או דברי מליצה שלא לצורך וכיצד לא להשתמש בהם

ידוע הוא לכל, גלוי וידוע לכל תינוק, לכל שוליא, לכל בר־בי־רב, הלא עם חלב אמנו ינקנו את זו שפת האֵם, זו שפת הדיבור, זו אמנו הלשון אֵם־כל־חי כדכתיב בספר הקדוש לגויים: בפי עוללים ויונקים סוד העוז! אין לנו שפה מלבד זו השפה. אחת היא יונתי חכמתי, אח היא לעמה. לשוא יטיחו כנגדה רועי ההבלים, שלוחי הבלהות, גמולים עלי אמם, פרחחים אין־פרחים – לזרוק אבק בעיניים. לשוא עמלם של כלי־השרת, המשכימים לפתחי נדיבים, כי ראשיתם לוטה בערפל ואחריתם עדי אובד. אנחנו הראשונים להכרת זאת האמת ואנחנו נהיה האחרונים על במת ישחק, כי לנו הנצחון. תחי זו השפה, שפת האֵם, תחי לשון החול, תחי שבעים ושבעה!

כזאת שינן בחדרו החבר וולף פרחין להטיף בהתאסף עם בהומה מהומה עם הרת השלטון החדש. בדבריו אלה הוא מאמין. הלא מלבו יצאו. מעצם לבו – לא נשתה בצמא לשונו, חלילה. ואין חס ושלום שום פסול, אם הוא, וולף פרחין (פרחין – משורש פרח דוקא) שימש מורה לשפת עבר בזמן מן הזמנים. הלא לשם פרנסה עשה זאת– היתר־עסקא קיימא לן מדור דור. אבל כעת יוסר הלוט, כעת יושלך המסווה אחר גו. תחי שפת האֵם, יחיו ההמונים המתרברבים ברחוב, כן ירבו וכן יפרו על חבריו וידידיו, הגדולים ממנו בשנים ונסיון (כי ניסו כוחם לא אחת ולא שתים – וכל המנסה מצליח!) ויעשנה שפת תרבות ומליצה באמת. וכי למה זה יטריח אדם כבודו ללמוד שפת תרבות אחרת? הלא אנחנו עם עושי יש־מאין מדור דור. יחיו אלה מחבריו למודי הנסיון, המברכים ברכת המוציא יין מן המצוק! עמהם ילך שכם אל שכם, עמהם יארח לחברה. כי טוב לו בצל קומתם הבטוחה. אשרי הבוטחים באוצרות סמויים. אזנו כאפרכסת יעשה לדבריהם ויקל גם לו להשמיע דברים מנופת־צופים מתוקים בקהל עם רב. כמוהם ישא מנאמיו־מנעמיו – ומתקו רגבי נחלים. ומדבריהם אשר שמע, ישבץ תשבצי זהב וחן לתפארת דבריו, זוהי מלת הפדות לחלות פני נדיבים:

– שפת האֵם!

מה נאה מלה זו – נאה לדרשה ונאה לקיימה, ואם כי דשו בה רבים, כי כולא בה, הלא אם הוא, וולף פרחין בעצמו, ירעימנה בגת וחידשה ימיה לזרוח כקדם. את פניו העשויים קמטים קמטים יקמט שבעתים (לפני המראה לומד החבר וולף פרחין את סוד הקמטים לעשותם כוונים כוונים לשובב לבבות) ובקול של ספק אנחה ספק תחנונים ירנן ברננת לבבו:

– שפת העם… תרבות האֵם… תחי דרכנו בשושנים!

בחוץ האיר השחר. ילל מחנה כבד של כלבים נשמע מרחוק. אשרי מאחרי שבת, משכימי קום לעבודת המחנה!

ואשרי הגבר וולף פרחין, כאשר טרדו־חרדו בנים בהתפלג מערכות לשניים. מה רבה המהומה, מה כבדה הבהלה, ומים עכורים ימתקו. אלו לאלו בפזמון מפזמין, פזמון העולם למנהגו:

– לקומם שדפון, להקדים תרופה למכה, לשפוך שמן אל כל מרחשת רוחשת להאדיר! מצווה לשמה היא.

והוא? הלא בכל זאת ואף־על־פי־כן! אף אמנם הצדק עם המחזיקין בכנפות החולין, ההולכים עם המחנה, המתחבטים־מתלבטים באבק רגליהם של עכו“ם כן ירבו… והוא? בלבו שמורה הגחלת, כמראה האש וכמתק הדבש – הלא צפיחית המחנה השני תמשכהו. הוא נין ונכד, בר אבהן שיצק מים על ידי ההוא בוצינא קדישא. היתכן? איך זה ייראה לפני אביו מורהו ולבו בל עמו כתמול שלשום? בבית המדרש חבש ספסלים ונענע ראש לזמזם עם המזמזמין. ימים טובים, ימי ששון ואורה היו הימים בשמעו אל רינת הפלפול הפלפל הזה… מלה אחת מתובלת בק”ן תבלין של טעם. ותא חזי: ק“ן טעמים לכאן וק”ן טעמים להיפוכו. לא הוא הגבר להנזר מאלה המטעמים הגנוזים ליורשי אבותיו. (הבאמת ובתמים מתאמרים המשומדים הללו להכרית מני ארץ את זכר מנהגי אבות קודש?) ובימים טובים ובימים נוראים, איך זה יינזר מבית־המדרש, כליל הדבקות ועצם החיות, ולא יחדש סלסוליו כקדם? ק“ן תבלין של טעם ירדו לעולם, קמ”ט לקחו ההולכים עם המחנה, ואחד מהם נשתייר לארחי־פרחי. ולא ארחי־פרחי כפרחין. לארחי־פרחי אין מלונה במקשה, כי אם לינה קשה, ופרחין….

הוי, אשריכם החברים, הבוטחים בהמון אדם רב! הגורל נחתך, ומי החבר וולף פרחין כי ישיבנו. חבר הוא עם הרשומים בפנקס הגדול, ורק אתם כל הברכה וההצלחה. מי גבור כחבר וולף פרחין לשוש אורח. עם המון המסתודדין בצדי הרחובות הוא הולך, הלא אל שיחם עליו לשמוע, כי על פיהם כל הדברים משתלשלים:

– הגדול, למראה ההרס, אכלו שבץ!

– לא. כי טרפוהו השרצים!

יד ביד משפשף החבר וולף פרחין ופניו קמטים קמטים. כי הנה המפתחות ללבות האלה מונחים בכיסו כבקופסה. מי עוד כמוהו יבין אל זאת שפת הרמזים, ובית־לחשים לו על צוואריו לעשות כלחשי מתי הסוד. את מנאמו אשר חזר חזור היטב לפני המראה, הוא זוכר, שמור היטב בזכרונו – בור סוד שאינו מאבד טיפה.

והנה אחד רוכב במעלה הרחוב, ולקראתו סוס מגמא ארץ. מתבונן החבר וולף פרחין על סביבותיו, והרחוב כמו ריק מאדם. יודעי החן נבלעו במאורותיהם בין־רגע. והנה גם ברק חזיז קולות, רק עתה הבין החבר וולף פרחין את פשר ההתחמקות, עם מאסף הנמלטים על נפשם נמלט גם הוא אל המאורה… ולבו בל עמו כתמול שלשום. מלה אחת מתובלת בק“ן תבלין של טעם, ותא חזי: ק”ן טעמים בה לכאן וק"ן טעמים להיפוכו. דהרות סוסים וקולות וברקים וצעקות גדולות ומרות אל המאורה מגיעות.

הוי, מי ידע חקר ונצורות, מי יבין להתנבאות, מי יכה את מי?

בצאת החבר פרחין כעבור ימים ולילות מן המאורה, ראה בככר השוק כמראה אדם, שפניו קמטים קמטים, העשויים כוונים כוונים לשובב לבבות, ומסביבו, הנצב ברמה, מצטופפים המון אדם רב לשמוע אל מנאמו ספק אנחה ספק תחנונים ברון יחדו כוכבי הצלחתו:

– ידוע הוא לכל, גלוי וידוע, גלוי לכל תינוק וכל תינוקת, לכל שוליא ולכל בר־בי־רב… הלא עם חלב אמנו ינקנו את זו שפת האֵם, זו שפת הדיבור, זו אמנו הלשון אֵם־כל־חי כדכתיב בספר הקדוש לגויים: בפי עוללים ויונקים סוד העוז…

אכן ידע הגבר וולף פרחין, כי אמנם לא האיר אליו אלהי התמורות את פניו הפעם, ואולם הוא את יהבו השליך עליו ולא רפו ידיו ועש היאוש לא אכלו. כי אשרי האיש הבוטח. האם הוא האשמאי שלא כיוון את השעה ולא בחר למנהיג וחבר את אנשי הסטרא, אשר כבשו הפעם את סוללות ההצלחה? הלא חילוק אין בין דעתיו לדעותיהם, ורק אלה ארחי־פרחי הדבקין בהזיון־רוח, ההולכים אחר הילל־בן־שחר מזרחה, היו לו לקוץ ממאיר כל ימיו – גם לו וגם לאלו אשר עתה ידם על העליונה. אף בזה הדבר אין חילוק ביניהם. ואת המנאם להנעים אשר שמע במו אזניו, היה נושא הוא בעצם פיו אלמלא הפח והפחד, אשר באו עליו כקטב. אבל לבו לא נמוג בקרבו וכליותיו בוטחות, כי עוד לימים פתרונים.

הוי, אשריהו, כי בימים מקדם עשה וולף פרחין קרדום לחפור בו מזו הלשון המתה, זו הגבירה הבזויה בעיני השפחות. הלא בספרי המוסר יודע הוא פרק או שנים, ומיטיב הוא להבין בהם את פרקי התמצית, ומימיו לא שמע לדברי הפוקרין, המדברים גבוהה גבוהה בשפת עם לועז, המחברין מאמרים של דברי תורה ומסתייעין בכותבי דברי הימים, אשר חיברו ספריהם בשפה הרומית. יתגדל ויתקדש שמה של השפה המובנת. אשרי האיש היושב באהלי שם ואל במות הגויים לא יפן.

יודע הרב ר' וולף פרחין את מוסר אביו, ונבון תחבולות יקנה

ובעבור וולף פרחין אל ארץ חדשה, אשר לא ידעו אבותיו לפניו לחיות בה חיים חדשים, כי מים זידונים אפפוהו אף סגרו בעדו – נפתחה לפניו ככר השוק להשמיע את מנאמו ברון יחדיו כוכבי הצלחתו, הוא המנאם אשר חיבר בימים הטובים ההם. ולא הרי פה כהרי שם. ששם כבשו יריביו את במת ההצלחה, ופה כיוון וולף פרחין את השעה ועשה לו רב וקנה לו חברים, ויגדל חינו במאד מאד. ולא וולף פרחין ייקרא עתה שמו בשבת תחכמוני. הלא דרור קורא לשמות, וכל איש כטוב בעיניו יעשה לקרוא בשמות אנשים ומעשים – וזו מצווה גדולה, לא וולף ייקרא לו עתה, כי אם זאב, לאמור עם זאבי ערב תלין, כאשר השעה דוחקת. ולא פרחין, כי אם פרח, לאמור ציץ הקודש. אשר על מצח הכהן הגדול בעבודתו. זאב ופרח חברו יחדו ויהיו לאחדים: זה לאוהב וזה לאויב.

מה רב חינה של השפה המתה, המפתחת ציציה (ציץ – ר"ל פרח) להלביש עירומים, לסכל חכמים, להתיר אסורים, ולהושיבי עם נדיבים. ימיו חידש כקדם והוא שש לרוץ אורח אל בית מדרשו, ותיק הטלית ותפילין תחת בית־שחיו.

כך וכך אותיות יש בתורתנו הקדושה, וכך וכך תגים יש בה, ובכל תג ותג ק“ן טעמים צפונים. כך וכך קמטים יש בפניו, וכך וכך פעמים יכול להאיר פניו לפלוני או לאלמוני לפי צורך השעה הדוחקת. ולא יגנהו איש חלילה בלכתו אל התפילה והרינה, ופה לא יצפצף חלילה למצוא בו שמץ פסול. כי ההולך עם מחנה כבד, יבטח בבור כפיו, וצדקה כשריון ילבש, שום מום אין בו. ולא משום אמונה חלילה הוא הולך לשם, כי אם כדי לקיים מה שנאמר: כבד את אביך ואת אמך. ולא זו בלבד, אלא שאינו מאמין גם בתורות החיצוניות, כי מה תורה ומה כוחה, אם כל עין עוורת וכל אוזן חרשה וכל לב ערל. והרב הגדול, המופלג והמפואר, הגאון מוה”ר עפרו עדן היה אומר: זכור את העבודה לקדשה ואבן תידה בכל פוצה פה ובכל מקיץ נרדמים, וכל המחנה מתעטפים בטליתים ומתפללים בעלטה.

אמן, אמן, אמן!

והחבר זאב פרח עומד עליהם כחזן:

קודש, קדוש, קדוש!

ולא עוד אלא שבכל דור ודור קמים מקיצי נרדמים, ובכל אתר ואתר מקדשין אחריהם רק אחרי פטירתם. כי זה צדיק וזה שכרו מכל עמלו. ונאמר: אשרי נוצרי עדותיך לתת לצדיק שכרו. אמן!

תמה התפילה. טליתו תחת בית־שחיו ועניבתו אדומה, ופניו צחים, הולך החבר זאב פרח אל בית הרב. כי קראו לבוא אל המשתה. שולחנות ערוכים ומפה פרושה ובקבוקים למיניהם מעירים ומעוררים נשכחות. האורחים המסובים בזמר מנגנים וזכרונות הימים הטובים מקדם מפיגים את הריחות והריחיים דיום אתמול. מוזג לעצמו החבר זאב פרח מן היין ושונה ושולש. את קולו הוא מסלסל לימין ולשמאל, ופניו כוונים כוונים לכל העברים. כי טוב לבו עליו ביין, וטוב להיטיב לכולם, וטוב כלב מת מהארי החי. מזמזמין האורחים המסובין וסועדין לבם, מי זנב דג ומי קינוח בצל, מי קולף תפוח אדמוני ומי מוזג מן הירוק הירוק הזה. השתיה כדת אין מפטיר. אחד שמן־פנים ועבדקן מחבק את זוגתו הרזה־ענוגה – ואין פוצה פיהו. אחד מגולח יושב לרגלי היפה בנשים – ואין מוחה. אחד מגרגר מיני פזמונים בדרך החזנים המהוללים בעם וכולם חוזרים אחריו ברוב התלהבות – כל איש כישר באזניו, ויזכור החבר זאב פרח את מנאמו הראשון, אשר חיברו בימים מקדם, ויך בטבלת השולחן באגרוף לאות ולסימן, ויעל ברמה ורגליו בכרכור מכרכרות:

– חברים ורבנים, שושבינים וחזנים, וכל עדת קודש! להווי ידוע לכם היום הזה, כי שמי ייקרא בעם מעתה ועד עולם: פ. זאב, ולא זאב פרח, כי מוסיף שמות מרבה מוניטין, ולא ישא האחרון את משא הראשון. ידוע הוא לכל, גלוי לכל תינוק ולכל תינוקת, לכל שוליא וכל בר־בי־רב – הלא עם חלב האֵם ינקנו את זו אהבת העבודה, והבטחון המלא ברועים נאמנים, והשנאה אל זורעי מדון ויודעי סוד למיניהם, כדכתיב: בפי עוללים ויונקים סוד העוז. עוז – ולא תורה. עוז – ולא חכמה, עוז – ולא חזון דורות! כי רק המרהיב עוז בנפשו, מצליח. והעזה באומות – אנחנו. והעז באדם – אנחנו. והעז בישראל – אנחנו. – (מכה החבר פ. זאב על חזהו). – כי רק ההולך עם המחנה הכבד, סופו לעלות בסולם הברכה וההצלחה. ואבוי לו לאדם, אשר ראה את זיו השכינה, כי המחנה הכבד לא יסלח לו. ואני החבר פ. זאב, אני רואה באצטגנינות את הנולד ואת העתיד לבוא – ולא אסלח לו. כי בחיי נדדתי ממחנה למחנה, שבע נפלתי, ורק פעם אחת הצלחתי. אשרי הארץ ואשרי יושביה, אשר זכו לקשרני בעבותות אהבה. לשוא עמלים כלי־השרת המשכימים לפתחי רוח, ואני החבר פ. זאב גוזר עליהם בשמי ובשם חברי הגדולים ממני, ובשם כל העדה הקדושה הקטנה ממני, כי ראשיתם לוטה בערפל ואחריתם מי ישורנה. העולם ייחרב ואנחנו ממעשינו לא נרף, כי רק עם הבוטחים הנצחון. תחי זו השפה והדברים ברורים, כי נכנס יין יצא סוד, סוד העוז. הלאה היורקים בבארנו! עלי באר, כרוח נדיבי עם, כי לנו אַת אחוזת־עולם לכל ימי חיינו! משוגע איש הרוח שטה ועבור – נאום פ. זאב…

בגמגמו את המלים האחרונות כבד ראשו מרוב היין ורגליו הכושלות התנודדו אף התמוטטו ויפול מלא קומתו ארצה.

* * * * *

בחוץ האיר השחר. לפני החלונות עבר מחנה ההולך אחרי מיטת מת והם מנגנים בזמר פסוקי תהילים:

– הוי, הוי, אשרי ההולכים עם מחנה הכבד!

אך כבד מהמחנה הזה היה מחנה תנים, המתרוצצים עם שחר ויללם נשמע למרחוק.

הסרט הכתום שבמוח

יש ובלילות סגריר אתה שוכב ערירי, עיניך פקוחות לרווחה והסרט הכתום שבמוח מתגלגל והולך, מתגלגל ונמשך, למשל כך:

עתונאי חרוץ כח גדול מסור בידיו: העתון. כמלך בגדוד העתונאי במערכת. ירצה, יקעקע את פלוני השחקן, הצייר, הסופר. ירצה, יסייע בידי מוסד כספי או תעשייתי. הלא הוא יוצר דעת הקהל, חולש על ניהול עסקים ועיסוקים ואפילו מדינות, הוא אליל כל חסרי דעה־עצמית, אכן, הוא הנוטע מחשבות בלב קוראיו. יימין – יאמינו לו, ישמאיל – יסמל גם אחרים, ובשעה שממנית יש ויערוך משאל. מעודי תמהתי למראה משאל בעתון. פלוני העורך התחכם, רשם כך וכך שאלות בעתונו, מיד מזדרזים בעלי השמות המפורסמים ומריצים תשובות. כל אחד מתחרה ביריבו, משתדל לעלות עליו בהתחכמות, להקדים פתרונות לחידת העתונאי החרוץ. משחק ילדים ממש. העתונאי הוא הבוגר, המנסה בחידות, ובעלי השמות המפורסמים, הם הילדים הטובים, העומדים למבחן. לבסוף מקבל הנבחן הנבחר את הציון הטוב מפי העתונאי מורהו – כמו בבית הספר. מעודי תמהתי ולא הבינותי למה זה כפופים בעלי השמות המפורסמים לעתונאי האלמוני. הם ששמותיהם זכו להיות שם־דבר במלכות הרוח, מלקקים את כפות רגליו של איזה שלפוח אל־שמי.

אולם אני, הצעיר, ברשותכם האדיבה, ערכתי משאל בדרך פשוטה יותר. פניתי אל פלוני ואלמוני מכרי. לא הצגתי שאלות רבות, הצטמצמתי באחת. הייתי שואל דרך אגב: האם לדעתך משפיע הסרט על החיים? ובדרך אגביות היו עונים לי. הואיל ואיש מהם לא פילל, שאני עורך משאל. הכלל: אדם שאינו בעל שם מפורסם חושד בעניינים כאלו. שמא מנצלים אותו, שמא יש כאן איזו כוונה נסתרת, שמא טמון פה איזה פח. התחכמתי איפוא והצלחתי. פלוני צחק וציין, שמימיו לא ראה סרט, פשוט אינו תופס מה תענוג יש למראה איזה סרט אידיוטי. הלה היה משרידי העולם הישן, שכמעט עבר ובטל. וכי מי האיש, המוקיר היום רגליו מהראינוע? על ספר אפשר לוותר, אך על ראינוע? אלמוני מישש באבהנות את מצחי. הרי מי ששואל שאלות כאלו חזקה עליו, שהוא עומד לצאת מדעתו. פלמוני הסביר, כי השעשועים לכאן והחיים לכאן. והרי אין לחשוב, כי הסרט, המכוון לשעשוע, היינו למשיית האדם מאגם צרותיו היומיומיות, ישפיע דווקא על יומיומיותו. דלמוני הבטיח, כי הוא סר לראינוע אך כדי לנמנם. הוא סובל מחוסר־שינה ומראה הבד משיב אליו את מלאך־התנומה הבוגד. מעודו לא ראה יותר משתי המערכות הראשונות. והיה מי שאמר, כי רק הקור דוחפו לראינוע. ואילו בקיץ אינו דורך אפילו על ספו. מכל מקום זול הראינוע מבית־הקפה, ויש לך שם גם תמונות־בד לתוספת. אך מימיו לא מצא כאן איזה רעיון, אף לא חיפשו. מישהו אחר הודיע, כי הוא מוקיר מאוד את התאים הסגורים בראינוע. בפרט אלו שוילאותיהם עשויים להסתיר. אין לך טוב מראיון בראינוע. חשכה. בטחון מעין מרגל. ובתא סגור ומסוגר על אחת כמה וכמה.

בקיצור ערכתי משאל והעליתי חרס. הרי כסך־הכל של התשובות מתקבל אך אפס עגול. אמנם במקרה אחד ויחיד העליתי משהו ממשי. הכוונה לעצמי. שאלתי את עצמי, ועניתי כגון דא:

הסרט השפיע. עלי. עלינו.

היינו?

שלשה. שני בחורים ובחורה היינו. ידידים? אולי. ואפשר שלא היינו ידידים מכל וכל. ראינו סרט. שני בחורים יצאו לחפש עפרות זהב בהרים. אף מצאו – לא את הזהב המבוקש, אלא בחורה עזובית, שאביה אף הוא חיפש עפרות זהב ומת פתאום לפתע. נחמדונת, צעירונת, רענונת. בחורה בישימון – היש אוצר טוב ממנה. הבחורים מלינים את הבת העזובה בסוכתם. אידילה. לשעה קלה. מיד חורצת הטראגדיה לשונה, כי כאשר שניים אוהבים אחת… הלא רק אחת לאחד. קו לקו. בקוקו הסלעי הזה מתנפצת ספינת הידידות הגדולה. ומהשנים אחד תקיף ואחד רך. התקיף מנצח. מובן. האשה הולכת אחר התקיף. גם במאה העשרים חסרה האשה רצון משלה. כך הסרט. ועד כאן הסרט.

ומכאן ואילך ההמשך. מאותו יום ואילך נפל משהו בחיינו. עד כה לא אהבנו, ופתאום – כאילו אנו אוהבים. ודווקא את הבחורה הידידה. עד כה לא ראינו את יפיה, את קסמה, את חינה. והנה – אוצר לפנינו. כמו בסרט. מגוחך הדבר. וכמו כל מגוחך אמיתי. הרי גיחוך אינו למעשה אלא תגובה על היומיומיות האפורה. היש למשל דבר שגרתי יותר מבעל מקנא? ובכל זאת גוחכים למראהו. מגוחך! הרי אף בעל־מום מעורר גיחוך. וכך גם בסרט אהבתנו, הינוקה מן הבד. מגוחך ואמיתי.

ימים חלפו. הבחור ההוא מת. הבחורה ההיא צוחקת לזכר ימי עלומיה התוססים. ואילו אני? אני זוכר וחושב. זוכר ואיני תופס. הייתכן? הבאמת כולנו אך משחקים? הלשם כך אנו חיים? החוויה ההיא נשתזרה כדבעי במארג חיי. אני רואה הכל מתוך האספקלר האחד. חוויה מסוימת מעצבת את האדם והוא פועל על פיה. מגוחך ואמיתי. אני מסתכל בבריות. מתחקה על משלח ידם, מקצועם, פרטי חייהם המשפחתיים. ושוב ושוב אני מוצא את הכפתור האחד – שהוא מוצא כל חייהם. לפי הכפתור אתה יכול להגיד להם את עתידם. אני מנסה לנבא, וראה זה פלא: יש ואני מצליח. על פי הרוב אני מצליח. מחריד הוא. ומגוחך.

סכימה. בתוך קופסה מונח כל פלח חיים מסומן במספר. רשום ומרושם, הרי בלי סכימתיות החיים הללו אינם בגדר האפשרי מכל וכל. פלוני אופה ופלמוני רופא. פלוני תקיף ואלמוני זיפזיף. לפי הסכימה המיוחדת לך, אתה חי, אתה מוכרח לחיות. מתוך מעגלך לא תצא לעולם. חוק החיים.

את הסרט ראינו. האהבה התלקחה. הפרולוג. ומכאן ואילך התגלגל הסרט מכוח עצמו. המשך הראינוע בחיים. לפי החוקים המותווים. לפי הקצב הווסות על הבד, בתוך המסגרת הקצובה בערב מסוים. והסכימה: תקיף ורך, הוא, הידיד – הכתיר את עצמו בשם רך. יש והכתרה כזאת פועלת על הנשים. הרי היא עשוייה לעורר רחמי אֵם. יש שהקערה נהפכת על פיה ודווקא המתכרבל באצטלה של רכות, הוא המנצח. אך כאמור, כאן נקצבה המסגרת מראש. ולפיה ניצח דוקא התקיף. אני הייתי בחזקת התקיף. כך גרס ידידי.

משמכניסים אותך, אתה נכנס בעל כרחך. משמלעיזים על אשה, סופה להתפקר. משמכריזים השכם והערב כי פלוני תקיף, אין מוצא, הוא מוכרח להיות תקיף. הוא מוכרח לנהוג כאילו הוא תקיף. כך הכריעני ידידי הרך, הרך הכריע את התקיף. הוצבתי על מסילה של פסים, ובכיוון הפסים הנתונים מראש מוכרח הייתי לנוע. כמו קטר. מגוחך הוא – ואמיתי. סיאבתי את ידי, ערלתי את לבי, טימאתי את נפשי – מכח המסגרת. נהגתי לפי תפקידי. יש ונשקתי לבחורה ההיא דווקא בנוכחותו. כדי להראות לו את תקיפותי. אחר כך נמנעתי מנשיקות, כדי לגרות אצלו פקפוקים. חששות, חשדות. כך הפלתי עליו משלחת היסוסים, האיומה בבלהות. כשאתה בטוח, כי פלונית אוהבת את פלמוני, אתה משלים באין ברירה. נוכחת כי תקוותך נגדעה וחסל. אולם כשאינך רואה אלא רמזים בלבד, אך אותות מתהבהבים, סימנים, או אך זנבות־סימנים – הרי אתה משדל את עצמך בתקוות בוסר, אתה משלח את רוחך בחלומות רצויים, ויחד עם זה אתה מייסר את נפשך בעקרבי הפקפוקים, עד סומר מוחך בראשך. אמיתי וטבעי הוא: החלש שונא את החזק. מוכרח לשנוא אותו. ואילו החזק זקוק לחלש, כדי שיהא מי שאפשר להראות לו את חזקו.

לא התחתנו. כי החתונה אף במאה העשרים מציינת אך גמר. בפרט שהמשולש היה כאן מראשיתו, ולא נתהווה אחר־כך מתוך איזה ויתור. גרנו אני והיא לחוד. פונים היינו זה אל זו בלשון הוא והיא. ממש כמכרים רחוקים. קצת ידידות – ותו לא. בלשון הוא והיא התחלנו פונים זה אל זו דווקא אחר שהתקרבנו. גם זו סגולה בדוקה למפח־נפשו של השלישי. לכאורה היתה היא ידידתו כידידתי. ואם תרצה דווקא ידידתו ולא ידידתי. הרי אליו היתה פונה בלשון אתה. ויכולת לדמות, כי אליו היא קרובה יותר. אולם ברגע המכריע, למשל בשעת טיול, שנינו היינו נעלמים מעיני האחרים – היא ואני. והוא, השלישי – בלע חרבון. ועוד: יש ולא מצא אותה בדירתה. ובדירתי לא מצא אותי. ייתכן שזה אך מקרה סתם. אך השלישי הלחוץ במחוך של חשדות, אינו נרגע. הוא יושב ערירי בחדרו ותולש שערותיו. הוא משנן לעצמו, כי האהבה ממילא אינה אלא רמאות הדדית. ובמקרה זה וודאי אינו יכול להשיג דבר. הרי הכל ברור ומבורר. והאהבה בלי גומלין במאה העשרים אינה אלא טפשות שאין למעלה הימנה. לשוא. הלב הולם. המוח מתגלגל. ורע. רע ומר, רעיון ההתאבדות אינו עולה על הדעת, הרי רעיון כזה שמור לתקיף בלבד. לכן רע ומר שבעתיים. כי אין כל מוצא. הגולגולת כצינוק ארור, וכולך נתון בסד היאוש. חשכה איומה סביבותיך.

כך עברו השנים. קץ לגירויים. לאט לאט נשתדף העניין ביסורי הידיד. וכשנשתדף העניין, נתפספסה גם האהבה. הסרט הגיע לקצו. הבמאי נתייגע ולא הצליח להעלות תחבולה חדשה. המתיחות פגה. ושוב היינו איש איש הנתון במסגרת משלח־ידו, מקצועו, פרטי חייו המשפחתיים. ידידותנו נתנדפה. מובן. לא ראינו זה את זה. נדדנו איש איש לארץ אחרת. מכתבים לא החלפנו – החוט נותק לגמרי. אף לא פיללנו לראות אי־פעם זה את זה. הלא פגישה עלולה היתה להפריח אך עשן בעיניים. כי אנשים שהיו בעבר מאוחדים בחוט של עניין, אינם יכולים להיות שוב אדישים. אינם רוצים. מפגן אדישות הדדית מעורר אצלם כאב פיזי ממש. כך חיינו – איש איש בענייניו, במעגלו, במסגרתו.

ופתאום הדביקתני הידיעה, כי מת. הרגשתי: הסרט מתחיל להתגלגל שוב. הופיע במאי חדש. יש לו תחבולות חדשות. ידידי המת התחיל מבקר אצלי. אני יושב במסעדה והנה הוא מופיע: מה שלומך ידיד נעורי. הוא מתיישב ממולי, מזמין קנקן בירה, לוגם לגימה ונועץ בי עיניו. לא נשתנה בהרבה. ירקרק היה תמיד. אלא עכשיו מסתמן השלד שבגופו. כך אנו יושבים זה מול זה כאילו חוברנו זה לזה לנצח. יש והוא שואל: עכשיו כאשר מת אני, אתה פטור משמירת סוד ג’נטלמנית, ואתה רשאי לגלות לי את האמת לאמיתה. הגידה נא לי, כמה מעלות חום היו לאהבתכם? ולמה לא באתם בברית הנשואים? ושמא לא היה ביניכם ולא כלום? או שמא ילדה לך ממזר? ממזרת? הרי אני, אוהב ילדים אני, הייתי מאמץ אותם לי. הגידה נא, היש אהבת־עולם בעולם?

הוא יושב ממולי, לוגם את הבירה בשלי ושוקע בהרהורים. כמוהו כמוני. שני ידידים טובים. כל אחד שונה מחברו – הכל בסדר. הלא אין ידידות בלא ניגודים. אחד חי ואחד מת. לפי הסכימה. יש והוא מתאנח: אולי חבל, שלא השקעתי את עצמי בימי נעורי בקלחת החיים הפוליטיים. אמנם השתדלתי למצוא אחיזת־מה בתורה סוציאליסטית זו או אחרת. כעין תרופה למכה. עברתי שבע מדורות הסוציאליזם. מצאתי התאגדות, החלשים הרבים כנגד התקיפים המעטים. אבל ניחומים לעצמי לא מצאתי. האפשרית התאגדות החלשים כנגד התקיפים גם בענייני אהבה? הרי כאן אין רבים. לא, ולא. תרופה אין בזה. ראיתי כמה טיפוסים, שמצאו בקלחת זו מקור חייהם. מה טוב ומה נעים להם. איש איש ותורתו באמתחתו. בה הוא מחזיק כל ימי חייו. לפי החוטם אתה מכיר את האגף שעמו הוא נמנה. חוק הסכימה קובע גם כאן. אך אני – אני זר הייתי. את חיי עיצבה הוויה מסוג אחר. הללו ראו ודאי בראינוע סרט מהפכני. ואולי איזה קונטרס הוא שהשפיע עליהם השפעה מכרעת… כך או בדומה לכך דיבר עד שנשתתק.

כך הוא. ישבתי באחד הלילות בחברה עליזה. שתינו. התעלסנו. רצינו להשכיח דאגות מלב. על ידי ישבה זהובת תלתלים. אל זהב התלתלים נמשכתי. רציתי להשכיח מלבי את השחרחורת ההיא. שוב ודאי על פי חוק הסכימתיות. דמיתי מלבי את השחרחורת ההיא. שוב ודאי על פי חוק הסכימתיות. דמיתי כי בכוח הבהירות הגדולה, השופעת מתלתלי האשה, אוכל להאיר את מחשכי עברי. הבלותה. ובכל זאת לא יכולתי להשתחרר ממנה, עיני התחילו נוצצות, סיפרתי משהו מקורות חיי, הגדתי עתידות. הרי קל לך לנבא כשאתה יודע קצת מזה וקצת מזה – את השאר אתה משער מניה וביה לפי הכפתור המיוחד לכל אדם. אין סכנה. היוכל מישהו לסתור את דבריך? ניבאתי והדהמתי. והעיקר, העניין הרב שעוררתי אצל זהובת התלתלים. עניין גורר עניין. דמיתי הנה שערים חדשים נפתחים לפני. ופתאום – ידידי המת.

– אני רואה, כי מצאת עניין נחמד. היודע אתה מה הוא שגרם למותי? כל חיי נעו במתכונת המשולש. אני הייתי החלש. אתה החזק. זקוק הייתי לנצחונך. בלי נצחונך התמידי לא יכול הייתי להתקיים. כאשר פג עניינך בי, הקיץ עלי הקץ. ואילו עכשיו כאשר מצאת עניין חדש, זהוב תלתלים, ייתכן כי שוב…

לא שמעתי את סוף דבריו. התעלפתי. מאז איני נארח שוב לשום חברה. אני מתבודד. יש ואני תולה עיני בחייהם של אחרים. יש ואני מחשב ועורך לוחות של חיים. בתורות הסוציאליסטיות לא מצאתי תיקון לעצמי, ממש כידידי המת. הרי כולן כאחת משתדלות לבנות את חיי האדם על יסודות חיצוניים, שלפי המוכרז הם בריאים יותר וצודקים יותר וטובים יותר, אולם כאשר חסר העיקר, התיקון לעצם החיים, הבנין הזה למה? יש ואני עורך משאלים. אני שואל את פלוני ואת עמיתו: הגידה נא, ידידי הטוב, האמנם משפיע הסרט על החיים? ממש כעתונאי כל־יכול בעתונו. ויש שאני מדמה, כי אני האל־שמי, הנני המכריע הגדול, ובעלי־שם מפורסמים מלקקים את אחורי ומזדרזים להריץ אלי את תשובותיהם על המשאל, שפלטתי מתוכי ברגע של שממון גדול.

אולם על פי הרוב מזעזעת אותי הרגשה מוזרה: אני החזק זקוק לחלש. אני מוכרח לשחק לפניו את תפקידי. וכאשר מת החלש, הרי גם אני… גם אני… רסס.

כך מתרוסס לפתע פתאום בליל סגריר הסרט הכתום שבמוח.