למה אני אוהב את שרונה    🔗

למה אני אוהב את שרונה? על כך אפשר כמובן לענות על-פי אותה מסורת אבות מעורפלת, הטבועה בנו ביודעים או בלא-יודעים; וכי למה לא אוהב אותה? אבל אם לנתח במקצת כנהוג באיזמל ההגיון, אפשר להשמיע בקירוב כך: אמנם אין אפשרות שלא לראות את חסרונותיה, אבל מאידך, אפילו יצר הרע ידגדג מאד, בטוחני שאף בעל איזה מצח נחושה לא יוכל לומר שאין בה שום מידה טובה. וכיון שפתחנו בעניין, אפשר לסלסל שלשלת ארוכה של אמנמים ומאידכים עד ש… אלא שבאמת לא כדאי. הרי אפילו לעניות דעתי, לא זה העיקר. כי כידוע אין אוהבים רק בגלל אי-אלו מעלות, ואין שונאים רק בגלל אי-אלו מידות תרומיות, אלא פשוט – אוהבים. וכמובן יש הרבה סיבות לכך, לפי המנהג ולפי המקובל וכיוצא בזה. בקיצור, העובדה היא: אוהבים.

וכך אני אוהב את שרונה. כשם שאני אוהב את מראה-הארץ, את הנוף, את מערכת הגבעות הגבנוניות, המעוגלות, כמו גבים מקושתים של חיות אורבות.

או כשם שני אוהב את הירח, המופיע פתאום-לפתע בערוב היום כאיזה אורח בוער, קרוב מאד וגדול מאד, איזה טס לוהב בלהב קר, בעל פרצוף חי להפליא, שאתה כמעט-כמעט יכול להסיחו ואפילו לחטוף מפיו כמה סודות מהחדר – ופתאום הוא מתקפח והולך, כאילו מתקפח מרצון בלי שום כפיה מן החוץ, עד שהוא הופך ירח שגיר, הידוע לנו מאז ומתמיד, קר, בלי שום להט מיוחד, ובעיקר חסר כל קירבה מיוחדת.

וכך אני אוהב עוד דברים אחרים בארץ הזאת, למשל את הגבים הצבעוניים של עובדות-השדה בימי הקיץ הלוהטים. הלא הם זרועים כפרחי איזה פרג גדול, שמרנין את העין ומתיש את העייפות, ומגרש את החדגוניות הקיצית הגרועה אפילו מהעייפות. ובעל כורחך הם קובעים שעל אף הכל, אפילו אתה אכול קדרות כהשונא המושבע של המין האנושי – יש בעולם תופעה הקרויה חיים.

וכך אני אוהב את הדקל הבן-יחיד על שפת האגם, שהוא כל כך זקוף וכל כך איתן בליל-ירח בהיר, עד שאין לך שום צורך לגשת מקרוב כדי להיווכח אם הוא באמת קיים. כי אתה בטוח שהוא ישנו, ואתה שוכב לך במנוחת-נפש גמורה במקומך, ואינך גורע עין ממנו, ושואב כמעט בלא-יודעים בטחון וזקיפות ואיתנות, ובין-רגע מתברר לך, שבעצם הכל פשוט והכל ישר, ושהעיקר הוא, שצריך לעמוד כמו דקל זה בלי רתע והיסוס, והכל על מקומו יעמוד בשלום.

וכך אני אוהב את הגלים של אותו ים, שאם הוא רוצה, הוא מתקשט בצבא כל כך כחלחל-חביב, כל כך משקיט ומעודד, כל כך מבטיח, ועל ידי עצם ההבטחה כבר מכניס אותך לעולם שכולו רוגע. עתה כך מתגלגלים הגלים, קטנים וגדולים יותר, ועוד יותר, אבל לא יתר מהמידה. הם מופיעים בקצב, הנה עברו על פני, עד החוף הגיעו, הנה נספגו בחול. ועכשיו, רבותי, הפסקה של כך וכך. ושוב עולה הגל מהאופק קרב והולך, ואני מחכה לו כלאיזה דוד טוב, בקפיצה אחת אני עולה על גבו, נהנה מזיוו של עולם, ושוב אני יורד לי לתומי, רואה אותו דוהר בעליצות לקראת החוף, אל מספגות החול, אל הקץ. אבל הקץ איננו, הלא בעצם אין שום קץ, כי הנה אני מחכה למשנהו, שבוא יבוא בזמנו. הנה המחזור ההרמוני, הנה נגינת הקוסמוס, האורלוגין העולמי. ואין לי שום צורך לשאול שאלות: למה ומדוע ומפני מה? אני בתכלית הפשטות יודע שהגל בוא יבוא. ועוד אני יודע, שעלי לעלות על גבו בקפיצה. משום הכחלחלות החביבה – אינני שואל שאלות. משום הקצב המרגיע והמעודד. כי כל השאלות מיותרות כאן. הלא זה כל כך ברור: פשוט, כך צריך להיות, איך שהוא.

וכך אני אוהב את החמור. בחיי שאני אוהב אותו. כיצד הוא מרים את הזנב, מכשכש באוזניו. כיצד הוא לועס מה שמוצא וכיצד הוא נוחר כשאתה נוחר לקראתו. יש לו איזו דרך בטוחה משלו, שאינה קשורה כלל בדרישות בעליו. אין הוא כל כך נכנע כמו בהמה אחרת, ואין אתה יכול לנהוג בו תמיד כאוות נפשך. לעולם יש להביא בחשבון כמה קווי-אופי משלו, ואתה מוכרח, רוצה או לאו, להסכים לחופש-פעולה מסויים מצדו. ואם אתה עושה זאת, הוא יעשה משהו גם בשבילך, כלאחר-יד, כי בעצם מה איכפת לו. בלי צחוק, יש ואני מבין אותו חמור יותר מכל בעל-חיים אחר. הלא הוא כמעט בחינת איזו בהמה אידיאלית. גם נותן חלקו לקיום העולם, וגם שומר לעצמו מידה של עצמיות ועצלות. גם בורג במכונת הכלל, וגם מיוחד לעצמו ועושה ככל העולה על רוחו.

וכך אוהב אני את שלוש הדודניות שלי, שכולן מתחילות זה רק עתה להגיע לפרקן. כולן בריאות כסייחות, נודפות רעננות ממש תענוג, ועם כל השינויים בהרכב הוריהן, יש דמיון כמעט זהותי ביניהן. ואפשר אפילו להעז ולומר, שיש דמיון לא רק בין דודניות בלבד, כל אותן סייחות ריחניות, השופעות רעננות וזוהר עתיד, כאילו זה עתה ברכן בנשיקה אֵל החיים הצעיר – כולן היו קרובות אל לבי, כולן. ויותר מכולן, על אף הכל, הדודניות שלי. כי אינן כבולות-בושה אפילו כמלוא נימא, אלא קופצות מתוך מכנסי העור המוזרים, שהן חוגרות בימות הגשם ורצות לקראתי, ותולות בי עיניים, שהן כאגן מזהיר, כחלחל וירקרק ומזהיר, לחייהן כוורדי אביב צנועים, מאדימים רק במקצת, בקצוות, - כל כך אוהב אני את מראה שלש הקפצניות החמודות הללו, המאוהבות בי, כאילו אני סוס הנסיון שלהן ובובת המטרה, וממני הן מצפות ללמוד כל מה שאשה צעירה צריכה לדעת בכל אותם העניינים. בלי צחוק, אני אוהב אותן מאד, אבל את החמור אני אוהב יותר, כי הוא אינו רק הוא, אלא העולם כולו.

ואת שרונה אני אוהב כמו כל אלה. יתכן מפני שיש בה משום איזו חיה מסתורית-אורבת. וגם משום איזו קירבה, כאותו ירח-אורח ההופך פתאום לפתע זר וקר ומרוחק מאד. ויש בה משום אותו שלל גוונים להרנין אורח-פורח מסכן, צמא ועייף מאד, המהדס לו מתוך תשישות-הכוחות בפער הדרכים. ויש בה משום אותו בטחון אדיר ללא צל של היסוס, כאותו דקל בליל ירח. ויש בה מקצב הגלים, שלעולם לא יקנו שביתה לעצמם. ויש בה משום קירבה אלי, וחביבות מיוחדת, כמו אותן דודניות צעירות, שאין מלים בפי לתאר את יקרותן. ובעיקר משום שיש בה משהו מאותו חמור שכה אהבתיו, אותו עקשן מטבע, שלולי הצורך להדגיש את אי-תלותו ברצון אחרים, לא היה אולי עקשן כל עיקר.

 

חדר האמבט וצרור מחשבות    🔗

חדר האמבט לא היה מהודר ביותר, כפי שאתה מוצא עכשיו כמעט בכל בית מאז תקופת ה“העברה”, אותה תקופה מוזרה שהארסי שבבני אדם, הרשה זמן מועט ליהודי מדינתו להעביר את הונם במטבע של סחורות-עוברות-לסוחר לארץ. אולם בחדר אמבט זה לא היה לא אמבט של מרצפות לבנות-מבריקות משוקע ברצפה של מרצפות לבנות-מזוגגות, שאתה יורד לתוכו כלתוך בריכה של תענוגות, ולא קירות עשויים מרצפות דומות, המשרים עליך, רוצה או ממאן, אוירה של נקיון מאונס, שאפילו אינך נמשך אותו רגע לשום נקיון ואתה מעדיף להיות דוקא מלוכלך, ואפילו אינך מתרחץ כל עיקר, אף-על-פי-כן אתה מרגיש כממילא שאתה רחוץ ומרוחץ, משוטף וממורק, בלא שום לוואי של חשק מצדך, מה שמעלה אצלך על כרחך טעם של טפלות בכל הוויתך. ואם יש שם למרבה הידור גם מלאכת-מברזת, כלומר ברז של חמין לעומת ברז של צוננין, אינך לפי הרגשתך אלא מין בריה ניסוכה וממולחת ומשומנת ומעלה ריחות כבית-מרחקת¹, ממש כאותם ריחות הבוקעים ועולים ממערכת צלוחיות וצנצנות, קופסאות ולגיניות, עגולות וסגלגלות, מרובעות ומשולשות, שעל האצטבאונות מעשה זגוגית של חרסינה להתפאר – עד שאתה נמצא שדוף בתוך תוך וריקן שאינו מחזיק כל מאומה.

ללמדך שהאמבט דנן היה פשוט, של מתכת מלובנת, עומד על הרצפה ומצפה לקופץ לתוכו. ואף היקרות היו סתם קירות, מסויידים ורטובים מסתפוגת המים של המקלח, והברז האחד היה משפיע רק מים צוננים בלבד, שהיו הופכים פושרים שעה שהחמה היתה פוגעת בצינור שבחוץ, ורק כשהצלחת בתחבולה זו או אחרת להפיס דעתו של תנור-הפח הוותיק, הרגזן והצירן והצייקן כרוב הוותיקין, היית חולב טפין-טפין של מים חמים, אלא כמובן שלא תמיד אפשר להצליח…

• המים שוב קרים, נא!

הקול היה צלול, לא גבוה ביותר, קול נשיי נעים, כשל אשה ברנן נעוריה, שיש לשער כי היא שרויה עתה באמבט ורק ראשה המסובן מציץ מתוכו כראש תורן לבן, שלא ידוע למה ולשם מה הוא זקוף כאן. הקול היה מכוון, כפי הנראה לפרצוף אחד, שהיה צמוד אותה שעה אל שולחן עבודתו, ועושה רושם של שקוע רובו ככולו בעניינים שאין כמוהם לחשיבות. פתאום הסיט במקצת את משקפיו, הגם לאו דוקא משום הקריאה, שכנראה היה רגיל לשכמותה, אלא ודאי משום שמשהו בפנקסים שלפניו לא הניח את דעתו.

• נא, היכן המברשת המגרדת?

עכשיו ברור, כי לא היתה שום ברירה לנא המסכן. ברור, כי עליו, רוצה או ממאן, להפסיק ממשנתו ולחפש את המכשיר הנדרש. ראשו עדיין מזדמזם מחישובי ה-H.P. כנגד R.A.C. שעסק בהם אותו רגע לשם קביעת כמה פרטים בדו"ח על אותה מכונית שלומיאלית שנתרסקה במה שנקרא תאונת-דרכים.

• נא, המצאת סוף-סוף?

ואמנם נא מצא. אבל לא את המברשת. פתאום התברק לו פתרון התסבוכת, שלפני כן בלבלה לו את הבנת העניין לאשורו. מה טוב שמצא את ראש-המסמר של כל הבעיה כולה. הרי עד מחר עליו להמציא דו"ח מושלם ומוגמר לחברת הביטוח, אגב הבעת דעה ברורה ומבוררת היטב, איך וכיצד ומדוע אירע מה שאירע, ומה דין המכונית העלובה, יותר או פחות, ומה מידת האשמה של הנהג העלוב פחות או יותר, או לא-עלוב כלל. ומה מידת האחריות… אלא שפתאום לפתע קופצת לתוך כל העניינים האלה המברשת המגרדת הזאת ומקלקלת כמו להכעיס את כל שורת ההגיון.

• הנה המברשת, שרונה יקירתי.

אבל שרונה אינה מסתפקת במברשת. היא דורשת מנא, ושוב דורשת מנא… מאותו בעל משקפים, צנום ומחוטב, שהבעתו כאילו חביבה ונשמתו כאילו רכה, מי שידוע ברבים כמר עמנואל דובי, מהנדס-מכונאי על פי מקצועו, ושהיא, כלומר שרונה, נוהגת לכנותו לפי מצב רוחה המשתנה: נביא, נקמן, נעמן, נפוח, נחש, נגרר וכיוצא בזה, או בקיצור נא. מהנדס-מכונאי – ומה רבים תפקידיו, שכן מלבד החובה לספק את לחם חוקם של שניהם, אשר כפי שניתן לשער נטה יותר לצד הצמצום דווקא, היתה מוטלת עליו משימה עיקרית, היינו החובה הקדושה לשמש לאשתו היקרה-מכל-יקר שרונה, שגילה קרוב יותר לעשרים מאשר לשלושים, ומזגה קרוב יותר לסוער מאשר לפושר – מעין חדרנית ובלן ועושה תספורת ועוד כהנה וכהנה תפקידים של יופי. היא דרשה, למשל, שישפשף שפשף היטב את גבה במברשת-המגרדת, גסת הזיפים, שכן אין סגולה טובה מזה לרעננות העור וההרגשה וקיום העצבים במצב מתקבל על הדעת. היתה שרונה עושה במלאכת רחיצת הגוף, ושטיפה וסיכה, אותה מלאכה בקודש, ששום אשה תרבותית מגיל ט"ח ועד יום מותה אינה פטורה ממנה בשום פנים, והיה המהנדס-המכונאי מר עמנואל דובי עומד ומגיש על ידה כמצוות בעלים מלומדה וכמי שלבו פרח מתוכו מבלי משים. בקיצור, תמונה משפחתית, שיש עמה לסמל את האושר.

אלא מאי? אותה שרונה, שמתפרקדת על הספה מעוטפת בסדין-הרחצה שלה, הלטפני והחנפן, ושהתחילה עורכת לפניה את מערכת כלי-היופי לצפורניים ערוך ומיין היטב, מצבט ומצבתה, מספריים של עקום ומספריים של מנקירותא, שפשפה ושפשפונת, מחליקה של ענבר, לגיניות של לכה כצבע העור וכגוון הששר – אותה שרונה מרגישה פתאום לפתע, כי על אף הכל משהו אינו דופק.

פתאום לפתע הרגישה שבעצם – אין היא שרונה. ולא רק שאין בה, מה שהיו אחרים אומרים עליה, כי היא מיוחדת במינה, ובעלת אופי, ויודעת להבדיל בין מה למה, וכיוצא בזה מעלות או חסרונות, אלא שאין בה אפילו מה שהיא עצמה היתה מרגישה בו, במקצת בבירור גמור ובמקצת תוך כדי איזו עמעומת, שהוא הוא המהווה את ישותה – פשוט, עתה אין היא עצמה, אלא איזו דמות זרה, מעורטלת ושקופה, שוודאי יש לה איזה חן משלה ודרכי הבעה משלה, וכמה מידות טובות ואף כמה מגונות, ויש איזה חוט של יופי שמשוך עליה, ויש איזו קרן תבונה שמפציעה ממנה, אבל בדרך כלל אין היא אלא אשה, אחת מרבבות, אחת ממיליונים, השוקדת כמו כל האחרות הללו על הטבת הצפורניים, ומשתמשת בזריזות במערכת כלי היופי הללו לגימוש הגוף והאדרתו אם עודו רענן, ותעשה כהנה וכהנה לשמירתו אם יכהו כמוש… ומה יתרון יש לה לעומת כל אשה אחרת, שוודאי גם לה אומרים מה שאומרים על חוש של חן וגינונים של יופי, קרן של זוך ואוצר יקר…

נישאת על גלי הרגשה מוזרה זו, וידיה עושות במלאכתה, היא מלכסנת מבטים חטופים מעיניים צעירות וחקרניות אל אותו בחור, שנמצא על ידה, אותו נא שלה, שאפילו הוא חוזר ואומר לה השכם והערב, שהיא היא, שחוט של חן משוך עליה, והיא היא קרן של זוך ואוצר יקר, אף-על-פי-כן לא ייאמן אצלו העדר גמור של מחשבות זרות, ולוא אך במתגנב, והן וודאי מלחשות לו, כי שורת ההגיון נותנת, שאין היא אחת-ויחידה, ושבכלל אין בעולם יחידות-מיוחדות כאלה, ואפילו המפורסמות שבהן שיצאו להן מוניטין, ושגדולים ואדירים סגדו להן בהכנעה, אף הן לא היו על-פי הרוב אלא מורמות-אל-על בכוח איזו הגזמה גסה, ובמקרים רבים רק עפ"י טעות, ובמקרים אחרים רק משום אחיזת עיניים. וכדי לתת איזה תוקף של ממש לאותה הרגשה מוזרה, המחלחלת בלבה, הגם שעודה מעומעמת ומעורפלת ומפולמת, שלא כאותן צפורניים שיוצאו מבריקות ומוורידות, מהוקצעות ומותאמות מתחת ידה – היא שואלת פתאום בקול לטפני-קטפני מאד:

• נא, העודך אוהב אותי?

הוא? ודאי הוא אוהב אותה. בלי כל פיקפוק. אצלו יש חשבון ברור, כי בלי חשבון להיכן אתה מגיע? וכלום אפשר להבין איזו פעולה, או כוח מניע, או כוח פועל בעוצמה זו או אחרת, בלי שיהא חשבון ברור בצדם? ואם תרצה, אפילו נוסחה הולמת אפשר למצוא ליחס זה שבינו לבינה. אבל יחד עם הצד החשבוני, עולה בלבו גם איזו הארה כאילו-צדדית, וכאילו בלא כל קשר עם דרך מחשבתו הרגילה, לגבי אופי האשה – שלמעשה בכל אותם מצבים של התרפרפות מחשבות בראשה, מחשבות שלא הגיעו לסף בירור מינימאלי, והן משתרבבות ומתערבבות, כל אחת נכנסת לתחום חברתה, מקוטעות ומקוצצות, ולפרקים בעלות זנבות מוזרים כמאיזו שמיטה של כוכב-שביט פתאומי, שהברק והעב פוקדים אותן לסירוגין, שתמצא בהן גם קורטוב של תקווה וגם מר יאוש, גם בולמוס חיים אדיר וגם נהיה אחר דומיית המוות… בכל אותם מצבים, צפה ועולה כאיזה עוגן-אחיזה נשיי השאלה הגורלית: העודך אוהב אותי?

כך נתהרהר הוא. ואילו היא, שהתחילה עוטפת את עצמה בכל אותן מלמלות וסלסלות, שכל מי שאינו בקיא גדול בעניינים כאלה, מדמה שהן משמשות מלבושיה הפנימיים של כל אשה, היא באותו מעמד, בלי להבין את הקשר המחשבתי שלו, הירהרה מבלי משים באותו מעשה שסיפר לה – מעשה מימי ילדותו.

והמעשה הוא פשוט וקצר. על כל פנים היה פשוט וקצר בפי המספר. עמנואל הקטן, כבן י"ג, היה כבר יתום מאביו, וכל אימת שהיה זכר האב עולה על לבו, היה כמרגיש שהוא מחזיק בידו, מחזיק ואינו מרפה. יום אחד היה מלווה את דודו, אחי אביו הצעיר, אז בחור בגיל הגיוס לרגל איזה עניין. והנה הם בשדה, הרחק מכל בנין, אפילו עץ אין לראות באופק. והשמיים מתקשרים עבים, שמי עופרת כבדים, והטיפות הגדולות, רוויות כובד וחשיבות, כבר רועפות בקביעות הטבעית שלהן, והנה גם ברק ומשנהו וקול רעם אדיר. ופתאום כאילו איזו יד הודפת ומרחיקה את עמנואל הקטן, הנלחץ אל דודו, ומפילתו ארצה, כעין נגיעה בידו וכעין קול לוחש: זוז, זוז, זוז. ופתאום לפיד הברק עובר בזינוק במקום שהיה עומד שם, אשר היה הופכו בין-רגע לגל של אפר…

זה כל המעשה הפשוט. וזה – כל כמה שיהא זה מוזר – שמשך אותה אליו. ומשום כך הכתירה אותו, כמעט בצחוק של קינטור, ואולי דווקא מתוך איזו אמונה טפלה, בשם נביא – הוא שנהפך אחר כך, תוך כדי צירוף כמה שמות-לוואי אחרים, לשם המקוצר: נא. אבל למעשה: מה קשה להעלות היום על הדעת קשר בין אותו נער רגשושי שברגשושי ובין אותו מהנדס מתון, שכל העולם כולו מצטייר לו כשדה-משחק של כוחות מוכניים, הפועלים אחד לעזרת משנהו, או כנגד משנהו – כדין כל מקרה ומקרה. כך חשבה היא.

ואילו הוא – הוא סגר עתה את דף האשה ועבר לדף הגבר, בעצם לתפקידו של אדם ולשאלה העיקרית: מהי בעצם שאיפתו של האדם. ומיד לשאלה עיקרית עוד יותר: מה תועלת בחייך? ושאלה יסודית ממנה: למה אתה חי?

אלא שלא הספיק לגעת בכל אלה אף בקצה הצפורן, שהרי הפנקסים פתוחים לפניו, והחובה קוראת, ועול הפרנסה מעיק, והרגשה שאתה מבטל זמנך לריק – היא שוט מזרז מאז. כך חזר אל שולחנו, ושיקע את עצמו בפרטי אותה מכונית עלובה ומסיבות התאונה, בחישובים של הנזק ובירור סיבותיו, ומי האשם בכך, ומיהו שחובת התשלום מוטלת עליו, ועוד שאלות דומות מתחום המוכני והחשבוני, שאם אתה רוצה, אתה אומר שהוא זעיר-אנפין של כל העולם כולו וסמל החיים, ויש בו אותה מידה של תועלת ותכלית, כפי שיש בכל תופעות החיים.

 

בית שפירא    🔗

יש וודאי כמה טעמים לכך, מהם אפילו משכנעים משהו, שבגללם כדאי לגלגל את סרט החיים כמה מעגלות אחורנית, ולתהות במקצת על אווירת הכתלים, שבהם גדלה שרונה, אווירה זו שהטביעה, כפי שאומרים, את חותמה עליה. ומשום כך, בעלות המסך, מיד רואים אותי מסב באחד הערבים בביתם של מאחרי החביבים, האדון והגברת שפירא, מסב ושופך לתוך מעי קיתונות של תה מהביל, מכרבל את צוארי באלונטית המתרטבת והולכת מספיגת זרמת זיעה כמנהג וותיקין, מסב ושופך קבין קבין של שיחה בשביל אוזניים-של-מטה, עד שאינך יודע אם אוי לאוזניים שכך שומעות או מה טובו אוזניכן הנשים! ובצאת האדון שפירא לעסקיו, יושבת לפני עקרת הבית, כי זה תורה לשפוך את לבה, אם מעט ואם הרבה, ומפיה נודעים לי כמה עיקרי דברים, מהם עיקריים ממש, ומהם רק פרפראות לחוכמה. ולא זו בלבד, אלא שמהרמזים שהיא רומזת, בדרך אניני טעם, שסולדים מקריאת דבר בשמו, מתחוורים לי כמה עניינים, שלא היו עולים על הדעת כלל אלמלא סיוע אדיב ובלתי צפוי זה. אלא כיון שבשיחות רמזים מסוג זה רב חלקו של הנסתר, ואינך יכול שלא להעזר בניחושים, אם אתה רוצה להבין את קשר העניינים, יוצא שיש בכך משום חשש לדיוק, וייתכן כי המונוגראפיה של בית שפירא תהא לקויה בחסר וביתר בהבלט שלא במקומו וטישטוש שלא לענין, עד שלא קל יהיה להכיר דמות פלונית ונפש פלמונית – ואם כך, אדרבא, יבוא נא הבקיא יותר ממני בעניינים ויעמידם על אמיתותם ההיסטורית.

אדהכי והכי עומדת הגברת שפירא ומוזגת לי שוב כוס תה מן החריפין ומגישה לי תקרובת ריבה, מעשה-רקח המפורסם שלה, ובצנחה לכסא שממולי כך היא פותחת לי:

הנה בעלי, למשל, ר' אביגדור שפירא, עובדה שהצליח בכל מיני מעשי נסים, והראיה שהצליח אחר תלאות ללא ספור להעביר את בני משפחתו לארץ הזאת. אבל הצד השני של המטבע – מה אומר ומה אדבר! מתדפקים כאן על כל מיני דלתות, ומזכירים נשכחות, ומעלים כל מיני מסיבות מיוחדות – והכל ביחד פחות מקדחת. מה שם באותן מדינות הים אתה רגיל, שאפילו אין אתה דואג לעצמך, מופיעים החברים שלך והידידים שלך ומחזיקים בדש בגדך ולוחצים עליך ומשננים לך, שהמשא כבד ומעטים אנשי המעשה וכל המצטרף לחבורה לא רק שמביא ברכה לעצמו אלא עושה כהנה וכהנה לטובת הכלל – לא כך כאן. כי כאן, בארץ הזאת, אתה תקוע במקום שתקעו אותך, ואין שואל אם ישנת כהלכה, אכלת כהלכה, נחת כהלכה – חלילה להם, שהרי אם פלוני שואל לסעודתו של חבר, יש בכך משום סכנה, שמא לא סעד, והוא יהא מחוייב להאכילו. אלה העובדות כאן וזו המציאות. ומי כאן משוגע שמדמה, כי אפשר לשנות סדרים והרגלים קבועים ועומדים? אלא אף-על-פי-כן, בשר-ודם כמונו, מחשבות יש לנו, ודימויים יש לנו, ואיזו אמונה נסתרת בפלאי-פלאים, והוא הוא שמנער את האדישות, לפרקים, ומביא אפילו לידי רתיחת-הדם…

מה אומר ומה אדבר! אתה קם ופונה כאן אל אותם חברים, אותם ידידים, אותם מקורבים, שהספיקו להאחז בקרנות המזבח של הכלל, ואפילו הצליחו לעשות לעצמם מין מזבח פרטי קטן, והם מודים שאתה באמת חבר שלהם וידיד שלהם ומקורב שלהם, שאין שום פיקפוק בכוונות טובות שלו, והכושר האישי שלו והעבר רב העלילות שלו – וכל זה ביחד, פחות מקדחת. אלה העובדות כאן וזו המציאות. כל הפניות שלך וכל העזרה שלהם – שלפוחית ודי.

כיון שכך אינך יכול שלא לתמוה תמיהה עצומה. אם תאמר שסוגרים את השער, ומצמצמים עצמם בד' אמות של אני ואפסי עוד, ועושים כת יתירי-זכויות מעצמם, והכל משום פחד שמא איזה חדש מקרוב בא הופך הקערה על פיה ועושה מעשים שלא על דעתם ומוכיח שכל מה שהם עשו לא תמיד היה כשורה – הלא יוצא שכרם בהפסד, שכן כל תורפה סופה להתגלות ממילא, ויוצא מעמדם מעורער בין כך ובין כך. ואם תאמר שיש כאן חשש לפת לחם – ברור שאין הדבר כך. כלום לא נתנסינו אנו ולא נתנסו הם בהלכות הצימצום מאז? הלא אותו דג מלוח, שהיית משיג באותה מדינת הים הרחוקה בימי המהפכה הגדולה, בסכנת נפשות ממש, מה תענוג בו ומה שמחה בהשגתו אלמלי אותן מנות מנות ממנו, שאתה מכבד בהן את ידידיך ומקורביך ואורחיך. אלא שכך היה בימים מקדם, באותה מדינת הים, כשהסכנה המרחפת ברחוב קירבה זה לזה קרבת-נפש חברים-לדעה-ולרעיון-ולשאיפה, עד שכולם היו כעין משפחה גדולה אחת, המתחממת לאורה של תקווה. ואילו כאן, בארץ הזאת, בארץ התקוות – שלפוחית ודי.

אדהכי והכי אתה ר' אביגדור שפירא, וכל דומיך, קום במחילה כבודך וכתת רגליך מפלוני, שהיה בעל סגולות טובות אל פלמוני, שהיה בעל נפש יקרה, ומזה שהיה צנתר-זהב אל זה שהיה בעל לב רחב. ובכל מקום יש לך הזדמנות טובה ללמוד כמה ביטויים נאים ומליצות חלקות, ואפילו דרשות שלמות בסימן שב-ואל-תעשה – ושלום על ישראל.

עומדת הגברת שפירא ופוצרת שוב ושוב:

• עוד כס תה? וקצת ריבה? ושמא דג מלוח? וכוסית קוניאק?

כך אני מתכבד בבית נכבד זה. ורק מי שהיה תקוע ימים רבים בשממה אנושית, בלי תבלין של חביבות, בלי טל של חמימות, בלי סם החיים של נפשיות, רק הוא יכול להבין מה רוחב פה הלב ומה נחה פה הדעת ומה קורת-רוח יש פה, ומשום מה אי אפשר לשכוח מארחת-זהב זו ובית-זהב זה.

וגם את ר' אביגדור שפירא אי אפשר לשכוח. הנה רואה אני אותו בעלותו לארץ, כיצד בד בבד עם כיתות-הרגלים משררה לשררה, הוא יונק גמילות-חסדים מזה ושואב ערבות על שטר-חוב מזה, וכיצד שופע אמונה בעתיד לא-אכזב הוא שוכר מניה וביה דירה מרווחת למשפחתו, ודואג בראש וראשונה לספריו הרבים, ולמקום נוח בשבילם ובשביל המעיין בהם. כך הוא דרכו של עולם, זה שוהה במשרדים מתוקנים על מתקון המודרניות כמה שעות ביום ויונק משכורת בטוחה ומבוטחת, וזה מבלה את ימיו בחיפוש מקור פרנסה, ולוא רק איזו אחיזה-לשעה, וגבו נעשה חידודין-חידודין בהעלותו על הדעת כיצד שרשרת החובות מתהדקת והולכת, מתארכת – ומחנקת. בשביל זה שקט והשקט, ושעות פנויות להגות רעיונות, אם יש בהם ואם אין בהם איזה ממש, ובשביל חברו – הלכי נפש קשים כספחת… הצריך אני לומר במפורש, כי חלקו של ר' אביגדור שפירא עם האחרונים? וכולם לא היה מובן מאליו, אילו הייתי מתאר כאן תאר היטב כיצד ר' אביגדור שפירא זה יוצא וידיו על ראשו, מרה שחורה אוכלת אותו בפנים וגחלת חיותו כבה והולכת, וכיצד שובתים מאורות הרעננות בעיניה של מרת יקטרינה זוגתו, במידה שסיכויי הפרנסה מתמעטים והולכים בה במידה מתרבות המריבות בינו לבינה, נשר הקטטות פורש כנפיו על בית זה, ומה הוא, ר' אביגדור, אומר לה ומה היא, מרת יקטרינה, משיבה לו, כיצד הוא טוען שהיא בזבזנית ורשלנית ואינה יודעת מימינה לשמאלה, וכיצד היא מגלה שהוא בטלן ללא תקנה, גבור בפה וחולם חלומות סרק… בחיי ראשי, תיאור כזה יכול שהוא קורע לב ממש. אלא שתיאור קורע-לב לחוד והמציאות לחוד, כי תאמינו או לא – למעשה, אפילו שמץ של קדרות לא הורגש בבית הזה.

ואם תתמה: הא כיצד? מיד קם ר' אביגדור שפירא על רגליו ומסביר לך באריכות לשון כדרכו: תאמרו מה שתאמרו, כלל גדול בינינו, שאפילו הצרות מונחות עלינו כגל של אבנים, אין אנו מתיאשים חלילה ואין אנו מנתקים את עצמנו מן האופטימיות שלנו, היא המזוגה בדמנו ובדם אבותינו מאז ומעולם. וכיצד תוכל שלא להיות אופטימי, אפילו אתה כמוני ובני גילי מאותם פרחים חיוורים של תקופת טרום המלחמה הגדולה וטרום המהפכה הגדולה, מאותם השואפים התמידיים, הנמשכים למבוע של תקוות, לגנז-סתר של עתיד טוב יותר – ולבסוף מסתבכים בתלי תלים של הלכות שאין בצדן מעשה… כיצד תוכל שלא להיות אופטימי, אפילו אתה מאותם צנועי לבב ולהוטי נפש, שעשו אגודות לעצמם ודגרו תכניות דמיוניות כיצד לדחוק איך שהוא את הקץ, הם שקידמו את עצמם לכל המהפכות, ששרפו מאחורי גבם את כל הגשרים לחיי נוחיות ורווחה, שעשו מה שעשו לא רק משום שנתיאשו מ-14 סעיפי הגאולה נוסח וילסון, או ממשלחת השלום של פורד, או מההסכם בברסט; שעשו מה שעשו לא רק משום שלא הסתפקו בגעש נשמתו של אוטו ויינינגר או בבשורת האבדון של אוסבלד שפנגלר ודומיהם – אלא נתעוררו למעשים, פשוט משום שמוכרחים היו למען השם לנסות משהו, בעצם ידיהם, במחיר חייהם, בהקרבת כל היקר שלהם, כדי… כדי שפשוטו כמשמעו לא לצאת מהדעת; כדי לחזות מבשרם, שאמנם זהו מצב העניינים בעולם הזה, זהו ולא אחר, אפילו הזהירו אותם מקודם חכמים ובקיאים, שהיו לפניהם ונתנסו בכל מיני ניסויים… אפילו אתה כמו אלה, ואפילו פגעה בך המרירות, ואפילו נכשלת כשלונות הרבה ונתפסת לדרכי יאוש, בטוחני, שאם אני מגרדך במקצת, לבסוף אני מגלה גם בך את המאמין האופטימי, בן נאמן לאבותיך, החי בך על אפך ועל חמתך. נאום אביגדור שפירא.

וכיצד לא להיות אופטימי בחברתה המלבבת של הגברת יקטרינה שפירא?

הלא כל העבר הבהיר-בהיר שלה פרוש לעיניך, ומזהיר לפניך, וכאילו מבטיח שאותם החיים שלנו יכולים היו להשתלשל בדרך אחרת לגמרי. חי אחיתופל, היכן היא הרומנטיקה הנפלאה ההיא מערבות רוסיה משוכות הנשם, אותן שכבות שכבות שלגים, שיותר משהן מעיקות הן מרעננות וכאילו מטהרות, ואתן השלושלות החומקות חיש חיש, שיש בהן מסימני בשורה, לפרקים קודרת-טראגית, ולפרקים עולזת-פוזזת, המתמזגת להפליא עם צהלת סוסים אבירים מפריחי תימרות-הבל משמח-לבב-אנוש… היכן אותם בחורים חסונים, עוטי פרוות-פרוויים וגלויי הלבביים, אותן הבלוריות הפורחות ואותם הרומאנים הטולסטויים, ואותה עצבות נוגסת עד כלות הנפש ואותה תוגה מוצצת עד אפס נשימה, ויחד עם כל אלה אותו תסס-עד של און נעורים, אותה התבדלחות מופלאה של רצון-חיים כביר – הוא שיכול גם לעצבות וגם לתוגה, גם לשלגים וגם לשלושלות צוהלות ואפילו לזאבי ערבות רעבים… ואפילו לטפשותו של אדם…

והנה הועבו העיניים, יגון מילל בהן, וכך הן מספרות:

הערבות הללו פרחו ואינן. ויחד אתן כל אותם השיחורים הסטודנטיים בשווייץ ובפריס ובאיטליה, וכל אותו צוקות ומצוקות של היומיום החומרי ביחד עם עלית-הנשמה הגדולה של כל רועי-מחר; שכן באותן הימים כאילו דימית לראות פתאום לפתע את ברית האחווה הגדולה של כל בני המין האנושי… וכאילו כולם, כל-כולם, או לפחות אלו שהכרת, התפעמו פתאום מהכרת-בזק אדירה: אמנם שק עודנו לובשים לבשרנו, אמנם תה עודנו לוגמים בלי סוכר, אמנם דיסת-תמחוי דלוחה עודנו בולעים בחטיפה – אבל לא בודדים אנו, לא יחידים טרופים בלב סערה, לא כבשים במחנה של זאבים, אלא אח בין אחים, נפש חיה בין נפשות חיות, אדם בין בני אדם…

והנה רוח אחרת בעיניים הללו, משהו אור מרצד בהן, וכך הן מזכירות:

מספל פקוע שתינו תה! – כך היו מסכמים זכרונות מהימים ההם. אין זו סיסמה, או סתם מליצה. זהו סמל מגובש של מרקע נפשי באותם הימים. זוהי ברית אחים, אותה ברית שאליה שאף האדם מקדמותו, מהיום שבו התקומם והחל מהלך קוממיות על פני הארץ, כדי להימלט ממארת הבדידות, כדי להיאחז במשהו של ממש, משהו בטוח יותר מהיחידות שלו, החשופה לאלפי סכנות.

עתה רב חלקו של האור מהצל בעיניים הללו, הן נאחזות בחוט הזכרונות, וממשיכות:

מספל פקוע שתינו תה! – תה זה לגמו סטודנטים מרופטים בימי רעבונם המר, שהציק לקיבתם, אבל לא כיבה את ניצוצות המחשבה הברורה, ולא טימטם את הלב הער. הם לא ישכחוהו. ואת חבריהם לתה יזכרו אפילו… אפילו תריסר שנים ומעלה, אפילו יזקינו וישמינו, והמחשבה הברורה תפליג מהם והלאה, והלב הער יסתייד קמעה כדרך כל אנשי שלומם. אפילו יירתמו בעול, איש איש לפי מתקוני הכת שכבשה אותו לדרכיה, אפילו כך, למראה חבר מאותם ימים של ספל התה הפקוע, הם שוב מתאוששים איך שהוא, ונכונים אפילו לעזור, אם יש חלילה צורך בכך, אף שבדרך כלל באותו גיל ובאותו מעמד, בצל אותה אחריות כל-כך-כל-כך כבדה ואותן מסיבות כל-כך-כל-כך מבורזלות – אין זה דבר קל כלל וכלל.

והנה כמו ברק האיר באלה העיניים ובטבור המצח, הנה הד הויכוחים הסוערים מאז, הנה:

ספל התה הפקוע! – זכור יזכרוהו חיילים, חיילים מכל הדורות וכל הגזעים, אחים לחפירה אחת ובור אחד, אחים לסכנת מוות! אחים לאותה סכנה ראשונית, ממשית, שבאה לא מחמת מחלה או תשישות או זקנה; אותה סכנה המרחפת על ראשם יומם ולילה, בכל שעה וכל רגע, היא שמרתקת אותם בשלשלאות מני קדם. והיא היא שמסירה כל חיץ מפריד, מהרסת הבדלים של זכות-אבות, קניין-פרט, יתרון-חינוך – סוף-סוף בפני מלאך-המוות ואלף העיניים שלו אין שום חשיבות לאותם הבדלים קטנים. ואפילו אחר שכל אותן סכנות מתבטלות ועוברות, אחר שאיש חוזר לאהלו וגורלו, לצרור הצרות הגדולות ואגוזי השמחות הקטנות שלו, חבר מימי סכנה אחת, ואפילו ממפגש מסוכן אחד, חבר שלגם מספל התה הפקוע, אותו חבר עשוי לפרקים לעורר למעשים, שהלב האנושי – שבדרך כלל, ועל אף המקובל, אינו רך כל עיקר – אינו מסוגל אפילו להבין.

ספל התה הפקוע! – אבל לא רק אחים לצרה לצבא ולמוות. אפילו מפליגי אניה אחת, שבעל כורחם נאחזים בסיפון ממשי אחד כדי שלא חבריהם לחווי. ואפילו אותו סיפון לא חישב להיטרף כלל וכלל, ואפילו להיטרף בין גלים סוערים בלתי-מובנים אלו, אפילו הם נוטים לזכור את ספל התה המשותף שלהם לא היה פקוע כל עיקר…

עתה גוון קטיפה להן, עתה הן עיני קטיפה מלטפות, כמו סרעפות אחר גשם.

ועל אחת כמה וכמה קורבנות אנדרלמוסיה. בימי ליבלוב שושן האחווה, שמקפת את כל השכבות, המעמדות, החוגים, את כל הגילים והמינים, הלא כולם כל-כולם כאיש אחד הם כאותם סטודנטים בימי מצוקתם, כאותם חיילים בחפירתם, כאותם יורדי ימים בהטרפותם, כאותם קופים קדמונים מימי בראשית, שפתאום לפתע הרגישו: אנחנו בני אדם, אחד מקור האש שלנו, אחד ספל התה הפקוע שלנו, אחד מקור החיים שלנו!

…כך אני מתכבד בבית נכבד זה ונהנה מזיו מארחי. את התה שתיתי. הדג מלוח טעם לחיכי. אף משהו חריף לגמתי לקינוח סעודה, אני שוהה להנאתי במרפסת מרווחת ומזוגגת, טפופה מאור שמש מוכהה ומונעם, כפי שמשיגים זאת בעריכה מכוונת של וליאות מבד ערבי צהבהב, השולחן המרובע הגדול שלפני מכוסה מפה דהה במקצת, והכסא שאני יושב עליו, וכל שאר הכסאות סביב, מרופד כמיטב אמנות הרפידה המקומית, ומשענותיו מבריקות ממריקה צהבהבה קלושה, כאילו לשם הגוונה עם הקירות והתקרה, שאין לדעת אם צבעם מקורי או שנתפייחו במקצת במרוצת השנים. אני יושב וסופג לתוך תוכי את כל האוירה הנפלאה הזאת, המתנגנת מאליה ומגלה תלי תלים של זכרונות, שיש עמהם משהו אגדי, הם שאופפים את המארחת הקורנת אשר ממולי. כך אני רואה אותה ומרגיש אותה, לא רק את ההווה הרגעי שלה, אלא כהנה וכהנה מהעבר שלה, מההיסטוריה הפרטית שלה בערבות רוסיה הללו, מההווי והחווי שלה באותם ימי צוקה ומצוקה הסטודנטיים, כך אני רואה אותה ואת בן-זוגה המכובד. אני יודע שהיה היו לה נצנוצים רומאנטיים – אבל עתה כמעט שדעכו. אני יודע עוד הרבה דברים אחרים. אני שומע כיצד היא מתארת את פלוני האיש, שהיה רועה נשים אחרות רק משום חשש פן יסתאב על אשתו היקרה לו מכל. עד שטרף אותו השגעון. ולא רק על פלוני אתה שומע, גם על זוגתו. שבמות בעלה, הוא שלא שמר לה אמונים כלל וכלל – טרפה נפשה בכפה. אני שומע מפיה מעשה באלמוני ומעשה בפלמוני, גברים ונשים, קרובים ורחוקים, ואף-על-פי-כן כולם כאילו מקורבים איך שהוא שעה שהיא מספרת עליהם, שעה שהיא כאילו באה לרמז, כי איש מהם לא זכה לחיים של רגע, למה שנקרא אושר משפחתי, למה שנחשב כשלום בית ושלום נפש וכיוצא בזה. ואף-על-פי-כן – מה רב חיוב החיים בכל הדמויות הללו. מה רב חיוב החיים השופע מפי המארחת הקורנת.

הגידו נא אתם, כיצד אוכל שלא להיות אופטימי מאד בחברתה המלבבת של הגברת יקטרינה שפירא?

 

באמריקה של אמהות    🔗

שמעתי אומרים כי באמריקה האנשים הם אחרים, זאת אומרת שונים, כלומר לא כמונו, הם כאילו כך, אבל בעצם לא כך, אמנם הם דומים לבני אדם, אבל ואף-על-פי-כן ובכל-זאת – כלומר הם… כאלה אמריקאים.

אבל מה אעשה אם אני כופר בעיקרן של כל הדעות מסוג זה, פשוט איני מאמין. ואם קם וקופץ כנגדי איזה פלוני ברנש ומצעק: מנין לך חכמה יתרה זו? אני עונה לו ואומר: פשוט מאד, מסתבר שכך הוא. ואתם – גם אתם, רבותי הנכבדים תבינו שכך הוא, ואחר שתעמדו על כמה הקשרי עניינים, אני תקווה שלא תעמידוני מתבדה…

שמו היה ג’ימי ושם משפחתו מקגילס. למד בקוליג' והיו לו חברים שלו ומורים שלו ותענוגות שלו. וכמובן מאליו היתה לו מכונית פורד, הגם שלא כל כך מהודרת כמכוניתה של אחותו אַן. בכל אופן אפשר היה להשתמש בה ככל שהלב חפץ. חוטמו היה חרום במקצת, אולי זכר לדם סלאבי, שלא ידוע כיצד הגיע אליו, ועיניו היו מחורצות, ואף-על-פי שכאילו הביעו עם הסקירה הראשונה משהו של קשיות, לא היו למעשה אלא כחוקרות את העולם החיצוני בעקשנות. ואם תרצה, אפשר לומר, כי הנפש שהסתתרה מאחוריהן, היתה עדינה, ואולי אף רכה, לא כפי שמקובל להניח לגבי אמריקאי מעשי, איש מציאות ורועה תועלת. קומתו המיתרית, המעידה על גוף מעומל כהלכה, עוררה לפרקים את קנאתה של אחותו אן, שאף לה לא היתה לאמיתו של דבר כל סיבה לקובלנות מבחינה זו. לעומת זהת, אילו היה טיפוס אחר, היתה דווקא היא, כלומר, אן, מעוררת את קנאתו, שהרי לא היה דבר שנתחשק לה ולא השיגתו מידי “דדי” שלה, הוא הזקן של שניהם, מר תומס ק. מקגילס הנכבד בעמיו. זהו.

הם גרו בקוטג', כמובן. ועיר מגוריהם – לא מן הגדולות ביותר ולא מהקטנות דווקא. והמלכות – מלכות ארצות הברית. הסידורים בבית – משוכללים, המבשלת – כושיה שמנה, הנהג – כושי, והאם כולה שיראין וכלך, היתה נוהגת לקבל את פני אורחותיה בטרקלין, שאומרים עליו, כי הוא מתוקן כולו נוסח ויקטוריאני. אמנם היו גם מריבות קטנות בין האח והאחות, אבל דדי היה תמיד מצליחו להפיס את דעת שניהם. בקיצור, הכל היה כשורה. כלומר כאילו כשורה. ואפילו העסקים של ראש המשפחה, שהיה – ואל נא לשכוח זאת – עורך-דין נכבד מיקירי קרתא, היו מתנהלים כשורה, בלי בהלת זהב, אבל גם בלי זעזועי כשלון שבא כחתף. זהו, הכל כאילו כשורה.

דדי, כלומר ראש המשפחה – היה בחור טוב. ממש כארז. ותמיד אפשר היה להגיע לאיזה הסדר אתו. אבל גם האם – היא שבאחד הימים הביעה את תמהונה היאך זה נתגלגל, הדוכיפת יודעת כיצד, בג’ימי שלה איזה דיבוק כמעט-אירופי – היא אם. בדיוק כמו אצל כל האמהות נתנבגו גם בה הידוסי החיים של ילדיה, בדמה הרגישה כל עליה וירידה שלהם, כל נסיגה וכל התקדמות, כל דחף החיונה וכל חולשת דעת מאכזבת, ובדיוק כמו כל האמהות היתה משתדלת לרסן או לדרבן, לשדל בדברים או להמאיס בלגלוג, לנחם בשעת הצורך ולגעור לעת מצוא. ואידיאלים? כמובן שהיו אידיאלים, גם לה כמו לכל האמהות, אלא שהיו אמריקאיים. ויש להבין זאת, שהרי אין לשכוח, כי היתה בת אחת המשפחות הוותיקות דווקא, מאלה משפחות המעפילים הראשונים, שהייחוס שלהן בא למלא את מקום יוחסי האצולה בארץ הדרור האמריקאי. ברור, כי אם זו רצתה בכל מאודה שהבן והבת יאירו בחברה, וברור שעשתה ככל שרק יכלה כדי לזכות בקצת נחת-אמהות מהצלחתם. אבל יחד עם זה, ממש כמו שאר האמהות הטובות, לא היתה נאותה לגרום להם עגמת-נפש, ולוא אך לרגע קט, ולוא אך כדי דמעה קטנה אחת, אפילו היתה גורמת לעצמה ע"י כך משנה כבוד והוקרה בעיני הבריות האמריקאיות. הכלל: אם הכל מתנהל כשורה – חשיבות והתכבדות אדרבא ואדרבא. אבל לא על חשבון הילדים. דבר כזה אינו בא בחשבון כלל. ומה דעתכם? היכולה אם כזאת להבין לנפש אם אחרת? ואמהות כאלה, מן המערב ומן המזרח ומן המרכז, אילו היו עושות אגודה אחת – אילו!

אח, ג’ימי יקירי, גם לי יש אם, שלא ראיתיה זה כל כך הרבה שנים! ואף שלא ראיתיה, היא חיה בי, ממש כפי שאני הייתי חי בה שעה שהייתי עובר במעיה. הנני נושא בכל חייתי את תחושת קולה, הוא משתנה מדי פעם, הוא רוגן וצוהל, רוגז ומעורר, מגרה לצחוק ומשסה לבכי. הנני זוכר עתה כל מה שעשתה למעני בימים מקדם, את מה שחשכה מפיה, את כל הפיטומים שפיטמה אותי, את שיטת הפיתויים שלה כדי לחבב עלי את הלימודים, את הכשלונות הפדגוגיים שלה בדרך של שידולים ובדרך של עונשין. היא רצתה לעשות ממני אדם. עתה אני סופר את לילות הנדודים שלה, לילות שעשתה ליד ערשי כשאני חולה, ולילות ללא שינה כאשר גדלתי והייתי לעלם ולא הייתי חוזר הביתה ומבלה כאשר מבלה. כל אותם הפחדים והאימות שלה – שלא אגדל עם-הארץ חלילה, ולא בעל מום, ולא שטוף זימה, ולא קוביוסטוס, ולא מופקר, שלא אפול ברשת זו, ולא בפח זה, וחלילה, ושוב חלילה… הוי, אמא! מה תמורה אתן לך בעבור כל אלה? החיים שנתת לי, לא רק בהיותי עובר במעיך, אלא בעיקר אחר כך, שנים ארוכות שלך שהקרבת למעני, כל אותם פרפורי חרדות שלך למען עתידי – כל זה הלא הוא קיים בי, ולא רק בי, אלא גם באוירה שלי. מכל אלה אני יונק, על חשבון כל אלה אני חי!

לא תודה אני בא להביע לך, כי לא לכך נשאת את נפשך. וגם כבוד לא נחלת בגללי, גם חיי אושר ורווחה לא נתתי לך – ומה אתן לך, אמא יקרה שלי, כל כך יקרה שלי…

…היש מי שיתפלא בשומעו, כי ג’ימי רמז לאמו, שאין לבו שלם עם עצמו? והיש מי שיתפלא בשומעו, כי האם הבינה ללבו, הגם שאולי לא ידעה בבירור מה הטעם למחנק זה שלו, למחשך-מאורות-חיים זה שלו, למצב זה שרגילים לכנותו בפשטות: משבר נפשי. אני – אני לא התפלאתי כל עיקר. וגם אתם ודאי לא התפלאתם.

היי, ג’ימי בחורי, כמוך יודע אני מה על פעולותיהם הגלויות ומזימותיהם הנסתרות, הגרועות יותר מכל פעולה גלויה, של כת האימתנים הזידוניים, היא שכבשה כל חלקה טובה בעולם זה שלנו. וגם לבי נעשה חידודין בהעלותי על הדעת את גורל כולנו, המונח על הכף לשרירות לבם של אלו. ואף-על-פי-כן אני מפטיר לך באותו פסוק בּיבּלי עתיק, שגם אבותי וגם אבותיך ינקו ממנו טעם לחייהם ותקווה לעתיד טוב יותר, ובעיקר, התחמשו בו למען התאפקות-עד-עת-מצוא, ויתר מכן: בו התחשלו לכושר התאפקות, שהוא הכושר הנפשי היקר ביותר של אדם. ברוח זו אני קורא אליך עתה: כי זרועות רשעים תשברנה! אתה רוצה – אתה מאמין לי ולפסוקי.

היי ג’ימי, עשה נא למען תאמין!

 

מוצא מן הסבך    🔗

היה מר אביגדור שפירא נינוח בכורסה בחדר-הספרים שלו, מפהק אל מול תל-אביב, זו עיר מושבו המפורסמת, קם ומתקין את מעשה-התנוחה שלו וממתח קמעה את גבו. משפשף את משקפיו בממחטתו ושוקע מתון-מתון בהירהורים. זקנו השחור מאותם הימים מכסיף והולך, בלוריתו שהיתה חובקת זרועות עולם מידלדלת והולכת, והפרפר השחור שהיה מתגנדר על צווארו במקום עניבה בורגנית, נשתכח מאז ימי פאריס היסעוריים. הכל הכל נשתנה.

כמובן שתהא זו אך שטות לשוב בגיל זה שלו אל אותן שאלות חשוכות-פתרון, שאם כנות מחשבותיך וצלילות-דעתך לא הועמה, עוד הן טרודות מאד ומדריכות מנוחה – שאלות מסוג “מה מותר האדם”, או “צדיק ורע לו”, או “מה התכלית”, וכיוצא בהן. ומה העצה אפילו בגיל זה? סוף-סוף יש גם בצומת זה של החיים לעשות חשבון-נפש – ושמא תגיע למסקנה, שסך-הכל אינו בעצם כל כך רע. אלא כיצד נוהגין שמגיעים למין מסקנה כזאת? הרי לא ייתכנו כאן מיני להטים של נואם בפומבי. שאם אינך גלוי לב כלפי עצמך – למה כל הקישקוש הזה. מה מאד צריך להצטער האדם, שלא ניתנה לו הסגולה לרמות את עצמו גם בשעת עשית חשבון-נפש. הגם שיש ודאי לא מעטים המצליחים גם בזה. ומי ומי הם אלו?

הנה, למשל אותו פלוני. פרצופו מעוגל, על-פי הרוב נקי הוא מכל הבעה, ורק שפמו המדובלל כאילו זוקף את כלל הופעתו ונותן לה חותם חשיבות. ומשום חשיבות זו הוא מוצא את מחיתו ברווח. אבל למען האמת, ההיית מסכים להחליף אתו את היוצרות? חלילה! אבל בכל אופן, הוא וודאי בקיא גדול במלאכת האשליה העצמית. ומשום כך: אשריהו וטוב לו…

והנה ברנש אחר. מקובל בעולם שהפנים השמיים שם הם על-פי רוב מוארכים. ואילו זה וכל בני סוגו הם בעלי פנים מגולגלים דווקא. יש מסבירים: מרוב נחת, חביבי, מרוב איזו הנאה נפשית, יקירי… ואולי אך חוטאים לאמת, אם קמים ועושים ממנו ודומהו סימן-דבר? שמא אין בין מראה הפנים החיצוני ובין נפשו של אדם ולא כלום? יתכן. ואף-על-פי-כן. מכל מקום ברור, שהוא הוא אמנם לא בעל המאה אבל דווקא בעל הדעה. ושיטה יש לו – שיטה קבועה לגבי כל עניין. קודם הוא מדבר על צד אחד של המטבע, ואחר כך הוא מראה את צדו השני – ואתה רואה ונהנה מרחבות תפיסתו. אלא מה בעניין איזו הכרעה? כשיש הכרח לומר כאן הן ושם לאו? תיקו. ואין תמה, ואין שואל. וכך מנצחים הפנים המגולגלים, כך נהפכים לסמל בשביל אורח חיים קבוע ועומד… וזוהי אולי מדרגה של אשליה עצמית, שהיא גם נר לאחרים.

ועתה תור בעלי הזקנים. הנה פלמוני ממוזלג הזקן. על אף שני הזנבות שבזקנו הוא דוקא בעל דעה אחת, לעולם רק אחת. ודעה זו היא ברוב רובם של המקרים בדיוק כדעת פלוני המשוחח אתו. אתה אומר כך – וודאי, וטעמים יש לכך, משום א' ומשום ב' ומשום ג'. תנא דמסייע זה עתיד מזהיר נשקף לו בסולם העליות החברתיות שלנו, אין כל ספק… ומה תמצא כאן? היש כאן עוד אשליה עצמית, או שמא זוהי כבר אשליה אחרת לגמרי, כלומר של הזולת?…

מכל מקום לא כן אתה, אתה ר' אביגדור שפירא, אתה שקע לך לתוך הכורסה, עיין בספריך, הפוך והפוך בהם, דמה בנפשך שאתה יודע פרק בזה וגם מזה אינך מניח ידך, כל העולם לפניך, היינו אותו עולם הספרים, שאתה רץ בו ואין מי שיאמר לך דום. עשה לך אשליות נפשיות ככל שלבך חפץ – ויחד עם כל זה הסתכל נא הסתכל היטב כיצד כל חבריך מקדימים אותך במרוץ הקיום ועושים חיל, שואבים נחת ורואים חיים מי בכה ומי בכה.

בימי עלומיך… באותם ימי העלומים הרחוקים, שבעיצומו של דבר אינם כל כך רחוקים, היית עובר ברחובות-חייך בגאון לבב, עיניך מבריקות אל מול העתיד והפרפר השחור שעל פיקת הגרגרת מתנגדר לכל רוח – באותם ימים לא ידעת אנה פניך מועדות מרוב משיכות והבטחות ואפשרויות. כל פינה פותחת לפניך אשנביה ופשפשיה, ואתה בן-בית בחתונות רבות, ובידיך מפתחות לבתי גנז רבים… אם תאמר היסטוריה – הנני, תאמר לשונות – אדרבא, תאמר תורת הנפש – אדרבא ואדרבא, ועוד היד נטויה. אתה נכנס לכל המבואות הללו, מהם גלויים, שאין אדם צריך אלא לתהות עליהם ולסגלם למערכת הידיעות שלו, מהם סתומים ומופלאים ומתחמקים מצבת השכל; כאן אתה קופץ על המציאה, מכוון את איזמלי המוח החריף שלך, מפריד בין דבקים כאן ומצרף רחוקים שם, וכאילו אתה המסדיר סדרי בראשית בפינה זו, שדומה כי נשכחה מלב יוצרה… מי ידמה ומי ישווה לך בכה, מי עוד כמוך ראוי לכתר פרשנדתא ולתגא של צפנת-פענח – אלא שאתה בעניוותך הרבה בורח מהכבוד, בורח מתהילת רבים, בורח מכל קרדום שאפשר לחפור בו.

ואילו היום. מה שונה היום העולם. אמנם הזקנת, כלומר הזקנת במקצת. אבל מה שייך. הרי שנינו, כל זמן שאין אדם מודה בזקנותו אין היא יכולה להתגבר עליו. אלא מאי – דומה שאתה יודע זאת, ואילו האחרים מי יודע מה הם יודעים. שכן אתה משוחח עם פלוני ועם אלמוני, ומיד זה מתכעכע, וזה מסמיק, וזה אומר לך כהאי לישנא: זו הצרה אדוני, כל כך חבל, רק לפני שבועיים, כלומר אפילו שבוע לא עבר, היה לנו מקום פנוי, ודווקא מתאים, הן מבחינת העמדה והן מבחינת הצד הכספי… אה, אדוני, מורה בעל עבר עשיר כמוהו, זה דבר חשוב, וודאי, אלא שהיום אנו מקפידים יותר, אנו דורשים תעודות ושוב תעודות, וככל שמרבים בהן, הרי זה… אנו יודעים שאדוני מפרסם מפרי עטו, אלה הם דברי מחקר ממש, אבל כפי שאדוני רואה… רק לפני שבוע… כל כך חבל!

וכאילו עשו אגודה אחת: כולם הם פוזמים פזמון דומה, כל אותם מנהלים של תריסר מוסדות ההוראה, שאם לשפוט לפי מה שהעיניים רואות, אין להם דווקא במה להתגאות, לא מבחינת שמירת הכלים הישנים, ולא מבחינת שבירתם. יקחם השד! אבל מעניין, סוף-סוף מה היא הסיבה האובייקטיבית לכך. שאילו אחד הידידים הללו שלו מאז היה רוצה להתקבל באחד ממוסדות ההוראה האלה, אחד מאותם הידידים, שידיעותיהם פתוחות ותעודות חתומות בגושפנקאות אין גם להם, ושפרסמו מפרי עטם רק דברים שאינם מעלים ואינם מורידים – מה הסיבה לכך, שאלו וודאי היו מתקבלים בסבר פנים יפות? וודאי. יש מה שנקרא פסיכולוגיה המונית, תורה היא כיצד מתחבב אדם על הבריות, אבל כלום גם במקרה דנן חלים כללי הפסיכולוגיה ההמונית? ואם כך, הרי שצודקים אלה האמריקאים, המלמדים אדם כיצד עליו לפתוח בשיחה, כיצד עליו לפנות לכל טיפוס-אדם בלשון שערבה לאוזניו, כיצד להעלות חיוך לזה ולדגדג את אהבתו העצמית של זה – לעזאזל כל תורת החנופה הזאת! עד כדי דרגת מודרניות כזאת לא הגיע עדיין אביגדור שפירא, לא!

משפשף ר' אביגדור שפירא את משקפיו וקובע עובדה ברורה: מאז ומעולם נוהג היה להעמיד רק על שלו. אם השיג משהו בשכלו, הרי זה השג שלו, ועל כך אי אפשר לו לוותר, הלא זה עמוד-הברזל היחידי שיש לו לאדם בחייו. כי אם על כך תוותר, במה תאחז? לא, את דעתו לא ימכור בשום הון. אין הוא מסוג המכריזים על שכל-למכירה. אבל אם כך, כיצד תיתכן פשרה בין טבע זה של אדם ודרך זה של אדם ובין אותה זיקה לאחרים, ואולי משהו כניעה לאחרים, שבלעדיה אין מושיטים לך שום יד? הא כיצד…

עוד הוא שוקל בדעתו במאזני המרירות את פלוני לכך וכך גנאי ואת פלמוני לכך וכך בוז, ומעלה זכרונות להסתייע בהם, ומביא טעמים חריפים מהתחום הפסיכולוגי ומגנזי ההגיון, ואפילו מכלי הזיין שבמחבואי האבגניזם אין הוא מושך את ידיו – ופתאום לפתע הוא רואה מין אדם לפניו, שקלסתר פניו אינו זר, שבחתך דמותו יש משהו כל כך מוכר, שכל ההנע שלו כל כך קרוב אל לבו, עד שאפשר כמעט לראות כיצד מתפתלים ניצני מחשבותיו, כיצד הם מנצנצים ועולים, כיצד הם מזנקים אל על, כיצד הם מתלכדים יחדיו ומהווים נקודות-אחיזה, וכיצד מנתרים נימוקים שכנגד, ומנקרים וטורדים ואינם מרפים, וכיצד יוצאים לקראתם גדודי הסניגורים, והנה הם נאבקים, זה אוחז בזה וזה מפיל את זה, עד ש… עד ש…

עד שאותו מין אדם מרמז לו בידו מין רמיזה מופלאה, שאף בה יש משהו מוכר וידוע כאילו שואל: כלום אינך מכיר אותי, ר' יהודי? הלא כך וכך עשרות שנים בילינו יחדיו, ונאבקנו יחדיו, ראינו עולם גדול ואת הכוחות הפועלים בו ואת האדם הנחנק בו ואת התקוות המוריקות בו…

אומר לו: ומאי נפקא מינה?

עונה בלשון לא-לשון, נוסח שיח שבינו לבינו: אמץ נא את כפיפות הזיכרון, במחילה מכבודך!

עושה ר' אביגדור שפירא כפי שמטילים עליו והנה הוא מזכיר לעצמו כיצד הגיע לארץ זו בעירום ובחוסר כל אחר כל אותן שנות נדודים בארץ מוצאו אחר המהפכה הגדולה. והנה עקב בצד אגודל הוא מתאחז במקום, הא לך דירה להבטחת גג על הראש, הא לך רהיטים לאו דווקא זבוריים להבטחת שלום-בית, הא לך ספרים מגלי נשכחות לשמח לבב אנוש.. ויחד עם זה. קצת מלאכת הוראה פה, וקצת מלאכת תרגום שם, וקצת מעשי עריכה פה, וקצת מעשי כתיבה שם… מה יש, כלום אי אפשר להתפרנס גם כך? ובכלל, מה טובה יש בפרנסה בטוחה ומבוטחת. משרה שאתה קשור בה כשור באבוסו, חובה קבועה במסמרות לעשות ולחזור כך וכך פעולות בכל יום כפי שוזר מי שממונה עליך, מה חופש יש כאן לאדם, ומה הרגשת-אדם יש כאן – הלא זוהי עבדות, המלאכה מלאכת עבדים, ההרגשה הרגשת עבדים, דרך ההגיה הגות של עבדים, בקיצור עבדות באצטלה מודרנית. ואילו כך, על אף החובות שאתה חייב בעל כורחך לכל מיני נושים, אין חלילה צווחה ופרץ לא מהבחינה הנפשית שלך. ולא מבחינת פירנוס המשפחה, ואין בא אליך בטרוניות לא המצפון ולא נותן לחמך, ולא אשתך ולא בנך ולא בתך…

אכן – יש להודות, משפחה זו שלו, אף-על-פי שלא תמיד היה מספק לה כפי שלבו חפץ. נהגה בוא² מנהג יפה… לא רק הגברת יקטרינה שלו, אלא גם הבת וגם הבן, שאף הם אינם כבר בגדר של תינוקות. הרי מאז הגיעה לגיל י"ח, הבת היא כבר אפשר לומר בחזקת אשה גמורה מכל הבחינות. והבן – אמנם הוא צעיר ממנה בשנה אחת. אבל צעיר או לאו, כאן טמון אולי איזה קוץ, ואי אפשר לומר שלא צריך עיון. כי סוף-סוף בן כזה, אם אין אתה דואג לו כראוי, כיצד יהיה לאדם?

אדהכי והכי והנה שוב ניצב לפניו אותו איש, שכל כך מוכר, וכל כך מובן לו. אלא שהפעם הוא צעיר יותר, ולא זו בלבד אלא ממש בחור, זהו בחור ישיבה בעל פאות ועטוף קפּוטה וכיפה על ראשו, בדיוק כפי שמצטייר בזכרון ר' אביגדור שפירא בכבודו ובעצמו לפני כך וכך שנים… ומה עושה בחור זה? הוא פשוטו כמשמעו מסביר במלילת אצבעות תחבולה מפולפלת זו ואחרת, ולבסוף כך הוא אומר:

• פרנסה? הא דאמרי, חייב אדם להתפרנס שלא בצער. וכיצד נוהג? תא חזי. נכנס לבית של מלווים ברבית, שקורין באנק, נוטל שטר חוב, חותם שמו, קם ומחתים שני ערבים מהימנים לחתימתו, ומקבל מעות. אלא מאי? מה הדין ביום הפרעון? ולא קשיא. נכנס לאותו בי³-מלווין-בריבית, נוטל שטר חוב וחותם שמו, קם ומחתים שני ערבים, ומכניס שטר-חוב חדש ומוציא הישן. וחזקה עליו שנוהג כך עד בוא אליהו. אלא מאי? בשלמא החוב שרשום בפנקסים ויש עליו שטר חוב. אלא המעות הראשונות אזלו ומנין באה פרנסתו? ויש עצה. מה עושה? קם והולך אצל הערבים שלו, שהחתימם על שטר החוב וכך הוא אומר להם: רבותי, מילא שחתמתם מה שחתמתם, מעשה נאה עשיתם ומנהג טוב נהגתם, אלא בדיעבד לא עשיתם ולא כלום, אפילו לא כשווה פרוטה. עתה, קומו נא רחימאים שכמותכם וחפשו לי פרנסה שאני מתפרנס ממנה, שאם לא כן, לא זו בלבד שאיני פורע אותו שטר-חוב שאתם חתמתם עליו, אלא אפילו להחליפו איני מחליף ביום פקודתו, ולבסוף אתם נתבעים ואתם משלמים תמורתו בטבין ותקילין. אלא מאי? סכנה שמא יתמלאו חימה? חלילה. אדרבא, עיניך רואות כיצד אותם ערבים רצים עכשיו לדבר מצווה, כיצד הם מכתתים רגליהם מפלוני לפלוני, מפרקמטיא לפרקמטיא ומשררה לשררה, עד שמוציאין מעז מתוק, שכן אין לך אדם שאינו בורח מחברו בצרה, אבל אם נוגע לכיסו, מקבל על עצמו אפילו יסורים ובלבד שאינו ניזוק…

אותו בחור-ישיבה מיהו? לעזאזל, הלא אפילו הפלפול הזה כל כך ידוע, כאילו מזכיר נשכחות מני אז. הלא כך ובדומה לכך… והעיקר, הלא טובה העצה ויש עמה רמז למוצא מהסבך… רבונו של עולם, הלא זו הדרך אל האחזות של ממש. מילא, נעימה או לא נעימה, אבל מה יעשה אדם שרואה מוצא לפניו, כיצד מסתלק ממנו?

אלא שוב? אותו בחור-ישיבה מני אז, ואותו בן שלו מהיום – מה רב המרחק ביניהם. אותו בחור-ישיבה מאז, אמנם התפקר, כפי שאומרים החרדים למנהגי האבות, אבל בעיצומו של דבר ראה עולם ודרכי עולם ושאב תורות מתורות שונות ככל שידו השיגה, ולבסוף נעשה אדם. ואילו בן של היום – כלום יש בו אותו כוח אדיר של כמיהת הלב, אותה משיכת איתנים של מצילים את נפשם, משל לאסיר שחבוש בתפיסה ומצייר לעצמו פלאות העולם החיצוני במתח המוגבר, עד ששובר הכבלים ופורץ החומות, ונותן את כל מאודו לכבוש לנפשו אותו עולם חיצוני, שהוא לו בחזקת יפה מכל יפה? ואם אין כל אלה, כיצד יכול בן כזה לגדול ולהיות בן אדם?

אדרבא, מי קם ומפרש לנו זאת?

 

אביך מיהו    🔗

ג’ימי היה כפי שהכל מבינים בעל עניינים רבים. המכונית שלו, הבחינות שלו, החברים שלו, פרשת אחותו, וכל מיני פרשיות אחרות, וכאילו אין סוף לדבר. אבל אף-על-פי-כן מעולם לא עלה על דעתו, כי גם לדדי שלו, כלומר לאבא שלו מר תומס ק. מקגילס, יש חיים משלו, ועבר משלו, שגם לו היו חלומות, וגם מפחי נפש, וכל מיני סיבוכים כמובן. הנה הוא מופיע אחר כבוד מדי פעם, כמו למשל בשעת הסעודות המשפחתיות, או בהתנהל כל הכבודה המשפחתית לכנסיה, או בכל מיני הזדמנויות אחרות, ותמיד הוא – איך לומר זאת – כל כך שקט, כל כך ממושקל, וכל כך רציני, מעודו לא היה נבוך, ולא כמתבלבל, ולא כמשנה-טעם. קומתו זקופה וכתפיו רחבות, ויש בו על אף ההינע איזו גמישות להפליא. שאתה בטוח כי תתן אותותיה לעת צורך. ותמיד הוא מגולח למשעי, ועיניו האפורות מביטות נכחן, כאילו סופגות את כל העולם שממולן ושוקלות מיד את כל היתרונות שלו לעומת כל המגרעות שלו. ועל השפתיים שלו, שהן במידה הבינונית, לא שמנות מדי כשל כושי ולא דקות מדי כשל נחש ארסי, מרחפת לפרקים בת-צחוק של אדיבות, כאילו היא מופקת מכוח אותן העיניים בעלות הזוהר האפור. קולו עמוק, ויש עמו יתרון בטחון, וגם יתרון תוקף, וחיוב החיים, וראיית הנולד, וערובה לעתיד לבוא – ויש בו גם נימונת של חבב מדוד, שלעולם לא ייעדר בפנותו לאשת נעוריו, או לבתו או לבנו…

כזה הוא. ועתה כיצד אתה מעלה על דעתך, שגם הוא היה אחר, שאולי היה סוער, ואולי אומר נואש, ואולי קרוב למעשים שרק השתיקה נאה להם? וכיצד תוכל לתאר לעצמך שהיה נער, ואולי שובב, ואולי קונדס? ושהיה מחזר אחרי בחורות? ובעצם – בעצם הלא ברור לפי כל חוקי ההגיון שכך, או בדומה לכך היה למעשה, והשאלה אינה שוב אם בכלל היה, אלא כיצד היה. ובכל זאת – כמה קשה לו לאדם לסמוך על מה שההגיון מורהו.

אילו זכרונו של אדם היה עשוי כמתכונת ספר או מגילה, שאדם רוצה הוא קם ומוציאו מראשו ושומרו במגרת הארכיון שלו, היית יכול להתפרקד להנאתך בשעת רצון והיית יכול לדפדף במין ספר כזה או לפרוש לפניך מגילות כאלה, ולוא אך לעיין במיני תחריטים ולמיינם מעשה חוקר – מה היית אז נהנה מהחיים הללו. אבל לדאבוננו אין העניין כך. ולא עוד אלא שיש גם מה שקורין שכחה, והיא היא שאומרין עליה, כי היא מצילה, אדם מהתיאשות. אלא מצד ההגיון, אם נאמר שהבן היורש הטבעי של האב, לא רק מבחינת קלסתר הפנים ודמות הדיוקן, אלא גם מבחינת תכונות האופי וסגולות הנפש, והאב קובע בך, בלא שום בחירה חופשית שלך, גם מעלות וגם חסרונות, הרי מאידך גיסא מן הצדק ומן היושר הוא שתהא לך, הבן, גם איזו יד בעבר של אביך, שתהא לך איזו ידיעה טבעית הטבועה בך ממילא, כמו קווי האופי וקווי הפנים שנמשכו עליך ממילא.

אבל לא כך נהג בורא עולם. ומכיוון שכך, מה תעשה אם באחד הימים יתגלה לך פתאום לפתע, כמו לג’ימי, כי לאבא שלך יש כל אותן עליות וירידות, ששונות ויגונות, הצלחות וגם כשלונות, בקיצור שהוא בעל היסטוריה פרטית משלו? ואם מתוך סקרנות סתם או מתוך איזו הרגשה שאתה רוצה או לאו אינך יכול שלא להמשיך את שלשלת הדורות, או מכל סיבה שהיא, מתחשק לך לדעת מה היה, וכיצד היה מה שהיה, כיצד נהג וכיצד התכוון לנהוג, מפני מה נכשל כשנכשל, ומהו שסייע לו להצליח; ואם על-פי מקרה אבא זה שלך הוא גם חביב עליך, או אפילו אהוב עליך, ויש לך איזו קירבה נפשית אליו, מה שמגביר התחשקות כזאת שבעתיים – מה אתה עושה, כיצד אתה נוהג, ואיך אתה מגיע לפענוח הצפונות, אכן, במקרים כאלה אין לך ברירה אלא אתה עומד ומצרף יחדיו קטעי זכרונות שלך, קטעי דברים שנתגנבו אליך, שיחות ורמזים שנתקלטו אצלך גם מבלי משים יחד עם כל מיני רשמים שנתרשמת בשעתו, ועכשיו אתה מאחדם ומשלימם כיד כוח הדימוי שלך, ואתה בונה לך דמות דיוקן, שייתכן והיא קרובה לאמת. הגם שאין כל ערובה לאמיתותה. אלא מה ברירה יש לך, הרי לשאול את הנוגע-בדבר לכל הפרטים האלה אינך יכול. ואף שיש גם אבות, אשר לעת מצוא מגלים טפח או טפחיים, אל נא נשלה את עצמנו – את העיקר אין הם מעיזים לגלות. ואתה, כיון שאתה מוכרח לגלות את פני העבר הזה של אביך, כאילו כפאך איזה שד, אתה מתפרקד לך ומדמיין לך ומצרף צירופים, אבל אינך עושה זאת רק בשעה שקבעת לך לשם כך, או בפרק זמן שיש לו הגדר, אלא הפעולה מתנהלת גם כממילא, בימים ובלילות, בהקיץ ובחלום, ואתה כמו איזה דייג, שאמנם יודע כי בנהר שורצים דגים והוא מוריד את חכתו למים, אלא שאם המזל לא יאיר לו פניו, לא יראה הרבה ברכה בכל עמלו.

אבל ג’ימי, מה עשה ג’ימי?

איטליה, אומרים, היא יפת נוף, צרפת יפת-רוח ואנגליה יפת-אופי. האחריות לכך היא כמובן על ראש האומרים. אבל אמריקה, היינו ארצות-הברית, מה היא? בנוסח דוברי אנגלית אפשר לנסח מימרה מעין זו: חוששני שאמריקה היא יפת-ניגודים. רבונו-של-עולם, כמה טיפוסים מנוגדים, כמה צורות-חיים סותרות זו את זו, ואפילו האקלים וההשגות וסדר הקיפוחים מה שונים הם מאתר לאתר. ואף-על-פי-כן רוח אחת חופפת את הכל, הלא יש אמריקאיות ויש אופי אמריקאי ויש אדם אמריקאי.

תארו לכם, כפי שתיאר ג’ימי לעצמו, בין-הערביים בסימטה צרה, חומת גן מזה וחומת גן מזה, באחד הפרברים השקוטים של עיר אמריקאית סואנת, מאותם האזורים המשמשים נווה-נועם או שיכון-ארעי – כפי שמחייב העניין – גם לרמי יחש, בעלי הקרקעות זה שניים-שלושה דורות, וגם למהגרים נחותי דרגה מקרוב באו, שקנו לעצמם היאחזות של מה-בכך ועשו להם שכונה לעצמם.

ואחר תיאור אותה סימטה ואותה סביבה, בכלל זה צמרות האילנות המציצות מעבר לתחומיהן, אחר שידוע וברור כי בסתרי הגנים מסתתרות חווילות הבועזים מזה, ובשכונות העוני בקתות עלובות מאוחות ומדובקות איך-שהוא מזה, לא ייפלא כלל וכלל אם נצייר לעצמנו שבסימטה כזאת נפלה, כחזיון טבעי ומובן-ממילא, איזו מריבה, לא חמורה ביותר, אבל גם לא פושרת, שכנהוג בסביבה כזאת היתה מלווה קימוץ אגרופים ופצפוץ נחיריים. ואם להוסיף לתפארת התמונה כתריסר פרחחים, שטרם יגיעו לגיל בר-מצווה, שצבע עורם ומראה פניהם אינו ממין קבוע ועומד, אלא דוקא אמריקאי ססגוני, כאן שחרחר וכאן לבקן, כאן חלק וכאן מקורזל, כאן אדמוני וכאן פשתני, ואם אצל כל אלה נוצצות העיניים, והבעתם מתוחה ואווירתם דרוכה, הרי שיש לנו כל הרקע המבוקש. אדהכי והכי זה עומד ומלהיב מזה וזה עומד ומשסה מזה, ומכל הצדדים מזרזים לקרב אחרון, כיאות לגבורי השעה, כדי שיתברר בפומבי וקבל-עם מי ומי הוא אגרוף הראש ובעל הדעה, ואם תום הקדחן יישאר גם להבא הארי שבחבורה.

אותה שעה, שעת בין הערביים, בצל אותם האילנות מופיע פתאום בין פרחחי העיר אותו מיסטר, אותו זקן גידם בעל החווילה המפוארת שמעבר לחומה, הידוע לכל בני העיר, כוותיקים כחדשים מקרוב באו, מכמה וכמה טעמים. בשביל אחד הוא בעל החווילה החבויה בסתר האילנות, בשביל אחר הוא אב לילדה חמודה, בשביל שלישי הוא אחד מאותם הגיבורים של מלחמת הדרום בצפון, בשביל רביעי הוא בעל מניות נכבד בבנק העירוני ובמפעל המים, פלוני מכבדו כאחד המיוחסים הדגולים, שאבותיהם הגיעו ליבשת חדשה זו באותה ספינה קדומה ואותה הפלגה מפורסמת בימי אותה הגירה נועזת מכל נועז, ואילו הילדים – הם יודעים שהוא חבר שלהם ופטרון שלהם ובעל סוד שלהם, בקיצור חברמן, ורחוק מהיות שקרן כדרך גדולים בעלמא.

לכן מה הפלא כי בהופיעו עתה, מיד חדלו החבטות ונשתתקו הקולות. מיד נתברר, כי אין בכך כלום אם פלוני סבור שתום הקדחן אינו אלא פחדן, שהרי אין הפחדנות בדרך כלל מידה מגונה, כפי שמניחים רבים. לא הפחדנות עיקר, אלא ההתגברות עליה. הלא אותו חייל, אותו גידם שהוא גיבור האומה, מר אירווין בכבודו ובעצמו מספר להם ספר והדגש, שאפילו חייל וגיבור, יש והוא מתפחד מרעם תותחים, נפץ רימונים, נביחות רובים, וכיצד לא להאמין לו? ואם אותו חייל וותיק ומנוסה ממשיך ומסביר, כי אדם נוטה להשתכר, נפשו יוצאת ממש להשתכר מיין הפחדנות של עצמו, עד שלפרקים מגיעות למין השתכרות כזאת חבורות חבורות של פחדנים ומשסים את עצמם למדרגה מסוכנת של השתוללות, עד כדי טירוף הדעת ממש, ומשום כך עושים מעשים נועזים, שיש בהם גם משום פשעים, שאדם כשלעצמו אינו מגיע אפילו לתאר כמותם בדמיונו.. אם אותו חייל וותיק ומנוסה מספר לך כך, ומוסיף כהנה וכהנה – לעזאזל, הלא זה, בחיי, גילוי גדול וכדאי וכדאי לשמוע. חי אחיתופל, כמה וכמה פנים יש לעולם זה, ואנחנו לא ידענו. ואם כך, הלא יש מקום להבדיל בין מעשים שהם בחינת טירוף הדעת, ובין מעשים שנעשו בדעה צלולה ואף-על-פי-כן בחירוף הנפש!

כך, בין סיפור-מעשה לסיפור-מעשה, נסתיימו כממילא אותו מעשה ריתחה ועניין המריבה על אופי כזה ותכונה כזו, והפגנת האגרופים שבאה כפועל-יוצא טבעי בעקבותיה. עתה כולם חברים, כולם מרוצים, כולם ידידים, בכלל זה גם אותו גידם, המושך בחוט הסיפורים. עתה מתנהלים כולם כאיש אחד ברגל קלה ובנפש שוקקה לעבר אותה מגלדה קטנה של אותו ארמני או גרוזיני או השד יודע מי, שכן התחשק להם ללקק מגנזי גלידותיו. הלא מטבע של ממש תקועה עתה בכל יד, מאותו מקור לא-אכזב של היד השניה לגדומה…

אותו חייל, אותו גידם, אותו אב לילדה חמודה – ומאידך תום הקדחן, ששמו בא לו משום התרתחותו לשעה, ושהמריבה שפרצה בחבורת עושי רצונו לא נתעוררה אלא משום הבעת חישושים שלו כל אימת שהיה סיפק להגיון הקר לפסוק את פסקו… אח, ג’ימי, אחא, הלא יש כאן דברים בגו. תום הקדחן ומיסטר תומס מ. מקגילס – היש ביניהם קשר? לכל הרוחות! וכיצד נהפך לאבא כל כך שקוט ומחושב ומסויג, כיצד הפך עורו לעורך-דין אמריקאי ממולח מיקירי קרתא, שאם לא הוא עצמו, הרי בת-זוגו הנכבדה ודאי וּודאי שהיא בעלת יחוס, שאין למעלה ממנו, מגזע המהגרים הראשונים, ובת לאב דגול שהפגין את גבורתו בימי מלחמת השיחרור של הצפון בדרום.

כיון שכך, כלומר ייתכן שכך, ג’ימי רחימאי, מה אתה למד מכאן, מה אתה מברר לעצמך, ומה הדרך שלך מעתה, אחר שיש לפני עיניך גם ייחוס אם וגם פרשת לבטים של אב? ומה אמריקאי צעיר שכמוך, שנפשו רכה בקרבו ועיניו קרות בראשו, מה אתה אומר על עולם מתאנדרלמס זה שלנו?

 

סוגית הבן    🔗

אילו קם מישהו להכריז ברבים, כי אין לבו של ר' אביגדור שפירא יוצא אל בנו, כי אין הוא הוגה בו, בתכונות שלו ובאופי שלו, בדרכיו היום ובסיכוייו לעתיד לבוא – מיד אני מקהה את שיניו ואומר לו: רשע! הרי דווקא ההיפך מזה הוא הוא מצב הדברים לאמיתו. אפילו בחצות הליל תעירו משנתו ותשאל “בן” מהו, מיד הוא קופץ על רגליו ובלי לשפשף את עיניו עונה לך מניה וביה:

• אין שום ספק ושום פיקפוק שהשורש הוא “בנה”, ורק עם-הארץ גמור אינו יודע זאת!

ולא זו בלבד, כיון דדש דש. מיד הוא מפליג ומסביר לך, שגם ההיגיון הפשוט מחייב זאת, שכן אין כהעברי הקדמון רץ לכל דבר של הגיון, לאמור שהקמת ולדות ודאגה להמשך המין האנושי, הוא הוא שמרמזת קירבת המושגים בנה-בן. תוך כדי כך הוא מסתמך על מה שאמרו, שאילולא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד. ולא די לו גם בכך, אלא שהוא מביא מאמרים אחרים והפירוש שלהם, ומוסיף גם פירוש משלו, מתרץ מה שמקשים ודרך אגב מעורר קושיא חדשה שאין לה שום תירוץ. ובסופו של דבר אתה מתחיל להבין, שייתכן והשורש הוא דוקא “בין”, מלשון בינה והבנה, כלומר ש“בן” נגזר מ“בנן”, כמו “חן” מ“חנן”, “קן” מ“קנן”, “שן” מ“שנן”, אלא – שאין זה מתקבל על הדעת. כי מה ראה אותו עברי קדמון יסוד בינה דווקא אצל בנים?

ולא היה כל צורך להרחיב את הדיבור בענין זה אלמלי התחשק לו לר' אביגדור שפירא להתחכך דווקא בהזדמנות זו באותו נושא עתיק, שבכל דור ודור הוא מחדש עוקציו כקדם, כלומר אם יפה כוח הבן מכוח האב, ואם יש ממש בסייג הידוע: מעשי אבות סימן לבנים! הלא זה מאותם העניינים העתיקים שהוא גם מהנה וגם מצער, מעורר וגם מביא מפח נפש, וקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו וקופה שניה מלפניו ואתה קום וקרא חי וקיים. מה אותו בן, שאתה כל כך משתוקק לו ומחכה לו וחולם עליו, כיצד קלסתר פניו יהא דומה לך, ולוא אך במקצת לך ובמקצת להורתו – והנה הוא מתעקש דווקא ואינו בא. אתה מצפה לו בכליון עיניים – והוא אינו רוצה. ויש שפתאום לפתע, כשפג טעם ההשתוקקות הזאת וחלף כל חשק לכך – אין בן, מילא, מוותרים עליו, כשם שמוותרים על הרבה חלומות נאים, ואתה מתנחם בק"ן טעמים ומוצא סמוכין שטוב דווקא כך, שהרי אילו היה בא, אתה צריך לפרנסו מי יודע כמה וכמה שנים, ובסופו של דבר מי לידך יתקע כי היה כדאי הדבר, ואם כל העמל והיגיע לא היו לשוא – והנה ההפתעה הגדולה: התחשק לו דווקא עכשיו לפרא-אדם זה, והוא יוצא לאווירו של עולם, ויש לך בן בשעה טובה ומוצלחת – או לא כל כך מוצלחת.

מילא יהא כך. והנה כמה וכמה צרות כרוכות עתה בהופעתו. ראשית, אותו חשד שאתה חושד בבת זוגך, כלומר יחד עם כל אמונך, וטיפשותך המסורתית, הנטועה מאז ומעולם אצל כל בעל של אשה, יחד עם זה אינך יכול שלא לפקפק מפרק לפרק בצניעותה של אותה ידידת נעוריך, שאמנם אתה אוהב אותה, ואתה כפי שאומרים מכבד אותה, ואתה יכול למנות אחת לאחת את כל מעלותיה, ואתה מצליח בזה לפחות כמי שגמר את ההלל על אשת-חיל-מי-ימצא, אבל אף-על-פי-כן, הרי אשה מהכרח הטבע אינה יכולה שלא להיות אשה. וראינו מקרה פלוני, ומצינו השתלשלות עניינים פלמונית וקראנו שכך וכך אירע לו לאלמוני. אבל גם אחר שהצלחת להשתיק את הצביטה הבלתי נעימה שבלב, את הנבירה הזאת שדום לא תדע בתוך תוכו של המוח, ועל אף כל ההוכחות ההגיוניות וכל הכוונות הטובות שלך שאתה גוזרן על עצמך, על אף כל אלה בסופו של דבר מה רבים הפיקפוקים ובעקבותיהם העינויים הנפשיים שלך וכמה לוגין של סם-מוות נמזגים לדם התמצית שלך!

אבל השתלשלות העניינים יום-יום כיצד? ביומיום האפור של זיעה ופרך, המשכיח לפעמים את מסלולי המרירות של מחשבה ורגש משום יגע ומשנה יגע של הגוף, ביומיום זה שמעמידך לעתים קרובות בשתי רגליך בעולם פשוט יותר וחביב יותר ורצוי יותר מכמה בחינות, ביומיום זה אתה רואה את הרך הנולד, שלפי שעה אין לך שום קירבה אליו, וכל שאתה יכול לעשות עתה, הלא הוא לכל היותר גילוי איזו סקרנות של מה-בכך, מדעית כביכול, ואולי יש לכנותה ביולוגית – ומה אתה עושה? הלא אינך יכול שלא לקפוץ פתאום כנשוך נחש ולקרוא כלפי מי שתיכן סדרי חיים: רבונו של עולם, כמה מכוער עכברון זה! פשוט אינך מסוגל לתפוס מה הסיבה ומה הטעם, שהוולדות נולדים מכוערים כל כך. אבל אף-על-פי-כן, עכברון זה הוא כבר השולט העריץ בד' האמות שלך. הדירה היא כבר לא שלך, כולה היא שלו. יפה כוח הבן! וכל בני הבית, הכוונה כמובן להמין הנשיי, ממש נהרגים למענו. עכשיו הוא יונק, ובעוד כך וכך הוא צריך אמבט, ואחר כך עליו לישון, ויש שהוא צריך לצרוח, ואיזו יללה קמה סביב אם משקלו אינו כפי שכתוב עלי ספר, או שהוא מקיא חלילה, או שפתאום לפתע השמיע שיעול, ועל אחת כמה וכמה אם יש לו חס וחלילה חום, או… ואין סוף לאוֹאים אלה. ולך, לך אין שום ברירה, אלא אתה מצווה לקנות לך מקל ולהשען עליו כדבעי ולצאת מהבית לכל הרוחות. וכך אתה יוצא, ומקלל את יומך, את הליל לא כל שכן.

ואם סוף-סוף נהפך התינוק לילד חמוד וכאילו אפשר להתנחם שכבר חלפה תקופת הצרות הקשות כגידין, בלי אשליות בבקשה, אתה שוב נמצא במעגל הקסמים שמוצא ממנו אין, והקשה מכל שאינך יודע היאך אתה נוהג: מפנק אותו, הרי זה מעשה נפסד, מרחיק אותו מצווארך, הרי זה נפסד שבעתיים. אם מפנק, הרי הוא עולה ומטפס על ראשך, כפי שמצינו באלפי מקרים, ומה רבותה להיות מין אב מסונוור ומטופש, ובפרט אם אתה מקשר נפשך בנפשו יתר על המידה, שעה שמי יודע מה מראה ומה דמות יהיה לסיום-פרשה זה וכיצד יפול דבר – הלא בסוף כל המעשים אתה יוצא מרומה וידך על ראשך. ומאידך גיסא, אם אתה מתרחק ומסתייג מאותה פקעת מצחיקה, שמתגלגלת לקראתך ומחייכת למראה פניך ומאמינה בך וסומכת עליך ומקרינה עליך מעיניה מין חמימות שלא ידעת כמותה מימיך, הרי שאתה יוצא גולם גמור. שהרי כל העמל והיגע הם ממילא מנת חלקך, ואילו אותה הנאה, אם יש בה ממש ואם היא מפוקפקת, אתה מדיר ממך ומקפח את עצמך מעשה שונא-בנפש, שהרי תאמרו מה שתאמרו, יש בעולם מה שקורין נחת-אבות.

מילא. בימים שאין לכוח הרגש השפעה גדולה עליך, אתה יכול לנתח באיזמל ולבסוף לקום ולגזור, כי אפילו נאמר שהבן הוא בנך, עצמך ובשרך, הרי בסופו של דבר לא מניה ולא מקצתיה. כי במקרה הטוב ביותר אין בו אלא אחוז מועט משלך, וגם הוא מפוקפק, שהרי גם אחוז זה אינו לאמיתו של דבר שלך, אלא הוא משתלשל ומתמשך מאבותיך ואבות אבותיך, לשון אחרת שממך אין בו בבנך בעצם מאומה, ויוצא שכל מי שיודע פרק בתולדות התורשה, ולומד לדעת שהבן אינו יורש את תכונותיו דווקא מאביו, אלא יכול שאלו באות לו מאבות אבותיו שבדור המדבר או דור ההפלגה או השד יודע ממי – אינו אלא שם את שמחותיו על קרן הצבי. בחיי, זהו עסק ביש מאד.

אלא מה אתה עושה כשאותו רגש, שיש ואתה כל כך מסתייג ממנו, מערים עליך ומפעפע בך ומתגבר עליך, ואתה מתחיל מחבב, ויש שאתה אפילו מתאהב בתולעה קטנה זו, שאומרים עליה שהיא בנך, ולבסוף אתה ממש פשוטו כמשמעו משתגע אחר אותו כזית-בן-אדם, שאינך יודע כיצד הוא נוסך איזה קסם על כל חייך, על אותו יומיום אפור שלך, ועל אותו עתיד מעורפל שלך, ומתלווה להם בעיניך איזה טעם חדש, ומניה וביה בלי כל פעולה מצדך אתה נהפך למעין אילן בעל שרשים, אלה השרשים המתפתלים ומתרחבים ומתחסנים. ואפילו בקלסתר פניך מתגלה איזו שרשיות, ומשהו בטחון, ומשהו תוקף, שהרי אתה אב, הוא שמצטרף משתי האותיות הראשונות, כפי שהורו הקדמונים, אותו אב שהוא מולך ראשון מימי ראשית, אב סמל האייל, שכן הא' מרמז על אל או אייל, וּב' שהיא משורש בנה – אב בנין, כוח בנין, הווה שרשי הצופה בבטחה לקראת עתידות…

עד כאן פרשת הבן בעיני האב. מילא. אבל הבן עצמו מה הוא טוען, אם הוא מסוגל ורוצה לטעון?

נביא את עמוס, אותו בן יקיר של ר' אביגדור שפירא, ונשמע מה בפיהו. אלא שלא יצא מכך כלום. עמוס אינו רוצה. טענות אינן נחשבות בעיניו אף כקליפת השום. כזה הוא. מה שקורין טיפוס חדש. כיוון שכך מעמידים לו סניגור וכך הוא פותח:

אפשר לומר שהילדות שלו לא היתה דווקא מן המאושרות. בתקופה של אנדרלמוסיות שעתו של מי פנויה לתינוק בעריסה. אחותו שרונה, שהקדימה אותו בשנה אחת, היתה כמובן מאושרת יותר. ראשית כל היתה ראשונה, ושנית תקופת ילדותה הראשונה לא היתה מסוערת כל כך, לא היתה עדיין בסימן של תוהו ובוהו מוחלט. היא עוד הספיקה ללקק קצת פינוקים, ליהנות קצת מההנאות שתינוקות נהנין מהן, להתחמם קצת לאור החיבה שמשפיעים דודות ודודים מכל המינים. לא כן עמוס. אף-על-פי שמאידך גיסא ייתכן מאד שהוא עצמו לא הרגיש בכך. כי מאז ילדותו, אם בהשפעת האוירה ואם משום תכונתו המיוחדת, היה מסתפק במה שיש לו, או ביתר דיוק מוצץ הנאה לעצמו מכל שמזדמן לו. לא היה מרבה צווחות, ולא ממטיר דרישות, לא מקפיד על חיבוקים ונשיקות, ואפילו שום תיאטרון לא היה עושה מכוח האכילה. כזה שקוט, כזה שקוע בתוך תוכו, כזה ילד מנוגד לאביו, זה הטיפוס שכאילו עומד ושורף את כל העולם כולו באש חריפותו; וכזה ילד מנוגד לאמו, זו האשה שאין לך צינוק בעולם שאתה יכול לכלוא בו את רוחב לבבה ולא יתפרץ. האמונה, ילד זה, באותם רגעים מעטים שהיו מעלים על הדעת את קיומו, היה ממש מעורר דאגה. ואמו לא אחת ולא שתיים, כשהיתה מתפנה לכך, היתה ממררת בבכי בחששה פן אין הוא שפוי בדעתו חלילה.

אף-על-פי-כן, אם להיות מה שקורין אובייקטיבי, יש להודות שעמוס זה, גם בימי ילדותו לא היה חורג יתר על המידה מהמתכונת. ואף-על-פי שהיה ילד מה שקורין שקט, בכל זאת היו לו איוויים משלו, ואפילו חכמות משלו. ואותה גברת יקטרינה שפירא, שכל כך היתה חרדה מדי פעם לשכלו ודעתו, לא היתה נמנעת מדבר גם על חכמותיו. לא אחת המתיקה סוד עם אותה שכנה טובה שלה, הגברת יליזבטה שנלר, שאף היא נתברכה בצמד חמד, כלומר בבן ובת, ומסרה לה מפה לאוזן מה שהפליט אותו פרחה, שתקן לכאורה וייתכן ערמומי בלבו, כאשר עמדו להעבירו למקום אחר מחשש מחלה מידבקת אצל אחותו. לא מבחינת עצמו מיחה, אלא כאילו מבחינת האחרים, שכן שאל רק זאת: ומי יבלבל לכם את המוח?

אמנם ייתכן שכך היה, אבל ייתכן מאד שלא כך, כי הגברת יקטרינה אינה מצטיינת דווקא במידה מספקת של זיכרון. ואם רוצים אפשר לטעון, כי את השאלה שאלה דווקא שרונה, שהיו לה כמובן הברקות מחוכמות משלה, אבל יהא איך שיהא, ברור היו חכמות גם אצל עמוס, ואפילו אין הן רשומות בשום יומן של אביו או של אמו, ואפילו אין מי שזוכר אותן ומזכיר אותן בהזדמנויות משפחתיות לאות ולמופת. אבל יחד עם זה – כל אותן חכמות, ככל ההווי שלו, לעולם היו מיוחדות, מפתיעות, הן היו כאלה של עמוס.

ועוד זאת! לא רק ימים שקטים היו לו. כאשר גדל מי ימנה את מפחי הנפש שלו, את האכזבות שלו מחבריו, ממוריו בבית-הספר, מהנוהג שבעולם זה שהוא נתקל בו. וכל מיני מחלות היו לו, וכל מיני כשלונות. אבל על אף כל הצרות האלה מעולם לא נתפס ליאוש. אתה פונה אליו ולבך סמוך ובטוח שיסביר לך פנים. כזה הוא. הוא מקשיב בשימת-לב לדבריך, מחייך אליך בחביבות, וכאילו מבין שגם ילד זאטוט כמוהו יכול לשמש מקור חשוב של עידוד. אדרבא, שאלו נא אצל הגברת יקטרינה, אמו ותגדכם כמה נחמה שאבה אצלו בצרת נפשה. כזה הוא עמוס.

ולמראה דמות זו, שקוטה וחביבה, פשוט אינך יכול שלא לשאול מה ששאל כבר אביו, ר' אביגדור שפירא, היינו אם להסכים לאומרים, שעולם זה הוא כל כך קודר, מה עתיד נשקף לילד זה, לעמוס זה, לבן יקיר זה?

אדרבא!

 

המגלדה והחירות    🔗

אילו אותה מגלדה קטנה שבקרן זווית, באותה עיר מערי ארצות-הברית של אמריקה, אותו שולחן-גלדים, אותם כסאות אורחים, אותם קירות שקולטים כל שיחה, וכל שאר הכלים המהווים יחדיו מה שקורין מגלדה – אילו ידעו לפתוח פה ולספר! אילו ידעו זאת היה נודע לנו, למשל, שלא רק הגלידה היא שמשכה לכאן את הארי שבחבורת הקונדסים הללו, את תום הקדחן הנודע לשם ולתהילה. ולא משכה אותו אותה גלדנית, היא סטלה לבקונית, רחבת השכם וכחולת העינים, אותה בהירת העור, שלא מובן איך וכיצד נפלה בפחו של אותו שחור ומגושם, אותו בעל המגלדה, שלשונו עלגת ותנועתו כבדה וכרסו בולטת וידו שעירה, וכולו דומה לכל אשר תרצה ורק לא למאהב רומאנטי. אפילו תניח שאותה סטלה ואותו טיפוס מגושם חברו יחדיו משום איזו תסבוכת פלילית, איזה מעשה שיש עמו פחדים וחטאים-לחוק וקומבינאציות נועזות ורווחים אסורים בהנאה – אין בכך עדיין משום פתרון החידה. ואשר לתום דנן – אותו משך לכאן דבר אחר לגמרי.

יתכן שאותה שבת אחר-הצהרים היא היא שקסמה לו, כאשר בנות עדינות, כאילו כולן עד אחת עוטות תכלת, בשמלות ממולמלות והינומות מרשרשות, משל לבובות כלילות חן והדורות יופי, מתוודעות כאן למשתה הגלידה הקבוע מדי שבוע, ואותה מרי אירווין, אותה בת הגידם מיקירי קרתא, שתכלת עיניה שפעה גם כוח וגם הכנעות, גם עדנה וגם עיזוז, ששפתיה לא מנוחות מדי ולא מהודקות מדי, שיש עמהן… אבל לא התיאור שלה עיקר, אלא שהיא היא הקובעת הלכה במסיבה זו ובסדרי התנהגות של כל הבובות הללו. ואם נכונה ההשערה הזאת, אין כל פלא בכך שמדי שבת אחרי-הצהרים, כאשר אותן בנות עושות לעצמן נחת-רוח, כלומר בדיוק בשעה שהן רגילות להיוועד באותו חלק המגלדה הקרוי לתפארת המליצה טרקלין ל“אחר הצהרים” שלהן, היה גם תום הקדחן עורך שולחנו באותה מגלדה וקובע פרסים לבני חבורתו.

כלום אפשר להעלות על הדעת, כי מרי אירווין כזאת, בת ענוגה של משפחה מיוחסת, שמה אף כלשהו של לב לחבורה של ארחי-פרחי? והרי אביה ראש וקצין מפורסם, מי שהשתתף במלחמה של גבורה, ואף-על פי שהוא גידם, ידו נטויה על כל העיר, כלומר בעיקר על מפעליה, מכוח החברה השולטת בהם והוא בחברה… מרי אירווין וארחי-פרחי – אך צחוק הוא!

היה מי שאמר, כי הצד האל-מעמדי, השווה לכל שכבות האוכלוסיה באמריקה דדהבא, הוא חוסר-טעם. והיה מי שהוסיף נופך משלו וגרס גם חוסר-שאיפה לאידיאלים גדולים. זה משלב עוד חוסר-נפשיות, וזה מתריע על העדר מה שקורין אהבה לשלביה השונים. ובעלי מקטרגים מגדילים מכולם, שלגבי דידם מושתתים שם החיים על מלחמת גאנגסטרים, שעיקרה גזילה פשוטו כמשמעו, תחרות היורים מקני-שריפה להנאתם, שקולעים למקומות התורפה שבגוף ואינם מחטיאים: על בוטלגרים שהיו מגניבים למדינה משקאות של שכרות ועורכים מלחמה על החוק האוסר אותם; על בתי זנות של הסינים וכל מיני מעשי הפקרות אחרים… אלא שכולם, גם המחמירין שבמחמירין, אינם יכולים שלא להזכיר כמבוישים גם את… גם את הצהרת החירות.

הצהרת החירות! רבותי, היודעים אתם כמה עוז וכמה אמונה וכמה תקוה גלומים בכל הקשור בהצהרה זו? הלא יש בה משהו, איך לומר זאת, מדהדים המתהדדים מהביבליה הפרוטסטאנטית, זו שהופכים בה והופכים בה, ומקריאין פרשותיה בקביעות לכל בני המשפחה, ושואבים ממנה נחמה אפילו בזמנים שאין כמוהם לפגעים; ויש בה כאילו פירוש לאותו פסוק שעודד מיואשים כה רבים לדורותם – הלא הוא: הזורעים בדמעה ברינה יקצורו; ויש בה משום הודאה ברורה של המין האנושי, כי האדם הוא בשר-ודם ולא מכונה, שהוא פלוני בן פלוני בעל זכויות וחובות ולא איזה עבד בעלמא; ויש בה משום רמיזה, כי אותו פלוני בן פלוני רשאי לשאוב מקרן השפע של החיים ככל שידו מספקת; ויש בה כל כך הרבה טעמים נוספים לשבח, שאין אנו מספיקים למנותם, עד שאפילו קנוניות רבות של מושכי חוטים אפלים, שיכולות להתקשר, ואפילו חכמים רבים מכת ממאיסי החיים, יבואו ויטפחו על פנינו בק"ן ההוכחות שלהם להקטנת ערכה והמעטת דמותה – לא יוכלו לטשטש את זיוה.

הצהרת החירות: אנחנו מאמינים, שהאמת הזאת היא בנין-אב לעצמה, לאמור שכל בני האדם נבראו שווים זה לזה; שבורא עולם העניק להם זכויות-עולם; ובין שאר הזכויות האלה הזכות לחיים וחירות ומציאת-אושר.

לא סתם תחיקה יש כאן, לא ולא, לא רק קונסטיטוציה לאחת המדינות. זאת היתה דת. הגם שלא בשביל כולם, לא בשביל בולעי-סבון המושבעים, שמרירותם מכה אותם בסנוורים. אבל מי שלא ראה אותו נואם מפליא-דברים, אותו חוצב הלכות החירות והשיוויון בהבל פיו, לא ראה הרבה בחייו. אותו יום, כשכל העיר מתקשטת בו ככלה, הדגלים הללו, והתזמורות והמצעדים, והככר החגיגית, ואותו מר אירווין, אותו פרנס גידם ועתיר נכסים, שרבים רואים בו משהו של סמל, ניצב ליד ראש העיר על הבמה, שומע את הצהרת החירות, עושה את אוזניו כאפרכסות ללא ניד עפעף וכולו מתוח כמיתר, אף-על-פי שעיניו מתרטבות מדמע – עד שמגיע תורו לנאום את נאומו הגדול…

לא במלים שפלט, לא בפסוקים שחיבר יחדיו, לא בקולו הצרוד, לא בכל אלה היה טמון סוד ההשפעה שלו. בהיותו צעיר לימים לא נהג כבני מעמדו ואנשי חוגו, לא הסתתר שעה שהם היו מסתתרים בהתקשר פורענות באופק, ולא נתן את כל לבו לעשיית רווחים מצרת זולתו בלבד. תאמינו או לא, עובדה היא, שהתנדב מרצונו הטוב לצבא הלוחמים, כי האמין במה שקורין צדק ויצא להגן עליו בחרב. אותו אירווין צעיר הסיק מה שהסיק, לפי דרכו ולפי טיבו, מאותה הצהרה, אבל כיון שהסיק – היתה לו ההצהרה מה שמצטייר לאחרים במושג מולדת. לא העיר ומפעליה, לא החוילות המפוארת של בעלי האחוזות, לא היערות והנהרות, ההרים והמישורים, ואפילו לא הרווחים של בעלי הרווחים הם המולדת. ההצהרה הזאת, הדת הזאת לאדם, והאמונה הזאת בזכויותיו, היא היא המולדת בשבילו, כי בלעדיה אין לך עיר ואין מפעלים, ואפילו רווחים אין, ויתר מכן: אפילו אוויר לנשימה, פשוטו כמשמעו, אין לך.

תהא הערכה היסטורית של נאום כזה וגישה כזאת אל עצם ענין החירות כאשר תהא, מכל מקום בימים ההם ההערכה היתה חדמשמעית מאד, ומה הפלא להתחבבותו של גידם זה על… אפילו על נערי רחוב, מבני המשפחות המדולדלות שבמקום, מבני המהגרים שמקרוב באו; וגם האחרים, בני מעמד אחר לגמרי, ובני גילים אחרים לגמרי, בני מנהגים שונים ושומרי מסורות שונות – גם הם לא יכלו שלא להילכד ברשת קסמיו. כי הוא האמין. האמין בשויון שבין אדם לחברו. הלא כך נאמר במפורש בהצהרת החירות. האמין שאם רק לחם יימצא לכל פרחחי הרחוב האלה, יצמחו מהם בנים נאמנים לחברה האנושית, שלבם ידבק בהצהרת החירות כלבו, וידעו להגן עליה בשעת הצורך גם בחרב, ואפילו את כיסם לא ימנעו ממנה לכשיידרש. זו הסיבה שביודעים או בלא יודעים הוא נמשך אל פרחחי הרחוב האלה, והם נמשכים אליו. מי שלא שמע זאת באזניו, לא היה מאמין כלל, כיצד אותם קונדסים פראי-אדם שתפיסת העניינים שלהם מצומצמת וידיעתם מאפע ועול משמעת לזרא להם ורואים הפקרות כגבורה – כיצד הם קושרים לו שמות של חיבה. ומה דעתכם על כינוי כגון ידיד-הברזל?

ואילו יקירי קרתא מה? כל אותם בעלי מניות בבנק ומפעל המים והמנסרה וכיוצא בזה? כל אותם בעלי עסקים שרק מלה קדושה אחת יש במלון שלהם והיא: עסק? וכל הפמליא של התלויים במושכי החוטים, אם הם מפני העיר ואל לאו דווקא מסוגם, כל אותם בעלי מקרקעין ועורכי דינין וסרסורים ורופאים וכהני דת השונים שופטי שלום למיניהם ומורים ושאר בעלי פרנסות שמצויות בכרכים – מה הם אומרים? הם אינם אומרים, הם פשוט פועלים ומפעילים את מערכת החיים להעלות טיפוס זה ומשנהו, לגלות כזית מהעבר שלו ולתאר במקצת את אורחו ורבעו – אבל הדברים ידועים ומה בצע בכך. מוטב להיפנות לטיפוס ממין אחר, אחר לגמרי.

הנה באותו יום היסטורי גדול, באותו יום שאירווין הגידם נושא את נאומו הגדול, יושב סטיב קוגן ומטרף בקלפים בחבורה, שאם רוצים אפשר לומר, שאין היא דווקא מהגרועות ביותר. יש שם כל מיני משגיחים מטעם ושלא מטעם, ופקידי דואר, וסוכנים ומתווכים, ומיני בריות שפרנסתם אינה ברורה כל צרכה, יש ויש. בבית מרזח, הקרוי כאן משום מה טרקלין דווקא הם מסיבים, וכפי שאומרים מבלים – לפי דרכם. סטיב הוא הזוכה. וכי מי פיקפק בכך. וכנגד כל העיניים הללו הננעצות בו בקנאה לוהטת, תוססת בו ההצלחה כג’ין. לא דבר קטן הוא יום הצהרת החירות, חלילה. בפרט כשיש לו מזל לאדם. אלא –שמזל זה הוא כמו אשה, רגע היא שלך, ומיד מרחפת הסכנה שתפרח ועקבותיה כאשר אינם אינם. כך הוא. בדיוק כך. הנה אותו צבר מטבעות, שזה רק עתה היה מתמר כמגדל של זהב לפני סטיב, תאווה לעינים ושיכרון ללב, נתפגפג בין-רגע וכאשר איננו איננו. בלית ברירה פותחים את הארנק, מפשפשים בו פשפש וחזור, אם משום שהעיניים מתערפלות קמעה, אם משום טיפין טיפין של זיעה שמטפטפות מן המצח – ושולים את מנת הברזל, המחומש האחרון שנותר לפליטה מאז פוטר סטיב ממשמרתו בבית הדואר. היה מעשה ושמירתו לא עלתה יפה, ופוטר. מה בכך? ועתה תור המחומש האחרון. מה שלא יעשה המזל יעשה הדחק! ייתכן. שמא מטבע זו מחזירה לפחות חלק, ולוא אך קטן, ולוא אך קטן שבקטנים מכל אותן מטבעות מקסימות שהיו ערוכות לפניו, זה אך עתה. חכה, חכה תינוקי! גם הרצון הוא משהו. ורצון יש ויש. הלא אמריקאי אמיתי עושה הכל בכוח הרצון. עושה ומצליח. אבל גם מנת הברזל פרחה, פרחה ואיננה, כמו אשה, ועתה מה, סטיב תינוקי?

וכך הוא אומר להם: חברמנים, בדירתי יש אצלי כמה פרוטות מזוהמות, אנו ממשיכים בהקפה ואם אני מפסיד, מיד אני מביא את חלקי.

אבל החברמנים: לא ולא. כאלה הם. אין לומר שאינם מחבבים את סטיב. חס וחלילה. הלא הוא פרצוף בדיוק לרוחם. אבל, אתם מבינים, מזומנים ביד זה דבר אחר לגמרי.

• כלל גדול הוא, סטיב, בלי מזומנים על השולחן, אי אפשר!

אומר לו פלוני: הרי זה לא רחוק, לדירתך אני מתכוון, אל תתפנדרק כמי יודע מי, רוץ והעלה את מטמונך!

צדק. מה טעם להתפנדרק יש כאן. מוכרח אתה להסכים. אין ברירה, איזה יום ארור הוא יום הצהרת החירות! ואתה מוכרח לזוז. הלא הפלצת דיבור ומי ישיבנו.

זהו.

ומה הפלא שמוצאים עתה את סטיב בגן העירוני, ומשם הוא יורד בשביל, ומגיע… הלא זו אותה מגלדה קטנה של אותו שחור ושמן, ספק גרוזיני ספק ארמיני, מין מהגר ארור, שמשעבד השד יודע כיצד את הלבקונית הזאת, סטלה הבשרנית רחבת השכם…

היו ימים וסטיב עודו שומר בבית הדואר, היו ימים כאלה. ואותה סטלה מצטמקת על ספסל בגן העירוני, וסטיב יושב על ידה. היא בשלה והוא – הוא שותק. היא חוזרת ומתחננת שלא יעזבנה לאנחות. והוא – אח, כמה טפשות הן הבחורות הללו.

היא מתכעסת: שמע סטיב שכמוך, אתה באמת מדמה שאין הבחורים נחנקים אחרי. גם במקום שאני עובדת. אמנם רק מגישה, אבל נחנקים אחרי. הלקוחות, אלה דווקא מתחנפים לעשרות, אבל אין זה רציני, אבל גם בעלי כוונות רציניות יש. זאת אני אומרת לך. אלא שאני… אני הטפשה אוהבת אותך. אתה אומר – עומדים לפטר אותך. ואני יודעת – אתה רוצה שיפטרו אותך. זהו סטיב. אני יודעת מי ומי אתה, סטיב. אני יודעת מהו שמושך אותך. אבל אני אוהבת אותך. ואפילו לא תהיה לך עבודה – אני אוהבת אותך. ואפילו זורקים אותך לביב שופכין – אני אוהבת אותך. ואם יש לך כוונות רציניות, סטיב, זאת אני אומרת לך, אתה יכול אפילו לגור אצלי. ולהתחתן נתחתן כששוב תהיה לך עבודה. שמע סטיב…

אבל סטיב לא שמע. לא יכול היה. עכשיו הוא שומע. עכשיו הוא זוכר. עכשיו הוא יודע שאותה סטלה, אותה בשרנית רבת הגירויים, שעורה לבן כל כך, עובדת כמגישה אצל אותו שחור ושמן, גרוזיני או ארמיני או השד יודע מה…

עוד אשוב אליך באחד הימים

לשאול מה שלומך ואם ער קול הדם…

רק טיפש בטוח שהוא ראש חכמים,

רק הוא מנחש מה נחוץ לאדם…

• שמע, סטיב תינוקי…

וסטיב שומע. זה היה זמר שהיה חביב על סטלה, ומה אם אנו מזמרים אותו שוב. אין כל סיבה לדאגה, סטיב יודע לגלגל עניינים, הוא גלגל כבר עניינים מכל המינים, ומלבד זה – דיבור הוא דיבור. סוף סוף אם לא יחזור לחבורה שלו ובידו צרור כלשהו, מה יאמרו וכיצד יגיבו. אי אפשר לו שלא לחזור. דבר כזה אינו בא בחשבון כלל וכלל.

עמוס – לו לא איכפת. אותה שעה שגברו המקטרגים, ועשו ככל שיכלו כדי לטפול עליו כל מיני סגולות, שהיו בו ושלא היו בו, היה אותה שעה במקום שאיש לא שיער כי הוא יהיה בו. כי בשמעו שאותה ריבה ששערותיה כעין הקמה הבשלה, שעיניה זורחות כדגניות, שאפה החרום מגלה סקרנות טבעית שלה, וששמה שושנה, קרובתה הידועה של הגברת יליזבטה שנלר, שומרת את משכבה וכנראה דבקה בה איזו מחלה רצינית, גמר אומר לעשות הפעם שלא כמנהגו ולבקר אצלה ביקור של החולים.

– שלום שושנה – אמר עמוס בהכנסו בקול מעומעם. סוף־סוף הוא בעצם עודו פרחח, והיא כבר אשה בתקופת פריחתה.

אף־על־פי־כן הסבירה לו פנים: אה, זה אתה עמוס?

הפעם לא הכשילה כאן הביישנות המיוחדת לגילו של עמוס, ולא בגרותה הנשית של שושנה, שבעצם מה בינה לבין תינוק זה, כי כמה שיהא גם מופלא הדבר, האמת היא, כי השיחה ביניהם התחילה להתגלגל בצורה שאיש לא שיער, ואילו היה נוכח כאן אותו ר' שמלקה המקטרג, ודאי היה כמי שהלמו רעם.

היא אמרה: אתה מורה הוראה, שאין דרך אל מה שאומרים שהוא אושר, אם אין בנות מוליכות…

אומר לה: אם אותן בנות זורעות חן וקורנות יופי…

מפסיקה אותו: אדוני הגבר הצעיר, מוטב שלא לערבב פרשיות. מי כמוך יודע מה ערך לאותו חן מפורסם ואותו יופי מפורסם עוד יותר.

באמרה זאת התרוממה כלשהו ממשכבה, התקינה כריה וכאילו התכוננה להמשיך ברותחים של קטגוריה, ואילו הוא בהיווכחו שהיא באמת חולה, חולה רצינית כפי הנראה, אף שלא העז לחקור למצב הדברים משום אותה עדינות עלמנית מגושמת, שלעולם אינה במקומה, וכשהיא במקומה וצריכים לה, מעולם אינה מגיעה לכלל ביטוי נכון – ניסה להפסיק את חוט הרהוריה ולהטותם אל תחום קרוב יותר לבידוח־דעת, שאפילו אין מצליחים בו, מכל מקום סכנה של התרגשות מיותרת אין עמו, וכך הוא אומר לה:

– אדרבא, דווקא חן ודווקא יופי, שאפילו שונא גדול שלי לא יעז להאשימני, שאני שונא מושבע של בחורות, כלומר אם הן צעירות וחינניות…

מיד היא מבטלת בתנופה נמרצת את דברי השידול הכבר־גבריים שלו, אגב הבעה נשית טיפוסית של בקיאות בעניינים יסודית יותר, ששום גבר שבעולם לא הצליח עד כה להתעזז כלפיה, וכך היא מכרזת כדבר אשה אל גבר ממש:

– הכל יודעים, שיש לך ובעיקר תהיה לך נטיה ברורה למה שאומרים שהן בחורות צעירות וחינניות.

– תודה מקרב לב.

– ההתלגלגות שלך. אפילו אתה מצליח יותר מכפי שהעלית הפעם, לא תטשטש כאן. אין אני מתכוונת, כמובן מאליו, לאיזו משיכה גסה של סתם כת גברים או כמו גברים. אצלך דומה הדבר למעין נטיה נפשית, כלומר כאילו אתה רואה באותם יצורים חינניים מין אבן פינה למגדלות של חיים, איזו ערובה למבנה עולם, איזה סוד פלאים כמוס למען העתיד… כאילו… אך, יקח השד את כל ההגדרות המבלבלות הללו בלשון הגברית שלכם. העיקר, העיקר הוא עד היכן עיניך מגיעות? עד היכן ברורות לך הקפיצות הנפשיות של בחורות חמד אלה? ומה אתה הגבר, או הגבר המתגברר, מסוגל לעשות כדי שלדרשה נאה יצורף גם קיום נאה? האמנם תסתפק בסימנים למה שיכול להיות – ואיננו?

הוא לא מצא. בפיו שום מענה לשון, אפילו של היתול השגור אצלו בדרך כלל, למשמע התקפה משונה זו על השקפת עולמו, שעד אז לא היתה ברורה לו, כפי הנראה, אף במידה של בירור מינימאלי, ולעומת זה לה היא ברורה, כנראה, משנה בירור, והיא המשיכה בזו הלשון:

– עלי להעיר, שעם כל השתדלותי להיות כאילו אובייקטיבית, אינני יכולה שלא לראות את פני הדברים בעיני אשה שלי, ולכן ברצותך לראות את העניינים באור שאתה רגיל בו, באור שהחברה שלך רגילה בו, טוב תעשה אם תתרגם את כל דברי ללשון שלך. ומשום כך אל נא תתפלא, שעם כל הקירבה והידידות והחיבה שאני הוגה לכל מה שאני עומדת לספר לך, אתחיל את תאורי למשל כך: אמנם פניה היו נעימים, אבל הרגליים השמנות, הגוף המסורבל, הכדוריות של הגוף כולו… הגם שדעתו של גבר, ייתכן, בעניינים כאלה היא אחרת לגמרי. הרי גברים רבים נופלים בפח שטמנו להם השמנות. מכל מקום – המשיכה באנחה – הפנים היו, אין להכחיש זאת, נעימים למדי. עיניה – נאמר, ירוקות, ריסים שחורים וארוכים, שכל שערה ושערה שלהם מובדלת לעצמה ועושה רושם של רכות משיית, פה מקומר בעדינות בשיעור של מידה טובה, ושפתיים רגישות כאילו מחכות להזדמנות של פרכוס פתאום. עור פנים נקי אבל לא חיוור ולא צח ואדום, אלא כפי שאומרים בריא, והשאר – הסנטר, הלסתות, המצח, החוטם, השיניים – בלי שום קו מיוחד, רגילים אבל לא יוצאי דופן. כפי שאמרתי, פרצוף נעים למדי. אף־על־פי שהעיניים שלה והפה שלה מצאו, כפי שאמר האומר, תהודה בעיני גברים רבים. ואם להוסיף שהבחורה ידעה ספר, כלומר לא רק קרובה היתה אצל אותה ספרות של עלמות, היינו ריפרוף בתריסר רומאנים של האופנה האחרונה, אלא גם בעניינים של כלכלה ומשק, של תיכון מחושב והסדר הגיוני וחלוקה צודקת וביצור עמדות – לפי כל אותם המונחים היפים, המקובלים אצל כל שואפי הצדק והיושר הסוציאלי – הרי בעצם מובן גם לי במקצת, שלא הרגליים השמנות ולא הגוף המסורבל, הוא שהכריע את הכף אצל הגברים, הקרובים לכל אותם דברים של כלכלה וסוציאליות, אלא דווקא הפה המיוחד שלה. בקיצור, לא היה לך אחד מהחבורה המצומצמת של חברים לדעה ושאיפה, שעשו אגודה אחת למען קומץ רעיונות משותפים, שלא יהא כרוך אחריה. אבל כריכות לחוד – ומשהו יסודי יותר לחוד. רומאנים היו, זה מובן. רומאנים, אם אפשר לומר כך, של אור לבנה ותריסר אנחות, וצל חורשות עם חלומות של בלימה, וטיולי נוי עם פלפלי חן ריקים מתוכן, ורגעי נפשיות עם איזה מקסם עתידות מרוחק עד גבול הטישטוש. אבל יחד עם זה, בטוחני, אפילו עד נשיקה… לא הגיע. כך עברו עליה שנים. מקצת שבמקצת – התאנחה פתאום המספרת – אפשר למצוא הסבר לכך באווירה הכללית של לאחר הרת־עולם. הרי העולם שמלפני המלחמה הקודמת, נחרב כולו, נמחה בלי להשאיר זכר. כאילו בונים מחדש, כך לפחות היה הרושם הראשון. כאילו חולמים יותר משעושים… וזהו ההסבר שלאחר מעשה: שאין מעשים מתבצעים בלי חלומות מוקדמים. אלא שבמקרה דנן, וּודאי במקרים אחרים למאות, אכלו החלומות את שיירי המעשיות, ואפילו את המעשיות הנודעת של האשה… כך עברו שנים, שנים של עניין ושל הזדקנות, הררי הררים של עבודה מייגעת וטיפין טיפין של מרירות שבלב. כלומר בסך הכל: אשת־חיל. היינו מצד הגברי של נפשה, מצד הבנת העולם הקיים ומגרעותיו. וכך אותה התעניינות שלה בעולם המעשי הגברי, שנדחפה אליה דווקא משום נשיותה, אותה נשיות בראשיתית, שאפילו היא מחופשת, היא מחפשת דרכים וצדי דרכים, כדי למצוא לשון משותפת עם גברים מסוג מקורב, וכדי להובילם, רוצים או לאו, להובילם בדרך המלך העתיקה אל ממלכת האשה… אותה התעניינות שלה בלבד נשארה לפליטה מכל עמלה. היא היתה מומחה. אמנם מומחה בעלת פרצוף נעים למדי. אמנם מעין אורים־ותומים בעניינים חשובים רבים, שגם עיניים מקסימות לה, אבל למעשה – מומחה ולא עוד. ועתה – שוב נאנחה אנחה עמוקה המספרת – הגידה נא, אתה הגבר המתגברר, שקול במאזני השכל הרענן שלך, ואמור לי דברים ברורים: מה טוב ממה, פורענות גדולה, ממשית וברורה, אפילו איזו מיתה חטופה – או כמישה ממושכת של כל היצרים הנשיים? והיכן כאן היסוד לחיים עתידים, היכן הערובה בזה הדור שלנו לכל אותם דברים נפלאים בעולם שיבוא? היא נאנחה שוב. אבל הפעם היה בכך יותר מאנחה. זה היה כמעט בכי. אדרבה, הלא – חשב עמוס בלבו – לא לעצמה התכוונה, זה ברור, התיאור מכחיש זאת בפירוש. ולמי התכוונה? ומה עושים בחברת אשה מסחררת, הקרובה משום מה לבכי, ונוסף לזה חולה, ודבריה נוגעים עד לב, ובעצם הם דברי טעם, עד כדי כך, שאפילו “הניחי” אינך יכול לפלוט באותו מעמד? ואילו היא, שושנה החולה, המשיכה, בתתה בו את עיניה הכחולות לאמור:

– לבסוף… לבסוף ראיתיה בחברת מר… מר וולודקה, אותו גדול ומומחה למלאכת עריקות, אותו בקיא ומנוסה בשבירת קו והריסת עמדה והבטחת הצבעה נוחה, ועוד כל מיני פעולות חשובות, כפי שהן נהוגות בחיים המפלגתיים. המבין אתה, אותו ראש מדברים על סדרים מטומטמים וחמורים קופצים בראש, והתנוונות של בעלי השכלה, אותו גבור בפה, המטיח את שלוש ההוכחות החותכות שלו כסיום־פרשה מכריע מאין כמוהו… “תשעים כפרות אני אומר לכם, תשעים ותשע כפרות!” הוא – ואותה בעלת עיניים ועניינים! וזהו, כפי שמפטפטים הפטפטנים, הדרך אל האושר של בנות דורי. לא כך? אומר הוא לה: לי יש דווקא דעה אחרת על הדור שלי, ובכלל, כבשה אחת עדיין איננה עדר, ובפרט אם איננה דווקא כל כך חיננית וכל כך צעירה…

– חיננית – היא מתפרצת – אה, ידעתי תשובת גבר, אבל אינני מאמינה, כי הספקת כבר לרדת לאותה מדרגה גברית נוחה של היסח־הדעת מכל דבר שאינו פשוטו כמשמעו.

ברהיטות מוגברת, כאילו כדי שלא ליתן לו אפשרות להפסיקה, סילסלה עתה את דבריה:

– חיננית, יפת תואר! הנה, הבחורה השניה, שאני עומדת לספר עליה, היתה יפה להפליא. וכמנהג נשים שלי אתחיל בנקודות שהן עיקריות בעיני. גוף תמיר, גוף גמיש, ממש תרזה צעירה. לא שחרורית סתם, אלא איזה שחור אופייני בכל, בשערות, בעיניים, בגון העור. ולא רק זה – אפילו בשפתיים שלה. לא יכולת לראות את השפתיים הללו, הנפתחות כפי שרגילים להגיד, כגביע של שושנה, בלי להרגיש בכך, כי אלו הן שפתיים של טיפוס שחור מיוחד. אפילו השיניים הקצובות שלה, אפילו היד המוארכת בעלת אצבעות דקות של ייחוס אבות, אפילו צורת הרגל המחוטבת להפליא בכל פרקיה, כמעשה דגם בשביל איזה פסל מפורסם – כל אלה גם יחד היוו את השחרות שלה, את השחורה והנאווה כפי שנוהגים להתבטא, משיר השירים. וכשנתכנפה בשמלת המשי השחורה שלה, באיזה יום טוב שלה… הלא וודאי גם אתה כבר הספקת להיווכח כי לכל אשה יש ימי מזל משלה, ימים שגופה מתפרה. כאילו מאציל יופי רב, כאילו התמצה כולו להפגין שפעת קסם מהממת, ולעומת זה ימים של כמישה, שהכל נובל בגוף שהכל נמצא בסימן של נשירה, באיזה תהליך של התפרקות… דבר זה ייתכן גם אצל אשה צעירה, גם אצל נערה ממש… אה יקירי. מה יודעים אתם הגברים על סודותיו הכמוסים של גוף אשה, זקנה או צעירה יפה או מאוסה…

היא הפסיקה. עמוס לא אמר דבר. קסם הדברים השפיע עליו, והגוף שתיארה לפניו קם כמו חי נגד עיניו. אלא שלא לעולם קסם. כי שושנה החליפה כוח והנה היא ממשיכה:

– וכיצד בחורה זו בוחרת, מגלגלת ומהססת – זה קטן, וזה ארוך, זה עשיר, וזה זקן, זה טיפש, וזה יבש… אמנם אפשר למצוא מעלות טובות אפילו בקטן, ואפילו בטיפש, ואפילו בעשיר – אבל גם את היפוכן, וזו הסיבה שכל אותה תוכנית חיים יציבה ומחוכמת להשגת בעל חוקי, מאושר כדין וכדת, בצירוף דירה של ארבעה חדרים עם ראדיו, פריג’ידר ומטבח חשמלי, נקברה קבורה של חמור. כלום תאמר, שההיסוסים התמידיים האלה נהפכו אצלה למין תאווה נפשית משונה? אמנם ייתכן הדבר ולא יהא בכך משום פלא. אבל מה בין אותה נפשיות משונה שלה ובין כתיבת שירים? בלי צחוק, היא כתבה שירים, מכל מקום שירים לא גרועים יותר משירי גברים דגולים רבים, שהתפרסמו והגיעו למה שמגיעים אצלנו כותבי שירים. תאמר מה שתאמר, היה בשיריה משהו נוקשה, דוקרני, צברי, משהו עיקש ומסתפק במועט. אבל יחד עם זה איזה גילוי רומאנטי מיוחד. כלום יש בכך הסבר לרקע־הנפשי שלה? שמא אותה תקופה הרסנית, אותה תקופה שבלעה את נחלת העבר הרומאנטי, שדרשה רק דברים יבשים של ממש, שכוונתה לתועלתיות פשוטה אפילו בלי מסווה של בושה – שמא היא שעוררה בלבה דווקא הדים של רומאנטיקה שלא נמצאו סביבותיה, והיא שהביאה להסתפקות במועט, ובלבד שיהא זה מועט רומאנטי. האמינה נא, אין בכך שום מליצה ריקה אם אשה, כל אשה, מחכה – ולא רק משום שקראה מעשי־בדים של כותבי בדים – לאותו אביר מופלא על סוס צחור, שיבוא ויעורר את האסורה בכבלי תרדמת הכישופים. רומאנטיקה – זוהי מלה גדולה בשביל אשה. בכל הזמנים וכל התקופות. וזה גם סוד השפעתה הטמיר, ואפילו בעולם זה שלנו משתלט ניהיליזם גמור ומוחלט, לבסוף אותה רומאנטיקה נשית טמירה, בהתחפשות זו או אחרת, שוב צפה ועולה ממעמקים.. נשתתקה. כאילו אותו זכר של רומאנטיקה נגע בנימה דקה של עצמה, נענעה בזרועות העבר הרחוק, ושעשעה בחלומות מתיקות נשכחה. עמוס לא הבין את כל אלה. הרומאנטיקה הזאת – למה רומאנטיקה? ואולי זה דבר שעודו צריך לימוד. ועתה מה? כלום נרדמה? ומה הפלא, הלא שושנה זו אפילו אינה חולה, אחרי כל כך הרבה התרגשות… אלא היא לא נרדמה כלל, הנה פקחה עיניה, ושוב היא מספרת:

– אותה חיננית, אותה יפת תואר שלך, לבסוף ראוה נמשכת אל אותו צייר גיבן וחסר שיניים, שעיניו טרוטות, שתלתלים כמושים של הצדע מכסים את הקרחת שבפדחת, טיפוס של מסכן מובהק, ולא רק משום החיצוניות. הלא אפילו הוא עצמו רגיל היה לומר, שבעצם היה צייר טוב, אילו היה גם בעל כשרון… הנה, כאילו מועט מזה נמשך אל מועט מזה. גם זה דרך אל האושר…

– לפי התיאור – ניסה עמוס להעיר בנוסח ההגיון שלו – לא, היתה הבחורה מצויינת דווקא בחוכמת חיים מופלגת וזריזות של שכל מינימאלי…

היא תוקעת בו זוג עיניים, שפתאום הפכו ירוקות זיתיות, גדולות וחודרות. עמוס נדם, הפעם לא הסתערה כפי שאפשר היה לשער. אבל זוג עיניים זה, שפתאום לפתע החליף את הצבע הרגיל, היה משכנע יותר מכל הסתערות.

– ככה זה – הפליטה. התירוץ המפורסם. פה הגוף אינו כרצוי ושם פגומה כיצד אמרת – הזריזות של השכל המינימאלי. ובכן עלי להמשיך, אין ברירה, אני מגיעה לפרשה השלישית. “בחורה חיננית” זו חוננה בזוג עיניים, ירוקות־זיתיות, גדולות וחודרות… וזריזות השכל שלה? תאר לעצמך בריה ססגונית, שחור וצהוב, כרמיל ולובן, אדמומית חומה ואפרורית כהה, ציפור של זריזות וחן, רדופת מנוח בלי כל השתהות יתרה, אבל – וזה החשוב – לעולם אינה שוכחת את פאר נוצותיה. טפסנית מאומנת, קפצנית מופלאה, בורחת מריב ומדון כאילו משום חוכמת חיים, אבל לעת מצוא גם קונדסית מטורפת… – הלא – קופץ פתאום עמוס על רגליו – הלא זה ממש כשעור במדעי הטבע. זה רק עכשיו למדתי את הפרשה הזאת. אַת פשוטו וכמשמעו מתארת חוחית, אותה ציפור חיננית…

קולה היה כמכורבל בצעיף של עצבות. עננים כבדים של עצבות. לראותה בכך קשה היה שבעתיים ממראה בכיה הקודם. והנה – היה עמוס כמלחש אל נפשו – טיפש כמוני, ילדון כמוני, מתרברב כי הוא מבין לנפש האשה. איזה תם מתומתם! מה יכולתי כבר ללמוד מאותן פרפרות קטנות הרוכבות על אופניים. ומי הגבר מחוסר הגיון במידה כל כך קיצונית, שיהא מסוגל להציץ לכל העיסוקים האלה ולא להיפגע מכל אותם ריגושים נשיים מוזרים של השתפכות, בכי ועצבות, וכל אותם מצבי־רוח, ופלגי מצבי־רוח, שעדיין שם אין להם והגדרה לא ניתנה להם, ואף־על־פי־כן הם מצויים ופועלים… – אמנם צדקת, חוחית חיננית – נאנחה והוסיפה – ונופה: ארץ־ישראל. התולדה: אי שם בתחומי הקהילות הקדושות בתפוצות. האווירה בבית: מעורבת. כלומר קורטוב מסימני תרבות, מסוג הנכאים הסלאביים, תוגה כוססת בלב, חיטחוט ערכין בלתי פוסק, דוקרב משעשע בין מה שנקרא היצר לרע ובין מה שנקרא היצר לטוב, ושאר מידות שכאילו עברו בירושה. ומאידך גיסא, טיפין טיפין של ערכין כאילו חדשים, איזו עבריות, כלומר לאו דווקא התעמקות בפרשת העבריות הזאת, לאו דווקא מין ניתוח יסודי המבדיל בין יהדות אמיתית ללא יהדות אמיתית, והמברר מהו זיוף ערכין בכאן לעומת כאן, ולא עוד, אלא ממש עם־הארצות באותה אווירה פסבדו־עברית, שעודה מפרפרת פה ושם בחוגי הדור הקודם, הדבק בעירבוב התחומין בין ערכים מסורתיים דתיים ובין שאיפות כלכליות כמו־מודרניות. ואף־על־פי־כן עבריות. עבריות לוהטת. ואם תאמר, משיכה מיוחדת ולוא אך קלה, ולוא אך דלה, לאיזה קרדום מקורי של ספרות או אמנות, כדרך בנות בעולם? חס ושלום. לא ספר חדש, לא קונצרט, לא צייר ולא רקדנית, ואפילו לא במה – שום דבר מעין זה, אפילו הוא משעשע במקצת כפעם בפעם, אינו מסעיר את הלב במיוחד. האמת, תופעה נפשית מוזרה, בפרט בשביל החוגים, שמנת הערכין הנחוצה להם לשם התקשטות טרקלינית היתה עוד בעבר לא רחוק ניזונה דווקא מהמקורות הספרותיים והאמנותיים של אופנת היום…

– ואני אומר לך – נכנס עמוס לתוך דבריה – הרגיני ואיני מאמין, כי עבריות לוהטת זו היא בלי שרשים. ואם אמנם יש שרשים, הלא בהמשך הזמן…

– מילא – היא כאילו שוקלת את הדבר בדעתה וחוזרת שוב אל חוט־השני שלה – על כך לא אוכל להתווכח כרגע. ובכלל נמאס עלי סוג ויכוח בנוסח מי קדם למי, הביצה או התרנגולת, כלומר ספקי אמנות או צורכיה. כרגע אסתפק בתיאור דמות דיוקנה. פרצוף חיוור, כזה חיוורון לבנוני בולט. ובו קרועות אותן עיניים נרחבות, שיחד עם האף החרום במקצת והלסתות הבולטות במקצת, משוות לו צורה של תמיהה גדולה. אותה תמיהה מציצה גם מהגוף הגמיש והריחני, מחמוקי הירכיים הצרות, מהנע היד או הרגל – בסך הכל סימן שאלה. וסימן שאלה מתוק עד כדי סחרחורת. בפרט למראה אותן שפתיים שובבניות וקמוצות, ושריריות במקצת ועצבניות מאד…

– לא רע – מחייך עמוס – התיאור מוצלח מאד.

– הרקע הנפשי הזה – ממשיכה המספרת בלי שעות להערת אורחה – הרקע הנפשי הזה לאן הוא מוביל? רחימאי – עתה היא מסננת כל מלה ומלה כאילו בוררת מחטים דקות – הלא כאן אין כמעט ברירה. כאן מזוּג ריפרוף נפשי הכרחי, כפי שהוא נוצר אחר ספיגת כמה ערכים חשובים מתריסר ספרים מקריים, אבל בלי קרקעיות נפשית נוחה לסיגול ממוזג כדבעי… מתוך כך בגיל שהוא בין י“ח ובין כ”ב מה בחורה עושה? מסלסלת קצת בלשון, חורקת קצת בקורת ארעית על ספר מקרי והצגה עונתית או בכלל סדרי עולם, ולבסוף מרוב שיעמום, דווקא משום אי בטיחות עצמית, דווקא משום שיטוט ארעי בפרדסי לעז, דווקא משום אי תיאום בין הנכסף להלכה לבין המושג למעשה, היא מצטרפת למשל למועדון של רוכבות, או לקבוצת כדורסל, כמין מעשה מחאה על שולחן הקלפים של האחרים. כן, אפשר גם לייסד, למשל, מין מועדון של מחוסרי כשרון. גם זו צורה של מחאה. שם אפשר להתווכח בהרחבה על כל מיני דברים שברומו של עולם, בתנאי שסולם ההשגות ויריעת הנושאים לא יהיו גבוהים מדי. ואולם, אם חס ושלום מי מחברי מועדון כזה מצליח באמת, ולוא אך בשלב ראשון, בזה או בזה, הלא מיד יש להחרימו כאחד שבגד, כמי שעושה קריירה, כמי שמתחיל להצליח, וכזה יש לשלח לכל הרוחות…

– אבל החלומות, הלא את שוכחת את החלומות – מתחנן לפניה עמוס. – החלומות? – עכשיו היא שוב כמנצחת – אדרבא. בפרט חלומות על עולם פתוח לכל, שאפשר לשוטט בו, ואפשר לנצלו לכל מיני תענוגים של עצלות. ובלבד שלא לשרת באיזו חנות מתועבת או משרד גועלי. ובלבד שלא לצלצל־לקלקל בטלפון כל שעות היום תוך כדי הבעת כחש פרמאננטי: בבקשה, תודה, סליחה, ברצון, תיכף ומיד, בהזדמנות הראשונה, מה שרק אוכל, אני כל כך שמחה… ובלבד שלא לעשות יום־יום פנים צוחקות אל מול איזו גברת־שומן ואיזה אדון־נוד, וכל מיני פגעים מזוהמים. ובלבד שאפשר יהיה לפחות פעם אחת להתריס בהתפרקות עצבים בקול רם בפני כל כת הטודרוסים הגועלים האלה: ימח שמכם וזיכרכם פרצופי קופים שכמוכם!… ולעת ערב, כשרוקדים באיזה בית־קפה על גג, אפשר לדמיין שאין זה בית־קפה מזוהם זה, ואין זה חוף ים מעצבן זה, אלא דווקא בית־קפה מזוהם אחר, וחוף ים מעצבן אחר, הרחק הרחק, ואפילו הרקדן־החמור שאת נחה בזרועותיו, אף הוא – הוא דווקא חמור אחר, אחר לגמרי…

– מעניין למדי…

– מעניין או לא מעניין, אבל זהו הרקע הנפשי. ומשום כך כל אותן אהבות קטנות, וקטנטנות, שאינן בעצם אלא מעין התמחות במקצוע, מין התנסות כיצד ואיך אפשר להשפיע, כיצד ואיך אפשר לעשות רושם, כיצד ואיך יש להציב רגל, לתת יד לשלום, להבליט שיניים לבנות, להדק שפתיים דובדבניות, ללטוש עין זועמת, מתי לצחוק ומתי להתעצב, מתי לעודד בדברים של חיבה קלה, או לא כל כך קלה, ומתי להפליח חץ של בוז, דקר של לעג, או סתם לפרוץ בצחוק מבלבל לגמרי… אהבות קטנות שהתבלין של רגש גדול נשרו מהן, זוהי היום מנת חלקן של אותן בנות מובילות שלך, אותן בנות הדור, אותן “הערובות” של העתיד, זהו בתקופתנו אנו הדרך אל האושר שלך…

היא החווירה. מובן מאד. אחר כל כך הרבה דברים של התרגשות? רוצה עמוס להגיש לה איזו כוס תנחומים, הוא מרגיש שכל מה שאמרה אמנם נכון הוא, ואמנם אמיתי הוא מנקודת ראות אחת. אבל נקודת ראות אחת אינה בכל זאת כל האמת. כאילו מנחשת התרקמות מחשבות זו, שילחה בו מבט לגלגני, מבט שהיה בו משום שמחה לאיד, כאילו הוא הוא אותו מהנדס מסכן, הממונה על סלילת הדרך האומללה הזאת אל האושר… אלא שהפעם, אותן עיניים זיתיות־ירוקות שלה, ולא דגניות כלל וכלל, השפיעו השפעה לא כפי ששיערה. הפעם החליט עמוס להתגרות בה, אף־על־פי שהיא חולה…

– המעשה בשלוש היפהפיות שלך – הוא קולע את חיציו – הלא הן וודאי שלושה נסיונות־חיים שלך?

– גבר צעיר ותם שכמוך. וכי מה טעם לספר לגבר מנסיונות החיים שלי? לא, לא, רחימאי. כל אשה נתנסתה בכך. סיפרתי לך משהו על פגעי נפשה של כל אשה.

– וגם מחלתך – עמוס נעשה תוקפני, ואפילו יותר מזה, ממש גברי גס – וגם מחלתך וודאי אינה אלא מין תחבולה מחוכמת בדרך האושר הנשית, הגם שוודאי לא אלי הקטן היא מכוונת, ולאמיתו של דבר אינה משתלבת כלל וכלל במסגרת התיאורים הבכייניים, שמתהדרים בשיחות הקרויות “רציניות”.

וראה זה פלא, בת צחוק הופיעה על שפתיה, ועיניה הפכו שוב דגניות. סוף־סוף הצליח הקונדס להפיג את רגישותה בדברי בידוח. כי אילמלא כן וודאי היתה ממשיכה לנתח בדרך הניתוח המיוחד שלה את פרשת חייה של האשה לפי דוגמה רביעית וחמישית ועשירית, מי יודע כמה זמן. ומי יודע עד היכן היתה אותה דרך אל האושר מובילה אותה מבוגרת ואותו מתבגר…