סח פעם לפנינו ר' עדו כעם נפשו:

מילא, מזה אין מפלט: לכל אחד יש שעות, ולפעמים גם ימים ולילות, שהוא ממש גוש אחד של אופל. אך גם על זאת יתפלל האדם, שבשעות כאלה יהא לו, לפחות, די כוח לכבוש עצמו בתוך עצמו, ולהיות אז אילם ודומם כאבן. המעט האופל בעולם שנבוא אנחנו להוסיף עוד עליו ולהעבות?

שאל אחד מאתנו: האם גם תפלה כזאת נמצאת?

– אם נמצאת?… ור' עדו נתהרהר רגע והמשיך:

בכל עם, שבט ועדה, לכל דת וכנסיה יש “סידורי” תפלות ו“מחזורי” תפלות. אך לאדם הן יש, והן היו מעולם, תפלות – זעקות־לב, ווידויי־לב ומשאלות לב – שכל המלאכים היו בודאי נבהלים לשומען ונרתעים מהביאן לפני כסא הכבוד. ואלה בודאי שאינן נמצאות בשום “סידור” ובשום “מחזור”.

אך אין דבר. המלאכים היו נבהלים, האדם בעצמו כמו נבהל להשמיען: אבל הוא, כביכול, אינו נבהל… יודע… שהרי הוא עצמו אינו מסודר בשום “סידור” של שום אמונה, דת וכנסיה – – –

והאדם, כל יחיד אדם, הן בצלמו הוא – – –

כך סח פעם לפנינו ר' עדו. וכמדומנו שהבינונו.