“אילולא יצר הרע לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ולא נשא ונתן” (בר"ר ט').

האמת הפשוטה כשם שהיא בלי עטיפות ועקיפות! לולא הוא – יצר האנוכיות הסוכן בנו, שום דבר לא היה מובא על ידינו לעולם. שום דבר! הוא בנו ואתנו בכל פנייה שאנו פונים. הוא בנו ואתנו אף בשעות ובמקומות שהם לכאורה סתירתו ושוברו.

מוטל, למשל, לפנינו אדם מת. מוטל כעדות דוקרת וכתזכורת איומה למה שוודאי לנו יותר מכל הוודאויות. “אדם הנכאה, פקח עיניך וראה – מה יתרון לגבר, ואחריתו לקבר. זה יהיה לו חלף, לו חי שנים אלף. ומה גדולה נבקש, ואתה בתוך המוקש” – – –

וידיד מסור וריע נאמן עומד על המוטל וסופד לו בכאב, בהתרגשות, בדמע: “אוי, אדם, אבוי, אח!” ובגמרו, ובעודו מביט בעיניו הלחות ורואה אשר ייעשה עתה באח ובריע זה, כבר גחה ותועה המחשבה המטרידה: “איך הספדתי? איך דברתי?”…

ותן אל לבך:

אף תפילותינו על דבר זה עצמו, התפלות הרבות הנמצאות אתנו על טיהור הלב־העקוב וזיכוך המחשבה וההתכוונות – הן גופן, איך זה יצאו מכלל צקון־לחשו הסודי של האחד שעמד והשיחו לפני קונו, והגיעו לגילוי ופירסום, ואף גם נלטשו וסוגננו ברב או במעט על ידי אותו אחד: האם גם לא ידו של ההוא היתה כאן, “ואילולא הוא” – – –

כך היא זאת! כוחו, נימוקו ותבלינו מעורבים בכל ניד וניע וזיע שלנו. ואף בכניסתם של “הכוהנים הגדולים” – הגדולים באמת! – לשליחות כהונתם בקודשי קודשינו – אף אז, אף כאן!… אין מפלט ואין פליט.

ובידיעת אמת זאת על האדם, על אשר הוא בסיסי באדם – בידיעת אמת זו היא לעצמה, ולכל בהירותה, אין שום הורדה כלפיו, כשם שאין שום הורדה בידיעה הברורה על מציאותן ופעילותן תדיר של מערכת הנשימה והעיכול אצל האדם.

ההורדה והנאצה מתחילות מראיית זה הבסיסי שבאדם כקומתו ודיוקנו־העצמי של האדם. והאדם, לדיוקנו־העצמי – לידתו וצמיחתו היא במרווח שבין ה“כך היא זאת” ובין ה“בכל זאת, ולמרות זאת”. במרווח שבין מה שהאדם, מחמת בסיסו, מוכרח להיות ואינו יכול לא להיות, ובין מה שהאדם מטפס ונינהה להיות, ואינו יכול להיות. וזאת אומרת, שספירת הצמיחה והגידול שהיא “הטבעית” לאדם כאדם, היא הטראגיות האצילית ויגונה הניגר כדמינו בנו. זו נחלת־העד וגורל־העד של האדם, של כל פרט אדם בכל מקום, בכל תקופה בכל סביבה, משעה שהוא בא לידי התוודעותו העצמית כאדם ועד – –

“ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרם. כיוון שהם מתים הם נחים. הדא הוא דכתיב: שם ינוחו יגעי כוח” (מדרש).

כן, שם. רק שם!… אחר שזה הצדיק הנאסף יהא מוטל, והאחר יעמוד ויספוד לו בכנות, בהתרגשות, בדמע: “אוי צדיק, אבוי זכאי!” ובגומרו, ובעוד הוא מביט בעיניו הלחות ורואה אשר ייעשה עתה בצדיק וזכאי זה, כבר גחה המחשבה המטרידה: “איך הספדתי, איך דיברתי?”

כי כך היא זאת! כך! ובכל זאת, ולמרות זאת – – –

מול תא הזכוכית!

האדם בספירה “הטבעית” שלו. האדם בטלטלת־העד שלו באותו המרווח… ורצוא ושוב, רצוא ושוב ללא דומיית־רגע ותפוגת־רגע.

ואוי, אלוהים, אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה – – –

מה יתנו ומה יוסיפו לנו התארים השונים שאנו נוטלים מעולמם של פריצי־חיות וזעומי־זוחלים וגעולי־חרקים, ואנו מדביקים אותם לשמו ולזכרו של זה היושב באלה הימים ב“תא הזכוכית” בבית־המשפט בירושלים ונותן את הדין על אימי תחבולותיו וזוועת מעשיו.

מה נותנים ומה יתנו לנו תיאורים אלה? ואם גם נשתמש ונחזור ונשתמש בהם ללא הרפות וללא הפסק, הנצליח להשיא בהם את עצמנו כי כל זה לא ממיננו הוא, מהמין האנושי – לא ממשפחתנו, משפחת האדם, כי אם איזה יצור אחר, אשר הוא לא לנו, לא מסוגנו כלל?

והן אם נעמיד פנים ואם לא נעמיד, הרי לא נזיז זיז כל שהוא את האמת, שהלזה אדם הוא! יצור־אדם כמוני וכמוך! ורק כזה, רק מהיותו יצור־אדם בצלמנו ובדמותנו, עלול היה ומסוגל היה להגיע אל אשר הגיע ולעולל כל שעולל.

ואל נא גם נאמר: הנהו, אשר הגיע לקצה גבול האופל, לקרקע התהום אשר למטה הימנה אין עוד! כזאת וכזאת כבר נאמר ונשנה על יצורי אדם שונים ובזמנים שונים – ולשוא! כל שכבר הרשיע ועשה היצור־אדם, גם מתמול וגם משלשום, וכל שהוא מבלע ועושה גם כיום, יוכל וידהה עוד ויחוור מול אשר הוא עלול ומועד לעשות מחר. וכך תמיד – – – כי על כן אדם הוא! יצור בצלם האלוהים, אשר גם “הלעומת זה”, גם השטניות הנישאת בו והאורבת מקרבו, היא ללא גדר, ללא מיצוי ולאין שיעור כלל – לאין שעור! – – –

והאם יירע, ולמה, איפוא, יירע בעיני מי־שהוא, אם מתוך הגות נכאינו אלה נעיר:

יעשה נא התובע את אשר הוא עושה באמונה. ויעשו נא השופטים את אשר שומה עליהם לעשות באמונה למשפט ולצדק. אולם אנחנו – האם לא מן הראוי הוא שאנחנו מול תא־זכוכית זה נשפיל לארץ עינינו, ונדום ונדום? – – –

כי אשר לכוד ומתפתל כחיה נצורה בתא־הזכוכית, ונותן את הדין על אימי תחבולותיו וזוועות מעשיו, הוא לא מן הייענים במדבר ולא מזוחלי עפר במאורות צפעונים. אללי! הוא בן־אוני ובן־מיני. אדם! ומהיותו אדם – –

* * *

הרים, כּסוּנוּ! גבעות, נפלו עלינו! – – –