רקע
יעקב הורוביץ
על סף בראשית

למראה גופתו של אדם הזקן, תהו ולא מצאו ידיים ורגליים במבוכה ומבולכה. איש מהם לא זכר את המוות, ואף מפי אבותיהם לא שמעו עליו דבר וחצי דבר. הלא גם המושג אבות היה זר להם לחלוטין. הם ידעו רק זאת: מתוך כדור הדוגר דידו לחללו של עולם, והם גדולים ונבונים כהיום. מעולם לא תהו על קנקן התמיהה — כאילו ספר הפעולות בהווה ובעתיד פתוח לפניהם לרווחה. ולא חשבו מאומה. כי לא תמהו. כי לא הרגישו כאב. כי לא נשאו נפשם לעולם שכולו טוב. הכל היה להם מן המוכן. הכל היה בהם. הכל עמד לרשותם. איש איש התגורר במחוזו — ששים מיל מרוחק מחברו. מרוחקים זה מזה חיו חייהם, ושאבו את חיוניותם מתחנות הטעינה הקבועות בכל נקודות מושבם. התחנה השפיעה חום ומזון אחת לחודש, ובצאתם מהתא המזוגג, הריהם גדושי־חייות ומלאי חוסן, וחודש ימים הם יכולים לבלות בלא־עשה ולא־חשוב — כך חיו עירומים ובטלים, רעננים ומושלמים איש איש במחוז חפצו. לא נבדלו זה מזה במאומה. אף לא במין. לא היו בהם שני מינים ולא היתה העריגה המינית בנמצא. לכן ידעו אושר. כי לא ידעו שקיקה אל האושר. ולא הגו נכאים ולא למדו בכי. אבל גם לא שמחו. כי חבלי לידה ופרכוסי המוות לא היו במחיצתם. לא משכו בעול הצמד ולא בעול החבורה. חסרו הכוח המושך־דוחה – סגולות האבן השואבת. היו לאחר סתירת הכוחות החיוביים והשליליים. היו בכלל לאחר – לאחר החיים. כנפים היו להם ורגליים וידיים. עפו כשרצו. אבל לא מעוף שואף. מאיים, פרצני, כהעיט העט על טרפו, או כאֵם השכולה הגוננת על פגרי גוריה – אלא טסו טיסה קצרה בתשישות שממונית. ושוב ירדו ושכבו. צעדו צעדים אחדים וישבו. ולא ידעו שינה, כי לא עייפו מעולם. הלא כוח החליפו בתא התחנה אחת לחודש.

היחידי שנקרא בשם היה אדם הזקן. האחרים, הדומים זה לזה, לא נקראו בשם, כי לא היה בזה כל צורך. בטרם צאת האחרים מכדור הדוגר, היה אדם. כולם זוכרים אותו. ולעתים רחוקות, יש ומצטמרר שלא מדעת פלוני או אלמוני לזכר אדם הזקן – כי הוא הנקודה הסתומה היחידה. הוא מקור הפחד הגדול – אם הרגש שנתעורר בהם במפתיע, ראוי להקרא בשם זה. כל מה שידעו, המעט מן המעט, בא להם ממנו. לא היה להם מקור אחר. מפרק לפרק היו נענים לקריאתו של אדם הזקן. יש ובהיותם בתא הטעינה הזדמזם פתאום קולו – מפקד ומזרז, שבור ופלדי כאחד. הנהו מזמינם שבת תחכמוני גם יחד. והם כמשוכים באבן שואבת עולים וטסים מקצות הארץ וחותרים אל הטבור – אל אדם הזקן. הטיסות האלו היו הנועזים במעשיהם. בלא דעת על מה ולמה ולשם מה. בלא חשוב על כך אם מעט ואם הרבה. קריאתו של אדם הזקן היתה מדרך הטבע. הרגל בלא סרח תמיהה. כעטיני התא המזוגג. אבל לאמיתו של דבר – לא נזקקו לחברתו. יכלו לחיות גם בלעדיו, כי הגעגועים היו זרים להם בתכלית. הייפלא כי עברו עליהם חדשים מספר מיום שנזדמזם קולו של הזקן לאחרונה, והם לא שאלו לפשר הדבר? והנה פתאום – טרטור מחריד בתאי־הטעינה. הנסתמו העטינים? אחד קודר טס אל חבל נחלתו של אדם – והנה מצאו מוטל מת. והוא אשר הקהילם יחדיו לטכס עצה במצוקת הכלל.

בחבל אחוזתו של אדם הזקן נאספו כולם עד אחד, מכל קצות העולם באו בטיסה – כי גדולה הבהלה: חל קלקול בתאי הטעינה! המזון שבתוכם יספיק לימים מספר, ומה יהא אם לתאים לא תוחזר קדמותם המושלמת? החרדה הקפיצתם מרבצם, הזיעתם, זעזעתם, הנה הם מתרוצצים ומתקוצצים אנה ואנה ולא ידברו. הרי ללא צורך היה הדבר עד כה, העוויה, תנודה או תנועה – ודי להם. החרדה פקחה עיניהם, חידדה אזניהם, אימצה שריריהם, שיננה מוחותיהם. הנה זה בכה וזה בכה, זה בחבורה וזה פרוש מתנודד ומתגודד ומחפש מוצא. ברק העיניים מעיד על זיקי מחשבות מקיצות מתרדמת דורות. הנה… והנה… והנה…

אחד זריז מכולם, עדין מכולם, דק־גו מכולם – הצליח בחיפושים יותר מכולם. התחיל מפשפש לפי שיטה מסויימת. בבדקו את התל, שעליו רגיל היה אדם הזקן לשבת לעת הדמדומים ולהסתכל בעולם סביבותיו – מצא חבילה משונה. פיסות לבנות מסומנות בסימנים שחורים. הזריז הסתכל במציאתו ולא הבין דבר. והנה פתאום כהד זכרונות עמומים, נדלק במוחו זיק מאיר. כאילו שרביט אור בקע באפלה, כאילו… והנה גם הסימנים השחורים נארחים זה לזה ונערכים זה אחר זה, מתחברים ומתלכדים ונעשים אגודה אחת. הנה כאילו ניתרים דיבורים מגרונו של הזקן, הנהו מדבר אליו מכל הסימנים האלה, מוכיח ומלמד, מזכיר ומנבא… בקירוב כך:

– נאום האיש האומלל מכל האומללים, שהיו עד כה בעולם החיים, המכונה בפי בני דור התמימים בשם אדם הזקן. הם – בני דור התמימים אינם בני אדם במשמעות הרגילה, ולכן אין להם כלל צורך הבעה, זיקה לווידוי בעל פה או – בכתב. ואילו אני בן אדם הנני. וגם אני, אף כי עברתי את שבעים מדורות הגאולה, לא נגאלתי מזו הזיקה הארורה, שהיא אחת הסגולות העיקריות של האדם. הבעה! הבעת הצומח – הגידול, הבעת החי – התנועה. האדם שכלל את כח ההבעה, העלה אותה, נתן לה ריבוי צורות, הגמישה והגדישה – כדי זוועה. גדל וגם נע ונד, לשם צמיחה שכלל את גשושי ההזנה שלו, ססגוון את אופני התנועה, המציא את אות הנצח – את אותיות הכתב כדי למסור את נסיונותיו לדורות אחריו. והנה אני האיש החלטתי לשים קץ להבעת כל חי, הצומח והחי גם יחד: דומם יהיה העולם! וכל אשר בו. כך החלטתי. וגם ביצעתי. בכח האדים המרעילים. אזור חנק איום לפף את כדור הארץ. אטמוספירה של רעל. נסתם כל לוע חי, פורקה כל ריאה נושמת, השחירה וקרשה דום. ואני בתאי המזוגג ישבתי והסתכלתי בתמס כל החי בזה העולם השנוא. כי שנאתיו. לא יכולתי שאת: את החיה האורבת והטורפת ללא מחשבה מתוך בולמוס הרעב; את הבהמה האוכלת והפרה־ורבה וממלאה את הארץ בשר חי. שנאתי! שנאתי את האדם הטורף והאוכל, השטוף מחשבות משתוללות והרוקם מזימות ארגון וליכוד – ללא תכלית. ארגון עולם הצומח, ארגון השוק, ארגון הכח ההיולי המצוי. אליל הארגון רוטפש, כמו בוּדה חייכן הסתכל בקורקבנו ומפלי בטנו רעדו מהנאה עצורה. העולם אורגן. הכוחות החשמליים־מגנטיים נאצרו באסמים, וצאן האדם נכלאו איש איש במשוכתו למשוך בחבלים המיועדים להם. איש איש ומקומו, כח כח ותאו, חיה חיה וגדרתה… ואילו אני טאטאתי את העולם המאורגן הזה טאטא והשמד. שם דראון יימחה, אמן!

לא יכולתי שאת את חבלי הארגון השונים, את המלחמות לשווקים, לעדפי־התוצרת, את הספסרות בבשר אדם חי, את המסחר השפל באידיאלים נשגבים כביכול. ואת ארגון הלידות שנאתי מכל! הרי חיי המשפחה בוטלו זה כבר. ולשם ההזדווגות של זכר ונקבה מן החיה או מן האדם, דרוש היה רשיון מיוחד. כי כך פקד אליל השוק, המח המארגן, העיקרון הסובב על צירו.

השמדתי את כולם באדי הרעל! השמדתי, כי ידעתי: יש לאל ידי ליצור חיים חדשים, טובים מאלו, הלא גיליתי את סוג הגלים החשאיים, שאפשר לכוונם לשימוש רבאנפי וכלצדדי. בכח הגלים האלה עלה בידי להצמיח אדם חי מזרעו. וכך יצרתי את האדם החדש. את תמימי הדור הזה.

להם נתתי את כל הסגולות היקרות, שחסרו האנשים בזמני. הענקתי להם מזון וחמימות בכח הקרנה אחת בחודש. והחסרתי מהם את הזיקה להבעה. בידלתי אותם. איש איש בחבל נחלתו. את כל כדור העולם חילקתי לחבלים רחבי־ידיים ובהיקף של 60 מיל לא ימצא איש כל יצור חי. ומנעתי מהם את שבע התאוות. לא חילקתים לזכר ונקבה, כדי שלא יתנסו בנאפופים־כאבובים; ולא יתחייבו בלא־תחמוד; ולא יתפקעו למראה פלוני החזיר העשיר; ולא יבואו לכלל מחשבת רצח, כי לא יתנגח איש ברעהו, וכו'. דור גאולים יצרתי. דור שאינו מת. ועל כן אינו זקוק ללידה. בכח הגלים החשאיים, שמרתי אותם מתמס. וגם אותי הזנתי – חיי נצח היו שמורים לכולנו. גן־עדן חדש הענקתי לעולם. בלי מלאכים ובלי מורא, בלי מורשת חטא האבות, ובלי חלומות מכזיבים.

הם – אשר יצרתי אני – חיו חיי אושר. אבל אני… ימים רדפו ימים ואני ישבתי על התל ליד התחנה המרכזית ומררתי: במה טוב העולם הזה מהקודם? אמנם שבע תאוות התועבה נמחו כליל. אבל היכן המטרה… התכלית! לא היתה בעולם החיים הקודם, ואילו גם היום – איננה ובאין תכלית….

על כן סילנתי על עצמי את הגל החשאי… הנני יודע: בעוד זמן מועט יינתק חוט חיי, תתפגפג התחנה המרכזית, ייפסק נס הטעינה… יחדלו החיים על כדור הארץ.

כתבתי אשר כתבתי, בקיצור נמרץ ובצירוף סוד הגלים החשאיים, הניתן בזה. אולם מובטחני, כי איש לא יפול על המציאה, איש לא יבין. הרי מלבד ברואי, אין חי בעולם זה ואין מח אדם תופס. אני הייתי האחרון… היוצר וההורס האחרון…

גמר הזריז והנה הוא יושב שקוע בדמדומים על תלו של אדם הזקן. ולא רק דמדומים נתעוררו בו. כעין מחשבות מתלכדות הלכו והתברקו במוחו. מעין אור הכח החושב הגיה.

ופתאום הוא מוציא מפיו שריקה מחרישה אזניים, מעין קול מושך, קול מצווה, מקהיל. נחפזו ובאו כל תמימי הדור עד אחד, והנה הם נצבים סביבותיו בחצי גורן עגולה ועיניהם חרדות ותמהות.

פתח המקהיל. דיבר. כדבר אדם דיבר, כי נתעוררו בו הכוחות הנרדמים. והם, השומעים, כאילו מתחילים מבינים, כאילו מכח החרדה הגדולה נקרע בלבם חלון ההבנה.

– מדרך הטבע הוא – אמר המקהיל – כי במות אחד החיים, יינתן לו הספד כערכו. אמנם אמת ונכון: עד כה לא ידענו מהו המוות. אבל מתוך כך לא ידענו גם מה הם החיים. והנה זה עכשיו נודע לנו הדבר. אוי לעצרת הזוועה הזאת, ואוי לידיעה הזאת! כי מות האחד, משמעו – מות כולנו. לא רק מתוך שנוכחנו, כי קיימת אפשרות כזאת בכלל, אלא גם משום מסיבות השעה. הרי התאים המטעינים, העטינים שלנו, מתרוקנים והולכים משפעם. מי יתן לנו דדים טובים, מי ישקנו כח החיוני?

קול יללה ענה למספיד – הנה למדו השומעים הגות.

והוא ממשיך וטוען:

– עלי להספיד את ההלך הייגע. כי זאת עליכם לדעת: מתוך כתביו נתברר לי מי הוא ובמה כוחו. בן אדם היה, וכבן־אדם טולטל בין צירי התקווה והיאוש. כוח החיים והמוות – אלה שני המנופים אשר קרמו את מרקמת־ברקנת חייו. והנה גבר היאוש בקרבו. והוא שניתק את פתיל חייו. ועוד נתברר לי מתוך דבריו, כי הוא היה אבי כולנו. אב במשמעות נותן חיים. בני האדם שהיו לפנינו, האמינו באביהם שבשמיים – כי דימו שהוא הנותן להם את מנת החיים, ולא רק האב הבשרי לבדו. ואילו משחדלו להאמין באביהם שבשמיים, והחלו הוגים באלילים, כגון שוק ותוצרת, ארגון והספקה, ומצאו מעגן בחוש הגבהות – בנצחון המפלגה הפוליטית או הפלוגה הספורטאית וכד', נתמקמק בהם כוח החיים. באין אב אין חיים. זהו הסוד הגדול.

ואילו אנחנו – אילו ניתן לנו גם כוח החיים, אילו תוקנו עטיני הטעינה – האמנם היינו בוחרים בהמשך החיים? זאת היא השאלה הגורלית. הנה הגיתי בכתבי הזקן אבינו. כי פתאום לפתע נתעורר בי כוח הקריאה וההבנה. וגם בכם נתעורר כוח ההקשבה וההבנה. ומתוך כך שבה לנו סגולת ההבעה, ההשפעה, הזיקה ההדדית – היא היא העושה את האדם. האמנם כבני־האדם אנחנו היום? האמנם זרע האדם, שממנו בראנו אבינו, הוא הוא המטביע בנו את חותמו? מת הזקן אבינו. היתואר, כי על האדם לא יסתבל הנצח? הלא למוות נברא והמוות מנת חלקו בכל עמלו. כי המוות נמצא בתוכו. אכן, אני פונה אליכם ושואל: האמנם דור חדש אנחנו, שלא כדרך בני־האדם? האמנם על אף זרע האדם שממנו לוקחנו, נוכל שאת את הנצח, אילו ניתנה לנו האפשרות להתקין את דדי הטעינה לצרכינו? זאת היא השאלה הגורלית שאני שואל אתכם היום הזה: במה תבחרו – בחיים או במוות.

נזדעזע קהל השומעים, זה שוהק וזה שואג, זה נוהק וזה גוהק, זה פועה וזה גועה, זה גוער וזה נוער, זה מגרגר וזה מדברר – איש איש כלשונו ואיש איש כמידת יכלתו. הלא הוברר להם פתאום לפתע מה גדולה התהום שנפערה לפניהם.

והנה קם על רגלו אחד קודר. מיד נתפנה המקום לפניו, כאילו הרגישו כולם בכוח האחד. הוא עומד מזה והקהל מזה, כשני כוחות מתנצחים אחד כנגד משנהו. וכך אמר הקודר:

– בתשומת לב רבה שמעתי את דברי הזריז. ואל נא תתמהו אם אגלה לכם עכשיו, כי זה כבר התחקיתי אחר שורש הזקן – עוד בימים שהיו כתקנם למראית־העין. ידעתי: אין לסמוך על בן־אדם. לא עשיתי כהזריז, המחכה עד שעת הסכנה האחרונה. מעודי הרגשתי, כי משהו צולע בעולמנו. ונוסף לזה: איזה כח הקפיצני מסף הלא־דעת אל היכל הדעת. אגב: מפי הזקן הצלתי בדרך תחבולות מחוכמות (הלא חשב את כולנו לתמימי טמטומת), כי לא אחד הזרע ששימש לו צלע־בראשית בשעת בריאתנו. איש איש קורץ מחומר שונה. וזו הסיבה לשוני של סגולותינו.

אבל לא לכך נתכוונתי. (אגב: כיון שלמדנו לדבר, ראוי שננקוב איש איש בשם הראוי לו, ובזה להוותנו או לשמחתנו ננקוט בדרך בני־אדם). צדק הזריז באמרו, כי מותו של הזקן אבינו היה מעין הכרח. הלא אדם מדור הקודם היה. ועוד צדק באמרו, כי אפשר להסלין את העטינים ולחדש שפעם כקדם – או להתקין דדים חדשים. אודה לפניכם שוב: על קנקן זה תהיתי זה עידן ועידנים, ראיתי את הזקן אבינו בעבודתו ואת סודו גנבתי. הוא עצמו סיפר והראה לי אחד ועוד אחד, קו לקו צרפתי יחדיו – אחר שלא האמין, משום רתיקותו לחוק שחקק לעצמו, שהדבר נתון לתפיסתו של אחד משלנו. כבול־הישג היה ככל אדם. אבל גם דבר זה אינו החשוב עכשיו. את החשוב מכל שכח הזריז להזכיר: הלא הוא עניין האהבה!

נתמעשו־נתגעשו־נתרעשו המקשיבים. לא הבינו מה עניין האהבה לכאן. ומשום שלא הבינו, הגדישו את גודל הסכנה שבעתיים.

מיד הסביר הקודר:

– תדעו לכם, שלא רק מציאות האב היא שקיימה את בני־האדם, אלא גם – האהבה. והיא החלוקה לשני המינים מתוך כוונה זדונית, שפלוני המסונוור ישתוקק אל פלמונית המחושמלת, והיא תחזיר את תשוקתו. (ואם אין סינוור גומלין, מאנדרלמסת התשוקה שבעתיים). זהו הכוח, המביא את היודע לידי שכחת עצם התכלית, והמשכיח מלבו את לעסת־מאסת הממש. ואילו המתפכח מעוורן האהבה, שולח יד בנפשו. כי ניטל ממנו כוח ההתאפקות. אכן, ברור שרק להטי האהבה הם שהעבירו את האדם מדעתו הצלולה (קרי: הנטיה לחדלון מאפס תכלית). והראיה: גם הזקן אבינו לא עצר כוח ושלח יד בנפשו, כי העביר מן העולם כל עזר־כנגדו. עם פספוס עניין האהבה, אבד האדם. זה סוד הצלחתו של מפעל ההרעלה העולמית. אבינו שימש רק מכשיר־ההרס, בלי שיתברר לו ה“למה” הגדול. וגם לנו לא ברור דבר. אבל – אחר שהננו רק בני מין אחד – שואל אני את עצמי ואתכם גם יחד, וזהו לפי שעה עיקר העיקרים – איך נשא אנחנו את החיים אחר שנתעוררו מתרדמת אפס־ההבעה? לא רק שאב אין לנו, אלא גם אהבה מסונוורת אנו חסרים?

פתאום הדהים את כולם קול מוזר: מצפצף ומהגה ומאובב. הומה ומהומה, פוקה ומפוקה, בוקר ומבוקה: אל הכלים נחבא האיש ולא ראוהו. אכן, גדל כבודו שבעתיים, כי זה סוד השפעתו של כל העושה בסתר. מיד העלוהו על תל גבוה קבל עם ועדה. הרי לא שמעו קול כזה עד עכשיו וכפלא היה בעיניהם.

– אפס – אמר להם – אין לך מעוות שלא יוכל לתקון. ראשית, לוא לדעתי שמעתם, הלא אב יש לנו ואלהים יש לנו – ומי הוא אם לא הזקן שברא אותנו בכוחו יתברך? הלא הוא ציווה ונהי, ובמאמרו קם עולמנו זה כולו. וגם מוצא האהבה במהרה יימצא, וערב אני לכם, כי טרם ימלאו ימים רבים והנה ימצא איש איש חיק קרוב כרוחו והפרידוּת המינית – אם לא יוליכונו שולל סימני הדורות הקודמים – תיתכן אף תקום. אמנם החלוקה שלנו בין שני המינים תהיה אחרת, הלא אחרים אנחנו ושונים מכל אשר קדם לנו… אך קוץ אחד יש באליה זו… הלא גם אֵם ולא רק אב ידעו בני־האדם. ואיש מכם לא הזכירה לפני. אמנם רחוק ממני המושג הזה… מהי אֵם זו?… ברור, היא שילדה, את בני־האדם, אבל הרי המעשה בלבד אין בו כדי חשיבות מכרעת. בלבי אני מרגיש מעין געגועים אל… אל אֵם… לא תאוה ולא תשוקה, לא זיקה חברית ולא… אלא געגועים אל משען, אל… אולי אל העבר… אל הגשר המצביע אחורנית. והרי גשר כזה אינו קיים בשבילנו. ועל מה נתרפק, מאין נשאב את הכוח הגדול, כוח כל הדורות הרבים שהיו לפנינו?

בשנית השמיע הקודר:

– הנה דור הגאולים אנחנו: הבנים החסרים מידות רעות. אולם גם את האב ואת האֵם חסרים אנחנו. גדועי עבר אנחנו. האמנם יש עתיד בלא עבר? הייתכן שלם בחסר?

ופתאום זעזוע רודף זעזוע. המהום ופעפוע. דשדוש ורמרום סביב. בפצפוץ מדרדרות זגוגיות התחנה המרכזית. במערבל מסתחררים שברי שפופרות, פלחי ברגים, קלחי גלגלים, עקמון וקרסון והרסון בסילון החוזר… אחד חוור בעל חתימות צללים סגליים בפניו מנחם:

– מה בצע בחיים אלו, המכוונים לבני אדם מסונוורים? הגם אנחנו נחזיק בהם אף־על־פי שהם חסרים תכלית? הלא בן אדם בראנו, בן אדם שהיה הרסני מכל אחיו – ולא יכול שאת את ההרס השלם. נדבק בקש־תקווה אחרון, ועשה אותנו בדמות תשוקתו וכצלמה. עוגן הצלה היינו לו וארנבי־נסיון – המשום כך נמשיך ונחיה? הרי לא למעננו עשה זאת, כי אם למענו. מוטב שנמות גם אנחנו עם מחול־הפירוק של מכונות האדם. אנחנו ניגאל וחלום האדם יתפספס. כי מה לנו ולשאיפותיו. רק הטפשים רוצים בחיים. רק האבות האומללים רוצים בהמשך חייהם בבנים. ואילו הבן המאושר רוצה במוות! עד כה היו גם הבנים אבות, משום כך החזיקו בחיים. ואילו אנחנו רק בנים הננו, בני מוות!…

נגרפו נסחפו בסילון האוויר הנקהלים. לא מתוך הסכמה לדברי המנחם, ולא מתוך רגיגה לחיים כדברי האחרים – אלא מתוך הכרח. הנה אחזתם שפורפרת הרוח וערבלתם סביב סביב. הנה הם נתקלים זה בזה, הם מתנגחים זה בזה, הם ניתזים ביעף, ושוב צוללים מטה במסמסת הנוזלים שנתהוותה תחתיהם. אין משען לא למעלה ולא למטה, כאילו נעקר המסמר הקובע את סדרי הטבע. הופרו חוקי בראשית תוהו ובוהו, ורוח אלהים מרחפת אין. והם עודם חיים, עודם רואים ומתנסים בשבעים האימות והחרדות והבהלות. עוד זיק הזיקה־לחיים מהבהב בהם. הם רוצים לחיות, רוצים להחזיק בדבר שאפשר להאחז בו – והנה תמס.. מסס.. סס…ס…

היאמין איש למראה שלשת יצורים, המתקינים פיגומים מוזרים? הזריז, הקודר והמצפצף מוצצים ומעלים נוזלים שחורים מבטן האדמה. היונקים הם מדדי הפחם? ההתקינו להם כדבריהם עטינים חדשים שופעים חיוניות לפי הסוד הגנוב מבית־אוצרו של האדם האחרון?

האדם האחרון החריב את העולם, ורק לולב־חיים דק הותיר – והנה הלולב מלבלב. אבל – הבני נצחים הם שלושת היצורים, פליטת החיים הדלה? ואם מות ימותו, הרי אין ביניהם זכר ונקבה להקים דור חדש. האמנם תפול גם עליהם התרדמה־גרדמה, ובקומם והנה הם זכרים ומצלעותיהם נבראה הנקבה החדשה למען ההמשך?

– חזירות! – רוקק המחבר:

אפילו בחלום – העולם לא יתום!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47905 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!