אישיותו ודרכו ביצירה    🔗

“בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל”.

(יחזקאל, ג').

א    🔗

מנדלי מוכר ספרים שחק לו מזלו: שום סופר עברי חוץ ממנו לא זכה, שתהיה מוקדשת לו ספרות גדולה כל כך. איני בא לדון בדבר עד כמה נחוץ היה בשבילו ועד כמה חשוב היה בשבילו אותו הטיפול המרובה בו, אבל עובדא היא, וראויה לשימת לב. ודאי יש בו מה שמחבבו כל כך על הכלל. בכל אופן שיהיה: מנדלי כתב הרבה על היהודים והרבה יהודים כתבו עליו. כמעט חשבנו, שכל המרבה לספר במנדלי הריהו משובח. אבל דוקא זה תמוה! כי, לכאורה, על אישיותו היוצרת של מנדלי עצמו אין לומר אלא מעט: פשוט הוא ובהיר כל כך. שום פינות סתר ושום מדרונות אין בנפשו; התחכמות יתירה ומעשי להטים ביצירה לא ידע; אין הוא מרעיש אותנו בכיבושיו וחידושיו הגדולים. להיפך, אנו עומדים ומשתוממים על הקלות הנפלאה המרחפת על פני יצירתו הגדולה, שחיי תקופה שלמה הולידוה. מבחוץ אין לראות אפילו צל של עמל ויגיעה בבנין הגדול של מנדלי: כאילו הלך וגדל וייף מאליו! אומרים: זהו סוד קסמם של כל הקדמונים, אבל מנדלי הן הוא עצם מעצמינו ובשר מבשרנו. האומנם הוא כבר זר לנו ככה?

ועוד: כל מה שתרבינה החקירות ויתווספו דברי הבקורת על הענינים השונים הנוגעים בתכנה של יצירתו, כן יגדל תמהוננו על מנדלי עצמו, שהוא לכאורה פשוט ומובן כל כך, ועל דרכי יצירתו, שהם, כמדומה לנו, גלויים וקלים כל כך. כי לאמתו של דבר, כמו שנקל להשיב בהרחבה על שאלת ה“מה”, בנוגע לתוכן כתביו, כן יקשה לענות בקיצור על שאלת ה“איך”, בנוגע לדרכו בספרות. ופרישמאן יוכיח. זה אמן־הצמצום, הסופר כל אות ואות היוצאת מתחת עטו, כשבא לדבר על מנדלי מו"ס בכרך השני של “הוצאת ועד היובל”, כתב עליו באריכות, שלא כדרכו מתמול שלשום, אלא הספיק עם כל זה להגיד עליו כל מה שעלה לפניו להגיד. אבל אם לא הוא ולא ביאליק האירו לנו את כל אופיו כולו של מנדלי ואת כל נתיבו בספרות, הנה סימנים מובהקים החשובים לנו מאד נתנו לנו גם שניהם, וכל מי שניגש לקרוא ולהבין את מנדלי, אינו יכול לעבור מזה בלי שישים לב אל שני המאמרים של ביאליק ופרישמן, הנמצאים בראש כרכי ב' וג' של כתבי מנדלי, והוא מוכרח לקבל אותם ולבנות עליהם את בנין רעיונותיו החדש, כמו על יסוד קיים ואיתן. כי לגרוע מדבריהם אין כמעט כלום, ורק אפשר עוד להוסיף.

הסימן היותר חשוב, שנתנו שניהם במנדלי, זהו החידוש, אלא שהאחד מדגיש ביחוד את “הראשונות” ו“הקדמוניות” שבאופיו וקורא לו “אמן לאומי”, והשני מתאים בכלל את עצמיותו ומקוריותו האישית של מנדלי ומגדיר את יצירתו בשם “אמנות של יהודי שביהודים”. מסופקני אם ימצא מי שיכחיש שתי הנחות אלו, ולא יסכים גם לרובם של יתר הרעיונות, היפים והנכונים, של שני המאמרים השונים זה מזה. אבל — עברה כבר תקופת “היובל”, חלף כבר גם זמן ה“הספדים”, ועתה אין אנו מסתפקים עוד בזה, שאנו יודעים, בתוך שאר ידיעות חשובות, כי למנדלי “יש לו אופן מיוחד של הסתכלות, אופן מיוחד של הבנה ותפיסה, אופן מיוחד של טכניקה, אופן מיוחד של ציירות ועוד” (פרישמאן), או כי “מנדלי הוא אמן בפני עצמו, אמן יהודי ו”ראשון“, וחוקי יצירתו בתוכו” (ביאליק). עתה חפצים אנו לדעת — איזהו “האופן המיוחד” של דרכי יצירתו של מנדלי, ומסכת נפשו של האמן העברי הנפלא הזה — מהי?

יושב כרכים, כשהוא יוצא למרחבי השדה, מבטו נעשה תועה והוא אינו מוצא את מוצא את ידיו ואת רגליו. מדוע? — הפתרון קל! אדם זה הורגל יותר מדי לרחובות הישרים, למרצפות ולמדרכות, ובטוח הוא תמיד בתכנית הקבועה של העיר הגדולה, כי היא תוביל אותו אל המקום אשר אליו ישא את נפשו, גם בלי השתתפותו שלו האקטיבית. שם הרחוב ומספר הבית — זהו עיקר הדבר שבן־כרך צריך לדעת. את השאר יסבירו לו בנקל בעל העגלה, השוער או סתם עובר ושב… בעיר אין לאדם המבקש דרך שום יסורים של הבחירה החפשית. לא כן בשדה, ביער או בהרים. שם אתה נצרך קודם כל דבר לאוריינטציה משלך. שבילים ומשעולים מכל עברים, והם מתפתלים ונכנסים זה בזה, בורות ושיחין מימינך ומשמאלך — אנה תלך ובאיזה נתיב תבחר? את מי תשאל ואיך תשאל? אתה בעצמך מוכרח למצוא את הדרך הנכונה, ואם לא — תעה תתעה זמן רב.

הרגשה מעין זו ישנה אצל כל אדם הבא מספרויות העמים אל כתבי מנדלי. אין שום אפשרות למוד אותו במדות המקובלות בהן, ואין ההגדרות הנהוגות אצלן מקבילות ליצירתו. איזה יופי “פרא” נסוך עליה, והוא המבדיל אותה מכל היצירות של בני העמים וגם של בני עמנו. נקח נא, למשל, את דרכי הספרות הידועים של האמנים השונים למיניהם, שהגדרתם נכללת פחות או יותר במלים: רומנטיות, ריאליות, אובייקטיביות, אפיקה, ליריקה וכדומה. כמה משונה הוא צלצולן כשתאמר לחבר אותן עם השם מנדלי מוכר ספרים!

תאמר: ריאליסטן הוא בתיאורי החיים והסביבה, — אך מה תעשה בשירת הילדות ובציורי השבת הרכים והרומנטיים, שגם הם נמצאים אצלו? ואם תאמר: סופר אובייקטיבי הוא מנדלי — יבואו אז הדפים המרובים של חמה ובוז סובייקטיביים ויטפחו על פניך. וההזיות החולניות שב“סוסתי” — באיזה שם כללי תגדירן? הומור רך הבא מלב טוב וסטירה עוקצת ואכזרית, בהירות הציור ואליגוריה, לשון חדה ובת־צחוק של חיבה, — מה גדולה היא הערבוביה באמצעי היצירה אצל מנדלי! ועוד גם זאת: אמנות צרופה ומזוקקה אצל פובליציסטיקה בינונית, עד שאינך יכול להחליט בשום אופן: האם היה אוחז בכלל “אמנות לשם אמנות” או ה“תועלת” הצבורית היתה נגד עיניו? אכן זו היתה מקוריותו של מנדלי: הוא לא ידע ביצירתו שום כללים ושום חוקים. כאלון פרא גדל על סלע צחיח, וישלח שרשיו וענפיו לכל עבר. אבל כאלון זה עבר גם הוא דרך ארוכה של התפתחות אטית וחשאית, שאינה נראית לעין העובר ושב, אלא לזה שידע את ראשיתו של האלון או לזה שמכיר בקמטי קליפתו את מהלך חייו. מהארג הביתי הפשוט יצאו, כעבור שנים רבות, מעשי הרקמה הנפלאים של אחרוני יצירותיו של מנדלי. מתוך שלא לשמה של האמנות בה לשמה, מן היחס האישי עבר במשך הזמן אל היחס הדברי, ומן הסטירה — להומור הטוב והסלח; אבל כל הסימנים האלה נמצאים כולם ביצירתו, כמו שאנו מוצאים באלון את ענפיו הזקנים יחד עם צעירי יונקותיו. כי יצירה נפלאה היה מנדלי עצמו. הוא היה לא רק ציירה של תקופת חיים שלמה, אלא גם של דמות עצמו. הוא עצמו, כמו שהוא וכמו שנתגלה בכתביו, הריהו “חבור” מענין. ב“ספר הקבצנים” מתאר מנדלי את פגישתו של פישקה החגר עם איזה מחבר עני, שנזדמנו במקרה על מעלות בית אחד הגבירים. המחבר העני מן החדשים, החושב את בן־פגישתו לחברו לצרה, שואל אותו: מה שם חבורך? “פישקה”! — עונה החגר. — “והיכן הוא חבורך?” — שואל שוב המחבר. “הרי אני בעצמי עומד כאן לפניך!” — עונה פישקה. וזוהי תשובה סמלית. גם מנדלי מו“ס יכול לענות לכל אחד מן המחברים ה”חדשים“, גם העניים גם העשירים, כשיבואו לשאול ל”חבוריו" — “הרי אני בעצמי לפניכם!” כי יצירת־עצמו זו תשאר תמיד המענינת ביותר את הקורא, גם לאחרי שנתרחק ריחוק זמן ומקום מתכנם של חבוריו.

לפנים בישראל ובעמים, כשהיו ניגשים לאחת היצירות הגדולות של זקני הדור, היו מרגישים, כי יצירתם והם הינו הך. אולי היה הדבר תלוי בזה, שמערכי הלב של הקדמונים היו יותר פשוטים ויותר קלים להצטמצם ביצירה ספרותית או אמנותית, ואולי היו כאן סיבות אחרות; אבל עתה רואים אנו, כי רוב האנשים נוהגים להבדיל בין היוצר ליצירתו. אצל מנדלי אין להעביר קו חוצץ כזה, כי גם בנידון זה הוא כולו קדמון. מתוך כל שורה ושורה של כתביו אנו מרגישים את ה“גבור” התמידי שלו, את עצמו. בראשית הפצת חכמת הדפוס היו נוהגים בארצות רבות לקבוע מתחת כל עמוד ועמוד של כל ספר נדפס את חותם המחבר או את חתימת ידו, לאות כי אין שום תרמית וזיוף בספר המוגש. גם כתביו של מנדלי מו"ס נושאים עליהם מתחת כל שורה את חותמו העצמי. כל ציור וציור שלו נושא את צביון מנדלי באופן בולט כל כך שאין שום צורך במומחה, שיבוא ויכיר למי הכתב והחותמת. יותר מזה: מתוך שרטוטי הדמויות הרבות של גבורי מנדלי, מביטים עלינו תמיד פני מנדלי עצמו, כמו שיש לראות תמיד את פניו האמתיים של המשחק רב־הכשרון מתחת מסכה וההעויות, שהתפקיד המקרי דורש ממנו.

רבים אומרים: מנדלי אמן יהודי הוא, אבל אי הסימנים של האמנות היהודית? האומנם רק זה הסימן השלילי שבה, שאינה דומה לשום אמנות שבעולם? לכאורה, דיה סקירה קלה בכתבי מנדלי כדי להיווכח, שדרכו לתאר אנשים וחזיונות אינה כלל וכלל דרך יהודית. למשל, אין הוא מחטט בסתרי הלב ואינו בודק את הנפש לאור הנר של הפסיחולוגיה“. להפך, הוא שם לב רק ל”חיצוניות“, ועל ה”פנימיות" לא ידבר כמעט. זהו לגמרי לא מדרכי היהודים. צאו וראו בכל היצירות של האמנים העברים הגדולים, שהגיעו לגדולה אצל הגויים, אם לא תמצאו בכולם נטיה מיוחדת לדברים שבלב ולזעזועי נפש. אצל מנדלי אנו רואים ממש את ההפך הגמור: לו יש עסק רק עם הנגלות. ובכן, במה מתבטא אופיה היהודי של אמנותו? הוה אומר: בתנועה.

במקום שההתעמקות הפנימית חסרה לו ליהודי, שם מתגלה ביחוד ערכה של התנועה בתור יסוד חיוני חשוב. התנודה היא קו אופיי גם בכל יצירה ויצירה של היהודי. רוחו מהיר ומתנועע תמיד כמו גופו. שניהם נודדים הם בחלל העולם ואין להם אחיזה כל שהיא בחיים. כל רגש וכל חוש יהודי הוא מהיר לשנות את מקומו וצביונו, ויחד עם אברי גופו תועים באויר, מתנודדים ומתנועעים תמיד גם מחשבותיו ורשמיו. איזו ג’סטיקולציה פנימית — ג’סטיקולציה נפשית הייתי קורא לה — מלוה את כל מעשיו ורעיונותיו של העברי. והיא־היא המציינת כל כך גם את מנדלי. אצלו היתה התנועה לאחד היסודות הראשיים של הרגשת־עולמו ושל יצירתו.

ב    🔗

המתנה היותר חשובה והיותר אופיית, שנתנה למנדלי, היא: כשרון ההעויוּת והחיקוי. אלו הן שתי תכונות האחוזות זו בזו ומשולבות יחד. ביסודן מונחת קלות התנועה של המחשבה ושל שרירי הגוף השונים. יש שמתפתחת מהירות ופזיזות מיוחדה של תנועות הגוף, ואז קוראים אנו לזה כשרון של הג’סטיקולציה, ויש שהעויות הפנים קלות עד מאד אצל איזה אדם, ואז אומרים אנו עליו, כי מימיקן הוא. אצל מנדלי היו שתי תכוּנות אלו מפותחות עד להפליא, ובהן המסתמנת יצירתו כולה. כבר בילדותו היו, כנראה, קבועות באופיו, ופיו הוא המעיד על זה. בספרו “בימים ההם”, שיש לו ערך אבטוביוגרפי רב, מספר מנדלי על עצמו: “כל בני ביתו של ר' חיים ואנשי שלומו מהנכנסים ויוצאים שם, היו מחבבים את שלמה’לי בשביל בדיחות דעתו ותשובותיו המחוכמות על קושיות ואבעיות ידועות לחדד את הילדים, וביותר בשביל שהיה מהיר להכיר בטביעות עינו כל תנועה זרה ודיבור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם בכל פרטיהם מעשה אמן, עד שהרואים כמעט שנתפקעו משחוק. ולחקות את גיטל המתורגמנית, הדרשנית הזו בעזרת נשים — זה היה משוש דרכו. מעוה פניו — ונראתה גיטל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה: כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה”יופא" שעליה בית־ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת: “אל למושעות!” ברוב חן; כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחינות, בהזכרת שם שמים ומלכות ובדברי תשבחות והודאות: “השבח והגדולה למלך חי וקיים, רבון העולמים, ברוך הוא וברוך שמו, פודה ומציל ומפרנס את עמו ישראל בחסד וברחמים”… מתבלת דבורה בשברי פסוקים, במשלים ומדרשי חכמים מספרי “נחלת צבי” ו“רבנו בחיי”. הכל רואים בתעלולי שלמה’לי ושוחקים"… (בימים ההם, פרק ד'). ואף אנו שוחקים בראותנו את תעלולי שלמה’לי זה, שגדל בינתים ונעשה למנדלי מוכר ספרים. כתביו המרובים, מן הראשונים ועד האחרונים, מעידים עליו כי הוא היה באמת “מהיר להכיר בטביעות עינו כל תנועה זרה ודיבור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם” — בספרות. לא זכיתי לדעת את מנדלי פנים אל פנים, אבל משער אני כי גם בחיים הריאליים היה מהיר להעויות ולכל מיני חיקויי תנועות. בכל אופן, בספרותנו מנדלי הוא בעל ההעויות הנפלא היחיד במינו. כשהוא בא לתאר את חיצוניותו של מי שהוא, אתה מרגיש בכל שרטוט ושרטוט שלו כאילו היה מושח בפוך את פניו עצמו, מעביר עליהם במכחול ומשנה אותם עד שהם נראים לפעמים כמסקות, אף כי כמסקות חיות. וזהו עיקר הפלא! ציורי פנים ויצירת מסקות, כשהם לעצמם, הם אמנות, אבל גדולה ביחד היא האמנות להחיותם. כשרון נפלא כזה נתן רק למשחקים הגדולים על הבמות. משנים הם את פניהם, שמים עליהם שכבות עבות של כחל ופוך ופרכוסים שונים, ואחרי כל זה הם מפיחים רוח חיים במסקה שעליהם ובוראים פנים חדשות. מנדלי היה בכוחו להחיות לפנינו כל תמונה אלמת. הנה, למשל, תאור חליקת הצעיפים, על ידי זקנותינו “בימים ההם”: “מי שלא ראה שתי הנשים בשעת חליקת הצעיפים, האיך הן עומדות זו כנגד זו בכובד ראש, בנפנוף ידים וכתפים, בבליטת כרס ובצידוד ראש, בעקימת חוטם ובסיקור עינים, והאיך הן שוחקות זו לזו במתק שפתים ומרירות כאחד, וזו שולחת לזו מדובשה ומעוקצה, דברים נעימים ושנונים — מי שלא ראה זאת לא ראה טוב מימיו, אין דומה להם במשחקים ובמשחקות בבתי קרקסאות, וכל בתי תיאטראות שלנו בזמן הזה הבל הם בפניהן” (בימים ההם, פרק י"ד).

אכן, הבמה העברית העתידה לבוא תלמד הרבה ממנדלי ותמצא אצלו חומר רב עד מאד, אף על פי שהיה רק מספר, והדרמה היחידה שלו לא עלתה בידו כלל. אבל הוא היה הסופר הראשון והיחידי, שהתיחס בשימת לב מרובה לשרטוטי הפנים ולתנועותיהם, למכניקה הפשוטה והגלויה של שרירי האדם השונים. עומדים אנו ומשתוממים, כשאנו שומעים את מנדלי מוסר לנו בשפה לא מדוברת את הריתמוס המיוחד של אמרות גבוריו השונים. ידוע, כי אצל האלם מפותחות עד מאד תנועות הגוף והפנים שלו. מנדלי מוכר ספרים היה במובן הפסיכולוגי כאלם, יען כי השפה האחת, שבה חפץ להביע את הדבורים השונים, היתה נראית בשעתו עניה יותר מדי בשביל האמן שבקרבו, והשפה השניה, שבה נגש לכתוב, היתה כמתה בשביל האדם החי שבתוכו. מה עשה מנדלי? הלך והעשיר את השפה היהודית המדוברת ועשה אותה לשפת ספרות יפה, את השפה העברית החיה ונסך בה רוח חיים של לשון מדוברת.

כשאנו קוראים את התאורים הקצרים והמצוינים של לוי בחור ושיינצה (“בעמק הבכא”), של רייזא הפונדקאית ושל לייזר־יעקב (שם), של לייבצ’יכי ושל שאר הנשים בכתבים השונים, של האדמוני ושל שאר הקבצנים למיניהם — כשאנו קוראים את כל התאורים המרובים של הטפוסים והאישים השונים ורואים עד כמה הפליא מנדלי לחקותם בדברים מעטים, שלא הציור הוא העיקר בהם אלא המעשה, אנו מוכרחים להחליט, כי מנדלי נברא להיות משחק על הבמה. ואילו היתה לידתו באומות העולם, היה נעשה בלי ספק לסופר קומדיות נפלא או למשחק־קומידקן גדול.

ובאמת, כשרון מיוחד יש לו למנדלי להרגיש את הנלעג אף במקום שאינו נראה לשום עין. הוא מוסר גם לנו הרגשה זו ומעורר בנו את השחוק. כולנו שוחקים בחיים לפעמים קרובות, אבל לא תמיד בא שחוקנו מפני שהרגשנו וראינו באמת באותה שעה את הדבר הנלעג, יש שהשחוק בא רק משום חיקוי לאנשים אחרים השוחקים באותה שעה, והוא מתדבק באדם בלי הכרתו. לא כן כשאיזה דבר ספרות או אמנות מעורר בנו שחוק. אז מתגלה לפנינו עצם הנלעג ועינינו נפקחות. לאמתו של דבר, נוח האדם לצחוק, כי הצחוק מרחיב את הדעת ומקל את עול החיים. אלא מאי? אדים כבדים ואפורים מכסים מפרק לפרק את עין השמש וממיתים את צלילי השחוק ברגע הראשון. אז בא הסופר או האמן הקומיקן ומציל אותנו מן ההרהורים הרעים, בהראותו לנו על הקטן ועל הנלעג שבכל המעשים הנראים כאיומים וכמעיקים.

אבל מהו נלעג? האין זה מושג ורגש סובייקטיבי?

על מדוכה זו ישבו כבר רבים, וכמספר המתענינים בשאלה זו כן מספר הפתרונים. אנו אין לנו להתעכב עליה הרבה, כי מי שיפרק את השאלה מהו טוב בעצם, מהו יפה בעצם וכדומה, זה יענה גם על השאלה מהו נלעג בעצם. וגם על הסימנים היחוסיים של סיבת השחוק יש לדבר הרבה, אך די יהיה לנו לענינינו, אם נמצא רק קוים אחדים של הנלעג. על ידם יתברר לנו יחוסו של מנדלי אליו.

רבים אומרים, כי ההרגל האנושי הוא הדין והשופט לכל חזיון, ועל פיו יצא דינו לשחוק או ליחס סריוזי. לפי דעה זו. כל דבר אי־רגיל היוצא מגדר האינרציה הרוחנית והממשית של האדם, הריהו נלעג, אבל זה אינו נכון; האמת היא, כי כל דבר חדש ואי מצוי מעורר ראשית־כל תמהון והשתוממות, ולא שחוק. ורק אז הוא נעשה נלעג, כשמתגלה איזו דיסהרמוניה במצבו או בו בעצמו. כי העדר ההקבלה בין חלקים שונים של איזה חזיון או בין החזיון וסביבתו, רק דיסהרמוניה כזו היא הסיבה התכופה ביותר לשחוק. למשל, אם נראה איש עני מחזיר על הפתחים, הלבוש בגדים קרועים מטולאים ומלוכלכים, והוא חובש לראשו צילינדר חדש ומבהיק; או להפך, אם נפגוש באדם הלבוש על פי המודה האחרונה, והוא נושא על רגליו מטליות בלות במקום נעלי תפארת — האם לא נשחק עליהם? או, למשל, אדם עומד ומדבר ארוכות במקום שצריך לעשות מעשה מהיר, דון קיחוט הנושא נאום באזני רועי העזים, בנימין השלישי ועוזרו סנדריל בשעת למודי הצבא בקסרקטין, ועוד ועוד — מהו כאן נלעג: העדר הרגילות והמכניות או העדר ההקבלה? נניח שיש לנו איזה חזיון, שהנושא והנשוא שלו הם סריוזיים עד מאד, אבל אם אין ביניהם שום הקבלה ובא המקרה או האמן ומקשר את חלקיו זה לזה, אז יעורר בנו כולו שחוק. ובכן על פי רוב לא הדברים עצמם ולא החזיונות הם הנלעגים, אלא הרכבתם המשונה, שאין בה הקבלה, היא הנלעגה. ואם בחיים בכלל כך, בחיי היהודי על אחת כמה וכמה. חיינו המיוחדים מלאים תמיד נגודים, והדיסהרמוניה היא חלקנו מעולם. היש להתפלא, כי נלעגים אנו לפעמים קרובות, ולא זו בלבד, אלא יש שאנו נעשים מאוסים ויש שאנו נעשים טרגיים, אך גם תכונות אלו הן בטויים חיצוניים שונים להעדר ההקבלה הפנימית של חיינו; כי רבות הן המדרגות של הדיסהרמוניה והשפעותיה על האדם.

המדרגה הראשונה היא זו של הנלעג. היא באה ללמדנו, כי אין שום התנגשות או התנגדות בין הקוים השונים של החזיון הדיסהרמוני, אלא שהם פשוט מין בשאינו מינו; הם אינם מזיקים לא לנושאים ולא לאחרים, אלא נלעגים הם. הרבה דברים גרמו להתהוותם, ואצלנו הנה מהלך החיים הוא הנותן לנו דמות של כושי, הלבוש בגדי אירופה ומטייל בחוצות ערי הבירה: בני האדם עוברים עליו ושוחקים. גם על היהודי יאמר לפעמים קרובות ה“גוי” הנאור והמשכיל, כי נלעג הוא. אך על פי רוב ייאמר על העברי, כידוע, כי מאוס הוא. מדוע? יען כי העדר ההקבלה, המציינת את חיינו ואת יחוסינו לעולם הסובב אותנו, אינה מקרית ואינה חולפת. הנלעג, כשהוא נשנה וחוזר, הוא נעשה מאוס, וזוהי המדרגה השניה של הדיסהרמוניה. אם איש, שקולו צרוד ואין לו שום השגה בזמרה, יתן פעם את קולו בשיר, אז נשחק לו, אבל כשיבוא לזמר לפנינו בקולו הצרוד והשורק בכל יום ויום במשך שעות רבות, אז יעורר בנו לא שחוק, כי אם גועל נפש. כי השחוק בן הרגע משחרר אותנו מהרגשת העדר ההקבלה הקלה, ולפעמים יתעורר בנו עוד קודם שהובּררה לנו מהותו של הענין הנלעג. לא כן הדיסהרמוניה הקשה התלויה בחזיון המאוס ומעוררת בנו לעג ובוז. על דבר המעורר רק שחוק אי אפשר ללעוג, בלתי אם יש לך כוונות ידועות: שאיפה חינוכית ורגש נקם או תכונות נפשיות גרועות, כמו גסות רוח ואכזריות. כשאדם לועג למי שהוא הנה טבע הדברים מחייב, שיהיה איזה נשוא הלעג, כי הלעג הוא תמיד פעולה יוצאת בנגוד לשחוק, שהוא רק פעולה עומדת. אדם צוחק, לעצמו הוא צוחק, כי הצחוק הוא אינדיבידואלי, תחת שהלעג הוא רגש צבורי. גם הלעג משחרר, כמו השחוק, את האדם מן ההרגשה המעיקה של העדר ההקבלה; אבל אוי לך אם באת לידי מעמד, שאחרים לועגים לך, כי מעיק הוא הלעג על האיש שעליו הוא ניתך. והוא הדין במהתלות וליצנות, שהן המעבר מן השחוק אל הלעג.

בספרות ובאמנות מתגלים השחוק והלעג בשני טכסיסי יצירה מיוחדים: בהומור ובסטירה. והנה: מנדלי מוכר ספרים לא יכול היה להיות הומוריסטון ממש, יען כי סביבתו היתה מעוררת רק כעס ומרי; אבל להיות רק איש ריב ומדון גם כן קשה היה למנדלי מפני תכונות נפשו המיוחדות ונטיתו לשלוה וליצירת שקט. מה עשה מנדלי? היה כורך אותם יחד, את הסטירה ואת ההומור, ונותנם לפנינו. פעם מרגישים אנו את המרירות שבלעגו, ופעם את המתיקות שבשחוקו, אבל הרגשות אלו תלויות כבר בנו, כי אצל מנדלי אחד הוא המקור: הנלעג והעדר ההקבלה שבחיינו באותה התקופה.

זוכרני בלילות ה“סדר”, כשהיינו מגיעים באמירת ההגדה של פסח עד ל“כן עשה הלל”, היינו אנחנו הילדים משתדלים להרבות במצה ולמעט במרור, וסבא, להיפך, היה מרבה במרור וממעט בכריכת המצה. מדוע? אולי היה המרור נעים לחך הסבא כמו המצה לחכנו, או אולי היה לנו די מרורים בקורט האחד, בשעה שטעמו הפגום של הזקן דרש עוד יותר ממכסת כזית. איך שיהיה, מנדלי מו"ס הוא גם בענין זה אמן יהודי. והראיה: “מסעות בנימין השלישי” ועוד; מנדלי מצליף בשוטו על ימין ועל שמאל, כי השחוק הקל והתמים זר הוא כמעט לרוח היהודי שבגלות. היהודי אוהב ללעוג לפעמים לחברו, להתלוצץ עליו, אבל לשחוק מלב טוב אין הוא מסוגל כלל. ובאמת, מאין תבוא בדיחות הדעת, אם כוס החיים מלאה ראש ולענה? לענת החיים היא הנותנת טעם לפגם בכל הומור יהודי ומהפכת אותו להיתול או לסטירה. יש תקופות שלמות בחיי עמנו שנטלה מהן לגמרי ברכת הצחוק. וזוהי קללת אלהים. אנשים שאינם יודעים כלל לצחוק, מה אומללים הם ומה מרובים הם בינינו! סרקסמוס, מהתלות ועוד — זה נמצא אצלנו לרוב, אבל לא צחוק שאנן. וגם מכחולו של מנדלי היה טבול יותר מדי בירק המרה ומזיגת חומץ ודבש יחד. זוהי אחת הסיבות שמרובות כל כך אצלו הקריקטורות, עד שתתעורר בנו לפעמים השאלה: נטיתו זו של מנדלי להתעסק בבעלי־מומים גופניים ורוחניים מהיכן היא באה? כל אותם ביבי השפוכים וגלי אשפה, כל אותן הנפשות המאוסות והבזויות, כל אותו הכעור והניוול הרב — במה זכו, שמנדלי תאר אותם בדיקנות מרובה כל כך המעידה על התעניינותו הגדולה ועל מסירותו לדברים המתוארים? האומנם היתה אצל מנדלי איזו נטיה פנימית אל השלילי שבחיים, כמו שאנו מוצאים אצל סופרים אירופיים שונים, כמו בודליר, פו, הופמן, דוסטוייבסקי ואחרים?

מכאיב הוא הרעיון, כי האמן היהודי הראשון, שקם לנו בספרותנו החדשה, לא היה “בשם” ביצירה אלא “בורסקי”, אך לא בו האשם. הוא נולד “בעמק הבכא”, וסביבתו היא שהולידתו. לא שמנדלי היתה לו נטיה למכוער ולמאוס שבחיים, להעדר הנורמלי ולשלילי שבאדם, אלא סביבתו היא שהיתה לה נטיה חולנית כזו, ומנדלי היה רק שליחה.

הלא כה דבריו: “ובאמת מה לי לספר על חיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכוסין ואסטרטיגין ובעלי מלחמות לא היינו; על יעלות חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי ראיה על דם אחרים בדו־קרב לא נסינו; וכיצד מרקדים עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים — כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד וריש דוכנא, שדכנים, חתנים וכלות, רברביא עם זעירא, טפליא ונשיא, יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, או ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם”. (בימים ההם ה').

מן “החיים העכורים” האלה יצא מנדלי מוכר ספרים, והוא נעשה צופם וסופרם. מנדלי ראה את הנלעג וצייר, ראה את המאוס ותאר, ראה את היפה ולא כיסה עליו. כי אמן הוא מנדלי, אמן הרואה את היש.

ג    🔗

יש באים וטוענים: מנדלי סיפר בגנותם של ישראל, מנדלי חיטט וניקר בכיעור ובניוול הרב שבחיי עמו והראה באצבע על הבערות האיומה והקפאון הנורא שבדלפון וקבציאל, מנדלי מבזה בעינינו את גבוריו ולשון עקרבים לשונו. בקיצור, מנדלי מו"ס קטיגורם של ישראל הוא. כך היא דעת אחדים. באים אחרים, עונים ואומרים: לא, כי אהבת ישראל היא המדברת מתוך גרונו של מנדלי. הוא הוא שגילה את המאור הנפשי שבבריות השפלות והעלובות, והוא שתייר וצייר באהבה רבה את אביוני ישראל ואת בני העניים, בהראותו על מעינות היופי והטוהר שבאיזה אייזיק נפחא, הרצל נגר וישראליק סמרטוטר ובגשתו אל פצעי לבם של איזו גבנית וחג בהשתתפות לבבית ואנושית גדולה. ועוד יוסיפו סניגוריו של מנדלי: מי עוד כמוהו ריחם וליבב את ילדי ישראל הגלמודים והאומללים ושר לנו על בוקר חייהם העגום בנעימה רכה ובחמלה גדולה כל כך? ומי עוד כמוהו כבש את רגש הגועל הטבעי שבקרבו ועסק בלי ליאות, בהתענינות ובמסירות נפש רבה בפרטי החיים הקשים והמכאיבים של כנסת ישראל בגולה? הן גם סטירתו היא פרי אהבתו.

כך הן הטענות והמענות; ושניהם רחוקים מן האמת.

הן עצם מציאותה של סניגוריה כזו על סופר עברי היא קצת משונה. ובנוגע למנדלי היא משונה כפליים. המבקר הספרותי האמתי ימאס בה, כמו שיתרחק גם מן הקטיגוריה, כי אין המבקר אדבוקט. אפילו בשביל חוקר הספרות הבא אין ענין רב בדמעותיו של מנדלי, יען כי אותם הרעיונות הבודדים הפזורים בכתביו אין להם כמעט שום ערך בדורנו. כולנו יודעים, כי בתור פובליציסטן ומשכיל לא היה מנדלי עומד בראש התנועה החשובה שבחיינו, ואף שהשפעתו על מהלך הרוחות ומהפכות הנפש של בני דורו היתה גדולה מאד, אבל ערכו האמתי וגם העולמי תלוי רק ביצירותיו האמנותית, שאין בהן אף צל של פובליציסטיות, כי באמנות אין מקום לא לדברי קטיגוריה ולא לדברי סניגוריה. אלה ואלה נשכחים ברבות הימים, כאשר יעבור זמנם. רק היפה והאמתי בהחלט הוא חי וקים לעולם. למנדלי היה חוש של אמן גדול, והוא שמנעהו מלהמשיך יותר מדאי אחרי מלחמת הדעות בדברי יצירה. הוא לא היה לא נביא ולא חוזה. הוא היה רק צופה לבית ישראל. המעט לנו זה, שהסתכל בחיי עמו וספר לנו מה שראה? בעיני החקרנים הפובליציסטיים אפשר שיראה תפקיד זה קל ערך, אבל בשביל היצירה העברית הוא חשוב למדי. מאושרים אנו, כי לפחות תקופת חיים אחת של קורות עמנו מצאה לה את ספורה, שתארה וציירה כמות שהיא לזכרון עולם. ובצדק אמר פרישמאן, כי לו בא מבול לעולם והציף בחשרותיו את עיירות ישראל שברוסיה בתחלת המאה הי“ט לספירת הנוצרים ולא היה משאיר מהן ומכל המונן אף שריד ופליט, ובמקרה ובדרך נס נצלו מן המבול הזה כתבי מנדלי הגדולים, “ספר הקבצנים”, “בעמק הבכא”, “בימים ההם” ו”מסעות בנימין", אז יכול היה החוקר הבא להקים על פיהם שוב בדמיונו את חיי אבותינו אלה לכל פרטיהם ודקדוקיהם.

ונבואה נזרקה מפיו של מי שאמר זאת. עתה בא כבר המבול האיום ועינינו הרואות את הנעשה. אותו אורח החיים ואותן צורות הקיום, שהלכו והתנוונו מאליהם במשך עשרות השנים האחרונות, נעקרו שרשיהם ונהרסו לגמרי על ידי הסופה האיומה, שהתחוללה בימינו באירופה כולה בצורת מלחמת העמים הגדולה. רובם של מקומות מושבותינו, שנשתנו כבר הרבה בשנות חייו האחרונות של מנדלי, נחרבו עתה לגמרי, ואין לנו שיור מהם אלא ספרותנו, שכתבי מנדלי תופסים בה בנדון זה את המקום הראשי היחידי. אנו הננו העדים האחרונים, שראו עוד לכל הפחות את בית־הקברות של דלפון, קבציאל וכסלון. עתה נהרס גם הוא, כי שפעות הקלגסים ומסעי החיילות עברו על ערי תחום המושב, העבירו בהן חריציהם ואת מחתרותיהם והחריבו אותן בכדוריהם ובפצצותיהם.

הדור הבא יהא נצרך כבר לספרי עזר שונים, כדי למצוא על המפה את ערי מנדלי, ואת הדלפונים והכסלונים יהיה מוכרח לחפש בכל קצוי תבל ובכל מדינות רוסיה השונות, כי רובים יצאו דחופים ומבוהלים בשעת המהפכה. חרבה כסלון, בטלה דלפון ואבלה קבציאל — הנתעצב על זה? ודאי היו דברים, שעל אבדתם היינו שמחים בדיעבד, אלמלי היינו רואים כי צורות חיים אחרות באו במקומם. ודאי היו בהם הרבה חזיונות חיים, שלבנו יהמה להם ונפשנו תבכה עליהם במסתרים; ודאי מלאים אנחנו צער והתמרמרות לזכר המעשים, שעשו לבני עירותינו שכנינו האכזרים והפראים. אולם כל זה נחשב כבר לחלום בלהות, שעבר ואיננו. כמעט ששכחנוהו, יען כי מראות איומים חדשים באים עלינו לדכא את חיינו. אבל כאשר נחפוץ לשוב במחשבה לעברנו הקרוב, מוכרחים נהיה לפנות אל ספר הזכרונות הנפלא, שנשאר לנו בצורת כתבי מנדלי. שם נמצא את התאור היותר מדויק ויותר נכון של הבית היהודי עם כליו ורהיטיו, חיצוניותו, פנימיותו וסביבתו, של יושביו, הילוכם, מלבושם וארחות חייהם, של הרחוב היהודי ובריותיו בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, בין שהם מסוג המדבר ובין שהם מממלכת הצומח ובין מממשלת הדומם. בשעה שמנדלי הקיף במבטו את חיי בני דורו, החליט, כי “חיים כמותם להם נאה ולהם יאה להכתב בספר הזכרונות” (“בימים ההם”, ה'). וכן עשה. כזקן היושב ומספר לנכדיו את עלילות תקופתו ואת כל מה שראתה עינו ושמעה אזנו, כן היה מנדלי בכל כתביו. בזהירות ובמתינות היה מוציא מילקוט־חייו זכרון אחרי זכרון ונדמה היה כאלו הוא עצמו מרגיש ויודע, שהוא סופר הקהל. פעם נראות לו יצירותיו רק כספר זכרונות, ופעם הוא מביט עליהן כעל דברי־היסטוריה, אבל תמיד הוא מדייק בלשונו וזהיר בכל שרטוט קל. כי ירא הוא שמא ילך לאבוד איה קו אופי של חיי הסביבה, ומשום זה הוא נוטה אף להאריך במקום שיש לקצר. הוא אומר: “ספר דברי הימים לישראל תובע מאת הכותב, שענין זה האמור כאן יתפרש יפה ולא לקצרו, כדי שלא יהא הספר חסר כלום, והדורות הבאים — אוי, מי יודע — אפשר שלא יבינו, והדברים יהיו סתומים וחתומים” (שם)". היש להתפלא על מה שכתביו של סופר כזה דומים לפנקס נפלא המשותף להרבה קהלות קדושות? לא פרט זה או אחר הוא המענין אותו, אלא הצבור כולו, כמו שהוא, ומכיון שהוא חפץ לתאר ביתר בהירות ושלמות את חיי התקופה, הוא מוכרח לטפל בפרטים רבים לאין מספר ולגלות גם בהם את היופי הגנוז שבכל חזיון וחזיון.

הנה הוא מספר, למשל, על דבר הזקנות של אותו הדור — היתאר אותן כשהן ערומות? איזה אמן היה עושה בכלל מעשה שטות כזה? ובכן צריך היה מנדלי להלביש את הזקנות, ומכיון שהלבישן, איך לא יזכיר את הפאר של כל המלבושים, את הצעיף שעל ראשיהן? אחרי כן, כשהזכיר את הצעיף, ראה חובה לעצמו לספר גם על מיני הבד, שממנו היו עושים אותו, ולתאר גם את אופן חליקת הצעיף בפרטות ובדיוק רב, וכן עוד. זכרון אחד היה גורר אחריו זכרון שני, ותאורי העבר היו אצלו כמעין המתגבר. במדה שהיה משקיע את עצמו בים הזכרונות, היו אלה עולים וצפים מעל קרקע נפשו וחונים עליו מסביב.

כי שנים הם דרכי היצירה האמנותית: על פי הרושם החי ועל פי הזכרון. האחד סובל ומתענה, או שמח ומתענג, ותוך כדי עינוי או תוך כדי עונג הוא מרגיש התעוררות ליצירה וצורך לבטא את חיי נפשו אלה על ידי דברי אמנות. השני חי לו לפי תומו ועושה את מלאכתו מבלי שיחשוב על דבר יצירה ומבלי שירגיש נחיצות בה, ורק כעבור זמן רב, כשפצעי לבו העלו כבר קרום וגם שמחת הנפש שבה כבר אל גבולותיה, רק אז ירמוז לו לאדם פתאום הנוגה הרך של השבת העבר לתחיה, והוא יתחיל להוציא צלילים חדשים מנימי הכסף של הזכרונות. אם טובים ויפים הם זכרונותיו או רעים ומעציבים — עצם החזיון נשאר כמו שהוא: איזה צעיף רך פרוש עליהם והוא החולק להם צביון מיוחד. כי הטוב שבהם אינו משכר יותר מדי, וגם הרע אינו מביא עוד לידי יאוש. יצירת זכרון זו יש בה לפעמים הרבה יותר לבביות ואנושיות אמתית משיש בילידי החויה הרותחת. ובאמנות צרופה היא עולה תמיד על חברתה. ביצירות כאלו, הנבראות אחרי הסער, מוצאים אנו על פי רוב התגבשות יפה של ההרגשות ושכלול צורה, ריטמוס אמנותי פנימי והוד חיים אובייקטיבי. איזו שלוה מיוחדה במינה מרחפת עליהן, ודומות הן לברכת מים שוקטה בסתרי הרים עתיקים. לא כן היצירה הבאה מן הרושם החי. גליה כנחל שוטף מן המדרונים. כוח עלומים הוא המפכה בה, ובכוחה זה היא כובשת את הלבבות, גם אם אין בה כשהיא לעצמה שום חשיבות מיוחדה. והלא ידוע הדבר: כשאדם נער, כל מה שעיניו רואות ואזניו שומעות מעורר בו מיד גרוי נפש, אבל כשאדם מזקין, הוא מספר בנחת ובמתינות את זכרונותיו.

יצירת זכרונות כזו היא גם יצירתו של מנדלי.

אמנם בכתביו הראשונים מרגישים אנו עוד את הד הקולות של מלחמות הנוער, אבל גם בהם מוצאים אנו כבר את הסגנון המיוחד ואת אופן הדיבור, האופי בשביל כתבי־זכרונות. וכל מה שמנדלי הוסיף ליצור, כן גדלה שלותו האמנותית וכן יפתה מתינותו. אין להרגיש כלל בסגנונו את כיבושיו המילוליים הגדולים ואת חידושיו הרבים.

קוראים אנו בו שורה אחרי שורה ודף אחרי דף ואין אנו מרגישים שום עיפות. אך האמת נתנה להאמר: לפעמים קרובות יציקנו קוצר רוחנו. לא הורגלנו למתינות כזו ולשלוה כזו. הן כולנו, בני דורנו, מהירים ופזיזים אנו. נחפזים אנו תמיד???? ובהרגשותינו כאילו היה המות עומד אחרי כתלנו — והוא הן עומד! וכאילו אין לנו פנאי לעולם. בין שאנו יוצרים איזה דבר ובין שאנו חיים סתם, נשרפים אנו בהבל פינו, וחיינו הם כולם חיים של התפוצצות. אבל זקני האמנים הנם תמיד שלוים בחייהם ומתונים ביצירותיהם. בשעת הקריאה בכתבי מנדלי נדמה כאילו היה אומר גם לנו, כמו שענה לאלתר יקנה"ז, בשעה שדחקו לספר את עצם המעשה: “המתן קצת, ר' אלתר, אמרתי לו בניחותא, הבּהילות למה?” (“ספר הקבצנים”).

ובאמת, למה היא הפזיזות? האם לא הספיק מנדלי לספר כמעט את כל מה שהיה לו לספר? ידע זקן נפלא זה כי אין סופר כמוהו מת וחצי ספורו בידו. איזה בטחון מיוחד במינו היה אצלו, כי הוא ולא אחר יעשה לכותב דברי ימיה של תקופתנו, ובטחונו זה, מדעת או שלא מדעת, הוא שנתן לו סבלנות גדולה כל כך להתעכב על כל פרט ופרט ולדייק בכל אות ואות, כאילו היה לוטש אבנים יקרות.

במכתבו לשלום־עליכם הוא כותב: “אין היצירה באה אלא בזעת אפים, וכל דבור ודבור טעון לטוש. זכור נא ואל תשכח: לטוש, לטוש…” מה נאים הדברים לאומרם!

אפילו הערה קטנה הבאה אצלו כלאחר יד או איזה פרט קטן ולא חשוב מוכיחים לנו, כי אצל מנדלי היתה טביעת עין לא רק של אמן, אלא גם של תלמיד חכם. כי נפלא הדבר, כמה דיוק מדעי יש למצוא בתאוריו השונים והמרובים! כמובן, באה דיקנות מדעית זו אצלו שלא במתכוין, אבל אופיית היא להלך רוחו ומערכי לבו.

רבים חושבים אותו לאביו של הזרם הריאלי בספרותנו החדשה. דעה זו נכונה היא בעיקרה, אבל טעונה תוספת בירור. היינו: אמת, כי מנדלי הקים תלמידים רבים בריאליות, אולם הוא עצמו לא היה ריאליסטן. הוא היה יותר מריאליסטן. על פי אפני תפיסתו את החיים ואמצעי התיאור שלו שייך מנדלי לאותו מהלך הספרותי, שזולה הצרפתי היה דברו. איני בא לדון בדבר, אם הושפע מנדלי מאסכולה ספרותית זו או לא הושפע ממנה, אבל על פי טבעו ואפיו העצמי היה נטורליסטן ולא מקרה הוא שנתן לנו בעברית את “תולדות הטבע”: יש בו נטיות של חוקר טבעי. הוא אינו בא לחפש ולגלות עמוקות בסתרי הנפש ובמערכי הלב, אלא מתענין בכל מה שנראה לעינים. דיו למנדלי במה שעיניו רואות ובמה ששאר חושיו מתרשמים. וכפי שנראה בפתיחתו לספורו “בימים ההם” מתיחס הוא בביטול גמור ל“חזיונות שוא שלא היו לעולמים אלא בדמיונים” של הסופרים. העיקר הם אצלו ה“מאורעות”, חיי העם הממשיים, ומשום זה אין לו לכותב, לפי דעתו של מנדלי, שום זכות אפילו “לברר וללבן” לפי ראות עיניו ושיקול טעמו, אלא מחויב הוא לאסוף ביצירתו את כל החומר הרב של חיי דורו בשביל הדורות הבאים. תביעה כזו היא תביעתו של איש המדע, ומנדלי בא בעצמו לספר על דרכו בספרות בדברים כאלה:

“שלמה מחבר הוא ועושה את הכסלונים מעין לספוריו, כלומר שהיה מסתכל בכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי החיים למיניהם, ולאחר שהיה צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בצבעם ובצביונם” (“בימים ההם”). הדגשתי בכוונה את הדברים האופיים ביחוד, כדי שיבורר, איך הביט מנדלי עצמו על יצירתו. “מסתכל”, “צופה ומביט”, “מבין”, “מצייר כמו שהם” — כל אלו ההגדרות כמה מקבילות הן לתאור הנטורליסטי שבאמנות! אבל עוד יותר מהגדרות תיאוריות כאלו יוכיח לנו איזה קטע מכתביו של מנדלי, קטע אחד מני אלף, עד כמה גדולה היתה דיקנותו של מנדלי וכמה חרד היה על כל פרט ופרט של “הנטורה”, שלא יעבור עליו בשתיקה. אף בספרות העולמית קשה למצוא אמן, שהשם “סופר” יהא יאה לו כל כך, כמו שהוא יאה למנדלי. הלא הוא סופר ומונה כל נקודה ונקודה, כל קו וקו וכל תנועה ותנועה שבעולם הסובב אותו.

הנה, למשל, תמונת הסביבה שלפני האכסניה ב“ספר הקבצנים” — עינו של מי יכולה היתה לתפוס את כל אותם הדברים בבת אחת ולספר עליהם אחר כך בסבלנות מרובה כל כך, וכמעט בעונג מיוחד? רק מנדלי הוא האיש. וכוחו גדול כל כך במקצוע זה עד שהוא משעבד גם אותנו לדרכו המיוחד בהתרשמות ומכריחנו לשמוע בעונג לתאוריו מרובי הפרטים. אנו קוראים: “אותו הפונדק הקיפוהו ככרום עגלות וקרונות של אברים עוברים ושבים. קצתן פנויות, אין בתוכן כלום, אלא מעט קש וגבבא, וקצתן טעונות כלים וכל מיני מכר, שהבעלים לא הספיקו למכרם בעיר ונשתיירו אצלם, או שלקחום שם בשוק לצורך תשמישם. על גבי עגלה אחת שוכב חזיר מוצנע כולו בתוך שק, שולח משם ראש חוטמו לאויר העולם ונואק, ואנקת אסיר זה הולכת למרחוק ומזעזעה את האזנים. ועגלה זו, שהיא טעונה פכין וקדרות, פרה מנומרת ומחוסרת קרן אחת, קשורה לה מאחוריה, והיא מתחבטת ומתאמצת בכל כוחה לפרוק החבל מעל צוארה ולרוץ לכפר לראות את שלום רעותה בדיר של בהמות שם. שני שורים תמימים, מלומדים בעבודה ונושאים עול קונם, שירכם מגודלה וכרסם נאה, עומדים ומעלים גרה בכובד ראש ובעיון גדול, ובאותה שעה עזו של פונדקאי, שפחז עליה יצרה, קופצת ועולה על העגלה המלאה והגדושה, מתגנבת ומכניסה ראשה לתוך תרמיל מלא, וכשטועמת מלוא לוגמיה, מיד היא מציאתו משם בעיטוש ובכשכוש זנב, לועסת בחפזון, בנדנוד לסתות וזקן כדי ששים נענועים ברגע, ואגב עיניה משוטטות לכל רוח מפני חשש סכנה. כלב כפרי דל וכחוש, שנתגאל מן הכהונה וניזון לעת זקנה מקופת האשפה של הצבור, חזר ברגל אחת וסובך של שערות תלוי לו בזנבו, מרתיע ובא, נושא עיניו לעגלה מרחוק ועומד ומסתכל ביראת הכבוד, ואחר כך הוא מעיז ופוסע ובא, מחפש ומריח ומוצא עצם יבשה, שכבר אין בה טפה של לחלוחית, וממהר ונרתע עם מציאה זו שבפיו לאחרויו, משתטח על הארץ ומגרם את העצם, כשראשו מצודד ומונח על כפיו. סוס חבוש, שנפשו קצה בבטלה ארוכה, לעמוד ולנמנם גלוי עינים ותלוי שפה ואזנים, נמלך בדעתו להקביל פניהם של צמד בקרים, שעומדים כנגדו ואוכלים מספוא מתוך שק אחד, ולהצטרף להם לזימון בסעודת הערב, אבל בדרך הלכו גם החטא והוסבך סדנא של עגלתו באופן עגלה אחרת וחשבה להתהפך ונתבהל סוסה של זו וקפץ ועלה מבין העבותות ובעט בחברו הסמוך לו, נתרעם זה הסוס העלוב וצהל ועמד קוממיות, נתרעשה העז וקפצה על כלב הכפרי ולחצה את זנבו ועמד הכלב וברח פסוח ודלוג על שלש רגליו, מילל וצועק צעקה גדולה ומרה” (“ספר הקבצנים”).

הטעמתי את המקומות המצטיינים בפרטיותם המיוחדה במינה, אבל באמת כל הקטע כולו נפלא: כך יצייר מנדלי תמיד. והראוי לשים לב לזה, שהציור המובא הוא רק תמונה ארעית, שבאה כלאחר יד. הכרח הגיוני חיובי על פי מהלך הספור כולו אין לה. כזה יקרה בתאורי מנדלי לפעמים תכופות, כי בשבילו אין תמונה ראשית ואין תמונה צדדית או נוספת. הכל הוא בשבילו עיקר. באותה הדיקנות עצמה, שהוא מתאר את פני האדם, הוא בא לתאר גם את תבנית המנורה או את סימני העגל או את צבעי הטבי. נפלא הדבר, כמה הירבה מנדלי לראות ויחד עם זה כמה דייק לראות. בנוהג שבעולם, אדם מרבה לראות, אינו יכול לשים עין על כל הפרטים, ולהפך, יש “מרוב העצים לא יראה היער”. אבל אצל מנדלי אנו מוצאים גם את זה וגם את זה. סופרה של כנסת ישראל ותאור מפורט של מקטרתו של איזה ר' אלתר — מה מוזר הדבר! משתוממים אנו בשעה שאנו מוצאים בין התמונות הגדולות של הטבע ושל ארחות־החיים גם מיניאטורה מעין זו:

“אלתר מוחה בבית ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית לבנה, שצורת יפה־פיה עליה; נוטל את המסמר התלוי בצמיד שעל פיה וגורף קנה המקטרת הקצר, העשוי חוליות חוליות: החוליה העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין דקין” (“ספר הקבצנים”).

מזיגה נפלאה, כזו של הרחבת הראות ודיקנותה היא חזיון נפלא ובלתי מצוי, בין בחיים ובין ביצירה, ואצל מנדלי היא מתגלית בכל מעשי ידיו, בין שהוא מתאר את המסיבה ובין שהוא מצייר את האנשים. תאורי הכלל שלו אינם בולעים את תאורי הפרט, ובתוך קני הנמלים, שעליהם הוא מספר, יש לה לכל נמלה ונמלה אופי מיוחד שלה.

אך צריך להודות, כי למרות כל זה, ואולי דוקא משום זה, אין בין ציירי מנדלי אפילו אישיות שלמה אחת העומדת בפני עצמה, חוץ מאישיותו של מנדלי מו“ס. הפרצופים מרובים, גם הטפוסים מענינים, אבל תכנית מרכזית אין אצלו. רואים אנו לפנינו איזה בליל אנשים וחזיונות, וזה המשמש אותנו בתור מורה דרך ביצירת בבל זו נמשך על פי רוב אחרי עצם התאור והספור ואינו מבדיל בין עיקר לטפל. מצב קשה! אמת, כי בשביל מנדלי אין טפל כלל בעולם ואצלו הכל עיקר, אבל אנו ביחוסינו הממשיים והריאליים אין אנו יכולים להיות בלי נקודות מרכז ובלי בחינת העיקר. יחס חיוני כזה, שאינו מבדיל בין העיקר לטפל, מביא תמיד לידי פיזור נפש גדול, שאינו מרשה לאדם להשתתף בחזיונות החיים, ומי שאלה לו יכול להיות רק מסתכל, אבל לא לקחת חלק במהלך המאורעות. אצל כל סופר אחר היה הדבר מורגש כמגרעת במערכי־הלב, אבל אצל מנדלי הוא כמעט טבעי: כי ההסתכלות היא יסוד יצירתו. ומשום זה אנו יכולים לקחת מכתביו איזה קטע בודד ומקרי, לקרוא אותו ולהתענג עליו, כאלו היה זה כשהוא לעצמו איזה דבר שלם. מדוע? מפני שאצל מנדלי אין כלל שום סבל של מאורעות, ומפני שהוא אחד הסופרים המעטים, שאפשר למלאות ממנו מאות כרסטומטיות, וכל חזיון וחזיון יראה לפנינו כעולם מלא בפני עצמו. אולם יחד עם זה יכולים אנו גם להשמיט מכתביו דפים שלמים ורבים, מבלי שנרגיש חסרונם בהרצאת הענינים. ושוב היא אותה הסיבה בעצמה: חוסר ההשתלבות במאורעות. כמובן, צר יהיה על הדפים החסרים בספר, שהם בעלי ערך עצמי קים, אבל בשביל הענין כולו אינם נחוצים בהכרח, והעדרם אינו מפריע אותנו להתענג על השאר ולהתרשם ממנו. חזיון נפלא זה מראה לנו כי יצירתו של מנדלי היא בטבעה אמנות תשבץ. לא מקלעת פרחים ולא רקמת אריג, כי אם משבצת אבנים יקרות. אם תחסיר במשבצת אבן אחת לא יפחת חין ערכן של הנשארות, אבל אם תוציא מן האריג נימה אחת או לולאה אחת מן המקלעת הרי אתה מאבד את כולה. אילו היה מנדלי ביצירתו בעל סינתזה, היה פיזור המבט לרועץ לו, אבל בעבודת האנליזה שלו אין הוא מרגיש בנחיצותו של קוטב המרכז. רבים התעכבו כבר על המבטא “שני מנדלונים בקרבי” ודרשו בו מה שדרשו, אבל לאמתו של דבר אין בהתפלגות כזו שום חדוש, כי מי מאתנו יכול להתגאות בשלמות הנפש? יותר מדי מסובכים הם החיים, וגם את האדם לא עשה אלהים כלל וכלל “ישר”. שני אנשים, לפחות, חיים תמיד באדם, והלב האנושי הוא לא רק במובן הפיזיולוגי, אלא גם בחייו הפנימיים בן שני חלקים שונים הנראים כשני לבבות. ולפיכך מבטאו הידוע של מנדלי אינו כלל אופיי בשבילו. אלא נגד זה מן הראוי היה לשים עין ל”רישא דקרא“, היינו לתחלת המאמר, שבו נמצא המבטא על דבר “שני המנדלונים”, כי ראשיתו של אותו קטע ב”ספר הקבצנים" היא היא החשובה מאד להבנת מהותה של יצירת מנדלי. והנה הם דבריו: “כך היא דרכי מעולם: מגמיעה יתרה כל שהיא, כגון בפורים או בשמחת תורה, פי נעשה כמעין הנובע, ואני מדבר על העצים ועל האבנים, משחק מטוב לב שחוק תמים, דבש וחלב תחת לשוני, ומתק שפתי יפה ללב שומע כרטיה למכה: בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו ממש. מנדלי מתפזר לחלקים דקים והחלקים סובבים ומרפרפים באויר העולם, שלא להרגיש היכן הנקודה הפנימית והעיקר שבהם”. ראויים הדברים להשמע! המשל אומר: נכנס יין יצא סוד, וכאן רואים אנו כי על ידי הדבור לבד על היין יצא הסוד, סוד יצירתו של מנדלי. סוד זה מהו? הוה אומר: מנדלי־האמן נמצא תמיד במצב של “גמיעה יתירה”, ומשום זה אין ביצירותיו מרכז ואין להרגיש בהן את הנקודה הפנימית, האחת. כבר ראינו כי אצלו אין עיקר ואין טפל, מפני שהכל מעורר עליו במדה אחת את שימת עינו. יחס כזה אל העולם בא לו לאמן שבמנדלי משום ש“גמע” יותר מדי מן החיים ונשתכר. ובאמת הכי דבר קל הוא לצאת מתוך איזו דלפון או כסלון מרופשה ונדחה, מאחורי בית המדרש מבין חברת בטלנים הוזים — ולראות פתאום את עולם אדני היפה והנשגב בתכלת שמיו וברבוי יצוריו, במרחבי שדותיו ובמעבה יערותיו? האפשר היה שלא יתרוצצו העינים ולא יתבלבלו הרשמים? זו עתרת היופי, התנועה והחיים, כשנתגלתה לפתע לעיני בן־קפוליה, נעשתה בשבילו כעין “גמיעה יתרה” והוא נשאר כבר לכל חייו מפוזר־המבט, עם כל מעלותיה וחסרונותיה של תכונה נפשית זו.

ומרובים כל כך היו רשמיו מן החיים והמראות שראה, עד שלא הספיק אפילו לשכלל את כולם ולתת להם צורה אמנותית קבועה: הלא הן הרשימות של מיני הקבצנים השונים, שמנדלי הסתפק רק בזה שהזכיר אותם בשמותיהם ונתן באור קצר למעשיהם, או התנועות והקוים הבודדים של ה“גבורים” המקריים המרובים או סתם התאורים של חטמים, אזנים, עינים ועוד חלקי הגוף השונים, המפוזרים בכתביו מבלי שיהיו להם בעלים. כולם דומים הם לאסקיזים של אמן ומראים לנו את אופן התהוותם של רשמי מנדלי ואת מהלך תפיסתו. כהירשילי בשעתו כן גם מנדלי בשעה שהיה יוצא ל“שער האשפות” של איזו קבציאל, דלפון וכדומה, היה רואה לפניו ראשית כל לא תמונת חיים שלמה אלא “אספסוף גדול של בני עוני והמון צורות ופרצופים שונים, חוטמים שרועים, חרומים, אדומים ונפוחים, מיני שפתים ולסתות משונות עם חטטין ובעבועים, מצחות מזיעים ומפוחמים — צורות מכוערות וצורות נאות, שהעניות מנוולתן, כמושות ומקומטות בלא עת, ערבוביה של גופות: כפופות ועקומות וצנומות, חשופות ועטופות סחבות וסמרטוטים, והרגלים רגלי עוני, פעמי דלים, עקבות מגולין, בהונות ואצבעות מציצות מתוך נעלות בלות וסנדלים מסומרים” (בעמק הבכא).

מרשימה משונה זו אנו רואים, כי האדם מישראל מתפלג ומתחלק בעיני מנדלי לאברים אברים מיוחדים, המונחים על שולחן המנתחים. ואמנם הוא אצלנו הסופר היחידי, שעסק באנטומיה של גבוריו. הנאה יתרה היתה לו לצייר בפרטות אחד אחד את אבריהם השונים של אנשיו, ולפעמים היה מטיל בכוונה מומים בגבורי ספוריו רק כדי להתענג על השנויים האנטומיים שבגופם. ואף על פי שהיה מקיף בראייתו את כל דבר מכל צדדיו, היה תופס אותו רק חלקים חלקים. בעינו החדה היה מנתח את תמונותיו ודמויותיו. דרך כזו ביצירה אמנותית, תחלתה באופן תפיסה מיוחד. ואין תכונה זו מקרית אצל מנדלי. קטע שני, הבא אצלו בספרו האחר כמעט באותם המבטאים עצמם, מוכיח לנו זאת. כי כשמדנלי בא לתאר את פנימיותו של בית המלון ב“ספר־הקבצנים” הוא אומר: “ומיד כדמות אברים מבצבצים ועולים לתוך האופל בזה אחר זה. נראו חוטמים למיניהם, שקועים ושרועים, משורבבים ורחבים כאבטיחים וקשואים; ואחר החוטמים — מיני זקנים ארוכים וקצרים, כדים ומחדדים, ואחריהם קדקדי שער ובלורית ואחריהם פרצופים, צורות זכרים וצורות נקבות”. שוב שיטת הנתוח! אך בתאור זה יש עוד קו מענין: ההדרגה והסדר הזמני שבהתהוות הרושם. זהו אחד הקוים היותר אופיים ביצירת מנדלי. על פי רוב כשאנו מתרשמים מאיזה חזיון, רק פרט אחד או שניים הם הנותנים בתחלה טעם לכל הרושם כולו והם המעוררים בנו את המושג הראשון והכללי של עצם הדבר. זוהי הדרך היותר קצרה בהכרת הדברים, ורוב האמנים מחזיקים בה. אולם יש אמנים, והם המעוט, שרשומיהם מן החיים מצטברים ונאספים יחד כאריח על גבי לבנה. תפיסתם דומה אז לסולם, שעל שלביו הם צריכים לעלות בהדרגה ובסדר כדי לסקור מראשו את הסביבה כולה, אחרי שהביטו על כל פרט ופרט שלה בעברם דרך כל שלב ושלב. אך בשכר עליתם האטית והמדורגת הם זוכים אחרי כן להיקף־ראות גדול, וכשהם מגיעים כבר לפסגה, כל החיים משתרעים אז לפניהם בכל יפים, והם רואים את כלליותם אחרי שראו כבר את פרטיהם.

אחד מבני עליה המעטים האלה היה מנדלי.

ד    🔗

התרשמות מדויקת ומנתחת כזו דורשת, כמובן, זמן ידוע עד שהיא יוצאת אל הפועל, משפיעה על האמן ומעוררתו ליצירה. אבל במה דברים אמורים? כשמשתתף בה רק חוש אחד או שנים. אחרות לגמרי הן התוצאות כשעומדים לו לאדם כל חושיו לשרתו, כדי להכיר על ידם את העולם הסובב אותו. אז מתקבלים, כמובן, הרבה רשמים יחד, ואין הדיוק והנתוח מפריעים את מהלך ההכרה. איך היתה מתגלית הרגשת העולם אצל מנדלי? הנה כך מספר הוא עצמו: “מה שלפני ולפנים בבית המלון לא היו החושים שבי מרגישים את הכל, כולם בבת אחת, אלא בזה אחר זה. החוטם נטל חלקו בראש — — נשתתק החוטם נתרגלו האזנים — — נתמלאו האזנים ניתנה רשות לעינים, שהיו תועות בחשכה מתחילה, להבדיל בין דבר לדבר ובין צורה לצורה” (שם).

כך היה מנדלי מכיר את העולם. הוא היה משתמש בכל חושיו יחד והשגתו היתה מרובת הדרכים.

ביאליק נתן פעם ציור מצוין של מנדלי מו“ס על ידי מה שדמה אותו לפסל קדמון החוצב את פסליו מסלע פרא. רעיון יפה, אבל הדמיון הוא לאו דוקא. אצל העושה בחמר וחוצב בשיש, וגם אצל המסתכל ביצירותיהם, באים הרשמים ביחוד על ידי חוש המישוש, כי את הפסל אין אנו מכירים לא על ידי חוש הריח ולא על ידי חוש השמיעה אף לא על ידי חוש הראיה בעצם; כי זה שאנו מביטים עליו, הוא באמת רק מישוש מופשט, מעין מישוש בעינים. לא כן מנדלי. פחות מכל הוא אמן החרט. הוא יותר מדי ער לצבעים ולצלילים משיעשה את השיש האלם והחור לשליח יצירה. הוא מלא תנועה יותר מדי לאוהב חליפות משיוכל להסתפק בפסלים קופאים. יכולים אנו לצייר לנו מה היה נעשה ליהודיו של מנדלי ול”גבוריו", לו היינו שוללים מהם את קולם ואת אפני דבורם, את צבע מראיהם ולבושיהם ואת תנודות אבריהם וגופם. אין שום ספק כי פרצופם בשיש לא היה נותן לנו תמונה בולטת כל כך כאותה שאנו מקבלים בכתביו. וגם את זה אין לשכוח, כי מנדלי הוא אחד הפיסז’יסטים המצוינים שלנו. ציורי הנוף שלו, הבאים בתור קטעי חיים נוספים לתמונות האנשים והסביבה, הם בכל מקום עשירי צבעים ומרובי גוונים דקים מן הדקים. רק איש כמוהו, שהוא צייר על פי טבעו, יכול היה להרגיש את יפי הטבע. וגם במקצוע זה נשאר כמו שהוא: מרבה לראות ומפרט לתאר. מצייר הוא בעת ובעונה אחת גם את צבע השמים וגם את כנפיו של איזה ילק או זבוב, גם את הדרת היער וגם את ביב השופכין; כי אין הוא בא להכריע מה חשוב בעולם ומה לא חשוב. כל חזיונות הטבע, כמו כל החזיונות הצבוריים, יש להם בשביל עין האמן האמתי חשיבות אחת וקשר אחד זה עם זה. היקום כולו יש לו אצל מנדלי קשר אמיץ עם הסביבה האנושית, ואין להפרידם זה מזה. אחת היא במת החיים, והנפשות הפועלות בתיאטרון הנצחי והעולמי הזה כולן זכות אחת להן, בין שהן דוממות, בין שהן סתם חיות ובין שהן גם מדברות — ביחוד מורגשת אחדות זו של כל היקום בתמונה המצוינה של ליל הקיץ “בעמק הבכא”, פרק ח'. הילדים “חשופי־השת”, הנשים, שכתנותיהן לא פרופות, היהודים השוכבים בחוץ הוזים ומשיחים, הפרות והעזים המטיילים ברחובות, ונגוהות הלבנה התועים בחלל האויר — כולם יחד הם כבני סביבה אחת, שכל אחד ואחד בא למלא את התמונה הכללית ולהשרות עליה הוד מיוחד. כשאנו מעלים אותה בזכרוננו והיא קמה לפנינו בכל צביונה הנפלא, שרק מנדלי יכול היה לתת לה, אז מתחוור לנו, כי אלה הם החיים, אותם חיי היקום, שחוט חסד אחד עובר בהם למרות הרבוי לאין קץ של צורותיהם וגווניהם, ואנו עומדים משתאים כשאנו באים באמצע התיאור הריאלי והממשי לשורות מזהירות מעין אלו: “קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה והולכים ומתרפקים ועולים על הכתלים ומפזזים על הגדרות — ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן” (“בעמק הבכא”, שם). כמה דקה היתה הרגשת היופי ומה עדין הוא המשורר בציור זה של החיים המכוערים והשליליים. אין זאת כי בנפשו עצמה היה מקור אורה.

בהרות הכסף, שהאירו את החתול המטפס על הגדר ואת הפרות הרובצות ברחוב, האירו יחד עם זה, ולו גם לרגע, את העיירה היהודית כולה, שמנדלי בא לציירה ראשונה. כי מנדלי מו“ס היה סופרה של עיירתנו. בלי רומנטיות ובלי רחמים תאר אותה, בקצף מרתיח ובארס מפעפע סיפר עליה, ועם כל זה היה חוזר אליה בכל פעם ופעם לתארה ולציירה. אמת כי הוא שונא אותה עוד יותר מכפי שהוא שונא את יושביה, ואם להם הוא מתיחס לפעמים בחמלה, הנה בשבילה אין אצלו שום מדת רחמים. הוא ממטיר עליה בכל כתביו אש וגפרית, והוא שופך לפעמים את חמתו גם על יושביה בעבורה. רק על הבהמה שבתוכה הוא חס תמיד. כי מרחם הוא את בעלי החיים. באהבה יזכירם. אפילו ב”סוסתי“, שהיא באמת אליגוריה צבורית המדברת על רוע הלב של האדם ועל צער האומה הדוויה והסחופה, אפילו בה מורגש, שמנדלי מגין על ה”סוסה" לא רק משום שהיא הסמל של אומתו, אלא משום שהוא אוהב ומרחם את בעלי החיים בכלל. בתאוריו המרובים של הפרות, העגלים, הסוסים והכלבים השונים, רואים אנו ראשית לכל, כי מנדלי מו“ס מוצא לו מרגוע אמתי רק כשהוא מתרחק מחברת בני האדם. לו היינו מקבצים יחד את כל התאורים והספורים השונים המוקדשים אצל מנדלי לבעלי החיים, היה מתהווה ספר חיות גדול ונפלא, שאין דוגמתו אפילו בספרות לועזית, ואף כי אצלנו. ובשבילנו הלא זוהי מהפכה רוחנית כבירה! סופר עברי המתענין בבעלי חיים, יהודי “משכיל” המתעסק בפרות, סוסים, כלבים וכדומה — היתכן? על ידי תאוריו אלה הכניס מנדלי לתוך ספרותנו דף חדש לגמרי. הוא קרבנו אל היקום כולו: בהרגשת הטבע, בציורי הדומם והצומח, אפשר שיש לו יורשים בין הבאים אחריו, אבל ביחוסיו לבעלי החיים הוא נשאר מיוחד במינו. מנדלי בעלומיו תרגם ליהודית את “פרק השירה” הידוע, אבל במשך כל חייו ישב וכתב ביהודית וגם בעברית “פרקי שירה” מקוריים, היפים הרבה יותר מאותם המסורתיים, יען כי לא ב”פסוקים" ידברו אלינו יצורי העולם, אלא בכל ישותם עצמה, כפי שהיא מתוארת על ידי האמן הגדול. כבן עניים זה, שכל ימות החורף היה כלוא במרתף אפל ולח וכבא האביב יצא החוצה, כן שמח מנדלי לקראת כל גבעול וכל שיח, כל עוף וכל חיה. הוא נהנה מכולם הנאה רוחנית ונפשית, ואת כל מאה הברכות ביום הוא מוציא עליהם. אפשר שבשביל זה מעטות כל כך ברכותיו לאדם…

בנסעו בדרך עם בן־פגישתו ובראותו את זיו העולם, אין הוא יכול להתאפק מלקרוא: “ר' אלתר, הוי, מה טוב! ר' אלתר, הוי, מה יפה! עולמו של הקדוש ברוך הוא נאה! עולמו של הקדוש ברוך הוא חי!” (ספר הקבצנים).

קריאה זו מלווה את כל יצירתו של מנדלי, אף על פי שהוא מטפל לפעמים קרובות בכיעור ובנוול שבחיים. למרות כל אלה הוא שר את שירת החיים. כי יצירתו כולה בכל היקפה הכביר היא תפלה רוממה לחי המרגיש את חיונותו. זוהי אפותיאוזה של היקום. יער ושדה, עיר ואנשיה, רוחות ערב וצלילי בוקר — כולם יחד מצאו את בטויים בשירתו. להנאתו של מנדלי ולהנאתו נבראו כולם, ואין כל פלא כי אפילו דלפון המרופשה הוציאה מתוכה את הירשילי ושלמה’לי ואחרי כן את מנדלי.

שלש תחנות גיאוגרפיות היו בחייו הפרטיים, והן היו מעמדים חשובים גם בדרכי התפתחותו. בין קפוליה וקרמנצוג, בשבילים עקולים ומלאים אבני נגף, הלך לו בשעתו יתום עברי אחד ונעשה לסופר־משכיל בישראל בשם שלום יעקב אברמוביץ. כאשר יצא מקרמנצוג ובא לאודיסה נהפך אברמוביץ זה לאמן עברי נפלא במינו, הידוע בשמו מנדלי מו“ס. מכאן יצא ונתוודע לכל ערי מושב בני ישראל ונעשה ל”סבא", לנישא הספרות שלנו. בן־זקונים זקן של העם העברי היה ראשית אונה של התקופה החדשה ביצירה העברית.

חיי עוני וצער הולידוהו, אבל הוא כולו כמו שהוא היה מזמור שיר לחיים, רעננותו, שלא חדלה אף בזקנותו, חכמתו הרבה ומתינותו המשונה, שציינו אותו עוד בצעירותו, השפעתו הכבירה וכשרון העבודה הכביר שלו, אריכות ימיו וחדושי הלשון שלו — בכל קו וקו מתגלית חיוניותו העצומה של מנדלי וגם כח החיים של עמו מולידו.

ה    🔗

הדרת השיבה ויפי העלומים התאחדו במנדלי באופן פלא: דומה היה לאלון חסון, שגזעו נשאר רענן אף לעת זקנה. ההיית ביער אחרי שובם של כורתי העצים? הראית פה ושם קטעי גזעים עומדים, ופי הכריתה שלהם טוען וקובל כלפי שמים?

הרכן ראשך וראה:

הרבה עגולים הולכים וסובבים את העץ, הוא לבו, ואם חפץ אתה לדעת שנות ימי חייו עד אשר בא עליו הכורת, עליך לספור את העגולים. עגול עגול לשנה. כולם סובבים זה את זה וכולם לפניך: גם עגולי השיבה וגם טבעות העלומים. במרכז נמצאים עגולי הנוער ועליהם נתוספו מסביב העגולים האחרים.

אך יש שתוכו של העץ נעשה נבוב, ואז ישארו רק עגולי החוץ והקליפה. על עץ כזה מתו ימי עלומיו ואין לו כבר תקנה. אף אם ילבלב ויעשה פירות, תחסר לו הדרת הנוער ועדנו.

וגם באדם כך. כמה אנשים אבדו להם אלהי נעוריהם, ורק הקליפה החיצונה עם עגולי הזמן המאוחרים הם המכסים על הלב, שהזקין והעלה רקב. אך מעטים הם הלבבות, שיש לספור ולראות בהם את כל שכבות הזמן, שעברו עליהם בסובבן זו את זו ובסגרן כולן יחד על עגולי הזהב הזכים של ימי הנוער. לא רבים הם שהזקינו והשאירו באחד ממחבואי הלב צנצנת דם עלומים אחת למשמרת. כבר עבר מהם סער החיים הרעננים והשואנים, אבל בעורקיהם נשאר איזה כח דוחף, ואיזה אור רך ומשמח עודנו בא ומאיר את פני הזקנים האלה ומבעיר בלחייהם החוורות והמקומטות את אודם הבציר.

זקן כזה היה מנדלי.

טבע הדברים מחייב, שהנכדים אינם רואים את אביב ימיו של זקנם, ואם יתעורר בלבם החפץ לדעת את נעוריו הם מוכרחים לפנות לזכרונותיו עצמו או לספורי בני גילו. רק לפעמים רחוקות מאד עולה בידינו להרגיש את דפיקת הלב הצעיר ביצירות־החורף של זקני היוצרים, ובקושי רב מבחינים אנו בקול הבוטח והמתון של שנות העמידה, את צלילי הצער והשמחה של הילדות הטהורה. לא כן מנדלי. בסקירה ראשונה נדמה, כאלו היה זר לנו, כאלו היה לבוש תמיד אדרת־שער ואת הנעשה פנימה בלבו לא יגלה בשום אופן. אבל כאשר תבטח בו ותלך אחריו אל בית גנזיו, יהפוך פתאום את פניו אליך ותראה בו נער שובב העומד ומחקה את העויותיהם השונות של פרצופים שונים וגם את העויותיך אתה, זקן־קונדס היה.

באגדות העמים יסופר על מיני מעיינות פלא, שבשעה שהאדם טובל בהם, זקנתו ניטלת ממנו והוא נעשה שוב צעיר. מעין פלא כזה הם זכרונות הילדות הטובים. מנדלי היה טובל בהם שחרית וערבית והיה עומד תמיד ברעננותו. ולא רק בזכרונות הטובים היה מחדש את נעוריו. הן אמן היה, והאמן נהנה תמיד גם מן הטוב גם מן הרע.

ואנחנו אל נא נשתאה על אריכות ימיו. אכן גם כשרון נפלא זה היה אצל מנדלי. כי חיים ארוכים הם עתה לא רק מתנת אלהים, כי אם כשרון גדול. יש אנשים שחייהם כשהם לעצמם הם מלאכת מחשבת. מנדלי מו"ס היה אחד מאמני החיים האלה.

אנו כולנו הולכים ונשרפים בחיינו, אך אותו הדור, שמנדלי היה אחד ממנו, נראה כאלו מחומר אחר קורץ. בני גילנו ובני הדור האחד שקדם לנו, הם גם השה וגם העצים לעולת התמיד של החיים, כי חיי האנושות בזמן הזה נעשו כעין רעד אדמה ממושך ויצירת האדם נעשתה בעיקר יצירה של התפוצצות.

לא כן זקני העולם. כסלע קדמון הם עומדים על מכונם ואינם מרגישים שום זעזוע. הם אינם ממהרים כל כך לחיות: יש להם פנאי. ובשעה שאצל בני־גילו של מנדלי התחילו כבר עולים עשבים, בלחייהם, ניגש הוא לאחדות מיצירותיו המשובחות. הוא היה חי ויוצר, כאילו לא חשב כלל על אודות פנות היום. במתינות והרחבה יצר. ואם בכל זאת מת זקן אמיץ זה בודאי רק כמו מתוך ההרגל הטבוע באדם מימים קדמונים למות סוף כל סוף. ובאמת אלמלא הרגל אנושי מגונה זה צריך היה מנדלי מו"ס לחיות עוד וליצור. כי מקור החיים לא פסק אצלו כלל. הוא, בן התשעים, היה כבן עשרים ליצירה.

לכאורה נדמה, כי לא ידע כלל נעורים בחייו, אבל זהו רק למראית עין, הוא היה אחד מן האנשים המקדימים להזקין, אבל כמו כן היתה בו גם תכונתם השנית: שאינם חדלים להיות ילדים אף בזקנותם. הוד העלומים והדרת השיבה גם יחד חופפים על יצירתו של מנדלי. וזהו סודו.

אומרים שהוא מת עתה. קשה להאמין! באמת רק האדם והסופר שלום יעקב אברמוביץ מת, ולא מנדלי מוכר ספרים. אותו היוצר ואותה היצירה המיוחדים במינם, הידועים בשם “מנדלי”, נשארו חיים בכתביו. ולא עוד אלא דוקא עתה התחיל לחיות מישנה חיים, כי כתביו כשהם לעצמם הם יצירת פלא, והם גם עדי החיים לעברנו הקרוב. לעינינו מתה העיירה היהודית, אבל פנקסה חי, ומי שיגש אליו, ירגיש מיד בין שורותיו את קולו הרענן של מנדלי ואת זעזועי השרירים על פניו, המלאים חיוניות נצחית.

כי דברי אמנות חיה קיימים ועומדים לעולם.