרוצקי שטען כי דזרז’ינסקי אינו מבין מה זה גורקי לרוסיה. יש לשמור עליו שיישאר ברוסיה ולא יעזוב אותה. תוך הויכוח שלח לנין פתקה למזכיר. מיד הופסק הויכוח וגורקי קיבל את הסיוע. לנין היה חסיד של גורקי ולא שם לב לדברי דזרז’ינסקי. פרידמן סיפר לי שהיו כמה פעמים ויכוחים כאלה. לנין שמע לדברי המתווכחים, אחר כך היה שולח פתקה למי שצריך, והכל נעשה לפי דברו. הוא בעצמו לא היה משתתף בויכוחים.

אותנו ענינה דעתו של לנין על ציונות ולאומיות יהודית, ודוקא על כך קבלנו ידיעות ממקורות שונים. ללנין היה ידיד נעורים, פרופסור שלמד ביחד אתו בגימנסיה בסימיברסק. הוא היה מבקר אותו לעתים קרובות אף על פי שלא השתייך לשום מפלגה. הפרופסור היה במקרה גם מכרו של הפרופסור היהודי לזר רוזנטל, בקטריולוג ידוע, שהיה עם זה ציוני טוב ויודע עברית. הוא חיבר אפילו ספר במקצועו בעברית אלא שלא נדפס. פעם סיפר ידידו של לנין לרוזנטל שדיבר עם לנין בשאלת היהודים ולנין אמר לו כי אחרי הצהרת בלפור על ידי אנגליה יש להניח שהשאלה הטריטוריאלית היהודית תיפתר. לנין לא אהב את ה“בונד”, שדיבר על אוטונומיה לאומית כביכול בלי בסיס ארצי. לפיכך סבור היה שלאחר הצהרת בלפור יהיה בסיס כזה. מן הצד השני סיפר פועל־ציון הידוע חשין, שהוא ועוד סטודנטים אחדים עקבו פעם אחרי לנין משום שרצו לשאול אותו מה דעתו בשאלת היהודים. סוף סוף השיגו אותו ושאלו אותו כיצד תיפתר לדעתו שאלת היהודים והוא ענה להם רק במלה אחת: התבוללות. לא היתה סתירה בין שתי הדעות הללו. הוא היה סבור שבשביל היהדות הרוסית יש רק תשובה אחת: התבוללות. ובשביל היהדות מחוץ לרוסיה יכולה הצהרת בלפור לשמש יסוד לפתרון טריטוריאלי.

 

פרק שבעים ושנים: אני נעשה באין ברירה חוטב עצים    🔗

זמן קצר לפני ההתנקשות בלנין, פרצה ברוסיה מלחמת אזרחים. היה גדוד חיילים צ’כיים, שבימי המלחמה נלחמו על צד רוסיה נגד גרמניה. כשכרת לנין שלום עם גרמניה הבקיע לו הגדוד דרך לצאת מרוסיה. בדרכם בערי רוסיה ארגנו צבא רוסי לבן נגד הבולשביזם ויסדו רפובליקות שונות, אחת באוּפה ואחת בסיביריה, שבראשם עמד הגנרל קולצ’אק. אז יסד טרוצקי את הצבא האדום. בימים ההם עדיין נלחמה גרמניה נגד צרפת ואנגליה. לנין לא רצה לנגוע בגרמניה. הוא פחד ממנה ובפרט שס. ר. שמאלי יהודי התנקש בשגרירה של גרמניה ברוסיה, הגנרל מילבך. ברוסיה היו הרבה מתנגדים לבולשביזם, ביחוד בצבא, והגרמנים יכולים היו לארגן בקלות צבא נגד הבולשביזם ולמגר אותו ולפיכך היה לנין זהיר. הוא גם לא פגע במשפחת הצאר שהוגלתה לסיביריה. הוא ידע שוילהלם הוא קרוב למשפחת הצאר וביחוד לקיסרית שהיתה נסיכה גרמנית. אילו היתה גרמניה מנצחת במלחמת העולם הראשונה היתה ממגרת את הבולשביזם וממליכה שוב את הצאר, והחוגים הלאומיים ברוסיה היו מקבלים אותו בשמחה רבה.

אולם המצב נשתנה לאחר שהאמריקנים נצטרפו למלחמה נגד גרמניה. בזה נחתם גורלו של הצבא הגרמני. רוסיה ידעה שגרמניה נוצחה ובסוף יולי נתן לנין פקודה להשמיד את כל המשפחה הצארית שהיתה מפוזרת: קצתה בסיביריה, קצתה באורל, וקצתה ברוסיה הצפונית. את כולם הרגו. במקרה נמצא ביקטרינבורג באורל יהודי אחד יורייבסקי שקיבל פקודה להרוג את הצאר ואשתו והוא הוכרח למלאות את הפקודה. כן ניתנה פקודה להוציא להורג את יתר קרובי הצאר במקומות אחרים: את אחיו מיכאל, את הדודן שלו קונסטנטין קונסטינוביץ שהיה משורר ואחרים. כשבאו הצבאות הלבנים הרוסים ליקטרינבורג וכבשו אותה לזמן מה נפלו לידם מברקים ממוסקבה בחתימת גולובצינר להשמיד את המשפחה הצארית ועל סמך זה הדפיסו ספר שלם וסיפרו שהיהודים השמידו את משפחת הקיסר, שכן גולובצינר ויורייבסקי שניהם יהודים. אבל למעשה היו שני אלה רק ממלאי פקודת לנין. שום דבר לא נעשה בלי לנין, אפילו דברים קטנים מזה.

כשנודע ליהודים שהשמידו את כל משפחת הצאר לא התענינו מי מילא את הפקודה ולא ראו בזה נקמה. להיפך, הצטערו שרצחו גם את הבנות שאינן אשמות כלל ואת יורש העצר החולה החף מפשע. אבל לא יכולנו לכתוב על כך משום שלא היתה לנו עתונות.

כעבור זמן־מה התנקשה בלנין דוקא אשה יהודיה, ס. ר. ית. לא פחדנו שהשלטון יטיל את האחריות על היהודים אבל פחדנו שיתגברו הגזירות נגד כל היסודות האזרחיים וממילא גם היהודים שלא נצטרפו למפלגה. בימים ההם היה מספר הקומוניסטים היהודים קטן מאוד.

הממשלה הזמינה את הפרופסור היהודי מינץ לרפא את לנין אחרי ההתנקשות. היהודים היו מרוצים שלנין נשאר בחיים. פחדו מכל שינוי גדול העלול להסתיים שלא לטובת היהודים.

אחרי ההתנקשות גברו הגזירות והמצב הכלכלי הלך הלוך ורע. ביחוד פחדו מפני החורף הבא. לא היה נפט בשביל ההסקה המרכזית, והבתים במוסקבה, חוץ מן הפרברים, לא היו מותאמים להסקה רגילה, מיד אחרי סוכות הודיעו שיש לצאת לחורשה ליד מוסקבה ולהכין עצים להסקת תנורים קטנים. לא הייתי חוטב עצים מובהק אבל באין ברירה נסענו, כל גרי הבית. בדרך נשברה העגלה ולא הגענו למחוז חפצנו. בקושי חזרנו הביתה. הדבר הקשה ביותר היה להשיג עצים וכשהשיגו אפשר היה רק להסיק תנור בית קטן שלא היתה לו מעשנה, ולהזמין מעשנה עלה ביוקר עצום. כשבאו ימי הקור היו צריכים להסיק שעות אחדות. אנחנו שהיתה לנו דירה של חמשה חדרים הוצרכנו כולנו: אני אשתי, ושני ילדים קטנים וחותנת, לעבור לחדר אחד וסבלנו מאוד מן הקור, ביחוד בלילה כשלא היתה שום הסקה. זוהי תמונה לא רק של חיי בימים ההם אלא של החיים בכלל. אני דוקא הייתי מבני המזל וקיבלתי קצת עצים ותנור קטן ואפילו מעשנה. אבל לרוב לא היה גם זה. היו קופאים מקור ומתכסים בלילה בכל מה שאפשר.

התזונה לא היתה יותר טובה. סוף שנת 1918 וכל שנת 1919 היתה אחת השנים הקשות ביותר לבני אדם בכלל. באותם זמנים התקיימה משפחתנו בזכות אשתי שהיתה רופאה ועבדה במוסדות ממשלתיים שונים ועל ידי כך קיבלה כרטיסים מסוג א' למזונות וגם זכות לדירה. אבל גם אלה שקיבלו מזונות על פי כרטיס סוג א' לא הספיקו להם המזונות לשובע. הלחם היה קשה לאכילה. הייתי משכים כל בוקר והולך לשוק רחוק לקנות לחם במחיר 200 רובל הליטרה. הייתי קונה 5 ליטראות ביום באלף רובל. זה היה כמעט המאכל היחיד, לא חמאה, לא חלב, לא בשר ולא סוכר. אפשר היה להשיג עוד גם דוחן, רע מאוד. אשתי היתה הולכת מן הבוקר לעבודה וחוזרת בערב ואני למדתי לבשל על התנור הקטן כדי לתת אוכל לילדים. למדתי גם לחטוב את העצים לשבבים ולשים אותם בתנור.

 

פרק שבעים ושלשה: ראשית היבסקציה    🔗

בשנת 1919 עדיין היתה קיימת הקהילה היהודית במוסקבה. היתה חבורת קומוניסטים שתפסו את האולם של פוליאקוב שהיה בידי הקהילה ויסדו שם מועדון אבל לא היו מבקרים בו הרבה. באותה שנה מילא תפקיד רב הקומינטרן שרבים מחבריו היו יהודים, נציגי ארצות שונות. סיפרו שבאחת הישיבות בקומינטרן לא יכלו הצירים של ארצות שונות להבין איש את רעהו. אמר ראדק: “למה כל המשחק? נדבר אידיש” וכולם התחילו לדבר אידיש עסיסית. קשה לדעת אם היתה זאת הלצה או שהדבר איננו רחוק מן האמת.

פעמים אחדות הייתי בישיבות הפומביות, שהקומינטרן היה מסדר. זכורני שרוסי אחד שישב לידי התפלא שהנציג האנגלי ושמו שאמעס מדבר רוסית כל כך טובה. אמרתי לו: אַל תקרי שאמעס אלא שמש והוא יהודי מרוסיה. ובאמת היה זה בחור יהודי. ייתכן שלא גר באנגליה מימיו אבל הוא דיבר אנגלית וייצג את אנגליה.

למרות הלבטים של כל האוכלוסיה ולמרות הקור לא הורגשה אנטישמיות אף על פי שטרוצקי היה המנהיג אחרי ההתנקשות בלנין. אבל בחשאי דיברו הרוסים ביניהם על כך, שאת האסון על רוסיה המיטו היהודים. פעם חיכיתי ביחד עם רוסים רבים בתור לקבל קצת תפוחי אדמה קפואים ושמעתי שיחה זו. רוסי. אחד אמר לשני: “מה יש להתפלא? גרשנו את היהודים ממוסקבה בשנת 1891 ועכשיו הם מתנקמים בנו”. אבל כשהרגישו שלידם עומד יהודי, חדלו לדבר.

הפרופסורים וכן העתונאים לשעבר של העתונות הימנית הרוסית השתדלו לעזוב את רוסיה, אבל הדבר עלה בקושי רב. רק חלק קטן כגון מרקובסקי, בונין ואחרים קיבלו רשיון לצאת. סייע להם העסקן הקומוניסטי היהודי זרח גרינברג, שהיה מקורב לקומיסאר ההשכלה לונאצ’רסקי. גרינברג, שהקומוניסטים היהודים לא חיבבו אותו, עזר בכל מה שיכול גם למלומדים היהודים. קשה היה להתקיים למי שלא רצה לעבוד בשרות הממשלה, משום שלא היו לו אפילו כרטיסים ללחם, הנקראים סוג ג‘. על כן הצעתי ליסד ליד הקומיסריון להשכלה ועדה היסטורית יהודית שתאסוף חומר מן המקורות היהודיים, לרבות הספרות הרבנית הנוגעים לתולדות היהודים ברוסיה. טענתי שהיהודים הם חלק מרוסיה וזכאים לאסוף חומר לדברי ימיהם. לפיכך צריך הקומיסריון להקים סקציה יהודית. גרינברג קיבל את הדבר ולונאצ’רסקי אישר אותו ואנחנו מצאנו חבורה של משכילים יהודים המסוגלים לעבודה זאת. עם החבורה הזו נמנו הרב מזא"ה, הסופר העברי יעקב טפליצקי ואני. העבודה נתחלקה למקצועות. אני הייתי יושב ראש למקצוע הספרות הרבנית. כולנו קיבלנו כרטיסים מסוג א’ והפכנו לאזרחים סובייטים כשרים. ואנחנו באמת עבדנו. יותר מכולם עבד טפליצקי. היינו מתאספים פעם בחודש, בבית מזא“ה או בבית אחר וכל אחד היה קורא באזני אחרים מה שמצא במשך הזמן ממקורות שונים. סיפרו לנו, שבמוסקבה נמצא רופא זקן ושמו שפירא שהיה ידידו של המשורר יהודה לייב גורדון ושיש לו זכרונות עליו. זה היה אביה של המשוררת שרה שפירא, שחיברה שיר “אל טל ואַל מטר” שהושר בחוגים הציוניים. יהודה לייב גורדון החליף אתה מכתבים. היא עבדה בימים ההם במוזיאון ע”ש רומיאנצב, במחלקה היהודית בהנהגתו של ד“ר אייזנשטאט. הרופא שפירא התחיל לכתוב זכרונות שהיו באמת מענינים אבל איני יודע לאן נעלמו. כל חברי הסקציה ההיסטורית קיבלו משכורת ככל פקידי השלטון אבל המשכורת לא הספיקה אפילו להוצאות יום אחד. אני כיו”ר צריך הייתי לגבות את הכסף בשביל כולם, אבל לא היו בימים ההם חשמליות ומוכרחים היו ללכת ברגל או לנסוע בכרכרה. מקום הקופה היה רחוק ממקום מגורי והנסיעה עלתה כמעט ככל המשכורת לכל החברים. אבל העיקר היה לא הכסף אלא הכשרות והכרטיס, וכל זה תודות לגרינברג.

בימי הרעב הקשה בשנת 1919 התפתח דוקא התיאטרון העברי “הבימה”. היינו מתפלאים מהיכן לאמנים, שחייהם כל כך קשים, האומץ לעסוק באמנות. היו מעט מאוד מחזות בעברית. “הדבוק” עדיין לא היה מוכן להצגה אף על פי שכבר נכתב מזמן. אנסקי עזב את רוסיה עוד בשנת 1918 אחרי ההתנקשות בלנין. הכינו להצגה את המחזה של דוד פינסקי “היהודי הנצחי” והוא הצליח מאוד. אמנים גדולים כגון שליאפין, סטניסלבסקי וכן סופרים כגורקי התפעלו מתפקידה של רובינא במחזה. גורקי סיפר לביאליק שבכה כשראה את רובינא במשחקה. ל“הבימה” היתה במוסקבה דירה קטנה. היא לא יכלה להתקיים באמצעיה, ובזמן הראשון, לפני שהחליט לנין לתמוך בה כמו בכל התיאטראות, תמכו יהודים אחדים ב“הבימה” אף על פי שרוב עשירי היהודים כבר יצאו ממוסקבה. בין התומכים היתה גב' רחל גולדברג, שבעלה יצחק לייב גולדברג כבר עזב את מוסקבה. גם לה כבר לא היו כספים גדולים, אבל אנשים היו מוסרים לה כסף מתוך התקוה שהיא תיקח אותו אתה בצאתה מרוסיה ותחזיר אחרי כן במטבע אחר. ואמנם שילמה אחרי כן בבואה לארץ לכל אלה שהפקידו בידה כסף. התומך העיקרי של “הבימה” היה פייבל שפירא, אחד מגדולי העסקנים לפני הבולשביזם שעלה אחרי כן לארץ ישראל ומת בה. וכך, ללא עתון וללא בית ספר, היתה לנו סקציה היסטורית יהודית ואף תיאטרון עברי.

בפסח שנת 1919 עדיין היו ליהודים מצות. הממשלה נתנה קמח, אבל כל אחד צריך היה למסור את כרטיסי הלחם. הגויים קנאו ביהודים שיש להם לחם לבן ולפיכך החליטה הממשלה לתת גם לנוצרים לפסחא קמח לבן. היה מופיע ירחון קבוע “בזבוז’ניק” (כופר). בזמן הראשון היה המאבק מכוון נגד הדת הנוצרית ורק אחרי כן התחילו לכתוב גם נגד דת ישראל. הוחרמו כל מחסני ספרי הברית החדשה. כמובן הוחרמו גם כל הספרים העברים של הוצאת “שטיבל”. את הספרים מסרו כחומר דלק לתנורים הקטנים.

כשבא האביב שמחו בני־אדם על סוף סבלו של הקור, אבל מצב התזונה הלך ורע. יהודים רבים רצו לנסוע למעונות קיץ כדי ליהנות לפחות מן האויר הצח. מסביב למוסקבה היו נאות קיץ רבים. כל אדם אמיד היתה לו דירה משלו בסביבת מוסקבה. העשירים כבר לא יצאו למעונות הקיץ מפחד שיכירו אותם כבורגנים ולפיכך היו כל מעונות הקיץ פנויים והשלטון המקומי מסר אותם לכל דכפין. ניתן גם רשיון לחטוב כמה עצים מסביב לדירה לשם בישול. בדירות היו תנורים טובים לבישול מן השנים הקודמות. גם אנחנו יצאנו למעון קיץ יפה. הקושי היה איך להביא מן העיר כל מה שדרוש למשפחה במעון קיץ. דבר זה היה עולה בכסף רב אבל היה כדאי. האכרים מסביב היו מביאים תוצרת חלב תמורת מלח שהיינו מביאים מן העיר. כסף לא רצו. כך עבר עלינו הקיץ של שנת 1919 שהיה טוב מן החורף.

בבית הכנסת הגדול במוסקבה התפללו אותה השנה רבים בימים הנוראים, וגם נתקיימו מנינים קטנים. ביום כפור עברה עלינו בהלה כשקראנו בעתון ערב מוסקבאי מברק מאודיסה שהיינו מנותקים ממנה, כי ביאליק מת. אודיסה היתה נתונה לשלטון הפורעים, קודם פטליורה ואחר כך דניקין ואחרים, וקשה היה לברר אם הידיעה אמיתית, אבל הבינונו שאין ענין לבולשביקים לבדות ענין כזה ובכלל אין הם יודעים מיהו ביאליק. לפיכך התאבלנו מאוד.

למחרת בא אלי פרידמן שסיפרתי עליו למעלה. הוא היה ידידו של ביאליק ואף הוא חש באבידה הגדולה. הוא אמר שהוא לוקח על עצמו לקבל רשיון להוציא קובץ על ביאליק ולהספיד אותו כהלכה. הוא ישיג גם נייר ודפוס. הוא הציע לי לדבר עם סופרים ולהכין את הקובץ. כבר מצא סופרים אחדים שהבטיחו מיד לכתוב מאמרים. עם זה רצינו לברר אם הדבר אמת. סוף סוף קיבלנו ידיעת נכונה: מת בעל מאפיה ידועה באודיסה ששמו היה ביאליק. לשמחתנו הגדולה ביטלנו את דבר המאסף.

בשנת 1919 היתה מלחמת האזרחים הגדולה ברוסיה, ועל אוקראינה עברו הפרעות האיומות. הדבר נודע לנו רק לאחר זמן. לא קל היה לקבל פרטים. כשניצח הבולשביזם באוקראינה באה אלינו קבוצת ייבסקים, ליטבאקוב, מרז’ין, צ’מרינסקי, לויטן וראפס. באוקראינה נלחמו הם עצמם נגד הבולשביזם. אמנם ראפס היה מן העסקנים הבונדאים בליטא, אבל אותה שנה היה באוקראינה ואחרי כן בא למוסקבה עם כל החבורה. כולם נעשו בעלי תשובה קומוניסטים יותר אדוקים מן הוותיקים, ומיד התחילו להלחם נגד הקומיסריון היהודי וביחוד נגד דימנטשטיין, שלדבריהם היה יותר מדי רך וסובלני לבורגנים ולדת ישראל. נודע להם שדימנטשטיין היה נוהג בקובנה לבוא ל“כל נדרי” לבית הכנסת. מן הצד השני ידעו הכל שדימנטשטיין הוא ידידו של לנין ולפיכך לא פצה איש פה וצפצף. אילו באו הייבסקים לפני ההתנקשות בלנין, כשלנין היה בריא, לא היה איש מעז לצאת נגד דימנטשטיין. אבל אחרי ההתנקשות היה לנין חולני אף על פי שהיה עדיין פעיל.

כשנכנסה כל החבורה למפלגה הקומוניסטית ודרשה להקים סקציה יהודית במפלגה, כשם שיש סקציות לכל האומות, קיבלה המפלגה את ההצעה. ואז הפכה החבורה לכוח. אמנם עדיין לא יכלו להרחיק את דימנטשטיין אבל הרחיקו את האנשים שהעמיד בראש החינוך היהודי. לאט לאט החלישו את כל פעולת הקומיסריון היהודי והכל עבר לסקציה היהודית של המפלגה, ליבסקציה, ששמה בלבד הילך אימים על החברה היהודית האזרחית.

היבסקציה חיסלה קודם כל את הקהילות היהודיות במוסקבה, בפטרבורג ובערים אחרות והשאירה רק מקומות לתפילה. שום עבודה ציבורית ותרבותית לא הורשתה.

 

פרק שבעים וארבעה: יהודים מקימים מדינת ליטא    🔗

העסקנים הראשיים ביבסקציה היו שלושה: מרז’ין, צ’מרינסקי וליטוואקוב. מרז’ין היה בונדאי לשעבר וכמעט שלא מילא שום תפקיד באוקראינה לפני שבא למוסקבה ונכנס לסקציה הקומוניסטית. צ’מרינסקי היה זמן מה אפילו “זובטובץ”, ז. א. מאותה חבורת הפועלים במינסק, שייסד ראש הז’נדרמריה הצארית זובאטוב כדי שיעסקו רק באינטרסים החמריים של הפועלים ולא במדיניות. הם היו שנואים על כל המפלגות, אבל באוקראינה לא ידע איש את העבר שלו וכשבא למוסקבה מילא תפקיד רב. הוא היה בעל מרץ.

המשכיל שבחבורה היה מ. ליטוואקוב. הוא ידע היטב עברית וכשהיה סטודנט בפריז היה כותב מאמרים ב“הזמן” בעברית טובה. אז היה סוציאליסט אבל ציוני טוב. אחרי שנת 1905 עזב את הציונות, אבל התענין ביהדות. בימי משפט בייליס נפגשתי אתו בקיוב ושוחחנו על עניני היהודים. כשבא למוסקבה נפגשתי אתו שוב. הוא ידע על הסקציה ההיסטורית והבטיח לי לתמוך בה וביקש אותי אפילו לקחת למזכיר אחד ושמו מישה ראסקין, שהכרתיו כחובב שפת עבר, בנו של עסקן יהודי וציוני נאמן בעל בית חרושת במוסקבה. הסכמתי לקחת את ראסקין למזכיר אבל הוא לא בא למוסקבה.

ליטוואקוב התחיל פתאום לכתוב מאמרים ב“בזבוז’ניק”. הוא לא יכול לסבול שמתקיפים דוקא את הדת הנוצרית ומשכיחים את היהדות. הוא התקיף מיד את ההגדה של פסח שאומרים בה “שפוך חמתך על הגויים”, אבל הוא לא סיפר את סופו של הפסוק “כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו”. כן טען על כך ששמואל הנביא אמר לשאול שיהרוג את אגג מלך עמלק. הדבר היה לאחר שהממשלה הבולשביסטית הוציאה להורג את בנותיו של ניקולאי השני ואת יורש העצר החולה. היבסקים רצו אפילו לייסד בטאון יהודי מיוחד בשם “אפיקורס”, אבל הוא לא האריך ימים.

היבסקציה נעשתה יותר ויותר תוקפנית. לא יכלה לשקוט, שהממשלה תומכת בתיאטרון “הבימה”, אבל היא ידעה שלנין עצמו נתן את חתימתו לכך. בכל זאת פירסמה היבסקציה מחאה בטענה שתמיכת “הבימה” בעברית אסור שתיעשה ללא הסכם עם הסקציה היהודית.

היבסקציה לחמה בציונות בכל האמצעים שבידה.

באותם ימים עדיין לא נאסרה הציונות ברוסיה, לפיכך אפשר היה לכנס במוסקבה כינוס כל ציוני רוסיה. וכאן התערבה היבסקציה. היא השיגה אצל הצ’קה צו לאסור את כל הצירים ולהאשים אותם במהפכה נגדית. אולם נמצאו שני סניגורים תקיפים שהיתה להם השפעה על קמינייב, ראש הסובייט המוסקבאי, אשר אף שימש זמן־מה ממלא מקומו של לנין בימי מחלה. כבר סיפרתי על כך שקמינייב הרשה לי להוציא עתון ציוני. קמינייב היה מיודד עם המלחין דוד שור, שעלה אחרי כן לארץ, וגם הכיר את הרב מזא“ה, באמצעות מנהל “הבימה” נחום צמח. קמינייב ביקר ב”הבימה" וצמח הושיב את קמינייב ומזא“ה זה ליד זה וכך נקשרה היכרות ביניהם. מזא”ה הסביר לקמינייב שזוהי עלילה על הציונים וקמינייב הבין כי כן הוא, אבל לא קל היה להלחם נגד הצ’קה. סוף סוף השיג קמינייב את שחרור הצירים. בזה קיבלה היבסקציה מכה מוסרית.

שחרור האסירים הביא ליבסקציה מפלה גדולה מזו. הדבר היה זמן־מה לפני כ' תמוז, יום הפטירה של הרצל. קמינייב נתבקש להרשות קונצרט באולם הגדול של הקונסרבטוריון לזכר הרצל ושם צריך היה פרופ' שור לנגן את מרש האבל. היתה זאת אספה אומרת כבוד של יהדות מוסקבה, אבל זו היתה הפעם האחרונה שחגגו את יום השנה של הרצל בברית המועצות.

בשנת 1920 היתה עדיין תקוה בלב יהודים רבים שיוכלו לעזוב את רוסיה. אותה שנה נחלה בריה"מ תבוסה ליד וארשה והוכרחה לעשות שלום עם פולין בתנאים לא טובים ביותר. ואז החליט לנין לתת עצמאות גם לאסטוניה, לטביה וליטא ולהרשות לכל פליטי אותן הארצות לחזור לבתיהם. גם ביאליק וכל הסופרים העברים שישבו באודיסה התחילו לחשוב על עליה לארץ ישראל. ביאליק פנה בענין זה למקסים גורקי שהבין, כי סופרים עברים שאין להם אפשרות להדפיס את יצירותיהם ברוסיה יש לתת להם אפשרות לצאת למקום שבו יוכלו לעבוד. הוא כתב על כך ללנין ולנין הסכים עקרונית. עדיין היה צורך בכל מיני פורמאליות והדבר לא היה קל אבל היתה תקוה מבוססת.

כשהוחלט לתת עצמאות לליטא באה למוסקבה נציגות ליטאית, שבה מילא את התפקיד הראשי שמשון רוזנבאום, אחד העסקנים הציונים החשובים ברוסיה לשעבר ומי שהיה ציר בדוּמה הראשונה. רוזנבאום היה גם עורך־דין ידוע במינסק והיה מקורב להרצל. הוא שקיבל את הרשיון מאת הממשלה הרוסית לכנס במינסק את הועידה הציונית לשנת 1902. בימי מלחמת העולם הראשונה נשאר תקוע בוילנה בכיבוש הגרמני. כשיצאו הגרמנים מוילנה חשבו עסקנים ליטאים על מדינה ליטאית עצמאית. הם פנו לעסקנים היהודים בוילנה שיסייעו להם לייסד ועד למען הדבר הזה. העסקנים הידועים בוילנה היו בימים ההם ד“ר רוזנבאום וד”ר רחמילביץ‘. בעצם נולד רוזנבאום בפינסק שמחוץ לליטא⁴ dir=“rtl”>וגם רחמילביץ’ היה יוצא וולקוביסק, אף היא מחוץ לליטא, אבל שניהם ראו את וילנה כעירם ומכיוון שוילנה שייכת מבחינה היסטורית לליטא נצטרפו לועד. רוזנבאום הפך לאזרח ליטאי על סמך פעולתו למען עצמאות ליטא, ולא עוד, אלא שהליטאים שלחו את רוזנבאום כנציגם למשא ומתן עם רוסיה על העצמאות והשלום. נציג בריה“מ שניהל מו”מ עם רוזנבאום היה ד“ר אדולף יפה ממשרד החוץ הסובייטי. אני זוכר שצחקנו: שני יהודים מנהלים מו”מ על ייסוד מדינה זרה.

רוזנבאום כציוני רוסי רצה לדעת מה נעשה בין הציונים שנשארו ברוסיה, שאולי הם פעילים במחתרת, אבל היה זהיר מאוד ולא רצה להפגש עם שום ציוני רוסי במוסקבה. הוא הגן בעיקר על עניני ליטא ודרש בשבילה יותר מאשר הליטאים ממש. לפי דרישתו צריכה היתה ליטא להגיע עד ביאליסטוק. נציגי ליטא אמרו שזה יותר מדי והם רוצים רק את וילנה והסביבה. לבסוף הסכימו הליטאים לדעתו של רוזנבאום ודרשו גם את גרודנו משום ששם מתחיל הנהר נימן הזורם דרך ליטא עד ממל. הממשלה הרוסית הסכימה לכך, אף על פי שאחר כך לא הוגשם הדבר משום שהפולנים תפסו את גרודנו.

לא קל היה לי להפגש עם רוזנבאום אבל פעם אחת בכל זאת פגשתי אתו ושאלתיו: “למה לך ליטא כל כך גדולה שאין בה כלל ליטאים?” והוא ענה לי: “אבל יש שם יהודים ובשביל יהודים חשוב מאוד שיהיו יותר יהודים בליטא כדי שיהיה משקלם בממשלה גדול יותר”. והוא סיפר לי על תכניתו לייסד בליטא מועצה לאומית יהודית שתמלא תפקיד של סיים פנימי לדיון בבעיות היהודיות. ואכן קויימה תכניתו במקצת.

לאחר שנסתיימה מלחמת האזרחים בברית המועצות עם נצחונו של טרוצקי על הצבא הלבן, הוקל המצב ברוסיה אבל עדיין שרר רעב. לנין וטרוצקי החליטו לתת למלומדים, לסופרים ולאמנים מפרעה כדי לשפר את מצבם. לכסף לא היה ערך משום שהמטבע הרוסי הלך וירד. חשוב היה לקבל מזון והממשלה החליטה לתת לכל אחד מן המלומדים, האמנים והסופרים מנת מזון מיוחדת ובה כמות של 35 ליטראות קמח חטים לבן, חמאה וסוכר וכן גם 25 ליטראות של בשר, ואם לא יהיה בשר – דג מלוח מאסטראחאן. כן תינתן לכל אחד מן המעשנים מנת סיגריות בחודש. נתמנו ועדות שונות שצריכות היו להחליט מי ראוי למנה המיוחדת. בארגון חלוקת המנות עבדה הרבה אשתו של טרוצקי.

היבסקציה דרשה שיתנו לה חלק המנות שהיא תחלקן לפי ראות עיניה אבל מסרו לה רק מספר קטן מאוד. היבסקציה לא יכלה לספק מנות לכל מי שרצתה. על דעתי לא עלה שהיבסקציה תתן לי מנה שהרי הייתי שנוא עליה, אבל ידעתי שפרופ' פוקרובסקי, ההיסטוריון הקומוניסטי המפורסם עומד בראש ועדה לחלוקת מנות להיסטוריונים והחלטתי לפנות אליו. פעם קבלתי מחברת “מפיצי השכלה” פרס בעד ספר היסטורי שהוכר על ידי כמה מלומדים ופורסם בשנתון הרוסי מטעם “מפיצי השכלה”. חוץ מזה פרסמתי מחקר גדול בדברי ימי היהודים ברוסיה שפורסם בקובץ רוסי ובו מונוגרפיות שונות. השגתי את הקובצים הללו ושלחתי אותם לפוקרובסקי ובקשתי שיקציב לי מנה כמו לכל ההיסטוריונים. הוא ביקש אותי להשאיר לו את הספרים עד מחר ולמחרת קבלתי אישור למנת מזון.

בחוגי היבסקציה פעל הדבר ממש כפצצה. הם אינם יכולים לקבל מספר מספיק של מנות בשביל האנשים החשובים שלהם מחוסר מזון וכץ “האנטי־מהפכני” דווקא קיבל. נתכנסו לישיבה ושלחו מחאה לפרופ' פוקרובסקי למה קבע בלי הסכמתם מנה למחבר יהודי הכותב את ספריו בשפה אנטי־מהפכנית, בעברית. פוקרובסקי לא שם לב למחאותיהם והייתי מוסיף לקבל את המנה הגדולה. בכל חודש הייתי עומד בתור ביחד עם פרופסורים וסופרים רוסיים כדי לקבל את המנה. לא קל היה למצוא סבל שיביא את המנה הגדולה הביתה, אבל כשהבטחתי שני דגים מלוחים או סיגריות וכדומה נמצאו מיד סבלים כאוות נפשי. לא היה לי נעים שאחרים מסתכלים בקנאה איך הסבל טוען את המזונות על עגלת־יד ואיך פרופסורים גוררים בעצמם את עגלות היד, אבל לא היתה ברירה. משפחתי שגרה במעון קיץ, ששם עבדה אשתי כרופאה, נאנחה לרווחה. כשהייתי מביא דגים מלוחים היו מקבלים תמורתם מאת האכרים מיטב תוצרת החלב, משום שהאכר הרוסי מאוד התגעגע לדגים מלוחים.

היבסקים לא הפסיקו בינתיים להלחם נגד המנה היקרה שלי. ידעתי על כל ההלשנות שלהם. בועדת הפרופסור פוקרובסקי עבדה כמזכירה יליזבטה ז’ירקובה, היא המשוררת העברית לעתיד אלישבע. היא כבר ידעה עברית וחיברה את שירה העברי הראשון שנקרא “הראשון” ונדפס ב“התקופה”. היא היתה מוסרת לי על כל הלשנה שנתקבלה נגדי. לבסוף נתקבלה הודעה מאת היבסקציה שהיא מוצאת לנכון לתת מנה לאמן שאגאל ואין להם מנין לקחת. לפיכך סבורים הם שראוי לשלול ממני את המנה ולתת לשאגאל, החשוב לרוסיה יותר מאשר האנטי־מהפכן הכותב עברית. הפעם קיבלה הועדה את דרישת היבסקציה.

אותה שעה החלטתי לעזוב את רוסיה ולעבור לליטא. הייתי באמת ליטאי, נולדתי בעיירה דויג בסביבה שכולה ליטאית. אמנם לא קל היה לעבור לליטא אבל הדבר היה בדרך האפשרי.

 

פרק שבעים וחמשה: קובץ בעברית בפיתוח אבן    🔗

יצאה פקודה מאת הממשלה הסובייטית: כל אלה שנולדו, או ישבו זמן ארוך, בליטא, בלטביה ובאסטוניה יכולים להכריז על עצמם כאזרחי המדינות ההן. במשך שנה צריכה הממשלה הסובייטית לאשר את זכותם זו או לערער עליה. קשה היה לי לחכות שנה שלימה, וביקשתי להחיש את נסיעתי. היתה קיימת פקודה שכל אלה שישבו בראשית המלחמה במקומם ויצאו משם באונס והם בחזקת פליטים, יכולים להקדים ולשוב במשלוחים שהממשלה הרוסית תסדיר לפי התור. היתה סכנה לנסוע במשלוחים כאלה משום שפשטה בהם מחלת טיפוס הבהרות, אבל לא היתה ברירה אחרת. החלטתי איפוא להסדיר את אזרחותי הליטאית. יכולתי להוכיח שאני בן ליטא משום שבשני עתונים עבריים, “המליץ” ו“הצפירה”, נדפסו הספדים על אבי ועל סבא שלי כמה שנים לפני מלחמת העולם. מן ההספדים אפשר היה לראות, שמשפחתי יושבת בליטא כמעט מאה שנה. סבא היה ראש ישיבה במשך 45 שנים בוילנה, אבא היה רב בעיירה הליטאית דויג במשך 45 שנים. פניתי איפוא לנציג הליטאי במוסקבה והבאתי כרכי עתונים שקבלתי ממוזיאון רומינצב והראיתי לו את הנקרולוגים. אמרתי לו: “אצלכם יש מתרגם עברי, רובינשטיין, והוא יאשר שאותם הספדים נכתבו לפני שנים. אני מבקש ממך לתת לי תעודה שנולדתי בליטא, וששם נולדו אבי וסבי, ולא אצטרך לחכות שנה שלימה”. לאחר שמזכיר הקונסוליה הליטאית רובינשטיין אישר שהכל נכון, נתן לי נציג הממשלה הליטאית אישור כפי שביקשתי, אבל אישור זה זקוק היה לאישור נוסף של נציג הממשלה הסובייטית. פניתי למשרד החוץ ולקחתי אתי כרך של האנציקלופדיה היהודית הרוסית. הפקיד שדיברתי אתו במשרד החוץ היה אחד ושמו קנטורוביץ, יהודי שהיה בקי בכל. נתתי לו את תעודותי ובקשתי אישור והוא אמר לי שאיננו יכול לתאר לעצמו שיש הוכחות במאה אחוזים שאני ליטאי. “ייתכן שיש לך כל מיני תעודות ודרכונים אבל אני יודע שאפשר לעשות כל מיני תחבולות”. אמרתי לו שבעוד רגע אוכיח לו שאני באמת ליטאי. אמר שהדבר לא ייתכן. פתחתי לפניו את האנציקלופדיה היהודית הרוסית שהודפסה בפטרבורג בשנת 1911 ושם נדפסו שמי ושם אבי ושנולדתי בעיירה דויג פלך וילנה בשנת 1875.

עכשיו הבין שאין כאן זיוף מפני שהאנציקלופדיה נדפסה לפני מלחמת העולם כשלא היה ערך להוולד דוקא בדויג, והוא חתם מיד. הייתי הראשון שהוכרה אזרחותו הליטאית.

עכשיו בדקתי את האפשרות לנסוע לליטא כבלדר הממשלה הליטאית. הממשלה הליטאית היתה זקוקה לנציגים כאלה. הדבר נודע בין כל מכרי, סופרים ועסקנים, והתחילו מקיפים אותי בכל מיני בקשות. מילתא זוטרתא – אדם מברית המועצות נוסע לעולם הגדול. הדבר נודע לאחד שהיה נציג הוצאת “שטיבל”, והיו ברשותו שתי תיבות, כתבי יד ואמהות בעברית. היתה לו פקודה משטיבל, שנמצא אותה שעה באמריקה, שאם יצא מישהו מרוסיה לא יחוס על כסף וישלח לברלין את כתבי היד והאמהות על מנת שיימסרו שם ללחובר. הוא אמר לי שנודע לו משידור רדיו חוץ שכץ נוסע לחו"ל. ראיתי בהעברת כתבי היד לחוץ לארץ אינטרס לאומי ואמרתי שאשתדל לקחת את התיבות אתי אם הממשלה הליטאית תתן את הגושפנקא שלה על התיבות שהן שלה. דבר זה לא היה קשה משום שלספרים עבריים לא היה דורש ברוסיה ולא היתה התנגדות להוציאם משם.

בא אלי גם האמן שאגאל, שקיבל במקומי את המנה. יתכן שלא ידע כלל שהוא מקבל את המנה שלי ואפילו ידע לא היה איכפת לי ולא כעסתי עליו. להיפך, הייתי מרוצה שעל ידי כך התגלגלו הדברים שאצא מרוסיה. שאגאל אמר לי שיש לו אלי בקשה חשובה: הוא מתכונן לנסוע לחו"ל. הוא יקבל רשיון משום שמתייחסים אליו יפה, אך בודאי לא ירשו לו להוציא את תמונותיו ורק אני יכול לעשות זאת אם אפנה לשגריר הליטאי שנתמנה זה עכשיו, המשורר הרוסי באלטרושייטיס, ואבקש שישים גושפנקא על המטען שלי ובתוכו יהיו גם תמונות שאגאל. הדבר היה קשה ביותר ולא נעים אבל הבטחתי לדבר על כך עם השגריר. באתי אליו וסיפרתי לו את כל הענין. הוא אמר שהוא יודע מי הוא שאגאל ויודע ששאגאל לא נולד בליטא, הוא מעריך אותו ורוצה לעשות לו טובה אבל הדבר אינו נעים לו. בכל זאת, אמר, יעשה עצמו כלא יודע ועלי לומר למזכיר שאלו הן התמונות שלי. המזכיר לא התענין בפרטים ונתן את הגושפנקא. כשסיפרתי את הדבר לשאגאל היה מלא שמחה. הוא אמר לי שאמסור את התמונות לאשתו בליטא. חששתי שיהיו לי קשיים בהעברת ארבע תיבות כתבי יד ותמונות, אבל מצאתי לנכון לעשות זאת.

לאחר שכבר הייתי אזרח חוץ ביקרתי בפעם האחרונה באסיפת סופרים יהודים במוסקבה, שבה נידונה שאלה בלתי נעימה. נמצאו עדיין ברוסיה עתונאים רבים שרובם כתבו אידיש אבל היו אחדים שכתבו גם עברית, כגון פרידמן, מרקון ואחרים. בימים ההם נתקבל משלוח מזון מאמריקה מטעם הג’וינט על מנת לחלק בין מלומדים וסופרים יהודים במוסקבה. נבחר ועד מבין העתונאים כדי לחלק את המזון בין החברים. אני כאזרח־חוץ הסתלקתי מלקבל בכלל. ייתכן שגם לא היו נותנים לי אילו הייתי דורש משום שאני סופר עברי, כי פרץ פולמוס סוער אם לחלק את המזון גם לעתונאים ולסופרים עברים. מובן מאליו שהמזונות שאמריקה שלחה לא נקבעו דוקא לכותבי אידיש אבל לאחר שהחבילות כבר היו בידי הועד לא התערבה אמריקה ואפשר היה לחלק אותן כרצון הועד. נשמעו נאומים רבים שעשו עלי רושם כבד מאוד. כמעט כל סופרי אידיש התנגדו לכך שיחלקו את החבילות גם לסופרי עברית. אין ספק שבין עתונאי האידיש היו אחדים שלא היו מרוצים מהנאומים האלה אבל הם שתקו. דיברו רק סופרים עבריים אחדים. הנאום החזק ביותר היה מאת יהושע פרידמן (מתרגם שירים מרוסית לעברית ולאחר זמן מנהל הגימנסיה העברית בקובנה, מת בתל־אביב) אבל נאומו לא השפיע. הרוב התנגד ונתן מזונות רק לסופרי אידיש.

באספה השתתף גם דוד ברגלסון. הוא שתק כל הזמן. כשיצאתי הלך אחרי ואמר לי: “הרי אתה נוסע לחוץ לארץ, ראה להציל אותי מידיהם של אלה”. אמרתי: “אעשה מה שאוכל”.

לפני צאתי מרוסיה היה לי צורך להכנס למשרד ההשכלה ולהודיע לו שאני מסתלק ממשרתי כיו"ר המדור לספרות רבנית בסקציה ההיסטורית, משום שאני אזרח ליטאי ועוזב את רוסיה. הצעתי להם לבחור אחד מבין החברים הנשארים בסקציה. כשיצאתי ממשרד החוץ נפגשתי באדם אחד שהסתער עלי והתחיל לנשק אותי משמחה. בתחילה נבהלתי מאוד ואחר כך ראיתי שהיה זה הנסיך אלכסיי אובולנסקי שלא ראיתיו משנת 1916. הוא סיפר לי שהוא עובד במחלקת האמנות של המשרד. בשעתו היה בעל כמה בתי חרושת ולמד מלאכת מחשבת ויש לו כאן משרה קטנה. הוא ביקש אותי מאוד לבקר אצלו, יש לו ענין אלי. נתן לי את כתובתו. כשאמרתי לו שאני עוזב את רוסיה הרגשתי שהוא מקנא בי מאוד. לפני שנפרדנו אמר לי שוב שהוא זקוק לי. דבר זה הפחיד אותי. חשבתי שאולי הוא רוצה להסתיר אצלי חפץ שהוא מפחד להחזיק אצלו. בכל זאת החלטתי לבקרו.

כשבאתי אליו מצאתי אותו גר בשני חדרים קטנים בחצר, ביחד עם אשתו ובתו. על השולחן עמד מיחם וקצת סוכר ולחם שחור. הוא הציג לפני את בתו שעבדה כספרנית. זכרתי את הימים שביקרתי בביתו בפטרבורג בארמון יפה כשהיה פרוקורור עליון של הסינוד הקדוש. זכרתי שתמיד מילא את בקשתי בנוגע ליהודים, סטודנטים וסטודנטיות שנתקבלו למעלה מן הקצבה. התפלאתי שבכלל נשאר בחיים. הוא סיפר לי כי דוקא בשנת 1917, בימי המהפכה הבולשביסטית, לא היה בפטרוגראד ובדירתו גר הנסיך הגדול הליברלי קונסטנטין רומנוב, משורר רוסי. אובולנסקי נחשד על כך שנתן לו לגור בדירתו. הוא עזב את פטרוגראד ובא למוסקבה. כנראה הציל אותו מקסים גורקי שהציל גם אחרים, כגון את הנסיך אורוסוב, שהיו חברים לגורקי במאבק נגד האנטישמיות בועד שבראשו עמד טולסטוי. הכל נשארו בחיים. הוא סיפר לי למה הזמין אותי. הוא ועוד אחדים ארגנו חבורה לומר בצוותא תהילים אבל התרגום הישן של תהילים ברוסית אינו מוצא חן בעיניהם והם מצאו תרגום אחר אבל הם מסופקים אם זהו התרגום הנכון ומכיון שהוא יודע שאני בקי בעברית כפי ששמע מפי הבארון גינצבורג הוא מבקש אותי שאקדיש לו ערב מיוחד, הוא יקרא באזני את התרגום ואני אבדוק אם התרגום נכון. הופתעתי לשמוע שמנהיגים רוסיים גדולים לשעבר, בתוכם גם מיניסטר החוץ לשעבר איזבולסקי, מתכנסים כמעט בכל ערב ללמוד תהילים. אמרתי לו שזה זמן רב לא למדתי תהילים ואינני זוכר בעל פה ונדברנו שאבוא אליו ימים אחדים לפני נסיעתי ואביא אתי תהלים בעברית ונקדיש את הערב להשוואת התרגום. רציתי לגמול לו על הטובות שעשה לי בעבר. ובאמת באתי ושמעתי כמה תרגומים ואחדים מהם תיקנתי. לבסוף סיפר לי שיש לו בן בברלין. אמרתי לו שאני לא אפגש אתו עכשיו מפני שאני עומד עוד לחזור לרוסיה אבל כשאצא לגמרי מרוסיה אפגש אתו.

השתדלתי לפני צאתי לסיים עבודה שענינה אותי בזמן האחרון. לאחר שלא יכולתי להשיג דפוס להדפסת הירחון “הד העם” שהיה לי רשיון בשבילו, החלטתי להוציא קובץ בעברית בליטוגרפיה. צריך היה להזמין אצל סופר סת“ם שיכתוב את כל הטקסט באופן שאפשר יהיה לעשות ממנו פיתוח אבן ולהדפיס את הגלופות. מצאתי סופר אחד ושמו מנדל שכתב אותיות ממש כמו דפוס. רשיון היה לי ונתתי לקובץ שם “דמדומים”, ז. א. לא יום ולא לילה, בין השמשות. היו בו כמה מאמרים מענינים, גם כלכליים, מקולמוסו של המהנדס לבונטין (הידוע בשמו חושי הארכי) שפירסם רומנים ב”השילוח“. כן כתבה שם את שיריה בעברית המשוררת אלישבע בשם “רות השניה”. אני פירסמתי מאמר על “תולדות הצנזורה ברוסיה”. צריך היה להיות קובץ מענין, זכר היסטורי לספר שנדפס מגלופות ונכתב על ידי סופר סת”ם. הדבר נמשך זמן רב ועלה בהרבה כסף. את הכסף נתן העסקן הוילנאי פייבל שפירא שהחזיק את “הבימה”. כבר נדפסו עשרה גליונות ואני חיכיתי שהדבר יסתיים אבל לא זכיתי לכך ויצאתי מרוסיה באמצע.

זמן רב נמשכה האריזה וקבלת אורחים שבאו בבקשות. נרגעתי רק כשנכנסתי לקרון המחלקה השניה של הרכבת ההולכת ממוסקבה ללטביה ומשם לליטא.

 

פרק שבעים וששה: אני חבר מומחה בועדת השלום ליטא־רוסיה    🔗

כשיצאתי מברית המועצות, אמנם לזמן קצר, הרגשתי עצמי אחרת מאשר בנסיעה רגילה. נסעתי בתא מיוחד בקרון שינה, כביכול כדיפלומט. הממשלה הליטאית מסרה לי תעודות חשובות ואף הציעה לי להיות חבר בועדת השלום עם רוסיה. בהסכם תנאי השלום היה סעיף, שרוסיה מחזירה את כל האוצרות ההיסטוריים של ליטא, ודוקא במוסקבה היו רבים כאלה. ביחוד הספריה הגדולה שנקראה “המטריקה הליטאית”. ספריה זאת היתה בוילנה במשך דורות והממשלה הצארית העבירה אותה לפני 80 שנה למוסקבה. בועדה של ההיסטוריונים הליטאים שטיפלו בהחזרת התעודות לא נמצא אדם הבקי בדבר. גם בוילנה לא היה להם מלומד ליטאי. מכיון שהוכרתי כליטאי ממש, הציע אחד מחברי הועדה לצרף אותי לועדת השלום. דבר זה היה טעון אישור הממשלה הליטאית בקובנה.

יצאתי ממוסקבה ימים אחדים אחרי פרוץ מרד המלחים בקרונשטאט נגד הממשלה הסובייטית. את חיסול המרד קיבל על עצמו טרוצקי. במוסקבה היה ברור שהענין חוסל, או יחוסל בקרוב. אבל כשבאתי לריגה לשעות אחדות הקיפו אותי עתונאים ושאלו מה בדבר המרד ברוסיה. כשאמרתי להם שהענין חוסל או יחוסל בקרוב ושהשלטון הסובייטי ברוסיה איתן, לא היו מרוצים. הם ציפו לתשובה אחרת. היה גם סופר העתון באידיש “פאָלק”, שרצה לדעת פרטים על חיי היהודים ברוסיה.

אמרתי לו שאינני יכול לדבר מחשש לפרסום מסולף של דברי. כיוון שעמדתי לחזור לרוסיה, אמנם כנציג ליטא, לא יכולתי לדבר על כך.

כשבאתי לקובנה מילאתי את השליחות, מסרתי את תמונות שאגאל לאשתו ויצאתי לברלין למסור את כתבי היד והאמהות לנציג של שטיבל. קבלתי ויזה לברלין. בימים המועטים ששהיתי בקובנה היה לי מו“מ עם מיניסטר החוץ הליטאי על אישור חברותי בועדה כמומחה בנוגע לתעודות ההיסטוריות הליטאיות ברוסיה. היתה זו תקופת הידידות בין היהודים והליטאים. היה מיניסטר מיוחד לעניני יהודים, ד”ר סולובייציק, סגן מיניסטר לכספים ד“ר רחמילביץ – מכרים טובים שלי מאז. התענינתי מאוד בחיים היהודיים בליטא. באו הרבה פליטים מרוסיה, ואחדים מהם התכוננו לעלות לארץ ישראל. במוסקבה לא היה לי מושג מה נתרחש בארץ ישראל אחרי הצהרת בלפור. מצאתי רופאים מכרים כד”ר זכרין ואחרים שהתכוונו אף הם לעלות לארץ ישראל. הם ידעו שהם נוסעים לארץ שיש שם אוכלוסיה יהודית קטנה ביותר, אבל הם היו מסורים לרעיון הציוני של בניית ארץ ישראל חדשה. בקובנה יצא העתון באידיש “אידישע שטימע” שהטיף לציונות בליטא החפשית.

כשבאתי לברלין לזמן קצר לא יכולתי ליצור לי תמונה על חיי היהודים בגרמניה לאחר המלחמה. מצאתי הרבה מהגרים מרוסיה שהגיעו מאוקראינה. החיים בברלין היו נוחים ולא יקרים. שער המטבע היה נמוך ובידי כל המהגרים היה מטבע חוץ. בברלין החלפתי מכתבים עם ידידי יצחק ניידיץ בפריז. הוא שאל אותי למצבם של הסופרים היהודים ברוסיה ועניתי שמצבם קשה, אין להם עבודה והם נחשבים לאזרחים ממדרגה שניה. מיד שלח לי סכום כסף שאחלק אותו איך שהוא בין הסופרים לכשאשוב לרוסיה. על המצב הקשה של הסופרים העברים ברוסיה נודע גם לסופר העברי הגדול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. הוא שמע זאת מפי לחובר, עורך הוצאת “שטיבל” שמסרתי לו את הכתבים. בהוצאת ספרים זאת נדפסה מהדורה שלימה של כתבי ברדיצ’בסקי, וברדיצ’בסקי ביקש את לחובר לנכות משכרו 500 מרק לטובת הסופרים היהודים ברוסיה ולתת לי אותם לחלוקה. מילאתי את בקשתו.

לאחר שקיבלתי את האישור שאני מומחה בועדת השלום בין ליטא ורוסיה התחלתי לארוז את חפצי כדי לחזור למוסקבה. אנשים רבים באו אלי בבקשה שאקח אתי תעודות המוכיחות כי קרוביהם ברוסיה הם בני ליטא, כדי שהללו יוכלו לעזוב את רוסיה. כל התעודות אושרו על ידי השלטון הליטאי, אבל מספרן היה מרובה. לא נעים היה לי לסרב אבל לא יכולתי לקחת אתי יותר מדי. רציתי לקבל גם תעודות רשמיות בשביל סופרים אחדים שרצו לעזוב את רוסיה ובעצם לא היו ליטאים. היה אחד בן עירי בקובנו אילגובסקי, שאביו היה זקן העיירה דויג וברשותו היו כל החותמות והתעודות הממשלתיות של העיירה. וברוסיה היה אחד ושמו אליעזר צ’ריקובר, עסקן ציוני שרצה מאד לעזוב את רוסיה. הוא נולד בפולטבה ואי אפשר היה להשיג תעודת יציאה בשבילו ובשביל בנו אביגדור צ’ריקובר, לאחר זמן פרופסור באוניברסיטה בירושלים. היתה רק עצה אחת שבן זקן העיירה שלי יזייף תעודת לידה לאמור שמשפחת צ’ריקובר נולדו כולם בדויג. את חטא הזיוף קבלתי על עצמי.

באו אלי עוד אנשים שלא הכרתי, בבקשות שאתן עצות לקרוביהם להוציא מרוסיה אבנים טובות. אשה אחת בקובנה קיבלה חבילת גלדי שומן אווזים ובהם היו משובצות אבנים טובות. על החבילה היה כתוב שבה מזון. סרבתי למלא שליחות כזאת.

מסרתי את כל התעודות לשלטון הליטאי שיתן את הגושפנקא, ואמרתי בגלוי שאזרחים ליטאים שולחים תעודות אלה לקרוביהם והרי זה דבר חוקי. אבל הם סרבו לעשות זאת. השלטון סבור היה שאין זה הולם לדיפלומט ליטאי מומחה בועדת השלום לקחת אתו ניירות כאלה, וכולם נשארו בליטא. על כך נודע גם למיניסטר היהודי ד“ר סולובייצ’יק והוא כתב לי רשמית שאין זה הולם אותי לקחת את הדברים. לקחתי אתי רק תיבות אחדות של מזון, וביחוד תפוחי זהב, שלא ראיתי אותם זה ימים רבים וגם יי”ש לפסח שלא נראה ברוסיה זה זמן רב.

כשחזרתי למוסקבה באו אנשים לראות את הנפלאות וביניהם גם ביאליק שהיה במקרה במוסקבה.

ביאליק בא למוסקבה ביחד עם משה קליינמן להשתדל בדבר עליתם של סופרים עברים מרוסיה לארץ ישראל דרך אודיסה. בתחילה פנה ללנין לבקש רשיון לסופרים עברים לעלות מאודיסה לארץ ישראל, לפי רשימה מיוחדת שביאליק יחבר. לכולם אין אפשרות להדפיס את ספריהם בברית המועצות. לנין הסכים אבל לא די היה בהסכמתו. לשם נסיעה נדרש רשיון הצ’קה וזה היה דבר קשה ביותר.

שמחתי מאוד כשנפגשתי עם ביאליק לאחר שלא ראיתי אותו זמן רב. הוא סיפר לי הרבה על החיים באודיסה בימי שלטונות שונים לפני הבולשביקים ובימי הבולשביזם. שמעתי עוד לפני כן שגיסו של ביאליק גאמארניק תופס מקום חשוב בשלטון הבולשביסטי. שאלתי אותו אם לא יוכל לברר את עניינו בעזרת גאמארניק. על כך ענה לי ביאליק בכעס שאינו רוצה להעזר על ידי גיסו, ושנואה עליו פרוטקציה מעין זאת. הדבר כשר ורשמי ואין הצ’קה יכולה להתנגד לכך. כן סיפר לי שהיבסקים במוסקבה השמיצו אותו ועשו הכל נגד מקסים גורקי, שרצה לערוך במוסקבה נשף לכבודו. גורקי ביחד עם לונאצ’ארסקי הודיעו על כך בפומבי וכבר נדפסה מודעה. כשנודע הדבר ליבסקציה עוררו רעש: נשף לכבוד הקונטרבולוציונר ביאליק הכותב שירים בעברית הרחוקים מן הרוח הסובייטית! הם ניצחו והנשף בוטל. כשגורקי שמע על כך אמר לביאליק: – “זוהי עבודת היבסקים המנוולים”. הוא גם סיפר לביאליק שהם מפריעים ל“הבימה” שבה משתתפים שחקנים בעלי כשרון, וביחוד שיבח את המשחק של חנה רובינא. ביאליק אמר לי שההתמרמרות של גורקי היתה לא פחות משלו. גורקי התכונן אותה שעה גם הוא לעזוב את רוסיה משום נימוקים משלו.

לאחר שישב ביאליק במוסקבה זמן רב השיג סוף סוף הבטחה שהצ’קה במוסקבה תודיע לאודיסה שאיננה מתנגדת ליציאת הסופרים מברית המועצות.

לפני צאתו של ביאליק ממוסקבה הלכנו אתו לחזרת המערכה הראשונה של “הדבוק” בבימויו של ואכטאנגוב. ההצגה עשתה עלי רושם עז, ומה גם שאיש שאינו יהודי מסור כל כך לתיאטרון העברי ולומד כל מלה וכל תנועה.

חג הפסח האחרון שלי במוסקבה היה שמח מאוד והיו הרבה אורחים. יש שבאו רק לראות תפוח זהב, לטעום קצת יי“ש של פסח. שהיתי במוסקבה עד סוף יוני ועבדתי בועדה הליטאית לשלום. מצאתי כתבים ליטאים היסטוריים מענינים מאוד במוזיאון של מוסקבה. נגדי טענו מצד הרוסים שני פרופסורים להיסטוריה, אבל סוף סוף באנו לידי הסכם שכל “המטריקה” הליטאית שייכת לוילנה. הספרים והתעודות היו כתובים לא בליטאית אלא בבילורוסית מפני שזו היתה הלשון המתהלכת בוילנה והסביבה. ליטאית דיברו רק בישובים אחדים, הרחק מוילנה. אבל מכיון שוילנה נבנתה על ידי ליטאים וברית המועצות הכירה לפי חוזה השלום שוילנה שייכת לליטא, הוחלט למסור את ה”מטריקה" לליטא. בכל זאת נכבשה וילנה בינתיים על ידי הפולנים ואי אפשר היה להחזיר את התעודות לוילנה. לפיכך באתי לידי הסכם עם הפרופסורים כי לכשתשוחרר וילנה מן הכיבוש הפולני יעבירו את התעודות הנכללות באלפי כרכים לוילנה. לכך הסכימו גם יתר החברים של הועדה הליטאית. כתבתי על כך דו"ח מפורט והועדה הליטאית תירגמה אותו לליטאית והדפיסה אותו. הליטאים היו בטוחים כי בסופו של דבר ישחררו הפולנים את וילנה, אבל טעו. לפי שעה היו מרוצים מפעולתי.

כל הזמן ששהיתי במוסקבה בעבודת הוועדה לא הרגשתי קשיים בהשגת צרכי אוכל משום שהועדה הליטאית קיבלה הרבה חבילות מקובנה ואני כחבר הוועדה קבלתי את חלקי. הרגשתי עצמי כאזרח חוץ. כשאשתי שעבדה במוסדות רפואיים הודיעה שהיא מתפטרת מן העבודה קראו אותה לדין כחבלנית, משום שלרופא אסור לעזוב את עבודתו. הייתי בבית־המשפט בשעת בירור התביעה נגדה. השופטים שלא היו מומחים הוציאו פסק דין לפי המצפון. היה זה בית דין עממי. כשהודיעה אשתי שהיא אזרחית ליטאית ובעלה הוא חבר ועדה ליטאית נשתתקו כולם וביקשו סליחה ונפרדו מאתנו בשלום.

התחלנו להתכונן לצאת מרוסיה לא לזמן קצר אלא לזמן ארוך. אהבתי את רוסיה בשעה שפרקה מעליה את עול הצאריזם. נלחמתי לשוויון והיו שעות של סיפוק רב כשנדמה היה שנצחנו. לפיכך התעצבתי מאוד שאני עוזב את רוסיה בשעה שהיבסקציה שולטת בכיפה.

 

פרק שבעים ושבעה: אני מבקר בלטביה ובליטא    🔗

ביוני שנת 1921, כשסיימתי את העבודה בועדה הליטאית לשלום עם רוסיה, עזבתי את רוסיה עם דרכון דיפלומטי ליטאי על מנת להשאר בחוץ לארץ. נסעתי בנסיבות מאוד נוחות. צריך הייתי להפסיק את נסיעתי בלטביה משום שאשתי עמדה ללדת. לא קל היה לקבל רשיון לגור בלטביה אפילו לזמן קצר לאזרחים זרים ובפרט ליהודים, שהלטבים חשדו בהם שהם סוכנים קומוניסטים. אבל מכיון שהיה לי דרכון ליטאי דיפלומטי קבלתי רשיון ארעי לגור בלטביה. גרנו על שפת הים, בנוף יפה, במאיורנהוף. בימי הצאר ישבו כאן ברונים גרמנים שלא הסכימו להשכיר דירות ליהודים. כשקמה הממשלה הלטבית נעלמו הברונים ונשארו רק לטבים שהיו משכירים ליהודים בתים למעונות קיץ, ומאיורנהוף הפכה לעיירה יהודית ממש; והיה בה אפילו אטליז כשר.

בלטביה היו ליהודים כל הזכויות והיו גם צירים יהודים בסיים. השפעה גדולה ביותר על לטביה היתה לציר דובין, איש אגודת ישראל וחסיד נאמן לאדמו"ר מלובאוויץ. כל היהודים היו פונים אליו כל־אימת שנזקקו לרשיון ממשלתי, והוא השתדל לא רק למען חבריו באגודה, אלא למען כל אחד ואפילו חפשיים בדעות. פעם אחת פניתי למוסד ממשלתי בקשר להארכת רשיון מגורי בלטביה וראיתי שהוא שם כל יכול. כל הפקידים התיחסו אליו בכבוד רב, ראו בו את נציג היהודים ומעולם לא סרבו לו אם היה תקיף בדרישותיו.

בכל זאת שררה אנטישמיות בארץ. היהודים לא הרגישו עצמם בביתם למרות השוויון. ראיתי בעיני עד כמה היתה האנטישמיות חזקה. צריך הייתי לנסוע לעתים קרובות מריגה לקובנה. פעם נפגשתי ברכבת עם יהודי משכיל שנודע לו במשך השיחה שאני מרוסיה. התחיל לשאול על עניני רוסיה. לא אהבתי לשוחח על כך בארץ זרה אבל אמרתי לו שלדעתי לנין הוא אידיאליסט למרות הכל. לא היו ללנין אינטרסים אישיים. כשכבשו הבולשביקים את הקרמלין ומנהיגיהם תפסו שם דירות בחר לנין לעצמו רק שלושה חדרים קטנים, שבהם גר לפני כן אחד המשרתים של הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ. כפי ששמעתי מתהלכת אשת לנין קרופסקאיה בנעליים מטולאות כיתר הנשים. שיחתנו היתה ברוסית ואליה הקשיב לטבי צעיר שישב לא רחוק ממני. מיד הקים רעש שאני מנהל תעמולה קומוניסטית. קראו לראש הרכבת ודרשו שיאסרו אותי מיד. ראיתי שהלטבים השונים שנסעו ברכבת מרוצים מכך. אילו היו אוסרים אותי הייתי יושב זמן רב בבתי כלא לטביים, אבל הציל אותי דרכוני הליטאי הדיפלומטי. הבינותי שכל זה בא מחמת אנטישמיות.

בקובנה שביקרתי בה כמה פעמים היו מורגשים חיים יהודיים תוססים. אנטישמיות לא היתה מורגשת אף על פי שהיתה קיימת. היו לי שיחות עם סגן מיניסטר החוץ. הוא היה איש מנומס אבל מדבריו הבינותי שגם בו יש יותר מניצוץ של אנטישמיות. הוא חשש שמא הבאים מרוסיה יפיצו את הקומוניזם בליטא. הסברתי לו שהנוטים לרוסיה לא עזבו את רוסיה וכל אלה שבאו רחוקים מקומוניזם. הם הפסידו שם את רכושם וסבלו רעב. הוא היה עונה: “נכון, אבל”. שיחתנו היתה ברוסית והוא עצמו ידע רוסית יותר מליטאית. הוא הבין כי לולא השלטון הקומוניסטי לא היתה ליטא מעולם מקבלת עצמאות מאת הצאר, ובכל זאת היתה לו חיבה לצאר יותר מאשר לקומוניזם.

נפגשתי בקובנה עם ברגלסון, נסתר ועוד סופרי אידיש אחדים מברית המועצות שבאו כפליטים. הם ברחו מליטא עם הכיבוש הגרמני, אבל לא היו ליטאים לפי האזרחות. בכל זאת קיבלו דרכונים. התפלאתי מאוד כשנודע לי שליטוואקוב, אחד מגדולי היבסקציה, נתן תעודות באישור הגושפנקא הממשלתית הסובייטית שהם פליטי ליטא. ליטוואקוב הכיר מקרוב את ברגלסון וידע שמעולם לא היה בליטא. ליטוואקוב עשה זאת רק כדי להפטר מהם במוסקבה. הם נאבקו נגדו ולא היה נעים לו שהם במוסקבה. סופר לי גם על סופר אידיש אחד ושמו משה טייטש, שלא תפס מקום גדול ביבסקציה וליטוואקוב לא אהב אותו ודחק אותו לקרן זווית. כשנודע לטייטש שליטוואקוב הוציא תעודות בלתי נכונות הלשין על כך למוסד השלטוני הראשי וגם למפלגה הקומוניסטית ואף הוכיח את הדבר בעובדות. אבל לא שמו לב להלשנותיו, וטייטש הורחק ומת מצער.

מצאתי בקובנה עוד מכרים מן הימים שהייתי בוילנה. ביניהם את פייבל גץ, שהיה מנהל את בתי הספר היהודיים בכל מחוז וילנה. הוא היה אחד העסקנים היהודים בפטרבורג בשנות השמונים, לימד עברית לאוהב ישראל הגדול הפילוסוף וולאדימיר סולוביוב והחליף מכתבים עם לב טולסטוי על דת ישראל. זה זמן רב לא ראיתי אותו ולא ידעתי מה מצאו ביחוד בימי הבולשביזם. סיפר לי שהיה במוסקבה והתקרב לקרל ראדק, יהודי מגליציה ששמו הוא סובלסון. ראדק היה אומר לו שהיה לו בגליציה רבי חסידי והנה גם במוסקבה יש לו רבי והוא לנין. כן סיפר לי גץ שבתו היא מזכירתו של ראדק. הכרתיה עוד מוילנה ומפטרבורג כציונית נלהבת.

נפגשתי בקובנה גם עם הבנקאי הותיק מוילנה בונימוביץ. כל הוילנאים לא יכלו לשוב לוילנה מפני שרשמית היתה וילנה ליטאית, ולמעשה היתה בידי הפולנים. בונימוביץ קווה שהשלטון הפולני ירשה לו לבוא לוילנה דרך גבול לאנדבורובה, אבל צריך היה לחכות זמן רב. הוא סיפר לי שעדיין יש לו בוילנה ארבעה בתים. לפני שיצא מוילנה לחארקוב השאיר בבנק הממשלתי מיליון רובל זהב. בחארקוב נמצאו אנשים טובים שהכירו אותו ואספו בשבילו קצת כסף שיוכל לנסוע למוסקבה. הנסיעה נמשכה ימים רבים והוא ממש רעב ללחם. ממוסקבה הגיע לקובנה ושם נתמך על ידי מכרים שהאמינו לו. בוילנה היה ידוע כגדול הבנקאים. הוריו היו עניים והוא היה נוהג לומר: “אבא עגלון ואני בנקאי”. כשנתעשר קיבל על עצמו את תקציב מושב הזקנים בוילנה והיה מבקר שם יום־יום. הוא גם נדב לצרכים ציבוריים אחרים. לבסוף קיבל באמת רשיון לחזור מקובנה לוילנה.

בליטא היתה המסורת היהודית יותר חזקה מאשר בלטביה. בליטא דיברו כולם אידיש חוץ ממשכילים מועטים שדיברו רוסית. ואילו בלטביה וביחוד בריגה, בליבוי ובוינדוי דיברו היהודים גרמנית וידעו פחות תורה ועברית. כל זה היה לפני המלחמה; אחרי המלחמה כשלטביה נעשתה עצמאית שוב לא דיברו היהודים גרמנית ודיברו יותר אידיש. בכל זאת היה הפרש רב בין יהדות לטביה ויהדות ליטא. בליטא היתה מועצה לאומית והיו הרבה גימנסיות עבריות. בריגה בירת לטביה, היתה רק גימנסיה עברית אחת. בליטא היה מיניסטר לעניני היהודים, ד"ר סולוביצ’יק, וגם הציונות היתה יותר חזקה בליטא מאשר בלטביה אבל למרות האוטונומיה והמיניסטר היהודי, לא היו היהודים בטוחים במצבם ורבים התכוננו לעלות לארץ ישראל.

בסוף הקיץ שנת 1921 הורגשה בליטא השמחה לקראת הקונגרס הציוני בקארלסבד. זה שמונה שנים לא היה קונגרס. הקונגרס האחרון לפני מלחמת העולם הראשונה התקיים בווינה בשנת 1913. בינתיים היתה רק ועידה ציונית גדולה בפטרוגרד בשנת 1917. יהודים ליטאים רבים היו אותה שעה ברוסיה. הקונגרס בקארלסבד היה הראשון אחרי הצהרת בלפור.

נסעתי בהתלהבות רבה לקונגרס. הוא היה שונה לגמרי מן הקונגרס הוינאי. בוינה דיברו יותר בבעיות תרבות, על אוניברסיטה בירושלים, ואילו בקארלסבד דיברו על בנין הארץ ממש, על עליה. הכל הצטערו שיהודי רוסיה לא יכלו לשלוח צירים לקונגרס. נמצאו רק יהודים שעזבו את רוסיה והגיעו לליטא וללטביה. הם ייצגו את יהודי רוסיה ובשבילם נשא וייצמן באספה מיוחדת נאום ברוסית. באספה זו התבלט יהודי אחד שבא מאוקראינה, יהושע סופראסקי, שהיה מלא מרץ ותכניות. היו הרבה צירים מפולין שביחד עם גליציה היו בה שלושה מיליון יהודים.

בקונגרס נפגשתי עם ביאליק שעזב את ברית המועצות לפני שאני יצאתי. הוא בא באניה מאודיסה ביחד עם סופרים אחרים. הם נתעכבו בקונסטנטינופול וחיכו שם לויזה לארץ ישראל, אבל ביאליק החליט לנסוע לזמן מה לברלין בענין הוצאת הספרים “דביר”. חברו ושתפו רבניצקי עלה לארץ ישראל ואליו הצטרף הסופר אלתר דרויאנוב.

בקונגרס ראיתי גם את בן־אביגדור, המו“ל העברי הראשון, בעל “תושיה”. הוא בא מאמריקה. בימי המלחמה רכש את דפוס רוזנקרנץ בוילנה וכל המהדורות שנדפסו בדפוס: סידורים, מחזורים, תלמוד ורמב”ם. הוא העביר את כל זאת לאמריקה, ששם היה מחסור בספרי יהדות. היו לו תכניות גדולות על הוצאת ספרים עברית גדולה בוארשה וכן על אנציקלופדיה עברית. הוא רצה לעשות שותפות עם ביאליק. בן־אביגדור סיפר לי על שיחותיו עם ביאליק, שביאליק אמר לו שאיננו כפי שסבורים המשורר הגדול ביותר, דוקא טשרניחובסקי הוא הגדול. בן־אביגדור מת מיתה חטופה ותכניותיו לא נתגשמו.

בין היתר נפגשתי בקונגרס עם אוסישקין שהתענין בגורלה של ספרית הבארון גינצבורג. הוא ידע שההסתדרות הציונית רכשה את הספריה עוד לפני המהפכה הבולשביסטית. בספריה התענין גם הפרופסור היינריך לווה מגרמניה שפעל בשביל הספריה הלאומית והאוניברסיטאית לעתיד בירושלים. אמרתי להם שאני יודע את מקום הספריה, אבל עוד מוקדם לדבר על כך.

רושם קשה עשתה עלי פגישתי עם שמואל רוזנפלד, שהיה בימים ההם עורך “הצפירה” בוארשה. הוא אמר לי שהעתון איננו יכול להתקיים. שלושה מיליון יהודים בפולין אינם יכולים או אינם רוצים להחזיק עתון עברי אחד. העתון עומד להסגר. גם העתון הארץ־ישראלי “הארץ” ביקש תמיכה בין צירי הקונגרס וראיתי שיהודי העולם נוטים יותר לתמוך בעתון עברי בארץ ישראל מאשר בגולה.

 

פרק שבעים ושמונה: אני נוסע מברלין למוסקבה    🔗

כשנתקבל רשיון ממוסקבה שאני יכול לבוא לשם ולבקר בספרית הברון גינצבורג ולשאת ולתת על חילופי ספרים, החלטתי לקבל את ההצעה. פרופ' היינריך לווה כתב על כך לועד הפועל הציוני בלונדון. הוא קווה שיקבל תקציב להוצאות, אבל לא נתקבלה שום תשובה. החלטתי לנסוע על חשבוני. הנסיעה לא היתה יקרה והיה לי מקום לגור אצל גיסי במוסקבה. רציתי לראות את מוסקבה בימי הנאפ, היא המדיניות הכלכלית החדשה של לנין.

כשבאתי למוסקבה כמעט לא הכרתיה. נשים התהלכו בתלבושת נאה, נראו אפילו נשים בתכשיטים, דבר שלא היה לו זכר לפני שנה. יהודים גרו במעונות קיץ. לא היו כרטיסי מזון, אפשר היה לאכול במסעדות ולשבת בבתי קפה. במוסקבה כבר היה מטבע קשה. שמעתי שיהודים רבים נתעשרו. קהילת היהודים במוסקבה שלחה קרונות של מזון למתיישבים היהודים בפלך חרסון שסבלו מיבול רע. שנת 1921 היתה ברוסיה שנת רעב, אחת הנוראות בדברי ימי רוסיה. בניו יורק נוסדה ועדת הובר למשלוח מזון לרוסיה ונתקבלו חבילות רבות. יהודים לא היו זקוקים לכך מפני שהרויחו יפה ובכסף אפשר היה להשיג הכל. הרעב שרר בעיקר בנפת הוולגה.

היתה לי שליחות מברלין מבנו של אחד העם, ששלח כסף לאחותו במוסקבה אשר נישאה לסופר אוסורגין. אוסורגין היה חבר הועדה לתמיכת הרעבים והוא סיפר לי דברים נוראים, שקשה להעלות על הדעת. הוא סיפר שהיו מקרים של אכילת בשר אדם. מכמה כפרים לא נשאר זכר, הכל נתכסה בדשא. ודוקא במוסקבה חיו בכל טוב.

לפני שהתחלתי לטפל בענין הספריה של הברון גינצבורג ביקרתי אצל ידידי הרב מזא"ה. הוא סיפר לי כי זמן־מה לאחר צאתי ממוסקבה פנו אליו שיחתום על כרוז ביחד עם המטרופוליט הרוסי, המבקש את עזרת העולם מחמת הרעב הנורא ברוסיה. הוא לא חתם. הוא סיפר לי, שמקסים גורקי פנה אליו שיחתום ובכל זאת לא חתם, משום שבאותם ימים נתקבלו ידיעות על פרעות ביהודי ברית המועצות בלי שהשלטון הסובייטי עשה משהו נגד זה.

התפלאתי שלא שמעתי על כך בברלין ומזא"ה אמר לי: “אַל תתפלא. מקסים גורקי הקרוב למלכות אף הוא לא ידע. רשמית אסור היה לכתוב על כך. כשסיפרתי לגורקי על הפרעות בכה בקול רם. לרגל כל זה לא חתמתי”.

לא הייתי מרוצה מכך שמזא"ה לא חתם. לפי דעתי צריך היה בכל זאת לחתום. הרעבים בכפרים הרוסים הנידחים אינם אשמים שבברית המועצות במרחק אלפי קילומטרים מהם נעשות פרעות ביהודים.

בשיחותי עם מזא"ה התאונן בפני על כך שיהודים רבים נתעשרו וחיים חיי הוללות עוד יותר מאשר הרוסים בעבר. היה מין מועדון במוסקבה בשם “אל תתעצב”. והיהודים שנתעשרו היו שם אורחים קבועים ובלטו יותר מן הרוסים. מבחינה פסיכולוגית אפשר היה להבין את הדבר. אנשים חיו ארבע שנים ברעב ובמצוקה ובפחד ופתאום נעשו עשירים, ועל כן פרץ החוש של הנאה יתירה. בעצם היה זה מספר קטן של אנשים אבל הם התבלטו ובלי ספק הגבירו את האנטישמיות, שהיתה חזקה גם בלאו הכי משום שהרוסים ידעו שהשולטים בארץ הם טרוצקי, זינובייב, ויהודים אחרים.

ביחוד גברה האנטישמיות כשאישרו זינובייב ויו"ר הסובייט הפטרבורגי את משפט המוות על המטרופוליט בנימין. בימי הרעב פירסמו הסובייטים צו, שכל ראשי הכנסיות והמסגדים ובתי הכנסת ימסרו את הזהב והכסף ואבני החן לועד מיוחד שיקנה תמורתם מזון מחוץ לארץ לרעבים. היהודים מסרו מיד את עטרות הכסף. דברי זהב ואבני חן לא היו בבתי הכנסת. בכנסיות העשירות, גם של הפרבוסלבים וגם של הקתולים היו אבני חן ורוב ראשי הכנסיות מסרו את התכשיטים, אבל המטרופוליט בנימין בפטרוגראד סרב. הוא עמד בדין והוצא נגדו משפט מוות וזינובייב אישר את פסק הדין. ההמונים הרוסים התרגזו על כך ולולא הקפדנות של השלטון הסובייטי היו פורצות פרעות. אולם הארס האנטישמי נשאר.

במוסקבה נפגשתי גם עם עורך דין אחד, עסקן יהודי, אנטי־בולשביק. אינני מזכיר את שמו שמא הוא חי עדיין. והוא סיפר לי שהיה בקרים בשעה ששם שלטו האנטי־בולשביקים ובראש השלטון הזמני שם עמד וינאבר. בקרים נפגש עורך־הדין עם רפאל גוץ הזקן, אביו של הסוציאליסט גוץ, ולו עדיין היה הון רב באנגליה. עורך הדין חיבר את הצוואה של הזקן והיא נשלחה ללונדון, בה נקבע גם סכום רב לישיבה בירושלים וכן לישיבה ברוסיה לכשתגיע השעה שאפשר יהיה לעשות זאת. הוא דרש שהרב חיים צ’רנוביץ (רב צעיר) יהיה ראש הישיבה. בימים ההם אפשר היה לפתוח במוסקבה ישיבה משום שהשלטון הרשה אקדמיה פרבוסלבית. השלטון לא הבחין בימים ההם בין יהודים ונוצרים. הוא היה נגד שתי הדתות אבל כיון שהירשה אקדמיה פרבוסלבית, היה בודאי מרשה גם ישיבה. דיברתי על כך עם הרב מזא"ה ועם חברים אחרים של ועד הקהילה אבל הם אמרו שלא כדאי לי להשתדל משום שהדבר לא יאריך ימים. הם אמרו כי מוטב שהכסף יהיה מונח עד שיהיה משטר יציב ויהיה בטחון, שהישיבה לא תקום רק לזמן קצר.

הייתי במוסקבה גם באספה הציונית האחרונה החשאית בבית פרטי אצל ציוני אחד ושמו יהושע הייליגמן (מת לאחר זמן זקן ושבע ימים בישראל). כל הציונים שהשתתפו באספה קוו שיאספו קצת כסף ויוכלו לעלות לארץ ישראל. הם היו סבורים שמשטר הנאפ יימשך. אבל הנאפ לא נמשך ורק יחידים הספיקו לעזוב את רוסיה ולהוציא את כספם ולהסתדר בישראל. השתתף באסיפה גם מנצח האופרה גולינקין, ששליאפין חשב אותו לאחד הגדולים. הוא אמר לי שהוא נוסע לארץ ישראל ליסד שם אופרה עברית. כסף לא היה לו אבל הוא בטח במרצו וברצונו החזק. לא האמנתי שיצליח אבל כשעליתי לאחר זמן לארץ ישראל ראיתי כמה גדול כוחו של אדם בעל רצון ואמונה. הוא ניצח ויסד אופרה אף על פי שסבל הרבה.

המטרה העיקרית של ביקורי היתה הסדרת ספרית הברון גינצבורג. עסקתי בענין זה יום יום. פניתי לקומיסאר ההשכלה למעשה פרופסור פוקרובסקי, שהיה מקורב ללנין, והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות. שוחחנו הרבה בעניני היסטוריה רוסית. בימים ההם נתגלה יומנו של הקיסר ניקולאי השני ופוקרובסקי אמר לי, שאין בו חידושים ואף אין לו ערך רב לדברי ימי רוסיה. בנוגע לספריה הסכים לדעתי ונתן לי מיד חתימה שהוא מסכים להחליף את הספריה בספרים חדשים מגרמניה והוא מציע שישתוו אתי כנציג האוניברסיטה העברית בירושלים. ואם לא יבואו לידי הסכם יפנו לבוררות, אני אהיה נציג האוניברסיטה, הממשלה הסובייטית תמנה נציג משלה והשלישי יהיה נציג ממשלה נייטראלית. בתעודה זו פניתי למנהל מוזיאון רומיאנצב, פרופ' וינוגרדוב. ידעתי שבמרתף המוזיאון נמצאים 160 תיבות של ספרי הברון גינצבורג. הפרופ' אמר לי מיד שאין הוא אומר להחרים את הספריה, הוא בכלל מתנגד להחרמות, אבל יש לו זכות עליה משום שהציל אותה ואלמלא הוא, היתה הולכת לאיבוד. להחליף ספרים בספרים אין טעם לדעתו אבל יש לו הצעה אחרת: להשיג כסף תמורת הספריה והוא יבוא לברלין ויקנה בכסף זה ספרים שהמוזיאון זקוק להם. הוא אמר שהוא יודע את ערך הספריה. היא שווה כ–100 אלף לי“ש משום שיש שם שלושת אלפים כתבי יד יקרים, אבל הוא דורש רק 5 אלפים לי”ש ובשכר זה ימציא את הספרים לברלין. הדבר נודע בינתיים ליבסקציה והיא רצתה שבחלק הכסף תמורת הספריה יקנו ספרים באידיש אבל וינוגרדוב אמר שהוא בעל הבית ויש לקיים את רצונו. נפגשתי גם עם עוזרו של סטאלין, סטראשון מוילנה. סטאלין היה בימים ההם קומיסאר המיעוטים הלאומיים וסטראשון היה מנהל המחלקה היהודית והוא אמר לי שגם הוא אינו שם לב לדרישת היבסקציה. יכול היה לדבר עם סטאלין, אבל אין צורך בדבר.

שלחתי מברק לפרופ' היינריך לווה שדורשים 5 אלפים לי“ש. הפרופסור ענה לי אף הוא במברק שהוא מסר את הדבר ללונדון ושאחכה לתשובה. לאחר זמן קבלתי שוב מברק שהם מציעים אלף לי”ש. התביישתי להציע סכום קטן כזה לאדם המכיר את ערך הספריה וכתבתי ללווה שאם הם יציעו לפחות 3 אלפים אנסה לשאת ולתת אבל על כך לא קבלתי שום תשובה. חכיתי זמן רב עד שהחלטתי לשוב לברלין. נכנסתי לקומיסריון החוץ ודיברתי עם אחד ושמו יעקובוביץ, מנהל המחלקה לויזות לבני חוץ. סיפרתי לו שאינני יכול לחכות אבל הענין עוד לא נגמר וביקשתי שישלחו לי כעבור חודש שוב ויזת כניסה ואז אחזור. הוא הסכים ואני יצאתי לברלין.

 

פרק שבעים ותשעה: אני עובר לברלין    🔗

בשנת 1923 באתי לברלין. שם נודע לי כי בשעה שהייתי במוסקבה מתו בברלין שני סופרים עברים גדולים: דוד פרישמן ומיכה יוסף ברדיצ’בסקי. ידעתי אותם היטב והצטערתי על מותם.

עם דוד פרישמן היו לי סכסוכים שונים אבל הערכתי אותו ככשרון גדול המעשיר את הספרות. היו לו חיים קשים ומעולם לא היה מרוצה. הוא היה בן גילו של סוקולוב והם היו מקורבים בנעוריהם. אבל בעוד שסוקולוב הצליח בחייו, היה פרישמן תמיד מדוכא ונרגז. סבור היה שלא הכירו בו כל צרכו. הוא חשב עצמו לאירופאי שבין הסופרים העברים. היה המבקר בהא הידיעה. רצה לטאטא את הספרות הבטלנית אבל לא יכול היה להתפרנס מן הספרות. בנעוריו נסע לפטרבורג, עבד במערכת העתון היומי העברי הראשון “היום”. היה הפליטוניסט האירופאי הראשון בספרות העברית. אבל “היום” היה דל ולא יכול לשלם לו כראוי. לא היתה לו גם זכות ישיבה בפטרבורג. היו לו בפטרבורג שני ידידים נאמנים, ד“ר קצנלסון וד”ר קנטור, אבל היו לו גם שונאים.

פרישמן כתב בשתי שפות, עברית ואידיש. הוא התקיים בדוחק מתרגומים משפות לועזיות לעברית. התחתן בהיותו בן ארבעים עם אשה יפה שהיתה צעירה ממנו בעשרים שנה. קיבל נדוניה והשקיע את הכסף בעתון עברי יומי בשם “הבוקר”, בשנת 1908, והפסיד את כל כספו. העתון נסגר לאחר חדשים אחדים. התחיל לעבוד בעתון אידיש “היינט” בוארשה בעריכת יאצקאן. אמנם בשכר טוב, אבל לא היה נעים לעבור אצל יאצקאן שאמר, כי אין העתון זקוק לפרישמן והוא רק רוצה לעשות לו טובה.

פרישמן סבל מצוקה עד שנת 1917 כשייסד שטיבל את הוצאת הספרים שלו. שטיבל היה מעריץ של פרישמן וסידר אותו יפה אבל הדבר לא נמשך זמן רב. שטיבל שילם בעין יפה אבל דרש עבודה תמורת הכסף והעבודה לא היתה קלה. היה עליו לתרגם את שקספיר לעברית. פרישמן התמרמר מאוד ששטיבל איננו מתחשב בבריאותו. בהיותו חולה מוכרח היה לעבוד כדי להתפרנס.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי מת אף הוא בינתיים. הוא תפס מקום חשוב בספרות העברית. היה מבקש האמת. הפולמוס שלו עם אחד העם חשוב עד היום. הוא נמנה על חבר סופרים צעירים שרצו להכניס אירופיות לספרותו אבל עם זה העריך מאוד את הספרות העתיקה. בסוף ימיו היתה לו נחת רוח: שטיבל פירסם קובץ כל כתביו. ברדיצ’בסקי רצה ששטיבל יפרסם גם כתביו באידיש ולכך לא הסכים שטיבל, אבל דאג שיפורסמו בהוצאת ספרים אחרת.

כשיצא “הזמן” בפטרבורג בעריכתי, הזמנתי את ברדיצ’בסקי לכתוב וכתבתי לו שאין אני יכול לשלם שכר סופרים והוא הציע לכתוב ללא שכר סופרים. כשבאתי לברלין בשנת 1922 רציתי להכיר אותו מקרוב אבל הוא כבר היה חולה. כשבאתי פעם שניה לברלין שמעתי שמת.

שנת 1923 היתה שנה נוראה לגרמניה הרפובליקנית. המטבע ירד מיום ליום. מי שהיה לו שטר של חמשה דולארים לא רצה לפרוט אותו משום שדולאר היה מספיק למחית משפחה שלמה ליום. אבל אם פרטו חמשה דולארים היה ערך המרקים יורד למחרת, לעתים פי שלושה או ארבעה.

בשנת 1924 הגיע המרק עד לביליון ואז חדלה הממשלה להדפיס מרקים, וקם מטבע חדש.

אני זוכר כי פעם אחת, משבאו לברלין אורחים חשובים מחוץ־לארץ, גם מארץ ישראל ומברית המועצות, רציתי לערוך להם קבלת פנים. יצאתי לקנות יין וקוניאק וליקר ומשקאות אחרים. פרטתי דולאר. בקומה התחתונה של ביתי היתה חנות יין, ובעד הדולאר היחיד העלו במעלית לדירתי כעשרים בקבוקים של כל מיני משקאות. ממש התביישתי. נדמה היה לי שאני גוזל את גרמניה.

כן זוכר אני כי בסוף שנת 1923 כשחלתה חותנתי זקוק הייתי לשתי אחיות. ביקשו ממני שלא אשלם להן מרקים אלא דולאר לחודש. כשאמרתי שאשלם להן שלושה דולארים לחודש רצו לנשק את ידי ובקושי נחלצתי מהן. לבעלת הבית שילמתי בדולארים, 15 דולאר לחודש. בשכר זה קנתה לה פסנתר וכמה דברים אחרים.

דוקא בשנת 1923 אפשר היה לצאת מברית המועצות. ברוסיה כבר היה מטבע קשה, “הצ’רבוניץ”, שערכו היה לי"ש אנגלית והיו יהודים רבים באים מרוסיה לגרמניה. קצתם התכוננו לנסוע לארצות אחרות, ביחוד לאמריקה, קצתם חיו סתם חיי הוללות בלי לחשוב על יום מחר.

אותה שנה היה מיניסטר ההשכלה ברוסיה לונאצ’ארסקי ועוזרו היה זרח גרינברג, קומוניסט יהודי, שהתייחס יפה למלומדים ולסופרים רוסים והשתדל להרשות להם לצאת לחו"ל. בין היתר השיג רשיונות למרז’קובסקי, לגיפיוס, לבונין ואחרים. רובם השתקעו בפריז אבל כולם עברו דרך ברלין ונשארו שם זמן מה. החיים בברלין היו זולים. חוגי הדת שבין המהגרים הרוסים יסדו חברה לדיון בשאלות דתיות ופילוסופיות. ראשי המדברים בחברה זו היו ברדיאייב ופרופ' פראנק, יהודי מומר. כן נוסדה בין הרוסים בברלין חבורת מלוכנים. ברעיון זה תמך פאבל מיליוקוב, ההיסטוריון הליברלי הגדול. המלוכנים רצו גם למשוך אליהם עסקנים יהודים אבל לא הצליחו בזה. נצטרף אליהם רק יהודי אחד, יוסף ביקרמן, שברוסיה נלחם נגד הציונות. הוא היה מהפכן אבל לא סוציאליסט. כשקם הבולשביזם טען שברוסיה יכול להיות רק משטר מלוכני כמו באנגליה.

בברלין יצא בימים ההם ירחון מיסודו של מקסים גורקי. גורקי היה מקורב ללנין והשיג אצלו הרבה הקלות למען העתונאים בברית־המועצות. קרה מקרה שהצ’קה בלנינגראד האשימה את המשורר הרוסי גומילוב, שהיה נאמן לרעיון המלוכנים, והוא נידון למוות. מיד נסע גורקי למוסקבה ללנין והפך עולמות שיבטלו את משפט המוות, אבל הצ’קה ניצחה והאיש הוצא להורג. מרוב כעס ברח גורקי מרוסיה ויסד בברלין ירחון בעריכת המשורר חודאסייביץ, אבל הירחון לא האריך ימים מחמת חילוקי דעות בין גורקי ועוזריו.

 

פרק שמונים: ברלין – מרכז למו"לות עברית    🔗

בברלין יצאו בימים ההם, בשנת 1923, שלושה עתונים רוסיים יומיים, הראשי שבהם היה “רול” (הגה). העורך היה יוסף הסן, פובליציסט ידוע ברוסיה לפני המהפכה, אחד העסקנים הראשיים של המפלגה הקדטית, חברו של מיליוקוב, אבל לאחר שעזב את רוסיה נעשה יותר ימני ממיליוקוב. דוקא יהודים היו קוראים את העתון, ביחוד אלה שנתקשו לקרוא גרמנית. היה עוד עתון רוסי בכוון ס. ר., שבו עבדו הרבה יהודים אבל הוא לא התקיים זמן רב. העתון השלישי היה נקרא “נובי מיר” (העולם החדש) והוא הגן על ברית המועצות. לא היה זה עתון סובייטי אלא פרו־סובייטי ונתמך על ידי ברית מועצות. אף הוא נסגר מחוסר קוראים.

אותה שנה לא באו לגרמניה ציונים רוסיים. הציונים שאפו לארץ ישראל, וברלין היתה צריכה להיות רק תחנת ביניים. ברלין הפכה גם לתחנת ביניים ליוצאים לאמריקה, הצפונית והדרומית.

בין הבאים מרוסיה הסובייטית לברלין היה אחד בעל שם משפחה משונה, נאסאטיסין, יהודי מסיביר הרחוקה. הוא נצטרף להסתדרות הציונית בברלין ואמר שרוצה למסור 10 אלף לי“ש לקרן היסוד. לדבריו היה לו כסף בבנק בלונדון. אפשר היה לקנות תמורתם 20 מן הבתים הטובים ביותר בברלין. איש לא האמין בכך, אבל שלחו את ההמחאה ללונדון ועשרת אלפי הלי”ש נתקבלו. היה הדבר לפלא. האיש סיפר שבהיותו ברוסיה היה נכנס לפעמים בשבת להתפלל במנין יהודי ואחרי הצהרת בלפור היה שם אחד יעקב הלפרין דורש דרשה למען ארץ ישראל והוא, נאסאטיסין, התחייב כי כשתהיה בידו האפשרות ינדב 10 אלפים לי"ש לארץ ישראל. הוא בעצמו לא ידע כמה כסף יש לו בחוץ לארץ. הוא סחר ברוסיה בפשתה ובימי מלחמת העולם הראשונה היה שולח פשתים ללונדון דרך ארכנגלסק.

לא היה לו שום קשר עם אנגליה אבל הוא ידע שבבנק יש כסף בשבילו. נתברר שנצטברו שם לזכותו 600 אלף לי“ש. כשנודע לו הדבר לא רצה שברוסיה ידעו זאת מפני שאשתו עדיין היתה שם, אבל כשבאה אשתו מיד נתגלה הסוד. הוא גם קנה במחיר 25 אלף לי”ש מניות חברת החשמל, שנוסדה בימים ההם על ידי רוטנברג בארץ ישראל, וכן מניות בסך 25 אלף לי“ש של מפעל ים המלח מיסודו של נובומייסקי. הוא גם נתן לז’בוטינסקי 5 אלפים לי”ש להקמת הוצאת ספרים בעברית.

אותה שנה היתה גרמניה מרכז למו"לות עברית. בברלין התקיימה הוצאת “דביר” של ביאליק, וגב' שושנה פרסיץ יסדה הוצאת ספרים בשם “אמנות” בעיר הומבורג ליד פרנקפורט דמיין. עוד ברוסיה, בשנת 1917, יסדה שבועון מצויר לילדים בעברית. היא יצאה מרוסיה לפני קום הממשלה הסוביטית.

משפחה זאת היתה יוצאת מן הכלל. חותנה, אביו של יוסף פרסיץ, היה מיליונר במוסקבה והיה אדוק מאוד והחזיק את מיטב המלמדים ושילם תמורתם מס סוחר ממדרגה ראשונה. הבן יוסף למד במוסקבה תלמוד על בוריו וכשגמר נבחן בקורם של גימנסיה רוסית ונכנס לאוניברסיטה של מוסקבה כסטודנט למשפטים. בעת ובעונה אחת היה לומד כמה חודשים בשנה בישיבה. במשך ארבע שנים סיים הן את האוניברסיטה במוסקבה והן את הישיבה. אשתו שושנה, הידועה כעסקנית ציבורית בישראל, היא בתו של הלל זלטופולסקי והיתה ידועה לפני מלחמת העולם הראשונה כאחת הבנות היחידות שידעה גם עברית וגם השכלה כללית. היא היתה מכרה טובה של ביאליק וביאליק סיפר לי שהוא שימש שדכן בין שושנה ויוסף פרסיץ. במוסקבה היה ביתם מרכז לתרבות עברית.

שושנה פרסיץ חידשה את הוצאת הספרים בהומבורג. היא הזמינה לעבודה שני סופרים עברים ידועים: המשורר יצחק לייב ברוך והעתונאי מ. גלמבוצקי (בן־אליעזר) וכן ידען מובהק בעברית א. סמיאטיצקי. ההוצאה עסקה בתרגום ספרי מופת מספרות העולם שהיו מיועדים לקוראים בארץ ישראל.

בעברית יצאו גם יצירות הספרות העברית העתיקה בהוצאת “ילקוט”. הוצאת הספרים שנוסדה על ידי ז’בוטינסקי בכסף שקיבל מאת נאסאטיסין נועדה להוצאת אטלסים גיאוגרפיים של ארץ ישראל וארצות אחרות בעברית. זו הפעם הראשונה נדפסו מפות בעברית. הדבר נעשה בלייפציג ועלה כסף רב והכל היה מכוון כלפי ארץ ישראל.

העברים שנתקבצו בימים ההם בברלין ובמקומות אחרים באירופה וגם בארץ ישראל הצטערו, שהמשורר הגדול ביאליק חדל לתת את פריו. אחרי המהפכה ברוסיה לא פירסם שום שיר, גם לא על הפרעות האיומות באוקראינה שפרעות קישינוב היו קטנות לעומתן ובכל זאת עוררו את ביאליק לכתוב את “בעיר ההריגה”. יש שהיינו שואלים את ביאליק מדוע איננו כותב והוא ענה כי כשתבוא עליו רוח הקודש יכתוב בעצמו ואין צורך להזכיר לו.

גדולה היתה השמחה במעוננו כשבא בשנת 1923 שאול טשרניחובסקי לברלין והביא את ספרו “שירים חדשים” ובו לא שכח את אוקראינה והקדיש את שירו “זאת תהיה נקמתנו” לנשמת יהודי אוקראינה. היו בספר עוד שירים על נושא זה. בספר היתה גם שירה מופלאה של טשרניחובסקי “חתונתה של אלקה”, אידיליה נהדרת מחיי היהודים שעשתה רושם רב. חודאסביץ עורך הירחון הרוסי של גורקי רצה לתרגם את השירה לרוסית אבל לא ידע עברית ולא יכול לעשות זאת בעצמו. תירגם לו טשרניחובסקי כל שורה ברוסית בפרוזה וחודאסביץ עיבד את הפרוזה לשירה רוסית. שירה זאת נדפסה ברוסיה ועשתה גם שם רושם רב.

למעשה היה מקום להתפלא שטשרניחובסקי לא תירגם את השיר בעצמו שהרי היה אחד מגדולי ידעני רוסית מבין היהודים וגם שפת האם שלו היתה רוסית. הוא הכיר את השירה הרוסית מילדותו, אבל לא רצה לכתוב שיר בשום שפה מחוץ לעברית. פעם אחת קראתי תרגום שירו לאידיש ואמר לי שהוא היה מיטיב לתרגם את השיר אבל הוא שם סייג לעצמו שלא לכתוב שיר אלא בעברית. טענתי שהרי ביאליק כתב גם באידיש ופה מדובר רק בתרגום, ועל כך היה אומר: “כל משורר יש לו חוקים לעצמו. אני עבד העברית ומשורר עברי”.

טשרניחובסקי עזב את רוסיה יותר מאוחר מאשר כל הסופרים העברים שלנין הירשה להם לצאת, אבל היו לו סיבות מיוחדות לזה. שמחתי מאוד לבואו. הכרתי אותו משנת 1917 כשהצעתי לו לתרגם את “איליאדה” ו“אודיסיאה” של הומרוס. עמדתי על צדו בסכסוך שבינו ובין פרישמן לרגל אותו התרגום. הוא סיפר לי שעברו עליו ימים קשים באודיסה.

 

פרק שמונים ואחד: ברגלסון פונה לברית המועצות    🔗

שנת 1924 היתה שנת שמחה לגרמנים, גם ליהודים בגרמניה, אבל שנה נוראה למהגרים. הם התרגלו לחיות חיים קלים וטובים במספר מועט של דולארים ופתאום נעשה המרק הגרמני יציב וכל צרכי החיים התיקרו מאד. שכר דירה שעלה קודם 5 דולאר לחודש התיקר עד 30 דולארים. רבים הוכרחו לעבור מדירות טובות לדירות צפופות. בשעת חילוף הדירות התיחסו בעלות הבית הגרמניות למהגרים בגסות ובאכזריות. כל הזמן היו עדינות ורכות ופתאום נעשו ציניות. היו דורשות תשלום בעד כל דבר קטן שנתקלקל בדירה ואפילו שריטה בקיר. המהגרים היו גרים בדירות מרוהטות, בעלת הבית בחדר אחד והדיירים ביתר החדרים. קשה היה להשיג דירות כאלה במחירים החדשים. גם יתר הצרכים התיקרו. הרויחו רק אלה שקנו בתים בשער הזול ועכשיו נעשו הבתים יקרים פי עשרה ויותר. יש שקנו עד 50 בתים ויותר. אחד ושמו מיכאל, יהודי מפרנקפורט דמיין, קנה בשנת 1923 כשהמרק היה לגמרי ללא ערך כמה מאות בתים ונהפך בשנת 1924 למיליונר. הגרמנים ריננו על כך, אבל לא הורגשה אנטישמיות.

מהגרים יהודים רבים, שאספו כסף בבורסה בשעת ירידת השער הגרמני, עברו לפריז. הפרנק הצרפתי עדיין לא היה מיוצב וירד מיום ליום והם חשבו שהוא מוסיף לרדת והם ירויחו גם שם בבורסה. אבל ראש הממשלה הצרפתית נקט באמצעים עזים והפרנק הפך כמעט ליציב. כל אלה שספסרו על שער הפרנק הפסידו את כל כספם שהרויחו בברלין וחלק גדול מהם חזר לברלין. בין האזרחים הרוסיים לשעבר הורגשה מצוקה. היה קיים ועד עזרה ליהודים רוסים שבאו לגרמניה, אבל בשנות ירידת המארק לא היה זקוק הועד לכסף. עכשיו בא זמן קשה לועד.

בראש התאחדות יהודי רוסיה בברלין עמד עסקן ידוע מרוסיה, יועץ סתרים רוסי, יעקב טייטל. היה אחד משני היהודים (השני היה יעקב הלפרין שנזכר בפרקים הקודמים) שתפסו משרות חשובות במיניסטריון המשפטים בימי האנטישמיות הגדולה ברוסיה הצארית. בשנים האחרונות, לפני שעזב את רוסיה היה יעקב טייטל חבר בית המשפט המחוזי בסאראטוב. הוא היה חביב ברוסיה לא רק בין היהודים. היה בעל אופי טוב. בדעותיו התחשבו כל חבריו. הוא התפטר ממשרת שופט בימי משפט בייליס. בגיל 70 יצא את רוסיה. בגרמניה עסק בפעולת צדקה. היה מאסף כסף לא רק מיהודים רוסים אלא גם בין יהודים גרמנים שהעריכו אותו מכיון שהגיע ברוסיה לדרגה גבוהה.

בשנות 1922־1923 חיו בברלין עתונאים יהודים אחדים שעזבו את ברית המועצות משום שלא יכלו לסבול את התנהגות היבסקציה, שדיכאה את הספרות ואת הסופרים באידיש. אמנם חייהם בברלין לא היו טובים, אבל כל זמן שהחיים היו בזול, חיו בדוחק. כשנתיקרו החיים בברלין פנו ליבסקציה שלא יפריעו להם לשוב לרוסיה והיבסקציה קיבלה אותם כמעט בשמחה. ביניהם היה גם דוד ברגלסון ששנא את היבסקציה. בברלין הסתדר יפה. היה משתתף בקביעות בעתון היומי באידיש בניו יורק “פאָרווערטס”, ואפילו כתב שם נגד היבסקציה. היה מקבל שכרו בדולרים וחי בדירה יפה וברחבות. יכול היה גם להתקיים כשיוצב המרק הגרמני. על החלטתו לשוב לרוסיה השפיעה שיחה עם הסופר באידיש לייויק שבא ממוסקבה. היבסקציה רצתה בימים ההם להתקשר עם עתונאים יהודים מחוץ לרוסיה ולמשוך אותם לספרות אידיש ברוסיה. כשהיה לייויק במוסקבה ערכו לו קבלת פנים יפה. היבסקציה לא יכלו להשפיע עליו שיקבל את דעותיהם אבל הסתפקו בכך שיבטיח להם להתיחס אליהם באהדה באמריקה. הודיעו לו שידפיסו במוסקבה את כל כתביו. כשנתעכב לייויק בברלין בדרכו חזרה ממוסקבה סיפר לברגלסון על כך. ברגלסון נתקנא בו מאוד. לייויק גם אמר לו שאם יפנה לליטוואקוב ייתכן שהיבסקציה תשכח את כל עוונותיו של ברגלסון ותדפיס גם את כתביו שלו. מיד כתב להם ברגלסון שהוא מוכן למסור שם לדפוס את כתביו. כאמור השתתף ברגלסון באותו זמן ב“פאָרווערטס”, עתון המתנגד למשטר הסובייטי וליבסקציה, ואני כתבתי אותה שעה ב“מאָרגן ז’ורנאל”, אף הוא בניו יורק, שיש לו לברגלסון שתי ידיים לכתיבה, באחת הוא כותב לליטוואקוב, שפירסם את מכתבו של ברגלסון בעתונו “עמעס” (אמת), וביד שניה הוא תוקף את היבסקציה ב“פאָרווערטס”, כך חדל “פאָרווערטס” להדפיס את מאמרי ברגלסון ודוקא בימי יצוב המרק נשאר ברגלסון ללא פרנסה. הצטערתי מאוד שגרמתי לכך שברגלסון ואשתו היפה ציפקה נשארו בחוסר כל. ידעתי שבחתונתם של ברגלסון וציפקה השתתף גם ביאליק והוא אמר לכלה: “ראי, ציפקה, שמרי על דוד שלא ילך בדרך הרע”, ז. א. שלא ישתייך לחוגים המהפכנים שהתנגדו ללאומיות היהודית.

ברגלסון חזר לברית המועצות אבל לא נתקבל שם כבן בית. שלחו אותו לנאום נאומים נגד סופרים בורגנים ולאשתו נתנו משרה בקונסוליה הסובייטית בברלין.

טרגדיה אחרת נודעה לי בברלין באותם ימים. פעם באו אלי גבר בריא ואשה מהלכת בשני קביים. הוא הציג את עצמו בשם יארוסלבסקי וזאת אשתו. שמע שאני מתענין במה שמתרחש בברית המועצות והנה הם באים משם. האשה סיפרה לי, ששם אביה היה מארקון. נזדעזעתי מפני שהכרתי אותה כילדה וגם כנערה. היא ידעה היטב עברית. עם אביה פרופ' מארקון למדתי ביחד באוניברסיטה של פטרבורג, במחלקה העברית־ערבית. הוא נשא לאשה קרובה של פוליאקוב. היה מנהל בנק בפטרבורג ואף עבד שם בספריה הפומבית במחלקה הערבית. היה גם עסקן דתי וכשצריך היה לבחור רב בפטרבורג שלחו אותו לסובאלק להביא משם את הרב כצנלבויגן. ידעתי מן העתונים שבתו היחידה נדרסה על ידי מכונית ושנקטעו שתי רגליה והיא מהלכת על קביים. אביה מארקון היה גם הוא בברלין וחיכה לאשתו שצריכה היתה לבוא מרוסיה. הייתי נפגש אתו אבל מעולם לא הזכיר לי את בתו ופתאום היא באה אלי עם בעלה, רוסי ממש, יארוסלבסקי. ביקשתי אותם להכנס אלי לעתים קרובות. סיפרו לי את תולדותיהם. הם עברו כמעט דרך כל רוסיה והגיעו גם לסיביריה. הם היו נושאים נאומים נגד הדת. יארוסלבסקי סיפר לי שיש ברוסיה עוד אחד בשם זה התופס מקום במאבק נגד הדת, אבל אותו יארוסלבסקי שם משפחתו האמיתי הוא גלוברמן והוא יהודי, ואילו שם משפחתו באמת יארוסלבסקי. הא הכיר את אשתו לאחר שכבר נקטעו רגליה והתאהב בה משום אופיה וסגולותיה. בזמן האחרון כשעברו דרך רוסיה כולה באו לידי הכרה שהמשטר איננו כראוי ולפיכך יצאו לברלין. בשנת 1923 התחילה לכתוב רשימות על המסע על פני רוסיה ופירסמה אותן בעתון הרוסי “רול”. הרשימות עשו רושם טוב מאוד. היא התקיימה משכר הסופרים שקיבלה מן העתון. אבל כשיוצב המרק הורע מצבם. לאביה לא רצתה לפנות והוא בכלל לא רצה להפגש אתה. בסופו של דבר החליטה לחזור עם בעלה לרוסיה. נתנו להם להכנס וכפי ששמעתי הוציאו את שניהם להורג. ברוסיה ידעו את רשימותיה אף על פי שחתמה אותם בשם בדוי. כשהייתי נפגש עם אביה מארקון לא היה אומר לי כלום על כך, כאילו מעולם לא היתה לו בת והוא רק הצטער שקשה לו להביא את אשתו מחמת יוקר החיים. לאחר זמן קבל משרת ספרן בספרית הקהילה היהודית בהאמבורג. מקץ שנים אחדות מת באנגליה.

כשיוצב המטבע בגרמניה חדלו להדפיס שם ספרים יהודים. נשאר שם רק דפוס יהודי אחד. בפולין היתה ההדפסה יותר זולה. הוצאת הספרים “אמנות” עברה לארץ ישראל. גם “דביר” של ביאליק חיסל את פעולתו בברלין ועבר לארץ ישראל. ביאליק נשאר עוד זמן קצר בברלין משום ששם נדפסו שיריו במהדורה יפה בלייפציג. המהדורה יצאה לא על ידי “דביר” אלא על ידי מו“לים מיוחדים. מכיון שבימים ההם חגגו מלאות 50 שנה לביאליק סבורים היו המו”לים שאת שיריו אפשר יהיה למכור באלפי טפסים. הם שילמו לביאליק 5 אלפים לי“ש תמורת זכות המהדורה ובאמת פירסמו מהדורה יפה מאוד. בכסף זה בנה ביאליק את ביתו ברחוב ביאליק בתל אביב. אבל המו”לים עשו עסק רע. הם קצבו מחיר גבוה והספרים נמכרו מעט אף על פי שחגגו את יובלו של ביאליק בכל אתר ואתר. ביאליק הצטער מאוד על כך שהמו"לים הפסידו. אמנם במשך הזמן נמכרו כל הטפסים, אבל הוצאות ההדפסה לא כוסו.

 

פרק שמונים ושנים: אישים חשובים בין יהודי גרמניה    🔗

בשנת 1925 כבר חזרו החיים בגרמניה למסלולם. גם החיים בבתי הקפה חזרו להווייתם כמעט כמו לפני מלחמת העולם הראשונה. אלא במקום שהיו מתאספים קודם ברחוב פרידריך במזרחה של ברלין בקפה “מונופול” עבר המרכז לברלין המערבית, לקצה רחוב קורפירסטנדאם לקפה הרומאני, ושם היו מזדמנים כל הבאים לברלין מארצות אחרות. שם נפגשו גם אמנים וסופרים גרמנים אבל בערבים היה זה כמעט קפה שכולו יהודי.

היו באים לקפה גם סופרים יהודים מפולין, שביקרו בארץ ישראל כדי להווכח אם אפשר להסתדר שם. בקפה היו על כך ויכוחים סוערים. אורח קבוע בקפה היה אחד ושמו פייטלוביץ. היה בנעוריו עילוי. אחרי כן למד בגרמניה והוכתר בתואר דוקטור לכימיה. הוא חידש כמה המצאות בנוגע לשימורים. היה גם בארץ ישראל ומצא שיש שם אפשרות לתעשית עגבניות גדולה. אפשר לדעתו למכור שימורי עגבניות מישראל באירופה כולה. והוא השתדל להשפיע על בעלי הון שיעלו לארץ ישראל ויעסקו בהגשמת תכניתו. כשהיה נכנס לבית הקפה ידעו הכל שהנה הולך איש העגבניות, אבל הוא לא השפיע על שום איש. הוא עצמו חזר לברית־המועצות ושם השתמשו בפטנט שלו.

חידוש גדול היה בברלין כשבאה ממוסקבה להקת שחקני אידיש ובראשה מיכאלס. שם האמן היה ידוע. הכרתי אותו כששם משפחתו היה ופסי. עוד לפני המשטר הקומוניסטי נשא לאשה מכרה שלי, בתו של ד"ר קנטור, העורך של העתון היומי העברי “היום”, שהייתי ידידו עוד בשעה שהיה רב־מטעם בוילנה. היא למדה בברלין ספרות ופילוסופיה ואחרי כן אמנות במוסקבה. במוסקבה נישאה למיכאלס שאף הוא למד באותו בית ספר לאמנות. מיכאלס היה אחד מראשי השחקנים בתיאטרון אידיש הממשלתי.

בשנות 1926־1927 לא הורגשה אנטישמיות בגרמניה. איש לא העלה על דעתו שהנאציזם ימהר לבוא אף על פי שהיו כבר סימנים לכך. התנועה הציונית התחזקה. העתון הציוני “אידישע רונדשאו” נפוץ הרבה. בברלין היו נואמים באסיפות הציוניות ד"ר חיים וייצמן וזאב ז’בוטינסקי. שני הנואמים דיברו בגרמנית. ז’בוטינסקי לא הצטיין בשפה הגרמנית, אבל נאומיו היו עושים רושם.

בחוגי יהודי גרמניה קמה שאיפה להתקרב ליהודי המזרח. הנוער בבתי המתבוללים התחיל ללמוד עברית, אמנם לא במידה יתירה. סיפר לי ד"ר ש. א. הורודצקי כי פעם אחת נכנס לבית חולים גדול בברלין לבקר את ח. נ. ביאליק שנמצא שם לבדיקות. פתאום נכנם פרופסור אחד, ביקש סליחה ואמר: “אני לא בא כרופא. אני אחד היהודים המתבוללים. בנעורי לא למדתי מעולם עברית והייתי רחוק מהחוגים הלאומיים. עכשיו יושבת בתי ולומדת שירי ביאליק. שאלתי אותה מי הוא ביאליק והיא אמרה לי שזהו משורר גדול. עכשיו אני שומע שהמשורר הוא כאן. רציתי לדבר אתו”.

בין הציונים הגרמנים התבלטו בימים ההם ד“ר סמי גרונמן וד”ר אלפרד קליי. גרונמן היה שופט כבוד בכל הבעיות הציוניות. הוא היה יהודי מזרחי למחצה. אשתו היתה בת רוסיה, שמה היה גוטסמן והיא ידעה עברית. בימי מלחמת העולם הראשונה כשכבשו הגרמנים את קובנה, שימש שם שופט צבאי ולמד להכיר את חיי היהודים בליטא. הוא גם חיבר ספר הומוריסטי בשם “תוהו ובוהו” על חיי היהודים המתבוללים בגרמניה. הספר תורגם לאידיש. הוא עלה לאחר זמן לארץ ישראל ומת שם. ד"ר קליי עסק לא רק בענינים ציוניים אלא גם בעזרה ליהודים בארצות אחרות.

בברלין היה בימים ההם מושב סניף הג’וינט למתן עזרה ליהודי פולין וליטא. נציג הג’וינט ד“ר ברנרד כהן היה מקובל בכל החוגים היהודיים. היתה לי פגישה אתו בענין כתבי טשרניחובסקי. באסיפת עסקנים יהודים הוחלט לאסוף 10 אלפים דולארים להוצאת כתבי טשרניחובסקי בעשרה כרכים. כשפניתי לד”ר ברנארד כהן הקציב מיד אלף דולארים. אבל תשעת האלפים הנוספים לא נאספו.

כשהיו באים אורחים חשובים לברלין היה ברנארד כהן מזמין אישים מן היהדות הגרמנית והמהגרים לחווילה שלו. זוכר אני קבלת פנים שערך למלומד חבקין שהמציא נסיוב נגד חולירע. חבקין היה איש אודיסה. הוא למד במכון פסטר בפריז. ממשלת אנגליה שלחה אותו להודו והוא הציל אנשים רבים ונתפרסם בעולם. במסיבה התנהג חבקין בצניעית יתירה. הוא שוחח הרבה עם שאול טשרניחובסקי שאף הוא הכיר את אודיסה. ידענו שהממשלה הצארית הזמינה את חבקין להיות פרופסור באודיסה בתנאי שימיר את דתו. חבקין לגלג על התנאי. הוא ויתר על התואר פרופיסור. טשרניחובסקי סיפר לי באותו ערב, שחבקין מצווה בעזבונו סכום גדול בבנק שווייצרי למען הישיבות בפולין.

הקהילה היהודית בברלין נשתנתה בינתיים. שוב לא היתה מתבוללת כל כך. היו בין חברי הועד גם ציונים. הקהילה התחילה לתמוך גם בבתי הספר היהודיים שבהם למדו עברית. ניתנה תמיכה קבועה לסופר ולמלומד העברי ד"ר שמעון ברנפלד, שנתעוור לעת זקנה. ספריו נפוצו בעיקר ברוסיה. בשעתו השתתף בכל העתונים העבריים שיצאו ברוסיה, וגם בעוורונו הוסיף לעבוד. היה לו זכרון גאוני. עבד אצלו מזכיר וברנפלד היה אומר לו באיזה מקום ובאיזה מדף בארון נמצא ספר פלוני ובאיזה עמוד נמצא המקום הדרוש לו.

באותה תקופה תפסו היהודים משרות גבוהות בממשלה. ביחוד תפס מקום חשוב ד“ר באדט, שהיה מנהל מחלקה במיניסטריון הפנים. הוא היה בן רב, ואשתו היתה נוצריה שהתגיירה ונעשתה אדוקה וכך חנכה גם את הילדים. ד”ר באדט הכיר היטב את חיי היהודים בפולין. הוא שימש שופט צבאי בלודז' בימי הכיבוש. כשהיו באים אליו רבנים מפולין היה מקבל אותם בכבוד רב. התוודעתי אליו משום מעשה שהיה: בלבוב נאסר יהודי צעיר ושמו שטייגר ונאשם בהתנקשות בראש המדינה. הוא נתפס לא הרחק ממקום ההתנקשות והאנטישמים נפלו על המציאה שנתפס יהודי. הכל ידעו שזו עלילה. אמנם היתה התנקשות אבל המתנקש האמיתי ברח. נוסד ועד בפולין להגן על שטייגר אבל המצב היה רציני. הממשלה האנטישמית היתה מעונינת שהנאשם יהיה דוקא יהודי. אותה שעה נאסר בגרמניה אוקראיני אחד ושמו אולשנסקי, שעבר באופן בלתי חוקי את גבול פולין. בשעת החקירה הודיע שהוא המתנקש. אי אפשר היה להסגירו משום שהוא עשה מה שעשה מנימוקים מדיניים, על שפולין מדכאה את האוקראינים. כשנודע הדבר לבאדט כינס את סופרי העתונים, סיפר להם את העובדה ואמר שהוא יקבל מן המיניסטריון רשיון לעצור את אולשנסקי עד שהדבר יתברר. הוא רק ביקש לשמור את הענין בסוד משום שאם הדבר יוודע לאולשנסקי יסתתר. נמצא עתונאי אחד שלא שמר סוד והודיע לעתונו את העובדה בבקשה שלא לפרסם, אבל שיהיו מוכנים לפרסום ברגע שיותן האות. העתון לא מילא את הבקשה של הסופר ופרסם את הדבר לפני הזמן הנכון, ז. א. לפני שבאדט קיבל סמכות לעצור את אולשנסקי. מובן מאליו שאולשנסקי הסתתר. דרשתי משפט ציבורי על העתון. בינתיים שוחרר שטייגר מכיוון ששופט פולני אחד לא הסכים לחייבו בלי הוכחות. בימים ההם הכרתי את באדט כיהודי מסור. האנטישמים הגרמנים לא יכלו לסבול שיהודי תופס משרה כל כך אחראית. אחר עלות היטלר לשלטון עלה באדט לארץ ומת בתל אביב.

בשנת 1927 נוסדה בברלין החברה למען ארץ ישראל העובדת. כל הזמן היו שומעים בברלין נאומים ציוניים בגרמנית. כשבאה המשלחת של הפועלים מארץ ישראל התחילו נשמעים נאומים באידיש. אמנם בארץ דיברו כמובן עברית אבל בברלין פנו לקהל המבין אידיש. היה בברלין גם מועדון עברי בשם “בית ועד” אבל שם היו מתכנסים רק למסיבות חגיגיות. כדי למשוך המונים צריך היה לדבר אידיש. לחברה “למען א”י העובדת" הצטרף גם הסוציאליסט המפורסם אדוארד ברנשטיין, שהיה ידוע בתנועה “הרביזיוניסטית” נגד מרקס, גם היא סוציאליסטית. היתה זאת אישיות יוצאת מן הכלל. זוכר אני גם את נאומו של ברל כצנלסון. הוא דיבר הרבה על התכנית לייבש את החולה. במשך השנים הוגשם חלום זה אבל כצנלסון לא זכה לראות זאת בעיניו.

 

פרק שמונים ושלשה: אני מחדש הוצאת שטיבל    🔗

בשנים האחרונות לפני עלות היטלר לשלטון היתה ברלין מרכז לספרות ולהיסטוריה יהודית בגרמנית. שלושה אישים, שנים מליטא שלמדו בגרמניה ואחד העסקנים הציונים מרוסיה, לקחו על עצמם את התפקיד להוציא בגרמניה אנציקלופדיה יהודית גדולה בגרמנית. אלה היו ד“ר נחום גולדמן, ד”ר יעקב קלצקין וד“ר מקס סולוביציק. אמנם באמריקה יצאה עוד לפני כן אנציקלופדיה יהודית באנגלית, אבל שם היה הדבר יותר קל מפני שיש קהל גדול מדבר אנגלית ואילו מספר מדברי גרמנית קטן מזה בהרבה וקשה היה לכסות את ההוצאות של אנציקלופדיה כזאת. היה צורך בחבר מלומדים היודעים את התרבות העברית ותולדות ישראל ממקור ראשון. גולדמן הצליח להשפיע על הבנקאי הגרמני גולדשמידט, שהיה יהודי מתבולל, והוא הקציב סכום ניכר להחזקת המערכת והדפסת האנציקלופדיה. לולא היטלר היתה האנציקליפדיה נגמרת, אבל היא הספיקה לצאת בגרמנית רק עד אות ל' ועד בכלל. יצאה גם מהדורה עברית שלא הספיקה לצאת אפילו עד סוף אל”ף.

בברלין עבד בימים ההם במקצוע ההיסטוריוגרפיה היהודית שמעון דובנוב. ברוסיה כתב את כל ספריו ברוסית. ספרי הלימוד שלו ברוסית נמכרו לכל תלמידי בתי הספר העממיים ליהודים. בגרמניה הוסיף לכתוב את ספריו ברוסית אבל הם תורגמו לגרמנית על ידי אהרן שטיינברג ונפוצו הרבה. גם אלה שידעו היסטוריה ישראלית מספריו של גרץ רצו להכיר מדובנוב את דברי ימי יהודי רוסיה ופולין שלא מצאו בספרי גרץ. ביתו של דובנוב בברלין היה מרכז לסופרים צעירים ולא צעירים.

בימים ההם מלאו עשר שנים להוצאת “שטיבל”, שפירסמה הרבה ספרים מתורגמים מספרות העולם והם נפוצו דוקא בארץ ישראל. כשיסד שטיבל את הוצאת הספרים היה עשיר מאוד אבל בינתיים נהפך הגלגל. הוא התאונן בפני שהוכרח לסגור את הוצאת הספרים, שהוא חייב כסף, שיש אצלו כתבים חשובים של גדולי הסופרים העברים והם מונחים כאבן שאין לה הופכין, ואולי יכול אני לעזור לו.

פניתי קודם כל לזלמן שוקן, בעל כמה מחסני כל־בו בגרמניה, גדול המיליונרים היהודים במדינה, ציוני ותיק. ידעתי שהוא מתענין מאוד בספרות העברית. סיפרתי לו את המצב והצעתי לו שיציל את הוצאת הספרים החשובה. הוא ענה לי שהוא יחשוב בדבר אבל לאחר זמן קצר הודיעני, שהחליט לפתוח בעצמו הוצאת ספרים עברית. לא היתה לי ברירה אלא לפנות לידידי הותיקים האחים כהן, שבימי מלחמת העולם הראשונה, ברוסיה, נדבו סכומים גדולים להוצאת העתון באידיש “פטרוגראדער טאָגבלאט” וקובצים היסטוריים בעברית בשם “העבר”. בימים ההם היו מיליונרים אבל רכושם נשאר במעיינות הנפט בקוקז בידי השלטון הבולשביסטי. גם בגרמניה היו סוחרי נפט אבל מיליונרים לא היו. ובכל זאת הקים אחד האחים, דוד כהן, בית בתל אביב, ובו בית דפוס למען העתון היומי “הארץ”. אח שני עסק בעניני הוצאת ספרים. סיפרתי להם את המצב ואמרתי שיש להשקיע סכום גדול, אבל זה דבר חשוב. הם הסכימו לייסד בברלין חברת מניות בשם “הוצאת שטיבל”. כשסיפרתי את הדבר לשטיבל בכה משמחה.

התחלתי לבדוק את כתבי היד ואת החובות שחייבים לסופרים עברים. קודם כל דאגתי לשלם לסופרים העברים. מצאתי מכתבים מאת גרשון שופמן וחיים הזז שהתאוננו על מצבם הקשה וביקשו לקיים את החוזה אתם, לפרסם את ספריהם ולשלם להם חודש חודש. היתה גם התחייבות להוציא את התרגום של “איליאדה” ו“אודיסיאה” מאת שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי לא תבע כסף מיד, אבל עם חידוש ההוצאה צריך היה למלא את כל ההתחייבויות. משפחת כהן הסכימה לכך ובזה הוקלה מצוקתם של כמה סופרים.

כשנגשתי ליסד את הוצאת הספרים צריך הייתי לנסוע לוארשה ולהסדיר את הענינים עם בעלי החוב שאצלם נמצאו הרבה ספרים וכן לדבר עם המנהל הקודם של הוצאת הספרים, הסופר פישל לחובר.

לא קל היה לי לנסוע לוארשה. הייתי אזרח ליטאי, וליטא ופולין היו במצב של מלחמה־למחצה בבעית וילנה. הייתי זקוק לרשיון מיוחד כדי לבוא לפולין. רשיון לחודש ימים יכול לתת גם הקונסול הפולני בברלין. נמצא בקונסוליה הפולנית פקיד יהודי חובב עברית, ד"ר ויינברג, שהיה לפני כן מנהל גימנסיה יהודית בפולין. תודות לו קיבלתי דרכון מיוחד לנסוע לפולין לחודש. שמחתי גם לראות את המוני היהודים בפולין וכן לבקר במערכות העתונים בוארשה ולהכיר את העתונאים הצעירים.

כשבאתי לוארשה שוחחתי גם עם העסקנים הציונים, עם יצחק גרינבוים, שעמד אז במערכה נגד הממשלה הפולנית האנטישמית. גרינבוים הציע גוש מיעוטים בשותפות עם האוקראינים. ביקרתי גם את יהושע טהון, שהוא ביחד עם ד“ר רייך היו בעד תכנית “אוגודה”, ז. א. פשרות עם הממשלה. העתון “היינט” היה ערוך ברוחו של גרינבוים. הייתי רחוק מכל הבעיות המדיניות בפולין אבל כמו בימי הצאריזם צידדתי בזכות מאבק נגד ממשלה אנטישמית. אמנם פילסודסקי עצמו לא היה אנטישמי, אבל היה רחוק מאהבת ישראל. יתר חברי הממשלה ורוב הסיים היו אנטישמיים. את ד”ר יהושע טהון הכרתי מלפני כן. הוא היה בא לברלין מזמן לזמן. הוא השתדל לשכנע אותי שבפולין אי אפשר להתנהג לפי שיטת גרינבוים, שיש לו חינוך רוסי ומסורת של מאבק נגד הממשלה הצארית, אבל בפולין מוכרחים לללכת בדרכים אחרות.

במערכת “היינט” הכרתי עתונאי חדש ושמו יוסטמן שהיה ידוע בשמו הספרותי איצעלע, אדם מאוד מענין. הוא נתפרסם בפליטונים שלו שבהם היה מסביר בחיתוך הדיבור של חסידים בבית המדרש, לומדי תורה, את המדיניות העולמית. בעלות היטלר לשלטון עלה לארץ ישראל ומת בה.

ברחוב טלומצקה 13 הייתי נפגש כמעט יום יום עם כל העתונאים היהודיים. הכרתי בוארשה גם את העסקן של תנועת הפועלים בארץ ישראל והמו“ל נחום טברסקי שהשתתף גם בעתון הידוע “הפועל הצעיר” ואף היה ממייסדי בית הדפוס בשם זה. הוא הציע לי לפתוח בא”י סניף של הוצאת “שטיבל”. היה לי יפוי כח להסכים והסכמתי. רציתי שיצאו ספרים מתורגמים ביחוד בשביל ארץ ישראל.

 

פרק שמונים וארבעה: אני משתקע בארץ ישראל    🔗

שנת 1928 היתה שנת פעולה רבה בספרות העברית בברלין. נתחדשה הוצאת “התקופה” ומיטב הסופרים העברים מצאו אפשרות לפרסם את יצירותיהם בקובצים הגדולים של “התקופה” המחודשת. עבדו בה, בקביעות שאול טשרניחובסקי וסופרים אחרים. החלפתי מכתבים גם עם סופרים אחרים, בתוכם עם וולדימיר ז’בוטינסקי. הכרתי אותו מלפני שנים רבות, משנת 1903, כשפירסמתי ב“הזמן” את שירת ביאליק “משא נמירוב” (היא “בעיר ההריגה” שלאחר זמן). זמן רב לא נפגשתי אתו ולא היתה לי אתו שום חליפת מכתבים. דוקא לרגל עבודתי בהוצאת “שטיבל” נזדמן לי להחליף אתו מכתבים וגם לשאת ולתת אתו אישית.

כשנתחדשה הוצאת “שטיבל” נמצאו תובעים לחובות ישנים של ההוצאה, ששטיבל היה אחראי לה. מבחינה משפטית לא היתה הוצאת “שטיבל” אחראית לחובות אלה, אבל קשה היה לראות בצערו של שטיבל שלא יכול היה לשלם את החובות. שטיבל סיפר לי שנתן מפרעות לסופרים והם לא סיפקו את החומר, ביניהם גם וולדימיר ז’בוטינסקי. אחרי הפרעות בירושלים בשנת 1920 כשישב בבית הסוהר בעכו נמצאה משפחתו במצב דחוק. רבים מן העסקנים באמריקה הציעו את תמיכתם, בתוכם נתן שטראוס. אבל באותו זמן הציע לו שטיבל לתרגם את “הגיהנום” של דנטה לעברית ושלח לו מיד מפרעה בסך 500 לי"ש. ז’בוטינסקי היה מרוצה שלא לקבל חמיכה סתם, הסכים להצעתו של שטיבל וניגש לתרגום. הוא כבר ידע היטב עברית ותירגם שירים מאנגלית, מצרפתית ומאיטלקית. אבל דווקא התרגום של דנטה עלה לו בקושי והוא הספיק לתרגם עד שחרורו מבית הסוהר רק חלק ושלח אותו להוצאת “שטיבל”. בתשובה למכתב שכתבתי לז’בוטינסקי ענה לי שהוא מכיר בחובו וישתדל לשלם לשיעורין, אף על פי שמצבו קשה. הוא גם הציע לתת להוצאת “שטיבל” את הזכות לתרגם לעברית את הרומן שלו “שמשון” והוא מוותר על שכר סופרים שלו ומבקש לזקוף אותו על חשבון החוב. אמנם על ידי כך יכסה רק חלק מהחוב, אבל את היתר ישלם בתשלומים חדשיים. וכך היה. הוא גם היה מרוצה שבקובץ החדש של “התקופה” יודפס סוף התרגום של דנטה. את התרגום ערך שאול טשרניחובסקי שאמנם לא ידע איטלקית אבל הוא השווה את התרגום העברי לנוסח התרגום בצרפתית ובלשונות אחרות. בענין זה היתה חליפת מכתבים בין טשרניחובסקי וז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי הכיר בזכותו של טשרניחובסקי לערוך אותו כמשורר אבל בנוגע לשפה כתב שהוא רואה עצמו מומחה לא פחות מאחרים.

לרגל עבודתי בהוצאת “שטיבל” התקרבתי לנחום סוקולוב, שהיה בא לברלין לעתים קרובות. בברלין גרה בתו הבכירה שבנעוריה היתה סופרת “טיימס”. היא היתה אישיות מעניינת. בימי הבחירות לדוּמה הרוסית בשנת 1906 היתה מבריקה תוכן מאמרי ב“הזמן” ל“טיימס”. אחרי כן נישאה לעסקן סוציאליסטי פולני יהודי, מנדלסון, שחזר לפולין אחר שהוגלה לסיביריה. אחרי מותו של מנדלסון עברה לברלין, נישאה שנית וגרה בחווילה ליד ברלין. כשהיה סוקולוב בא לברלין היה גר אצלה והייתי מבקר אותו בבית זה. הוא רצה לכתוב רומן היסטורי גדול על יהדות פולין. סיפר לי את התוכן ואפילו קרא באזני את הפרקים הראשונים. סוקולוב דרש שכר סופרים גדול, אבל היה כדאי לתת לו את חפצו.

בינתיים הוברר שהמצב הכספי של הוצאת “שטיבל” הוא בכל רע. היה הכרח לחדול מלשלם את המפרעות החדשות לסופרים. לפי יזמתי הוחלט למסור את כל הוצאת הספרים בארץ ישראל לנחום טברסקי.

כשחוסלה הוצאת הספרים “שטיבּל” בברלין נעשה מצבו של טשרניחובסקי קשה מאוד. בברלין לא יכול היה לעסוק ברפואה וגם לא הצליח להיות רופא בארץ ישראל. בשנת 1925 נסע לתל אביב וקווה להיות רופא באחת המושבות. אמנם קיבל בינתיים משרת רופא בגימנסיה “הרצליה” אבל פרסומו כפייטן הפריע לו בעבודתו המקצועית. הוא הוכרח לשוב לברלין. בהיותו בארץ ישראל חיבר את שירו “אצל ים יפו”. שוב ישב בברלין ללא פרנסה. משפחתו היתה מחוץ לברלין. התביישתי בפני חובבי עברית שלנו שהבטיחו בימי חגיגת יובלו לאסוף 10 אלפים דולארים להוציא את ספריו בעשרה כרכים ולא מילאו את הבטחותיהם.

ביחד עם ד“ר קלצקין וד”ר פינס אספנו בברלין סכום להוצאת כתבי טשרניחובסקי ומסרתי את ההדפסה לדפוס “רון” בוילנה. כרך אחד הודפס בברלין. בשנת 1929 נתכנס בציריך הקונגרס הציוני. אותה שנה החלטתי לעלות עם משפחתי לארץ ישראל. אמנם הימים היו לפני היטלר אבל כבר הורגשה הלאומנות הגרמנית. בני הבכור, שהיה בן 14 וגמר בית ספר גרמני־יהודי, לא רצה בשום אופן להיכנס לגימנסיה גרמנית. הוא שמע שהילדים הגרמנים מחרפים ומגדפים את ילדי היהודים. שלחתי את הילדים הבכירים לארץ ישראל שילמדו בגימנסיה עברית והחלטתי לנסוע עם אשתי כעבור זמן, אחרי הקונגרס. קוויתי שאמצא בקונגרס אנשים המכירים את טשרניחובסקי ויעזרו להוצאת ספריו. באמצעותו של העסקן הציוני האמריקני אברהם גולדברג הכרתי עסקנים ציונים אחדים שהבטיחו לי לתת את הדרוש להוצאת שירי טשרניחובסקי. היו לי גם הבטחות של ציונים אירופים.

הקונגרס בציריך היה מענין מאוד. היה זה אותו קונגרס שבו אושרה הסוכנות היהודית שישתתפו בה לא רק ציונים אלא גם אוהדי הציונות. היה מאבק גדול נגד שיתוף פעולה כזה. ראשי המדברים נגד היו ז’בוטינסקי וגרינבוים. ניצח ד"ר וייצמן. נתקבלו לסוכנות העסקן היהודי האמריקני מארשל ואחרים. גם שלום אַש ואוסקר גרוזנברג נצטרפו. זו הפעם הראשונה שמעתי נאום של גרוזנברג לא ברוסית אלא בגרמנית. היה זה גרוזנברג אחר, מאוד חוור. כשראה אותי גרוזנברג הכיר אותי וביקשני להיפגש אחרי הישיבה. לבי כאב כששמעתי את חוויותיו. היתה לו גם טענה נגדי. הוא שמע שכתבתי נגדו. מעשה שהיה כך היה: בזכרונותיו סיפר, שבשנת 1916 בימי מלחמת העולם הראשונה בא אליו חייל יהודי וסיפר לו שקצין רוסי, יעקובלב, גרם למות חברו החייל. הקצין צריך היה לתת לשני חיילים יהודים, לו ולחברו, אותות הצטיינות על גבורתם, אבל הוא לא רצה שיהודים יקבלו את אותות ההצטיינות ושלח את חברו למקום שמשם לא יכול לשוב חי. אחרי כן רצה לשלוח גם אותו. שאל את הקצין: “איה חברי?” ועל כך רצה הקצין למסור אותו לבית דין צבאי. ברח ובא לגרוזנברג לספר את הסיפור. גרוזנברג טיפל בדבר ורצה להביא אפילו לידי משפט, אבל בשנת 1917, עם פרוץ המהפכה, חדל לנהל את המשפט. שאלתי אז מעל דפי העתון “מאָרגן ז’ורנאל” על סמך מה הפסיק את המשפט, צריך היה לנהל אותו עד הסוף ולענוש את הקצין יעקובלב כראוי. על כך כעס גרוזנברג. הוא טען כי בשנת 1917 כשהיו חיילים מטביעים קצינים במים ללא משפט יכול היה משפט כזה להביא לידי רצח מאות קצינים. לא הסכמתי לדעתו. אין לעבור בשתיקה על שפיכת דם יהודי משום חשש לגרום נזק לקצינים אחרים. הוא ענה לי בזעם שהוא נגד שפיכות דמים כלשהי. לא רציתי להתווכח אתו ועברנו לנושאים אחרים. ספרתי לו שאני עולה לארץ ישראל וששם יש בתל אביב רחוב על שמו.

בקונגרס נפגשתי גם עם זאב ז’בוטינסקי שאמר לי שאנו עומדים בארץ ישראל בפני פרעות שיתארעו בקרוב. מאוד היה רוצה לנסוע לא"י אבל הממשלה האנגלית אינה נותנת לו להיכנס.

אחרי הקונגרס עליתי לארץ ישראל עם משפחתי להשתקע.