הספרייה הלאומית החדשה בירושלים, היא הספרייה של כל תושבי מדינת ישראל, כפי ששמה מעיד עליה, והיא אוצרת אוספים גדולים בתחום היצירה בכל השפות במדינת ישראל, בתחום היהדות, האסלאם ושפות המזרח התיכון ותרבויותיו, בתחום מדעי הרוח הכלליים ובתחום המוזיקה.

אולם, שלא כמו אצל לאומים אחרים, האוצרים ומכנסים, שומרים ומתעדים בספרייתם הלאומית את כל אשר נוצר בארצם או בשפתם, הספרייה הלאומית במדינת ישראל איננה רק ספרייה של מדינה ושל כל מה שנוצר בגבולותיה ובסביבותיה מאז ייסוד המדינה, אלא היא גם הספרייה ההיסטורית של כל העם היהודי לדורותיו, עם בן ארבעת אלפים שנה שהופיע על בימת ההיסטוריה יחד עם ספר, ספר התורה, ונודע כעם הספר, ספר בן כ“ד ספרים, עם שסיפר שהסופר הראשון הוא אלוהים מחבר החומש, עם שגלה מארצו עם ספריו, נפוץ ברחבי העולם ובכל מקום לימד את כל בניו הזכרים לקרוא בלשון הקודש כדי לקרוא בתורה, עם ששמר על ספר הספרים, קרא בו, פירש אותו והנחיל אותו לבניו, עם שתמיד העתיק את מגילות הספר שלו שנודעו בשם כ”ד ספרים, תנ"ך, מקרא או ספר תורה, ותמיד כתב על מגילות וספרים את סיפוריו, שיריו וחוקיו, את קורותיו, את חלומותיו, את מצוותיו, את פירושיו וביאוריו, את אגדותיו ואת מעשיו, את וויכוחיו ופולמוסיו.

פרופ' גרשם שלום שהיה ספרן אוסף היהדות הראשון של בית הספרים הלאומי בירושלים בשנות העשרים של המאה העשרים, תיאר את הזיקה שבין הספר העברי לעם היהודי:

“העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת־לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום, שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם”.

(גרשם שלום, “עוד דבר”, ערך אברהם שפירא, עם עובד, 1989, עמ' 160).

הספרייה החדשה שנפתחה בסתיו 2023 לקהל הרחב, מציגה את אוספיה המגוונים בכל התחומים, לכל תושבי הארץ ולכל המבקרים בה, היא כוללת אוצרות כתובים על גבי אבן, חמר, פפירוס, קלף ונייר, אוצרות מוקלטים ואוצרות אמנותיים מסוגים שונים, והיא מציגה חלק ניכר מאוצרותיה גם באופן דיגיטלי באתר הספרייה הלאומית, ומזמינה כל אוהב ספר בארץ ובעולם, וכל אדם שיש לו עניין בעבר הכתוב ובהווה היוצר, כל איש ואישה מתעניינים, וכל נער ונערה סקרניים, לקחת חלק במפגש המרתק בין הקורא למקרא ולכל הנקרא, או בין המאזין לקשב המוקלט, ולהשתתף במפגש ממשי או מפגש ווירטואלי, או במפגש המפעים האינסופי, עם כל גווניה של היצירה האנושית הנראית והנשמעת, המופשטת והמוחשית, ולהשתתף במסע הפרשני הגדול שקריאת ספרים ותווים, מפות, כתבי יד, הקלטות שמע, יומנים ומכתבים, ארכיונים ושרטוטים, מזמנת לכל אוהבי הספר.

הספרייה, האוצרת מיליוני ספרים המשקפים את חכמת הדורות ואת תחומי ענייניה המגוונים של רוח האדם, מראשית הדפוס במאה ה־15 ועד למאה ה־21, מזמנת לנו אפשרות להתחקות על מקורם של מושגים דרמטיים בשפה העברית או בשפות אחרות, כמו צדק או תיקון עולם, רוח אלוהים ורוח האדם, ולשאול מי היה הכותב הראשון בהיסטוריה? מה מקור הביטוי חשבון נפש ומתי נכתבה לראשונה המילה שוויון בעברית? מה הוא הספר העברי הראשון שכתבה אישה והביאה לדפוס בימי חייה? מה הוא הספר העברי הראשון שצונזר ומדוע? מתי נדפס הספר העברי הראשון ומה הוא היה? מה משמעות הביטוי ‘ספרים חיצוניים’? מתי נדפס הספר המאויר הראשון וממתי יש בידינו כתבי יד מאוירים, היכן נזכרת לראשונה המילה מוסר או המילה מסורת? מתי נזכר לראשונה בהיסטוריה קיומן של מגילות מדבר יהודה? מי כתבה קערות השבעה ומה הוא כתב המלאכים? ממתי הופעלה צנזורה? מה הקשר בין קאנון לצנזורה ובין עריכה לגניזה? מתי נוסד הדפוס העברי הראשון ומי קובע איזה ספרים יכנסו לספרייה בכל תקופה. מה הקשר בין מסמכים לסמכות ולביטוי בר־סמכא? מי המסמיך ולמי יש סמכות המעוגנת תמיד במסמכים?

אוספי הספרייה בעברית, בערבית, בכל שפות המזרח התיכון, ובשלל שפות העולם, מזמנים לאוהבי הספר הרפתקאות אינטלקטואליות מפעימות, הכוללות מפגש בלתי אמצעי עם המקורות בכתבי יד ובדפוס, עם האוצרות האמנותיים מסוג מגילות, מפות, ספרים מצוירים, הקלטות מוזיקה, קמיעות וקערות השבעה, מכתבים בארכיונים ויומנים אישיים בכתב יד, ועם כל טקסט כתוב, משורטט ומצויר, מושר ומנוגן.

בעקבות הקריאה והעיון בספרים וכתבי יד, בצילומים או בקלטות שמע, באוסף הכתובות או באוסף המפות, תמיד עשויות לעלות שאלות ותהיות מסוגים שונים על ההיסטוריה של היצירה האנושית ועל מקורות השראתה, על הקשר בין story ל־ history ובין סמכות למסמכים כתובים ונדפסים, שאלות מורכבות על הדרה והכללה, בחירה, עריכה וקנוניזציה, צנזורה, גניזה ומחיקה, זיכרון ונשייה, שאלות חשובות אשר להן מוצעות תשובות שונות ומוצעים פירושים מגוונים, ועליהן מתווספים ביאורים והקשרים שונים הן במרכזי הפעילות התרבותית הפתוחה לציבור בספרייה והן במחקרי החוקרות והחוקרים ובתודעתם הסקרנית, הביקורתית והיוצרת של כל הקוראות והקוראים. ספרייה מודרנית היא לעולם שותפות בין נכסי הרוח הלאומיים, התרבותיים וההיסטוריים השמורים עבור כל ציבור הקוראות והקוראים, לבין כל אחד ואחת מציבור הקוראים, הצופים והמאזינים הבאים לבניין הספרייה עצמו כדי לראות, לשמוע ולגעת, או משתמשים בהסתעפויותיו הדיגיטליות של האוצר המגשר בין העבר להווה ברשת של קשרים וגשרים.

השאלות הראשוניות ביחס לכל ספר נדפס, מגילה או תעודה כתובה, וביחס לכל הקלטת שמע או כתב יד, הן זהות: מי הוא המחבר? האם יש לו שם או שהכותב בחר באלמוניות, ואם כן אז מדוע? מתי חי המחבר? היכן? מדוע כתב? מי היו מוריו? את מי הוא מצטט? עם מי הוא מתפלמס? מה הנושא המרכזי שמעסיק אותו? מה מקור סמכותו? מה תכלית היצירה שכתב? לאיזה חוג או קבוצה השתייך ולמי פנה? מי היה קהל היעד ובאיזה הקשר הייתה הפנייה הכתובה אליו? לפני סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, שאלות אלה ביחס לספרייה היהודית בלשון הקודש, נוסחו אך ורק בגוף זכר כי 99.9% מכל הספרים וכתבי היד בספרייה היהודית, נכתבו בידי גברים בלבד.

בעולם הפטריארכלי הירארכי שחי על פי הפסוק ‘והוא ימשול בך’, נשים הודרו מעולם הספר ומכל מוקדי ההשכלה לאורך כל ההיסטוריה, בשמה של בלעדיות סמכות הדעת הגברית, אשר עוגנה במיתוס ובחוק, ובשמה של העליונות הגברית שהתקדשה בחברה, בתרבות, בנימוס, בחוק, במשפט, בספרות, במיתוס, בכלכלה, בחוקי הירושה והבעלות, במוסכמות ובנורמה.

ספרים בכתב יד ובדפוס כגולת הכותרת של היצירה האנושית הרוחנית, וכפסגת הזיכרון והעדות, ההיסטוריה, הספרות והמחקר, העלו תמיד שאלות של סמכות ותוקף, שלטון וקנוניזציה, גניזה או צנזורה, האדרה או השתקה, קדושה או החרמה, ביקורת ופולמוס, ביאור ופרשנות, ושאלות רבות הקשורות בגבולות האסור והמותר, בסדר הירארכי, בהכללה והדרה, בחוק ובמשפט, בזכויות יוצרים, בבעלות וקניין, במקוריות וזיוף, בכתיבה בשם או בבחירה באנונימיות ביחס לנורמות דתיות, תרבותיות וחברתיות משתנות.

בעת העתיקה הספריות הראשונות היו ספריות מלכותיות או ספריות במקדשים והיו תמיד מקום לשמירת מסמכי החוק והמיתוס, או מסמכי התוקף והבחירה וזכויות היתר של מלכים וכוהנים, ומקום לשמירת לוחות או פפירוסים הקשורים במסמכי הדת, חישוב החשבונות, רישום תצפיות וצפיית העתידות של הכוהנים ורישום זכויות המלכים הנבחרים והאצילים, והן נוסדו בזיקה לרצונם של מלכים וכוהנים שהיו קשורים תמיד בהענקת תוקף שמימי לשלטון ארצי, והיו קשורים בסדרים הירארכיים, בגביית מסים ובצבירת רכוש ובכינון סמכות ותוקף על בסיס מעמדי מקודש, והגישה אליהן הייתה שמורה רק לבעלי זכויות יתר מהעת העתיקה ועד למהפכה הצרפתית. אין זו יד המקרה שהמילים ארכון וארכיון קשורות זו בזו.

Archos ביוונית הוא שליט ומנהיג,

ו־archē – היא ראשית קדומה, התחלה ויסוד הדברים כמו במילים ארכאי או ארכיאולוגיה.

המושג Archaios משמעו עתיק, ארכאי, מלשון archē התחלה, יסוד וראשית, ומה שקיים תמיד באופן נורמטיבי.

המילה אַרְכֵה הורתה על מקור קדום המצוי ביסוד הדברים ובהשאלה על הגמוניה, סמכות ותוקף בעניין דברים הנמצאים מעבר לכל וויכוח. משמעותה הראשונה קשורה למושגים כמו ראשית, התחלה, קדום, קדמוני, קמאי, עתיק, ראשוני, ארכאי (ארכאולוגיה, כידוע, תרגומה העברי הוא קדמוניות או תורת העתיקות).

משמעותה השנייה קשורה למושג סמכות, תוקף ושלטון, שמקורם עתיק מקודש ומתועד, ומציאותם קיימת תמיד ומכוננת את הסדר הקיים ואת גבולות הכוח והנורמה (כנודע ממילים כגון ארכון, αρχων שליט או מושל, או archi (ראש, מפקד, אלוף, נשיא מנהיג), ארכיבישוף, ארכי־דוכס או ארכי־הגמון, ארכיטקט (ראש הבונים) או פטריארך, שהוא הבישוף הבכיר ביותר באזור מסוים, השולט בשטח הנקרא פטריארכיה). המשמעות הראשונה קשורה בראשיוֹת קדומות ובהתחלות עתיקות מן העבר הרחוק ובמקורות הסֵדר הדתי־חברתי, הקיים תמיד כמכונן את הנורמה הרווחת; משמעות זו מיתרגמת למילים ראשית, התחלה, יסוד הדברים, תשתית, ראשוניות, ארכאיות, קדמוניות, קמאיות ועתיקות, דהיינו אמתות שמן הנמנע להתווכח איתן או לחלוק עליהן שכן הן הן אלה המכוננות את המציאות. המשמעות השנייה עניינה מקור הסמכות, וראשית השלטון הקובע חוקים ונורמות (כאמור, אַרְכון או אַרְכונטס ביוונית הוא שליט ומלך) ומקור התוקף המתועד והמוסמך, הנשמר בארכיון. הארכיון היה הספרייה הראשונה.

משמעות המילה ארכיון מתייחסת לגוף מאורגן של ידע כתוב והיגדים רשומים, הנגזר מאותו שורש, אַרְכֵה, תוקף המבוסס פעמים רבות על סמכות שמימית, על בחירה שמימית, על התגלות שמימית או על סמכות כתובה עתיקה שמקורה משמים, על עדות משמים או על תיעוד עתיק מקודש. תיעוד זה נשמר, כאמור, בארכיון סגור, הנגזר אף הוא ממילה זו, אַרְכֵה, כפי שמלמד המילון:

archeion –

Governmental building, public office from Arche, government),

ארכיון שנשמר תחת פיקוח הדוק רק במצודות הכוח ובמבצרי הסמכות של השלטון הדתי והמלכותי: בגנזכי ארמונות ומקדשים, בארכיוני כנסיות ומנזרים, בספריית בתי המשפט או במוקדי הכוח והשלטון הגבריים, שנשענו על קדושה ובחירה שמימית, או על זכויות־יתר הנשענות על סמכות אלוהית, ועל מסמכים כתובים שהופקדו בארכיון מהעת העתיקה ועד למהפכה הצרפתית.

הספרייה העברית היחידה והראשונה הידועה לנו מהעת העתיקה היא ספריית המקדש הנזכרת בפטור מתשלום מסים לסופרי המקדש בימי סלווקוס, אביו של אנטיוכוס הרביעי.

בהיסטוריוגרפיה המקראית כתוב ששבט לוי הופקד לבדו על ההוראה והנחלת הקריאה, כפי שאומר נכדו של לוי, משה בן עמרם, לאחיו בני לוי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.” (דברים לג י). הואיל ושמירת מצוות בכלל ומצוות זכור ושמור בפרט, הייתה כרוכה בקריאה, בהוראה ובכתיבה, הלווים לבדם שהיו מופקדים על שמירת הזיכרון הכתוב ועל הוראתו והנחלתו לכל בני ישראל, עסקו בכתיבה (העתקת ספרי התורה עבור כל אחת מקהילות ישראל בארץ ומחוצה לה) ובהוראת הקריאה לכל ילדי ישראל ממין זכר, ולשם כך היו פטורים מכל עבודת אדמה ופרנסתם הייתה מוטלת כמצוות עשה על כלל הציבור. הם לימדו קריאה בלשון הקודש במשך 49 שבועות בכל שנה, כשבשלושת השבועות הנותרים הם עבדו במשמרות בעבודת משמרת הקודש במקדש. הלוויים העתיקו ספרי תורה על מגילת ספר ועותקי ספרי התורה הופקדו בספריית המקדש. בתקופתו של אנטיוכוס אפיפנס (175–164 לפני הספירה) הנודע במקומותינו כאנטיוכוס הרשע מסיפור חנוכה, המלך הסלווקי שכבש את ירושלים בשנת 175 לפני הספירה, שדד את קופת המקדש והדיח את הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק, חוניו בן שמעון, שסירב להיענות לפקודתו לוותר על לוח השבתות השמשי המחושב והקבוע מראש שנהג במקדש ולהחליפו בלוח המלכותי הירחי המשתנה של מלכי יוון, ומינה כוהנים מתייוונים, יאזון, מנלאוס ואלקימוס שצייתו לדרישותיו בענייני לוח וגביית מסים לפי הלוח שלו, הלוח היווני הירחי, עזבו הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם את המקדש המחולל, שכל עבודת הקודש השתבשה בו, ולקחו איתם את ספרי ספריית המקדש הכתובים על מגילות קלף כדי לשמור אותן בכדי חרס במערות קומראן עד יעבור זעם. הם סירבו להכיר בכהונה החדשה שמינו יורשי אנטיוכוס, מלכי בית סלווקוס, בניגוד לסדר המקראי, הלא היא הכהונה החשמונאית, ולא החזירו את המגילות מהמערות במדבר יהודה, לספריית המקדש המחולל. ספריית המקדש שכולה ספרי קודש, הכתובים על מגילות קלף בעברית ובארמית, וספרי הכהונה המתבדלת, הכוהנים לבית־צדוק ואנשי בריתם, שנכתבו במאות האחרונות לפני חורבן בית המקדש השני, נמצאה בשנים 1956–1947, ומוכרת לציבור בשמות המגילות הגנוזות, מגילות מדבר יהודה ומגילות קומראן, שמות המלמדים על המקום שבו נמצאה הספרייה ומעלימים את זהות מחבריה. שמן האמתי של מגילות קומראן הוא: הספרייה הראשונה של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם. הספרייה כוללת כ־300 כותרים שונים. חלקיה העבריים נדפסו בשלושה כרכים נהדרים שנערכו והודרו בידי פרופ' אלישע קימרון, בכותרת: “מגילות מדבר יהודה החיבורים העבריים” וראו אור בהוצאת יד בן צבי בעשור הקודם.

בקהילות ישראל אחרי חורבן בית שני היו ספריות של ספרי קודש בבתי הכנסת, בבתי המדרש, ובקלויזים אשר בהם עסקו בלימוד הקבלה. ספריות פרטיות היו בדרך כלל רק לרופאים, למלומדים, לרבנים או לעשירים מלומדים שהיו אספני ספרים. באלף השני אנו יודעים על היקף הספריות ועל החיבורים שנכללו בהן מרשימות הצנזורה הקתולית וממחקרים מפורטים העוסקים בנושא, דוגמת מחקריה של פרופ' שפרה ברוכסון. ראו: שפרה ברוכסון, “ספרים וקוראים, תרבות הקריאה של יהודי איטליה בשלהי הרנסנס”, רמת־גן תשנ"ג.

המילה סִפְרִיָּה השגורה היום על כל לשון, לא נודעה במקורותינו והיא מילה שהתחדשה ככל הנראה בראשית המאה העשרים. זהות מחדש המילה שנויה במחלוקת. יש אומרים שהמילה חודשה ככל הנראה על ידי איתמר בן־אב“י, בנו של אליעזר בן יהודה, שנולד בשנת 1882, כשיעד את המילה מלכתחילה לתיאורה של חנות ספרים, בעוד שלספרייה במובנה המקובל קרא “סִפְרִיּוֹן”, על משקל גימנסיון, ויש אומרים שעל החידוש אחראי יחיאל מיכל פינס, יליד 1843, שעלה לארץ ישראל ב1878, שהיה רב מלומד חובב ציון, והיה ציוני דתי, איש רוח ואיש מעשה, אוהב ספר ואיש לשון, שהמציא את המילה סִפְרִייה כחלופה למושג המסורתי המקובל, שהיה מורכב תמיד מצירוף של שתיים או שלוש מילים כגון בֵּית סְפָרִים (לדוגמה: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי), אוצר ספרים (מונח המקובל גם כיום בספריות תורניות רבות) או בית עֵקֶד ספרים (משום שבעבר היו עוקדים, כלומר קושרים את הספרים שהיו כתובים במגילות קלף; ידוע בקיצור “בית עקד”) וכמדרש (מונח ששימש ביהדות ספרד ופורטוגל עד לגירוש היהודים מחצי האי האיברי, בשנת 1492, ולאחריו, לתאר מוסד תורני ששימש כספרייה ציבורית למחצה). דעתי נוטה לדעתו של ד”ר ראובן סיון שייחס את המצאת המילה ספרייה לחובב ציון הדגול ולחבר ועד הלשון, יחיאל מיכל פינס.

 

ב.    🔗

הספרייה האוניברסיטאית שעתידה לקום ולהפוך לספרייה לאומית תוארה בראשית העשור השני של המאה העשרים, בחזונו של חיים ווייצמן, אדם דגול מרבבה, שכתב מאמר על הצורך הדחוף בייסוד האוניברסיטה העברית, לאור המציאות האנטישמית בממלכת פולין ליטא ובאירופה ולאור הצורך המהותי במרכז רוחני בארץ ישראל העות’מנית, בין שאר הדברים החיוניים ציין את הצורך בספרייה לאומית בירושלים:

“מכל האמור נובעת בהכרח הגיוני מסקנה מעשית חשובה מאד: שכלולה והשתלמותה של הספריה הלאומית אשר לנו בירושלים. תהיה דמות האוניברסיטה שלנו צנועה בתחלתה עד כמה שאפשר, אף־על־פי־כן תצטרך תיכף לספריה טובה בשביל קיומה ושכלולה, וביחוד לצורך יצירת ספרי־למוד בלשון העברית. הספריה הלאומית שלנו תהיה, איפוא, אבן־פנה יקרה בבנין היכל המדע שלנו. לגבי מדעי הרוח הספריה היא החוליה החשובה ביותר. בעבודת ההכנה עתידה התעמולה לטובת הספריה הלאומית לתפוס מקום נכבד מאד….. הן לא ישכחו צעירינו המתלמדים, שבשעה שהם שואבים ממעינות החכמה גוועים אלפי אחיהם מצמאון לדעת. חובה כפולה מוטלת, איפוא, עליהם לעשות כל מה שבכחם, כדי לסלול בשביל אחיהם מסלה חדשה אל התורה והמדע. והתשובה ההגונה, היחידה שיכול עם ישראל להשיב לסוגרים את שערי האוניברסיטות בפני בניו, היא – לבנות אוניברסיטה לעצמו”.

[חיים ווייצמן, על אוניברסיטה עברית בירושלים, קטע מן ההרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה בשנת 1913,. דבריו ראו אור בעיתון “העולם”, מס' 35, 18.4.1913).מובא כאן על פי פרויקט בן יהודה].

*

הספרייה הלאומית נוסדה לראשונה בארץ ישראל העות’מאנית כספרייה ציבורית שמימשה את חזונם של אוהבי ספר ואוהבי השפה העברית וההיסטוריה היהודית, בשנת 1892, ב־כ' בתמוז תרנ"ב. היא נקראה בשם “בית הספרים מדרש אברבנאל”. הספרייה נוסדה כדי לשמר ולאחסן, להציג ולהנגיש את אוצרות הרוח של העם היהודי שראשיתם לפני שלושת אלפים שנה. אולם ראשיתה המעשית ולא רק הרעיונית, לא הייתה בארץ ישראל, אלא דווקא בחלומו של יהודי שומר מצוות ברוסיה.

בשלהי שנת 1899 הפיץ הרופא היהודי־ציוני מביאליסטוק, ד"ר יוסף חזנוביץ (22 באוקטובר 1844 הורדנה, בלארוס – 21 בדצמבר 1919 יקטרינוסלב, אוקראינה), שהיה ביבליופיל, אוהב ספר, ממייסדי “מדרש אברבנאל”, קול קורא בעניין בניית בית לספרייה הלאומית.

היה זה המשכו של מסע קידום ארוך שניהל ד"ר חזנוביץ למען הקמת ספרייה לאומית בירושלים, אך בניגוד למכתביו הקודמים, כאן התמקד חזנוביץ לא רק בקריאה להרחבת אוספיה של הספרייה, אלא בצורך בהקמת “בית נאמן” – בניין ייעודי לאכלוס אלפי הספרים, שעברו עד אז בין חדרים ובתים שכורים ברחבי ירושלים. הביטוי אשר בו השתמש חזנוביץ נקלט היטב ובמהלך השנים הבאות התפרסמו בעיתונים הודעות ומודעות שונות על תרומות שהורמו לטובת אותו “בית נאמן”. במיוחד נרתמה לטובת העניין מערכת עיתון “המליץ”, שקבעה מדור מיוחד בשם “בית נאמן” לפרסום התורמים.

ב־1893 באספה שהתקיימה בביתו של ד"ר חזנוביץ, הוחלט לייסד אגודה בשם “בית נאמן” שתאסוף כסף להקמת הספרייה, לקניית ספרים ולדמי משלוח. ב־1895 נשלח המשלוח הראשון – 8,800 ספרים ב־34 ארגזים.

היו לרופא הביבליופיל כמה דרישות ממקבלי התרומה:

"א. בהיווסד “אוצר הספרים הכללי” בירושלים, עליכם החובה למסור כל ספרי אל אוצר הכללי הזה.

ב. באוצר הכללי הזה יועד חדר מיוחד שבו ימצאו כל ספרַי והחדר הזה יקרא על שמי" גנזי יוסף בירושלים“, ואנכי אשתדל כל ימי אי”ה, להרחיב את חדרי ולהגדילו בהוסיפי בו ספרים ישנים וחדשים עד מקום שיכולתי תגיע."

[יוסף חזנוביץ, “למנהלי בית עקד הספרים מדרש אברבנאל בירושלים”, המליץ, 14 ביוני 1895].

בשנת 1896 נפתח אוסף “גנזי יוסף” בירושלים לקוראים.

מפעל חייו של חזנוביץ שהיה רופא מסור אשר נודע בנדיבותו לחוליו, והיה אלמן ערירי שהקדיש את כל רכושו למען מטרה זו, היה יצירת הבסיס לאוסף הספרייה הלאומית בירושלים. בפגישתו בירושלים ב־1890 עם מנהיגי היישוב הם הציעו לו להקים ספרייה בעיר הקודש. הרעיון להקים ספרייה לאומית בירושלים קדם לחזנוביץ. כבר ב־1875 ניסו כמה משכילים, ביניהם ישראל דב פרומקין, אברהם משה לונץ ועוד כמה משכילים נוספים חובבי ציון, להקים ספרייה שקראו לה, לכבודו של משה מונטפיורי, “בית אוסף ספרים אשר למונטפיורי”, אך הספרייה לא הצליחה, בין השאר בשל חרם שהטילו עליה הרבנים של ירושלים ובראשם ר' שמואל סאלנט, משום שהיו בה ספרי מינות. כלומר, ספרים שאינם ספרי קודש או ספרים שהוחרמו!

בעקבות החרם ביקש מונטפיורי שיסירו את שמו משם הספרייה. ניסיון נוסף היה של לשכת בני ברית בשנת 1892. יוזמי הספרייה היו ד“ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין וזאב יעבץ. כאמור נפגש אתם ד”ר חזנוביץ ב־1890 והוא קיבל את עצתם לעזור בבניית הספרייה הלאומית. חזנוביץ היה אספן ספרים וביבליופיל עוד משנות השמונים של המאה ה־19. ההצעה של מנהיג בני ברית קסמה לו כאספן והוא הפך את הרעיון למרכז חייו והקדיש לו את רוב זמנו וכספו. הוא התחיל לאסוף ספרים, תמונות וכל דבר שנראה לו שצריך להיות בספרייה לאומית. את חזונו בדבר בניית בניין לאוסף הספרים הוא פרסם ב־1899 ב“מכתב להזכיר” שפרסם המהווה גם היום את התשתית הרעיונית לבחירת האוסף:

“בירושלים זאת יבנה בית גדול, רם ונשא ובו יאָצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם. כל הכתבים והציורים הנוגעים אל חייהם או שצריכים לפי דעת חרשי צירים להתנהג בתוכם. הכל יאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו.”

[ יוסף חזנוביץ, “מכתב להזכיר”, הצפירה, 18 באוקטובר 1899].

*

מנהלי הספרייה ניגשו למלאכה עוד בטרם נאספו הכספים. הם רכשו בהקפה מגרש בסמוך לרחוב החבשים (כיום – בפינת רחובות “בני ברית” ו“יוסף חזנוביץ”) והניחו את אבן הפינה לבניין ב־30 באפריל 1900. בשעה שהונחה אבן הפינה לבניין החדש, נכתב במגילת היסוד שלו:

“בעזרת ה'! הבית הזה נבנה לשם “בית הספרים הכללי לבני ישראל”. בית הספרים הזה נוסד על ידי לשכת “ירושלים” אשר לאגודת “בני ברית” בשנת תרנ”ב היא שנת ארבע מאות לגלות ישראל מספרד, ויקרא אז בשם “מדרש אברבנאל” על שם דון יצחק אברבנאל שהלך בראש גולים. וכשלשים אחרי יסוד המסד, כאשר שלח האדון ד“ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק אשר ברוסיה אשר אוצר ספריו הגדול נוסף להמוסד גם השם “גנזי יוסף”. וביום שני בשבת, באחד לחדש השני בשנת התר”ס היא שנת אלף תתל"א לחרבן הונחה אבן היסוד לבית הנאמן למסד הכללי והנכבד במעמד רבים מבני אחינו. ויהי נעם ה' על הבניין הזה, והבית הזה יהיה עליון, לשם ולכבוד לישראל בכל הארץ.

(דוד ילין, ירושלים של תמול, הציטוט מפרויקט בן יהודה).

*

ב־5 באפריל 1902 פתח בית הספרים בית מדרש אברבנאל את שעריו לציבור.

בשנת 1900 דן הקונגרס הציוני הרביעי בבית הספרים מדרש אברבנאל כ“ספרייה לאומית”. הקונגרס הציוני השביעי החליט לכונן ספרייה לאומית על בסיס “בית הספרים מדרש אברבנאל” בשנת 1905. בשנת 1920 עבר “בית הספרים מדרש אברבנאל” לידי ההסתדרות הציונית ובשנת 1923, לפני מאה שנה בדיוק, התמנה ד"ר גרשם שלום שעלה מברלין לירושלים בשנה זו, אחרי שכתב דוקטורט באוניברסיטת מינכן על ‘ספר הבהיר’, לספרן ראשי של המחלקה ליהדות. הוא ייסד שיטת קטלוג חדשה למדעי היהדות, שכן הקטלוג המקובל התייחס רק לספרות בעולם הנוצרי.

בשנת 1925 הספרייה הפכה להיות “בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי” כחלק מהאוניברסיטה העברית. מנהל הספרייה בין השנים 1920–1935 היה פרופ' שמואל הוגו ברגמן וספרן הספרייה ליהדות בין השנים 1923–1927 היה ד"ר גרשם שלום. בשנת 1930 נוסד משכנה החדש של הספרייה בקמפוס האוניברסיטה החדש בהר הצופים. בית הספרים הלאומי נקרא עתה “בית דוד וולפסון” מאחר שהשתכן בבניין אבן מפואר שתרם הנדיב היהודי הבריטי, בקמפוס הר הצופים. כיום שוכנת בבניין הספרייה לשעבר, הפקולטה למשפטים וספריית משפטים של האוניברסיטה העברית.

*

בעקבות מלחמת העצמאות ב־1948 הפכה הספרייה לחלק ממובלעת ירדנית צבאית בהר הצופים, והשימוש האקדמי או התרבותי בכל קמפוס הר הצופים והספרייה בתוכו, הפך לבלתי אפשרי. בית הספרים הלאומי עבר לכמה בניינים בירושלים המערבית כששוטרים וחיילים העבירו בסתר ספרים מההר אל העיר במידת האפשר.

בשנת 1955, בעשור קשה מאוד למדינת ישראל שסבלה מצנע וממחסור, והתמודדה עם קליטת גלי עלייה של מאות אלפי עקורים ופליטים חסרי כל וניצולי שואה ופוגרומים, שהגיעו חסרי רכוש וחלקם גם חסרי השכלה, בעשור של המעברות ומחנות הקליטה, הוכרזה תחרות ציבורית לבניית המבנה הממלכתי הראשון של מדינת ישראל. האדריכלים הצעירים, שהגישו תכניות – זיוה ארמוני מקיבוץ מעגן מיכאל וחנן הברון מקיבוץ רעים, שולמית ומיכאל נדלר עם אמנון אלכסנדרוני, אברהם יסקי ושמעון פבזנר מתל אביב, זכו במשותף והתבקשו על ידי הוועדה הבוחרת, לתכנן את הבניין הממלכתי הראשון של הספרייה הלאומית. המבנה המלבני, החכם – המפריד בתבונה רבה בין חללי עבודה שקטים שהדיבור בקול רם אסור בהם, בשבעה או שמונה אולמות קריאה, בשתי הקומות העליונות בהם נבנו אולמות הקריאה, ובקומת המרתף בה נשמרו חדרי הקריאה למכון לכתבי יד ותצלומי כתבי יד – לבין החללים הציבוריים, בקומת הקטלוגים ובמבואות בכל קומה לאולמות הקריאה, בקפיטריה ובחצר, מבנה שטוף האור, בעל קירות הזכוכית היפים, קירות האבן הבהירה המנוסרת, העמודים, חצרות האבן והמטפסים הירוקים, גרמי המדרגות השבלוליים, האולמות המרווחים וחללי האחסון במרתפים, אליהם הצטרפו בשנות השמונים חלונות הוויטרז' הצבעוניים של האמן הירושלמי, מרדכי ארדון, למורת רוחם של המתכננים, שרצו במבואה הגדולה בקומה השנייה, חלון ענק מוצף אור, ולא חלון זכוכית כהה ואטום מבחוץ, שהחשיך את המבנה בציוריו היפים, היו אהובים מאוד על רוב ציבור המשתמשים של הספרייה, שהוקירו את תנאי העבודה הייחודיים שהוענקו להם במרחב השקט, היפה והמואר. בעשורים אלה ברוב הבתים לא היו ספריות ובוודאי שלא היו מחשבים ולא היה אינטרנט, והספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, הייתה מוקד דעת נערץ הן לציבור החוקרים והסטודנטים מהארץ ומהעולם, הן לקוראות וקוראים מכל רחבי הארץ. את ריהוט הפנים של הספרייה תכננה ועצבה האדריכלית דורה גד. ביחס למצוקה הרווחת בשנות החמישים, תכנון הספרייה כבניין ממלכתי רב השראה, ובניין הספרייה הלאומית אל מול כר הדשא הגדול ובריכת המים והגינות בין בנייני הקמפוס היפה, היה הישג שאין דומה לו מבחינה ארכיטקטונית, אסתטית, תרבותית, חברתית ושימושית.

בשנת 1960 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על שם ליידי דיוויס בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. בבניין יפה זה שעוד רבות אפשר לספר עליו, שכנה הספרייה הלאומית במשך 63 שנים, בין השנים 1960–2023. רבים חשבו שזה אחד הבניינים היפים ביותר בירושלים, אם לא היפה שבהם. בעשורים שחלפו המחסנים עלו על גדותיהם והיה צורך לשכור מחסנים מרוחקים וההתאמות לעידן הטכנולוגי החדש לא עלו בנקל. הקוראים אהבו מאוד את בניין הספרייה אבל ההנהלה חשבה שיש מקום לשינוי בעולם משתנה.

בשנת 1964 הוקם בספרייה ארכיון הצליל הלאומי, אוסף המתעד ומציע לציבור תיעוד מקיף על המוזיקה הארץ ישראלית והיהודית בהקלטות ותמלילים. אוספים חשובים נוספים נקלטו בספרייה ביניהם אוסף של המזרחן והחוקר הרב תחומי פרופ' אברהם שלום יהודה, (1877–1951), הכולל אוסף של אלפי כתבי יד לצד התכתבויות אישיות שלו עם אחרים בשפות השונות ששלט בהן. זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים (1967) עבר האוסף לרשות הספרייה הלאומית. ארכיון אברהם שלום יהודה, המוגדר כאחד מן העיזבונות החשובים ויקרי הערך ביותר שהגיעו לידי הספרייה הלאומית, מכיל כ־1,400 כתבי יד, רובם כתובים ערבית, 250 מהם בעברית ו־50 בלטינית. רבים מהכתבים מאוירים, כך למשל מצוי באוסף עותק מאויר של “ספר השעות”. עוד באוסף מספר אינקונבולות (דפוסי עריסה מהעשורים הראשונים של הדפוס העברי במחצית השנייה של המאה ה־15), בהן דפוסים עבריים ומהדורות נדירות; אוסף מסמכים מקוריים חתומים בידי נפוליאון, וארכיון מפתיע של כתבים מיסטיים פרי עטו של סר אייזיק ניוטון, המכילים תרשימים של המקדש, חישובים אסטרונומיים וחישובי קץ, שאותו רכש פרופ' יהודה במכירה פומבית בלונדון ב־1935. נוסף על כל אלה, מכיל האוסף כ־3,200 תיקי התכתבויות אישיות.

אוסף המפות העתיקות של ערן לאור, ספרים נדירים מאוסף ישראל מהלמן, אוסף סידני אדלשטיין לתולדות המדעים ואוסף ספרי תורת הסוד, הקבלה, השבתאות והחסידות של פרופ' גרשם שלום.

ראוי לחתום פרק זה באזכורם של שני תורמים נכבדים:

אוסף המזרחן היהודי רוסי והביבליופיל הנודע, הסופר, המתרגם, האינטלקטואל והחוקר, הבארון דוד גינצבורג (1857 קמניץ־פודולסקי –1910 סנט־פטרבורג), שאסף יצירות נדירות ובעלות ערך יוצא דופן. הספרייה של דוד גינצבורג הייתה אחת הספריות הפרטיות הגדולות באירופה, האוסף כלל 14 אלף ספרים, 45 אינקונבולות (דפוסי עריסה מהעשורים הראשונים של הדפוס העברי עד שנת 1500) וכתבי יד נדירים בשפות שמיות שונות (בהם מעל אלפיים כתבי יד עבריים ועוד כאלף כתבי יד בערבית). את הספרים התחיל לאסוף סבו, יוסף גינצבורג, שהיה איש עסקים מוכשר, בנקאי מצליח ונדבן יהודי, שזכה לתואר אבירות נדיר על שירותיו עבור השלטון הרוסי, ואביו של דוד, הוראציו גינצבורג, שהיה אף הוא כאביו בנקאי מצליח ואיש עסקים מוכשר. כל בני המשפחה היו אנשי עסקים מוכשרים, בנקאים מצליחים, אוהבי ספר ופילנתרופים שהעניקו שירותים רבי ערך לצאר הרוסי ולאצולה, וזכו להוקרה ולתוארי אצולה שעברו בירושה, אך את החלק המשמעותי של אוסף גינצבורג אסף דוד, שהיה אינטלקטואל בעל אמצעים, אחרי שלמד בביתו על ידי מלומדים חשובים והמשיך בחינוך אקדמי מקיף בשפות שמיות. לאחר פטירתו של הברון דוד גינצבורג ב־1910, אליעזר בן־יהודה ופעילים אחרים יצרו קשר עם אשתו, הברונית מתילדה גינצבורג, במטרה להביא את האוסף יקר הערך לארץ ישראל. במאי 1917 נחתם חוזה לרכישת האוסף בין היורשים הרוסיים לבין בית הספרים הלאומי בירושלים תמורת חצי מיליון רובל. הרכישה מומנה בכספי תרומות נדיבות של יהודים ציונים רוסים פילנתרופים, שני מחותנים שוחרי שפת עבר ותרבות הספר העברי, הלל זלטופולסקי היה איש עסקים, פעיל ציוני ותרבותי, נדבן וסופר יהודי. ויוסף פרסיץ, ממייסדי “תרבות”, חברה לחנוך עברי ולתרבות עברית, שמימנה עשרות גני ילדים, בתי־ספר לעם, בתי־ספר תיכוניים. שניהם, היו סביה של רחלי אידלמן, בעלת הוצאת שוקן. עם העברת הכסף כל פרטי האוסף: ספרים, אינקונבולות וכתבי יד נארזו והוכנו למשלוח לארץ ישראל. אך העברת המשלוח התעכבה בשל התחלת מלחמת העולם הראשונה. לאחר מהפכת אוקטובר אסרו הבולשביקים על הוצאת האוסף, הלאימו אותו והעבירוהו לספרייה הממלכתית של רוסיה. גם אחרי התפרקות ברית המועצות סירבו שלטונות רוסיה להעביר את האוסף לידי מדינת ישראל, גם אחרי שהמדינה השיבה בעלות על חצר סרגיי לידי רוסיה. ב־1992 צולם חלק גדול מכתבי היד והספרים שבאוסף, צעד חשוב שאפשר לחוקרים לעיין בהם. [ראו: מרדכי נדב, לתולדות המאמצים להבאת אוסף דוד גינצבורג אל בית הספרים הלאומי בירושלים., מדעי היהדות 35, תשנ"ה, עמ' 69–181]. ב־11 בנובמבר בשנת 2017 נחתם בספרייה הלאומית בירושלים, הסכם על דיגיטציה מלאה של אוצר כתבי היד והספרים הנדפסים שנאסף במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים על ידי בני משפחת גינצבורג.

אוסף האינקונבולים (ספרים שנדפסו לפני שנת 1500) הראשון והחשוב ביותר בספריה הלאומית עד היום, נתרם בידי שלמה זלמן שוקן, סבה של רחלי אידלמן. אוסף יקר ערך זה היה האוסף הראשון שהקנה לספריה הלאומית בארץ ישראל מעמד של ספריה בינלאומית חשובה.

 

ג.    🔗

בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים ועדת בדיקה בינלאומית של ספרנים מומחים מהספריות החשובות בעולם, שהוזמנה לבחון את המצב בספרייה הלאומית, המליצה על ארגון מחדש של הספרייה הלאומית והתאמתה לעידן הטכנולוגי־דיגיטלי החדש. בעקבות המלצותיה של וועדת הבדיקה נבחרה ועדה לשינוי בראשות פרופ' יצחק זמיר, שעבדה בין השנים 2002–2004 והמליצה על חקיקת חוק הספרייה הלאומית. מטרת החוק הייתה ליצור “ספרייה לאומית שתוכל לשמש גורם חשוב בתחומי הידע, המחקר, המורשת, התרבות והחינוך”. בשנת 2005 הוקמה ועדה ציבורית שעסקה במעבר הספרייה מניהול של האוניברסיטה העברית לניהול ועדה ציבורית, שלימים היוותה את גרעין הדירקטוריון. על פי החוק, הספרייה היא ספריית מחקר מרכזית בתחומי מדעי הרוח, במיוחד בתחומי הליבה: יהדות, תיעוד ארץ ישראל, האסלאם והמזרח התיכון. כמו כן היא משמשת כספריית מחקר עיקרית בתחומים אלה לאוניברסיטה העברית.

באוסף הספרייה הלאומית מצויים היום 4.2 מיליון כרכי ספרים, עשרות דפוסי ערש עבריים, יותר מעשרת אלפים כתבי יד עבריים וערביים, כתבי עת, מאות ארכיונים אישיים, ארכיון הצליל הלאומי, מפות, צילומים והקלטות. האוסף מחולק לחמישה אוספים עיקריים – ארבעה תחומי ליבה המהווים את אדני האוסף הייחודיים לספרייה הלאומית, ואוסף נוסף התומך בהם:

[א] אוסף היהדות בכל המדיומים בכתב, בצליל, במוזיקה ובצילום, הכולל כתבי יד, ספרים, כתבי עת, ארכיונים, מכתבים וחומר דיגיטלי, הכולל כתבי יד עבריים בולטים מהאוספים החשובים בעולם, באתר אינטרנט אחד, וכן מיזוג תוכן עם הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ועם הספרייה המרכזית לספרות יידיש באמהרסט, מסצ’וסטס, בארצות הברית. אוסף הספרייה הלאומית כולל כ־8000 כתבי יד עבריים מקוריים לצד 2000 כתבי יד בשפה הערבית. במכון לתצלומי כתבי יד נאספו תצלומיהם של כ־70,000 כתבי יד עבריים מכל העולם.

אוסף ייחודי זה כולל עשרות אלפי ספרים שהתחברו בלשון הקודש מראשית הדפוס במאה ה־15 ועד אמצע המאה העשרים, ביניהם ספרים רבים שהוחרמו, נבזזו ונאספו מבתי יהודים בארצות אירופה, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ונגנבו מבתי מדרש ובתי כנסת ומרכזים קהילתיים, במקומות שבהם גרו היהודים מאות שנים, למדו ולימדו את ילדיהם לקרוא ולכתוב בעברית, בתקופת שלטונה של גרמניה הנאצית ובשנות השואה. בתום המלחמה בשנת 1946 ריכזו חיילי בעלות הברית את כל הספרים היהודיים השדודים מכל אירופה בכל הלשונות, באופנבאך שבגרמניה, ומטעם האוניברסיטה העברית, נשלחו פרופ' גרשם שלום ואברהם יערי, אנשי בית הספרים הלאומי שהתמחו בביבליוגרפיה עברית, בניסיון להציל את אוצרות התרבות היהודיים. יחד הם סייעו, כדוברי גרמנית ועברית, בהצלתם והעברתם לישראל של כחצי מיליון ספרים, שהוחרמו על ידי הנאצים בתקופת השואה. לשלום ויערי הצטרפה חנה ארנדט, ילידת גרמניה, שבאה מארה"ב למטרה זו, וכולם עבדו במשך שנה שלמה, תוך צער נורא על גודל החורבן שהיו עדים לו, במיון שרידי אלפי הספרים והספריות שעברו תחת ידיהם, ובחלוקתם, תוך חילוקי דעות נוקבים, בין מדינת ישראל לקהילות ישראל בגולה ובתפוצה. דב שידורסקי כתב בספרו “גווילים נשרפים ואותיות פורחות”, בהרחבה על פרשה טראגית זו, שהעשירה את אוספי הספרייה הלאומית. כששלום חזר מאופנבאך לירושלים, לדברי אשתו פניה, היה שרוי בדיכאון עמוק במשך שנה שלמה על אסונו של העם היהודי, שנה שבה לא יצא מביתו וממיטתו.

*

[ב] אוסף ישראל המושתת על חוק עותקי חובה הקובע שכל פריט מודפס הרואה אור דפוס בישראל חייב להגיע לספרייה הלאומית. לצד אוסף הספרים הנדפסים בישראל עומדים אוספי ארכיונים ותצלומים של יוצרים בולטים בתחומי התרבות, ההגות והאמנות. עוד כלולים באוסף אתר העיתונות היהודית ההיסטורית ורשת ארכיוני ישראל. בספרייה מצויים כ־750 ארכיונים אישיים של דמויות יהודיות וישראליות מובילות. [מספרים אלה אינם מעודכנים ויעודכנו כשיגיעו נתונים מ2023].

*

[ג] אוסף האסלאם והמזרח התיכון המתמקד בשפה הערבית ותרבותה, במזרח התיכון בעבר ובהווה, ובתולדות האסלאם. חלק מאוסף זה כרוך בטרגדיה היסטורית. בסוף מלחמת השחרור עברו ספרני הספרייה הלאומית המומחים בשפה הערבית ובשפות נוספות שהיו רווחות במזרח התיכון כגון תורכית ופרסית, בבתים פרטיים בשכונות ערביות בירושלים שתושביהם ברחו ובמוסדות חינוך בעיר המזרחית שהתרוקנו מתלמידיהם, ואספו בזהירות רבה ובמקצועיות אחראית, את הספרים וכתבי העת שנמצאו בהם, כדי לשמור ולהגן עליהם מפני ביזה או שימוש פסול, מתוך תקווה להשיבם לבעליהם אחרי קטלוג ורישום מדויק. על פרשה כאובה זו הרחיב ד"ר גיש עמית בספרו החשוב “אקס ליבריס”. באוסף האסלאם והמזרח התיכון הכולל אוספים של מזרחנים יהודים חשובים, כלול תיעוד רחב היקף בנושא השפות המדוברות במזרח התיכון ובארצות האסלאם ובספרות הנכתבת בהן לאורך הדורות.

*

[ד] מדעי הרוח הכלליים – אוסף רחב היקף בתחום מדעי הרוח והחברה, השומר ספרות מחקרית הקשורה לחקר ארבעת תחומי הליבה, כגון שפות ובלשנות, פילוסופיה והיסטוריה כללית, דתות, ספרות קלאסית ותולדות המדע. בספרייה שמור אוסף של 6000 מפות עתיקות עד שנת 1900 לצד אוסף של 2000 מפות מודרניות.

הספרייה מקדישה מאמצים רבים להרחבת הדיגיטציה של האוספים השונים ולשיתופי פעולה גלובאליים בתחומים שהספרייה מתמחה בהם.

[ה] אוסף המוזיקה הכולל ספרי תווים והקלטות שמע בהיקף רחב של כ150,000 שעות שמע, לצד ספרים על ההיסטוריה של המוזיקה וספרי מחקר על ההיסטוריה של המוזיקה היהודית, הישראלית והעולמית. ראשיתו של אוסף חשוב זה הייתה בשנת 1964 בשעה שהוקם בספרייה ארכיון הצליל הלאומי. האוסף מתעד ומציע לציבור תיעוד מקיף על המוזיקה הארץ ישראלית והיהודית בהקלטות ותמלילים.

 

ד.    🔗

בשנת 2008 נחתם הסכם עם האוניברסיטה העברית שבו הספרייה הלאומית מוקמת כחברת בת של האוניברסיטה העברית. אוספי האוניברסיטה העברית מועברים ב“השאלת קבע” לידי הספרייה הלאומית. בין השנים 2008–2010 נקבעה תכנית האב להתחדשות הספרייה הלאומית לשם התאמתה למאה ה־21. התוכנית הועידה לעצמה את חמש המטרות הבאות: הרחבת האיסוף, השקעה בדיגיטציה ובאוספים דיגיטליים, פתיחת הספרייה לציבור, הנגשת אוצרות הספרייה ברשת האינטרנט, הרחבת האוסף המחקרי והקמת משכן חדש לספרייה הלאומית.

“יד הנדיב” של משפחת רוטשילד, חתמה על הסכם עם הספרייה הלאומית שבו התחייבה לממן את הבניין החדש ואת הטכנולוגיות החדשות הכרוכות בו.

בשנת 2011 הספרייה הלאומית הפכה לחברה עצמאית בבעלות בעלי מניות הקבועים בחוק הספרייה הלאומית: הממשלה, האוניברסיטה העברית ומוסדות ציבור. באותה עת נקבעה תכנית לבניין החדש שתוכנן כבניין האמור להכניס כ־500 אלף מבקרים בשנה! בבניין תוכננו למעלה מ־500 עמדות קריאה לצד חדרי לימוד והכפלת מספר הספרים המוצגים במדפים פתוחים. נקבע שבבניין יכללו שלוש גלריות לתצוגות, חדרי סמינרים ואודיטוריום ל־ל400 איש. ממשלת ישראל הקצתה את הקרקע לבניין החדש בקריית הלאום מתוך הכרה בחשיבותה של הספרייה הלאומית במארג התרבותי של המדינה, ובשנים הראשונות של העשור הקודם, בין 2011–2013 נפתחה תחרות אדריכלים בינלאומית שהייתה צריכה להביא בחשבון לא רק קיימות ועמידות, טכנולוגיה עדכנית, יופי ואסתטיקה ובנייה ייחודית בעלת השראה והשתלבות במארג קריית הלאום והמוזיאונים ובמערך התחבורה, אלא גם הבנה עמוקה של הספרייה הדיגיטלית, האחסון הדיגיטלי־רובוטי, לצד הבנת ציפיות הקוראים והלומדים בספריות המחקר, לעומת הציפיות הכרוכות בהנגשת הספרייה לציבור. גם שיתופי פעולה טכנולוגיים עם ספריות ומוסדות מורשת בארץ ובעולם, ופתרונות אחסון דיגיטלי מוגן וקבוע למאה אלף ספרים, ל־2,000,000 עמודי עיתון, ל־200,000 פרטים בני חלוף, לאלפי כתבי יד וארכיונים, ל־150,000 שעות מוזיקה מוקלטת ול־100,000 צילומים. מספרים אלה היו מעודכנים לפני עשור במידע שנמסר לחברי המועצה הבינלאומית של הספרייה. אעדכן כאשר יגיעו נתונים מעודכנים לידיעתי.

משרד האדריכלים הנודע, הרצוג ודה־מרון משוויץ, זכה בתחרות הבינלאומית, אחרי שתכנית קודמת נבחרה, זכתה ונפסלה בשל בעיות משפטיות, וקיבל על עצמו את תכנונו ובניינו של בניין הספרייה הלאומית החדשה. משרדם של האדריכלים אמיר מן – ועמי שנער, משמש כמשרד הישראלי המקומי השותף לאחריות לביצוע.

ההבנה והלימוד של הצרכים השונים של הספרייה הלאומית בעולם משתנה, והמעברים משימור הספרים שראו אור דפוס לשימור ואחסון דיגיטאלי, לצד המחשבה, התכנון והרישוי, החפירה והבנייה, האבטחה והתקנת המערכות הטכנולוגיות המורכבות ומערכות ההגנה על האוצרות השונים המאוחסנים במחסנים הדיגיטליים־רובוטיים, ותכנון הריהוט הייעודי לספרייה האמורה לשרת את הקהל הרחב, והצבתם של כל אלה בבניין הגמור, אחרי בחינת כל המערכות, לשם העברת האוספים ומעבר המשרדים והעובדים, לקחו עשר שנים, בין 2013–2023. הרבה יותר ממה שתוכנן מלכתחילה, שכן הספרייה הייתה אמורה להיפתח לציבור בשנת 2017.

לפרויקט התחדשות הספרייה הלאומית שותפים ממשלת ישראל, משפחת רוטשילד באמצעות קרן ‘יד הנדיב’ ומשפחת דוד ורות גוטסמן, מניו יורק.

חנוכת הבניין החדש, הייתה מתוכננת בדיוק לזמן המלחמה הנוראה באוקטובר 2023 למרבה הצער, והבניין נפתח לשימוש הקהל, ללא טקסים חגיגיים בסתיו 2023. חנוכת הבניין תיערך כשהעולם ישוב לימי שלום ושלווה, מה שכרגע נראה רחוק למדי.

למבנה הספרייה 11 קומות – חמש מהן מעל פני הקרקע ושש מתחתיה. 46 אלף מטרים בנויים, על 16 וחצי דונמים של שטח הספרייה. כל קומה שונה מקודמתה. בקומת הכניסה, לצד אולם “חוויית הספרייה” שנועד להפגיש ולנתב את הקוראים בני כל הגילים להלך הרוח המתאים לאוהבי ספרים, נמצא מתחם תערוכת הקבע, חדר התערוכות המתחלפות וגם אודיטוריום מהודר לכ־400 צופים. מתחת להם מתחיל המבנה השבלולי הגדול של אולמות הקריאה, הפתוחים והמוארים, השלווים, השקטים, הנגישים והיפים שלידם עשרות חדרי כיתות קטנים ומתחמי עבודה ובית קפה ומסעדה שפתוחים לאור השמש. ככל הנראה חזון יפה זה מתנגש עם המציאות שכן כפי שמספרים הקוראים בספרייה, החלל הפתוח יוצר הרבה רעש ומאות המבקרים, הכוללים ילדים ותינוקות, מדברים ורועשים, צופים בקוראים ובחוקרים העובדים בחלל הפתוח, ללא כל הגנה או מחסום מפני הרעש. הפתיחות והנגישות המוצעת למבקרים, עומדות בסתירה לשלווה ולריכוז הנדרשים לחוקרים, לקוראים, למאזינים וללומדים. גם ממדיו הגדולים והמרווחים של החלל הפתוח מקשים על הנזקקים לספרים הנמצאים בריחוק בין הקומות. כמו כל בניין חדש, יש צורך ללמוד ולהתנסות בפער בין ההלכה למעשה או בין החזון למציאות, ויש לקוות שההנהלה תידרש לשיפור רווחתם של הקוראים ולא רק להנאתם של הצופים והמבקרים.

עיקר החידוש בבניין, מלבד רעיון חלל עגול פתוח מרכזי, המואר באור טבעי מלמעלה, שבו ערוכים בעיגולים בקומות הפתוחות השונות, מדפי הספרים, כששולחנות העבודה ניצבים להם, טמון במטמון הספרים האוטומטי הנמצא בתחתית הבניין, נסתר מעין רואים. המרתף הדיגיטלי רובוטי הוא מבנה עצום ממדים, מעורר שמץ רתיעה, של מדפי ספרים מתכתיים ענקיים, שעליהם מאוחסנים ארבעת מיליוני הספרים שזמינים לכלל אזרחי ישראל. ניתן להזמין כל ספר דרך האפליקציה של הספרייה הלאומית – והרובוט המעלה ומוריד את תיבות האחסון הממוספרות, שבהם מאוחסנים הספרים, מספק אותו בתוך דקות ספורות לאולם הקריאה המבוקש.

לצד הבניין, המוקף גינון ים־תיכוני יפה להפליא בגווני ירוק וסגול, עצי זית ושיחי תבלין, מוצב הפסל הסביבתי של מיכה אולמן “אותיות של אור”.

מעבר להנאה הרבה מההישג התרבותי, החברתי, האדריכלי והאסתטי שבבניין הספרייה הלאומית החדשה בדרך רופין 36 בירושלים, ומעבר לשמחה על הנגישות והזמינות של הספרים, ועל הנגישות של הספרייה לציבור הרחב, ומעבר לבעיות השונות הקשורות במעבר מחללים אינטימיים סגורים לחלל רחב פתוח, וממעבר משקט הנשמר מעבר לדלתות סגורות של אולמות קריאה, לקולניות הבלתי נמנעת השורה בחלל ענקי פתוח מכל הכיוונים, שאין בו מחיצות או דלתות המפרידות בין רעש לשקט, על המבקר בספרייה לזכור:

מדינת ישראל היא בית ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בהאים וקבוצות דתיות ואתניות נוספות. אוכלוסיית המדינה מורכבת מקהילות גדולות של מהגרים מארצות ותרבויות שונות ועל כן הספרייה הלאומית שלה חייבת לשרת את כולם. לפיכך על הספרייה החדשה למלא תפקיד תרבותי וחינוכי מיוחד ומכריע – לא רק לאסוף דברי דפוס אלא גם לעשות שימוש פעיל במשאביה על מנת להגביר את המודעות לייחודיות של כל קבוצה ומגזר ולטפח את הכבוד לערך האבסולוטי של ביטויים פלורליסטיים, סובלניים ונאורים של חיים ציבוריים. משמעות הדבר, בין היתר, היא שהספרייה הלאומית צריכה להיות מרכז יצירתי ודינמי של פעילויות ממשיות ומקוונות –סמינרים, תערוכות, קונצרטים, סיורים לבתי ספר, מלגות לחוקרים אורחים ומפעלי מחקר – שנועדו כולם להנחיל ולטפח את הערכים הללו.

הספרייה הלאומית, הכוללת את מיטב תרבות העולם, ברוח ובחומר, כוללת גם את הזיכרון הלאומי של מדינת ישראל ואת מורשתו הרוחנית הכתובה של העם היהודי, שהיא תשתית קהילת הזיכרון שלו, והמסד לגיבוש זהותו כעם שראשיתו קשורה בעולם שנברא בְּסֵפֶר מִסְפַּר וְסִפּוּר. מורשת זו, על פי דרכה, היא גם מקור השראה, יצירה מחקר וחידוש, וגם המקור להערכת ההווה התרבותי של מדינת ישראל ולעיצוב העתיד התרבותי של העם, הארץ והמדינה בזיקה לעברה הכתוב השמור בספרייה הלאומית.