הקבלות    🔗

א    🔗

השם “דון־קישוט” חדל זה כבר להיות שם איש פרטי. במשך מאות השנים, שהאנשים משתמשים בו בספרות ובחיים, הוא נעשה כבר לשם כללי ונהפך למושג שלם ולסמל חי. הוא לא התרוקן מתכנו אף לרגע אלא היה הולך ומשנה אותו בהוציאו את הישן מפני החדש כמעין המתגבר. מתי נולד דון־קישוט? – שאלה חמורה! שמו נודע בעולם ראשונה בשנת 1605, היא השנה שבה הוציא הגאון ההישפני את ספרו הנפלא, אבל הוא עצמו בתור טפוס אנושי היה חי ופועל גם לפני סרוונטס וגם אצל כל העמים האחרים. ואם לא היה ידוע לאנושיות כמות שהוא בשלמותו הנפשית, הנה הרגשה סתמית של מציאותו ודאי היתה אצל האנשים, אך הרגשה זו לא הביאה עד סרוונטס לידי הכרה, ברורה של הטפוסיות והעולמיות שבמושג זה. בא סרוונטס וברא אותו מחדש וקרא לו שם. מני אז מתחילים חייו העצמיים והנצחיים של דון קישוט.

רבוא רבבות שמות ומושגים נשאים בכל שעה ובכל רגע בחלל העולם, נפלטים ע“י האחד ונקלטים ע”י השני ונעשים באופן כזה קנין־הרבים, אף על פי שלפעמים קרובות עד מאד לא כל אדם יורד לעמקם ותופס אותם כראוי ולא כל אדם פולטם כמו שהוא קולטם. בכל אלה המושגים העוברים מפה לפה וממוח למוח חלים הרבה שנויים ובכל זאת משתמשים בהם כמו במטבע העוברת לסוחר. אך מעטים המה המעלים על לבם את זכרונו של האיש, שחקק ראשונה את צורת המטבע, קבע את ערכה וברא על ידה חדשה בארץ. וגם אנו בחפזנו קוראים אנו לכל הדברים והחזיונות הנפגשים על דרכנו בחיים בשמותיהם הישנים הקבועים ועומדים אבל אין אנו חושבים כלל על הרגש הנשגב של מתן־השם וקריאתו הראשונה על־ידי האדם. וחבל. חשיבות מיוחדת יש לה לקריאת השם לדבר, כי על־ידה נעשה האדם שותף ליצירה ובורא מחדש את כל העצמים בנתנו להם קביעות, צורה ומקום בעולם הביא אל האדם את שאר יצוריו “לראות מה יקרא לו”. במעשה זה התגלתה קביעת היחס בין האדם והיקום. ובאמת, אנו מכירים את העולם ואת כל הנעשה בו ע"י זה שאנו מגדירים אותו וקוראים לכל עצם ולכל חזיון בשמו הנכון, כדי שיחיה ויפעל גם בקרבנו ובפנימיותנו כמו שהוא חי ופועל מחוצה לנו. זוהי יצירה חדשה, והיא הולכת ויוצאת אל הפועל בלי שנרגיש בה בכל שעה ובכל רגע על־פני תבל. בספרות ובאמנות, וגם במדע, היא מגיעה לידי ההרמוניה העליונה ומחדשת בכל יום מעשי־בראשית.

יצירת־בראשית כעין זו היא בריאתו של הטפוס האנושי “דון קישוט” ע"י סרוונטס. בהופעתו עצמו יש כבר סוד הפלא וקסם מיוחד נסוך על ראשיתו.

בהישפניה הרחוקה בתקופה רבת־עלילות, שבערות איומה מצד אחד ושאיפה לגדולות מצד שני היו מעורבות זו בזו ורחפו באויר, היה היה חייל זקן שהשתתף במלחמות רבות, שטעם גם טעם שבי וידו אבדה לו בקרב. הרבה פרנסות שונות היו לו, אבל מזון ומחיה היה לו מעט עד מאד. בצעירותו הוציא הישפני זה ספרים אחדים ונחל קצת כבוד והשביע קצת את רעבונו, אך יותר מעשרים שנה עברו כבר מני אז, ועתה היה לו בית־תפירה והתפרנס בדוחק וחי בודד ועזוב. כי מי השם לב לאיזה בעל־מום עני? בן חמשים ושבע היה האיש כאשר נשאו פתאום הרוח לנסות שוב את ידו האחת שנשארה לו, והוא הוציא ספר־היתולים קרא את שמו “מאורעותיו של האביר הפקח דון־קישוט הלמנשי”.

וראה זה פלא: לפתע פתאום נעשה החייל הגידם לאחד האנשים המהוללים ביותר בארצו ואחרי כן יצאו לו מוניטין בכל העולם וכבודו מלאה את הארץ. האבירים ומפעלותיהם שעליהם חפץ סרוונטס לשפוך את לעגו עברו ובטלו זה כבר מן העולם, אבל פרסומו של סרוונטס ופעולתו אינה חדלה, אלא מקבלת בכל תקופה צביון מיוחד. אין שום ספק, כי בספרות העולמית יש לנו עתה הרבה ספרי אמנות טהורה וסתם ספרי־חיים, המתארים את הסביבה האנושית ואת לב האדם באמונה ובאהבה והעולים בקוויהם הבודדים על יצירתו של סרוונטס, אבל, כנראה, לא בקויו הבודדים עלה הוא לגדולה. כל המעלות המשובחות, המציינות את היצירה הספרותית, באו אמנם אצלו בהיסח־הדעת וכעשיר מופלג פזרן מטבעו כן פזר סרוונטס מגנזי־נפשו מלא־חפניו, אך גם זה אינו חידוש וכבר היה לעולמים וישנו גם עתה לרוב. ואם נבוא לחפש סוד השפעתו בזה שאסף למקום אחד את כל הטוב והיפה שהיו בנפשו, את כל התלאות שעברו עליו בימי חייו הקשים ואת כל חיי הסביבה ועשה מכולם יצירה נפלאה, גם פה לא נמצא את כל הפתרון. ספרים שונים כתב סרוונטס ומהם טובים ויפים, אך ספרו זה האחד נעשה לאחד הספרים הנראים ביותר בין במולדתו ובין בכל הארצות, שיד התרבות האירופית מגיעה עדיהן. בין הספרים בעלי ערך חנוכי רב בשביל האנושיות תופס ספרו של סרוונטס את המקום הראשי. עליו נתחנכו מדעת ושלא־מדעת דורות רבים של קוראים סתם ועל חשבונו נתעשרו הרבה סופרים. קו לקו, שרטוט לשרטוט היה מצטרף בנפש הקורא וצפים אחרי כן ועולים ממעמקי הלב בשנוי שם וצורה. ומשנה־ברכה היתה והווה בירושתו הנפלאה של בעל־המום המסכן מהישפניה: עצם הרכוש מצד אחד ואמצעי־הגדלתו מצד שני. דומה הדבר לאיש שהנחיל לבניו פרדס נאה רב־הצמחים והשאיר להם גם את כל מכשירי העבודה, כגון מזמרות, משאבות, מזרקות, מעדרים ועוד. וגם את סוד העבודה מסר להם. כי חוץ מטפוסו הנפלא של דון־קישוט יש אצל סרוונטס אוצר גדול של אמצעי־יצירה. זה אופן תפיסתו את החיים וזו מדת התואר שלו, זה היתולו המיוחד וזו הרצאת הדברים ואריגתם – בכולם ברא סרוונטס תבניות־מופת, ואם מכל דמויותיו יש ללמוד הרבה, מדמותו המרכזית של דון־קישוט על אחת כמה וכמה. הוא הוא האיש, שכל דור ודור מגלה בו חדשות, ובספורי חייהם של רוב הסופרים אנו מוצאים, כי הקריאה בספרו של סרוונטס השפיעה עליהם הרבה ורבבות הקוראים, שלבם בכלל הוא גן נעול, האם לא הם עטרו את סרוונטס בעטרת גאון והאם לא הם נאמנים לו בכל תקופה ותקופה בלי שום יחס לשינוי טעמם ודרישותיהם?

כבר בשעתו של סרוונטס גדלה השפעת הספר כל־כך, עד שנמצא בן־אדם, שהחליט להשתמש בפרסומו של הספר ולהוציא ממנו חלק שני מזוייף. זה היה המחקה הראשון של סרוונטס, וסרוונטס מתאונן עליו מרה בהקדמתו לחלק השני, שהוא עצמו הוציא אח"כ. כמובן, כאשר יצא לאור ספרו של סרוונטס כולו, נשכח הזייפן, אבל בארצות אחרות ובספרויות אחרות היו מופעים פעם כפעם מזייפים ומחקים שונים, שהיו עוברים וחולפים מהר משעה שהיו מתחילים להתפשט התרגומים הנכונים והמדוייקים של יצירת סרוונטס במלואה או בקצורה או בקצורי־קצוריה. המחקים היו מתמעטים וחולפים והמושפעים היו הולכים ומתרבים.

וזה היה סימן־ברכה לכל ספרות.

כי איזוהי ספרות מבורכה? הוה אומר: זו שיש לה מדריכים ומחנכים טובים בצורת ספרי־מופת ותבניות גאוניות של גדולי־הקדמונים האוצלים מרוחם על הדורות הבאים. זה המצוי אצל המעיינות העתיקים יודע, כמה רעננות מחייה את הנפש מסורת־אבות – אחת היא איפה ישבו ה“אבות”, בעבר הנהר או בארץ־המולדת – ספרות כזו יש בה מקור־חיים שאינו פוסק.

ואף בין בני דור אחד חשובה היא השפעת־הגומלין. כי אינו דומה המושפע למחקה. המחקה הוא קודם כל דבר עני ברוח ובמעש. שנית, אין לו אמונה אפילו בכחותיו המעטים והוא מתבטל מפני כל. והשלישית: הוא גונב מחברו וגונב גם את דעת הבריות. לא כן המושפע. משנה הוא ומחדש את תורת רבות, מוסיף עליה נוף משלו ומשלב בה את חיי רוחו העצמי ואת נסיונותיו החיוניים הפרטיים. לאמתו של דבר, אומלל הוא המחקה ומעורר חמלה, כי עקר הוא ומשולל הוא עונג־היצירה. אשרי המשפיע שיש לו רב, אבל גם למושפע טוב כשרכושו הנפשי מתרבה בצדק ולא במרמה. ההשפעה היא בעיקרה חזיון טבעי, המונח ביסודי החיים וההתפתחות של היקום. כל חזיונות הטבע משפיעים זה על זה והנם בעת ובעונה אחת גם מושפעים זה מזה, כי גלגל הוא החוזר בעולם, וזה המושפע היום יוכל להעשות מחר למשפיע וכן להפך. כולנו הננו מושפעים אם מתרבות הדורות שקדמו לנו או מנושאי התרבות הסובבים אותנו. ויחד עם זה הננו גם משפיעים כל אחד עפ“י דרכו ומקצועו. כי המושג של רכוש חוזר הנמצא בתורת־הכלכלה, העובר מיד אל יד, הולך ומשתנה וגדל מעצמו ומתוספת זרה, מושג זה צודק גם במקצוע התרבות הרוחנית. מה שאיזה יחיד בורא היום יכול להעשות מחר קנין־הרבים וכל יחיד חדש מבין אלה הרבים הבאים קולט אל תוכו את החידוש ומשנה אותו ביודעים או בלא־יודעים. הודות להשפעת־גומלין זו הולכים החיים ומתקדמים. יש שהיצירה הראשונה השפעתה על בני דורה או על בני הדורות הבאים מתגלית רק בזה שהוא מעוררת את מחשבתם והרגשתם וגורמת ליצירות חדשות לגמרי, אבל יש שהיא מסתפגת בנפש האדם ומשתלבת ברוחו ונשארת כיצירתו בהסתר־פנים כמי הגשם המתווספים לבריכת־המים. הבריכה קשה להכיר בה אחרי הגשם אי־אלו הם מימיה העצמיים ואי־אלו הם טפות־הרם, אעפ”י שאין שום ספק, כי מי־העבים לא נעלמו בה: הם התפזרו במעמקי הבריכה ונבלעו בה, והוסיפו לה חן־טוהר ורעננות.

כך הוא הדבר בכל השפעה רוחנית אמיתית, וגם בהשפעתו של ספרו של סרוונטס, אצל הרבה סופרים שונים יש לגלות את השפעתו של היוצר הגאוני או של יצירתו הנפלאה. עקבות סרוונטס או עקבות דון־קישוט – את שניהם יש למצוא בספרות של כל עם, ומציאה זו באה לא מתוך חיפש וניקור, אלא בהיסח־הדעת, כי זוהי גדולותו של סרוונטס, שגילה ביצירתו רק מה שיש בעולם ובכל זאת עשה חדשה בעולם הספרות. הטפוס האנושי של דון־קישוט ישנו אצל כל עם ועם, כי הלא אנושי הוא וכל־עולמי, וכעת ישנו כבר בצורה זו או אחרת גם בדברים הספרות המקוריים של כל העמים. כלום לא היה חסר הדבר, אלא שימצא גם בספרותנו, או משום שישנו בחיינו או משום שהוא בא אלינו ע“י השפעה מן החוץ או ע”י חיקוי. כידוע, יש לנו נטיה גדולה גם לזה וגם לזה, אך אין שום ספק, כי בספרותנו החדשה שומעים אנו את הדי החיים המיוחדים שלנו, ומוצאו של דון־קישוט העברי ודמות־דיוקנו צריכים עיון.

ב    🔗

כשאנו קוראים את כתבי מנדלי־מוכר־ספרים ובאים עד ל“מסעות בנימין השלישי”, זכרון ספרו של סרוונטס עולה על לבנו מאליו וקם לנגד עינינו בהיסח־הדעת. בלי שום מחשבה זרה ומתעוררת בנו איזו הרגשה סתמית, כי ליצירתו זו של מנדלי ולאותה של סרוונטס יש איזה יחס. מה הוא היחס ובמה הוא מתגלה – אין אנו יכולים, כמובן, להחליט בסקירה ראשונה. אבל כל מה שאנו מתעמקים בשאלה זו, הוא מתחוור לנו ביתר בהירות. אם זהו יחס המוצא או יחס הדמיון, אם יד ההשפעה היתה בזה או הכרח חיוני הוא שפעל כאן – כל זה מתברר לנו, כשאנו עוברים מבנימין השלישי אל כל סביבתו. אצל קצר־הראות וצר־המחשבה תתעורר ראשית כל השאלה, אם אין לנו פה עסק עם חיקוי פשוט לדון־קישוט, שמנדלי בא ליהדו. ואכן שאלת־תם כזו יש מה מעין חזוק בדמיון החיצוני המרובה בפרטי המאורעות ובשלוביהם אצל מנדלי וסרוונטס. אך מחשבת־פגול זו אין לה, באמת, שום יסוד ומופרכת מעיקרה. ויצירתו הכללית של מנדלי תוכיח.

מנדלי מו“ס הנהו עשיר כל־כך בכוחות־יצירה ובאמצעי־יצירה. עצמי וגדול כל־כך האמן שבתוכו עד שאין לו שום צורך בחקוי. הארי אינו עוזב לעולם את טרפו, כדי ללעוס תבן. מנדלי עצמו הנהו “מעין סרוונטס”. ע”ד השפעה רוחנית מצדו של הגאון ההישפני, ואולי ע"ד השפעה חזקה, אפשר, כמובן, לדבר ולהתווכח. אבל להיות מושפע אינו כלל חרפה, ביחוד כשהמשפיע הוא גאון היצירה העולמית והמושפע עצמו הנהו גם כן אחד הענקים שביצירה האנושית, וביחוד כאשר יש הרבה סיבות חיוניות ונפשיות שונות להופעתו של דון־קישוט העברי בספרות העברית גם בלעדי ההשפעה הזרה.

ובכן – איפה הן נקודות המגע בין שתי היצירות של שני הסופרים הגדולים, שפעולתם וערכו בספרות עמו היתה בכל אופן דומה? החידש מנדלי מה שהוא בטפוס כולו או בפרטי־אופיו, ואם חידש, איזהו הקשר בין יצירתו זו ושאר יצירי־רוחו?

כלל גדול הוא בחיים: אין אדם משפיע על חברו אלא אם חברו הוא. זאת אומרת, כי כל השפעה דורשת ראשית כל קירבת־רוח ודמיון־נפשי, ושנית – תנאים חיצוניים וגורמים כלליים שיאפשרו אותה. מי שתכונותיו ורעיונותיו של הזולת הנן זרות לרוחו, ודאי שתכונות אלו הזרות תמצאנה בקרב נפשו התנגדות גדולה מצד מערכי־לבו התמידיים, ולהשפעה במובנה הרגיל לא יהיה שום מקום. בין אנשים זרים לגמרי יכולה להיות רק הסתגלות ידועה, מה שאין כן בבני טפוס אנושי אחר או דומה.

אמת, כי למצוא דמיונות בין אדם לאדם אפשר בנקל, יען כי מספר קוי־הנפש אינו כלל וכלל אין־סופי, אלא הם חוזרים ונשנים בקשרים שונים באנשים רבים אף בזמן מועט. וגם אין זה כלל מן הראוי לחפש דמיונות, ביחוד צריכה להתרחק מזה הביקורת האמיתית שחידושיה הם ילידי ההמצאה היצירתית החפשית המקורית, היורדים על האדם בלי התעמלות והשתדלות מצדו כנגוהות תועים בערבי־בציר וכרוחות־האביב בשדמות־האביב.

אבל יש השוואות־נפש, הצפות ועולות מאליהן ממעמקי הרגש והמחשבה, כאלו היה מלאך־דומה מכה עליהן ומצוון: צאינה. לסוג זה של ההשוואות שייכת גם זו של יצירת מנדלי ליצירת סרוונטס. וגם זה ראוי להעיר: לא לשם קביעות שוויו של מנדלי היא באה. אין לך בביקורת מידה מגונה מזו של ההערכה והאומדנא. אין לך חזיון המאוס ביותר מזה שהמבקר מתעטף בתגא של שופט ודין או כשאחד הסופרים בא לחלק כבוד או להורות דעה לחבריו הגדולים או הקטנים ממנו ביצירה. מעשים כאלה אינם כלל בגדר הבקורת האמתית, שתפקידה הוא רק בירור מהותה של היצירה והארה נכונה של מערכי־לב האדם, אבל לא הערכת שווים של דברי סופרים.

והנה, כשאנו יוצאים לראות בדרכי־הנפש הנפלאים וסרים למשעול יצירתו וחייו של מנדלי מוכר ספרים מתגלה לפנינו במקרה, כי דמות הסופר, שנשאה עליה את השם “מנדלי”, היו בה הרבה קווים נפשיים המשותפים לה ולאישיות היוצרת של סרוונטס. יסודות אופיים אלה הם האפיק הפנימי, שדרכם זורמים ובאים גלי ההשפעה, ההולכים ונמשכים מהחייל הגידם, שחי במדריד־העיר לפני שלוש מאות שנה אל בן־קפוליה הליטאית, שנתעלה למדרגת נשיא הספרות העברית בתקופתנו. וכמעט שלא נתרחק מדרך האמת, אם נאמר, כי לולא היה נברא הטפוס של דון־קישוט על־ידי סרוונטס היה מנדלי צריך לברוא אותו. אפשר שהיו אז בטפוס זה הרבה לקויים ופגימות, אבל בעצם הדבר היה מנדלי הסופר העברי הראשון והיחידי, שיכול וצריך היה לברוא מעצמו את דון־קישוט. כל התנאים החיצוניים עמדו לעזרתו, וגם תכונותיו הנפשיות היו מסוגלות לזה. כסרוונטס בשעתו כן היה מנדלי מסוג האנשים המרחיבים לראות, היינו: מאותו מין האנשים, שיש להם כשרון מיוחד לתפוס בבת אחת תמונות־חיים רבות ושונות ולהקיף אותן מכל עבר. שדה־ראייתם של אנשים אלה גדול הוא עד מאד. לפעמים יש שהרופא מתאמץ לברר אצל האיש הפונה לעצתו את היקף־מבטן הפיזי או את שדה־ראייתן של עיניו. יש מקרים כאלה, שמפני סיבות ידועות נעשה היקף־מבטו של האדם צר, לא בדרך השאלה אלא פשוטו כמשמעו. כשאין כל מחלה מפריעה מגיע שדה־הראייה בעבר האחד לכל היותר לתשעים מעלות העגול. על מנדלי ועל סרוונטס יש לאמר ביחס פסיכי, כי היקף־מבטם הוא בן 360⁰, היינו: מלוא כל הסביבה. וגם זה מפליא: ליד תפיסתם המקיפה והמרחיבה של שני סופרים אלה מוצאים אנו אצלם גם תאורים מפורטים ומדוייקים של פרטי־הפרטים ודקדוקי־הדקדוקים של כל הנפגש על דרך יצירתם. בנוהג שבעולם, כי מי שתופס הרבה אינו יכול לשים לב אל הפרטים, אבל לא כן סרוונטס ומנדלי. עינם היתה בבת אחת מרבה לראות ומדייקת בראייתה. וראייה לזה: כל דף מקרי איזה שיהיה ב“ספרי הקבצנים”, “בעמק הבכא”, או בשאר הכתבים מצד אחד וכל עמוד מקרי ב“מאורעות של דון־קישון הלמנשי” מן הצד השני. שניהם אוהבים לתאר באריכות ובדייקנות יתרה את כל דבר ודבר, שמעורר את תשומת־לבם ושניהם שונאים מטבעם את הבהילות. איזו שלוות־נפש מיוחדה במינה מרחפת על יצירתם ומסתכלים הם בעולמו של הקב"ה מתוך הרחבה. טבע הדברים מחייב, כי זה שראה הרבה בחיים, ראה את האוויליות ואת הרע, השליט בכל, וגם את הטוב והיפה, המציץ ומאיר אפילו מחרכי העולם הכעור, ואדם כזה הבין כבר, כי אחד הוא גורלה של בריה קטנה ושל בריה גדולה וכי אין להתפעל יותר מדי מן הטוב, כמו שאין להשתומם על הרע. אצל אדם כזה, בת־צחוקו, אף אם נראית היא כרגזנית וכעסנית, הנה בעיקרה טובה וסלחנית. ומכאן אנו באים להומור הנפלא של סרוונטס ולסרקסמוס המיוחד במינו של מנדלי. בסקירה ראשונה נדמה, כאילו היה הבדל עצום ביניהם בנידון זה, אבל, באמת, יסוד נפשי אחד לשתי התכונות והוא: הרגשת המגוחך. גם סרוונטס גם מנדלי הרגישו במדה שווה את הגיחוך הרב שבהרבה הופעות חיוניות ואצל שניהם לשונם טבולה בחרדל. אצל האחד מרובה היה דבש־הרחמים על עקיצות־הארס, אצל השני – להפך, אבל סוף סוף באו שניהם לידי בת־הצחוק של אהבת־האדם הכללית, הסולחת אפילו לרע את רשעתו. כי חוץ מקירבתם הנפשית, שנימיה נמתחו מעל הדורות כנימי־הכסף לכוכבים, היתה אצלם דרך התפתחות אחת וגורל אחד, למרות ההבדל העצום שבאופני החיים. ואין זה תמוה כלל: דרכי הנפש וחייה נצחיים הם ואין לזמן שליטה עליהם. ומשום זה גם בגשתנו אל אחד הקדמונים רשאים אנו וצריכים אנו קודם כל לברר לנו את היסודות האנושיים של חייו ויצירתו, כי אחד הוא סדן־הלב וגם פטיש־החיים בעיקרו אחד הוא. המימרה המחפירה הידועה: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני־אדם וכו' – כוזבת היא. גם הראשונים היו בני־אדם כמונו היום, ואולי יותר חלשים ויותר אמללים ממנו, אבל “מלאכים” לא היו בכל אופן. ולהתבטלות עצמית אין מקום. תמיד היה אשרו של האדם כה אנושי וגם צערו היה כל־כך לבבי, עד שיש לנו לגשת אל אדיפוס ואל איוב כאל אחינו הסובל והכואב, ומה גם כשאנו מדברים באחד הסופרים, שחי רק לפני מאות שנים אחדות. חזיונות חייהם של מנדלי וסרוונטס היו כמובן רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל אחת היא מסלת האדם שבה ילך ואחד הוא הצופה על הליכותיו. לאמתו של דבר, יש דמיון נפלא במהלך התפתחותם של שני הסופרים האלה.

האחד – נולד וחי בארץ של עריצים ופראים ובסביבה של בוערים צרי־המוח, עבר תכופות ממקום למקום, הרחיק נדוד ובא בנסיונות חיים קשים ומרים ועסק בדברים שונים ומשונים, שדבר אין להם עם תביעת־נפשו וגנזי־הרוח הגדולים שלו, נסה את ידו ברומח ובעט ובשניהם נחל נצחון קל, ורק קרוב לשנת־השישים בלחייו נולד בקרבו האמן הגאוני והוא נעשה לפתע לאחד מנשיאי הספרות העולמית. השני – גם כן נולד וחי בפנה נדחה בארץ פראית בסביבה של בטלנים, טעם כבר בבחרותו טעם נדודים, היה נע ונד, סבל מחסור וצער ועסק במקצועות ספרות וחיים שונים, שאישיותו היוצרת לא יכלה למצוא בהם את תקונה, ורק אחרי שהגיע לחצי־ימיו התגלה אצלו האמן הגדול, שהשפעתו על הספרות העברית אינה פחותה מזו של סרוונטס על הספרות העולמית, ואולי גם גדולה מזו.

מיגואל סרוונטס, שנלחם אצל ליפנטה וידו אבדה לו שם בקרב, שעבד ב“צי שלא ינוצח” וחבר דרמות שונות וגם רומן אחד בשם “גלטיה” נשכח כבר, אבל חי וקים הוא סרוונטס מחברו של “דון־קישוט”. המשכיל ש“י אברמוביץ, שתרגם “ידיעות הטבע” לעברית ו”פרקי שירה" ליהודית, גם כן נשכח מלב רבים, אבל הסופר מנדלי מו"ס לא במהרה ישכח.

שניהם מצאו את דרכם בחיים רק אחרי שנות עמל ותלאה ושניהם הגיעו יצירתם להר־ההר של ההשפעה הרוחנית ושל הנצחון הרוחני. אעפ“י שמאות שנים ורבבות פרטי־חיים הפרידו ביניהם, בכל זאת היתה קורבה נפשית ביניהם ומנדלי מוכן היה לקבל השפעה מסרוונטס ולחדש את יצירתו של זה עפ”י דרכו והלך־רוחו. ואם נוסיף עוד את תנאי החיים החיצוניים, את זו הסביבה המיוחדת המגדלת דון־קישוטים, אז נבין, עד כמה טבעית היא הופעתו של דון קישוט בתור טפוס אצל מנדלי מוכר ספרים בלבוש עברי.

ג    🔗

נצייר לנו לרגע, כי סרוונטס לא היה ולא נברא וכי דון־קישוט בתור טפוס ספרותי וחיוני עוד לא בא לעולם. אז צריכים אנו לאמר, כי ספרותו של העם העברי היא היחידה שבה צריך היה בזמן מן הזמנים להגלות ראשונה אופי אנושי זה. במקרה הקדימה הספרות ההישפנית להוציא מתוכה את דון־קישוט העולמי, יען כי ספרותנו, שלא נפסקו חייה במשך אלפי שנים, הנה בכל זאת צעירה עד מאד לימים במובן האירופי. אבל די להעיף עין על חיי העמים מסביב לנו ולשוב ולהביט על העם העברי בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בארחות־חייו ובמקרי־המות שבקרבו, כדי שיתחוור לנו, כי עם זה יכול לקבל פטנט מיוחד על דון־קישוטיות.

יש אנשים, המפקפקים בכלל עד כמה יש מקום לדבר על סגולתו המיוחדת של איזה עם להוציא מקרבו טפוס אנושי זה או אחר, וכה ישאל השואל: אם אנושי הוא הטפוס – מה נפקא־מינה בין איזה עם הוא? אבל שאלה כזאת היא שטחית עד מאד ואין בה טעם. ההגיון הבריא וגם המציאות ילמדוני, כי ישנם טפוסים אנושיים המצויים ביותר אצל עם אחד ואינם מצויים במקרה אצל עם אחר, כי כל טפוס אנושי יש לו צביון מיוחד ואפילו תארו בספרות מוכרח להיות טבוע בחותם העצמיות או הלאומיות, מה שנעשה מובן מאליו ובלי הכרה אצל הסופר־האמן האמתי. וזה מובן: הן אפיו של האדם ומעריכי־לבו המיוחדים, ביחוד אפיו של האיש הטפוסי, אינם כלל דבר שבמקרה, הצומח וגדל כפרח־בר בכל מקום ששמה ישאהו הרוח. נפש האדם היא תמיד תוצאה ישרה וגם מסובכת של הרבה גורמים חיצוניים ופנימיים, הפועלים בעולם והיא תלויה במהלך־החיים ובהשפעתם המתמידה על חברת האנשים. מי יטיל ספק בכל זה?

כל צמח מצמחי הארץ, וביחוד הצמחים המיוחדים והנבחרים, דורשים להופעתם ולגדולם לכל הפחות קרקע ידועה ואקלים ידוע, ולפעמים גם טיפול מיוחד, וכשחפצים אנו להעבירו למקום חדש, יש שהוא אינו מכה שרשים, נובל וכמש או גדל חלש ומוזר בשינויים משונים. וכך הוא גם הטפוס האנושי. יש אמנם שהוא צומח מתחתיו כאילו לפתע פתאום, אבל פתאומיות זו שעורה הוא מאות שנים של הכנה והתפתחות טמירה ונעלמה מעין־רואים והעיקר הוא הקרקע המיוחדה והסביבה המתאימה, שהן היסוד המאפשר בכלל את הופעתו של טפוס זה או אחר. יש שישאהו הרוח אל סביבה זרה, אבל אז תחולנה בו השפעות זרות והוא ישתנה לגמרי בהתאם לתנאי־החיים החדשים, שבתוכם גדל.

אצל כל עם ועם ישנם, כמובן, כל מיני בני־אדם, אבל לא אצל כולם דומים הם זה לזה בני המין האחד ולא במדה שוה הם מגיעים לידי טפוסיות. והנה, לולא ידענו כי דון־קישוט הלמנשי, שעליו מספר סרוונטס הוא הישפני מלידה ומבטן, היינו אומרים עליו, כי נשמה יהודית לו. מסופקני, אם כל הסימנים, שנתן בדון־קישוט יוצרו הספרותי הראשון, ישנם גם עתה אצל בן־הישפניה, וכמדומני מעטים המה עד מאד האנשים, החושבים את דון־קישוט הלמנשי לטפוס הישפני לאומי, אבל בשביל המתעמק קצת בפסיכולוגיה של הנפש היהודית אין כל ספק, כי אצל העברי הנוכחי בכל מקום שהוא ומה גם אצל הטפוס היהודי ההיסטורי ישנה דון־קישוטיות במדה גדולה עד מאוד: ואחת היא סיסמת־חייו ואחד הוא גורלו בין שהדון־קישוט העברי חי ומת ברחוב היהודים ובין שהוא עמל ואובד בתוך אוכלסי הגוים. משוגע ומגוחך בעיני הקרובים, שנוא ובזוי על־ידי הרחוקים – האם לא העם העברי הוא המוציא מקרבו לפעמים קרובות עד מאד את האידיאליסטן הקיצוני, המקריב את נפשו על מזבח הצדק והאושר העולמי? האין זה שנדמה לנו, בראותנו את מעשיהם של המעולים שבבני־ישראל ואת גורלותם, כי הם הם “האבירים הנודדים” האמתיים, שאת דמות־דיוקנם בין אומות צריך לחפש ואצל העם העברי היא נפגשת מאליה? האם לא תמוה קצת המספר הרב לפי הערך של ה“גולים הפוליטיים” מבין היהודים, שכל חטאם היה בארצות שונות ובתקופות שונות מה שחפצו להביא גאולה לעולם העשוק והמדוכא? האחד נלחם בשביל אשרם של האנשים ברחיים ושל רוח ובעדרי־בהמות, השני מתנפל על הכנופיה השחורה של הכמרים וגונבי־הסוסים לשם ממשלת הצדק והיושר, השלישי מקעקע את בירת הרוזנים כדי להגין על העניים, וכן כולם הם דון־קישוטים. בכל מקום יש סובלים ונענים, עשוקים ונעלבים, בכל מקום שהרשע משתרר על התום שמה מתראה תמיד דון־קישוט טוב־הלב וגדל־הרוח, מקבץ סביבו רבבות נושאי־כלים ויחד אתם הוא יוצא למלחמה בשמם של העשוקים ולשמם, וכאשר תשאל ללאומיות של האביר הנודד, הכואב את מכאובי הרבים והזרים, יענו לך רק לפעמים רחוקות, כי הישפני הוא, אף אם שדה־המערכה של מלחמתו היא באותה שעה ארץ הישפניה. הוא הדין ברוסיה, באנגליה, בגרמניה ועוד. בכל אלו הארצות בזמנים שונים תשמע, כי דון־קישוט זה, הנלחם בחרוף נפש בעריצות וברע, הוא בן העם העברי. הוא ששתה את כוס התרעלה של החיים עד תומה וטעם מכל היסורים שבעולם יודע את נפש הדך, הסובל וכואב ומוכרח להעלים את יסוריו, כי בין כה ובין כה אין מי שיחמול עליו ויריב את ריבו. הוא שראה במשך נדודיו הרבים את שלטונם של החומסים והרוצחים ואת ידה התקיפה והחזקה של הרשעות הגאה – רק הוא מרגיש בצערה העמוק של האמת ובעלבונו של הצדק, שאין להם מקום תחת השמש. כבן אצילים עתיקים מרגיש דון־קישוט העברי, אף אם אין לו הכרה ברורה בזה, כי ל“אביר הנודד” ישנה רק מטרה אחת והיא – “להביא פדות וגאולה לכל אומלל ולהושיע עני ודך מיד חזק ממנו”. בבואו להוציא אל הפועל את מטרת חייו זו יש שהוא נופל, אבל הוא קם מיד, כדי להמשיך את מלחמת־המצוה. כדון־קישוט הלמנשי הוא כמעט תמיד מוכה, אבל כמוהו אין הוא מתיאש לעולם ואינו מסתלק משאיפותיו ומתעודתו. מדי יום ביומו במשך אלפי שנה עובר דון־קישוט העברי ממקום למקום ובכל מקום בואו הוא מצטרף לחברת רועי־העזים הגסים והמטומטמים, שאין להם בעולמם כלום חוץ מחתיכת הגבינה ומנאד־היין ונושא לפניהם את נאומיו הנפלאים על הטובים, שצריכים להיות ולשאת בואם צריך לקרב.

מתקופה לתקופה באים יחידים ופעם המאה ואחת הם מספרים על תור־הזהב של האנושיות, כאשר “שלום ואמת שלט בארץ ואהבה ואחוה ורעות היו בין האדם ובין רעהו – – – ותמימים וישרי־דרך היו בני־האדם ולבם לא ידע קנאה ותאוה, לא התנשא איש על רעהו ועין אדם לא צרה בחברו – – ומאווי האדם, אהבתו וגעגועיו אף הם לבשו מלים פשוטות ותמימות, כתומת רחשי־הלב אשר הולידו אותם. גם את השקר לא ידע האדם עוד ולא השיגו התרמית והחנופה את גבול האמת והתום – – ועתה הנה באו ימים אחרים, ימים רעים מאד. התאוה והקנאה הרימו ראש והרשע יתהלך בקומה זקופה. ומיום ליום הולכת ורבה רעת האדם והתועבה תפרוץ בכל גבולותיו. אין אמת ואין משפט ואין צדק ואין תם ומישרים בארץ” (“מאורעות דון־קישוט”, בתרגומו של ביאליק). ככה ידברו השכם והערב ניני־הנביאים, שדרישות־הצדק העתיקות נתגלגלו אצלם בתורות שונות של התנועות הסוציאליות והמוסריות. דון־קישוט העברי הוא המשתדל תמיד ביחוד לעורר בלבות הערלים את הכרה זו של שלטון הרע והוא המאמין בנחיצותה ובאפשרותה של מלחמה תדירית בסדר העולמי. הרגשת העלבון והצער שבחיים והגעגועים העזים לעולם שכולו טוב מביאים אצל העברי לשתי תוצאות. או שהוא בא על־ידי חוש־המציאות שלו וע“י ענויו הגדולים לידי מחשבת־נקם של שילוק, או להפך, שמערכי־לבו הפרטיים ספוגים אהבה לאדם ואמונה כבירה בנצחון הטוב, אז הוא נעשה לדון־קישוט. שניהם נלחמים ברע. האחד בא מתוך משטמה לעושקים וחפץ לעקור את הרע ולאבד זכרו, השני – הגנתם של העשוקים היא הסיסמה שלו והוא חושב רק לנצח את הרע ולהחזירו למוטב. פעם יתגלה בעברי השילוק ופעם – הדון־קישוט, אבל יותר מצוי הוא הטפוס השני. השילוקים נולדים בימי דין וחשבון לאנושיות, אבל את הדון־קישוטים אנו מוציאים לאלפים בכל זמן. וכשאנו רואים בין הלוחמים השונים בשביל האושר הכללי כה רב של יהודים, שהם עצמם בחייהם הפרטיים לא ידעו שום מחסור ושבאו לידי הכרת הנחיצות של המלחמה ברשעות רק מתוך רגש מוסרי, כשאנו שמים לב לרבבות ה”מהפכים" והמתקוממים מקרב אחינו – מוכרחים אנו להודות, כי לעמנו המסכן, הבזוי והמבוזה, יש כשרון מיוחד לגדל מתוכו אבירים. כדון־קישוט הלמנשי הם שקועים ראשם ורובם בשאיפות של תקון־העולם וכמוהו הם טועים לפרקים טעות כה איומה ב“דולציניה” שלהם, שהיא באמת רק כפרית גסה והמונית. גם להם היו בתי־האכסניות, העומדים בצדי־הדרכים, נראים להם כטירות־רוזנים והפונדקאים הגסים לשרים ומלכים, וגם אתם יקרה לפעמים תכופות אותו המקרה הרע, שהעבדים המשוחררים על־ידם והבחורים, שנצלו על ידם מעושקיהם, מקללים ומכים אותם, מה שקרה את דון־קישוט הלמנשי. בכל זאת הם נלחמים בחרף־נפש על רעיונותיהם, סובלים בוז ומהלומות וחולמים על הימים הטובים שבוא יבואו. לא פעם הם נופלים בידי ה“גלבים” וה“כמרים” הבוערים, אבל נושאם הם בגאון את אגן־הנחושת השבור על ראשם כמו עטרת־מלכים ופניהם עצובים ומאירים כאחת. בין כל האבירים הנודדים של האנושיות דון־קישוט העברי הוא בחיר־המין, שלו נאה ביותר השם “האביר בן דמות־היגון”…

יש בעברי כל הנימים המוסריים והפסיכיים, שמהם מסכת־הנפש של דון־קישוט נארגת, זו הרוחניות הקיצונית, שהמעשיות המרובה שבאה לו מתוך הנסיון המר אינה יכולה בכל זאת לבטלה ולהוציאה מלבו, זו הפעלנות המהירה והעזה שאינה יודעת כל מעצור, זו התמימות וזו ההזיה, המבצבצות ועולות אפילו דרך שכבת הערמומיות והריאליות שמכסות לפעמים את לבו – כל אלה הקוים מתערבים ומשתלבים עם קוי־נפש אחרים וכולם יחד ברבוי גוניהם וצבעיהם עושים את הנפש הישראלית לתשבצת מזרחית צבעונית, שפעם יגבר בה נהגה האחד ופעם השני.

עד עתה לא נהגו האנשים לערוך סטטיסטיקה ולפקוד את מספר הטפוסים הספרותיים העצמיים, הנמצאים ונפגשים בחיים ובחברה האנושית, אבל לו היו פוקדים את מספר הדון־קישוטים בין בני־האדם, אז היה בלי ספק מספרם של הדון־קישוטים רב עד מאד. וכמעט שאין הדבר תמוה כלל. בשרון היו גדלות חבצלות, על רכסי הלבנון לבלבו ארזים, הערבה שבדרום מתכסה בעשבי־לענה ואדמת־הצפון הקר – באזוב אפור, – ואיך תהיה אחרת? בתוך אותה הסביבה ובתוך אותם תנאי־החיים, שבהם נמצא העם העברי בגולה, הדון־קישוטים הם חבצלותיו וארזיו, ועליהם גאותו. ההכרח החיוני של גדולים כאלה ברור לעין, וגם הדעת נותנת, כי כל המעשה כולו טבעי הוא. מי שהמציאות מרה לו בהכרח שיחפש מתיקות בהזיה, ומי שהממשיות מכאיבה לו, בדין הוא שיבקש לו מפלט בארצות החלום. במשך הימים נעשים כבר החלום והזיה לצורך נפשו ולקו יסוד, וטיבו של האדם משתנה לגמרי. וכן גם בשאר מערכי־הלב. זה האיש שהורגל לגבי ההפתעות היותר משונות בגורל חייו, זה שהנהו תמיד מוכן “למהלומות ולעטרות־מלכים כאחד”, טבע הדברים מחייב שכל דבר אי־אפשרי יראה בעיניו לאפשרי. הן מקרי־חייו עצמו הנם אי־אפשריים ומוזרים ובכל זאת הלא חי – מדוע לא יוכל גם הוא לשאוף לדברים הנחשבים למוזרים? עם, שבניו הם היום ראשי המדינה והחברה ומחר הם מגורשים ככלבים, כמו שהיה בהישפניה, אומה, שאישיה היו אתמול מושפלים עד ארץ ומבוזים כעבדים והיום הם חותכים את גורלה של ארץ מעניהם, כמו ברוסיה, היש להתפלא על אמונתה הגדולה באגדה, בין שהיא טובה ובין שהיא רעה? העברי הורגל זה כבר להתיחס בבטול גמור למציאות וגם אמן את ידיו במלחמה עם “המכשף הגדול”, הוא מהלך־חיים הריאלי, אויבם התדירי של הדון־קישוטים. ובכ"ז דוקא ממשיות זו היא שהולידה את המחנה העצום של החולמים האידיאליסטים מתוך היהודים.

מנדלי מו“ס השכיל לתאר את זו הסביבה המגדלת דון־קישוטים, אף על־פי שראוי להודות, כי תאורו איננו מקיף ואין בכוחו לבאר לנו את כל מערכי־לבו של דון־קישוט העברי. אין אנו מרגישים בו את היסוד האנושי בכל היקפו, ואף שורשיו העבריים העצמיים קצתם מכוסים ממנו. כשאנו קוראים את חיי בנימין הבטלוני ואת מפעלותיו ב”מסעות בנימין השלישי“, אין אנו יכולים לראות בו תבנית שלמה ומהודרת של הטפוס האנושי או של הטפוס העברי. זהו רק אסקיז, רק קצורו של ציור. וגם זו לטובה. חייבים אנו תודה למנדלי על נתנו לכל הפחות ראשונה את היתדות ואת המסד של הבנין. נסיונו של גדול האמנים העברים לא יל לבטלה וכשהוא לעצמו ברכה בו. לכאורה תמוה הדבר שמנדלי לא נתן לנו את תמונתו השלמה של דון־קישוט העברי אלא רק את פרצופו. נדמה היה, כי רק הוא, שידיעתו את חיי־עמו וחדירתו לתוך ארחות הסביבה אין בספרותנו משלן, מסוגל היה לברוא את הטפוס הספרותי בכל שלמותו. אבל דוקא מעלותיו אלו היו בעוכריו. על ידן נמשך יותר מדי אחרי תאור הסביבה והכלל ולא התעכב די־צרכו על שכלולו של הפרט. ראיה לזה הוא הפזור הרב שאנו רואים בכלל בתאוריו של מנדלי וביחוד בתאורו של דון־קישוט העברי, ומי שיחפוץ לברר את מהותו אינו יכול להסתפק ב”מסעות בנימין השלישי", אלא צריך יהיה לקבץ קו לקו ותג לתג מתאוריהם של כל הדלפונים, הכסלונים והבטלונים, הפזורים בכל כתבי מנדלי. אך, גם אחרי עבודת־כנוס זו לא נקבל אישיות חיה ושלמה כמו זו של יציר־סרוונטס, כי אם רק דמות־איקונין.

ב“מסעות בנימין השלישי” נתן מנדלי סטירה מצוינה, אבל היא מכוונת נגד צבור שלם ולא נגד אישיות אחת. לא הטפוס ולא הפרט היו לפני עיני האמן, אלא הסביבה. ואם יש את לבנו לדעת את מבנה־הנפש האמתי של דון־קישוט העברי כמו שהוא בלי הלבוש של לץ ושוטה, שהלבישו בו מנדלי, אין אנו רשאים להאמין אמונה שלמה בכל מה שכתוב עליו בספור המוקדש לו. חרות הלשון של המשורר גדולה היא תמיד וגדולה ממנה היא חרות־הלשון של הסטיריקן ומשום זה מחויבים אנו לבקר את אמתותם של התאורים הבאים ב“מסעות” ע"י התאורים שבאו בכתבי מנדלי האחרים, שבהם לא כוון להרע. לתאורים מקריים אלה המאירים לנו את מערכי־הלב של דון־קישוט העברי כמו בהיסח־הדעת ובלי מחשבה זרה יש ערך יותר גדול משיש לתאורי בנימין. את האמת האוביקטיבית נמצא דוקא בין השורות המקריות המוקדשות לו בתוך כתבי מנדלי השונים. בכל אופן חשובות שורות בודדות ופזורות אלו בזה שהן משמשות לנו בתור עד שני בדברי־עדות.

ד    🔗

דון־קישוט בתור טפוס אנושי ישנו תמיד בחברה האנושית, אבל לידי גילוי הוא בא רק במקרים ידועים ואם תשאל, איך הוא מתלה בעולם, תקבל תשובה קצרה וברורה: במעשיו. דון־קישוט מצטיין קודם כל דבר במפעלותיו האופיות רק בשבילו ובהתנגשותו התדירית עם סביבתו. דון־קישוט בתור יושב־אוהל הוא חזיון אי־אפשרי בשום אופן. מעין נונסנס פסיכולוגי. רק הודות לפעלנותו ולמאורעות־חייו באה הדון־קישוטיות שבנפשו לידי גילוי. את זה הבינו גם סרוונטס וגם מנדלי. הראשון סיפר לנו על “מאורעותיו” של גבורו, יען כי כל מאורע הנו קשר של פעולות. השני בא לתאר את “מסעותיו” של בנימין שלו, יען כי גם בהם יש אפשרות של התנגשות עם העולם החיצוני. בן־אדם מתבודד, שאינו בא במגע ומשא עם שאר העולם ובורח מן המעשים הממשיים יכול להיות על־פי טבעו בעל־חלומות, בן־הזיה, שונא עריצים ואוהב־עניים, תמים, שוטה ועוד ועוד – אבל " דון־קישוט" לא יהיה. המעט שהדון־קישוטות היא סכום ידוע של קוי־נפש הקשורים זה בזה כנימי־הארג באריג, היא נושאה עליה גם חותם כללי מיוחד. היא דורשת סביבה חיונית מיותדת ומקום לפעולה. כי בארבעה דברים הדון־קישוט נכר: בחנוכו, בשאיפותיו, במפעליו ובתוצאותיהם. שני הסימנים הראשונים הם היסודות הפסיכיים למערכי־לבו. אבל השנים הנותרים הם האמצעים המיוחדים שעל־ידם הוא מתגלה ומתפרסם בעולם. סרוונטס נתן בגבורו את כל הסימנים המובהקים ועל כן יצא טפוסו שלם ונפלא בשכלולו. לא כן מנדלי. על־דבר חנוכו וראשיתו של דון־קישוט העברי אנו מוצאים די־חומר בכל כתבי מנדלי, על אודות מפעלותיו – רק ב“מסעות בנימין השלישי”, אבל על שאיפותיו ופעולתו בחיים אין אצלו שום זכר. כולנו יודעים הרבה ממשאות נפשם של הדון־קישוטים העברי ומהשפעתם בעולם, אך זה שאנו יודעים ממקורות שונים ומנסיוננו בחיים אין אנו רשאים כלל לשים בפי מנדלי ולמלאות אחריו ביצירתו. אין הוא נצרך לעזרתנו ואנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות. אם מנדלי כתב את “קצור מסעות בנימין השלישי”, שהוא באמת קצור תאורו של דון־קישוט העברי, גם אנחנו אין לנו אלא ללברר בקצור את מהותו, מי שאר הקוים האופיים חסרים מן הספר, וצריך לחכות לסופר גדול אחר, שיבוא להוסיף ולברך על המוגמר.

ובכן, במה כלולה הדון־קישוטיות של בנימין השלישי או של הדומים אליו בבטלון, בכסלון ועוד? במלים אחרות, במה נבדל גבורו של מנדלי מגבורו של סרוונטס ובמה הוא דומה אליו?

ראשית כל: דון־קישוט הלמנשי נראה לנו במולדתו כיחיד בדורו, דון־קישוט הבטלוני רבים כמוהו. בחברה המשונה של נזירים, כנמרים, גלבים ופונדקאים וגם אבירים, הנהו ה“גבור” ההישפני המיוחד במינו. אף־על־פי שהוא בן־סביבתו, בכל זאת אינו אח ורע לבני־סביבתו. הוא משכמו ומעלה על כל בני־דורו וכל רואהו יכיר בו מיד, כי אינו דומה להם. לא כן בנימין השלישי. דון־קישוט זה עם הטלית והתפילין תחת זרועו במקום רמח וחנית אינו מצטין בשום דבר מרבוא־רבבות אחיו. כל אחד מהם מסוגל היה למעשים כה גדולים וכל אחד עלול היה להעשות כמותו גבור לסטירה כה עוקצת. בנימין השלישי הוא רק שם כולל ליוצאי קבציאל, צלמון, כסלון ועוד. שמותיהם הפרטיים הם שונים, אבל הנפש אחת היא. ואם יש להכיר בהם אי־אלה הבדלים בפרצוף ובתכונות כאשר יגדלו, הנה בילדותם כמעט שאין בין האחד והשני ולא כלום. חנוכם, עולם מחשבותיהם ותנאי חייהם – הכל אחד הוא. פעמים יקרא ילד כזה שלמה’לי, פעמים – הירשילי כזה מוכרח לצאת אחר־כך בנימין השלישי, אם רק לא יהיו מפריעים יוצאים מן הכלל. הנה מספר מנדלי מו"ס על אחד מהם, כי “עדיין נער קטן הוא, אפרוח מוטל בביצתו ואינו מכיר לא את מקומו ולא את שכניו הדרים עליו – זה הקטן רוח דמיונו נשאתהו במראה למדינת־הים וממלכות רחוקות, לממלכות סיחון האמורי ולממלכת עוג מלך הבשן, לאשור ולבבל בארץ שנער. הוא בדלפונה ורוחו ונשמתו באלוני־ממרא, במדבר ובערבה, בהר ובשפלה ובחוף ים־המלח ותחת אשדות הפסגה. לפניו אנשים, שמדברים בלשון הקודש, ארמית, לשון תרגום ואשדודית. במקום משכן נשמתו – בני אדם יושבים באוהלים, רוכבים על אתונות ועל גמלים, וחמורים רובצים בין המשפתים; אוכלים רקיקי־מצות וצפיחית בדבש ושותים מים מנאדות, הולכים יחף ובלא מכנסיים עטופי מעילים וסדינים ונזמים על חטמיהם” – – (“בימים ההם”).

עולם זה נשאר חקוק על לבו של הילד וגם כאשר גדל ונעשה לאחד הבטלונים או הדלפונים נשא את זכרונו בחכו¹ וחי בו. עומדים היו בתוך הבצות ואגמי־המים של עירותיהם המרופשות ועיניהם היו רואות צמחים וחיות משונים. כי על כן מרחפים הם בארץ החלום והאגדה. אותו הילד, שעליו דובר כבר, “לא ידע ולא ראה במראה לבו אלא דודאים, נטף ושחלת וחלבונה, כרמים ותמרים ותאנים ורמונים וזיתים, עצי־שיטים ועצי־גפר, ממיני החיות ידע – – – – – – את שור־הבר, הרובץ על אלף הרים ואת הראם הגדול כהר תבור שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו. ממיני הרמשים ידע את השפיפון, וממיני העופות ידע את התור ותרנגלא ברא, שהביא את השמיר, – – – וזיז שדי, העוף הגדול, שמכסה גלגל־חמה בכנפיו” (שם). את אלה הצמחים, החיות, הרמשים והעופות אנו פוגשים גם בלקסיקון של בנימין השלישי. ומה פלא כי בנימין זה מתגעגע וחושב על השפיפון והשמיר ועוד, אם הגה בהם תמיד בילדותו, זקנותו ולא בישה את ילדותו, אלא עוד עלתה בכמה וכמה. יושבי הגיטו כגדול וכקטן היו כולם בעלי־חלומות, כל אחד על־פי דרכו. האחד היה חי בעולם שהיה ואיננו עוד, השני היה מרחף בעולמות שלא היו ולא נבראו כלל, השלישי היה בודה מלבו ובורא לו עולמות כחפצו, והצר השוה שבכולם, שרחוקים היו מן המציאות ולא היו שמים לב לארץ ולדרים עליה. שרים, מזיקים, מלאכי־חבלה, מתים תועים בעולם, גלגולים וכדומה – כל זה היה ענין בשבילם לענות בו והיה נותן תוכן עשיר לחיי־הנפש שלהם. באותה שעה עצמה, שהילדים היו מטילים בארצות המתוארות למעלה היו יושבים הגדולים מאחורי התנור בבית־המדרש ושוקלים וטרים גם כן בדברים מעין אלה, כמו בטבעת־המופת וברבי שמלקי או בארמילוס השטן, במשיח בן יוסף, בשור־הבר וביין המשומר ובאוזניו של רבה בר בר חנא (“בעמק הבכא”). בילדים קטנים, המאמינים בתומת־לבבם לכל חלום ולכל חזון, כן מתיחסים הקבציאלים והדלפונים לגוזמאות ולאגדות, פרי ההזיות הקדומות. מדברים הם בהם כבדברים של ממש.

“סבור היה הירשילי בימי ילדותו, שהגדולים עולם בפני עצמו והקטנים עולם בפני עצמו ואין שני עולמות אלו נוגעים זה בזה כמלא נימא; אבל לאחר ימים ראה, שטעות היתה בידו, ובאמת אין אלו אלא עולם אחד. הכל, הקטנים עם הגדולים, ילדי העברים, שפה אחת ודברים אחדים לכולם ומעשיהם ודרכיהם, גם חכמתם ורובי תורתם שוים…” (“בעמק הבכא”).

החלום והפנטסיה היו המוצא היחידי לרוח האדם שבעבר, שהיה מתלבט בכתלי הגיטו והם היו גם הסיפוק הנפשי והמילוי הטבעי לצרות המושגים והידיעות של יושבי כסלון.

גם על דון־קישוט הלמנשי מספר סרוונטס, כי חוג מבטו היה צר עד מאד וכי היה שקוע כולו בעולם של ניסים ונפלאות. גם הוא ראה סביבו לא את המציאות הריאלית, אלא את החיים הבדויים והאגדיים, שעליהם קרא בספריו. במקום סיחון האמורי של הירשילי ובנימין היה אצל דון־קישוט הלמנשי אמדיס מגליה, במקום כדלעומר – רולנד הנורא, תחת השפיפון הענין אותו הדרקון, וכן הלאה. בכל זה רואים אנו רק שינוי שם אבל לא שינוי עצם, כי אין בין האביר ההישפני והבטלן העברי בנדון זה שום הבדל.

שדים מזיקים וגלגולים נחשבו כולם בעיני דון־קישוט כדברים היותר נוראים והיותר ממשיים שבעולם זה. לא מפני המציאות פחד, כי אם מפניהם, והה! מי ממנו לא היה כך בילדותו? מי מאתנו לא בלה את הרגעים היותר נפלאים והיותר מאושרים שבחייו בשעה שהיה נישא בילדותו על כנפי החלום? ומה איומים היו פחדינו מפני הצללים של הדמיונות! אך כל זה עבר מהר, ואנחנו השתחררנו משלטונם של השדים המזיקים משעה שהחילונו להאמין באלקטריה ובבקטריות. עולם מלא ויפה היה לנו בילדותנו, מלאכים טובים לוונו על דרכינו, בנות־מלכים חיכו לנו, מעינות־פלא וגני־קסם רמזו וקראו לנו, ואנחנו – די היה לנו רק להסתר מעין־רואים ולהתבודד באיזו פנה אפלה בבית או בחצר וכל זה האושר נתן לנו בבת אחת. מה יפה היתה אז ארץ־החלום, שמיה צמחיה ואנשיה! מי מאתנו אינו סר לפעמים גם עתה אל פנת הגעגועים והחלום? לפעמים היא מקלטנו היחידי שבו אנו מוצאים מרגוע מעול המציאות הקשה. ובכל זאת… אין אנו נשארים זמן רב בעולם זה של הילדות התמימה. קול החיים הממשיים הולך וחזק ומחזיר אותנו ל“מוטב”, היינו משעבד אותנו שוב לספר־החוקים, לדיני־החברה, לאלקטריה ולבקטריות. לא כן הדון־קישוט, הוא נשאר כל ימיו ילד גדול. הוא מתייחס בתמימות מרובה אל כל הנעשה סביבו ואינו יודע שום ערמה, איזה גלב גס יכול לרמות אותו ואיזה כפרית משרתת בבית־מרזח מהתלת בו, אבל אינו מרגיש בכל זה, לא משום שהוא חסר־רגש או משום שהוא נוח לכל וסובל עלבונות בדומיה – הן אביר הוא! – אלא מפני שהוא אינו חושד בשום אדם. סרוונטס זהיר בכבודו של גבורו ואינו מדגיש יותר מדי את זו האמונה הנפרזה ואת זו התמימות הגדולה המגוחכה לפעמים מאד. מנדלי התיחס לגבורו כסטיריקן, ומשום זה נראה לנו בנימין השלישי לא רק כתמים, כי אם כשוטה גמור. כזו היא גרסת מנדלי, אבל מכיון שאין הוא נותן לנו דמות שלמה ומדויקת של הדון־קישוט,אלא פרצוף לשחוק, צריכים אנו להתעכב רק על יסודי הנפש של הדון־קישוט העברי ולא על התכונות המקריות, שמנדלי העניק לו בכוונה ובמחשבה תחילה. השטות היא לאו דוקא, אבל התמימות והאמונה הנפרזה בכל – מדות מיוחדות הן לדון־קישוט סתם, וגם למהדורתו העברית בפרט.

בנימין השלישי אינו מבחין בין אדם לאדם ובין מעשה למעשה. הכל חשוב בעיניו והכל ראוי להאמין בו. חסרה לו המחשבה המכריעה והמבחינה. הנה נפגשו על דרכו שני היהודים החוטפים, המבטיחים לו הרים וגבעות נוטפי מור ולבונה – בנימין הולך אחריהם כמשה’לי הקטן בשעתו. וגם כאשר נפל בפח וראה כבר את עצמו בקסרקטין בבגדי החיילים, הוא מדבר עם חברו־לאיד רק על־דבר איזו “טעות”, וכה יאמר: “הריני אומר לך, סנדריל, בפירוש, שדבר זה כולו אינו אלא טעות ושידוך רע לשני הצדדים מלכתחילה. אנו לא מועילים להם והם לא לנו. אלו היהודים שמסרו אותנו בידיהם, בודאי ספרו להם בשבחינו, שאנו גבירים משונים ויודעים תכסיסי־מלחמה על בורין ואנחנו מה חטאנו, אם היהודים התנהגו עמם בעורמה, והרי גם אותנו הטעו היהודים. – – – מענין טכסיסי מלחמה לא היה מדובר בינינו כלל, והריני מקבל עלי שבועה חמורה מדאוריתא, בטלית ובקיטל, שלא היו מזכירים מזה אפילו בדבור קל. אטו בחזק יד עסקינן: חטוף ועשה מה שלבך חפץ, אתה שלך ואני שלך! וזה הרי לא ביושר”… (מסעות בנימין).

בנימין מתרעם קצת, אבל אינו כועס חלילה. הוא אינו מצייר לעצמו כלל, כי עולה תעשה בעולם וכי חוזק־היד תהיה לו שליטה על האדם. היתכן?… אף־על־פי שהוא עצמו הנהו הנוגע בדבר, בכל זאת הוא מדבר על המעשה המגונה והנורא של שני החוטפים רק כעל דבר שבטעות. בשבילו, כמו בשביל גבורו של סרוונטס, נראים כל המעשים הרעים שבעולם וכל המפלות שהוא נוחל כאיזו “טעות” ולא יותר, והכרה אחרת אי־אפשרית היא בשבילם. הדון־קישוט מוכרח לבטל במחשבתו את כל המעצורים הנפגשים על־דרכו, כי אם לא יעשה כך, הוא צריך לשבת בית, יען שהמעצורים והמקרים הרעים מתחילים אצלו מיד כשהוא יוצא לפעלו. אצל הדון־קישוטים, יהיו מי שיהיו, רבים הם לא רק המפריעים האובייקטיביים, אלא גם בשאיפותיהם ופעולותיהם עצמן ישנו מפריע פנימי תמידי. בתוך נפשם הם נושאים אתם יחד את הרצון העז ואת היכולת הקטנה. לפעמים קרובות עד מאד דומים הם לאנשים החפצים להתפרץ לתוך איזה בית בשעה שהם שוכבים כפותים לפני הדלת. יש שהדלת סגורה ויש שהיא פתוחה, אבל העיקר הוא זה שהאנשים עצמם כפותים. כל פעולה אפשרית בכלל רק אז, כשישנו יחס ממשי בין הפועל והפעול, אבל מי שיעמיד את מקלו בפנה ביום־קיץ וכאשר ירד אחרי זה במקרה הגשם יחשוב, כי הוא הוא שגרם לגשם כי ירד – איש כזה יגלה רק את חוסר־ההגיון שלו ואת עקמומיות־מוחו. דון־קישוט הלמנשי רואה מרחוק עדרי־צאן, אבל במוחו המלא הזיות נהפכים תוך כדי־ראיה עדרי־הצאן לשני מחנות צבא גדולים והוא מחליט לצאת עליהם במלחמה. סנדריל, נושא־כליו של בנימין השלישי, שגם הוא נגוע בדון־קישוטיות שלילית, רואה נהר מרופש ומסריח וחושב אותו לירדן. בנימין עצמו רואה סירוניות בדמות כובסות וירוקה שעל פני המים נראית לו כאי גדול או כדג אגדי. הצד השווה שבהם, שהם רואים בכל מהרהורי־לבם. דון־קישוט הלמנשי מתגעגע על מחנות־צבא, על עשוקים ועושקים, על נעלבים ועולבים ועוד, כדי להגלות על ידים ולמלאות את תפקידו בחיים ולעזור לכל נצרך. מובן הדבר, כי לבו בודה לו את כל מה שנפשו מבקשת. גם לבנימין השלישי נחוצים יהודים אדמונים, סטמבול, ירדן, שפיפון, וכדומה, וגם הוא דמיונו נמציא לו את כל אלה בשפע.

וזהו אשרם של הדון־קישוטים. חבר טוב יש להם המנעים את חייהם וממתיק להם את מרירות הימים ודמיון שמו. על־ידי חברם זה הולך ומשנה העולם את צורתו לגמרי, יתר על כן: דמיונם הולך לפניהם ומפנה את הדרך. הוא עוקר הרים ומיישר עמקים, מייבש בצות־מים ומקרב את האוקינוס, בקצור בורא עולמות חדשים כרצונו של הדון־קישוט. זהו כוחו של חברם וזו גבורתו, בלי כל התאמצות יתרה ובלי עמל רב מתהוות חדשות בבריאה ואין שום מחיצה מבדילה בין האמת והמשל. לא החיים נראים כחלום, כי אם החלומות נראים כקטעי־חיים ממש. על אחד המוסמכים לדון־קישוטיות מספר מנדלי כי אחרי ששמע די־צרכו על הנסים והנפלאות המשונים של שיחות־הבדים “מאותה שעה ואילך הבריות נראית לשלמה’לי כגלגולים… ועולמנו זה כולו אינו אלא עולם־הדמיון” (“בימים ההם”).

גם דון־קישוט הלמנשי בטוח, כי המציאות הממשית היא מעשי ידי “המכשף הגדול” וכי רק מראות־דמיונו הם אמיתיים וריאליים. לנו, האנשים הפשוטים, קשה להבין עולם הפוך זה, אבל בשביל הדון־קישוטים הוא טבעי. ובאמת, טבעי הוא בשבילם יען כי אינם מסוגלים לראות אחרת. אפשר כמעט לאמר, כי עינם טבעה בכך להפוך את כל הנראה עליונים למטה ותחתונים למעלה, וראוי להזכיר את העובדה המדעית כי מטבע העין הוא לתת את בבואת כל העצמים בהיפוכם. ואכן כל נולד רואה בראשיתו את הכל בסדר הפוך, אלא שבמשך הזמן העובר עד אשר תתעורר אצל הילד הכרתו הראשונה הוא מאמן את עיניו לראות גבוהה. כה שנו חכמים. הדון־קישוטים, כאמור, נשארים במצב־הילדות עד שיבה, ומשום זה אין כל פלא בדבר, שהם רואים עולם הפוך: הם לא אימנו עוד את עיניהם לראות ישר… רואים אנו אותם עומדים על המדרגה הראשונה של התפתחות האדם, כאשר חסרה לו הרגשת ההרמוניה שבחזיונות וההבנה הברורה, לו גם המדומה, בכל הנעשה. יריעותיהם כל־כך מסובכות, עד שגרועים הם מעמי־הארץ הבורים. אלה האחרונים אינם יודעים קרוא וכתוב, אבל לכל־הפחות חושם הבריא אתם. לא כן דון־קישוט. להותו הוא יודע ספר ומאמין בספר, מאמין יותר מדי. אותו השפיפון, השמיר ושאר הידיעות הבוטניות, הזואולוגיות, האטנוגרפיות והגיאוגרפיות – כולן מקורן אחד: הקריאה העיוורת והתמימה בספרים שאינם הגונים. ולהבחין בין ספר טוב לרע ולהרגיש בכלל, איזה הבדל בין מה שכתוב בספר ומה שנעשה בחיים – לזה אין הדון־קישוט מסוגל, והוא נכשל. בנימין השלישי הוגה יום ולילה בספרים תפלים, שנכתבו לפני הרבה מאות שנים ע“י בעלי מוחות עקומים ובעלי נפש פזורה, וגם דון־קישוט הלמנשי שואב את ידיעותיו בענייני העולם והחיים מתוך מעיינות עכורים כאלה. הרומנים על האבירים ותעלוליהם, אלה ספרי ההבל שסרוונטס חפץ ללעוג להם ולבטלם מן העולם, נעשו לחם־חוקו של גבורו. אין הוא פוסע אף פסיעה אחת מבלי שיהיו נגד עיניו מעשיהם של הקודמים לו. “כך עשה אמדיס מגליה”, “כך עשה בנימין מטולידה” – הכשר כזה הוא החשוב ביותר בעיני הדון־קישוטים. הולכים הם בעקבות רבותיהם בהזיה, וכבר בצעדיהם הראשונים מחוץ לעירתם או לכפרם הם תועי־דרך. כאילו מן המרחק באו. זרים הם בארץ, ואכן כולם יורדים מארצות־החלום. כשדון־קישוט מחליט בנפשו ששני עדרי הצאן הבאים לקראתו הם שני מחנות־צבא מאפריקה וצילון, הוא מתחיל כבר לראות בהם פרטים רבים ושונים מכל העולה על רוחו. הוא אינו חושש כלל לטעות־הראיה, כי אחרת אינו יודע. בכלל, אם נבוא לספור את כל מה שחסר לדון־קישוט, נצטרך להזכיר קודם־כל את ההעדר של ידיעות נכונות. ידיעותיו בכלל מעטות הנה, אך גם המעט שיש לו מלא שיבוש וטעויות. כן הוא יוצא לפעלו הכביר וחושב להשתתף במלחמות גדולות בהיותו בסביבות כפר־מולדתו השקט והנידח או הוא יוצא למסעותיו הגדולים למצוא את עשרת השבטים ועוד לא התרחק תחום־שבת מעירתו והנהו שואל את הכפרי הנפגש לו: איזוהי הדרך לארץ־ישראל? אגב אורחא: זה הכפרי אינו מבין, מה בנימין סח. את הדון־קישוטים יקרה לפעמים קרובות, כי הסובבים אותם אינם מבינים את שפתם. בכל זאת יש הבדל בין גבורו שלך סרוונטס ובין זה של מנדלי. בה בשעה שדברי דון־קישוט הלמנשי הנם למעלה מהשגתם של שאר האנשים עפ”י תוכנם – דברי בנימין השלישי קשים לשמעם מפני ששפתו נלעגה. גם בזה נשאר מנדלי נאמן לעצמו בתאורו: הוא הראה רק את המגוחך שבחיצוניות של הדון־קישוט העברי. השיחה של שני הנוסעים המהוללים עם הכפרי השט בדוגית מגוחכת עד מאוד כשהיא לעצמה, אבל הצד הדון־קישוטי שבה נדחה מפני ההלצה המקרית, ה“משכילית” של מנדלי. לא דון־קישוט המדבר רמות לפנינו, כי אם יהודי, שאינו יודע לדבר רוסית. זוהי כל הצעקה, ובצדק נוכל לקרוא: כולי האי? בנימין השלישי אינו יודע את שפת הארץ, הוא אינו יודע גיאוגרפיה במידה שיודע אפילו ילד הלומד בבית־ספר, בנימין בער הוא, פרא לא־לומד ועוד ועוד, אבל כל מדות מגונות אלו הן סוף כל סוף רק מקריות ולא מהן יבנה טפוס אנושי. לו היה בנימין יודע את לשון־המדינה כהלכה, גם אז לא היו מבינים רבים לרוחו, והא ראיה: דון־קישוט הלמנשי. לא פרט זה או אחר חשוב בעדנו, כי אם היסוד, והוא – צרות־המחשבה ועניות־דעתו של בנימין השלישי. גם על הדבר היותר יקר לו, על הענין שנעשה לו למטרת־חיים ולשאיפת־נפש, היינו ע"ד נסיעתו אין הוא יודע כמעט כלום. ערב רב של גוזמאות וידיעות־בדים במוחו. בתור ציור תוכל לשמש לנו שיחתו עם סנדריל בשעה שהוא בא להציע לפניו לצאת אתו למסעותיו. הנה היא השיחה:

– “סנדריל – פתח בנימין לאמר – אמור לי, יודע אתה מה הוא שם… מחוץ לבטלון… שם… שם…?”

– “יודע אני ויודע – עונה ואומר סנדרילהתהגו – הפונדק מרזחה שם” – –

– “שוטה שבעולם, כנגד מקום רחוק אני מדבר, רחוק הרבה מזה”.

– “עוד רחוק יותר מן הפונדק הזה! – אמר סנדריל משתומם – לא, מקום רחוק מאותו הפונדק איני יודע. ואתה, בנימין, אתה יודע?”

– אם אני יודע, תשאלני? יודע אני ויודע, אכן שם יישוב העולם נגלה בכל כבודו, קרא בנימין בהתלהבות – –

– “ומה זה שם?”

– שם, שם – נתלהב בנימין, מתנועע ואומר – שם שפיפון, שמיר… – – – כך, כך, רחימאי, הכל שם". (“מסעות בנימין השלישי”).

שיחה זו באה ללמדנו, מה איומה היתה הריקנות שבמוחו של בנימין השלישי, אבל שוב צריכים אנו לדעת, כי זוהי תכונתו האינדיווידואלית ואינה שייכת לדון־קישוט העברי. נגד זה יש טפוסיות ידועה, כמעט טפוסיות לאומית, בזו העובדה, שכל מחשבתו של בנימין השלישי סובבת סביב ארץ־ישראל. כל “הנסיעה” כולה עם כל פרטיה המגוחכים אינה בכל זאת מקרית כמו רוב הדברים המעוררים אצלנו שחוק. לנטיעתו זו של דון־קישוט העברי הראשון שבספרות יש סיבות חשובות, ועלינו לגלותן, יען כי מנדלי בעצמו קצר ולא פרשן.

ובאמת, מה ראה על ככה בנימין, שיצא פתאום לדרכו?

מהו הכוח הדוחף והמביא יהודי פחדן זה, שלא עזב מעולם את ד' אמותיו המרופשות והנאלחות, לידי נסיעה כה גדולה, לו גם רק לידי מחשבה עליה? מבינים אנו את מרצו של דון־קישוט הלמנשי: הוא יוצא “להביא פדות וגאולה לכל אומלל”, הוא “שואף לגדולות”, הוא רודף אחרי הכבוד והוא העומד להתפרסם בעולם בעבור דולציניה אהובתו. אבל בנימין הבטלוני – מה מעורר אותו? האומנם התערורה בלבו פתאום השאיפה לחירות, המקננת בנפשו של דון־קישוט העברי, הידוע לנו בחיים? או אולי התחיל להרגיש את סבל הגלות ואת צער החיים והחליט בנפשו לדחוק את הקץ ולקרב את הגאולה? מקרים כאלה הן היו אצלנו בדון־קישוטים עברים אחדים!

או אולי שאף פשוט לשינו מקום ומזל? רבות הנה השאלות ותשובתן אחת: לא.

תכניות גדולות ושאיפות רמות זרות בכלל לרוחו של בנימין השלישי. השגותיו פעוטות ועלובות וממילא גם סיפוקן קטן הוא וקל. לאמתו של דבר, בנימין הוא אחד האנשים המאושרים ביותר, כמובן, על־פי דרכו והבנתו. מנדלי אומר עליו: “לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת את דירתה בתוך החזרת. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו” (שם). ולא רק בנימין השלישי היה חושב כך. כל הבטלונים דומים זה לזה. הנה מספר מנדלי על קבציאלי קטן אחד: “לשעבר בימי ילדותו, היה סבור כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר־חמדה טובה בכל העולם. היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות” (“בעמק הבכא”).

פה מעוררים עליהם את תשומת־לבנו המבטאים הדומים ההולכים ונשנים בשני הקטעים. זה מראה לנו על הקשר הגנטי החי, שבין הירשילי הקבציאלי ובנימין הבטלוני. ולא שניים הם, כי אם ששים רבוא, לבני דורנו, המפונקים בכל מיני פנוקים ותרבותיים וחומריים, קשה כמעט לצייר לעצמם, מה מועטים היו צרכי עמנו באותה התקופה והסביבה שממנה לוקח הדון־קישוט המנדלאי. “פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לאמר, חלה של סולת נקיה עם צלי רוסילפלייש בערב שבת, למי שזוכה בכך, זהו ודאי מאכל מלכים”, קפוטה של שבת קרועה מדולדלת ומזוהמת היא בגד של כבוד, והתענוגים הישראליים בבטלון ובדלפון הלא הם שינה בשבת, זיעה בבית המרחץ וכדומה. ובכן, מה היה חסר לו לבנימין ב“מולדתו”? עושר וגדלה, מעין אותם של המוכסן, שהיו לו “שתי קדרות־נחושת וחמש מחבות־נחושת: קערות־בדיל מבהיקות, מסודרות שורות־שורות על מדף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק” וכדומה? אך ל“עשירות” כזו לא שאף בנימין השלישי, מפני שהיה שמח בחלקו. וגם אחרי הכבוד לא רדף כדון־קישוט הלמנשי בשעתו. כבודו של בנימין היה מונח ב“מקומו” בבית־המדרש ולא היה שום צורך להרחיק בשבילו נדוד. אלא מה, הגדלות? כמוזר ייראה הדבר, אבל ראוי לציין, כי בטלון לא ידעה כלל מה זאת “גלות”. הבטלונים והדלפונים לא הרגישו כמונו היום את כל העלבון הרב ואת כל המרורים שבחיים אלו. ענויים פנימיים ויסורים נפשיים לא ידעו, כי לא הבינו כלל, מה שפל היה מצבם. “גלות” נקרא בלשונם התיחסותו של גברילה, הגוי של שבת, של טעקלה הכובסת ושל מיקיטקה, זה הגוי הקטן בעל הכלב, ששמו זשוקיל. לולא גלות זו, היתה ממשלת־הבית של הבטלונים והדומים אליהם כאבטונומיה ממש. מה ידעו עלובים תמימים אלה מחרון אין־אונים ומחרפת־נפש, מיאוש קודר וממשטמת־עצמו? רק לפעמים, כאשר היו ניתכות על ראשם כעופרת רותחת גזירות איומות פתאומיות, רק אז היו מרגישים את הטעם הנכון של הגלות, אבל בין גזירה לגזירה היו שלווים ושקטים. את עולם הזרים הרגישו כהוגן אבותינו לפני אלפיים שנה ועתה מרגישים אנחנו אותו, אבל בנימין השלישי “בן־חורין” הוא בנידון זה. ואם כן, מה עורר אותו לעזוב את פנתו הטובה? במקומות אחדים של ספורו מתאר לנו מנדלי את סקרנותו של בנימין השלישי, אבל קשה להאמין כי היא היא המשפיעה עליו מרץ ועוז. לכל היותר יש בה לפעמים כוח־עוצר לעצור את היהודי באמצע דרכו ולעכבו, אך לשמש בתור כוח־דוחף כמעט שאינה יכולה. בנימין אמנם נחפז לדרכו והוא רץ על פני השדה ובחוצות, אבל לשם מה ולמה, הוא עצמנו אינו יודע. ובברור איננו יודעים גם אנו. תמוה!

אך – אין חלום בלי פתרון ואין משל בלי אמת. זו העובדה עצמה, שבנימין השלישי נעשה לו מקום־מושבו בבטלון צר והוא מוכרח היה על־פי הכרח פנימי לצאת ממנו, כבר עובדה זו חשובה עד מאד. הבטלוני בחל בבטלון, הדלפוני מאס בדלפון – שאו ראשיכם שערי חיים! בליבה של “התולעת היושבת בחזרה” עלתה ראשונה מחשבה אקטיבית – למה תדומו גויים? רק שלושים־חמשים שנה תעבורנה וקבציאלי זה יחדור לתוך פרחיכם היפים ויפרוץ ביניכם ויעשה בשבילכם מדריך ומורה. אז תצעקו חמס על יהודיכם, אבל קשה יהיה לכם להסתלק מהטובה האמתית, שהבטלונים מלפנים עשו לכם ומהרעה שעשיתם אתם להם. באותה שעה, שבליבו של בנימין השלישי התעוררו ראשונה המשיכה והגעגועים אל זה הנמצא “מחוץ לבטלון”, נולד הדון־קישוט העברי. דל הוא ועלוב, אבל הבאים אחריו יהיו יותר נשגבים ויהיו יותר נהדרים. בדעותיו של בנימין השלישי היה הנסיון הראשון לצאת מתוך חוג־החיים הצר ולראות בעולם ה' הגדול ואף־על־פי שנסיון זה נגמר בלא טוב, הנסיונות האחרים עלו סוף־סוף בידי הבטלונים ומסעותיהם הצליחו וגם עשו פרי.

כמה השתדל מנדלי מו"ס להבזות בעינינו את גבורו, ובכל זאת מרגישים אנו בתשוקתו של בנימין למרחקים יופי ידוע. הן זוהי התשוקה הסתמית לקצווי־עד ולאין־סוף החיה במעמקי לבו של כל אדם, שיש בו איזה יתרון־רוח, לו גם קל עד מאד, על שאר האנשים. שאיפה רומנטית זו מעדנה את הנפש הכורעת תחת סבלותיה ומעודדה ומחזקה את הלב הכואב והאילם. נעימה לנו ההכרה, שאצל אחד הבטלונים נתגלתה איזו משאת־נפש, לו גם מוזרה ואי־ממשית. מרגע זה חדל כבר להיות רק מגוחך. צללי־היגון באים כבר לנוח סביבות ולעטוף גם אותנו יחד אתו. בהחלטתו של בנימין רואים אנו את עיני התוגה הראשונים, תוגת־העולמים של הדון קישוט העולמי, ההולכים וקרבים ומאירים באור אפור את מצנפת־השחוק שנתן מנדלי בראש גיבורו.

באלה הגעגועים המוזרים על בני משה וארץ ישראל, שמנדלי מעט לדבר בהם – האין להרגיש את געגועיו של עני ודל, הנמצא בשפל־המדרגה, על אחיו במרחקים ועל מולדתו, שראה אותה רק בחלום? כמה פעמים היו משאות־נפש אלו מביאים פתאום את כל העם העברי לידי תנודה בצורת תנועות משיחיות שונות, שהודות לדון־קישוטיות שבהן היו כל־כך עצובות ונשגבות כאחת! הלא הן הכמיהות הגדולות, ספוגות הצער והעלבון, שהיו חיות בלב העם האומלל גם בהיות שקוע בנבכי יסורים וטומאה. באיזו קלות ומהירות היו מתנשאים לידי מדרגה היותר גבוהה! וגם נסיעותיהם היו דומות לזו של בנימין. אותה הפזיזות ואותו הבטחון, אותה הבערות ואותה ההתלהבות – מה דומות הן אחת לרעותה נסיעותיהן של הרבה קהילות עבריות שלמות בימי שבתי צבי, פרנק ואחרים! כמה דון־קישוטיות טפוסית היתה אז בקלות־הדעת, שבה היו היהודים שוכרים אז בעיירותיהם בבוהמיה, באוסטריה ובאשכנז עגלות, כדי לנוסע בהן ישר לארץ ישראל, ובאותה הבהלה, שליוותה את כל מעשיהם, החל ממכירה פתאומית של כל חפציהם וגומר ביציאה לדרך בלי שום תוכנית ובלי שום מושג בהיר ממצב הדברים האמיתי ומהתנאים החיצוניים. המגוחכים הם? אין שום ספק, שבמעשיהם יש הרבה חומר לשחוק, אבל עצם החזיון מעורר רק חמלה וצער, ולפעמים גם השתוממות של כבוד. עבד כי יזקוף קומתו ויזכור ימי־חירותו, אסיר זקן וחלש כי יאור עיניו בזכרו את אהבת־נעוריו – מי ישחק עליו? ומי ימלאו לבו להתל בגולה ונודד, השמח לקראת כל צל של זכרון, המוסר לו דרישת שלום ממולדתו הרחוקה, שזה כבר לא ראה אותה? מנדלי מו“ס לועג לכנופית הבטלונים, הרצים כולם, למקטנם עד גדולם, לראות בעיניהם את התמר, שהביא מישהו למקומם. ושוב אנו רואים, כי לא החזיון כשהוא לעצמו הנהו כל כך מגוחך כמו חיצוניותו. הריצה הבהלה, הדחק, – הנה מה שיוכל היות מגוחך. אבל עצם ההתעוררות יש בה יותר מן הראוי לחמלה. כמה דון־קישוטיות טפוסית מתגלה בשעה זו! בהיסח־הדעת מתאר מנדלי את מהלך־המחשבה המיוחד של הטפוס האנושי העולמי. זה המעבר הקל מציור שבמחשבה לידי ציור של מעשה וזה הכשרון להרגיש בהרגשה ממשית את המדומה – שני קווים יסודיים אלה שבנפש כל דון־קישוט, נראים לנו מתוך הקטע הקטן שב”מסעות". הנה הוא: – “זה התמר הרי הוא מארץ ישראל!… הביטו לו – וארץ ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל־מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי־טבריה! הנה עולם על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, – – אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה” (שם).

רומנטיקה תפלה! – יאמרו רבים. שחוק ורעות־רוח! – יקראו אחרים, אבל, באמת, אין אפילו רומנטיקה זו מגוחכת כל־כך, עד שתעורר עליה רק לעג. הלב האוהב היה מרגיש גם משהו חוץ מלעג ובוז. כמה “תמימות קדושה” בתמונת שתי הזקנות הצנועות והכשרות, שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים בעטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות מחוץ לעיר לקבל את פני מלך המשיח! האין בה אפילו בשביל העין האובייקטיבית סמליות עמוקה ויפה? סמל הצפיה הנצחית שבאדם לקראת הגאולה, שמוכרחת לבוא ושמחכים לה אף־על־פי שהיא מתמהמהת?… לולא היתה תמונה זו נמצאת בין שורות מלאות ארס על צלמון או דלפון, כי אז היתה משרה הוד ויופי גם עלינו. אבל המשכיל שלום יעקב אברמוביץ והסטיריקן שבמנדלי מוכר ספרים גברו לזמן־מה על האמן הגדול שבתוכו ומפיו יצאו רק דברי היתול. ואין בזה שום חידוש, יען כי תמיד מוצאים בעלי התועלת והריאליות בכל געגועי הלב התמים רק חומר לשחוק ולהלצות.

הזקנות היו יוצאות בכל יום מחוץ לעיר לקבל את פני המשיח, מה פלא, שנמצא איש, שהרחיק קצת ללכת לשם דבר זה עצמו? ומהפלא, אם נמצאו אחריו אנשים אחדים, שהרחיקו באמת ללכת ושהגיעו אחרי רוב עמל ותלאה לארץ ישראל? שתי הזקנות ובנימין ושאר הדלפונים לא ידעו את הדרך ל“ציון”, אבל מתוכם יצאו אותם הדון־קישוטים המיוחדים, שהקנו להם גם ידיעות הגונות וגם תכנית מתאימה, כדי להוציא אל הפועל את געגועיהם. רגש אחד הוא המפעם בלבותיהם ואין אנו צריכים כלל להתפלא, אם יבוא איש ויחפוץ להתחיל את קורות התנועה הדון־קישוטיות בישראל בזמן האחרון מטולצי וטריינה, שתי הזקנות של מנדלי מו"ס. האם משום שהבטלונים לא היו מוכנים ולא היו מסוגלים לעשות כהוגן אפילו את הצעד הראשון להתגשמותה של משאת־נפשם, האם מפני זה נבוז להם? לא, כי רק רחם נרחמם. כוונתם היתה רצויה, אף־על־פי שלא היתה ברורה להם. אמונה עמוקה באידיאל קיננה בלבם, ומערכי־הלב חשובים לא רק פרטי השאיפות, כי אם השאיפה עצמה, תהיה איזו שתהיה, אנושיותה, נצחיותה, ויפיה העולמי. גם אצל דון־קישוט הלמנשי אין איש שם לב לדבריו על האבירות עצמה, אלא ליסוד האנושי הנצחי שבשאיפותיו. על כן שואלים אנו את דון־קישוט על־פי רוב לא רק ב"מה" הוא מאמין, כי אם גם איך הוא מאמין. על פי איכותה של אמונת דון־קישוט אנו רואים את הגורל שבנפשו ואת העוז של רגשותיו. הוא קודם כל דבר מאמין גדול, שאינו יודע שום עורמה ושום כוונות זרות. כל מה שנמסר לו מפה אל פה או כל מה שנדפס בספר המקובל אצלו נראה לו כדברי אלהים חיים ואין הוא מעז להטיל ספק בהם, כמו שאינו מעז לחשוד את מישהו באיזה דבר רע. כל אדם וכל ספר קדושים הם בעיניו. זהו אסונם של הדון־קישוטים, אבל לפעמים קרובות יש באמונה עצומה זו גם כוח איום העושה נפלאות וגם יופי עליון. כי על ידי אמונתם בכל הספרים ובכל האנשים הם מחזיקים במסירות־נפש גדולה גם באותם הרעיונות העתיקים, שעליהם בעלי־המציאות הפקחים ממלאים שחוק פיהם. דון־קישוט מאמין באמונה שלמה בדברי־היעוד הגדולים, בחזיונות הצדק והטוב ובחלומות היפים על אושר האדם, אף על־פי שכל אלה הדברים מחוללים בחיי יום־יום ונראים כמגוחכים בעיני האנשים המעשיים והריאליים. והנה כאן מתחילה האידיאליות הגדולה של דון־קישוט.

אף שמץ של טובת הנאה אין בכל שאיפותיו. בכל מעשיו ובכל מפעלותיו מבצבצת ועולה נפשו הטהורה, ההולכת רק לאור הכוכב של “דולציניה” אהובת־לבו. אין הוא שואף לא לכסף וזהב ולא לממשלה ולכבוד, כי אם להגדיל את כבודה של היפה והטובה בנשים הנחשבת בעיניו כסמל היופי והטוב שבעולם כולו. סרוונטס חוזר ומטעים בכל מקום את בר־לבבו של גבורו ואת האידיאליות שלו. ואכן, הם הם אבן־הבחן להכיר בהם גם בחיים את דון־קישוט האמתי ולהבדילו מהמתחפש לדון־קישוט.

לעת עתה קשה להחליט עד כמה תכונה עיקרית זו נמצאת גם במרכז הנפש של דון־קישוט העברי. הבבואה הספרותית הראשונה שלו, בנימין השלישי, אינו אמנם אוהב־בצע ואיגואיסטן גדול וגם חוש־המציאות כידוע אינו מפותח אצלו כלל וכלל, אבל גם על אידיאלים אין לדבר. אמת, כי בנימין השלישי אינו יוצא למסעותיו לשם כיבוש או לשם פרנסה, אבל גם שאיפות רמות ומטרות גדולות אין אצלו. מה שיש בנפשו הוא רק געגועים טמירים וסתמיים, שאינם משתקפים כלל בהכרתו, ומשום זה אין הם יכולים להראות לנו על האידיאליות שלו, יען כי אין בהם שום פעולה, וכשהם לעצמם הנם פסיביים יותר מדי. בנימין אינו איש מלחמות כדון־קישוט הלמנשי. לא הוא בורא את מאורעותיו, כי אם הם פועלים עליו. דון־קישוט הלמנשי נלחם בכל מקום בואו, אבל בנימין השלישי הוא רק תייר. ויפה קרא לו מנדלי בשם זה.

המאורע האחרון שבמסעות בנימין השלישי הוא המעשה בקסרקטין והשחרור מבית־האסורים, מעשה נורא של שלטון האדם באדם להרע לו. בהשתלבות פרטיו הוא גם מגוחך עד מאד, מגוחך ועצוב כאחת. אך אין הוא בא להוסיף איזה קו חדש במערכי־לבו של בנימין או לסיים את תמונתו. דמותו של דון־קישוט העברי נשארת בלתי־גמורה ורק שרטוטי הפרצוף הבודדים ניתנו על הבד. ספור חייו של בנימין השלישי נפסק באמצע. סרוונטס גמר את מגילת־החיים של גבורו בתמונה סמלית מלאת הוד של העלמו לפני מותו. אצל סרוונטס מת איזה אלונזה קויקסנה, הקליפה החיצונית של דון־קישוט, אבל “האביר הנודד, בן דמות היגון” נעלם. אנו פוגשים אותו אחרי כן בחיים ובספרות בצורות שונות, אך סרוונטס הוציאו כבר מתחת ידו בתור טפוס חי ושלם. לא כן הדון־קישוט העברי אצל מנדלי. הוא נשאר עומד כפסל, שיוצרו נתן לו רק את צורתו הכללית והפסיק את העבודה. יש אמנם להרגיש בו את יד האמן ויש להכיר בם את מעוף רעיונו בדרך כלל, אבל בכל זאת הוא רק נציב־שיש, המחכה עוד לחרט המחייה.

ה    🔗

כשאנו גומרים לקרוא את ספרו של סרוונטס מתעוררים בנו רגש אהבה רבה לגבורו והרהורי־עצב ימלאו את לבנו. אעפ“י ששחקנו הרבה בשעת הקריאה, בכל זאת אין אנו מרגישים אחריה שום בוז או לעג לגיבור הספר. הדי השחוק, שסרוונטס מוצא מתוך לבנו, הם צלולים ושקופים ואין בהם עיכור של הרגשה רעה. מתפזרים המה באותו רגע שהם מתהווים ואינם משאירים עקבותיהם בלב. כרוחות־בוקר קלים ושמחים, כן יתגלגלו ויעופו צלצלי שחוקו של סרוונטס ונוגעים ואינם נוגעים בנפש. ונפשנו תתעלה ותתעדן על ידם שלא־מדעת. גם רגשי הצער הצפים ועולים בקרבנו למקרא מאורעותיו של “האביר הנודד” הנם מזוקקים וצרופים. בשעה זו, שהובא אחרי מפלתו האחרונה אל כפרו וכל בני הכפר ראו אותו מונח כפות על ערמת־תבן בתוך עגלה הרתומה לצמד־בקר, לא שחק איש עליו, אעפ”י שמצבו היה בודאי מגוחך, ולהיפך, הנשים בכו ונדו לו. רושם מהופך כזה יעשה עלינו דון־קישוט האמיתי לפעמים קרובות. יש שאנו מביטים עליו ומרגישים, כי גלי־הצחוק מתחילים להתנועע בחזנו, אך לא הספיקו גלים אלה להגיע עד הגרון ולהתפרץ ממנו והנה נהפכו לאגלי־דמע היורדים בחשאי ובלאט מן ריסי־העיניים. כי למרות הגיחוך הרבה שבכל פרצופו, דון־קישוט הלמנשי הנהו “האביר בן דמות־היגון” ולא בן דמות־השחוק. תוגת־עולמים היא המרחפת על חייו ועל מפעליו המוזרים בשביל תיקון־העולם והיא המורכבת ומעדנת גם את יחוסנו אליו. דומה היא יצירתו של סרוונטס לפעמון של כסף טהור המוציא מתוכו צלילים שונים, פעם צוהלים, פעם נוגים, אבל תמיד הם טהורים וצלולים. לא כן “מסעות בנימין השלישי”. קולו של מנדלי, הבוקע ועולה מיצירתו זו, הנהו כקול פעמון־הסיגים שגם מתוקן די־צורכו איננו: קול צרוד וקשה המעכר את הנפש וקורא ללעג ולבוז. מנדלי חפץ להבזות בעינינו את גבורו וכמעט שחפצו עלה בידו. אך העלה בידו לבזות גם את דון־קישוט העברי? ב“מסעות בנימין השלישי” הוא עומד ומקטרג עליו, אבל הקיטרוג גרם רק לזה, שדמותו של דון־קישוט העברי לא עלתה בידי מנדלי. רגש המשטמה והבוז הנהו בכלל משולל כוח־יצירה ועל־ידו אפשר רק להרוס אבל לא לבנות. לאור הנר, שפתילתו טבולה במרה, אפשר אמנם לפעמים למצוא קווים בודדים שונים הנעלמים מן העין, אך לצרפם יחד, לחברם ולתת להם חיים אפשר רק ע"י יצירה הבאה מתוך אהבה. כי השנאה עקרה היא. בכתביו האחרים, שבהם נוגע מנדלי בדמותו של דון־קישוט העברי, הוא מראה לו לפרקים גם פנים שוחקות וטובות, אבל בספור המיוחד, שהקדיש לו – שם הוא מתאכזר וכובש את רחמיו ומצליף על גבו בשוט־הסטירה בלי חוס.

יש פתגם רומאי עתיק: “ספר ספר ומזלו”. לו מתאים הפתגם העברי: “הכל במזל תלוי, אפילו ספר תורה שבהיכל”. ואמנם כך הוא הדבר. גם גיבורי הספרים יש להם מזלות שונים. האחד נולד בשעה טובה של קורת־רוח ואהבה רבה, השני – הוראתו ולידתו ביום־סגריר עצוב. הראשון – אישיותו וכל הנוגע אליה ספוגי־אור ועטופי־רוך הם כולם, האחרון – כל שעה ושעה של חייו קללתה מרובה משל חברתה. יחוסיו הנפשיים של היוצר־האמן ליצירי־רוחו תלויים על פי רוב בסביבה, שממנה “גבורו” לקוח. יש בני־אהובה ובני־שנואה, והם נפגשים לפעמים אף אצל סופר אחד. כשאנו רואים אותם אצל סופרים שונים, אז כמובן, אין שום שאלה על משפט־בכורה, יען כי על כל אדם חביבה יצירתו האחת, תהיה איזו שתהיה, אבל אשריהו לבן־האהובה ואוי לו לבן־השנואה! מזלו הטוב של האחד יכסה על פשעיו, אם ישנם, וימתיק את מרירות־החיים אם תדביקו. אצל השני כל תקלה וכל קטטה תיתלה בו, ואף זכות־אבות לא תעמוד לו.

דון־קישוט הלמנשי שיחק לו מזלו. סרוונטס מצא אותו עירום כיום־היוולדו מאחורי־הגדר של עם הישפניה, שהיה שקוע כולו בחלאה רוחנית וגופנית. הוא התגולל באשפתם של להקת־האבירים המתנוונת והיה רק מטרה לחצי־הלעג והבוז. אז גילה אותו סרוונטס, הסיר מעליו את זוהמת הסביבה, הרחיצו וטיהרו, הלבישו עדיים ועשה אותו לטפוס עולמי ונצחי. על־ידו נעשה הוא עצמו לנצחי ועולמי: זו אהבה וזה שכרה.

מה שונה הוא גורלו של דון־קישוט העברי! הוא נולד בשעה לא מוצלחת אצל אב קפדן ובסביבה שנואה. עוד קודם צאתו לאור־העולם היתה כבר אצל אביו רצועת־עור של סטירה, כדי לדוש בה את בשרו. עוד לפני היבראו הוחדה כבר לשונו של מולידו, כדי לייסרהו בשבט־פיו. המסכן! כבר ברגע הראשון ראה את פני מנדלי מוכר ספרים והנם זועפים, אחרי־כן מוכרח היה לסבול בוז וגם מהלומות. כי הסטירה המנדלאית ב“מסעות בנימין השלישי” הלמה ומחצה את יציר־רוחו זה ועשתה אותו לבעל־מום. ואולם הוא השיב לאביו את גמולו בראשו: הוא לא הוסיף כבוד על כבודו. כל רואהו יניד לו ראש ויאמר בן־עוני אומלל, שנולד אצל אב עשיר!

ראוי היה דון־קישוט העברי לתאור יותר עמוק וליחס יותר לבבי, אבל גם זו לטובה, שמנדלי הוציא אותו לאויר־העולם וטיפל בו ראשונה. מנדלי מוכר ספרים לא התענין בו יותר מדי ולא הכניסו למעשים טובים, אך – אל יאוש! – הוא עוד ימצא את גואלו.